בינה מלאכותית – שיעור 8 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחת הסדרה על בינה מלאכותית והקדמתה — הרב ממקם את השיעור בתוך מבוא רחב על מחשבה, מודעות, יצירתיות וסוגי היסק, לקראת עיסוק ישיר ב-AI אחרי בין הזמנים.
- סקירת שלוש צורות ההיסק הקלאסיות — דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה מוגדרות לפי כיוון המעבר בין כלל ופרט, וההבחנה ביניהן מבחינת הכרחיות והוספת מידע.
- ודאות מול מידע והשלכה על מדעי המחשב — מוצג 'משחק סכום קבוע' בין ודאות לכמות מידע, ומתוכו ההבחנה בין מחשוב קלאסי כדדוקטיבי לבין AI כתחום אמפירי.
- מדעי המחשב: ממתמטיקה למדע — נטען שבעבר מדעי המחשב היו ענף של המתמטיקה, ורק עם מערכות למידה עכשוויות הפכו בפועל לתחום הנשען על תצפיות.
- בעיית יום: סיבתיות ואינדוקציה אינן תוצר תצפית — הרב חוזר למשבר האמפיריציסטי של יום, שהראה כי עקרונות יסוד של המדע אינם נגזרים מתצפית ישירה.
- חלוקות קאנט: א-פריורי/א-פוסטריורי ואנליטי/סינתטי — מוסברות שתי החלוקות של קאנט, תוך הדגמה מדוע לפניו חשבו שמדובר בשתי חלוקות חופפות למעשה.
- ניסוח בעיית הסינתטי א-פריורי — חוקי טבע מוצגים כטענות שמוסיפות מידע על העולם אך אינן נובעות רק מתצפית, ולכן הן סינתטיות וא-פריוריות כאחד.
- המשבר של האמפיריציזם והצורך בחריגה ממנו — אם המדע עצמו חורג מתצפית גרידא, האמפיריציסט נאלץ להודות שיש ידיעה על העולם שאינה ניתנת לצמצום לאמפיריה.
- המתודה ה'תיאולוגית' של קאנט — הרב מסביר מדוע הליכה מן המסקנה אל ההנחות אינה בהכרח פרגמטיסטית, אלא חשיפה של הנחות מובלעות שמבססות אינטואיציה קיימת.
- דיון בשאלות התלמידים על אינטואיציה — עולות קושיות בדבר הסובייקטיביות של האינטואיציה, שינוי עמדות אנושיות ואי-חד-חד-ערכיות של מעבר ממסקנות להנחות.
- הפתרון הקאנטיאני: פנומנון ונואומנון — קאנט מובא כמבחין בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שהוא מופיע לנו, ומתוך כך מסביר משפטים סינתטיים א-פריורי.
- ביקורת על קאנט וחיפוש פתרון אחר — הרב טוען שהסבר קאנטי לחוקי טבע כנגזרים מצורות תפיסה הוא בלתי סביר, ולכן אינו פותר באמת את בעיית היסוד.
- הצעת הרב: 'חשיבה מכירה' ואינטואיציה — מוצעת דחייה של הדיכוטומיה בין חשיבה להכרה, והכרה בכושר שכלי לא-חושי שתופס סיבתיות, חוקיות ותובנות על העולם.
- אבדוקציה כדוגמה מובהקת — דרך קרינת גוף שחור, פלאנק ותורת הקוונטים מוסבר ההבדל בין אינדוקציה המכלילה נתונים לבין אבדוקציה המולידה תיאוריה מסבירה.
- תקדימים פילוסופיים ותורניים — הרב קושר את רעיונו ל'עיני השכל' של הרמב"ם, 'היגיון שמעי' של הרב הנזיר ו'ראייה אידאית' של הוסרל כתמיכה בכושר הכרה שכלי.
סיכום
סקירה כללית
השיעור ממשיך את ההקדמה לסדרת השיעורים על בינה מלאכותית, אך עוסק כעת בשאלה יסודית יותר: מהי חשיבה אנושית, וכיצד בכלל אנו צוברים ידע על העולם. הרב מציג את מבנה ההיסקים השונים, את המשבר הפילוסופי שיצר יום ביחס לאינדוקציה ולסיבתיות, את ניסוחו של קאנט לבעיית ה"סינתטי א-פריורי", ולבסוף מציע פתרון משלו: הכרה בכך שיש לאדם כושר של "חשיבה מכירה" או אינטואיציה, כלומר דרך לא-חושית אך ממשית להכיר את העולם.
## היסק, מידע וודאות
בתחילת השיעור הרב שב לסקירה של שלוש דרכי ההיסק המקובלות: דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה. דדוקציה היא מעבר מהכלל לפרט ולכן היא הכרחית ואינה מוסיפה מידע ממשי מעבר למה שכבר כלול בהנחות. לעומתה, אינדוקציה ואנלוגיה מוסיפות מידע ולכן הן תמיד כרוכות בממד של ספק.
מכאן הרב מציע עיקרון יסודי: יש מתח בין כמות המידע שמתווספת לבין רמת הוודאות. ככל שהיסק מוסיף יותר מידע, הוא בהכרח פחות ודאי. זו גם הסיבה לכך שלוגיקה ומתמטיקה נשענות על דדוקציה, ואילו המדע נשען על אינדוקציה ואנלוגיה.
## מדעי המחשב ובינה מלאכותית
על רקע זה הרב מציע הבחנה מעניינת: המחשב הקלאסי שייך לעולם הדדוקציה, ולכן מדעי המחשב הקלאסיים הם בעצם ענף של המתמטיקה. לעומת זאת, עם הופעת הבינה המלאכותית ומערכות לומדות, הידע שלנו על יכולות המערכות נעשה תצפיתי: אנו רואים מה הן עושות, ולא מוכיחים מתמטית מה הן מסוגלות לעשות. לכן, דווקא כיום "מדעי המחשב" הופכים באמת למדעים.
## יום, קאנט ובעיית הסינתטי א-פריורי
הרב חוזר לבעיית יום: עקרונות כמו סיבתיות ואינדוקציה אינם נובעים מתצפית, אף שהם הכרחיים למדע. מכאן צומחת שאלת קאנט: כיצד ייתכנו משפטים סינתטיים א-פריורי — טענות שמוסיפות מידע על העולם, אך אינן נובעות מתצפית בלבד.
ההבחנה של קאנט בין א-פריורי/א-פוסטריורי ובין אנליטי/סינתטי נועדה לחדד את הבעיה. חוק טבע, כמו כוח הכבידה, אינו אנליטי, כי אי אפשר להסיקו מניתוח המושגים בלבד; אבל גם אינו א-פוסטריורי טהור, כי מן התצפית על מקרים ספורים אי אפשר להפיק לבדה חוק אוניברסלי.
## המתודה הקאנטיאנית והליכה מן המסקנה להנחות
הרב מדגיש שקאנט לא שאל "האם" המדע אפשרי, אלא "כיצד". הנחת המוצא היא שיש לנו אמון במדע. מכאן אפשר ללכת אחורה ולשאול אילו הנחות מובלעות מאפשרות אמון כזה. הרב מסביר שזו אינה טעות פרגמטיסטית, אלא מתודה לגיטימית לחשיפת הנחות יסוד שכבר טמונות באינטואיציות שלנו.
## הפתרון של קאנט והביקורת עליו
קאנט מבחין בין הפנומנון — העולם כפי שהוא מופיע לנו — לבין הנואומנון, העולם כשהוא לעצמו. המדע, לשיטתו, עוסק רק בפנומנון. לכן אפשר להבין כיצד יש לנו ידע א-פריורי על העולם: לא מפני שאנו מכירים את העולם כשהוא לעצמו, אלא מפני שאנו מכירים את צורות התפיסה שלנו, שמעצבות את האופן שבו העולם מופיע לנו.
אלא שהרב דוחה את הפתרון הזה כבלתי סביר. למשל, קשה לקבל שחוקי טבע קונקרטיים כמו החוק השני של ניוטון הם תוצאה של מבנה התודעה שלנו ולא של העולם עצמו. הפתרון הקאנטיאני, לדעתו, מחליף קושי אחד בקושי גדול לא פחות.
## הצעת הרב: אינטואיציה ככושר הכרה
מכאן הרב מציע פתרון אחר: הבעיה נולדת מהנחת יסוד שגויה שלפיה יש דיכוטומיה חדה בין חשיבה לבין הכרה. לדעתו, יש לאדם גם כושר של "חשיבה מכירה" — הכרה לא-חושית באמצעות השכל. לכן כאשר אנו תופסים סיבתיות, חוקיות או תיאוריה מסבירה, אין מדובר רק בהרגל מחשבתי או במבנה סובייקטיבי, אלא בהכרה ממשית של העולם באמצעות אינטואיציה.
## אבדוקציה והמשמעות שלה
בסיום הרב מציג את האבדוקציה — מעבר ממקרים לתיאוריה מסבירה — כהמחשה חזקה לרעיון הזה. דרך הדוגמה של קרינת גוף שחור, פלאנק ותורת הקוונטים, הוא מראה שהמדע אינו מסתפק בהכללה אינדוקטיבית, אלא חודר דרך התופעות אל תיאוריה שמסבירה אותן. לפי הרב, היכולת הזו נשענת על אינטואיציה שכלית אמיתית.
את עמדתו הוא קושר לרמב"ם שדיבר על "עיני השכל", לרב הנזיר שדיבר על "היגיון שמעי", ולהוסרל שדיבר על ראייה אידאית. המסקנה המרכזית היא שהאמון במדע מחייב הכרה בקיומו של כושר אנושי לא-חושי, שבאמצעותו אנו מכירים אמיתות על העולם.
תמלול מלא
[Speaker C] אבל הנה, אם ככה הרב עונה על השאלה של קאנט מכיוון שאם אפשר להיות סינתטי אפריורי בגלל שיש לי, אני מוסיף לאפריורי את האינטואיציה שלי והנה יש לי משפט סינתטי שהוא לא אנליטי.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, לאט לאט נגיע, לאט לאט נגיע, אני אגיע לשם בסוף. עוד מישהו?
[Speaker D] אבל יש לי בעיה עם העניין הזה שאתה עכשיו מבסס את הכל על האינטואיציה. האם האינטואיציה היא לא דבר סובייקטיבי לחלוטין, תלוי בבן אדם, בחינוך, בערכים שלו, בכל מה שיש לו? זה לא דבר אובייקטיבי. אז עכשיו בעצם אתה מתחיל להפוך את הבסיס לנושאים המדעיים על דבר שהוא מאוד מאוד אישי, מאוד סובייקטיבי ולא כללי.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אטען שלא, זה בדיוק המטרה שלי, נמשיך בהמשך. האינטואיציה היא בהחלט לא דבר סובייקטיבי, לא אישי ולא שום… זה כלי הכרתי וחשיבתי לגיטימי לחלוטין, אבל אני אגיע לזה בהמשך. אני רק…
[Speaker D] אז רק שאלה בעניין הזה רק למה למה לאתאיסט אין את האינטואיציה שיש למאמין?
[הרב מיכאל אברהם] יש ויכוחים. יש ויכוחים בהרבה תחומים, גם בתחומי המדע יש ויכוחים. אחד צודק והשני טועה, אבל זה לא אומר שהאינטואיציה היא לא כלי להכרת האמת. אבל בוא נשאיר את זה, אני אגיע לזה.
[Speaker B] הרב, אפשר שאלה? כן. כל התהליך הזה של הנחות ואז היקש לוגי ומסקנה. כאילו מה קורה בזה נראה כמו מערכת סגורה מאוד. זאת אומרת, אם נגיד עכשיו ניקח אדם שהוא אתאיסט, ויש לו הנחות ומסקנות, וזה כזה מין מערכת סגורה. מה קורה שאדם משנה את דעתו? ועכשיו אותו אתאיסט עכשיו הוא מקבל עול תורה ומצוות.
[הרב מיכאל אברהם] שאלה טובה מאוד, אני אגיע גם לזה בהמשך. בסדר?
[Speaker B] אתה מבין מה אני אומר, שזה כאילו מערכת סגורה? כאילו היא לא…
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. כן כן, זה בטוח יהיה. נגיע לזה בעזרת השם בהמשך. תודה. אז אני רוצה, הייתה פה עוד שאלה. אבי לין שאל משהו בצ'אט. אבי, אתה רוצה לשאול? אני לא זוכר כבר מה זה היה. אה, כן. הוא שואל מי אמר שהרוורס אינג'ינירינג מהמסקנה להנחות זה חד-חד-ערכי. לא אמרתי שזה חד-חד-ערכי. וזה בהחלט יכול להיות שזה לא חד-חד-ערכי. גם האינדוקציה קדימה אגב היא לא חד-חד-ערכית. הכללה מדעית מהעובדות אני יכול להכליל בהמון צורות. ההליכה מהעובדות אל התיאוריה היא גם לא חד-חד-ערכית. לא כל היסק שלנו הוא חד-חד-ערכי, אבל אולי גם על זה קצת יתבהר יותר בהמשך. אז עכשיו ככה. אז אנחנו בעצם נמצאים בצומת שבה אנחנו מחפשים את ההצדקה או בסיס אפשרי לאמון שלנו במדע. איך ייתכן שאנחנו צוברים מידע מעבר לתצפיות? כן? זאת אומרת, התצפיות לבדן לא מספיקות לתת לי את כל המידע הזה, אז השאלה איך אני יכול להאמין לו אם הוא לא יוצא מתצפית? מה כן? עכשיו פה נאמרו כל מיני תשובות לאורך ההיסטוריה בשאלה הזאת. וזו בעצם השאלה הבסיסית של האפיסטמולוגיה. וזו בעצם השאלה הבסיסית של התחום הזה. יש ספר של הוגו ברגמן שנקרא מבוא לתורת ההכרה, ושם בפרק ט' של הספר הוא קורא לזה השכלנות של העולם. וזה בעצם עיסוק בשאלה הזאת. כן? איך אנחנו באמצעות שכל מצליחים להבין מה קורה בעולם, לא באמצעות תצפית. שכל להבדיל מתצפית, כן? לא שתצפית זה דבר טיפשי, אלא שכל ככלי לעומת כלי הכרה, כן? כלי תצפיתיים. עכשיו הוא עובר שמה על כל התשובות שניתנו לשאלה הזאת לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה ושולל את כולן. אין. לא ניתנה לזה אף תשובה בתולדות… אף תשובה שמחזיקה מים בתולדות הפילוסופיה לשאלה הזאת. כך שהבעיה של יום היא באמת בעיה מאוד מאוד קשה. הוא עובר גם על תשובות שניתנו אפילו לפני יום. זאת אומרת, יש ניסוחים מוקדמים יותר, לפני שהבעיה עוד הייתה מנוסחת כמו שהיא מנוסחת עכשיו, עדיין אבל הבעיה הזאת בוודאי הטרידה את האנשים, איך אנחנו צוברים מידע על העולם. בכל אופן, כאן קאנט עצמו ניסה להציע תשובה שהיא נתפסת על ידי רבים כתשובה היחידה שכן מחזיקה מים, זאת אומרת שניתנה לשאלה הזאת באופן שאולי כן מחזיק מים. והתשובה של קאנט הייתה הבאה: הוא בעצם עשה הבחנה נוספת, כדרכו של קאנט תמיד בשביל לתת תשובה הוא קודם כל עושה ניתוח מושגי, עושה הבחנות, ואז כל הסיפור איכשהו לכאורה מתקפל כבר ופתאום רואה שאין שאלה בכלל. כן? זה ממש מתודה בריסקאית של לימוד ישיבתי למי שמכיר. יש סיפור ידוע על רב חיים מבריסק ואבא שלו, הבית הלוי, כן? הבית הלוי. ושניהם לימדו בוולוז'ין תקופה מסוימת, היו ראשי ישיבה בוולוז'ין. והבית הלוי נזף בבן שלו, אומר: תשמע, השיעורים שלך זה שיממון מוחלט. זאת אומרת, אני מציב עשר קושיות ואז מעלה איזה יסוד מבריק ותופר את כל הקושיות במכה אחת. כולם רוקדים מרוב שמחה בשיעור שלי. אפשר לראות בשו\"ת בית הלוי כל מיני דוגמאות. ולעומת זאת בשיעורים שלך אתה עושה איזה ניתוח, הבחנה, והבחנות כאלה ואפשר להגיד כך ואפשר להגיד כך, וזה מתפצל מן עץ כזה, כן? שאתה מפצל אותו לכל מיני אפשרויות. וזה הכל. לא שואל שום שאלה, לא עונה שום תירוץ, שום דבר לא עולה. פשוט כל ראשון מתמקם על אחד הענפים של העץ וזה הכל. אין קושיות, אין תירוצים ואין כלום. ואני חושב שזה ביטוי למה שאמרתי כאן, שברגע שאתה עושה את הניתוח המושגי… וניסיתי להדגים את זה בעבר על כל מיני לימוד של סוגיות תלמודיות, שכשעושים את הניתוח המושגי כמו שצריך אפשר לוותר על כל מיני פלפולים למדניים כי אנחנו לא נזקקים להם, זאת אומרת הפתרונות צצים מאליהם. אז בהקשר הזה זה נכון אני חושב גם ב… בהקשר הזה, זה אולי באותו הקשר גם עוד סיפור. הבן שלי למד בישיבת גרודנא בבאר יעקב, ישיבה חרדית. ובאיזשהו שלב הוא החליט לעבור לגוש. ואז היה שמה, נעשה רעש גדול בעולמות, כמו שאומרים אצל ר' נחמן. וכולם ככה מאוד הזדעזעו וכעסו ופה ושם, ובאיזשהו שלב זרקו אותו מהישיבה. לא משנה, כי הוא לא סתם נוער ברזלים, נוער ברזלים זה בסדר, הוא רוצה ללמוד תורה. מי שרוצה ללמוד תורה אותו צריך לזרוק. אז בכל אופן, זה קשור קצת לפתיחה של השיעור הזה, מה שדיברנו בהתחלה. בכל אופן, באיזשהו שלב צלצל אליי, דיברתי בטלפון עם איזה יהודי שהוא בעצמו בוגר מדרשיה, ברוך השם חזר בתשובה, נהיה חרדי, והוא ראש ישיבה ידוע, והוא עוסק הרבה בנושרים ובכל מיני בעלי תשובה, מפנים אליו הרבה חבר'ה כאלה, שמבחינתם זה נושר מי שרוצה ללמוד תורה בישיבה אחרת, כן? זה ברור. אז דיברתי איתו בטלפון, אומר לי: תשמע, מספרים לי ניסים ונפלאות על הרב ליכטנשטיין בגוש עציון, שזה הבן שלי רצה לעבור לגוש עציון. אבל אני קראתי דברים שלו, זה בייסיק. הוא אומר לי: זה כל בחור ישיבה בכולל חזון איש או בכולל פוניבז' כותב דברים מבריקים פי אלף. אז אמרתי לו, לא בדיוק בשפה הזאת, אבל זה היה רוח הדברים, אמרתי לו שאתה מדבר כמו ילד, בגלל שזה בדיוק הוויכוח בין הבית הלוי לרב חיים מבריסק. מה זאת אומרת? אתה נורא מתפעל מהמהלכים המבריקים במאמרים של האברכים האלה מכולל פוניבז' או מכולל חזון איש, אבל כשאתה שומע שיעור של הרב ליכטנשטיין, הסוגיה פרוסה לפניך בצורה של עץ של אפשרויות, פרוסה לפניך כשמלה, כמו שאומרים, שום שאלה לא עולה ולא צריך לחפש תירוצים. אז מי זה הלומד ברמה הגבוהה יותר? אותו אחד שעושה איזה פלפול שחורז הכל, ולך תדע אם זה נכון או לא נכון, או אחד שבאמת מציג לפניך את ההיגיון של הסוגיה? אתה יוצא עם תמונה מלאה של כל השיטות, של האפשרויות, של ההשלכות וכולי, ולא איזה מסלול מסוים אחד שאתה בוחר כי עליו היה לך חידוש מעניין. זה לא מקצועי, זה לא רציני, זה לא מבוגר ללמוד בצורה כזאת. לומד מקצועית, נכון, זה יותר משעמם, כשאתה לומד מקצועית אתה לומד כמו הרב ליכטנשטיין, כי אתה עושה את הניתוח המושגי וממילא באמת השאלות לא עולות. חבל, זה הכי כיף שיש שאלה נורא קשה, ואז פתאום אתה מקבל תירוץ נהדר ומבריק, ואתה רוקד מרוב שמחה. אבל לרקוד מרוב שמחה זה יפה, אבל אם אתה רוצה לדעת את הסוגיה, כדי לדעת את הסוגיה צריך ללמוד אותה כמו שצריך, ללמוד אותה מקצועית, לא עם איזה חידוש מסוים שיש לך להגיד. יכול להיות שהוא נכון, אבל חידוש מסוים שיש לך להגיד שלפי מי שיודע העיקר בנוי השיעור, אתה בונה את כל הקושיות באופן כזה כדי שבסופו של דבר תוכל להגיד את החידוש שאתה רוצה להגיד. אתה לא מלמד את הסוגיה, אתה אומר איזשהו חידוש שיש לך בסוגיה ואת הקושיות אתה אוסף רק כדי שתוכל ליישב אותן את כולן באמצעות החידוש שלך. וזה הכל. המטרה היא לא ללמוד את הסוגיה, המטרה היא להגיד את החידוש, ואת הכל אתה בונה בשביל זה. וזה בדיוק הנקודה. במובן הזה אני חושב שבאמת קאנט שהוא מאוד מייגע ומאוד משעמם, אבל מאותה סיבה, זאת אומרת, הוא עושה איזה ניתוחים מושגיים מאוד מכבידים ומציקים ודקדקניים, נוקדניים כאלה, אבל בסוף בסוף הוא באמת מציג איזושהי מפה, לא בכדי הוא נחשב גדול הפילוסופים של העת החדשה. טוב, את כל זה אני…
[Speaker C] זה לא כל כך פשוט, הגישה האנליטית, כאילו, האובייקטיבית שמנתחת את הדברים ובודקת את כל האפשרויות כמו שתיארת על הרב ליכטנשטיין, היא נשמעת מאוד מרשימה אבל היא גורמת לכך שבעצם העיסוק הוא איזה תחושה שהעיסוק הוא בניתוח מעבדה כזה. אתה איש מדע, אתה לא רוצה לקנט, אתה לא רוצה להביע שום מעורבות בעניין, אין לך אג'נדה, אתה בא קר, איש מדע כזה שאמור להיות מנותק ומרוחק, והתוצאות בהתאם.
[הרב מיכאל אברהם] אני אענה על זה בקצרה כי זה לא הנושא שלנו, אני לא חושב שאתה צודק. השאלה אם אתה מערב רגש היא שאלה אחת ואל תכניס אותי עוד פעם לוויכוח הזה, והשאלה אם יש לך אג'נדה היא שאלה אחרת. בהחלט יכול להיות שתהיה לך אג'נדה, ועדיין כדי לתמוך בה או כדי להראות אותה או כדי לבסס אותה, אתה עושה ניתוח אובייקטיבי של העניין, אתה מראה שיקולים לפה ולשם, ואתה מגיע למסקנה מה בעיניך באמת הכיוון הנכון. לכן אני חושב שאתה צודק ברמה הפרקטית, ברמה הפרקטית אנשים שלומדים באופן כזה הרבה פעמים לא פוסקים הלכה וכנראה גם לא מצליחים לפסוק הלכה, כי הם לא מגיעים למסקנה מה נכון, הם מצליחים להסביר את כל האפשרויות. בשביל לפסוק הלכה אתה צריך… להחליט על אפשרות אחת שהיא הנכונה, והאחרות פחות נכונות. אבל אני חושב שזה לא גזירת גורל, זה לא הכרחי. אתה יכול לעשות את העבודה האנליטית כמו שצריך ועדיין גם להגיע למסקנות. אבל זה באמת כבר נושא שאני לא רוצה להיכנס אליו פה, זה לא הנושא שלנו. אז אני חוזר לקאנט. אז בסופו של דבר מה שאני אומר זה ככה, קאנט בעצם עשה הבחנה ראשונית הוא אומר ככה, כשאנחנו עוסקים בעולם הטענות שאנחנו טוענים על העולם הן לא על העולם כשלעצמו, אלא על העולם כפי שהוא מופיע לעינינו. אוקיי? עכשיו מה זה אומר? למשל כשאני מדבר על צבעים, על מהירויות, על תכונות פיזיקליות כאלו או אחרות, אני בעצם מדבר על האופנים שבהם אני תופס את העולם. אבל יש גם את העולם כשהוא לעצמו, לא איך שהוא נתפס אצלי. מה שקיים אי שם בחוץ במישור האובייקטיבי. המדע לא עוסק בזה. המדע עוסק באיך בני אדם תופסים את המציאות האובייקטיבית. זה מה שקאנט קרא הפנומנון והנואומנון. הפנומנון זה העולם כפי שהוא נתפס על ידי, כן פנומנלי, תופעות, עולם התופעות, והנואומנון זה העולם כשהוא לעצמו, כן הדבר כשהוא לעצמו. ולכן למשל כן דיברנו על זה כשדיברנו על החדר של מרי באחד הפעמים הקודמות, אז דיברתי על השאלה כן מה זה צבע צהוב? ברטרנד ראסל שואל בספר בעיות הפילוסופיה, מה זה צבע צהוב? בדרך כלל אתם תשמעו תשובה זה גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה. כמובן שטויות. גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה זו תופעה פיזיקלית. צבע צהוב זו תופעה הכרתית, כן זוכרים דיברנו על ההרמון של הפילוסופים ואם הם רואים אותו אותו צבע והסתבכנו שם קשות. אבל לענייננו מה שחשוב לי זו רק הנקודה הזאת. זאת אומרת כשאני מדבר על התופעות שאני תופס באמצעותן את העולם, כן שזה הייצוג של העולם בהכרה שלי, המדע עוסק בהם. המדע לא יודע מה להגיד על העולם כשהוא לעצמו. העולם כשהוא לעצמו זה משהו מופשט שאין לי מה להגיד עליו. כל מה שיש לי להגיד עליו זה רק על תכונות או מאפיינים שלו כפי שאני תופס אותם. ולכן קאנט אומר קודם כל עושה הבחנה בין הפנומנון לנואומנון. דבר שני הוא אומר המדע עוסק רק בפנומנון, לא בנואומנון. רק בעולם כפי שהוא מופיע לנגד עינינו להכרתנו, אוקיי? אם כך אומר קאנט, אז ברור שהתמונה המדעית שאנחנו תופסים היא לא רק פונקציה של מה שקורה בעולם עצמו, אלא היא גם פונקציה של צורות החשיבה וההכרה שלי. נכון? כי ברור שאם אני תופס משהו, הוא יהיה פונקציה של כלי התפיסה שלי. זוכרים את הצבע הצהוב? מישהו אחר שיסתכל על אותו גל אלקטרומגנטי יכול לשמוע שם את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, לא לראות צבע צהוב. למה? כי כלי החישה שלו הם אחרים משלי. ואותו דבר יכול להיות גם כלי חשיבה אחרים משלי. לכן עולם התופעות זה עולם שמעוצב על ידי כלי התפיסה, החישה והחשיבה שלי. ולא לעומת העולם כשלעצמו שהוא לא קשור אליי, הוא מה שהוא, אני לא יודע. אוקיי? עכשיו אומר קאנט, אם זה כך, אז זה כבר לא מפתיע שאנחנו יכולים להגיד דברים על העולם מעבר לעובדות שבהן צפינו. כי הדברים האלה בעצם נגזרים מצורות התפיסה שלנו. תחשבו למשל כמשל, נגיד שאני מסתכל על העולם דרך צלופן אדום. בלי לפתוח את העיניים אני כבר עכשיו אגיד לכם שכל מה שאני אראה יהיה צבוע באדום. נכון? אני לא צריך בשביל זה לצפות בעולם כדי לדעת את זה, למה? כי אם אני מכיר את כלי התפיסה שלי, אני יכול להגיד הרבה דברים על התמונה שאני אצפה בה, למרות שאני לא יודע מה קורה בעולם עצמו, אבל אני מכיר את כלי התפיסה שלי. וכלי התפיסה שלי מטילים אילוצים או צובעים באופנים מסוימים את העולם שאותו אני תופס. וכיוון שכך, אומר קאנט, אין פלא שיכולים להיות משפטים סינתטיים אפריורי. יכולים להיות משפטים שאני יודע לומר אותם על העולם בלי שצפיתי בעולם. למה? כי אני לא אומר אותם על העולם, אני אומר אותם על העולם כפי שאני תופס אותו. והעולם כפי שאני תופס אותו, בהחלט אני יכול להגיד עליו דברים שנגזרים מהיכרות עם כלי התפיסה שלי. זה נקרא טענות טרנסצנדנטליות אצל קאנט. טענות שקודמות לתצפית, טענות שמהוות תנאי לתפיסה שלי. ומתוך היכרות עם מערכת האילוצים או מערכת כלי התפיסה שלי, החישה, החשיבה, כל התפיסה שלי, אני יכול לטעון טענות על העולם גם בלי לצפות בו, כי אני יודע שהוא יופיע בעיניי. באופן הזה ולא באופן אחר, כי פשוט אני יודע שכלי התפיסה שלי תופסים כך ולא אחרת. ולכן, אומר קאנט, זה הפתרון שהוא מציע לבעיית הסינתטי אפריורי. אוקיי, בקצרה ובקליפת אגוז, אבל זה המהלך העקרוני.
[Speaker E] סליחה רב, אפשר? למה זה עדיין לא ייחשב כאנליטי ואפריורי? בגלל שהצלופן האדום הזה צבוע באדום, אני יודע מראש מה תוצאה של, אני מכיר את האדום. אני יודע מה התופעה שאני אסתכל דרך אדום, לכן זה גם אנליטי בעצם, זה לאו דווקא סינתטי.
[הרב מיכאל אברהם] למה אתה חושב שזה אנליטי? נגיד שאני אראה את זה בצבע אדום את הכדור שאני אצפה בו, אז אני אומר מראש הכדור יהיה בצבע אדום, עדיין היותו צבוע באדום זה לא תכונה של הכדור.
[Speaker E] נכון נכון, אבל אני כבר חוויתי את המבט.
[הרב מיכאל אברהם] זה אפריורי, אבל זה לא אנליטי. אנליטי הכוונה זה משהו שאתה מוציא אותו מניתוח של המושג שבו אתה עוסק. הצבע האדום לא יוצא מניתוח המושג של הכדור. אתה צודק שהוא אפריורי, זה בדיוק מה שקאנט אומר. זה אפריורי זאת אומרת שזה לא צריך תצפית, אני יכול להגיד את זה גם בלי תצפית. זה בדיוק הפתרון שהוא מציע לעשות הבחנה חדשה בין האנליטי לאפריורי. זאת אומרת יכול להיות אפריורי שהוא לא אנליטי, הוא סינתטי. סינתטי אפריורי, זה בדיוק מה שקאנט מנסה להסביר פה. אוקיי?
[Speaker E] כן, אבל אני כבר חוויתי את ה, אני כבר יודע מה זה אדום. אם אני כמו מרי בחדר שלה לא ראיתי אף פעם בחיי את האדום, אז נכון שזה היה סינתטי.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, סבבה, ברור, אבל אתה צפית בזה שיש לך צלופן אדום על העיניים, אבל אתה לא צפית בכדורים. במובן הזה זה אפריורי. גם אתה יכול להגיד שהתצפית של האדם על עצמו זה גם סוג של תצפית. במובן הזה מה שאני יודע על עצמי אתה יכול לקרוא גם לזה א-פוסטריורי. אני צופה בעצמי. בדרך כלל מקובל לחשוב שכשאני מכיר את עצמי זה לא דבר א-פוסטריורי, זה דבר אפריורי. זאת אומרת אני מכיר את עצמי מבפנים, לא מבחוץ. שופנהאואר למשל טען כנגד קאנט, לא כנגד אלא בעקבות קאנט, שההבחנה בין הפנומנון לנואומנון נשברת כשהאדם מתבונן בתוכו פנימה. כשאדם תופס את עצמו מבפנים הוא בעצם לא מסתכל על הדבר מבחוץ ורואה אותו איך שהוא מופיע לעיניו, אלא הוא תופס את הדבר כשלעצמו. אתה תופס אותי כמו שאני מופיע כלפי חוץ, אבל אני תופס את עצמי מבפנים, לא מבחוץ. זאת אומרת אני תופס את הדבר כשהוא לעצמו, את מיקי כשהוא לעצמו, לא את מיקי כפי שהוא מופיע כלפי חוץ. בסדר, אז זה עניין של מינוח. אני מוכן לקבל גם את המינוח שלך, אבל במינוח המקובל זה נקרא אפריורי אבל לא אנליטי וגם לא א-פוסטריורי. בסדר? עכשיו, אתה צודק שבעקבות הפתרון הקאנטיאני יש כבר טשטוש מאוד גדול בין כל הקטגוריות האלה של האפריורי והא-פוסטריורי וכולי, כי באמת טענות מדעיות הופכות להיות טענות אפריוריות. אבל אנחנו כן משתמשים בתצפית כדי להגיע אליהם, רק התצפית לא מספיקה, אנחנו עושים הכללה אחרי שעשינו תצפיות. אז זה כבר לך תדע איך לקרוא לזה, זה אפריורי, זה א-פוסטריורי, זאת אומרת יש כבר טשטוש מאוד גדול בין החלוקות, ארבע חלוקות האלה או שתי החלוקות, שתיים שהן שתיים, כן? שתיים שהן ארבע, זאת אומרת שהחלוקות שהוא עשה קודם. בהמשך אני אמשיך עוד יותר לטשטש את זה. יש לי בעיה עם הפתרון הקאנטיאני. בעיה עם הפתרון הקאנטיאני זה שהוא פשוט בלתי סביר לחלוטין. למה? בוא ננסה לחשוב למשל על החוק השני של ניוטון. החוק השני של ניוטון אומר שהכוח שווה למסה כפול התאוצה. הכוח והתאוצה נמצאים ביחס לינארי, זה קבוע, מכפלה בקבוע. אוקיי? עכשיו נגיד שבעולם עצמו יכול להיות שהקשר הוא אחר, אבל כלי ההכרה שלי מכתיבים, כך יגיד קאנט, שאני לא יכול לראות יחס אחר בין כוח לתאוצה. זה חוק טבע, הוא בעצם טענה סינתטית אפריורי. אז מסביר לנו קאנט למה אני רואה דווקא ככה את הקשר בין כוח לתאוצה, כי זה כנראה זאת צורת התפיסה שלי. זה משהו שהוא פונקציה של כלי החישה שלי, לא של העולם כשלעצמו. זה רק העולם כפי שהוא מופיע לעיניי. ואז בעצם יוצא שיכול להיות שבעולם עצמו התאוצה היא הולכת כמו הכוח בריבוע, אבל לעיניים שלי לא יתפסו יחס כזה. תפיסה שלי איכשהו מכתיבה שהקשר צריך להיות קשר לינארי, שאף שווה לאם איי. אוקיי? עכשיו, זה כמובן בלתי סביר, כי הכל יכול להיות כמובן, תמיד יכול להיות גם שיש איזה שהוא שד שכל פעם משגע אותי וכל פעם עושה לי משהו אחר. אבל זה לא סוג הטענות שפילוסוף רציני יטען. זאת אומרת, אתה בעצם מציע פה טענה שהיא מאוד מאוד בלתי סבירה ואני לא רואה מה אתה מרוויח כשאתה מסביר באמצעותה טענה אחרת שהיא בלתי סבירה, האמון במדע. והטענה שבה אתה משתמש היא לא יותר סבירה מהטענה שאותה אתה רוצה להסביר. למה? כי הרי ברור שגוף שמשקלו שני, מסתו שני קילוגרם, אני יכול לראות שהוא נע בתאוצה של ארבעה מטר לשנייה בריבוע, של ארבע, אוקיי? איך זה יקרה? אם אני אפעיל עליו כוח של שמונה ניוטון. שמונה שווה למסה שהיא שתיים כפול תאוצה שהיא ארבע, אז לכן כוח של שמונה ניוטון על מסה של שני קילוגרם תיתן לי תאוצה של ארבע. אוקיי? אז את הגוף הזה כשהוא ינוע בתאוצה ארבע אני אראה. עכשיו, אם פועל עליו כוח אחר, כוח של שלושה ניוטון והוא ינוע בתאוצה ארבע, אז פתאום אני לא אראה אותו? למה? הגוף הזה נע בתאוצה ארבע, למה שאני לא אראה אותו? מה הבעיה? בגלל שפעל עליו כוח אחר, מה אכפת לי? את הכוח אני ממילא לא רואה. מה, הכוח הזה פועל בצורה מיסטית על כלי הפרספציה שלי, על כלי ההכרה או התפיסה שלי, ולא נותן לי לראות שהתאוצה של הגוף הזה עכשיו היא ארבע? מאיפה בא השד המטעה הזה? זה פתרון לחלוטין בלתי סביר. ולכן אני טוען שגם את הפתרון הקנטיאני צריך להשליך לאותו פח שבו הוגו ברגמן משליך את כל שאר הפתרונות באותו פרק. אין פתרון לבעיה הזאת. ואני רוצה לטעון כתוצאה מזה, זה הצעד החשוב, שאין לנו מנוס אלא לקבל מה שכבר הוזכר פה קודם, אני גם דיברתי על זה הרבה פעמים בעבר, כתבתי, אין לנו מנוס אלא לא לקבל את ההבחנה הבסיסית שמכתיבה את כל הבעיה. גם אני אעשה ניתוח מושגי עכשיו. מה אני אומר? אני אומר דבר כזה: כל הבעיה מתעוררת בגלל שאנחנו עושים הבחנה בין חשיבה לבין הכרה. אנליטי סינתטי זה בחשיבה, אפריורי ואפוסטריורי זה בהכרה. בעצם מה שאני אומר זה דבר כזה: בשביל לדעת מידע על העולם צריך הכרה, או תצפית, נכון? זה הכושר שמביא לי מידע על העולם, זה כושר ששייך לעולם ההכרות, לחושים, לאמצעים שבאמצעותם אני מכיר את העולם. זה לא שייך לעולם המושגים של החשיבה. חשיבה לא אמורה להוסיף לי מידע על העולם. החשיבה תנתח את המידע, אבל רק התצפית מביאה לי מידע על העולם. אוקיי? זו בעצם המסגרת שבתוכה מתנהל כל הדיון הזה, זה מה שעורר את כל הבעיה, ההבחנה החדה הזאת בין חשיבה לבין הכרה. אוקיי? עכשיו אני שואל, או עכשיו אני אומר, טוב, אז לא מצאנו פתרון. אין פתרון לבעיה. טוב, אם לא מצאנו פתרון לבעיה משהו במסגרת כנראה לא נכון, במסגרת שמכתיבה את הבעיה. ואני רוצה לטעון שההבחנה החדה הזאת שעושים בין חשיבה לבין הכרה היא שורש הבעיה. ההבחנה היא לא חדה. יש ערבוב מסוים בין שני סוגי הקשרים האנושיים האלה, חשיבה והכרה. יש חשיבה מכירה. מה זאת אומרת? יש דברים שנראים לנו כמו חשיבה כי הם לא תוצאה של תצפית חושית, כמו עיקרון הסיבתיות למשל של יום. איך אני יודע את עיקרון הסיבתיות? הרי הוא לא תוצאה של תצפית. אוקיי? אז קאנט יגיד לנו \"מה זאת אומרת? כי ככה אני חושב\", זה פשוט אילוץ שנובע מכלי התפיסה שלי. אני לא יכול לתפוס דברים שלא בצורה סיבתית. אוקיי? למרות שתורת הקוונטים קצת מערערת את זה, אבל קאנט עוד לא ידע על זה. אז כך קאנט הסביר את זה. אז מה אני טוען? אני טוען שלא. אני יודע שיש עיקרון סיבתיות כי אני רואה את זה. איך אני רואה את זה? לא בעיניים, לא בשום חושים, לא במכשירי מדידה, לא בשום מקום. יש איזה שהוא כושר שכלי שהשכל מתבונן על העולם. השכל מתפקד ככוח מכיר, לא ככוח חושב. זו הכרה לא חושית, תקראו לזה חוש שישי אם תרצו. אוקיי? זו הכרה לא חושית שהיא מאפשרת לי לתפוס תובנות כלשהן על העולם, כך שהן לא יוצאות מתצפית במובן המדעי המצומצם, תצפית חושית או כלי מדידה, אלא הן כן תוצאה של תצפית שכלית על העולם. זאת אומרת, אני רוצה לטעון שאם מישהו בועט ואני רואה בעקבות זה את הכדור. אבל אומר יום, כן, אבל התצפית לא אומרת לך שזה בגלל. היא אומרת שקודם בעטת ואחרי זה זה עף. אבל הקשר של ה\"בגלל\", הקשר של הגרימה בין הבעיטה לבין המעוף של הכדור, אליו אתה לא יכול להגיע מתצפית. התצפית לא מראה לך שזה בגלל, היא רק מראה לך שזה קרה קודם ואחרי זה זה קרה. אז איך אתה יודע שזה בגלל? אז קאנט יגיד לך זאת פרשנות שנבעה מצורת החשיבה שלנו. ואני אומר לכם שאנחנו רואים את זה פשוט, שיש יחס סיבתי ביניהם. לא בעיניים, אנחנו לא יכולים לראות את זה עם מכשירי מדידה ולא בחושים. אבל אנחנו רואים את זה בעיני השכל שלנו. אנחנו פשוט רואים, זה סוג של הכרה מופשטת, הכרה פילוסופית, הכרה מחשבתית או חשיבה מכירה, איך שלא תקראו לזה. במילים פשוטות, מה שבעצם הדבר הזה אומר, שנייה אחת, מה שהדבר הזה אומר זה שההבחנה בין חשיבה לבין הכרה היא לא דיכוטומית כמו שחושבים בדרך כלל. כי אם נשארים עם הבחנה דיכוטומית בין חשיבה לבין הכרה, אין אפשרות לבסס את האמון שלנו במידע שאנחנו צובריים, במדע, בפרט במדע. ולכן אני טוען שחייבים, אם אני מניח שיש לי אמון במדע, דיברתי קודם על הפרגמטיזם, אם אני מניח שיש לי אמון במדע, בהכרח אני צריך לאמץ את התפיסה, ונדמה לי שמי שתבדקו את עצמכם לכולכם זה ברור שזה קיים אצלנו. רק עד שזה לא מנוסח אנשים לא לוקחים בחשבון בכלל אופציה כזאת. אבל לכולנו ברור שיש לנו את הכושר הזה. אנחנו מבינים שיש יחס סיבתי בין הבעיטה לבין הכדור. אתה לא תמכור לי לוקשים שאין שם יחס סיבתי, שזה פשוט קודם קרה זה ואחרי זה קרה זה, אבל זה לא בגלל הבעיטה הכדור עף. כולנו מבינים שזה בגלל. אז הפקפקנים יגידו, הספקנים יגידו: מה זה בגלל? כי אתה רגיל, זה פשוט צורת החשיבה שלך, אבל לא באמת כטענה על העולם, לא שבאמת בעולם יש יחס סיבתי בין הבעיטה לבין המעוף של הכדור. אני טוען לא. יש יחס סיבתי. איך אני יודע? כי אני רואה את זה בעיני השכל שלי. ואת הראייה הזאת אני מכנה אינטואיציה. אינטואיציה, יש לי אינטואיציה שמשהו נכון. מה זה אומר אינטואיציה? שאני לא רואה את זה, נכון? אני אבל אני חושב שזה נכון עדיין. מה פירושה של האינטואיציה הזאת? הרי כשאני אומר שיש לי אינטואיציה שזה נכון, אני בעצם אומר אני באמת חושב שזה נכון בעולם עצמו, לא רק שאני רגיל לחשוב שזה נכון. אני טוען שזה באמת נכון, אבל זה לא יוצא מתצפית. אז על בסיס מה אני מאמין שזה נכון? על כורחנו שכולנו, אני חושב, חשים כך, אנחנו מבינים שיש לנו איזשהו כושר להכיר דברים בעולם לא באמצעות תצפית חושית ישירה. לקושר הזה אני קורא אינטואיציה. תרצו תקראו לזה אמונה, בעיניי זה אותו דבר, מילים נרדפות. אמונה לא דווקא באלוהים, אמונה בחוק הסיבתיות זה גם אמונה. זאת אומרת אמונה הכוונה משהו שאני יודע אותו גם אם אני לא רואה אותו בעיניים. אני פשוט רואה או חווה אותו בצורה בלתי אמצעית וזה לא עניין סובייקטיבי, רגש או חוויה פנימית, אלא זה כלי נוסף להכיר את העולם, ליצור אינטראקציה עם העולם. זו הטענה שלי בעצם, ואני חושב שזה הפתרון היחיד שמחזיק מים לבעיה של הסינתטי אפריורי, לבעיה של איך צובריים מידע ואיך אפשר לתת אמון במסקנות המדעיות שלנו.
[Speaker C] רגע. כן. התינוק לפני שהוא נולד, אם הוא היה יכול לחשוב והוא לא חווה כלום ושום דבר בעולם, לא בטוח שהיה לו את האינטואיציה הזו. הרמב\"ן שחושב כביכול בפרשנות הפשוטה שהכול זה נס, ואנחנו, נניח שאנחנו חווים את המציאות כנס ובלי סיבתיות, כל רגע אלוהים מחליט על כל עלה, על כל טיפה, אז גם כן הוא כנראה חווה את המציאות אחרת. אבל מעבר לכך, אפשר גם ללכת עוד צעד אחד בכיוון של הרב, אם נלך בגישה הגליאנית כזו שהאדם הוא לא עומד בפני עצמו, הוא חלק מהעולם. אז כשהוא רואה את עצמו, את כלי החשיבה שלו, הוא רואה את העולם כי זה העולם.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, זה ניסוח אפשרי מבחינתי. תסביר כך את האינטואיציה, לא אכפת לי. אבל עדיין, עדיין הטענה היא שצריכה להיות לנו יכולת להכיר דברים בעולם שלא באמצעות תצפית במובנה המצומצם, במובן תצפית עם חושים, תצפית מדעית. זו הטענה. לא אכפת לי כרגע מה המנגנון, אם אני חלק מהעולם או כל מיני תופעות תיאורים מיסטיים כאלו ואחרים, לבריאות. אני לא נכנס עכשיו לשאלה איך בדיוק המנגנון הזה עובד, אני רק מצביע על קיומו. זה הכול. עכשיו אני רוצה להתקדם עוד טיפה בניסיון לחדד מה בעצם הדבר הזה אומר. תראו, דיברתי על אבדוקציה כהיסק נוסף מעבר לשלושת דרכי ההיסק: אינדוקציה, אנלוגיה ודדוקציה. אני אביא דוגמה שאולי יהיה… דוגמה הקלאסית שהרבה פעמים מובאת בהקשרים האלה, קרינת גוף שחור. קרינת גוף, כן, גוף שחור אידיאלי, כן, גוף שחור אצל מדענים תיאורטיים, לא מדענים ניסיוניים, זה גוף שבולע את כל קרני האור בשווה. בסדר? גופים שיש להם צבעים, זה נגיד גוף אדום זה גוף שלא בולע את הצבע האדום. לכן הצבע האדום שפוגע בו מוחזר ולכן אני רואה אותו בצבע אדום. את כל שאר הצבעים הוא בולע, או יחסית בולע, או הרבה מהם הוא בולע. אוקיי? גוף שחור זה גוף שבולע את כל הצבעים, לכן הוא לא מחזיר שום צבע. אותו דבר כשאני מחמם את הגוף הזה, הגוף הזה גם יפלוט את כל הצבעים, קרינה של גוף שחור, כשמחממים את הגוף הוא פולט קרינה. עכשיו, הרבה שנים הכירו את התופעה הזאת, כן, כשאתם מחממים חוט להט או מתכת אז היא כמובן פולטת אור, נכון? זאת אומרת, אנחנו, זה אור כתום כזה כמו אש כזה. אוקיי? אז זה למשל תופעה של קרינת גוף שחור או השמש, הצבע של השמש זה בעצם גם סוג של קרינת גוף שחור. עכשיו, השאלה איך, איך בדיוק נראית דיאגרמת הפליטה או כמה, כמה היא פולטת מכל אורך גל של אור. זאת אומרת, באורך גל כזה היא פולטת בעוצמה כזאת, אורך גל כזה בעוצמה אחרת, איך, איך, אז היו מדידות שונות שהראו לנו כמה היא פולטת מאורך גל מסוים, מאורך גל אחר, היו לנו מדידות שונות. באיזשהו שלב היו שתי השערות, השערה אחת לאורכי גל הנמוכים, השערה אחת לאורכי גל הגבוהים, והם לא התלכדו אחת עם השנייה עד שהגיע פלאנק ב-1900 והוא מצא נוסחה שמחברת את הקירוב לאורכי גל הארוכים והקצרים, וזה מה שנקרא נוסחת פלאנק. נוסחת פלאנק זאת הנוסחה השלמה שאומרת לנו איך גוף שחור פולט קרינה. אוקיי? הוא נותן פשוט שרטוט, שרטוט של גרף שאומר בכל אורך גל כמה נפלט. אוקיי? יש גם פונקציה, אפשר לכתוב את הפונקציה הזאת בצורה מפורשת. עכשיו פלאנק עצמו כבר הבין שאם זאת הצורה אז כנראה שיש פה איזושהי תיאוריה שהאור נפלט במנות בדידות, לא ברצף, פוטונים. ואיינשטיין חמש שנים מאוחר יותר ב-1905 טען שהפוטונים האלה זה לא רק סתם איזה ישות תיאורטית כדי להסביר משהו, הם באמת קיימים, אור באמת מורכב מפוטונים. ואז התחילה תורת הקוונטים בעצם והשאר היסטוריה. עכשיו, פה היו שני שלבים מאוד מעניינים ומובחנים. היה שלב ראשון שבו עשינו אינדוקציה. ראינו כמה מדידות בכמה אורכי גל, אנחנו רואים בכל אורך גל כמה זה פולט, נגיד היו לנו, לא יודע מה, חמישה, שישה, שבעה נתונים כאלו. עכשיו עשינו הכללה ואמרנו הגרף כולו הוא כזה. למה זאת הכללה? כי כשיש לי את הגרף אני יכול בכל אורך גל להגיד כמה הוא יפלוט. גם באורכי הגל שלא מדדתי, נכון? כשאני מודד אני מודד אורך גל מסוים. אבל איך אני יודע את התמונה הכללית בכל אורך גל מה קורה? זאת תוצאה של אינדוקציה. האינדוקציה זה הכללה שאומרת לי עכשיו אני יודע בכל אורך גל כמה הוא פולט. אבל זאת אינדוקציה, זה פשוט לקחת מקרים מסוימים ולמצוא הכללה שנכונה לכל המקרים. אבל עכשיו הגיע צעד נוסף והצעד הזה קרוי אבדוקציה. הצעד הזה הוא בעצם אומר יש לי תיאוריה שמסבירה למה הגרף הוא הגרף הזה. תבינו שלהגיע מהמדידות לתיאוריה זה לא תהליך של אינדוקציה. תהליך של אינדוקציה זה הכללה פשוט, יש לך כמה דוגמאות אתה עושה כלל שהדוגמאות האלה הן מקרה פרטי שלו. אבל המעבר מהדוגמאות לתיאוריה שמסבירה, והוא אומר בהמשך זו תורת הקוונטים בעצם כן? המעבר לתיאוריה הוא לא הכללה במובנה הרגיל זה לא אינדוקציה. זה סוג אחר של הכללה, זה מעבר ממקרים פרטיים לתיאוריה, לא ממקרים פרטיים לחוק כללי שנכון לכל המקרים. למשל תנו לי דוגמה עם סוקרטס, כשאני אומר שסוקרטס ראיתי שסוקרטס מת הוא בן תמותה וגם מוישלה הוא בן תמותה. טוב אז כנראה כל בני האדם הם בני תמותה. זאת הכללה, זה אינדוקציה, נכון? אבל אם עכשיו יבוא מישהו ויגיד תראה אני אסביר לך גם למה אנשים מתים, כי יש להם אנרגיה ויש מנגנונים שמכלים את האנרגיה ויש בלאי של הגוף וזה ולכן אנשים מתים. זה זאת כבר לא הכללה זאת תיאוריה שמסבירה את ההכללה. המעבר לתיאוריה הזאת נקרא אבדוקציה. ההכללה זה אינדוקציה, המעבר לתיאוריה הזאת נקרא אבדוקציה. עכשיו מעבר לבעיית האינדוקציה של יום יש גם את בעיית האבדוקציה איך אני יודע. שבאמת זאת התיאוריה הנכונה? יכולתי להעלות אינסוף תיאוריות אחרות שגם יסבירו את הגרף הזה. כמובן הן יהיו יותר מסובכות, זאת תיאוריה פשוטה יותר. מי אמר שהפשוט הוא נכון? יש הרבה צורות לנסח את הקושי הזה. והטענה שלי היא שאני פשוט רואה שזה נכון עם האינטואיציה שלי. האבדוקציה היא ביטוי, אני חושב, יותר מזוקק מאשר האינדוקציה. האבדוקציה היא ביטוי מזוקק לזה שאנחנו יכולים להתבונן על מקרים במציאות והם כאילו שקופים מבחינתנו. אנחנו דרכם רואים שיש מאחוריהם איזושהי תיאוריה שמחוללת אותם. הראייה הזאת היא זאת שמניבה את האבדוקציה. וזה מה שדיברתי קודם על ראייה או חשיבה מכירה או אינטואיציה, שזה בעצם הבסיס לאיך אני מגיע לתובנות סינתטיות אפריורי. עכשיו, לדבר הזה יש תקדימים, אני לא איכנס לזה כי דיברתי על זה גם בעבר וגם כתבתי על זה. הרב הנזיר מדבר על היגיון שמעי. הרמב\"ם מדבר על עיני השכל. שימו לב, שני הצמדות האלה, הצמדות מעניינות. כי עיניים שייכות לעולם ההכרה, שכל שייך לעולם החשיבה. מה זה נקרא עיני השכל? הרמב\"ם בתחילת מורה נבוכים. מה זה עיני השכל? זה אומר שיש בשכל איזשהו כושר שהוא כושר של הכרה, לא של חשיבה. יש שכל מכיר, חשיבה מכירה. אני משתמש בשכל שלי כדי להכיר את העולם, לא דרך החושים. השכל יודע להסתכל בעולם ולהכיר אותו. והיגיון שמעי של הרב הנזיר זה אותו צירוף. היגיון זה שייך לשכל, לחשיבה. שמעי, שמיעה, שייכת לחושים, להכרה. אוקיי? עוד פעם הצמדה כזאת שאומרת שיש ביכולת החשיבתית שלנו גם כושר שהוא כושר הכרתי. ההבחנה בין הכרה לבין חשיבה היא לא חדה. המוסקטר השלישי בטריומוויראט הזה זה הוסרל, פילוסוף אדמונד הוסרל, פילוסוף יהודי צרפתי שהוא בעצם גם דיבר, הוא אולי דיבר ממש במונחים האלה, הוא דיבר על ראייה אידיטית. יש לנו איזושהי יכולת לראות אידיאות. עכשיו, אידיאות זה דבר מופשט, אנחנו לא רואים אותם בעיניים. האידיאה של דמוקרטיה, האידיאה של לא יודע מה של הסוסיות. אני לא רואה אידיאות בעיניים, אבל אני רואה אותם באיזשהו מובן אינטלקטואלי. זאת ראייה אינטלקטואלית. להבדיל מאלה שחושבים שאני חושב את האידיאות. לא, אני צופה באידיאות, אני רואה אותם. האינטואיציה זה כוח מכיר, לא כוח חושב. זאת אומרת, זאת הטענה. וזה בעצם הפתרון לבעיות של יום, הפתרון היחיד האפשרי לדעתי. שיש לנו יכולת חושישית אם תרצו או חשיבה מכירה, יש לנו יכולת להכיר דברים בעולם באמצעות החשיבה שלנו. החשיבה לא מתרכזת בתוכנו פנימה בלי ליצור אינטראקציות עם העולם ומנתחת רק מידע שההכרה מביאה אליה. לא, החשיבה בעצמה שואבת עוד מידע על העולם. בחשיבה, לא דרך החושים, אני יכול לעשות את זה בעיניים עצומות. אוקיי? זה בעצם החידוש שיש פה. ואני אומר עוד פעם, מי שיש לו אמון במדע לדעתי באופן מובלע לפחות מניח את זה, למרות שזה נשמע נורא מיסטי ונורא לא רציונלי. אני חושב שכל אדם סביר חש את זה ומניח את זה, גם אם הוא לא מודע לזה. כי פשוט בלי זה לא יכול להיות לנו אמון בהמון דברים שאנחנו כן נותנים בהם אמון. טוב.
[Speaker E] סליחה רב, סליחה רב, שאלה מהצד. מה שאתה אומר, מה שאתה מסביר, שהאינטואיציה מביאה אותי לבחור בתיאוריה, באבדוקציה, שמסבירה את האינדוקציה הכי פשוטה. האינטואיציה מביאה אותי לבחור לפי העיקרון של התער של אוקהם? או לאו דווקא?
[הרב מיכאל אברהם] זה יכול להיות? אני חושב שזה בדרך כלל התער של אוקהם לדעתי. אני עשיתי על זה לא מעט עבודות והראיתי שהרבה מאוד מצורות החשיבה שלנו בעצם, אנחנו אפילו לא מודעים לזה, אבל הם מבוססות על התער של אוקהם. ודיברנו על זה בעבר בקורסים קודמים, בהרצאות קודמות על הקל וחומר, בניין אב משני כתובים, בניין אב מכתוב אחד, פירכות, הכללות, צד שווה, כל הדברים האלה שאני טענתי שזה פורש את כל החשיבה הא-דדוקטיבית, זה אבני הבניין שפורסות את כל החשיבה הא-דדוקטיבית והראיתי שכל אלו מבוססים על התער של אוקהם באופן מובלע. אבל זה כבר נושא לדיון אחר. טוב, אני עוצר כאן. יש עוד הערה?
[Speaker C] הרב, הרב, אני לא כל כך מבין את הדיון הזה כשנניח ניקח את הוסרל כביכול. הוא אומר תתרכז בתודעה, בפנומנולוגיה של מה שאתה קולט מהמציאות. עכשיו באים ושואלים מי אמר לי שזה אומר משהו על המציאות עצמה? מה זה בכלל מעניין אותי? כזאת סקרנות כזאת. סקרנות כזו משועממת שאומרת מעבר למה שאנחנו יכולים לחוות ולקלוט מהמציאות, מעניין אותנו מה יש שם מעבר לפרגוד. מה זה כל כך מעניין אותך? זה לא, אני לא רק אומר שזה לא מעניין, אני אומר לא יכול להיות שאנשים חכמים השקיעו בזה את עולמם כי לא נראה לי שזה מה שבאמת עניין אותם, מה יש שם ששם לעולם לא יגיע להכרתנו.
[הרב מיכאל אברהם] אני אסביר רגע. הטענה היא שאני לא נכנס עכשיו בכלל לשאלה אם אנחנו מדברים על העולם או על העולם כפי שהוא מופיע לעינינו. אני מקבל את הטענה הקאנטיאנית, שאנחנו מסתכלים, המדע עוסק בעולם כפי שהוא מופיע לעינינו, לא בעולם עצמו. אני מקבל את הטענה הזאת. רק השאלה היא מה ההצדקה לתת אמון במדע? גם אם הוא מדבר על הפנומנון, עדיין לא ברור מה ההצדקה, כי הטיעון הטרנסצנדנטלי של קאנט לא נותן הצדקה לזה. ולכן השאלה אז מה כן ההצדקה לזה? ואני טוען שההצדקה לזה יכולה להיות רק זאת, רק האינטואיציה. לכן אני לא נזקק להיכנס לשאלה האם התופעות המדעיות עוסקות בעולם עצמו או בעולם כפי שהוא מופיע לעינינו, אני נוטה לקבל את הטענה הקאנטיאנית בעניין הזה. אני אטען שהביסוס שהוא הציע עבורה הוא לא נכון, אותו אני לא מקבל.
[Speaker C] אבל האמת היא שהמטרה שלנו בעולם היא קודם כל לשרוד בו, ולעבור אותו איכשהו עם כמה שפחות סבל. ואם האינטואיציה ואם כלי ההכרה נותנים לנו את הדרך הזו בינתיים המיטבית, אנחנו לא יכולים לדרוש יותר מזה ואנחנו גם לא דורשים יותר מזה.
[הרב מיכאל אברהם] הגעת לדברים שדיברנו עליהם לא איתך, אלא באופן כללי דיברתי עליהם וכתבתי עליהם המון, אבל אני צריך בשביל זה זמן ארוך כדי להסביר את זה. זאת אומרת, יש פה כמה וכמה נקודות שלדעתי טיעון כזה מפספס, אבל זה אני צריך זמן בשביל זה. אוקיי, אז נעצור כאן. שבת שלום.
[Speaker B] תודה רבה.