בינה מלאכותית – שיעור 9 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחה: מסינתטי־אפריורי של קאנט אל בינה מלאכותית — הדיון ממשיך בטענה שלא די בלוגיקה או בתצפית לבדן כדי להצדיק ידע מדעי.
- האינטואיציה כהכרה ולא רק כחשיבה — הרב מציע לראות אינטואיציה כמעין תצפית שכלית במציאות, ולא כתהליך פנימי סובייקטיבי בלבד.
- ארבעת סוגי ההיסק: דדוקציה, אינדוקציה, אנלוגיה ואבדוקציה — הבחנה בין הכללה מחוקים לבין קפיצה יצירתית מתצפיות לתיאוריה מסבירה.
- דוגמת קרינת גוף שחור ותורת הקוונטים — ההבדל בין נוסחה כללית המתאימה לנתונים לבין תיאוריה חדשה עם מושגים חדשים כמו קוונטים.
- האבדוקציה כמעשה יצירתי מדעי — בחירת תיאוריה אחת מתוך ריבוי תיאוריות אפשריות נשענת על אינטואיציה ולכן מעידה על אמון בכושר הכרתי.
- מדענים ותיאוריות על העולם — בניגוד למשחקים פילוסופיים, אנשי מדע מתייחסים לתיאוריות כמתארות את המציאות, ולכן מניחים אינטואיציה הכרתית.
- טיפולוגיית ההתבגרות: ילדות, נעורים ובגרות — מהאמון הדוגמטי בסמכות, דרך דרישת הוכחה ביקורתית, אל המשבר הנובע מחוסר הוכחות בלתי־מותנות.
- שתי התובנות שיוצרות את המשבר — רק דבר מוכח קביל, ושום דבר אינו מוכח באופן בלתי־היפותטי; צירופן מוביל לספק קיומי וקוגניטיבי.
- שלוש דרכי היציאה מן המשבר — ספקנות, פונדמנטליזם ובגרות סינתטית; כל אחת מוגדרת לפי היחס לוודאות ולקבילות של טענות.
- הבוגר הסינתטי והצדקתו — קבלת אמיתות לא ודאיות מתוך אמון מושכל בשכל הישר ובאינטואיציה, בלי לשוב לדוגמטיות ילדותית.
- למה זו לא רגרסיה לילדות — ההבדל בין ילד דוגמטי למבוגר סינתטי הוא מודעות לקשיים, לטיעוני הנגד ולמוגבלות ההוכחה.
- השלכת הטיפולוגיה על תולדות המערב — מן השלב הדוגמטי הקדום, דרך מרד יוון והרציונליזם, אל משבר הפוזיטיביזם במאה העשרים.
- פוסט־מודרניות, פונדמנטליזם והמרכז הסינתטי — שלוש תגובות תרבותיות למשבר המודרני, והטענה שהמרכז המתון מתקשה לנסח אלטרנטיבה פילוסופית.
- הקשר בין פרוגרסיביות לפונדמנטליזם — למרות הניגוד החיצוני, שניהם חולקים הנחה שרק ודאי קביל, ולכן מתלכדים נגד העמדה הסינתטית.
- אינטואיציה כאמונה — אמונה מוגדרת כקבלת טענות שאינן נובעות ישירות מתצפית או מלוגיקה, אך עדיין נתפסות כידע סביר על העולם.
סיכום
סקירה כללית
השיעור עוסק בתשתית הפילוסופית של ידע אנושי, כהכנה לדיון בבינה מלאכותית. נקודת המוצא היא שהמדע והחשיבה האנושית אינם יכולים להישען רק על לוגיקה אנליטית או רק על תצפית אמפירית. מכאן הרב מפתח תפיסה שלפיה האינטואיציה היא כושר הכרה ממשי — לא רק דרך לחשוב, אלא דרך "לראות" משהו על העולם בעיני השכל.
## מהי אינטואיציה ולמה היא נחוצה
בהמשך לדיון בקאנט ובסינתטי־אפריורי, הרב טוען שחוקי המדע מוסיפים מידע על העולם, אך אינם נגזרים באופן מלא לא מלוגיקה ולא מן התצפית. לכן חייבים להכיר באזור ביניים: חשיבה שהיא גם הכרה. האינטואיציה אינה רק תהליך פנימי סובייקטיבי, אלא אינטראקציה של השכל עם המציאות. בלי הנחה כזו אין דרך להבין כיצד בני אדם רוכשים ידע חדש על העולם.
## אבדוקציה: הקפיצה היצירתית במדע
כדי להמחיש זאת, הרב מבחין בין דדוקציה, אינדוקציה, אנלוגיה ואבדוקציה. האבדוקציה, בעקבות פירס, היא מעבר מנתונים פרטיים לתיאוריה מסבירה. בניגוד לאינדוקציה, שמכלילה מקרים פרטיים לחוק כללי, אבדוקציה ממציאה מסגרת מושגית חדשה שמתוכה ניתן לגזור את הנתונים. דוגמת קרינת גוף שחור ותורת הקוונטים ממחישה זאת: נוסחת פלאנק היא הכללה של הנתונים, ואילו הרעיון של קוונטים הוא תיאוריה חדשה. הבחירה בתיאוריה אחת מבין כמה אפשריות אינה אלגוריתמית אלא יצירתית, ונשענת על אינטואיציה.
## שלושת שלבי ההתבגרות הקוגניטיבית
הרב מציע טיפולוגיה של התבגרות אינטלקטואלית: ילדות, נעורים ובגרות. הילד מקבל דברים מסמכות. הנער מורד ודורש הוכחה לכל טענה. אבל בסוף תקופת הנעורים הוא מגלה משבר: כל הוכחה נשענת על הנחות יסוד, ולכן אין הוכחה בלתי־מותנית. המשבר נוצר מצירוף שתי תובנות: רק דבר מוכח קביל, ושום דבר אינו מוכח באופן מוחלט.
## שלוש דרכי היציאה מהמשבר
מכאן יש שלוש דרכי יציאה עיקריות:
1. **ספקנות** — מקבלים את שתי התובנות ולכן לא מקבלים שום טענה.
2. **פונדמנטליזם** — משמרים את הדרישה לוודאות, אך טוענים שיש מקורות ודאיים מוחלטים: אל, כתבי קודש, מנהיג כריזמטי וכדומה.
3. **בגרות סינתטית** — מקבלים שאין ודאות מוחלטת, אך דוחים את הרעיון שרק הוודאי קביל. ניתן להחזיק באמיתות סבירות מאוד, על בסיס שכל ישר ואינטואיציה.
## למה הבגרות הסינתטית אינה חזרה לילדות
האתגר המרכזי הוא להראות שהעמדה הסינתטית אינה רגרסיה לדוגמטיות. תשובת הרב: המבוגר הסינתטי שונה מן הילד בכך שהוא עבר את הביקורת, מכיר את מגבלות ההוכחה, מודע לקושיות, ובכל זאת בוחר לתת אמון מושכל באינטואיציה שלו. זהו אמון לא מוחלט, פתוח לביקורת ולטעות, אך מספיק כדי לחיות, לחשוב, ולפעול בעולם.
## מהאדם הבודד אל תרבות המערב
הרב משליך את המודל הזה על תולדות המערב: שלב דוגמטי קדום, מרד נעורים יווני של לוגיקה ופילוסופיה, ואז משבר במאה העשרים עם קריסת הפוזיטיביזם. מתוך המשבר נולדו פוסט־מודרניות ספקנית, פונדמנטליזם מחודש, ואפשרות סינתטית מתונה. לטענתו, גם הפרוגרסיביות הספקנית וגם הפונדמנטליזם חולקים בסיס משותף: ההנחה שרק ודאי קביל. לכן שניהם תוקפים את המרכז הסינתטי, המוכן להילחם על אמיתות שאינן ודאיות.
## אמונה, אינטואיציה ובינה מלאכותית
בסיום הרב מזהה בין אינטואיציה לבין אמונה: אמונה אינה בהכרח פונדמנטליזם, אלא קבלת טענות שאינן נובעות ישירות מתצפית או מלוגיקה, אך נתפסות כנכונות על בסיס הכרה אינטואיטיבית. זוהי התשתית להמשך הדיון בבינה מלאכותית: ההבדל בין אדם למחשב, ובין חישוב לבין בינה, נעוץ בדיוק במקום הזה של אבדוקציה, אינטואיציה וחשיבה סינתטית.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בענייני בינה מלאכותית. ננסה להבין באופן לא מלאכותי את הבינה המלאכותית. דיברתי בפעם הקודמת על חשיבה אנליטית וחשיבה סינתטית דרך הבעיה של הסינתטי אפריורי של קאנט. בסופו של דבר הטענה הייתה שאי אפשר להסתפק רק בחשיבה אנליטית. אנחנו לא נצליח לבסס את האמון שלנו בחוקי המדע אם אנחנו מנסים לבסס את זה או על תצפית לחוד או על לוגיקה לחוד. כן? האם זה או אנליטי או אמפירי או אפוסטריורי. לא, זה סינתטי ואפריורי. וזאת קטגוריה שבעצם אומרת שהטענות, חוקי המדע הם טענות שמוסיפים לנו מידע על העולם, זה סינתטי. אבל בו בזמן זה גם אפריורי. זה אפריורי במובן הזה שהתצפיות, ישנם תצפיות, אבל התצפיות לא מספיקות. הם לא אלה שנותנות לנו את החוק הכללי. החוק הכללי מכיל הרבה יותר מידע מאשר יש בתצפיות שאותן שבהן צפינו. ולכן אמרתי שאין ברירה אלא להגיע למסקנה שההבחנה בין חשיבה לבין הכרה, זאת אומרת בין, נקרא לזה לוגיקה לבין תצפית, או בין לוגיקה ומדע, היא הבחנה לא חדה. זאת אומרת, יש איזשהו כושר, איזושהי פונקציה של החשיבה שלנו שאפשר לקרוא לה חשיבה מכירה. זאת אומרת, אנחנו מכירים משהו בעולם, כביכול צופים בעולם, אבל לא באמצעות החושים שלנו. זאת לא תצפית במובן המדעי המקובל, האמפירי. אלא זה איזשהו סוג של תצפית בעיני השכל, ההיגיון השמיעתי, ראייה אידיאית, הבאתי את צמדי המושגים האלה מכל מיני הוגים ופילוסופים. והטענה בעצם הייתה שיש לנו איזושהי יכולת להכיר את העולם באופן אינטואיטיבי. זאת אומרת, אנחנו כשאנחנו מדברים על אינטואיציה, אנחנו בדרך כלל רגילים לחשוב שאינטואיציה זה כושר חשיבתי. זאת אומרת, האינטואיציה מאפשרת לנו לחשוב על דברים בצורה כזו או אחרת, לא נגיד באמצעות טיעונים לוגיים. אבל היא בעצם מתרכזת בתוך השכל שלנו פנימה. ואני טוען שאינטואיציה זה סוג של אינטראקציה בין השכל לבין העולם. זה לא משהו שקורה בתוך השכל בלבד, זה בעצם שייך לעולם של הכרה, או גם לעולם של הכרה, ולא רק לעולם של החשיבה. אינטואיציה זה איזושהי יכולת שלנו לצפות בעולם, להבין משהו לגביו, לא דרך החושים. זאת אומרת השכל יודע לצפות במציאות באיזושהי צורה. זה נשמע מאוד מיסטי, נקרא לזה ככה. אבל כמו שאז טענתי, אני חושב שאין בן אדם שלא באמת מקבל את זה. אנשים לא מנסחים את זה לעצמם בצורה כזאת, אבל אין בן אדם שלא מקבל את זה בסופו של דבר. זאת אומרת, זה דבר פשוט. ככה, כולם מבינים שזאת האינטואיציה שלנו. אלא שאנשים לא ממשיגים לעצמם את הדברים בצורה כזאת ולכן הם נשארים עם איזושהי דיכוטומיה בין חשיבה לבין הכרה, מה שמכניס אותנו לכל הפלונטרים של קאנט והסינתטי אפריורי וראינו את כל הצרות שהדבר הזה מניב. בסוף הפעם הקודמת הבאתי דוגמה שממחישה את המשמעות של העניין הזה כשדיברתי על האבדוקציה. אמרתי שיש שלושה סוגי טיעונים בלוגיקה, מבחינים בין שלושה סוגי טיעונים: אנלוגיה, אינדוקציה ודדוקציה. דדוקציה זה הסק שהולך מהכלל אל הפרט, מפרט שכולל, כלול בכלל הזה, שהוא הכרחי. כן? כל בן אדם בן תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. אינדוקציה זה מעבר מפרטים לכלל. זאת אומרת, לסוס הזה יש ארבע רגליים, לסוס ההוא יש ארבע רגליים, אז לכל הסוסים יש ארבע רגליים. זאת אינדוקציה שהיא לא הכרחית. ואנלוגיה גם היא לא הכרחית. לסוס הזה יש ארבע רגליים, אז גם… מפרט לפרט. ואמרתי שהלוגיקה עוסקת בדרך כלל בדדוקציה והאנלוגיה והאינדוקציה הם כלים שמשמשים בעיקר בתחום המדע, כי הם מוסיפים לנו מידע בניגוד לדדוקציה שלא מוסיפה לנו מידע. ואז אמרתי שיש היסק רביעי, מאז פירס, כן, שהוא הוא בעצם הציע את המושג ואבחן אותו, והוא טען שיש היסק מסוג רביעי שנקרא אבדוקציה. מה זה אבדוקציה? זה מעבר מדוגמאות פרטיות לתיאוריה, לא לחוק כללי. זאת אומרת, אני רואה כמה דוגמאות, התנהגויות כאלה ואחרות, ואני מזה קופץ לא לחוק כללי שכל אלה הם מקרים פרטיים שלו, אלא לתיאוריה שממנה ניתן לגזור את המקרים הפרטיים האלה. וזה לא אותו דבר. הדגמתי את זה דרך קרינת גוף שחור. קרינת גוף שחור זה בעצם אומר, נגיד שאני מחמם גוף שחור, גוף שחור זה גוף שאדיש לאורכי גל, כן, אז כאשר אני מחמם גוף שחור, אז מתברר שיוצאת ממנו קרינה בכל מיני אורכי גל. והיו נתונים שונים על כמה מהקרינה יוצא בכל אורך גל. ובאיזשהו שלב בולצמן מצא את הנוסחה הכללית שמתארת את התפלגות הקרינה לפי אורכי הגל. ואז הגיע איינשטיין ובעצם אמר שההתפלגות הזאת למעשה מוסברת על ידי זה שיש קוונטים של אור, כן, יחידות פוטונים, כן, יחידות בדידות של אור, וחבילות או שקיות כאלה, אני לא יודע איך לקרוא לזה. ומשמה בעצם התחילה תורת הקוונטים, האפקט הפוטואלקטרי וכל מיני דברים כאלה, והתחילה תורת הקוונטים. ועכשיו המעבר מהנתונים, נגיד מדדתי את הקרינה באורך גל מסוים, יצא לי שהקרינה היא כך וכך. מדדתי באורך גל אחר, יצא לי שהקרינה היא כך וכך. מדדתי כמה אורכי גל, יש לי את הנתונים. עכשיו בא בולצמן ועשה הכללה. הכללה זה לצייר פונקציה שהאורכי גל שאותם מדדתי הם נקודות על הגרף הכללי הזה. אבל הגרף הזה מתאר מה קורה בכל אורכי הגל, לא רק באורכי הגל שאותם מדדתי. זאת אינדוקציה. זאת אומרת, התיאור הכללי הזה הוא בסך הכול חוק שהמקרים הפרטיים שבהם צפיתי הם מקרים פרטיים של החוק הכללי הזה. לכן זה אינדוקציה. המעבר שאיינשטיין עשה לתורת הקוונטים, זה אבדוקציה. למה? כי הוא עבר מהדוגמאות לא לחוק כללי שהדוגמאות האלה הן מקרים פרטיים שלו, אלא הוא עבר מהן לתיאוריה. התיאוריה זה לא תיאור כללי שאלה מקרים פרטיים. התיאוריה זה בכלל משהו שונה לחלוטין עם מושגים חדשים שהתיאוריה מכילה וממשיגה וממציאה, ומתוך התיאוריה ניתן לגזור גם את המקרים שעליהם בניתי את התיאוריה. אבל זה לא שאלה מקרים פרטיים של התיאוריה. תיאור כללי, נגיד שאני אומר שכל הסוסים יש להם ארבע רגליים אחרי שראיתי כמה סוסים שיש להם ארבע רגליים, זה הכללה, זה אינדוקציה. אבל אם אני מוצא תיאוריה שמסבירה למה לסוסים יש ארבע רגליים, זה תיאוריה, זה אבדוקציה. אוקיי? ואחרי שיש לי את התיאוריה, אני יכול ממנה לגזור את העובדה שלסוס הזה יש ארבע רגליים וגם לסוס ההוא יש ארבע רגליים. אבל זה לא המשפט הכללי שלכל הסוסים יש ארבע רגליים. הגזירה מהמשפט הכללי הזה הוא באמת הכללה של הדוגמאות הפרטיות. התיאוריה היא אבדוקציה, היא לא אינדוקציה. היא אבדוקציה. עכשיו, מעבר מדוגמאות לתיאוריה הוא אקט מאוד יצירתי. זה בעצם האקט היצירתי המרכזי בתהליך המדעי. בגלל שהעובדות האלה יכולות להיות קודם כל, אין להן קשר ישיר לתיאוריה. אתה צריך להיות משהו יצירתי כדי לחשוב בכלל איזה תיאוריה יכולה להסביר את העובדות האלה. סליחה, זה פלאנק, נכון. מעבר לזה, מעבר לזה, יש הרבה צורות להכליל את העובדות האלה. והבחירה בצורה אחת מסוימת מתוכן זה אקט יצירתי. זאת אומרת, אתה יכול להגיע למסקנה שזאת התיאוריה הנכונה, שזאת התיאוריה הנכונה, כולן מסבירות את כל העובדות, לכן אין פה דרך שיטתית, סיסטמטית לאבחן מי זאת התיאוריה הנכונה בתוך כלל התיאוריות האפשריות. הבחירה בתיאוריה אחת מסוימת מתוך כלל התיאוריות היא אקט יצירתי. זאת אומרת, יש פה משהו שבמונחים הקודמים אני אומר, האינטואיציה שלי בעצם אומרת לי את זה. האינטואיציה שלי אומרת שזאת התיאוריה הנכונה, או האינטואיציה שלי אומרת שבעצם מאחורי ההתפלגות של פלאנק עומדת תמונה של קוונטים, שהגל האלקטרומגנטי הוא לא רציף אלא האור מורכב מיחידות בדידות, כמויות, קוונטות של אור. ולכן, בעצם אתם רואים שהמעברים האלה, האמון שאנחנו נותנים בתיאוריה הוא בעצם יסודו באמון שאנחנו נותנים באינטואיציה שלנו. עכשיו אם האינטואיציה הייתה רק אקט חשיבתי, אז אי אפשר היה להתייחס לתיאוריה כמשהו שמדבר על העולם. התיאוריה הזאת היא יצירה של המחשבה שלי, ואם המחשבה שלי הייתה בנויה אחרת, הייתי יוצר תיאוריה אחרת. לכן אין פה, לא יכולה להיות פה איזושהי אמירה שהתיאוריה היא טענה על העולם. היא לא טענה על העולם, היא האופן שבו אני מסדר את העובדות, זה הכל. אם אני מקבל את זה שהתיאוריה היא טענה על העולם, זה אומר שאני לא יכול לראות את האינטואיציה כמשהו שהוא חשיבתי בלבד. הנתונים באים אליי מהתצפית, מהכמה נתונים האלה אני עושה חשיבה ומגיע לתיאוריה. לא. אם זה היה ככה אז התיאוריה לא הייתה טענה על העולם כי יש המון תיאוריות שיוצאות מאוסף התצפיות הזה. וזה שבחרתי באחת מהן אז מה? אין לזה שום סתם כי ככה אני בנוי. אין איזשהו סיבה לחשוב שזה גם מתאר יותר נכון את המציאות. אבל מה שהזכרתי את זה, פילוסופים של המדע מאוד נהנים להשתעשע בשאלה הזאת האם התיאוריות זה סטייטמנט עלינו או על העולם. תשאלו אנשי מדע, לאף אחד מהם אין ספק. זאת אומרת, ברור שהתיאוריות הן תיאור של העולם. ולכן בעצם אתה בסאב-טקסט יכול להבין שאנשי המדע אלה מניחים שהאינטואיציה שלהם היא כלי הכרתי ולא רק חשיבתי. זה אופן שבאמצעותו אני תופס את מה שקורה בעולם. הטענות שיוצאות לי מהאינטואיציה הן טענות שמתארות את העולם, ולא רק איזה מבנה מחשבתי שנוצר בתוכי פנימה ופשוט נוח לי לחשוב במסגרתו. זה שעשועים פילוסופיים. אנשי מדע לא מחזיקים בתפיסה כזאת, כמעט כולם, בכל אופן אלו שאני מכיר. אז המסקנה שאני רוצה בעצם להגיע אליה זה שהאינטואיציה זה איזשהו סוג של הכרה. והדרך שלנו לצבור מידע על העולם לא יכולה להיות דרך לוגית כי הלוגיקה היא ריקה. חשיבה אנליטית היא ריקה, היא לא מוסיפה לי שום מידע. ועל כורחנו אם אני מאמין בצבירת מידע על העולם אז אני בעצם נותן אמון באינטואיציה שלי. עכשיו פה אני רוצה להדגים את זה אולי קצת יותר באמצעות מהלך שכבר דיברתי עליו בעבר, אבל אני חושב שהוא שופך אור מעניין על הנקודה הזאת אז אני אחזור עליו כאן בקצרה. אני רוצה לטעון שאפשר לתאר התבגרות של בן אדם או את ההתפתחות של הציביליזציה שלנו במערב לפחות, כתהליך של שלושה שלבים. מאוד מכליל, מאוד בקווים גסים, אבל אני אבחין בו בשלושה שלבים. השלב הראשון, נדבר על בן אדם בודד כרגע, השלב הראשון זה הילדות. כשאתה ילד אז אתה שואל את אבא מחר תזרח השמש? אבא אומר כן בטח, מחר כמו כל יום מחר היא גם תזרח. אוקיי, אם אבא אומר אבא כנראה יודע, אז הכל בסדר. או המורה או אבא או הרב או מי שלא יהיה, לא משנה, איזושהי דמות סמכותית. אתה מקבל את זה כי הוא אמר. זה התקופה הנאיבית אפשר לומר או הדוגמטית שבה אנחנו מקבלים דברים רק כי מישהו אמר. אנחנו אין לנו איזושהי עמדה ביקורתית כלפי דברים שמישהו אמר. בשלב כלשהו מתחיל מה שנקרא מרד הנעורים. מרד הנעורים, ואני מדבר עליו כרגע רק במישור הקוגניטיבי אינטלקטואלי, לא במישור הרגשי והפסיכולוגי, זה לא מעניין אותי. אני אדבר רק על ההיבט הקוגניטיבי והאינטלקטואלי. מרד הנעורים מתחיל מתי שהנער מתחיל להתייחס באופן ביקורתי לאמירות של הגורמים המוסמכים. ההורים, המורים, הרבנים, לא יודע מי, כל הדמויות הסמכותיות. אוקיי? אתה בעצם מתחיל לשאול את עצמך או אותו את הדמות הסמכותית, אתה אומר שהשמש תזרח מחר? מי אמר לך? תוכיח. מה היא זרחה עד עכשיו? עד עכשיו בסדר, מי אמר שמחר בבוקר היא תזרח? בעיית האינדוקציה של יום. מי אמר לך? אז הנער בעצם עומד מול הדמות הסמכותית מול המבוגר ולא מוכן לקבל. כמו שכשהוא היה ילד הוא קיבל את זה באופן דוגמטי, אם המבוגר אמר זה כנראה נכון. עכשיו הוא התבגר כבר, עכשיו הוא עבר את, עכשיו הוא נהיה נער, כבר לא ילד. ואז הוא לא מוכן לקבל כבר דברים בלי שאתה מוכיח לו אותם. מי אמר? תוכיח. זאת אומרת, מה פתאום? על סמך מה אתה קובע את זה?
[Speaker B] ואז למה זה לא קרה קודם? מה? למה זה לא קרה קודם מהתחלה?
[הרב מיכאל אברהם] כי צריך להתבגר, להבשיל. בן אדם מתבגר לאט לאט. למה? ככה אנחנו בנויים, מה זה למה? לעובדות החיים.
[Speaker B] מה שקודם הוא הסתדר יפה עכשיו הוא כבר פחות מסתדר. זאת אומרת אם היה טוב לו אז כנראה שלא היה שואל שום שאלות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא משנה. אתה נכנס איתי לשאלה האם היו נסיבות שגרמו לו לזה, בהחלט יכול להיות שכן, לא חשוב. אני מתאר כרגע את התהליך. בוא לא ניכנס רגע לסיבות. אז עוד פעם, כמובן שגם התהליך בעצמו הוא איזשהו סוג של תיאור טיפולוגי, זה לא שכל אחד בדיוק עובר בצורה כזאת, אבל חושב שזה, זאת טיפולוגיה נכונה של התבגרות של בן אדם סביר.
[Speaker B] לא, לזה יש לזה השלכה על מהות השאלה שלו, האם זה סתם שאלה מי אמר איזה ספקנות כזו אינטלקטואלית ריקה מתוכן, או שמשהו מפריע לו במציאות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, אני מדבר על שאלות אפילו במישור כמו מהסוג הראשון שאמרת. אתה אומר לו דברים שמובנים מאליהם, שהשמש תזרח מחר בבוקר, הוא עדיין יכול לשאול מי אמר לך? אולי לא?
[Speaker B] ואולי לא, אז מה זה משנה, כן?
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, מעניין אותי. שואל אם לשים שעון מעורר, בסדר? מה זה משנה? זאת אומרת כל מיני שאלות שאתה שואל את עצמך. יש אלוקים, אין אלוקים, כל מיני שאלות, לא חשוב מה. לפעמים זה בגלל שמשהו לא מסתדר, בהחלט, ולפעמים לא. לפעמים סתם בגלל שאתה דורש הוכחה. אתה לא מוכן לקבל דברים בלי הוכחה. אז מה אם מישהו אמר, אז הוא אמר. אז תקופת הנעורים מסתיימת מתי שהנער הזה מגיע למסקנה העגומה שאין שום טענה שניתן להוכיח אותה. כי כל הוכחה מבוססת על הנחות. ואת ההנחות עצמן, אם אתה לא מוכן לקבל שום טענה בלי שהוכחת אותה, אז לא תוכל לקבל הנחות יסוד. ואם אתה לא מקבל את הנחות היסוד, אז גם את המסקנה שמוכחת על פיהן אתה לא יכול לקבל. ולכן בעצם יוצא שאין שום טענה שבאמת ניתן להוכיח אותה. אז אם אתה עומד בתוך פוזיציה שאתה מוכן לקבל אך ורק טענות שיש הוכחה עבורן, אז אתה לא יכול לקבל שום טענה. זאת אומרת, סוף תקופת הנעורים מגיע, בסוף תקופת הנעורים מגיע איזשהו סוג של משבר. והמשבר הזה נובע מכך שהנער מגיע להבנה שאין שום טענה שניתן להוכיח אותה באופן בלתי מותנה. כן, באופן שלא תלוי בטענה אחרת שהיא עצמה לא מוכחת. לזה אני מתכוון לא מותנה. אוקיי? אז זאת בעצם הסיבה לשבר. עכשיו מהשבר הזה אפשר לצאת בשלושה כיוונים. איך אני יודע שרק בשלושה ולא יותר? למעשה יש ארבעה אבל לא חשוב, שלושה זה העיקריים, בגלל שהשבר הזה נוצר משתי הנחות, משתי טענות שהנער בעצם הגיע למסקנה לגביהן. הנחה ראשונה, או טענה ראשונה, שדבר לא מוכח הוא לא קביל. זאת אומרת, אני לא מוכן לקבל מה שלא מוכח. כן, זה מה שעומד בבסיס ההתרסה הזאת, כן, מי אמר לך, תוכיח. מה אתה בעצם מחביא מאחורי הטענות האלה? אתה אומר מבחינתי רק דבר מוכח הוא קביל. אם לא הוכחת, למה שאני אקבל?
[Speaker C] הרב, את הטענות האלה שאתה אומר עכשיו, גם הם עצמם לא מוכחות, אז איך הוא מקבל אותם?
[הרב מיכאל אברהם] אתה עכשיו תוקף אותו, תיכף. אז טענה ראשונה, זה טענה ראשונה שעומדת כאן, שרק דבר מוכח הוא קביל. הטענה השנייה או התובנה השנייה, בוא נקרא לזה תובנה, התובנה השנייה זה שאין שום דבר מוכח. אי אפשר להוכיח שום דבר באופן בלתי תלוי, כן, בלתי מותנה, באופן לא היפותטי. כן, הוכחה היא תמיד עניין היפותטי. זאת אומרת, אם אתה מניח את ההיפותזות האלה, את האקסיומות האלה, אז אפשר להוכיח משהו, אבל זה הכל מותנה בזה שאתה באמת תניח את ההנחות האלה. אם אתה לא מניח את ההנחות האלה, אז אי אפשר להוכיח לך שום דבר. אז לכן כל הוכחה מעצם היותה הוכחה, כל טיעון לוגי הוא היפותטי. הוא בנוי או הוא תלוי בטענות קודמות, בטענות ראשוניות שאני מניח אותן, ולהן אין לי הוכחה. עכשיו אם אני לא מקבל שום דבר שאין לו הוכחה, אז בעצם אני לא יכול לקבל שום דבר, כי אין דבר שיש לו הוכחה לא מותנית, לא היפותטית. אז שתי התובנות האלה, שרק דבר מוכח הוא קביל. ושאין שום דבר שניתן להוכיח אותו באופן לא היפותטי, הן אלה שיוצרות את הפלונטר, נכון? כי זה בעצם אומר טוב, אז אם אין שום דבר שאפשר להוכיח אותו, אבל רק דבר מוכח הוא קביל, אז זה אומר שאין שום דבר קביל. אני לא יכול, לא יכול לקבל שום טענה או תובנה או מה שלא יהיה. זה מה שיוצר את המשבר של סוף תקופת הנאורות. ואז מגיעה התבגרות. ובהתבגרות אפשר לצאת כמו שאמרתי קודם בשלושה אופנים. עכשיו שאלתי למה דווקא שלושה, כיוון שמה שיוצר את הפלונטר אלו שתי תובנות. לכן ברור שהאפשרויות לצאת מהפלונטר הזה הן ארבע כרגע באופן עקרוני. אני יכול לאמץ את שתי התובנות ואז אני בפלונטר, ממשיך עם הפלונטר. אני יכול לאמץ את תובנה א' ולא את ב', אני יכול לאמץ את ב' ולא את א', ואני יכול לא לאמץ אף אחת מהן. נכון? אלו ארבע האפשרויות, אין יותר. אוקיי? עכשיו בוא ננסה לצקת את זה לתוך מושגים יותר בעלי בשר, כן, יותר מוגדרים. אז אם אני נשאר עם שתי התובנות שרק דבר מוכח הוא קביל ואין שום דבר מוכח, אז אני כמובן מתבגר לכיוון ספקני, נכון? אני בעצם לא יכול לאמץ שום טענה, כי אין טענה מוכחת והרי רק דבר מוכח הוא קביל, אז שום טענה אני לא יכול לאמץ אותה, לא יכול לקבל שום טענה. זאת התבגרות ספקנית, תרצו פוסט-מודרנית, לא חשוב, נרטיבית, רלטיביסטית, מה שאתם רוצים. בסדר? אתם בעצם איזשהו סוג של ספקנות, אני לא יכול לקבל שום טענה. שימו לב, אני לא מדבר על זה שאני לא יכול לקבל שאין לי ודאות בשום טענה, זה ברור. אני טוען שזה לא קביל. אין. הוא לא יותר נכון מהיפוכו. הרי לא הוכחת, אז מבחינתי הטענה שמחר תזרח השמש ולא תזרח השמש הן טענות במשקל שווה. לא הוכחת. זה שאני נוטה לחשוב בצורה מסוימת, אז מה? כי ככה אני בנוי. העולם לא חייב לי כלום, הוא היה כאן קודם כמו שאמר מארק טוויין. כן? אז לכן אני מדבר כאן על האופן הראשון שזה להישאר עם שתי התובנות של סוף הנאורות, וזה אומר שאני יוצא בוגר ספקני. אפשרות שנייה זה לוותר על ההנחה שאין דבר מוכח. זאת אומרת להישאר עם זה שרק דבר מוכח הוא קביל, עם התובנה הזאת, אבל לא להסכים לתובנה שאין דברים ודאיים או אין דברים מוכחים. איך זה יכול להיות? הרי טענה לוגית שנותנת לי ודאות היא תמיד היפותטית כמו שראינו. היא תמיד מבוססת על הנחות. אז איך? איך אני יכול להגיע לוודאות בצורה אחרת? איך יכול להיות שיש טענות ודאיות? כי הרי רק טענות ודאיות הן קבילות, כן? אז הבוגר מהסוג השני הוא בוגר שאומר נכון, רק טענות ודאיות הן קבילות, אבל לא נכון שאין טענות ודאיות או אין טענות מוכחות. יש. מה הן? זו התבגרות פונדמנטליסטית. התבגרות פונדמנטליסטית בעצם אומרת יש לי איזה שהם מקורות ידע עילאיים, כן? הקדוש ברוך הוא התגלה אליי, השיח' אל-בגדאדי, האדמו\"ר, הרבי של ה… לא משנה… הרבי בחיידר, לכל אחד והאליל שלו, האפיפיור או מי שלא יהיה. והם יודעים, יש להם איזה שהיא כריזמה רוחנית מיוחדת. הם יודעים דברים בוודאות ואני מאמין להם ולכן הכל בסדר. אני בוודאות מוחלטת לגבי מה שהם אומרים. כן? נראה לי שכולנו מכירים את זה בעולם הדתי, גם היהודי. בעצם אנשים טוענים לפחות, אני לא כל כך מאמין להם, אבל אנשים טוענים לפחות, כן, יש להם ודאות מוחלטת בקיומו של אלוקים, בנכונותה של התורה. כל שאלה על התורה זה אפיקורסות פשוט, כי ברור שזה לא נכון. ואתם לא מוכנים באמת להעמיד את העמדות שלהם למבחן של חשיבה ביקורתית. לכן אני קורא לזה פונדמנטליזם. ואת התפיסה פונדמנטליסטית בעצם זה ההתבגרות השנייה. יש ההתבגרות הספקנית שהיא נשארת עם שתי התובנות של הנער, הבוגר הפונדמנטליסט נשאר עם התובנה שרק דבר ודאי הוא קביל, אבל הוא לא מסכים לזה שאין דברים ודאיים. יש. מה שהקדוש ברוך הוא גילה לנו בתורה זה ודאי. מה שאל-בגדאדי אומר זה ודאי. מה שהרב בבית כנסת אומר לי זה ודאי. מה שכתוב בשולחן ערוך, ברמב\"ם, בגמרא, לא משנה בתורה, זה ודאי. כל אחד והטוטמים שלו. אוקיי? אז ההתבגרות הפונדמנטליסטית זה המוצא השני. אני קורא לזה פונדמנטליסטי עוד פעם, שימו לב, זה פונדמנטליזם במובן פילוסופי. פילוסופי. זאת אומרת לא חייב להיות שהבן אדם הזה גם יהיה אלים וירצח אנשים או אני לא יודע מה יתעלל בכל מי שלא מסכים איתו וכל מיני דברים כאלה, זה דיון אחר. אני אני קורא לזה פונדמנטליסטי רק במובן הזה כי מבחינתי ההגדרה הפילוסופית לפונדמנטליזם זה החזקה בעמדה שלא עומדת למבחן של חשיבה ביקורתית. זה מה שאני קורא פונדמנטליזם פילוסופי. אוקיי? הרבה פעמים הפונדמנטליזם הפילוסופי מוביל להתנהגות קנאית או קיצונית, ובעולם רגילים לקרוא לזה פונדמנטליזם. פונדמנטליזם זה אחד שרוצח את מי שלא חושב כמוהו, דאעש ואני לא יודע מה כל מיני כאלה, או לא משנה יש גם פונדמנטליסטים רכים יותר שהם רק חוסמים לך את הכביש ואומרים נמות ולא נתגייס או כל מיני שטויות מהסוג הזה. אז הרמות שונות של פונדמנטליזם, אבל מה שמשותף לכולם אני חושב במישור הפילוסופי זה שכל החברה האלה מחזיקים בעמדות שהם לא מוכנים להעמיד אותן למבחן ביקורתי של חשיבה ביקורתית. ההתנהגות הקיצונית האלימה או הלא מתחשבת היא תוצאה של העניין. מבחינתי מה שחשוב זה השורש הפילוסופי. השורש הפילוסופי לכן מצדי גם אמא תרזה יכולה להיות פונדמנטליסטית. אני חושב אפילו שהיא הייתה. זאת אומרת למרות שההתנהגות שלה היא לא קיצונית והיא לא רצחה אף אחד, להיפך היא היא רק עזרה לאנשים במסירות נפש. היא צדקת אמיתית. אבל יכול להיות שהתפיסה הדתית שלה והמוסרית שלה היו תפיסות פונדמנטליסטיות, זאת אומרת היא לא העמידה אותם למבחן של חשיבה ביקורתית היא הייתה בטוחה לחלוטין באמיתותן. וכתוצאה מזה היא באמת עשתה את הפעולות המאוד קיצוניות שלה לחיוב. אוקיי? אבל עדיין ברמה הפילוסופית אני רואה אותה כפונדמנטליסטית כמו דאעש. כמובן הייתי מעדיף לחיות לידה ולא לידם. למעשה זה לא עניין של העדפה אם אני לידם אני לא חי לידם אני מת לידם. אבל אבל לא משנה ברמה הפילוסופית היא פונדמנטליסטית כמוהם. כל עוד עוד פעם לא הכרתי אותה אבל אני סתם משער. כל עוד אתם מחזיקים בעמדות שלא עומדות למבחן של חשיבה ביקורתית. זאת אומרת שום טיעון שעולה נגדם לא מחזיק מים, אתה לא מוכן בכלל לשקול אותו. זאת אומרת זה לא על הפרק, זה לא עומד לדיון. זה ההתבגרות הפונדמנטליסטית. מה שנשאר לנו זה לאמץ את התפיסה שאין שום דבר ודאי. אופציה שלישית. אני מאמץ את התובנה שאין שום דבר ודאי, אבל אני לא מסכים שרק הודאי הוא קביל. לא. גם מה שלא ודאי מבחינתי הוא קביל. זה באמת מה שנקרא להתבגר. כי הילד חושב שרק מה שיש לו הוכחה, מה שודאי, הוא מוכן לקבל. דברים אחרים הם לא קבילים. ואני אומר תתבגר. זאת אומרת כשאתה מבוגר אתה מבין שגם אם אין לך ודאות בסדר זה מייק סנס, השכל הישר אומר את זה, אין לי הוכחה אבל עדיין זה מאוד סביר. לא אני לא בטוח, אני לא גאוותן כזה שמשוכנע לחלוטין שמה שהוא חושב זה ודאי נכון. זאת אומרת אין לי את הנחרצות הזאת או הביטחון הזה שהרבה פעמים מוצאים אצל הפונדמנטליסטים, אבל זה לא אומר שאני נמצא בעולם ספקני. כן? אני לא אף אחת משתי האפשרויות הראשונות, לא הספקנות ולא הפונדמנטליזם. אני מאמין בקיומן של אמיתות במובן הזה אני כמו הפונדמנטליסטים, אבל אני מאמין בהם לא באופן פונדמנטליסטי אלא באופן מפוכח. זאת אומרת אני מאמין בהם כי אני נותן אמון בשכל הישר שלי או באינטואיציה שלי אם תרצו. ולכן מבחינתי ההנחה הזאת שאינטואיציה זה עניין סובייקטיבי וכל עוד אין לך הוכחה אני לא מוכן לקבל את המסקנה היא עצמה לא מקובלת עליי. למתבגר מהסוג השלישי הזה אני קורא מתבגר סינתטי. מושג שלקוח מקאנט אבל השימוש הזה הוא שימוש שלי במושג הזה. אוקיי אז יש לנו בעצם האפשרות הרביעית כמו שאמרתי יש ארבע אפשרויות, האפשרות הרביעית זה לדחות את שתי האפשרויות, זאת אומרת כן נכון שיש דברים ודאיים ואני גם מוכן לקבל דברים לא ודאיים. זאת עמדה שאפשרית אבל היא לא מעניינת על המפה שלנו לכן זה לא מעניין. זאת אומרת מבחינתי מה שחשוב זה אז אתה גם פונדמנטליסט וגם סינתטי. אוקיי אבל זה עדיין שילוב של שתי הדמויות שכבר תיארתי. הן פה דמות מסוג שהוא מהותית שונה. אוקיי? לכן אני מתעלם כרגע מזה והקומבינטוריקה בעצם אומרת לנו שיש לנו רק שלוש אפשרויות לצאת מהפלונטר של הנאורות, כן? שלוש אפשרויות להתבגר. עכשיו הזכרתי שהתיאור המאוד סכמטי הזה, לפני שאני עובר בעצם עוד הערה. כאשר הנער שואל את אבא שלו את המורה שלו את הרב שלו לא יודע מה מי אמר מי אמר לך שהשמש תזרח מחר? תוכיח. אז המבוגר הרבה פעמים יענה לו, כי זה מייקס סנס, עד עכשיו זה היה, אינדוקציה נשמע לי הגיוני, ולכן כנראה גם מחר בבוקר זה יהיה. אוקיי, זאת התשובה שהבוגר הסביר ייתן לאותו נער. עכשיו הנער כמובן לא מקבל את זה, כי הוא הרי לא אידיוט כמו אבא שלו, הוא יהיה אדם אינטליגנטי, הוא לא מקבל דברים שאין לנו הוכחה עבורם. אוקיי, אז לכן הוא לא מקבל סוג כזה של תשובה. עוד פעם נזכר במארק טוויין, באמת מפיק מרגליות. מארק טוויין אמר פעם, שכשהייתי בן ארבע עשרה, אבא שלי היה אידיוט גמור. עברו שש שבע שנים, לא תאמינו כמה הוא השתפר בכמה שנים האלה. זאת אומרת, כן זה פחות או יותר התיאור של מה שאמרתי קודם. זאת אומרת, הנער בפוזיציה של הנער לא באמת מוכן לקבל את התשובות של אבא שלו. אבא שלו הוא דוגמטי, הוא אידיוט, כן הוא מקבל דברים רק כי זה נראה לו נכון או כי אנשים אומרים שזה נכון. אני אדם רציונלי, אני לא אהיה כמוהו. אני מוכן לקבל אך ורק דברים אם יוכיחו לי אותם. נדמה לי שאתם יכולים לשמוע פה הרבה נערים שאתם מכירים, נדמה לי. זה טיעון מאוד טיפוסי לנער, אוקיי? אז יש פה איזה שהוא סוג של פלונטר שהנער לא יוכל לקבל את התשובה של המבוגר. אבל אחרי שהוא יתבגר, יכול להיות שגם הוא יבחר בדרך הסינתטית. זאת אומרת הוא יבשיל, הוא יתבגר והוא יבין שלא כל דבר צריך להיות ודאי כדי לקבל אותו. ואז הוא בעצם יהפוך לבוגר סינתטי. אבל כידוע כל אחד צריך להתגלח על הזקן של עצמו, אף אחד לא מתגלח על הזקן של אחרים, וזה חבל, אנחנו אידיוטים, אבל זה המצב. זאת אומרת כאלה אנחנו, זאת אומרת אנחנו לא לומדים מהניסיון של אחרים, רק מהניסיון של שלנו. כמו שחז\"ל אמרו אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. זאת אומרת אתה צריך להיכשל בעצמך, אתה לא אחרת לא תפיק את הלקח. זאת אומרת לקח של אחרים אתה לא קונה. אוקיי, אז זה בסדר, ככה אנחנו בנויים וזה מה שיש, עם זה צריך לחיות. אז המצב הזה בעצם הוא מצב שהוא כמעט הכרחי להתבגרות האינטלקטואלית של האדם. כי אתה בהיותך נער אתה לא יכול לקבל את התשובות של הבוגר באמת. זאת אומרת כי מה זאת אומרת מה איך אתה כשהנער מסתכל על הבוגר, הבוגר אומר לו תראה עד עכשיו זה היה, כנראה גם מחר זה יהיה, כולם מבינים שזה נכון, כאילו זה ברור שהשמש תזרח מחר, תשאל את כולם, כן זה פחות או יותר התשובות שאתם יכולים לצפות להם מאותו מבוגר. מה הנער חושב על התשובות האלה? אגיד לכם מה הוא חושב, הוא חושב שאבא שלו הוא תינוק. זאת אומרת הוא אומר בעצם בליבו, או בפה אם הוא חוצפן, אבל אם לא אז הוא אומר את זה בליבו, שכן אני מכיר את זה, גם אני הייתי בשלב ההוא לפני כמה שנים כשהייתי ילד. כשהייתי ילד גם אני קיבלתי דברים רק כי מישהו אמר או כי סתם הם נראו לי נכונים או כי כן הייתי גם אני הייתי דוגמטי. ועכשיו אני כבר אינטלקטואל, עכשיו אני כבר לא מוכן לקבל דברים אם לא יוכיחו לי אותם. אוקיי? עכשיו כשאבא שלי עונה לי את התשובה הזאת, אז מה אני איך אני מפרש אותו? טוב, הוא התייאש, הוא חזר להיות ילד דוגמטי שסתם מקבל דברים כי אנשים אומרים או כי ככה נראה לו, אדם לא רציונלי. אוקיי? זה ההסתכלות של הנער על האדם המבוגר. אם הוא אחרי שהוא יתבגר הוא יבחר במסלול הסינתטי, אז הוא יתגלח כבר על הזקן של עצמו והוא פתאום יבין שזה לא חזרה לילדות, זה שלב שלישי. עכשיו פה צריך להבין, יש נקודה מאוד עדינה וחשובה, עד כאן רק תיארתי. אבל האמת שהעמדה הסינתטית, שאתם מבינים שאני נוטה אליה, העמדה הסינתטית דורשת הצדקה, זאת אומרת זה שקראתי לה סינתטית זה לא מהווה הצדקה. כי האמת היא למה באמת אתה חושב שמחר בבוקר תזרח השמש? זה שאתה נוטה לחשוב כך שהשכל הישר אומר כך מכך אתה בנוי, זה תבניות שהוטמעו בתוכך, אבל זה לא באמת החלטה, זה לא תוצאה של שיקול דעת, אין לך פה הוכחה, דיברנו על שיקול דעת בשיעורים הקודמים כן, אין לך הוכחה. אז מה למה שתאמץ את זה? אתה קורא לזה אתה קורא לעצמך בוגר סינתטי, אבל אני כנער שמסתכל עליך אני יודע שאתה סתם ילד. סתם ילד דוגמטי שהחליט לקרוא לזה בשם אחר וחושב שזה פותר איזושהי בעיה, שינוי השם. והשינוי השם לא פותר שום בעיה, כן זה ייאוש ושינוי השם. אחרי שאתה מיואש אתה עושה שינוי השם ואתה חושב שזה פותר את הבעיה. לא, זה לא פותר את הבעיה. זאת אומרת מה הצדקה? הרי אם יש הוכחה אני מבין, אבל אם אין לך הוכחה מה פתאום שתחליט לקבל את זה? מה זאת אומרת שאתה מקבל משהו שאין לך הוכחה? הוא נראה לך סביר, לכל אחד נראה סביר משהו אחר. מה, למה שאני אקבל דבר כי הוא נראה לי סביר? נראה לי סביר זה סטייטמנט עליי, לא על העולם. כן, אותו מר ויטגנשטיין שדיברנו, העולם היה כאן קודם, לא חייב לנו כלום. אז מה באמת ההצדקה שאפשר להציע לעצמי, לא לנער, הנער לא יקבל את זה, אבל מה ההצדקה שאני נותן לעצמי על העניין הזה? למה, איך אני תופס את עצמי כבוגר סינתטי כשבעצם טוען כלפי הנער \"לא, אתה סתם ילד דוגמטי, אתה מקבל דברים סתם כי כך נראה לך או כי אומרים או כי לא יודע מה בלי שיש לך הוכחה, סתם חזרת להיות דוגמטי זה הכל\"? ומהנאורות בעצם נסוגת, זה רגרסיה חזרה לרחם, כן? חזרת אחורה לשלב הילדות, לא התקדמת לשלב של בגרות, בגרות סינתטית. לא, זה לא התבגרות, זה פשוט רגרסיה. אוקיי, כך טוען הנער. מה אני עונה לעצמי? לא לו, מה אני עונה לעצמי? באמת במה זה שונה מהנער? נגיד לכם במה זה שונה מהנער, וזה נקודה מאוד חשובה גם להמשך. זה שונה מהנער במובן הזה שאני מודע לקושיות של הנער. אני שונה מהילד, סליחה, ובמה זה שונה מהילד הדוגמטי? אני שונה מהילד בזה שאני כבר עברתי את מרד הנאורות. אני מבין שיש טיעונים וטיעוני נגד ויש הנחות ואין לי הוכחה ומה המשמעות של הוכחה, את כל זה למדתי, כן? גם אני עברתי את תקופת הנאורות. אלא מאי? אני מגיע למסקנה שיש לי איזושהי יכולת לתפוס או להבין תובנות על העולם. נכון, זה לא וודאי, זה לא כמו הוכחה, ואני גם לא מאמין בכריזמות רוחניות פונדמנטליסטיות. זה שכל ישר, שכל ישר, אינטואיציה, חשיבה סינתטית, זה הכל מילים נרדפות מבחינתי. היגיון שביעי, עיני השכל, ראייה אידיטית, כל אלה מילים נרדפות. ובעצם אני מחליט שאני נותן אמון בתפיסות שלי את העולם. עכשיו תשימו לב טוב, זה קשור לכל מה שדיברנו קודם. כי מה זאת אומרת לתת אמון בתפיסות של העולם? ממה נפשך? זה לוגיקה? לא, זה לא לוגיקה, כי לוגיקה גוזרת מסקנה מהנחות, אבל את ההנחות מאיפה הוצאת? אז זה לא לוגיקה. טוב, אז מה יש חוץ מלוגיקה? רק תצפית. אבל לא, זה גם לא תצפית, כי כמו שראינו, למשל חוקי הטבע או זה שהשמש תזרח מחר זה לא תוצאה של תצפית. התצפיות אומרות לי שהיא זרחה עד היום כל בוקר, אבל מי אמר שזה ימשיך גם מחר? תצפיות לא מניבות לי את המסקנה הזאת. איך אני יודע אותה? אז אם זה לא תצפית ולא לוגיקה, אז זה סתם הזיה סובייקטיבית? זאת אומרת, אני צריך להניח פה, וזה הנקודה החשובה שנכנסת האינטואיציה לתמונה, אני צריך להניח פה שיש לי איזשהו כושר שבמובן מסוים הוא תצפיתי, כמו שאמרתי קודם, הוא הכרתי ולאו דווקא רק מחשבתי, הוא אינטראקציה שאני יוצר עם העולם, הוא לא רק איזושהי חשיבה שנעשית בתוכי פנימה, ויש לי אמון בו. לא מוחלט, זאת אומרת, יכול להיות שהוא טועה, אינטואיציה יכולה לטעות, זה לא הוכחה לוגית, אבל האמון הוא מספיק בשביל שאני אהיה מוכן להשתמש בתובנות שאני מגייס כך, שאני מגיע אליהן בצורה כזאת. אוקיי, אז זה בעצם התשתית שבלעדיה לא יכולה להיות התבגרות סינתטית. אם אין לי אמון באינטואיציה שלי, אין התבגרות סינתטית. אתה או פונדמנטליסט או ספקן, וזה מה שאנשים לא מבינים. כל מי שמקבל דברים למרות שהוא לא צפה בהם באופן ישיר הוא מתבגר סינתטי, גם אם הוא יתכחש לזה עד מחר ויבעט בידיים וברגליים ויגיד שזאת מיסטיקה שלא מוכן לקבל אותה. כל מי שמקבל איזושהי טענה עלי אדמות, לא משנה באיזה תחום, שהיא לא תוצאה של תצפית ולא של גזירה לוגית מתצפיות, ואני לא חושב שיש אדם בעולם שלא מקבל טענות מהסוג הזה, הוא מתבגר סינתטי, הוא בוגר סינתטי, או במילים אחרות הוא נותן אמון באינטואיציה שלו. לא אמון מוחלט, אבל נותן אמון. אוקיי, לכן זה נקודה מאוד חשובה, כי האינטואיציה, כמו שאנחנו נראה בהמשך הסדרה, האינטואיציה היא המוקד של הדיון לגבי ההבדל בינינו לבין מחשבים ובינה מלאכותית, וגם ההבדל בין מחשבים לבינה מלאכותית. זאת אומרת, זה בעצם יושב על הנקודה הזאת, על האבדוקציה ועל האינטואיציה ועל החשיבה הסינתטית ועל כל האינטואיציה וכל הדברים שתיארתי כאן, אבל זה עוד חזון למועד בשעתו. אני רק אעיר כאן, אשלים את התמונה באנלוגיה להתפתחות של הציוויליזציה במערב בכלל. אני חושב שגם היא מחולקת לאותם שלושה שלבים. שלב ראשון היה השלב הדוגמטי, כן? השלב הפגאני, השלב הקדום שבו עבדו אלילים, עץ ואבן, לא באמת. באמת היה להם איזשהו אישוש אמפירי, הגיוני, מה שלא יהיה, אבל ככה זקני השבט אמרו. המכשפים הרי יודעים הכל. אם לא יורד גשם, אז צריך לרקוד סביב האש שבע עשרה פעם ולמלמל איזושהי מנטרה וזה בדוק ויועיל לשכחה. אז לכן, אם המכשפים אומרים, אז אני מקבל, כי הם כנראה יודעים. זאת החשיבה הדוגמטית. ואז מגיע מרד הנאורים. מרד הנאורים הייתי ממקם אותו ביוון. בכל ההכללות כמובן במשיחות מכחול מאוד גסות, אבל עקרונית הייתי ממקם אותו ביוון. יוון זה בעצם הולדת הלוגיקה, הולדת החשיבה הסיסטמטית, הולדת התקווה לחשיבה רציונלית ולאימוץ של טענות על בסיס מוצק, תצפיתי, לוגי, מה שלא יהיה. ולכן בעצם יוון מסמלת בהיסטוריה הכללית את מרד הנאורים. ולכן ביוון באמת מתרחש איזשהו מעבר בתוך התרבות היוונית עצמה ממיתולוגיה, מחיים בתוך עולם של אלים ודמונים ושדים וכל מיני יצורים כאלה ואחרים שאף אחד לא ראה ואין שום אינדיקציה לקיומם, אבל אצל כולם זה נוכח וזה ברור ואלה דמויות על הבמה של העולם, משחקות על הבמה של העולם. ולאט לאט בתוך העולם המיתולוגי הזה, המיתי המיתולוגי הזה, מתחילה להיווצר החשיבה הלוגית, הפילוסופיה, המתמטיקה. וזה חי ביחד עם המיתולוגיה, עם החשיבה המיתולוגית הכביכול פרימיטיבית הזאת. ולאט לאט משתחררים מהמיתולוגיה הזאת והופכים בעצם להיות פילוסופים אמיתיים במובן המודרני יותר. אוקיי? כי החשיבה הסיסטמטית בעצם פירקה את המיתולוגיה. המיתולוגיה שייכת לתחום הילדות ומרד הנאורים ניפץ את המיתולוגיה. אלא מה? אני חושב שאולי לפני ה\"אלא מה\", אני חושב שהמפגש בין יוון לבין ישראל, שהוא כל כך טראומטי במקורות שלנו, הוא היה על הבסיס הזה. זאת אומרת, האמונה היהודית, הדת היהודית באותה תקופה הייתה מאוד דוגמטית. זו התקופה הקדומה שלה, הייתה מאוד דוגמטית. היה לכולם ברור שזה נכון, אף אחד לא חשב לייצר טיעונים פילוסופיים שמוכיחים משהו או לענות על טיעונים ביקורתיים כאלה ואחרים. זו איזושהי אמת שכולם צריכים לקבל, נקודה. זו תפיסה דוגמטית כזאת שמקבילה לתקופת הילדות הדוגמטית בהתבגרות של האדם הבודד. ואז פתאום נפגשים עם היוונים והיוונים פתאום שואלים: רגע, מי אמר לך? תוכיח. מישהו ראה את אלוהים? מה פתאום? מתן תורה? מה פתאום? יש לי טיעונים כאלה וטיעונים אחרים ותרבות כזו ותרבות אחרת. מתחילה חשיבה ביקורתית גם על היסודות של האמונה. והדבר הזה ממש מפחיד את חכמי ישראל. למה? בעיקר בגלל שאין להם תשובות כמובן. עד היום זה ככה. זאת אומרת, השאלות של ילדים כופרים, חצופים אבל חכמים שבאים בשאלות לרבנים ולהורים שלהם, מרגיזות מאוד את הרבנים ואת ההורים, בעיקר את אלה שאין להם תשובות. הדרך שלהם להתמודד עם זה היא להתרגז. ואותו דבר היה שם. ולכן בעצם התגובה למפגש הזה עם יוון, עם החשיבה הביקורתית, הייתה להתרגז. זאת אומרת, להרוג, מרד, מלחמה וכולי. כמובן תיאור מאוד חלקי, היה פה גם מאבק לאומי, היו כל מיני דברים, עבודת המקדש וזה. אבל אני אומר, במובן הקוגניטיבי המחשבתי נדמה לי שזה מה שהיה כאן. ואני במאבק הזה לגמרי בצד היווני, שלא תהיינה אי הבנות. לחלוטין. אני חושב שהגישה היהודית כלפי התרבות היוונית חזרה על עצמה בגישה החרדית כלפי ההשכלה והנאורות והציונות, ועד היום אנחנו אוכלים את פירות הביאושים של ההתייחסות החשוכה הזאת. ואני חושב שזה מה שהיה נכון שם. פה ושם מוצאים אמירות, פנינים, כמה פנינים כמו הגמרא במגילה שאומרת: יפיותו של יפת תהא באוהלי שם, בדף ט' שמה. יפיותו של יפת תהא באוהלי שם. אסור לתרגם את התורה לשום שפה אחרת חוץ מהיוונית, לפי רשב\"ג. למה? כי יפיותו של יפת תהא באוהלי שם. יש משהו בתרבות היוונית, בחשיבה היוונית, שיש בו יופי, יש בו ערך שחכמי ישראל מבינים שהם נפגשים פה עם משהו בעל ערך. זו לא סתם רשעות לשמה או יצר לשמה. יש פה תזה, והתזה הזאת היא חכמה ויש מה גם אולי לשאוב ממנה וללמוד ממנה. אז יש פה ושם אמירות כאלה בתוך ים הקנאות והדחייה על הסף של היווניות, שהיא מובנת על רקע לאומי והכל כן, אבל אני אומר במובן האינטלקטואלי זה בעיניי גישה מאוד בעייתית. אבל בתוך זה מוצאים כל מיני ניצנים של הערכה כלפי התרבות היוונית. כל מיני ויכוחים של רבי יהושע עם חכמי יוון, כן, חכמי אתונה, סבי דבי אתונה, ועוד כל מיני. אתה רואה שטורחים להתווכח איתם, שזאת אומרת יש פה דיון אינטלקטואלי וחכמים מתחילים להבין שהם פוגשים פה משהו שיש לו ערך, שהוא מציע אלטרנטיבה. זאת עמדה, זאת תפיסה. זה לא יצר הרע שבא רק להסיט אותי וזהו. אבל לא משנה, בכל אופן זה מרד הנעורים. עכשיו, מתי מרד הנעורים במובן הציביליזציוני, כן, במפה הכללית, לא אצל אדם בודד. איפה הוא מסתיים? איפה נוצר המשבר שתיארתי בסוף הנעורים של הילד המתבגר הבודד? לדעתי זה נוצר במאה העשרים. זאת אומרת, תחילת הנעורים זה יוון, וסוף עידן הנעורים, נקודת ההתבגרות, היא במאה העשרים, לקראת האמצע של המאה העשרים. מה קורה שם? עד אמצע המאה העשרים, שליש המאה העשרים, שלטה בכיפה תפיסה שנקראת פוזיטיביזם. גם בפילוסופיה, גם במשפט יש לזה השלכות, ובעוד תחומים. והתפיסה הזאת בעצם אומרת שאנחנו מוכנים לדון ולקבל, יש כמובן רמות שונות של קיצוניות, פוזיטיביזם לוגי, והאגפים הקיצוניים של הפוזיטיביזם הלוגי, זה הכי קיצוני והם בעצם היו האוונגרד שאמר רק דברים שמוגדרים עד הסוף ומוכחים או נצפו באופן ישיר מדעי, רק הם קבילים. שום דבר, כל השאר זה פסאודו-משפטים, כמו שקרנפ קורא לזה, או טרסקי, אני לא זוכר אחד משניהם, נראה לי שזה קרנפ. זה פסאודו-משפטים, זה לא אומר כלום, זה סתם פטומי מילי בעלמא. אוקיי? זה אני חושב אולי הביטוי המזוקק ביותר לתפיסת הנאורות. עכשיו, מה שקורה באמצע המאה העשרים, והרבה פילוסופים או היסטוריונים של תרבות תולים את זה במלחמת העולם השנייה ובשואה וכולי, שזה יכול להיות בהחלט נכון, אבל אם אני מתמקד במישור האינטלקטואלי, הקוגניטיבי, אז באמצע המאה העשרים קורה משבר. והמשבר הזה, ושוב, המשבר הקוגניטיבי, לא זה שנהרגו מיליוני אנשים, זה גם משבר אבל אני לא מדבר על זה. המשבר הקוגניטיבי קורה מזה שהעולם מתחיל לאט לאט להבין שהתקווה הגדולה שהתעוררה בתקופת הפוזיטיביזם נכזבה. היא לא מוכיחה את עצמה. המדע לא פתר שום בעיה מהותית שהייתה לנו בחיים. פתר לנו הרבה בעיות טכנולוגיות אבל לא פתר לנו שום בעיה מהותית, בעיה פילוסופית, בעיה אתית, בעיה חברתית, לא פתר לנו אף אחת מהבעיות האלה. והייתה תקווה מאוד גדולה באותה תקופה. היה מדע המדינה ומדע המשפט ומדע הזה, והייתה איזושהי תחושה שהחשיבה הסיסטמטית, המדעית, הלוגית, הפילוסופית תביא מזור לכל תחלואינו. ומי שמכיר את התקופה זה היה המוטו של אותה תקופה. ובאמצע המאה העשרים העסק התפוצץ לרסיסים. אנשים הבינו שאתה לא מגיע בכלים האלה לשום דבר, זה לא מוכיח כלום. או במילים אחרות, באנלוגיה למתבגר הבודד, הם הגיעו למסקנה שאין שום דבר שניתן לפתור בכלים מדעיים, או אין שום טענה שאפשר להוכיח אותה באופן בלתי היפותטי, כן, שאתה יכול להיות בטוח לגביה. ואז נוצר המשבר, בדיוק אותו משבר שעובר כל מתבגר בודד. ומהמשבר הזה אפשר לצאת בשלוש דרכים. שלושה דרכים או שלוש דרכים? זה הגמרא בתחילת קידושין, כן. בשלוש דרכים. דרך אחת זה הדרך הספקנית, שאומרת טוב, אם אי אפשר להגיע לשום דבר בכלים וודאיים, כלים של לוגיקה, מדע, תצפית וכדומה, והרי רק דברים כאלה הם קבילים כי אני פוזיטיביסט, המסקנה היא פוסט-מודרניות. כך נולדה הפוסט-מודרניות. אוקיי? הפוסט-מודרניות הומשגה והתגבשה פחות או יותר באמצע המאה העשרים. יש לה ניצנים קודמים כמובן אבל שמה אני חושב זה גובש והומסד, וזה תוצאה של המשבר הזה. תוצאה של המשבר הזה ואחד הדברים המרתקים זה שמה שקרוי היה שמאל עד אמצע המאה העשרים, או אפילו שני שליש המאה העשרים, זה היה תפיסה מאוד מאוד מודרניסטית שמאמינה באמת אחת מוחלטת ואין בלתה. קומוניזם, כן, זה הביטוי הקיצוני של העניין. אבל כל האידיאות הגדולות של אותה תקופה, פאשיזם, קומוניזם, אנרכיזם, לא משנה, כל האיזמים. מה שקרוי שמאל בדור האחרון זה מה ממש ההפך. זו תפיסה שאומרת שאין אמת וכל אחד והאמת שלו, ואף אחד לא עדיף על השני וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זו איזושהי מטמורפוזה שעבר המושג הזה שנקרא שמאל, אבל זה ממש מטמורפוזה שהביאה אותנו מדבר להיפוכו. ואני חושב שאחת הסיבות שגרמו לתעתוע הזה, תעתוע המושגי הזה, הוא שזה טור שאני כותב ממש עכשיו, תוכלו לקרוא את זה בטור הזה, קצת אני מתייחס גם למטמורפוזה הזאת. הנקודה היא מושג השוויון. הקומוניזם פעל בשם השוויון. גם הפוסט-מודרניות, הפרוגרסיביות, מה שנקרא היום, שזה גלגול מתקדם יותר, או מתקדם לאחורה יותר, זה תפיסה שגם דוגלת בשוויון. ולכן זה ממשיך להיקרא שמאל. אבל תשימו לב זה שוויון בעל משמעות הפוכה. השוויון הקומוניסטי הוא שוויון פוזיטיבי. כן, כמו בהצהרת העצמאות האמריקאית. כן, אנחנו מאמינים שכל בני האדם נולדו שווים. זו תפיסה פוזיטיבית, זו דת, זאת אמת שאי אפשר לחלוק עליה. בשוויון שאנחנו מדברים עליו היום זה שוויון נגטיבי. זה שוויון שאומר כיוון שאף אחד לא יותר צודק מהשני ואין דרך להכריע מה כן ומה לא, אז ממילא כולם שווים. כולם שווים, כלומר לא שווים כלום. אז גם כן שווים. אז מושג השוויון מאפיין את השמאל בתקופה ההיא ומאפיין גם את השמאל של היום, רק שמושג השוויון, לכן זה ממשיך להיקרא שמאל, אבל זה מושג של שוויון שעבר מטמורפוזה של מאה שמונים מעלות. משוויון פוזיטיבי לשוויון נגטיבי. ברגע שהשוויון הוא שוויון נגטיבי, אז כמובן הכל שווה. אז אין מינים וקוויריות ואין כלום, אין שום דבר. כל המושגים לא קיימים, מטושטשים לחלוטין. זה ממש הפוך מהחשיבה הקומוניסטית, שגם היא שמאל וגם היא דגלה בשוויון, אבל שמה זה היה שוויון פוזיטיבי, שוויון חיובי, אמת אחת מוחלטת, דתית, שכל מי שמתנגד לה אחת דתו למות, וכן הלאה. בדיוק הפוך ממה שנקרא היום שמאל, שדוגל גם היום בשוויון, אבל שוויון נגטיבי. בסדרה הקודמת שדיברתי על חשיבה הסתברותית, אם אתם זוכרים, אז עשיתי שם הבחנה בין ספק פוזיטיבי לספק נגטיבי. זה ממש אותו דבר. ספק פוזיטיבי זה מצב שבו יש לי נגיד מטבע, ואני צריך להמר מה הסיכוי שהיא תיפול על עץ. אוקיי? עכשיו, אם אני יודע שהמטבע הוגנת, יש לי מידע עליה, מדדתי אותה, בדקתי אותה או אני יודע איך היא יוצרה, לא חשוב, יש לי מידע מלא עליה, אני יודע שהיא הוגנת. אז אני מהמר שחמישים אחוז שהיא תיפול על עץ. ההימור הזה נובע מידע. אני יודע שהמטבע הזאת שקולה לשני הכיוונים, היא הוגנת, ולכן המסקנה שיש פה חמישים אחוז שהיא תיפול על עץ היא תוצאה של ידע. זה מסקנה פוזיטיבית, למרות שאתה לא יודע על איזה צד זה ייפול, אבל ההסתברות שאתה מעניק לכל צד היא הסתברות פוזיטיבית, אתה יודע שזה חמישים חמישים. לעומת זאת, זה קראתי ספק פוזיטיבי. לעומת זאת, מה קורה אם אני נותן לך מטבע, אין לך שום מידע לגביה. אתה לא יודע איך היא יוצרה, לא מדדת אותה, לא בדקת, לא שקלת, לא ראית שום דבר. עכשיו אני מטיל אותה ואתה צריך להמר האם היא תיפול על עץ או על פאלי. אז מה הסיכוי שתשים על עץ? אני מניח שעדיין חמישים אחוז. למה? כי אין שום סיבה להעדיף את עץ או את פאלי. זאת אומרת אין לי שום מידע. ברגע שאין לי שום מידע, שתי האפשרויות שקולות, זה מה שיש. אז שתיהן מבחינתי חמישים אחוז. אבל אתם מבינים שזה חמישים אחוז אחר לגמרי מאשר החמישים אחוז הקודם. החמישים אחוז הקודם נובע מידע פוזיטיבי שבאמת יש סיכוי של חצי חצי לכל אחד מהצדדים. כאן זה נובע מחוסר ידע אבסולוטי. אין לי מושג. יכול להיות שהמטבע הזאת בכלל בנויה באופן כזה שהיא תמיד נופלת רק על עץ. עכשיו אני אין לי מושג, אני לא יודע. באותה מידה יכול להיות שהיא נופלת תמיד על פאלי. או יכול להיות שהיא הוגנת ונופלת חצי חצי, אין לי מושג, אני לא יודע. אז אני לא יכול להגיד על המטבע שבאמת יש חמישים אחוז סיכוי שהיא תיפול על עץ או על פאלי. כל מה שאני יכול להגיד זה סטייטמנט עליי, על הידע שלי. הידע שלי הוא העדר ידע מוחלט. וכיוון שכך, אם אני צריך להמר, אני אהמר חמישים אחוז על עץ חמישים אחוז על פאלי. אבל זה תוצאה… הספק הזה הוא תוצאה של העדר ידע. זה ספק נגטיבי, זה לא ספק פוזיטיבי וראינו שם הרבה מאוד השלכות להבדל הזה בין ספק פוזיטיבי לספק נגטיבי, לא אחזור לזה כאן. מה שאני רוצה לטעון זה אותו דבר גם כאן. השמאל הישן, המודרניסטי זה שמאל שהספק, לא הספק אלא השוויון. ספק זה כמו שוויון. ספק זה שוויון בין שתי אפשרויות, כן? אז זה גם סוג של שוויון. השאלה אם השוויון הוא פוזיטיבי או שוויון נגטיבי. אז השמאל העתיק, הישן יותר, לא עתיק, הישן יותר, זה שמאל שמבוסס על שוויון פוזיטיבי. כל האפשרויות שוות כי אני יודע שהן שוות, אני מאמין שהן שוות. זה אמירה פוזיטיבית. השמאל העכשווי מאמין בשוויון על בסיס נגטיבי. כיוון שאני לא יודע כלום ואין לי שום דרך להחליט מי כן צודק ומי לא צודק, וכיוון שכך, בגלל היעדר הידע המוחלט אני מניח התייחסות שוויונית לכל בני האדם, לכל הקבוצות, לכל הדעות, לכל האומנויות, לכל מה שאתם רוצים. אוקיי? זאת אומרת, אבל זה על בסיס נגטיבי. זאת הסיבה אני חושב או אחת הסיבות לזה שהמטמורפוזה הזאת קורית בצורה כל כך טבעית ואף אחד לא מרגיש בעצם שעברנו היפוך של מאה שמונים מעלות. אותם חוגים שהיו קרויים שמאל והאמינו בשוויון הקומוניסטי, אותם חוגים עצמם, אותם אנשים עצמם, זה לא אפילו אותם חוגים, אותם אנשים עצמם פתאום הפכו להיות שמאל פוסט מודרני. זה לא שהשמאל הפוסט מודרני עכשיו עשה מרד נגד השמאל הקומוניסטי, ניצח אותו והשתלט על הזירה. הוא ניצח אותו מבפנים, לא מבחוץ. הקומוניסטים עצמם הפכו לפוסט מודרנים.
[Speaker D] כי אבל השמאל פה לא רק שהוא לא יודע, גם אי אפשר לדעת. כלומר, גם אחרים לא יכולים לדעת.
[הרב מיכאל אברהם] וזה בקטע הזה נכון, חוסר ידע אבסולוטי, כן, מוחלט, כן.
[Speaker D] כן, אבל בחלק הזה זה כן קצת קומוניסטי, כי הם טוענים שאין מישהו שיודע על המטבע, המטבע הזאת לא יכולה להיות לא
[הרב מיכאל אברהם] קומוניסטי במובן הפוזיטיבי, זה נגטיבי. זאת אומרת הם מגיעים בסוף לשוויון, אני מסכים. גם הם מגיעים לשוויון.
[Speaker D] והם טוענים שזאת המטבע שאף אחד לא יכול לדעת עליה כלום, וזה כבר טענה כן פוזיטיבית, כאילו הטענה הזאתי היא פוזיטיבית כבר.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לא אכפת לי, אבל היחס שלהם הוא יחס על בסיס נגטיבי. אתה שאלת קודם על לא לא. מישהו אחר שאל, זאת אותה שאלה. מאיפה אתה יודע את זה שרק דבר מוכח הוא קביל? האם זה עצמו מוכח? אתה בעצם שואל את אותה שאלה. אז אני מסכים לשאלה הזאת, אבל עדיין אני אומר במובן כל המהלך הזה הוא מהלך שהוא תוצאה של טעות בעיניי, אבל אני חושב שמה שעזר לטעות הזאת להתרחש זה הפסאדה הזאת כאילו שאנחנו בעצם ממשיכים לאחוז בשוויון. היינו שוויונאים ואנחנו עדיין שוויונאים. אוקיי? רק אתה לא שם לב שהמושג שוויון בעצם עבר איזושהי מטמורפוזה והפך להיות הפוך לחלוטין מבחינת הבסיס שעליו הוא מבוסס. עכשיו, אני חוזר בעצם לענייננו. מה שאני רוצה בעצם לומר זה שהאפשרות היחידה לתפיסת עולם רציונלית, תפיסה שמוכנה להכיר בתובנות שונות על העולם ולא דוחה אותן על הסף, הדרך היחידה לבסס תפיסה כזאת זאת הדרך הסינתטית, האמון באינטואיציה. ואני חושב שגם לא סליחה, זאת לא הדרך היחידה. זאת דרך אחת. הדרך השנייה היא פונדמנטליסטית. זאת אומרת לקבל את האמיתות האלה מתוך איזה שהם מקורות טרנסצנדנטיים כאלה, מין יודעי כל כאלה, גורמים יודעי כל או משהו כזה. גם זאת אפשרות להחזיק במידע על העולם. אוקיי, זה שתי האפשרויות. אגב, אני חושב שאחת הסיבות, נגיד בעצם שלוש צורות ההתבגרות האלה בשלו באמצע המאה העשרים. הפוסט מודרניות דיברתי קודם, הפונדמנטליזם, גם הוא משגשג מאז אמצע המאה העשרים. היה נראה שהוא ממש הולך ונכחד הפונדמנטליזם, ולא, הוא חזר לשגשג משני שליש לא יודע המאה העשרים ועד ימינו. וההתבגרות הסינתטית זה לכאורה החשיבה הסוציאל דמוקרטית, החשיבה המערבית המרכזית המתונה. אבל אנחנו רואים שהיא במאבק הישרדות והיא לא באמת מצליחה להעמיד אלטרנטיבה של ממש לקצוות, לספקנים מצד אחד ולפונדמנטליסטים מצד שני. עכשיו שימו לב, אני טוען שהספקנים והפונדמנטליסטים יש להם בסיס משותף. הם נראים הפוכים, אבל יש להם בסיס משותף. שניהם מסכימים שרק דבר מוכח הוא קביל. זה מה שהבוגרים הסינתטיים לא מקבלים. הם רוצים לקבל גם אמיתות לא ודאיות, כן? הסקפטיות המערבית הזאת שאומרת כן, אני השכל הישר, אני לא בטוח בדרכי, אבל עדיין יש לי עמדה, אני מודרניסט, אני מאמין בדברים. אוקיי? זה בעצם המערב הקלאסי, אלא שהוא קצת נכחד בזמן האחרון, כי הוא לא באמת מצליח להעמיד אלטרנטיבה פילוסופית לשני הקצוות, שמשני צדדיו, אבל הם משני צדדיו שמתחברים בעיגול והם בעצם מוצאים את עצמם משתפים פעולה. כי לפי שניהם רק דבר מוכח הוא קביל, רק דבר ודאי הוא קביל. ההבדל הוא שהספקנים אומרים כן, אבל אין שום דבר ודאי, והפונדמנטליסטים אומרים לא, יש דברים ודאיים, מה שהאקדי אמר לי, או הרב, או אני לא יודע מי. אוקיי? אז אבל עדיין הם יושבים על אותה פלטפורמה. עכשיו כשאתה בתור בוגר סינתטי אומר רגע, אבל אני חי באי ודאות, אני לא בטוח, אז הם מיד תוקפים אותך. כי ההוא אומר לך אם אתה לא ודאי אז אתה צריך להיות לא ודאי בכלום, תהיה ספקן. איך אתה נלחם על עמדותיך אם אין לך ודאות? והפונדמנטליסט אומר לך אם אין לך ודאות אז זה לא שווה כלום מה שאתה אומר, כי רק ודאות היא מה שקובע, ולכן גם הוא נלחם נגדך. ואין לך, כל עוד אתה לא עושה את ההמשגה הפילוסופית הנכונה, כל עוד אתה לא מבין שיש דרך שלישית. זה לא נכון שאתה או פונדמנטליסט או ספקן, יש דרך שלישית, הדרך הסינתטית. אם אתה לא ממשיג את זה לעצמך, אתה מרגיש חסר אונים מול המתקפות האלה, אתה באמת משתכנע בעצמך שאין לך אלטרנטיבה, שאתה חייב להיות או פה או שם. ולכן אנחנו מוצאים כמה תופעות מרתקות בשנים האחרונות שלא היינו מעלים בדעתנו לפני כמה שנים. השיתוף פעולה הסימביוטי המדהים הזה בין הפרוגרס העולמי לבין הפונדמנטליזם. כן, שבמקרה שניהם איכשהו אופוזיציה מאוד חזקה לישראל. למערב הקלאסי בכלל ולישראל, נדמה לי היום ישראל היא העיקר שמייצג אותו. והאיחוד הקואליציה הבלתי קדושה הזאת בין פרוגרסיביות לבין ספקנות פרוגרסיבית לבין פונדמנטליזם, כן, התמיכה בחמאס ובחיזבאללה ובכל מיני דברים כאלה, זה הלא ייאמן. זאת אומרת, אף אחד לא היה מעלה דבר כזה בדעתו שהאוניברסיטאות המתקדמות סואו קולד בארצות הברית ובאירופה יהיו תומכות בחמאס ובחיזבאללה, או יהיו שם תמיכה משמעותית בחמאס ובחיזבאללה. לפעמים מודים בזה יותר, לפעמים מודים בזה פחות, הסטודנטים לא מתרגשים בכלל להודות בזה, הממסדים קצת פחות. השיתוף פעולה הזה אומר דרשני. השיתוף פעולה הזה בעצם אומר אנחנו נלחמים נגד מישהו שהוא ודאי לא על המפה. הסינתטי, הוא ודאי לא על המפה. אני את הפונדמנטליזם אני מבין. הם יש להם איזה מקורות השראה עילאיים, אני לא מכיר אותם, לא מכיר בהם, לא חושב, אני בעיניי זה נשמע לי הזיות, אבל אני מבין אותם לשיטתם. הם מקבלים את זה ואולי הם אפילו צודקים, רק אני לא חוויתי את ההתגלות שהם חוו. ולכן בעצם אתה מרגיש סנטימנט מאוד חזק לאנשים האלה. אתה מבין אותם. אתה מבין שאם הוא ודאי אז זה בסדר גמור, מותר לו לעשות הכל. אני ספקן כי אני אין לי ודאות בכלום, הכל בסדר. לעומת זאת הסינתטי הוא הכי רשע. זה הפוסט קולוניאליזם, כן? הסינתטי, זה הקולוניאליסט, הוא הכי רשע. למה הוא הכי רשע? הוא נלחם על עמדות מסוימות, מנסה אפילו להשליט את עמדתו בלי שבכלל יש לו בסיס עליה, הרי אין לו הוכחה. נכון? הוא עצמו אומר שהוא לא בטוח. המערב מקדם תרבות שבבסיסה מונח ספק, מונח חוסר ודאות, חוסר נחרצות, חוסר ביטחון. זאת האידיאה המערבית במקורה עד לפני כמה שנים. זאת הייתה האידיאה. עכשיו זה מקומם את הפונדמנטליסטים ואת הספקנים. זה מקומם אותם. אתה יוצא למלחמה בשם אידיאה שאתה בכלל לא בטוח בה? על סמך מה? מה מתיר לך להרוג? ואתה בכלל מנסה להביא את אור התרבות המערבית לאפריקה או לאינדיאנים או אני לא יודע לאיפה, מי אתה בכלל? מי שמך? מה זה אור התרבות המערבית? אתה בעצמך אין לך הוכחה לכלום. אז איך אתה בכלל יכול להילחם בשם זה? איך אתה יכול להתנשא על מישהו בשם הדבר הזה? כן, כל מיני ביקורות שאנחנו מכירים אותם היטב. אני חושב שהכל בסופו של דבר נעוץ בניתוח הפילוסופי הזה, למרות שרוב השחקנים על הלוח כמובן לא מודעים לו. אבל נדמה לי שבשורש התהליך הוא ממש תהליך פילוסופי מאובחן מבחינתי. זה ממש המאבק ביסודה הוא מאבק פילוסופי. הוא ממש מאבק פילוסופי. סליחה שאני נשמע כמו הר המור. זאת אומרת, כן, הדמונים שמריצים פה את מה שקורה פה על פני הקרקע. יש איזה תנועות רוחניות כאלה, אז אני לא מאמין בתנועות הרוחניות האלה במובנים מיסטיים, אבל אני כן מאמין במוטיבציות פילוסופיות גם אם הם לא מודעות שעומדות בבסיסם של תהליכים חברתיים.
[Speaker E] איך זה מסתדר עם התקיפות של יהודים בחוץ לארץ שהם ברובם פונדמנטליסטים?
[הרב מיכאל אברהם] מי זה הם?
[Speaker E] הקהילות של לונדון ובלגיה ו…
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אתה יודע, הם יהודים בכל זאת, זאת אומרת, יהודים תמיד משויכים באיזשהי צורה לישראל.
[Speaker E] זאת אומרת כאן זה לא, זה ממש כאילו פרש.
[הרב מיכאל אברהם] כן, תראה, העולם הוא עולם מסובך. אני לא טוען שכל המאורעות יוסברו על סמך הניתוח הנורא פשטני הזה. אני כן חושב שהוא לוכד קווים מאוד מרכזיים במה שמתרחש היום. על זה מתלבשת אנטישמיות ועל זה מתלבשים עוד המון דברים אחרים. אז זה לא שכל אירוע שקורה פה אני יכול להסביר לך אותו על סמך המפה ששרטטתי כאן. אבל אני כן חושב, וזה קצת ילדותי לחשוב שיש מפה כל כך פשוטה שמסבירה את כל מה שקורה. אבל אני כן חושב שהמפה הזאת נותנת איזשהו קו מאוד דומיננטי במה שקורה. אוקיי? זאת אומרת אני חושב שזה מסביר הרבה דברים שאחרת קשה להבין אותם. ודווקא החדירה לשורש הפילוסופי של התהליכים, הניתוח המושגי שלהם, פתאום שופך אור על מה שקורה כאן. אתה בעצם נלחם על זכותך או על הלגיטימציה שלך להאמין בערכים ולקדם ערכים או תפיסות שאין לך הוכחה עבורם. זה בעצם הטענה. עכשיו אתם מבינים שמה שעומד מאחורי זה, אני לכוח הזה שנקרא אינטואיציה מבחינתי זה שם נרדף לאמונה. אינטואיציה ואמונה זה אותו דבר. כשאני אומר שאני מאמין במשהו, אני מתכוון לומר האינטואיציה שלי אומרת שהוא נכון. לאו דווקא אמונה באלוקים, כל דבר. אמונה זה תמיד ביטוי שאומר אני חושב שזה נכון למרות שאין לי הצדקה אמפירית או לוגית, נכון? זה בדרך כלל מה שקוראים אמונה. מה זה אומר בעצם? שההצדקה היא אינטואיטיבית. לא לוגית ולא תצפיתית אלא אינטואיטיבית. זאת אומרת הכושר הזה שנקרא אינטואיציה זה בעצם היכולת שיש בנו להאמין. אבל להאמין מקבל פה משמעות אחרת. להאמין פירושו לדעת שזה נכון. זה נקרא להאמין. אנשים חושבים שלהאמין זה משהו אחר, זה לא לדעת, זה ביטוי תחליפי. לא. להאמין ולדעת זה מילים נרדפות. נכון, זה לא לדעת בוודאות, אבל שום דבר אני לא יודע בוודאות. אבל גם לא בוודאות זה נקרא לדעת. אוקיי? אז האינטואיציה אני חושב, לכן כששואלים אותי למה, שואלים אנשים למה אתם מאמינים באלוקים, הם לא יודעים מה לענות. כי הוכחה אין להם ותצפית ישירה וודאי לא מניבה אמונה באלוקים. אז זה לא רציונלי, נכון? להאמין באלוקים זה לא רציונלי. מה עושים, מה אומרים הפונדמנטליסטים? לא, וודאי שזה רציונלי כי אל בגדאדי אמר לי או כי אלוקים אמר לי שהוא קיים. אוקיי, או כל מיני הנמקות מהסוג הזה. יש איזה שהם מקורות טרנסצנדנטיים כול-יודעים עם סמכות מוחלטת וודאות גמורה שהם מסרו לי את זה. זה הפונדמנטליזם.
[Speaker E] רגע, מיכאל? מה? האינטואיציה ואמונה מה שאתה מדבר עכשיו…
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע שנייה אני רק אסיים, אסיים את המפה. מה שאני מנסה להציע זה אלטרנטיבה לאמונה, אמונה סינתטית לא פונדמנטליסטית. אמונה שמבוססת על טיעונים של שכל ישר שביסודם יושבת אינטואיציה. והאינטואיציה יכולה לטעות ולכן אני כן מוכן לשקול טיעוני ביקורת נגד האמונה שלי, נגד כל אמונה שלי. לא נכון שזה עומד מעל לחשיבה ביקורתית ולא אני לא מוכן בכלל להעמיד את זה לדיון, ממש לא. זה הפונדמנטליזם. מצד שני אני מתעקש שלמרות שאני לא פונדמנטליסט ולמרות שאין לי וודאות יש לי אמונה ובאמונה הזאת אני מוכן להילחם עליה ואני מוכן לקדם ואני חושב שהיא נכונה ומי שלא מסכים איתה טועה אבל לא בוודאות. נכון, תמיד יכול להיות שמישהו ישכנע אותי שאני טועה. בסדר, הכל בסדר. ואנשים הרבה פעמים לא מוכנים בכלל לקבל שדבר כזה גם הוא נקרא אמונה. מבחינתם אמונה חייבת להיות פונדמנטליסטית, מאה אחוז, בלי ספקות, מי שיש לו ספקות הוא לא מאמין. נכון? מי שמאמין לא מפחד כידוע. מי שפונדמנטליסט לא מפחד, זה הכוונה. מי שמאמין בהחלט מפחד בדיוק כמו מי שלא מאמין. מי שפונדמנטליסט לא מפחד, זה… זה הנקודה. כי הוא אידיוט. והנקודה היא שאנשים מזהים אמונה עם פונדמנטליזם, זה לא נכון. נכון לזהות אמונה עם טענות, עם אימוץ של טענות שאין לי עבורם הוכחה לוגית או אמפירית. זה כן נכון. אבל הטענה שרק באמצעים פונדמנטליסטיים אפשר להגיע לטענות האלה, אותה אני לא מקבל. לא נכון. אפשר להגיע לטענות האלה גם באמצעים סינתטיים של שכל ישר, של אינטואיציה, טיעונים פילוסופיים כאלה ואחרים וזה לא וודאי, נכון, אבל זה סביר מאוד. מספיק טוב בשבילי הסביר מאוד. ואני חושב שהרבה מאוד מהמאבקים המחשבתיים שמתרחשים בעולם הם בעצם מתרחשים על הבסיס הפילוסופי הזה. עוד פעם, אני לא לא טוען שמישהו שמה מודע לדבר הזה, אבל זה בעצם מה שמניע את הכוחות האלה מאחורה, הרעיונות האלה, הרעיונות לא מודעים, לא מומשגים הרבה פעמים, אבל הם שם, הם לגמרי שם. טוב, אנחנו נסיים כאן. אנחנו יוצאים לבין הזמנים. זאת אומרת, חמישי הבא זה תשעה באב. ואחרי זה אז אנחנו חוזרים בחודש אלול. אני לא זוכר מתי יוצא ראש חודש אלול, יום חמישי הראשון של חודש אלול.
[Speaker F] אפשר שאלה? כן. כשזכרת את המאבק בין היוונים לבין היהדות, היוונים רק מתחו ביקורת או גם באו עם אלטרנטיבה?
[הרב מיכאל אברהם] באו עם אלטרנטיבה. האלטרנטיבה שלהם הייתה פגנית. אבל הביקורת שלהם הייתה רציונליסטית.
[Speaker F] תודה.
[Speaker E] רב מיקי, לגבי אינטואיציה ואמונה מה שעכשיו דיברת, זה ביחס אך ורק לדברים כמו אמונה באלוקים וכדומה, כי אמונות שאנחנו בטוחים בהם… לא, כל אמונה. לא, אני שואל. בבית משפט שמגיע עד, כן, וחוקרים אותו וכולי, זה נקרא עד נאמן, כן? לא קשור לאינטואיציה. זאת אומרת אני…
[הרב מיכאל אברהם] זה כן קשור לאינטואיציה. כי זה שאתה חוקר אותו ומצליב, ההצלבות האלה, האמינות שלהם מבוססת על יסודות אינטואיטיביים שאתה אומר מי שעומד בקריטריונים האלה הוא כנראה עד אמין. בבסיס תמיד יושבות אינטואיציות. כל אדם עלי אדמות שמאמץ תובנה כלשהי, שהיא לא תוצאה של תצפיות או של ניתוח לוגי של תצפיות, הוא בעצם אדם מאמין. הרב?
[Speaker C] כן. מה, מה הספקן יגיד אם אני אשאל אותו באמת על הטענות הראשוניות האלה שהוא מאמץ? הרי אין לו הוכחה ואין לו תצפית…
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מטיל ספק גם בהם.
[Speaker C] נו, אז הם לא נכונות, אז בעצם כן יש לו… לא, זה נכנס לפרדוקס כזה, לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר הכל מסופק, כולל זה שהכל מסופק, גם זה מסופק.
[Speaker C] כן, אבל זה לא עקבי.
[הרב מיכאל אברהם] למה? למה לא?
[Speaker C] כי אם אתה לא מקבל שום טענה ללא הוכחה, הטענה הזאת גם אתה לא מקבל, אז אתה כן יכול לקבל טענות עם הוכחה, כי הטענה הזאת אתה לא מקבל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא מקבל את הטענה פירושו שאני בספק לגביה. ספק על הספק לא מחזיר אותך לוודאות הפוכה.
[Speaker C] אה, הבנתי, נכון. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז אנחנו עוצרים כאן. שיהיה לנו צום קל, בשורות טובות. צום קל.
[Speaker F] תודה רבה. שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] להתראות. תודה רבה. תודה רב.
[Speaker D] תודה רבה.