2019-04-22 – בין מדרש ללוגיקה – שיעור 1

טוב אז בואו נתחיל. מה שאני רוצה בעצם לדבר במהלך השנה זה על היחס בין דרש ופשט ועל הדרש בכלל, על מידות הדרש, בעיקר של רבי ישמעאל אני אדבר עכשיו, לא על כל סוגיית הדרש אלא בעיקר על י"ג מידות של רבי ישמעאל. קצת נדבר על דרש באופן כללי אבל בעיקר על י"ג מידות של רבי ישמעאל. יש אני אתן אני אתחיל באיזשהו הקדמה כללית על העניין הזה בגלל שזה קצת מת מצווה, הי"ג מידות והדרש בכלל. יש איזושהי תחושה שאיבדנו שמה משהו בדרך, המסורת איכשהו נתקעה באיזשהו מובן, ואנחנו כבר לא ממש מבינים איך העסק הזה עובד. כשאנחנו קוראים מדרשי חז"ל, ואני אדבר מדרשי הלכה אגב אני אדבר דרש הלכתי, כשאנחנו קוראים מדרשי חז"ל הרבה פעמים זה נראה לנו מין איזה שהם להטוטים לא ברורים, אנחנו לא מבינים על איזה בסיס חז"ל הסתמכו, ולפעמים יש מקום להתרשם כאילו שהם בעצם עושים מה שהם רוצים. הם רוצים להגיע לאיזושהי מטרה ומלהטטים בפסוקים בצורה כזו או אחרת כדי להגיע אליה. הנחת היסוד שלי, אני אומר את זה עכשיו באופן לא מנומק, קטגורית, שזה לא יכול להיות נכון. למרות שיש שיש כאלה ודאי באגף המחקרי שחושבים כך, אבל אני לא, אני ההנחה שלי שזה לא יכול להיות נכון. זאת אומרת אם זה אם זה היה נכון אז זה אומר בעצם שאפשר לעשות מה שרוצים מהתורה. זה סתם פשוט ניהיליזם פרשני מוחלט. כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, תנו לי תוצאה, עם הכלים האלה אני יכול להגיע לאיפה לאיזה תוצאה שאתם רוצים. אני פשוט אתעלל מספיק בכל הפסוקים שצריך ואני אגיע אליה. הרלב"ג כשאתה מדבר על המידות שזה פשוט פרשנות חופשית לגבי לגבי האב לבין הבכור כל מיני דברים כאלה סומכות. זה נכון לגבי כל הדרש, אבל לא לא לגבי פשט, אז אתה יכול להתווכח אם הפרשנות היא טובה או לא טובה וכדרכה של תורה יש תמיד ויכוחים, אבל לגבי הדרש נראה שאין ויכוח בכלל שהדרש הזה הוא לא באמת פירוש אמיתי לפסוק. אלא מה, יש לנו איזה שהם כלים אחרים. השאלה היא אבל מה מה משמעותם של הכלים האלה? הם מוציאים משהו מתוך הפסוקים? הם סתם כלים שליצירה חופשית? מה מה בדיוק אנחנו עושים עם זה? לכן אני מתמקד דווקא בדרש ולא בפשט. אגב הרלב"ג למשל אומר שברור שזה הכל משחק מכור. הרלב"ג טוען שכל הדרשות הן בעצם דרשות מה שנקרא סומכות, אני אני מקדים את המאוחר אנחנו עוד נגיע לזה יותר בפירוט, אומר שכל הדרשות הן בעצם דרשות סומכות, זאת אומרת שההלכות שנלמדות מהדרשות האלה הן הלכות שכבר ידועות, והדרשה באה רק לסמוך את ההלכה הידועה בכתובים. והוא מנמק את זה הרלב"ג, אומר למה, שבאם לא תגיד כך, אז בעצם אפשר לעשות הכל. לא ייתכן שעם כלים כל כך אמורפיים אנחנו מוכנים להסיק הלכות חדשות ולהיות מחויבים להן. איפה הוא כותב את זה הרלב"ג? בהקדמה לפירוש של התורה. הוא אומר לא ייתכן דבר כזה, כיוון שכך כל הדרשות הן דרשות סומכות. זאת זאת טענתו של הרלב"ג. הטענה הזאת לא מחזיקה מים, הוא ודאי לא צודק, זאת אומרת אין ספק בזה. יש דרשות שהן דרשות יוצרות ללא ספק, אבל הקושיה שהביאה אותו לעניין הזה היא באמת קושיה חזקה. זאת אומרת איך איך להתייחס למין מערכת כזאת שנראה לכאורה שעושים איתה מה שרוצים עם הטקסט? זאת אומרת מגיעים איתה לאיפה שרוצים. איך זה יכול להיות שחז"ל ידרשו עין תחת עין ממון? לא יודע, מאיזושהי סיבה הם החליטו לדרוש כך, המסקנה היא שלא מוציאים את העין אלא משלמים ממון, ומעכשיו זה מה שעושים, ומי שיוציא עין הוא חובל. בתורה כתוב עין תחת עין. אלא מאי? על כורחנו יש פה איזה שהם כלים שניתנו לנו מסיני או כלים שאנחנו מאמינים שמצליחים לחלץ הלכה נכונה, שזאת באמת כוונת התורה או כוונתו של הקדוש ברוך הוא, ולכן מבחינתנו גם אם זה יצא בכלים האלה זה מחייב, את ההלכה מחייבת. האופציה שכל הדרשות הן דרשות סומכות לא באה בחשבון כי פשוט מקורות שאומרים במפורש שזה לא נכון, חוץ מזה שזה לא הגיוני שזה יהיה ככה, אבל יש גם מקורות שאומרים במפורש שזה לא נכון. יש הדרשה שתמיד מביאים, הדרשה של רבי עקיבא על הדווה בנידתה, אז רבי עקיבא אומר, דורות הראשונים היו אומרים שהאישה, שזה שבת דף ס"ד משהו כזה, שדורות הראשונים היו אומרים שהאישה לא תכחול ולא תפקוס בימי נידותה, בסדר, יכול נמצאת מגנה את על בעלה, אומר רבי עקיבא, לכן ברור שכן, והוא דורש הדווה בנידתה איזושהי דרשה. אז הדרשה הזאת בעצם יצרה הלכה, שהלכה שלא הייתה קיימת בדורות שלפניה. זאת אומרת כאן זה מוצג בעליל כדרשה יוצרת, לא כדרשה סומכת. כאן זה עוד הרבה יותר בעייתי כי נראה באמת שאפילו המוטיבציה לדרשה היא מוטיבציה. מוסרית או רעיונית, ולא מוטיבציה ששורשה בטקסט, בפסוקים, שזה עוד יותר מרחיק לכת ועל זה עוד נדבר גם בהמשך. אבל אני כרגע מתעלם מן ההיבט הזה, אני רק מראה שיש פה משהו שדורות הראשונים חשבו משהו אחד, בא הדרשן דרש איזושהי דרשה, שינה את ההלכה וזאת ההלכה המחייבת וככה אנחנו גם פוסקים להלכה. אז יש פה דרשה שהיא בעליל דרשה יוצרת, לא דרשה סומכת. עכשיו הרמב"ם בעצמו כותב שיש כל דרשות התורה, אנחנו עוד נגיע לרמב"ם הזה, כל דרשות התורה הן דרשות יוצרות חוץ משלוש או ארבע. הוא לא קורא לזה ככה, אבל זה מה שהוא אומר בשורש השני. כל הדרשות הן דרשות יוצרות חוץ משלוש או ארבע. שלוש או ארבע הוא מתכוון כמובן בודדות, לא מתכוון שלוש או ארבע, זה יכול להיות גם עשרים. אבל הכוונה המיעוט הקטן של הדרשות הן דרשות סומכות, רוב הדרשות הן דרשות יוצרות. מה שמחדד כמובן עוד הרבה יותר את השאלה של הרלב"ג. אם כל הדרשות הן דרשות יוצרות, נו אז מה קורה פה? עם הכלים האלה אפשר באמת להאמין לתוצאה שיוצאת מהם? זה לא אנרכיה? זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה? אז זאת בעצם השאלה היסודית. עכשיו כדי לטפל בשאלה הזאת, מה שבעצם צריך לעשות זה לנסות ולהבין את מידות הדרש. חז"ל השאירו לנו לא רק דרשות, אלא גם רשימות המשגות שונות של כללי דרש. הידועה שבהם זה כמובן הברייתא של רבי ישמעאל בתחילת הספרא, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם, שאומרים בבוקר בתפילה. יש שם רשימה של שלוש עשרה מידות דרש, יש שם יותר, אבל אנחנו קוראים לזה שלוש עשרה מידות דרש. אז ברור שיש פה איזה שהם כללים שאנחנו אמורים לנהוג על פיהם. זה לא אנרכיה, זה לא משהו שהדרשן רוצה להגיע לאיזשהי מטרה, הוא עושה משהו ומגיע אל המטרה הזאת. יש איזה שהם כללים שאומרים לו מה לעשות, איך לנהוג, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. הבעיה היא שהכללים האלה עצמם לא נהירים לנו, חלקם הגדול לפחות, לא נהירים לנו עד הסוף. לא ברור לנו בדיוק איך זה עובד, לפעמים זה נראה נורא שרירותי, זה נראה מן משהו שאנחנו לא יודעים באמת מה, איך להפעיל אותו. כדי לפענח את התעלומה הגדולה הזאת, אולי לפני שנגיע לפענח, מה המשמעות? זאת תעלומה בעצם. מה זה העולם הזה של הדרש? כללי הדרש האלה? איך זה עובד? מאיפה זה בא? האם באמת זאת איזושהי מערכת אמינה או שזה סתם איזה משחקים כאלה שחז"ל עושים כשהם יודעים בדיוק לאן הם רוצים להגיע? אגב זאת אחת הסיבות שאני חושב שהטענה שכל המדרשים הם מדרשים סומכים היא טענה מאוד בעייתית, כי אז בעצם יוצא שהם מיותרים. בשביל מה לעשות אותם? הרי את כל ההלכות אתה כבר יודע מראש. אז בשביל מה לעשות את המדרש? מה זה סתם משחקים? זה לא מוסיף לך שום דבר. כדי להפיס אותם פסיכולוגית? פסיכולוגיה זה אגף אחר, זאת אומרת, יש מחלקה לפסיכולוגיה אפשר ללכת שמה להתייעץ לקבל תרופות. הא? דרך פסוק כזה? אז המדרש נועד לפשוטי העם. ואחרי שאתה מסביר להם ש"יקום על שם אחיו המת", כי אנחנו לומדים יבמות עכשיו, זה בעצם הכוונה זה בכלל האח של הבעל המת, זה לא הבן של היבמה, ו"יקום על שם" זה בכלל הנחלה, זה לא השם, עכשיו הם ירגעו? אני אומר שעכשיו הם יצטרכו פסיכיאטר לא פסיכולוג. הם יצטרכו כדור עכשיו לקחת. עם הסברים כאלה אתה בא להרגיע מישהו? נדמה לי שהוא ייכנס למצב קטטוני. זה משהו שבכלל הדבר הזה לא עוזר שום דבר להרגיע, כי הוא נראה עוד הרבה יותר תמוה מאשר אם היית אומר לו תשמע, ככה זה מסורת בידינו וזהו. ככה קיבלנו. וזה מה שהרלב"ג טוען, שההלכות בעצם ידועות, אנחנו קיבלנו אותם במסורת. הדרש אני לא יודע בדיוק בשביל מה עושים אותו. בסדר? אז אם אתה הכל יודע, אז תגיד הלכה למשה מסיני שההלכה היא כך. מה הבעיה? זה לא ירגיע יותר טוב את המוני העם? הדרשות המפולפלות האלה שאף אחד לא מבין אותם ירגיע אותם יותר? לא יסתכלו עליך כמו מישהו שנפל על הראש? יכול להיות שזה הדרך שלהם להראות את הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. כן, אבל עוד פעם, הקשר הזה ממש לא משכנע, אז מה זה עוזר? יכול להיות שגם הדרשן עצמו, אני חושב שבאיזשהו מקום, למרות שזה מגיע מסברה מסוימת כמו שאתה אומר שזה סומך, מגיע מסברה מסוימת… הסברה היא נתון. אבל הדרשן עצמו הוא כאילו הוא חושב שהוא מוציא את זה מהתורה. זאת אומרת, למרות ש… מה הוא חושב? הוא עובד על עצמו, עובד עליי? מה? למרות שמה שהוא מביא פה זה סברה חיצונית, הוא באמת חושב שזה מה שהתורה אומרת. לא לא, בוא נפריד בין שני דברים, אנחנו לא מדברים על סברות, אנחנו מדברים על נתונים. לפי הרלב"ג יש לנו הלכה שהיא נתונה. בסדר? שהבכור לא צריך לקרוא לו על שם האבא שלו, הבעל של אמא שלו שמת, לא צריך לקרוא לו על שמו, זה בכלל הנחלה. זה הנתון. אוקיי, עכשיו מה עושה הדרשן? הדרשן בא עם הנתון הזה ומחבר אותו לפסוק, אבל הוא גם… ומה? אבל יש איזה מחשבה שגם הפסוק עצמו אומר את זה. נו, מחשבה מוטעית. וככה הוא חושב. מה זה נקרא חושב? הוא צודק או לא? מה זה משנה. זה משנה מאוד. מה זה משנה? זה מאוד משנה. אבל אם אתה חושב שכל החבר'ה האלה חיו באיזה, אני לא יודע… אבל אתה לא יכול לבטל את העובדה שהם דרשו בכל זאת. נו, מה? אני לא מחפש עובדות פסיכולוגיות, אני מחפש עובדות תורניות. אני לא מעוניין לנתח פסיכולוגית את האמוראים או את התנאים. אני שואל האם באמת לדעתם כרגע, לא אכפת לי עכשיו אם אתה מסכים איתם או לא, זאת כבר שאלה אחרת, אבל לדעתם הם עסקו בפרשנות. הם לא סתם שיחקו משחקים כדי להגיע לתוצאה. זה נראה לי די מובן מאליו. עכשיו, אתה טוען, עכשיו אתה יכול להגיד בסדר, זה לדעתם אבל הם היו טמבלים. בעצם היום אנחנו מבינים שזה הכל שטויות. אני לא נוטה לחשוב כך, ולא רק בגלל שאני מחזיק מחז"ל שלא היו כאלה, אלא בגלל שרמת טמבליות כזאת זה כבר באמת מופרז. זאת אומרת, על אף אחד לא הייתי אומר לשון הרע כזה, לא רק על חז"ל. כי זה באמת נראה כל כך מוזר, שזה לא יכול להיות שזה סתם משחק. אף אחד לא מצליח אפילו לעבוד על עצמו שהוא באמת ככה מסביר את הפסוק. הרב, וגם שנית את זה מוציא לנו שאלה מאוד קשה. זאת אומרת, נניח ניקח את הסיפור של האתרוג. מה היה בתקופתו של משה רבנו? לפני הדרשות. היה מצוות ארבעת המינים? הרב, מצוות ארבעת המינים? מה קשה בזה? אז הוא לקח תפוז. אז זה יכול להיות. למה לא? זאת אומרת, היה ארבעת המינים שככה נהגו בתקופה של משה ועכשיו אנחנו הופכים משהו אחר? מה שאתה מפרש בתורה, זה מה שאתה עושה, לא? אז אם משה רבנו חשב שמדובר בתפוז, אז הוא לקח תפוז. אחרי זה בא רבי עקיבא או לא יודע אחד התנאים והוא הוכיח בדרשות שזה יוצא אתרוג, אז לוקחים אתרוג. אין לך אלא בית דין שבדורך, נכון? יפתח בדורו כשמואל בדורו. הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים כותב שבית דין שצריך לבטל דברי בית דין חברו צריך להיות גדול בחוכמה ובמניין. זה כתוב בגמרא. אבל זה רק לגבי הלכות דרבנן. בהלכות דאורייתא אין שום דרישה כזאת. כל בית דין בכל דור יכול לפרש את התורה אחרת לגמרי מכל הדורות הקודמים. יכול להיות שזה ימנה עכשיו הפוך חזרה עוד פעם? נכון. אם יבוא בית דין היום ויחליט מכוח שיקולים פרשניים דרשניים אלה או אחרים שיש רק שני אבות מלאכה בשבת ולא שלושים ותשע, אז זה מה שיהיה. יהיו רק שניים. זה הכל. אלא אם כן, עוד פעם שנייה אחת, אלא אם כן מדובר בהלכה למשה מסיני. מדובר בהלכה שמשה רבנו מעביר לנו אותה במסורת מהקדוש ברוך הוא, ואז באמת הדרש הוא דרש סומך, לא דרש יוצר. ממילא ההלכה הזאת היא ניתנה מסיני, כולנו מחויבים לה. עכשיו צריך לראות מה עושים עם הדרש, או שאנחנו מבינים אותו או שלא. אבל אני מדבר על דרש יוצר. אם בהנחה שהדרש הוא דרש יוצר, אין שום סיבה בעולם להניח שמה שאני עושה היום עשה משה רבנו. שום סיבה בעולם. ואתרוג נראה ממש דרש סומך. מה? נכון, אתרוג בהחלט מתוך מבנה הסוגיה נראה שזה דרש סומך. עובדה שכל פעם מביאים דרשה אחרת ומגיעים לאותה תוצאה. זאת אחת האינדיקציות, כבר חוקרים עמדו על זה. זאת אחת האינדיקציות לדרש סומך. זה דרש שבעצם המטרה כבר ברורה מראש, אתה רואה מתוך הסוגיה, וכל פעם מנסים מכיוון אחר, וכשהכיוון ההוא נדחה מביאים כיוון אחר. כי נראה איך שהוא שברור לכולם מה התוצאה ואני רק מחפש מה הסיבה. אבל לא כל הדרשות הן כאלה. יש פה סתירה. אבל לפני שהרב דחה את כל העניין של המדרש סומך, הרב אמר שאם יש לנו את המסורת, איך נכניס את זה לפסוק? אז לכן הרב הלך לשיטת הרלב"ג שזה ממש נראה מופרז. אבל הנה, יש מקרים שזה ברור שזה מדרש סומך. נכון. אז על הקושיה הזאת אני יכול לענות בקלות. אני אתן על זה סדרה שלמה של תשובות בהמשך. אבל אם אתה רוצה עכשיו אני אתן לך אחת. ברגע שדרשות יכולות להיות יוצרות, יכולות להיות יוצרות, אז מאוד חשוב גם לעשות דרש סומך. למה? כי אם אתה עושה דרש סומך, נגיד מצאת שאתרוג זה יוצא מאיזושהי גזירה שווה, שפרי עץ הדר זה אתרוג. בסדר? זה יוצא מגזירה שווה. אז יוצא שאתה עושה גזירה שווה בין שני פסוקים. לגזירה שווה הזאת יכולות להיות עוד תוצאות הלכתיות שאותן לא קיבלת במסורת. אתה צריך ללמוד אותם. לחילופין דרשת את זה מאת שבא לרבות, למשל. אם דרשת את זה מאת שבא לרבות דרש סומך, נניח שהיה לנו מסורת שצריך לירא מתלמידי חכמים. אנחנו מחפשים מאיפה זה יוצא, עושים דרש סומך. את ה' אלוהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. אבל יש לזה השלכה חשובה מאוד עכשיו. כי האת עכשיו תפוס. אז לא תוכל עכשיו לרבות ממנו לא יודע מה ספרי תורה. את ה' אלוהיך תירא לרבות ספרי תורה. לא, אין. מהאת כבר למדנו תלמידי חכמים. ברגע שיש אפשרות לדרש יוצר, זה נותן את המשמעות גם לדרש סומך. אבל אם אתה אומר שכל הדרשות הן סומכות, אז זה סתם משחק. בסדר? זה הכל. עכשיו זאת דוגמה אחת, אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות. למה זה גורע? אבל לפעמים אולי בהלכה השוואה בין דברים, יש לך את כל ההלכות, אבל השוואה בין דברים אולי כאילו הרב אמר שיש פה תוספת הלכות, זה לא אומר שדווקא שאי אפשר אולי לראות דמיונות לגבי מקרי קיצון וזה משהו כזה מוזר, אז אפשר עכשיו גזירה שווה שאולי יגיע… המקרה קיצון האלה, זאת הלכה חדשה שהוצאת מהגזירה שווה? אז היא לא סומכת, היא יוצרת. מה זה משנה אם זה מקרה קיצון או מקרה מרכזי? יצרת הלכה חדשה, סמכת על זה. אז זאת דרשה יוצרת בהגדרה הפשוטה, בסדר? מה משנה שם זה שזה השאלה של העיתוי. מה זאת אומרת? זאת אומרת, העיתוי של היצירה היה לפני כן, ואחר כך זה הפך להיות מסורת. זה לא סותר. לא, זה ברור. הרבה פעמים זה ככה. הרבה פעמים למשל הגמרא אומרת "גמרא גמירה לה". רש"י בכל מקום כותב "גמרא גמירה לה" – הלכה למשה מסיני. אבל הרמב"ם חולק על זה. הרמב"ם מביא כמה מקומות "גמרא גמירה לה" זה לא הלכה למשה מסיני. מסביר הנצי"ב בקדמת העמק, תחילת העמק שאלה שמה יש לו הקדמה, אז הוא מסביר, הקדמה ארוכה ומעניינת, שווה לעבור עליה. שמה הוא מסביר שגמרא גמירה לה לפי הרמב"ם, בניגוד לרש"י, זה באמת איזושהי מסורת שיכלה להיווצר מדרשה. אנחנו היום לא יודעים מה הדרשה שיצרה את ההלכה הזאת, אבל התנאים יצרו את ההלכה הזאת מדרשה. אנחנו קיבלנו את ההלכה הזאת במסורת, אבל לא נאמר לנו שזאת הלכה למשה מסיני, רק נאמר לנו שזאת ההלכה. אז כיוון שאנחנו לא יודעים על בסיס מה התנאים הוציאו את ההלכה הזאת, אז מבחינתנו זה גמרא גמירה לה. קיבלנו מסורת שזאת ההלכה, הם עשו כנראה איזושהי דרשה. אצלם הדרשה הייתה דרשה יוצרת, אצל התנאים, זו לא דרשה סומכת. מבחינתנו היום אבל, עכשיו אנחנו נתחיל לחפש מה הדרשה שהתנאים עשו, מבחינתנו זאת כבר תהיה דרשה סומכת. כי אנחנו קיבלנו את ההלכה מהתנאים, היא לא הלכה למשה מסיני, היא מהתנאים, אבל אנחנו עושים את הדרשה כדי לסמוך הלכה קיימת. ההבדל הוא כמובן שאם אנחנו למשל לא נסכים, לא נמצא דרשה, ולהיפך נמצא דרשה שאומרת שההלכה הזאת לא נכונה, אז יכול להיות שאנחנו צריכים לחלוק על התנאים. אז זה השאלה של הכוח שלנו היום. זה שאלה אחרת כבר, אם יש לנו כוח או אין לנו כוח, אבל עקרונית, נגיד בית דין שתנאים מאוחרים יותר שיכלו לחלוק על תנאים לצורך הדיון, אז הם באמת היו משנים את ההלכה אם זה ככה. אבל אם זה הלכה למשה מסיני והדרש הוא דרש סומך, אתה לא יכול לחלוק על זה, זה הלכה למשה מסיני, אי אפשר לחלוק על זה. אז פה אם לא מצאת את הדרש תישאר בצריך עיון, וזה הכל, אין לך מה לעשות עם זה. בסדר. לכן זה מאוד חשוב אם זה גמרא גמירה לה או הלכה למשה מסיני. טוב, עכשיו כשאנחנו רוצים לטפל בחידה הזאת, יש לזה שתי מטרות. מטרה אחת זאת מטרה עיונית. סתם להבין איך חז"ל עבדו, להבין את הכלים, כמו שאנחנו מנסים להבין כל סוגיה, אנחנו צריכים להבין גם את החלקים בסוגיה שאנחנו בדרך כלל מדלגים עליהם, החלקים שעוסקים בדרשות. כדאי לנסות ולהבין את זה גם, זה גם חלק מהתורה. אבל יש מטרה אני חושב עוד הרבה יותר חשובה והיא המטרה של להשתמש בדרשות. בשום מקום לא כתוב שבשביל להשתמש בדרשות צריך להיות סמוך, או צריך להיות בית הדין הגדול. שום דבר. להיפך, מההתייחסויות הפשוטות של הרמב"ם, כל בית דין בכל דור, כל בית דין של שלושה שיושב לדין בין ראובן ושמעון, השור שלו נגח את השור שלו, ועכשיו הוא רוצה לדעת מה הדין, אם ראובן חייב או ראובן פטור. אותו בית דין שיהיה כשר לממונות, לא משנה סמוך, לא צריך סמוכים, רב אחא, כל מה שבתחילת סנהדרין, לא חשוב איזה בית דין זה. בסדר. הבית דין הזה בין היתר משתמש בארגז הכלים המדרשי. זה חלק מארגז הכלים שלו. הוא יכול ללכת לתורה לדרוש פסוק ולהכריע את הדין. בסדר. מה זאת אומרת…? לא לא, אני מדבר כרגע ברמה עקרונית, אין מגבלה עקרונית, לא מוצאים, אני לא מכיר בשום מקום איזושהי מגבלה עקרונית שאומרת מי רשאי לדרוש דרשות. אין מגבלה כזאת, אני לפחות לא מכיר. ישירות מהתורה אפשר? מכל מקום שאתה רוצה, יש י"ג מידות, תעשה גזירה שווה, תסיק מסקנות ותוציא הלכות. גזירה שווה היא כן… לא, גזירה שווה גם זה לא נכון, אבל לזה נגיע מאוחר יותר. גזירה שווה גם אפשר לדרוש. ארגז הכלים הוא רק י"ג מידות? לא לא, כל מידות הדרש. אז יש בזה מחלוקות שעד היום לא… בסדר גמור, גם אצל חז"ל היו מחלוקות, אז הם לא השתמשו בגלל שיש מחלוקת? מה קרה? תתגבש עמדה ותשתמש כמו שאתה מבין, כמו שחז"ל עשו. איפה זה נגמר? אין שום, אין שום מגבלה פורמלית מי רשאי להשתמש בדרשות ומי לא. למה בכל זאת זה נפסק? וזה נפסק מאוד מאוד מוקדם אגב, כבר דיברו על זה רבים שאפילו בגמרא יש מעט מאוד דרשות חדשות. רוב הדרשות הן דרשות שבאות להסביר הלכות תנאיות או דרשות תנאיות. זאת אומרת, בעצם מבחינת האמוראים זה היה מהלך סומך, לא מהלך יוצר. כי ההלכה כבר… עיקר הדרשנים היו התנאים. באמוראים יש דרשות אבל זה דרשות שברובן לא חדשות, מעט מאוד דרשות חדשות והן באות להסביר בדרך כלל הלכות תנאיות. רובן. בסדר. אחרי הגמרא זה כבר נגמר כמעט לחלוטין. יש פה ושם איזה אבלאך קטן של דרשה שעושה איזה ראשון, מאוד מאוד נדיר, כמעט לא קיים. אבל החלוקה אם ככה אתם כבר רואים, החלוקה היא לא קשורה לסמיכה ולא לבית דין הגדול. בזמן האמוראים… באל"ף כמובן, כן? עד שזה לא תהליך שנפסק באיזה שהוא שלב כשנגמרה הסמיכה. אז למה באמת הוא נפסק? התחושה שלי, עוד פעם תחושה, ואני נדמה לי שהיא די מעוגנת במה שאני מכיר מהחומר עצמו, שפשוט הפסיקו לדעת איך לעשות את זה. איבדו את ההבנה איך הכלים האלה עובדים. זה לא בעיה של סמכות. זה לא שאלה שאין לי סמכות לדרוש דרשות כי אני לא סמוך, כי אני לא בבית דין הגדול או משהו כזה. אני פשוט לא יודע איך משתמשים בכלי הדרשה האלה. אני יודע להגיד את זה כל בוקר בתפילה. קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים, כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל וכולי. הכל אני יודע להגיד, אבל מה זה אומר? איך משתמשים בזה? איך מוציאים מזה הלכות? את זה, את היכולת הזאת איבדנו. אבל זה לא משהו רק לוגי. זה פשוט שהראשונים כפטרוסולם ואנחנו כפתחיה זבחי. גם הראשונים אבל לא עשו דרשות. מה הראשונים לא עשו דרשות? הראשונים לא עשו דרשות. לא, הראשונים הכוונה הראשונים התנאים. אז מה זה אומר? שאנחנו לאט לאט איבדנו את היכולת לדרוש דרשות. כן, אבל לא באופן שכלי. זה לא שהם פחות חכמים, יותר חכמים. לא אמרתי באופן שכלי. איבדנו את היכולת. זה סוג של מיומנות. איבדנו את המיומנות הזאת. איך תסביר מחלוקות בין דרשות? מה? רגע, רגע, אני עוד אגיע לכל זה, אני בינתיים רק נותן איזה שהוא מבוא כללי, אנחנו לנקודות האלה ניכנס ביתר פירוט. בסדר? אני רק רוצה לתת איזה שהיא סכמה כללית. לכן נדמה לי שהתהליך של ההידרדרות הזאת או ההתמעטות הזאת בשימוש בדרשות הוא לא תהליך שנבע כתוצאה מהעדר סמכות. אין שום הבדל בסמכות של ראשונים, אחרונים או אמוראים. יש הבדל בסמכות בין סמוכים או בית דין הגדול ומי שלא סמוך או בית דין אחר, זה ודאי. זה הבדלים ברורים. אבל אין הבדל מבחינת הסמכות העקרונית ההלכתית בין דורות שונים. אין שום הבדל. אם לראשונים מותר, אז גם לי מותר. אני אהיה בתוך כבוד לראשונים, אני אנסה להבין את מה שהם אומרים. ירידת הדורות, כן או לא, לא ניכנס למוקש הזה עכשיו. אבל בסדר, אבל עדיין הסמכות העקרונית קיימת גם לי, זה ברור. אלא מהי? כמו לראשונים, כמו לאמוראים. אלא מהי? שכיוון שהתחושה שאני פחות בטוח בעצמי, אני כבר פחות יודע איך עושים את זה, אז אם אני אחראי אני לא עושה את זה. אנחנו לא סתם משחקים משחקים. להפך. דווקא בגלל העובדה שהשימוש בדרשות מתמעט, נדמה לי שזה מחזק עוד יותר את הטענה שטענתי בהתחלה, ששימוש בדרשות זה לא משחק. שימוש בדרשות זה איזה שהוא סוג של מיומנות שמי שיודע להשתמש בו יודע שהוא מוציא תוצאות נכונות. יש לו אמון בכלים האלה. ברגע שאני כבר הפסקתי להבין איך זה עובד, וככל שאנחנו מתרחקים יותר מהמקור אנחנו יותר ויותר מפסיקים להבין איך זה עובד, אז אם ככה האחריות מחייבת שאנחנו גם פחות ופחות נשתמש בכלים האלה כי כבר אנחנו לא באמת בטוחים בעצמנו. אז צריך מאוד להשתמש בזה מאוד מבוקר ומאוד זהיר אם בכלל. ברגע שאנחנו כבר איבדנו לגמרי את היכולת הזאת, וככה קצת נראה המצב היום, קל וחומר אולי פה ושם מישהו יוכל לעשות. יש כל מיני קלים וחמורים מפורסמים של החפץ חיים בפירושו על התורה. כן, הוא נחשב בדרך כלל פוסק שמרן החפץ חיים. אבל בפירוש שלו על התורה הוא עושה כמה קלים וחמורים הלכתיים מאוד מעניינים. פעם נדמה לי שמישהו כתב על זה, אבל אני כבר לא זוכר איפה. אבל מהצד השני של המטבע של כוח. מה זאת אומרת כוח? כוח אינטליגנטי, לא משנה, זה לא. אם אתה מבין איך זה עובד, אז אתה יכול לעשות בזה שימוש. אם אתה לא מבין איך זה עובד, אתה לא. עכשיו, בקל וחומר אנחנו מבינים איך הוא עובד, גם היום. אז אם אנחנו מבינים איך הוא עובד אנחנו יכולים לעשות בו שימוש. אבל אני לא חושב שזה כזה בגלל שזה כלי מסוכן ובגלל שזה כלי שהוא קצת לא יודע לא רגיל, אתה יכול להגיד שהיה מעמד של רבן גמליאל ביבנה דורש דרשות, ורבי עקיבא דורש דרשות. ברור שיש פה עניין של מעמד, ברור שיש פה עניין של של. מה המעמד? איפה זה כתוב? איפה ההלכה קובעת את זה? לא מעמד הלכתי, אבל ברור שזאת אומרת יש כאילו, בגלל שהכלי הוא כלי שדורש. מה אתה בעצם אומר? כיוון שהכלי הוא כלי שדורש מיומנות רבה ועדינות רבה, אלא פשוט כאילו הבנה שאפשר להוציא הרבה דברים מהתורה. אני לא יודע מה זה, המילים האלה לא ברורות לי, תגדיר יותר טוב. מה היה לרבן גמליאל שלי אין? הלא חוץ מזה שהוא היה סמוך ובבית דין הגדול, נדבר עזוב, רבי עקיבא. רבי עקיבא לא היה סמוך ולא היה בבית דין הגדול. לא, אבל היה לו סוג של שלטון כאילו פשוט פשוט הלכתי, הוא היה גאון, הוא היה יכול באמת לדרוש, ואף אחד לא היה כאילו אומר, מה זאת אומרת? אף אחד לא היה אומר. מה זה נקרא אף אחד לא היה אומר? זה נכון או לא נכון? מה זה, פחד חברתי, שאנשים לא יקבלו את זה? מה פתאום? מה פתאום? הרשב"א אמר דברים מאוד מאוד מרחיקי לכת בלי לחשוש בכלום שמישהו יחלוק עליו. או הרמב"ם, שלא נדבר על הרמב"ם. הרמב"ם כתב ספר שלם כאילו שזה האורקל מדלפי. הוא קיבל גם על זה, חטף על זה גם. אז זה שהוא לא מנמק דברים, למה? כי היה ברור לו שיש לו סמכות וזה הכל. נו, אז למה פה נגמרת הוודאות הזאת? כי זה כלי מסוכן. לא מסוכן, זה כלי שהוא לא יודע איך להשתמש בו. מה זה מסוכן? זה מסוכן בגלל העובדה שהשימוש בו דורש איזושהי מיומנות, עדינות מסוימת, שאיבדנו אותה. זה לא נכון, זה כלי מסוכן בגלל שהקשר בין הדרשה לבין הפשט הוא ממש… אז אתה חוזר על מילים אחרות על מה שאני אומר. למה זה לא אותו דבר? אתה חושב שזה עניין של אי-הבנה, וזה עניין של עובדה שהקשר הוא ממש… אוקיי, ואז למה רבן גמליאל עשה את זה? כי היה לו מעמד. מה זה "כי היה לו מעמד"? אבל זה באמת כתוב בפסוק או לא? "את ה' אלוהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. זה באמת מה שהקדוש ברוך הוא אמר לנו בפסוק? אם כן, אז למה הרמב"ם לא עושה את זה? אם לא, אז למה רבן גמליאל כן עשה את זה? אני לא מבין. אנחנו לא מבינים את הרמב"ם, למה… אני פשוט לא מבין את האלטרנטיבה. לא שאני לא מסכים, אני לא מבין מה הטענה. הוא אומר שכן יכול להיות הבדל במעמד, לא הלכתי, אבל גם אם נגיד שזה דרשות סמכות, ונגיד שאנחנו מקודם הסכמנו, ונגיד שיש כמה סיבות מסוימות לדרשות סמכות, עדיין אפשר לראות הבדל בין הרמב"ם לבין רבן גמליאל. למה הוא דורש והרמב"ם לא דורש? אם לדוגמה סתם, זה פשוט כדי להראות את הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואם במקרה זאת הייתה תקופה שהיו בה את הקראים ואת הביתוסין ואת הצדוקים, שעשו מלחמת דת… קראים היו בתקופת הרמב"ם, היו שם מלחמות גדולות נגד הקראים. אבל בוא נשאל אותך על קראים, למה אתה מוריד אותם? לא, זה בדיוק הנקודה. אני מנסה להוציא ממך טענה. אני לא רואה פה טענה אלטרנטיבית. אפשר להסביר את העובדה גם אם אומרים שזה דרש סומך, שהם בעצם הבינו ש"את ה' אלוהיך תירא" בא לרבות תלמידי חכמים, רק הם לא אמרו את זה כי הם פחדו. זה בעצם מה שאתה אומר. מי? הרמבם. זה מה שאתה אומר. אתה אומר שבעצם הרמב"ם יודע לדרוש דרשות כמו רבן גמליאל, רק הוא לא מעז לעשות את זה כי ירביצו לו. זה מה שאתה בעצם אומר. מה, הרמב"ם היה מפחד ממה שירביצו לו? הוא לא היה כותב כלום נראה לי. גם אם הרמב"ם אמר שזה דרשה סומכת… הרמב"ם אומר שזה דרשה יוצרת. אומר את זה במפורש. אז ברמב"ם אפילו אין טעם להתווכח. הוא כותב במפורש שכל הדרשות הן יוצרות חוץ משלוש או ארבע. טוב, אני אראה לך אם תרצה. ההפך נראה לי שזה יותר הגיוני לומר שזה בדיוק ההפך. נורא הגיוני, אבל הוא אומר אחרת. הוא אומר בספר המצוות… בסדר, נו, אין טעם להכחיש את העובדות. וגם כשהוא מדבר על זה בהלכות ממרים אומר "בית דין כפי הנראה בעיניהם להחליט". כפי הנראה בעיניהם. הם דורשים דרשות. מה הבעיה? לא הבנתי. כפי הנראה בעיניהם. נכון. נו? מה שנראה להם, זה מה שהם עושים. מה, אלא מה? מה שנראה לי? לא, אבל הוא לא מדבר שם בצורה של פרשנות. הוא מדבר שם בצורה של כוח של בית דין. מה פתאום? מה שנראה… עוד פעם, פרשנות ולא פרשנות זה מונח טעון שעוד נחזור אליו. אבל בית דין דורש דרשות איך שנראה לו. ברור! נכון, איך שנראה לו. מה שהוא מבין הוא דורש, כמו שמה שהוא מבין הוא גם מפרש. ברור, אותו דבר. מה ההבדל? הוא לא עונה על פרשנות דרך אגב. דרשה ופרשנות זה שני סוגי כלים לחלץ מידע הלכתי מתוך הפסוקים. בכלים האלה בית דין עושה שימוש כמיטב הבנתו, כפי שזה נראה לו. מה? כפי שזה נראה לו, מה זה, הגרלה? "כפי שזה נראה לו", מה, הוא מתכוון לומר "אני בעצם רוצה שייראו מתלמידי חכמים, אז בוא נמציא כלל: 'את' תמיד בא לרבות, 'את ה' אלוהיך תירא' זה בא לרבות תלמידי חכמים, וזהו". זה מה שנראה לו? זה הטענה? אני לא מבין את הטענה. ברור שהכללים האלה בית דין משתמש בהם, הוא לא ממציא אותם. הוא משתמש בהם והוא מבין שהכללים האלה הם כלים לגיטימיים להוציא מידע מתוך הפסוקים. הוא עושה את זה כפי שזה נראה לו, ברור שיש פה סברה, כרוכה פה מיומנות בשימוש בכלים, כל זה אנחנו עוד נראה. אבל ברור שהוא עושה את מה שנראה לו, אבל אחרי שהוא עושה את זה הוא מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא טמן בפסוק הזה. זה מה שאמור לצאת מהפסוק הזה. הוא לא משתמש בזה ככלים אד-הוק. אז ממילא עכשיו אני שואל, אז למה לא כולם עושים את זה? כי הם לא עושים את זה כי הם לא יודעים לעשות את זה, וזה עובדה פשוטה, פוק חזי מאי עמא דבר, תראה שאף אחד לא יודע איך עושים שימוש בכלים האלה היום. אותה עובדה. וגם הראשונים כותבים את זה. הראשונים כותבים את זה. אנחנו לא יודעים, לא יודעים איך עושים שימוש בכלים האלה. אפשר לראות אגב מההסברים שהם כן נותנים שהם לא ידעו את זה גם כן. כי ההסברים האלה הרבה פעמים צולעים. כן? הרב, ודבר לגבי דרשות הלכתיות. אתה חושב שאם אנחנו היינו מבינים את הדרך לדרוש אפשר היום לדרוש? בוודאי. מדבר על דרשות הלכתיות, דרשות לא הלכתיות, אז מה שאתה רוצה. כי אני הבנתי שזה העניין של פעם של הראשונים זה שיותר גדלו במסורת. אני חושב שתורה אפשר להבין בהרבה, המון פעמים יש הרבה מחלוקות. אפשר להבין ככה, אפשר להבין ככה. מחלוקות היו גם בזמן התנאים. אם מחלוקות היו מרתיעות אותנו מלדרוש דרשות אז לא היו דורשים גם כן. אני רק אומר שאפשר לצאת משיש כמה, התורה מתפרשת בכמה כיוונים. ולכן מה שנקבע בגלל שנקבע גם, זה היה יותר קרוב למסורת, יותר קרוב ויותר קרוב לסיני. ולכן המעמד של זה יותר גבוה, לאו דווקא מצד כוח שיש לראשון, אלא בגלל קרבה למסורת. לא, זה אני מסכים לגמרי לטענה הזאת. אבל מה זה קשור למה שאמרתי קודם? נניח שסיני… אז גם עצם הדרשה, כלומר אפשר לדרוש משהו אולי… נכון, גם אם אני אבין איך דורשים זה יפה מאוד, אבל בסוף מה שאולי התורה התכוונה זה שונה, ואני לא יכול לקבוע את זה כי יש מלא נתונים שאין לי שנאבדו בעוד אלפי שנים. וממילא המעמד של הדרשה. השאלה אם היעדר הידע הוא נתונים שנאבדו לאורך השנים, או שהוא היעדר היכרות עם הכלים? זה לא חשוב לי לענייני. מה שכן חשוב לענייני, זה שההבדל הוא אך ורק ביכולת להשתמש בכלים ולא בסמכות. אני רק מנסה להבין אם אתה תמצא דרשה שסותרת משהו שקיים. וקורה. ואתה משוכנע שהדרשה נכונה. אז אני אומר שכנראה טעית, כי ממילא כי יש נתונים שאתה לא מכיר. אולי נכון. מה נתונים? ובפרשנות אין נתונים שאני לא מכיר? אני כל הזמן מקבל החלטות הלכתיות. אז מה? אולי יש נתונים שאני לא מכיר? אז לא, מה אתה אומר? אז למה לעצור? למה איפה הקו? אני לא מבין, איפה? אין קו. הכסף משנה כותב את זה בהלכות ממרים. כשהרמב"ם שואל, כשהרמב"ם קובע, שכדי לבטל את ההלכות שקבעו בית דין קודם, הלכות דאורייתא, לא צריך להיות גדול בחכמה ובמניין, רק בהלכות דרבנן צריך גדול בחכמה ובמניין, שואל הכסף משנה אז למה אנחנו לא חולקים על האמוראים? ולמה האמוראים לא חולקים על תנאים? ומה הוא עונה? כי קיבלנו על עצמנו. בסדר גמור, קיבלנו על עצמנו. על מה קיבלנו על עצמנו? על תנאים ועל אמוראים, נכון. פה נכנסת שאלת הסמכות. שאלת הסמכות נכנסת ביחס לש"ס. הש"ס התקבל כמשהו שעליו לא חולקים. זה הכל. אבל זה פן לוגי, סתם איזושהי קבלה, מנהג? בוודאי, זה מה שאומר הכסף משנה. ברור שיש לזה איזשהו בסיס אמיתי, והבסיס האמיתי הוא העובדה שאנחנו באמת מרגישים פחות בטוחים בכלים האלה. כיוון שכך שמו גדר ואמרו אוקיי, מכאן והלאה מה שהש"ס קבע קבע. אבל אין גדר שאנחנו לא נדרוש, גדר כזאת אין. יש ראשונים פה ושם שכותבים את זה, יש ראשונים אחרים שלא כותבים כך. פה אין גדר חד משמעית שאנחנו לא נדרוש. מה שכן הגדר אומרת, שאם יצא לנו משהו נגד משהו בש"ס, זה לא עובד. קיבלנו על עצמנו שאנחנו לא חולקים על הש"ס. אבל כי קיבלנו על עצמנו. זו הנקודה. עכשיו, במקום שבו יש לי הלכה חדשה, לא נגד הש"ס ולא כלום, אני רוצה לדעת מה ההלכה, אז אני אעשה גזירה שווה, אני אעשה בניין אב, אני אעשה לא יודע מה, כלל ופרט וכלל, ואני אדרוש דרשה ומה שיצא לי זה מה שאני עושה. עקרונית מה שאני אמור לעשות. למה? אני לא מדבר נגד אף אחד עכשיו, אני מדבר על משהו חדש לגמרי, או סתם להכריע במחלוקת ראשונים, גם זה אין בעיה לעשות. אבל אני מדבר על אפילו משהו חדש לגמרי. מה הבעיה? למה שאני לא אעשה את זה? רק בגלל שאני לא יכול, לא יודע? חסרים לי נתונים? מה זה חסרים לי נתונים? כל אחד תמיד יכול לחשוש אולי חסרים לו נתונים. השאלה בשורה התחתונה היא אם אתה מספיק משוכנע שהכלים שבידך הם כלים טובים, אתה משוכנע בתוצאה, אם כן, אז יפתח בדורו כשמואל בדורו. אם לא אז לא. זה הכל באחריות. ברור שמי שלא התגבשה אצלו איזשהו שכנוע משמעותי, לא נכון יעשה אם ישתמש בכלים האלה. בסדר? סתם, אני מנסה להבין מה הרב רוצה להגיד בזה. עכשיו אם נגיד יבואו אליו עם שאלה, אולי יש שאלה אם אני יכול להשתמש בטכנולוגיה חדשה של זרם של חלקיקים שעוברים דרך חוט להט ומפיצים אור בשביל חנוכייה. הרב אמר שמבחינה עקרונית לו היו לי מידות דרש הייתי יכול לפתוח את התורה מההתחלה. אין שום ספק, כן. ולא הייתי צריך לבוא דרך לפתוח "תחומין" או לא יודע פה. לפתוח "תחומין". מה יהיה כתוב ב"תחומין"? גם יהיה כתוב אותו דבר. יעשו שם דרשות וזה מה שיעשו. או פרשנות, לא משנה. היום למשל החליטו את ההחלטה הזאת בלי לעשות דרשות. בסדר, לא חשוב. אבל יש החלטות שאותן כן יצטרכו דרשות. מה, אתם באמת חושבים ברמה העקרונית תחשבו, האם באמת כל ההלכות נגמרו בזמן חז"ל? פתרו את כל הבעיות? מה שמופיע בש"ס אמור להכיל מידע על כל מה שזז, זאת אומרת לא צריך שום דבר חוץ ממה שכתוב בש"ס? נשמע לי בלתי סביר. בלתי סביר. כמו שההלכות נזקקו לדרשות לכל אורך ההיסטוריה עד חתימת הש"ס, אין סיבה להניח שאחרי חתימת הש"ס התהליך הזה לא אמור להמשיך. הרי לכל אורך הדרך עד חתימת הש"ס נוספו דרשות, בקצב הולך ויורד כמובן, אבל נוספו דרשות. למה נוספו דרשות? כי התעוררו שאלות שעליהן לא מצאו מענה בהלכה הקיימת, אז חז"ל לקחו לעצמם את הכלים שהם קיבלו, את כלי הדרש, והשתמשו בהם, נכון? אז עכשיו מה קורה עם הלכה שנוצרה חמש מאות שנה אחרי חתימת הש"ס, או מאתיים שנה אחרי חתימת הש"ס? לא משנה, אחרי שזה נגמר. אז אי אפשר כבר? מה הקדוש ברוך הוא מצפה שנעשה איתה? שלא תדרוש? ברור שכן, הרי בשביל זה ניתנו הכלים האלה. הכלים האלה ניתנו כדי לתת פתרונות לבעיות שלהן עדיין לא נמצא פתרון. למה שלא נאמר שחלק מהסיבה שפחות דורשים זה כי יש לי יותר מידע עם הדרשות הקודמות? כי אני חושב שזה לא עומד במבחן. אני חושב שיש לא פחות שאלות פתוחות ממה שהיו. בזמן התנאים והאמוראים. השאלה היא של שאלות ושל מידה, של כמות מידע. כלומר, משה נותן את התורה, יש שש מאות ושלוש עשרה מצוות ואנחנו מנסים להשתמש בהם כדי לדעת מה זה בחיים שלנו. מגיעה איזה שאלה שאנחנו לא יודעים, יש לנו שש מאות וארבע עשרה. מגיעה עוד איזה שאלה שאנחנו לא יודעים, שש מאות וחמש עשרה. ועד היום יש לנו… תיאורטית, תיאורטית זה היה יכול להיות הסבר נכון, אבל הרי אי אפשר להתווכח עם זה שבאמת איבדנו את היכולת לדרוש. אז סתם להתעלם מעובדות? יכול להיות שאיבדנו את היכולת לדרוש כי באמת לא היה צורך. כרגע אבל איבדנו את היכולת לדרוש. ואם יהיה צורך לדרוש, מה נעשה? לא נדרוש, כי אין לנו את היכולת. עכשיו השאלה היא רק כמה, בכמה מקומות התעורר צורך לדרוש. זה יכול להיות הוויכוח בינינו. בסדר, לא נתווכח על זה עכשיו. אבל ברור שכרגע גם במקום שהתעורר צורך לדרוש אנחנו לא נדרוש כי אנחנו לא יודעים. לא בגלל שלא צריך, אלא כי אנחנו לא יודעים. כן. רב, לא כדאי לחלק במידות שהתורה נדרשת בהן בין הי"ג או שיטות אחרות, בין מידות שהן לוגיות במובן אפילו היווני לבין מידות שהן לא בדיוק לוגיות? אז אנחנו נעשה את החלוקות האלה. אין אף מידה לא לוגית פורמלית. קל וחומר – גם לא. נו, זה לא מידה פורמלית. אם תצרין קל וחומר ותוציא מזה סילוגיזם, אני אתן לך פרס נובל. אוקיי, בכל מקרה יש דברים שאני בטוח שהרב יסכים שיש מידות שהן גם לנו מובנות לחלוטין, כמו קל וחומר. עכשיו יש מידות אחרות שהן דורשות אולי בגלל הקרבה לנבואה או דברים כאלה ואחרים, קיבלו את היכולת כי הם דורשות איזושהי השראה נשמתית גבוהה יותר, משהו כזה, כמו להקיש. להקיש יש צורך ביותר מאשר רק מילה פה מילה שם. לא, ברור, ברור. אנחנו נדבר על זה. השאלה השראה נשמתית וכל מיני דברים כאלה, אני לא יודע מה זה אומר. אבל אנחנו נדבר על התהליך הזה, ואני אטען באמת לא כך. אבל פה אתם תקבעו את דעתכם. אני חושב שזה היעדר מיומנות, זה הכל. ואפשר לשחזר את זה. וזאת הטענה. טוב. יש דברים שאני חושב שכבר אני יכול להראות שחזור, זאת אומרת, לא ממש מלא ולא, אבל יש דברים שאפשר בהחלט לראות שחזור. למה הרב לא דורש ופוסק? מה? אם יהיה מקום שבו אני אראה דרשה מתבקשת ושאני משוכנע בה אני גם אדרוש. אין שום בעיה. הרב לא רוצה להגיד שזה איזשהו איבוד של רוח הקודש כזאת? לא. איך הרב יודע שזה לא ככה? אני נוטה לחשוב שלא. איך אתה יודע שכן? למה חובת הראיה היא עליי? לא, יש איזה מימרות למשל שאמרת לפני כן, שיש ירידת הדורות. בסדר, הכוונה שיש ירידת הדורות, כולנו יודעים. אני חושב שירידת הדורות זה בדיוק האובדן האינטואיציה הזאת של איך משתמשים בכלים האלה. אתה תקרא לזה רוח הקודש, אני קורא לזה תבונה, אבל זה שאלה אחרת כבר. אני אולי טיפה אנמק את זה גם בהמשך, למרות שבסופו של דבר ברור שזה יעמוד או ייפול על שאלות אידאולוגיות. בסדר? טוב. כדי, אז לכן בעצם מה שאני מנסה לטעון לו זה שיש עניין רב בניסיון לשחזר את המיומנות הזאת להשתמש בכלי הדרש. השאלה איך עושים את זה? איך עושים דבר כזה? פה כמובן צריך לחלק את מידות הדרש לכמה סוגים. כבר הוזכרה החלוקה בין מידות הגיוניות ומידות לא הגיוניות, ובאמת אני חושב שזאת חלוקה חשובה ואנחנו ניכנס אליה בהמשך. נגיד מתוך הי"ג מידות של רבי ישמעאל, אז יש אולי ארבע מידות הגיוניות. יש את קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים, ואולי שני כתובים המכחישים זה את זה. זה תלוי בשאלה איך מבינים את זה, אבל אולי גם זה מידה הגיונית. בשאר המידות אלו מידות שאני אקרא להן מכאן ואילך טקסטואליות. אלה מידות שהטריגר לדרשה הוא טריגר טקסטואלי. לדוגמה, כשהתורה דורשת כשהחז"ל דורשים בכלל ופרט וכלל, למה הם דורשים? כיוון שיש ניסוח של פסוק, שהניסוח משתמש במונח כללי ואחריו מונחים פרטיים ואחרי זה עוד פעם מונח כללי. זה לא נובע מאיזושהי הבנה בתוכן של הפסוק. זה נובע מההתנסחות של הפסוק. צורת הניסוח של הפסוק היא הגורמת לדרשה. לעומת זאת בקל וחומר או בבניין אב, בניין אב זה מה מצינו, כן, זה אותו דבר, אז בניין אב או קל וחומר, שם אין לזה שום קשר לניסוח של הפסוק. שום קשר. זה תלוי בתכנים. גזירה שווה זה טקסטואלי. גזירה שווה זה טקסטואלי, כן. טקסטואלי אבל זה גם הגיוני. מה? בסדר, לא חשוב, אני לא… אפשר. אפשר לדבר גם על זה. אני כרגע אבל בחלוקה הראשונית, מה מה הטריגר לדרשה? כשאנחנו עושים אנלוגיה או אינדוקציה או קל וחומר, אנחנו עושים את זה בכל מקום, לא רק במידות הדרש, לא רק בעולם הדרש. עושים את זה בכל מקום, ככה ההיגיון שלנו עובד. אז הדבר הזה לא תלוי בשאלה איך איך הדברים כתובים. אם התורה הייתה כותבת אחרת את דין קרן ושן ורגל ברשות הרבים, עדיין היינו עושים את הקל וחומר כמו שעושה המשנה בבבא קמא. זה לא תלוי בשאלה איך זה כתוב. זה תלוי בתכנים. אם קרן כאן חייב ושן ורגל כאן פטור, זה אומר שקרן יותר חמורה משן ורגל. אז אם ככה אז גם בחצר הניזק קרן יותר חמורה משן ורגל וזה הכל. אז מתוך ההבנה של התכנים יוצאת המסקנה. לכן קל וחומר זאת מידה הגיונית. בסדר? גם בניין אב אותו דבר, בניין אב זה סך הכל אנלוגיה. אני עושה אנלוגיה בין שני דברים שנראים לי דומים. זה הכל, ומה מצינו. לכן זה מידה הגיונית. בסדר? לעומת זאת יש רוב המידות הן מידות טקסטואליות. זה מידות שיסודן בשאלה איך התורה כתבה את זה. עכשיו, האיכים האלה הם מתחלקים כמובן להרבה מידות. יש גזירה שווה במקום שבו יש שתי מילים שהן שוות בשני הקשרים ואנחנו עושים השוואה בין שני המקורות האלה. או אם יש היקש נגיד אם התורה כתבה שתי שתי הלכות צמודות, פסוק ליד פסוק או אפילו באותו פסוק עצמו, אז זה אומר שיש מקום להשוות ביניהם. אבל עוד פעם נובע מצורת הכתיבה. לא מתוכן ההלכות שיש אני מבין שההלכות האלה הן דומות. אלא להיפך, אפילו אם אני לא מבין שההלכות האלה הן דומות, כיוון שהתורה כתבה אותם בצמידות אז אני אמור עכשיו להניח שהן דומות ולהוציא מזה איזה שהן מסקנות. יש כלל ופרט שהזכרתי קודם לגבי לשון רבים, לשון יחיד ולשון רבים. דבר שיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. זה בעצם איזשהו סוג של כפילות שהתורה אומרת איזושהי הלכה כללית ובאיזשהו מקום היא אומרת נגיד משהו על כל הקורבנות ובמקום אחר היא אומרת משהו על שלמים. בשביל מה היא חוזרת? היא כבר אמרה שזה נכון לכל הקורבנות. אז דבר שיצא מן הכלל והכלל הוא שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אבל איזה מידה זאת? מידה הגיונית? לא, זאת מידה טקסטואלית, נכון? ברגע שהתורה כפלה את ההתייחסות לשלמים היא כתבה את זה גם במסגרת כל הקורבנות וגם לחוד, היא רמזה לי בזה שאני צריך לעשות פה איזושהי דרשה. אז הטריגר לדרשה הוא לא התכנים המעורבים פה אלא צורת הכתיבה בתורה. בסדר? וכך זה כל שאר מידות הדרש, אנחנו נעבור עליהן ונכיר אותן. מה? זה עובד רק על הטקסט עם השיטה הטקסטואלית? לא לא, עקרונית זה רק על הטקסט של התורה. למרבה ההפתעה, לדעתי לפחות במידות שעליהן עבדתי ככה ביתר פירוט אני יכול להראות שזה נכון גם בטקסטים אחרים. אפילו כלל ופרט ופרט וכלל ודברים מהסוג הזה. על איזה טקסטים? גם שלא תורניים? כן. כמו? מה שאתה רוצה, מה שהחיבור שאתה תכתוב. אם נפתח אותו נוכל לעשות זה כלל ופרט וכלל? עוד פעם לא ברמת הקשיחות של התורה אבל הרעיון של כלל ופרט וכלל יכול להיות קיים גם שם, כן. אני אראה את זה גם. אגב עושים יש כמה שנייה אחת יש כמה וכמה דרשות של כלל ופרט וכלל שהאחרונים דורשים את זה על ספרות הראשונים. יש שו"תים. השו"ת כתב סתם כותב משפטים כמו שאנחנו כותבים נכון? בא האחרון ועושה עליו דרשת כלל ופרט וכלל. לוקח משפט שכתב מהר"ם מרוטנבורג ועושה עליו דרשה של כלל ופרט וכלל. שמהר"ם מרוטנבורג התחיל בלשון כללית המשיך בלשון פרטית, סתם משפט שהוא כותב. נו זאת טענה פרשנית, כל פרשנות היא סוג של פסיכולוגיה. זאת טענה שכך אם כותבים כך מתכוונים לכך וכך. אבל שפת התורה זה לא מה זה הפסיכולוגיה של הקדוש ברוך הוא? לא זה התורה כתובה באופן שהיא ניתנה לפרשנות שלנו. כמו שאנחנו מפרשים את התורה אז זה לא קשור לפסיכולוגיה של הקדוש ברוך הוא. אולי אנחנו יכולים לראות פסוק ולדעת שיש פה טריגר לדרישה. אבל למה שנגיד זאת שאלה מצוינת ואני אגיע לזה. אני אדרוש שלרבות את אחיך הגדול? זאת שאלה מצוינת אני אגיע לזה בסדר? אבל אני רק כרגע עושה את החלוקה הבסיסית. שאפילו אם יש לי טריגר טקסטואלי כתוב את. את ה' אלוהיך תירא. זה ידוע שאת בא לרבות. זה גם דרשה טקסטואלית נכון? אבל את מה לרבות? האם זה יוצא מהפסוק? זה יוצא מהסברא? מאיפה זה יוצא? איך אני יכול להחליט גזירה שווה בין עבד ואישה לה לה מאישה? האם עכשיו אני אומר שגם אישה קונים כמו עבד? אפשר להתעלל בה כמו בעבד? מה אני אלמד מהדרשה הזאת של לה לה מאישה? זה שאלה שצריך לתת עליה את הדעת. מה אם זה יוצא מהפסוקים או אם גם לזה יש איזשהו טריגר טקסטואלי או שאולי זו סברא? מה איך זה בדיוק? ברוב הדרשות שאני פוגש אני לא יכול להצמיד לאיזה אחד מהמידות. למשל שלוש פעמים שלוש… נכון, רוב הדרשות לא ברור מתוכן באיזו מידה השתמשו. נכון. דרשות של י"ג מידות זה מיעוט די קטן של הדרשות בספרות חז"ל. גם את וגם גם זה לא מהי"ג מידות. נכון טוב כי זה מידה של רבי עקיבא זה ריבוי ורבי ישמעאל… הי"ג מידות של רבי ישמעאל. תראו ברמב"ם למשל בכותרת של השורש השני, הרמב"ם כותב שכל מה שנלמד מי"ג מידות ובריבוי הוא דברי סופרים. זאת אומרת, הוא לא נמנה, הוא לא כותב דברי סופרים, הוא כותב בפנים, הוא לא נמנה במניין המצוות. זאת אומרת, הוא מוסיף את י"ג המידות של רבי ישמעאל והריבוי זה רבי עקיבא כמובן שדורש בריבוי ומיעוט וריבוי. בסדר? טוב, אז זה, זאת בסך הכל איזושהי הסתכלות כללית. אנחנו כמובן נצטרך עוד להיכנס יותר לפרטים. אני כבר חייב לנטוש כמו שאמרתי לכם. אז בשבוע הבא רבע לשתיים. בעשרה ל? בעשרה ל? אז נתחיל בעשרה ל.