בימ＂ד נשים – חורף ב' תשפ＂ג – נדרים – שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- ידות: דיבור מקוצר מול ניסוח אחר
- שבועות והדרישה לשם השם
- המשנה בדף ט׳: “כנדרי רשעים” והקושי בשבועה
- תוספות בדף ב׳: כינויים כן, ידות לא
- המאירי: גאונים, חילוקים בין שבועות, וקורבן מול מלקות
- הרמב״ם והראב״ד בהלכות שבועות
- הר״ן: ראיה מכינויי שבועה ושם השם
- “איסור בלי מלקות”: בל יחל כהסבר ברמב״ם ובקרית ספר
- שיטת הרמב״ן/רא״ש: ידות מועילות בשבועה לכל דיניה
- רבי נפתלי טרופ: חקירה בתפקיד שם השם ומיפוי השיטות
- יישוב הקושיה על תוספות: “ידות בשבועה” רק לבל יחל
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את שאלת יסוד הסוגיה בידות שבועה: כיצד יכולה שבועה לחול כשלא נאמר בה שם השם, אף שלפי ההבנה המקובלת שבועה דורשת הזכרת השם. הוא מבחין בין ידות כדיבור מקוצר שמושלם לבין ידות כניסוח אחר שמבהיר כוונה, ומדגיש שבשבועות הבעיה חריפה מפני שהשבועה נתפסת כחילול שם השם. מתוך המשנה בדף ט׳ ע״א על “כנדרי רשעים” עולה לכאורה ששבועה חלה גם בלי שם, והטקסט מציג מחלוקות ראשונים: תוספות שולל ידות בשבועה, ר״ן ומה שמובא בשם גאונים לומדים שכינויי שבועה מוכיחים שאין צורך בשם, והמאירי מביא תירוצים והבחנות בין שבועת העדות/פיקדון לשבועת ביטוי ובין קורבן למלקות. בהמשך מובאות שיטות הרמב״ם והראב״ד בהלכות שבועות, וביאור של רבי נפתלי טרופ שמעמיד את מוקד המחלוקת בתפקיד שם השם: האם הוא לשון השבועה או מהות חומרתה, ומכוח זה מתפרשת גם שאלת “איסור בלי מלקות” כקשורה לבל יחל.
ידות: דיבור מקוצר מול ניסוח אחר
הטקסט מגדיר ידות בדרך הרגילה כדיבור מקוצר שבו אומרים רק חלק מן הנוסח, ודין ידות משלים את החסר עד שנוצר “דיבור שלם” שנחשב כאילו נאמר במלואו. הוא מציג אפשרות אחרת להבנת ידות שלפיה אין צורך בדיבור מלא מצד עצמו, אלא די בדיבור שמבהיר בבירור את הכוונה, כך שהדיבור הוא אינדיקציה לכוונה ולא תנאי מהותי. הוא קובע שבמשנה בדף ט׳ ע״א מדובר בידות מהסוג שאינן דיבור מקוצר אלא ניסוח אחר שאינו לשון נדר/שבועה רגילה, אך משמעותו ברורה כהחלת נדר או שבועה, ומקשר זאת למחלוקת ראשונים האם גם ניסוח כזה נקרא ידות. הוא מבאר שלפי התפיסה שהעיקר הוא הבהרת הכוונה, גם ניסוח אחר יכול להספיק, מפני שהוא מבטא בבירור שהאדם מתכוון להתחייב.
שבועות והדרישה לשם השם
הטקסט מציג את הכלל הפשוט שלפיו שבועה דורשת שם השם, ומסביר שכאן הבעיה איננה רק בהבהרת הכוונה אלא בכך שאם לא הוצא שם השם מן הפה אין לכאורה חילול השם ואין “שם השם לשווא”. הוא דוחה בפשטות את האפשרות שהשלמה “כאילו אמר” תוכל ליצור מצב שבו האדם נחשב כמוציא שם השם לשווא, משום שהשאלה היא האם שם השם נאמר בפועל. הוא מביא דוגמה ששמע בשם הרב עובדיה על מי שאומר אמן אחרי ברכה שכבר יצא בה ידי חובה, ומציג אפשרות תאורטית להשוות מזה לידות בשבועה, אך קובע שמסברה הדבר אינו נשמע לו נכון. הוא מציין שבדברי התוספות בדף ב׳ עולה הנחה שידות אינן שייכות בשבועה, ומבדיל בין כינויים לידות: בכינויים ניתן להבין שיש שם השם בצורה כלשהי, בעוד שבידות עלול להיות חסר שם השם עצמו.
המשנה בדף ט׳: “כנדרי רשעים” והקושי בשבועה
הטקסט מפרש את המשנה “כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה” כידות, ומדגיש שהמקרה בשבועה מעורר קושי מפני שהנוסח “כנדרי רשעים” אינו כולל הזכרת שם השם. הוא מסביר ש“כנדרי כשרים” אינו חל משום שכשרים אינם נודרים ונשבעים בפזיזות, ו“כנדבותם” חל בנזיר ובקרבן אך לא בשבועה מפני שכשרים אינם “מתנדבים בשבועה”. הוא קובע שהמוקד הוא החלק הראשון משום ששם נאמר במפורש שחל גם בשבועה, ומשם משתמע לכאורה ששבועה בלי שם השם חלה. הוא מציב את הקושי מול שיטת תוספות בדף ב׳ ע״ב שמניח שידות אינן מועילות בשבועות, ומנסח את השאלה כיצד תוספות יתמודד עם סוגיית המשנה כאן.
תוספות בדף ב׳: כינויים כן, ידות לא
הטקסט מצטט את תוספות: “ויש לומר דכיון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם”, ומפרש שתוספות סובר שכינויים שייכים בשבועה אך ידות לא. הוא מציג את הסברה הפשוטה לכך שידות בשבועה אינן אפשריות מפני שידות עשויות להשמיט את שם השם, ושבועה בלי שם השם אינה מועילה. הוא מחדד שבכינויי שבועה ניתן להבין שהשבועה נאמרת באופן תקין יותר, בעוד שבידות השמטת שם השם פוגעת בעצם האפשרות לחלות שבועה. הוא מציין שהדיון בהמשך יעסוק גם באפשרות שכינוי יכול להיות כינוי לשם השם עצמו, ומבחין בין “כינויים” כלשונות שבועה לבין “כינויים” כדרגות בשמות השם.
המאירי: גאונים, חילוקים בין שבועות, וקורבן מול מלקות
הטקסט מביא את המאירי שמציג “קצת גאונים” הלומדים מכאן שהשבועה אינה צריכה הזכרת השם, ומנמק שאילו הזכיר שם השם כבר לא היה צורך בדין כינויים. הוא מציג קושי משבועת העדות שצריכה הזכרת השם מגזירה שווה “אלה אלה” מסוטה, ומביא תירוץ של “אחרוני הרבנים” שהדרישה לשם היא במושבע מפי אחרים כעניין סוטה. הוא מביא את “גדולי המפרשים” שכותבים שהדרישה לשם היא בשבועת העדות ובשבועת הפיקדון, אך “שבועת ביטוי אינה צריכה הזכרת השם” וכוללת נוסחים כמו “שבועה שלא אוכל לך” ואף “אם אוכל לך”, וכן “לאו לאו והן הן”, ו“ימין ושמאל”. הוא מוסיף שבדבריהם יש הבחנה שלפיה לגבי קורבן בשגגה ייתכן שאין צורך בשם, אבל לגבי מלקות במזיד או בנדר שאין בו קורבן “אינו חייב אלא בהזכרת השם” משום שהאזהרות הן “לא תשא את שם השם” ו“לא תשבעו בשמי”.
הרמב״ם והראב״ד בהלכות שבועות
הטקסט מצטט את הרמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ י״ב, שלפיו שבועה החלה לחיוב דורשת שם או כינוי של שם השם, כגון “שבועה בהשם” או “במי ששמו חנון”. הוא מצטט את הרמב״ם שאם “אמר אלה או ארור או שבועה, ולא הזכיר שם ולא כינוי” הרי הוא אסור בדבר, אך “אינו לוקה ולא מביא קורבן” עד שיהיה בה שם או כינוי. הוא מביא את השגת הראב״ד: “לא נתחבר אצלי דבר זה… לא מצאנו שם אלא בעדות ובפיקדון”, ומציג את הראב״ד שמרחיב שבשבועת ביטוי “אפילו מבוטא… וכן איסור… אף על פי שלא אמר לא שם ולא כינוי… שבועה היא”, אך מסייג “והני מילי לקורבן… אבל למלכות בעינן שם”. הוא מסכם שלפי המאירי והר״ן גם לשיטת גדולי המחברים יש לכל הפחות “איסור מיהא איכא” בלי שם, אף שאין מלקות, ושבין הרמב״ם לראב״ד עיקר המחלוקת היא האם יש חיוב קורבן בלי שם.
הר״ן: ראיה מכינויי שבועה ושם השם
הטקסט מצטט את הר״ן בדף ב׳ שלומד מן המשנה “ושבועות כשבועות” ש“שבועה לא בעיה שם”, ומבסס זאת על טענה שאם הזכיר את השם לא היה צורך בדין כינוי שבועה. הוא מסביר שהר״ן רואה בהכרח שהמשנה עוסקת במקרה ללא הזכרת השם, כי אחרת “תיפוק ליה משום הזכרת השם”. הוא מוסיף שהר״ן מביא את הראב״ד שמחלק בין מלקות לאיסור: לעניין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם, אך לעניין איסור יש גם בלא שם.
“איסור בלי מלקות”: בל יחל כהסבר ברמב״ם ובקרית ספר
הטקסט מציג את שאלת רבי נפתלי טרופ מה פשר איסור דאורייתא כשאין מלקות ואין קורבן, ומביא ראיה מהרמב״ם בהלכה ט׳ על התפסה בשבועה: “והרי הפת זה כבשר הזה” שפטור ממלקות ומקורבן אך “אסור לו לאכול אותה פת”. הוא מצטט את פירוש הקרית ספר שהאיסור הוא משום “בל יחל”, ומבאר שבל יחל אינו תלוי בהוצאת שם השם אלא בעצם קבלת ההתחייבות, ולכן אף אם אין “חומר שבועה” של שם השם עדיין יש חובה לקיים את הדיבור. הוא מפתח את הרעיון ששבועה כוללת שני ממדים: חילול שם השם מצד “לא תשא” או “לא תשבעו בשמי”, וחובת עמידה בדיבור מצד “לא יחל דברו”, כך שבלי שם השם אין חילול השם אך יש בל יחל. הוא מציין קושי מתבקש שהרמב״ם כותב “פטור ממלקות” אף שלפי הסבר זה לכאורה יש מלקות מצד בל יחל, ומציע שהרמב״ם בהלכות שבועות עוסק במלקות של שבועה ולא נכנס למלקות של בל יחל שנידונה בהלכות נדרים.
שיטת הרמב״ן/רא״ש: ידות מועילות בשבועה לכל דיניה
הטקסט מביא שיטה שמיוחסת לרמב״ן כפי שהרא״ש מביא בשבועות, שלפיה “שבועה לא בעי שם”, ומציע הרא״ש שהדבר אפשרי “משום יד”. הוא מדייק שלשיטה זו השבועה היא “שבועה לכל דיני שבועה” ולא רק לעניין קורבן, בניגוד לראב״ד שמחייב שם למלקות. הוא מציג זאת כשיטה שמוכנה לראות בידות השלמה שמחשיבה את השבועה כאילו נאמרה כולה, כולל החלק החסר.
רבי נפתלי טרופ: חקירה בתפקיד שם השם ומיפוי השיטות
הטקסט מציג חקירה האם שם השם בשבועה הוא רק “לשון שבועה” בדומה ללשון נדרים, או שהוא “עיקר השבועה” וחומרתה, כך ששבועה חמורה קיימת רק כשהוציא שם מפיו. הוא מבאר שלפי הרא״ש, שם השם הוא לשון שבועה ולכן מועיל דין ידות להשלים את הנוסח, ואילו לפי הרמב״ם והראב״ד הזכרת השם נוגעת לחומרת “לא תשא” ולכן ידות לא תועיל להחשיב כאילו נאמר שם השם, אף שלעניין בל יחל יש איסור גם בלא שם. הוא מציג את הרמב״ם והראב״ד כמסכימים שבלא שם יש בל יחל אך אין מלקות של שבועה, ואת המחלוקת ביניהם כקשורה לחיוב קורבן בשבועה בלי שם.
יישוב הקושיה על תוספות: “ידות בשבועה” רק לבל יחל
הטקסט מסיים ביישוב לרוח תוספות: אף שנראה מן המשנה בדף ט׳ שיש ידות בשבועה, הדבר מועיל רק לעניין “בל יחל” ולא לעניין “דיני שבועה” של קרבן ומלקות התלויים ב”לא תשא” ובשם השם. הוא מנסח שכוונת תוספות בדף ב׳ ש“בשבועה לא מהני ידות” היא לגבי שבועה גמורה המחייבת קרבן ומלקות, ולא לגבי עצם התחייבות שמולידה איסור של בל יחל. הוא מדגיש שבכך נוצר הבדל בין התחייבות בלי שם השם שמחייבת מצד בל יחל לבין שבועה במובן של חילול שם השם, שלגביה אין מקום להשלמה מדין ידות.
תמלול מלא
אנחנו בענייני ידות של שבועה או שם השם בשבועה, כן, זה בעצם שני צדדים של המטבע בסוגיה שלנו. המשנה בדף ט' עמוד א' עוסקת בידות מיוחדות, כן, בדרך כלל ידות, מה שראינו עד עכשיו, ידות זה היה סוג של דיבור מקוצר. זאת אומרת יש בידות, אני אומר רק חלק מהנוסח שאני אמור להגיד בנדר ודין ידות אומר שאנחנו כאילו משלימים את מה שהוא לא אמר. הדיבור המקוצר אנחנו משלימים וכך נוצר בעצם דיבור שלם. דה פקטו זה נחשב כאילו שדיברתי דיבור שלם ודיברנו על זה השאלה אם מספיק דיבור חלקי או שזה נחשב כאילו שהיה דיבור שלם, זוכרות את הדוגמה שהבאתי מלבוד. האם לבוד נחשב סגור או לבוד אומר שלא אכפת לי שזה פתוח. כן, זאת אומרת יש שתי אפשרויות. האם זה כמו גוד אסיק? גוד אסיק, השאלה אם אני רואה את זה כאילו זה ממשיך או שלא אכפת לי שזה לא ממשיך, כן בכל ההלכות האלה זה ככה. אז גם פה זה אותו דבר וזה הכל בידות כאלה שהן בעצם חלק מהדיבור. אמרתי רק חלק ואז לכן זה יד, זה רק חלק מהדבר, היד של הדבר ואני עכשיו צריך להשלים את הגוף, את החלק האחר. אז הדין ידות אומר שזה כאילו אנחנו משלימים. עכשיו במקרה שמדובר אצלנו זה ידות שהן לא הנקודה של היד שמה זה לא דיבור חלקי אלא זה דיבור שנעשה בניסוח אחר. וקצת הערתי על זה גם כשדיברנו על ידות, כבר שם דיברתי על זה שיש ידות כאלה שהן דיבור בניסוח אחר, לא דיבור חלקי שצריך להשלים, אלא דיבור בניסוח אחר שהמשמעות שלו זה שאני נודר, זאת אומרת ברור שזאת המשמעות, אבל הדיבור הוא לא דיבור של נדר. אז יש ראשונים, ראינו שם מחלוקת ראשונים, יש ראשונים שאומרים שגם דבר כזה נקרא ידות. לא רק דיבור חלקי אלא גם דיבור בניסוח אחר עם אותה משמעות. ללא כינויים אבל, מה ההבדל בין זה לכינויים? מה ההבדל בין זה לכינויים? אז זה השאלה אם כינויים זה לשון עם, כן הלשון שבדור חכמים, אז זה בכלל לא קשור, אם זה לשון אחרת אז צריך להבין מה זה לשון אחרת, אז דיברנו על זה קצת. אבל לענייננו במקרה שלנו הידות שעליהן מדובר כאן זה באמת ידות מהסוג הזה, זה לא דיבור חלקי אלא דיבור מסוג אחר או בניסוח אחר. וזה מעורר את אותה שאלה שהתעוררה אצלנו כשדיברנו על ידות, שאלה, נגיד דיברנו על זה שבדין ידות למה מספיק גם יד ולא צריך את כל הדיבור. אפשר היה להבין שאני כאילו משלים את הדיבור. אמרת דיבור חלקי, אני מבין שבעצם התכוונת לדיבור השלם אז זה כאילו שאמרת את כל הדיבור. אני משלים עבורך את שאר הדיבור. יש אפשרות אחרת להגיד שכל מה שצריך את הדיבור זה רק כדי שיהיה ברור למה אתה מתכוון. לא שבאמת צריך דיבור, אלא הדיבור המלא עניינו שהוא מבהיר בצורה ברורה מה אתה מתכוון. עכשיו אם יש דיבור חלקי שממנו יוצא בבירור מה אתה מתכוון, אז זה בסדר. לא בגלל שאני משלים אותו לדיבור שלם אלא כי לא צריך דיבור שלם. גם הוא מהווה אינדיקציה שאתה באמת מתכוון לנדור. אז זה בסדר כי בעצם הנדר מוחל על ידי הכוונה לא על ידי הדיבור. הדיבור הוא רק אמצעי שמראה לי מה היא הכוונה, מדגים לי מה היא הכוונה, מבטא מה היא הכוונה. אז דיבור חלקי יכול גם הוא לבטא. אם באמת ברור שזאת הכוונה אז זה בסדר זה גם מספיק. לפי התפיסה השנייה, וזה מה שעשינו אז, לפי התפיסה השנייה גם ידות מהסוג שאנחנו מדברים עליהם כאן לכאורה צריכים להיות בסדר. כיוון שמה אכפת לי שניסחת את זה באופן אחר? אם הניסוח האחר הזה ברור לי שכוונתו זה בעצם ליצור נדר, להחיל נדר, אז אין בעיה כי הכוונה הייתה. מה אכפת לי באיזה אינדיקציות יש לי לזה שהייתה כוונה. כל עוד יש לי את האינדיקציה ואני מבין שהייתה כוונה אז הכל בסדר. ובמובן הזה כך הסברתי אז את השיטות ראשונים שמוכנות לראות גם בידות כאלה סוג של ידות שהם בעצם אומרים אני לא צריך להשלים את הדיבור כי אם צריך להשלים את הדיבור פה אין דיבור מתאים, זה דיבור אחר. אבל אם מספיקה לי הכוונה והדיבור נדרש רק כאינדיקציה לכך שישנה כוונה, אז גם דיבור כזה הוא בסדר כי גם הוא מהווה אינדיקציה. של הכוונה. עכשיו מה שקורה פה זה אותה שאלה בעצם. כי אם באמת מה שחשוב זה רק הכוונה, אז אין בעיה. אם צריך דיבור, אז צריך להבין למה דיבור כזה גם הוא נחשב דיבור של נדר. אלא שכל זה אפשר לדבר עליו בהקשר של נדרים, בהקשר של נזירות, כל מיני דברים כאלה. החידוש הגדול בסוגיה פה זה דווקא לגבי שבועות. מה קורה בשבועות? בשבועות הכלל הפשוט, ככה מקובל, צריך את שם השם בשבועה. עכשיו אם צריך את שם השם בשבועה, אז זה לא רק שאלה של באיזה דיבור אתה מבטא בצורה חד משמעית שכוונתך לידור. כיוון שאם צריך את שם השם אז לא מספיק שהתכוונתי להישבע. סוף סוף מהפה שלי לא הוצאתי את שם השם. אז אם עברתי על השבועה שלי, לא חיללתי את השם, את שם השם. כאן לא לכאורה אמורה להספיק הכוונה שלי. נכון? גם אם הדיבור הזה, הדיבור של השבועה כפי שמופיע אצלנו במשנה, הוא מראה לי שיש לו כוונה להישבע, בנדר אני אולי יכול לקבל דבר כזה. אבל בשבועה, בשביל שהיא תחול צריך את שם השם. זה לא מספיק לחדד שאתה מתכוון להישבע, אלא אתה צריך להוציא את שם השם אחרת לא הוצאת את שם השם לשווא. רגע, ואם לא נאמר שם השם זה לא הופך לנדר ולא לשבועה? לא, כי הוא דיבר בלשון שבועה, אז הוא מתכוון לשבועה, לא לנדר. למשל אם הוא נשבע על פעולה, לא על חפץ. זה לא רלוונטי לנדר, זה לא מוגדר כנדר. יש נדר בלשון שבועה, שבועה בלשון נדר, קצת הערתי על זה אז, אבל נגיד שהוא לא נשבע על חפץ אלא על פעולה לעשות. זאת שבועה, זה לא נדר. ואם הוא לא הוציא את שם השם, אז לכאורה אין פה שבועה, זה לא קשור לידות ולא ידות. גם אם אני אשלים את הדיבור וכאילו שהוא אמר את שם השם, קשה מאוד להגיד שכאילו הוא אמר את שם השם ואם הוא עבר על השבועה אז הוא חילל את שם השם. בפועל הוא לא הוציא את שם השם מפיו. זה כאילו שהוא אמר. זה כאילו שהוא אמר. מישהו יגיד שהוצאתי את שם השם לבטלה כי כאילו אמרתי את שם השם? אני הזכרתי פעם, אולי בשיעור מהשיעורים האלה, לא זוכר כבר. שמעתי פעם, לא ראיתי בפנים, אבל שמעתי פעם בשם הרב עובדיה שהוא טוען שמי שאומר אמן אחרי ברכה שהוא כבר יצא בה ידי חובה, זה ברכה לבטלה. למרות שלא, הרי בדרך כלל ככה אנחנו פותרים את זה, אם יש לי ספק אם בירכתי או לא, אני אומר למישהו אחר לברך ושיתכוון להוציא אותי ואני אומר אחריו אמן מתכוון לצאת. הרב עובדיה אומר שזה לא יעזור. כי על הצד שזאת ברכה לבטלה, גם אם אמרתי אמן זה נחשב שבירכתי לבטלה. איך הוא תופס את זה? הוא בעצם אומר אמירת האמן זה כאילו שהוצאתי את הברכה מפי. אז אם זה ככה ועל הצד שלא הייתי צריך, אז בעצם בירכתי ברכה לבטלה. אוקיי? עכשיו גם בברכה, בפשטות ברכה לבטלה זה כשאתה הוצאת את שם השם. הרי בלי שם השם, אם אני אומר ברוך אתה השם, כי אני לא עם השם המפורש אלא סתם, ואמרתי את זה לבטלה זה לא ברכה לבטלה. רק ברכה עם שם היא ברכה לבטלה. אוקיי? הרב עובדיה תופס שגם אם אמרת, עוד פעם זה הכל מפי השמועה לא ראיתי בפנים אבל כך שמעתי, אז הרב עובדיה בעצם אומר שאם אמרת אמן זה כאילו שהוצאת ברכה עם שם השם מהפה. ואם זה היה לבטלה אז זאת ברכה לבטלה. עכשיו זה באמת תפיסה מאוד מרחיקת לכת, ולפי זה יש לי שאלה, אם אני שומעת מישהו מברך סתם ואני לא חייבת בברכה הזאת? אין בעיה. ואם את מתכוונת לברך נגיד ברכת המצוות וכבר יצאת ידי חובה? אוקיי, ועכשיו מישהו מברך ואת אומרת אמן ומתכוונת לצאת ידי חובה והוא מתכוון להוציא אותך? אה, רק בכוונה לצאת. הטענה של הרב עובדיה שבירכת עוד פעם. וברגע שבירכת עוד פעם זאת ברכה לבטלה. אוקיי? עכשיו אם מבינים כך, אז אולי גם בשבועה אפשר לומר אותו דבר. שאפילו שבשבועה רק מדין ידות אני לוקח את הדיבור החלקי או בנוסח האחר ואני רואה את זה כאילו שהוצאתי שבועה מפי, והכאילו הזה פירושו הוצאתי שבועה כולל שם השם מפי. ואז אני מוכן אפילו לראות בזה שעברתי על השבועה, אני הוצאתי שם השם לשווא, וכל זה בכאילו. אז זה כמו בברכה לבטלה לפי הרב עובדיה, אולי גם פה אפשר להגיד שזה גם הוצאת שם השם לשווא ואפילו שבעצם לא אמרתי את שם השם, מדין ידות אני אעבור את שם השם לשווא, אני אעבור על הוצאת שם השם לשווא. אבל בברכות יש את הכלל שומע כעונה. אולי בשבועה אבל בשבועה זה לא אותו דבר. לא רק בברכות, בכל דבר יש שומע כעונה. ובנדר ובשבועה יש שומע כעונה. אם מישהו נשבע עבורי ואני מסכים שזה יהיה עבורי, אז נדרתי ונשבעתי. אבל כשהוא בעצמו אומר את הנוסח אבל הוא לא מזכיר את שם השם, אז מי הוציא אותו? לא, לא, אז הוא לא הוציא אותו. לא מדבר על להוציא אותו. אבל אם זה נקרא שהוא אמר את השבועה כולל שם השם, והוא אחרי זה עבר על השבועה הזאת, אז לפי הרב עובדיה אפשר להגיד שלמרות שבפועל הוא לא הוציא את שם השם, אבל אם זה כאילו שהוציא את שם השם והוא עבר על השבועה, אז הוא חילל את שם השם, למרות שהוא לא הוציא אותו מהפה, כי זה כאילו שהוא הוציא. לפי התפיסה של הרב עובדיה בברכה לבטלה, אפשר אולי גם להגיד את זה כאן. אבל זה תפיסה מחודשת. זאת אומרת, אני לא חושב שזה נכון. מסברה זה לא נשמע לי נכון. בסברה פשוטה, אם לא הוצאת בפועל את שם השם, אז מה זה כאילו? אם לא הוצאת את שם השם, אי אפשר להגיד שהוצאת את שם השם לבטלה. כאילו לא יספיק פה. כאילו יכול להספיק שאם אתה רוצה לבטא תוכן מסוים וביטאת אותו בשפה אחרת, זה כאילו שאמרת את השפה ההיא, כי סוף סוף ביטאת את מה שרצית לבטא. אבל כאן זה לא השאלה מה רצית לבטא. השאלה אם פיזית, בפועל, הוצאת את שם השם או לא הוצאת את שם השם. אז אין פה כאילו. כאילו פה לא יעזור. אבל בדף ב' זה כן עובד. מה? בדף ב', הפנית לדף ב' לתוספות שם, ואז רואים פשוט במשנה שכן עובד. אני עכשיו בפתיחה לשיעור, אנחנו מגיעים עוד מעט. הטענה, אני מציב כרגע את השחקנים על הלוח. אז אני בעצם אומר, כשאני מסתכל על הסיטואציה, על הסוגיה, ואני מתחיל לעשות את החשבון אפריורי עוד לפני שראיתי ראשונים וסוגיות, מה הכיוונים בכלל? באופן עקרוני, אם אני מדבר על ידות של שבועה, שבידות האלה זה לא חלק מניסוח השבועה אלא שם השם חסר. אם אמרתי את שם השם אבל החסרתי חלק מהביטויים של השבועה, נגיד שאני מוכן לקבל. אבל אם לא הזכרתי את שם השם ועל זה אני רוצה לחפות מדין ידות, שדין ידות יאמר כאילו שהוצאתי את שם השם, בשבועה זה יהיה מאוד קשה. אפשר להבין בנדר שיש ידות, בנזירות שיש ידות. בשבועה זה מאוד קשה. לכן אני אומר שהמשנה עוסקת גם בנדרים, גם בנזירות, גם בשבועה. הדיון שלנו מתמקד בשבועה היום בשיעור. וזה בעצם הדיון העיקרי בסוגיה כאן. כי בשבועה ספציפית, הניסוח יש לו איזושהי משמעות מעבר לביטוי של תוכן. אתה צריך את שם השם. זה כל הרעיון בשבועה שחיללת את שם השם, הוצאת את שם השם לשווא, או לשקר. אז זה בעצם הבעיה המיוחדת שיש פה לגבי שבועה. עכשיו אנחנו נראה עוד כמובן מחלוקות ראשונים שזה הפניתי אתכם. עוד נדבר. לא, אבל בדף ב' בכלל לא עלתה השאלה הזו כשלא למדנו את זה. כי גם שם כתוב כינויי שבועה כשבועה ומקישים את נדרים. כינויי שבועה זה בפשטות, כינויי שבועה זה עם שם השם. אבל ידות, בגלל שזה דיבור חלקי, אז יכול להיות חסר שם השם גם. נגיד אני אומר שבותה במקום שבועה או כל מיני דברים מהסוג הזה, אבל את שם השם הזכרתי. אבל בידות חלק מהמשפט חסר. עכשיו אם החלק החסר כולל את שם השם, אז לא תעזור פה השלמה מדין ידות. אנחנו נראה. תוספות עצמו הרי עושה אבחנה בין כינויים לידות. תוספות שואל למה לא הזכירו את כינויי שבועה. תוספות אומר כי ידות לא שייך בשבועה. משמע שכינויים כן שייך בשבועה, רק ידות לא. בגלל שידות לא שייך, אז כבר גם לא אמרו כינויים. זה מה שתוספות אומר שם. כתוב שם במשנה כינויי שבועות כשבועה. מה? לא הבנתי. במשנה שם כן כתוב כינויי שבועות כשבועה. במשנה דף ב'. על ידות נראה לי לא כתוב. כינויים כן. לא, במשנה שלנו אומר ש… רגע. לא אצלנו, בדף ב'. התוספות הוא בדף ב'. כן כן, אני מדבר על אצלנו הכוונה משנה ראשונה. רגע. איפה התוספות נמצאים? אני מרגישה שאין לי את החומר הזה. אני פותח רגע את התוספות. אני אומר במשנה שם בדף ב' כתוב… כן, כל כינויי נדרים כנדרים, והחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות. כינויי שבועות כתוב פה, ונזירות כנזירות. כנזירות וכולי. נכון? נדמה לי שאני נראה לי ממה שהבנתי, הר"ן בעצמו משמה הוא לומד שלא צריך שם השם אני חושב. כן, אז אנחנו נראה עוד, נדבר עוד. אבל הוא אומר שם הוא מדבר על המשנה בשבועות, לא על המשנה שלנו. והוא אומר למה הגמרא לא שאלה על המשנה בשבועות שלא נכתבו כינויי שבועות כשבועות? הוא לא מדבר על המשנה שלנו. אומר, לימא כינויי שבועות כשבועות, איידי דגבי נזיר דמיא דנקט כל כינויי נזירות כנזירות, ויש לומר, כיוון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם. שם, במשנה שם. אצלנו. מה זה אצלנו? אצלנו בנדרים. בשבועות. בנדרים גם לי נדמה לי אין ידות שם. לא, ברור, אבל אצלנו כינויים כן מוזכר. הוא שואל למה לא מוזכר כינויים, לא למה לא מוזכר ידות. שם, הבנתי. כן. אז אומר, לפרוך כי האי, שישאל את אותה שאלה בשבועות. ולימא, כינוי שבועות כשבועות, למה לא אמרו שם כינויי שבועות כשבועות? אצלנו כן אמרו אבל שם לא אמרו. אז אומר התוספות, כי אין בזה ידות אז גם לא אמרו כינויים. אז התורה מתמודדת שידות ברור לתוספות שאין בשבועות, אבל כינויים יש בשבועות. רק בגלל שאין ידות אז גם לא אמרו את הכינויים. אבל יש הבדל בדין, שכינויי שבועות יש, אנחנו רואים אצלנו בסוגיה שיש. אבל ידות שבועה אין. למה לא? כי ידות שבועה זה משהו שהוא בלי שם השם. כינויי שבועה זה עם שם השם, רק בשפה אחרת או במינוח אחר או במשהו כזה, בלשון שבדו חכמים, שבותה כן וכל הדברים האלה. אז זה בדיוק הנקודה, לכן המוקד שאני מתמקד כאן זה על ידות. שבידות שבועה זה בעצם שבועה בלי שם השם. אז מה, אז זה בכלל לא רלוונטי, אז אין דבר כזה שבועה בלי שם השם, אז לא יכול להיות דין ידות בשבועה. וזה מה שהתוספות אומר שם. התוספות שם באמת אומר שלא שייך דין ידות בשבועות, הוא אומר כדבר פשוט, הוא אפילו לא מסביר. למה לא? כנראה בגלל שבידות חסר שם השם, וזה אי אפשר להשלים על ידי דין ידות. אבל בשבועה על ידי כינוי אפשר לתת כינוי לשם השם? לא, כי הוא אומר שבותה, אז זה נשמע כאילו על השבועה זה הכינוי. לכן אני אומר, אז הכינויי שבועה קיימים בגלל שבכינויים שם השם מופיע. למה זה לא שבותה במקום שבועה? לא, אני רוצה לשאול אם בכינויים אפשר לעשות כינוי לשם השם. אז אנחנו נראה בהמשך, הרמב"ם שהפניתי, נראה שכן. אבל זה שכינוי של שם השם זה כמו שם השם, לא בגלל שלא צריך שם השם. כי שם כשמדובר על כינוי של שם השם זה לא המושג כינויים שלנו של נדרים, שבועות או נזירות, אלא פשוט יש בשם השם, יש את השם המפורש ויש כינויים, כינויים ותארים וכל מיני דברים כאלה. שמה לפחות שלוש דרגות בשיטת הרמב"ם בשם השם: שם מפורש, שם לא מפורש וכינויים. אוקיי? אז זה מושג אחר של כינויים. בכינויים של שם השם אני נשבע במי ששמו רחום, במי ששמו רחום, נכון? ככה הרמב"ם למשל זה אחת הדוגמאות שהוא מביא. עכשיו, מי ששמו רחום זה הקדוש ברוך הוא. זה שאני לא אומר את השם י-ה-ו-ה או שם אדנות, זה לא חשוב. הזכרתי את שם השם, נשבעתי בהשם. אז לכן אומר הרמב"ם, זה נקרא שכן נשבעת עם שם השם. אני לא מדבר על זה. אני מדבר על מצב שהכינוי או היד הוא הניסוח השבועה, לא שיש פה שבועה ששם השם הוא לא שם השם אלא כינוי. אלא כשאנחנו מדברים על כינויי שבועה זה לא שבועה בכינוי, זה כינוי של שבועה. ברור מה אני אומר? בשמות השם פשוט יש שמות ויש כינויים. אנחנו מדברים על צורות ניסוח שונות של הצהרת השבועה עצמה, לא שם השם שבו אני משתמש. בסדר? זה, אבל זה אנחנו נראה עוד בהמשך. בכל אופן אז המשנה, המשנה שלנו אומרת, חכו רגע אני אשתף רגע. לא ניכנס פה לפרטים יותר מדי כי הדיון שלנו מתחיל אחרי זה. כן, אז "כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. כנדרי כשרים, לא אמר כלום. כנדבותם, נדר בנזיר ובקרבן". מה בעצם הוא אומר? הוא אומר יש לנו שלושה מקרים: כנדרי רשעים, כנדרי כשרים, וכנדבותם. אוקיי? אז נדבות בנדבות רשעים אז לא חל, בנדבות רגע, בנדבות כשרים כן אפשר לידור ולנדוב, אבל לא בשבועה. למה? כי כשרים לא מתנדבים בשבועה. נכון? אנשים כשרים לא מתנדבים בשבועה, הם לא משתמשים סתם בשבועה אם לא צריך. אז לכן בשבועה זה לא עובד. אבל בנדרי רשעים זה עובד גם בנדר, גם בנזיר וגם בשבועה. בנדרי כשרים לא כי כי פשוט זה לא הבעיה היא לא בניסוח השבועה אלא הוא לא נשבע פשוט. לא נדר ולא נשבע כי נדרי כשרים זה כלום, אין דבר כזה נדרי כשרים. לכן מבחינתנו מה שחשוב זה החלק הראשון של המשנה: נדרי רשעים. כי בנדרי רשעים זה בעצם נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. אוקיי? עכשיו זה יד. נדרי רשעים זה יד. אז עכשיו עכשיו מה זאת אומרת יד? אז בנדר, בנזיר ובקרבן אני מבין. אבל בשבועה אם אתה אומר "כנדרי רשעים" בשבועה או "כשבועת רשעים" או משהו כזה, אז בעצם לא הזכרת את שם השם בכלל. אז נכון שהמשמעות של דבריך היא שהתכוונת להישבע. יש פה יד במובן הרגיל. אבל שם השם חסר פה עדיין. אז לכן עולה פה השאלה איך הדבר הזה יכול לתפוס כשבועה. כן, הגמרא מסבירה איך בדיוק הניסוחים פחות חשוב לענייננו. אוקיי? אבל תכלס השבועה חלה גם בלי שהוא הוציא את שם השם מהפה שלו אלא הוא רק אמר כנדרי רשעים וזהו. טוב, אז את זה אנחנו צריכים לבדוק. לכאורה מהסוגיה כאן יוצא ששבועה בלי שם השם חלה. נכון? זה מה שיוצא מכאן. זה מוזר קצת, אנחנו רגילים לחשוב שלא. משבועה מהגמרא כאן המשמע שכן. אז באמת התוספות בדף ב' עמוד ב' מה שהוזכר קודם, אומר: תימה, גבי שבועות ליפרוך כהאי ולימא כינויי שבועות כשבועה, כי האי דגבי נזיר דמהדר ונקיט כל כינויי נזירות כנזירות. למה לא אמר שם כל כינויי שבועות כשבועה? ויש לומר דכיון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם. לא הזכירו את הכינויים כי אין דין ידות. את הכינויים יש רק לא הזכירו את זה בגלל שידות אין. לא יכלו להגיד את הידות. למה כינויים יש וידות אין? כמו שאמרתי קודם באופן הפשוט בגלל שכינויים מוזכר שם שם השם ובידות לא מוזכר שם השם. ושבועה בלי שם השם לא מועיל. לכן תוספות מניח בלי שיש לו ראיה לזה. הוא אומר כדבר פשוט בלי שמביא ראיה שאין דבר כזה ידות בשבועה. ידות, דין ידות לא נאמר על שבועה. כינויים כן אבל ידות לא. אוקיי? אז זה הנחה של תוספות ואם כך שיטת התוספות היא ששבועה בלי שם לא מועילה. זה כמובן מעורר את השאלה מה הוא עושה עם הסוגיה שלנו. כי אם שבועה בלי שם לא מועילה, איך אצלנו כשהוא אומר כנדרי רשעים לגבי שבועה זה כן תופס? אוקיי? זאת בעצם השאלה. עכשיו המאירי באמת דן בזה והוא אומר ככה, הוא מביא מחלוקת בעצם בשאלה אם באמת נדרש שם בשבועה. הוא אומר: ויש קצת גאונים למדים מכאן שהשבועה אינה צריכה הזכרת השם. לא צריך הזכרת השם אלא אף בלא הזכרת השם היא חלה, שאילו אמר "בהשם לא אוכל כיכר זה" ודאי אינו צריך להזכיר שבועה וכן אף באחד מן הכינויים. זאת אומרת אם. אם אם הבן אדם אמר "בהשם לא אוכל כיכר זה" ולא הזכיר את הלשון של השבועה, כן, אז אומר המאירי, מה זה משנה? הוא הזכיר את שם השם. מה אכפת לי? לכן על כורחנו חייב להיות שמדובר פה באופן שהוא לא הזכיר את שם השם. אוקיי? וכן אף באחד מן הכינויים. כינויים הכוונה עוד פעם לא כינויי שבועה, אלא כינוי של שם השם. זאת אומרת, אז אין פה לא שם ולא כינוי. וכן נראה ממה שפירשו כנדרי רשעים. זהו מביא את הסוגיה שלנו, כן, המאירי הוא שם. אבל הוא מביא את הסוגיה שלנו המאירי, הסוגיה שלנו שוב פעם רואים ששם בלי שבועה באמת עובד. שבועה אינה צריכה הזכרת השם. זה שייך גם לסוגיה שלנו, זה מה שהוא אמר, וכן נראה ממה שפירשו כנדרי רשעים וכולי ופרשנוה לעניין שבועה כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו, ובוודאי בלא הזכרת השם היא. ברור שאצלנו מדובר בלי הזכרת השם. למה זה ברור? כי הוא אומר כנדרי רשעים, לא? לא, רשעים אומרים בשם השם. למה בטוח שזה בלי שם השם? הוא מדבר על פעולה. יש פה, הוא מדבר על פעולה לא על… נו אז מה? בשבועה יש פעולה ולא חפץ. בסדר, אני מבין, לכן זה שבועה, אבל למה הוא מניח שאין פה את שם השם? איך הוא יודע? הוא אומר "ובוודאי בלא שם השמי", בלא הזכרת השם. למה זה כל כך וודאי? אז יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה שאם הוא אומר כנדרי רשעים, הוא בעצם אומר… הרשעים אמרו… שהוא חסך את כל הדיבור כי אוקיי, מה שאני עושה מה שהרשעים רשעים עשו. מה הרשעים עושים? הם אומרים שבועה בשם השם. אבל אני רק אומר שאני עושה מה שהרשעים עושים. הוא לא אומר את נוסח השבועה עצמו. אז יכול להיות שהמאירי למד את זה מעצם ההתנסחות, לא שיש לו איזה ראיה, אלא פשוט ככה הוא מבין את ההתנסחות. אבל אני חושב שזה מעבר לזה. ובזה כתוב במקומות אחרים. יכול להיות שהמאירי אומר בעצם, ואני חושב שזה מה שהוא אמר גם למעלה, שבוודאי אינו צריך להזכיר שבועה. אתם רואים פה? בוודאי אינו צריך להזכיר שבועה בשורה השנייה. למה? כי אם הוא היה מזכיר את שם השם, אז לא היה דיון שזה חל. כי הרי אם הוא הזכיר את שם השם ואחרי זה הוא חילל אותו, מה אכפת לי אם הוא אמר את השבועה או לא אמר את השבועה? סוף סוף הוא הוציא את שם השם לשווא. לכן על כורחנו מדובר פה בלי שם השם. עכשיו השאלה, בלי שם השם האם יש פה שבועה או לא? וכתוב שכן. שבועה לא צריכה שם. אולי זה שהוא הזכיר רשעים בהקשר הזה אז לכן הם רשעים כי הם, כן, כי הם עושים בשם השם ולא… לא לא, הרשעים מה שמופיע פה רשעים זה כאלה שקופצים ונודרים או נשבעים בלי הצדקה. זה נקרא רשעים. רש"י וכל המפרשים מסבירים פה, זה לא רשעים במובן שהם עוברים עבירות. אנשים פזיזים, לא זהירים, לא מקפידים להיזהר בנדרים ובשבועות. רגע, אבל המאירי למד את זה מכינויים, נכון? מה? לא הבנתי. הוא למד הפוך ממה שאמרנו עכשיו, ממה שאמרנו קודם. למה? מה? כי הוא למד מזה שכתוב כינויי שבועות שברור לו שזה לא שם השם. זה המאירי על דף ב'? כן. אז כאילו רק מהמושג של כינויים, הרי בהתחלה אמרנו לא, כינויים זה לא אותו דבר כמו ידות, בידות ברור שלא. והמאירי בעצמו לומד מזה שכתוב כינויי שבועות כשבועות שבעצם גם ידות, לא ידות, אבל… קודם דיברתי בשיטת התוספות, אז אמרתי… אני אומרת, אבל זה בדיוק מאותו דבר, הוא לומד בדיוק הפוך. מה זאת אומרת? לא, אני אמרתי לא. אני אמרתי שיש עקרונית יכול להיות הבדל בין כינויים לידות. כי בכינויים זה לא לשון מקוצרת, זה רק לשון אחרת. ואז יכול להיות שיופיע שם שם השם. אז לכן כינויים עובד. אבל בידות בהגדרה זה לשון מקוצרת. אז מה קורה עם הקיצור הוא על חשבון שם השם? שם השם לא מופיע. אז זה מעורר את השאלה של שבועה בלי שם השם. אוקיי? אם אני אחליט שבשבועות לא צריך את שם השם, בסדר? כמו שהגאונים האלה שאמרו, אז גם בכינויים אני יכול להגיד שזה בלי שם השם. אבל הם לא למדו את זה מהמשנה הזאת? מה זאת אומרת? הוא כתב "ויש קצת גאונים למדים מכאן". מכאן זה מכינויי שבועות כשבועות, לא? אוקיי, נכון, אז מה? זאת אומרת מעצם זה שכתוב כינויי שבועות הם מבינים… ובשיטת התוספות החלוקה הרי שבשבועה כן צריך את שם השם, לא כמו הגאונים האלה. כן צריך את שם השם. אז איך הוא יסביר את כינויים? אין בעיה, כי כינויים זה רק שפה אחרת, זה לא משהו מקוצר. אותם גאונים אומרים לא, לא צריך את שם השם, אז הם כנראה מבינים שגם בכינויים וגם בידות זה יכול להיעשות בלי שם השם. הם מבינים את זה לפני שהיה כתוב במשנה? לא בהכרח, יכול להיות שאת צודקת שלמדו את זה מהמשנה, אבל אין להם בעיה ללמוד ככה את המשנה. תוספות כיוון שהוא אומר שכן צריך את שם השם, אז לתוספות ברור שכשכתוב במשנה כינויים אין הכוונה שלא נאמר שם שם השם. כן, לא, שזה עם שם השם. בסדר, לכן תוספות בוודאי לא ידייק את הדיוק של הגאונים האלה. אבל בכל מקרה מה שהסברתי קודם את ההבדל בין כינויים לבין ידות זה בשיטת התוספות. גם אם הייתי לומד כמו הגאונים מהמשנה עצמה את הדין, אם אני הייתי סובר כמו הגאונים מסיבה אחרת אפילו שבשבועה לא צריך שם השם, אז הייתי ניגש לקרוא את המשנה והייתי רואה שם כינויים, לא בהכרח עם שם השם. אוקיי. אז לפי ההמשך נראה שרק בשבועת העדות צריך שם השם? ואם כן, אנחנו ממשיכים לקרוא, ואם כן מה שאמרו פה, כן, ואם כן מה שאמרו בפרק שבועת העדות שצריכה הזכרת השם, כמו שביארנו שם דילפינן אלה אלה מסוטה, גזירה שווה מסוטה, שצריך להזכיר את שם השם, קשה לזו? אנחנו רואים ששבועה כן צריכה הזכרת השם, אז איך הגאונים האלה אומרים שלא צריך? אלא שאחרוני הרבנים מתרצים שלא הוצרכה לשם אלא במושבע מפי אחרים, כעניין סוטה. רק כאשר אני מושבע מפי אחרים אז צריך להזכיר בשם השם. אם אני עצמי נשבע אני יכול להישבע גם בלי שם השם. ובשבועת העדות זה תמיד מישהו שמושבע מפי אחרים. כן אני בא לבן אדם ואני אומר לו אתה יודע לי שבועה, אז הוא נשבע לי שלא. ואז אני משביע אותו שהוא לא יודע לי, סליחה, עדות. הוא משביע אותו שהוא לא יודע לי עדות. זה נקרא שבועת העדות. אז לכן שבועת העדות צריכה שם השם, כי שם אתה מושבע מפי אחרים. אבל השבועות שאנחנו מדברים עליהם זה שבועה שאדם נשבע בעצמו, לא מושבע מפי אחרים, וכאן לא צריך את הזכרת השם. זה הטענה שלו. העיקר המחשבה שלו? מה? כאילו העיקר המחשבה שלו. נשבע בעצמו לעצמו. כן. וגדולי המפרשים כתבו, אצל המאירי יש קודים. גדולי המפרשים זה הראב"ד, וגדולי המחברים זה הרמב"ם. אני אפילו לא זוכר מי זה אחרוני הרבנים. אני לא זוכר כרגע מי זה אחרוני הרבנים. צריך להסתכל במבואות, יש שם בדרך כלל במהדורות המדעיות של המאירי, של סופר או אלה, אז בהתחלה אני חושב שיש שמה איזה מקראה, איך להבין את כל הקודים שלו. יש גאונים, זה מישהו ספציפי? יש קצת גאונים זה כנראה פשוט מהגאונים, מה שאנחנו קוראים גאונים, נדמה לי. אבל גדולי המפרשים זה קבוע זה הראב"ד, גדולי המחברים זה ידוע שזה הרמב"ם. אני לא זוכר מה זה אחרוני הרבנים, אם יש לזה איזשהו פענוח קבוע או לא, אני לא יודע. אבל גדולי המפרשים וגדולי המחברים זה ידוע אצל המאירי. אוקיי. אז גדולי המפרשים כתבו, זה הראב"ד, שלא הוצרכה, כן שם השם, אלא בשבועת העדות ובשבועת הפיקדון. בשבועת העדות מגזירה שווה של סוטה באלה אלה, זה מה שראינו למעלה, ובשבועת הפיקדון מגזירה שווה של פיקדון לעדות בתחטאה תחטאה. גזירה שווה של שבועת הפיקדון לשבועת העדות. אגב גם בשבועת הפיקדון זה מושבע מפי אחרים, אז אפילו אולי לא צריך את הגזירה שווה הזאת. אבל שבועת ביטוי אינה צריכה הזכרת השם, אלא כל שאמר שבועה שלא אוכל לך או אפילו מבטא שאוכל לך או אמר אם אוכל לך, וכן לאו לאו והן הן, כל שכוונתו לשבועה, אם ברור לנו שהוא מתכוון לשבועה גם אם הוא לא אמר את שם השם, שבועת ביטוי יש כאן. שבועת ביטוי הכוונה לא שבועת הפיקדון לא שבועת העדות אלא שבועה שהוא מבטא שבועה, כן הוא מתחייב למשהו. אוקיי? מה זה הלאו לאו והן הן וכל המשחקים האלה? זה פשוט לשונות שיש להם משמעות של שבועה. ולמה? כי אצל הלאו והן שכתוב בתורה זה משהו כגון בלאו והן שכיוון בהן ללאו לאו האמור בקדוש ברוך הוא, רוצה לומר לא להוסיף עוד, הקדוש ברוך הוא נשבע לא להוסיף עוד להביא מבול על הארץ ולא יהיה עוד מים למבול. אז זה הלאו לאו, זה פשוט לשון שבועה כמו ש- כמו שהקדוש ברוך הוא נשבע. וכתוב ונשבעתי מעבור מי נח, אז רואים שזה שהקדוש ברוך הוא התחייב שלא יביא מבול זה היה בגדר של שבועה. עכשיו אם בן אדם אומר איזה לשון כזאת שמזכירה את הפסוקים האלה, מבחינתנו זה כינויי שבועות. אז זה פשוט צורה אחרת להישבע. ואותו דבר הן הן, וכן אם אמר ימין ושמאל, לא משנה, זה הכל לא משנה לענייננו. אבל הכל תסמוכת בדברים האלה הסמכתא מהכתוב? כן, לא חייב, אחרת אתה לא יכול להחשיב את זה. לא לא, זה לא חייב להיות הסמכתא מהכתוב. במקרה הזה הכוונה שלו מתבררת לנו, מתפענחת מתוך הפסוקים, אבל אם היה לי אינדיקציה אחרת שהוא מתכוון לשבועה אני מניח שזה גם יהיה טוב, לא חייב להיות דווקא מהכתוב. וכמו שאמרו בתוספתא אומר ימינה שבועה שמאלה שבועה אינו צריך הזכרת השם כלל. אז רואים שכל מיני לשונות כאלה לא חשוב כרגע לענייננו איך בדיוק מבינים שזה לשון שבועה, אבל זה לשונות של שבועה בלי שמוזכר שם השם וזה בסדר גמור זה גם שבועה לפי שיטת הגאונים והראב"ד. אוקיי? הוא גם סובר כך? מה? הוא גם סובר כך? לא, הוא מביא את הדעות, הוא לא אומר מה הוא חושב. ומכל מקום אף הם לא אמרו אלא לקורבן בשבועת ביטוי שיש קורבן בשגגתה. מי שנשבע שבועת ביטוי ועבר על זה יש קורבן, צריך להביא איזה קורבן. אבל למלקות במזיד לשבועה או לנדר שאין קורבן בשגגתו אלא מלקות, כן בנדר אין בכלל קורבן. בשבועה יש קורבן אבל אם זה במזיד אז אין קורבן בשבועה, אוקיי? אז מה שאמר בסיטואציה שמדובר על מלקות, פירוש הדבר או בנדר שזה רק מלקות ואין קורבן או בשבועה במזיד שגם אז זה לא דיון של קורבן אלא דיון של מלקות, שם ברור שאינו חייב אלא בהזכרת השם. זאת אומרת גם הראב"ד והגאונים שלא דורשים שם השם בשבועת ביטוי זה רק לגבי חיוב קורבן. אבל לגבי מלקות עונש שם וודאי שצריך את שם השם, גם הראב"ד והגאונים מסכימים. מה ההסבר? שהרי אזהרתו לעניין שבועה מלא תשא את שם השם, וכן לא תשבעו בשמי וכולי. אז רואים שצריך את שם השם בשביל להתחייב. שימו לב להקדמה שלי, מה הקדמה שלי אמרה? שאם לא אמרת את שם השם יכול להיות שאנחנו משלימים את זה וזה כאילו שאמרת, אבל אי אפשר להגיד שנשאת את שם השם לשווא אם עברת על השבועה הזאת. זה מה שהוא אומר פה. לכן מלקות או עונש לא תוכל לקבל מדין ידות, כן זה לא רלוונטי. למה קורבן כן? הא? כי בקורבן האזהרה שלו היא לא מכאן. ככה הוא טוען. עוד מעט אנחנו נפרט את זה עוד בהמשך. אז הראב"ד והגאונים. אף גדולי המחברים מודים, גדולי המחברים זה כנראה הרמב"ם, מודים שאף בלא הזכרת השם, זאת אומרת עוד פעם הסאבטקסט, הרמב"ם טוען שצריך הזכרת השם בשבועה, הוא חולק על הראב"ד. עכשיו גם הראב"ד הרי אמר את זה רק על קורבן, כי במלקות גם הראב"ד מסכימים שצריך הזכרת השם, רק בקורבן לא צריך. הרמב"ם שחולק על הראב"ד טוען שגם בקורבן צריך את הזכרת השם. במלקות כולם מסכימים שצריך, אוקיי? רק להחזיק ראש כי יהיו פה עוד שיטות. אף גדולי המחברים מודים שאף בלא הזכרת השם איסור מיהא איכא. מלקות אין, אבל איסור יש. אוקיי? כנראה גם לפי הראב"ד וגם לפי הרמב"ם. מלקות בלי שם השם אין, אבל איסור יש. לגבי קורבן זה מחלוקת הרמבום והראב"ד. אז הם מסכימים שבלי שם השם אין מלקות, הם שניהם מסכימים שיש איסור בלי שם השם, הם לא מסכימים, הם חולקים בשאלה האם יש קורבן בלי שם השם. הראב"ד אומר יש, הרמב"ם אומר אין. סליחה, הרמב"ם אומר אין, הרמב"ם דורש את שם השם, הראב"ד טוען יש חיוב קורבן, לא צריך את שם השם בשביל להתחייב. הראב"ד והגאונים מה שראינו למעלה. בסדר? ברור? זה להחזיק ראש. ונמצא שאין ביניהם, זה מה שאמרנו פה קורא פה עכשיו, ונמצא שאין ביניהם לעניין נדרים כלום. לעניין נדרים אין ויכוח כי נדרים הדיון הוא רק על מלקות, אין דיון על קורבן בנדרים. ולעניין שבועה אין בהם, הכוונה אין מחלוקת אלא קורבן, אלא לגבי קורבן. ומכל מקום לדברי גדולי המחברים הרמב"ם, אתה מפרש את כל השמועות, הרי הרמב"ם דורש שצריך את שם השם. אז את כל השמועות, כל המקומות שבהם מופיע לכאורה בלי שם השם, צריך לפרש שבעצם מדובר שהיה שם שם השם. אתה מפרש את כל השמועות באזכרת השם. רוצה לומר מבוטא בהשם, או הן הן בהשם, הכל כמו שביארנו בשבועות, מה שהוא אמר גם למעלה. לא חשוב, אבל צריך להופיע שם שם השם באיזשהי צורה. אוקיי? לפי הרמב"ם. ואז כמובן לפי הרמב"ם אצלנו בסוגיה, שאצלנו בסוגיה כתוב שיש לך חיוב שבועה אם אתה אומר כנדרי רשעים, למרות שלכאורה לא הזכרת את שם השם, זה מה שהמאירי למעלה הוכיח, שרואים שלא צריך את שם השם. לפי הרמב"ם צריך להגיד שמדובר שהיה פה גם שם השם. בסדר? או שלפי הרמב"ם, כשהוא אומר כנדרי רשעים והרשעים רגילים לבטא בשם השם, אז גם אז הרמב"ם יגיד ש… כן. כנדרי רשעים שבשבועה עצמו לא אמר את שם השם. לא אמר? מדובר שהוא אמר. כנדרי רשעים בשם השם. ככה המאירי, וזה באמת דוחק. וככה המאירי אומר. זאת אומרת, בקיצור, אז נשארה לנו מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד והגאונים. הראב"ד והגאונים אומרים לא צריך את שם השם לעניין חיוב קורבן, אבל צריך את שם השם למלקות. הרמב"ם אומר צריך את שם השם גם לקורבן וגם למלקות. אבל כולם מסכימים שאם אמרת בלי שם השם, איסור יש. מלקות לא תקבל אולי, אבל איסור יש. אוקיי? אלה הנתונים. המקור של המחלוקת זה הרמב"ם הלכות שבועות פרק ב' י"ב. הרמב"ם אומר: וכן האומר שבועה בהשם, או במי ששמו חנון, שבועה שהזכרתי קודם. מה זה במי ששמו חנון? זה שבועה בכינוי, לא כינויי שבועה, אלא שבועה בכינוי של שם השם. וזה נקרא שבועה בשם השם. לא צריך את השם המפורש. בסדר? זה לא סתם הוצאת שם. מדובר פה על מישהו שנשבע בשם השם ואז עבר על שבועתו, אז הוא חילל את השם, לא חילל את שם השם. הוא חילל את השם עצמו. ולכן אתה צריך להישבע בהשם, לא בשם השם. אתה יכול להישבע גם בכינוי, כל עוד ברור שהשבועה שלך היא בקב"ה. אוקיי? זה בעצם מה שהרמב"ם אומר. אבל עדיין ברור שלשיטתו צריך שם או כינוי שגם זה שם. לפי הראב"ד לא צריך בהשם ולא צריך במי ששמו חנון. לא צריך בכלל שם לקורבן. למלקות כן, אבל לא לקורבן. אוקיי? שלא אוכל ואכל, שזו אישה ואיש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע, הרי זה חייב. אז זה לא רק על שבועת העדות, זה גם על שבועת ביטוי, נכון? הוא נשבע שלא אוכל ואכל, שזו אישה זה לשעבר כן, שזו אישה והוא איש. אז זה הרמב"ם. בהלכה ד' אחרי היה, אמר אלה או ארור או שבועה, ולא הזכיר שם ולא כינוי, הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו. אבל אינו לוקה ולא מביא קורבן אם עבר על שבועתו, עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויים כמו שביארנו, במי ששמו חנון. בסדר, אותו רעיון. זאת אומרת הרמב"ם טוען שגם לגבי קורבן וגם לגבי מלקות, בלי שם השם או כינוי אין חיוב, לא קורבן ולא מלקות. בסדר? אז זו שיטת הרמב"ם. הראב"ד חולק עליו שם בהלכה ג'. אומר: וכן האומר שבועה בהשם וכו'. אמר אברהם לא נתחבר אצלי דבר זה. כלומר לא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי. ולא מצאנו שם אלא בעדות ובפיקדון, מה שהמאירי הביא. בסדר? זאת אומרת אנחנו דורשים את שם השם רק בשבועת העדות שבועת הפיקדון. אז הוא אומר אלה אלה מסוטה וכן הלאה זה כבר פירוטים. אוקיי? אבל לשיטתו ברור שלא צריך שם השם ולא כינוי בשבועת ביטוי, רק בשבועת העדות ושבועת הפיקדון. עבר כן, אז הוא אומר לפי שנאמר בעדות אלה וקול, וילפינן אלה אלה מסוטה, ופיקדון תחטאת תחטאת מעדות. אבל בשבועת ביטוי, אפילו מבוטא או איסור שבועה, אם אמר מבוטא לא אוכל לך, זה הביטוי מבוטא לא אוכל לך, או שבועה וכן איסור, אף על פי שלא אמר לא שם ולא כינוי, אם אמר לשם שבועה, אף על פי שלא הזכיר שם שבועה היא, אם אמר לשם שבועה, סליחה, אם אמר לשם… שבועה היא. וכן לאו לאו והן הן כל מה שראינו קודם. אוקיי? והני מילי לקורבן. וכן נמי לבל יאחר, אבל למלכות בעינן שם. כדכתיב לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא, ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. צריך להישבע בשמו של הקדוש ברוך הוא, צריך שם. אוקיי? זאת הטענה שלו. זה מה שהמאירי גם הביא. עכשיו הר"ן בדף ב' כותב ושבועות כשבועות, כלומר דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא. ומאז שמעינן דשבועה לא בעיה שם. בדיוק מה שראינו קודם בגאונים, מה שנועם מה שאת תארת שמפה לומדים את זה. כן, אז במאירי רואים את זה עוד יותר ברור. בהר"ן, סליחה, רואים את זה עוד יותר ברור שהר"ן לומד את זה מכאן כי הוא מבין שהכינוי שמדובר עליו שמה זה בלי שם, כינוי שבועה. אלא כיוון שאמר שבועה או שבותה שהיא כינויה של לא אוכל כיכר זה, אסור לאכלו. דמתניתין בהכי גוונא עסקינן, שהמשנה בזה עוסקת. דאי בשהזכיר את השם, אם היה מדובר שם שהזכיר את השם, מאי איריא משום כינוי שבועה? תיפוק ליה משום הזכרת השם, דאפילו בלא שבועה ובלא כינוי הוי שבועה. מה הראיה שלו? מה שאמרתי למעלה, שמה? יש לו ראיה שחייב להיות שמדובר שמה בלי שם השם בכינויים. למה? כי אם היה מדובר עם שם השם, אז בלי קשר לדין כינויים הרי הוא הזכיר שם השם לשווא. אז הוא צריך ללקות על זה בלי קשר לדיני שבועות ואם הוא הזכיר שבועה, זה שם השם, מה זה קשור לכינויים? הזכרת את שם השם לשווא. אם אתה מדבר פה בדיני כינויים, אתה אומר רק בגלל שיש דין כינויים לכן זה נחשב שבועה, משמע שמדובר שם בלי שם השם. כי עם שם השם אז אין מה להזדקק לשאלת הכינויים. אוקיי? זה הראיה של הר"ן. תוספות לא אמר כך, תוספות טוען שזה עם שם השם. בכל אופן, והוא מסיים אלא שהראב"ד ז"ל אמר, אוקיי, אלא שהראב"ד ז"ל אמר דלעניין מלכות אינו לוקה אלא בהזכרת השם, דבכולו לאוי דשבועה שם כתיב בהו. לא תשא את שם השם, לא תשבעו בשמי, הכל שם, כן? אבל לעניין איסורא בלא שם נמי איתא. בסדר? כמו כמו שהמאירי אמר ברמב"ם, הוא אומר גם בראב"ד. כן אמר, וגם במאירי זה די ברור. הרמב"ם והראב"ד לא מתווכחים. באמת כאשר אני נשבעתי בלי שם, מלכות אין אבל איסור יש. אם נשבעתי לעניין קורבן, שבועה בלי שם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. הראב"ד אומר חייב קורבן לא צריך שם, והרמב"ם אומר אין חיוב קורבן. אוקיי? אבל זה לא מחלוקת גם מהותית לגבי אם יש שבועה או אין שבועה או שזה באמת לא משנה? מה זאת אומרת? בעצם זה שהרמב"ם אומר שיש איסור זה אומר שיש שבועה? או שזה באמת לא משנה? כי אם אין, אם אין שבועה אז מה האיסור? כי הוא כותב במפורש שצריך שם וכאילו אם אין שם אז, זה למלכות, אבל איסור יש גם בלי זה. זהו, אז איזה מין מישמש כזה של, אוקיי, צריך להבין עכשיו בדיוק את הנקודה הזאת אנחנו עכשיו הולכים להבין. אז רבי נפתלי טרופ בסימן מ"ז כותב, מסביר את זה ככה. הוא מתחיל באמת עם השאלה הזאת. מה פשר האיסור הזה כשנשבעת בלי שם? לא לגבי קורבן, לגבי העונש. אז הוא אומר מלכות אין, נכון? בין לרמב"ם בין לראב"ד. אבל איסור יש. גם לרמב"ם וגם לראב"ד. מה זה האיסור הזה בדיוק? מה מה פשר הנושא? אז הוא אומר אכן בדעת הרמב"ם יש לומר דאסור מדאורייתא. כשהוא אומר שיש איסור זה לא איסור דרבנן, זה איסור דאורייתא ממש, אבל בלי מלכות. למה? דהנה כתב שם בהלכה ט' וזה לשונו: וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר והרי הפת זה כבשר הזה, הרי הוא פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה. ואף על פי שהוא פטור מן המלכות או מן הקורבן, אסור לו לאכול אותה פת שהתפיס בשבועה. זוכרות אנחנו דיברנו על המושג התפסה? התפסה יש בנדרים, אבל גם בשבועה יש התפסה? הנה הוא מדבר כאן, בדיוק עכשיו הוא מדבר על זה. מה זה התפסה? התפסה אני לא נודר איסור על הכיכר הזאת אלא אני אומר הכיכר הזאת תהיה כמו הקורבן הזה. אז הדינים של הקורבן חלים על הכיכר. אני מעביר את הדינים מהקורבן לכיכר וזה נקרא התפסה. להבדיל מנדר שבו אני נודר איסור מהכיכר הזאת. זה נקרא התפסה. מה קורה כשעשית התפסה בשבועה? הרי התפסה זה בלי שם השם, נכון? התפסה זה אומר יש פה דבר שאני מושבע עליו, אני אומר הדבר הזה יהיה כמו ההוא. זה התפסה. הרי הפת הזה כבשר זה. אמר רגע, אבל התפסה עושים על חפץ. לא שומע? התפסה עושים על חפץ. לא, מדובר בפת שהוא נשבע עליה, סליחה, בבשר שהוא נשבע עליו. לא נדר ממנו. לא נדר, אוקיי. הוא נשבע לאכול את הבשר או לא לאכול את הבשר. עכשיו הוא אומר, הפת הזאת כמו הבשר הזה. אז אם הבשר הוא שבועה, גם ההתפסה לפת זה התפסה של שבועה, לא של נדר. ואומר הרמב"ם שהוא פטור על הפת. למה? כי הוא לא הוציא שבועה, הוא רק אמר זה כזה, אין פה את השבועה. אומר הרמב"ם, כן, אז הוא פטור ממלקות, אבל אסור לו לאכול את הפת הזאת שהוא התפיס בשבועה. מה פשר העניין הזה? פה רואים במפורש ברמב"ם, זה לא סתם דיוקים של המפרשים, הר"ן ואחרים או המאירי. ברמב"ם עצמו זה כתוב, שבגלל שלא הוציא את השם הוא פטור ממלקות, אבל איסור יש. מה פשר האיסור הזה? אם יש איסור שיהיה מלקות, אם אין מלקות אז גם אין איסור. איך פתאום אתם מייצרים פה איסור בלי מלקות? וטעמו, מה? אני אומרת שדווקא אצל המאירי פעם אמרת שכשהוא עובר על משהו שהוא, אני לא זוכרת באיזה עניין זה היה, שכלפי שמיא הוא כן חייב. שבית דין לא יכול לדון אותו. דיברת על המאירי בפרק הכונס, שהמאירי מדבר שמה על מזיק בגרמא. שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים. אז המאירי אומר שחייב בדיני שמיים זה לא שהוא חייב עונש, אלא חייב בדיני שמיים הוא חייב לשלם. רק בית דין לא מוציאים ממנו. טוב, זה דיון אחר אבל. אוקיי, אז מה, עכשיו הוא מסביר. וטעמו, הנה אני קורא פה, וטעמו פירש הקרית ספר, כן, המבי"ט, זה פטור משום בל יחל. אוקיי. האיסור הוא איסור דאורייתא של בל יחל. והיינו, דהא דמתפיס לא הוי כמוציא שבועה מפיו, היינו דאינו חשוב כמו שנשבע ממש לכל דיני שבועה כמו קרבן וכדומה. אבל, הרי לפי הרמב"ם גם קרבן זה כמו מלקות, צריך שם. אבל לעניין בל יחל מתפיס אף בשבועה כמוציא מפיו דמי. וכוונתו משום דבל יחל אינו משום דעובר על שבועתו, אלא משום דקיבל על עצמו שלא יאכל הפת. ואף על פי שהשבועה אינה חלה, מכל מקום מחויב בבל יחל משום שעובר על מה שקיבל. הבנת מה שהוא אומר? ובבל יחל הוא לא נענש? מה? אם הוא עובר על בל יחל הוא לא נענש? אולי כן. תיכף נראה. הוא אומר ככה: מה שכתוב פה שכשהוא נשבע בלי, הוא מתפיס, כן? אז הוא נשבע אבל בלי שם השם. אז הוא אומר, אז את הלא תישבעו בשמי לשקר או לשווא לא שייך פה כי לא אמרת את שם השם. אבל מצד שני, הרי התחייבת לא לאכול את הכיכר הזאת. אז אם אכלת את הכיכר הזאת וודאי שהפרת את התחייבותך. את שם השם לא חיללת כי לא הוצאת שם השם. אבל ההתחייבות נתפסה פה כמו שבנדר זה נתפס. ואם עברת על זה אז עברת על בל יחל דאורייתא. כל מה שקשור לשם השם לשווא או לשקר לא שייך אם לא הוצאת את שם השם. אני אסביר קצת יותר. בגמרא, סליחה, בתורה, בפרשת מטות, בפרשת הנדרים ראינו את זה כבר, מופיע שמה גם נדר וגם שבועה לגבי בל יחל. נדרים ושבועות יש עליהם בל יחל. אז לכאורה, וכבר דיברנו על זה, אז מה איך זה מתקשר ללא תישבעו בשמי לשקר או לשווא? מה הלאו של מי שעובר על שבועה? לא יחל? או לא תישבעו בשמי לשקר? אומר הקרית ספר: שניהם. יש שני איסורים במי שעובר על שבועתו. איסור אחד הוא חילל את שם השם. איסור שני, בדיוק מקביל לנדר, התחייבת לעשות משהו ולא עמדת בהתחייבות שלך. שני איסורים. עקרונית הייתי אומר שאולי ילקה שמונים. ילקה על לא יחל וילקה על לא תישא שמי לשקר. לא זוכר כרגע שראיתי מישהו אומר את זה אבל באופן עקרוני יכול ללקות פה שמונים. עברת על שני לאווים. אלא מאי? עכשיו אם נשבעתי בלי שם השם, אז הפרשיות של לא תישא את שמי לשקר או לשווא לא שייך, לא נשאתי את שמו. זה רק התפסה, לא הזכרתי את שם השם. אבל לעניין בל יחל מה זה משנה אם נשאתי את שם השם? התחייבתי לעשות את זה ולא עמדתי בהתחייבות שלי. אז כמו שיש בנדר בלי שם השם גם שבועה בלי שם השם עובדת. אולי אפילו זה ממש נדר אגב ולא שבועה. פשוט יכול להיות שזה ייחשב כנדר ולא כשבועה, כי הרי נדר ושבועה שניהם מופיעים באותו פסוק ושניהם יש בל יחל בפרשת מטות, אוקיי? אז תקראו לזה נדר תקראו לזה שבועה לא משנה, אבל זה לא שבועה במובן של חילול שם השם כי הוא לא הוציא את שם השם. אבל מצד שני אז מה? זה לא יותר גרוע מנדר, התחייבת מה לעשות לעשות משהו ולא עמדת בזה. אז מה שאתה חייב לעמוד במה שהתחייבת זה בגלל שתי סיבות שונות. סיבה אחת זה כי אחרת אתה מחלל את שם השם. סיבה שנייה כי התחייבת, בן אדם צריך לעמוד במה שהתחייב. והם שתי סיבות בלתי תלויות. יכול להיות שאחת מהן לא תהיה אם לא הוצאתי את שם השם, אבל התחייבות יש כאן ואם עברתי על ההתחייבות אז זה לא בסדר עברתי על בל יחל. אם עשיתי את זה עם שם אז לא רק על בל יחל עברתי אלא גם על חילול שם השם. אבל אם עשיתי את זה בלי שם אז יש רק את הבל יחל. כך הוא מסביר את הרמב"ם המבי"ט שהרמב"ם אומר שלגבי בל יחל אז גם בלי שם הוא עבר על לאו יש איסור בטח עבר על לאו לגמרי לאו דאורייתא. מה שהרמב"ם אומר שלא לוקה זה לא לוקה על לא תשא את שמי לשקר ולשווא. אוקיי? או קרבן. למה אין קרבן לפי הרמב"ם? כי על בל יחל אין קרבן עובדה שבנדר אין קרבנות. למה בשבועה יש קרבן? מאיזה משני הסעיפים בא חיוב הקרבן? מהבל יחל או מהלא תשא את שמי לשקר? ברור שמהלא תשא את שמי לשקר כי אם זה היה מהבל יחל גם על נדר זה היה קרבן כי גם על נדר יש לא יחל דברו. אם רק בשבועה יש קרבן פירוש הדבר שהקרבן שייך לאגף של חילול השם לא לאגף של אי עמידה בהתחייבותי. אז לכן אומר הרמב"ם אם נשבעת בלי שם זה לא שבועה זה לא שבועה לגבי קרבן זה לא שבועה לגבי מלקות כי לא הזכרת את שם השם לשקר אבל את לא יחל יש כאן כי התחייבת ולא עמדת בהתחייבותך. ואז על בל יחל הוא חייב מלקות. זהו עכשיו זה שאלה גדולה כי הרמב"ם אומר איסור יש מלקות אין. לכאורה היה צריך להגיד יש מלקות על בל יחל רק ארבעים ולא שמונים אם המבי"ט צודק. עכשיו זה לא כל כך נורא כי צריך לזכור שהרמב"ם פה זה הרמב"ם בהלכות שבועות לא בהלכות נדרים. את המלקות של בל יחל הוא מטפל בהלכות נדרים. פה כשהוא אומר פטור ממלקות הוא מתכוון פטור מהמלקות של שבועה כי זה הנושא שלו. הוא לא נכנס לבל יחל את זה הוא טיפל בהלכות נדרים ואז יכול להיות שהרמב"ם מתכוון שיש פה מלקות מצד לא יחל. הוא רק אומר שמבחינת דיני שבועה אין פה לא קרבן ולא מלקות אבל כמו שהוא מזכיר בסוגריים אבל איסור יש. איזה איסור? זה הלא יחל שדיברתי איתכם בהלכות נדרים ותסתכלו שם שיש גם מלקות ויש גם הכל אני רק לא נכנס לזה פה. זאת הטענה של המבי"ט נדמה לי ואז באמת ייצא לפי זה שמי שנשבע בשם ועבר על זה יילקה שמונים גם על לא יחל וגם על לא תשא את שמי לשקר. אבל איך זה יכול להיות שהוא יילקה שמונים כשקבעו ארבעים חסר אחד כי הוא לא יכול לעמוד ביותר? על כל עבירה. בחסרים אנשים שלוקים פעמיים. תוספות בתחילת איזהו נשך הגמרא אומרת שמה לעבור על למה צריך גם נשך וגם תרבית? לעבור עליו בשני לאווין כי זה בעצם תמיד הולך ביחד הנשך והתרבית הולך תמיד ביחד אז הגמרא אומרת לעבור עליו בשני לאווין. אין באמת הבדל בין הלאווין אבל מי שמלווה או לווה בריבית עבר בשני לאווין על הלאו של נשך ולאו של תרבית. שואל התוספות הרי לא לוקים על ריבית כי זה לאו הניתק לתשלומין אתה יכול להחזיר את הריבית וזהו אז לא לוקים על זה. אומר התוספות אם לא לוקים אז מה רלוונטי שהוא עבר בשני לאווין? מה נפקא מינה? אם יש מלקות אז הנפקא מינה היא שהוא לוקה שמונים ואם אין מלקות אז מה אכפת לי אם זה לאו אחד או שמונה עשרה? איסור יש. יש לי שאלה. כן. אולי אחרת זאת אומרת קצת ממקום אחר. המושג של בל תאחר אז פעם שעברה אמרנו שיש תוחלת של זמן לנדר זאת אומרת אם הוא לא עשה את הנדר שלושה רגלים וכולי. זה בל תאחר לא בל יחל. בבל יחל בפשטות אין זמן. אה אוקיי לבל תאחר אוקיי זה בל תאחר ובל יחל זה לפי הזמן שהוא קבע. הוא קבע, ואם הוא לא קבע זמן? אמר הריני עושה את זה, אז יש לו שנה לעשות את זה. עברה שנה והוא לא עשה, בל יחל. בל תאחר זה אחרי שלושה רגלים. ראינו מחלוקות קצת בעניין הזה. כן, כן, דיברנו. אוקיי, כן. בכל אופן לענייננו, אז זאת הטענה של המבי"ט. אוקיי? ולפי הטענה הזאת, אם אני מבינה נכון, זה אומר שאין באמת מושג של שבועה שקיימת במציאות ויש לה תנאים כדי שהיא תחול. אלא יש לי דיבור ואני יכולה אם אני עברתי על הדיבור יש כל מיני סוגים של דיבור ואם אמרתי את שם השם אז אני עוברת על לא תישא את שם השם ואם לא אז ואם אמרתי, לא, אני לא חושב שזה הכרחי. כי הרי אם אני עברתי, אם אמרתי שבועה בלי שם, אז זה יכול להיות כמו נדר, מה שתגידי בנדר תגידי גם כאן. רק שזה לא יהיה חלות על החפצא כי לא עשיתי נדר, אולי זה יהיה חלות על הגברא. יש חלות עליי שמחייבת אותי לא לאכול. אולי. יש חלות, אבל אני לא רואה הכרח. לא, אבל זה אומר שכאילו לשבועה אין מציאות, אין כאילו איזה שהם תנאים שהיא תחול או לא. ככה תמיד דיברנו על נדר, איזה תנאים הוא יחול או לא ואם יש מציאות של נדר. גם בשבועה זה יכול להיות ככה, למה בשבועה זה לא יהיה ככה? איך את רואה פה שזה לא ככה? כי אני מבינה שאם הרמב"ם דורש שיש שם השם, אז ברגע שאין שם השם, פשוט השבועה לא חלה. לא, השבועה לא חלה, השבועה חלה. רק לא יהיה פה חילול שם השם אם עברתי עליה, יהיה רק בל יחל אם עברתי עליה. יש שבועה חלה, אני לא יודע. אבל יכול להיות שאת צודקת, אני רק אומר אין הכרח מפה. השבועה חלה, חילול השם לא יהיה פה, היא חלה רק לעניין זה שזה יחייב אותי לעמוד בדיבורי כמו בנדר. בסדר? אז זה מה שהוא אומר הרב נפתלי. ולפי דבריו יש לומר גם בדברי הרמב"ם הנ"ל. כן, הקרית ספר מסביר את הרמב"ם בהלכה ט' לגבי מי שהתפיס. עכשיו רב נפתלי הביא את הקרית ספר הזה והוא אומר ולפי דבריו של הקרית ספר יש לומר גם בדברי הרמב"ם הנ"ל. הרמב"ם שלנו בהלכה ג' ד'. דהא דנאסר גם על ידי שבועה בלא שם, מה שהרמב"ם אומר שאיסור איכא, היינו משום בל יחל, כיוון שסוף סוף אסר על עצמו את החפץ חל דיבורו ואיכא בל יחל, או חל דיבורו, זה כן חל נועה. זאת אומרת ככה הוא תופס. ויש בל יחל, וחילול השם לא יהיה פה. אז אותו הסבר שהקרית ספר אמר בהלכה ט' כמובן קיים גם בהלכה שלנו. עכשיו הוא אומר ויש בזה עוד שיטה, והיא שיטת הרמב"ן שהביא הרא"ש בשבועות. דשבועה לא בעי שם. הרא"ש והרמב"ן סוברים ששבועה לא צריכה שם. ופירש הרא"ש דאפשר דהוי משום יד, ידות. בניגוד לתוספות, זוכרות את התוספות? התוספות אמר שאין ידות בשבועה. הרא"ש והרמב"ן אומר לא, מדין ידות אפילו אם אמרת בלי שם מדין ידות אנחנו משלימים את הדיבור שלך. זאת אומרת תוספות הוא כמו הרמב"ם שדורשים שם בשבועה, והרא"ש והרמב"ן הם כמו הראב"ד שלא צריך שם. אבל הראב"ד לא אומר שזה ידות. מה? לא שומע? הראב"ד לא אומר שזה יד. נכון, נכון. עוד מעט נראה שזה באמת לא בדיוק אותו דבר. פה זה רק מדין ידות, זאת אומרת מה זה אומר שזה מדין ידות? שעקרונית כן צריך שם, רק מדין ידות זה נחשב שאמרת גם את השם, אני משלים את הדיבור שלך. נכון? זה בניגוד לראב"ד שאצלו משמע שלא צריך מכלל שם, לא צריך להגיע לדין ידות. פה זה רק בגלל שאפשר דהוי משום יד. מה זה האפשר? הוא מתלבט. כי אפשר היה להגיד אולי זה בלי יד, פשוט לא צריך שם. אפשר להגיד שכן צריך שם רק מדין ידות זה כאילו שאמרת את השם. ומשמע בפשיטות דהוי שבועה לכל דיני שבועה. מה הכוונה? גם לקורבן. גם למלקות ובלא רק שמשביעים אותו מה שפיקדון פיקדון. לא לא הוא אומר שבועה בלי שם לא כמו הראב"ד שאומר שרק לגבי קורבן זה תופס שבועה בלי שם אבל לגבי מלקות לא, הוא אומר לא לכל דיני שבועה. ודלא כשיטת הראב"ד. זאת אומרת זה דומה לראב"ד אבל זה יותר קיצוני מהראב"ד. הוא טוען שמה ש- מה שלא צריך שם זה לא רק לגבי הקורבן אלא גם לגבי המלקות. אבל הוא מתכוון שגם בשבועת ביטוי לא רק כשמשביעים אותו? ברור, אנחנו מדברים על שבועת ביטוי. אוקיי, יותר מזה, הוא גם אומר שזה לא שהוא נשבע בלי שם, זה לא סתם האיסור של בל יחל, אלא זה האיסור של לא תשא את שמי לשוא. זוכרות את הקרית ספר ומה שראינו למעלה? זה גם לפי הרמב"ם יש איסור בשבועה בלי שם, אבל האיסור הוא בל יחל כי לא חיללת את השם כי לא אמרת אותו. אבל לפי הראש והרמב"ן הרי מדין ידות זה נחשב כאילו שאמרת את השם, אז זה אומר שלא רק בל יחל יש פה אלא יש פה גם את החילול שם השם, ולכן הוא אומר זה לכל דיני שבועה כולל מלקות לא רק לגבי הקורבן. זה כמו הרב עובדיה יוסף שאמרת. נכון, נכון, במובן מסוים. עוד מעט נראה. עכשיו הוא מסביר, הוא אומר: ונראה לבאר, זה הסבר מאוד מעניין, ונראה לבאר דהנה יש לחקור בה דשבועה בעי שם. האם השם אינו מעיקר השבועה אלא לשון שבועה הוא, וכמו לשון נדרים? או דעיקר השבועה הוא ביטוי השם, דהיינו דחומר של שבועה לא הוי אלא באופן שהוציא השם מפיו. מה הוא מתכוון לומר? הוא אומר ככה: יש לנו שתי אפשרויות, מדי פעם אני אתנתק כדי לראות אתכן, יש לנו שתי אפשרויות להבין את הצורך בשם השם בשבועה. אפשרות אחת זה ששם השם הוא הניסוח שרק אם אמרת אותו אני מבין שהתכוונת לשבועה, ואם לא אמרת אותו אז לא. לפי הניסוח הזה אם עברתי על השבועה הבעיה היא לא בחילול שם השם, הבעיה היא בזה שעברתי על הדיבור שלי, בל יחל. רק מתי אני יודע שהדיבור התכוון להתחייב? אם אמרתי את שם השם. אבל בסוף בסוף אין הבדל בין בל יחל לבין לא תחללו את שמי לא תשא את שמי לשקר. בשניהם הכוונה היא זה חילול הדיבור שלי. שם השם זה פשוט הניסוח הדרוש כדי להחיל פה חלות של שבועה. זה אפשרות ראשונה. רגע, כלומר אם לא, אז אין בעיה של שם השם לשוא. מה? רגע. אם לא נאמר שם השם זה פשוט לא שבועה? לכאורה אם לא נאמר שם השם אז לא התכוונת להישבע. אבל אוקיי. אפשרות שנייה ששם השם הוא לא נדרש כדי להבהיר את כוונתך שאתה מתכוון להישבע, שם השם הוא מהות האיסור, בגלל שאם הוצאת את שם השם ועברת על זה, חיללת את השם. זה שונה לגמרי. לפי התפיסה הראשונה אין הבדל בין שבועה לנדר, אין הבדל עקרוני, רק הניסוח של שבועה דורש את שם השם כי כך מחילים שבועה, זה הכל. בשביל זה הניסוח. כמו שבנדר את צריכה להגיד כונם או נדר, בשבועה צריך להגיד את שם השם, זה הניסוח שמחיל שם של שבועה. אבל אחרי שאמרתי את הניסוח הזה מה בעצם מהות האיסור? לקיים את מה שהתחייבתי. אבל אז אין בעיה של שם השם לשוא. נכון, בעיה של שם השם לשוא זה בעצם רק לומר תקיים את מה שהתחייבת. בל יחל. שני דברים כמו שאמרנו למעלה גם בל יחל וגם חילול השם? לא. המהות היא רק בל יחל, גם חילול השם זה בעצם רק חילול הדיבור שלו. רק דיבור של שבועה צריך להיאמר עם שם השם. אפשרות שנייה, כל הרעיון של שבועה של חילול השבועה זה הוצאת שם השם לשוא. לא עמידה בדיבורי שהתחייבתי, אלא זאת הוצאת שם השם לשוא. אם לא הוצאת את שם השם פשוט אין את האיסור. אולי יש את הבל יחל זה ראינו קודם אבל את האיסור שלא תשא את שם השם לשוא אין, זה לא שייך. מבינות את שתי האפשרויות? אבל מה עם מישהו אם מישהו משביעים אותו והוא אומר אמן? זה היה בהלכה ברמב"ם אחת לפני. שמשביעים אותו הוא גם הוא רק אומר אמן הוא לא מוציא את השם ושמה הרמב"ם מחייב אותו גם בקורבן וגם במלקות. אוקיי, אז מה? אז זה אומר שהאפשרות השנייה לפחות לפי הרמב"ם… הוא אומר אמן בעצם מדין שומע כעונה גם הוא אמר את שם השם. אבל אבל הוא לא אמר זה כמו עם הברכה של שהחיינו… נכון, אבל פה כשהוא אומר אמן ברור שהוא מתכוון לומר שאת זה אתה אמרת בשמי, אתה אמרת עבורי, כאילו שאני אמרתי. אז רגע אבל זה אומר שזה האופציה הראשונה, זה לא יכול להיות האופציה השנייה לא? מה ברמב"ם? תכף נראה. קודם כל אני רוצה שנבין רק את שתי האפשרויות. עכשיו הוא אומר עם זה הוא יכול להסביר את מחלוקת הראשונים שראינו. למה? רגע, אבל יש לי שאלה. כן. אם זה לפי האפשרות הראשונה, אז מה פירוש הכתוב בתורה "לא תשא את שמי לשוא"? שאתה מחלל את הדיבור שלך שנאמר בשם השם. אתה חייב לקיים את זה כי אחרת זה מחלל את השם, אבל הנקודה היא שחילול השם הוא רק אינדיקציה לחובה שלך לקיים את מה שהתחייבת. או שההתחייבות היא נורא חזקה כי נאמרה בשם השם, אבל בסוף בסוף מה שיש פה זה רק חובה לקיים את ההתחייבות שלך. או שאם לא קיימת את מה שהתחייבת בעצם "בל יחל" יש בזה משום חילול השם. לא ש"בל יחל" זה משום חילול השם. לא בטוח שזה "בל יחל". זה אותו דבר, זאת אומרת, זה הכוונה אתה מחלל את הדיבור. אם אתה אומר ששם השם, הזכרת שם השם היא פשוט כי האיסור הוא לחלל את השם, לא לא לעמוד בדיבורי, אז אפשר להגיד חוץ מזה יש גם "בל יחל" שזה חובה לעמוד בדיבורי, אבל האיסור של "לא תשא את שם השם לשוא" זה איסור של חילול השם. ובגלל זה אתה צריך להגיד את שם השם. אלו שתי האפשרויות. עכשיו הוא אומר לפי זה אפשר להבין את מחלוקת הראשונים. שמה? ובזה יש לבאר פלוגתייהו, דשיטת הראש דביטוי השם אינו רק לשון שבועה. שיטת הראש היא שמה שצריך את שם השם זה פשוט כי זאת לשון השבועה. אבל זה לא שהאיסור הוא חילול השם. האיסור הוא שלא עמדת בהתחייבותך. ומטעם זה אף שלא הזכיר השם מהני מדין יד דחשבינן כאילו גמר דבריו בלשון המועיל, והיינו בשם כמו בשאר ידות, שאר דין ידות דמקצת דיבור מהני כאילו גמר דבריו. נכון, לפי הראש למה דין ידות מועיל? למה דין ידות המועיל למרות שלא אמרתי את שם השם? כי שם השם הוא פשוט צורת הניסוח, אז אם יש ניסוח חלקי, דין ידות אומר שכאילו אמרת הכל. אבל אם אני מבין שאת שם השם צריך בגלל שאחרת פשוט אין את מהות האיסור, לא שלא ביטאתי נכון את השבועה, אין את מהות האיסור, כל האיסור זה חילול השם. מה יעזור פה דין ידות? דין ידות לא יעזור כלום. לכן שיטת הראש והרמב"ן שהם אומרים או הראש והרמב"ן שאומר שרק בגלל דין ידות שבועה בלי שם השם מועילה, הוא כנראה מבין ששם השם זה רק צורת הניסוח של שבועה. אז אם לא אמרת את שם השם אז זה ניסוח חלקי, אבל דין ידות אומר שניסוח חלקי אנחנו כאילו משלימים אותו וכאילו שאמרת את הניסוח המלא, אז באמת התחייבת. ואם התחייבת ולא קיימת את דיבורך, אז עברת. אבל הרמב"ם שחולק עליו וסובר שצריך את שם השם ובלי לא יעזור לא מדין ידות ולא משום דין אחר, בלי שם השם אתה לא עובר על "לא תשא את שם השם לשוא", אתה אולי עובר על "בל יחל" כמו שראינו למעלה, אבל לא את ה"לא תשא את שם השם לשוא". למה? כי הרמב"ם תופס שכל מהות האיסור זה החילול של שם השם. מה זה יעזור דין ידות? בפועל לא אמרתי את שם השם. אין פה את חילול שם השם. לגבי ההתחייבות זה מה שאמרנו למעלה, יכול להיות שגם הרמב"ם יסכים שגם בלי שם השם יש פה את "בל יחל" כי הוא עבר על התחייבותו, אבל את החילול של שם השם אין פה. והמחלוקת בין הרמב"ם לבין הראש והרמב"ן זה השאלה מה תפקידו של שם השם בשבועה. האם שם השם זה רק הניסוח הנכון של השבועה או ששם השם זה מהות האיסור של השבועה, שחיללת את השם. או ששם השם זה רק האופן שבו מחילים שבועה כי זה הניסוח. פה יש קונה, פה צריך להגיד בשם השם. בסדר אבל זה אפשר להשלים את זה מדין ידות. אבל השלמה מדין ידות לא הופכת את זה שאמרתי את שם השם וחיללתי אותו. ידות לא הופך אותי למי שאמר את שם השם אלא למי שהתכוון למה שמתכוון מי שאמר את שם השם. התכוונתי זה יפה מאוד, לא אמרתי את שם השם אז אין פה חילול השם. בסדר? ככה הוא מסביר את המחלוקת. אבל שיטת הרמב"ם, כן, אבל שיטת הרמב"ם והראב"ד, שימו לב הרמב"ם והראב"ד פה הם ביחד נגד הראש והרמב"ן, אבל שיטת הרמב"ם והראב"ד הוא דהא דאמרה תורה "לא תשבעו בשמי", היינו, למה הרמב"ם והראב"ד הם אותו דבר נגד הראש והרמב"ן? כי לעניין שבועה בלי שם במלקות ואיסור אין ביניהם מחלוקת. נכון? שבועה בלי שם אין מלקות ויש איסור. המחלוקת שלהם זה רק לגבי קורבן, אבל לגבי מלקות ואיסור שניהם מסכימים שאין מלקות ויש איסור והסברנו למעלה למה זה, האיסור הוא בגלל "לא יחל דברו" ומלקות… מלקות אין בגלל שהוא לא חילל את שם השם, אז רואים שהרמב"ם והראב"ד שניהם באותה שיטה במחלוקת הזאת, נגד הראש והרמב"ן. וזאת שיטה שלישית, הראש והרמב"ן. אוקיי, זה מה שהוא אומר. אבל שיטת הרמב"ם והראב"ד הוא דהא דאמרה תורה "לא תשבעו בשמי", היינו דעיקר חומרא של שבועה לא הוה אלא בשהזכיר את השם. דבאמת דלעניין "בל יחל" חשיב שבועה גם בלא שם ולא מדין ידות הוא, אלא משום דלעניין "בל יחל" חשיב לשון שבועה, לא צריך את דין ידות בכלל. לעניין "בל יחל" התחייבת, אז גם בלי ידות התחייבת, תקיים. והא דצריך הזכרת השם אינו אלא לעניין לאו ד"לא תשא", לא בגלל "בל יחל". אבל זה רק חילול השם, פה לא יועיל דין ידות והיינו משום חומרא דשבועה ועל זה לא שייך למימר כשלא הזכיר את השם שיהני מדין ידות כיוון דהזכרת השם משום חומר השבועה, לא משום לשון, לא שזה הלשון של השבועה. ואם כן, כיוון שלא הזכיר השם חסר כאן חומר השבועה, ודין ידות לא שייך רק היכא שלא גמר דיבורו ואנן חשבינן כאילו גמר. אבל בזה הרהור לאו כדיבור, כן, לגבי הוצאת שם השם. נכון? בסדר? ברור מה שהוא אומר? כן, בסדר. אז הרמב"ם והראב"ד שניהם תופסים, בעצם עד כאן הרמב"ם והראב"ד זאת אותה שיטה, למרות שלמעלה ראינו שהם חולקים. הם חולקים לגבי קורבן, אבל הם לא חולקים לגבי מלקות ואיסור. שניהם מסכימים שאין מלקות ויש איסור והסברנו למעלה מה הכוונה בזה למה זה ככה. בגלל שיש פה את ה"לא יחל דברו" וזה האיסור. מלקות אין כי הוא לא חילל את השם. זאת אומרת, גם הרמב"ם והראב"ד מבינים שהמלקות בשבועה ניתנות על חילול שם השם, ולכן הם שניהם בניגוד להראש והרמב"ן, כי הראש והרמב"ן תופסים שהמלקות בשבועה הם על אי עמידה בדיבורו. למה צריך את שם השם? כי רק עם שם השם יש את כל החובה לעמוד בדיבורו. אבל את זה אפשר להשלים מדין ידות. אז אם לא הזכרת את שם השם, אז אנחנו משלימים את הדיבור שלך, כי זה רק דיבור חלקי, משלימים את הדיבור שלך מדין ידות. אבל לפי הרמב"ם והראב"ד זה לא יעזור, כי גם אם נשלים את זה מדין ידות, בוודאי שזה לא נחשב שאמרתי את שם השם וחיללתי אותו כשעברתי על הדיבור. חיללתי את ה"לא יחל", אבל לא עברתי על חילול שם השם כי לא הוצאתי את שם השם. יש הכרעה במחלוקת הזו? מה? יש הכרעה במחלוקת הזו? מה זה הכרעה? זה מחלוקת. זה מחלוקת. אז עכשיו, ואז זה בעצם אומר שהרמב"ם בכלל לא צריך דין ידות כי הוא לא דורש בכלל שם השם. נכון, מבחינתו זה שבועה גם בלי שם השם, זה רק חומר לזה. שבועה זה בלי שם השם לעניין "בל יחל", לא לעניין חילול השם. עניין חילול השם לא יועיל ידות. לעניין "בל יחל" לא צריך את ידות. לעניין המהות של שבועה, זו שבועה, חייבים בשבועה. אבל אם עושים את החומר של שם השם פשוט לא… אז לעניין ה"לא תשא את שמי לשוא" לא יועיל דין ידות כי דין ידות לא הופך אותי למי שאמר את שם השם. ולעניין "לא יחל דברו" לא צריך את דין ידות, כי התחייבות שלי קיימת גם בלי שם השם, לא צריך את שם השם בשביל להתחייב. דין ידות זה כשצריך את שם השם ולא אמרתי, אז דין ידות נחשב השלמה. אבל לפי הרמב"ם והראב"ד, לגבי "בל יחל" לא צריך את דין ידות, לגבי חילול השם, "לא תשא את שם ה' לשוא", לא יועיל דין ידות. אז בעצם הראש והרמב"ן הם יותר מחמירים מאשר הרמבם והראב"ד. נכון, הם הכי מחמירים, זו השיטה הכי מחמירה. עכשיו נשאר לנו רק להבין אז במה בדיוק חולקים הרמב"ם והראב"ד. נכון? בינתיים הם באותה מפלגה נגד הראש והרמב"ן. מה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד? בואו נקרא את הקטע הבא. ועיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי חייב קורבן בלא הז… כן, לגבי מזיד בלי שם השם אין מחלוקת, הרמב"ם והראב"ד זו אותה שיטה נגד הראש והרמב"ן. איפה המחלוקת שלהם? לגבי שוגג אי חייב קורבן בלי שם השם. אוקיי? אז מה המחלוקת? אז הוא אומר, נראה דהא תלוי אם קורבן צריך אזהרה. האם כדי לחייב מישהו בקורבן דרושה אזהרה בתורה או שאזהרה זה רק לגבי חיוב מלקות שזה עונש, אבל קורבן אתה חייב גם בלי אזהרה. אומר "דהנה במסקנת הסוגיא במכות אמרינן דקורבן לא בעי אזהרה דמקישנן מפסח ומילה דלא מייתי קורבן אף על גב דלא בעינן אזהרה ואמרינן דטעמא הוא משום דגמרינן מעבודת אלילים כמעבודה זרה דדווקא בעובר…" לא משנה כרגע, זה גמרא שמה שאומרת שקורבן לא צריך אזהרה. והרמב"ם סבור… כן, אז לפי הראב"ד, לפי הראב"ד… אז לפי הראב"ד בעצם יוצא שאם אתה נשבעת בלי שם, אז אין פה אזהרה. יש את בל יחל, אבל לא אזהרה של לא תישא את שם השם, כי אין פה שם. אבל קרבן לא צריך אזהרה. אז לכן חיוב קרבן לפי הראב"ד יהיה. אבל הרמב"ם טוען שקרבן צריך אזהרה, והאזהרה של שבועה זה מלא תישא. והבל יחל לא קשור לעניין בכלל, זה רק אזהרה לגבי התחייבות, על נדר או מה שלא יהיה, אבל זה לא קשור. לכן אומר הרמב"ם שאין חיוב קרבן בלי שם השם, כי אין לזה אזהרה. הקרבן הוא על הבל יחל או על הלא תישא? אתה יכול לחזור שוב על הרמב"ם? יש פה משהו שנועה שאלה זה באמת שאלה טובה ואין לי תשובה טובה על זה. מה זאת אומרת? הנקודה היא כזאת, הטענה שלו זה שלפי הרמב"ם, המחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד ראינו את המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד לבין הראש והרמב"ן, זה במזיד. בשוגג אם יש חיוב קרבן בשבועה בלי שם, יש מחלוקת פנימית בין הרמב"ם והראב"ד בתוך המפלגה שלהם, בפנים. אוקיי? מה המחלוקת שם? אז הוא אומר המחלוקת היא בשאלה האם קרבן דורש אזהרה או לא. ההנחה שלו זה ששבועה בלי שם אין עליה אזהרה, כי לא תישא את שם השם זה האזהרה. אוקיי? השבועה בלי שם אין עליה אזהרה. עכשיו מה? לפי הראב"ד שבועה בלי שם מחייבת קרבן, לא צריך שם בשביל חיוב קרבן. אוקיי? למה? כי לחיוב קרבן הוא סובר לא צריך אזהרה, אז זה שאין אזהרה לא אכפת לי, עדיין יש חיוב קרבן. לפי הרמב"ם גם חיוב קרבן צריך אזהרה, לא רק העונש. וכיוון שאין פה אזהרה, אז לא יהיה חיוב קרבן. זה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד איך שהוא מסביר. קשה מאוד ההסבר הזה בגלל לשיטתו לא ברור למה לפי הראב"ד יש חיוב קרבן. הרי אין אזהרה של לא תישא את שם השם, אז על מה אתה מביא את הקרבן אבל? לא צריך אזהרה, בסדר, אבל מאיפה אתה יודע שיש חיוב קרבן על זה? על הלא יחל? הרי הקרבן הוא לא על הלא יחל, הקרבן הוא על הוצאת שם השם, עובדה שבנדר אין חיוב קרבן. אז לפי הראב"ד זה לא קשור לשאלה אם קרבן צריך אזהרה או לא. למה שיביא פה קרבן אם הוא אין איסור? על איזה איסור הוא מביא את הקרבן? בעיה לא טכנית שאין אזהרה, הבעיה שהוא לא עבר איסור, איזה איסור הוא עבר? הרי איסור של לא יחל אין חיוב קרבן, על האיסור של שם השם הוא לא עבר, הוא לא הוציא את שם השם. הבעיה לא שאין על זה אזהרה, הבעיה שאין איסור, אז על מה אתה רוצה שיביא את הקרבן? בתוך תוכו כנראה מתכוון לומר שיש פה איזה שהוא קרבן על הלא יחל, אני לא יודע, אבל אם זה קרבן על הלא יחל אז יש גם אזהרה, אז מה הבעיה? האזהרה היא לא יחל. אני לא מבין את ה… אני לא מצליח להבין את הוורט שלו איך הוא רוקד פה על שתי החתונות בשיטת הראב"ד. טוב, אני חושב שאנחנו נעצור כאן, יש עוד את השלטי גיבורים אבל זה כבר לא הכי… אה עוד נקודה אחת שאני חייב לחזור, הוא מיישב את הקושיה על התוספות עוד שלוש דקות, בסדר? הוא מיישב את הקושיה על התוספות, זה הרי מזה התחלנו את כל הסיפור. הרי על תוספות ראינו בדף ב' שהוא אומר ששבועה צריכה שם. אצלנו בסוגיה רואים כנדרי רשעים חל גם בשבועות למרות שלא הוציא את שם השם. אז בדוחק אמרנו לפי הרמב"ם אולי אפשר להעמיד את זה שהוא הוציא את שם השם, אוקיי? אבל מה… וזה דוחק. מה לעשות עם זה עם הרמב"ם או עם התוספות? אז הוא אומר ככה, ובזה יש ליישב מה שהקשינו על דברי התוספות שכתבו דמשום הכי דלא חשיב במתניתין כידות שבועה משום דבשבועה לא מהני ידות, והקשו מהמתניתין כן הרי קשה מהמשנה שלנו בדף ט' דאמרינן כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, הרי דבשבועה יש דין יד. אז למה התוספות אומר שאין דין יד, כן אין שבועה בלי שם? אכן לפי הנ"ל לפי מה שהסברתי למעלה יש לומר יש ליישב דהא דמהני ידות גבי שבועה אינו אלא לעניין בל יחל. בסדר? מה כתוב שבשבועה יש דין יד? רק לעניין בל יחל כמו שהיינו לשיטת הרמב"ם. אבל לעניין דיני שבועה שייחשב שבועה גמורה לקרבן ומלכות לא מהני ידות, וזה כוונת התוספות דמשום הכי לא תני כינויי שבועה משום דבשבועה היינו לגבי דיני שבועה לא מהני ידות. זה מה שתוספות בדף ב' אומר אין ידות בשבועה. מה הכוונה אין ידות בשבועה? לעניין איסור שבועה של לא תישא את שם השם לשווא, וזה אין ידות כי לא מועיל ידות. אבל לעניין בל יחל דברו. לעניין לא יחל דברו, כן מועיל ידות. ההתחייבות, אני משלים את הדיבור כמו שראינו בראש, משהו כזה, ולכן אומר התוספות. לכן מסביר התוספות את הסוגיה שלנו, שאצלנו מדובר בבל יחל. הוא מדבר על האיסור של שם השם, ואנחנו מדברים על לא יחל. לכן פה יש ידות ופה אין. שימו לב, יש פה נקודה מעניינת, כי לפי זה, הרי אמרנו קודם שלפי הרמב"ם והראב"ד לגבי דין שבועה אין דין ידות, ולגבי לא יחל לא צריך את ידות. יש פה התחייבות. לפי תוספות זה לא ככה. כי לפי תוספות כן צריך את ידות, אלא שזה מועיל. נכון? זה מה שהוא אומר. אחרת לא צריך את דין ידות, מה אתה אומר שאצלנו יש את דין ידות? לא צריך את דין ידות, זה מועיל גם בלי זה. אם הוא אומר שיש את דין ידות אצלנו בסוגיה לעניין בל יחל, הרי לקורבן לשם השם זה לא מועיל דין ידות, כי סוף סוף לא אמרת את שם השם. אבל לעניין בל יחל מועיל דין ידות. מה הוא אומר פה? עוד מעניין. הוא טוען שיש את שני הדינים של שם השם. מה זאת אומרת? שם השם גם מתפקד כלשון שמכילה את מושג השבועה, וגם הופך למשהו שאם אתה עובר על השבועה חיללת אותו. אבל בשניהם צריך את שם השם. מה זה אומר עכשיו? עכשיו הכל מיושב. מה זה אומר? שאם אתה מדבר על חיוב השבועה שלא תשא שם השם לשווא, זה תוספות בדף ב'. לא שייך דין ידות בזה. לא אמרת את שם השם, אין כלום. מה הגמרא שלנו אומרת שיש את דין ידות בשבועה? רק לגבי בל יחל. אבל לגבי בל יחל לא שלא צריך את ידות, צריך אבל יש. למה צריך את ידות לגבי בל יחל? כי גם לגבי בל יחל צריך את שם השם, הרי למה נזקק פה לדין ידות? גם לגבי בל יחל אני צריך את שם השם. הטענה היא בעצם שהחקירה שהוא עשה למעלה בשיטת התוספות, התוספות תופס את שני הצדדים שלה. הראב"ד והרמב"ם חולקים על הראש והרמב"ן. התוספות סוברים כמו שני הצדדים. צריך את שם השם גם כי זה הניסוח הנכון להחיל את ההתחייבות של השבועה וגם בגלל שאם עברת על זה אז נשאת את שם השם לשווא. זה אומר שיש הבדל בין שבועה לבין נדר, כי שבועה בלי שם השם גם את הבל יחל לא יהיה, רק מדין ידות זה נמצא. אוקיי. אז הוא בעצם תופס את שני הצדדים, גם את הצד של הראב"ד והרמב"ם וגם את הצד של הראש והרמב"ן. אולי אולי זה מיישב את מה שאמרתי למעלה שזה קשה לי על איך שהוא הסביר את הראב"ד, כי הוא הסביר את הראב"ד שבקורבן לא צריך אזהרה, לכן חייבים קורבן. שאלתי, אבל אין איסור, אז מה? לא, יש איסור של בל יחל. וכן, יש איסור של בל יחל אבל בלי שם השם אין על זה את האזהרה שמחייבת את הקורבן. אמר כן, אבל קורבן לא צריך אזהרה. אבל זה עדיין יוצא קצת קשה, כי יוצא שהקורבן בא על הבל יחל. שאם אמרת את שם השם אז הבל יחל מחייב אותך קורבן, לא שם השם לשווא אלא הבל יחל מחייב אותך קורבן. זה עדיין קשה בשיטת הראב"ד. בסדר? כן. אז לפי זה אז בנדרים שעובר על בל יחל אז הוא חייב קורבן? עוד פעם. אז לפי זה אם בנדרים שהוא עובר על בל יחל לא חייב קורבן? כי הוא לא אמר את שם השם. הוא טוען שלעניין בל יחל גם כן צריך את שם השם בשבועות, בנדרים לא, ולכן רק בשבועה יש קורבן, בנדרים אין. לשיטת התוספות בעצם השבועה, ההגדרה שלה חייבת לכלול את שם השם, אחרת היא לא שבועה, ואבל אני יכולה לא להגיד את שם השם ולהשתמש בדין ידות. ואז יהיה רק הבל יחל אבל חילול שם השם לא יהיה, ולכן התוספות בדף ב' שמדבר על חילול שם השם אומר אין ידות בשבועה. הסוגיה שלנו שמדברת על חיוב של בל יחל, אז שם הוא אומר זה מועיל גם בלי שם כי יש דין ידות. הבנתי, אז הוא מאוד מאוד דומה לרמב"ם והראב"ד רק בגלל ההערה שלו שם שאין דין ידות. כלומר, כי גם הרי בראב"ד הוא מסביר שלא צריך את דין ידות כדי לחייב משום בל יחל, ולפי תוספות אמנם חייבים בלי השם אבל רק בגלל דין ידות. כן, לא, אבל כאילו. הזדקקנו, בעצם הם כן נחלקים, כי הרמב"ם והראב"ד אומרים שזה שבועה גם ללא שם שמיים, כלומר זה לא חלק מהגדרת השבועה, זה שבועה מלאה, זאת אומרת, אין צורך להגיד את שם השם כדי שיהיה בל יחל. את שם השם לא צריך בשביל הבל יחל. את שם השם צריך רק בשביל חילול שם השם. לא תשא שם שווא. הבל יחל קיים גם בלי שם השם. לכן גם בלי דין, לא צריך את דין ידות, אם לא אמרת את שם השם, אז מה? בדיוק. הבל יחל קיים. והתוספות טוען שאם לא אמרת את שם השם יש בל יחל, אבל רק בגלל דין ידות. בלי דין ידות זה לא היה. אוקיי, אז פה אנחנו מסיימים את הסבב הנוכחי. הודעות לגבי אחרי פסח אני אשלח. זהו, אם אין הערות או שאלות, אז נאחל לכם פסח כשר ושמח. תודה רבה, פסח כשר ושמח. פסח כשר ושמח. כן, פסח, פסח כשר ושמח, להתראות. תודה.