בינה מלאכותית – שיעור 10 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו אולי אתמצת איפה אנחנו עומדים, כי הייתה לנו הפסקה. אז בעצם התחלתי בניסיון להגדיר מה זה אדם. דיברתי על דואליזם, דיברתי על הפיזי והמנטלי. אחרי זה ניסיתי לנטרל את שאלת הדואליזם, כי אמרתי שיכול להיות שהמנטלי הוא בעצם מגיח מהפיזי. אני לא חושב שזה נכון, אבל לעניין הדיונים שלנו זה לא משנה. אז אני לא נכנס לפרטים, זה רק סיכום כללי. עכשיו השאלה היא איך כל העניין הזה מתייחס למחשב. אז במחשב יש לו כמובן את המימד החישובי, אבל אין לו את הסמנטיקה של העניין, את המימד שאיך לקרוא לזה, את ההבנה של למה בעצם אנחנו עושים את התהליך הזה, או איך בדיוק אנחנו עושים את החישוב, נגיד, או את החשיבה. אלא הוא עושה פעולה מכנית ויוצאת לו תוצאה, אבל לתת פשר או לתת משמעות לפעולה הזאת, את זה בשביל זה צריך איזושהי, נקרא לזה, מימד מנטלי אנושי. אני נזהר מלהגיד נפש או משהו, לא רוצה להכניס עוד פעם את העניין לדואליזם. אז אחרי זה נכנסתי לשאלה מה זאת חשיבה ודיברתי על הסמנטיקה מול הסינטקס. הבאתי כמה כל מיני דוגמאות לעניין הזה כדי להראות שאפשר לעשות פעולות שמחקות חשיבה, אבל הם לא באמת זכאיות להיקרא חשיבה. דיברתי על זה האם למים יש אינטליגנציה. אם אתם זוכרים היה על זה כל מיני ויכוחים בינינו. וטענתי שבעצם המים כביכול פותרים משוואה מאוד מסובכת, משוואת נאווייה-סטוקס. אז לכאורה הם ממש גאונים, כי אף מתמטיקאי ופיזיקאי לא יודע לפתור את המשוואות האלה, לפחות מעבר למקרים הטריוויאליים. אבל ברור לכולנו שזה לא נכון, אי אפשר לדבר על האינטליגנציה של המים. השאלה היא למה לא, אם לכאורה פותרים את המשוואות. הנה תראה איך הם זורמים, בעצם הזרימה שלהם מתוארת על ידי הנוסחה של הפתרון. אז הטענה היא שהם פשוט מתנהגים כך, אבל אין להם את מימד ההבנה, את המימד המנטלי שבעצם אחראי לצורת החישוב, הם לא מבצעים חישוב. הם פשוט מתנהגים כמו שהטבע שלהם מכתיב. וזה כמובן מחזיר אותנו לשאלה מה ההבדל בין זה לבין מחשב. הרי במחשב זה מה שהוא עושה. הוא מריץ אלקטרונים, עושה כל מיני דברים ויוצא לו משהו, איזשהו תהליך. את הפשר לתהליך הזה, להגיד שמה שקרה פה זה בעצם תרגיל של שתיים ועוד חמש שווה שבע, את הפשר הזה נותן רק האדם שמשתמש במחשב. המחשב כשלעצמו סך הכל מריץ אלקטרונים. לכן טענתי שאי אפשר לדבר על אינטליגנציה של מחשב. זאת אומרת, מחשב לא באמת נמדד, לא יכול להימדד במונחי אינטליגנציה. זאת בעצם הטענה שלי, זה כמו המים. אחרי זה דיברתי על החדר הסיני ומבחן טיורינג, כשאותו אחד שיושב בחדר הסיני מקבל שאלות בסינית, עונה תשובות בסינית בלי שהוא יודע סינית, אבל הוא מקבל זפט על כל תשובה לא נכונה, ואם יש לו אינסוף זמן אז הוא בסוף ילמד באיזושהי צורה טכנית להתאים תשובה רלוונטית לכל שאלה כשהוא עדיין בעצם לא מבין לא מה אומרת השאלה ולא מה אומרת התשובה. הוא רק למד להתאים, איזה פונקציה של קלט ופלט. גם אדם כזה, מה שטענתי זה הדוגמה של ג'ון סרל, גם אדם כזה אי אפשר להגיד שהוא יודע סינית, למרות שהוא עושה את פעולות החישוב כמו שעושה דובר סינית. זאת אומרת, הוא גם מתאים תשובה רלוונטית לשאלה. במובן הזה הוא מתנהג כמו הדובר סינית. אבל כיוון שחסרה לו ההבנה, המימד המנטלי שבעצם, זאת אומרת הוא אדם, יש לו מימד מנטלי אבל המימד המנטלי שלו לא מעורב בתהליך, התהליך הוא סתם תהליך טכני, אז כיוון שכך גם לגביו אי אפשר להגיד שהוא מבין סינית. זאת בעצם הייתה הטענה, ובעצם חידדתי פה שכאשר אנחנו מדברים על פעולות של חשיבה חשוב מאוד שאנחנו נבחין בין התיאור הטכני שלהם, מה אני עושה, לבין החשיבה שמבצעת את התהליך הטכני הזה, שזה לא אותו דבר למרות שזה נראה כלפי חוץ זהה. דוגמאות לסמנטיקה מול סינטקס, אם אתם זוכרים את חידת האמ.איי.יו וכל מיני דברים מהסוג הזה, ואז עברתי לדבר על יצירתיות ואמרתי שבעצם יצירתיות זה איזושהי חשיבה שהיא לא אלגוריתמית, זאת אומרת משהו שיש בו איזושהי קפיצה שאתה לא יכול לגזור אותה באופן לוגי, את המסקנה מתוך ההנחות, אלא אתה איכשהו מנחש את המסקנה או מגיע אל המסקנה באיזושהי דרך שאין לי יכולת למכן אותה, ולכן יש פה בעצם אקט, הייתי אומר יצירתי. הבאתי לזה דוגמאות דרך המושג של אבדוקציה, איך אנחנו מגיעים מתצפיות מדעיות לתיאוריה שמסבירה אותן. אז אמרתי שיש שמה גם תהליך של אינדוקציה להגיע לחוק הכללי שאלה מקרים פרטיים שלו, וגם תהליך של אבדוקציה להגיע לתיאוריה שמסבירה את המקרים האלה. ואבדוקציה ואינדוקציה זה לא אותו דבר. שני הדברים האלה אבל יש בהם איזשהו מימד של יצירתיות, ולכן לכאורה מחשב לא יוכל לעשות דברים כאלה, ואולי זה נותן לנו איזשהו רמז למושג האינטליגנציה. משהו שמאפיין בני אדם ולא מאפיין מכשירים, פחמים לא יעשו אקט יצירתי. המחשב פותר משוואה. זאת אומרת אקט יצירתי היינו בדרך כלל מייחסים רק ליצורים חושבים. אוקיי? זאת בעצם הייתה הטענה. הבאתי דוגמאות לחשיבה יצירתית עם הפתרון של החידה של אמ.איי.יו של הופשטטר. דיברנו על החידה של הדומינו והשחמט אם אתם זוכרים, איך לוקחים לוח שחמט של שמונה על שמונה, קוטמים את הריבועון בשני צידי האלכסון, ריבועון פה וריבועון פה, אז נשארו 62 משבצות. עכשיו אני לוקח 31 אבני דומינו ומנסה לכסות את 62 המשבצות. מבחינת שטח זה בסדר, 31 אבני דומינו יכולות לכסות 62 משבצות. השאלה היא האם באמת יש דרך בפועל לעשות את זה. והפתרון לחידה הזאת הוא פתרון יצירתי. מה זאת אומרת? הפתרון שאני הצגתי זה, אני ניסיתי את זה קצת, אז עשיתי כל מיני ניסיונות וזה, לא הצלחתי, אבל לא ידעתי להוכיח שאי אפשר או לוודא שאי אפשר באמת לעשות את זה. אבל אם אתם חושבים על זה רגע בצורה יצירתית, אז אתם אומרים בוא נצבע את לוח השחמט, את המשבצות בשחור לבן. אוקיי? ועכשיו כשקטמנו את שתי המשבצות בשני הצדדים של האלכסון, אלה שתי משבצות מאותו צבע נכון? כי זה אותו אלכסון. שתי משבצות מאותו צבע, נגיד שתיהן שחורות. אז כרגע על הלוח יש לי 32 משבצות לבנות ו-30 משבצות שחורות. אבל כל אבן דומינו שתשימו היא תמיד מכסה משבצת לבנה ומשבצת שחורה, אין דרך שהיא תכסה שתי משבצות עם אותו צבע נכון? זה אומר שעם 31 אבני דומינו אי אפשר לכסות את הלוח הזה, מה שהיה להוכיח. עכשיו הצעד היצירתי שנעשה פה שהפך את הבעיה לטריוויאלית אחרי שעשית את הצעד הזה, הצעד הזה זה לצבוע את הלוח בצבעים של שחור לבן. אם לא היינו מכירים את משחק השחמט אף אחד לא היה מעלה את זה בדעתו לעשות דבר כזה. למה לצבוע את המשבצות? למה זה בכלל רלוונטי לעניין? אני חושב שאף אחד לא היה חושב על דבר כזה אם לא היינו מכירים לוחות כאלה שצבועים בשחור לבן. וזה צעד שדורש מידה של יצירתיות, זאת אומרת אין דרך סיסטמטית מהבעיה להגיע אל הצעד הזה ובאמצעותו אל הפתרון. לכן זה פתרון שהייתי קורא לו פתרון יצירתי. הבאתי לזה עוד כמה דוגמאות לדברים האלה, חיתוך של שתי צורות קמורות אם אתם זוכרים, כל מיני דברים מהסוג הזה. עכשיו דיברנו על המושג שיקול דעת, ושיקול דעת השוויתי אותו לבחירה חופשית. מה זאת אומרת? שיקול דעת זה בדיוק משקף את המימד היצירתי שתיארתי קודם, כי פעולה מכנית היא פעולה שיש לה תוצאה דטרמיניסטית, יש דרך דטרמיניסטית להגיע מהבעיה אל הפתרון. במצב שבו דרוש איזשהו צעד יצירתי, זה אומר שיש פה איזשהו סוג של שיקול דעת שהוא לא חישוב, אלא אתה צריך להחליט שמשהו הוא רלוונטי אבל אין לך דרך סיסטמטית להראות את זה, זאת אומרת אין לך דרך סיסטמטית. זאת אומרת אין לך דרך סיסטמטית גם להגיע לזה. לכן למעשה שיקול הדעת קשור בטבורו למה שקראתי קודם יצירתיות. והיכולת לעשות שיקול דעת זה בעצם היא באה לידי ביטוי בכל המקומות שבהן החשיבה שנעשית היא לא מכניסטית, היא לא דטרמיניסטית, אלא צריך לעשות פה איזושהי קפיצה שהיא דורשת יצירתיות וזה בעצם מקביל למושג שיקול דעת. במובן הזה הוא דומה קצת לבחירה חופשית. שיקול דעת זה בחשיבה ובחירה חופשית זה ברצון אבל שניהם דומים במובן הזה שהם חורגים מההתנהלות המכניסטית הדטרמיניסטית. אוקיי, עכשיו כמובן אפשר לדון האם מאחורי חשיבה יצירתית יש איזשהו מכניזם רק לא הצלחנו לנסח אותו או להמשיג אותו, אבל מאחורי זה כן יש איזשהו מכניזם. אז זה קשור למערכת אחת ומערכת שתיים של כהנמן אבל לזה אנחנו נחזור יותר מאוחר אז בינתיים אני עוזב את העניין הזה. דיברתי, רק אני מסיים את הסיכום, דיברתי על שלוש דרכי חשיבה: דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה. דדוקציה זה מהכלל אל הפרט, אינדוקציה זה מהפרט אל הכלל ואנלוגיה זה מפרט לפרט. גם אבדוקציה דיברנו אבל זה פרשייה אחרת. דדוקציה המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות, זה משקף את החשיבה הדטרמיניסטית. אינדוקציה ואנלוגיה משקפים את החשיבה היצירתית. איך אתה עושה אנלוגיה בין מקרים או אנלוגיה בין חפצים, אולי זה דומה, אולי זה לא דומה. אין דרך סיסטמטית מכנית להגיע למסקנה שהאנלוגיה הזאת היא באמת רלוונטית. יש פה מימד יצירתי, אותו דבר עם אינדוקציה. כל התהליכים המדעיים כמו אינדוקציה מדעית הם בעצם תהליכים יצירתיים, להבדיל מהוכחה מתמטית שהיא לכאורה תהליך מכני. זה לא מדויק בגלל שגם בהוכחה מתמטית אתה צריך לחשוב על איזה תהליך מכני לעשות. זה שהתהליך הוא מכני זה עוד לא אומר שיש לך דרך סיסטמטית להגיע אליו, אבל על זה עוד נדבר. בכל אופן אחרי זה תארתי את דדוקציה או את החשיבה האנליטית ואמרתי שבעצם הוודאות שמלווה את הדדוקציה או את הלוגיקה או את המתמטיקה נובעת מהעובדה שהמסקנה אפשר לגזור אותה באופן מכני מההנחות. אין במסקנה שום דבר מעבר למה שהיה טמון בהנחות ולכן המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות כי היא פשוט נמצאת בתוכן. אם אתה מקבל את ההנחות אז בפרט בתוכן, לא תמיד זה ברור אבל אחרי ההוכחה זה כבר ברור, בעצם גם אימצת את המסקנה ולכן דדוקציה היא תהליך הכרחי כי הוא לא מוסיף לי מידע. זה עקרון אי-הוודאות שמידת הוודאות כפול כמות המידע שנוספת לנו בתהליך זה קבוע. לכן אם מידת הוודאות היא אחת אז כמות המידע שנוספת תהיה אפס. אם המידע הוא אינסופי אז הוודאות תהיה אפס. ובאמצע יש לנו איזשהו אינטרפליי שאנחנו יכולים להחליט אם אנחנו רוצים וודאות גבוהה נצטרך להסתפק במעט מידע. אם אנחנו מוכנים לוותר על רמת הוודאות נוכל להגיע ליותר מידע. זאת אומרת מידת הספקולטיביות בעצם קובעת כמה מידע אני ארשה לעצמי להפיק מהתהליך. ושוב פעם זה הכל הסתכלויות מזוויות שונות על המימד היצירתי מול המימד המכני של החשיבה. בסופו של דבר אני תארתי ובזה אני מסיים את הסיכום, תארתי את תהליך ההתבגרות של בן אדם וגם ההיסטוריה של המערב. אמרתי שבעצם הילד הוא דוגמטי, הוא מקבל מה שאומרים לו כי הוא לא מפעיל חשיבה ביקורתית. מה שההורים או המורים אומרים לו זה נכון כנראה כי הם יודעים. ואז מגיע הנער ואומר \"מי אמר לכם? תוכיחו\". ואז הוא מתבגר והוא מגיע למסקנה שאי אפשר להוכיח שום דבר. למה לא? בגלל שכל הוכחה מבוססת על הנחות יסוד. עכשיו אם אתה לא מוכן לקבל דברים ללא הוכחה אז את הנחות היסוד לא תוכל לקבל. אבל בלי שתקבל הנחות יסוד את מה תוכל להוכיח? אי אפשר להוכיח שום דבר אם אתה לא מוכן לקבל שום הנחת יסוד כי כל הוכחה מתחילה מהנחות יסוד שאותן אתה מקבל. לכן מי שנצמד אך ורק לדברים ודאיים, לדברים שאפשר להוכיח, יישאר ללא מידע. כן שוב פעם עקרון אי-הוודאות. אם אתה רוצה וודאות מלאה אין מידע. אתה חייב לוותר על רמת הוודאות כדי שתוכל לקבל או לאמץ או להגיע למידע. זה המשחק האכזרי שנכפה עלינו. ואמרתי שיש שלוש דרכים. להתבגר מהנקודה הזאת של הנעורים. צורה אחת זה להגיד אוקיי, רק דבר ודאי הוא קביל, אבל אין שום דבר ודאי, לכן שום דבר הוא לא קביל. תהיה ספקן, פוסט מודרני, תקראו לזה איך שאתם רוצים. הדרך השנייה זה הפונדמנטליזם, שאומר לא נכון שאין שום דבר שאפשר להיות ודאי לגביו. יש מה שאללה אמר, מה שהרבי אמר, מה שהקאדי אמר, לא משנה, השייח', לא משנה מי, זה מעל לכל חשיבה ביקורתית, זה בטוח נכון, ולכן אני יכול להיות רגוע. יש לי ודאות, כן, מי שמאמין לא מפחד. אז התפיסה הזאת בעצם אומרת שאכן רק דבר ודאי הוא קביל, אבל היא לא מקבלת את ההנחה השנייה שאין שום דבר שהוא ודאי. לא נכון, כיוון שיש לנו דרכים מעבר ללוגיקה כדי להגיע לאמיתות. איזה כריזמה רוחנית כזו או אחרת, גילוי אליהו, התגלות של הקדוש ברוך הוא, לא משנה איך שתקראו לזה, איך שתירצו. והדרך ההתבגרות השלישית אומרת שאני לא מוכן לקבל דברים שהם מעבר לשכל, נקרא לזה ככה, אבל אני כן מוכן לקבל דברים שאין לי ודאות לגביהם. זה קראתי ההתבגרות הסינתטית, שזה בעצם אומר אני מוכן לקבל דברים גם אם הצעד לקראתם היה צעד יצירתי, ולא רק כשיש לי הוכחה לוגית ריגורוזית לעניין הזה. גם במקום שדרושה איזושהי חשיבה יצירתית שהשכל הישר שלי אומר שהדבר הזה הוא נכון, מבחינתי זה גם בסדר, זה קביל. לא בטוח שזה נכון, אבל אני מקבל את הדבר הזה ואני פועל על פיו וכולי. זה ההתבגרות הסינתטית. בסופו של דבר, עכשיו אני ממשיך הלאה, עד כאן היה הסיכום, עכשיו אני רוצה להסביר מה בעצם הדבר הזה אומר. מה שבעצם הדבר הזה אומר זה כשאנחנו מסתכלים על חשיבה רציונלית, חשיבה רציונלית תמיד בנויה על טיעונים. טיעונים זה בעצם יוצאים מהנחות יסוד, מהאקסיומות, ובאמצעות כללים לוגיים גוזרים מהן מסקנות, נכון? זה חשיבה רציונלית. לכן הרבה פעמים כשאתם מנסים להגדיר מיהו אדם רציונלי או מהי חשיבה רציונלית יהיה לכם מאוד קשה לעשות את זה. כי בעצם הדבר היחיד שבאמת אתה יכול לפסול על הסף זה אם למישהו יש טעות לוגית. אז חשיבה לוגית או נקרא לזה תקפות של טיעון, נביאה של מסקנה מתוך ההנחות, זה חשיבה רציונלית, זה ברור. אבל זה הגדרה רזה מדי לחשיבה רציונלית, כי זה בעצם אומר שכל אחד, לא משנה מה הנחות היסוד שלו, כל עוד הוא גוזר מהן באופן עקבי את המסקנה הרלוונטית, אז הוא אדם רציונלי. זאת אומרת, יכול אדם להניח שיש ארבעה עשר שדים מימין, שלושה עשר מלאכים משמאל, כל מלאך שווה שני שדים, לכן המלאכים ינצחו את השדים. זה טיעון לוגי תקף, מתוך ההנחות יוצאת המסקנה. הרבה פעמים כשנתייחס לאמירות כאלה אנחנו נתייחס אליהם כאמירות לא רציונליות. למה הן לא רציונליות? בגלל ההנחות שלהן. אבל וואנס קיבלת את ההנחות, המסקנה נגזרת מההנחות. עכשיו, איך מודדים רציונליות של הנחות? מה שנראה לי זה רציונלי ומה שלא נראה לי זה לא רציונלי? קצת טאוטולוגי. זאת אומרת, אז מה, איך אני מודד, איך אני יכול לקבוע סטנדרטים לחשיבה רציונלית מעבר לנביאה הלוגית של המסקנה מתוך ההנחות? איך אני יכול לשפוט את האימוץ של ההנחות עצמן? וזה עוד פעם מחזיר אותנו לזה שבאמת הספקן יגיד לא, אני לא יכול, ולכן ההנחות זה לא משהו שבאמת אפשר לעמוד מאחוריהן וממילא גם לא מעניינת אותי המסקנה שנבעת מההנחות כי אם אין לי אמון בהנחות אז מה אכפת לי מה המסקנה? וזה ההסתכלות הספקנית. אבל אם אנחנו לא ספקנים ואם אנחנו כן מקבלים דברים ואנחנו בכל זאת מוכנים להתייחס לטענות מסוימות כיותר אמיתיות מאחרות, אז אנחנו צריכים להניח פה, אנחנו בעצם מניחים פה במובלע שיש איזושהי עדיפות להנחות מסוימות על פני הנחות אחרות. כי כל אחד יכול להציג את שיטתו כשיטה שמבוססת על הנחות מסוימות שמהן גוזר מסקנה. במובן הזה אף פעם לא נצליח להחליט מי צודק ומי טועה. אנחנו צריכים לשפוט את ההנחות. עכשיו השאלה איך שופטים הנחות? הרי אין טיעון לוגי שמוכיח אותן ולכן אין לי דרך לשפוט, לכאורה אין לי דרך לשפוט האם ההנחות האלה נכונות או לא נכונות. וכאן נכנס העניין של האינטואיציה או השכל הישר. האינטואיציה או השכל הישר בעצם זה הכלים שבאמצעותם אנחנו שופטים הנחות או מאמצים הנחות. ההנחה הזאת. היה לי סברה. וזה הכל, לכן זאת הנחה נכונה. זאת אומרת, לא בגלל שיש טיעון לוגי שמוביל אליה. אין. היא הנחה, ממנה יתחילו הטיעונים הלוגיים. אבל ההנחה עצמה אני מאמץ אותה כי הסברה שלי אומרת ככה, כי השכל הישר שלי אומר ככה, ולכן אני מאמץ את ההנחה הזאת. בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שכאשר אנחנו שופטים תזה מסוימת או עמדה מסוימת, לא מספיק לשפוט את העקביות האם המסקנה נובעת מההנחות או האם אין סתירה בין ההנחות השונות אלא אנחנו גם צריכים לשפוט את ההנחות עצמן. עכשיו, איך עושים את זה? יש לנו אינטואיציה שאומרת זה נכון וזה לא נכון, לשני יש אינטואיציה אחרת. מה תגיד על זה? כל מה שאתה יכול להגיד זה שזה לא מתאים לאינטואיציה שלי. נו, אז מה? מי אמר שהאינטואיציה שלי עדיפה על האינטואיציה שלו? זה תמיד הטענות האלה שמובילות בסוף את האנשים לספקנות. כן.

[Speaker B] אני לא כל כך מבין, זאת אומרת, אם האינטואיציה שלי אומרת שאני צודק, אז מה פתאום שאני אתן כבוד לאינטואיציה של השני? הרב אומר כאילו אני אומר האינטואיציה שלי.

[הרב מיכאל אברהם] לא תיתן כבוד, אבל השאלה אם אתה יכול לקבוע באיזשהו מובן אובייקטיבי שאתה רציונלי יותר ממנו.

[Speaker B] אני לא בבית משפט. אני צריך לתת את הדין וחשבון לעצמי. אני משוכנע במאה אחוזים שהאינטואיציה שלי נכונה. מה אכפת לי שהשני יכול להיות שהיא נכונה? היא לא נכונה בעיניי.

[הרב מיכאל אברהם] מאה אחוזים זה נשמע לי מופרז, אבל כן, גם אני הולך עם האינטואיציות שלי. אבל אני אומר עוד פעם אין בעיה, לך עם האינטואיציה שלך. אבל לגבי השאלה מי הוא רציונלי, זאת לא שאלה שנשאלת בהסתכלות שלי על עצמי, אלא זה איזושהי שאלה שנשאלת מאיזו נקודת מבט אובייקטיבית. אני מסתכל על תפיסות שונות ואני שואל האם אני יכול להגיד משהו על תפיסות מסוימות שהן רציונליות ואחרות שהן פחות רציונליות? אז פה זה קשה, קשה לקבוע דבר כזה. אני יכול לקבוע מה עמדתי ולקבל אותה, אין בעיה.

[Speaker B] אז זה מוכיח באמת שאנחנו לא באמת יצורים רציונליים, זה לא אליהו. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב שזה מוכיח שאנחנו לא יצורים רציונליים, ואני טוען שיש הגדרה יותר מופשטת או יותר רכה לרציונליות. שכל ישר, קומון סנס. כשאני רואה משהו ומישהו לא רואה אותו, אז הוא טועה.

[Speaker B] אבל הרב צריך להצביע לנו מה זה השכל הישר זה ביטוי סמנטי. אבל אין לנו, יש לנו או עובדות מציאות, או לוגיקה אפריורי, או רגש, אינטואיציה רגש אותו דבר, זה מה שיש, אין יותר אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] אני תרשה לי לא לחזור עוד פעם לוויכוח הזה. מה שאתה קורא רגש אני מחלק לשניים רגש ואינטואיציה.

[Speaker B] בסדר, אז מה אכפת לי לזרום עם חלוקת הרגש לשבע מאות רגשות? אבל עדיין זה רגש.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא שני סוגי רגשות, אל תכניס מילים לפי, לא חילקתי לשני סוגי רגשות.

[Speaker B] זה עובדות מציאות? לא. זה אפריורי?

[הרב מיכאל אברהם] ודאי, זה עובדות מציאות, כן, זה עובדות מציאות.

[Speaker B] אבל העובדות יהיו עובדות לשנינו, אין ויכוח שכולנו יודעים את העובדות, מדובר על…

[הרב מיכאל אברהם] למה אין ויכוח? אתה לא יודע את העובדות ואני כן.

[Speaker B] לא, אבל איזה עובדות אפשר לדעת? איפה נמצא כל אלקטרון ומה מניע אותו אנחנו לא יודעים.

[הרב מיכאל אברהם] אני העובדה שאני יודע זה שאסור לרצוח יהודים. הנאצי את העובדה הזאת לא יודע, ואני טוען שאני צודק והוא טועה. לא שלי יש רגש כזה ולו יש רגש כזה.

[Speaker B] ודאי שזה, אז זה לא קשור, למה? בדיוק ודאי, ודאי שערכים זה רגשות, ודאי שערכים זה רגשות.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז בוא נעצור כאן, כי את הוויכוח הזה טחנו עשרות פעמים, אז לא נחזור אל זה עוד פעם. אוקיי, אז הטענה בסופו של דבר זה שחשיבה רציונלית תמיד בנויה מהנחות שמהן אני גוזר מסקנות. והשיפוט של הגזירה הוא באמצעות כלים לוגיים. השיפוט של ההנחות, בהנחה שאפשר לשפוט ואני טוען שאפשר, שזה לא רגש, אז הוא בעצם משהו אחר. זה שכל ישר, אינטואיציה, לא יודע איך תקראו לזה, איך שלא תקראו לזה. עכשיו אני אחזור עוד לעניין הזה, אבל אני רוצה לשאול שאלה שתרמוז לנו למה כל הדיונים האלה קשורים לנושא של הסדרה. כי עכשיו אני אשאל את עצמי מה מתוך כל התהליך הזה יכול לעשות מחשב? אז מחשב בדרך כלל, אני מדבר על מחשב קלאסי, עזבו כרגע בינה מלאכותית ודברים כאלה, מחשב רגיל עם תוכנה, מה שאנחנו הכרנו עד לפני לא הרבה שנים, מחשב או תוכנת מחשב בעצם עושה חישוב דטרמיניסטי. זה בעצם תהליך לוגי, נכון? תהליך חישובי. אוקיי? שהוא בעצם אומר: אתה יוצא מאיזשהם סט של אינפוט כלשהו, יש לך כלי עבודה תקראו לזה כלי גזירה ומהאינפוט ההוא אתם גוזרים תשובה, גוזרים אאוטפוט, את התוצאה של החישוב. אוקיי? אז בעצם המחשב עושה את הפעולה של המעבר מההנחה אל המסקנות, את החלק המכני של החשיבה. האם מחשב או יצור לא אנושי יכול גם לעשות את החלק האינטואיטיבי, היצירתי או כל מה שדיברנו עד עכשיו? זאת שאלה גדולה, מחשב רגיל וודאי שלא. בינה מלאכותית זה בדיוק ההבדל בינה לבין מחשב רגיל, אבל בשביל זה אנחנו נצטרך להגיע בצורה מסודרת ולהסביר מה זה בינה מלאכותית, אז לכן אני עוצר כאן, אנחנו עדיין במבוא. עכשיו כיוון שאנחנו נמצאים בחודש אלול, אז חשבתי שבכל זאת נעשה איזשהו פסק זמן מסוים שקשור לעניין, אבל אני אציג אותו מזווית שקשורה קצת לענייני יום כיפור. אני זה איזשהו סוג של מהלך שכבר לפני הרבה שנים בירוחם דיברתי עליו, כתבתי עליו גם, יכול להיות שחלקכם כבר ראו שמעו לא יודע, על שני השעירים ביום כיפור ואני קושר את זה לדברים שדיברנו עד עכשיו. אני לא שם את הראש שלי עד כמה הדבר הזה הוא דרוש או שהוא באמת פירוש אמיתי, אני לא לגמרי בטוח, יש פה ניחוח של דרוש, תשפטו אתם אני לא יודע. טוב, כי דרוש אצלי זה מילה גסה, דרוש זה קללה. טוב, אז אני רוצה להתחיל אולי, אני אשתף את המסך, אני רוצה להתחיל עם פרשת אחרי מות. וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ואבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם. ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים, ומתחילה הפרשה של שני שעירים וכל קורבנות יום כיפור, כל עבודת יום כיפור. ואז כל התיאור של עבודת יום כיפור ופה מופיע ככה, והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם. וכיפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש. וכיפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. זה שלושה שלבים, לכפר על המקדש, לכפר על הכהנים ולכפר על כל העם. והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה, ויעש כאשר ציווה ה' את משה. זה בעצם הפרשה בגדול. עכשיו על פניו צריך לשים לב לכמה נקודות מעניינות. קודם כל לא מוזכר פה בכלל יום כיפור, גם לא תאריך. זה מופיע רק בסוף. בסוף, אחת בשנה בחודש השביעי בעשור לחודש חוקת עולם תענו את נפשותיכם וזה, ואז גם תעשו את עבודת יום כיפור. רק בסוף מופיע לעשות את זה ביום כיפור. איך זה מוצג בהתחלה? אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו. למה הם מתו? כי הם נכנסו אל הקודש לא בצורה הראויה. ואז הקדוש ברוך הוא אומר למשה, ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת וכולי ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. זאת אומרת אל תעשה את הטעות שעשו הילדים שלך שנכנסו אל הקודש בצורה פזיזה. אז איך כן? כי אחרת תמות כמוהם. אז איך כן? בזאת יבוא אהרון אל הקודש, ואז כל הפירוט שם של עבודת יום הכיפורים. זאת אומרת עבודת יום הכיפורים היא בכלל לא עבודת יום הכיפורים. עבודת יום הכיפורים זה הצורה שבה נכנסים אל הקודש נכון. ובני אהרון מתו בשביל שהם נכנסו אל הקודש בלי זה, לא בצורה הנכונה הזאת אלא בצורה אחרת, לכן הם מתו. ומי שרוצה להיכנס לקודש ולא למות זאת הפרוצדורה שצריך לעשות. שני השעירים והמוספים וכל ההזאות וטבילות ובגדים בגדי לבן ובגדי זהב וכל מיני כל הפרטים של עבודת יום הכיפורים. רק בסוף התורה אומרת פעם בשנה ביום כיפור בעשירי לחודש השביעי. תעשו את זה. אז באופן עקרוני כל פעם שאהרון ירצה להיכנס אל הקודש אין בעיה, אתה יכול להיכנס אם תקדים את הפרוצדורה הזאת. ביום כיפור אתה חייב לעשות את זה, לא אם אתה רוצה להיכנס אל הקודש. ביום כיפור נכנסים אל הקודש. כמובן, אם רוצים להיכנס אל הקודש עושים את זה כך. אבל שימו לב העבודה הזאת היא בכלל לא עבודת יום הכיפורים. מה שצריך לעשות ביום הכיפורים זה להיכנס אל הקודש. זה עבודת יום הכיפורים. רק יש פרוצדורה איך נכנסים אל הקודש בכל יום, לא רק ביום כיפור. כך נכנסים אל הקודש. אז ביום כיפור שחייבים להיכנס אל הקודש אז צריך לעשות את כל העבודה הזאת כי כך נכנסים. אז זה בכלל לא עבודת יום הכיפורים. עבודת יום הכיפורים היא הכניסה אל הקודש. העבודה, העבודה של הקורבנות שמלווה את הכניסה אל הקודש היא פשוט האופן שבו נכנסים כדי לא למות. לכן זה, זה הסתכלות קצת שונה על כל העבודה הזאת שיש ביום כיפור. עכשיו, התמצית של עבודת הקורבנות ביום כיפור זה שני השעירים. כן, שעיר אחד נכנס לפני ולפנים והשעיר השני הולך לעזאזל, החוצה. אז בפשטות נראה שהתמצית של עבודת יום הכיפורים זה בעצם השעיר הפנימי שהוא מלווה את הכניסה של הכהן אל הקודש פנימה. אבל מתברר, כך כתוב בגמרא, שהעוונות שלנו כמעט כולם, טומאת מקדש וקדשיו אולי לא, אבל עוונות שלנו, כל העוונות שלנו, מסכת שבועות עוסקת בזה בפרק הראשון, מתכפרים בשעיר לעזאזל. השעיר לעזאזל כן הוא נושא את כל עוונותינו המדברה. אוקיי? הוא דווקא, דווקא הוא זה שמכפר את כל עוונותינו. איך, איך זה קורה הדבר המוזר הזה של השעיר לעזאזל? מה המשמעות של הכפרה? למה זה לא השעיר הפנימי ומה בכלל המשמעות של השעירים? אז אני רוצה טיפה להתייחס לעניין של השעירים. אז בואו נתחיל אולי באבן עזרא שם על הפסוקים האלה בפרשת אחרי מות. כותב ככה: ואמר רב שמואל, לא יודע אם זה הרשב\"ם לא יודע, אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לה' וגם השעיר המשתלח הוא לה' ואין צריך. כן, רב שמואל בעצם אומר אל תטעו, השעיר החטאת זה שנכנס לפני ולפנים הוא לה'. אבל השעיר המשתלח אתם חושבים שהוא לא לה' כי הוא הולך לאיזה מקום אחר? לא לא, גם הוא לה'. אין קורבנות שאנחנו מקריבים למישהו אחר שהוא לא הקדוש ברוך הוא. אז אומר האבן עזרא: ואין צריך, זה הפירוש של רב שמואל. אומר האבן עזרא: ואין צריך. למה? כי המשתלח איננו קורבן, כי לא ישחט. כן, אנחנו לא שוחטים אותו. אז אם הוא לא קורבן אז אתה לא צריך להיות מוטרד מזה שיש פה קורבן לישות שהיא לא הקדוש ברוך הוא, כי זה לא קורבן. אז לכן אין חובה, אין הכרח להגיד שגם השעיר המשתלח הוא לה' כי הוא לא קורבן, אז לא צריך להיות מוטרדים מזה בכלל. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו. כן, זה החידות של האבן עזרא. אז הוא אומר: אם אתה יכול להבין את הסוד של מילת עזאזל אז אתה תבין למה, את הסוד של שעיר המשתלח, מה הרעיון שמאחוריו. והוא מגלה רמז: בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו. מה, מה הוא מתכוון לומר? אז הרמב\"ן שם במקום כותב על זה ככה: והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר אבל אני הרכיל מגלה סודו, שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול, לפיכך היו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנה. שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עוונותיהם של ישראל עליו. מה הוא בעצם אומר? כמו שהאבן עזרא אומר, השעיר לעזאזל הוא לא לקדוש ברוך הוא. לא צודק רב שמואל. אלא למי כן? לסמאל, לשטן. נותנים לו שוחד ביום כיפורים שלא יפריע לנו להתכפר. אבל באופן… באופן נורא מוזר השעיר לעזאזל דווקא הוא כל עוונותיהם של ישראל עליו. לא השעיר הפנימי. הייתי חושב שהשעיר הפנימי זה המכפר. שעיר לעזאזל נותן איזה שוחד לשטן שלא יפריע לנו להתכפר עם השעיר הפנימי. לא לא. השעיר לעזאזל הוא זה שמכפר עלינו. והנה הודיענו שמו ומעשהו, וזה סוד העניין, כי היו עובדי אלוהים אחרים הם המלאכים, יש כאלו שעבדו למלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם. אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, כי הוא מתאים למקומות החורבן השר הזה, כי הוא הבעל הבית שמה, הוא שולט על המקום, ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון. זה לא שהשר ההוא שוכן במדבר אלא בגלל שהוא שוכן שם לכן זה מדבר, כי כוחו של השר הזה הוא זה שיוצר את החורב והשממון. כי הוא העולה לכוכבי חרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקורבן מאיתנו אליו חלילה. לא קורבן לשטן. אבל שתהיה כוונתנו, זה גם לא קורבן לקדוש ברוך הוא, כמו שאמר אבן עזרא, אלא שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. וזה טעם הגורלות, אומר הרמב\"ן, כי אילו היה הכוהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו. אבל, אז זה לא מה שקורה, היה מעמיד אותם לפני השם פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה להשם. גם שעיר לעזאזל וגם שעיר להשם שניהם בעצם מתנה להשם, לא שניהם קורבן להשם, שניהם מתנה להשם. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. איך הוא הגיע לזה? זה פסוק שנמצא שלושים ושלושה פסוקים אחרי הפסוק שאבן עזרא מדבר עליו. בהיותך בן שלושים ושלוש תדעהו. פשוט לך שלושים ושלושה פסוקים קדימה ואתה תגיע ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. כן, אז אתה בעצם שולח את השעיר לעזאזל אל השעירים זה השדים, כן, ששולטים במדבר, וזה ימנע מאיתנו להמשיך לעבוד עבודה זרה או לחטוא לזבוח את זבחינו לשעירים ולכן בעצם אנחנו מתכפרים בשעיר לעזאזל. זו הטענה. ולא אוכל לפרש, אומר הרמב\"ן, כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני, שזה אריסטו, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג עליו הוא בסברתו איננו אמת. ופה יש רמז מאוד מעניין בסוף דברי הרמב\"ן. ננסה לחשוב רגע על אריסטו. איך הוא מתאר אותו? הפילוסוף היווני. הוא הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו. נכון? אמפיריציסט, זאת אומרת הוא נצמד לעובדות תצפיתיות, רק דברים שאני תופס אותם. והגיס דעתו, כן, הוא התגאה לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג עליו הוא בסברתו איננו אמת. זאת אומרת בקיצור זה מישהו שמקבל אך ורק דברים שיש לנו הוכחה עבורם או שיש לנו תצפית ישירה לגביהם. מוכר לכם התפיסה הזאת? דיברנו עליה בשיעור הקודם, אומנם זה היה לפני חודש. זה מה שנקרא פוזיטיביזם לוגי. פוזיטיביזם לוגי בעצם אומר שאנחנו לא יכולים לטעון שום טענה אלא אם יש לנו תצפית ישירה לגביה או טיעון לוגי שמוכיח אותה. זה ממש התפיסה של היווני הזה שמתאר הרמב\"ן כאן, ואני אמרתי שם בשיעור שאני חושב שהיווני או הפילוסופיה היוונית היא התחלת תקופת הנאורות של הציוויליזציה המערבית וסוף תקופת הנאורות זה הפוזיטיביזם הלוגי, שהוא בעצם הביא לידי מיצוי את הפילוסופיה הזאת שמתוארת פה אצל הרמב\"ן. אבל עד כאן אני רוצה, עד כאן זה דברי הרמב\"ן, אני רוצה טיפה להסביר יותר. עד כאן רק תיארתי במילים אחרות את מה שהוא עצמו אומר. אז בואו נסתכל רגע מה קורה לשעיר לעזאזל. הלכתית. זה מה שדיברתי על זה בישיבה ב… בירוחם, נתתי על זה פעם שיעור לקראת יום כיפור בישיבה בירוחם. אמרתי לחבר'ה שמה שבדרך כלל אנחנו מכירים טיולים עם תנ\"ך, מכירים את האלה שמטיילים עם תנ\"ך. לוקחים את התנ\"ך והולכים לכל מיני מקומות שמתוארים בתנ\"ך, וצמחים שמופיעים בתנ\"ך וכולי, ואיכשהו משתמשים בתנ\"ך כאיזשהו מורה דרך, נותן פשר לטיול. אז אני מעדיף לעשות טיול עם רב חיים, לא עם תנ\"ך, עם רב חיים מבריסק. אנחנו נעשה טיול בעקבות הלכות השעיר לעזאזל. והטיול למדבר עם השעיר לעזאזל לא יתלווה עם תנ\"ך אלא יתלווה עם ספר הלכה. אז בואו ננסה לעשות את הטיול במבט הזה. אז נתחיל לעקוב אחרי התהליך שעובר השעיר לעזאזל. שלב ראשון, שני השעירים נבחרים ומוקדשים, מקדשים את שניהם, כמו שעושים לכל קורבן. הגמרא ביומא בדף ס\"ב אומרת שמי ששחט את כל אחד משני השעירים האלה בחוץ, כאילו לא בעזרה, אז הוא עבר על שחוטי חוץ. מה זה אומר? שבשלב הזה שני השעירים האלה יש להם קדושת קורבן. לכן אסור להעלות אותם בחוץ, אסור להשתמש בהם, ליהנות מהם, כמו כל קורבן. שלב הבא, לוקחים את שני השעירים האלה לפני השם כמו שראינו ברמב\"ן ועושים הגרלה. כשעושים את ההגרלה איך עושים אותה? אז רש\"י כתב שיש שתי הגרלות בשעיר לעזאזל. או נתחיל אחרת, הגבורת ארי שם ביומא ל\"ט, הגבורת ארי אומר שעל השעיר שהולך להשם אומרים את המילים לה' חטאת, ועל זה שהולך לעזאזל לא אומרים כלום. זאת אומרת יש פתק אחד שכתוב בו לה' חטאת ופתק ריק. ומעלים את אחד הפתקים וזה מה שקובע איזה שעיר הולך להשם ואיזה לעזאזל. למה? זה מתאים למה שראינו ברמב\"ן ובאבן עזרא, כדי להראות שאנחנו לא מקריבים קורבן לעזאזל. יש קורבן להשם והשני הוא לא בשביל העזאזל, גם הוא לקיים מציווי של הקדוש ברוך הוא, לכן לא כתוב שם בפתק שום דבר. אבל רש\"י כותב שכן, שני פתקים שאחד מהם כתוב לעזאזל ואחד מהם כתוב להשם. ההגרלה נעשית בצורה כמו שכל הגרלה אחרת נעשית. למה צריך את זה? הרי מספיקה הגרלה של הגבורת ארי. אז מסבירים האחרונים שלפי רש\"י ההגרלה היא לא באה רק לברר מי הולך להשם ומי הולך לעזאזל, ההגרלה היא חלק מעבודת הקורבנות האלה. זה לא רק עניין בירורי, לברר, להחליט איזה קורבן להשם איזה לעזאזל, בשביל זה מספיק לכתוב רק על אחד הפתקים. למה צריך לכתוב על שניהם? כי יש פרוצדורה שאותה צריך לעבור. זאת אומרת, פרוצדורת ההקרבה של שני השעירים כוללת גם אקט של הגרלה. ואת אקט ההגרלה צריך לבצע למרות שהוא לא נחוץ. אחרי זה, אחרי ההגרלה, לוקחים את השעיר שעלה בגורל לעזאזל וקושרים לשון של זהורית על הקרניים שלו. היו שתי לשונות של זהורית אגב, כמו שהראשונים והאחרונים מעירים שם. היה לשון של זהורית שהייתה קשורה לסלע, שהיו רואים האם התכפר או לא התכפר, נכון? אם הלשון הזאת הייתה מזהיבה או לא. אבל הייתה לשון של זהורית קשורה על הקרניים שלו גם. אחד היה במקדש, אחד בקרניים.

[Speaker C] מה? אחד היה במקדש, אחד בקרניים. זה לא בסלע, במקדש, כתוב שמה זה שהכהן היה תולה.

[הרב מיכאל אברהם] במקדש, כן, זה נמצא אצלנו שיכולנו לראות אם התכפרנו או לא. עכשיו האחרונים מקשים, איך אפשר לקשור עליו לשון של זהורית? זה עבודה בקורבן. שעיר לעזאזל הוא גם קורבן, יש לו קדושת קורבן, אסור להעלות אותו בחוץ, אסור להשתמש בקורבן, אסור לשים עליו משא, אסור לעשות שום דבר. שאלה לא כל כך קשה בעיניי, כי מה זאת אומרת, זאת עבודתו, התורה אומרת לעשות את זה, מה הבעיה בזה? אבל עצם העובדה שהם שואלים את זה גם כן מחדדת את הנקודה שהם תופסים את השעיר לעזאזל כקורבן. אני מזכיר לכם שהאבן עזרא והרמב\"ן אמרו ששעיר לעזאזל הוא לא קורבן, ויש תוספות ראש גם ביומא ועוד אחרונים שאומרים שהוא לא קורבן, ראשונים שאומרים שהוא לא קורבן, אבל פה ההנחה היא שהוא קורבן. אחרי ההגרלה עושים סמיכה, הכהן צריך לסמוך את ידו על ראש השעיר. עכשיו המקדש דוד בהלכות עבודת יום הכיפורים הוא דן בשאלה מה זאת הסמיכה הזאת. האם הסמיכה הזאת זה חלק מהליך התשובה או שזה סמיכה כמו שיש דין בקורבנות שכל קורבן צריך המתכפר, צריך לסמוך ידיו על הקורבן. זה חלק מהעבודה בקורבן. בסדר? אז המקדש דוד אומר שגם פה זה חלק מעבודת הקורבן, הסמיכה על ראש השעיר. עוד פעם רואים שגם בשלב של הסמיכה, השעיר לעזאזל הוא עדיין קורבן. אחרי זה מתוודים על השעיר שהולך לעזאזל. הכהן מתוודא עליו. וכך היה אומר. וכן זה, זה הוידוי של הכהן על השעיר לעזאזל. ה'וכך היה אומר' השלישי. יש וידוי על עצמו, וידוי על הכהנים ווידוי על ישראל. אז רב חיים מבריסק אומר בסטנסילים, הוא מסביר שמכאן ולהבא לשעיר כבר אין קדושת קורבן. נפקא מינה מאיפה הם לוקחים את הכסף כדי לקנות את הלשון זהורית שתולים עליו, אם צריך לבוא מתרומת הלשכה או לא. לא חשוב, יש לו ראיות לזה, שכאן זה כבר לא קורבן.

[Speaker C] הולך בדרך של הרמב\"ם כנראה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? מה הרמב\"ם אומר?

[Speaker C] הרמב\"ם במורה נבוכים הוא מדגיש שהשעיר לעזאזל זה הרי עבודה ולא קורבן.

[הרב מיכאל אברהם] זה עבודת יום הכיפורים. רגע, הבאתי כמה וכמה ראשונים שאומרים את זה. תכף נראה, תכף נראה. הוא אומר שכרגע אין לשעיר קדושת קורבן. במקדש דוד טוען שזה מחלוקת ראשונים, כי השאלה אם הוידוי הזה, אחרי הסמיכה יש וידוי. האם הוידוי הזה הוא מדיני התשובה שהכהן עושה, או מדיני וידוי הקורבנות. ועוד פעם, השאלה אם זה קורבן או לא קורבן. השלב הבא, אחרי שהכהן התוודה, סמך והתוודה, זה השילוח של השעיר לצוק. את השילוח עושים על ידי איש עתי. מה זה איש עתי? איש עתי הכוונה סתם אדם, לאו דווקא כהן. זה לא חייב להיעשות בכהן. מה זה אומר? חולני אולי. לא שומע? חולני. לא הבנתי?

[Speaker C] חולני לפי הלשון הגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] שזה בן אדם,

[Speaker C] בן אדם צריך להיות לא כהן.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. למה הוא לא כהן? אז אני ממשיך את המהלך, כנראה בגלל שהשעיר זה כבר לא חלק מהעבודה שלו, הוא כבר לא קורבן. עבודה צריכה להיעשות בכהנים. אבל עכשיו זה כבר לא קורבן, אין כבר עבודה, אז יכול להיעשות גם על ידי איש עתי, זר, שהוא לא כהן. אומנם אחרי זה כתוב במשנה שהוא שולח לכהן: \"אישי כהן גדול, עשיתי שליחותך\". נראה שהוא עושה את זה בשליחות הכהן הגדול, אז יכול להיות שאולי זה כן עבודה בקורבן והוא עושה את זה בשליחות הכהן. עדיין זה מוזר, אבל אולי. אבל כאן זה כבר יותר ברור שהשעיר הוא עוד לא קורבן, זה עוד לא לגמרי ברור. כבר כאן אני אעיר, יש מהראשונים שטוענים שהשילוח בכלל לא מעכב. נורא מוזר. הרי את כל ההכנות עשינו כדי לשלח את השעיר לעזאזל. השעיר המשתלח, כך הוא נקרא. זאת אומרת, תעשה את הכל, תעשה את ההגרלה, את הוידוי, את הסמיכה, את הקשירה של לשון זהורית, עכשיו הוא מוכן לשילוח. עכשיו אתה יכול ללכת הביתה? שילוח לא מעכב, לא צריך לעשות את השילוח? לא הבנתי. כל ההכנות עשינו כדי שיהיה לנו שעיר משתלח, בסוף לא משלחים אותו? הוא לא מעכב. אתה רוצה תשלח, לא רוצה אל תשלח. אז זה מאוד מוזר. מחלוקת ראשונים, אבל יש ראשונים שטוענים שהשילוח בכלל לא מעכב. באמצע הדרך האיש עתי אוכל ושותה וגם עובר על איסור תחומין. ומבחינתו יום כיפור זה כלום, זה יום חול. יותר מזה, עומדים שם בדרך, המשנה אומרת שהקימו שם סוכות לאורך הדרך, והיו מתלשים בשערו של השעיר. עכשיו זה אסור גם מבחינת איסורי יום כיפור וגם מבחינת מעילה בקורבנות. אסור לעשות דבר כזה לקורבן. לכן כאן כבר ברור שהוא לא קורבן. אבל לא רק שהוא לא קורבן, אלא מה שקורה סביבו זה כבר לא יום כיפור. זה יום חול. האיש עתי אוכל ושותה, הם עוברים איסורים של איסורי מלאכה, שמתלשים בשערו. זאת אומרת איכשהו יום כיפור התבטל, קדושת הקורבן התבטלה, משהו פה נהיה מאוד מוזר. בסוף הוא מגיע לצוק, ואז דוחפים את השעיר מראש הצוק למטה. זה כבר מפורש בגמרא שהדחייה לא מעכבת. לגבי השילוח זה מחלוקת ראשונים. את הדחייה מהצוק מפורש בגמרא שהיא לא מעכבת. אז אם לא נעשתה דחייה, מצוות השילוח התקיימה עדיין. לכאורה זה כבר סופר מוזר. את כל ההכנות עשינו כדי לשלח אותו לצוק, ואז בצוק כדי לדחוף אותו. זאת לכאורה הפסגה, זה המטרה. זה מין קרשנדו כזה שמופיע בסוף התהליך. לא, לא, כל סוף התהליך זה סתם בדיוני. השילוח לא מעכב לחלק מהראשונים, הדחייה לכל הדעות לא מעכבת. אז בשביל מה עשינו את כל התהליך? כל התהליך הרי מיועד כדי להגיע לזה. משהו פה נורא מוזר. אחרי הדחייה מראש הצוק, השלב הבא, האיברים של השעיר, בדרך כלל הם מתרסקים, כי הוא נופל מגובה מאוד גבוה, מותרים בהנאה. גמרא, ביומא ס\"ז. זאת אומרת, אין, אין פה קורבן, אין פה שום דבר, אין פה קדושה. מותר לך ליהנות, מותר לך לאכול אותם, תעשה מה שאתה רוצה, בתיאבון שיהיה לך. לא כהן ולא כלום. זאת אומרת, מי שרוצה, האיש עתי יכול לעשות שם סעודה אחרי שהוא גמר את העניין. הרב מבריסק, הגרי\"ז, מה שנקרא, על יומא ס\"א, הוא טוען שאם השעיר נשאר חי אחרי הדחייה, מותר לשחוט ולאכול אותו, לא רק את האיברים. ויש מפרשים שהתירו לאכול אותו אפילו בלי שחיטה. זאת אומרת הוא, הוא מופקע מההלכה בכלל, לא רק מיום כיפור ומקדושת קורבן. יש פה משהו נורא מוזר. זאת אומרת הדבר הזה בעצם מזכיר איך זה

[Speaker B] יכול להיות? מה? איך זה יכול להיות שהוא כל כך נפגם ושהוא כבר מעבר להלכה ומעבר לקורבן ומעבר לעבודת הקורבן?

[הרב מיכאל אברהם] הסברים… אני מתאר את העובדות כרגע. הסברים עוד רגע. אז ה… אני רק מזכיר לכם את לואיס קרול, אליס אין וונדרלנד, זאת אומרת, אליזה בארץ הפלאות, כן? שהיא… זה הרי מתחיל בזה שהיא יושבת על שפת הנחל ונרדמת. ואז כל הקלפים והכובען המשוגע וכן והארנב וכל המלכה וכל הבלאגנים האלה, ובסוף היא מתעוררת וכל הסיפור הוא חלום. לא היה ולא נברא. ועוד שעבר הרפתקאות מסמרות שיער, ואז היא מתעוררת וכל הסיפור הזה פשוט פיקציה. לא היה ולא נברא. התחושה בתהליך שתיארתי כאן היא אותה תחושה בדיוק. זה פסגת יום כיפור. כולם אחוזים ברטט ואימה. השעיר המשתלח מכפר על כל עוונות עם ישראל. וזה פסגת היום. אוקיי? עושים את כל ההכנות בקדושה ובטהרה ומחכים לרגע שהוא יידחה מהצוק, ואז הלשון של זהורית תודיע לנו אם התכפרנו או לא. לא צריך בכלל לעשות את זה. זה סתם שטויות. אתם חולמים. חלמתם את כל הסיפור הזה. לא קרה כלום. לא צריך לשלח אותו לפי חלק מהראשונים, הדחייה לא מעכבת לפי כל השיטות, הגמרא אומרת את זה, ואחרי זה בכלל אפשר לאכול אותו. סתם לקחת איזשהו טלה, אתה יכול לעשות קומזיץ, לאכול אותו. לא קרה כלום. זאת אומרת, מהמתח העצום שבו היית, פתאום התעוררת וכל הסיפור הזה הוא חלום. ממש אליזה בארץ הפלאות. מה פשר התהליך המוזר הזה? אז אני רוצה לטעון… כן? איך הקדושה נעלמת? איך הקדושה נעלמת? קדושת קורבן, ובאיזשהו שלב הקורבן מתאדה. יש שלבים שונים, יש מחלוקת במפרשים מתי בדיוק זה קורה, אבל בסוף בסוף זה לא קורבן. וכל הראשונים שהבאתי קודם, והמורה נבוכים שהזכרת קודצקי שהזכרת קודם מצטרף אליהם. זה לא סותר את מה שראינו קודם. הם פשוט מדברים על התוצאה הסופית. שבסוף התהליך הוא לא קורבן. אבל בהתחלה יש לו קדושת קורבן. גם אחרי שכבר הוא נברר לעזאזל, לא רק בגלל שלפני כן עוד לא יודעים מי לעזאזל ומי פנימה. אלא גם כשאנחנו כבר יודעים מי לעזאזל ומי פנימה עדיין יש על שניהם קדושת קורבן. ובסוף פתאום זה מתאדה. עכשיו הגמרא בנדרים בדף כ\"ט אומרת שקדושת הגוף לא… לא פוקעת בכדי. זאת אומרת אם יש משהו קדוש בקדושת הגוף… מה? לא שומע. אם יש משהו קדוש בקדושת הגוף, אז בשביל להפקיע את הקדושה צריך לעשות מעשה. עכשיו פה לא עשינו שום דבר, להפך המעשה שעושים בסוף, הדחייה מהצוק או השילוח, זה לא מעכב בכלל. ובכל זאת השעיר מותר. זאת אומרת לא נעשה שום מעשה והקדושה התאדתה. זאת אומרת פתאום הלכה לה. זה… זה נגד כל ההיגיון ההלכתי. ההיגיון ההלכתי אומר שקדושת הגוף זה דבר הכי יציב שיש. רק מעשה יכול להוריד קדושת הגוף. אין… זה לא פוקע מאליו. אוקיי? עכשיו השאלה איך… איך אנחנו מסבירים את התמונה המוזרה הזאת שתיארתי כאן. אז בשביל להסביר את הדבר הזה, ובדיוק נשאר לי די מעט זמן אבל אני אתחיל לפחות, אז אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. יש ב… בעולם הקבלי אנחנו מדברים על ספירות. ויש לנו שתי הספירות הראשונות זה חכמה ובינה. מה ההבדל ביניהם? הבינה זה להבין דבר מתוך דבר. שזה בשפה מודרנית יותר, לוגיקה. לגזור מסקנה מתוך הנחות. בינה זה לוגיקה. מה זה חכמה? חכמה זה נדמה לי שלא זוכר אם זה האר\"י אומר את זה או מקובלים מסבירים שזה כוח מה. מה הכוונה? זה זה דבר שהוא נכון מחמת עצמו, הוא לא יונק ממשהו אחר. זאת אומרת כוחו בתוכו. במילים אחרות, זה אלה בעצם הנחות היסוד. החכמה זה מה שנותן לנו את הנחות היסוד, הבינה מוציאה מהם מסקנות, והתוצאה היא דעת. וכל המערכת הזאת של חכמה פלוס בינה זה מה שנקרא דעת, אוקיי? אבל בשביל הדעת אתה צריך את ההנחות שנותנת לנו האינטואיציה, אנחנו חוזרים חזרה למה שדיברנו בהתחלה, ואת הלוגיקה או את כללי הגזירה שנותנים לנו את המסקנות מתוך ההנחות. אם יש לנו את כל הסיפור הזה אז יש לנו תחום דעת מסוים, תחום ידע מסוים, שזה המושג דעת. כן? הדעת זה התוצאה של הפעלת הבינה על החכמה. חכמה, בינה ודעת זה שלוש הספירות הראשונות. עכשיו, הבינה משמשת אותנו גם בהקשר אחר, אולי נראה אם זה הקשר אחר, יש לנו אנחנו יודעים שיש חמישים שערי בינה, נכון? נ' שערי בינה, וכנגדם שערי טומאה, נ' שערי טומאה. ובזוהר חדש כתוב במדרש שכשבני ישראל היו במצרים, אז הקדוש ברוך הוא הוציא אותם לפני ארבע מאות שנות השיעבוד במאתיים ועשר, כי היה חשש שאם הם יתמהמהו יותר הם ישקעו בשער הטומאה החמישים ואז הם לא יוכלו לצאת יותר. אוקיי? זה נתונים. עכשיו בואו תראו כמה מקורות מעניינים. יש פסוק במשלי שאומר ככה, מה שאני אומר עכשיו בעצם לקוח מהלשם, לשם שבו ואחלמה, סבא של הרב אלישיב, היה נחשב אולי גדול המקובלים האשכנזים, היה בקשר עם הרב קוק, מבוגר קצת מהרב קוק. אז כתוב: כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. פסוק במשלי. אז הגר\"א כותב ככה: ואמר כל פעל השם או כל פעל השם וגומר, וגם רשע וגומר, כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם. ושער החמישים לא נתגלה עד ביאת הגואל, שהוא סוד עלמא דחירות. והיינו כי לסיטרא אחרא אינו רק מ\"ט שערי טומאה ושער החמישים אין לו. וכאשר יתמלא כל המ\"ט שלו אז יתבער הוא מן העולם, כי יבער כאשר יבער הגלל עד תומו. ולכן יתגלה שער החמישים ויתבער הוא מן העולם. וזהו כל פעל וגומר הוא נ' שערי בינה, וגם רשע גימטריה הוא מ\"ט שערי טומאה ליום רעה, כי יפרוחו רשעים וכולי להישמדם. כל פעל ה' כל מה זה כל? גימטריה זה חמישים. כל פעל ה' זה חמישים שערי בינה למענהו, זה הצד החיובי. וגם, ו-ג-מ גימטריה ארבעים ותשע, זה שערי טומאה, רשע ליום רעה. אז כל פעל ה' למענהו זה חמישים שערי בינה, וגם זה ארבעים ותשעה שערי טומאה. זאת אומרת יש בעצם חמישים שערי בינה וארבעים ותשעה שערי טומאה. וגם בחמישים שערי בינה השער החמישים הוא משהו קצת שונה. עכשיו, אז הרב אלישיב בספר הדעה דרושי עולם התוהו, הוא כותב ככה: בעניין שער הנון דשערי טומאה, הנה הגם שהזכיר אותה גם כן הרמ\"ק בספר הפרדס שער השערים פרק א', אומנם הגר\"א במשלי בפסוק כל פעל ה' למענהו אמר שם כי לסיטרא אחרא אינו רק מ\"ט שערי טומאה ושער הנון אין לו. וכאשר יתמלא כל המ\"ט שלו אז יתבער הוא מן העולם. וזהו אשר אמרנו, כי אם היו עוד עבדים לפרעה לא היה להם תקנה חס ושלום והיו נאבדים, כי הרי נכנסו בשער מ\"ט ועמדו שם כנ\"ל. ואם היו מתמלאו כל אותו השער היו נאבדים חס ושלום. והרי על כל פנים הוא כי אין לסיטרא אחרא שער הנון כלל, וגם למ\"ט במלואו אי אפשר לו גם כן להתקיים כלל. אז תחליטו, יש חמישים שערי אז תחליטו: יש חמישים שערי טומאה? הרי אומרים שאם הם היו נשארים במצרים, היו נכנסים לשער הטומאה החמישי והיו נעלמים. אבל הגר\"א אמר שיש רק ארבעים ותשעה שערי טומאה. יש חמישים שערי בינה. זה אומר, אך האמת ניתן לכתוב כי נראה עיקר כהגר\"א, שאין בסיטרא אחרא שער חמישים כלל. והגם כי זה לעומת זה עשה אלוהים, ושערי בינה הם כנגד שערי טומאה, אז לכאורה היה צריך להיות אותו דבר, אך הוא רק עד מ\"ט לבד. והם המ\"ט פנים טהור ומ\"ט פנים טמא, כן, זה מה שהגמרא אומרת, שצריך להראות מ\"ט פנים טהור ומ\"ט פנים טמא לכל שאלה. אז מ\"ט פנים טהור זה מ\"ט שערי בינה, מ\"ט פנים טמא זה מ\"ט שערי טומאה. כן? אבל שער הנו\"ן, הנה הוא בבחינת אינסוף, כמו שכתוב בתיקונים, תיקון ע\"ב, סמוך לסופו, ואין בסיטרא אחרא בחינת נגדו כלל, חס ושלום, כמו שכתב הרב בשער הקליפות פרק ג' בעץ חיים. אז הטענה בעצם של הלשם הוא מקשה על הגר\"א. כן? במדרש הרי, בזוהר חדש הרי כתוב, שאם ישראל היו נשארים במצרים, הם היו נקלעים לשער חמישים, שער הטומאה החמישי, ולא היו מצליחים לצאת. אבל הגר\"א אמר שאין שער טומאה חמישים. רק בצד הבינה יש חמישים. בסדר? אז זה שאלה אחת. שאלה שנייה, הרי זה לא זה כנגד זה. אם יש חמישים שערי בינה, היו אמורים להיות חמישים שערי טומאה. כן? אז איך איך זה יכול להיות? דבר שלישי זה אני מוסיף לשאול, למה כנגד שערי בינה מה שעומד זה שערי טומאה? למה לא שערי טיפשות? מה ההיפך מבינה? ההיפך מבינה זה טומאה? ההיפך מבינה זה טיפשות. זה רק מזכיר את הבן החכם ומולו זה הבן הרשע, לא הבן הטיפש. כן? גם שמה יש איזשהי הגדה שהיא הגדה לא ברורה על פניה. אז אלה בעצם שלושת השאלות, אני רוצה להתחיל את המהלך של התשובה, אני רואה שאני כבר לא אספיק אותו, אבל אני אתחיל. בואו נסתכל רגע במושג שער. שערי בינה, שערי טומאה. מה זה שער? שער זה דבר שמוביל ממקום למקום. נכון? זה שער. אז בוא נגיד שיש חדרים ויש שערים שמחברים בין החדרים. החדר זה המקום והשער זה המקום שמעביר אותי מחדר לחדר. אוקיי? עכשיו, אם יש חמישים שערי בינה, למה זה נקרא שערים? זה מובן. כי בינה זה להבין דבר מתוך דבר. זה מעביר אותי מהנחה אל מסקנה. נכון? אז אם הטענות עצמן הן חדרים, הבינה מעבירה אותי מחדר לחדר, מטענה לטענה. אוקיי? אז בעצם החוכמה זה חדרים והבינה זה השערים. אוקיי? עכשיו, לכן משתמשים במטאפורה הזאת של שער כשאנחנו מדברים על שערי בינה. כי בעצם מה שבאים להגיד זה שהבינה זה דרכים לגזור דבר מתוך דבר. אוקיי? או לעבור מחדר זה לחדר זה, יש שער שמעביר אותי מחדר זה לחדר זה. אוקיי? עכשיו, המטרה של מעבר דרך שערים זה כמובן להגיע לאיזשהו מקום, לחדר כלשהו. אוקיי? עכשיו, איך אנחנו מפרשים את המבנה הזה של ארבעים ותשעה שערי בינה? או שערי טומאה, שערי בינה, ארבעים ותשעה שערים. כמה חדרים יש שם? מה אתם אומרים? נגיד שרשרת של ארבעים ותשעה שערי בינה. כמה חדרים יש שם? חדר שער, חדר שער, חדר שער, נכון?

[Speaker C] זה צריך להיות חמישים. פחות אחד. למה פחות? יותר אחד.

[הרב מיכאל אברהם] חמישים חדרים, נכון? חדר שער, חדר שער, חדר שער.

[Speaker C] כי זה נגמר בחדר.

[הרב מיכאל אברהם] כן.

[Speaker B] עכשיו, אבל זה הכל אבל צריך שער להיכנס לראשון. זהו.

[הרב מיכאל אברהם] זה הכל אם אנחנו מדברים על שרשרת קווית. אבל אם תנאי השפה הם מעגליים, אם אנחנו סוגרים את סוף השרשרת בתחילתה, כמה חדרים יש?

[Speaker C] באחד פחות.

[הרב מיכאל אברהם] ארבעים ותשעה, נכון? חדר שער, חדר שער, חדר שער וחוזרים. זאת אומרת, זה נסגר על עצמו. אז שרשרת עגולה זה ארבעים ותשעה שערים וארבעים ותשעה חדרים. שרשרת ישרה זה חמישים חדרים שמחוברים על ידי ארבעים ותשעה שערים. אוקיי? אלה שתי האפשרויות, אין יותר. אז מה זה אומר בעצם? תנסו לראות מה בעצם המשמעות של מה שזה אומר ואני אפרט את זה קצת בפעם הבאה. מה שבעצם הדבר הזה אומר זה ככה: אם החדרים זה חוכמה והבינה… זה השערים או הלוגיקה, והחדרים זה החכמה, זה ההנחות או הטענות, והבינה זה הלוגיקה. תחשבו נגיד על האקסיומות של הגאומטריה, אנחנו מתחילים מהן. עכשיו מפעילים כלל לוגי שהוא שער בינה, אני יוצר עוד משפט, אני הוכחתי משפט. נכון? גמור חדר, הוא טענה. עכשיו מהמשפט הזה אני משתמש בכלים לוגיים ומוכיח עוד משפט. אז גם זה חדר. אז בעצם שערי הבינה מתארים את התהליך האינטלקטואלי. אנחנו מתחילים מחדר שהוא חכמה ועם כלי הבינה, עם הלוגיקה, אנחנו גוזרים עוד חדרים ועוד חדרים ויוצרים איזושהי שרשרת כזאת. אלא מאי? שאפשר לסגור את זה או בצורה מעגלית ואנחנו חוזרים לחדר הראשון, או בצורה קווית ואנחנו מגיעים לאיזשהו חדר שממנו אין מוצא. יש חדר ראשון שאליו אין שער ויש חדר אחרון שלא יוצא ממנו שער. אוקיי? מה ההבדל כשאנחנו מדברים על זה כמטאפורה לצורות חשיבה? איך הייתם מפרשים את שני המבנים האלה? נגיד לכם איך. המבנה המעגלי הוא בעצם מבנה שמקבל רק את הלוגיקה כמשהו תקף. אין שום חדר בלי שמוביל אליו שער. אין טענה, אני לא מוכן לקבל טענה אם אין לי הוכחה שמוכיחה אותה, אם אין בינה שגוזרת את הטענה הזאת. אני לא מקבל את הטענה הזאת. אז איך בנויה שרשרת לוגית בתפיסה מהסוג הזה? זה רק אומר אם זה נכון אז זה נכון, ואם זה נכון אז זה נכון. אבל אף אחד מהדברים כשלעצמו הוא לא נכון. כי אם תחשבו על הגאומטריה, אם האקסיומות של הגאומטריה בעיניי שרירותיות כי אין לי הוכחה עבורן, אז את התאורמות שהוכחתי על בסיסן גם הן שרירותיות, כי הן הוכחו על בסיס אקסיומות שרירותיות, נכון? אז בעצם כל המבנה של הגאומטריה הוא מבנה שרירותי. אני לא באמת לומד שום דבר. אני לא יכול להגיד שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. אני כל מה שאני יכול להגיד זה שאם אתה מאמץ את ההנחות האלה, את האקסיומות האלה, אז סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. אבל אם אני אשאל אותך מה סכום הזוויות במשולש אתה אמור לענות לי לא יודע. תלוי מה ההנחות שלך. ואיזה הנחות נכונות? לא יודע. תעשה הגרלה, תמציא, לא משנה מה. אין הנחות נכונות. אתם מבינים שהמטאפורה שמתארת דבר כזה זה בעצם מעגל. כי מה זה אומר? אין שום חדר שמתחיל את התהליך. כי כל חדר, תחשבו על התהליך הקווי. בתהליך הקווי אנחנו מתחילים מחדר שהוא לא נוצר על ידי, לא מגיעים אליו דרך שער. זה חדר שמתחיל את התהליך. זה אקסיומה. אין לי הוכחה שמובילה אליה. זאת אקסיומה. ממנה מתחילים שערים להוביל אותי לעוד חדרים. הנחה ראשונית כאילו יכולה להיות. הנחה ראשונית. אם בקיומו של החדר הראשון אני לא מוכן לקבל את קיומו של חדר שלא מוביל אליו שער, אז בעצם אני חי בעולם מעגלי, נכון? כי בעולם מעגלי זה רק חדרים שיש להם שערים. ואז יש לי רק ארבעים ותשעה חדרים. אני לא מכיר בקיומו של החדר החמישים. החדר החמישים או החדר הראשון, לא החמישים. החדר הראשון זה חדר שלא מוביל אליו שער, אני לא מכיר בו כחדר. לכן בעצם התהליך של המעגלי זה תהליך ספקני. וזה התהליך שאומר שאני לא מוכן לקבל אקסיומות, לא מוכן לקבל טענות שאין לי הוכחה עבורן. אני מקבל רק דברים שיש לי הוכחה. אבל כבר ראינו שמי שמקבל רק דברים שיש לו הוכחה עבורם לא יכול לקבל כלום. כי את האקסיומות שעליהן הוא יבנה את ההוכחה הוא לא יוכל לקבל כי להן עצמן אין הוכחה. ואז בעצם כל המבנה לא קביל מבחינתו, אז הוא הולך סביב הזנב שלו. כל מה שהוא יוכל להגיד זה שאם זה נכון אז זה נכון ואם זה נכון זה נכון ואם זה נכון זה נכון. הוא כל מה שהוא יכול להגיד זה שיש עקביות במערכת. הוא לא יכול להגיד על שום דבר שהוא נכון. זה המטאפורה המעגלית. המטאפורה הקווית אומרת ככה. האקסיומות הן נכונות כי האינטואיציה שלי אומרת שהן נכונות. אין לי הוכחה עבורן, אין שער שמוביל אל החדר הזה. אבל זה החדר הראשון. ממנו אני יוצא, זה החכמה, כוח מה. מכאן מתחילה הבינה לגזור עוד ועוד מסקנות, עוד ועוד חדרים, עוד שער בינה, עוד חדר, עוד שער בינה, עוד חדר, וכן הלאה. כל התאורמות שאנחנו גוזרים מאקסיומות. אם יש לי אמון באקסיומות, אז יש לי אמון בכל החדרים שבניתי על סמך האקסיומות. זאת אומרת מבחינתי כל החמישים חדרים הם חדרים. הם לימדו אותי משהו. מבחינתי סכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. זה לא אם-אז, אני יודע, סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. כי אני מקבל את האקסיומות. זה לא רק היפותטי שאם אקסיומות נכונות אז זה נכון. האקסיומות הן נכונות, ואם. אם זה נובע מהאקסיומות אז גם זה נכון. אז אני מסתכל על אותה שרשרת עצמה, אבל זה שתי הסתכלויות שונות שמתחילות, הוויכוח ביניהן מתחיל בשאלה איך אני תופס את החדר הראשון. האם החדר הראשון הוא קביל למרות שאין שער שמוביל אליו או לא. וזה קובע אם אני נמצא על מעגל או אני נמצא על קו ישר. נעצור כאן, אנחנו נמשיך בפעם הבאה. יש הערות או שאלות?

[Speaker C] כל מה שהרב הסביר עכשיו לגבי השערים וכל זה, זה כביכול בשביל לענות על הקורבן הזה, כן? לעזאזל?

[הרב מיכאל אברהם] רק הנחתי את היסודות, כן. אני אחזור.

[Speaker C] הנחת הנחה ראשונית, כן.

[הרב מיכאל אברהם] לשאלות, אני אחזור לשאלות ששאלתי. הבנתי.

[Speaker C] רק שאלה מאוד מאוד צדדית, כן? האם חייבים להאמין ב-49 שערי טומאה?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, עוד לא הסברתי מה זה 49 שערי טומאה. אני אסביר את

[Speaker C] זה אחר כך. יש לי עוד שאלה לפני הכל, לפני זה מה שקשור לבינה לכל הסדרה.

[הרב מיכאל אברהם] רציתי לשאול לגבי בינה מלאכותית, כן.

[Speaker C] רציתי לשאול, האם לדעת הרב, מחשב של היום עם איי איי וכולי יכול לפתור השערת פואנקרה?

[הרב מיכאל אברהם] איך אתה רוצה שאני אענה לך? אולי כן, אולי לא. נחכה. בתור מתמטיקאי.

[Speaker C] אין לי מושג.

[הרב מיכאל אברהם] מאיפה אני יודע? יש כבר דברים שהוא פתר, יכול להיות שהוא יפתור עוד דברים. אין לי מושג. אין לי דרך לענות על זה, לא חושב שמישהו יכול לענות על השאלה הזו.

[Speaker C] ב-2003 מחשב לא הצליח לעשות מה שעשה פרלמן.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, נכון, נכון. אבל עכשיו כבר אומרים שכן עושים את זה.

[Speaker C] או השאלה אם כן עושים באמת

[הרב מיכאל אברהם] או שהמחשב, עכשיו לפני שבועיים או משהו התפרסם, שלושה שבועות או משהו כזה, חודש, התפרסם שאיזה מודל של בינה מלאכותית של אנתרופיק נדמה לי, של ג'י פי טי לא זוכר כבר, הוא פתר איזה השערה של ארדש, איך לסדר נקודות שם בסריג. משהו יש שם איזה.

[Speaker C] מתי זה היה?

[הרב מיכאל אברהם] לפני בחודש האחרון.

[Speaker C] באמת? לא ראיתי. וואי זה מעניין. טוב, אני אחפש את זה.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו עוד פעם, אנחנו נחזור לזה ואנחנו נגיע לזה. אני צריך להגדיר את בינה מלאכותית קודם. כל הדברים האלה בסוף בסוף תהיה להם משמעות. זה לא רק סתם ווארטים בשביל ווארטים, תהיה לזה משמעות בדיונים שלנו על בינה מלאכותית.

[Speaker C] בעזרת השם, בשביל זה לומדים, כן.

[הרב מיכאל אברהם] הרב,

[Speaker B] הרב, אפשר לשאול משהו מסדרה אחרת? זה קשור אבל להיום. אוקיי. הרב דיבר השבוע באיזושהי הרצאה שהעלו באתר על הנושא של פלורליזם ומוניזם ובית שמאי ובית הלל. ואני רוצה לשאול את הרב, אם נניח הוויכוח, כמו שהרב טוען שהוויכוח, המחלוקות הן מחלוקות רציונליות, רציונליות, אז לא ברור לי מה שהרב הסביר שם שכביכול בית שמאי בית הלל למה? כי בגלל שהם שקלו את השיקולים של הצד השני, הקשיבו לנימוקים, אז הם הרחיבו את השיקול הרציונלי שלהם ולכן אולי פסקו כמותם. זה לא נשמע לי בכלל רציני מכיוון שברור שאתה חייב אם אתה רוצה להתחיל בכלל מחלוקת אתה אמור לבדוק את כל הנתונים ואת כל השיקולים ואת כל ההנמקות ואחר כך להכריע. כשאתה מקשיב במצב הזה לצד השני זה פשוט חלק מגיבוש דעה. אתה אמנם יש לך איזה דעה ראשונית, אבל אתה לא יכול, לא לא, אבל אז זה לא נקרא שהקדימו. זה בכלל לא מחלוקת. ברור ששני הצדדים אמורים, מי שלא מוכן להקשיב בכלל לשיקולים אחרים הוא פשוט אטום, זה לא רלוונטי. לא, רגע, שנייה שנייה שנייה רב. לכן אני אומר שזה עוד הוכחה לכך שהמחלוקת לא יכולה להיות מחלוקת רציונלית, כי זה ברור ששני הצדדים, אם הם אנשים רציניים, בית שמאי בית הלל, שקלו את שני הצדדים ואת כל ההנמקות. אחר כך כשבאים להכריע בהנמקות זה לא שייך לשיקולים רציונליים ואז באמת קשור עניין רגשי לחלוטין ואז כשאתה מרגיש את הצד השני.

[הרב מיכאל אברהם] אני מבין כבר לאן העניין הולך ואנחנו שוב פעם נחזור לאותו דבר. אתה מניח עוד פעם בינארית. או שמקשיבים או שלא מקשיבים. הרבה פעמים בדיונים שאתה יכול לראות היום גם, שני הצדדים מקשיבים בנימוס אחד לשני, אבל הם לא באמת מקשיבים. הם לא באמת שוקלים ברצינות את דבריו של הצד השני. ההבדל בין בית הלל לבית שמאי, שניהם כנראה שמעו את מה שהשני אומר, אבל בית הלל ברצינות שקלו את זה לפני שהם גיבשו עמדה. ובית שמאי רק חיפשו את התשובות איך להסביר לבית הלל למה הם לא צודקים. אנחנו מכירים דברים כאלה גם בוויכוחים שאנחנו מכירים היום. ולכן זה לא אחד או אפס, אלה הקשיבו ואלה לא הקשיבו, אלא השאלה היא כמה ברצינות אתה לוקח בחשבון את השיקולים של הצד השני. כשאתה מגבש עמדה. את בית הלל עשו את זה לגמרי ברצינות ובית שמאי כנראה יותר חיפפו בעניין הזה. טוב, זה

[Speaker B] נשמע, רציני

[הרב מיכאל אברהם] הם היו כי הם היו יותר חכמים.

[Speaker B] זה נשמע פה כמעט מיותר להגיד שפוסקים הלכה כבית הלל, זה מתבקש. אם יש צד אחד שמקשיב לצד השני וצד אחד שבכלל לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל בית שמאי יותר חריפים.

[Speaker B] בסדר, אבל חייבים כשאתה מגבש עמדה, אדם מבוגר צריך לבחון את כל הנימוקים, אחרת הוא בכלל לא רציני.

[הרב מיכאל אברהם] וזה ממש לא טריוויאלי. אם יש לך דעה של בן אדם מאוד חכם ודעה של בן אדם פחות חכם, אבל הפחות חכם שמע את החכם והחכם לא מתייחס לפחות חכם, זה כל כך ברור לך שפוסקים כמו הפחות חכם?

[Speaker B] לא, אני לא

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שזה ברור, פשוט במקרה הזה זה לא טריוויאלי.

[Speaker B] אבל הייתי מצפה משני אנשים רציניים להיות מינימום שלפני שהם מגבשים עמדה.

[הרב מיכאל אברהם] גם אני הייתי מצפה, אבל כולנו אני חושב, גם אם אנחנו אנשים רציניים, כולנו חוטאים בזה שיש לנו גם אגו, שאנחנו לא תמיד מקשיבים לצד השני, שוקלים ברצינות את כל הנימוקים.

[Speaker B] כיוון שעיקר הבעיה היא לא מחלוקת. אם אני הייתי פוגש את בן גביר… לא, אני חושב שהרב… לא יודע, אני למשל, עזוב לדבר על הרב. אם אני במחלוקת עם בן גביר וסמוטריץ', זה לא שהוא יספר לי משהו היסטורי או עובדתי שאני לא יודע או שהוא לא יודע. זה יהיה קטן, אני אקשיב לו כדי לדעת את העובדות. ברור לשנינו שהמחלוקת בינינו היא הרבה יותר עמוקה מעובדות המציאות.

[הרב מיכאל אברהם] לא עובדות, יש גם שיקולים לא עובדתיים.

[Speaker B] אז שיקולים שנטועים בעולם הרגש והאינטואיציה. בסדר, בוא נתקדם ביחד.

[הרב מיכאל אברהם] ומי אמר שזה לא רגש? שוב חזרנו לאותה נקודה. טוב.

[Speaker C] דרך אגב, גם היום יש כאלו דברים שפוסקים הלכה בכלל לא להתחשב בפוסקים אחרים. גם היום יש את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אותו עניין, אותו עניין.

[Speaker C] כן, אני למשל עכשיו השבוע היה לי איזה ויכוח עם מישהו לגבי מטריה בשבת, שנכון להיום התקבל בכל הציבור שזה… אבל יש הרבה פוסקים שסוברים שזה מותר מלכתחילה. כן, נכון. יש על זה גם הגדרות של יואל, ובגלל החזון איש, בגלל כבודו של הרב,

[הרב מיכאל אברהם] יש קונטרס של התפארת ישראל על המטריה, כן.

[Speaker C] כן, לא, בגלל כבודו של חזון איש אנחנו כולנו לא משתמשים במטריה בשבת. זה קצת הזוי, אבל זה מציאות.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אוקיי.

[Speaker C] טוב חברים, שבת שלום שתהיה. חודש טוב. חודש טוב ומבורך.

[הרב מיכאל אברהם] להתראות.