אלול שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מבואות והעמדה הדידקטית
- פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל והבחנה מהלכה
- “רמזי אלול” אצל חלפי ומשמעות “ארץ אבותיי”
- רבי ישראל סלנטר: פלצות אלול, ההיפוך הפסיכולוגי וסיבותיו
- נוסטלגיה, חוויית ילדות ורצף הגעגוע בין הדורות
- רציונליזציה, “המחשה” וקריאה מחודשת של שדים, תהליכים וזיכרון
- מה עושים כשאין “אלול”: שחזור הפלצות או דרך אחרת לתשובה
סיכום
סקירה כללית
הדובר דוחה את המבוא לאחרי החגים וטוען שמבואות שייכים למומחים ולא למתחילים, מפני שצריך להיכנס תחילה לתוך העניין ורק אחר כך לקבל מסגרת. הוא חוזר לטענתו משנה שעברה שאין “פילוסופיה יהודית” במובן של אמת ליהודים דווקא, אלא יש מחשבה נכונה או לא נכונה לכל אדם, ומוכן בכל זאת לקבל את הקטגוריה “מחשבת ישראל” כתחום שעוסק במושגים יהודיים כמו גאולה, השגחה ועבודת השם. מתוך ראש חודש אלול הוא קורא את שירו של חלפי ואת איגרת י״ד של רבי ישראל סלנטר כדי לתאר געגוע ל“רמזי אלול” ולפלצות שאמורה להתלוות לכניסת אלול אך “כמעט נכבתה,” ומעלה שאלה עקרונית האם נכון לשחזר את חוויית היראה הישנה או להכיר בשינויי הזמן ולחפש דרך אחרת לעבודת התשובה שאינה נסמכת על פחד אמוציונלי.
מבואות והעמדה הדידקטית
הדובר אומר שנטייתו להתחיל במבואות מובילה לכך שלא מסיימים אפילו את המבוא, ולכן הוא דוחה את המבוא לאחרי החגים. הוא קובע שמבוא הוא עניין למומחים ולא למתחילים, ושמי שמתחיל במבוא פועל באופן לא נכון מבחינה דידקטית. הוא טוען שצריך להיות “בתוך העניין” ורק אז לקבל מבוא, ואפילו מציע שהמבוא עשוי להיות “מבוא על מבואות.”
פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל והבחנה מהלכה
הדובר טוען שאין קטגוריה אמיתית של “פילוסופיה יהודית,” כי אמת פילוסופית היא אמת ליהודים ולגויים ואם היא שגויה היא שגויה לכולם, בדומה לכך שאין “פיזיקה יהודית.” הוא מגדיר “מחשבת ישראל” כעיסוק במושגים השייכים למסורת היהודית מעצם טבעם, כגון גאולה, השגחה, עבודת השם ומשמעות מצוות, ומודה שלמרות שגם כאן אמת היא אוניברסלית הוא מוכן לקבל את הקטגוריה מפני שאלה נושאים שאינם בתחום עניינם של גויים ואינם מצויים בספריהם. הוא מביא דוגמה ממחלוקת אם בני נח מוזהרים על השיתוף וטוען שבמישור העובדתי אין משמעות לזהות הדתית, כי או שיש שיתוף או שאין, בעוד שבמישור הנורמטיבי־הלכתי אפשר להבחין בין איסור ליהודי לבין אי־איסור לגוי. הוא מסביר שהלכה קובעת נורמות ופונה בציווי ליהודים, בעוד שמשפטי תיאור על קיום הלכה מחייבת הם אוניברסליים, ומדגיש שמחשבת ישראל עוסקת במישור הרעיוני שבו השאלה היא “נכון או לא נכון” ולא בהשלכות מעשיות.
“רמזי אלול” אצל חלפי ומשמעות “ארץ אבותיי”
הדובר פותח את העיסוק באלול דרך השיר “סתיו יהודי בארץ אבותיי, שולח בי רמזי אלול,” ומעיר ש“ארץ אבותיי” אצל חלפי נושאת כפל משמעות אפשרי בין פולין לישראל, בדומה לשאלה על “ארץ אהבתי” של לאה גולדברג. הוא קושר את “רמזי אלול” לאווירה שאמורה להתעורר בתחילת אלול, ומדגיש שמדובר ברמזים “מסדר שני,” רמזים של אלול המפנים אל ימים נוראים. הוא מפרש את השיר כגעגוע למצב שאינו נוכח, ומציין את השורות על “הציפורים הקטנטנות” ו“העצב של יום הכיפורים,” את הקריאה “ייתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים,” ואת “פנים יהודיות מן הגולה” עם “בקשות ותחנונים וניצוצות הרבה בעומק עיניהן,” כציור של אלול ששייך ל“שם” יותר מאשר ל“פה.”
רבי ישראל סלנטר: פלצות אלול, ההיפוך הפסיכולוגי וסיבותיו
הדובר קורא את תחילת איגרת י״ד של רבי ישראל סלנטר: “מלפנים, כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות מכל הקורא קדוש אלול,” ומתאר את דבריו כקינה על כך שהפלצות כבר אינה מורגשת “כמו שהיה פעם.” הוא מציג את טענת רבי ישראל שבמושכל ראשון היה צריך שדווקא מי שהתרחק כל השנה מעבודת השם יפחד יותר מאימת הדין, אך בפועל “ונהפוך היא תה” וההתעוררות לטובה נראית בכפליים אצל מי שהלך בקודש. הוא מביא את שתי הסיבות שמונה רבי ישראל: סיבת הגשמיות שהיא ההרגל השולט על האדם, וסיבת הרוחניות שהיא “רוח הטומאה” והטמטום המבלבל את השכל על פי “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.” הוא מצטט בהמשך את דברי רבי ישראל על חיקוי חברתי ו“האדם העיקר הוא רק כקוף לעשות כמעשי אחרים,” ואת התלות ב“גדולי היראים” שחרדתם נראתה על פניהם והטביעה רושם בלב “הסרים אחריהם,” עד הקביעה ש“חרדת האלול כמעט נחבתה, רחמנא ליצלן,” ושכיום יש מקום “לפחד ולרטוט” “בכפלי כפלי כפליים” ביחס לעבר.
נוסטלגיה, חוויית ילדות ורצף הגעגוע בין הדורות
הדובר משווה בין חלפי לרבי ישראל סלנטר וטוען שהמשותף הוא געגוע לחוויית אלול שאבדה, ובתוך כך מעלה אפשרות שהאלול “המיתולוגי” מתעצב בילדות בתוך מחזורי לימודים ושגרה תרבותית. הוא מתאר שניות אצל אנשים שחיים שגרה של עבודה מול השיח הישיבתי הרציני על יום הדין, וטוען שעצם תחושת החסר כבר יוצרת “רמזי אלול” כגעגוע למה שהיה אמור להיות. הוא מצביע על דפוס שבו כל דור מתגעגע לדור הקודם: רבי ישראל מתגעגע ל“מלפנים,” אנשי קלם מתגעגעים לרבי ישראל, והרב דסלר מתאר בהספדו על קלם אלול מלא יראה, כך שהגעגוע נעשה שרשרת מתמדת. הוא מעלה כשאלה פתוחה האם יש ירידה היסטורית אמיתית או שמדובר ביצירת עבר אידיאלי לצורך ביטוי של מאבק בהווה.
רציונליזציה, “המחשה” וקריאה מחודשת של שדים, תהליכים וזיכרון
הדובר שואל האם “סיבת הגשמיות” ו“סיבת הרוחניות” אצל רבי ישראל הן באמת שתי סיבות שונות או “המחשה” של אותו עניין בשתי שפות, ומפתח הבחנה בין תיאור פסיכולוגי לבין תרגום אונטולוגי ל“ישים.” הוא נותן דוגמאות של שדים כמסבירים פחד או דוחק, של שד “שַׁיָּא” כמקביל לתהליך התפוררות בתים, ושל כוח הגרביטציה כישות תאורטית שמונחת מאחורי תיאור התופעה. הוא מביא גם את “תמחה את זכר עמלק” כדי להראות כיצד “זכר” יכול להיתפס כשארית אובייקטיבית ולא כמצב תודעתי בלבד. הוא קושר זאת להבנת “רמזי אלול” כשאלה האם יש “משהו בזמן” שאנשים תופסים והיום נעשים עיוורים אליו, או שמדובר בתביעה פסיכולוגית־תרבותית שאינה תלויה במציאות רוחנית חיצונית.
מה עושים כשאין “אלול”: שחזור הפלצות או דרך אחרת לתשובה
הדובר מציב שאלה מעשית אחרי הדיאגנוזה: האם לנסות לשחזר את הפלצות באופן מלאכותי, או להשלים עם “מצב צבירה אחר” ולפעול אחרת במקום להתרפק על נוסטלגיה לא קונסטרוקטיבית. הוא מביא את הרמ״א על כוונה בברכה ראשונה כמודל להכרה במציאות שבה “אם תחזור לא תתכוון,” ומעלה שייתכן שמדובר לא רק בחולשה אלא בשוני הנובע מעולם מודרני יציב יותר, עם תחושת שליטה וירידת תמותה. הוא מציע אפשרות שהפחד התמים של דורות קודמים נשען על תפיסות מוחשיות־כפשוטן של דין ושמים, בעוד שהאדם המודרני מפרש חלק מן התיאורים כמטאפורות לתהליכים נפשיים ומעדיף חשבון נפש רציונלי. הוא מתאר מודל שבו ימים נוראים הם “ימים בשנה לעשות חשבון נפש” גם בלי “בדיקה היסטרית,” ומביא כדוגמה חבר לא דתי שצם ביום כיפור כדי לבדוק את עצמו לשנה שחלפה ולשנה הבאה, תוך הדגשה שהשאלה היא לא על עצם החיוב לתשובה אלא על הדרך להגיע אליה. הוא מציג התנגדות מצד שומעים שמדגישים צורך ביראה אמוציונלית ומסורת, ומשיב שהמסורת עצמה דינמית ושגם רבי ישראל סלנטר פעל בתוך מסורת שהתפתחה, עד כדי טענה ש“רבי ישראל היה מהפכן,” והדובר מכנס זאת לרעיון שממשיך דרך שינוי, בדומה לאמרה החסידית על אדמו״ר שממשיך את אביו בכך שהוא “משנה את מה שאבא שלי עשה.”
תמלול מלא
יש עוד דפים? שלום לכולם. רק לשים את הדברים בקונטקסט וכולי, אני, נטיית המבואות שלי תמיד זה אני מתחיל במבוא ובסוף לא גומרים אפילו את המבוא. אז כמו בפעם שעברה נדמה לי שגם אז עשיתי את זה, אני אדחה את המבוא לאחרי החגים. קודם כל קצת נתגושש עם הדברים ואחר כך מבואות, יכול להיות שזה מבוא על מבואות. מבוא זה עניין למומחים, לא למתחילים כידוע או לא ידוע, אבל כדאי שיהיה ידוע. אני חושב שמבוא זה רק עניין למומחים לא למתחילים. מי שמתחיל במבוא זה לא נכון לדעתי דידקטית ומכל כך הרבה סיבות לא. קודם כל צריך להיות בתוך העניין ואז לקבל מבוא. אוקיי, באמת רק שני משפטים כדי להיכנס לתוך הנושא. בתחילת השנה שעברה דיברתי קצת על קטגוריות של פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל, פילוסופיה כללית, היחס ביניהם וניסיתי קצת להגדיר מה זאת פילוסופיה וטענתי שאין חיה כזאת פילוסופיה יהודית. יש פילוסופיה נכונה ופילוסופיה לא נכונה. זאת אומרת אם היא נכונה היא נכונה גם ליהודים וגם לגויים ואם היא לא נכונה כנ"ל. לא משנה מבטן מי יצאה הפילוסופיה הזאת, אם זה מבטנו של יהודי או מבטנו של גוי, מה זה רלוונטי? זה כמו פיזיקה יהודית כן? או כל מיני אמירות מהסוג הזה. ולכן נדמה לי שבאמת הקטגוריה הזאת שנקראת פילוסופיה יהודית ככזו לא קיימת. לעומת זאת מה שאולי אפשר להגדיר בתור קטגוריה מובחנת זה מה שנקרא מחשבת ישראל. שמחשבת ישראל זה בדיוק סוג הדברים שתמיד התרחקתי מהם ולא עסקתי בהם לאורך השנים, השנים האלה כבר די הרבה שנים, יש לי איזה שהיא רתייה מהנושא הזה מכמה וכמה סיבות, אבל השנה החלטתי ככה איכשהו לנסות בכל זאת לעסוק בו. ולבחון אותו, לבוא עד כמה שאפשר פתוח ולנסות לראות. אני אגיד לכם רק בכמה מילים מה בעצם ברקע הדברים. קודם כל לגבי ההגדרה. מחשבת ישראל, נגיד להבדיל ממה שקודם אמרתי פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל זה עיסוק במושגים או ברעיונות ששייכים מעצם טבעם למסורת היהודית. עיסוק בגאולה, עיסוק בהשגחה, עיסוק בעבודת השם, עיסוק במשמעות של מצוות וכולי. אוסף של הרבה מאוד נושאים. גם לגבי זה ברמה העקרונית יכולתי לומר שנגיד אם תהיה גאולה אז כל גוי גם כן אמור להבין שתהיה גאולה, ואם הוא לא מבין אז הוא בטעות. מה זה משנה? אבל אין פה, גם זה באופן עקרוני לא ראוי לשם מחשבת ישראל או מחשבה יהודית. זאת מחשבה או שהיא נכונה או שלא. אם היא נכונה היא נכונה ואם לא אז לא. אבל בכל זאת העיסוק במושגים האלה הוא עיסוק שבאמת מאפיין עולם יהודי, תורני וכדומה להבדיל ממושגים פילוסופיים שבאמת עוסקים בתחומים אוניברסליים ולכן גם אמורים להיבחן בכלים אוניברסליים. כדוגמה, יש מחלוקת אחרונים בעצם נדמה לי, אולי כבר בראשונים, אני כבר לא זוכר, אם בני נח מוזהרים על השיתוף. זאת אומרת הכוונה אם בן נח גוי מוזהר על אמונה בשיתוף של הקדוש ברוך הוא עם עוד אל. עכשיו זה תמיד היה נראה לי מוזר המחלוקת הזאת. כי מה זאת אומרת? אם יש שניים כאלה אז יש גם ליהודים וגם לגויים, זאת העובדה. ואם אין שניים כאלה, מה פירוש מוזהר או לא מוזהר? אז מה הגוי יכול לחשוב שיש שיתוף? או שיש שיתוף או שאין. זאת אומרת זאת שאלה שהתשובה לה היא או כן או לא. מה זה משנה אם אתה יהודי או גוי? עכשיו נכון שברמה ההלכתית נגיד מוזהר זה שפה הלכתית. ברמה ההלכתית אפשר להגיד שגוי שמאמין בשיתוף זה לא עבירה באיזה שהוא מובן, ויהודי שמאמין בשיתוף זה כן עבירה. אבל אי אפשר להגיד שגוי שמאמין בשיתוף זה נכון ויהודי שמאמין בשיתוף זה לא נכון. זה שטויות. זאת אומרת או שהשיתוף קיים או שהשיתוף לא קיים. אין פה במובן הזה אין מקום לפילוסופיה יהודית. למחשבת ישראל או למשהו כזה. יש מחשבה ואולי גם פילוסופיה שבאה ממקורות יהודיים, אבל היא לא טוענת טענות שהן אמורות להיות נכונות ליהודים דווקא. אם זה נכון אז זה נכון לכל אחד. זאת אומרת, עכשיו במובן הזה גם מחשבת ישראל זה ככה. זאת אומרת, אם הקדוש ברוך הוא משגיח באופן מסוים, שכר ועונש או לא יודע, כל מיני רעיונות שנחשבים באופן מסורתי הם מחשבת ישראל. אם זה נכון זה נכון ואם זה לא נכון זה לא נכון. מה זה משנה באיזה ספר זה כתוב או איזה אדם אמר את זה. הרי זה ממש לא משנה. אולי שכר ועונש ליהודים כן ולגויים לא? מה? לא הבנתי. אולי שכר ועונש… לא אכפת לי, אז גם זה נכון גם ליהודים וגם לגויים. זה שיש שכר ועונש ליהודים זה נכון בין ליהודים ובין לגויים, וזה שאין שכר ועונש לגויים זה גם נכון בין ליהודים ובין לגויים. בסדר? האמירות האלה, אם מדובר באמירות של עובדה, אז מה זה משנה אם אנחנו יהודים או גויים? במובן הזה. אולי האמירות האלה את היהודי הן מחייבות בא' ב' ג' ואת הגוי לא? לא, אז זה חזרנו כבר למוזר על השיתוף. זאת אומרת, אם יש לזה איזה שהן השלכות מעשיות אז כן, אבל אז כבר אנחנו קצת מידרדרים לכיוון ההלכתי. כשאני מדבר על מחשבת ישראל אני במובחן עוסק בדברים שלא קשורים להלכה ולמצוות ולמישור המעשי. ובמישור הרעיוני או שזה נכון או שזה לא נכון. זאת אומרת, אז לכן גם הקטגוריה הזאת של מחשבת ישראל אפשר להתעקש באופן פילוסופי ולהגיד שגם היא לא קיימת, כי יש מחשבה מספרים שהם בצבע חום ועם אותיות זהב עליהם, אוקיי, נכון, או מחשבה שרווחת בספרים מהסוג הזה, אבל היא לא נבחנת במונחים האלה, היא נבחנת במונחים של נכון או לא נכון. ולהבדיל למשל מההלכה כי הלכה לא קובעת עובדות, הלכה קובעת נורמות. נורמות בסדר, אז היהודים אומרים שאלה הנורמות הנכונות והם גם אומרים שרק מחייבות, הנורמות האלה רק מחייבות את היהודים ואת הגויים לא. אין בעיה, שם ברור שיש הלכה יהודית. וגם באותה מידה אתה יכול לומר שגם לגבי הגוי זה עקרונית נכון שההלכה הזאת מחייבת את היהודי. לא, ברור, אבל אני לא דן במשפט העובדה יש הלכה שמחייבת את היהודי, אני עוסק בהלכה עצמה. זאת אומרת, בזה דיברנו בשנה שעברה. מה בין זה לבין לומר שהשגחה יהודית אם אנחנו טוענים שיש השגחה שונה ליהודים נגיד? לא, זה הבדל מאוד גדול. כי כשאני טוען את משפט החיוב, יש הלכה יהודית שאומרת שצריך לשמור שבת, זה משפט אוניברסלי, ודאי שזה נכון גם מבחינת הגוי. אבל אם אני מדבר על משפט הציווי שמור שבת, מה מוטל עליך לשמור? זה משפט שפונה ליהודים לא לגויים. ההלכה אפשר לדון בה כתיאור של מה יש בה במבט של האנתרופולוג. אתה מסתכל מה יש בהלכה, אוסף של עובדות, של משפטי חיוב. אבל כשאני לומד הלכה אני לא לומד את זה כך, אני לומד את זה כאיש הלכה. מחשבת ישראל, כמו שאמרת, זה נכון או לא נכון, אבל זה מחשבת ישראל. אוקיי, למה אין מחשבת ישראל אם זה לא נכון? לא לא, אמרתי שברמה הפילוסופית יכולתי להגיד את מה שאמרתי על פילוסופיה יהודית גם על מחשבת ישראל. או שזה נכון ואז זה נכון גם מבחינת הגויים, או שזה לא נכון ואז זה לא נכון מבחינת אף אחד. אז מה הבעיה? אבל זה מחשבת ישראל. לא, בסדר, אבל אני מקבל את הקטגוריה ועדיין אני מוכן לקבל את הקטגוריה הזאת כקטגוריה מובחנת, כי הקטגוריה הזאת עוסקת במושגים שגויים לא יעסקו בהם, הם לא מעניינים את הגוי, הם לא בתחום עניינו, אני לא אחפש את זה בספרים של גויים. אז אני מוכן לקבל את הדבר הזה ככן קטגוריה מובחנת, למרות שברמה הפילוסופית אתה צודק לגמרי, זה אותו דבר. לא, אבל אני בכלל לא מדבר על הגוי, אני מדבר רק על היהודי. אוקיי. גם אם זה לא נכון זה מחשבת ישראל. למה אתה אומר שזה לא מחשבת ישראל? מחשבה שיצאה מבטנו של יהודי זו ההגדרה של מחשבת ישראל? מראשו של יהודי ושהתפתחה לאורך הדורות בקרב העם היהודי בדיוק. יש הרבה מחשבות שהתפתחו, גם תורת היחסות התפתחה לאורך הדורות אצל העם היהודי. אבל תורת היחסות גם היא התפתחה לאורך הדורות בעם היהודי כי או שזה נכון או שזה לא נכון. גם הקומוניזם במידה רבה. טרוצקיזם, מרקסיזם, סטלין אולי לא, ולנין. אבל בסדר, הקריטריון שלי הוא לא ביולוגי. זאת אומרת, זה שהאמא של מי שהגה את הרעיונות האלה הייתה יהודייה לא הופך אותם לרעיונות יהודיים. אני מדבר על יהודי במובן של התוכן לא במובן של המוצא. זהו, אבל זה מה שאני אומר. בסדר, אבל זה מה שאתה אומר. אבל זה לא רלוונטי אם זה נכון או לא נכון, זה מה שאני רק טוען. מה זאת אומרת לא רלוונטי? לא הבנתי. מחשבת ישראל כמו פילוסופיה אין דבר כזה, או שזה נכון או שזה לא נכון. אז גם אי אפשר להגיד את זה על מחשבת ישראל, אבל אני אומר שלא, אי אפשר להגיד את זה על מחשבת ישראל כי זה בכלל לא רלוונטי אם זה נכון או לא נכון, זאת מחשבת ישראל. הרישא הבנתי, הסיפא מה זאת אומרת לא רלוונטי? אם זה לא נכון אז זה לא נכון, מה? אז מה זה אומר? יש איזשהו עניין לעסוק בזה? יש איזשהו… לא יודעים אם זה… אולי בסדר… אולי… אין לי… כן, כן. בסדר. אז בואו בואו נתקדם באמת הלאה. אני רואה שכל סרוגות זה עמלק, זה מחשבת ישראל. כן, זה מחשבת ישראל. טוב, בכל אופן, איש עם זקן וכיפה… בואו בואו נתקדם, בואו נתקדם. אז באמת במובן הזה אני רק באמת לא יכול בלי להגדיר את הנושא. זאת אומרת, אז זו הגדרת הנושא, אוקיי? אחרי זה אפשר להתווכח עד כמה הוא מובחן וכולי. אבל באמת גם אם אין, אין שיתוף. אוקיי? אבל נגיד מישהו מאמין ש"נעשה אדם" זה שיתוף, זאת אומרת, אנחנו מוזהרים על זה בגלל שזה אמת. האזהרות יכולות להיות אנחנו מוזהרים לא להאמין במשהו לא אמיתי והגוי לא מוזהר. אז אמרתי, אם אתה עובר לנורמה, לאזהרה או לחובה, לא משנה, אז ודאי, יש נורמות שפונות ליהודים ולא לגויים. אבל מחשבת ישראל לא עוסקת באזהרות, היא עוסקת במחשבה, לא בהלכה. לכן אני אומר, כשאני עוסק ברמה המחשבתית של הדברים, לא בהשלכות הנורמטיביות שלהם, אז שמה השאלה שדיברתי עליה קודם היא רלוונטית. אתה יכול להגיד בסדר, אבל טעות בדבר כזה מחייבת את היהודי ולא מחייבת… בסדר, אז אמרתי קודם שאני מסכים. אוקיי, למרות שעוד פעם, מה זה טעות במחשבת ישראל, שאלה גם עליה אולי נדבר פעם. טוב, בכל אופן, אז מטבע הדברים, כן, ראש חודש אלול, אז חשבתי קצת לעסוק בעניין הזה של אלול. וכאן ככה מתנגן לי בראש השיר הזה של חלפי ביומיים-שלושה האחרונים. אני לא יודע, נכנס לי מאיפה שהוא, אני לא זוכר מאיפה. ראיתי את זה באיזשהו מייל בעצם, איזה משפט שהזכיר אותו אני חושב או משהו, לא יודע, נכנס לי. וחשבתי פתאום, זה עורר אצלי כן, רמזי אלול. אז השיר עורר אצלי את המשפט הזה של רבי ישראל סלנטר, שמתחיל את האיגרת י"ד שמופיעה בעמודה השמאלית, אבל בואו נתחיל עם השיר. כן, סתיו יהודי בארץ אבותיי, שולח בי רמזי אלול. קודם כל ארץ אבותיי זה כפל משמעות מאוד מעניין. חלפי כותב את זה, כן? חלפי, יוני רכטר ואריק איינשטיין, הצוות של "עטור מצחך", כן? אבל בכל אופן, אז חלפי, חלפי כותב את ארץ אבותיי, למה הוא מתכוון? שאלה מעניינת. הוא נולד בלודז', והוא גר בארץ, בלודז' כאילו, והוא עלה לארץ. הוא גם עבר אחרי זה נדמה לי לעוד מקום, והוא אחרי זה עלה. מה זה בדיוק ארץ אבותיי? אז אם מישהו קצת מכיר, אתם מכירים את שירי "ארץ אהבתי" של לאה גולדברג? "מכורה שלי ארץ נוי אביונה". על איזה ארץ היא שרה את זה? ליטא! ליטא! ליטא! כן. אז גם פה ארץ אבותיי, אני לא יודע אם הוא מתכוון לפולין או שהוא מתכוון לישראל, ואולי הוא התכוון באמת להשאיר את זה עמום. אני לא בטוח. אבל שולח בו כן, סתיו היהודי הזה שולח בו רמזי אלול. מה? אולי, אני לא יודע. יכול להיות. לא יודע. אלול בארץ זה לא כל כך סתיו. אבותיו היו בפולין. יכול להיות ששלושת האבות או אבותיו באיזה מובן יותר רחוק היו פה בארץ. אז לא יודע מה זה ארץ אבותיי בהקשר הזה. בכל אופן, אז אלול כאילו מתקשר איכשהו לסוג של אווירה אחרת. כשנכנסים לתחילת אלול, אמורים לפחות, אולי יש כאלה שגם באמת מרגישים, איזשהו סוג של אווירה אחרת, רמזים של ימים נוראים. כן, בעצם. עכשיו, הוא מדבר על רמזים מסדר שני, שזה רמזים של אלול, לא שבאלול יש רמזים של ימים נוראים. ועוד פעם, אני חושב שיש פה משהו של איזשהו געגוע למצב שהוא לא נמצא בו. ובמובן הזה אני חושב שזה… לא יודע, לי זה נורא מוכר, אני מניח שגם לרבים אחרים. כי אם נעבור רגע לעמודה השמאלית, אז נקרא את המשפט… מה? "רמזי אלול" זה רמזים של אלול, לא רמזים אל אלול. תכף נראה. בנעבור רגע לעמודה השמאלית, האיגרת המפורסמת של רבי ישראל סלנטר, המשפט הראשון לפחות מפורסם של רבי ישראל סלנטר, הפלוצ'ס, כן? בשפת הישיבות. אז הוא אומר כך: מלפנים, כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות מכל הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו, איש לפי ערכו. בהמשך אנחנו נראה את זה עוד יותר, אבל ברור שהוא מדבר על הימים שמלפנים. זאת אומרת הוא מבכה בעצם מצב שהוא חי בו, שכבר אין את הפלצות הזאת. זאת אומרת את אותה אווירה שהיינו אמורים לחוש בתחילת אלול, שאוטוטו גם מגיעים ימים נוראים, אבל גם אלול עצמו. רבי ישראל סלנטר מבכה את זה שזה כבר איכשהו לא כל כך מורגש כמו שהיה פעם מלפנים, איזה כן רומנטיקה כזאת שפעם כן כולם הרגישו את זה. לא יודע עד כמה זה נכון היסטורית, אבל אנחנו רגילים להתרפק, אז למה לא? אז הוא בעצם כמהה או מתגעגע למשהו שאין לו. ובמובן הזה אני חושב שזה ממש מקביל לאותו געגוע של חלפי למשהו שהוא הכיר פעם, לרמזי אלול אלה שאיכשהו אין לו את זה כבר. ולכן אני אומר שאני לא יודע, אולי היותו בארץ אבותיו כאן מעוררים אצלו געגוע לארץ אבותיו שמה, ששמה כן היה איזה שהם יותר רגש של אלול, רמזי אלול היו יותר חזקים. באמת אם זה רמזים של אלול או רמזים על אלול. בכל אופן איכשהו לא יודע, אסוציאציה היא מאוד חזקה, ואם אני עובר אלינו, אז גם אצלנו אני חושב, או לא יודע אצלי, כל אחד יחליט על עצמו, הרבה פעמים ישנה איזושהי שניות. זאת אומרת אנחנו רגילים תמיד לדבר על זה, אלול מגיע, יום הדין, לדבר נורא ברצינות, בטח שנמצאים בישיבות וכולי. עד כמה אנחנו באמת מרגישים את זה ביומיום, בכל רגע ורגע? נדמה לי שלא הרבה. בסדר, כל אחד לפי מה שהוא, אבל נדמה לי שבגדול לא הרבה. ויש פה באמת מי שככה זה מתעורר אצלו, מי שקורא את המשפט הזה של רבי ישראל שתמיד מצטטים אותו כשנכנס אלול, לפחות מתעוררים בו רמזי אלול, גם אם לא ההרגשה האלולית האמיתית, מתעורר בו איזה שהוא געגוע לתחושת האלול שהייתה צריכה להיות לו, או שאולי הייתה פעם או שלא הייתה, אני לא יודע. מה שמשותף אולי לחלפי ולרבי ישראל סלנטר ולנו זה שבעצם אנחנו מתגעגעים לחוויית ילדות. הרי אלול המיתולוגי מתעצב אצלנו בתקופה שהיינו בבית ספר פלוס מינוס. היינו כפופים למחזור הלימודים שאמר שבין הזמנים זה חופש ואז באלול מתחילים שנה חדשה, וחווים כילדים את החוויה בצורה מאוד חזקה. גם היום הילדים של היום וגם הילדים לפני שלוש מאות שנה. כן, אבל כשאלול נופל לך בספטמבר, כשאלול נופל באוגוסט זה פחות חזק. כן, לא משנה זה החוויה היא החוויה היא תרבותית רוחנית למי שנכנס לתוך הסדר. כן, אבל אני חושב שעוד פעם. אנחנו שקמים יום יום לעבודה, אצלנו זה מתנגש עם שגרה שוטפת. כן, אבל אני חושב שזה געגוע לילדות, זה געגוע למשהו שאולי פגשת בילדות אבל אתה מתגעגע אליו, לא לילדות אלא לזה. אתה בעצם, לא יודע אתה, הרי נחשוב שרבי ישראל סלנטר כתב את הספר הזה מתי? סוף המאה ה-19? יפה, אז הוא מתגעגע למשהו מתחילת המאה ה-19? מה כבר קרה באירופה בשישים שנה? מה פתאום? זה מה שאני אומר. התיאור ההיסטורי הזה הוא סתם ביטוי. הוא מתגעגע למשהו שאין לו עכשיו והיה רוצה שיהיה לו עכשיו. היה רוצה שיהיה לו או שהוא חווה אותו בילדותו? לא, אני אומר, יכול להיות שהוא יוצר איזושהי תמונה רומנטית מדי, נוסטלגית מדי, שאני לא יודע אם הייתה קודם, אולי הייתה אולי לא אני לא יודע, אבל זה בסך הכל כלי ביטוי. הוא רוצה שזה יהיה עכשיו, הוא לא מתכוון לחזור בציר הזמן אחורה, זה לא הנקודה. הוא אומר, הוא רושם. בסדר, גם אני מתגעגע לאלול של התיכון שלי. לא לאלול של התיכון, אתה רוצה… הוא מתאר פה מצב שהוא רוצה שעכשיו יהיה אלול, לא לחזור לתיכון. אומר למה אין לי אלול עכשיו? לא, אבל ביוגרפית נדמה לי חלפי יכול להיות שעזב את הדת והוא נזכר בילדותו כילד דתי. כן, ברור. ברור, אבל אני מדבר, לא חלפי הוא לא הנושא פה. אני אומר שהגעגוע הזה שהוא מתאר כשאני קורא אותו, כשאני חושב שרבים יכולים לקרוא אותו, ובמיוחד כשאני משווה אותו למה שרבי ישראל סלנטר כותב, זה באמת משהו געגוע שיש אצל כל אחד. כי איכשהו אנחנו חיים באיזושהי תחושה שמה זאת אומרת נכנס אלול הרי אנחנו אמורים להרגיש את זה איכשהו, לא? צריך להתחיל לעבוד, להתחיל קצת קצת להרגיש את אימת הדין, מה שזה לא ממש נמצא אצלנו. לא יודע, עצם זה שיש לך את התחושה הזאת שזה לא בסדר כבר טוב. אוקיי, כבר טוב. זה עדיין משהו, אז זאת נחמה. כשאתה אומר אלול ואני ככה, כאילו… כן, זאת נחמה, אני מסכים, אבל עדיין יש על מה להתנחם. זאת אומרת הגעגוע הזה לרמזי אלול באמת יש פה איזה התיאור של ארץ אבותיי ומה שהיה פעם, בדיוק כמו אצל רבי ישראל סלנטר, זה לא מדבר על מה שהיה אז, זה משהו שאתה רוצה שיהיה עכשיו. זאת אומרת אתה חושב שזה צריך להיות עכשיו אבל זה לא מופיע, זה איזשהו סוג של שניות. איזשהו איבדנו את התום, לא יודע איך לקרוא לזה, זאת אומרת משהו שהיה אמור להופיע. אנחנו מאמינים שעוד מעט יום הדין וכולי, נו אז למה שום דבר מזה לא לא מורגש אצלי? את הספרדי שמרגיש את הסליחות? את הסליחות? אולי. את חושבת שמיום, כן, אולי כן, אולי קצת איזושהי עליית מדרגה במוצאי שבת ככה שמתחילים להגיד סליחות. גם אז נדמה לי שעדיין בוא נגיד פלצות אני לא יודע אם יש להרבה אנשים, בסדר? אפילו בזמן הסליחות, שלא לדבר על היום שאחרי. אז הוא אומר כבר משתגעות בי קצת הציפורים הקטנטנות כן, שורקות העצב של יום הכיפורים. זה כבר לא רמזים לאלול אלא רמזים של אלול על יום כיפור. אז ייתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים, כן להלחין את זה זה באמת מעניין זה שיר שזה לא נראה שיר בכלל. ופנים יהודיות מן הגולה באפרפר נוגה ירחפו לפני כיסא אדון עולם. נדמה לי זה פנים יהודיות מן הגולה, זה שם. לשם היה אלול, לא לא פה. שם היה אלול ופה אני מתגעגע למה שהיה. זאת אומרת אני רוצה שיהיה לי אבל זה לא נמצא פה, כן? ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה בעומק עיניהן, עיניהן של מי? של הפנים היהודיות בגולה. ומה איתי? אני רק יכול להתגעגע אליהן. אז הוא עושה פרסונליזציה של רמזי אלול. עכשיו זה כבר פנים פנים יהודיות בגולה, אבל הוא מתגעגע לרמזי אלול, לא לפנים. זאת אומרת אבל הוא כבר אין לו את התחושת האלול, יש לו את התחושה שהוא היה רוצה שיהיה לו תחושת אלול. זאת אומרת זה זה גם משהו, זאת אומרת גם את זה אני לא בטוח שיש לכל אחד. מה שהציונות רצתה שלא יהיה, הוא מתחיל להתגעגע. כן, נכון, זאת אומרת זו ריאקציה, אני חושב שזה חלק מה מהריאקציה לעניין הזה. אז נדמה לי שזה נקודה טובה לפתוח בה את חודש אלול. באמת מה ה מה המשמעות הזאת של האלוליזם הזה? זאת אומרת מה האם באמת צריך להתגעגע לזה? למה מתגעגעים? זה חשוב. מה עושים אם אין לנו? בסדר, אין לנו. מה עושים? מנסים לשחזר את זה באופן מלאכותי? או שאולי צריך להשלים עם המצב ולטפל בו באופן אחר? יש פה הרבה מקום לדון בעניין הזה. זאת אומרת הנוסטלגיה הזאת באיזשהו מובן היא אני חושב לפחות קצת לא קונסטרוקטיבית. כי בסדר אני יכול להתרפק על הנוסטלגיה הזאת, זה יחזור אם אני אתרפק? אני בספק. לא יודע, בשנים הקודמות זה לא חזר לי. זאת אומרת זה לא זה לא יחזור. אז שווה להתרפק? אולי, לא יודע. אולי כן, אולי לא. אבל אולי לא. אולי צריך להתרגל למצב צבירה אחר שאנחנו נמצאים בו ויכול להיות שאנחנו צריכים לעבוד אחרת ולא לנסות ולשחזר איזה עבר רומנטי ואולי גם קצת בדיוני. יש זה נורא מצחיק הנה רבי ישראל סלנטר הגדול מתגעגע לדורות שלפניו. הוא אומר שאצלו ובבני דורו אין את זה. עכשיו אחריו היה בית המדרש של קלם, כן? האגדי. שהם כמובן התגעגעו לרבי ישראל סלנטר, ללהט שלו, למוסר שלו, לעבודת השם שלו, נכון? עכשיו אחרי זה יש את הדברים המפורסמים של הרב דסלר, ההספד הגדול שהוא כתב על קלם, כן? על הבית מדרש הזה שנחרב. על הבית בקלם כן שנחרב. ובין היתר הוא מתאר שם גם את תחושת האלול ואת הכול שהוא אלול, אתם מבינים? כל אחד רואה את הדור שלפניו כאיזשהו משהו מושלם שאבד ואיננו. הוא דגם שמכיל את כולם, כולם מתגעגעים לחוויות הילדות שלהם שהם לא מצליחים להתחבר לאותה תמימות לאותה עוצמה בגילאי חמישים שישים שבעים. בסדר, אני זה היה בילדות, אבל אני לא חושב שזה געגוע לילדות. בילדות יכול להיות שהם לא יכולים לעשות את האבחנה מכיוון שחווית את זה בצורה סובייקטיבית אתה מתגעגע למה שהיה פעם, אתה לא מזהה את זה עם תום הילדות. אבל זה לא שאתה רוצה לחזור לילדות, זה לא רק זה. אני לא, אני רוצה שיהיה לי אלול, זה נכון שיהיה לי אלול. זה לא נוסטלגיה. לא רק משורר כתב את זה, זה לא משורר, זה רבי ישראל סלנט. הוא חשב על הרעיון שלך, וזה הרבה יותר רחב מזה. הוא חסר לו האלול הזה האמיתי, לא שהוא זה לא שהוא הוא מבטא פה איזה שהם רגשות נוסטלגיה שיש לי למצבים אחרים או ל זה מבוטא כך אבל ברור שחסר לו משהו עכשיו. זה לא כמו שאני מתגעגע למקום נחמד שהייתי בו פעם, אלא אני אני רוצה להיות במצב שעכשיו אני אמור להיות בו ואני לא נמצא בו. אני מבכה את החורבן הזה של משהו חרב פה, משהו שלא לא חוזר לנו, לא מצליח. וכל דור מבכה מול הדור הקודם, אז זה מאוד מעניין. זאת אומרת כל דור. עכשיו יכול להיות באמת, אני לא יודע, זאת שאלה פתוחה בעיניי. אני באמת לא יודע. יכול להיות שבאמת יש איזושהי ירידה כזאת שבאמת מתמשכת. או שמה אנחנו יוצרים לעצמנו איזשהו מצב אידיאלי כזה כדי לא יודע מה להמחיש להאניש בא' את התחושות האלה, שיהיה למה להתגעגע, אבל בעצם לא בהכרח באמת הייתה ירידה. אנחנו כל פעם מחדש מרגישים שאנחנו נאבקים מול משהו שהוא לא בר השגה, זאת אומרת הוא לא, אז אנחנו משליכים אותו על איזשהו עבר מושלם כזה. זה נוח באיזשהו מובן, אני לא יודע. כן. חלפי נמצא במקום אחר. חלפי נמצא במקום של געגוע כמו של ביאליק לבית המדרש. הוא כבר לא שם, זה כבר לא, כן. אוקיי, העירו את זה כבר קודם. אמרתי, אני משתמש פה בחלפי רק ב… כן, אני לא רוצה כאילו להגיד שזהו, לא הייתי רוצה להיתלות בחלפי כי אני אומרת אנחנו במקום אחר. לא בוודאי, אני לא משתמש בחלפי כמקור סמכות, זאת אומרת אני גם לא כל כך מעניין אותי מה הייתה הפסיכולוגיה שלו. מבחינתי השיר הזה מעורר את מה שרבי ישראל סלנטר פה כותב, ונדמה לי שאני נמצא אצל רבים מאיתנו גם. והשאלה היא מה אנחנו עושים עם דבר כזה? כן. לא, כי אמרת שזה לא יגיע ואני חושב שכן זה מגיע. מגיע? מה, את אופטימית? אני… אז כן כדאי לחשוב על זה. כן, אוקיי, טוב. אני באמת, אין פה, אני לא יודע להגיד משהו אמיתי ואוניברסלי. כל אחד יבדוק לעצמו. אבל השאלה היא באמת מה מה עושים עם העניין הזה? כן, דיון קצת לא טיפוסי, אני יודע. אני אמרתי השנה יהיה קצת אחר, דברים שאני לא עושה בדרך כלל. אז בואו נמשיך לקרוא קצת את רבי ישראל סלנטר. זה אומר, אכן מושכל, כן, אז זה הפלצות שאליה הוא, שאותה הוא רוצה, שהיא חסרה לו, שהיא לא לא נמצאת. סליחה, חלפי זה מה שעידו חושב. מה? על ה… כן כן, זה מה שהיו… נכון, זה הכל אותה נערות, אני מסכים, אני מסכים. אבל עוד פעם, מבחינתי זה רק פלטפורמה. כן. אכן מושכל הראשון אשר אל האיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו יתברך שמו, תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין, אשר רק התורה והמעשים טובים הם התריס מהפורענות רחמנא ליצלן. אז במושכל ראשון, כאילו אם היינו אמורים לדון באופן תיאורטי בעניין הזה, אז אם יש בן אדם שהוא רחוק יותר מעבודת השם, כן, במדרגה נמוכה יותר בעבודת השם שלו, אז הוא ודאי אחוז יותר פחד ויראה כשנכנס אלול. כן? הוא הרי יותר חושש, יותר מאימת הדין, הוא הולך לחטוף יותר חזק, אם נדבר בשפה קצת נמוכה יותר. אשר רק התורה והמעשים טובים הם התריס מהפורענות רחמנא ליצלן. כי הרי רק תורה ומעשים טובים זה מגן עלינו מפני הפורענות, והוא אין לו מגן מי יודע מה, אז הוא צריך להיות לפחד יותר. זה המושכל הראשון כמובן אם היינו חושבים על זה במנותק. כשאנחנו מסתכלים… יראת שמיים? מה זה מושכל ראשון של ירא שמיים? הרי מי שלא ירא שמיים זה לא מושכל… אוקיי, השאלה מה העובדה? זאת אומרת, האם מישהו שנמצא במצב קשה יותר אמור לפחד יותר או לפחד פחות? אז הוא אמור לפחד יותר, אבל העובדה היא שהוא מפחד פחות. כן, וזה מה שהוא אומר פה, ונהפוך היא תה, שינוי המעשה לטובה התראה בכפליים, כן, מופיע בכפליים, בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקודש לפי ערכו, מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה לפי ערכו. אפרפר נוגה. חשכים באין נוגה. אז זה אני משאיר ליוסי, יוסי ימצא כבר את כל האימ… אם זה אלול פה. בכל אופן, המושכל הראשון הזה לא באמת מתממש, זאת אומרת מה שקורה זה שהבן אדם שיותר רחוק מעבודת השם דווקא מרגיש את זה פחות, למרבה האירוניה או האבסורד, וזה לא היה אמור להיות כך. והשאלה למה? ואז הוא אומר כך: סיבת התחלפות הלזה, כן, העברית פה קצת, סיבת התחלפות הלזה שונות הנה. כן? הסיבה למה יש פה בעצם את השוני הזה, את אי ההתממשות של מה שהיינו מצפים לו, יש כמה סיבות גשמיות ורוחניות. זאת אומרת, יש שני סוגי סיבות. קוטב סיבת הגשמיות, או סיבות הגשמיות, לא יודע, הוא מההרגל השולט על כל, הן לטוב וכולי וכיוצא בזה, כן? הן לטוב הן למוטב. זאת אומרת, אז הוא אומר הסיבה למה באמת האדם שרחוק מעבודת השם דווקא פחות מפחד, בעוד שהוא היה אמור… כל אחד מתרגל למצב שבו הוא נמצא. וסיבת הרוחניות, זה הסיבה הגשמית, וסיבת הרוחניות, הסיבה הרוחנית פשוטה היא, כי האדם בחטאו ממשיך עליו רוח הטומאה המעכר רוחו, המאכיר כן את רוחו ומבלבל שכלו, כמאמר חז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, היינו נגד דרכי השכל. באמת יש סיבה פשוטה, פסיכולוגית נקרא לזה, זה מה שהוא קורא הסיבה הגשמית, זה ההרגל. אנחנו רגילים, כן, זה לא גשמי במובן חומרי. כמו שאמרנו בקטע הקודם, ששם דווקא מי שמתרחק מעבודתו הוא זה שפחות מפחד יותר. להיפך, מי שיותר צדיק מפחד יותר. מה שהיה צריך להיות זה מי שיותר רחוק יפחד יותר, אבל זה לא קורה. בפועל, דווקא הצדיקים מפחדים יותר. והמתח הזה, זה הוא בא להסביר. אז הוא אומר למתח הזה, לסתירה הזאת לכאורה יש שתי סיבות, או שני סוגי סיבות, גשמיות ורוחניות. הסיבה הגשמית יסודה או הסיבות הגשמיות יסודן זה ההרגל. אדם רגיל לאורך חייו, הוא רגיל לא להיות בדיוק שקוע בעבודת השם, אז גם עכשיו הוא לא מתעורר לעניין הזה, הוא רגיל כבר לאורך חיים אחר, פחות רוחני וכדומה. והסיבה הרוחנית זה שאדם שעושה עבירות ממשיך על עצמו איזושהי רוח טומאה. חכמים אומרים שהחטא מטמטם, מחלות אסורות, החטאים בכלל, יש בזה מדרשים שונים. החטא איכשהו מטמטם את הלב. מטמטם הכוונה אוטם. מטמטם אין הכוונה שהוא הופך להיות טמבל, אלא מטמטם הכוונה אוטם. ואוטם פירושו שהוא מאבד את הרגישות, את התחושות, את מה שהוא היה צריך להרגיש. והעבירות איכשהו מטמטמות את הלב ולכן הוא לא באמת מצליח לחוש ברמזי אלול, כן, מה ש… הביטוי שנאמר רק למאכלות אסורות. אז לא, יש מדרשים שגם החטא מטמטם, "ונטמתם בם" זה מדרש שבאמת על מאכלות אסורות. בכל אופן, אז שתי הסיבות האלה הן בעצם למה הבן אדם ששקוע בתוך, נגיד, יותר רחוק מעבודת השם דווקא לא מפחד. ומה הסיבה לצד ההפוך? הוא לא מסביר את הצד ההפוך לא במישור הגשמי ולא במישור הרוחני. בבחינת הפוך על הפוך. שמה? אם אדם עוסק בעבודת השם הוא במדרגה גבוהה יותר, אז הוא יותר רגיל לעסוק ברוחניות, נגיד, אז ממילא הוא גם יותר מרגיש את המשמעות של ימי הדין, של אלול וכדומה. זה העניין הגשמי, ההרגל. והעניין הרוחני, אין לו טמטום הלב. אין לו טמטום הלב זה כמובן רק אומר שהוא בסך הכל מרגיש את מה שצריך להרגיש. לכן יש פה איזושהי אסימטריה. ראיתי מישהו שמתפלפל קצת באסימטריה הזאת בקטע הזה של רבי ישראל מסלנטר. אבל יש פה אסימטריה אמיתית. זאת אומרת, האמת היא שצריך להרגיש. זאת האמת. עכשיו, מי שרחוק לא מרגיש כי הוא ההרגל או כי הלב שלו מיטמטם בגלל העבירות וכדומה. מי שלא, אז הוא מרגיש. שם אין בעיה כי זה באמת מה שצריך להיות. בסדר? אז לכן זה לא מצב סימטרי לגמרי. זה המצב הרגיל, כל אחד צריך להרגיש. להיפך, אבל זה שיותר רחוק משום מה לא מרגיש כי יש איתו כל מיני בעיות. לא צריך הסבר לצד ההפוך. הצדיק האמיתי אמור להרגיש לפי מדרגתו. אין צדיק מוחלט, אין דבר כזה. צדיק מוחלט לא צריך להרגיש כלום, אבל אין כזה. אולי היה פעם אצל אלה שהיה להם פלצות, אז היה שם גם צדיקים גמורים, אלה לא הרגישו, רק אלה שעל ידם הרגישו. ואז בעל התניא יש רק בינוני. אלה הקודמים, הבינוניים שלפניו לא הרגישו שום דבר. בדיוק. הרמב"ם כותב פעם שהוא קרא, אתם יודעים על עבודה זרה הוא קרא בספרי הצאב"א. כל מיני מנהגי עבודה זרה, היו לו ספרים שהוא קרא להם ספרי הצאב"א, זה איזה עמים קדמונים שהיו עובדים עבודה זרה, והיה לו את הספרים שם ושם הוא למד איך זה עבד בדיוק. יש חוקרים שטוענים שלא היה ולא נברא, זאת אומרת אין… לא היה עם כזה ולא היו לרמב"ם ספרים כאלה. לא יודע אם זה נכון או לא, אין לי מושג, כי הוא כותב, תשמעו, היו לי ספרים, קראתי שם. אבל עוד פעם, זה איזה משהו שאתה יוצר איזושהי מציאות קדמונית כלשהי ואתה משליך עליה את מה שאתה בעצם רוצה להגיד על ההווה. טוב, אז אם אין פחד עם ימי הדין, אז איך הוא יודע שהוא צדיק? כאילו מה? הוא יכול לפחד מזה שאולי הוא לא צדיק כמו שהוא חושב. אז הוא היסטרי, הוא לא צדיק. זאת אומרת, מי שצדיק אז הוא צדיק, מה הבעיה? למה שיפחד? רק יכול להיות שהוא לא צדיק לגמרי, בסדר. יעקב אבינו לא חשב שהוא לא… אף אחד לא צדיק לגמרי, אז הוא מפחד ממה שחסר לו. מההפרש, כן מההפרש. יודעים שיש כתוב שרבי אליעזר אומר ביום מותו, נדמה לי מתואר בגמרא בסנהדרין, שהוא אומר הרבה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם אפילו ככלב המלקק מן הים. הרי רבי אליעזר הרי אמר לא יודע מה, שלוש מאות הלכות בקישוף של קישואים, נדמה לי, שלוש מאות… הוא היה בור סוד שאינו מאבד טיפה, לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, הוא היה אנציקלופדיה תורנית. הוא אמר אני למדתי הרבה מרבותי ולא חסרתי מהם אפילו ככלב המלקק מן הים. בסדר. אז רש"י אומר שם מה זה לא חסרת מהם אפילו ככלב המלקק מן הים? אם אתה לומד מהם משהו אז אתה מחסר מהם? מה זה? אם למדת מהם אז להם אין את זה? אז רש"י אומר שזה הכוונה לומר שזה לא שאתה לא מאבד משהו כשאתה מלמד… הרי הרבה למדתי מרבותי… לא, הוא מתכוון לומר שהם ידעו, רבותיו, זה עוד פעם איזושהי נוסטלגיה על רבותיו. שאתם רואים, אני תלמיד חכם גדול, אני יודע הכל, רבותי היו פי אלף יותר. כל מה שאני למדתי מהם זה אפילו לא טיפה מתוך מה שהם ידעו. זה הפשט הפשוט של הגמרא שם. בסדר. אז עוד פעם זה אותה הסתכלות כזאת שהכל יחסי כאילו ואתה מנסה להעמיד את זה דרך ההתייחסות לדורות הקודמים. אז גם יעקב אבינו הוא היה אולי נורא צדיק אבל היה לו את הכלב המלקק מן הים קצת, את החיסרון הזה ביחס לשלמות המוחלטת, והוא היה נורא מוטרד מהדבר הקטן הזה. הניסיון מוכיח אבל שזה קצת נאיבי להסתכל על זה כאל משהו אמיתי, כי האופי הפסיכולוגי של האנשים, זאת אומרת, סתם אתה רואה את הנוסטלגיה הזאת, זאת אומרת, אפילו רוסים בארץ היום מתגעגעים לאמא רוסיה של הקומוניזם, כאילו ממש געגוע אמיתי לנוסטלגיה הזאת, זאת אומרת, כולם מתגעגעים לדור שלפני. יכול להיות שהפלצות הזאת לא הייתה קיימת מעולם. אבל עוד פעם זה נכון על חלפי אבל באמת אצל רבי ישראל סלנטר אני לא חושב שזה נכון, כי הוא מנסה להגיד משהו על ההווה, הוא לא מספר פה סיפורים על מה הוא מתגעגע. לא, אבל אתה יכול לראות את זה בתהליך היסטורי. אתה אומר הוא מתגעגע לפלצות, בקלם התגעגעו לפלצות של קיידן, בסלובודקה התגעגעו לפלצות של קלם. כן, כולם מדברים על ההווה, חסר להם. השאלה אם זאת הייתה באמת פעם או לא, אמרתי, אני לא יודע, אבל ברור שהוא מנסה להגיד משהו על ההווה. כן, הם מתגעגעים לא סתם לילדות שלהם, הם רוצים אלול. כן, בדיוק. למשל, אני לא מתגעגע לאלול של הילדות שלי, לא היה אלול בילדות שלי. תתחיל לכתוב שיר אחר. כן. למה אני אומר שפה זה מאוד ספציפי. אבל למה הוא לא אומר את הדבר הפשוט, שהוא בן אדם, אדם שיותר קרוב לקדוש ברוך הוא, שיותר מאמין בו, הוא זה שעובד אותו יותר, לומד יותר, מקיים יותר מצוות, ולכן באותו אופן טבעי הוא זה שיותר חושש כשמגיע אלול. נדמה לי שזה מה שהוא אומר, זה לא שזה לא מה שהוא אומר. נדמה לי שזה מה שהוא אומר. אולי עוד משפט, שני הדברים האלה זה גם שאלה מעניינת, הגשמי והרוחני, האם זה לא בסך הכל תרגום אחד של השני? זה באמת שני הסברים? סתם שאלה מעניינת, אולי נחזור אליה גם בהמשך. זה שני הסברים שונים או שזה אותו עניין? מה שחז"ל קראו הטמטום שמביא עלינו החטא, האם זה לא בסך הכל המחשה, המחשה במובן של להפוך למוחשי, כן, של ההרגל? הפוך, ההרגל הוא הביטוי המוחשי. מה? ההרגל הוא הפן המוחשי. לא, ההרגל הוא תופעה פסיכולוגית. עכשיו אתה, למשל, אנחנו הולכים בלילה אנחנו פוחדים. אז יש כאלה שיגידו כי יש שדים. עכשיו מה זה השדים האלה? השדים האלה זה בסך הכל לנסות ולשים שם משהו שממנו מפחדים, אחרת למה מפחדים? מה אכפת לי שאין אור? אני לא מבין, אז אם אין אור אז צריך לפחד? אז אתה מנסה להעביר את התופעה הפסיכולוגית ואתה מתרגם אותה לתרגום אונטולוגי, כן, ישותי. זאת אומרת, כאילו יש שם משהו. רציונלי זה כבר עדין קצת להגיד שהשדים זה תרגום רציונלי, אבל הכוונה להפוך את זה לרציונליזציה, רציונליזציה של הפחד, בדיוק. זאת אומרת, לתרגם… יש אגב נטייה מאוד גדולה בעולם הישן והיום הפוך, כל מה שאנחנו מתייחסים או לא כל אבל הרבה ממה שאנחנו מתייחסים כדברים מופשטים, פסיכולוגיים, פעם התייחסו אליהם כישים. כן, אנחנו מדברים… סתם הדוגמה הכי אולי ממש זועקת, יש הגמרא מדברת על בסוגיה של זה נהנה וזה לא חסר. אז הגמרא מספרת שם שיש איזה שד שמפורר בתים, שאיה יוכת שער. ואם אנחנו גרים בבית, אז השד לא נמצא, הוא לא מסתובב איפה שאנשים מסתובבים. ידוע, השדים והאנשים לא מסתובבים ביחד. אז אם בן אדם גר בבית הוא מציל את בעל הבית מהתפוררות הבית שלו כי הוא מגרש את שאיה. שאיא יוצא חוצה, שאיא באל"ף כן, יוצא החוצה ולא מפורר לו את הבית. עכשיו השד הזה למיטב הבנתי זה החוק השני של התרמודינמיקה. בסדר, החוק שאומר שדברים מתפוררים עם הזמן. אוקיי? אז אנחנו רואים את זה. או שזה השפכטל שיש לך בארון והתפוררות. מה? התיקונים הקטנים שאתה עושה עם השפכטל. זה ההפך מהשד, כן, זה האנטי-שד. אבל התיאור המדעי הוא תיאור שמתייחס לדברים האלה כתהליכים, לא כישויות. עכשיו בחשיבה העתיקה יותר, הישנה יותר, מאחורי כל תהליך עומד יש. אחרת למה הוא קורה? עכשיו זה לא נכון רק לחשיבה העתיקה, גם אצלנו. כשאנחנו מסתכלים על חוק הגרביטציה, אז בחוק הגרביטציה אנחנו אומרים שכל שתי מאסות מושכות זו את זו, נכון? זה תיאור. אבל אני יכול לראות ולשאול את עצמי רגע, ומה בעצם יוצר את המשיכה הזאת? משיכה זה תיאור של תהליך, של תופעה. האם יש מאחורי זה יש כלשהו? עכשיו מקובל לחשוב שאין פעולה ממרחק, כן, אקשן אט אה דיסטנס. זאת אומרת, זה לא ייתכן שהעצם שם שיש לו מאסה מושך את העצם פה. משהו צריך להיות באמצע ביניהם שיוצר את המשיכה הזאת ולכן מייצרים כוח, כוח הגרביטציה. אף אחד אף פעם לא ראה אותו. בסדר, גם הגרביטונים שמחפשים אף אחד עוד לא מצא אותם עד היום. אז בסדר, אומרים שזה קצת חלש מדי ולא מצליחים לתפוס את זה בכלי המדידה, אבל למה אנחנו חושבים שיש כוח גרביטציה? ומי אמר שיש בכלל? אין. יש סך הכל שתי מאסות מושכות אחת את השנייה. אנחנו מניחים שהתופעה הזאת יש לה איזושהי סיבה, אחרת למה היא קורה? התיאור הוא לא מספיק, הרי אני צריך איזשהו הסבר שמחולל את התופעה. אז ההסבר זה כוח הגרביטציה. יש כוח והוא יוצר את אותה משיכה שאנחנו מרגישים. אז התופעה זה מה שאנחנו רואים, אבל מאחורי זה עומדת איזשהו סוג של ישות שמחוללת את התופעה הזאת. כמו השדים על הפחד, כמו השד על ההתפוררות של הבתים וכן הלאה. אפשר להראות את זה בעוד, על זיכרון פעם נדמה לי שדיברנו על זה אני חושב, שכתוב תמחה את זכר עמלק. מה זה נקרא תמחה את זכר עמלק? הרי צריך לזכור את עמלק, מצווה, ואיסור אל תשכח. אולי זה זכר כמו כל שארית של עמלק. בדיוק. זכר זה שארית, נכון? עכשיו אנחנו רגילים תמחה את זכר עמלק הכוונה לא לזכור, אבל זכר במשמעות הזאת זה אובייקט. זאת אומרת, זה סוג של יש. זאת אומרת חתיכה, כל חתיכת עמלק צריך למחות. אנחנו תרגמנו כשאנחנו זוכרים מישהו, בחשיבה האונטולוגית הזאת, אונטולוגיה תורת היש כן, בחשיבה הישותית הזאת, בחשיבה הישותית הזאת בעצם משהו מהדבר או מהאדם שאותו אנחנו זוכרים נמצא אצלנו. זה סוג של יש. עוד פעם, לא חלק מגופו כמובן, אבל משהו ממנו נמצא אצלנו. לעומת זאת בהסתכלות פסיכולוגית אני יכול לראות את זה כהתרחשות פסיכולוגית. קורה משהו במערכת העצבית שלי וזה יוצר, דיברנו על זה בשנה שעברה, וזה יוצר איזושהי תופעה שאנחנו קוראים לה זיכרון, שהיא כולה נמצאת בספירה הפסיכולוגית. אין לה, לא חייב להיות איזשהו משהו, סוג של יש מסוים שהוא זה שמחולל אותה. התרגומים האלה, המעברים האלה, ההמחשות, לא המחשות במובן הדידקטי אלא להפוך משהו למוחשי כן, ההמחשות זה כתהליך פילוסופי. כן? זה אולי גם מה שמופיע פה. הסיבה הגשמית והסיבה הרוחנית, מי אמר שזה לא אחד המחשה של השני? אני אומר ההרגל שלנו, בסדר זה תופעה פסיכולוגית, אנחנו מתרגלים למה שאנחנו עושים בדרך כלל. מה עושה את זה? מה זה קורה לבד? אז חז"ל אומרים לנו יש טמטום, טמטום הלב בהקשר של העבירות, לא משנה, הרגלים לכיוונים אחרים אז יש את הלא יודע מה, את השדים המקבילים שאחראים על התופעות הפסיכולוגיות האלה. אבל אני לא יודע אם באמת אני אמור להתייחס לשתי הסיבות האלה כשתי סיבות שונות או כשתי פנים של אותו אותו תהליך, שאחד הוא המחשה של השני. לפי הסלנטר נראה לי די ברור שהוא תופס את זה לא רק מכאן, זאת אומרת הוא תופס את זה כשני דברים שגם גורמים לתוצאות אחרות. כן, ברור אני מסכים ויש צורות אחרות לטפל בהם, אני מסכים רק אני אומר שיש מקום לדון, אני לא בטוח שזה באמת כך. זאת אומרת לפחות עוד פעם בחשיבה מודרנית אנחנו בדרך כלל לא מדברים על שדים. אנחנו אומרים שדים זה רק צורה לתאר באיזהו אופן תהליך פסיכולוגי של פחד. בסדר? או לא יודע מה או תהליכים כאלה ואחרים. יפול מצדך כן הגמרא אומרת, מאיפה האי דוחקא דכלה מנייהו, מאיפה הדוחק הזה שאנחנו מרגישים בימי הלימוד המרוכזים? בימי לימוד מרוכזים לכל הציבור, יומא דכלה זה היה נקרא, ואז יש דוחק נורא גדול, אז הם אומרים זה בגלל השדים. יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל אחד שעמד שם. יש סביבו כי עוגיא לכיסלא, כן, כמו הערוגה שמסביב לעץ שמלאה במים, אז מסביב לכל בן אדם יש איזשהו ערוגה מלאת שדים, וזה נורא צפוף כי הם מלא שדים ביננו לבין ה… עכשיו כל אחד יש לו את התחושה הפסיכולוגית הזאת של דוחק, נכון? כשנמצאים צפופים יש איזושהי מצוקה כזאת. לא נעים להיות גם אם לא נוגעים בי, לא נעים להימצא במצב צפוף. אז ההמחשה, תהליך ההמחשה שם אומר: כן, בטח, יש מלא שדים במרווחים האלה. מה? חופש פסיכולוגי, המרחב האישי. כן בדיוק. אז השפה הפסיכולוגית עדיין מדברת בשפה שפעם השתמשו בה כפשוטה. היום זה כבר מטאפורות. כמו שאומרים בעזרת השם. היום הרבה אנשים, אצל הרבה אנשים זה מטאפורה כבר. אתה מבין? אז השפה הפסיכולוגית היא משתמשת באותם דברים, אבל היום זה כבר מטאפורות, זה כבר לא… כן. בקשר למה שאתה אומר על השדים, למה בעצם ככל שאדם יותר מאמין הוא לא אמור להתבייש? שמה? שהוא פוחד מאימת הדין. אז מה זה לפחד מאימת הדין? זה שאני אקבל עונש או שכר על מה שעשיתי. זאת אומרת שכל מה שעשית זה בשביל שכר ועונש, לא עשית את זה כי הקדוש ברוך הוא ציווה… אולי כן, אבל תכלס, אם אתה… אני אומרת הפוך, אדם צריך, לכאורה, אם אתה צדיק ומאמין גדול אתה צריך להגיע לשם ולחכות לזה שתקבל או לא תקבל את מה שמגיע לך כי ככה אתה מאמין שהקדוש ברוך הוא עושה. הפחד הזה מצביע על חוסר ביטחון? גם את אימת הדין, אבל את בהחלט לא בהכרח צריכה לתרגם לעונש. את תרגמת את זה לעונש מה שכבר מניח קצת את המבוקש. אימת הדין? יכול לבוא מישהו ולהגיד: אני מפחד מאימת הדין כי התברר לי מצבי הרוחני העגום. שאלה מי הוא, מבינה? יכול להיות שאימת הדין זה שאנחנו לא אדונים לגורלנו, כלומר תחושת הוודאות שיש לנו שאנחנו קובעים את עתידנו בהשתדלות ובמאמצים, באימת הדין זה הכל הולך לאיבוד ובאמת הכל נחתך מלמעלה. הוא לא מדבר על זה לדעתי. יכול להיות שיש אנשים שיש להם אימה כזאת, אבל הוא וודאי לא מדבר על זה, הוא מדבר על יראת שמיים, הוא מדבר על פחד ממה שהולך לקרות לנו, ממה שיתגלה לנו, או… כן, בדין. זה כבר שני ניסוחים. שני ההיבטים האלה אגב, גם בהקשר אם אני אחזור רגע לרמז אלול, גם שם כשנכנס אלול אז אמורה להיות איזושהי תחושה לפי התיאורים האלה, כן, איזושהי תחושה באוויר. זאת אומרת מי שלא מרגיש את זה זה סוג של עיוורון. ככה לפחות רואים בכל ההתייחסויות מהטיפוסים האלה, כן, זה סוג של עיוורון. אנחנו בעצם אוטיסטים במובן מסוים. יש סוג מסוים של תחושות שנטמטמנו, כן, נאטמנו, ואנחנו לא באמת מרגישים אותם. עכשיו מה זה אומר? יש שם באמת משהו? או שזה רק… הרגשה שלנו? הרגשה שלנו שאמורה להיות. אינטלקטואלית אנחנו צריכים להבין, אם הדין יבוא אז אנחנו אמורים, אמור להתעורר אצלנו משהו. אצלם התחושה של התיאורים האלה באותם מקומות אפשר לראות את זה שיש משהו בזמן שהוא באמת נמצא שם. אנחנו רק… תופסים אותו? תופסים אותו. לא… כן, בדיוק. קיים שם משהו שאמור לעורר את זה ואנחנו עיוורים כלפיו. לא שיש לנו בעיה פסיכולוגית, יש לנו בעיה הכרתית. כן, אנחנו לא מצליחים לתפוס משהו שבאמת נמצא שם איפשהו. אז לכן אותה שניות מלווה את הדבר הזה מהרבה זוויות. ומי שעסק מעט בלימוד המוסרי, ראה בחוש כי סיבת הרוחני עומדת לפניו לשטן, לטמטם לבו נגד תהלוכות השכל, לפי עודף אמונתו כנ"ל. ובודאי גם דרכי התבל והיפוכה שולטת בדבר, היפוכה הכוונה תהפוכותיה אני חושב, שולטת בדבר. ולזאת עתה לבד סיבת הגשמיות היא ההתדמות אשר האדם העיקר הוא רק כקוף לעשות כמעשי אחרים במלבושים וכיוצא. זאת אומרת הטמטום, כמי שעוסק מעט בלימוד המוסרי רואה בחוש את הטמטום, שזה כמובן עוד פעם לחבר את שני המישורים שקודם הוא הפריד ביניהם. יש את המישור הגשמי שאותו רואים, כל אחד רואה שיש הרגל. ויש את המישור הרוחני שזה איכשהו לא מוחש אצלנו. אבל אנחנו יודעים, מקובלנו מחז"ל שיש טמטום הלב בגלל שעושים חטא. ונטמתם בם, אולי אפילו דרשה מפסוק. בסדר? עכשיו פתאום הוא אומר אבל מי שלומד בלימוד המוסרי רואה את הטמטום. זאת אומרת פתאום הטמטום שהוא המישור הרוחני נתפס בצורה לגמרי מוחשית כמו המישור הגשמי אם אתה לומד מוסר. זאת אומרת המוסר הוא סוג של עיניים שבאמצעותם אתה יכול לראות דברים רוחניים. בסדר? המוסר אמור איכשהו לעשות במובן מסוים חיבור בין שני המישורים שקודם הוא הפריד. בין שניהם, זה החלק הראשון של הפיסקה, ואז הוא אומר בוודאי חוץ מזה, חוץ מהעניין של הטמטום, גם העולם איכשהו משפיע עלינו, כי יש איזשהו רצון לחקות, להידמות, כן זה החיקוי. אנחנו כמו במלבושים שאנחנו אוהבים לחקות את כולם, אז גם במעשים. מה שכמובן פעם לא היה, ואנשים היו נורא עצמאיים ואוטונומיים, ולא היו לא רצו לחקות אף אחד. עוד פעם, כן אז זה אני כמובן אומר קצת בציניות, אבל אני אבל אין להבין שפעם זה שימש לטובה והיום כבר לא? זה משהו אחר, אבל הוא מדבר על עצם התהליך, ההשלכות זה כבר שלב ב'. לא פעם זה שימש פעם בהידמות אנשים דימו את חרדת הדין. זה אולי בהמשך הוא יגיד משהו כזה, אבל פה לא נראה לי שהוא מדבר דווקא על העניין הזה. הוא אומר היום זה כבר האדם אשר האדם העיקר הוא רק כקוף, כן זה המצב היום כאילו, שההשפעה של העולם, כן שהעולם הוא הוא מחקה. ועוד פעם אני אומר, אני אני קצת ציני לגבי האידיאליזציה של העבר, אבל לא צריך לתת לזה להשפיע על האמירה האמיתית שיש פה. הרי מה זה משנה מה היה בעבר? יש פה באמת איזושהי קריאה לא להיות חקיין, לא משנה אם פעם עמדו בזה טוב יותר מאיתנו או לא. זה שאלה אחרת, זה פחות חשוב. בזאת, כאשר ספו תמו גדולי היראים, אשר חרדתם מאימת המשפט התראה, התראתה, כן על פניהם, נראתה על פניהם, ועשתה רושם בלב הסרים אחריהם. זה המשפט קצת דומה למה שאריק רצה להגיד קודם, שגם אז היה איזשהו חיקוי, אבל חיקוי לטובה. למרות שפה אני לא חושב שהוא מתכוון לחיקוי אלא להשפעה. אם אין שורש, מאין יבואו עלין? כן אם הצדיקים הגדולים, שעל הפנים שלהם היה אפשר לראות את אימת הדין פעם, את הפלצות שהוא דיבר עליה קודם, אז אם הם כבר לא קיימים היום, אז ברור שבמעגלים הרחוקים יותר, החיצוניים יותר, אם אין שורש מאיפה יבואו עלין? אכן סיבת הרוחניות היא סיבה העיקרית לפי הראות אשר חרדת האלול כמעט נחבתה, רחמנא ליצלן. אז הוא אומר הסיבה הרוחנית אבל היא יותר מרכזית. כאן כמובן רואים שזה לא תרגום אחד של השני. הסיבה הרוחנית היא היותר עיקרית. מה הראיה שלו? שחרדת האלול כמעט נחבתה. זאת אומרת שזה שחרדת האלול נחבתה זה אינדיקציה לסיבה הרוחנית, אולי זה בגלל הסיבה הגשמית? מה, למה זה ראיה לזה שהסיבה הרוחנית היא העיקר? כי כנראה שחרדת האלול היא תולדה של הסיבה הרוחנית. זאת אומרת, כן, של הסיבה הרוחנית. ההרגל או ההשפעות הגשמיות, מה שהוא דיבר עליהם קודם, זה למה אנחנו לא מצליחים אולי לעורר את זה, או להתעורר לאור זה, או משהו כזה. אבל עצם חרדת האלול זה משהו שהוא כמו שאמרתי קודם, רמזי אלול אלה זה מציאות. זה סוג של מציאות שאנחנו פשוט איבדנו אותה. ולכן כמו הטמטום הלב, הסיבה הרוחנית בעצם הוא מדבר פה על מציאויות רוחניות, את זה אבד לנו איכשהו, כבתה כמעט אצלנו. זה הסיבה הרוחנית. חוץ מזה יש גם כמובן את הסיבות הגשמיות וההרגל וכדומה. אכן כאשר נפשוט מעלינו לפי שעה מלבושים הנגאלות, הנגואלים, ונלבוש מחלצות, נראה בעליל כי יש לפחד ולרטוט עתה כל אחד לפי ערכו בכפלי כפלי כפליים מאשר לפניהם. זה מה שהוא אמר קודם, הרי ברור שהיום אנחנו, כל מי שיסתכל טיפה יבין לפחות אינטלקטואלית, גם אם הוא לא ירגיש, אבל הוא יבין אינטלקטואלית שבוודאי היום אנחנו אמורים לפחד פי אלף כי היום מצבנו הרבה יותר גרוע. טוב, אז מה לעשות? זה השלב הבא. ובכלל מה לעשות? ובכלל הכוונה כנראה הוא מחפש את הכלל, לא את הפרטים. כי הוא אומר הפרטים רבים הם האיש לפי מצבו ותכונתו. אכן בכלל נודע ואז הוא מחפש את הכלל מה לעשות פה. אבל קודם כל זה השלב שבו הוא עכשיו, עד כאן הדיאגנוזה. מכאן השאלה מה לעשות. מה? הפחד כן מחזק את מה שהיא אמרה קודם, שהוא לא מתייחס פה לאדם שדן את מצבו הרוחני, אלא מתייחס פה כן לשכר ועונש. כי פחד זה מצב… יש יראת הרוממות ויש יראת העונש. ביראה יש את שתי המדרגות האלה. כן, אבל אדם לא מפחד ממצבו… למה? בטח. הוא מפחד לעמוד מול הקדוש ברוך הוא עם מצבו הרוחני העגום, לא עם מצבו הרוחני כשלעצמו. איך הוא איך הוא יישא את פניו אל הקדוש ברוך הוא? זה המובן של ה… זה כמו יראת הרוממות ויראת העונש. וזאת בושה, זה לא פחד. בסדר, זו הכוונה. אני נורא מפחד איזה בושה תהיה לי שם. כשאני שם אז אני מתבייש. כשאני לפני שאני מגיע לשם אני מפחד איזה בושה הולכת להיות לי. פחד מהבושה. כן, זה אלול מול ימים נוראים. בימים נוראים אני אהיה שם, זאת תהיה הבושה. אלול זה הפחד. זאת אומרת הפחד לאן אני הולך להגיע. עכשיו השאלה היא מה לעשות אחרי הדיאגנוזה. וזאת נקודה מאוד מעניינת שגם קודם הערתי עליה כבר וצריך לחשוב על זה ברמה הלגמרי כללית, באיזה כיוון לחפש את הפתרון. אז הוא עוד מעט יציע איזשהו פתרון שמניח שבאמת המצב ההוא היה אידיאלי ואנחנו צריכים עד כמה שאפשר לשחזר אותו. אבל אני רוצה להעלות שאלה לדיון, האם זה באמת נכון, האם זו הדרך לחפש את הפתרון? או שמא להגיע למסקנה שגם היא יכולה להתחלק לכמה גוונים, מצבנו היום שונה. אין טעם לעשות את זה. הרב דסלר, כן, מתלמידי תלמידיו, כותב שיש מה שנקרא יראה – הוא מדבר גם על אלול – אז הוא אומר יש יראה מחונכת. התחנכנו לירא, זאת אומרת אנחנו יודעים שצריך לירא, אז אנחנו כאילו חצי משחק כזה. לא ממש משחק לא במובן הזול אלא אנחנו אנחנו הרי צריך לירא, לא ייתכן שאני לא אירא, אז אני אז אני אירא, אבל זה לא באמת. אני לא באמת מפחד. ולכן באיזשהו מובן איבדנו את זה, גם מי שכן יש לו איזה קצת זה זה משהו מחונך. עכשיו השאלה היא אם אני אמור לנסות ולחפש דרכים לשחזר את זה או שאולי לא? צריך להשלים עם העובדה שאני במצב אחר, להשלים עוד מעט נראה באיזה שתי משמעויות, להשלים עם העובדה שהיום אני במצב אחר ואולי היום יש דרך אחרת לעבוד את השם. האם יש דרך אחרת להיכנס לאלול? מי אמר… אז הזמן השתנה כאילו? מה? הזמן השתנה במאה עשרים שנה או במאתיים שנה האחרונות? לא, אני אומר יכול להיות שהמצב… אני לא יודע מה היה אז. אני יודע מה… לא יודע, אבל אני יודע שהיום אין. עכשיו השאלה היא מה לעשות עם זה? להמשיך לנפץ את הראש אל הסלע, להמשיך כמו כל הדורות להתגעגע למה שהיה או שלא היה אני לא יודע בעבר אבל לא להשיג את זה כמו שאף פעם לא משיגים את זה. או שאולי צריך להגיד חברים בואו טו פייס דה ריאליטי, זאת אומרת אנחנו במצב שונה. אולי לא צריך לנסות ולשחזר את העבר משתי סיבות: או כי זה לא אפשרי וצריך להשלים עם חולשתנו, או שאולי זאת לא חולשה, זה רק שוני. למה אתה אומר שזה ברור שעכשיו זה? אני מכיר אנשים שכן יש להם. בסדר, אולי יש יחידים כאלה שיש להם. אני לא… כל הכללה תמיד היא חוטאת לאמת, אבל אני אומר באופן כללי זה וודאי כך, נכון? יש יחידים כאלה ויחידים אחרים. יש בוודאי משהו מהותי שהשתנה במאתיים השנים האחרונות וזה הקיטון, הירידה בשיעורי התמותה. ברור. כלומר בן אדם שחי לפני מאתיים שנה היה פחד אמיתי, היה חוסר וודאות, היו מלחמות שקטלו מיליארדים, מחלות, לא היה בתי חולים שיודע לטפל בכל דבר, כל ימינה ושמאלה ראית אנשים על סף רעב. נכון, אמת. היום יש יציבות כזאת שמאפשרת לנו להגיע ל… יש תחושת שליטה בגורלנו, מה שהזכרת קודם. נכון. יש לזה הרבה סיבות, אבל מעבר לסיבות, קודם כל השאלה אם לא צריך להכיר בעובדה שזה כך. עכשיו, אם זה כך וזה לא פחות טוב כי זה היה רק שונה, זה אפשרות אחת. או לא, זה אולי פחות טוב אבל זה המצב. זאת אומרת מה לעשות, כן? כמו הרמ"א שכותב על כוונה בתחילת עמידה, כן, בברכה ראשונה צריך לחזור אם לא התכוונת. הרמ"א אומר היום לא חוזרים. למה לא חוזרים? כי אם תחזור לא תתכוון. מה לעשות? אז אתה יכול לעבוד על עצמך מאה אלף פעמים, המצב הוא שונה. אני בטוח שהרמ"א תפס את זה כמצב פחות טוב, שמה אין שתי אופציות. אבל בסדר, אבל עדיין זה המצב. אז מה הטעם להמשיך להתרפק כל הזמן על העבר ולשחזר אותו באמצעים כאלה ואחרים כשזה לא הולך? עוד פעם, אלה שזה הולך להם אז בסדר, זה דיון אחר. אבל אצל מי שזה לא הולך, מה לעשות שם? הרבה פעמים ישנה גם אם אנחנו עושים איזושהי אידיאליזציה של העבר, לא בטוח שהדרך שאותה אנחנו צריכים לחפש עכשיו זה איך להחזיר עטרה ליושנה. או בגלל שהיא לא היתה באמת יותר טובה אלא רק אחרת, אולי גם לא יותר גרועה אני לא יודע, אולי אחרת. אבל איך אפשר לדעת? אבל כל גוף לא משנה עבר או הווה, האם יש עניין, מחויבות ליהודי או לכל בן אדם לחזור בתשובה? כן, זה הנושא. יש בוודאי שיש, וודאי שיש. ואז לבנות… אבל הפלצות וכל הדברים והמעטפת שמסביב, העבר, זה שולי, זה שירה, זה לא מעניין, כן. לא לא, לא שירה. אמרת שרבי ישראל סלנטר הוא לא משורר. לא, זה לא שירה. הוא תופס שזאת חובתנו בעולמנו שיהיה לנו פלצות באלול. לא, נכון. זה כן. זה כן, זה לא לוותר. אבל אבל שהיה… אני אומר תראו, אני אני אציג אולי את האלטרנטיבה אולי בצורה יותר בצורה יותר מחודדת ואז אפשר יהיה לחשוב עליה. יכול להיות שהאנשים שהיו פעם, אני קצת לא רוצה להישמע שופט שיפוטי מדי, האנשים שהיו פעם היתה להם איזושהי תפיסה טיפה ילדותית. באמת. והם ראו את הדין הזה כמו שמתארים לילדים, כזה עם שתי. כפות, ואם יורד לפה אז יכסחו אותך ואתה תסבול כל השנה וכל מיני דברים כאלה. עכשיו יכול להיות שאנחנו היום במצב שונה ואולי אפילו אנחנו יותר טובים במובן הזה לפחות. רגע רגע שנייה, אני אנסה לתאר את האלטרנטיבה ואז אני לא מכתיב, אני מציע אפשרויות, כל אחד יבחר לעצמו מה שהוא מאמין בו. אנחנו היום נמצאים במצב אחר. אנחנו מבינים שחלק מהדברים יכולים להיות מטאפורות. חלק מהדברים יכולים להיות לתאר תהליכים נפשיים. חלק מהדברים, כל יום הדין הזה וכולי, מה, באמת בשמיים יושבים שם קטגור סנגור והקדוש ברוך הוא באמצע ודנים ומביאים את המעשים שלנו ושוקלים אותם ואז דנים אותנו למחרת? כי הרי חכמים תיקנו גם יום טוב שני של ראש השנה, אז דנים אותנו פעמיים? אחרי שכבר אמרנו, כבר לא אומרים יותר ליכתב ולהיחתם מהבוקר של היום הראשון ופתאום עוד פעם יושבים? כל הפטנטים האלה, זה לא נשמע קצת כמו מטאפורות? לא, אני לא מזלזל, אני אומר, זה לא נשמע מטאפורות ולא תיאור עובדתי? עכשיו, אם זה מטאפורה, אז אני אומר, יכול להיות שפתוחה בפני בן אדם שחושב היום בצורה יותר מודרנית, לטוב או לרע, לא משנה, פתוחה בפנינו אופציה אחרת, יותר רציונלית ופחות אמוציונלית, שאומרת: חברים, יש לנו, הוקצו לנו ימים בשנה לעשות חשבון נפש. זה נכון, אנחנו אמורים לעשות חשבון נפש. לא במובן של הפחד והרעדה שהם אמורים להמחיש, ככה אנחנו היינו מתארים לילדים בגן, עוד פעם בלי לעשות השוואות, אבל לילדים בגן בוודאי שמתארים את זה ככה, נכון? מה תגיד לילדים "היום אתה צריך לעשות חשבון נפש", זה לא עובד ככה. אתה צריך להמחיש לו, להגיד לו מה יצא מזה וכולי. עכשיו בתרבויות של שנים קודמות, של דורות קודמים, השתמשו מאוד בדברים האלה ואנחנו יודעים שהיתה נטייה לפרש דברים כפשוטם, כבר הרמב"ם נלחם נגד העניין הזה לא מעט, בזה שהרבה מאוד מהדברים לא צריך לפרש אותם כתיאור עובדתי, כפשוטו. עכשיו השאלה עד איפה ללכת עם זה, שאלה יפה, אני לא הולך למצות אותה עכשיו, אני רק מעלה אפשרות. ויכול להיות שזה שאיבדנו את התחושה הזאת זה חלק מאותו תהליך, ולא בכדי הערתי את ההערה הזאת של ההמחשה הפילוסופית. כי היום לא יודע, אני לא חושב, אני לא מרגיש שיש שדים בלילה שמלווים אותי, ואני חושב שאין דבר כזה שיהיה אלא יש את החוק השני של התרמודינמיקה, בסדר? ועכשיו השאלה מה אני עושה עם זה. כי כשיש שדים זה מפחיד. ועכשיו אני יכול להתגבר, אני בלילה פחות אפחד, אני לא מאמין שיש שם שדים, אז אני אשכנע את עצמי, הפחד קיים, אנחנו בני אדם, פסיכולוגיה. אבל אני יכול לעבוד על זה יותר טוב, כי אני יודע הרי שאין שם שדים, זה שטויות, אני אדליק פנס, יהיה אור, מה יש לפחד שם? בסדר? אז עכשיו יכול להיות שהפחד הזה, היעדר הפחד הוא תוצאה של זה. הוא תוצאה של העובדה, זה עולם רדוף שדים כפי שקארל סייגן כתב "עולם רדוף שדים". זאת אומרת, אנחנו כבר לא רדופי שדים, אין לנו כבר את הפחד הזה. זה לא אומר שאנחנו פחות מחויבים לעשות תשובה, זה רק אומר שאולי זאת לא הדרך שבה אנחנו צריכים לעבוד. וזה לא מבחינתנו לפחות, בלי לשפוט, מבחינתנו לפחות זאת לא איזושהי אידיאליזציה שאיבדנו אותה. לא צריך לחיות בנוסטלגיה כזאת, בבכי על איזה אלול שאבד לנו. הם אבדו לנו כי גדלנו, התבגרנו, אולי, אני אומר זאת הצעה. מה הוא אומר, שהאדם צריך כאילו לעבוד בלי יראה? בלי יראה במובן האמוציונלי, כן. יראה נמצאת בקוגניציה. ככה אתה אומר, אני צריך איזה יראה מפני עצמי, משהו כזה? לא מפני עצמי, מפני הקדוש ברוך הוא, חשבון נפש על מצבי הרוחני, אבל לא יראה במובן הילדותי האמוציונלי. למה לא יכולה להיות יראה אמוציונלית? לא אמרתי שלא יכולה להיות, אמרתי שאין. בגלל שהשנה הזאת נגזרה עליך? לא, אני אומר עוד פעם, בהנחה שאין, מה אני עושה עם זה עכשיו? בלי להיכנס לשאלה, זו ההנחה שאין יראת שמיים? אני לא יודע, רבי ישראל סלנטר מסכים שאין, הרב דסלר מסכים שאין, וגם אנוכי הקטן בשולי גלימתם חושב שאין. עכשיו יכול להיות שיש אנשים שאומרים שיש, אז אין בעיה, הם לא בדילמה. הוא אומר פה "חרדת האלול כמעט נכבתה רחמנא ליצלן", רבי ישראל סלנטר. זה שאליו כולם מתגעגעים על היראת אלול שלו. שקלם מתגעגע אליו והרב דסלר מתגעגע לקלם ואנחנו לרב דסלר. אוקיי, אוקיי, רציונליזם כבשה אותה. אז מה זה אומר לא להיות רציונליסט? אני שואל מה אתם מציעים? מה אתם מציעים לחזור להיות רועי צאן ולא לנסוע במכוניות? ניו אייג'. הפתרון זה ניו אייג'. רגע רגע רגע בוא ננסה לעשות את זה אחד אחד, אני כבר עוררתי פה מספיק. כן ג'ודית. או שיש את הפחד התמים הזה של אנשים פעם שחשבו שיש שדים. או שיש יראה רציונלית, יראה ברוח, בשכל, אבל לא ברגש. ואני אומרת שיכול להיות משהו שהוא גם לא יהדותי ובכל זאת זה משהו שקשור לרגש. בסדר גמור, לא אמרתי שלא יכול להיות. רק השאלה אם אין לי את זה מה אני עושה? אז צריך לעורר. זהו, אפשרות אחת זה מה שמציע רבי ישראל סלנטר, לעבוד על זה עד שיהיה לך. ואת אומרת שאולי זה מספיק, שזה מספיק רק ה-? לא, אמרתי יש לי שתי אפשרויות. עוד פעם, יהודית, את בסך הכל אומרת את אחת האופציות שהצעתי. אחת האופציות שהצעתי זה להגיד שבאמת המצב הזה שבו אין לי את הרגש הזה הוא מצב פחות טוב. אבל עדיין אני אומר, בסדר, גם אם זה פחות טוב, אם ההערכה שלי שזה כבר לא בידי, אני כבר אחרי זה, האם אני חייב לחזור אחורה או שאולי לא? אפשרות שנייה שהעליתי, אולי זה גם לא פחות טוב. בסדר, אז אנחנו לא יכול להיות שאת לא מסכימה לזה, אין בעיה. אני כרגע לא הולך לפשוט את זה, אני רק מנסה ליצור דיסוננס. בעצם זה אולי יותר טוב, אז למה לחפש את זה? נכון, אז אני אומר, זה אחת האופציות, את לא מסכימה עליה, בסדר. אני לא אומרת, אני ממליצה. הו, בסדר גמור, אז את ממליצה, המלצתך נשמעה. עכשיו מה שאני בסך הכל רוצה לומר להעלות פה את האפשרויות האלה, עוד פעם, אני לא מנסה לשכנע, אני בסך הכל מנסה להציג אלטרנטיבה אחרת. עכשיו כל אחד יבחר לעצמו. אבל יש תמיד הרבה פעמים וזה כבר חלק, פעם חשבתי השנה חשבתי דיברנו פעם על זה, רציתי לעשות קצת תרגילים בהבנת הנקרא, בקריאה ביקורתית, כי אני חושב שיש דברים מאוד מעניינים שאפשר לעשות שם אבל התחושה היתה שזה כבר יהיה רחוק מדי מתורה. אז אני אנסה השנה לעשות קצת מזה על הטקסטים האלה שנקרא. וכאן בעניין הזה אני מנסה להעלות אפשרות שרבי ישראל סלנטר לא מתייחס אליה בכלל, זה מין משהו מובן מאליו, הדרדרנו, בוא נראה איך מחזירים את זה. אני אומר רגע, מי אמר שהדרך הנכונה זה להחזיר? מי אמר שזו בכלל הידרדרות? יש הרבה פעמים, אתם יודעים אחרי הרצח של רבין, אז אמרו הנה אתם רואים למה אמונה דתית מביאה? רצח רבין, אז אמרו אתם רואים למה אמונה דתית מביאה? ותמיד השאלה היתה רגע, אז מה אתה רוצה שאני אוותר על האמונה הדתית כי אולי אני ארצח בגלל זה? מה האופציה? יש לי אמונה דתית, אז עכשיו מה לעשות? בסדר, יש סכנה, צריך לראות איך מטפלים בה. אבל לא יכול להיות פה מדרון חלקלק? במה? במובן הזה שבחרת גם לא, אני אחוש חוסר הזדהות עם איזה קיום מצווה ואז אני אגיד המצווה הזאת היא לא? כשמדברים על מצוות זה הלכה. ובהלכה זה פרשיה אחרת. אבל ההלכה הולכת ומתפתחת. בסדר, אז צריך לפרש. פרשנות וודאי עושים. לא, אבל כל הזמן ילכו ויעשו. בוודאי, לא ילכו, הלכו. הולכים. נכון, הלכו והולכים. מה עם המדרון החלקלק? המדרון החלקלק רק הוא אנחנו כבר עליו. ולי נראה שזה הרבה יותר רחב, בגלל שלמשל יש אלול שזה ארבעים יום. אחר כך יש ספירת העומר, כן, שאנשים מקפידים לגדל זקן ופשוט יש דיסוננס, זה לא מתאים אני חושב שרוב הציבור לא חש לתקן את השנאת חינם בישראל. אולי כמה רבנים, הציבור, הבעלבתים, בטח אין להם שום. אז עברנו ארבעים יום פלוס שלושת השבועות פלוס לא נשאר לנו הרבה, זאת אומרת רוב השנה אנחנו מתעסקים בדברים לא רלוונטיים וזה מה ש… מחפשים חוויה שאיננה. לא, אבל שלושת השבועות וספירת העומר שניהם יש להם היבט הלכתי, לפחות ברמה המנהגית, אבל זה הפך כבר ממש להלכה. ושם זה שאלה קצת שונה, המתח בין ההלכה לבין הרעיונות שההלכה באה לבטא. זאת אומרת עד כמה אני יכול להתמקד ברובד ההלכתי הפורמלי ולעזוב את מה שבאמת צריך לתקן שם. כי אני לא חושב שלפחות אני לא מציע כרגע לבטל את הרובד ההלכתי ולהתמקד רק ברובד הרעיוני. אני מסכים שצריך גם לעסוק ברובד הרעיוני. כאן אנחנו עוסקים כל כולנו ברובד הרעיוני. זה לא שאלה הלכתית הפלצות של אלול. ואני שואל עכשיו מה צריך לעשות. אבל אתה עוצר באמצע הדרך בגלל שאם אנחנו נקבל נלך עם הדרך הרציונלית ונסוג מהפרשנות של הקטגור והסניגור, אתה צריך להמשיך הלאה ולהגיד לאן אתה מוביל. אז אני אומר. למה? בגלל שעדיין חסרה לי מה המשמעות של הדרך הרציונלית של התשובה או ה… אז אני אומר. מיידית לאלוהים, לאיפה היא מובילה וממה אתה פוחד? אז אני אומר, תראה, המושג התשובה הוא לגמרי הגיוני, רציונלי, לא דורש שום. תשובה בלי דין? או עם דין אחר? מה זאת אומרת עם דין? לא דין במובן שאנחנו עומדים שמה למבחן, למבחן איפה אנחנו, מי אנחנו, מה עשינו בשנה האחרונה, מה יהיה עם זה? גיהנום וגן עדן, יכול להיות שאני לא יודע מה יהיה עם זה, יכול להיות שאפשר לצרף גם את זה, לא חשוב לי עכשיו. אבל קודם כל נדרש מאיתנו לתקן את מעשינו, זה לא דבר שאני צריך לגעת בו, זאת פרשנות סבירה שתשאר איתנו לגמרי. השאלה היא רק האם אני צריך להגיע לתחושה הזאת ולמחויבות הזאת מתוך הפחד האמוציונלי שמתואר כאן? אם אתה מתקן את דרכך זה מנותק בעצם ממועדים, אבל פה אתה נמצא בהקשר של מועד, אתה חייב. לא, אז התורה אומרת לי יש לך שני מועדים, ראש השנה ויום כיפור, שמיועדים לעניין הזה. ואולי גם שמה הקדוש ברוך הוא שופט אותנו ובודק מה אנחנו עשינו ומה אנחנו לא עשינו כחלק מאותו עניין. אבל זה ברור שזאת שנה שמיועדת לתקן ואנחנו צריכים לתקן, אני לא טוען נגד זה שום דבר, רק השאלה היא איך להגיע לתיקון. האם אני לא יכול? השאלה אם התיקון לא קשור לזה שהקדוש ברוך הוא בודק אותנו באותו זמן? מה? זה שאנחנו צריכים לתקן אז זה לא קשור לזה שהקדוש ברוך הוא? למה לא? כן קשור, למה לא קשור? הוא נותן לך את התחושה שצריך לתקן, אז אולי זה נכון ואתה עשית משהו לא טוב. זה הלכה, זה הלכה. בוודאי, אני לא מדבר על היסטריה מיותרת. מה? אבל סתם נניח שרק באופן רציונלי אפשר להגיע לעבודה עם כל כולך? עוד פעם הנחת המבוקש, עוד פעם הנחת המבוקש. מה זה עבודה כל כולך? מה זה עבודה כל כולך? אני מרגישה, טיפת רגש. ברור, בלי אמוציה אי אפשר להגיע לעבודה אמוציונלית, אבל השאלה אם אני רוצה להגיע לשם. אבל כשאתה עובד רק רציונליזם אז אתה לא מצליח באמת להגיע לאמוציה. לא מצליח להגיע לאמוציות, ברור. אבל מי אמר שצריך? צריך. בסדר, זו שאלה אחרת, מי אמר שצריך. נכון, אני נשאר ברובד רציונלי. אני יודע שכך נכון לעשות וכך לא נכון לעשות, אני יודע שיש מקומות שבהם נפלתי ואני צריך לתקן את זה כי אני לא בסדר. אתה לא מגיע אל הלב ואין לך למה להתגעגע ואתה נשאר… בסדר, אז אני לא אתגעגע, אבל אולי אני אתקן יותר? כי ההתרפקות על הגעגוע הזה הרבה פעמים היא תחליף לתיקון, כי אנחנו לא מתקנים באמת, אנחנו לא מגיעים לגעגוע הזה. ובמקום זה להתרפק על משהו שלא נגיע אליו, אולי יש אופציה אחרת? לשבת, חברים, אנחנו חיים בעולם אחר, צריך להתרגל לעובדות, והשאלה אם זה טוב או לא טוב על זה אפשר להתווכח, אבל לא משנה עכשיו. אנחנו בעולם אחר, חלקנו, יש כאלה שלא, אבל אנחנו בעולם הזה. האם אני חייב עכשיו לחפש דרכים איך לחזור אחורה, איך לחזור לחיות באוהל? אבל בראש השנה ויום כיפור מה המהות של ראש השנה ויום כיפור? שיש ימי דין? מה זה ימי דין? ימי דין, הקדוש ברוך הוא בודק אותי אם אני בסדר או לא. הוא בודק אותך והוא לא גוזר, או לא גוזר על השנה הבאה מחליט? יכול להיות שגוזר ויכול להיות שלא, אני לא יודע, אין לי מושג. אבל צריך לבדוק את עצמי, הרמב"ם אומר תשובה. יש לי חבר, יש לי חבר לא דתי בכלל, מאוד לא דתי. הוא אמר לי פעם שהוא היה צם קבוע כל יום כיפור עד תקופה מסוימת, באיזשהו שלב הוא נשבר. הוא היה צם כל יום כיפור, למה? סתם בשביל לבדוק את עצמו מה הוא עשה בשנה האחרונה ומה הוא הולך לעשות בשנה הבאה. זו הזדמנות להיכנס לתוך מוד של בדיקה עצמית, אבל לא בדיקה היסטרית. אבל אנחנו לא מקבלים את הצורה הזאת של החבר החילוני שלך. מה זאת אומרת? למה לא? הבדיקה שלנו היא בדיקה לא עצמית לגמרי אלא היא קשורה. לא, מה אנחנו בודקים זה אחרת, ברור. אבל מתוך מה להגיע לבדיקה הזאת ואיך להגיע לבדיקה הזאת זה יכול להיות דומה מאוד. זה מה שאני אומר. למה צריך? למה העבודה האמוציונלית הזאת זו איזושהי הנחת יסוד שאנחנו, זה נראה לנו מובן מאליו כל השאלה איך להגיע לשם. אולי לא? זאת אומרת בגלל? אוקיי. כי זה מסורת. כי זה מסורת. אוקיי, מסורת זה משהו דינמי. זה מסורת ומה שחז"ל ראו נגד עיניהם ובשערי תפילה ננעלו. מה שחז"ל ראו מול העיניים ומה שרבי ישראל סלנטר ראה מול העיניים, ההבדל הוא לדעתי לא פחות גדול מההבדל בין מה שאני מציע לבין מה שרבי ישראל סלנטר מציע. לא נכון, אל תהיו נאיביים. רבי ישראל סלנטר לא מייצג את חז"ל. רבי ישראל סלנטר מייצג, אני לא מאשים אותו, רבי ישראל סלנטר מייצג את המסורת איך שהיא הגיעה אליו ואיך שהוא תפס אותה, שזה כמובן מתחיל מחז"ל וממשיך הלאה. עכשיו אנחנו כבר אחריו, אנחנו גם המשכנו הלאה. זהו, אבל לא, אבל איך אתה אומר שכאילו חלק מכל העבודת ימי הדין זה חלק מאוד אמוציונלי? אני לא יודע, אני לא בטוח, מנסה להציע אופציה אחרת. חז"ל צריכים להיות המודל שלך אליהם אתה חותר. אז אני מנסה להציע אופציה אחרת. אבל רבי ישראל היה מהפכן, זה לא היה ככה קודם בעם ישראל. עוד יותר טוב. מה שאתה מציע זה אותו דבר, אומר בוא. מה מה תהיה המהפכה? כמו אתה יודע, הרב נוח מליאכוביץ', היה הרב נוח והרב מרדכי מליאכוביץ'. אני לא זוכר מי היה האבא ומי היה הבן. אבל האבא האדמו"ר נפטר והבן שלו עלה על כיסא האדמו"רות ושינה כל מיני דברים מאבא שלו. שאלו אותו החסידים: מה זאת אומרת? אתה לא ממשיך את דרכי אביך? אמר: בוודאי שאני ממשיך. כמו שאבא שלי שינה מדרכי אבא שלו, אני ממשיך בדרכיו, אני משנה את מה שאבא שלי עשה. זה המאמר הארוך שלך על שמרנות. כן.