בחירה שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- התמונה הליברטנית והמתווה הטופוגרפי
- פעולות שאינן מתוך בחירה בתוך תמונת עולם ליברטנית
- רבי עילאי, מזעור נזקים, ומטא-הלכה
- חוקים סטטיסטיים, הרמב"ם על מצרים, וחוק המספרים הגדולים
- דוגמת הדבורים והטעות בהסקה מדטרמיניזם סטטיסטי
- שלבי ההמשך, ניסויי מוח, וביקורת על קונצנזוס מדעי
- השלכות: פטליזם ודטרמיניזם
- השלכות: שיפוט מוסרי ומשפטי וענישה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מעמיד זו מול זו תמונה דטרמיניסטית ותמונה ליברטנית מפוכחת, ומציג מודל של “מתווה טופוגרפי” שבו חינוך, סביבה, גנטיקה ומבנה מוחי מפעילים לחצים אך אינם בהכרח מכתיבים תוצאה. הוא טוען שגם בליברטניזם יש פעולות שאינן מתוך בחירה, וממפה שלושה חריגים עיקריים לכך, תוך שימוש במושגים הלכתיים כמו מתעסק ובהבחנות של הרב דסלר על נקודת הבחירה. בהמשך הוא מציג השלכות אפשריות של דטרמיניזם על פטליזם ועל שיפוט מוסרי ומשפטי, ומדגיש שהדיון אינו תיאורטי בלבד אלא נוגע לתפיסת ענישה, אחריות, ולניסיונות פילוסופיים ומדעיים להכריע בשאלת הבחירה החופשית, כולל ביקורת על יומרות של חוקרי מוח להכריע זאת במעבדה.
התמונה הליברטנית והמתווה הטופוגרפי
הטקסט דוחה את ההצגה הקריקטורית של ליברטניזם כפעולה בתוך ואקום, ומניח שגם בתמונה ליברטנית יש לאדם השפעות של חינוך, סביבה, גנטיקה ומבנה מוחי. הוא מתאר את כלל ההשפעות כמתווה טופוגרפי שבתוכו האדם פועל: בתמונה הדטרמיניסטית האדם דומה לכדורון או לזרם מים שהמתווה מכתיב את מסלולו חד-ערכית, ואילו בתמונה הליברטנית המתווה מפעיל כוחות אך האדם יכול להטיל וטו, לטפס “על ההר” למרות הקושי או לא “לרדת לעמק” למרות הנוחות. הוא טוען שקושי וקלות אינם זהים לטוב ורע, ושמערכת הערכים “מוטלת” על המתווה הטופוגרפי מבחוץ, כך שהשיפוע מציין רק נטיות טבעיות והקלות הפסיכולוגית, לא את ערך המעשה.
פעולות שאינן מתוך בחירה בתוך תמונת עולם ליברטנית
הטקסט קובע שהכרה בבחירה חופשית אינה אומרת שכל פעולה נעשית מתוך בחירה, ומציג שלושה חריגים. הוא מגדיר דחף לאו בר כיבוש כמצב של אובדן שליטה שיכול להיות תוצאה של תקלה פנימית או סיטואציה קיצונית, וטוען שההבחנה בין דחף לאו בר כיבוש לבין פעולה נורמטיבית דווקא מעידה נגד דטרמיניזם, כי בעולם דטרמיניסטי כל הפעולות הן באותו מעמד של אילוץ. הוא מצרף לכך את מושג נקודת הבחירה של הרב דסלר, שלפיו יש מעשים שמתחת לנקודת הבחירה שבהם האדם “ברור” שיעמוד בניסיון, מעשים שמעל נקודת הבחירה שבהם “אין סיכוי” שיעשה את הנכון, והדילמות האמיתיות נמצאות באמצע. הוא מוסיף חריג של חוסר תשומת לב ומזהה אותו עם מתעסק, ומבחין בין מתעסק לבין אינו מתכוון, כולל הדוגמה של תלישת עלים בשבת בלי מודעות, והטענה שהמתעסק “מותר” לפי הבנה נפוצה משום שאין הכרעה. הוא מביא את שיטת רבי עקיבא איגר שבתשובה טוען שבמתעסק יש איסור דרבנן, ומסביר זאת בכך שחוסר הערנות עצמו נמצא בתוך נקודת הבחירה ולכן נושא אחריות מסוימת, בדומה למושג שוגג שמביא קורבן כשהוא כולל רשלנות ואינו קרוב לאונס. הוא מציג חריג שלישי של פעולות “פיקינג מול צ'וזינג”, שבהן אין דילמה אמיתית ושיקולים לכאן או לכאן, ומביא כדוגמה את ניסוי ליבט שבו לחיצה על כפתור “מתי שתחליט” אינה בחירה ערכית אלא עשייה סתמית שניתנת גם להגרלה, ולכן אינה מאירה את שאלת הבחירה החופשית.
רבי עילאי, מזעור נזקים, ומטא-הלכה
הטקסט מביא את מימרת רבי עילאי: “אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים, ילך למקום רחוק, ויעשה מה שלבו חפץ”, ומתאר מחלוקת בראשונים על פירושה. הוא מציג פירוש אחד שלפיו מדובר בעצה להתקררות ולהתגברות על היצר, שמונעת את החטא, ומסביר שפירוש זה נובע מחוסר מוכנות לקבל שההלכה נותנת עצה כיצד לחטוא. הוא מציג את עמדת רוב הראשונים שלומדים כפשוטו שמדובר במזעור נזק כאשר האדם צופה כישלון בשל דחף לאו בר כיבוש, כדי לצמצם חילול השם, ומזהה זאת כהכרה הלכתית במצבים שמעל נקודת הבחירה. הוא מביא את הרי"ף והרא"ש הכותבים “ואין הלכה כרבי אילאי, דקיימא לן הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”, ומסביר שהם דוחים פשרה עם יצר גם כשהאדם מעריך שלא יעמוד בניסיון. הוא מוסיף שתוספות בחגיגה משתמע שכן הלכה כרבי אילאי, אך טוען שגם אז אין זה “היתר הלכתי” לעבירה אלא לגיטימציה מטא-הלכתית למזעור נזקים. הוא מדמה זאת לסירוב מצפוני במשפט, ומבחין בינו לבין פקודה בלתי חוקית בעליל, תוך תיאור ההכרה בלגיטימיות מטא-משפטית של סירוב תוך תשלום מחיר. הוא מצרף הערה פוליטית שלפיה יולי אדלשטיין הציג את סירובו להחלטת בג"ץ כסירוב מצפוני, אך נטען שלא שילם מחיר ושעמד מאחוריו אינטרס פוליטי. הוא מביא דוגמה נוספת של טור באתר על היתר של הרב אמסלם לטבול במים שאובים בתנאים מסוימים במקרה של איסור טבילה, ומנסח זאת כעצה למזעור חטא ולא כהיתר. הוא מציג עמדה שלפיה אין ראוי שרב ייתן ליחיד “הנחיות למזעור איסורים”, אך בהוראה לרבים יש מקום לכך בהנחה שבשוליים יהיו נכשלים, ומקשר זאת לאמירה “מוטב שיאכלו בשר שחוטות תמותות” כהצדקה להכוונת ציבור למזעור נזק.
חוקים סטטיסטיים, הרמב"ם על מצרים, וחוק המספרים הגדולים
הטקסט טוען שהבדל מרכזי בין דטרמיניזם לליברטניזם הוא שהדטרמיניסט רואה את ההשפעות כקובעות תוצאה, בעוד הליברטן רואה בהן משפיעות אך לא מכריעות. הוא טוען שברמה הסטטיסטית לא יהיה הבדל גדול בין העמדות, משום שגם הליברטן יקבל “חוקים” פסיכולוגיים וחברתיים כממוצעים, אך יתייחס אליהם כחוקים סטטיסטיים ולא כחוקים דטרמיניסטיים על היחיד. הוא מביא את הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו' על ענישת המצרים מול “ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”, ואת טענת הרמב"ם שכל מצרי יחיד היה בעל בחירה אף שההכרעה הקולקטיבית התקיימה. הוא מציג את קושיית הראב"ד שאם לכל מצרי יש בחירה ייתכן שכולם יבחרו בטוב והגזירה לא תתקיים, ומשיב במסגרת הטקסט שהרמב"ם נשען על רעיון דמוי חוק המספרים הגדולים: ביחס לציבור גדול אפשר לצפות בסיכוי גבוה להתנהגות מסוימת גם כשכל פרט חופשי, בדומה להטלות קובייה שמתכנסות להתפלגות. הוא מציג את עמדת הדטרמיניסט שלפיה אי-יכולת חיזוי של יחיד היא רק סיבוכיות וחוסר מידע, כך שאם היה מידע מלא ומכשור מתאים אפשר היה לנבא את כל העתיד של האדם, ולעומתה את עמדת הליברטן שלפיה גם עם מידע מלא החוק נשאר סטטיסטי משום שהכרעת האדם נשארת רכיב שאינו מוכתב.
דוגמת הדבורים והטעות בהסקה מדטרמיניזם סטטיסטי
הטקסט מתאר מחקר ישראלי שפורסם בנייצ'ר על דבורים שבוחרות בין אפשרות של 80% רמת סוכר גבוהה לבין אפשרות של 100% רמת סוכר נמוכה, ומתאר שהדבורים מעדיפות את האפשרות היציבה בדפוס המזכיר בני אדם. הוא טוען שהסקת זהות מהותית בין דבורים לבני אדם מתוך דמיון סטטיסטי היא טעות, משום שגם אם לבני אדם יש בחירה חופשית עדיין אפשר לקבל אותה תוצאה ברמה של התפלגות על אוכלוסייה גדולה. הוא מרחיב שהבאת מחקרי גנים או מוח כהוכחה לכך שהאדם הוא “מכונת גנים דטרמיניסטית” מתעלמת מכך שחוקים סטטיסטיים תואמים גם תמונת עולם ליברטנית, ולכן אין בכך הכרעה.
שלבי ההמשך, ניסויי מוח, וביקורת על קונצנזוס מדעי
הטקסט מציג תוכנית להמשך: מעבר מהצגת שתי התמונות לבירור השלכות מעשיות ומוסריות, ולאחר מכן מעבר לטיעונים בעד ונגד דטרמיניזם וליברטניזם, כולל טיעונים פילוסופיים וטיעונים מדעיים. הוא מציין את בנג'מין ליבט ואת תחילת גל ניסויים משנות השמונים של המאה הקודמת, כולל “המוח החצוי”, וטוען שמוטיבציית הדיון היא התחושה שנוצר קונצנזוס בקרב חוקרי מוח שאפשר להכריע דטרמיניזם במעבדה. הוא טוען שבינתיים אין דרך להראות זאת, ושדיבורים נחרצים של חוקרי מוח משקפים חוסר הבנה של המשמעות הפילוסופית של ממצאים מדעיים, תופעה שנפוצה גם אצל מומחים נבונים.
השלכות: פטליזם ודטרמיניזם
הטקסט מציג פטליזם כהשלכה שמנסים לגזור מדטרמיניזם, ומביא לכך את סיפור “פגישה בסמארה” שמובא בשם סומרסט מוהם ודרך הספר “פגישה בסמארה” של ג'ון אוהרה, שבו הבריחה מהמוות מובילה אל המפגש שנגזר מראש. הוא מוסיף את משל “סיפורו של אוסמו” מריצ'רד טיילור בספר “מטפיזיקה”, שבו ניסיון להימלט מן העתיד הכתוב מוביל למימושו. הוא מציג את “טיעון הבטלן” שלפיו אם הכל מוכתב אין טעם להשתדלות, אך טוען שמבחינה עובדתית דטרמיניזם אינו מחייב פטליזם משום שגם בעולם דטרמיניסטי כסף מגיע מעבודה כחלק מהסיבתיות. הוא מציג את לותר וקלווין כתפיסה פרוטסטנטית דטרמיניסטית שאינה פטליסטית, ואף תובעת חריצות והשתדלות כדרך לחשיפת היות האדם מן “הנבחרים”, ומקשר זאת לתזה הפרוטסטנטית של מקס ובר על מקורות המצלחנות והנוירוטיות המערבית. הוא מוסיף שחוקרי מוח דטרמיניסטים ממשיכים לעבוד קשה ואינם יושבים בבית, ומכאן שלפחות בפועל דטרמיניזם ופטליזם אינם חופפים.
השלכות: שיפוט מוסרי ומשפטי וענישה
הטקסט מציג טענה ליברטנית נפוצה שלפיה דטרמיניזם שולל שיפוט מוסרי ומשפטי, משום שהאדם “כפוי” וכל פעולה היא כעין דחף לאו בר כיבוש. הוא מביא תשובת נגד דטרמיניסטית שלפיה גם השופט כפוי לשפוט ואין לו ברירה, אך טוען שהדטרמיניסט עדיין שופט ברמה קוגניטיבית ומייחס רוע באופן שקול, ולא רק חש תחושות שנכפות עליו, ולכן יש כאן אי-עקביות. הוא מציג הצדקה דטרמיניסטית לענישה כפעולה תועלתנית של תיקון/אילוף והרתעה שמעצבת את “המתווה הטופוגרפי” כדי למנוע חטא עתידי, ומייחס זאת לרמב"ם בתיאור מטרת העונש כשינוי תנאי ההתנהגות. הוא טוען שהצדקה כזו משנה את ההכרעות הפרקטיות בענישה, ובפרט הופכת את דחף לאו בר כיבוש לטענה בלתי רלוונטית, כי העונש אינו תגובה לאשמה אלא כלי למניעת הישנות. הוא מביא כדוגמה דיונים סביב הריסת בתים והשאלה אם הענישה מועילה, וטוען שבמודל של סנקציה על בחירה רעה “מה אכפת” אם זה לא ישיג תועלת כי “מגיע לו עונש”, בעוד שבמודל דטרמיניסטי התועלת העתידית היא הקריטריון. הוא מציין מאמר בכתב עת למשפטים על בחירה חופשית במשפט ומדעי המוח, וטוען שהמפגש בעייתי כי אין כלים להתמודד עם השלכות דטרמיניסטיות על מושגים כמו כוונה פלילית, ושהעולם הדטרמיניסטי מוחק מושגים בסיסיים של המשפט הפלילי. הוא מסיים בטענה שהוויכוח משליך על החיים המעשיים, ושבהמשך ייבחנו טיעונים פילוסופיים ומדעיים והקשר שלהם להשלכות של פטליזם ומוסר.
תמלול מלא
עד עכשיו תיארתי זו מול זו שתי תמונות, התמונה הדטרמיניסטית והתמונה הליברטנית, וחשוב אני אסכם את התמונה. התמונה הדטרמיניסטית היא פשוטה. תמונה ליברטנית אני אסכם אותה כי זה מה שילווה אותנו הלאה. בניגוד להסתכלות הכמעט קריקטורית של הליברטניזם, כאילו שמדובר בפעולה בתוך ואקום, פעולה שאין עליה במסגרתה אין על האדם השפעות, האדם פועל באופן לחלוטין חופשי שאין עליו שום מגבלה ושום השפעות, לא סביבה, לא חינוך, לא גנטיקה, כל מיני דברים מהסוג הזה, כי לכאורה כל אלה זה דטרמיניזם. אז כמובן שזה לא נכון. תיארתי את זה דרך איזשהו מודל שבו נגיד שיש איזשהו… אני מתאר את כל ההשפעות שיש על האדם, חינוך, סביבה, גנטיקה, מבנה מוחי, מה שאתם רוצים. כל זה מתואר כצורה של איזשהו מתווה או מיתאר טופוגרפי שבתוכו האדם מתנהל. אם הוא היה סתם כדורון או זרם מים אז המתווה הטופוגרפי היה מכתיב בצורה חד-ערכית את המסלול. מאיפה לאיפה היית מגיע אם אתה נמצא במקום מסוים אני אגיד לך איפה תהיה במקום הבא. ובנמשל הכוונה שהסביבה שלנו בעצם מכתיבה את לאן נלך או מה נעשה, בעוד שזו התפיסה הדטרמיניסטית. בתפיסה הליברטנית בעצם המתווה מפעיל עליי כוחות, השפעות, מנסה לקחת אותי למקומות מסוימים או לדחות אותי ממקומות אחרים. אבל בניגוד לכדורון שמסתובב על מתווה טופוגרפי, אדם שנמצא על מתווה טופוגרפי יכול להחליט שהוא מטפס על ההר למרות שזה איבוד של אנרגיה פוטנציאלית, זה לא נוח, זה יהיה לו במאמץ, אבל הוא יכול להחליט לעשות את זה, או לא לרדת לעמק למרות שזה מאוד נוח, הוא יכול להחליט לא לעשות את זה. ולכן הסביבה, המתווה הטופוגרפי משותף לשתי התמונות. השאלה בעצם היא לא מה היא הסביבה אלא מי נמצא בתוך הסביבה. האם האדם הוא כדורון או זרם מים בתפיסה הדטרמיניסטית, או שהאדם הוא איזשהו יצור שיכול גם להחליט להטיל וטו, ללכת נגד הלחצים או ההשפעות של הסביבה. ואמרתי שהסביבה הזאת, נגיד שיש איזשהו הר שמייצג כיוון ששאליו מאוד קשה לי ללכת, זה לא אומר בהכרח שהכיוון הזה הוא כיוון טוב. או כיוון שאליו קל לי להתגלש, שהוא העמק, לא אומר בהכרח שהכיוון הזה הוא כיוון רע. יש לאדם איזשהן נטיות מאוד טבעיות לעשות טוב ומתאים לי לעשות טוב, מתבקש, נוח לי לעשות טוב, ולכן יש לי עמק בכיוון של פעולות טובות, לא בכיוון של פעולות רעות. יש לנו תמיד נטייה לחשוב שאם משהו הוא קל מדי אז כנראה הוא לא בסדר, או אם משהו הוא טוב אז הוא צריך להיות קשה. לא, לא בהכרח. באופן עקרוני יכולות להיות פעולות קשות וקלות לכיוון החיובי ולכיוון השלילי. לכן המתווה הטופוגרפי לא קשור לשאלת הרע והטוב. המתווה הטופוגרפי קשור אך ורק לשאלה האם זה קשה לי או קל לי, האם הנטיות הטבעיות שלי לוקחות אותי לכיוון הזה או להפך, עוצרות אותי מללכת לכיוון הזה, או ניטרליות אם במישור. אז במישור זה ניטרלי, יכול ללכת יכול שלא ללכת, אין כוחות שמשפיעים עליך ואין כוחות שעוצרים אותך. זה המתווה הטופוגרפי. מה זה רע ומה זה טוב זה אימפוזד על המתווה הטופוגרפי. זאת אומרת זה עניין ערכי, צריך להחליט האם כיוון כזה או אחר הוא טוב או רע בלי קשר לגובה שלו או לשיפוע שבו. אין קשר בין אלה לבין היותו של הכיוון הזה רע או טוב. זה בעצם התמונה על רגל אחת של התפיסה הליברטנית. לפני שאני ממשיך אני רק רוצה להעיר שיש גם בתפיסה הליברטנית כחלק מאותו סיווג של הליברטניזם, כלומר הקריקטורית הנאיבית, ברור שגם בתפיסה ליברטנית ישנן פעולות שאדם עושה לא מתוך בחירה. זאת אומרת העובדה שאני אומר שלאדם יש בחירה לא אומרת שכל פעולה ופעולה שאדם עושה נעשית מתוך בחירה. זה עוד פעם מתקפה מאוד נפוצה של דטרמיניסטים שבעיניי אם בכלל אז היא תוקפת אותם, לא תוקפת את הליברטן. אני אביא שני מנגנונים ש… המנגנון האחד אולי המתבקש והידוע זה המנגנון של דחף לאו בר כיבוש. כשבן אדם נמצא לפעמים במצב שבו תופס אותו נגיד איזה אמוק שתופס פתאום מתגבר עליו איזשהו דחף והוא לא יכול להתמודד איתו והוא מגיב בצורה מסוימת שהיא לא בשליטתו. יש כל מיני טענות לפטור מאחריות בבית משפט שיכולות להתבסס על פסיכיאטר שאומר שהאדם פעל באופן שלא הייתה לו שליטה, דחף לאו בר כיבוש. האם דבר כזה מעיד על דטרמיניזם? ממש לא. גם בתמונה הליברטנית שלאדם יש בחירה חופשית זה לא אומר שהכול נעשה מתוך בחירה חופשית, כמו שאמרתי קודם. יכולים להיות רגעים או מצבים שבהם האדם נכנס לתוך איזושהי סיטואציה שאין לו שליטה, הוא מאבד שליטה, או כי משהו נדפק אצלו או כי הסיטואציה בחוץ היא באמת מאוד מאוד קשה, איזשהו סוג של התגרות שאולי שום אדם סביר לא היה עומד בה. יכול להיות, אני לא יודע, אז יכול להיות אפילו אדם סביר במצב כזה, זה לא חייב להיות מישהו שיש אצלו משהו דפוק בראש. קצת קשור למושג שידוע בשם של הרב דסלר על נקודת הבחירה, שהזכרתי פעם קודמת, שהרב דסלר אומר שישנם מעשים שלגביהם ברור שנעמוד בניסיון. למשל אם אני רואה מישהו ברחוב שלא מוצא חן בעיניי אני לא אהרוג אותו, לא בגלל שהתגברתי על יצרי ובחרתי לא להרוג אותו אלא זה לא בכלל אישיו שלגביו יש לי התלבטות, זה מתחת לנקודת הבחירה שלי, שם ברור שאתנהג נכון. יש מצבים מעל נקודת הבחירה, אלו מצבים שאין שום סיכוי שאעשה את הדבר הנכון, זה מעל הגובה הרוחני שלי. זאת אומרת זה מין משהו כזה שהוא לא, אין סיכוי, אני לא יכול לעמוד בסטנדרט המאוד גבוה הזה, להקדיש את כל חיי להטבה לזולת ולהתרוצץ ברחבי כדור הארץ והיקום, לא יודע מה, כדי לחפש כל מיני יצורים ואנשים שצריכים עזרה. זאת מעלה מאוד גדולה, כמעט אף אחד בעולם לא מסוגל לעשות את זה, לא בגלל שהוא לא עומד בזה, זה בכלל לא עולה לדיון אצלו, חוץ מאנשים מאוד מאוד נדירים. אז זה מעל נקודת הבחירה. הדילמות שבהן אנחנו נבחנים, שמולן אנחנו מתמודדים, אלו דילמות שנמצאות ביניהן, באיזשהו תחום שלגביו יש לנו התלבטות של כן או לא. זה לא קל מדי ולא קשה מדי, ושם באמצע שם אנחנו נבחנים, האם אנחנו בוחרים בטוב או בוחרים ברע, או לא בוחרים. אז לכן בהקשר הזה כשאני מדבר על דחף לאו בר כיבוש, אני מדבר על הקשה מדי. זאת אומרת אני נוהג באופן לא ראוי, אבל לא מתוך הכרעה, זה לא בשליטתי, זאת אומרת זה לא ניסיון שבו אני יכול לעמוד. עכשיו כל אחד כמובן מה מבחינתו נקרא ניסיון כזה זה פונקציה אישית, כל אחד איך שהוא בנוי, הנטיות שלו, הכוחות שלו, היכולות שלו, הנטיות והיצרים שלו. לכן לכל אחד יש נקודת בחירה אחרת, אבל כנראה שלכל אחד יש איזושהי נקודת בחירה שמעבר לה אלו מעשים שבהם הוא כנראה לא יצליח לעמוד בניסיון. ולכן דחף לאו בר כיבוש קיים גם בתמונת העולם הליברטנית. זה לא נגזרת של תמונת עולם דטרמיניסטית ואפילו הייתי אומר ההיפך. מעצם העובדה שאנחנו מחלקים בין מצב של דחף לאו בר כיבוש לבין פעולה נורמטיבית שעליה יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לעמוד לדין מוסרי או משפטי, עצם החלוקה הזאת דווקא מהווה עדות נגד הדטרמיניזם. כי בעולם הדטרמיניסטי כל הפעולות הן דחף לאו בר כיבוש. זאת אומרת כל הפעולות שלנו בעצם הן תוצאה של דחף, לא משנה כרגע מה עוצמתו, אבל דחף פנימי שהוא קובע מה אנחנו נעשה. לא חשוב כרגע אם אני מזיע ורוטט מעצבים ועד בגלל זה אני עושה את זה או שאני עושה את זה בשלווה ובנחת, בכל המקרים האלה בתמונה הדטרמיניסטית האדם בעצם פועל תחת אילוצים חיצוניים או פנימיים, דיברנו על זה, אבל תחת אילוצים, זאת אומרת לא בשליטתו. ולכן להיפך, דווקא ההבחנה בין דחף לאו בר כיבוש לבין פעולה נורמטיבית מעידה שבבסיס אנחנו מדברים על תמונת עולם ליברטנית. כי דווקא בתמונת העולם הליברטנית אפשר לומר שבניגוד לפעולות הנורמטיביות ישנם איזושהי סוגים של פעולות שבהן אנחנו פועלים באופן אחר. ובצד הדטרמיניסטי כל הפעולות הן כאלה. לכן ההבחנה הזאת דווקא שייכת לטיעון הליברטני. החריג הראשון של פעולה לא מתוך בחירה בתוך תמונת העולם הליברטנית. החריג השני שמתפצל לשניים, או אמרתי שניים שהם שלושה, החריג השני זה פעולות שבהם שבמסגרתן אני לא בוחר. זה לא דחף לאו בר כיבוש, אני יכול לעמוד בזה אבל לא בוחר. למה? אז פה זה מתחלק לשני סוגים, לפחות שני סוגים. סוג אחד זה חוסר תשומת לב. פשוט חוסר תשומת לב. עשיתי משהו ולא שמתי לב בעצם שיש פה איזושהי דילמה שצריך לתת עליה את הדעת ולהחליט מה אני הולך לעשות. לפעמים אדם הוא מגיב באופן אינסטינקטיבי בלי לבחור. עכשיו עוד פעם, זה לא דחף לאו בר כיבוש במובן הזה שאם הוא היה עוצר הוא היה יכול לבחור ולעמוד בניסיון, זה לא משהו שהוא לא יכול לעמוד בו, אלא זה משהו שהוא אפילו לא שם לב שיש פה דילמה, הוא פשוט מתעסק בשפה ההלכתית. ובמצב כזה אז הבנאדם עושה פעולה לא מתוך בחירה למרות שאנחנו מדברים בתמונת עולם ליברטנית. לאדם יש בחירה, זה לא שבצורה בסיסית אנחנו לא מקבלים שלאדם יש בחירה, להפך, דווקא בתמונה שלאדם באופן בסיסי יש בחירה, אבל יכולים להיות מצבים, כמו שאמרנו של דחף לאו בר כיבוש, יכול להיות עוד מצב שזה מצב של פעולה שלי מתוך חוסר תשומת לב לא בחרתי. אגב בעניין הזה זה מאוד מעניין, כי בהלכה, כשקשרתי את זה למושג מתעסק, בהלכה מקובל לחשוב שהמתעסק זה מותר, לא רק פטור אלא מותר לגמרי. כשאתה עושה איזושהי פעולה מתוך חוסר תשומת לב, אתה אפילו לא יודע שעשית פה איזושהי פעולת איסור, אתה פשוט עשית מהלך כדרכך וקרה שם משהו. זה לא אינו מתכוון. אינו מתכוון זה גורר ספסל בשביל להעביר אותו ממקום למקום ויוצר חריץ. אבל באינו מתכוון הבנאדם יודע שיכול להיווצר פה חריץ, רק לא בשביל זה הוא עשה את הפעולה, לכן זה לא מתעסק, זה אינו מתכוון. במתעסק מדובר במישהו שאפילו לא מודע לזה שבמקביל נעשית פה איזושהי פעולה. הוא עובר ליד שיח בשבת ואיכשהו תולש עלים מהשיח, הוא אפילו לא שם לב, הוא פשוט הולך ברחוב. אז זה מתעסק, וזה לא אינו מתכוון, כי אם זה היה אינו מתכוון הוא היה חייב, זה פסיק רישיה אולי. אבל לא, זה מתעסק. מה קורה במתעסק? אז אמרתי, ההנחה הפשוטה היא שבמתעסק מותר. והסיבה לזה עוד פעם, כי פעולה שלא נעשית מתוך בחירה זאת לא פעולה שאפשר לשפוט אדם עליה גם בתמונת עולם ליברטנית, כי אתה בכלל לא החלטת בהקשר הזה, זה בכלל לא עמד לך מול העיניים שיש פה דילמה ולכן אין פה הכרעה שלך, אלא פשוט התנהלת לתומיך. על זה אדם לא נותן את הדין. אבל מעניין ששיטת רבי עקיבא איגר כידוע בתשובה, רבי עקיבא איגר טוען שבמתעסק יש איסור דרבנן. והשאלה היא למה יש איסור דרבנן? מה, זה לא משהו שהחלטתי אגב. אז ברור שמה שרבי עקיבא איגר טוען זה שכיוון שזה כן שייך לנקודת הבחירה שלך בסופו של דבר, אם היית יותר ערני והיית שם לב אז כן היית יכול לקבל החלטות נכונות, אז זה שאתה היית לא ממוקד או בחוסר תשומת לב ולא שמת לב שנכנסת לתוך סיטואציה שבה אתה עובר איסור, זה בעצמו איסור. לא תעבור על איסור קוצר בשבת, זה לא איסור מלאכה דאורייתא, אבל על עצם העובדה שלא היית ממוקד, כן, זה שהכנסת את עצמך לתוך סיטואציה כזאת, על זה יש איסור דרבנן. והסיבה התשתית למה אפשר בכלל להגיד דבר כזה, זה בדיוק בגלל שמתעסק זה לא דחף לאו בר כיבוש. דחף לאו בר כיבוש זה לא איסור דרבנן, דחף לאו בר כיבוש אתה אנוס. מתעסק אתה לא אנוס. אתה אנוס כשאתה כבר נמצא במצב כי אתה לא יודע בכלל שיש בעיה, אבל אתה לא אנוס בזה שאם היית ממוקד לא היית נכנס למצב הזה. כמו שמדברים על שוגג, למה שוגג מביא קורבן? בגלל ששוגג זה סוג של רשלנות שהיית צריך לשים לב. שוגג שקרוב לאונס, כן, שוגג שבכלל לא היה יכול לשים לב לא מביא קורבן. בשוגג קרוב לאונס הוא לא גולה, הוא לא מביא קורבן. שוגג כזה שמביא קורבן זה שוגג שיש מידה של רשלנות במה שהוא עשה, אחרת זה אונס ולא שוגג. אז גם במתעסק אותו דבר. אז זה אמרתי הסוג השני, פעולות שהם פשוט מחוסר תשומת לב. הסוג השלישי שגם זה פעולות שיכולתי לבחור אבל אני לא עושה את זה, אלה פעולות שאני אקרא להם בהמשך אנחנו נראה את זה יותר, פעולות של פיקינג מול צ'וזינג. צ'וזינג זה בחירה, פיקינג זה לא יודע איך לקרוא לזה, איך לתרגם את זה בעברית, סתם. עשייה בעלמא. הפעולות האלה למשל, מי שמכיר ניסוי ליבט שנגיע אליו בהמשך, ניסוי בנג'מין ליבט, הנוירולוג האמריקאי בשנות ה-70, 80 של המאה הקודמת, הוא עשה סדרת ניסויים שניסה לבדוק אם לאדם יש בחירה חופשית. בלי להיכנס לזה כי עוד נדבר על זה, אבל המקרה שאותו הוא בדק זה אדם שיושב מול שולחן ועל השולחן יש כפתור. הוא אומר לאדם, תלחץ על הכפתור מתי שאתה מחליט לעשות את זה. והוא בדק שם כל מיני בדיקות כדי לראות האם האדם בוחר לעשות את זה או לא בוחר לעשות את זה, אלא זה מוכתב לו מבפנים. זה ניסוי ליבט, מי שפעם דיברנו על זה ברעננה. בכל אופן, אז אחת הביקורות החזקות על הניסויים האלה זה שפעולה של לחיצה על כפתור היא פעולה מסוג של פיקינג ולא מסוג של צ'וזינג. זאת אומרת, כיוון שמתי ללחוץ על הכפתור, עכשיו או בעוד עשר שניות או בעוד חצי דקה, זאת לא דילמה שיש לגביה שיקולים לכאן או לכאן. אז כשאני מחליט שאני לוחץ עכשיו או בעוד עשר שניות, זה לא שיש איזה דילמה בין שיקולים לפה, שיקולים לשם, וצריך לקבל החלטה, מכריע לטובת אפשרות אחת ונגד אפשרות אחרת. זו סתם פעולה סתמית. בפעולה כזאת אני לא מנהל אקט של בחירה בגלל שאין במה לבחור. וזה מה שדיברתי בפעם הקודמת כי זה השוואת חפצים, אני יכול לעשות הגרלה. זאת אומרת, אין פה שיקולים לפה או לשם, ולכן פה זה לא בגלל חוסר תשומת לב כמו בדוגמה השנייה, זה גם לא דחף לאו בר כיבוש כמו בדוגמה הראשונה, זה פשוט פעולה שלא מעמידה מולי דילמה. פעולה שלא מעמידה מולי דילמה, לא תלויה בשום דבר, אין מחירים לטוב או לרע אם אני אעשה כך או אעשה אחרת, אז גם שם אני לא בוחר. אבל אני לא בוחר כי לא עומדת בפניי דילמה. לא בגלל שאין בעולם בחירה ושאין לי רצון חופשי, אלא שבמצב כזה בכלל אין לי בין מה למה לבחור. אוקיי, אז זה הסוג השלישי של פעולה שנעשית לא מתוך בחירה, גם בתוך תמונת עולם ליברטנית. ולכן זה מאוד חשוב כי הרבה פעמים בדיונים האלה מראים לאנשים, הנה תראו, הנסיבות האלה גרמו לאדם לפעול בצורה כזאת, לא הייתה לו בחירה. ואנשים חושבים שזה טיעון נגד הליברטניזם, או שזה טיעון שמראה שהעולם הוא דטרמיניסטי. בדרך כלל טיעונים כאלה מראים את ההפך. הם מראים את ההפך כי הם מראים שההנחה הפשוטה שלנו היא שלאדם יש שליטה ויש בחירה. ואם פה הייתה סיטואציה מסוימת שבה האדם לא בחר, אז החריג הזה הוא מעשה לסתור. החריג הזה בעצם בא להגיד שבאופן ההתנהלות הנורמלית זה לא כך. אך יש מקרים שבהם כן, יש מקרים שבהם אני לא עושה את זה מתוך בחירה. אז אלה שלושת החריגים. אני אביא אולי דוגמה, עוד פעם דוגמה הלכתית, מטה-הלכתית. הגמרא במועד קטן ובחגיגה ובעוד כמה מקומות הגמרא מביאה את המימרא של רבי עילאי. אמר רבי עילאי, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים, ילך למקום רחוק, ויעשה מה שלבו חפץ. אז הטענה של רבי עילאי היא בעצם, יש על זה ויכוח בראשונים. רש"י על המקום במועד קטן מביא שני פירושים, וגם עוד מקומות שזה מובא, יש ר"ח ורב האי גאון ושיטות, שתי שיטות עיקריות בראשונים. שיטה אחת בראשונים אומרת שהעצה הזאת של ילבש שחורים וילך למקום רחוק, בעצם זו עצה שתעזור לו להתמודד עם היצר. אם אתה רואה שיש לך יצר חזק שאתה לא מצליח להתמודד איתו, לך למקום רחוק, תגלה למקום אחר, תלבש שחורים וזה יעזור לך להתקרר. זאת אומרת, זה יעזור לך להתמודד ושלא תגיע בסופו של דבר לעשות את המעשה. מה עומד מאחורי הפירוש הזה שהוא כמובן לא הפירוש הפשוט לגמרא? מה שעומד מאחוריו זה החוסר המוכנות לקבל שתהיה בהלכה עצה שאומרת לבנאדם איך לעשות איסור. זאת אומרת, היא אומרת לו תשמע, אם יש לך יצר חזק אין ברירה אתה כנראה תחטא, לפחות תמזער נזקים, לך למקום רחוק, תלבש שחורים, לא יכול להיות, אומרים המפרשים האלה. חייב להיות שזה כנראה רק עצה שתעזור לך להתמודד. לא ייתכן שההלכה נותנת לך לגיטימציה לעשות חטא רק ובלבד שתמזער את הנזק הצפוי. זה תפיסת כמה ראשונים. אבל רוב הראשונים לומדים לא כך, יש רש"י והרי"ף והראש ועוד ועוד ראשונים לומדים לא כך, תוספות. אלא הם לומדים את הגמרא כפשוטה, שרבי עילאי בעצם אומר לבנאדם, אם אתה רואה שיש לך בשפה הקודמת שאמרתי, אם אתה רואה שיש לך דחף לאו בר כיבוש, אז תלך למקום רחוק ותלבש שחורים, לפחות תמזער את הנזק. זאת אומרת אתה כנראה תעשה. מה לעשות? אתה כנראה לא תצליח להתמודד, אז במקום להילחם ולהיכשל פה, ואז גם יהיה חילול השם ויהיה כל מיני דברים בעייתיים, לך למקום רחוק, תלבש שחורים, שלא יכירו אותך, שלא ישימו לב. אתה תעבור את העבירה, אבל לפחות לא יהיה חילול השם, אתה תמזער את הנזק. זה כמובן הפשט הפשוט של הגמרא. עד כמה שהוא נשמע בעייתי, אבל זה הפשט הפשוט של הגמרא, וכך מפרשים רוב הראשונים. מה זה בעצם אומר? למעשה זה כנראה הביטוי ההלכתי למצב שקראתי לו קודם דחף לא בר כיבוש. דחף לא בר כיבוש פירוש הדבר, אני מרגיש, רק שפה אני אפילו צופה מראש שהולך להיות לי משהו כזה, כלומר יש לי איזושהי מידה של שליטה בסיטואציה. אני רואה שאני הולך פה להיכשל, אין לי סיכוי להתמודד, ולכן יש לי איזשהו דחף מאוד מאוד חזק שאני לא מצליח להתגבר עליו, אז אומרים לי אוקיי, אז אנחנו נותנים לך לגיטימציה לוותר, להתפשר עם הדחף הזה, אבל תנסה למזער את הנזק, לך למקום רחוק. וזה הכרה הלכתית בדחף שלא בר כיבוש. בהקשר הזה מעניין לציין כמה דברים. א', הרי"ף והרא"ש שם במועד קטן כותבים ואין הלכה כרבי אילאי, דקיימא לן הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. זאת אומרת הרי"ף והרא"ש בעצם טוענים שנכון שזאת דעת רבי אילאי, הם לומדים כמו רש"י, לא כמו הר"ח ורב האי גאון אלא כמו רש"י. זה באמת היתר לעשות איסור עם ניסיון למזער את הנזק, אבל הם אומרים זה לא יכול להיות שזה נפסק להלכה, כיוון שהגמרא אומרת במקום אחר, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, או במילים אחרות דברים שנוגעים ליראת שמיים הם בידיך, הם לא בידי שמיים. ואם זה בידיך, אז כשאתה רואה שיצרך מתגבר, אז תתגבר עוד יותר, תתמודד. בסופו של דבר אסור לאדם להתפשר גם עם משהו שנראה לו כמו דחף לא בר כיבוש. כך אומרים הרי"ף והרא"ש. ותוספות בחגיגה משתמע שכן הלכה כרבי אילאי, אבל גם מי שאומר שהלכה כרבי אילאי כנראה לא באמת מתכוון ממש שזאת הלכה. כי לא יכול להיות שההלכה אומרת שמותר לך לעבור איסור. כל מה שאפשר לומר פה זה שהמטא-הלכה אומרת שאנחנו מתייחסים לזה כהכרעה לגיטימית. כמו נגיד בהקשר המשפטי אפשר לדמות את זה לסירוב מצפוני. יש הבדל בין סירוב מצפוני לבין פקודה בלתי חוקית בעליל. פקודה בלתי חוקית בעליל כמו בכפר קאסם נגיד, זאת פקודה שמי שממלא אותה יעמוד לדין. ושמי שנתן את הפקודה נתן אותה לא בסמכות, זה נגד החוק, ואם אתה תציית לפקודה ותגיד צייתתי לפקודה, זה לא יהיה הגנה ואתה תעמוד לדין. הפקודה היא לא חוקית. אז זה עניין אחד. אבל סירוב מצפוני, שהרבה פעמים מערבבים ביניהם, זה משהו אחר. סירוב מצפוני זה לומר שהפקודה היא חוקית בעליל, אבל אתה מבחינת מערכת הערכים שלך לא מוכן לעשות אותה. זה חוצה קו אדום מבחינתך, אתה לא מוכן לציית לפקודה הזאת. במצב שבו באמת זה קו אדום ברור מבחינתך האישית, לא מבחינת המחוקק או מבחינת החברה. מבחינת המחוקק והחברה זה לא חוצה שום קו אדום, זאת פקודה חוקית ואתה באופן עקרוני על פי חוק חייב לקיים אותה. אבל מבחינתך האישית זאת פקודה שחוצה קו אדום מאוד משמעותי, אתה לא מוכן ברמה הערכית לציית לפקודה כזאת ואתה מסרב. כמובן שהחוק לא מתיר לך לסרב, אבל ההגות המשפטית מכירה בלגיטימיות המטא-משפטית של הכרעה כזאת. ובלבד שתיתן את הדין. זאת אומרת אם אתה מסרב ואחר כך אתה נכנס לכלא, רואים אותך כאזרח נורמטיבי. אתה עברת על החוק, כי הפקודה היתה חוקית, אף אחד לא יגיד לך שזו פקודה בלתי חוקית בעליל. זאת פקודה חוקית בעליל, אבל אנחנו מכירים בזכותו של אדם להתנהג על פי הערכים הכי עמוקים שלו, ולא ייתכן שגם הערכים שהכי נראים לחברה נכונים דורסים את הערכים של האדם הפרטי בצורה מלאה. אז הדרך הביניים שההגות המשפטית מצאה זה שזה לא מותר לך, אתה חייב לעשות את זה מבחינה משפטית, אבל אם בחרת לסרב ונתת את הדין, מסתכלים עליך כאדם לגיטימי. זאת אומרת אתה תשב בכלא כמובן, כי אחרת כל אחד יעשה את זה, אתה צריך לשלם את המחיר, אבל אם שילמת את המחיר אז זה בסדר. אגב, זה מאוד מעניין בהקשר של, זה רק הערה פוליטית קצרה אי אפשר בלעדיה, יולי אדלשטיין בעצם הציג את הסירוב שלו להחלטת בג"ץ כסירוב מצפוני. הוא בעצם אמר, נכון, זה צו בג"ץ, אבל המצפון שלי לא מאפשר לי לעשות את זה ולכן אני מתפטר. שילם את המחיר, וברגע שאתה משלם את המחיר זה בעצם הסאבטקסט היה שם. ברגע שאתה משלם את המחיר, אז יש איזושהי לגיטימציה לסרבנות מצפונית. אלא מה, שהוא כמובן לא שילם שום מחיר, אז זה טיעון אחר והוא מתעקש עכשיו לחזור חזרה לכיסא שממנו הוא התפטר, אז זה מעמיד בסימן שאלה גדול את התירוצים האלה. מה עוד שלא היה שם שום עניין מצפוני לדעתי כל כך עמוק, היה שם אינטרס פוליטי. אבל טוב, זאת רק הערה בסוגריים. אני חוזר לענייננו, אז הלכת רבי אילאי נדמה לי שאפשר לדמות אותה במובן מסוים לפחות לסרבנות מצפונית. בעצם אסור לך לעשות את מה שאתה עושה, אבל אם אתה מעריך שתיכשל, אני אבין אם תלך למקום רחוק ולפחות תנסה למזער את הנזק. שאני רואה את הצעד הזה כצעד לגיטימי. בהקשר הזה כתבתי לא מזמן טור באתר על ההיתר של הרב אמסלם לטבול במים שאובים, אם יהיה איסור נגיד לנשים ללכת לטבול. אין מצב כזה כרגע, מותר להן, אבל נגיד הוא אמר במקרה, אם ייווצר מצב, יש מקומות בעולם שכנראה זה היה המצב, שאוסרים על נשים ללכת לטבול, אז הרב אמסלם מצא איזשהו היתר בתנאים מאוד מסוימים שיש אמבטיה מאוד גדולה, ג'קוזי, לא יודע בדיוק מה, עם כמות גדולה של מים, אפילו אם הם שאובים, אפשר לטבול. ואז אולי זה איסור דרבנן או משהו כזה, אבל לפחות את בעיית הנידה פותרים ככה. אז אני קצת, הוא שלח לי את זה, אני קצת התכתבתי איתו ובסוף כתבתי על זה גם טור באתר שלי. אמרתי לו שאני מסכים ברמה העקרונית, אני רק חושב שהוא לא מציג את זה נכון. זאת אומרת, לא נכון להציג את זה כהיתר, צריך להציג את זה כאופציה למזעור חטא או למזעור נזקים. אם מישהו רואה שהוא לא, בעצם באופן עקרוני זה אסור, איסור דרבנן, אז גם איסור דרבנן הוא איסור. אבל אם מישהו רואה שהוא הולך להיכשל והוא לא יעמוד בזה לאורך זמן, אז אני אומר לך, תשמע, כבר עדיף שתטבול במים שאובים, כי אז לפחות זה רק יהיה איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. זאת עצה למזעור נזקים ולא היתר. אם אתה מציג את זה ככה, אני חושב שאתה צודק. אם זה היתר, אני לא בטוח שאני מסכים להיתר הזה. וזאת בעצם המשמעות של האמירה שאמרתי קודם שההיתר של רבי אילאי הוא לא היתר הלכתי אלא היתר מטא-הלכתי, כמו מה שאומרים על סרבנות מצפונית. אז הטענה בעצם היא שגם הלכת רבי אילאי בעצם משקפת דחף לאו בר כיבוש, ודחף לאו בר כיבוש הוא כמובן לא היתר, זאת טענת פטור. דחף לאו בר כיבוש לא אומר שעשית מעשה מותר, הוא רק אומר שאתה לא נושא באחריות למעשה שלך. אז זה בעצם מה שאומר רבי אילאי לאדם, אם אתה מרגיש שאתה הולך להיכשל בכל מקרה, אין לך סיכוי, זה מעבר לנקודת הבחירה שלך, במצב כזה אני נותן לך עצה למזער את הנזק, אבל זה לא היתר. הרי"ף והרא"ש טוענים שגם את זה לא אומרים, זאת אומרת שאין לתת עצות למזעור נזקים. ולכן, זה מה שהם אומרים, אין הלכה כרבי אילאי. זה שאין הלכה כרבי אילאי, רבי אילאי בעצמו לא אמר הלכה, זאת הנקודה. ההלכה של רבי אילאי זה שמותר לתת עצה כזאת, והרי"ף והרא"ש אומרים להלכה אסור לתת עצה כזאת. וגם רבי אילאי לא אומר שזה מותר, ככה אני טוען. זה מזכיר את הסיפור אגדה אורבנית כזאת שמישהו בא פעם לרב, אני שמעתי את זה מאיזה רב שהיה פעם בדרום אמריקה, הרב גלינסקי נדמה לי סיפר שהיה איזה רב בדרום אמריקה שבא לדבר איתו והוא אמר לו תשמע, בא אליי אחד מחברי הקהילה והוא אמר לי אני אוכל כשר תמיד מראש חודש אלול עד יום כיפור, ארבעים יום הוא אוכל כשר בזמן שמשה רבנו לא אכל ולא שתה, אז כהזדהות עם משה רבנו הוא אוכל כשר. אז הוא שואל את הרב האם להתחיל מא' דראש חודש או מב' דראש חודש. אז כן, אז היה לי פעם איזשהו ויכוח עם אביעזר רביצקי, ורביצקי אמר לו, אמר שהוא אני הייתי אומר לו להתחיל בא' בראש חודש, תרוויח עוד יום של אכילת כשר. ואני טענתי שאני לא עונה לשאלות כאלה, שאני לא עונה לשאלות של מזעור נזקים הלכתי. אתה שואל אותי אתה צריך לאכול כשר תמיד, אתה שואל אותי איך ממזערים איסור, תחליט לבד, אני לא נותן הוראות או הנחיות או עצות איך למזער איסורים. רב לא אמור להיות יועץ למזעור נזקים הלכתיים, הוא אמור להגיד מה מותר ומה אסור. והטענה הייתה בגלל הרי"ף והרא"ש האלה של רבי אילאי, שרבי אילאי בעצם אומר נותן איזושהי עצה למזעור נזקים והרי"ף והרא"ש אומרים אין הלכה כרבי אילאי ועוד פעם גם רבי אילאי לא אומר שככה ההלכה, רק… אומר שמותר לתת עצה כזאת, שראוי לתת עצה כזאת. והרי"ף והרא"ש טוענים נגדו שאין לתת עצה כזאת. ולכן אני חושב שלא נכון שמורה הוראה ייתן עצות כאלה, אבל יש פה מקום לחלק וזה מה שכתבתי בטור באתר. למה אצל הרב אמסלם אני כן צידדתי בזה ויש פה הוראה לרבים. כשבא אליי מישהו פרטי והוא שואל אותי שאלה מסוימת, אני צריך להגיד לו תתמודד. אסור לי להגיד לו תשמע תעשה את זה באופן כזה לפחות יהיה איסור קל יותר. אבל אם זאת הוראה לרבים, ההנחה היא שאצל רבים יהיו כאלה שייכשלו, כי הציבור מורכב מהרבה מאוד גוונים, הרבה מאוד סוגים ויהיה גם בשוליים יהיו גם בשוליים כאלה שייכשלו. כשאתה נותן הוראה לרבים, אז אתה כן מותר לתת הוראה למזער נזקים. וזה הגמרא מוטב שיאכלו בשר שחוטות תמותות, הגמרא שתמיד מצטטים בהקשר הזה. ואני חושב שזה ההבדל, ששמה מדובר בהוראה לרבים. ובהוראה לרבים משהו שכן אפשר לתת עצה למזעור נזק הלכתי. טוב, ולענייננו, אני חוזר חזרה מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שגם בהקשר של תמונה ליברטנית, יכולות להיות פעולות שנעשות לא מתוך בחירה אלא נעשות בצורות אחרות. רק לסיום החלק הזה של הציור שתי התמונות זו מול זו, קצת דיברתי על זה גם הפעם הקודמת אני חושב, בתמונה הליברטנית המפוקחת, כמו שתיארתי אותה כאן, שבעצם ברור שגם הליברטן מסכים שיש השפעה לחינוך וליצרים ולסביבה ולגנטיקה. הכל נכון, הוא לא מכחיש את העובדות האלה, אלה עובדות פשוטות. הוא רק טוען שההשפעות, המתווה הטופוגרפי, מה שתיארתי על ידי המתווה הטופוגרפי שמסביב, ההשפעות האלה הן השפעות אבל זה לא הדבר שקובע את התוצאה. זה לא מכתיב את התוצאה. זה משפיע על התוצאה. זה ההבדל. הדטרמיניסט זה מה שקובע את התוצאה. אצל הליברטן זה מה שמשפיע על התוצאה. ולכן ברמה הסטטיסטית לא יהיה הבדל כל כך גדול בין ליברטן לבין דטרמיניסט. כי ברמה הסטטיסטית כשאני אקבע חוק פסיכולוגי כלשהו, גם הליברטן יקבל אותו וגם הדטרמיניסט יקבל אותו. אלא הדטרמיניסט יקבל אותו כחוק בל יעבור, והליברטן יקבל אותו כחוק סטטיסטי. אבל סטטיסטי בממוצע על הרבה אנשים זאת באמת תהיה ההתנהגות. אבל זה לא אומר שכל אדם לחוד לא יכול להחליט להתנהג אחרת. זאת אומרת, אם אני לוקח מתווה טופוגרפי נתון ואני שם עליו אלף אנשים, אני מניח שיהיו יותר אנשים שילכו לכיוון העמק מאשר כאלו שיחליטו לטפס על ההר. אז התמונה הממוצעת אצל הליברטן תהיה אותה תמונה שמצייר דטרמיניסט. ולכן בממוצעים, בחוקים הגדולים זה ייראה אותו דבר. ההבדל הוא איך אני מתייחס לאדם הפרטי. האם האדם הפרטי בהינתן מתווה טופוגרפי נתון, אני יכול לקבוע מה תהיה ההתנהגות שלו באופן דטרמיניסטי? כך אומר הדטרמיניסט. או שלא? אני יכול לקבוע בממוצע, אבל האדם יכול להחליט שהוא לא יעשה את זה. הזכרתי את הרמב"ם במריבה המפורסמת שם על המצרים בפרק ו' הלכות תשובה, לא בטוח בעצם, הרמב"ם שואל שמה איך המצרים נענשו? הרי הקדוש ברוך הוא אמר כבר בברית בין הבתרים ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, זאת אומרת הוא גזר על המצרים והכביד את לב פרעה, כשהקדוש ברוך הוא בעצם מחולל את העניין הזה. אז השאלה למה הם נענשו? אז הראב"ד אומר מה זאת אומרת? הרי בפרק ה' תכף קודם אתה הסברת לנו שאין סתירה בין ידיעתו של הקדוש ברוך הוא מראש לבין חופש הבחירה של האדם. אז גם פה אותו דבר. אומר יותר מזה הרמב"ם, הרמב"ם אומר אז למה באמת המצרים נענשו? אז אומר הרמב"ם כי כל מצרי הייתה לו בחירה. רק באופן קולקטיבי הקדוש ברוך הוא החליט שישעבדו את ישראל. אבל לכל מצרי הייתה לו בחירה. אז על זה שואל הראב"ד, חוץ מהשאלה הקודמת, שואל הראב"ד מה זאת אומרת? אם בוא נניח שכל מצרי ומצרי מחליט לא לשעבד את ישראל, בוחר בטוב, אז איך תתקיים הגזירה של הקדוש ברוך הוא שהמצרים בכללם ישעבדו את ישראל? הרי אם לכל אחד ואחד יש בחירה אז ייתכן מצב עקרונית לפחות שכולם יבחרו בטוב. אז איך יכול להיות איך תתקיים הנבואה הזאת שהקדוש ברוך הוא נתן לאברהם אבינו של ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה? התשובה שאני חושב שהרמב"ם מרגיש בה, הרמב"ם הרי בדיוק זה מה שהוא אומר שמה, השאלה הראשונה של הראב"ד שמשליכה אותנו לפרק ה' בהלכות תשובה על הידיעה והבחירה זה בדיוק מה שהרמב"ם אומר, זה באדם פרטי. אבל ביחס לציבור גדול כמו כל המצרים, שם הקדוש ברוך הוא יכול לקבוע שבאופן בגדול זאת תהיה ההתנהגות, כאשר נכון לכל אחד מהמצרים יש בחירה, אבל חוק המספרים הגדולים בסופו של דבר יגרום. חוק המספרים הגדולים בסופו של דבר יגרום לזה שיהיה אחוז מסוים מהמצרים לפחות שישעבדו את ישראל. ובאופן תאורטי היפותטי יכול להיות שכל המצרים יבחרו בטוב ולכן זה באמת לא יתקיים. אבל זה לא קורה. ובחוק המספרים הגדולים כשיש לך מספיק אנשים וכל אחד מהם בוחר כמו בקוביות. אני מטיל קובייה, כל קובייה כל הטלה בעצם מתפלגת אחיד בין שש התוצאות האפשריות. אבל אם אני אטיל את הקובייה מספר מספיק גדול של פעמים אז התוצאה תצא שישית על כל פאה בקוביה הוגנת. למרות שכל אחת מההטלות התוצאה היא חופשית לגמרי ולא תלויה בכל התוצאות האחרות. גם זה לא למרות זה בגלל. זאת אומרת בגלל שהתוצאה לא תלויה בכל התוצאות האחרות לכן ההתפלגות היא התפלגות אחידה. זאת אומרת לכן כל כל התוצאות תהיינה באותו משקל. אז זה אומר כמו כך גם אצל המצרים שהתוצאות בסקאלה הגדולה נקבעות על פי מה שהקדוש ברוך הוא קבע. כל מצרי לחוד יש לו בחירה אבל התמונה הכללית בסופו של דבר תהיה בסיכוי מאוד מאוד מאוד גבוה מה שהקדוש ברוך הוא קבע. נכון שברמה באופן אזוטרי יכול להיות סיטואציה מאוד מאוד היפותטית שבה זה לא נכון ושכל המצרים יבחרו בטוב. כן, זה יכול לקרות או שהקדוש ברוך הוא ישלול מהם את הבחירה או שזה באמת לא יתקיים. יכול להיות. לענייננו מה שאני בעצם רוצה לומר זה שאותו דבר צריך להתייחס לכל מדעי החברה ומדעי האדם בתמונת עולם ליברטנית. צריך להתייחס בדיוק באותה צורה כמו שרואים ברמב"ם. הליברטן לא אמור להכחיש את התוצאות של מדעי החברה ומדעי האדם כמו סוציולוגיה ופסיכולוגיה ופסיכולוגיה חברתית לא משנה כל הדברים האלה הם חוקים שבהחלט ניתן לקבל אותם גם בתמונת עולם ליברטנית. אבל אנחנו רואים אותם כחוקים סטטיסטיים ולא כחוקים דטרמיניסטיים. זאת אומרת זה יקבע מה יהיה אצל בני אדם בממוצע זאת תהיה התוצאה שתתקבל. אבל זה לא אומר שכל אדם פרטי זה בדיוק מה שיקרה לו. וזאת נקודה חשובה כי אני רוצה להבהיר טוב למה אני לא מתכוון. זאת אומרת גם הדטרמיניסט לא רואה את חוקי הפסיכולוגיה כחוקים מוחלטים שנכונים לכל אדם בכל מצב. אבל מבחינתו זה רק שאלה של סיבוכיות. זאת אומרת בגלל שאין לנו את המידע הפסיכולוגי המלא לא על המדע הפסיכולוגי ולא על המבנה הנפש של האדם המסוים שעומד לפני כי זה מאוד מורכב. ואין לי מידע מלא הזה לכן אף פעם אני לא אוכל לנבא בוודאות מה שהאדם הפרטי גם יעשה לא רק מה שהקבוצה תעשה. זה כך רואה את זה הדטרמיניסט. אבל ברמה העקרונית תגיד שגמרתי את כל המחקר ויש לי מכשיר שמצלם לו את המוח ואני יודע לפענח הכל ויש לי מידע מלא גם על האדם וגם על חוקי הפסיכולוגיה אז הדטרמיניסט באופן עקרוני טוען במצב כזה אני אוכל לדעת בדיוק מה אותו אדם יעשה עד סוף כל הדורות. וזה זאת התפיסה הדטרמיניסטית. נכון שעכשיו זה לא קיים אבל זה לא קיים רק בגלל שאין לי פשוט את מלוא המידע זה מסובך מדי. לעומת זאת הליברטן טוען שגם אם יהיה לי את מלוא המידע עדיין החוק יהיה חוק סטטיסטי. החוק יהיה נכון אבל נכון סטטיסטי. ולמה? כי מעבר למתווה הטופוגרפי שנגיד שיש לי את הסרטוט המלא שלו עדיין ישנה תמיד ההחלטה של האדם. אדם יכול להחליט לפעול לפה או לשם. אז במקום שהמתווה הוא מאוד מסוים אז באופן סטטיסטי אני יכול לדעת איך קבוצה גדולה של אנשים או במספר גדול של מקרים על אדם מסוים איך העסק הזה בכל זאת יתנהג. הסטטיסטיקה עובדת גם בתמונה ליברטנית. אתן לכם אולי דוגמה. יש כמה חוקרים ישראלים שהכניסו מאמר לנייצ'ר. נייצ'ר זה אומר שזה מאמר מאוד חשוב על התנהלות של דבורים. הם בדקו דבורים והם ראו שההתנהלות שלהם דומה מאוד להתנהלות של בני אדם. הם נתנו להם לא משנה באיזשהו ניסוי לבחור בין שתי אפשרויות. אפשרות אחת שבה הם מקבלים ב-80% מהמקרים רמת דבורים אוהבות סוכר הן אוהבות דברים מתוקים אז הן מקבלות ב-80% מהמקרים רמת סוכר מאוד גבוהה. ואם הן בוחרות באופציה השנייה אז הן מקבלות ב-100% מהמקרים אבל רמת סוכר מאוד נמוכה או יותר נמוכה. והשאלה מה הן מעדיפות אחרי זמן שהן רואות שזה המאפיין של הבחירה בימין וזה המאפיין של הבחירה בשמאל. כן היו שתי צנצנות ובצנצנת הזאת לפעמים שמים 100 גרם סוכר ולפעמים לא שמים כלום אבל ב-80% מהמקרים זה 100 גרם סוכר. לעומת זאת יש את הצנצנת ההיא ששם תמיד יש 50 גרם סוכר תמיד. זאת אומרת תמיד אתה הולך לשם אתה מקבל אבל פחות סוכר. עכשיו השאלה במה תבחר? מתברר שהדבורים מעדיפות את הצנצנת היציבה. הן רוצות ציפור אחת ביד ולא שמונה ציפורים על העץ. זאת אומרת תן לי רמת סוכר יותר נמוכה. אבל בטוח שכל פעם אני אקבל את זה. ובמובן הזה זה כמו בני אדם. גם אצל בני אדם בדרך כלל זאת ההתנהגות של בני אדם, הם מעדיפים משהו שמרוויחים בו תמיד אבל מרוויחים פחות מאשר משהו שיכול לתת לך איזשהו רווח מאוד גבוה אבל לא בוודאות. למרות שתוחלת הרווח של הרווח הגבוה גבוהה יותר כמובן, אם התוחלת יותר נמוכה אז זה לא כחכמה, אבל התוחלת של הרווח הגבוה יותר גבוהה ועדיין מעדיפים את התוחלת היותר נמוכה כל עוד הרווח הוא ודאי. ואז התחיל שם איזשהו דיון בשאלה האם דבורים זה בני אדם ומה דומה ומה שווה והתחושה שלי הייתה, אני קראתי דיווח על המאמר הזה לא קראתי אותו בפנים אבל הדיווח על המאמר הזה עוד פעם נכנס למחוזות האלו של מה ההבדל בין דבורים לבין בני אדם. רואים שהכל אותו דבר, סדנא דארעא חד הוא, דבורים, בני אדם, הכל אותו דבר. ושוב פעם זאת כמובן אותה טעות בגלל שהרי ברור שבני אדם לפעמים יהיו בני אדם שיבחרו בדרך ההיא, אני מניח שגם דבורים אגב יהיו דבורים שיבחרו בדרך ההיא, אבל החוק הוא חוק סטטיסטי. עכשיו ברמה הסטטיסטית גם ליברטן מסכים שיש חוקים, שהנסיבות מכתיבות את מה שאני אעשה ברמה הסטטיסטית הוא רק טוען שלמעשה הבודד האדם הבודד זה לא אומר בהכרח מה שהוא יעשה, אבל אם אתה בודק את זה על הרבה בני אדם או על הרבה דבורים אתה תקבל את אותה תוצאה גם אם בני אדם הם לא דבורים, גם אם בני אדם יש להם בחירה חופשית והכרעה חופשית והם לא מכונות דטרמיניסטיות אין סיבה שיהיה הבדל סטטיסטי בין האדם לבין דבורים במספרים מספיק גדולים לפחות, ולכן עוד פעם זאת אותה טעות, כל פעם מביאים מחקר של איזה גן אחראי על מה וכל מיני דברים כאלו ומיד קופצים עם העניין הזה שבנאדם הוא רק מכונת גנים דטרמיניסטית ולא מקבל החלטות וזו שוב פעם אותה טעות. וזה לא קשור בכלל כי ברגע שאתה מדבר על משהו סטטיסטי, סטטיסטית גם הליברטן מקבל את כל החוקים של מדעי הטבע, מדעי האדם ומדעי החברה הוא רואה בהם חוקים סטטיסטיים ולא חוקים דטרמיניסטיים. אוקיי אני רוצה להמשיך הלאה עד כאן זה בעצם גמרתי את החלק הראשון של הסדרה הזאת זה בעצם להציב את שתי התמונות אחת מול השנייה. עכשיו כמובן צריך לעבור הלאה ובשלבים הבאים אני אנסה לנסוע בדרך הזאת. שלב ראשון אני רוצה לראות מה ההשלכות, זאת אומרת מה ההבדל אם אלו שתי התמונות איפה זה נוגע לחיים מה ההשלכות הפילוסופיות המעשיות המוסריות מה זה אומר לגבי החיים שלנו אם אנחנו דטרמיניסטים או ליברטנים, וכמובן זה לא בלתי תלוי בשלב הבא שבו אני ארצה לראות טיעונים בעד ונגד דטרמיניזם וליברטניזם, למה זה לא בלתי תלוי כי ברור שההשלכות על החיים קשורות לטיעונים. זאת אומרת אם אני אראה לך שיש השלכה כזאת וכזאת על החיים זה יכול להיות טיעון לטובת הדטרמיניזם או נגד הדטרמיניזם. אם אני אראה לך מה קורה בחיים לאור ההשלכות הצפויות ולפי זה אפשר להסיק מסקנה בעד או נגד הדטרמיניזם. לכן שאלת ההשלכות ושאלת ההכרעה מי צודק קשורות זו לזו. וגם בשאלת ההכרעה אני ארצה לדבר על ניסיונות טיעונים פילוסופיים להכריע ועל טיעונים מדעיים להכריע שגם אלו בדור שניים האחרונים עולים גם טיעונים כאלו החל משנות השמונים של המאה הקודמת הזכרתי את ליבט שבעצם התחיל בעיקר שם את כל עניין המוח החצוי. אז יש גם ניסיונות מדעיים להכריע את השאלה הזאת ובעצם כל המוטיבציה שלי להיכנס לעניין הזה בספר הזה שאני מסתמך עליו, אז את הספר רציתי לכתוב בגלל התחושה שקיבלתי שאיכשהו בכמה עשרות שנים האחרונות נוצר קונצנזוס בין חוקרי מוח שאפשר להכריע את שאלת הדטרמיניזם במעבדה זאת אומרת אפשר פשוט לבדוק ולראות האם באמת אנחנו נתונים בתמונה דטרמיניסטית או לא ויש כל מיני ניסויים שעושים כדי להראות את זה הטענה שלי שבינתיים לפחות אי אפשר לדעת מה יהיה העתיד אבל בינתיים לפחות אין שום דרך להראות את זה וגם לא אף אחד לא הראה את זה בפועל וכל הדיבורים הנורא נחרצים של חוקרי מוח זה פשוט חוסר הבנה וזאת תופעה מאוד אולי מאכזבת אבל נפוצה שגם מומחים וגם אנשים נבונים הרבה פעמים לא תמיד ערים למשמעות הפילוסופית של הממצאים המדעיים שהם מציגים ושם יש טעויות אז אנחנו עוד נדבר על זה. אז אני רוצה קודם כל לדבר על השלכות, ההשלכות הן בדרך כלל בשני מישורים עיקריים, מוסר ופטאליזם הם קשורים זה לזה. השאלה של הפטליזם זה בעצם תפיסה שאומרת שאם אתה דטרמיניסט אמור להיות פטליסט. ופטליסט זה, יש פה, אני אקרא לכם איזשהו קטע שהוא מייצג אני חושב את הפטליזם בצורה מאוד יפה. כן, זה לקוח מסומרסט מוהם. זה מחזה של סומרסט מוהם, וזה קטע מאוד ידוע, שיש ספר שנקרא "פגישה בסמארה" של ג'ון אוהרה, ובפתיח לספר הוא מביא את הקטע הזה של סומרסט מוהם. אז אומר, סיפר המוות: היה סוחר בבגדד, והוא שלח את משרתו לשוק לקנות מזון. כעבור שעה קלה חזר המשרת שלו והוא רועד. "בי אדוני", אמר, "זה עתה בכיכר השוק הדפה אותי אישה בהמון, ובפנותי ראיתי שהיה זה המוות. והוא אשר הדפני. כן, המוות הדף אותי שם, פתאום נתקל בי בשוק, ניבט בי, מחווה בזרועו דרך איום". "אנא אדוני", ככה הוא אומר, המשרת אומר את זה לאדון, "אנא אדוני, השאילני נא את סוסך וארכב הרחק מכאן ואמלט מעל גורלי. אל סמארה אשים פני ושם לא ימצאני המוות". הסוחר השאילו את סוסו, והמשרת עלה ורכב, נעץ את הדורבנות בצלעות הסוס ודהר מהר ככל שיכול. האדון ירד אל כיכר השוק, "ראני", כך מספר המוות, עכשיו זה המוות מספר, "האדון ירד אל כיכר השוק, ראני עומד בהמון. הוא ראה אותי פתאום. הוא בא אליי ואמר: מדוע החווית בזרועך כלפי משרתי דרך איום בראותך אותו הבוקר? למה איימת על המשרת שלי הבוקר?". אז המוות עונה לו: "לא החוויתי בזרועי דרך איום. ידי נתרמה מאליה בשל הפתעה. נדהם הייתי לראותו בבגדד, שהרי פגישה לי עימו הלילה בסמארה". זאת אומרת, אני קבעתי פגישה איתו בסמארה ופתאום ראיתי אותו בבגדד, אני ממש נדהמתי. אז הבנאדם כמובן הסיק את המסקנות וברח לסמארה כדי שמלאך המוות לא יתפוס אותו בבגדד. יש כל מיני סיפורים, כן, זה אדיפוס כמובן, זה אותו סיפור בעצם, ועוד בכל מיני מקומות, והתפיסות הפטליסטיות שאומרות שמה שקרה הוא שיקרה. אני חושב שאולי הזכרתי, אני לא זוכר כבר את הסיפור של אוסמו, כן, הסיפור של אותו… בספר של ריצ'רד טיילור שנקרא "מטפיזיקה". ריצ'רד טיילור זה פילוסוף אמריקאי. יש לו ספר נחמד מאוד שנקרא "מטפיזיקה". באחד הפרקים הוא מביא משל שמסביר מה זה פטליזם. המורה בעיירה אמריקאית נכנס לספרייה בעיירה שמה, שקוראים לה אורוסמו, והוא רואה על המדף ספר שנקרא "סיפורו של אוסמו". ומה, מעניין, תפס אותו ככה, פותח את הספר, מתחיל לקרוא. אומר, כתוב בספר: אוסמו נולד ביום זה וזה במקום זה וזה, שזה ממש התאריך והמקום שהוא נולד. הוא מתחיל להיכנס ללחץ. הוא נולד להורים כאלה וכאלה וגר שמה ולמד בגן ההוא ובכיתה ההיא, והגננת הייתה פה, ועשו לו כך והיה אחרת. הכל מתאים למה שקרה לו בחיים. ואז העסק מתקדם, הוא גמר שמינית, הוא הלך לסמינר למורים, נהיה מורה בעיירה, כמובן באיזשהו שלב מגיעים לזה שהוא הגיע לספרייה באותה עיירה והוא רואה על המדף ספר שקוראים לו "סיפורו של אוסמו". הוא פתח… וכל זה כתוב בספר, כן? הוא פתח את הספר ובספר כתוב שאוסמו לא יכול היה, הוא סגר את הספר, הוא לא יכול היה לקרוא הלאה. כמובן בדף הבא היה צפוי שיתואר מה שיקרה לו מחר ובעתיד. אבל בסוף הוא לא הצליח להתאפק, הוא המשיך לקרוא, ובספר שמה מתואר שבתאריך זה וזה אוסמו יתרסק בתאונת מטוס בדרך לניו יורק. משהו בדיוק ממש נגיד לצורך העניין. אוסמו היה בהיסטריה. באותו זמן הוא כמובן היה צריך לטוס בכלל לכיוון אחר לגמרי, לא לכיוון ניו יורק. אז הוא עלה לשמה, הוא רצה להתרחק כמו הפגישה בסמארה, ובאמצע הדרך מתחילה סופה, והקברניט אומר לנוסעים: יש סופה ואני חייב לשנות מסלול, אני טס לכיוון ניו יורק. ואוסמו בהיסטריה נוראית. נכנס לתא, לקוקפיט, כן? יש שם רק שני טייסים שם, לא ארבעה. הוא נכנס לקוקפיט ומתחיל לריב עם ה… מתחיל לריב עם הטייס וכמובן כתוצאה מזה המטוס מתרסק מעל ניו יורק. ועוד פעם, זה אותו סיפור של פטליזם. ובעצם מה שהדברים האלה מבטאים זה שאם אנחנו חיים בתמונת עולם דטרמיניסטית, אז במובן מסוים שום דבר לא תלוי בנו, הכל תלוי בנסיבות. וכיוון שכך אין מה לעשות, יש מי שיושב וירבוץ בבית, מה שנקרא טיעון הבטלן בעצם, אין צורך להתכונן למבחן, אין צורך ללכת לעבודה, אין צורך לעשות שום דבר, מין שיטה דרוזית כזאת, כן? הפטליזם זה תפיסה דרוזית שכל חץ יש כתובת, לכל כדור יש כתובת, ואם זה צריך לפגוע בי אז זה יפגע בי גם ככה, שום דבר לא תלוי בהשתדלותי, כי העולם הוא עולם דטרמיניסטי. אז זאת השלכה אחת שמעלים בהקשר הזה, בהקשר של דטרמיניזם מול אינדטרמיניזם או ליברטריאניזם. יש הרבה מה לדון בהשלכה הזאת, זאת השלכה לא פשוטה, כי עדיין בסופו של דבר ברור שאם אני לא אלך לעבודה לא יהיה לי כסף, גם בתמונת עולם דטרמיניסטית. בתמונת עולם דטרמיניסטית מה שמביא לי את הכסף זה העבודה, וכל זה מוכרח להיות. אבל גם בתמונת עולם דטרמיניסטית לא יכול להיות שאני לא אלך לעבודה ויהיה לי כסף. זאת אומרת, כסף מגיע כחוקי טבע, כסף מגיע כשהולכים לעבודה ומקבלים משכורת או הכנסה. אוקיי? אז לכן יש הרבה טוענים שמתמונת העולם הדטרמיניסטית לא נגזר פטליזם, כי בסופו של דבר אתה עדיין צריך ללכת לעבוד כדי לקבל את הכסף. ובמובן מסוים זה קלווין ולותר, כן, התחלת הפרוטסטנטיות בעולם הנוצרי, ובעצם זאת תפיסת העולם הפרוטסטנטית עד היום, לפחות בתיאוריה, שאומרת שזאת תפיסת עולם שהיא דטרמיניסטית אבל לא פטליסטית. היא דטרמיניסטית במובן הזה שכל מה שקורה לי מוכתב מראש, אבל היא לא פטליסטית במובן הזה שהיא דורשת מהאדם להיות חרוץ ולעשות מקסימום השתדלות כדי להשיג את התוצאות המוכתבות מראש. יש שם איזושהי אמירה פרדוקסלית כזאת, שבזה שאתה משתדל ומצליח, אתה מגלה למפרע שאתה מהנבחרים שאותם הקדוש ברוך הוא אוהב, ולכן מראש בעצם אתה היית מיועד להצלחה. עכשיו בעיניי זו שטויות, אני לא יודע, זה באמת פשוט אוקסימורון, אני לא יודע איך הם חיים עם הדבר הזה, אבל זה למשל איזשהו ניסיון לצאת מהמילכוד הזה ולהחזיק בתמונת עולם דטרמיניסטית בלי פטליזם. ובמובן מסוים, התזה הפרוטסטנטית של מקס ובר, בעצם הוא טוען שכל הנוירוטיות המערבית שאנחנו מכירים, המצלחנות הזאת, שאנחנו שופטים אפילו בדיאגנוזה פסיכיאטרית, שאנחנו שופטים אדם דרך השאלה האם הוא מצליח לתפקד באופן אוטונומי או שהוא נסמך על סביבתו, כן? הוא לא מצליח לתפקד באופן אוטונומי, זה אחד הפרמטרים החשובים בדיאגנוסטיקה פסיכיאטרית. כל זה בעצם שאוב ממקורות פרוטסטנטיים, כי הפרוטסטנטיות תובעת ממך מצלחנות. כל המצלחנות המערבית, הנוירוטיות הזאת, בעצם יסודה בפרוטסטנטיות. כך שהפרוטסטנטיות לא רק שמהדטרמיניזם שלה היא לא גוזרת פטליזם, אלא היא גוזרת את ההפך, היא גוזרת פעילות יתר כדי להשיג את התוצאות. לא רק ש… תעזוב אין מה, תעשה מה שאתה רוצה, תהיה דרוזי. לא, פעילות יתר. לכן ברמה, אני עדיין חושב שיש פה בעיה פילוסופית, אבל לפחות ברמה העובדתית ברור שפטליזם לא תמיד הולך עם דטרמיניזם. דטרמיניזם לא תמיד הולך עם פטליזם. זאת השלכה אחת. אגב, כל הדטרמיניסטים, גם של אנשי מדעי המוח, משקיעים המון המון עבודה במחקריהם. הם לא יושבים בבית ואומרים 'טוב, המחקר יגיע אליי גם ככה גם בלי שאני אעשה אותו. אני אוכל לכתוב מאמרים גם בלי שאני אכתוב אותם. יהיה לי קביעות באוניברסיטה גם בלי שאני אכתוב מאמרים'. זה לא עובד ככה, הם ממשיכים לעבוד קשה מאוד. ולכן גם הם לא אנשים פטליסטים, למרות שהם דטרמיניסטים מודעים ואנשים נבונים. זאת אומרת, אני חושב אגב שיש פה בעיה פילוסופית מסוימת, היא עדינה, נדבר עליה אולי בהמשך, אבל קודם כל עובדתית ברור שפטליזם לא תמיד הולך עם דטרמיניזם. דטרמיניזם לא תמיד הולך עם פטליזם. זאת השלכה אחת. ההשלכה השנייה היא ההשלכה של השיפוט, הן השיפוט המוסרי והן השיפוט המשפטי. טענה רווחת מאוד אומרת שאתה לא יכול לשפוט אדם אם אתה מאמין בתמונת עולם דטרמיניסטית. כי בתמונת עולם דטרמיניסטית האדם בעצם היה כפוי לעשות את מה שהוא עשה, הוא לא אשם בזה, הוא לא קיבל החלטה, וכיוון שכך אין מה לשפוט אותו, לא בבית המשפט וגם לא שיפוט מוסרי. זאת אומרת, אתה לא יכול לשפוט אותו כאדם רע כי הוא לא בחר במה שהוא עושה. כמו שאמרתי קודם, מבחינת הדטרמיניסט, כל פעולה היא דחף לאו בר כיבוש, לא רק הפעולות המסוימות שאנחנו… מציגים אותן ככאלה. לכל פעולה היא בעצם דחף לאו בר כיבוש, ולכן אי אפשר לשפוט. זאת טענה מאוד רווחת שמעלים ליברטנים כנגד דטרמיניסטים. מה הטענה פה? אינה חינמי, אי אפשר לשפוט. מה השאלה, למה זאת טענה נגד? הטענה נגד היא בגלל שהדטרמיניסט בעצמו כן שופט. בדרך כלל, גם בעולם המשפטי וגם בעולם המוסרי, דטרמיניסטים נוטלים חלק בפעילות הזאת. הם גם שופטים אנשים אחרים, ולכן לכאורה הם לא עקביים והם בעצם משקפים בזה איזושהי תפיסה מובלעת שכן מאמינה ברצון חופשי של האדם. אבל זה לא כל כך פשוט. למה? בדיוק, יש פה כבר הערה שאני רואה בצ'ט. הטענה שכנגד אומרת שכמובן אין להם ברירה אלא לשפוט. השופט הוא בן אדם. וכמו שאני אנוס לגנוב, הוא אנוס לשפוט אותי על הגניבה. זאת אומרת, מה זאת אומרת אין טעם לשפוט? אין טעם לשפוט זאת אתה אומר אתה בעצם מניח שיש לי בחירה האם לשפוט או לא לשפוט, ואז אתה אומר למה אתה שופט, הרי אין מה לשפוט, העולם דטרמיניסטי. אבל אם העולם דטרמיניסטי אז גם לי אין ברירה אם לשפוט או לא לשפוט. ולכן בעצם כל העסק הזה הוא איזשהו סוג של משחק מכור, ויש טעם לשפוט. מעבר לזה, הטענה אולי פה מעבר לזה. כנגד הדבר הזה, זאת טענה מאוד רווחת, אני אישית לא מסכים לה. אני כן מסכים לטענה הבסיסית הזאת, ולמה? כי זה שאין לי ברירה זה נכון, אבל אם אני מודע לזה שאני עושה את זה בגלל חוסר ברירה, לא היה אמור לא הייתה אמורה להתלוות לזה הקונוטציה השלילית. כשאני רואה רוצח המונים, אני מאוד כועס עליו, אבל כעס זה עניין נפשי. זאת אומרת, יכול להיות שטבוע בי מנגנון שגורם לי לכעוס על אנשים מהסוג הזה. אבל אני הרי מודע לזה, כדטרמיניסט מדופלם, חוקר מוח, אני גנטיקאי, אני יודע שבעצם כל העסק הזה הוא רק מנגנונים שטבועים בי, ולכן למעשה ברמה הקוגניטיבית אני לא אמור באמת לשפוט אותו. מה שאני אמור זה לחוש תחושות של שיפוט, אבל לא לשפוט. ואני טוען שגם הדטרמיניסט הגדול ביותר עדיין שופט אנשים. שופט לא במובן הנפשי, שופט במובן הקוגניטיבי. שופט במובן שהוא רואה אותם כאנשים רעים בצורה שקולה. גם אם הוא לא כועס, גם אם הוא לא זה, הוא טוען שצריך להעניש אותם ולשפוט אותם וכל מיני דברים מהסוג הזה. וזאת כן טענה משמעותית כנגד דטרמיניזם. הטענה שאין ברירה אלא לשפוט היא טענה שאומרת על המנגנונים שקורים לי בנפש, המנגנונים האוטונומיים שפועלים מעצמם. אבל השיפוט המהותי שאותו אני עושה, שאני מחליט האם האדם הוא רשע או צדיק, ופה יש שיפוט קוגניטיבי, זה כבר לא פשוט כשיפוט של דטרמיניסט. אבל כאן עולה טענה נוספת, אני אעשה את זה בקצרה כי אני רוצה לגמור את העניין הזה היום. כאן עולה טענה נוספת, וזאת הטענה שאומרת, נכון, אני צריך להעניש את האדם הזה למרות שהוא לא אשם ולמרות שגם לי אין ברירה, פה נכון, אבל אני עושה את זה כדי לתקן את דרכיו. וזה מחזיר אותנו לשאלת הפטליזם. למה? כי הרי אם אני לא, העונש בעצמו נפעל אצלו בנפש באופן כזה שימנע את החטא העתידי. זאת אומרת, העונש הוא לא סנקציה על רשעות, אלא העונש הוא אמצעי כדי לתכנת את האדם שלא יחזור חזרה אל זה אחר לעולם. זה מה שאומר הרמב"ם. זאת אומרת, מטרת העונש בעצם היא לשנות את המתווה הטופוגרפי שהאדם החוטא פעל בתוכו באופן שמציב הר גבוה בכיוון החטא. ואז זה מרתיע אותו מללכת לכיוון הזה ולא לחטוא. אז העונש בעצם פועל באופן דטרמיניסטי. ברגע שהאדם יודע שאם הוא יגנוב הוא ייכנס לכלא ל-30 שנה, זה בעצמו ימנע אותו באופן דטרמיניסטי מלגנוב. זה כמובן יכול להצדיק ענישה של בני אדם, אבל מסיבות שונות. זאת אומרת, הליברטן טוען שבענישה יש גם הצדקה של סנקציה על אדם שבחר ברע, מגיעה לו סנקציה שלילית. הדטרמיניסט אומר שאין סנקציות והם לא בחרו ואין שום דבר, אבל עדיין הוא יסכים להטיל עונש. למה? כי מבחינתו עונש הוא עונש, לא נקרא לזה מחנך אלא עונש מאלף. זאת אומרת הוא רוצה לאלף את האדם שלא יחזור עוד פעם לאותו עניין. מה הוא עושה? כמו התניה שעושים לבעלי חיים. תקבל עונש, תדע שצפוי לך עונש קשה, זה בעצמו ימנע אותך ימנע אותך מלחטוא. אגב יש נפקא מינא בין שני הדברים האלה ולכן עדיין זה לא הסבר מספק. למשל, האם להעניש מישהו שיש לו… דחף לאו בר כיבוש. אז כתבתי מאמר לא מזמן, הזמינו אצלי בכתב העת למשפטים על העניין הזה של בחירה חופשית של המשפט ומדעי המוח. זה נושא שבארצות הברית הוא כבר די פופולרי, בארץ מאוד מאוד כמעט לא עוסקים בו. והמפגש הזה בעייתי מאוד כי… אני מקליט, אני מקליט. אין את הכלים להתמודד עם המצב הזה. וזה מאוד חבל, כי גם לחוקרי מוח אין את הכלים להתמודד עם ההשלכות של מה שהם אומרים, והם מדברים שם באיזושהי צורה שלא שמבטאת שגיאות בתפיסת המשמעות הפילוסופית של מה שהם אומרים הרבה פעמים. בכל אופן, אז במאמר שם דיברתי על זה שמה האם להעניש מישהו שפעל תחת דחף לאו בר כיבוש? אז מבחינת העולם הדטרמיניסטי, אין ספק שכן. מה אכפת לי אם הוא לא אשם וזה דחף לאו בר כיבוש? העונש הוא לא סנקציה על האשמה. העונש בא לדאוג לזה שלא תחזור על זה בעתיד. אם העונש ידאג לזה שלא יתקפו אותך עוד פעם דחפים כאלה, אז אתה תחטוף עונש. מה זה משנה אם יש לך דחף לאו בר כיבוש או לא? זה טיעון בלתי רלוונטי. הטיעון הרלוונטי היחידי הוא אם העונש לא ישיג את המטרה, מה שעולה הרבה פעמים סביב הריסת בתים. שאומרים שהריסת בתים נגיד לא מועילה. אנשים שרוצחים ירצחו גם אם יהרסו להם את הבית. נגיד שזה לא, אבל נגיד שזה כן. מה זה אומר? אין טעם להעניש. למה אין טעם להעניש? כי ההנחה היא שהעונש תפקידו להשיג תועלות עתידיות כמו הרתעה. אבל אם העונש הוא סנקציה על פעולה שהיא לא בסדר, אז מה אכפת לי שזה לא ישיג את המטרה? מגיע לו עונש. זאת אומרת, תפיסת הענישה יש לה השלכות בהחלטות הפרקטיות איזה עונש אני מטיל ועל מה. ולכן נכון שהדטרמיניסט יכול להסביר גם את מנגנון הענישה לשיטתו, אבל תהיינה השלכות. זאת אומרת דחף לאו בר כיבוש מבחינת הדטרמיניסט זאת טענה בלתי רלוונטית. צריך למחוק אותה מספר החוקים. דחף לאו בר כיבוש זה לא רלוונטי. אתה יכול רק להביא טיעונים שפסיכיאטר יגיד שהעונש לא יועיל לגבי העתיד, אז לא נעניש. אבל אם הפסיכיאטר אומר "תשמעו, הוא לא אשם, הוא פעל תחת דחף שהוא לא יכול היה להתמודד איתו", אז מה? העונש תפקידו לדאוג לזה שלא יתעורר עוד פעם דחף כזה. זה מבחינת הדטרמיניסט. מבחינת הליברטריאן לא. הליברטריאן רואה את העונש גם כסנקציה על פעולה עבריינית שעשית, על החלטה עבריינית שקיבלת. ופה אם זה היה דחף לאו בר כיבוש, אז אין לך אחריות פלילית על העניין הזה, אתה לא חייב לקבל את ההחלטה. לכן כל מושג הכוונה הפלילית, כל המושגים כמעט הכי בסיסיים של המשפט הפלילי, ולא רק הפלילי דרך אגב, בעיקר הפלילי, נמחקים בעולם דטרמיניסטי. ומשום מה כולם מתעלמים מזה. אז לכן אני חושב שלמרות שיש תירוצים להרבה מאוד מהטענות האלה כנגד הדטרמיניסטים, בסופו של דבר אני כן חושב שהרבה מהם לא עקביים. העמדה שלהם בתורת הענישה ובשיפוט המוסרי והמשפטי היא לא עקבית עם תפיסתם הדטרמיניסטית. מתפיסה דטרמיניסטית אמורים לעלות אמורות להיגזר נגזרות שונות מתפיסת העולם הליברטריאנית ויש לוויכוח הזה השלכה גם בעולם המעשי. זה לא נכון מה שאנשים חושבים שאין לזה שום ויכוח מעשי וזה דיון היפותטי פילוסופי שאין לו שום משמעות. טוב, אני אעצור כאן. בינתיים רק דיברתי על שתי התמונות. היום פחות או יותר הצגתי בקצרה מה ההשלכות, דיברתי על פטליזם ועל שיפוט מוסרי ומשפטי. בשלב הבא אנחנו ניכנס לטיעונים בעד ונגד, הן טיעונים פילוסופיים א-פריוריים והן טיעונים מדעיים, וננסה לראות האם אפשר להכריע את השאלה הזאת וממילא גם את ההשלכות – פטליזם ומוסר – באמצעות הטיעונים האלה. אוקיי, עכשיו המיקרופונים שלכם נדמה לי בשליטה, אז מי שרוצה יכול להפעיל אותם. תודה רבה ושבת שלום. תודה רבה, שבת שלום. תודה, שבת שלום. אוקיי, שבת שלום.