במבט שלישי – דעת תורה？ על אוטונומיה וסמכות בהלכה ובכלל

תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.

תוכן עניינים

מסגרת הסדרה והעמדה המתודולוגית
דיון פנימי, ערעור סמכותנות, ואמירת אמת מול חששות
הבחנה מושגית: סמכות פורמלית וסמכות מהותית
סמכות בהלכה: לא תסור, סנהדרין, והתלמוד
ביקורת על האדרת חז״ל וחכמי התלמוד ועל הרחבת סמכות
אגדות, רפואות, ועובדות בתלמוד מול מחייבות הלכתית
סמכות אחרי התלמוד: הרא״ש, הרמ״א, ודמות המומחה
דעת תורה בתחומים לא-הלכתיים והקשבה לרבנים כפונקציה של חכמה
גדלות בתורה בזמננו: ידע, שכל ישר, והשכלה כללית
ביקורת על “גדול הדור” ועל מנגנוני בחירה ציבוריים-פוליטיים
חובת האוטונומיה: “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”
ספקות, מנהגים, וכללי הכרעה כתגובה לספק ולא כיצירת ספק
שאלות מהקהל: מנהג, סמכות מקומית, פדיון שבויים, ושולחן ערוך
עובדות מדעיות מול הלכה: בליעות, “כבולעו כך פולטו”, וביטול תשתית עובדתית
אוטונומיה מול ציות בפועל: סיפור אישי על הרב שך

סיכום

סקירה כללית

הדובר פותח סדרה שמבקשת להציג “נתיב שלישי” עם מגוון קולות, בלי תיאום מלא ובלי מחויבות להסכמה בפרטים, מתוך תקווה שאנשים שונים בתוך הציבור הדתי והחרדי ימצאו בה את מקומם. הוא מציג גישה שמעדיפה ניתוח מושגי והיגיוני על הישענות עודפת על מקורות, וטוען שהצגת סמכות באופן מרחיב ומוחלט מסוכנת לא פחות מערעורה. הוא מבקש לברר בתוך העולם המחויב להלכה את מושגי סמכות חכמים ודעת תורה, את תחומם ומגבלותיהם, תוך דגש על אמירת אמת ועל איזון מול “חששות”. הוא מפתח הבחנות בין סמכות פורמלית למהותית, מיישם אותן על תורה והלכה, ומוסיף ערך מרכזי של אוטונומיה המחייב אדם לפעול לפי מסקנתו לאחר בירור.

מסגרת הסדרה והעמדה המתודולוגית

הדובר מציג את הסדרה כניסיון להציג כיוונים שונים המתאימים לנתיב השלישי, עם קולות שונים בתוך אותה מסגרת. הוא קובע שאין תיאום מראש בין הדוברים ושאין ציפייה שכל מה שייאמר יהיה מוסכם על כולם, אך הכיוון הכללי אמור לשדר מסר משותף לצד גיוון פנימי. הוא מבקש להמעיט בהבאת מקורות מפני שלדעתו ניתוח מושגי והגיוני מייתר לעיתים את ההיזקקות אליהם, והוא טוען שהיעדר מקורות הוא חלק מהמסר נגד תפיסה שמזהה רצינות עם “חמישה ספרים עם אותיות רש״י וכריכות זהב”. הוא טוען שמקורות משמשים לעיתים תחליף לניתוח, ושגם על מקורות אפשר להתווכח, ולכן הוא מתייחס ברצינות לניתוח הגיוני לא פחות מאשר למקור.

דיון פנימי, ערעור סמכותנות, ואמירת אמת מול חששות

הדובר מגדיר את הדיון כוויכוח פנימי בתוך העולם הדתי המחויב להלכה, ולא כהגנה מול ביקורות מבחוץ. הוא מצהיר שמטרתו לערער תפיסות סמכותניות ולהזיז את השיח “שמאלה” במובן של פירוק הנחות סמכות, משום שבתוך הציבור הדתי הרציני זה בעיניו הדגש החשוב. הוא מכיר בחששות מפני ערעור סמכות, אך טוען שהאמת חשובה מן החששות ושצריך לברר קודם מה נכון ורק אחר כך לשקול שיקולים טקטיים. הוא מוסיף שהעמדה הסמכותנית הרחבה מסוכנת משום שכאשר אנשים מגלים שאינה מבוססת הם עלולים לזרוק את מושג הסמכות כולו, והוא מדמה זאת למדרש שרש״י מביא על חוה והנחש כהרחבת חזית שמביאה לקריסה. הוא טוען שבימינו קשה להסתיר אמת מפני שהכול חשוף, ושמדיניות הסתרה תגרום לאובדן אמון, ולכן ברירת המחדל היא לומר אמת ומי שרוצה להעלות חששות צריך להציג טיעונים.

הבחנה מושגית: סמכות פורמלית וסמכות מהותית

הדובר מבחין בין סמכות פורמלית הניתנת לאדם או מוסד “מעצם היותו” כמו הכנסת או בית המשפט, לבין סמכות מהותית הנובעת ממומחיות או צדק, כמו רופא או איש מקצוע. הוא מסביר שסמכות פורמלית מחייבת גם כשהמוסד טועה, ואילו סמכות מהותית אינה חובה אלא היגיון להישמע למומחה משום שסביר שהוא צודק. הוא טוען שבתחומים עובדתיים אין בכלל משמעות לסמכות פורמלית, משום שאי אפשר לדרוש מאדם לקבל קביעה עובדתית רק מכוח סמכות, אלא רק לשכנעו. הוא משתמש בכך כדי לטעון שהמושג “דוגמטיקה” בעיקרים הוא מופרך כי הוא דורש קבלת טענות עובדה מכוח אמירה, והוא כולל בדוגמה גם טענה שאפילו אמירה אלוהית אינה מחייבת עובדתית אם האדם לא השתכנע. הוא קובע שסמכות פורמלית יכולה לחול רק על תחומים נורמטיביים כמו חוק ומשפט, בעוד סמכות מהותית יכולה להיות גם בעובדות וגם בנורמות אך איננה “סמכות” במשמעות של חובה.

סמכות בהלכה: לא תסור, סנהדרין, והתלמוד

הדובר מיישם את ההבחנה להלכה וטוען שהמקור לסמכות פורמלית בתורה הוא הפסוקים “לא תסור מכל אשר יורוך ימין ושמאל” עם עשה ולא תעשה, ומזכיר מחלוקת רמב״ם ורמב״ן על היקף הדבר. הוא קובע שהפסוקים הללו עוסקים בסמכות פורמלית ולא בסמכות מהותית, ושבפשט הם מוגבלים להלכה ולגופים מסוימים, ובעיקר לסנהדרין של חכמים סמוכים. הוא טוען שמרגע שאין סנהדרין אין סמכות פורמלית, ומציג את החינוך כמי שרוצה להרחיב לחכמי כל הדורות אך מתאר זאת כדעה אזוטרית שאפשר להתעלם ממנה. הוא מחריג את התלמוד, שלדבריו מקובל שיש לו סמכות פורמלית “כמו סנהדרין”, ומביא את רב שלמה פישר בבית ישי שמסביר זאת כקבלת האומה, ומוסיף שהוא עצמו מקבל את סמכות התלמוד אך “זהו”. הוא קובע שמאז חתימת התלמוד והלאה אין עוד סמכויות פורמליות וכל מה שנשאר הוא סמכות מהותית של מומחיות, שאין בה חובה אלא שיקול הסתברותי להישמע למומחה, עם אפשרות חריגה של מרא דאתרא מכוח קבלת הקהילה.

ביקורת על האדרת חז״ל וחכמי התלמוד ועל הרחבת סמכות

הדובר מסביר שהצורך להפליג בגדלותם העל-טבעית של חכמי התלמוד נובע מתפיסה שבלי זה לא יקבלו את סמכות התלמוד, אך לטענתו זה מיותר מפני שסמכות התלמוד היא פורמלית ולא תלויה בכך שחכמיו “תמיד צודקים”. הוא טוען שחינוך לאגדות על רוח הקודש וידיעת-כול מסוכן מפני שכשמגלים טעויות מדעיות בתלמוד או הנחות שזמנן עבר, אנשים עלולים לדחות גם את הסמכות ההלכתית. הוא מתאר את חכמי התלמוד כמי שניזונו מהידע המדעי של זמנם, כולל אפשרות לטעות, ומביא דוגמה שרב הלך לרועי בקר ללמוד מומי בהמות כדי להתיר בכורות. הוא טוען שגם אמירות כמו “אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל” מתפרשות אצלו כהוראה לציית לסמכות פורמלית ולא כהוכחה לידיעה אלוהית, והוא מציין מחלוקת בין הספרי והירושלמי סביב הנוסחה.

אגדות, רפואות, ועובדות בתלמוד מול מחייבות הלכתית

הדובר קובע שלרפואות בתלמוד ולמדע התלמודי אין סיבה להתייחס ואף אין סיבה ללמוד אותם, והוא מסביר זאת בכך שהן תלויות בידע זמנן. הוא טוען שגם אם יש מי שחושב שיש לאגדות מסר, אי אפשר להכניס אותן תחת סמכות פורמלית, משום שסמכות פורמלית ניתנה רק בתחום ההלכה ולא בתחומים מוסריים או מחשבתיים. הוא מוסיף שבקביעות עובדתיות אין סמכות פורמלית בכלל, ולכן אי אפשר לחייב קבלת עובדות מכוח תלמוד, ומביא כדוגמה את “טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו” כטענה עובדתית על רצון נשים שאפשר לבדוק בסקר ושעשויה להשתנות בין דורות. הוא אומר שיש רמב״ם שעולה בקנה אחד עם זה אך מתעקש שהטיעון הוא מושגי ולא תלוי מקור, ומציג את ההזדקקות למקורות כסימפטום של טעויות בתחום הסמכות.

סמכות אחרי התלמוד: הרא״ש, הרמ״א, ודמות המומחה

הדובר מציג את הרא״ש ואת הרמ״א בחושן משפט סימן כ״ה כמי שמנסחים שלאחר התלמוד אין סמכות פורמלית, ומזכיר דיון ברא״ש על טועה בדבר משנה וטועה בשיקול הדעת ועל כך שאחרי התלמוד אין “טועה בדבר משנה” במובנים מסוימים. הוא מגדיר את מצב הדורות המאוחרים כעולם של סמכות מהותית בלבד, בדומה לרופא: שומעים למומחה כשנראה שהוא צודק, אך אין חובה לשמוע כאשר מגיעים למסקנה אחרת. הוא מוסיף שבתחומים שאינם הלכה אין לרב אפילו סמכות מהותית, והוא דוחה רעיונות של סייעתא דשמיא כמנגנון שמקנה עדיפות אמפירית בשאלות עובדתיות או פוליטיות.

דעת תורה בתחומים לא-הלכתיים והקשבה לרבנים כפונקציה של חכמה

הדובר מתנגד להתייעצות עם רבנים, רביים, מקובלים או “מכשפים” בענייני חולין כאילו מדובר בפסק מחייב, ומסכים שאפשר להקשיב לרבנים כאנשים חכמים כמו לכל אדם חכם אחר. הוא מביא את הרב ליכטנשטיין שאומר שאין לחכמים סמכות בתחום הפוליטי אך ראוי להקשיב להם כחכמים, ומאמץ את העיקרון בלי לייחס לו סמכות מחייבת. הוא דורש בדיקה אמפירית לטענות על עדיפות הכרעתית של תלמידי חכמים בתחומים שאינם תורניים, וטוען שאין אינדיקציות לכך.

גדלות בתורה בזמננו: ידע, שכל ישר, והשכלה כללית

הדובר טוען שבזמננו משקל הידע התורני כמאגר פוחת בגלל נגישות לספרים ומאגרי מידע, ומביא את הרמ״א שאין “רב מובהק” מפני שהכול מופיע בספרים ואת הרב חיים מוולוז׳ין שמקל ביחס לשוכח דבר ממשנתו משום שהמידע כתוב ונגיש. הוא מוסיף שהיום אפשר להגיע למידע במהירות עד כדי שימוש בכלים כמו הצ׳אט ג׳י פי טי, תוך אזהרה שלא לסמוך עליו יותר מדי. הוא מציב במקום זאת שני רכיבים מרכזיים לגדלות: שכל ישר ויכולת להיות מעורה בתחומי דעת נוספים, יחד עם סקרנות ופתיחות שמאפשרות לדעת עם מי להתייעץ ועל מה. הוא מביא כדוגמה את רב חיים קניבסקי בקורונה וטוען שהכרעות שנעשו בלי הבנת תהליך אקספוננציאלי ובלי פנייה למומחים היו “לא אחראיות” והוא אומר שיש לכך “דם על ידיו” וגם על הציבור שמסר לו את ההגה.

ביקורת על “גדול הדור” ועל מנגנוני בחירה ציבוריים-פוליטיים

הדובר דוחה את הרעיון שמערכות עיתונים או “כל הציבור” קובעים מי גדול הדור, והוא תולה את ההכרה הציבורית בערבוב מוח של פוליטיקאים ועסקנים. הוא קובע שאין צורך לבחור גדול הדור מפני שאין מושג כזה בעל תוקף מחייב, והוא מתאר את השימוש הרטורי במונח כמעגלי ומגוחך שבו מי שחולק “מוגדר” כלא גדול הדור. הוא מציג תפיסה שבה אדם בוחר עם מי להתייעץ מכוח “עשה לך רב” ולפי הערכתו האישית, בלי מיסטיקה ובלי מעמד מוסדי.

חובת האוטונומיה: “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”

הדובר מוסיף על שיקולי מומחיות את ערך האוטונומיה וטוען שיש לאדם חובה לפעול לפי מה שהוא עצמו חושב גם אם “בעין בלתי משוחדת” הסיכוי גדול שהגדולים ממנו צודקים. הוא משתמש באמירה “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות” כתיאור של מחויבות לפעול על פי המסקנה האישית כאשר לא השתכנע אחרת. הוא מביא מעירובין את הטעם שלא פסקו כרבי מאיר “שלא ירדו חבריו לסוף דעתו” ומפרש זאת כך שהסיבה אינה שרבי מאיר טועה אלא שהחובה היא לפסוק לפי ההבנה של הפוסק גם אם הגדול ממנו לא שכנע אותו. הוא מזכיר את המהר״ל בנתיבות עולם נתיב התורה פרק ט״ו כחלק מפולמוס נגד השולחן ערוך והרמ״א, ואת אחיו בקונטרס באר מים חיים ואת המהרש״ל כמי שמייצגים גישה אוטונומיסטית נגד תקדימיות. הוא מגדיר “לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא” כחובה להגיע מן העיון למסקנה ההלכתית האישית ולא ללמוד עיון ואז לבדוק “מה עושים” בספר חיצוני, והוא רואה בדיכוטומיה הזאת סטייה מהנחיות הגמרא.

ספקות, מנהגים, וכללי הכרעה כתגובה לספק ולא כיצירת ספק

הדובר טוען שכללי ספקות כגון “ספק דאורייתא לחומרא” ו“ספק דרבנן לקולא” נועדו למצבים שבהם האדם עצמו בספק, ולא כללים שמורים לאדם להיות בספק כאשר יש לו עמדה. הוא מביא את הסיפור על רבי יהונתן אייבשיץ מול הכומר לגבי “אחרי רבים להטות” ומפרש שהולכים אחרי רוב כשיש ספק ולא כשאין ספק. הוא משתמש בדוגמת חתיכת בשר בשוק מול “פלומבה של כשרות” כדי להראות שהליכה אחר רוב פועלת רק כאשר המצב מסופק. הוא מבחין בין אדם פרטי לבין בית דין, וטוען שלבית דין יש שיקול של “ודאות משפטית” ולכן הוא עשוי להיצמד ל“סוגיין דעלמא” גם אם לדיין יש עמדה אחרת.

שאלות מהקהל: מנהג, סמכות מקומית, פדיון שבויים, ושולחן ערוך

השואלת מעלה “מנהג בישראל דין הוא” והדובר משיב שלפי הירושלמי מנהג רלוונטי בעיקר במצבי ספק “אם הלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג”, בעוד שאם יש עמדה הלכתית אין חשיבות מחייבת למנהג לאדם הפרטי, לצד שיקולים חברתיים של שלום בית הכנסת. נשאלת שאלה על סמכות פורמלית למוסד הלכתי היום, והוא משיב שאין מאז חתימת התלמוד סמכות פורמלית פרט לקבלת קהילה על רב או בית דין מקומי, ומגדיר זאת כסמכות שמגיעה מקבלת הציבור והקהילה מגדירה את גבולותיה. מתפתח ויכוח עם שואל שמציג תפיסה שהסמכות הפורמלית “באה מלמטה” ומזכיר עמדת רמב״ם, והדובר מתעקש שסמכות פורמלית בהלכה מוגדרת כמלמעלה דרך סמיכה “סמוך מפי סמוך עד משה רבנו”, ומבדיל בין קבלת גזירות שתלויות ביכולת הציבור לעמוד בהן לבין סמכות פרשנית-הלכתית של סנהדרין. נשאלת שאלה על עסקת חטופים, והוא טוען שהשאלה “נטו הלכתי” אינה מוגדרת היטב כי ההלכה תלויה בהערכות מציאותיות, והוא מציג את “לא פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן” ככלל שתוכנו תלוי באומדנה של “מה סביר לשלם” ושבמציאות המדינה והצבא ההקשרים ההיסטוריים של פדיון בכסף שונים מאוד. נשאלת שאלה על ההבדל בין התלמוד לשולחן ערוך, והוא משיב שהתלמוד נתפס כטקסט מחייב בסמכות פורמלית ואילו השולחן ערוך לא קיבל מעמד כזה, ושחולקים עליו בפועל. נשאלת שאלה אם סנהדרין היו מביאים מומחים, והוא משיב שברור שכן ומביא שוב את רב שלומד מרועי בקר.

עובדות מדעיות מול הלכה: בליעות, “כבולעו כך פולטו”, וביטול תשתית עובדתית

נשאלת שאלה האם אפשר לחייב הלכה שמבוססת על טעות מדעית, והדובר משיב שמה שהתברר כטעות עובדתית הוא “מעיקרא דבטל” ולכן הוא מבטל את מה שאינו נכון. מתפתח עימות שבו נטען שגישה כזו “הורסת את המשטר של ההלכה”, והוא משיב שהרחבת סמכות שמכחישה טעויות מסוכנת יותר מפני שקריסה במקום אחד תגרום לאנשים לזרוק הכול, ולכן עדיף לתרגם ולתקן לפי ידע זמננו. בשאלה על בשר וחלב ובליעות הוא מדגיש שתוקף סמכות חז״ל מחייב כל עוד לא התברר שהתשתית העובדתית שגויה, אך כאשר התברר שהתשתית העובדתית אינה נכונה הדבר בטל, תוך הסתייגות שהמסקנה תלויה גם בפרשנות מה נחשב “בליעה” ומה משמעות המדדים ההלכתיים. הוא מסכים עקרונית לשאיפה לבדוק תשתיות עובדתיות במקומות שבהם ההלכה נשענת עליהן, והוא מבהיר שהבעיה היא לא עצם בדיקה אלא הפער בין עמדתו לבין מה ש“פוסקים” מקובלים עושים, והוא אומר שמה שאחרים אומרים אינו מחייב את מסקנתו.

אוטונומיה מול ציות בפועל: סיפור אישי על הרב שך

הדובר מספר שכאשר הוקמה דגל התורה קראו לו בשם הרב שך והוא לא הלך כי ידע שאם ישמע ייכנע, ובסוף הצביע דגל התורה מתוך ציפייה שכך הרב שך היה מורה. הוא מספר ששאל את המגיד שיעור אם “הרב שך אמר” הוא הגנה בבית דין של מעלה, וקיבל תשובה שזו לא הגנה אלא לכל היותר “רוב הסיכויים” שהרב שך צדק. הוא משתמש בכך כדי לטעון שגם אם רוב הסיכויים שגדול צודק, עדיין קיימת תביעה לאוטונומיה ולפעולה לפי העמדה האישית כאשר לא שוכנע אחרת, והוא מחבר זאת גם לעיקרון שבבית דין פותחים בקטן כדי למנוע “שבי” של דעת הקטן בידי הגדול.

תמלול מלא

[הרב מיכאל אברהם] שלום לכולם, אני שמח לפתוח את הסדרה הזאת. בסדרה אנחנו ננסה דרך דוברים שונים להציג כיוונים שמתאימים לנתיב השלישי, כשבתוך המסגרת הזאת של נתיב שלישי יש כמובן קולות שונים. אנחנו לא מתאמים מראש מה שכל אחד אומר ולא שכל מה שמישהו אומר אמור להיות מוסכם על כולם, אבל אני חושב שהכיוון הכללי אמור לשדר את המסר המשותף, גם אם בפרטים יכולים להיות הבדלים וחילוקי דעות. והמטרה שלנו באמת להציג גם את הכיוון המשותף אבל גם את המגוון שיכול להופיע בתוכו, ואנחנו מקווים שבתוך המגוון הזה אנשים שונים, נשים ואנשים שונים, יוכלו למצוא כל אחד את מקומו. אנחנו מאמינים שהרבה מאוד מתוך הציבור הדתי והחרדי יכולים למצוא שם את מקומם. אני היום רוצה לדבר על העניין של סמכות חכמים או של דעת תורה, וכמובן הוא משיק להרבה מאוד נושאים אחרים שבהם אני לא אגע. אני לא אגע בשינויים בהלכה, אני לא אגע בכל מיני סוגיות רגישות שעל הפרק, כי אי אפשר לגעת בהכול, למרות שכמובן ההשקה קיימת. אני ארצה לגעת במושגים איך אנחנו אמורים להתייחס לחכמים, מה שאפשר לקשור לדעת תורה. זה באופן כללי. עוד כמה הקדמות. אני אגע בהרבה מאוד נקודות, ולכן זה לא יהיה שיעור סטנדרטי שמתחיל ממקורות, דן בהם, מנתח אותם, מקשה קושיות, מנסה ליישב ולהציג איזושהי תמונה כללית. המטרה שלי זה לאסוף כמה נקודות שקשורות לנושא הרחב הזה ולהציג אותם בצורה יחסית טלגרפית כדי שהתמונה המתקבלת תהיה שלמה ככל האפשר, ולכן אני לא אכנס יותר מדי למקורות ולא לפרטים. לגבי כניסה למקורות יש לי עוד הערה שהיא כבר נוגעת ממש לגוף השיעור. אני לא אכנס למקורות לא רק בגלל קוצר המצע אלא בגלל שלדעתי כניסה למקורות במקרים רבים היא מיותרת. וזה חלק מהמסר בעצמו שאותו אני רוצה להעביר. יש איזושהי תחושה שאם אתה רוצה להגיד דברים מבוססים, אתה רוצה להיראות רציני, אז אתה חייב להסתמך על מקורות, כי אם אין לפניך חמישה ספרים עם אותיות רש"י וכריכות זהב, אז זה לא רציני. אני רוצה לחלוק על התפיסה הזאת או להוציא מהתפיסה הזאת כחלק מהמסר של השיעור הזה עצמו. זאת אומרת אני רוצה לטעון ובמקומות שונים כמובן הרחבתי בעניין הזה, שהרבה פעמים ניתוח מושגי והגיוני מייתר את ההזדקקות למקורות. זאת אומרת אני יכול לעשות ניתוח מושגי ולהוציא ממנו מסקנות שמייתרות את ההזדקקות למקורות. אם אני אביא מקורות שתומכים בזה זה מיותר, אם אני אביא מקורות שמתנגדים לזה אז הם פשוט טועים. אז לכן אין שום טעם להזדקק יותר מדי למקורות, לכן היעדר המקורות הוא עצמו חלק מהמסר. זה לא רק תוצאה של קוצר המצע, גם תוצאה שלו. אני לא אומר שהמקורות מיותרים, אני רק אומר שההזדקקות למקורות הרבה פעמים היא מוגזמת, ואני חושב שבמקרים רבים המקורות מהווים תחליף לניתוח. וכשאתה מביא מקור אתה כביכול פטור מהניתוח, וההנחה היא שאם הבאת מקור אז זה כנראה משהו שאי אפשר להתווכח איתו. ואני טוען שגם עם מקורות אפשר להתווכח, אני מתייחס לא פחות ברצינות לניתוח הגיוני מאשר למקור. זה נקודה שנייה. נקודה שלישית, המטרה שלי זה כמובן לא להגן על מושגי סמכות כנגד ביקורות מבחוץ. ההנחה שלי זה שאנחנו עסוקים פה בדיון פנימי בתוך העולם הדתי, המחויב להלכה לגווניו, לא משנה. אנחנו מנסים ללבן בתוכנו את המושגים האלה של הסמכות, מגבלותיהם, תחומם וכדומה. ולכן אני לא אעסוק יותר מדי בהגנה על תפיסות סמכותניות אלא להפך, אני אנסה דווקא לערער קצת את התפיסות הסמכותניות בגלל שאני מדבר לאנשים שנמצאים בתוך העניין ודווקא המטרה שלי היא מטרה לקחת את הדברים שמאלה ולא ימינה. כששמאלה וימינה כמובן לא קשור לשמאל וימין מה שקושרים בדרך כלל, אבל זאת הקוננוטציה. אז לכן אל תיבהלו. אל תיבהלו מזה שאני שם את הדגש כאן דווקא על הצדדים המפרקים ולא על הצדדים הבונים, בגלל שבעיניי בתוך הציבור הדתי הרבה יותר חשוב לשים את הדגש בתוך הציבור המחויב, בתוך הציבור הרציני שבתוך הציבור המחויב, אני חושב שהדגש החשוב הוא דווקא לכיוון הזה, ולכן המוקד שלי הוא שם. יש כמובן מה להגיד גם לצד השני, אבל זאת לא מטרתי כאן. כמובן שהערה אחרונה לפני שאני מתחיל, זה החששות. יש תמיד חששות כנגד עמדות כאלה שמערערות על מושגי סמכות, אז מה יהיה? כל אחד יעשה מה שהוא רוצה? בעצם לא יקבלו יותר אמירות הלכתיות וכדומה? אז אני רוצה להעיר שתי הערות על החששות האלה, אני לא מזלזל בהם. אני שומע אותם הרבה, אני עצמי חששתי לחששות האלה עד שהתחלתי קצת לפעול בניגוד להם או להמעיט ממשקלם, והסיבה לכך היא כפולה: א', האמת לא פחות חשובה מהחששות. עם כל הכבוד לחששות, קודם כל השאלה מה נכון? אחרי זה צריך לחשוב האם להגיד את מה שנכון או לא, אבל בן אדם צריך לברר לעצמו קודם כל מה נכון. זה א'. ב', כן, בשביל לא להגיד את מה שנכון צריך סיבות טובות. אבל קודם כל תברר מה נכון. אם יש סיבות טובות, אולי אני לא אגיד את זה. זה דבר ראשון. דבר שני, החששות מהעמדה ההפוכה הם לא פחות חזקים, ולזה הרבה מאוד אנשים לא מודעים. העמדה הסמכותנית, העמדה שרואה את הסמכות בצורה מאוד מאוד רחבה, מקיפה, מוחלטת, זאת עמדה לא פחות מסוכנת. זאת עמדה מסוכנת בגלל שברגע שאנשים נחשפים לזה שהעמדה הזאת לא באמת מבוססת, בטח לא מוסכמת, אבל למעשה לא מבוססת בכלל, הם יערערו על כל מושג הסמכות. ולכן ברגע שאתה מציג, זה מה שנקרא אצל משפטנים הרחבת חזית, ברגע שאתה מציג עמדה יותר מדי סמכותנית, ברגע שמישהו מבין שהעמדה הזאת לא נכונה, הוא זורק את כל מושג הסמכות. קצת דומה למה שהמדרש שרש"י מביא לגבי חוה והנחש, כשחוה אמרה לו שהקדוש ברוך הוא אמר לא לגעת בעץ, כשהקדוש ברוך הוא אמר לא לאכול ולא אמר לא לגעת. אז הנחש דוחף אותה, היא נוגעת בעץ, והוא אומר לה: הנה את רואה לא קרה כלום. מה קרה אחרי זה? היא גם אכלה. זאת אומרת, ברגע שהיא הרחיבה את החזית, היא אמרה לא רק שאסור לאכול גם אסור לגעת, הוא הראה לה שלגעת לא קורה שום דבר, ממילא היא גם אכלה. וזה בניין אב אני חושב להרבה מאוד חששנים שלוקחים את החששות כמוטיב מרכזי, שמתנהלים על פי חששות. והתחושה שלי שיש איזשהו דגש מוגזם על נושא החששות. יותר מדי מהחיים שלנו מתנהלים על פי חששות ואנחנו מתעלמים מאוד מהשיקולים לגופו של עניין ומקדימים מהר מהר את נושא החששות. כשמישהו דן במעמד האישה או בבית כנסת, איך מנהלים בית כנסת מבחינת נשים וגברים, אני נתקלתי בזה לא פעם, אז מיד אומרים: רגע רגע רגע, אתה מדרון חלקלק, מה יקרה פה? אתה מפרק לנו את כל המסגרת וכדומה. ולא מאפשרים בכלל לדיון לגופו של עניין להתנהל כי החששות מאפילים על הכול. אז אני אומר, החששות צריך לדון בהם לחוד, זה דיון שבכלל צריך לנהל אותו, אבל אני חושב שקודם כל צריך לנהל את הדיון מה נכון. אחרי זה צריך לחשוב אם אנחנו הולכים עם האמת או שנגביל את עצמנו כי יכול להיות שיש חששות כאלה או אחרים. הניסיון להסתיר את האמת אני חושב שבימינו הוא ניסיון ומדיניות מאוד בעייתית. בגלל שבימינו הכול חשוף, בסך הכל הדעות גלויות, המקורות גלויים, ולכן אני חושב שגם אם פעם היה אולי מקום להסתרה, לאזוטריקה מה שנקרא, להסתיר את האמת, אני חושב שהיום ממש אין לזה מקום. להיפך, ברגע שיגלו שאתה מסתיר את האמת לא יקבלו ממך יותר שום דבר. בדיוק כמו עם חוה והנחש, ולכן החשש מפני התפיסות המרחיבות בעיניי היום יותר גדול מאשר החשש מפני התפיסות המערערות. שני החששות יש להם מקום וצריך לדון בהם, אבל צריך לשים לב שיש חשש משתי ההקצנות. ולכן אני אומר שבעיניי ברירת המחדל היא קודם כל להגיד את האמת. מי שרוצה לטעון שלא צריך להגיד את האמת, או שצריך להגיד אבל עדיין לסייג ולהגיד אוקיי, אבל זאת רק אמת תיאורטית אבל אל לנו לפעול על פיה, צריך בשביל זה ראיות טובות. זאת אומרת, אתה צריך טיעונים בשביל להעלות חששות ולא צריך טיעונים כדי לא להתחשב בחששות. זאת אומרת, מי שרוצה לחשוש הוא זה שצריך להציג את טיעוניו. והיום התחושה היא הרבה פעמים שלא זאת צורת השיח. אוקיי, אלה ההקדמות, אני רוצה עכשיו להיכנס לגופם של דברים. אני אתחיל אולי באמת עם איזשהו ניתוח מושגי ראשוני, חלק מהדברים. דברים, מי שרוצה לחשוש הוא זה שצריך להציג את טיעוניו. והיום התחושה היא הרבה פעמים שזה לא, לא זו צורת השיח. אלה הקדמות. אני רוצה עכשיו להיכנס לגופם של דברים. אני אתחיל אולי באמת עם איזשהו ניתוח מושגי ראשוני, חלק מהדברים מי שכבר שמע אותי בעבר אני מניח שבטח חלק מהדברים שמע בצורות כאלה ואחרות, אבל אני מנסה לתת איזושהי תמונה כללית, אז אני בכל זאת מציג אותם. נקודה ראשונה שאני רוצה לעמוד עליה כאן זאת הבחנה בין שני סוגי סמכות. יש סמכות מהותית וסמכות, אני קורא לזה סמכות מהותית וסמכות פורמלית, השמות הם שלי אבל לא משנה, נלך איתם. סמכות פורמלית זאת סמכות שניתנת לאדם או למוסד מעצם היותו משהו. דוגמה לדבר הכנסת או בית משפט. הסמכות שלכם נובעת מהעובדה שהם בית המשפט או הם הכנסת, יש להם איזושהי סמכות בשיטה שלנו. הכנסת קובעת את החוקים, היא קובעת את החוקים, מה שהיא קבעה מחייב. זה מה שנקרא סמכות פורמלית. מה קורה אם אני חושב שהכנסת לא צודקת? יש לי בעיה. למה? כי היא קובעת, גם אם היא לא צודקת. זאת אומרת סמכותה של הכנסת לא נובעת מזה שהיא צודקת, לא נובעת מזה שהאנשים היושבים שם הם החכמים הגדולים ביותר שיש. אני מניח שיש פה אחד או שניים שהם לא בדיוק עומדים בקריטריון הזה. אבל הסמכות של הכנסת נובעת מעצם היותה כנסת או של בית המשפט מעצם היותו בית משפט. זאת אומרת זאת סמכות מוסדית. לעומת זאת יש סמכות שהיא סמכות מהותית. סמכות מהותית זאת סמכות שניתנת למישהו בגלל שהוא צודק או בגלל שהוא מומחה. סמכות של רופא למשל או סמכות של איש מקצוע בכל תחום אחר נובעת לא מהעובדה שהוא מישהו, זה לא סמכות שניתנת לו ברמה המוסדית אלא זאת סמכות שניתנת לו בגלל שהוא איש מקצוע. הוא מבין יותר טוב מאחרים בתחום הזה, ואם הוא אומר כנראה שהוא צודק. לכן למשל אנחנו עושים הבדלה בין פסיכיאטר לבין פסיכיאטר מחוזי או בין פרופסור למשפטים לבין שופט. מה ההבדל ביניהם? ההבדל ביניהם הוא לא ברמת המומחיות שלהם. השופט הוא לא בהכרח משפטן טוב יותר מפרופסור למשפטים, והפסיכיאטר המחוזי הוא לא בהכרח איש מקצוע טוב יותר מפסיכיאטר אחר. ההבדל הוא שהשופט והפסיכיאטר המחוזי קיבלו סמכות פורמלית מהשלטון, מהגורמים המוסמכים. ולכן יש להם סמכות מוסדית, סמכות פורמלית שלא נובעת ממומחיותם. יכול להיות שהם יטעו, אבל למרות שהם יטעו, אפילו אם הם אומרים על ימין שהוא שמאל, בסופו של דבר הם הגורמים המוסמכים והסמכות הפורמלית מסורה להם. לפרופסור למשפטים או לפסיכיאטר שלא ממונה לתפקיד ממלכתי אין סמכות פורמלית, יש להם סמכות מהותית. יש להם סמכות מהותית כי בתחומים האלה הם מבינים יותר טוב ממני. אז אם הם אומרים כנראה שהם צודקים, או לפחות יש סבירות גבוהה יותר לכך שהם צודקים מאשר שאני צודק. אז לכן צריך להבחין בין סמכות פורמלית לבין סמכות מהותית. אחת ההשלכות החשובות של ההבחנה הזאת זה כאשר אנחנו מיישמים מושגי סמכות אנחנו יכולים ליישם אותם בתחומים עובדתיים ואנחנו יכולים ליישם אותם בתחומים נורמטיביים או שיפוטיים. בתחומים עובדתיים אי אפשר לדבר על סמכות מוסדית, פשוט קטגורית. זאת קביעה שהיא נובעת מניתוח מושגי ולכן אני לא טורח להביא לזה מקורות. אי אפשר לדרוש מבן אדם לקבל קביעה עובדתית רק בגלל שמישהו אמר את זה. אתה לא יכול לדרוש ממנו לקבל קביעה כזאת. אתה יכול להגיד תראה, אם אותו אחד שאמר את זה הוא מומחה אז כנראה שהוא צודק ולכן סביר שתקבל את זה ממנו, אבל אי אפשר לדרוש ממך לקבל את זה ממנו מכוח סמכות. למה? כי אם אתה מגיע למסקנה שהעובדה הזאת לא נכונה, יכול להיות שאתה טועה, אבל אם זאת המסקנה שלך, אז כשאני אדרוש ממך לקבל את העובדה הזאת כי אני אמרתי ויש לי סמכות מוסדית בתחום הזה, אז מה אני מצפה שתעשה? שתגיד שעכשיו אתה חושב שעכשיו יום בחוץ, ואני כסמכות המחוקק בכנסת ואני קובע שעכשיו לילה? ואתה משוכנע שעכשיו יום. עכשיו אני אומר לך אתה חייב לקבל את הקביעה שלי בגלל שאני הסמכות המוסדית, יש לי סמכות פורמלית. נגיד אפילו שלכנסת הייתה ניתנת סמכות פורמלית ביחס לעובדות. אין לה את זה, אבל נגיד שהייתה ניתנת, גם אם היא הייתה ניתנת זה לא עוזר כי זה לא מוגדר מושגית סמכות פורמלית ביחס לעובדות. הכנסת לא יכולה לדרוש ממישהו שחושב שעכשיו יום לחשוב שעכשיו לילה כי עובדתית הוא חושב שעכשיו יום. יכול להיות שהוא טועה, יכול להיות שהוא לא טועה, אבל אם זה מה שהוא חושב, אי אפשר לדרוש ממנו לחשוב את מה שהוא לא חושב. לכל היותר אתה יכול להגיד לו תשמע, תגיד מן השפה ולחוץ שעכשיו לילה למרות שבפנים אתה חושב שעכשיו יום, אבל לדרוש ממך לחשוב אחרת זה אבסורד. אפשר לנסות לשכנע אותך שתחשוב אחרת, אבל אי אפשר לדרוש ממישהו שחושב איקס לחשוב וואי. אין דבר כזה. לכן כן יש לי סדרה שעכשיו אני עוסק בה. דוגמטיקה, עיקרי אמונה וכדומה, ואני אומר שהמושג דוגמטיקה הוא מושג מופרך מתוכו. אני בכלל לא נכנס לשאלה איזה דוגמטיקה לגבי מה, האם העיקרון הזה כן נכון, לא נכון, המושג דוגמטיקה כשלעצמו הוא מופרך. הוא מופרך בגלל שהוא דורש מבני אדם לקבל טענות עובדה רק מכוח זה שמישהו אמר אותם. לא משנה מי זה יהיה, משה רבנו, הקדוש ברוך הוא, מי שלא יהיה. זה לא רלוונטי. לא בגלל שהקדוש ברוך הוא לא צודק, אלא בגלל שאני לא מקבל דברים רק כי מישהו אמר. יכול לשכנע אותי ולהגיד לי הקדוש ברוך הוא אמר והוא הרי יודע הכל, אז ברור שזה נכון. אם שכנעת אותי אני אכן אשתכנע ואגיד שזה נכון. אבל אם לא שכנעת אותי, אז אתה לא יכול לדרוש ממני לקבל את זה כי הקדוש ברוך הוא אמר. זה פשוט לא מוגדר מושגית. לכן אני משתמש בקדוש ברוך הוא כן כדוגמה קיצונית, ודאי וודאי כשאתה עובר לחכמים בשר ודם. לכן לגבי עובדות אי אפשר בכלל להפעיל סמכות פורמלית, סמכות מוסדית, אין דבר כזה. לגבי נורמות כן, לגבי נורמות למשל לגבי חוקים, אז הכנסת יש לה סמכות פורמלית כי היא קובעת חוק, זה מה שמחייב ברמה הנורמטיבית. זה לא אומר שהחוק הזה צודק, זה לא אומר שאני צריך לחשוב כמו המחוקק בעניין הזה, זה כן אומר שאני צריך לעשות את מה שהחוק אומר. כי זאת המשמעות של סמכות פורמלית. אותו דבר לגבי בית משפט. מה שבית המשפט קובע הוא לא בהכרח נכון, אבל הוא מה שבית המשפט קבע. ואם בית המשפט קבע אז זה מחייב אותי. זאת אומרת שסמכות פורמלית יכולה להינתן לקביעות נורמטיביות, הלכה, משפט וכדומה, לא יכולה להינתן לעובדות. זה נתון ראשון. מה קורה לגבי סמכות מהותית? סמכות מהותית יכולה להיות בשני התחומים. יכולים להיות מומחים למשפט, יכולים להיות מומחים לפיזיקה. אלה מומחים לעובדות, אלה מומחים לנורמות, ולכן סמכות מהותית, הכוונה סמכותו של מומחה, יכולה להתיישם גם בתחומים עובדתיים וגם בתחומים נורמטיביים. עכשיו כמובן אבל שהמושג סמכות ביחס לסמכות מהותית הוא בעל שימוש שונה מאשר המושג סמכות ביחס לסמכות פורמלית. אני משתמש בשניהם במונח סמכות כדי להנגיד את האחד לשני, אבל האמת שהמושג סמכות מופיע במשמעויות שונות כאשר אני מפעיל אותו על סמכות פורמלית ועל סמכות מהותית. בסמכות פורמלית המושג סמכות מופיע במשמעותו המילולית. אתה צריך לקבל את מה שהמוסד הסמכותי קבע, כנסת, בית משפט וכדומה. זה בהקשר של סמכות פורמלית. בהקשר של סמכות מהותית לא נכון בכלל להשתמש במושג סמכות למעשה. כשהרופא אומר לי משהו לעשות, אני לא רופא, אני לא מבין בזה, הרופא אומר לי קח את התרופה הזאת זה מה שירפא אותך. האם אני חייב לשמוע בקולו? ברור שלא. רק הגיוני לשמוע בקולו כי הוא כנראה צודק. הוא מבין בזה ואני לא מבין בזה. לכן קשה בכלל לדבר כאן במונחים של סמכות. אין לרופא באמת סמכות, אני קורא לזה סמכות מהותית כדי להבדיל את זה מסמכות פורמלית, אבל לרופא אין סמכות. לרופא רק הגיוני לשמוע בקולו כי הוא מבין בזה, זה הכל. המושג סמכות הוא מושג הפוך. גם אם הוא לא מבין בזה וגם אם הוא לא צודק אני צריך לשמוע בקולו לא כי הגיוני לשמוע בקולו אלא כי חייבים לשמוע בקולו כי זאת הכנסת. ולכן המושגים האלה במובנים מסוימים הם ממש הפוכים. אני משתמש פה בסמכות פורמלית וסמכות מהותית רק כדי להנגיד את שני המושגים האלה, אבל בעצם זה לא נכון להשתמש במונח סמכות כשאני עוסק בסמכות מהותית. עכשיו, זה הניתוח המושגי. עכשיו אני עובר לתחום ההלכה והתורה, דעת תורה וכדומה. בוא ננסה ליישם את מה שראינו לכאן. מה המקור לסמכות פורמלית בהלכה, בתורה? המקור הוא בפשטות הפסוקים לא תסור מכל אשר יורוך ימין ושמאל, עשה ולא תעשה. אני לא נכנס למקורות כמו שאמרתי אבל יש על זה מקורות בתורה. יש מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן כידוע על מה בדיוק זה נסוב, האם רק על הלכות דאורייתא ומדרשים וכדומה או גם על הלכות דרבנן. לא חשוב, אז לפי הרמב"ם אולי איזושהי סברה לגבי הלכות דרבנן, אבל יש איזה שהוא מקור מוסכם שנותן לחכמים סמכות פורמלית נגיד מכוח הפסוקים של לא תסור אם נאמץ את שיטת הרמב"ם. מכוח הפסוקים של לא תסור, עשה והלא תעשה, זה המקור לסמכות פורמלית. מה זה אומר? זה אומר שההלכה מכירה במושגים של סמכות פורמלית. זה חידוש. יכול היה להיות מצב שאין בכלל סמכות פורמלית בהלכה, יש מומחיות הלכתית. מי שמומחה אני לא צריך פסוק כדי לתת לו את המעמד שלו. המעמד שלו הוא פשוט מכוח זה שהוא מבין בזה, בדיוק כמו מעמד של רופא. לא צריך פסוקים כדי לתת. כדי לקבל, לקחת את התרופה שהרופא רושם לי. אני לוקח את זה כי אני מאמין שהוא יודע מה שהוא עושה. בדיוק אותו דבר המומחה ההלכתי. המומחה ההלכתי, אם אני מדבר על סמכותו המהותית, זאת אומרת על מומחיותו, לא צריך בשביל זה פסוקים. הפסוקים לא עוסקים בסמכות מהותית. הם עוסקים בסמכות פורמלית. הסמכות הפורמלית יסודה בפסוקים, כיוון שהיא ללא פסוקים לא יכולה להיות קיימת. כי סמכות פורמלית ניתנת לך מעצם היותך מי שאתה, האדם או המוסד, ולא בגלל חוכמתך או בגלל שאתה לא טועה אף פעם וכדומה. ולכן צריך לזה איזשהו מקור, איזשהו בסיס. אז הבסיס הוא הפסוקים הפסוקים בתורה. עכשיו כמובן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על מה ולמי הפסוקים על מה ועל מי הפסוקים האלה מדברים? אז באופן הפשוט, כאשר אנחנו גם קוראים את הפסוקים בתורה אבל גם נדמה לי שככה עולה מכמעט מכל הפרשנים, הפסוקים האלה א' עוסקים רק בהלכה. ולכן כשאנחנו מיישמים מושגי סמכות על תחומים שהם לבר הלכתיים, כן חוץ הלכתיים, אנחנו פשוט יוצאים מחוץ לתחומים מחוץ לתחומים שבהם מוגדרת סמכות פורמלית. הסמכות הפורמלית יוצאת מהפסוקים והפסוקים נותנים אותה לחכמים בתחומים נורמטיביים, בקביעות הלכתיות. לבית משפט אגב יש גם סמכות לקבוע מהן העובדות, כיוון שרק על בסיס העובדות הרי הוא בסופו של דבר גם קובע את הקביעה הנורמטיבית. אבל הוא קובע את העובדות את העובדות שאותן צריך לקבל לצורך פסק הדין הזה. הוא לא יכול לקבוע לי שאני צריך להאמין לעובדות שהוא קבע, אלא אלה יהיו העובדות לצורך הקביעה המשפטית. לכן בעצם הקביעה הזאת היא קביעה משפטית, היא לא קביעה עובדתית. משפטנים הרבה פעמים מדברים על האמת המשפטית ועל האמת העובדתית, בגלל שבית המשפט לא יכול לקבוע את האמת העובדתית. אם אני חושב שבית המשפט טעה, אני לא אחזור בי גם אם בית המשפט קבע אחרת. אבל נכון שלעניין הקביעה המשפטית, העובדות הרלוונטיות זה העובדות שקבע בית המשפט. זה נכון. אז לכן לענייננו אני רוצה לומר שהמקור בתורה שעוסק רק בסמכות פורמלית ולא בסמכות מהותית, כמו שאמרתי קודם, כמובן מדבר רק על נורמות ולא על עובדות, רק על הלכה. לכן למשל, דוגמה למשל, אי אפשר לדרוש ממני להאמין בביאת המשיח, אם הגעתי למסקנה שלא יבוא המשיח, מאיזושהי לא יודע, היה לי שיקול כזה או אחר. אין דבר כזה להגיד לי אתה חייב להאמין בביאת המשיח כי לא יודע מה, כי מישהו אמר או כי כך כתוב בתורה. זה לא רלוונטי. אתה יכול להגיד לי תראה אם כך כתוב בתורה אם הקדוש ברוך הוא אמר, הוא הרי יודע, אז כנראה שהמשיח יבוא, ואז אתה יכול לנסות לשכנע אותי. אם שכנעת אותי מצוין. אבל אתה לא יכול להגיד לי תראה אומנם לא השתכנעת אבל אתה חייב לקבל. פשוט מושגית זה לא מוגדר. זאת אומרת מי שאומר דבר כזה התבלבל ברמה הקטגורית. זה בכלל לא שאלה של מקורות או של דברים כאלה או אחרים. כן, זה שאלה של שאלה מושגית. זאת אומרת אתה לא יכול בכלל לבוא בתביעה על סמכות פורמלית לגבי עובדות. לכן הפסוקים עצמם לא יכולים לתת סמכות פורמלית לגבי עובדות, הם יכולים לתת סמכות פורמלית לגבי נורמות, לגבי הלכות. גם בתחום ההלכתי הפסוקים האלה נותנים את הסמכות רק לגופים מאוד מאוד מסוימים. בפשטות, כך רוב גדול רוב מוחלט של המפרשים, כך פשט התורה, זה רק לסנהדרין. חכמים סמוכים שיושבים בסנהדרין, רק להם מסורה סמכות פורמלית. מרגע שאין סנהדרין, אין סמכות פורמלית. יכול להיות אדם גדול ככל שיהיה, אנחנו יודעים שאין סנהדרין כבר אלף חמש מאות, אלף שמונה מאות שנה אין כבר סנהדרין במובנה הרגיל, יש אפילו יותר זמן כנראה, זה אפילו יותר מזה. משם והלאה אין סמכות פורמלית. אין. כיוון שלא תסור חל רק על סנהדרין. החינוך רוצה לטעון שזה על חכמי כל הדורות, אבל זה לא פשט התורה, אף אחד כמעט לא מסכים לזה מבין המפרשים, זאת דעה אזוטרית שאני חושב שאפשר בנחת להתעלם ממנה. הטענה הזאת שבעצם זה ניתן רק לסנהדרין, אומרת שמרגע שכבר לא היה שאין סנהדרין, עולם הסמכות מורכב אך ורק מסמכויות מהותיות, לא מסמכויות פורמליות. מה זה סמכויות מהותיות? אם מישהו מומחה להלכה, אז הוא מומחה להלכה, זה נכון גם היום, זה היה נכון לפני חמש מאות שנה, זה היה נכון גם לפני אלפיים שנה. זה נכון תמיד. בשביל זה לא צריך פסוקים ולא צריך כלום. אם מישהו מומחה אז הוא כנראה צודק. הטענה הזאת היא טענה שמסברה, היא לא יוצאת מפסוקים. לכן זה לא מוגבל למוסדות מסוימים, לזמנים מסוימים, זה לא רלוונטי. מי שמומחה הוא מומחה, זה הכל. אבל כמו שאמרתי קודם אין חובה לשמוע למומחה. יש היגיון לשמוע למומחה כי הוא כנראה צודק. אבל חובה במובן של הסמכות הפורמלית אין. זה המשמעות של סמכות מהותית. יש חריג אחד לתמונה שאני מתאר כאן וזה התלמוד הבבלי, או התלמוד בכלל אולי אפשר לומר, בעיקר הבבלי אבל תלמוד בכלל. התלמוד מקובל לפחות שגם לו יש סמכות פורמלית. ושוב פעם סמכות פורמלית הכוונה אם זה כתוב בתלמוד זה מחייב לא כי התלמוד צודק, אולי הוא צודק גם אבל זה לא בגלל זה, אלא בגלל שיש לו סמכות פורמלית. מה זה אומר סמכות פורמלית? כמו שאמרתי שזה מוסדי. זאת אומרת אם זה מופיע בתלמוד זה מחייב כי זה הופיע בתלמוד לא כי זה נכון. לתלמוד יש מעמד כמו סנהדרין. למה? שאלה מצוינת. רב שלמה פישר יש לו איזה יש לו איזה מאמר על זה והוא רוצה לטעון בבית ישי הוא רוצה לטעון שזה בגלל קבלת האומה. כמו במעמד הר סיני שקיבלנו על עצמנו את התורה זה מחייב, קיבלנו על עצמנו גם את התלמוד. דה פקטו, לא היה מעמד של קבלת התלמוד, אבל דה פקטו ההיסטוריה אמרה את דברה. כל חכמי ישראל בעצם כל עם ישראל ובפרט כל חכמי ישראל קיבלו על עצמם את התלמוד כטקסט מחייב. אוקיי, עד כמה שבכלל אפשר להוציא ממנו איזה שהיא מסקנה ברורה אבל לא משנה, כל הבלגן הגדול הזה שנקרא תלמוד הוא טקסט מחייב. ולכן התלמוד נתפס היום כבעל סמכות פורמלית. אפשר להתווכח על זה, אין כמעט אף אחד שמתווכח על זה. גם אני המהפכן יחסית כן, לא נוטה להתווכח על זה. אני כן מקבל את סמכות התלמוד אבל זהו. עד כאן. זאת אומרת מהתלמוד והלאה אין יותר סמכויות פורמליות. כל מה שנשאר זה רק סמכות מהותית. וכמו שאמרתי קודם סמכות מהותית מסורה למי שמומחה בהלכה. אם הוא מומחה בהלכה יש לו סמכות מהותית הכוונה אם הוא אומר משהו הוא מומחה אז הוא כנראה גם צודק ולכן הגיוני לשמוע בקולו לא שחייבים לשמוע בקולו. ולכן זאת בעצם המשמעות שמאז חתימת התלמוד והלאה אין בעצם חובה לשמוע לאף אחד. מומחים הלכתיים יש, אבל חובה לשמוע למישהו אין. אולי מרא דאתרא וזה בגלל שהקהילה קיבלה אותו על עצמה אבל אני אומר באופן כללי אין יותר מושגים של סמכות פורמלית. השלכה לדוגמה, הרבה פעמים, אני לא יודע בטח גם אתם נתקלתם בזה, אני חושב שזה חינוך מאוד נפוץ בחברה הדתית מסבירים לנו שחכמי התלמוד ידעו להחיות מתים והיה להם רוח הקודש וכל מי שמופיע בתלמוד אני לא יודע מה הוא רוכב כרובים, רוכב כרובים ואוכל כרובית. השאלה למה צריך בכלל להגיע לזה עוד לפני השאלה אם זה נכון או לא, אני נוטה לחשוב שלא. למה לכל האנשים זה כל כך חשוב להדגיש את מעלתם של חכמי התלמוד? כי התחושה שלהם היא שבלי זה לא יקבלו את סמכותו של התלמוד. וכדי לבסס את סמכותו של התלמוד צריך להפליג ולהאדיר את עוצמתם ומעלתם הרוחנית של חכמי התלמוד. מה שאמרתי קודם סמכותו של התלמוד היא סמכות פורמלית. ברגע שהיא סמכות פורמלית אתה אמור לקבל אותה לא בגלל שחכמי התלמוד הם חכמים כל כך גדולים ולא בגלל שחכמי התלמוד תמיד צודקים אלא בגלל שהם חכמי התלמוד. בדיוק כמו שבשביל לבסס את סמכותה של הכנסת אף אחד מאיתנו לא יקנה סיפורים על גדלותם הרוחנית של חברי הכנסת. זה מצד אחד. מצד שני מה שהם אומרים מחייב בגלל שזאת השיטה שלנו ובשיטה שלנו הכנסת זה המוסד העליון, זה המוסד המחוקק ולכן אנחנו מקבלים את סמכותו. זאת אומרת אנשים מבוגרים לא צריכים לקבל סיפורי עלי בבא וארבעים השודדים כדי להיות מחויבים לתלמוד. אתה יכול להיות מחויב לתלמוד בגלל שזה החוקה, כן זה הטקסט שהתקבל כטקסט מחייב גם אם אני לא חושב שרב יוסף ידע להחיות מתים. לא צריך להניח את זה בשביל לקבל סמכותו של התלמוד, ממילא אני גם מרשה לעצמי לא להניח את זה כי אני גם לא חושב שזה נכון. אבל מעבר לזה שזה לא נכון אני רוצה לומר זה גם לא נחוץ. וזה הנקודה החשובה זה לא נחוץ בגלל אותו ניתוח מושגי שעשיתי למעלה. ברגע שאני מבין שזה סמכות פורמלית ולא סמכות מהותית אין צורך להיזקק לכל מיני אגדות כדי לקבל עליי את סמכותו. ושוב פעם אני אגיד את מה שאמרתי גם בהקדמה אנשים אומרים כן אבל זה עדיין יועיל לנו חינוכית. אם נחנך את הילדים ואת האנשים שחכמי התלמוד היו שרפי מעלה נשגבים רוכבי כרובין כמו שאמרתי קודם אז יותר ישמעו בקולם זה מחזק אותנו. מצד שני, מצד שני יש גם את החשש ההפוך. ברגע שתחנך את האנשים שחכמי התלמוד היו כאלה הם פתאום יגלו כל מיני טעויות. כל מיני טעויות שמופיעות בתלמוד, כל מיני דברים שלא יכולים להיות נכונים, והופ, שברת להם את כל התמונה. עכשיו הם כבר לא יקבלו את סמכותו של התלמוד גם בתחומים ההלכתיים. למה? כי אתה חינכת אותם על אגדות העם האלה ששמה הכל מעל לכל ספק ומעל לכל ביקורת וזה רוח הקודש והכל חייב להיות שם נכון ופתאום אתה מגלה זה לא נכון. כדור הארץ לא בדיוק עגול ומעיינות חמים בגלל שהשמש עוברת מתחתם ומבשלת אותם וכל מיני דברים הזויים מהסוג הזה שמופיעים בתלמוד, כי זה מה שחשבו בזמנם. אני לא מזלזל בתלמוד בגלל זה, להיפך, אני פשוט אומר הם ניזונו מהידע המדעי שהיה בזמנם, בדיוק כמו שחכמי זמננו, חכמי התורה של זמננו, ניזונים במקרה הטוב מהידע המדעי שקיים בזמננו. אין להם איזושהי כריזמה רוחנית מיוחדת שנותנת להם מקורות ידע אלוהיים אחרים. אני חושב שגם אז זה בדיוק היה המצב. הן רב הלך שלוש עשרה שנה לרועי בקר כדי ללמוד על מומי בהמות. הוא לא למד את זה בדילוגי אותיות מהתורה ולא מהלכה למשה מסיני. זאת אומרת למדו את זה מהידע שהיה קיים בזמנם והם יכלו לטעות כמו שבזמננו באותם דברים שבזמנם טעו. לפעמים טעו בדברים שגם בזמנם היו כבר ידועים. גם בזה יכול להיות שהם טעו. זאת אומרת אפילו את הידע של זמנם לא בהכרח היה להם. עכשיו כשבן אדם מגלה את זה והם חונכו על זה שזה הכל רוח הקודש והם ידעו הכל וכולי וזה שחכמי התלמוד לא בנו את האירופלן זה רק בגלל שלא בא להם כי היו להם איזה שהם שיקולים מיסטיים, כן המטוסים, כן ראיתי פעם איזה קונטרס שמסביר למה חכמי התלמוד לא בנו את האירופלן, כי הם הרי ידעו הכל, אז כי היו להם איזה שהם שיקולים כאלה ואחרים. זה היה ביטול תורה כנראה. אז ברגע שבן אדם רואה שהם לא בדיוק יכלו לבנות את האירופלן כי לא היה להם ידע בסיסי, נשבר לו הכל, הוא כבר לא מקבל את הסמכות של התלמוד גם בהקשרים ההלכתיים. לכן עוד פעם הגישות המרחיבות בתחום הסמכות לא פחות מסוכנות מהגישות המצמצמות. לכן אני מעדיף ללכת על האמת. אם גם האמת מסוכנת וגם השקר מסוכן, אז למה לא ללכת על האמת? ולכן הגישות המרחיבות בעיניי אולי היה להם מקום אי פעם, אני חושב שהיום צריך מאוד להיזהר מהן גם טקטית. מעבר לזה שהן לא נכונות, אני חושב שגם טקטית הן מאוד מסוכנות. עכשיו כשאומרים לנו למשל, כן אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כן אנחנו יודעים שיש בזה מחלוקת בין הספרי והירושלמי, אבל אבל אפילו כשמצטטים אומרים לך על שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל, מה בעצם התכוונו לומר? אנשים בדרך כלל מפרשים שחכמי התלמוד היה להם כזאת חוכמה אלוהית, רוח הקודש וכולי, שאפילו משהו שנראה לך מופרך הוא כנראה הטעות היא שלך ולא שלהם. לפי איך שאני מציג את זה עכשיו, לא נכון. אפילו אם אתם מקבלים את הנוסחה הזאת שאפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל והשמאל שהוא ימין, אתה צריך להתנהג לפי ההוראה הזאת, אבל זה לא בהכרח אומר שהיא נכונה. אלא יש להם סמכות וברגע שיש להם סמכות אז אתה אמור לקבל את זה. אבל זה לא אומר שהם גם צודקים, כיוון שהסמכות היא סמכות פורמלית. לכן גם אמירות מן הסוג הזה אפילו אם אני מקבל אותן, ואני לא, אבל אפילו אם אני מקבל אותן, אני לא רואה בהן אמירות שמדברות על חוכמתם של חכמי התלמוד, אלא זה אמירות שמדברות על סמכותם הפורמלית. זה התלמוד הוא המחייב ולכן אפילו אם הוא אומר משהו שנראה לך כמו ימין שהוא שמאל עדיין אתה צריך לעשות את זה כי זאת הסמכות הפורמלית שלו. אוקיי? אז אפילו במימרות האלה אני אומר יש השלכה למה שאני אמרתי כאן. שימו לב לעוד השלכה. איך אני אמור להתייחס לאגדות שבתוך התלמוד? אני כבר לא מדבר על רפואות שיש בתלמוד, איך אני אמור להתייחס לזה? אז הפרשנים המרחיקי לכת יותר אומרים טוב השתנו הטבעים פעם זה עבד היום זה לא עובד. האנשים שפחות נרתעים מהאמת יגידו לכם גם אז כנראה זה לא עבד. רק מה שחשבו אז שמרפא חשבו התרופות סבתא האלה חשבו שהן מרפאות אז לכן כתבו את זה גם בתלמוד. מה שגם היום חכמים חכמי ההלכה או התורה יאמצו את מה שהרופאים בני זמננו חושבים. יכול להיות שזה יתברר אחר כך שזה לא נכון, שזה מזיק. מדע מתפתח ולכן גם אז אני לא רואה סיבה להניח שקרה משהו אחר ממה שקורה היום. וכיוון שכך אז לרפואות בתלמוד למדע התלמודי אני כמובן לא רואה שום סיבה בעולם להתייחס אליו, אני אפילו לא רואה שום סיבה בעולם ללמוד אותו. זאת אומרת לא רק להתייחס אליו, סתם ביטול תורה. מה קורה לגבי החלקים האגדתיים שבתוך התלמוד? אגדתות שבתוך התלמוד אז יש לי את התזה שלי ואני לא איכנס אליהן כאן זה לא הנושא שלנו, רק דבר אחד אני רוצה להגיד. אפילו אם אתם חושבים שיש באגדתות האלה איזשהו מסר שבאמת אפשר להפיק לדעתי אין, אבל מי שחושב שיש זה עדיין אי אפשר להכניס את זה תחת הקטגוריה של סמכות פורמלית. פורמלית ניתנה לחכמים בתחום ההלכה. בכל תחום שהוא לא הלכתי, אין סמכות פורמלית. ולכן אי אפשר להגיד שאני אמור לקבל איזשהו לקח מוסרי, מחשבתי, כזה או אחר בגלל שהוא כתוב בתלמוד. אז מה אם הוא כתוב בתלמוד? הסמכות הפורמלית שניתנה לתלמוד זה רק על תחומים הלכתיים. ובטח ובטח שאני לא הולך לשאול את אביי ורבא האם להקים קיוסק, אפרופו דעת תורה כן בזמננו. אבל נדבר אפילו על רעיונות מוסריים, רעיונות מחשבתיים וכדומה. אפשר ללמוד את מה שהתלמוד אומר, אפשר לא ללמוד, אני נוטה לא כל כך ללמוד, אבל לא משנה. אני לא חושב שהדבר הזה מחייב. זה הנקודה החשובה. עכשיו הוא לא מחייב בכפל משתי סיבות. סיבה אחת כי הסמכות מראש ניתנה לתלמוד ולסנהדראות שבדורות השונים רק בתחום ההלכה. לא בתחומים שמחוץ להלכה. זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה הרבה מאוד מהקביעות האלה הן קביעות עובדתיות. ובקביעות עובדתיות אי אפשר לתת סמכות פורמלית. אתן לכם דוגמה, יש קביעות הלכתיות שמבוססות על הנחות עובדתיות. אני כבר לא מדבר על הכינה, שמותר כן שמותר להרוג כינה בשבת כי הכינה לא פרה ורבה וכולי, כן שזה לפי הידע שיש לנו היום זה לא נכון. אבל אני מדבר אפילו על דברים יותר עדינים, פחות חד משמעיים. למשל על אומדנא בדעתן של נשים, טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. כן, שאישה ניחא לה לקבל בן זוג לא משנה איזה חסרונות שיהיו לו. ולכן אין מקח טעות, איזה חיסרון שלא יהיה שמתגלה אחר כך, אנחנו לא מבטלים את הקידושין בטענת מקח טעות, קידושי טעות, בגלל שבגלל שטב למיתב טנדו. כך כתוב בגמרא. אוקיי? אז אני אומר גם בגמרא עצמה אפשר להתווכח על העניין הזה, אבל אפילו אם זה היה כתוב בגמרא ואפילו אם זה היה כתוב כעיקרון טוטלי, אני לא חושב שהעיקרון הזה מחייב. בגלל שהתשתית העובדתית, התשתית שלו היא תשתית עובדתית. השאלה מה נשים רוצות או לא רוצות זאת שאלה עובדתית. תעשה סקר ותבדוק מה נשים רוצות או לא רוצות. אני הרבה פעמים הצעתי לארגוני נשים שאני מייעץ להם מדי פעם, ביטולי קידושין וכדומה, אמרתי להן תעשו פעם אחת סקר מסודר, כן מנחם לזר יושב פה איזה אתגר, תעשו תעשו פעם אחת סקר מסודר ותבדקו מה באמת נשים מחפשות בבן זוג היום בזמננו. תפלחו את זה לפי אוכלוסיות שונות, זה כנראה משתנה גם, לא משנה, ותביאו לי נתונים. למה אני צריך ללכת על הנשים שהיו בעיראק במאה הרביעית? כן בתלמוד הבבלי, או הנשים באשכנז במאה ה-12, או כל מיני תקדימים בפולין במאה ה-18. הנשים של היום חושבות אחרת בהרבה מאוד נושאים. אז אם אנחנו מדברים על עובדות, אני לא מוכן לקבל קביעות עובדתיות שמופיעות בגמרא כמחייבות. ושוב פעם, לא בגלל שיש רמב"ם שאומר שלא צריך. אגב יש רמב"ם כזה, אבל לא בגלל שיש רמב"ם כזה, גם אם לא היה רמב"ם כזה אני הייתי כותב את זה. למה? כי אין סמכות פורמלית לגבי עובדות. נקודה. אי אפשר לדרוש ממני לציית לסמכות פורמלית בתחומים עובדתיים. ולכן אני לא מוכן לקבל קביעות עובדתיות מהתלמוד כמחייבות. אני אבדוק, אם זה נכון מצוין, אם זה לא נכון בעיניי, אז לא. אז זה לא נכון וזה לא מחייב. ושוב פעם, לא בגלל שיש מקורות. זה בגלל שזה לא נכון. לא צריך מקורות בשביל זה, זה פשוט לא נכון. אז זה עוד פעם דוגמה למה למה השימוש במקורות הוא מיותר. ואני יכול להביא מקורות גם לדברים האלה, אבל זה לא רלוונטי, לא צריך את המקורות. מאיפה המקורות עצמם למדו את זה? הם למדו את זה מסברא. נו, אז גם אני אומר את זה מסברא. אם אתם תרצו אני אכתוב את זה, כתבתי את זה בספר, אז עכשיו יש לכם גם מקורות. תוכלו לצטט אותי, יש כבר מקורות. ההזדקקות הזאת למקורות היא בבואה של הטעויות בתחום הסמכות, כן הסמכות הפורמלית. אוקיי, עכשיו אז אנחנו מגיעים כרגע לנושא הסמכות המהותית. הסמכות המהותית זו הסמכות היחידה שקיימת אחרי חתימת התלמוד. אגב את הדברים האלה כותב כבר הרא"ש, זה מופיע להלכה ברמ"א בחושן משפט בסימן כ"ה. כך שאפילו השולחן ערוך, כן שהוא תקדימיסט מובהק, סמכותן ידועה, בהקדמה הוא כותב שהוא עושה רוב בין הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, כן אפילו שם אתם יכולים למצוא בעצם את האמירה של הרא"ש שאומר שאחרי התלמוד אין באמת סמכות פורמלית. יש סמכות מהותית. יש אנשים שהם מומחים גדולים בהלכה, בסדר גמור, אז כדאי לשמוע להם כי הם מבינים בזה. אבל לא בגלל שאני חייב לשמוע להם. נגיד אם יהיה רופא שיגיד לי משהו. השתכנעתי לגמרי, עשיתי בדיקות ככל שהשגתי מגע והגעתי למסקנה שבנקודה הזאת הוא טועה. ויכול להיות שאני טועה, אבל זאת המסקנה שלי. אני לא אשמע בקולו. אני לא אשמע בקולו ואני גם לא חייב. אני אשמע בקולו במקום שאני מעריך שהוא צודק וברוב המקרים אני אעריך שהוא צודק. אבל אם יהיה משהו שאני אחשוב שהוא לא צודק אז אני לא אשמע בקולו, כי אין חובה לשמוע. זאת להבדיל מסנהדרין או מהכנסת או מבית משפט ששם גם אם אני מגיע למסקנה שהם לא צודקים אני צריך לשמוע בקולם כי זאת סמכות פורמלית. אז לכן הטענה הזאת שאחרי התלמוד אין כבר יותר סמכות מהותית, יש סמכות פורמלית, יש רק סמכות מהותית, וזאת טענה שגם מעוגנת בראשונים ובאחרונים ויש ראש ידוע בפרק ד' מסנהדרין סימן ו' נדמה לי, ששם הוא מאריך בעניין הזה ומביא שיטות שונות, מה טועה בדבר משנה, טועה בשיקול הדעת, בסופו של דבר הוא אומר אחרי התלמוד אין דבר כזה טועה בדבר משנה. אין סמכות אלא אם כן הסכימו כל חכמי הדור אולי או משהו כזה, יש איזה שהם סייגים. אבל באופן עקרוני אין דבר כזה טועה בדבר משנה, אין סמכות פורמלית אחרי חתימת התלמוד. עכשיו, אז מה זה אומר עכשיו? עכשיו אנחנו צריכים להבין טוב, אז למי יש סמכות מהותית ובאיזה נושא? וגם שאלה נוספת, בהנחה שיש לו סמכות מהותית מה זה אומר? אז אולי אני אגיד קודם כל על שתי הנקודות הראשונות. קודם כל צריך לדון למי יש סמכות מהותית ובאיזה תחומים. וכאן אני אומר קודם כל הסמכות המהותית היא בעיקר בתחום ההלכתי. לרב אין סמכות אפילו מהותית, לא רק פורמלית, בתחומים שהם לא הלכה. הוא לא מבין בזה יותר ממני. למה שתהיה לו שם סמכות מהותית יותר ממני? והרעיונות המיסטיים על סיעתא דשמיא ועל אמונת חכמים וכל מיני דברים מן הסוג הזה אני לא חושב שיש להם בסיס אמיתי, בטח לא אמפירי. אם תנסו לבדוק אני לא חושב שתגלו שהסיכוי שחכם בתורה יצדק בסוגיה עובדתית גבוה יותר מאשר אדם עם אותה אינטליגנציה שהוא לא גדול בתורה. לא לא נראה לי שתמצאו הבדל אבל אדרבה אם מישהו יביא לי נתון אחר אני מוכן לשקול את זה מחדש. אז במובן הזה קודם כל אנחנו מדברים על ההלכה. וכל השיגונות האלה היום שמתייעצים עם הרב או עם הרבי או עם אני לא יודע עם מי שלא יהיה עם המקובל והמכשף, אני לא יודע, איתם לא צריך להתייעץ בשום דבר. אבל אני אומר גם עם אלה שכן שווה להתייעץ איתם בהלכה נגיד, כמו פוסק או תלמיד חכם וכולי, אז זה בתחום ההלכה. בתחומים אחרים יכול להיות שהוא אדם חכם שווה לשמוע מה דעתו, אז תתייעץ, אבל אתה לא מקבל פסק, אתה לא מקבל משהו שמחייב אותך גם לא ברמה המהותית, לא רק ברמה הפורמלית. אלא תשמע עוד דעה, כמו שאתה שומע דעות של אנשים חכמים נוספים. למה לא? שהייתי פעם עם אשתי, היינו עוד לפני החתונה, היינו אצל הרב ליכטנשטיין. דיברנו איתו קצת, באנו מבני ברק, אז התקופתיים מבני ברק. דיברנו איתו קצת על סמכות חכמים. אז הוא אומר תראו אני לא חושב שיש לחכמים סמכות בתחום הפוליטי. אבל הוא ככה שפך את מררתו שם על המפד"ל של אותה תקופה שלא באים אפילו לשמוע מה יש לרבנים להגיד. אין להם סמכות הכל בסדר, אבל סוף סוף זה אנשים חכמים, למה לא תקשיבו למה שהם אומרים גם כן? מה הם יותר גרועים מכל איש חכם אחר שאתם מתייעצים איתו? אז במובן הזה אני מסכים. זה זה מסכים אני מסכים לגמרי. כמו כל איש חכם אחר, בלי להיכנס למיסטיקות ובלי להיכנס לסיעתא דשמיא וכל מיני דברים מן הסוג הזה את כל האגדות האלה לפני שהייתי מאמץ הייתי בודק אמפירית. אם תראה לי שהוא מקבל החלטות טוב יותר ממישהו אחר בתחומים אחרים שהם לא תורניים, אוקיי אני מוכן לקבל את הטענה הזאת, אני לא חושב שיש כרגע אינדיקציות לזה ולכן אני לא ממליץ להסתמך על השיקול הזה. לגבי השאלה מיהו גדול בתורה גם בתחומים הלכתיים או הנהגתיים כלליים, אז על זה כתבתי טור לא מזמן אני מניח שלפחות חלק מכם קראו אותו ואני רוצה לטעון שבטח בזמננו הגדלות בתורה היא כבר אמורה להיות שונה ממה שהיא הייתה פעם או לפחות במינונים. המשקל של הידע כמובן הרבה יותר קטן ממה שהיה בעבר. יש מאגרי מידע, יש לך היום נגישות, אתה יכול לשאול את מי שאתה רוצה על כל פרט מידע שחסר לך. יש משקל לידע כמובן, זה גם נותן לך פרספקטיבה וזה גם לא תמיד תגיע למידע שאתה לא יודע, אז לדעת תמיד זה טוב, אבל המשקל של הידע פחת. והדברים האלה אגב מופיעים כבר בשולחן ערוך ברמ"א שאומר שאין רב מובהק כי היום הכל מופיע בספרים והרב חיים מוולוז'ין אומר שהיום כבר לא נכון שמי ששוכח דבר ממשנתו מתחייב מיתה, בגלל שהיום אתה יכול לשכוח הכל כתוב ואתה יכול להגיע למידע גם אם שכחת אותו, והוא לא מדבר על היום שיש לנו מאגרי מידע ממוחשבים, שם עוד היית צריך להבין איפה בספר לחפש. היום אפילו את זה אתה לא צריך לדעת. היום בשנה שנתיים אחרונות יש לך כבר את הצ'אט ג'י פי טי אתה אפילו את גוגל לא צריך, זאת אומרת פרויקט השו"ת, פשוט יכול לשאול אותו הוא כבר ימצא לך. כמובן אתה צריך עדיין לבקר אותו צריך להיזהר לא לסמוך עליו יותר מדי אבל להגיע למקורות מידע אתה תגיע אם אתה יודע. אז משקלו של הידע פחת. מצד שני, המשקל של דברים נוספים בגלל זה דווקא עולה. תמיד זה היה נכון, אבל אני חושב שהיום עולה יותר. וזה בעיקר שני דברים. דבר אחד, זה שכל ישר. ולצערי יש לא מעט דוגמאות לאדם שהוא גדול בתורה במובן שהוא מחזיק המון המון המון ידע תורני, אבל השכל שלו לא כל כך ישר. ויש לזה לא מעט דוגמאות. ואני חושב ששכל ישר היום לא פחות ואולי יותר חשוב מאשר כמות המידע שאתה מחזיק. דבר שני, מאוד חשוב גם שתהיה מעורה בתחומי דעת נוספים. עוד פעם, אני משתמש בשפה מאוד כללית, אף אחד לא יכול להיות מומחה בכל התחומים ולדעת הכל על הכל, אבל אתה כן צריך לדעת מה הולך בעולם. אתה צריך להבין איזה דברים מסתובבים, את מה, אחרי מה כדאי לחפש, לגבי מה כדאי להתייעץ. והיום זה לא כל כך פשוט לדעת את זה. אתה צריך להיות סקרן, לקרוא כל מיני דברים, להיות פתוח לרעיונות שונים, ללמוד כל מיני תחומים, להכיר, להבין, כדי לדעת בכלל מה הולך בעולם, איזה סוגי מומחים יש, איזה סוגי ידע יש, עם מי כדאי להתייעץ על מה. זה כבר לא שאלה כל כך פשוטה היום, עד שהצ'אט ג'י פי טי כבר יחסל את כל המומחים. אז השאלה הזאת היא לא כל כך פשוטה, ואני חושב שגדלות בתורה דורשת חוץ משכל ישר ומידע תורני, גם השכלה כללית. השכלה כללית היום היא פרמטר מאוד חשוב לגדלות בתורה. הבאתי שם את הדוגמה, מה? הבאתי שם את הדוגמה, כן, על רב חיים קניבסקי בקורונה. כן, שבקורונה הוא קיבל החלטות לגבי אם לפתוח מוסדות לימוד שמה בקורונה או לא. אני הנחתי, אני לא יודע, לא מכיר את השיקולים שלו, אבל הנחתי שהוא הלך בעקבות הגמרא בתענית שקובעת מתי מגפה היא מגפה, כמה מתים צריכים לצאת מעיר אחת בשביל שהדבר הזה ייקרא מגפה. עכשיו רב חיים קניבסקי אני מניח לא שמע מאודו על המושג תהליך אקספוננציאלי. אוקיי? ולא רק שהוא לא שמע עליו, הוא גם לא מבין אותו, כי גם מי ששמע עליו לא תמיד מבין מה הוא אומר. וברגע שאתה לא יודע מה הדבר הזה אומר ואתה אפילו לא מבין שכדאי להתייעץ עם מתמטיקאי או עם איש מדע שמתמצא בעניינים האלה בצורה כזו או אחרת, אתה תקבל החלטות שממש שטותיות. באמת יכול לא לצאת אף אדם מהעיר כחולה במשך יומיים, אבל אם אתה מזהה שיש פה תהליך אקספוננציאלי, תוך שבוע אתה יכול למצוא את עצמך עם עיר שלמה מלאה מתים. וכל האינדיקציות של הגמרא אם הדבר הזה הוא מגפה או לא מגפה לא שוות את הנייר שעליו הם כתובות. אבל רב חיים קניבסקי אני מניח לפחות ניזון משם, זה מה שהוא מכיר, זה מה שהוא יודע. ולקבל החלטות על בסיס זה, זה לא אחראי. עכשיו זה לא אומר שרב חיים קניבסקי לא גדול בתורה, הוא כן. וזה לא אומר שרב חיים קניבסקי לא תלמיד חכם, ושלא כדאי להתייעץ איתו ולדבר איתו ולשמוע מה הוא אומר. כדאי. אבל בתחומים מסוימים מאוד כדאי לשמוע את זה בערבון מוגבל ובטח לא לתת לו את השיבר לקבל החלטות עבור ציבור בתחומים כאלה שזה דיני נפשות. האיש הזה יש דם על ידיו בעקבות החלטות שהוא קיבל שמה. והדם הוא גם על ידי הציבור שמסר לו את ההגה לקבל את ההחלטות האלה. וכאן זה עוד פעם, הוא לא צריך להיות מתמטיקאי ולא פיזיקאי, אבל הוא כן צריך לדעת שיש אנשים שאתה צריך להתייעץ איתם כדי להבין עד כמה באמת הקריטריונים שאתה מכיר הם קריטריונים רלוונטיים. תהליך אקספוננציאלי הוא תהליך שמפתיע גם מומחים. גם מומחים לא תמיד מבינים עד כמה תהליך כזה יכול להיות מטורף. ובטח ובטח אנשים שלא מכירים את צורת החשיבה הזאת ולא שמעו על זה מעודם. אז זה רק דוגמה אחת, כמובן שיש הרבה דוגמאות, אבל אני אומר שיש שכל ישר, יש איזושהי פתיחות, השכלה כללית, והיום זה הופך להיות הרבה יותר חשוב או לפחות ממה שהיה בעבר ביחס לידע שאתה מחזיק ביד. והמושג גדלות בתורה בעצמו, גם אם אני כבר הולך להתייעץ עם מישהו ואולי אפילו מוכן למסור לו את ההחלטה עבורי, מה שעוד רגע אני אגע גם בזה, השאלה למי אני הולך. האם אני הולך למי שיושב ספון בד' אמות עם המון המון ספרים חומים, מעובקים ומתפוררים? אז לא, אני לא הולך למישהו כזה. אני אשמח לשמוע גם מישהו כזה, אבל אני בטח לא אתן לו להחליט. כי אני רוצה מישהו שגם יודע או להתייעץ עם אנשים שגם מכירים את המטריה, שיודעים על מה הם מדברים. והסיעתא דשמיא המיסטית לא נותנת חיפוי או גיבוי לפשלות שנובעות מהעדר של שכל ישר או השכלה כללית. ולכן השכלה כללית אגב תורמת גם ללמדנות, לא רק להחלטות שהבן אדם מקבל בחיים, ששמה זה ברור. גם הלמדנות אני חושב נראית אחרת אם מישהו יותר עם מחשבה פתוחה ופחות עם מחשבה פתוחה. אבל על זה כן אפשר להתווכח. נקודה נוספת שאני רוצה לדבר עליה כאן זה כמובן מי בוחן את הגדול בתורה. מי בוחן את הגדול בתורה זה לא מערכת יתד נאמן וגם לא מערכת המודיע, וגם האגדה הזאת שאם כל הציבור מכיר בו אז הוא כנראה גדול הדור, אני לא קונה גם את האגדה הזאת. אם כל הציבור מכיר, כל הציבור מקבל אותו בגלל שפוליטיקאים ערבבו להם את המוח או עסקנים ערבבו להם את המוח, ואני לא קונה את הסייעתא דשמיא הגדולה שיש לציבור שהוא תמיד קולע על האדם הנכון, נדמה לי שלפחות להערכתי לצערי בפעמים האחרונות הוא לא כל כך קלע על האדם הנכון. ועוד פעם, בלי לזלזל באנשים עצמם שהיו אנשים אולי גדולים בתורה, אבל לא נכון שהם היו צריכים לקבל החלטות עבור הציבור. ולכן אני לא מקבל את הנקודות האלה. אז מי בוחר את גדול הדור? לא צריך לבחור כי אין דבר כזה גדול הדור. לא צריך לבחור. אם אתה רוצה להתייעץ עם מישהו תבחר עם מי אתה רוצה להתייעץ, מי שנראה לך ששווה להתייעץ איתו תתייעץ איתו. כל המושג גדול הדור והשאלה מי בוחר בו מניחה שיש בכלל מושג כזה, שיש תוקף למה שהוא אומר. אבל לא, לדעתי אין תוקף למה שהוא אומר ולכן היה פעם בעבר היה כן יותר, אבל זה היה הסכמה של חכמים וכנראה לפחות פחות היה תלוי בפוליטיקה, למרות שתמיד הייתה פוליטיקה, אני לא עושה אידיאליזציה של העבר. אבל אני חושב שהיום זה הרבה יותר בוטה ולכן אני חושב שהיום אין מה לדבר בכלל על גדול הדור, זה לא רלוונטי. אנחנו רואים כמה אנשים עושים בזה שימוש. כן, אבל כל גדולי הדור הרי אומרים כך וכך, ואז אתה אומר לו כן, אבל פלוני או אלמוני אומרים אחרת. טוב, הם אומרים אחרת סימן שהם לא גדולי הדור, וממילא כל גדולי הדור אומרים כך וכך, זה פשוט בהגדרה. ואתה החלטת מי גדולי הדור, מי שאומר כך וכך הוא גדול הדור וממילא כל גדולי הדור אומרים כך וכך ואסור לחלוק על זה. השימוש שבו עושים במושגים האלה הוא כמובן שימוש נקלה ומעורר גיחוך, אבל מאיפה זה נובע? זה נובע מהעובדה שהמושג עצמו ריק מתוכן. באמת אין מושג כזה, ממילא כל אחד יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. אצל חסידי ויז'ניץ הרבי מויז'ניץ הוא גדול הדור, אני לא יודע אם הוא יודע קרוא וכתוב אבל הוא מבחינתם גדול הדור. לא יודע, לא מכיר אותו, יכול להיות שהוא תלמיד חכם גדול, אין לי מושג. אבל הוא מבחינתם גדול הדור, או הרבי מגור או סדיגורא או בעלזא, אני לא יודע ממי שאתם רוצים, או הליטאים, אותו דבר. זאת אומרת בסופו של דבר אני חושב שבן אדם צריך לקבל החלטה עם מי הוא הולך להתייעץ. אין שום חשיבות ושום משמעות לאיזשהן בחירות או מיסטיות או פוליטיות או אחרות של גדול הדור. אף אחד לא התמנה להיות גדול הדור ואין מעמד לאדם כזה שנקרא גדול הדור. ואם אתה רוצה להתייעץ וזה טוב להתייעץ, אז תבחר עם מי אתה רוצה להתייעץ, מה שנקרא עשה לך רב. הנקודה החשובה בסופו של דבר אחרי כל מה שאמרתי זה נקודת האוטונומיה. זאת אומרת עד כאן הנחתי שהסמכות המהותית שניתנת לחכמים זה בגלל שהם מומחים, ואם הם מומחים כמו רופא אז מה שהם אומרים זה כנראה נכון. לא בטוח נכון וגם אין חובה לקבל, אם הגעתי למסקנה שהם לא צודקים אז אני לא אקבל. אבל ההנחה היא שאם הם אומרים משהו כל עוד אין לי איזה אינדיקציה ברורה אחרת, אז כדאי לקבל את זה בגלל שהם כנראה צודקים. עכשיו כאן אני רוצה להוסיף עוד נדבך ואני רוצה לטעון שגם אם זה היה נכון שהם החכמים התורניים ומה שהם אומרים הוא כנראה נכון, יש ערך של אוטונומיה וזה ערך, הערך של האוטונומיה. וערך האוטונומיה פירושו שאדם נדרש לעשות את מה שהוא עצמו חושב אפילו שיש גדולים ממנו שאומרים אחרת, ובעין בלתי משוחדת רוב הסיכויים שהם צודקים ולא הוא. ולכן הרבה פעמים אומרים איך אתה יכול לחלוק על לא יודע משנה ברורה, רבי עקיבא איגר או הרמב"ם, איך אתה יכול או על הרב עובדיה, לא משנה מישהו לא משנה מי, איך אתה יכול לחלוק עליו? מה אתה גדול כמוהו? אז התשובה היא לא, אני לא גדול כמוהו, אבל זה מה שאני חושב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ועכשיו אני רוצה לטעון שאפילו אם אתה צודק שהרב עובדיה צודק וכולם מה שהם אומרים זה כנראה יותר נכון ממה שאני אומר, אבל יש חובת אוטונומיה. וחובת האוטונומיה אומרת שאם אני מגיע למסקנה מסוימת אני אמור לעשות את מה שאני חושב גם אם אני עצמי אגיד לכם שהרב עובדיה תלמיד חכם גדול ממני, ואם הוא אומר אחרת רוב הסיכויים שהוא צודק. אבל אם הוא לא שיכנע אותי ולא הסביר לי למה אני טועה ואני עדיין מחזיק בעמדה שאני מחזיק בה, אז אני אעשה את מה שאני חושב. אילוסטרציה לדבר, אולי ראיה אולי אילוסטרציה תחליטו אתם, הגמרא בעירובין מביאה שזה שחכמים לא פסקו כמו רבי מאיר בגלל שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. עכשיו בדרך כלל כשאני אומר שלא ירדו חבריו לסוף דעתו זה אומר שהוא היה כזה גאון גדול, זאת סיבה לפסוק הלכה כמותו בכל. בכל מקום. אם הוא אמר משהו ואני לא מסכים, כנראה לא הבנתי אותו. אז זו סיבה דווקא כן לפסוק כמוהו. אם אני חולק עליו ואני לא מבין אותו, אז די ברור שאני חי בטעות, לכן אני חולק עליו. אז למה זו סיבה לא לפסוק כמוהו? והתשובה שאני מציע כאן, תחליטו אתם אם זו התשובה הסבירה בעיניכם, והתשובה שאני מציע כאן, זה שאני לא פוסק כמוהו לא כי הוא לא צודק, אלא בזה שאם אני חושב אחרת והוא לא שכנע אותי, יש עליי חובה לנהוג כמו שאני חושב. אפילו אם אני טועה. העריך בעניין הזה המהר"ל בנתיבות תורה בפרק ט"ו, מי שרוצה יכול לקרוא שם. ליודעי חן אני אגיד שהפרק הזה נכתב כחלק מהפולמוס שלו נגד השולחן ערוך והרמ"א. היה שמה פולמוס כנגד הגישה התקדימית, כן, של השולחן ערוך והרמ"א, והמהר"ל היה בראש הלוחמים נגדם. אח שלו כתב על זה קונטרס שלם, באר מים חיים, והמהרש"ל גם היה בצד שלהם. הם נלחמו נגד הרמ"א והשולחן ערוך והם בעצם דגלו בגישה אוטונומיסטית, בגישה שאומרת שאתה לא הולך לפי ספר גם אם כתב אותו גדול הגדולים שבהלכה. אתה צריך לברר את הסוגיה וללכת לפי המסקנה שעולה לך מתוך בירור הסוגיה. וזאת חובת האוטונומיה, שימו לב, זאת חובה אוטונומיה. זה לא שמותר לך לחלוק עליהם ולעשות כמו שאתה חושב. אתה נדרש לעשות את מה שאתה חושב ולא לעשות את מה שהם אומרים. אם אתה תעשה את מה שהם אומרים, אתה עושה משהו שהוא לא בסדר. וזה המשמעות של לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אין פירושו ללמוד בבוקר עיון ולהגיד את כל הסברות הפרועות שעולות לך בראש ואחרי זה ללמוד המשנה ברורה כדי לדעת מה צריך לעשות למעשה. זה לא נקרא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, זה לאסוקי שמעתתא ואחרי זה לאסוקי הלכתא. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא פירושו ללמוד את העיון, כך שהמסקנה שלו היא תהיה המסקנה ההלכתית שלי. זה נקרא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ולכן כל השיטה הזאת של מתן הסמכות המוחלטת לספרים בתחומים הלכתיים והחופש המוחלט שניתן בתחומי העיון, הם, זאת דיכוטומיה שהיא פשוט לא עולה בקנה אחד אפילו עם הנחיות חכמים בגמרא, לא רק עם הערכים ועם הסברות שלי. אז זה בעצם אומר שמעבר לערך האמת כשאתה בא להחליט מה לעשות, אתה צריך לקחת בחשבון גם את ערך האוטונומיה. וזה אומר שאם יבואו אליך בטענות, תראה אבל כל גדולי הדור אומרים אחרת, ונגיד שזה נכון. עדיין זה לא טיעון מוחץ, זה לא טיעון מכריע. זה טיעון שיגיד לי אוקיי, כדאי לשקול את זה שוב פעם כי אם כל גדולי הדור אומרים אחרת, אז שטות זה לא, אז תבדוק את עצמך יכול להיות שפספסת משהו. בדקתי, ועדיין אני משוכנע שהם טועים ואני צודק. אז אני נדרש לעשות את מה שאני חושב ולא את מה שהם אומרים. לא בגלל שאני יותר גדול מהם ולא בגלל שאני שחצן ולא בגלל שאני מזלזל בהם, אלא כי יש חובת אוטונומיה. מאיפה אני יודע שיש חובת אוטונומיה? מעבר לדוגמה הזאת שהבאתי מרבי מאיר וכולי. אז אני יכול להביא לזה גם מקור, אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל אני יכול להביא לזה גם במקורות. בקצרה, אני אומר שבמקום שבו נגיד יש מחלוקת בהלכה מסוימת, אוקיי? אז הטענה, הטענה שלי בעצם אומרת שכאשר אני ניצב בפני החלטה בתחום מהסוג הזה, ואני יודע שיש מחלוקת בין חכמים בנושא הזה, הגישה המקובלת בהלכה אומרת טוב, אז הולכים פה עם דיני ספקות כי יש מחלוקת. אני אומר מה פתאום? אני צריך להחליט מה אני חושב. אם אני חושב כמו דעה כזאת, אני אלך ככה. אם אני חושב כמו הדעה ההיא, אני אלך ככה. אם אני חושב לא כמו שניהם, אני אלך כמו שאני חושב לא כמו שניהם. מתי יש דיני ספקות? מתי שאני עצמי נמצא בספק. כן? כמו הסיפור הידוע על רבי יהונתן אייבשיץ שבא אליו הכומר ואומר לו למה אתם לא הולכים אחרינו, הרי אנחנו הרוב? כתוב בתורה אחרי רבים להטות. אז הוא אומר לו אני הולך אחרי הרוב כשאני בספק, אם אני לא בספק, אני לא הולך אחרי הרוב. ואת הכלל של הליכה אחר הרוב או ללכת אחרי כללי ספקות האחרים, ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא, כל דיני הספקות שיש בהלכה, הם כללים שנאמרו על אדם שניצב במצב של ספק. אבל זה לא כללים שמורים לך להיות בספק. לא מורים לך להיות בספק. אם אתה בספק, יש לך כללי ספקות. אם אתה לא בספק, תעשה מה שאתה חושב. ולכן חובת האוטונומיה יש לה השלכות גם במקומות שכל גדולי עולם אמרו את דבריהם. יש מחלוקות כאלה, כן הרמ"א והשולחן ערוך. אשכנזים צריכים ללכת עם הרמ"א והספרדים השולחן ערוך. מה פתאום? אשכנזים וספרדים צריכים ללכת אחרי מה שכל אחד מהם חושב. אם אין לך עמדה ברורה, אז יש את כללי המנהגים שזה חלק מכללי הספקות, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים. אם אתה לא יודע… אז אתה הולך אחרי מנהג העדה שלך או משהו כזה, גם זה כלל מה עושים במצבי ספק. אבל בשביל ללכת אחרי הכלל הזה אתה צריך להחליט קודם כל שאתה במצב של ספק. ואתה צריך להיות בספק בשביל שאתה תמצא במצב של ספק. אם אין לך ספק, אם יש לך עמדה משלך, תעשה מה שאתה חושב. כמובן שאני מדבר על מישהו שהוא בר הכי, וזה הסתייגות חשובה. לא כל ילד שהתחיל ללמוד יכול עכשיו לגבש עמדה משלו ולהתעלם ממה שכל גדולי הדור אומרים. זה צריך להיות מישהו שכבר הגיע להוראה. מישהו שכבר יודע איך נושאים ונותנים, איך מסיקים מסקנות הלכתיות מתוך סוגיה, שהוא לא מפספס סברות ומקורות בסיסיים. אבל אחרי זה, גם אם הוא לא הרב עובדיה או החפץ חיים או הרמב"ם, הוא צריך לעשות את מה שהוא עצמו חושב, כמו הסיפור החסידי הידוע על רב זושא, שהוא אמר שכשהוא יגיע לשמיים לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו. ישאלו אותו למה הוא לא היה זושא. ובפרפרזה על זה אני רוצה לומר שהדרך שלך להחליט האם אתה הגעת להוראה במובן הזה שאתה כבר יכול להחליט החלטות אוטונומיות, זה לא אם אתה יותר גדול מהחפץ חיים ואז אתה יכול לחלוק על המשנה ברורה, לא, אלא אם אתה כבר עצמך. זאת אומרת אם אתה מגובש ועם הכלים שלך גיבשת אותם כבר, הגעת ליכולות שיש לך. וברגע שהגעת ליכולות שיש לך, אז אתה כבר אמור לנהוג כמו שאתה חושב. איך אתה יודע את זה? אין כללים ברורים, אתה יכול להעריך, אבל אחת האינדיקציות למשל זה שאחרי שגיבשת עמדה, הרבה פעמים כשאתה פוגש תלמידי חכמים אחרים שמחזיקים בעמדה אחרת הם לא משכנעים אותך. הם לא מביאים לך מקור שפספסת או סברא שפספסת או משהו כזה. לפעמים כן, אבל לפעמים זה קורה גם לחכמים גדולים. אבל אם אתה אומר בדרך כלל זה לא קורה, זאת עמדתי, הם חושבים אחרת זאת עמדתם, אבל לא גיליתי משהו שלא חשבתי עליו מראש. אם לא גיליתי משהו שלא חשבתי עליו מראש זה אומר שאני מגובש. זה לא אומר שאני כמו החפץ חיים. אבל זה אומר שאני כבר מיקי אברהם. ברגע שאני כבר מיקי אברהם, אז אני כבר לא רק יכול אלא גם נדרש לעשות את מה שאני עצמי חושב. ואז אני כבר מפסיק להתרגש מזה שכל גדולי הדור אומרים אחרת ממני, לא כי אני יותר גדול מהם, לא כי אני יותר צודק מהם, אלא בגלל שזאת עמדתי. דוגמה לדבר, כשאתה רואה חתיכת בשר מוטלת בשוק, ברחוב, אז הכלל בהלכה הוא נגיד שזה בעיר, אז הכלל בהלכה אומר שאנחנו הולכים מעיקר הדין אנחנו הולכים אחרי רוב החנויות שיש בעיר. יש בשר שנתעלם מן העין אבל מעיקר הדין הולכים אחרי רוב החנויות שיש בעיר. אם יש תשע חנויות כשרות ואחת טרפה, ההנחה היא שהחתיכה כשרה. אוקיי? עכשיו אם יש תשע טרפות ואחת כשרה, ההנחה היא שהחתיכה טרפה. מה קורה אם מצאתי חתיכה עם פלומבה של כשרות מהודרת ויש תשע חנויות טרפה בעיר ואחת כשרה? האם אני אלך אחרי הרוב ואני אגיד החתיכה טרפה? ברור שלא. למה לא? כי יש פלומבה. אז מה אם יש פלומבה והולכים אחרי הרוב? יש כלל בהלכה שהולכים אחרי הרוב. רוב החנויות פה הם טרפה. התשובה שהכלל של הליכה אחר הרוב נאמר על מצבי ספק. אם אני לא נמצא בספק לא חל עליי החיוב ללכת אחרי הרוב. ואם אני לא בספק, יש פה פלומבה של כשרות מהודרת, אז החתיכה הזאת לא מסופקת. אם היא לא מסופקת, למה שאני אלך אחרי הרוב? בדיוק כמו רבי יהונתן אייבשיץ. אז זה נקודה חשובה מאוד בתורת האוטונומיה, שאני לא נזקק לדעות של גדולים ממני לא כי הם לא גדולים ולא כי הם לא צודקים ולא כי אין להם סמכות פורמלית או מהותית או מה שלא יהיה, אלא כי יש ערך, לא רק כל הדברים האלה, אלא גם כי יש ערך של אוטונומיה. ואם יש לי עמדה אני נדרש לפעול על פיה. אני נדרש, לא רק שמותר לי. ככה אני צריך לעשות. זה נקרא לעשות כשמעתתא אליבא דהלכתא. יש, אולי אני אסיים באיזה מעשה שהיה בדידי, כן, היה כשהקימו את דגל התורה, הייתי בישיבה בבני ברק, ישיבת נתיבות עולם, והרב שך ככה רדף אחרי כל מצביע כי חששו שמה מאי אחוז החסימה וכדומה. ואני כמובן הכרזתי שאני הולך להצביע מפד"ל או משהו שאני לא אצביע דגל התורה. אז קיבלתי, הגיע אליי שליח, הרב שך הכיר אותנו קצת כי הבת שלו שנפטרה אגב עכשיו לא מזמן הייתה איתנו בקשר, הרבנית ברגמן. אז הוא שמע על זה, הגיע אליי שליח לישיבה, אחד הרבנים של הישיבה, ואמר לי הרב שך קורא לך. הבנתי כבר על מה מדובר ולא הלכתי. לא הלכתי כי ידעתי מה הוא יגיד לי ולא, אם הוא היה אומר לי אז הייתי מציית. אז לא הלכתי. כמובן לא הלכתי ובסוף הצבעתי דגל התורה כי ידעתי שזה מה שהוא היה אומר לי, פעם אחרונה, ראשונה ואחרונה שעשיתי את הטעות הזאת. אבל זה מה שהיה. ואז אחרי זה הלכתי למגיד שיעור שלי, כן, אחד הרבנים בישיבה, ושאלתי אותו, תגיד, מה יקרה אם אני אגיע לבית דין של מעלה ויגידו לי תגיד, למה הצבעת דגל התורה? אמת שהיית צריך להצביע מפד"ל. אז אני אומר להם, נו, הרב שך אמר. האם זאת הגנה? האם זאת הגנה טובה? כך שאלתי את המגיד שיעור שלי. האם זאת הגנה טובה? הוא אומר לא, זאת לא הגנה טובה. אם טעית, אז טעית, לא יעזור שום דבר. רק רוב הסיכויים שלא טעית, כי רוב הסיכויים שהרב שך צדק. יש לו דעת תורה. אוקיי? אז אני א' מפקפק אם יש לו דעת תורה, כי בנושא הזה אני בכלל לא בטוח שהוא יותר מבין ממני בתחום של ההצבעות בכנסת וכדומה, מה עוד שזה נוגע לנושאים שהם לא רק תורניים אלא כל מיני נושאים אחרים. אבל מעבר לזה, עכשיו אני מוסיף עוד נדבך ואני אומר, גם אם זה נכון שרוב הסיכויים שהרב שך צדק, אבל יש תביעה לנהוג באופן אוטונומי. והתביעה לנהוג באופן אוטונומי אומרת שגם אם רוב הסיכויים שהוא צודק, אם יש לך עמדה אחרת והוא לא שכנע אותך, אתה אמור לעשות את מה שאתה חושב. לכן פותחים בקטן למשל בבית דין ולא פותחים בגדול, כדי שהגדול לא ייקח בשבי את הקטן, אלא הקטן יביע את עמדתו באמת, באופן אותנטי, ולא שיהיה מוטה אחרי שהגדול אמר את דברו אז כבר הקטן לא יעז לחלוק עליו. זאת אומרת, יש דרישה מכל אדם להגיד את מה שהוא חושב ולעשות כפי מה שהוא חושב, אפילו בתחום ההלכתי. אני כבר לא מדבר בתחומים שהם לא הלכתיים, מחשבתיים, ושלא לדבר על סתם על תחומי חולין. בזה בכלל אין מה לדבר. טוב, האמת שאני אעצור כאן. באמת זה היה ככה תמונה מאוד מאוד כללית. לא נכנסתי יותר מדי לנקודות, אבל אני מקווה שאת התמונה הכללית הצלחתי להציג. אם מישהו רוצה להעיר, לשאול, לחלוק, לא יודע, להגיד מה שהוא רוצה, בשמחה.

[Speaker C] אני אשמח לשאול שאלה. כן. לגבי כאילו יש כמה אמרות שאני לא בטוחה מה המקור להם, אבל מנהג בישראל דין הוא וכל מיני מנהגים שקיבלו על עצמם. אז כאילו זה סמכות פורמלית? כאילו אם כן אז למה? או שזה כאילו בעניינים של ספק? בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] הירושלמי אומר שמנהג זה רק במצבי ספק. אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן. או אם הלכה רופפת בידך, הלוך אחר המנהג. אבל אם אתה יש לך עמדה בהלכה, אז מה אכפת לי מה המנהג. בבתי דין זה משהו קצת שונה. שם יש טועה בשיקול הדעת וטועה בדבר משנה, כי אם יש הלכה שהתפשטה בציבור, מה שנקרא סוגיין דעלמא, אז בית הדין אמור לפסוק וגם בזה יש החרגות, אבל אז בית הדין אמור לפסוק כמו מה שמקובל. ולמה? בשביל שבתחום המשפטי זה יגידו לכם גם משפטנים, יש ערך של ודאות משפטית. גם אם הדיין עצמו יש לו עמדה אחרת, אבל אם מקובל בעולם המשפט ההלכתי לפסוק כך, אז אנשים מתנהלים בעולם בהנחה הזאת. אז אתה לא יכול עכשיו פתאום בגלל שלך יש עמדה אחרת והוא במקרה נקלע אליך לבית הדין שלך, אתה לא יכול לפסוק אחרת. לכן גם שופט לא אמור לפרש את החוק באופן למרות שזאת עמדתו, ככה הוא חושב שצריך לפרש, אבל אם מקובל לפרש אחרת וכל הבתי המשפט הקודמים פירשו אחרת, שופט לא אמור לפרש את החוק בצורה שונה. צריכה להיות ודאות משפטית. זאת אחת הטענות כנגד אהרן ברק ודוקטרינת תום הלב שלו וכדומה, שבעצם איבדנו קצת את הוודאות המשפטית. אז ערך הוודאות המשפטית אומר שבבתי דין יש אולי מקום באמת להגיד אם מקובל בעולם אחרת אז אני עושה אחרת. לאדם הפרטי, אם אתה חושב ככה זה מה שאתה אמור לעשות. לפעמים אם זה דוקר, אם אתה בבית כנסת ואתה עושה משהו אחר מכלל הציבור, זה משהו אחר. לא צריך לעורר מחלוקות ואפשר לעשות דברים כמנהג המקום, אבל אם יש ויכוח הלכתי ויש לך עמדה, אז זה שהציבור נוהג אחרת אז הוא נוהג, אז מה?

[Speaker D] יש לי שאלה.

[הרב מיכאל אברהם] יש לי סיפור טוב לנכדים גם מזה שלא באתי. אתה רואה מה רע? יש לי סיפור טוב גם כך וגם כך. כן.

[Speaker D] רציתי לשאול האם לדעתך יש היום איזשהו סמכות פורמלית לאיזשהו מוסד הלכתי או בן אדם פרטי או שאין ולא יכול להיות?

[הרב מיכאל אברהם] אין מאז חתימת התלמוד, לא רק היום. מאז חתימת התלמוד אין לאף אחד סמכות פורמלית. מה שהדבר היחיד שיש זה רק סמכות של רב לקהילתו. זאת אומרת, אם קהילה בוחרת רב, אז היא עצמה קיבלה על עצמה את הסמכות של הרב וגם זה עוד פעם הקהילה שקיבלה סמכותו גם קובעת מה גבולות סמכותו. זאת אומרת הוא לא יכול להגיד להם למשל בדרך כלל לפחות כך מקובל מה לעשות בבית. הוא יכול להגיד להם איך יתנהל בית הכנסת או איך תתנהל רשות הרבים. אבל עוד פעם זה תלוי כבר בקבלה שלהם.

[Speaker D] האם אתה לא מקבל את ההנחה של הרמב"ם בהקדמה? על משנה תורה שהוא אומר שבית דין מקומי יכול לקבוע לעיר שלו, בהנחה שבית דין קם כהלכה כמו שצריך, ואז מי שנמצא בג'וריסדיקשן של אותו עיר כאילו מחויב למה שאותו בית דין אומר. אתה חושב שזה לא נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אני כן חושב שזה נכון.

[Speaker D] אתה מקבל את זה? אז יש להם סמכות פורמלית? זאת אומרת יכול להיות שאתה יש לך הבנה בהלכה, אתה מבקר בעיר,

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה נבנה כמו מרא דאתרא בגלל שהציבור קיבל על עצמו, אז זה לא סמכות פורמלית, זאת סמכות פורמלית שבאה מלמטה, לא מלמעלה.

[Speaker D] כל סמכות פורמלית, גם הסנהדרין, זה רק סמכות כי זה בא מלמטה. אם עם ישראל לא היה מקבל את הסנהדרין, הסנהדרין לא הייתה מקובלת.

[הרב מיכאל אברהם] טעות גדולה, טעות גדולה. סמכות פורמלית בהלכה בהגדרה באה מלמעלה, לא מלמטה. סמוך מפי סמוך עד משה רבנו.

[Speaker D] אבל, אבל רגע, לפי אני מייצג פה את עמדת הרמב"ם, יכול להיות שאתה צודק אמפירית, אבל הרמב"ם במשנה תורה בהרבה מקומות אומר שהסיבה היחידה שבית הדין הגדול בירושלים מחייב זה רק אם וכאשר רוב עם ישראל מקבל את זה. וזה גם אותו סיבה שהבבלי התקבל, כי רוב עם ישראל היה שם והיה שם איזשהו הסכמה, ועל הירושלמי. אני לא מכיר רמב"ם כזה.

[הרב מיכאל אברהם] אם תשלח לי את המקור, אני אשמח להסתכל.

[Speaker D] אני אשמח לשלוח. אבל וגם התורה עצמה זה בגלל שאמרנו נעשה ונשמע, היה איזשהו הסכמה. אם לא היינו מקבלים את זה, לא היינו מקבלים את התורה. אולי היינו נקברים שם, אולי לא. אבל גם תורה שבכתב, גם הנבואה, בלי שאנחנו נקבל אותו, אין לזה משמעות משפטית.

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם, הכל נכון מה שאתה אומר חוץ מדבר אחד. הסמכות הפורמלית בהלכה היא מלמעלה ולא מלמטה. זאת עובדה.

[Speaker D] מה המקור לזה?

[הרב מיכאל אברהם] עובדות. מה זאת אומרת? הסמוך מפי סמוך, לא היו בחירות בציבור. סמוך מפי סמוך, משה רבנו נסמך על ידי הקדוש ברוך הוא והוא התחיל לסמוך את אלה שתחתיו וסמוך סומך את הסמוכים הבאים. מה קורה כאשר הסמוכים, אם הסמוכים מעבירים גזירה והציבור לא יכול לעמוד בהם, ורוב הציבור לא עמד בהם, מה קורה? זה משהו אחר. בגזירות, בגזירות יש דין מיוחד שהגזירה צריכה לפשוט ברוב הציבור. היא צריכה לפשוט ברוב הציבור כיוון שאם היא לא פשטה, זאת אינדיקציה לבית הדין שבית הדין צריך לבטל אותה. ואגב, בפשטות נראה שבית הדין עצמו צריך לשבת ולבטל, לא שזה בטל מאליו. הוא צריך לשבת ולבטל.

[Speaker D] אז זה מחייב גם רמב"ם וגם רמב"ן

[הרב מיכאל אברהם] בפרשנות, אבל בפרשנות התורה למשל אין כלל כזה. זה רק דין מיוחד בגזירות.

[Speaker D] בפרשנות התורה, אתם מתכוונים כאילו בי"ג מידות?

[הרב מיכאל אברהם] כל פרשנות. לא רק בדרש, גם בפשט. לא כל פרשנות זה י"ג מידות. יש פשט ויש דרש. כל הפרשנויות שחכמים מפרשים את התורה.

[Speaker D] אבל דרש הוא לא י"ג מידות, הוא לא משפטי. דרש הוא זה לא מחייב הלכתית.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מניח פה הרבה הנחות, זה לא נכון. בי"ג מידות זה בסך הכל הרשימה של רבי ישמעאל. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי כבר אומר שיש ל"ב מידות. בגמרא יש דרשות עם הרבה יותר מידות מל"ב גם, לכן י"ג מידות זה

[Speaker D] רשימה חלקית.

[הרב מיכאל אברהם] עולם הדרש, לא משנה כרגע מה, אבל יש עולם הדרש ויש את עולם הפשט.

[Speaker D] דרש הלכתי אבל זה כלי משפטי בשביל להפיק, בשביל להפיק משמעות משפטית מהתורה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, פרשנות פשטית, לא מדרשית, וגם היא פרשנות של חכמים. מה גם? לא שמעתי. יש פרשנות פשטית, לא רק פרשנות מדרשית, גם היא פרשנות של חכמים.

[Speaker D] פרשנות פשטית, איך שלפי הבנתי, אני לא יודע אם אני זוכר, אבל זה תמיד נתון לוויכוח. זאת אומרת, אם יש ויכוח בפשט, אתה לא חייב לפסוק כמו.

[הרב מיכאל אברהם] בטח שאתה חייב לפסוק. אם הסנהדרין קבעה מה הפרשנות הפשטית לפסוק הזה, זה מחייב. לא משנה אם יש ויכוחים ומחלוקות, זה לא מעניין. גם בדרשות יש ויכוחים ומחלוקות. אפילו בגזירות שוות כמו שהרמב"ן כותב שלכאורה אין אדם דן מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו, ורש"י אומר הלכה למשה מסיני. הרמב"ן אומר זה לא יכול להיות, בגלל שגם בגזירות שוות מצאנו מחלוקות.

[Speaker D] נו, ברור ששמה יש מחלוקות, אבל אתה הרי התחלת את השיעור בזה שאמרת, אני לא מתכוון לתפוס את כל השאלות ותשובות, אבל התחלת את השיעור בזה שאמרת שיש דברים שאתה לא יכול להכריח את הציבור לקבל, למשל רעיונות, עיקרי אמונה, נכון? אז אתה לא יכול להכריח אנשים לקבל פשט בפסוק. הוא קורא את הפסוק אחרת. אתה יכול להגיד שמבחינת, ואתה בעצמך הסכמת לזה, משפטית, הוא

[הרב מיכאל אברהם] יקבל איזה פשט שהוא רוצה. אף סנהדרין לא תקבע פשט מחייב לפסוק, מדובר על הוראה הלכתית.

[Speaker D] כן כן בהוראה הלכתית.

[הרב מיכאל אברהם] רק מהפסוקים תעשה מה שאתה רוצה. ברור, מה אף אחד לא טוען לסמכות בפרשנות הפסוקים.

[Speaker D] אבל בכל אופן אתה מסכים שאולי מרא דאתרא, אבל ודאי בית דין מקומי, יש להם סמכות פורמלית באותו עיר, נכון שהציבור קיבל אותם, אבל אתה נכנסת לעיר אתה חייב להקשיב להם.

[הרב מיכאל אברהם] זה סמכות מלמטה, זה סמכות מלמטה בדיוק כמו שממנים מרא דאתרא ממנים בית דין. ברור. לכן אמרתי, אבל זה סמכות רק בגלל שאתם קיבלתם אותם.

[Speaker D] אני אשמח להיות איתך בקשר אחרי זה בנושא הזה כי נסתכל במקורות, תודה רבה. חזק וברוך.

[הרב מיכאל אברהם] עוד מישהו?

[Speaker E] אני רוצה לשאול הרב מיקי. כן. מדבר עמוס. אני לא הייתי בתחילת השיעור הזה או בתחילת הדברים, אבל אנחנו מכירים שיש המון דברים שהם לא עולים בקנה אחד עם הידע המדעי שאנחנו מכירים היום. פה לא כך פולט ופה לא כך פולט, או המון דברים באיסור והיתר.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, מה השאלה.

[Speaker E] האם בגין זה, האם יש סמכות בעצם בהלכה לחייב דברים שהם בטעות ביסודם מבחינה מדעית?

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שלא צריך סמכות בכלל, זה מעיקרא דבטל.

[Speaker E] מעיקרא דבטל, אם ככה אתה יכול מחר פשוט לזרוק את כל איסור והיתר, את כל יורה דעה.

[הרב מיכאל אברהם] לא את כל איסור והיתר, אבל את אותם חלקים שהתברר לך בבירור שהם טעות עובדתית

[Speaker E] בכימיה, שקשור בבליעות, שקשור בכל הדברים האלו.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא מדויק, זה לא מדויק.

[Speaker E] מבחינה אמפירית אף פעם זה לא נבדק ומה שנבדק זה לא נכון. אז מה? אז מה, אתה תזרוק את כל יורה דעה?

[הרב מיכאל אברהם] אלף כן. לא מטריד אותי בכלל. אוקיי, תן לי לענות. אם באופן עקרוני אני מגיע למסקנה שכל יורה דעה הוא טעות עובדתית, אני זורק את כל יורה דעה, בדיוק כך. דבר שני אני רוצה לומר, אתה לא מגיע למסקנה שכל יורה דעה הוא טעות עובדתית משתי סיבות. סיבה אחת, לא נכון שכל מה שלא נמדד הוא טעות. אם זה לא נמדד, אז ההנחה היא שזה בעינו עד שלא תמדוד את ההיפך. גם אם מדדת את ההיפך, עדיין זה לא לגמרי בטוח שהפרשנות ההלכתית שלך היא פרשנות נכונה. כשאתה מדבר על האם יש שישים מתוך הדבר בתוך דפנות הכלי, אתה צריך להבין מה בעצם המשמעות של שישים. שישים בנפח? שישים בכמות? כי אם זה שישים בנפח, בכלל לא ברור עד כמה זה נמדד.

[Speaker E] עוד פעם, הרעיון שכבולעו כך פולטו לא קיים, הוא לא קיים. בדקו את זה אמפירית ומצאו שזה לא נכון. אז מה? אז אני עכשיו אבטל כל יורה דעה?

[הרב מיכאל אברהם] התשובה היא כן. לא את כל יורה דעה, אתה חוזר עוד פעם לאותו דבר ואני אחזור עוד פעם על התשובה שנתתי לך. אני מבטל את כל מה שלא נכון, נקודה. בדיוק כך. לא לא לא.

[Speaker E] אתה הורס את כל המשטר של ההלכה. אוקיי, האם?

[הרב מיכאל אברהם] לא אני, האמת הורסת את כל המשטר של ההלכה. ואני חושב שמי שלא הורס את המשטר של ההלכה…

[Speaker E] אבל האמת ההלכתית היא לא אמת, היא לא אמת מדעית. זה לא אמת מדעית, האמת ההלכתית זה ככל אשר יורוך אפילו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל הרעיון הזה של למשטר את האדם על פי דעת חכמים ולא על פי המציאות במציאות האמיתית.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, שמעתי את השאלה, עכשיו אפשר לענות גם? כן כן. מה שאני אומר זה ככה. אלף, אין ככל אשר יורוך על השמאלה והימינה. ככל אשר יורוך זה על סנהדרין. דבר שני, לא נכון שאני זורק את כל יורה דעה, אלא את אותם דברים שהתבררו לי כטעות ברורה. זה לא כל כך הרבה דברים. זה עוד הרבה דברים. רגע רגע רגע. דבר שלישי, גם מה שהתברר לי כטעות ברורה עדיין יכול להיות תלוי בפרשנויות. דבר רביעי, אני חוזר למה שאמרתי גם בשיעור עצמו, הגישה שלך הורסת לחלוטין את המשטר של ההלכה. וזה שברגע שאנשים, אתה מרחיב חזית, ברגע שאנשים יגיעו למסקנה שהחלק מהדברים האלה שגורמים להם להאמין שהם צריכים לקיים הם טעות, הם יזרקו את כולם. ולכן לדעתי היושר והליכה אחרי האמת שאומרת תראו, זה מה שחשבו פעם, היום אנחנו צריכים לתרגם את זה לידע המדעי של זמננו. אז לכן הגישה הזאת בעיניי הרבה פחות מזיקה גם למשטר של ההלכה מאשר הגישה ההפוכה. ודבר אחרון אני רוצה לומר, שרגע, עוד שנייה אחת היה עוד משהו. לא זוכר מה היה הדבר, היה לי עוד דבר אחד אבל שכחתי. אוקיי, אז אני אעצור כאן. עוד מישהו?

[Speaker B] כן, אפשר

[Speaker E] שאלה קטנה?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, אפשר.

[Speaker B] ערב טוב. רציתי לשאול לגבי העסקת חטופים עכשיו, האם זה נטו אפשר להגיד שזה נטו הלכתי או משהו שהוא היגיון שלי? ממש לא.

[הרב מיכאל אברהם] ממש נטו. השאלה, השאלה מה זה נטו הלכתי היא בעצמה שאלה לא מוגדרת היטב. כי ברור שגם אם זה נטו הלכתי, ההלכה פה מבוססת על הערכות מצב מציאותיות. אחרי שתיתן לי את הערכות המצב המציאותיות, אני יכול להגיד לך האם הדיני בשר בחלב זה נטו הלכתי? כן. אבל הקביעה ההלכתית היא פונקציה של איך אתה מעריך את המציאות, כמה בשר יש, כמה חלב יש, יש שישים, אין שישים, כן בלה, לא בלה. אז לכן השאלה אם זה נטו הלכתי או לא היא שאלה מבלבלת. זה דבר ראשון. דבר שני, ברור שבתשתית העובדתית יש מקום להערכות, ובסופו של דבר אני חושב שמה שהשכל הישר אומר זה מה שצריך לעשות. כשחז"ל אמרו שלא פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן, השאלה מי קובע מה זה נקרא כדי דמיהן. ומי שקובע זה לא אוסף השודדים בעולם. מי שקובע זה האנשים שעושים אומדנא מה סביר לשלם, והאם סביר לשלם. ולכן בעצם זה הלכה שהיא כמעט ריקה מתוכן. היא כמעט ריקה מתוכן כי בסופו של דבר אומרים לך תעשה את מה שהשכל הישר אומר.

[Speaker B] כן. טוב, גם הפדיון של השבויים זה בכסף. מתי שהיינו בגלות ולא היה לנו צבא ויכולת, אז זה בכסף.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה של ההלכה לגבי המקרה שלנו מתוך הדוגמאות של פדיונות שבויים בעבר היא פשוט מופרכת לחלוטין. אני לא מדבר על זה בכלל. אבל אפילו אם עשיתי כבר את התרגומים והכול נגיד שהצלחתי לגבש איזושהי עמדה. כל ההקשר שם הוא אחר. יש חשש שיעשו עוד פעם, וזה עבור כסף, ופה ויש מחיר לכל עבד, ויש שוקי עבדים. כל הסיפור הוא בכלל לא שייך היום. מי קובע מה זה כדי דמיהן? אין היום שוק למכירת אנשים. אז היה. טוב, תודה.

[Speaker F] שלום, רציתי לשאול מה ההבדל לדעתך בעצם בין התלמוד לשולחן ערוך, בהנחה שאנחנו מגדירים את השולחן ערוך ככזה שהתקבל בכל ישראל? הרי בסופו של דבר כל התלמוד בהנחה שאתה

[הרב מיכאל אברהם] מגדיר אותו ככה אז אין הבדל, אבל הוא לא כזה.

[Speaker F] אתה אומר שבסך הכול עובדתית הוא לא התקבל בכל ישראל? לא.

[הרב מיכאל אברהם] ואתה מבין שחולקים על השולחן ערוך.

[Speaker F] כלומר, אתה מבין שאם נגיד נושאי כלים שלו חולקים עליו. לא, אבל חולקים עליו מתוך כמו שאמרת, שעדיין הרי גם על התלמוד יש חריגות אצל הגאונים אני חושב ולא באופן

[הרב מיכאל אברהם] עקרוני, באופן עקרוני לא, וגם אם כן אז באמת לא פסקו כך. פשוט בזמן הגאונים לא בטוח עד כמה, בתחילת תקופת הגאונים לפחות, לא בטוח עד כמה התלמוד בכלל נחשב חתום. הרי תוספות כותבים בכמה מקומות שנכנסו קטעים גאוניים לתוך ה בטח הסבוראים, אבל אפילו גאוניים לתוך התלמוד. כן, רב אחא, זה בעצם רב אחא משבחא לפי תוספות, שזה אחד מאחרוני הגאונים. כן. אוקיי, אז ההבדל הוא סך הכול התהליך החתימה הוא היה תהליך מתמשך, לא כמו שמתארים לנו שרב אשי ורבינא ישבו והחליטו לסגור את הפרשייה. זה לא עבד ככה. אז היה תהליך של דמדומים לאורך הזמן, אבל ברטרוספקטיבה מה שכתוב היום בתלמוד כולל התוספות שנכנסו לתוכו, זה מה שקיבל את התוקף. אם יהיה משהו מהגאונים שחולק, אז פשוט לא זה לא יתקבל להלכה. אוקיי,

[Speaker F] יישר כוח.

[Speaker B] אפשר עוד שאלה רב? כן כן. רק לגבי בכלל הדין העברי וסנהדרין, סנהדרין קטנה, כל מה שהיה, האם היו מביאים מומחים כדי לפרש להם את המקרה בצורה מומחית מקצועית כמו שהיום בבתי משפט?

[הרב מיכאל אברהם] אין לי מידע, אבל ברור שכן. איך הם יודעים? כמו שהזכרתי קודם שרב הלך לרועה בקר כדי ללמוד על מומי בהמות ולהתיר בכורות, כן, להתיר מומים של בהמה, אז הוא הלך למומחה כדי ללמוד מה המומים, מה זה אומר, איך עושים את זה.

[Speaker G] כן. תודה. רציתי לשאול אולי יותר קצת לתת איזושהי או להסתכל על זה במבט על את מה שדיברת. אמרת שלא תפתח הרבה נושאים, פתחת המון המון נושאים אני חושב שהם נוגעים להמון המון סוגיות שפשוט דיברת עליהם.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שאני אפתח הרבה נושאים, רק הרבה מהם אני לא אפתח. אני אעסוק בהרבה נושאים, רק הרבה מהם

[Speaker G] אני לא אפתח כי אי אפשר. בסדר, בסופו של דבר אני חושב שהצגת ראייה קוהרנטית שמדברת. או להסתכל על זה במבט על, מה שדיברת, אמרת שלא תפתח הרבה נושאים, פתחת המון המון נושאים אני חושב, שהם נוגעים להמון המון סוגיות שאפשר להרחיב אותם. רגע, אמרתי שאפתח הרבה נושאים, רק הרבה מהם אני לא אפתח. אני אעסוק בהרבה נושאים, רק הרבה מהם אני לא אפתח, כי אי אפשר. בסדר, ובסופו של דבר אני חושב שהצגת ראייה קוהרנטית שמדברת על כך שאם אני הבנתי את זה נכון, אתה תופס את המערכת ההלכתית כמערכת שבאה לתאר את מצב העניינים בעולם. זאת אומרת, זאת מערכת דסקריפטיבית שבאה להגיד לי מה נכון לעשות משום שזה מצב העניינים בעולם. ואם מתברר לי שזה לא מצב העניינים בעולם, אם זה באיסור והיתר, בבשר וחלב, בהלכות נידה, לא יודע, בהלכות יורה דעה וכולי וכולי, אז בעצם אין לה תוקף. עכשיו, באופן הזה, לא יודע מאיפה הוצאת את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אני ממש לא אומר את זה. רק לפני שאתה שואל שאלה, אני פשוט לא אומר את זה, אז לכן פשוט לא נכון.

[Speaker G] לא, כי אתה אמרת למשל, הרבה הלכות מתבססות על מצב העניינים בעולם, זאת אומרת, הן עונות על המציאות.

[הרב מיכאל אברהם] יש הלכות, יש הלכות שמבוססות על הערכת מציאות, יש הרבה הלכות שלא. האיסור של חזיר לא מבוסס על שום הערכת מציאות שידועה לי בכל אופן. או חובת הנחת תפילין, או אני לא יודע מה.

[Speaker G] בסדר, יש את העקרונות האלו, אבל סתם, אולי רוב ההלכות שבידינו הן פיתוחים של ההלכות העקרוניות, והלכות הפיתוחים של ההלכה, התולדות שלהן, בסופו של דבר מתבססות על ידיעה. אתה מדבר פה באופן כללי.

[הרב מיכאל אברהם] אתה רוצה לשאול שאלה על דוגמה קונקרטית? אז תשאל דוגמה קונקרטית. האמירות הכלליות אני לא מסכים איתן, אז אפשר להתווכח עד מחר

[Speaker G] אם יש

[הרב מיכאל אברהם] רוב או אין רוב.

[Speaker G] אוקיי, בוא נדבר על בשר וחלב. לא שומע? בוא נדבר על הלכות בשר וחלב, כמו שדובר פה, הלכות בליעה וכולי וכולי. בעצם כל ההלכות האלה הן בטלות ומבוטלות? זה דוגמה להלכה שהיא אחוזה במצב העובדתי. היא אחוזה במצב העובדתי, אבל

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון שכולן בטלות ומבוטלות. תלוי במצב העובדתי. אותם מצבים עובדתיים שהתבררו לי כלא נכונים, אינהינמי.

[Speaker G] טעם כעיקר או לא טעם כעיקר וכולי, אלה דברים שבסופו של דבר הם תלויים בעובדות.

[הרב מיכאל אברהם] טעם כעיקר זה לא שאלה עובדתית?

[Speaker G] בסופו של דבר חז"ל כן רואים את זה ככה, האם זה נותן טעם. השאלה אם באמת אתה לוקח את כל החבילה הזאת של הלכות שהן קשורות במצב עובדתי ואתה אומר אני צריך לחקור אותם, אני צריך לבדוק אותם, ואם הגעתי למסקנה או אפילו אם לא הגעתי למסקנה, כי מי אמר שהמחקר של חז"ל הוא באמת עדיף על המחקר של ימינו? ברור שהמחקר של ימינו עדיף. אז אולי בכלל נבטל אותם מלכתחילה ונגיד שבוא נתחיל לצאת ולחקור ולנסח הלכות חדשות או מערכת חדשה?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אגיד את מה שאני אומר במקום שאתה תגיד את מה שאני אומר. מה שאני אומר זה שמה שחז"ל קבעו, חז"ל, אלה שיש להם סמכות פורמלית, מחייב. במקום שבו התברר לי שהתשתית העובדתית לא נכונה, אני טוען שזה בטל. אם אני לא יודע, אז אין לי סיבה, אני לא יכול לבטל את זה. אני יכול לבטל את זה אם אני יודע.

[Speaker G] אם תעשה מחקר ותגלה שחז"ל טעו, אינהינמי. זה כמו שתגיד במתמטיקה אני סומך על משפט פיתגורס של חז"ל, על הקירובים שלהם. בטח שאני לא אעשה את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא סומך על משפט פיתגורס של חז"ל. אני אומר יש להם סמכות פורמלית בהלכה, וכיוון שכך מה שהם קבעו מחייב אותי. אם התברר לי שהתשתית העובדתית לא נכונה, זה בטל. אבל בשביל לבטל את זה אני צריך לברר שהתשתית העובדתית לא נכונה. זה הכל, זו הטענה שלי. לא בגלל שאחרת כנראה הם צודקים, אלא כל עוד אין לי אינדיקציה שהם לא צודקים, הסמכות הפורמלית שלהם בעינה עומדת.

[Speaker G] אני רק שואל למה לא נתחיל לחקור עכשיו כל הלכה?

[הרב מיכאל אברהם] למה לא? מי אמר שלא? תתחיל.

[Speaker G] אוקיי, כדאי לעשות את זה אני חושב. אינהינמי. באמת, אם באמת בסופו של דבר ההלכה אמורה לתאר לי את מצב העניינים ולתת לי את העובדות הנכונות.

[הרב מיכאל אברהם] באותם תחומים שמבוססים על תשתית עובדתית, ברור, צריך לברר את התשתית העובדתית הנכונה. אינהינמי.

[Speaker E] אם יש מחלוקת בכלי זכוכית אם הם בולעים או לא בולעים, אפשר ללכת למעבדה לבדוק את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אז למה סמכות חז"ל בימינו

[Speaker E] לא תגיד ללכת למעבדה לבדוק את הזכוכית אם היא בולעת או לא?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא כל כך פשוט לבדוק את זה. עשו הרי ניסיונות, דרור פיקסלר ואחרים עשו ניסיונות כאלה. זה לא כל כך פשוט לבדוק את זה כי אתה צריך להניח מה בדיוק משמעותה של בליעה. יש פה גם שאלות פרשניות ברקע. מה? לא שומע?

[Speaker E] אני חושב שאתה מתחמק בזה. יש כאן שאלה בסיסית שאומרת האם על ידי עובדות מדעיות אני יכול לפסוק הלכה או לא. והעובדה היא שהפוסקים לא בימינו וגם לא בעבר לא הזדקקו לבדיקות מדעיות בפסיקת ההלכה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא, כי כל העולם לא הזדקק לבדיקות מדעיות, אז למה שהם יזדקקו? הם אמרו דברים מסברתם, גם אריסטו אמר דברים מסברתו. אריסטו החליט שדברים נופלים לארץ במהירות שפרופורציונלית למשקל שלהם. הוא היה יכול לעשות ניסוי פשוט, לא צריך בשביל זה מאיץ חלקיקים. הוא לא עשה, לא טרח לעשות את זה. המנטליות העתיקה הייתה כזאת, שאם הסברה שלי אומרת ככה זה כנראה נכון. אבל היום אנחנו לא עובדים כך.

[Speaker E] יפה, לא נפליג עכשיו מה ההבדל בין המדע העתיק למדע המודרני, הרי ברור שהמדע המודרני מבוסס על ניסוי וניסיונות, זה מדע אמפירי. אני לא מדבר עכשיו על מדע של אריסטו, אני אומר, בימינו אחרי המהפכה המדעית יש לנו כלים מאוד משוכללים לבדוק, בטח בעולם החומרים, עד ברמה אטומית אפילו, ואנחנו לא נעשה את זה?

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו לא נעשה את זה? ריבונו של עולם, אתה מניח הנחות, אני לא יודע מאיפה אתה שואב אותן. למה לא לעשות את זה? וודאי שכן.

[Speaker E] אז הנה מחלוקת אדירה על כלי זכוכית שנחלקו הרמ"א והמחבר.

[הרב מיכאל אברהם] אז הנה, מה ההוכחה שלך? אז תבדוק. מה לא הבנתי?

[Speaker E] אתה אומר לי לבדוק, אבל למה שהרב יוסף יגיד למעבדה לבדוק כדי לחלץ אותנו מהשאלה הזאת? הוא לא יגיד, הוא לא יגיד ואף פוסק לא יגיד.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא יגיד, אז תשאל אותו למה הוא לא יגיד. אתה שואל אותי?

[Speaker E] אני אומר לך למה הוא לא יגיד.

[הרב מיכאל אברהם] תגיד לי למה הוא לא יגיד, אבל מה שהוא אומר לא מעניין אותי. אני אומר לך מה שאני אומר, לא מה שהוא אומר. זה הכל.

[Speaker E] בסדר. כן, רק שזה, אוקיי, בסדר, הבנתי.

[Speaker H] מה שעמית אומר והרבה שואלים פה אומרים בעצם שצריך שולחן ערוך חדש. אם הרב אומר שזה קשור בעובדות, צריך באמת שולחן ערוך חדש. הנה, מחכים שהרב יכתוב.

[הרב מיכאל אברהם] כן. טוב. זהו? אוקיי, אז תודה לכולם ומקווה שנתראה בשיעורים הבאים. לא שלי דווקא, כן, אבל יהיו עוד שיעורים למעלה. תודה רבה. תודה רבה. לילה טוב. להתראות. תודה רבה.

🇬🇧 Read this in English →

יוסי כהן
תשובה נפלאה ומחכימה ביותר. יישר כח. שבת שלום הרב...
מיכי
הצדק איתך, ואכן הבוט דייק בהבנת עמדתי. אסביר את הגיון הדברים...
השואל
אני שואל, כי לפחות לגבי לימוד מקרא בלי הבנה הnotebook אמר לי...
מיכי
תשובה אקדמית להפליא. ברגע שהוא ניסח את האסכולה שלי ושלו הכל...
נחל
הענין שאצל החרדים ה''חרדיות'' חשובה לא פחות מה''יהדות''....