גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 1

רוב עכשיו זה מוקלט, כן. רוב השיעורים, אני אעשה גם איזה עוד ניסיון בספוטלייט. בנימין, אני עושה ספוטלייט לא יודע מה יצא מזה. השיעורים מתנהלים בצורה של שלושה שיעורים ברצף: ראשון, שני וחמישי. אז באופן עקרוני מי שמשתתף בשיעורים האלה אמור ללוות אותנו בכל שלושת השיעורים לאורך השבוע. רוב השיעורים האחרים במכון הם פעם בשבוע, אבל יש שלוש שרשראות כאלה שנותנות שלשת שיעורים. זאת אחת מהן. אז רק לתשומת לב, מי שנרשם רק לשיעור אחד לא כדאי, אנחנו הולכים על הסדר, צריך להצטרף אלינו לשלושת השיעורים. אז מי שלא היה מודע לזה שיבדוק את זה אחר כך אם זה מסתדר לו ויחליט אם הוא מצטרף או לא מצטרף, אבל באופן עקרוני אנחנו ממשיכים ברצף. זה ראשון, שני וחמישי. זה דבר אחד. דבר שני, אני מקליט את השיעורים וגם מסכם אותם בכתב. אני שולח אחרי השיעור, יהיה לכם לרשותכם גם הקלטה וגם סיכום כתוב, בסך הכל כתוב בצורה מסודרת, כך שתוכלו להיעזר בזה אם אתם רוצים לחזור או להשלים שיעור שלא יכולתם להיות או משהו כזה. במהלך השנה זה עולה למודל, אבל עכשיו אין לנו מודל, אז הסיכומים ייכנסו לדרופבוקס, וההקלטות יהיו באתר שלי בשיעורי וידאו. אני יודע, אולי יהיה גם במכון, אני עוד לא יודע איך עושים את ההקלטות על אלול כשאין לנו את המודל, אני צריך לבדוק. יכול להיות שיהיה גם במכון עצמו הקלטה, אני אבדוק את זה. בכל מקרה באתר שלי זה יופיע, אז תוכלו גם לקחת את זה משם. תיכנסו לשיעורי וידאו, האתר נקרא שו"ת ומאמרים. אם תרשמו את זה, זה אני חושב התוצאה הראשונה שעולה. בשיעורי וידאו פרק שמיני של יומא. פרק שמיני של יומא גמרא תשפ"א, כן, להבדיל מפרק שמיני של יומא שהיה בשנים שעברו. זה שיעורים אחרים. אוקיי, אז אמרתי, הסיכומים יהיו בדרופבוקס, ההקלטה אני עוד אבדוק אם יהיה את זה במכון, אם לא בכל מקרה באתר שלי. זאת אפשרות להשלים שיעורים שלא הייתם בגלל הרצף זה יותר חשוב. מי שלא היה בשיעור, אז כדאי שישלים את השיעור שלא היה כי אחרי זה הוא מצטרף אלינו על בסיס השיעור החסר. דבר אחרון לגבי חברותות, אם מישהו רוצה חברותא, כי ההנחה שלי זה שלומדים גם סביב השיעור. אוקיי, אז כל אחד כמה שמסתדר לו, אבל עקרונית לומדים גם סביב השיעור, אז מי שמחפש חברותא, זאת ההזדמנות. אתם רואים פה את הפורום שנמצא בשיעור, זה המאגר הבסיסי. אם יש, אתם יודעים מה? בואו נעשה את זה רק לשנייה אחת, נעשה את זה רק לשנייה אחת. אם מישהו רוצה חברותא שיגיד, נראה אם אנחנו יכולים פה לעשות את העניין הזה על המקום. יש מישהו? לא הבנתי, מה זאת אומרת חברותא? אתה רוצה לקבוע חברותא עם מישהו? ללמוד את השיעור הזה, ללמוד סביב השיעור הזה, להכין, לחזור. פשוט כי המאגר הפוטנציאלי של אנשים זה מי שיושב פה, אחרים הם לא בשיעור הזה. הם יכולים להיות איתך באותו זמן בבית המדרש אבל הם לא לומדים בשיעור הזה. מי שכן נמצא פה ורוצה ללמוד חברותא, כמובן צריך לבדוק שיש עוד סדר חופף כדי שתוכלו לשבת בזום וללמוד. אבל זה המאגר הפוטנציאלי. אז אם מישהו רוצה שיגיד, אם לא אז נמשיך הלאה. אם כולם מסתדרים גם בלי זה, אז הכל בסדר. רק אם מישהו רוצה, זאת ההזדמנות. אוקיי, אז אנחנו ממשיכים הלאה. אוקיי, אז אנחנו מתחילים בסוגיה הראשונה של יומא, פרק שמיני כמובן. הגמרא שם בע"ג עמוד ב'. אני משתף את הגמרא. כשאני משתף אגב כשאני משתף את הגמרא, אז אני לא מצליח לראות אתכם. אז לכן אני מדי פעם אפסיק את השיתוף, פשוט כדי לחזור ולשמור על קשר עין אתכם. אחרת אני מאבד אתכם לצערי. אז בואו נתחיל. במשנה בתחילת הפרק. יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. אז כידוע ביום כיפור יש חמישה עינויים אסורים. אכילה ושתייה זה עינוי אחד שהוא אסור מדאורייתא, עליו יש כרת וכולי. מעבר לזה יש רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הראשונים נחלקים בסטטוס ההלכתי של ארבעת העינויים הנוספים. האם הם דרבנן או דאורייתא בלי כרת, אבל הם לא כמו האיסור של אכילה ושתייה. יש כמובן גם איסורי מלאכה, כמו במועדים ובשבת, אבל זה פרשייה שבה אנחנו כרגע לא עוסקים. אז אלה חמשת העינויים שאסור בהם יום כיפור. המלך והכלה ירחצו את פניהם, החיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אלעזר וחכמים אוסרים. לענייננו זה פחות חשוב כרגע. האוכל ככותבת הגסה, תמרה. השיעור של אוכל ביום כיפור יותר גדול מאשר שיעורי איסורי אכילה הרגילים. איסורי אכילה רגילים בדרך כלל זה כזית. ביום כיפור זה ככותבת הגסה, זה תמרה, זה יותר גדול. כמוה וכגרעינתה, עם הגרעין. והשותה מלוא לוגמיו. בשתייה השיעור מלוא לוגמיו, חייב. כל האוכלים מצטרפים לככותבת. זאת אומרת, לא צריך לאכול ככותבת מאוכל מסוים אחד, אלא כל מיני האוכלים. אם סך הכל אכלת ככותבת בשיעור הזמן הדרוש כדי אכילת פרס, אז אתה חייב כרת. וכל המשקים מצטרפים למלוא לוגמיו. האוכל והשותה אין מצטרפים. זאת אומרת אכילה ושתייה לא מצטרפות, אבל באכילה כל סוגי האוכל מצטרפים, בשתייה כל סוגי השתייה מצטרפים. אני מתמקד כרגע בחלק הראשון של המשנה ובחלק השלישי של המשנה. מה שאנחנו רואים משם זה שהאיסור הזה, איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים, יש לו שיעור מסוים. ככותבת הגסה באכילה, מלוא לוגמיו בשתייה. אין צירוף של אכילה ושתייה, אבל יש צירופים באכילה לחוד ובשתייה לחוד. זה כמובן אומר שבאופן הפשוט, מי שאכל פחות מזה, אז לא עבר איסור דאורייתא וכמובן גם לא יהיה חייב כרת. אז לכן זאת המשמעות הפשוטה של שיעור באיסורים. פחות מהשיעור, אין איסור. אומרת הגמרא כאן באופן מפתיע שזה לא נכון. עוד פעם אני מדי פעם מוריד ומחזיר את השיתוף, כי אני פשוט רוצה לראות אתכם. אומרת הגמרא אסור, ענוש כרת הוא? כשהמשנה אומרת שהוא אסור באכילה, לא כתוב שהוא חייב, כתוב שהוא אסור. אסור בפשטות הכוונה שיש איסור אבל אין עונש. איזה איסור יש? חייב זה עונש, איסור זה רק אסור. איזה איסור יש? הרבה פעמים מקובל לחשוב שכשכתוב אסור הכוונה איסור דרבנן. אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים זה איסור דאורייתא בלי עונש. אוקיי? אז פה בכל אופן כתוב שאין עונש. אבל לכאורה אנחנו יודעים שעל אכילה, לא לכאורה, אנחנו יודעים שעל אכילה ושתייה יש עונש כרת. התורה עצמה כותבת את זה. אמר רבי אילא ואיתימא רבי ירמיה, לא נצרכה אלא לחצי שיעור. כן? זה בעצם המשנה באה ללמד שיש גם דין חצי שיעור ביום כיפור ולכן לא תמיד חייב, לפעמים הוא גם רק או לפעמים הוא רק אסור. תמיד יש את האיסור אבל לא תמיד הוא חייב, לכן נקטו את הלשון אסור. אניח למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר? דאיתמר חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר מן התורה. אניח לרבי יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? שיש מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בה נעסוק בשיעור הזה עוד רגע נגיע אליה, האם חצי שיעור אסור מן התורה. מה זאת אומרת? אם מישהו אוכל פחות מכשיעור, כשכתוב פה חצי אין הכוונה דווקא חצי. הכוונה פחות מהשיעור, יכול להיות שליש או ארבע חמישיות או מה שלא יהיה. אז לפי רבי יוחנן הוא עבר איסור דאורייתא. ולפי ריש לקיש כתוב שהוא מותר. אז אומרת הגמרא אניח לרבי יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? ניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? הרי בחצי שיעור זו לא יכולה לעסוק כי בחצי שיעור אין איסור. לא רק שאין כרת, גם אין איסור. לפי רבי יוחנן אפשר להסביר שהמשנה באה לחדש את דין חצי שיעור. אבל לפי ריש לקיש מאי איכא למימר? שימו לב, יש פה חידוש גם בדעת רבי יוחנן. כי כשכתוב במשנה אסור כמו שהזכרתי קודם, בדרך כלל רגילים לפרש אסור מדרבנן אבל לא מדאורייתא. פה אנחנו רואים דוגמה למה שאמרתי קודם שזה לא תמיד נכון. המילה אסור מסמלת לאו דווקא איסור דרבנן אלא איסור ללא עונש. גם אם האיסור הוא איסור דאורייתא אבל מסיבה כלשהי אין עליו עונש, אז נוקטים את המילה אסור. אוקיי? וזה מה שהגמרא אומרת פה, לכן אחרת הגמרא הייתה צריכה להקשות גם לפי רבי יוחנן למה כתוב אסור. נכון שיש איסור דאורייתא אבל עונש הרי אין. עוד מעט נראה, לפי רבי יוחנן בכל מקרה אין עונש על פחות מכשיעור, רק איסור קיים. אז לפי רבי יוחנן גם כן זה לא מסתדר כי כתוב אסור, ואסור צריך להיות איסור דרבנן. רואים שהגמרא לא, והגמרא ניחא בדעת רבי יוחנן, כי אסור הכוונה אסור איסור בלי עונש. נכון שבדרך כלל איסורי תורה יש עונש, אז אסור זה איסור דרבנן, אבל זה לאו דווקא. ויש איסור תורה שאין עליו עונש, זה גם טוב. אבל לפי ריש לקיש זה לא מסתדר, אומרת הגמרא מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן. וגם ריש לקיש מסכים שחצי שיעור אסור, רק הוא טוען שזה לא אסור מן התורה אלא אסור מדרבנן. ואז המשנה מסתדרת גם לפי ריש לקיש, מה שכתוב אסור זה בגלל שיש פה איסור בלי עונש. לפי רבי יוחנן זה דאורייתא ולפי ריש לקיש זה דרבנן. עכשיו על פניו, כבר הזכרתי את זה אבל אני רק אחדד, על פניו. אפשר שאלה? שניה. מה? מה פירוש איסור ללא עונש? איסור שאם עברת עליו אין עונש. איך כתוב בתורה, איך הוזכר כיפור האיסור בתורה? תענו את נפשותיכם וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. יש כרת. אמרו נכרתה, נכרתה זה כתוב נכרתה, איך אפשר לומר שאין עונש כשכתוב בתורה נכרתה? על שיעור, אבל לא פחות מכשיעור. הנפש שלא תעונה נכרתה. מה זה להתענות? לא לאכול ככותבת הגסה. אבל אם אכלתי חצי כותבת או שליש כותבת, אז את האיסור עברתי אבל עונש לא מגיע לי, כרת אין על זאת. אוקיי. פה באמת זו נקודה שרציתי לחדד, בדיוק הנקודה הזאת. על פניו כשהתורה אומרת שיש איסור וחייבים עליו עונש, אז לא ברור איך נוצר מצב שבו האיסור קיים אבל עונש אין עליו. ממה נפשך? אם אתה באמת לא התענית, מי שלא התענה חייב כרת. אם התענית, אז גם איסור לא עברת. איך אנחנו מנתקים את הקשר בין האיסור לבין העונש? מי שעבר את האיסור התורה מטילה עליו עונש כרת. איך יכול להיות שיש פה מצב שיש עליך איסור ואין את העונש? ואין אופציה לומר שלפי רבי יוחנן יש גם את העונש, וזאת המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, כי אחרת מה המשמעות של השיעורים? הרי במשנה כתובים שיעורים ככותבת הגסה או מלוא לוגמיו, רבי יוחנן לא חולק על המשנה. לכן ברור שיש השלכה כלשהי לשיעורים גם לפי רבי יוחנן. אז באיזה מובן רבי יוחנן תופס את השיעור? רבי יוחנן כנראה מבין את השיעור לגבי עונש, שמי שלא אכל כשיעור אמנם את האיסור הוא עבר אבל עונש הוא לא חייב. לפי ריש לקיש גם את האיסור הוא לא עבר מדאורייתא, יש איסור מדרבנן, ואת האיסור דאורייתא הוא לא עבר וממילא גם ברור שהוא פטור מהעונש. זאת אומרת שלפי רבי יוחנן בעצם מדובר פה על איסור, אתה עובר את האיסור אבל אתה לא חייב בעונש. כל המשמעות של השיעורים בתורה זה רק שיעורים לעונש ולא שיעורים לאיסור. כך נראה לפי רבי יוחנן. זה באמת הדעה הרווחת בראשונים שעל חצי שיעור למרות שיש איסור תורה לפי רבי יוחנן אבל גם הוא מודה שלא נענשים על זה. זה איסור אבל לא נענשים. וכמו שאמרתי קודם, עדיין צריך להבין מה פשר העניין הזה, אם האיסור קיים אז העונש שהתורה מטילה על האיסור הזה גם אמור לחול. איך אנחנו מפרקים את החבילה הזאת או את ה… הקשר הזה בין האיסור לבין העונש. לפני שאני חוזר לרבי יוחנן, שהוא בעצם ההלכה, פוסקים כמו רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה. כדאי לדעת, לא כולם מודעים לזה, שלהלכה אנחנו פוסקים שחצי שיעור אסור מן התורה. עכשיו מדובר פה בכל איסורי התורה, לא דווקא ביום כיפור, נראה את ההסתייגויות בהמשך, אבל עקרונית זה דין כללי, זה לא רק ביום כיפור. והאיסור הוא איסור דאורייתא, לא איסור דרבנן. לפי רבי יוחנן, אנחנו פוסקים כרבי יוחנן. לפי ריש לקיש יש גם איסור והוא דרבנן, לפי רבי יוחנן זה איסור תורה. ודבר נוסף, שחצי שיעור אין פירושו דווקא חצי, אלא כל, כל שהוא שאתה אוכל מתוך השיעור הזה, לא משנה כמה. חצי שיעור הכוונה פחות מכשיעור, זה לשון חכמים. אלה, זאת ההלכה. בואו ניגע רגע בריש לקיש ודרכו נתחיל לדקדק קצת את המחלוקת. רואים פה שלפי ריש לקיש יש איסור דרבנן על חצי שיעור. למה באמת אין איסור דאורייתא על חצי שיעור? מה הרעיון? למה פחות מכשיעור אין איסור דאורייתא? אז בואו נסתכל רגע בגמרא בעמוד הבא. הגמרא בעמוד הבא, דף ע"ד עמוד א'. נדלג על כמה דברים שעוד נראה בהמשך. כמה זה שיעור בגרמים? לא שומע? כמה זה שיעור בגרמים? זה לא בגרמים, בתפיסה המקובלת זה בנפח. ספרדים, אשכנזים יש איזה הבדלים, אבל בתפיסה המקובלת זה בנפח וזה תלוי, תלוי במה. פחות או יותר שלושים. השיעור של הכותבת, אני לא זוכר את התרגום שלו לנפחים. בשתייה, אז כן, זה רביעית או מלא לוגמיו, גם שמה יש הבדלים. לא יודע כרגע לתרגם. תלוי במה זה אומר שיש גם הבדל בסוג אוכל? הנפח קובע, לכן כשאני רוצה לתרגם את זה לגרמים, זה יהיה תלוי בשאלה איזה אוכל, כי אותו נפח של אוכל שונה ישקול אחרת. וגם יש שאלה אם לוקחים בחשבון את האוויר שנמצא למשל במצה. כשאנחנו רוצים לאכול כזית מצה, אז הדרך המקובלת למדוד מה זה כזית מצה זה לבדוק את הנפח של מצה מרוסקת, של קמח מצה, לא של מצה רגילה, כי במצה רגילה יש מרווחי אוויר. אז גם פה יש כל מיני שיטות שונות, אז התרגומים הם לא פשוטים. בכל אופן, לענייננו, הגמרא בע"ד עמוד א' אומרת: גופא. רואים פה, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל. ריש לקיש אמר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא. פה מעבר לציטוט שמובא בסוגיה הקודמת שראינו, כאן כבר דנים במחלוקת עצמה, זה פירוש ההקדמה הזאת "גופא", והגמרא גם מסבירה את שתי הדעות. היא מסבירה את דעת רבי יוחנן, למה חצי שיעור לדעתו אסור מן התורה, כי זה חזי לאצטרופי, הוא יכול להצטרף, תכף נדבר על זה. ריש לקיש אמר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא. התורה אמרה שאסור לאכול, וחצי שיעור זאת לא אכילה. ואז הגמרא שואלת, רק נקרא עוד משפט אחד, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש, יכול אינו באזהרה, תלמוד לומר "כל חלב". מה רואים? זה איזשהו סוג של ברייתא שרבי יוחנן מביא כנגד ריש לקיש, והברייתא אומרת שהיינו חושבים שרק מה שישנו בעונש ישנו באזהרה, ומה שאין עליו עונש אין עליו אזהרה. אומרת הברייתא, אבל יש שני דברים שלגביהם אין עונש אבל יש אזהרה, זה כוי, שזה ספק בהמה ספק חיה, וחצי שיעור. הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה, לכאורה יוצא שלא תהיה עליו אזהרה, תלמוד לומר "כל חלב". רואים שיש פסוק שלומדים ממנו שיש איסור על חצי שיעור ועל כוי. אוקיי, אז על זה קשה על ריש לקיש. וריש לקיש טוען שיש איסור חצי שיעור, רק הוא אומר שהאיסור הוא מדרבנן ולא מדאורייתא. אבל גם הוא מסכים שחצי שיעור אסור. הפסוק "כל חלב" הוא אסמכתא. אז זה ההסבר למחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש, ואני רוצה להתחיל דווקא מריש לקיש. ריש לקיש כשהוא אומר שחצי שיעור מותר מן התורה, איסורו רק דרבנן, אז הוא מסביר את זה בכך שאם אני אוכל פחות מכשיעור, אין כאן אכילה. האיסור הוא איסור לאכול. אם אכלת פחות מכשיעור, זאת לא אכילה. זאת אומרת, הוא מבין שהשיעור, נגיד כזית במאכלות אסורות או ככותבת ביום כיפור, השיעור מגדיר את פעולת האכילה, ולכן אם אכלת פחות מכשיעור, פשוט לא עשית את הדבר שאותו התורה אוסרת. בוא ננסה לפי זה להבין איך רבי יוחנן מגדיר את סוגיית השיעורים בתורה. איך רבי יוחנן מבין את סוגיית השיעורים בתורה? מה אתם אומרים? במה הוא חולק על ריש לקיש? רק למלקות שזה השיעור. טוב, אז זאת ההשלכה, זה כבר אמרתי קודם, שלפי רבי יוחנן השיעורים נאמרו רק לעונש ולא לאזהרה. אבל אני שואל הרעיון, איך הוא תופס את המושג שיעור בהלכה להבדיל מריש לקיש? ריש לקיש מבין שהשיעור מגדיר את פעולת האכילה. איך רבי יוחנן מבין? הסף של איסור, הסף של איסור, לא אכילה. עוד פעם? הפרמטר שקובע אם עברת או לא עברת. לא, להיפך, לפי רבי יוחנן אתה עובר גם בלי שיעור. רבי יוחנן כנראה מבין שגם כשאתה אוכל שליש זית, זאת פעולת אכילה. לכן את האיסור עברת. אלא מה השיעור אומר? השיעור אומר מה כמות האיסור שאתה צריך לעשות כדי להתחייב בעונש. זאת אומרת, ההבדל בין ריש לקיש לבין רבי יוחנן מתחיל מהבנת המושג שיעור בתורה. ריש לקיש מבין שהשיעור מגדיר את הפעולה האסורה, ואם לא אכלת כשיעור פשוט לא עשית את הפעולה האסורה, לכן לא רק שאין עונש, אלא פשוט אין איסור בכלל. רבי יוחנן טוען לא, פעולת האכילה היא גם על שליש זית או שליש כותבת. עשית פעולת אכילה, לכן את האיסור יש. אז מה זה השיעור? השיעור אומר תראה, גם אם עברת את האיסור, יש כמות מסוימת של איסור שממנה והלאה אתה חייב בעונש. אז לכן בעצם ריש לקיש מגדיר כשאני אוכל חצי זית, מה יהיה ההבדל? לפי ריש לקיש לא עשיתי פעולת אכילה. לפי רבי יוחנן עשיתי פעולת אכילה אבל לא אכלתי מספיק בשביל להיענש. אבל עשיתי פעולת אכילה, לכן את האיסור יש. זאת אומרת, לפי ריש לקיש חצי זית זה חצי פעולה, ולפי רבי יוחנן זאת פעולה שלמה על חצי כמות. עכשיו שומעים אותי עכשיו? כן, כן. אוקיי. אני חושב שאם זה היה ההסבר, אז השיעור לא היה צריך להיות ככותבת לפי רבי יוחנן. כי אם זה רק הצטברות של כמות מסוימת של איסור שאני צריך לעשות, אז מה הקשר העניין של השביעה? התחושה של השביעה שלי? זה נראה שזה לא… אז לכן אני רוצה להציע שבעצם ריש לקיש ורבי יוחנן שניהם מסכימים שהאיסור הוא רק אכילה מככותבת ומעלה. אלא מאי? שניהם גם מסכימים שיש איסור מדרבנן על פחות מזה בגלל שהיה צריך להיות בתור סייג. ורבי יוחנן פשוט סובר שהסייג הזה הוא כבר מהתורה. זה הכל. שניהם מסכימים שעיקר האיסור מתחיל מככותבת. רבי יוחנן סובר שהסייג הוא מהתורה? כן, כן, סליחה, שהסייג הזה הוא כבר מהתורה. כולם מסכימים שעיקר האיסור מתחיל מככותבת ופחות מזה זה רק כדי שלא תגיע לזה. רק השאלה אם הסייג הזה הוא סייג דרבנן או שהתורה עצמה אמרה אותו. אני אגיע להגדרות האלה בהמשך כי פה בכלל הסיפור דווקא ביום כיפור, הסיפור הוא יותר מסובך. כי ביום כיפור בכלל לא כתוב שיש איסור אכילה. כתוב שיש חובת תענית ביום כיפור, לא איסור אכילה. אז מה פשר הנימוק הזה של ריש לקיש שאומר דבעינן אכילה וליכא? איפה כתוב דבעינן אכילה? בעינן עינוי. לא, אבל עינוי זה לא לאכול, זה תלוי בכמה אתה אוכל. מי אמר? לא, אכילה פירושו פעולת האכילה. ואם זאת לא פעולת אכילה… פה מדובר על השביעה, פה מדובר על ההנאה שאני מפיק מזה או על התענוג… זו אכילה, זו אכילה… היה כזית, לא מדובר על אכילה, מדובר על. לא, שיעורה של האכילה ביום כיפור הוא ככותבת. לא, זה לא מסתבר שבדיוק ביום כיפור בעינן אכילה וליכא. אז מה הקשר בין חצי שיעור בחסירות? לא, באכילה, זה הוא התכוון לעינוי. זה מה ששאלתי למה אחרי שאתה אוכל… אבל הוא מדבר על חצי זית בכל התורה, לא על יום כיפור. בכל התורה זה חצי זית, אבל יום… אבל הרי מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן היא בכל התורה, לא ביום כיפור. נכון, לפי שיטתי… הגמרא מיישמת את זה על יום כיפור. לשיטתי זה מצוין, כי בכל התורה כולה המחלוקת… כל מקום לפי שיעורו, המחלוקת היא אם עושים סייג בפחות מהשיעור. אבל ביום כיפור באמת השיעור הוא לא כזית אלא ככותבת. אבל אז בעינן אכילה וליכא. ביום כיפור לא בעינן אכילה? ביום כיפור, נכון, זה יש כאן דיוק בלשון, אכילה של יום כיפור פה זה משהו אחר. זה מה שאמרתי, זה מה ששאלתי, זה מה שאני מעיר, שביום כיפור בכל מקרה אנחנו קצת בבעיה כי יש פה איזושהי חריגה שלא מתאימה לדפוס הכללי של המחלוקת. אני אחזור לזה עוד. בכל אופן, אז על פניו, אני עוד אגיע לניסוחים של בנימין, זה בהחלט אפשרי, זה גם עולה פה מהמפרשים, על פניו כשאני קורא את הגמרא, נדמה לי שאני הייתי מנסח כך את המחלוקת: שהמחלוקת היא בשאלה האם שיעורי התורה מגדירים את… עזבו רגע את יום כיפור, בוא נדבר על חזיר, האם שיעורי התורה מגדירים את פעולת האכילה, וזה מה שסובר ריש לקיש, ולכן אם אכלת פחות מכשיעור פשוט לא עשית פעולת אכילה, אז לא עברת איסור. ולפי רבי יוחנן, עשית פעולת אכילה גם כשכאלת חצי זית או שליש זית, רק אתה צריך לאכול מספיק כדי להתחייב בעונש. וזה לא מספיק, השיעור מגדיר כמה צריכה להיות כמות הפעולה כדי להתחייב בעונש, אבל עצם הגדרת הפעולה לא תלויה בכמות. זאת אומרת, השאלה האם כשאתה אוכל שליש זית לא עשית פעולת אכילה, עשית שליש פעולת אכילה, נקרא לזה כך, או שעשית פעולת אכילה שלמה בשליש הכמות. בסדר? זה… ומה לגבי ברכת המזון? לגבי ברכת המזון… כן, שמה עם זה? מה קורה אם שיעור ברכת המזון צריך שביעה, זה לא קשור לשאלה איזה פעולת אכילה… כן, הבנתי. בוא ננסה רגע לראות השלכה של העניין. תראו, יש בתחילת מסכת שבת יש שפת אמת מאוד ידוע. אני אשתף את זה עוד רגע. זה השפת אמת בתחילת מסכת שבת. המשנה שם בתחילת מסכת שבת מדברת על דיני הוצאה, והיא אומרת שמדובר שעני עומד ברשות הרבים ובעל הבית נמצא בתוך הבית, והשאלה אם בעל הבית לוקח משהו, עוקר מהבית, ממקום בבית שלו ומניח בידו של העני, אז בעל הבית חייב. אם העני מושיט את היד פנימה, עוקר את הדבר ומוציא אותו החוצה ומניח, אז העני חייב. מה קורה אם בעל הבית עוקר והעני לוקח ומניח, או להיפך? במקרה הזה שניהם פטורים. כך כתוב במשנה. אומר השפת אמת כך, שיתפתי אותו, תראו פה: שניהם פטורים. לכאורה נראה דמכל מקום אסור מן התורה כמו כל חצי שיעור, בפרט העוקר דחזי לעשות גם הנחה. ועל זה עוד אנחנו נדבר בהמשך. יש הבדל כנראה בין מי שרק עוקר לבין מי שרק מניח, כי מי שרק עוקר עוד יכול להשלים את זה על ידי הנחה, ומי שרק מניח את העקירה הוא כבר לא עשה. אז אומר לפחות מי שרק עוקר היה צריך להיות אסור מן התורה כמו כל דין חצי שיעור. וכן היה אפשר לפרש הא דאמרינן בגמרא פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב, משום דמדאורייתא אסור ולא אתי לחטאת, כיוון דהנחה לפירוש רש"י מן התורה מותר, לא קחשיב. בגמרא מופיע שמה שאנחנו אומרים רק את מי שעקר לבד ולא את מי שהניח לבד, אז אומר לפי דבריי אומר השפת אמת זה מיושב היטב, דמי שעקר לבד זה איסור תורה, אמנם לא חייבים כרת כי זה חצי שיעור, לא חייבים סקילה וכרת, אבל מי שהניח הוא זה רק איסור דרבנן אם בכלל, ולכן את זה לא שנו שם. אכן מרש"י משמע וכן כתב הרא"ש בהדיא דרק מדרבנן אסור. זה לא איסור תורה של חצי שיעור, זה רק מדרבנן לעקור לבד או להניח לבד. וגם בכל שיעורי דשבת לא מצאתי מפורש בגמרא שיהא איסור תורה בפחות משיעור משום דחזי לאיצטרופי. לא מצאתי אומר השפת אמת בשום מקום, הרי בהלכות שבת במלאכות שבת נאמרו שיעורים שונים מתי אתה עובר על מלאכת שבת, לא מצאתי בשום מקום התייחסות. ויש לומר, אומר השפת אמת, דדווקא באיסורי אכילה חצי שיעור אסור מקרא דכל חלב. כמו שכתב בשו"ת חכם צבי סימן פ"ו. כן, זאת שיטת החכם צבי הידועה שאיסורי חצי שיעור נאמרו רק על איסורי אכילה. ופה אתה מדבר על הוצאה בשבת, זו לא איסור אכילה, אין פה את איסור חצי שיעור. אכן ברש"י לקמן דף ע"ד מבואר דגם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה. ובלחם משנה פרק כ"א מהלכות שבת דבחצי שיעור ייאסר. בסדר, ויש שמה יום השבת תשבות, ועיין במשנה למלך פרק י"ח, ובפרי מגדים וכולי. אז אם ככה, אז יש החולקים על החכם צבי ואומרים שיש חצי שיעור גם בהלכות שבת. ועל פי החכם צבי מיושב למה מי שעוקר לבד לא עובר דאורייתא משום חצי שיעור, כי זה לא איסורי אכילה. אבל לשיטת רש"י וכל הראשונים והאחרונים האחרים שחולקים על החכם צבי ואומרים שיש איסור חצי שיעור גם במלאכות שבת, חוזרת השאלה למה לא יהיה פה איסור דאורייתא במי שעוקר ולא הניח. אומר השפת אמת: מיהו נראה דהכא לא מיקרי חצי שיעור אלא חצי מלאכה ולא נאסר זה כלל. מה שאין כן לחצי כזית חלב דאיסור הוא בחסר השיעור. מה זאת אומרת? הוא אומר יש הבדל בין מצב שבו אתה עושה חצי מלאכה, רק עקרת בלי להניח, לבין מצב שעשית מלאכה שלמה על חצי שיעור. נגיד אכלת כזית חלב, עשית פעולה שלמה על חצי מהכמות של החלב. אז זה דין חצי שיעור. אבל במקום שבו עשית חצי פעולה אין דין חצי שיעור. כך אומר השפת אמת. מה זה בעצם, אולי עוד לפני שאני מדבר על המשמעות של העניין, גם המאירי אומר, ומתלבט למשל במי שאדם שמעביר ברשות הרבים שתי אמות. כן, לא הבאתי פה את הציטוט. אדם שמעביר ברשות הרבים שתי אמות בשבת, האם יש פה איסור חצי שיעור? אז המאירי אומר שפעולה כזאת היא לא אסורה. למה? גם לרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, זה לא אסור מן התורה. למה? הוא מחלק בדיוק כמו השפת אמת בין פעולה שלמה שנעשית על חצי שיעור לבין מי שעשה חצי פעולה על שיעור שלם, או חצי פעולה. כשאנחנו אוכלים חצי זית, הרב העניין של המלאכת מחשבת, העניין של המלאכת מחשבת זו כל התורה, ולהעביר שתי אמות זה לא, זה לא מלאכה. למה זה לא מלאכה? זה גם לא מגיע למלאכת מחשבת, כמו שיש את העקירה וההנחה. אתה מניח שהכמות היא חלק מההגדרה של מלאכת מחשבת, אבל מניין לך? בפשטות הכמות היא סך הכל כמות. ההגדרה של מלאכת מחשבת זו הגדרה של מורכבות המלאכה או משמעותה של המלאכה, אבל כמות זה לא קשור לאיכות המלאכה. אתה כבר מניח איזושהי הנחה, עוד רגע אפשר לדון בה. נכון. בכל אופן כאן הוא אומר, המאירי אומר שכמו השפת אמת, שאם אתה מעביר שתי אמות בשבת זה לא שעשית פעולה שלמה על חצי מהכמות, אתה עשית חצי מהפעולה ובחצי מהפעולה אין איסור חצי שיעור דאורייתא. אולי דרבנן יש אבל דאורייתא אין. ארבע אמות זה לא רשותו של אדם? ולכן מה? ולכן הוא לא מתחיל לעשות עבירה כי זה אדם ברשות שלו, אז זה לא חצי העברה. ברשות הרבים אין לאדם רשות. יש כאלה שרוצים לטעון כמו בקניינים ברשות הרבים, קניין ד' אמות, שמדרבנן הקנו לו כן ארבע אמות ברשותו ולכן בעצם השיעור של העברה ברשות הרבים זה שיעור ד' אמות כדי לצאת מרשותו של האדם, שזה כמובן מניח שיש איזושהי משמעות דאורייתא לד' אמות של אדם ברשות הרבים. אבל לאדם אין באמת רשות ברשות הרבים, אלא מה זה שיעור של חשיבות, ואז בפשטות שתי אמות זה חצי משיעור ארבע אמות, אם כי יכול להיות שעל המקרה של ארבע אמות אולי אפשר ליישב כמו שאתה מציע. למקרה של השפת אמת וודאי שלא, כי זה עקירה בלי הנחה, אז שמה זה לא רלוונטי. בכל אופן אז מה שכתוב פה במאירי בדיוק כמו בשפת אמת, שאיסור חצי שיעור של רבי יוחנן מדאורייתא קיים כאשר אתה עושה פעולה שלמה על חצי מהשיעור, אבל אם אתה עושה חצי מהפעולה בזה אין דין חצי שיעור. הוא מביא לזה עוד. עוד דוגמה, מה קורה אם מישהו אופה בשבת חצי גרוגרת? אז הוא טוען שזה ייאסר מדין חצי שיעור, אגב הנה בהלכות שבת, הוא ייאסר מדין חצי שיעור. אבל אם הוא יאפה גרוגרת שלמה בחצי מהחום של האפייה, משהו שלא יכול לאפות עד הסוף, זה לא יהיה חצי שיעור. כי חימום בחום נמוך זה חצי פעולה, או שזה בכלל לא פעולת אפייה, ולכן זה לא אותו דבר כמו לעשות פעולת אפייה שלמה על חצי מהשיעור. עכשיו בעצם אם אני לוקח את שני המקורות האלה, נדמה לי שזאת ממש ההשלכה המתבקשת של הניתוח שעשיתי קודם למחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן. הרי מה הם אומרים? הרי הם דנים בדעת רבי יוחנן שהוא נפסק להלכה שחצי שיעור אסור מן התורה. ומה הם אומרים המאירי והשפת אמת? שגם לדעת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, זה רק במקום שבו אתה עשית פעולה שלמה על חצי מהשיעור. אבל אם אתה עושה חצי פעולה, אז על זה אין איסור גם לפי רבי יוחנן. אז מה רואים? שהם מבינים שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש זה בשאלה מה קורה כשאתה אוכל שליש זית. לפי ריש לקיש לא עשית פעולת אכילה, והנה אכילה וליכא. הסברתי שאני חושב שמשמעות רבי יוחנן זה שהוא חולק על זה גופא. הוא אומר עשית פעולת אכילה שלמה על שליש הכמות. וזאת בדיוק ההגדרה של השפת אמת. השפת אמת והמאירי אומרים שכאשר אתה אוכל שליש זית חזיר, זאת פעולת אכילה שלמה על שליש מהכמות ולכן יש על זה דין חצי שיעור, איסור חצי שיעור. והם וודאי הבינו את המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש כמו שאני הסברתי קודם, שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש כי הוא טוען שאם אתה אוכל פחות מהשיעור זאת פעולת אכילה שלמה שנעשית על כמות פחותה. ולכן הם אומרים במקום שהפעולה בעצמה לא שלמה, שם גם רבי יוחנן יודע שאין איסור דאורייתא. לכן כל המקומות שרבי יוחנן אוסר מדאורייתא זה מקומות שבהם הוא מבין שנעשתה פעולה שלמה רק על חצי מהכמות. בפרט כשהוא אוכל שליש זית חזיר, או חלב. אוקיי? אז רואים שהוא מבין שאכילת שליש זית זאת כן אכילה, וזה גופא המחלוקת שלו עם ריש לקיש שאומר שזאת לא אכילה. שזאת ההשלכה המתבקשת אם מבינים את המחלוקת כמו שאני הסברתי קודם. אוקיי? אולי באותו הקשר, בירושלמי תרומות בפרק ו' כתוב שריש לקיש מודה ביום כיפור שחצי שיעור אסור מן התורה. המתענה ליהנות, הוא לא מתענה נכון? אז הזכרתי קודם עוד נגיע לזה עוד רגע, כן. הטענה היא שזה כמובן נגד הבבלי. הבבלי מביא את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש גם על יום כיפור. אבל בירושלמי בתרומות כתוב שביום כיפור אין מחלוקת, גם ריש לקיש מסכים שחצי שיעור אסור מן התורה. עכשיו, ההסבר המקובל לזה זה שבמאכלות אסורות רגילות כמו חלב או חזיר או משהו כזה, האיסור הוא איסור על האכילה. ולדעת ריש לקיש פחות מכזית זה לא מעשה אכילה. אבל ביום כיפור אין איסור אכילה, יש מצווה להתענות. לפי רס"ג אין בכלל לאו על אכילה ביום כיפור. אני אעיר על זה בהמשך. אבל בתורה בכל מקרה לא כתוב לאו, כתוב שיש חובה להתענות. ואם זה ככה, אז ריש לקיש כנראה יבין שמבחינת החובה להתענות אם אכלת חצי זית אז חצי התענית, אז שם יש כן חצי מהתוצאה האסורה ולכן שם ריש לקיש יודע שיש איסור חצי שיעור מדאורייתא. אוקיי? כמו שראינו קודם שכאשר אתה עושה חצי פעולה רבי יוחנן מודה לריש לקיש כי כל מה שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש זה כי הוא טוען שאכילת חצי שיעור זאת פעולה שלמה על חצי מהכמות. אבל במקומות שבהם הבן אדם עושה רק חצי מהפעולה, שם גם רבי יוחנן יודע לריש לקיש שאין איסור דאורייתא. כאן אנחנו רואים את הצד השני של המטבע. במקום שבו ברור שהחצי הוא בעצם פעולה שלמה על חצי מהכמות, שם גם ריש לקיש יסכים שיש איסור דאורייתא. והירושלמי אומר את זה על יום כיפור. מה קרה כולם נעלמו לי עם המצלמות? אני לא נעלמתי. תנסו להישאר עם מצלמות ככל האפשר כי אני רוצה ככה לראות שאתם איתי. הופה הופה הופה הופה. מה, לא שומע? הוא אמר משהו? לא, פתאום נעלמת, לא יודע. אוקיי. אז זה בעצם ההשלכה ההפוכה, אבל של אותה הבחנה. יש רק עוד הערה, אולי, אם הבאתי כבר את הירושלמי הזה, המשנה למלך בפרק א' מהלכות חמץ ומצה, הלכה ז'. נסתכל רגע. שנייה אחת. זה הרמב"ם: האוכל מחמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא ייאכל חמץ". לא כתוב "לא תאכל חמץ" אלא "לא ייאכל חמץ" – הבא לרבות חצי שיעור. ואף על פי כן אינו חייב כרת או קורבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות. אגב, מכת מרדות זה לא אומר אם זה דאורייתא או דרבנן, זה רק אומר שכשאין את העונש הדאורייתא, מכין מכת מרדות. גם על ביטול עשה יכול להיות שמכין מכת מרדות. זה הרמב"ם. במשנה למלך שואל את מה שכל האחרונים פה שואלים: למה הרמב"ם צריך מקור לאסור פחות מכשיעור? הרי יש דין כללי שחצי שיעור אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן. אז כן, אז המשנה למלך כותב יומא פרק יום הכיפורים, גופא: חצי שיעור – רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. ואז הוא אומר: וקיימא לן – אני מדלג קצת – וקיימא לן כרבי יוחנן וכן פסקו כל הפוסקים, דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבנו הרמב"ם דלמה ליה קרא בחמץ בפסח, הרי בכל איסורין שבתורה קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה? למה צריך מקור מיוחד בפסח? וכן זה הקשה מרן בכסף משנה והניחו בצריך עיון. וראיתי להרב מהרלנ"ח בתשובה סימן נ"א דהוקשה לו קושיית מרן ז"ל על זו, ותירץ: דאיסור חמץ דלא דמי לחלב, ומשם למדו דחצי שיעור אסור, משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר, מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח, ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור. והוליד הרב ז"ל מזה דביום י"ד משעה שישית ולמעלה אין איסור תורה כלל. אז המהרלנ"ח מסביר למה הרמב"ם צריך מקור מיוחד לאסור חצי שיעור בחמץ בפסח, בגלל שאיסור חמץ בפסח הוא תלוי בזמן. המקור לאיסור חצי שיעור הוא מחלב. כל חלב – איסור חלב זה איסור חפצא שקיים תמיד, הוא לא משתנה עם הזמן, ושמה נאמר הדין חצי שיעור. אנחנו רוצים ללמוד מזה לדין חצי שיעור באיסורי אכילה בפסח. ואיסור אכילה בפסח, חמץ בפסח זה איסור שתלוי בזמן – לפני פסח הוא מותר, אחרי פסח הוא מותר, רק בפסח זה אסור. בדרך כלל התפיסה היא שאם אלו איסורים שתלויים בזמן, אז הם איסורי גברא ולא איסורי חפצא. ובמקום כזה לא יהיה דין חצי שיעור. חצי שיעור נאמר רק באיסורי חפצא. ולכן צריך מקור מיוחד לחדש שגם באיסור חמץ יש איסור חצי שיעור. כך טוען המהרלנ"ח. השאלה המעניינת היא איך הוא מיישב את הגמרא שלנו שלגבי יום כיפור מביאה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. גם יום כיפור זה איסור שתלוי בזמן. יום כיפור זה איסור שתלוי בזמן, ואם לגבי זה אין מקור מיוחד, לכאורה היינו צריכים לומר שלא יהיה איסור חצי שיעור. מה, אבל פה ביום כיפור האיסור הוא על הגברא? האיסור הוא להתענות, לא לאכול. לכן… נכון. אז לכן בדיוק לא צריך להיות חצי שיעור. כן. כי זה תלוי בזמן, זה על הגברא, זה לא על החפצא. זה מה שאומר המהרלנ"ח. טוב, אז אני במאמר, אתם תראו בסיכום, הפניתי אליו, במאמר הסברתי את זה באופן אחד. יכול להיות שאפשר לראות את זה לאור מה שכותב הירושלמי. הירושלמי כותב יום כיפור הוא לא במשחק. כי יום כיפור… יום כיפור אין איסור אכילה, יש חובה להתענות. ובחובה להתענות, ברגע שאתה לא התענית באופן מלא אלא רק חלקי, יש פה חצי שיעור, ובזה מודה גם רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה. זה מחוץ למשחק. ובכל איסורי אכילה הרגילים, שם יש מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ושם אם יש איסור שתלוי בזמן, אז גם רבי יוחנן מודה שאין איסור דאורייתא, אלא אם כן יש מקור, כמו בחמץ. אבל יום כיפור הוא לא במשחק בכלל, כמו שהירושלמי אומר, זה לא קשור למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. שמה זה פשוט חצי תענית, חצי תענית זה הסברא שחזי להצטרופי, זה לא בגלל הפסוק של כל חלב, ואנחנו נראה עוד בהמשך את היחס בין הסברא לבין הפסוק, זה משהו כבר שראשונים מדברים עליו כאן. אוקיי, לא שומע? בעצם זה הנוסח של המשנה פה. כתוב יום כיפור אסור, לא כתוב לא יאכל אדם או משהו כזה. יום כיפור הוא אסור. זאת אומרת, זה משהו מיוחד ליום כיפור. ברור, בשאר השנה ודאי מותר לאכול, אז מה זה אומר? לא הבנתי. איסור יום כיפור הוא איסור שתלוי בזמן. אז אם המהרלנ"ח אומר שאיסורים שתלויים בזמן אין בהם איסור חצי שיעור, איך הוא יסביר את הגמרא שלנו? הגמרא שלנו מיישמת את איסור חצי שיעור על יום כיפור שתלוי בזמן. אז אני מיישב את זה לאור הירושלמי שראינו, שיום כיפור זה חובה להתענות. ושם גם ריש לקיש מודה. כמובן שזה בעייתי, כי הרי הבבלי חולק על הירושלמי הזה. הבבלי מיישם את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש גם על איסור יום כיפור. אז זה בעייתי. אז בשביל זה, בשביל להסביר את היישוב הזה, ודווקא אומר, זה יכול ללכת עם הירושלמי. איך זה מתיישב בבבלי? הרי בסך הכל הראשונים פוסקים כמו הבבלי בדרך כלל, למרות שפה עוד פעם זה לא כל כך נפקא מינה כי בכל מקרה אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן שיש חצי שיעור ביום כיפור. בכל אופן, אז זה צריך לראות במאמר שלי על חמץ בפסח אם תרצו. יש לינק מהסיכום שלי. כשאני אשלח את הסיכום שלי בדרופבוקס אז תוכלו לראות לינק למאמר שלי שם אני מיישב את זה, זה מהלך ארוך, אני לא אכנס אליו כאן. טוב, בואו נצא לכמה דקות הפסקה כי זום ככה דרכו לעייף את הציבור. נצא לכמה דקות הפסקה, נגיד עוד חמש דקות ניפגש להמשיך. בסדר? תתרעננו קצת, תשתו משהו, תשטפו פנים. בעוד חמש דקות נחזור. אנחנו ממשיכים. כולם חזרו? ותדליקו מצלמות. אז עד כאן דיברתי בעצם מתוך הנימוק של ריש לקיש, שמי שאוכל פחות מכשיעור אין פה בעצם פעולת אכילה, ומכאן ניסיתי להסיק במה בדיוק חולק עליו רבי יוחנן. אבל רבי יוחנן יש לו גם נימוק פוזיטיבי משלו. רבי יוחנן אומר בגלל שזה חזי לאצטרופי. אז בואו נראה קצת מה, איך בדיוק להבין את החזי לאצטרופי הזה? אולי לפני כן אני אקדים עוד שאלה שנוהגים לשאול בהקשר של חצי שיעור. יש שתי אפשרויות להבין את האיסור של חצי שיעור. אפשרות אחת זה להבין שמדובר בהרחבה של האיסור המקורי. נגיד יש איסור חזיר בכזית, הרחיבו את האיסור לפי רבי יוחנן אפילו מדאורייתא גם לחצי זית, אבל האיסור שאותו אתה עובר הוא איסור חזיר, רק אתה לא מקבל עונש. אמרנו כן, אבל עדיין איסור שאתה עובר עליו הוא איסור חזיר. זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה, האפשרות הזאת כמובן מעוררת את השאלה אם יש פה איסור חזיר למה אין מלקות? מאיפה בא החילוק בין חזיר לבין מלקות? אפשר היה לומר שבאמת זה לא איסור חזיר. יש איסור מיוחד מחודש שנקרא איסור חצי שיעור. חצי שיעור מכל איסורי התורה זה איסור בפני עצמו. והוא לא איסור חזיר, זה איסור שקוראים לו איסור חצי שיעור, ועל האיסור הזה לא התחדש עונש. איפה ההשלכה של שני הדברים האלה? מה או לפני ההשלכה? פה כמובן בתפיסה הקודמת השאלה שעולה זה למה אם יש איסור דאורייתא וזה האיסור המקורי, אז למה אין עליו עונש? בתפיסה הזאת עולה שאלה אם זה איסור מחודש, למה הוא לא נמנה אצל מוני המצוות כאיסור נפרד? אז זה היה צריך להיות חוץ מתרי"ג המצוות הרגילות, עוד איסור בתוך התרי"ג, עוד איסור נפרד שנקרא איסור חצי שיעור. למה לא מונים אותו אם הוא איסור נפרד? אם הוא הרחבה של האיסורים הקיימים, אז אין מה למנות אותו כי זה פרט בתוך איסור חזיר או פרט בתוך איסור יום כיפור, אז לא צריך להקדיש לו מצווה נפרדת. אבל אם זה איסור מחודש ועצמאי, הייתי מצפה שימנו אותו במניין המצוות לחוד. איפה, איפה תהיה ההשלכה? ההשלכה זה אם השאלה היא בעצם השאלה שאני שואל זה איזה איסור עברתי כשאכלתי חצי שיעור. אם מדובר באיסור חדש, אז עברתי על איסור חצי שיעור. אם מדובר על האיסור הקיים, עברתי על איסור חזיר. בוא ניקח למשל תרומה. אם אכלתי חצי שיעור תרומה, כן? אז האם אני חייב מיתה בידי שמיים כי זה איסור תרומה? או שלא? זה איסור רגיל, איסור עצמאי. אפשר היה להגיד שאני לא חייב מיתה בידי שמיים לכל הדעות כי בחצי שיעור לא נענשים, זה רק האיסור, ומיתה בידי שמיים זה עונש. אבל מה קורה למשל במקום שבו יש גדר בעצם מעבר המצווה, לא בעונש? כי למשל בבשר וחלב, כשאתה אוכל חצי שיעור, ככה, אם, גם אם זה, אם אתה אוכל בשר וחלב שלא כדרך הנאתו אתה פטור. זה הכלל, להבדיל מאיסורים אחרים. יש עוד כמה, אבל בשר וחלב הוא חריג יחסי. רוב איסורי אכילה אם אכלת לא כדרך הנאתו אתה פטור. מה קורה אם אכלת חצי שיעור בשר וחלב לא כדרך הנאתו? אז אם חצי שיעור זה איסור בשר וחלב, אז גם אם אכלת לא כדרך הנאתו עברת את האיסור. לא תענש, כי חצי שיעור לא נענשים, אבל עברת את האיסור. אבל אם האיסור הוא איסור עצמאי, אז זה כמו כל שאר איסורי אכילה, אם לא התחדש משהו מיוחד, אז אם אכלת שלא כדרך הנאתו אתה פטור. אז פה זה לא קשור לעונש, במיתה בידי שמיים אפשר להגיד שזה לא נפקא מינא כי גם אם יש איסור חצי שיעור דאורייתא לא נענשים עליו, אז מיתה בידי שמיים זה עונש אז זאת לא תהיה נפקא מינא, אבל לגבי אופן מעבר האיסור, שם זאת תהיה לכאורה נפקא מינא. יש ברמב"ן בתורת האדם, שער המיחוש. משתף את זה רגע. מה שאני משתף איתכם זה הקובץ שאותו אני אעלה אחרי זה לדרופבוקס, זה הסיכום של השיעור שאני קצת מעדכן אותו אחרי השיעור. ונראה שאף בחולה עושים כן, מדובר על להאכיל את החולה ביום כיפור פחות פחות מכשיעור. או לא ביום כיפור, להאכיל חולה באיסור פחות פחות מכשיעור. כי אם יש לי איסור קל אז אני מעדיף אותו על פני איסור חמור. עכשיו הוא אומר ונראה שאף בחולה עושים כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאיסור בלחוד. ואם תשאל אם כן למה אמרו, אולי לפני כן, כבר כאן יש חידוש שזה שלא נענשים. בגלל שהאיסור קל. ובמקום להגיד שהאיסור הוא איסור גמור, רק יש חידוש שלא נענשים. הרמב"ן מבין שזה שלא נענשים זה אינדיקציה לזה, שכשאתה אוכל חצי שיעור זה איסור קל יותר. טוב, אבל השאלה אם זה איסור קל יותר, שהוא איסור חזיר רק קל יותר, שזה עוד פעם משונה קצת, אם זה איסור חזיר, זה איסור חזיר, מה זה קל ולא קל? או שזה איסור עצמאי, והוא האיסור הקל יותר? אז אומר הרמב"ן כך: ואם תשאל, אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל, תבל ותרומה מאכילין אותו תרומה, כי תרומה זה איסור קל יותר לאכול מאשר לאכול תבל. אז למה מאכילין אותו תרומה ולא תבל? הרי בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. בשניהם זה איסור חצי שיעור שהוא איסור קל. אז מה אכפת לי אם זה חצי שיעור תרומה או חצי שיעור תבל? אומר: אפילו הכי, כיוון דבשיעורן חמורים זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה. מה הוא אומר? כיוון שכשאתה אוכל את השיעור השלם איסור תרומה קל יותר מאיסור תבל, אז גם בחצי השיעור איסור תרומה קל יותר מאיסור תבל. אי נמי, התם בשעמדו לכשיעור וצריכו לו כדי צירוף. באמת לא מאכילים הקל הקל אם אתה מאכיל חצי שיעור. אבל אם יש חולה כזה שאי אפשר להאכיל אותו פחות מכשיעור, בשביל להבריא הוא צריך לאכול שיעור שלם, על זה נאמר שתאכיל אותו הקל הקל תחילה. ורק על זה. אבל אם באמת יש חולה שיכול לאכול חצי שיעור, אז לא אכפת לי אם אתה מאכיל אותו תבל או תרומה, כי בחצי שיעור זה אותו דבר. ההבדל בין שני, שתי השיטות ברמב"ן, זה ממש שתי דרכים שדיברנו עליהן, נכון? זאת אומרת, אם זה איסור עצמאי, איסור חצי שיעור, אז מה אכפת לי אם זה חצי שיעור של תבל או חצי שיעור של תרומה? האיסור הוא לא תבל לא תרומה, זה איסור חצי שיעור. אז מה משנה חצי שיעור של מה? לכן אין פה דין של הקל הקל תחילה. לא אכפת לי אם אתה מאכיל אותו תבל או מאכיל אותו תרומה. אבל אם האיסור הוא הרחבה של האיסור המקורי, אז כמו שבתבל האיסור המקורי חמור יותר מאיסור תרומה, גם ההרחבה של החצי שיעור תבל יותר חמורה מהחצי שיעור תרומה, כי זה האיסור המקורי, האיסור המקורי בתבל יותר חמור. אוקיי? אז לכאורה שתי השיטות האלה ברמב"ן זה ממש שתי האפשרויות שדיברנו עליהן כאן. כמו שאמרתי, השאלה שנשאלת פה זה למה לא מונים את זה במניין המצוות. אם זה איסור עצמאי, למה לא מונים את זה במניין המצוות? פעם חשבתי שיש עיקרון כללי במניין המצוות, בלי קשר דווקא לפה, אבל אפשר ליישם את זה לפה, שעקרונות כלליים שנוגעים לכלל המצוות לא נכנסים בעצמם להוות מצווה אחת מתוך התרי"ג. אתן לכם דוגמה. למשל, הידור מצווה. לומדים מזה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות. אז צריך להדר במצווה, לקשט את הסוכה, לקחת אתרוג מהודר, כן, להדר את המצוות. אין מונה מצוות לא מונים את החובה להדר במצוות כאחת מתרי"ג המצוות. יש כאלה שיכולים אולי לתלות את זה בזה שהידור מצווה הוא לא מעכב. אפשר לומר וולונטרי. אתה רוצה תהדר, הרווחת. לא הידרת, לא קרה כלום. אבל זה לא נכון, אנחנו באופן עקרוני מונים גם מצוות קיומיות. זו מצווה קיומית הידור מצווה. אם הידרת יש לך מצווה. נכון שאם לא הידרת לא עברת עבירה. אבל גם מצוות קיומיות יש להם מקום במניין המצוות. לפי הרמב"ם יש מצוות עוד יותר גבוהות, אפילו מצוות הגדרתיות, הן לא במניין המצוות, סתם מצוות שמגדירות משהו, הן לא קיומיות ולא חיוביות ולא כלום. אז מצוות קיומיות ודאי צריכות להימנות. נדמה לי שבהידור, יותר מזה אני אגיד לכם, לדעתי גם הידור מצווה הוא חובה גמורה. זה לא וולונטרי כמו שבדרך כלל מבינים. כך אני חושב. מה שנאמר לגבי הידור מצווה זה שזה לא מעכב את המצווה, אבל זה לא אומר שזה וולונטרי. אתן לכם דוגמה. המשנה אומרת התכלת לא מעכבת המשנה במנחות, התכלת לא מעכבת על הלבן והלבן לא מעכב על התכלת. האם זה אומר שלשים תכלת זה וולונטרי? התנדבות? אתה רוצה תשים, אתה לא רוצה אל תשים. או מצווה קיומית. שמת תכלת יש לך מצווה, לא שמת תכלת לא קרה כלום? ממש לא. מי שלא שם תכלת ביטל עשה. מה שכתוב זה שזה לא מעכב את הלבן. זאת אומרת שאם שמת ציצית לבן ולא הטלת פתיל תכלת, לא איבדת את מצוות הלבן, אבל את מצוות התכלת לא קיימת, ביטלת את ה- ביטלת את העשה של תכלת, אבל לא ביטלת את העשה של הלבן, כי התכלת לא מעכב את הלבן. כשאני אומר שמשהו לא מעכב משהו אחר, אין פירושו שהדבר הזה הוא לא חובה. הוא חובה גמורה מצד עצמו, רק אם לא עשית אותו, אז אותו לא עשית, אבל לא הפסדת משהו אחר שאותו כן עשית. מה הפירוש שזה לא מעכב? כן, זאת טעות מאוד נפוצה לגבי התכלת. אגב, כמה אחרונים כבר רוצים לטעון את זה, אבל לדעתי אין לזה שום בסיס, זה לא נכון. זאת חובה גמורה. אז אותו דבר אני רוצה לומר בהידור מצווה. הידור מצווה היא חובה גמורה, אם לא הידרת ביטלת את העשה של הידור מצווה. אלא מה? שזה לא מעכב את המצווה עצמה. והדין נטלת אתרוג לא מהודר או ישבת בסוכה לא מקושטת, קיימת את המצווה. זה שלא קיימת את מצוות ההידור, אז ביטלת את מצוות הידור, אבל לא איבדת את המצווה שקיימת, שאותה לא הידרת, לא איבדת אותה. זה לא מעכב את המצווה עצמה. אבל ההידור בעצמו הוא חובה גמורה. אז למה הוא לא נמנה במניין המצוות ההידור? בפרט אם אני אומר שזו חובה גמורה. הרמב"ם לא אומר שהוא לא מונה מצוות שמתחת למצווה? שיש פירוט מצוות מה שנקרא. לא הבנתי. הרמב"ם אומר בספר המצוות שהוא לא מונה מצוות שנמצאות מתחת למצווה שהוא מנה אותה. יש מצווה גדולה והוא לא ימנה מתחתיה מצוות נוספות. הכוונה היא, הוא לא מונה פרטים בתוך המצווה. פרטים בתוך המצווה. אוקיי. או מצוות נוספות. אוקיי. אז פה אותו דבר, פרטים. חצי שיעור זה פרט בתוך ה… אז פה יש לדון. אפשר להגיד שהידור מצווה לא נמנה כי הוא פרט בתוך המצווה עצמה. יש פרט בהלכות סוכה שצריך להדר את הסוכה, פרט בהלכות אתרוג, פרט בהלכות כל מצווה אחרת שצריך להדר את המצווה הזאת. אז אין מה למנות את המצווה הזאת בנפרד בגלל שהיא כבר כלולה במצוות הרגילות, היא רק עוד פרט בתוך המצוות הרגילות. אבל אם אני מבין שהידור מצווה, בדיוק כמו חצי שיעור, אם אני מבין שהידור מצווה זה מצווה עצמאית ולא פרט במצוות הקיימות, יכול להיות שעדיין אפשר להבין למה לא מונים אותה. לא מונים אותה כי הידור מצווה היא לא באמת מצווה במובן הרגיל, אלא הוא כלל מטא-הלכתי שעוסק בכל המצוות. איך מקיימים מצוות? מצוות מקיימים בהידור. איך מקיימים מצוות הוא בעצמו לא יכול להיחשב מצווה. זה עיקרון כללי שמלמד אותי איך מקיימים מצוות. ולכן יכול להיות שאפילו אם הידור מצווה מוגדר כקיום עצמאי, עדיין יכול להיות שהרמב"ם לא ימנה אותו או מוני המצוות לא ימנו אותו כי זה כלל מטא-הלכתי. זה לא מצווה אחת מתוך המצוות, זה אופן של איך מקיימים… כמו הדין מצוות צריכות כוונה. מצוות צריכות כוונה, אז אין מה למנות את הכוונה כמצווה עצמאית. הכוונה זה האופן איך מקיימים נכון מצווה. אז אין מה למנות את זה כמצווה עצמאית, זה כלל שאומר לי איך מקיימים מצוות. יכול להיות שגם חצי שיעור, אפילו אם הוא חובה עצמאית או איסור עצמאי, כיוון שהוא נוגע לכלל ההלכה, אז הוא סך הכל אומר לי דע לך שלגבי כל העבירות, איך לא עוברים על העבירות? גם בחצי שיעור לא עוברים על העבירות. אז למרות שאם עברת יכול להיות שזה איסור נפרד, כמו שקצת משתמע מזה שלא נענשים, כמו שאמרתי קודם, עדיין לא מונים את זה במניין המצוות כי זה עיקרון רוחב. הוא נוגע לכלל מערכת המצוות ודבר כזה לא נכלל במניין המצוות. אולי, זה אפשרות. עכשיו דיברנו קודם… הלו? שומע אותי הרב? כן. כן, אז מה שאתה אומר בעצם שעקרונות השיעור זה לכל המצוות, עבירות סליחה, שנוגע לאכילה, אז עיקרון השיעור הוא נתפס. זאת אומרת חמץ, אכילת חזיר, אכילה ביום כיפור… לא רק, לא רק אכילה. לפי החכם צבי זה רק באכילה, אבל לפי רוב הפוסקים זה בכל האיסורים, לא רק באכילה. מה זאת אומרת? איך שיעור נגיד לא באכילה נתפס? אם אתה מוציא חצי גרוגרת בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים. הבנתי. מי שמבשל חצי גרוגרת בשבת, כן? אוקיי. יש כאלה שעוד פעם… או שזה איסור חפצא ולא איסורי פעולה, זה ראינו את השפת אמת למעלה. אבל זה עיקרון כללי בכל ההלכה. אולי עוד משפט אחד לפני שאני ממשיך, שכחתי מקודם עוד להגיד עוד משהו אולי. יש רמב"ן בהשגות לספר המצוות בלאו שנ"ג. הוא מדבר על קירבה לעריות. הרמב"ם אומר שקירבה לעריות זה איסור דאורייתא, והוא נלמד מהפסוק לא תקרבו לגלות ערוה, שאסור אפילו קירבה לעריות. הרמב"ן בהשגות שם טוען שיש איסור אבל הוא לא נלמד מהפסוק הזה, אלא הוא כותב וכיוון שלא עשו כן, נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה בכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא, כעניין בחצי שיעור. כל מי שנהנה מאיסור, גם אם הוא לא עבר את מלוא האיסור וזו לא מלוא ההנאה, זה נאסר כמו חצי שיעור. מה מה פשר העניין הזה? חיבוק, נישוק, זה הקירבה לעריות, נאסרים מדאורייתא כמו חצי שיעור. מה זאת אומרת? מה זה קשור לחצי שיעור? אז הוא אומר שחיבוק ונישוק זה פעולות שגורמות להנאה מינורי, הנאה מינית מינורית. כיוון שיש פה חצי מההנאה, זה חצי שיעור. עכשיו תשימו לב שלפי זה הרמב"ן הזה יוצא שגם ריש לקיש אמור להסכים לזה, כי הרי ריש לקיש לא חולק על האיסור של לא מוצאים בשום מקום שריש לקיש חולק על איסור קירבה לעריות. אז זה אומר שגם ריש לקיש מסכים על זה. איך זה יכול להיות שזה איסור דאורייתא אם לפי ריש לקיש חצי שיעור הוא איסור דרבנן? אז אפשר אולי להסביר את זה כמו שראינו בירושלמי קודם, עוד פעם זה כמובן לפי הירושלמי לפחות, כמו שראינו בירושלמי קודם שכאשר יש איסור תוצאה על האדם ולא על פעולה, אז גם ריש לקיש מסכים לאיסור חצי שיעור. הרי מה כשאתה אומר, כשאתה אומר שהאיסור קירבה לעריות, בעצם אתה אומר לי שיש איסור ליהנות מהעריות, זה לא איסור על הפעולה, זה איסור על התוצאה שאתה נהנה הנאה מינית מקירבה לעריות. במובן הזה זה ממש דומה לתענית ביום כיפור ששמה האיסור הוא לא איסור על האכילה אלא על ה- צריכה להיות התוצאה שתתענה, יש איסור ליהנות או חובה להתענות. התוצאה שקורה בגברא זה הדבר שאסור. במצב כזה אומר הירושלמי גם ריש לקיש מסכים שחצי שיעור אסור מדאורייתא. ואז יכול להיות שגם בקירבה לעריות האיסור של חצי שיעור מוסכם על ריש לקיש גם מדאורייתא. עכשיו אני רוצה, זה רק השלמה למה שאמרתי קודם, כי בעצם יוצא מכאן עוד השלכה לירושלמי שראינו ולאיסורי הפעולה. עכשיו אני חוזר רגע לאיסור לפי רבי יוחנן. רבי יוחנן בעצם אומר שיש איסור דאורייתא. דיברנו על זה אם זה איסור עצמאי או הרחבה של האיסורים הקיימים, ועכשיו אני רוצה לדבר על מקורו של האיסור הזה. לגבי מקורו של האיסור הזה, ראינו בגמרא בהמשך בע"ד עמוד א' שרבי יוחנן מסביר את זה בסברא שזה חזי לאיצטרופי. מה הכוונה שזה חזי לאיצטרופי? התפיסה הפשוטה חזי לאיצטרופי פירוש הדבר, כך אומרים כמה אחרונים, שכאשר אתה אוכל נגיד כזית חזיר, אז אם אתה אוכל כזית חזיר עברת איסור חזיר. עכשיו, ברור שאם אכלת שליש זית חזיר, תמיד אומר שליש ולא חצי כדי שלא נתקע. אם אכלת שליש זית חזיר, אז בעצם איכות האיסור עדיין קיימת, מה שחסר זה רק הכמות. ולכן ה'חזי לאצטרופי' הוא אינדיקציה. הוא אינדיקציה, שאם שליש כזית תיקח איתו עוד שליש ועוד שליש, ייצא לך איסור שלם כולל העונש כולל הכול. אז זה אומר שבכל אחד מהשלישים ישנה האיכות של האיסור. חסרה הכמות, אבל ישנה האיכות של האיסור. ולכן ה'חזי לאצטרופי' מעיד שבכל חלק וחלק כבר קיימת איכות האיסור, ולכן זה אסור מדאורייתא. כך מסבירים כמה אחרונים את היסוד הזה של 'חזי לאצטרופי'. אם אכלת שליש חזיר, יש פה איכות איסור דאורייתא, יש פה עדיין אכילת חזיר בעניין הזה. ולכן אמנם אין עונש כי חסרה מהכמות, אבל עדיין את האיסור ישנו. זה מצטרף למה שאמרתי קודם, למה שאמרתי קודם שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש, כי הוא טוען שאכילה של חצי זית היא פעולת אכילה שלמה. מה שחסר זה רק השיעור. ואתה אומר, זאת פעולת אכילה שלמה של מה? זאת פעולת אכילה שלמה של איסור חזיר. רק חסרה הכמות של איסור החזיר. איך אתה יודע ששליש זית יש בו את איסור החזיר? זה השיקול של ה'חזי לאצטרופי'. ה'חזי לאצטרופי' אומר שהרי אם תיקח עוד פעמיים שליש כזה, תקבל איסור חזיר גמור. אז זה אומר שבכל שליש ושליש ישנה כבר האיכות של האיסור, וכל מה שחסר זה רק הכמות. כי הרי אפס ועוד אפס נשאר אפס. אם לא הייתה איכות האיסור בשליש, אז תוסיף עוד שליש ועוד שליש – האיכות לא משתנה, רק הכמות משתנה. אז איך נוצר איסור חזיר? אם איסור חזיר נוצר בסך הכול, זה אומר שבכל מרכיב מהמרכיבים שלו הוא כבר בעצם קיים. כמובן כל עוד המרכיבים זהים. אם נחזור ל'שפת אמת' עם העקירה והנחה, כשמישהו עשה רק עקירה ולא עשה הנחה, כאן אי אפשר להגיד שבכל חצי קיימת איכות האיסור, נכון? כי הרי הצירוף של העקירה פלוס ההנחה הוא צירוף של שתי איכויות שונות שיוצרות איכות שלמה. זה לא צירוף כמותי. זה שני דברים שהם שונים זה מזה במהותם. אז פה חסר באיכות של האיסור, לא רק בכמות. לכן בעצם זה הולך היטב עם הכיוון של ה'שפת אמת' שדיברנו עליו קודם. לפי ההסבר הזה של 'חזי לאצטרופי', מה לדעתכם טיבו של איסור חצי שיעור מבין שתי האפשרויות שהעליתי קודם? זה איסור מחודש או הרחבה של האיסור המקורי? הרחבה. הרחבה. נכון, די ברור שזאת הרחבה של האיסור המקורי. כי מה אומרים לי? אומרים לי שיש איסור חזיר. אם אכלת שליש זית חזיר, יש בזה עדיין את איכות האיסור של החזיר. זאת אומרת שהאיסור שאותו עליו רבי יוחנן מדבר שאני עובר, האיסור הוא איסור חזיר, זה לא איסור אחר. אחרת מה זה רלוונטי האיכות של איסור חזיר? אלא בדוחק להגיד שיש איזשהו איסור כללי לאכול איכויות איסור כשחסרה הכמות. אבל זה כבר באמת ניסוח קצת נראה מפותל. אז זה מצד אחד ה'חזי לאצטרופי'. בהמשך הסוגיה הגמרא מקשה על ריש לקיש, הבאנו את זה קודם: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה; חצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר 'כל חלב'. אז אומר רבי יוחנן, רואים שאיסור חצי שיעור הוא דאורייתא, הוא התרבה מ'כל חלב' – כל דהו חלב. עונה ריש לקיש: מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. בעלמא הוא. מה רואים ברבי יוחנן? שהוא תופס שזה איסור דאורייתא בגלל שזה מתרבה מכל חלב. אבל למעלה הרי הוא אמר שזה איסור בגלל הסברא של חזי לאיצטרופי. איך מתיישבים שני ה… מתיישבות שתי האמירות האלה? עכשיו צריך להבין שהתפיסה הפשוטה היא שזה לא מקורות חלוקים בדעת רבי יוחנן. כי הגמרא אחרי שהיא הביאה את רבי יוחנן שאומר שזה חצי שיעור אסור מן התורה כי חזי לאיצטרופי, מיד אחרי זה רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש מהברייתא הזאת. היא אומרת, זה ברור לרבי יוחנן זה מתיישב היטב, מה יעשה עם זה ריש לקיש? איך לרבי יוחנן זה מתיישב? רבי יוחנן הרי אומר שאיסור חצי שיעור בגלל סברת חזי לאיצטרופי, ופה לומדים את זה מהפסוק של כל חלב. נו, אז קשה גם על רבי יוחנן, לא רק על ריש לקיש. אבל בגמרא רואים ממהלך הגמרא, רואים בפירוש שהגמרא לא רואה בזה קושי. מבחינת הגמרא להגיד חזי לאיצטרופי או להגיד את הפסוק כל חלב, זאת אותה אמירה. טעמא דקרא, טעמא דקרא. מה הוא שמע? טעמא דקרא כאילו, הגמרא כאילו מסבירה מה הטעם. אוקיי, אז פה, זה מכניס אותנו לדיון על היחס… אינדיקציה לראשון. על היחס בין סברא לבין מקור. מזה שהגמרא אומרת שברבי יוחנן לא קשה כלום, אז זה אומר כנראה שמבחינתה כשאתה מביא סברא ומביא מקור, אין שום סתירה בין שני הדברים. אני רוצה רק להדגיש לכם שתראו למה זה לא כל כך טריוויאלי. אתן לכם דוגמה. באנציקלופדיה תלמודית, כשהוא מדבר על הכלל אין עונשין מן הדין, אז הוא מביא, זה בעצם המקור הזה הרב יוסף ענגיל באטוון דאורייתא, אבל באנציקלופדיה תלמודית מעתיק את זה. הוא אומר יש שלוש שיטות למה אין עונשין מן הדין. שיטה אחת זה סברא. שאם אתה לומד דין חמור מדין קל, כן אין עונשין מן הדין הכוונה אם למדתי דין ב' מדין א' כי דין ב' יותר חמור מדין א' ועל דין א' כתוב עונש, זה לא אומר שאני אעניש על דין ב'. למדתי את האיסור על דין ב' אבל אני לא אלמד את העונש. למה לא? אז יש למשל סברא שאומרת אולי יש פירכא על הקל וחומר. אתה לא יכול להעניש על בסיס קל וחומר. יש סברא שאומרת אולי איסור ב' הוא כל כך חמור שהעונש על איסור א' לא מספיק בשביל להעניש עליו. ולכן אי אפשר להעניש את העונש שמצאנו באיסור א' גם על איסור ב'. ויש שיטה שלישית שלומדת את זה מפסוק. כתוב או לאחותו בת אביו או בת אמו או בת אביו ואמו. אז שואלת הגמרא, אם אתה אומר לי בת אביו לחוד, למה צריך להגיד בת אביו ואמו ביחד? מכח מה תימנע? מישהי שהיא בת אביו ואמו בפרט היא גם בת אביו. למה צריך להגיד את זה? ללמדך שאין עונשין מן הדין. שהיית לומד את זה בקל וחומר אבל לא היית מעניש. צריך פסוק כדי להעניש. אז זה שלוש שיטות. ואני מעודי לא הבנתי את הדבר הזה. זה שתי שיטות, שתי סברות ומקור. זה לא שלוש סברות. יש שתי סברות ומקור. וסברות לא סותרות מקור. כאשר אתה מביא לי מקור, המקור אומר לי שזה אסור. הסברות מסבירות למה המקור אומר שזה אסור. זה לא… אין תחרות בין סברא לבין מקור. אוקיי? עכשיו, מה שאנחנו לא… אני אגיד יותר מזה. מאיפה באה התפיסה הזאת שאם יש מקור זה חולק על הסברות? התפיסה הזאת אומרת שאם יש מקור כנראה אי אפשר להוציא את זה מסברא. כי אם היה אפשר להוציא את זה מסברא אז למה לי קרא? סברא הוא. ולכן כל מקור הוא בהגדרה גזירת הכתוב בלי טעם. כי אם היה טעם הייתה סברא, לא היה צריך פסוק. זה אלה שטויות. זה לא נכון. מה שכתוב שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא זה דברים שכתובים במפורש בתורה. זה משהו אחר. על דברים שאנחנו לומדים מדרשה שם תמיד יש סברא. כי בלי הסברא לא הייתי דורש את הדרשה הזאת. איך אני יודע לרבות מכל חלב כל דהוא חלב? איך אני יודע לרבות שזה כלשהו? אולי כל חלב בא לרבות גם חלב של צבי, כמו שהגמרא אומרת. או גם לא יודע מה, גם חלב של בהמות ולא רק של חיות. אולי גם… למה דווקא חצי שיעור? כי יש לי סברא לאסור חצי שיעור. ברגע שיש לי סברא לאסור חצי שיעור… כי אחרת לא הייתי דורש את זה. כן, את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. למה לא לרבות כיסאות? כי הסברא אומרת שמה שהכי קרוב לקדוש ברוך הוא זה תלמידי חכמים ולא כיסאות. אז לכן אני מרבה מאת. אני מרבה את מה? את מה שהסברא נותנת לרבות. כשיש דרשה זה לא מייתר סברא. הסברא אומרת לי מה הדרשה באה לרבות או באה ללמד. זה לא סותר. לכן כשאני אומר כל חלב שזה המקור זה לא סותר את העובדה שאני מרבה מזה חצי שיעור בגלל הסברא כל דהוא חלב. בגלל הסברא סליחה שחזי לאיצטרופי. הסברא חזי לאיצטרופי אומרת שיש היגיון לאסור חצי שיעור כי איכות האיסור קיימת בו ולכן אני מרבה חצי שיעור מכל חלב וכל דהוא חלב. כן, אין סתירה בין המקור לבין הסברא, בפרט שהמקור הוא דרשה, הוא ריבוי, זה לא פשט הכתוב. ולכן על זה בכלל לא נאמר הכלל שלא דורשים טעמא דקרא. הכלל שלא דורשים טעמא דקרא נאמר על דברים שכתובים במפורש בפסוק. דברים שנלמדים מדרשה אותם לא נאמר עליהם לא דורשים טעמא דקרא. הפוך. דרשות תמיד מבוססות על טעמא דקרא. בלי טעמא דקרא אי אפשר לדרוש. איך אתה יודע מה לדרוש? רק אם אתה מבין מה ההיגיון. משהו בא לרבות, איך תדע מה לרבות? אתה בוחר מה ההיגיון אומר שהגיוני לרבות. אז תשאלו אותי, אז אם נכון, אבל אם יש היגיון אז למה צריך פסוק? למה לי קרא, סברא הוא? אפשר להגיד בשתי צורות, אני אחזור על זה פעם הבאה אבל רק אני מסיים עכשיו. אפשר להגיד את זה בשתי צורות. אפשרות אחת זה להגיד שנכון אם יש לי סברא זה יפה אבל בלי פסוק אי אפשר היה להעניש. כי אין עונשין אלא אם כן מזהירין. לחצי שיעור זה לא יעזור כמובן כי על חצי שיעור אין עונש. אבל אפשר היה להגיד שהסברא לא מספיקה כשלעצמה. הסברא לבד היא לא מספיק חזקה כדי שאני אחדש על פיה איסור דאורייתא. בסדר, הדעת נותנת אבל לא בטוח. בא הפסוק ואומר כל חלב אתה צריך לרבות. אני שואל את עצמי מה לרבות? אה הסברא הזאת אומרת טוב אז כנראה שזה מה שהפסוק בא לרבות. הסברא לבד יכול להיות שהיא לא מספיקה כדי לחדש פה איסור דאורייתא, אבל הסברא כן יכולה לעזור לי להתמקד מה לרבות מהפסוק כל חלב והיא לבדה לא מספיקה. סברא שמספיקה לבד זה סברא שהיא חזקה, שהייתי אומר אותה זה מספיק כדי להבין שיש פה איסור גם בלי שיש פסוק. יש סברות שנכון יש היגיון בזה אבל לבד לא הייתי, מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, לא בטוח שזה מספיק כדי לחדש איסור דאורייתא. בשביל זה יש את הפסוק שאומר כן כן אני מחדש לרבות את הסברא הזאת. צריך גם את הפסוק וגם את הסברא. אוקיי אני אעצור כאן, רק לקראת הפעם הבאה תסתכלו גם בדרופבוקס בסיכום אבל כי אני אכתוב שם גם קצת הנחיות אבל אני אגיד לכם בעל פה, תסתכלו על הסוגייה פה על סוגיית חצי שיעור, קראנו את החצי השני של הטבלה תעברו על החצי הראשון שלה ותראו שמה גם עם התוספות, תוספות ישנים, מפרשים על הגמרא. אני בשלב ראשון אעסוק ביחס בין שני המקורות, תתמקדו ביחס בין שני המקורות הריבוי מכל חלב והסברא של חזי לאיצטרופי. בסדר? מישהו רוצה להעיר או לשאול עכשיו? איפה אפשר למצוא את הסיכום? מה שומע? איפה אפשר למצוא את הסיכום? בדרופבוקס של המכון, תסתכלו מתחת לטבלה של תוכנית אלול יש לינק לתוך הדרופבוקס ולפי שמות של רמים תוכלו למצוא תחת השם שלי בקורס הזה של פרק שמיני של יומא תמצאו את הסיכומים. לפי ההסבר שלך הדרשה היא לא דבר שבא מהמקורות אלא היא פרי המחשבה. מה? ברור שלא. כלומר דרשה בעצם זה מתוך הכח של הפסוק פשוט אנחנו מבינים שיש… דרשות רובן דרשות יוצרות כך כותב הרמב"ם בפירוש אני לא מבין את כל הפלפלנים האלו שרוצים לומר שכל הדרשות הן סמוכות אין לזה שחר. אתה אומר שדרשה מתוך הכח של הפסוק פשוט אנחנו מחדשים הלכה חדשה. הבנתי. אוקיי כל טוב להתראות.