גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סידור הלימודים ברביעי–חמישי
- מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בחצי שיעור ותפקיד השיעורים
- משמעות סברת *khazi le’itztarufe* ומוקד המחלוקת
- היחס בין ״כל חלב״ לבין *khazi le’itztarufe* ושילוב פסוק וסברא
- האם חצי שיעור הרחבה או איסור מחודש והשלכות עונש ומניין המצוות
- תוספות, כוי, וריבוי משני דברים מאותו פסוק
- סברא לעומת פסוק: ״למה לי קרא סברה הוא״ והשלכת שיטת הרמב״ם
- תוספות ישנים: עיקר המקור, מלקות בחצי שיעור, ואיסור מחודש
- רס״ג, יום כיפור, ומלקות כפדיון מכרת
- פרשת וישלח: דורון, תפילה ומלחמה
- *khazi le’itztarufe* כסייג או כ״התחלת אכילת איסור״ ונפקא מינות
סיכום
סקירה כללית
השיעור פותח בהבהרה מנהלית על מעבר ללימודים פרונטליים ברביעי–חמישי עד הצהריים וללא שיעורי זום, ומכאן שהשיעור הבא מתקיים ביום ראשון. לאחר מכן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בחצי שיעור דרך שתי שאלות יסוד: מה תפקיד שיעורי התורה בהגדרת פעולת האכילה ומה מוסיפה סברת *khazi le’itztarufe* על עצם ההכרעה שפחות מכשיעור נחשב אכילה. בהמשך מוצג היחס בין שני מקורות רבי יוחנן, הסברא *khazi le’itztarufe* והדרשה מ״כל חלב״, ונבחנת השאלה אם חצי שיעור הוא הרחבה של האיסור המקורי או איסור מחודש, כולל עיון בתוספות ותוספות ישנים ובמעמד סברא מול פסוק לשיטת הרמב״ם. לבסוף מובאת דרשה קצרה לפרשת וישלח על ״דורון, תפילה ומלחמה״, ונידון פירוש אחרונים ל-*khazi le’itztarufe* כ״התחלת אכילת איסור״ שאינה סייג אלא מנגנון של אפשרות צירוף, עם נפקא מינות כגון סוף יום כיפור ושבועה על חצי שיעור.
סידור הלימודים ברביעי–חמישי
השיעורים ברביעי וחמישי מתקיימים פרונטלית במכון בבית המדרש מהבוקר עד הצהריים והלו״ז מסתיים במנחה אחת שלושים וחמש ללא המשך לימודים לאחר מכן. ביום חמישי לא מתקיימים שיעור כללי, שיעור גמרא, והשיעור השלישי שנופל על שעות יום עיון, וגם שיעור נוסף שהמרצה נותן לא יינתן. השיעור הבא מתקיים ביום ראשון.
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בחצי שיעור ותפקיד השיעורים
ריש לקיש תופס ששיעורי התורה מגדירים את פעולת האכילה עצמה, ולכן מי שאכל פחות מכשיעור ״פשוט לא אכל״ ואין כאן אפילו איסור. רבי יוחנן תופס שהפעולה מוגדרת גם בפחות מן השיעור, והשיעור נאמר לגבי חיוב העונש, ולכן יש איסור ואין עונש. הדין של חצי שיעור שייך כשהפעולה המלאה נעשית על כמות חלקית, אך כאשר הפעולה עצמה אינה ״פעולה מלאה״ אין דין חצי שיעור.
משמעות סברת *khazi le’itztarufe* ומוקד המחלוקת
רבי יוחנן אינו מסתפק בקביעה שפחות מכשיעור נקרא אכילה אלא מוסיף את הטעם *khazi le’itztarufe* כדי לומר שלא רק שהמעשה הוא אכילה אלא שגם החפץ הנאכל הוא ״איסור״ באיכותו, ורק הכמות חסרה. לפי הבנה זו, *khazi le’itztarufe* מוכיח שבכל חלק קטן קיימת איכות האיסור מפני שצירוף החלקים יוצר איסור מלא. ריש לקיש יכול להסכים ל-*khazi le’itztarufe* במובן שאיכות האיסור קיימת, אך לטעון ש״בעינן אכילה וליכא״ ולכן אין איסור דאורייתא בחצי שיעור, והמחלוקת מתמקדת בשאלה אם אכילת פחות מכזית היא פעולת אכילה.
היחס בין ״כל חלב״ לבין *khazi le’itztarufe* ושילוב פסוק וסברא
בגמרא סברת *khazi le’itztarufe* מופיעה כהסבר לשיטת רבי יוחנן, ובהמשך רבי יוחנן מביא ברייתא הלומדת מ״כל חלב לרבות כל שהוא חלב״, והמהלך מצטייר כהתלכדות ולא כמקורות סותרים. הפסוק לבדו אינו מספיק כי ״כל חלב״ הוא ריבוי שדורש קביעה מה ראוי לרבות, והסברא מכוונת את הריבוי לחצי שיעור במקום אפשרויות אחרות כמו כוי. הסברא לבדה אינה בהכרח חזקה דיה לחדש איסור דאורייתא ״יש מאין״ ולכן נדרש פסוק כדי לעגן את האיסור, והוצג גם נימוק חלופי דרך שיטת הרמב״ם שלצורך מעמד דאורייתא נדרש גם ציווי בפסוק ולא רק תוכן סבראי. הוצג עיון בשורש התשיעי של הרמב״ם על ציווי ותוכן במניין המצוות ובשורש השני על הלכה מדרשה כ״דברי סופרים״, והוצע חילוק שדרשה המפרשת דין קיים יכולה להניב הלכה דאורייתא.
האם חצי שיעור הרחבה או איסור מחודש והשלכות עונש ומניין המצוות
הוצגה הדילמה שאם חצי שיעור הוא הרחבה של הלאו המקורי קשה מדוע אין מלקות, ואם הוא איסור מחודש קשה מדוע אינו נמנה במניין המצוות ומדוע לא לוקים על כל לאו. הובאה עמדת הרמב״ן בתורת האדם שחצי שיעור הוא איסור קל יותר והעדר מלקות משמש אצלו אינדיקציה לקלות, תוך הערה שאין הכרח שתהיה הלימה בין חומרת עבירה לחומרת עונש. הוצע שבפשט ״כל חלב״ ו-*khazi le’itztarufe* נוטים לראות בכך הרחבה של האיסור הקיים, והדבר מעורר צורך להסביר את התפיסה הרואה בזה איסור מחודש.
תוספות, כוי, וריבוי משני דברים מאותו פסוק
תוספות מקשה מדוע רבי יוחנן לא נימק מ״כל חלב״ אף שהוא עצמו מביא את הברייתא, ומתרץ שללא טעם *khazi le’itztarufe* היה מקום לומר שעיקר הריבוי נצרך לכוי וחצי שיעור רק מדרבנן ואסמכתא. הועלתה טענה שגם בלי כוי עדיין נדרשת סברא כדי לפרש מה לרבות מריבוי, ושבמקרה הצורך היו מחפשים דבר אחר לרבות. נשאלה השאלה כיצד מרבים מאותו פסוק שני דינים, והובא הרשב״א בברכות שמוטרד מלימוד ״תרתי״ מ״שמע״ ומיישב שקיים קשר הכרחי בין הדינים, ובמקביל הוצע שב״כל חלב״ הריבוי הוא ״כל מה שיש בו מימד של חלב״ ולכן יכול לכלול כמה מופעים בעלי יסוד משותף.
סברא לעומת פסוק: ״למה לי קרא סברה הוא״ והשלכת שיטת הרמב״ם
הוצגה תפיסה רווחת שסברא יכולה להחליף פסוק מפני שקושיית ״למה לי קרא סברה הוא״ מניחה ששתיהן באותה עוצמה, ונאמר שבוודאי לפי הרמב״ם אין זה פשוט. הובאה דוגמה מהשורש התשיעי על יחס ציוויים ותכנים, ונאמר שלשיטת הרמב״ם נדרש גם ציווי וגם תוכן כדי שמצווה תימנה. הובאה דוגמה מהשורש השני שלפיה דין מדרשה הוא ״דברי סופרים״ בהעדר פסוק ״יורה עליו״, והוצע שבחצי שיעור נדרש הפסוק של ״כל חלב״ כדי להעניק מעמד דאורייתא לצד הסברא. הוצגה גם נקודת קושי שברמב״ם הצורך בפסוק קשור לעקרון ״אין עונשין אלא אם כן מזהירין״ בעוד שבחצי שיעור אין עונש, ונקשרה מחלוקת הצל״ח והפני יהושע בברכות ל״ה אם סברא לבדה יוצרת דין דאורייתא גם ללא פסוק.
תוספות ישנים: עיקר המקור, מלקות בחצי שיעור, ואיסור מחודש
תוספות ישנים קובע ש״עיקר טעמיה דרבי יוחנן״ הוא מ״כל חלב״ ומסיק ״ואם כן מלקי נמי לקי״, ומתוך כך נבנתה הבנה שהפסוק מחדש לאו עצמאי של חצי שיעור שמוליד מלקות אך לא כרת מפני שכרת לא התרבה. הוצע שהברייתא ״אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה״ מובנת כשאלה בתוך איסור חלב עצמו כיצד תיתכן אזהרה בלי עונש, והתשובה היא שהאיסור של חצי שיעור אינו איסור חלב המקורי אלא איסור חדש. בהמשך תוספות ישנים מקשה שאין זה מסתדר עם סוגיות כגון ״כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר״ ועם קביעת רבי יוחנן ש״שיעור שלם למלקות״, ומסיק על כרחך ש״קרא דכל חלב לא מיירי אלא באיסורא בעלמא״ ללא מלקות. הובאה עוד קושיה מפסחים שכל מחמצת מרבה תערובות ונוקשה בלאו, ונאמר בתוספות ישנים ״ויש לחלק בדרשות״.
רס״ג, יום כיפור, ומלקות כפדיון מכרת
נאמר שלפי רס״ג אין כלל לאו על אכילה ושתייה ביום כיפור אלא רק עשה של עינוי, וממילא הדיון במלקות ביום כיפור אינו שייך באותו אופן. הועלתה אפשרות שמלקות בחייבי כריתות יכולה לפעול כדרך להיפטר מן הכרת ולא כעונש על לאו, בהקשר לפולמוס הסמיכה בצפת שמטרתו הייתה להלקות אנוסים כדי לפוטרם מכרת. הובאה סוגיית מכות י״ג על ההבחנה בין שבת ליום הכיפורים ועל רבי יצחק ש״לדונו בכרת ולא במלקות״, והוצע שלשיטה שמלקות באות לפטור מכרת ייתכנו מלקות גם במקום שאין לאו, אך בחצי שיעור שאין כרת לא תהיה עילה למלקות מסוג זה.
פרשת וישלח: דורון, תפילה ומלחמה
פרשת וישלח נפתחת ב״וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום״ ומתוארת בהכנת יעקב למפגש עם עשו. רש״י מביא שיעקב התקין עצמו לשלושה דברים: דורון, תפילה ומלחמה, והדברים מפורשים כהשתדלות טבעית ופשרה, קשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא והבנה ששום דבר אינו קורה בלי רצון השם, ומוכנות לעמוד על שלנו כשאין ברירה. יעקב משלב תפילה עם מעשים, מתפלל ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״ ובמקביל שולח מתנות רבות לעשו, ומתבקשת תפילה שיזכה השם ללכת בדרכיו של יעקב ולנצח קשיים.
*khazi le’itztarufe* כסייג או כ״התחלת אכילת איסור״ ונפקא מינות
הוצגה פרשנות אחרונים שלפיה *khazi le’itztarufe* אינו אינדיקציה לאיכות האיסור בחלק אלא נימוק מסוג סייג מחשש להגיע לשיעור שלם, ונאמר שקשה לתלות בכך איסור דאורייתא מפני שסייגים הם בדרך כלל דרבנן, תוך ציון אתוון דאורייתא שמדבר על חריגים כמו ייחוד ובל ייראה. הובאה נפקא מינה של אכילת חצי שיעור ברגעים האחרונים של יום כיפור כאשר אין אפשרות להשלים לשיעור שלם, ונאמר שיש שמבחינים בין ״סייג״ כגדר שעוצר המשך לבין ״גזירה״ החוששת לתרחישים אחרים. לאחר מכן נטען שבלשון מקורות יסודיים אין מדובר בסייג, והובאו המאירי, השאגת אריה, ואבני מילואים שמסבירים שחצי שיעור הוא ״התחלת אכילת איסור״ במובן שכאשר יש אפשרות לצירוף בתוך כדי אכילת פרס, האכילה הראשונה נחשבת אכילת איסור בכוח הצירוף, אך כאשר אין אפשרות לצירוף ״לא חזי תו להצטרופי״ אין איסור דאורייתא באותו אופן. המאירי תולה בכך גם את הדין בשבועה על חצי שיעור וקובע שכאשר הנשבע מגלה דעתו שאינו מכוון לצירוף ייתכן שאין כאן איסור תורה אלא ״מדברי סופרים״ ולכן השבועה חלה. בסיום נאמר שההכרעה אינה הוכחה פורמלית אלא קריאת לשון, והודגש שהניסוח של ״למפרע״ ו״התחלת אכילת איסור״ אינו סגנון של סייג אלא של מבנה פעולה התלוי באפשרות השלמה.
תמלול מלא
טוב, בואו נתחיל. בשיעור הקודם, לפני שאני ממשיך בעצם, ביום חמישי, רביעי וחמישי קיבלתם הודעה, לרביעי וחמישי אמורים להיות לימודים פרונטליים במכון עם שיעורים שיינתנו שם בבית המדרש. אז התוכנית היא, נשלחה תוכנית, זה בעצם שיעורים מהבוקר עד הצהריים, ובצהריים מסתיים הלו"ז. זאת אומרת, לא ממשיכים לימודים אחר כך כי הזום וזה, אנשים צריכים לחזור הביתה, מסובך. אז אנשים מגיעים עד הצהריים למכון ברביעי חמישי, ובצהריים מסיימים, במנחה אחת שלושים וחמש מסיימים, ואין המשך אחר כך. זאת אומרת שמבחינתנו ביום חמישי זה אומר שלא יהיה שיעור כללי, לא יהיה שיעור גמרא, השיעור השלישי שאמור להיות כי זה נופל על השעות של היום עיון. ויש עוד שיעור שאני נותן, מי מכם שרשום אני לא יודע, גם כן לא יינתן, הוא בשתיים או בשתים עשרה בעצם, או בשתים עשרה או בשתיים אני לא זוכר, והוא לא ניתן בכל מקרה. אז רק קחו את זה בחשבון, אנחנו בעצם אמורים להיפגש לשיעור הבא אחרי היום ביום ראשון. אוקיי, אני חוזר לענייננו. בשיעור הקודם התחלנו את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי חצי שיעור. ראינו שמפשט הגמרא נראה, לפחות שמנתחים את ריש לקיש, שיש שמה תפיסה שונה של שיעורי התורה. למה, מה תפקידם של שיעורי התורה. ריש לקיש אומר ששיעורי התורה מגדירים את הפעולה של האכילה, מדבר כרגע על אכילה לצורך הפשטות, מגדירים את פעולת האכילה, מי שאכל פחות מכשיעור פשוט לא אכל, ולכן לא יכול להיות שיש פה אפילו איסור לא רק עונש. לפי רבי יוחנן יש פה איסור ואין עונש. התפיסה הפשוטה זה שהפעולה מוגדרת גם על פחות מהשיעור, השיעור זה הכמות המינימלית שעליה אמורה להיעשות הפעולה. ולכן כיוון שהפעולה נעשתה אז האיסור קיים. השיעור נאמר לגבי החיוב בעונש, כל עוד הפעולה לא נעשתה על השיעור המלא אין חיוב בעונש. וקשרתי את זה לכמה וכמה הערות של ראשונים ואחרונים וירושלמי שרואים שמה שבאמת בחצי פעולה אין דין חצי שיעור. כאשר הפעולה עשויה בעצמה לא התבצעה באופן מלא אז אין דין חצי שיעור. דין חצי שיעור זה כשהפעולה המלאה נעשתה אבל היא נעשתה על כמות חלקית. אוקיי, אז זה הטענה הבסיסית. ראינו שמעבר לתפיסה של השיעורים, ריש לקיש לא מקבל, הרי יש פה תמיד במצב שבו יש מחלוקת בגמרא והגמרא מסבירה את דעתו של ריש לקיש ומסבירה את דעתו של רבי יוחנן. אנחנו צריכים לשאול אלף, מה רבי יוחנן אומר על סברתו של ריש לקיש ומה ריש לקיש אומר על סברתו של רבי יוחנן. מה שאמרתי עד עכשיו זה מה רבי יוחנן אומר על סברתו של ריש לקיש. ריש לקיש אומר שבעינן אכילה וליכא, אז רבי יוחנן יגיד לא נכון, איכא. זאת אומרת שמי שאוכל פחות מכשיעור זה כן נקרא אכילה רק חסרה הכמות. עכשיו השאלה אז איך זה מתקשר למה שרבי יוחנן אומר את הסברא של חזי לאיצטרופי. הרי הנימוק של רבי יוחנן, רבי יוחנן לא מסתפק בלהגיד לא נכון זה כן אכילה גם כשאתה אוכל חצי זית, מעבר לזה הוא מוסיף את הנימוק של חזי לאיצטרופי. השאלה היא מה מוסיף הנימוק של חזי לאיצטרופי מעבר לטענה שיש פה אכילה. אני מניח שפה נכנסת הסברא של האחרונים שאומרים שחזי לאיצטרופי פירושו שהאיכות של האיסור קיימת גם אם הכמות חסרה, כי עובדה שאם אתה לוקח את השליש זית הזה ומוסיף לו עוד שליש זית ועוד שליש זית אתה מקבל את האיסור המלא, זה אומר שכבר בשליש יש את האיכות של האיסור. למה צריך גם את זה בנוסף לסברא הקודמת שגם פחות מכשיעור זאת אכילה? כי אתה צריך להגיד שנכון שזאת פעולת אכילה אבל את מה אכלת? אכלת את ה… אז אומר רבי יוחנן מה זאת אומרת, מה שאכלתי הוא כן חזיר רק בכמות קטנה. והראיה שהוא חזי לאיצטרופי. אם תוסיף עוד פעם את הכמות הזאת ועוד פעמיים את הכמות הזאת, אז תקבל איסור חזיר מלא. זה אומר שבכל חלק מהכמות ישנה איכות האיסור, זה נקרא חזיר. כל מה שחסר זה רק הכמות. ובזה הצירוף של שני הדברים האלה ביחד הוא ההסבר למה לפי רבי יוחנן יש איסור דאורייתא בחצי שיעור. מצד אחד פחות מכזית זה גם אכילה, בזה הוא נגד ריש לקיש. מצד שני פחות מכזית זה גם חזיר מה שאני אוכל. הפעולה היא פעולת אכילה ומה שאני אוכל הוא גם חזיר. אם אני חוזר עכשיו לריש לקיש, אז ריש לקיש אומר לי פחות מכזית זה לא אכילה. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שיכול להיות שאת סברת חזי לאיצטרופי ריש לקיש יקבל. ריש לקיש גם יסכים שאם אני אוכל שליש זית חזיר יש פה את איכות האיסור, אכלתי חזיר. רק לא אכלתי. זאת אומרת לא עשיתי פעולת אכילה. אז אם אני חוזר עכשיו, מחזיר את הכדור חזרה לריש לקיש אחרי שהסברתי את רבי יוחנן, אני חוזר, מה ריש לקיש לא מקבל? יכול להיות שריש לקיש מקבל את הסברא של חזי לאיצטרופי, הוא רק טוען בסדר בעינן אכילה וליכא. ובאמת במהלך הגמרא מאוד נראה כך. במהלך הגמרא הגמרא מתחילה עם רבי יוחנן והיא אומרת חזי לאיצטרופי. זה ההסבר הבסיסי. עכשיו היא חוזרת לריש לקיש שואלת אותו אוקיי ומה הטעם שלך? אז הוא אומר בעינן אכילה וליכא. מה אתה אומר על החזי לאיצטרופי? הוא לא עונה על זה. אז הוא לא, הוא לא צריך לענות על זה כי הוא מקבל את חזי לאיצטרופי. הוא רק טוען שחזי לאיצטרופי לא יכול לעמוד לעצמו. כי נכון שמה שאכלת פה הוא חזיר אבל מה שעשית הוא לא פעולת אכילה. כי אם אתה לא אוכל כזית, אז זה אמנם חזיר אבל הפעולה היא לא פעולת אכילה. ולכן אומר ריש לקיש למרות שיש את סברת חזי לאיצטרופי אין איסור דאורייתא של חצי שיעור. רבי יוחנן מה שהוא חולק על ריש לקיש זה רק בנקודה הזאת שלדעתו גם אכילת חלק מזית הוא פעולת אכילה. את החזי לאיצטרופי זה לא מחלוקת, שניהם יכולים להסכים. אז נכון שבהתחלה כשרבי יוחנן הסביר את עמדתו הוא הביא רק את סברת חזי לאיצטרופי כי הוא הניח כדבר מובן מאליו שזאת אכילה. ורק כאשר ריש לקיש מתבקש לענות לו אז ריש לקיש אומר מה פתאום דבר כזה הוא לא אכילה ואז אני מתוך זה מבין שלפי רבי יוחנן זאת כן אכילה. וברגע שאני מבין שזאת המחלוקת אין סיבה להניח שהם גם חולקים בדין חזי לאיצטרופי. יכול להיות שמסכימים בסברת חזי לאיצטרופי לפחות אם זאת ההבנה בחזי לאיצטרופי. זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה עסקנו ביחס בין המקורות. בגמרא מופיע סברת חזי לאיצטרופי בהתחלה כהסבר לשיטת רבי יוחנן. אבל בהמשך כשרבי יוחנן מביא ברייתא נגד ריש לקיש, בברייתא מופיע מקור מפסוק כל חלב לרבות כל שהוא חלב. כן? זה מקור מפסוק. והשאלה מה היחס בין שני המקורות האלה. המסקנה שמתבקשת מהגמרא, דיברתי על זה גם בפעם הקודמת, המסקנה שמתבקשת מהגמרא זה שזה לא שני מקורות חולקים. עובדה שאחרי שרבי יוחנן הגמרא מסבירה אותו בחזי לאיצטרופי ממשיכה כמובן מאליו את הקושיה מכח הברייתא על ריש לקיש. זאת אומרת לרבי יוחנן אין שום בעיה עם הברייתא למרות שהברייתא לא מביאה את סברת חזי לאיצטרופי אלא את הלימוד מכל חלב. אז נראה שמבחינת הגמרא לא רואה בזה שני דברים סותרים חזי לאיצטרופי וכל חלב. גם אוקיי זה נראה בהמשך. לכן בפשטות נראה ששני המקורות האלה אמורים להתלקד ביחד. והסברתי בסוף השיעור שבעצם למה באמת שניהם מתלקדים אז אמרתי לא היה מספיק הפסוק לבד ולא הייתה מספיקה הסברא לבד. הפסוק לבד לא היה מספיק כי הפסוק כל חלב בא לרבות, השאלה אבל את מה לרבות? פה צריך להפעיל את הסברא שתגיד לי את מה סביר לרבות כי יכולתי לרבות כווי, יכולתי לרבות לא יודע מה כל מיני דברים אחרים. הסברא אומרת כן אבל יש הגיון גם לרבות חצי שיעור. זה למה לא מספיק הפסוק לבד. ואמרתי שבדרך כלל לא דורשים טעמא דקרא זה רק על דברים שכתובים במפורש בפסוק אבל דברים שנלמדים מדרשה. תמיד בבסיס יש סברא, כי אחרת לא היינו יכולים לדרוש את הדרשה הזאת. מאיפה להמציא את הדרשה הזאת? בגלל שיש לנו סברא שכך ראוי לדרוש. הצד השני של המטבע, למה לא מספיקה הסברא לבדה? למה צריך את הפסוק? כאן אמרתי שיכול להיות שהסברא לבדה לא מספיק חזקה כדי לייצר איסור יש מאין. כי גם אם אתה אומר שאיכות האיסור קיימת, זה ה"חזי לאצטרופי" שראינו, ואם אתה אומר שזה סייג, אנחנו נראה בהמשך, בנימין העלה את זה גם בשיעור אתמול, אבל נראה את זה גם בהמשך, אולי זה גם איסור סייג שמא תאכל שיעור שלם, הדברים האלה הם לא מספיק חזקים כדי ללמוד מכאן שיהיה איסור גם בחצי שיעור. ואם הייתה לי הסברא הזאת לבדה, לא בטוח בכלל שהייתי יכול להסיק מכאן את המסקנה שיש איסור דאורייתא גם בחצי שיעור. והראיה שאת העונש למשל אני לא מטיל על החצי שיעור. הסברא הזאת היא לא סברא מוחלטת. אז לכן צריך את הפסוק שיאמר לי שהסברא הזאת היא מספיק חזקה כדי לייצר איסור דאורייתא. בקיצור צריך את השילוב של הסברא והפסוק. עוד עסקנו בשאלה האם איסור חצי שיעור זה איסור מחודש או שהוא הרחבה של האיסור המקורי, נגיד בחלב. זה הרחבה של איסור חלב רק בלי העונש או שזה איסור מחודש, איסור חצי שיעור. היה קושי על כל אחת משתי האפשרויות. אם מדובר בהרחבה של האיסור הקיים, אז אם עברת על הלאו למה אתה לא נענש? אדם אוכל חזיר, עבר על הלאו של חזיר, התורה מטילה עונש מלקות על מי שאוכל, מי שעובר על לאו של חזיר. פה אתה אומר לי אני עובר על לאו של חזיר אבל לא לוקה. למה לא ילקה? מצד שני, אם תגיד שזה איסור מחודש, אם זה איסור מחודש, אז א', עדיין יש מקום לדון למה לא ילקה? על כל לאו לוקין. ב', לא ברור למה הוא לא נמנה במניין המצוות. אף אחד לא מונה חצי שיעור במניין המצוות. אז אמרתי שיכול להיות כמו הידור מצווה, איזה כללים, כללי רוחב, מטא-הלכתיים, לא ייכנסו כמצווה במניין המצוות. זה דיברתי על זה. ראינו ברמב"ן בתורת האדם, שחצי שיעור, למרות שהוא מתלבט בין שתי האפשרויות האלה, עדיין הוא אומר שזה ברור שחצי שיעור הוא איסור קל יותר. בין אם זאת הרחבה של האיסור המקורי ובין אם זה איסור מחודש. זאת אומרת, הוא תופס את העובדה שאין מלקות על האיסור הזה כאינדיקציה לכך שהאיסור הזה הוא קל יותר. לא תמיד זה נכון אגב. לא תמיד היעדר עונש או עונש נמוך יותר, עונש קל יותר, אומר שגם האיסור קל יותר. זה לא לגמרי פשוט. אחת התפיסות אגב ב"אין עונשין מן הדין", זה שאין בהכרח קשר בין חומרת העבירה לחומרת העונש. ולכן גם אם העבירה השנייה חמורה יותר, זה לא אומר שמגיע לך את העונש שקיבלת על הראשונה, כי העונשים שונים זה מזה בסוג. גם בסוג, ולא רק בעוצמה או בחומרה שלהם. בכל אופן, סיימתי בזה ששני המקורות, גם "כל חלב" וגם סברת "חזי לאצטרופי", נראה מהם, לפחות הפשט הפשוט, זה שלא מדובר על איסור מחודש אלא על הרחבה של האיסור הקיים. "כל חלב", אז זה כל דהו חלב, זאת אומרת זה בא לרבות להרחיב את איסור חלב, זאת התפיסה הפשוטה. אפשר להתווכח עם זה קצת, אפשר להגיד: "כל דהו חלב" זה בא לחדש שיש איסור מחודש על משהו שהוא פחות מכשיעור. אבל בפשטות זאת הרחבה של האיסור הקיים. ו"חזי לאצטרופי" לפי איך שאני הסברתי אותו קודם, הוא ודאי מוטה לכיוון הזה. כי אתה אומר לי בעצם שיש פה את איכות האיסור המקורי, את האיכות של החזיר גם כשאתה אוכל פחות מכזית, ולכן יש פה איסור. איזה איסור? איסור חזיר. כי אתה אמרת לי שיש פה את איכות האיסור המקורי, אז לכן יש פה את האיסור המקורי. אז גם לפי התפיסה של "חזי לאצטרופי" נראה שזה לא איסור מחודש אלא הרחבה של האיסור המקורי. וזה כמובן מעורר את השאלה: אז איך מבינים את התפיסה שמדובר פה באיסור מחודש? אני אחזור לעניין הזה בהמשך. בוא נתחיל עכשיו, עד כאן בערך סיכמתי עם קצת תוספות את מה שאמרתי. אני משתף אתכם את התוספות אצלנו בסוגיה. כיוון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל. אומר התוספות: תימה לי, אמאי לא קאמר מטעמא דבי סמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור? דהא רבי יוחנן ידע להאי ברייתא דבי סמוך כמותיב מינה. הרי רבי יוחנן עצמו הביא את הברייתא הזאת כמתקפה על ריש לקיש. זאת אומרת שרבי יוחנן מכיר את הברייתא. זה לא שהוא נעלמה ממנו. נו, ולא רק שאני אמרתי, אני הערתי יותר מזה בגמרא, לא רק שהוא מכיר את הברייתא הזאת אלא הוא מקבל אותה, הוא מניח אותה, הוא מתקיף מכוחה את ריש לקיש. זאת אומרת ברור לו שהוא עצמו מתיישב היטב עם הברייתא הזאת. אבל איך? הברייתא לומדת את זה מכל חלב, והוא לומד את זה מסברא של חזי לאיצטרופי. אומר התוספות, ויש לומר דלהכי איצטריך ליה לרבי יוחנן לפרושי היי טעמא דחזי לאיצטרופי, משום דאי מקרא דכל חלב, הוה אמינא עיקר קרא לכוי איצטריך, וחצי שיעור מדרבנן ואסמכוה אקרא, אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי, סברא הוא, ומהאי טעמא דדרשה גמורה היא בחצי שיעור. אומר התוספות הרי מהכל חלב אנחנו מרבים שני דברים, חצי שיעור וכוי. עכשיו אם לא הייתה הסברא הייתי מרבה רק את הכוי, לא את החצי שיעור. לכן צריך את הסברא. כן, מה שאני אמרתי, כן מה שאני אמרתי קודם, בגלל הסברא שחזי לאיצטרופי זאת סברא, אני לומד שהריבוי מכל חלב של חצי שיעור הוא באמת ריבוי מלא, הוא לא אסמכתא, וזה איסור דאורייתא. אבל יש פה נקודה ששווה לשים אליה לב. תוספות משתמש בעובדה שהברייתא לומדת מכל חלב שני דברים, גם את חצי שיעור וגם את הכוי, אוקיי? ולכן ואז הברייתא ואז התוספות אומר ככה, אם לא הייתה לנו את הסברא שחצי שיעור אסור מן התורה, אז הייתי מרבה רק את הכוי, יש לי מה לרבות הרי מכל חלב. כל חלב צריך לרבות משהו, ויש לי מה לרבות מכל חלב. כוי. אז אם לא הייתה לי את הסברא, הייתי מסתפק רק בכוי ולא הייתי מרבה את החצי שיעור. מה היה קורה אם היו מרבים רק את חצי שיעור? לא היו מרבים, מכל חלב היו לומדים רק את חצי שיעור. כן, אם הכוי הוא לא בריה בפני עצמה, מה שהגמרא אומרת בהמשך, הרי זה מחלוקת תנאים, יש שיטות שלא מרבים מהפסוק הזה את הכוי. אז מה, מה אז נגיד? אני חושב שלא צריך להגיע לדוגמה של הכוי. גם אם לא מרבים שום דבר חוץ מחצי שיעור, עדיין אפשר להגיד את מה שתוספות אמר, בדיוק מה שאני אמרתי קודם בסיכום של השיעור הקודם, שמה? נגיד שיש מכל חלב מרבים רק את חצי שיעור. היה מקום, אי אפשר להגיד שזה אסמכתא בעלמא כי אז את מה אתה מרבה מכל חלב? הרי הנחת היסוד כמובן שהביטוי כל חלב דורש ריבוי מאיזושהי סיבה. עכשיו אם אתה לא מרבה את חצי שיעור אלא זה רק אסמכתא וזה בעצם דין דרבנן, אז מה אתה מרבה מכל חלב? לכן הניסוח נדמה לי צריך להיות, אם לא הייתה לי סברא שחצי שיעור צריך להיות אסור מן התורה, אז אולי הייתי מוצא משהו אחר לרבות, משהו שיש לגביו סברא מצד עצמו, גם אם בגמרא עצמה לא היה מופיע עוד משהו כמו הכוי. משהו אחר, לא יודע, אני הייתי ממציא מעצמי כוי, או הייתי מרבה לא יודע מה חלב של חיה ולא רק של בהמה, ולא רק של חיה, לא של ספק כמו כוי, אלא של בהמה ממש, אוקיי? אולי גם הייתי מרבה את זה. אז לכן הטענה היא שהטענה שצריך את הסברא כדי לרבות את החצי שיעור לא תלויה בזה שבאמת הגמרא תרבה משם עוד משהו, ולכן את החצי שיעור אפשר היה לא לרבות. גם אם הגמרא לא הייתה מרבה שום דבר, עדיין אם לא הייתה סברא בחצי שיעור אז הייתי מחפש משהו אחר לרבות, ואם לא הייתי מוצא אז אולי לא הייתי מרבה כלום. אתה בכל מקרה צריך סברא כדי להסביר ריבוי. לכן לא צריך את העובדה שיש פה דוגמה נוספת. אני אשאל יותר מזה, למה באמת עוד שאלה, למה באמת מרבים מאותו פסוק שני דברים שונים? איך זה יכול להיות? בדרך כלל מכל פסוק לומדים משהו אחד. איך מרבים גם כוי וגם חצי שיעור? יש סברא בחצי שיעור, וכנראה גם יש סברא בכוי. אוקיי, בסדר, עכשיו יש לי שתי סברות אבל יש לי רק ריבוי אחד. איך אני יכול לרבות מאותו פסוק שני דברים? בתפיסה הפשוטה בדרך כלל כשאנחנו רואים שמרבים ממקור אחד שני דברים שונים, בדרך כלל מה שאנחנו אמורים לעשות זה לחפש יסוד משותף לשני הדברים. אביא למשל דוגמה שחביבה עליי מאוד, לא קשורה אלינו, אבל רק להראות את העיקרון. גמרא בברכות בדף טו, מביאה שם את דעת רבי יוסי, במחלוקת תנאים, מביאה דעת רבי יוסי. שישמיע לאוזניך מה שאומר פיך ושזה יכול להיאמר בכל לשון. אז מקשה הרשב"א, פירש רש"י ז"ל תרתי שמעת מינה, כי דרש נמי שמע בכל לשון, שמיעה נמי שמעת מינה דצריך להשמיע לאוזנו. ואינו מחובר בעיניי, שואל הרשב"א. דמנלן דשמעת מינה תרתי. מה זאת אומרת? איך אתה יכול לרבות שני דברים? מי אמר שלומדים מזה שני דברים? אם ריבית דבר אחד, אז אין לך מקור לרבות דבר אחר. מאיפה אתה יודע שמרבים עוד דבר? ועוד, בלאו הכי ממילא, וזה הרי לא אותו יסוד, הוא כבר רומז לזה שאם אתה רואה שני דברים שמתרבים אז כנראה שיש להם יסוד משותף. אבל פה הוא אומר אין להם יסוד משותף. שמע בכל לשון ולהשמיע לאוזנו זה שני דינים שונים, מה הקשר ביניהם? אומר הרשב"א ככה, ונראה לפרש דהכי קאמר, כיוון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע, ממילא שמעת מינה דצריך להשמיע לאוזנו. ואילו, למה לי דאיצטריך רחמנא למישרי כל לשון שהוא שומע? פשיטא. שהרי אם אינו צריך להשמיע לאוזנו, אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי. וכדמשמע לקמן גבי בעל קרי, והרהור הלב לא שייך לשון. וממילא שמעינן שאין קפידא בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות. אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למישרי כל לשון, ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאוזנו. זאת אומרת, מה שמטריד את הרשב"א זה איך אנחנו לומדים שני דברים שונים מהמילים שמע ישראל, מאותה מילה בפסוק. והוא חייב להגיד שיש קשר בין שני הלימודים או יסוד משותף או שאחד תלוי בשני ובמילא, זה בא ממילא או משהו כזה. אבל בלי זה, לא לומדים שני דברים מאותו דבר, מאותו מקור בפסוק. אז איך אצלנו מכל חלב אנחנו לומדים גם את כוי וגם את חצי שיעור? אז כאן אני חושב שאפשר להגיד, אפשר להגיד בשתי צורות. לא, בעצם, אני אגיד ככה. יש שני סוגי ריבוי או שני סוגי לימודים שאני יכול ללמוד מהתורה. הלימוד של שמע ישראל הוא לא ייתור. לא בגלל שיש איזה מילה מיותרת או משהו שבא לרבות, אז אני מרבה דברים. אלא אני שואל את עצמי מה פירוש שמע? מה זה לשמוע? שמע בכל לשון או השמעה לאוזנך זה פירוש המילה שמע. אוקיי? עכשיו כאן, אם שמע בא לרבות שאני אשמע בכל לשון, מי אמר שזה בא לרבות שאשמיע לאוזני או להפך? אז הרשב"א שואל והוא עונה את מה שהוא עונה. כאן באמת יש מקום להיות מוטרד מזה שאני לומד שני דברים שונים מאותו עניין. אבל אצלנו כשכתוב כל חלב וזה בא לרבות, את מה זה בא לרבות? כל חלב, תחשבו על המשמעות. מה זה כל חלב? כל חלב הכוונה כל מה שיש בו אלמנט של חלב. נכון? זה נקרא כל חלב. עכשיו מה זה אומר? הרבה דברים. כל מה שיש בו אספקט מסוים של חלב. לכן מדבר כזה אין בעיה שאנחנו מרבים כמה דברים שונים. חלב של כוי יש בו מימד של חלב, וחלב חצי שיעור של חלב גם פה יש מימד של חלב בגלל סברת חזי לאצטרופי, שאני מבין שאת האיכות של חלב יש גם בחצי שיעור. אז כיוון שכך כשאני מרבה כל חלב כל דהוא חלב הכוונה, כל דהוא חלב אגב זה בא לרבות לא רק חצי שיעור, כל דהוא חלב גם בא לרבות כוי. זה גם כל דהוא. כל דהוא חלב לא הכוונה כל שהוא במובן הכמותי, אלא כל מה שיש בו מימד של חלב נכלל באיסור הזה. וזה יכול כמובן לרבות הרבה מאוד דברים. כל דבר שיש לו איזושהי נגיעה לחלב אסור, או פחות מכשיעור, או חלב של משהו שהוא ספק חיה ספק בהמה, או כל מיני דברים מן הסוג הזה. כל הדברים האלה הם נוגעים באיזושהי צורה במושג חלב, יש בהם כלשהו של חלביות, של ה… של המושג חלב. ולכן ריבוי מהסוג הזה יכול לרבות הרבה דברים. אבל כמובן, שוב פעם אני חוזר לנקודה, זה מותנה בזה שהסברה באמת תגיד לי שיש פה את הממד הזה של איסור חלב. וזאת, זה מה שעושה סברת חזי לאיצטרופי. אוקיי? טוב, אז אני חוזר אלינו. אפשר היה לפרש את הפסוק הזה גם באופן, את הצורך בפסוק, כן, כל חלב, באופן אחר. קודם אמרתי, למה צריך את הפסוק? הרי הסברה, למה לי קרא סברה הוא? יש לי סברה, והסברה לכאורה מספיקה, למה צריך פסוק? אז אמרתי, אולי הסברה לא מספיק חזקה כדי לייצר איסור, ולכן צריך את הפסוק. אבל יש אפשרות אחרת. אנחנו רגילים להבין, שכשגמרא שואלת למה לי קרא סברה הוא, פירוש הדבר, לא כולם רגילים, אבל זה מופיע באחרונים וככה הרבה פעמים אומרים, שסברה היא תחליפית לפסוק. כל מה שפסוק יודע לעשות, גם הסברה עושה. ולכאורה באמת יש ראיה ברורה לזה מהגמרא. כשהגמרא שואלת למה לי קרא סברה הוא, הגמרא בעצם מניחה שאם יש סברה, לא צריך פסוק. זאת אומרת, כל מה שיצא לי מהפסוק היה יוצא גם מהסברה. אם היה הבדל בין סברה לבין פסוק, לא היה מקום לשאלה למה לי קרא סברה הוא. צריך את הפסוק כדי שיהיה את מה שהפסוק נותן והסברה לא נותנת. אלא רואים מהקושיא הזאת, רואים שסברה ופסוק נותנים את אותו עניין. זה באותה עוצמה. שניהם דאורייתא, שניהם איסור גמור, הכל אותו דבר. ככה התפיסה המקובלת. אבל זה כנראה לא נכון, בטח בשיטת הרמב"ם. פחות או יותר בכל השיטות, אבל בטח בשיטת הרמב"ם זה לא נכון. למה? אביא אולי רק דוגמה אחת. אפשר לראות את זה ברמב"ם בעשרות מקומות. הרמב"ם בשורש התשיעי, הרמב"ם, כן יש לו שורשים לפני מנין המצוות. בשורש התשיעי הרמב"ם מדבר על למה אנחנו לא מונים מצוות שמופיעות כמה פעמים בתורה. לאווין או עשין שחוזרים על עצמם כמה פעמים בתורה, למה אנחנו מונים כל אחד מהם פעם אחת ולא כמספר הפעמים שזה מופיע? אז אומר הרמב"ם, כי אנחנו בעצם מונים, הרי יש פה כפילות, התורה בסך הכל חוזרת עוד פעם ועוד פעם. יש פה רק איסור, נגיד, שמירת שבת. התורה חוזרת איזה שתים עשרה פעמים. אנחנו מונים פה איסור אחד, או מצווה אחת. למרות שהתורה חוזרת שתים עשרה פעמים, אבל היא חוזרת על אותו דבר. זה מצווה אותי אותו דבר. מה שקובע, במילים אחרות אני אנסח את זה כך, מה שקובע זה התוכן ולא הציווי. אם יש תוכן אחד, גם אם יש שתים עשרה ציוויים, המצווה היא מצווה אחת. זה הרמב"ם בשורש התשיעי. בחצי השני של השורש התשיעי, הרמב"ם לכאורה אומר משהו הפוך. שמה הוא מדבר על לאו שבכללות. לאו שבכללות זה מצב שבו יש לי פסוק אחד, למשל לא תאכלו על הדם, וממנו לומדים כמה וכמה איסורים. שבית דין לא יאכל ביום שהם גוזרים מיתה, לא לאכול לפני התפילה, זאת אזהרה לבן סורר ומורה. יש שם איזה חמישה או שישה דברים שלומדים מלא תאכלו על הדם. אומר הרמב"ם, גם שם מונים מצווה אחת, או איסור אחד. במקרה הזה הוא מכניס את זה כאזהרה לבן סורר ומורה. הוא לא עושה מזה חמישה או שישה איסורים. שואל על זה רבי ירוחם פערלא בפירוש שלו לספר המצוות של רס"ג. בהתחלה יש שמה מאמר על כל אחד מהשורשים של הרמב"ם. הוא בודק אם רס"ג מסכים, לא מסכים, ודן בעניין הזה. במאמר שלו לשורש התשיעי, הוא טוען שיש סתירה בין שני חלקי השורש של הרמב"ם. בחלק הראשון של השורש, הרמב"ם אומר שמה שקובע זה התוכן, ולכן אם יש הרבה ציוויים עם תוכן אחד, זאת תהיה מצווה אחת, לא אכפת לי שיש הרבה ציוויים. בחלק השני עובד הפוך. מה שקובע זה הציווי ולא התוכן. כי כשיש חמישה תכנים שונים, אם יש לי ציווי אחד, זה נמנה כמצווה אחת. ואם הולכים לפי התוכן, זה אמור להיות חמש מצוות, לא אחת, כי התוכן קובע. והוא נשאר בצריך עיון. אומר שיש סתירה בין שני חלקי השורש של הרמב"ם. אבל כמובן אין פה שום סתירה, כי הרמב"ם, מה שהוא בעצם רוצה, שיטת הרמב"ם היא כנראה, שבשביל שמצווה כלשהי תימנה, צריך שיהיה ציווי ושיהיה לה תוכן עצמאי. שני הדברים נדרשים. אם יש שתים עשרה ציוויים עם אותו תוכן, אז כמה דברים שונים יש לי שיש עליהם גם ציווי וגם תוכן? רק אחד. יש לי רק תוכן אחד. אם יש אמנם שתים עשרה ציוויים, אבל תוכן אחד, אז אני מונה מצווה אחת. אם יש לי חמישה תכנים שונים אבל על כולם יש פסוק אחד, ציווי אחד שמצווה, אז פה שוב פעם, כמה דברים יש לי לגביהם גם תוכן וגם ציווי? אחד. חסרים לי ציוויים. בשביל שיהיו חמש מצוות אני צריך חמישה ציוויים שלכל אחד יש תוכן שונה. מתי הרמב"ם בשביל להגדיר מצווה כמצווה דאורייתא, כמצווה שנמנית במניין המצוות, הוא דורש שני דברים: שיהיה ציווי בתורה, ושהציווי הזה יהיה בעל תוכן עצמאי, לא תוכן חופף לציוויים אחרים. צריך גם ציווי וגם תוכן. עוד אינדיקציה לזה למשל, הרמב"ם בשורש השני. הרמב"ם כותב שם שאם הלכה נלמדת מדרשה, יש לה מעמד של דברי סופרים. היא לא דאורייתא, לא מונים אותה במניין המצוות, היא לא דאורייתא. זה דברי סופרים. למה? אומר הרמב"ם, כי אין שם פסוק יורה עליו. הלכה שנלמדת מדרשה, אין לנו פסוק. יש לנו איזה רמז שאנחנו מסברה או מדרשה מוציאים מהרמז הזה את ההלכה, אבל הפסוק לא אומר את זה. אם הפסוק לא אומר את זה, זה לא יכול להיות דאורייתא. עוד פעם, הרמב"ם לשיטתו, שבשביל שמשהו יהיה דאורייתא צריך שיהיה לו תוכן עצמאי וצריך שיהיה ציווי בפסוק. עכשיו אם אני מתרגם את הדברים האלה אלינו, אפשר להאריך בזה אני לא איכנס לזה יותר מדי, אם אני מתרגם את הדברים האלה אלינו, אז בהנחה שהייתה לי רק הסברה של "חזי לאצטרופי" בחצי שיעור, האם זה היה מספיק כדי לייצר איסור דאורייתא? לפי הרמב"ם לפחות יכול להיות שלא, כי בשביל שאיסור יהיה איסור דאורייתא אתה צריך גם ציווי בפסוק, לא מספיק שתהיה סברה. ולכן צריך את הריבוי של "כל חלב", שיהיה לזה גם מקור ולא רק סברה. אפשר כמובן לשאול, אבל "כל חלב" זה רק דרשה, ודרשה לפי הרמבם זה דברי סופרים, זה לא דאורייתא. פה אני חושב שאפשר לצאת מזה, אפשר לראות ברמב"ם בכמה מקומות, שאם הדרשה מפרשת דין קיים, אז התוצר הוא הלכה דאורייתא. למשל, הרמב"ם אומר שקידושי כסף זה דברי סופרים בתחילת הלכות אישות. הלכה אחת אחרי זה הוא כותב שמי שבא על האישה חייב מיתה בכל הדרכים האלה, כולל קידושי כסף. אם קידושי כסף זה מדברי סופרים, אז האישה היא מקודשת רק מדרבנן, אז איך מי שבא עליה חייב מיתה? אני חושב שהמשמעות היא, וכך רואים בספר המצוות ברמב"ם בקידושי כסף, קידושים בכלל, זה שהדרשה שמלמדת אותי את קידושי כסף היא מאירה לי את המושג "קידושין", שהוא מופיע בתורה "כי יקח איש אשה". כיוון שכך, כאן התוצר של הדרשה יהיה דאורייתא. כשהדרשה מחדשת הלכה מחודשת, לא מפרשת הלכה שכבר קיימת בתורה מוסיפה לה עוד פרט אלא מחדשת הלכה מחודשת זה דין דרבנן. אבל אם הדרשה רק מעצבת הלכה דאורייתא קיימת, אז גם התוצר של הדרשה הוא דאורייתא. עכשיו ב"כל חלב" לפחות אם אני מבין ש"כל חלב" זאת הרחבה של איסור חלב ולא מקור לאיסור חדש, אז באמת יהיה פה, אז אפשר להגיד שזה איסור דאורייתא לפי הרמב"ם, וזאת הסיבה שלא מספיקה הסברה אלא צריך את הפסוק. כיוון שבלי הפסוק זה לא היה יכול להיות דאורייתא. אמנם, אמנם יש פה מקום קצת להעיר על ההסבר הזה בצורך בפסוק, כי ברמב"ם בדרך כלל הוא אומר, הוא מנמק את הצורך בפסוק בזה שאין עונשין אלא אם כן מזהירין. ולכן אתה צריך אזהרה בפסוק, כי בלי זה אתה לא יכול להעניש. זאת אומרת שהצורך בציווי שמופיע בפסוק הוא תנאי לזה שאני אוכל להטיל עונש, אבל לא בהכרח תנאי לזה שהאיסור יהיה איסור תורה. שהרי בחצי שיעור אין עונש, רק איסור תורה. לכן יכול להיות שפה לא באמת צריך פסוק כדי שהאיסור יהיה איסור דאורייתא, כי לא מענישים עליו. רק במקום שמענישים אז צריך אזהרה, כי אין עונשין אלא אם כן מזהירין, ואזהרה זה פסוק. סברה היא לא אזהרה, צריך פסוק כדי להזהיר. אבל במקום שבו לא נענשים, בחצי שיעור אין עונש, במקום כזה יכול להיות שיהיה איסור דאורייתא גם אם אין לנו אזהרה לגביו. זה יכול להיות תלוי, יש מחלוקת ידועה בין הצל"ח והפני יהושע בברכות בדף ל"ה לגבי ברכת המזון לפניה, שאנחנו קוראים ברכת הנהנין, כן? הגמרא שם מסיקה שברכת הנהנין לומדים מסברה. כן, שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. אז זה סברא. אז שואל על זה הפני יהושע, אם זה סברא, אז למה ספק ברכות להקל? החיוב לברך צריך להיות דאורייתא, כי סברא דאורייתא. ואומר על זה הצל"ח, מה פתאום? מה פתאום סברא דאורייתא? אין על זה פסוק. בשביל שמשהו יהיה דאורייתא, צריך פסוק. עכשיו, מישהו שאוכל בלי ברכה לא נענש. נכון? בכל מקרה הוא לא נענש. אולי זה יהיה דאורייתא והוא לא נענש. כן, השאלה אם לאכול בלי ברכה זה לאו שיש בו מעשה או שאין בו מעשה. האיסור הוא שלא ברכתי או איסור שאכלתי בלי ברכה? הרי אני עושה את זה באכילה. טוב, יש מקום לדון בעניין הזה. בכל מקרה, לא מדובר פה על עונש. עכשיו, אם לא מדובר פה על עונש ובכל זאת הצל"ח טוען שצריך פסוק כדי שזה יהיה דאורייתא, אז רואים שהדרישה לפסוק היא לא דרישה לאפשרות להטיל עונש, אלא בלי הפסוק זה בכלל לא יהיה דין דאורייתא. לעומת זאת הפני יהושע יכול לענות לו, מה פתאום? סברא היא דאורייתא. נכון, צריך פסוק בשביל להעניש, אבל על אכילה בלי ברכה אין עונש. ולגבי זה שזה דאורייתא, הסברא לבד מספיקה. אולי מה שאני אומר כאן יהיה תלוי במחלוקת הצל"ח והפני יהושע, השאלה אם צריך פה פסוק כדי להפוך את זה לדאורייתא לפי הרמב"ם, כי בלי פסוק זה לא יכול להיות דאורייתא. אז זה תלוי בשאלה, לפי הפני יהושע הסברא לבדה מספיקה, כל עוד אין עונש וכאן הרי אין עונש. לפי הצל"ח, אפילו כשאין עונש, סברא לבד לא מספיקה, צריך פסוק. אז זה יכול להיות תלוי במחלוקת שלהם. אוקיי. אני אגיד אולי, אני אגיד אולי יותר מזה, רק בהערה. אם אני מבין שהאיסור הוא איסור מחודש, הכוונה חזי לאיצטרופי אמרתי, מסתבר שזה הרחבה של האיסור הקיים, כי יש פה את איכות האיסור המקורי. אבל הכל חלב, יש אולי מקום להבין אותו כחידוש של איסור מחודש, לא איסור חלב אלא איסור של חצי שיעור. אם זה כך, אז אולי יותר ברור למה צריך פסוק. אם הייתה לי רק הסברא, אז הייתי חושב שזו הרחבה של האיסור המקורי. הפסוק בא לומר שיש פה איסור מחודש. וזה כמובן בכפוף לשאלות ששאלתי, אז למה לא מונים אותו? למה לא מלקים עליו? וכדומה. טוב, אז עד כאן ראינו שהתפיסה הפשוטה גם בגמרא וגם בתוספות, שהפסוק והסברא הם משתלבים ביחד. זו לא שתי תפיסות חלוקות. תראו בתוספות ישנים, אני גם כן משתף איתכם. תוספות ישנים כאן על הדף ביומא. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, משום דחזי לאיצטרופי. מיהו, אומר תוספות, עיקר טעמא דרבי יוחנן דדריש ליה לקמן מקרא דכל חלב. עיקר הטעם זה הפסוק של כל חלב, זה לא הסברא של חזי לאיצטרופי. ואם כן, מלקי נמי לקי, דהכי משמע דמיירי קרא דכל חלב, מדקאמר אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וכולי. מה רואים בתוספות ישנים הזה? זה חידוש גדול. תוספות ישנים הזה קודם כל אומר דבר אחד, שעיקר הטעם של רבי יוחנן זה הפסוק ולא הסברא. הוא מוסיף, ואם כן מילקא נמי לקי. מתוך זה יוצא שעל חצי שיעור לוקים. וזה מה שלא פגשנו בינתיים. על חצי שיעור לוקים. ואז הוא אומר, דהכי משמע דמיירי קרא דכל חלב, מדקאמר אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. הוא מדייק את זה מהברייתא שרבי יוחנן מביא נגד ריש לקיש. לזה נגיע עוד מעט. לענייננו, מה שחשוב זה מה העיקר ומה לא העיקר, זה לא כל כך משנה, זה גם מה שאמרתי קודם שהסברא אומרת לי מה לרבות מהפסוק. אבל תוספות מחדש פה שני חידושים. א', שעל חצי שיעור לפי רבי יוחנן לוקים. ב', שהסיבה למה לוקים זה בגלל שהמקור הוא מהפסוק כל חלב ולא מסברא חזי לאיצטרופי. זה מה שהוא אומר, ואם כן מלקי נמי לקי. זאת אומרת, המילקא נמי לקי הוא מסקנה מזה שהאיסור של חצי שיעור יוצא מהפסוק של כל חלב. אם זה היה מסברא אז לא היו לוקים. אבל אם זה יוצא מהפסוק אז לוקים. השאלה היא למה? אז אני חושב שאפשר היה להבין את זה כמו שאני אמרתי קודם, שתוספות בא להגיד שכל חלב זה מחדש איסור מחודש. חזי לאצטרופי כמו שהסברנו באחרונים, זה בעצם הרחבה של האיסור הקיים. ולכן אומר התוספות, עיקר טעמא דרבי יוחנן זה מכל חלב. וכל חלב זה איסור מחודש. ואז מה? ואז יוצא שאיסור חצי שיעור בעצם הוא לא מיעוט של האיסור הקיים. הוא ריבוי של איסור חדש. ואם זה ככה זה אין סיבה שלא ילקה. כמו כל לאו בתורה, אם יש לאו ואתה עברת עליו אתה לוקה. אם אתה אומר לי שזה הלאו של איסור חלב הרגיל, אז כשהדין חצי שיעור בא למעט אותו, ממה הוא ממעט אותו? הוא ממעט אותו מהעונש. נכון? כל חלב בא למעט שלמרות שיש פה איסור, אין פה עונש. לכן ברור שלא לוקה. אבל אם אתה מבין שכל חלב הוא לא מיעוט הוא ריבוי, הוא בא לרבות את האיסור לא בא למעט את העונש. אז בעצם יש פה איסור חדש של חצי שיעור חלב. ואם זה ככה, אז בהחלט, כמו שאומר תוספות, אז אם כך גם לוקה עליו. כמו כל איסור לאו, ברגע שיש איסור לאו לוקים עליו. לא צריך, אתם יודעים שבכל העונשים אז צריך מקור בתורה כדי להעניש. עונש מיתה, שריפה, סקילה, מה שאתם רוצים, כל עונשי המיתה וכל הכרת וכל העונשים האחרים, עונש ממון, כל העונשים האלה צריכים להיות כתובים בתורה או באיזושהי דרשה, אבל צריכים להיות כתובים. עונש מלקות זה העונש היחיד שלא צריך להיות כתוב. כל לאו שמופיע בתורה כאיסור, אם עברת עליו אתה לוקה. יש כלל גורף כזה. לכן פה, ברגע שחודש לאו, אין שום סיבה לא להלקות. למה שלא ילקה? אז תבינו שאם הוא מבין שמהפסוק כל חלב יוצא שלוקים, מה שחזי לאצטרופי לא היינו לומדים, מאוד מסתבר שהתוספות בא לומר שהאיסור שנלמד מכל חלב הוא איסור מחודש. הוא לא הרחבה של האיסור הקיים. כיוון שאם הוא היה הרחבה של האיסור הקיים, אז כמו שאמרתי קודם, זה בא למעט מעונש ולא לרבות את האיסור. ברגע שזה איסור מחודש זה בא לרבות את האיסור, ממילא יהיה גם עונש. ואז יוצא מפה א', שהתוספות לומד שהאיסור נלמד מכל חלב. ב', שאם האיסור נלמד מכל חלב זה איסור מחודש. ג', שזה הכי מחודש פה, שאם האיסור הוא איסור מחודש שנלמד מכל חלב אז גם לוקים עליו. לא כמו תפיסת כל הראשונים שאין מלקות על חצי שיעור. אומר תוספות יש מלקות על חצי שיעור. אז במה זה שונה מהשיעור השלם? בכרת. על שיעור שלם יש גם כרת. בחלב, ביום כיפור, יש גם כרת. על חצי שיעור יש איסור דאורייתא, יש מלקות, אבל אין כרת. ישאלו למה אין כרת? לא בגלל שהכרת התמעט, אלא כי הכרת לא התרבה. יש פה הרי איסור מחודש. על האיסור הזה כמו כל לאו, כמובן לוקים. אבל כרת מאיפה להמציא שיהיה עליו? זה לא איסור חלב או איסור יום כיפור. זה איסור אחר. זה איסור של חצי שיעור. בשביל שיהיה עליו כרת צריך פסוק שמחדש את הכרת. אין פסוק שמחדש את הכרת אז לא יהיה כרת. מלקות יהיו כי למלקות לא צריך פסוק שמחדש אותה. ברגע שיש איסור יש מלקות. ככה נדמה לי כוונת התוספות. ואם זה כך, אז באמת בתוספות שלפנינו כאן יוצא עוד מקור, והיה לנו גם ברמב"ן בתורת האדם, אבל פה יוצא עוד מקור שמבין שאיסור חצי שיעור הוא איסור עצמאי, והחידוש הכי גדול זה שגם לוקים עליו. זו נפקא מינא גדולה מאוד. אוקיי, נצא לכמה דקות הפסקה, עוד חמש דקות נחזור, תתרעננו קצת, שטפו פנים. אנחנו לומדים היום בפרשת השבוע, פרשת וירא, על הכנסת האורחים של אברהם אבינו. כתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. רש"י מסביר שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יטריחו אותו אורחים, אבל אברהם היה מצטער שלא באים אורחים. ומכאן לומדים שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. וצריך להבין, איך יכול להיות שדבר גשמי כמו להאכיל ולהשקות בני אדם, יהיה גדול יותר מאשר להתראות עם השכינה בעצמה? ההסבר הוא, שאברהם אבינו הבין שהרצון של השם הוא שיהיה טוב לברואים שלו. כשאדם עושה חסד עם השני, הוא בעצם עושה את הרצון הכי עמוק של הקדוש ברוך הוא, ולכן זה למעלה אפילו מהגילוי של השכינה. אברהם אבינו לא רק הכניס אורחים, הוא גם רץ לקראתם. וירץ לקראתם מפתח האוהל. הוא לא חיכה שהם יבואו אליו, הוא יצא החוצה לחפש אותם. זה מלמד אותנו שחסד זה לא רק כשמישהו מבקש, אלא לחפש איפה אפשר לעזור. אברהם אבינו אמר, יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם. הוא נתן להם הרגשה טובה, לא רק אוכל ושתייה, אלא גם יחס אישי וחם. וזהו סוד הכנסת האורחים האמיתית, לתת לשני להרגיש שהוא רצוי ושהוא חשוב. יהי רצון שנזכה ללמוד מדרכיו של אברהם אבינו ולהרבות בחסד וברחמים בעולם. בתוספות ישנים שקראתי, אז הסברתי שהוא מבין כנראה שמדובר באיסור מחודש, ולכן גם לוקים עליו. כרת אין עליו כי לא התחדש כרת על האיסור הזה. ובסוף הקטע שהבאתי, הוא מדייק משהו מלשון הברייתא. זה לא לגמרי ברור. דהכי משמע דמיירי קרא דכל חלב מדקאמר אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. מה הדיוק מלשון הברייתא? למה לשון הברייתא היא תמוכין לטענה שתוספות טוען? האמת שהברייתא הזאת כשלעצמה לא לגמרי ברורה. מה זאת אומרת אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה? וצריך את כל חלב כדי לרבות, כדי לרבות שיש מצבים שבהם יש אזהרה ואין עונש? לאו שאין בו מעשה יש אזהרה ואין עונש. לאו הניתק לעשה יש אזהרה ואין עונש. יש הרבה דברים שיש עליהם אזהרה ואין עונש. אז למה צריך את הריבוי של כל חלב כדי ללמד אותי שיכול להיות משהו שיש בו אזהרה ואין בו עונש? על פניו אני הייתי אומר שמדובר דווקא על איסור חלב. לא שאלה כללית איך יכול להיות, האם יכול להיות מצב של משהו שיש עליו אזהרה ואין עליו עונש. ברור שיש דברים כאלה בהלכה. אגב, זה בניגוד לאורחות משפט רגילות. באורחות משפט רגילות אין עבירה פלילית בלי עונש. זאת אומרת, אם אין עונש, זאת לא עבירה פלילית. בהלכה זה לא ככה. זאת אומרת, החשבון כנראה ייסגר למעלה, לא משנה, אבל לפחות בבית דין אין עונש. אך הברייתא אומרת, אבל לגבי איסור חלב עצמו, שמה הרי התורה מגדירה שמי שעובר על האיסור הזה הוא בעונש, כרת במקרה ההוא. אוקיי? עכשיו כאן, האם אנחנו מוצאים איסור חלב שיש עליו אזהרה ואין עליו עונש? זו השאלה של הגמרא, לא האם אנחנו מוצאים בהלכה באופן כללי איסור שיש עליו אזהרה ואין עליו עונש. ברור שאנחנו מוצאים, יש הרבה כאלה. אלא באיסור חלב לא הגיוני, כי אם כבר יש לך את האיסור, אז עברת על הלאו, אז למה שלא תקבל גם את העונש? הרי התורה מגדירה על מי שעובר את הלאו הזה מגיע לו את העונש הזה והזה. נו, אז איך יכול להיות מצב שתהיה אזהרה ואין עונש? אומרת הגמרא כל חלב. מה זה בא להגיד? שאפשר להבין את זה בשתי צורות, אבל יכול להיות שתוספות, אם אני ממשיך את מה שדייקתי. יכול להיות שתוספות אמר זה גופא מה שעונים. נכון, כל חלב זה איסור מחודש, זה לא איסור חלב הרגיל. איסור חלב הרגיל, אם עברת על האיסור יש על זה כרת. התורה אומרת שמי שעובר על איסור חלב עבר כרת. אז תחליט, עברת על איסור חלב בחצי שיעור, על זה התורה מטילה כרת? אז אם כל חלב בא לרבות שגם חצי שיעור עברת על איסור חלב, אז מאיפה יוצא שאין על זה כרת? אם עברת על הלאו אז גם יש כרת. לכן, זה שואלת הגמרא. ולכן בעצם הברייתא בעצמה מעלה את אותה שאלה שאני שאלתי קודם על התפיסה שרואה בחצי שיעור הרחבה של האיסור המקורי. אם זאת הרחבה של האיסור המקורי אז לא ברור למה לא מקבלים עונש, את אותו עונש של האיסור המקורי. על כורחינו אומר תוספות שזה איסור מחודש שנלמד מכל חלב ולא מסברת חזי לאצטרופי, כי מסברת חזי לאצטרופי היינו לומדים שיש בזה איכות איסור חזיר וזה איסור חזיר. אבל מכל חלב, כמו שהיינו בתחילת דברי התוספות, הרי יוצא שזה איסור עצמאי. אם זה איסור עצמאי אז אין שאלה למה אתה לא חייב כרת. אתה לא חייב כרת כי לא התחדש כרת על האיסור הזה. ואיסורים סתם שיש עליהם אזהרה ואין עליהם עונש, ודאי שיש בהלכה. כל השאלה הייתה רק על איסור חלב, האם יכול להיות שאתה תעבור על לאו ולא תקבל עונש? זה לא יכול להיות. עונה הגמרא, נכון זה באמת לא יכול להיות, אלא פה יש איסור מחודש מכל חלב. אם אני קורא את זה כך, אז זה גם מיישב את הקושיה של הברייתא, שאיך מצאנו אזהרה בלי עונש, הרי מצאנו בכל מקום. ברור שהיא שואלת את זה ספציפית על חלב, לא כללית בהלכה. ואז אם ככה אני שואל את עצמי אוקיי, ומה עונים על השאלה הזאת? מה שעונים זה אתה צודק, באמת במקום שאתה עובר על איסור חלב גם יהיה איסור כרת. אבל איסור חצי שיעור הוא לא איסור חלב, הוא איסור חצי שיעור, איסור עצמאי שנלמד מהפסוק כל חלב, עליו גם לוקים. לוקים למה? כי זה לאו. אבל לא כרת, למה? לא כי זה התמעט מכרת, כי לא התחדש על האיסור החדש הזה כרת. אז נדמה לי שכך נכון לקרוא את הקטע הזה בתוספות ישנים. מה קורה באיסורים שיש עליהם רק מלקות ואין עליהם כרת? לכאורה שם אין שום משמעות לדין חצי שיעור, כי הרי לשיטת התוספות ישנים שגם על חצי שיעור לוקים, כל ההבדל בין חצי שיעור לשיעור שלם זה רק לעניין הכרת, אבל לוקים גם על חצי שיעור כי זה איסור מחודש. אז אם זה ככה, אז מה קורה באיסורים שאין עליהם כרת? אז חצי שיעור לוקים וגם שיעור שלם לוקים ורק לוקים, אין עוד משהו. אז אין הבדל בין שיעור שלם לבין חצי שיעור. נגיד הרמב"ן שאומר שזה איסור קל יותר לא בטוח שזה נכון, כי בסך הכל זה אותו איסור, על זה לוקים ועל זה לוקים. אני חושב שזה לא נכון, כי בדיוק זה מה שאומר לנו התוספות ישנים פה, גם אם לוקים על החצי שיעור ועל השיעור השלם, החצי שיעור הוא איסור קל יותר. למה? כי זה איסור אחר, איסור מחודש, זה לא איסור חלב או איסור חזיר. כשאתה אוכל חצי זית חזיר, עברת על איסור חצי שיעור, לא על איסור חזיר. איסור חצי שיעור הוא קל יותר, אולי. וגם אם לוקים עליו, יש מקום לראות בו איסור חצי שיעור ולא איסור של שיעור שלם, כי האיסור של חצי שיעור הוא לא איסור חזיר, הוא איסור אחר. ואת הנפקא מינה ראינו בשיעור הקודם, למשל במי שאוכל חצי שיעור בשר בחלב שלא כדרך הנאתן. אז אם זה הרחבה של איסור בשר בחלב, אז אתה עובר את האיסור גם אם אכלת שלא כדרך אכילתן. אבל אם זה איסור מחודש, ובאיסור המחודש הזה לא התחדש שעוברים גם אם לא אוכלים שלא כדרך הנאתן, זה התחדש באיסור בשר בחלב לא באיסור חצי שיעור. לכן זה לא שדין חצי שיעור נמצא מיותר לגבי דברים שאין בהם כרת, הוא לא מיותר, הוא מחדש שאתה עובר על איסור אחר שגם עליו לוקים, אבל זה לא האיסור המקורי. ויש לזה כל מיני השלכות, נגיד אם זה יהיה באיסורי שבת, אם תוצא חצי גרוגרת בשבת, למאן דאמר שיש חצי שיעור גם באיסורי שבת, ראינו שיש רש"י כזה ועוד ראשונים, אז מה יהיה דינו? הוא לא יהיה מומר לכל התורה כולה, כי הוא עבר על איסור חצי שיעור לא על איסור מלאכה בשבת. זה איסור אחר, רק איסור מלאכה בשבת הופך אותך למומר לכל התורה וכן הלאה כמו אכילה שלא כדרך הנאתן ב… אוקיי, עכשיו בהמשך תוספות ישנים דוחה את זה, או מקשה על זה, דוחה את זה, חולק על זה, תלוי אם זה אותו בעל תוספות. וקשה, דהווה ליה למימר לרבי יוחנן, הלכה כרבי שמעון, ולריש לקיש כרבנן. ועוד, רבי יוחנן גופיה קאמר בגמרא פרק שלושה מינים ופרק אלו עוברין, כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. אם אתה אוכל חצי זית חזיר וחצי זית בשר כשר, זה בדיוק נפקא מינה לענייננו דרך אגב. אם אכלת חצי זית חזיר וחצי זית בשר כשר, אז מבחינת האם הייתה פה אכילה? הייתה פה אכילה, כי אכלת כזית, כדי אכילת פרס, אכלת הכל. האם אכלת חזיר? אכלת חזיר, כי הרי חצי זית גם הוא חזיר. אז בעצם אתה צריך ללקות. אבל הגמרא שמה אומרת לא, כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. ההיתר לא מצטרף לאיסור, אתה צריך לאכול כזית חזיר. האכילה מוגדרת על החזיר, פעולת אכילה שגם נאכל בה חזיר זה לא מספיק. צריך שתהיה פעולת אכילה על חזיר. אוקיי? שואל התוספות, ואי חצי שיעור לקי, צירוף למה לי? הרי אם לפי רבי יוחנן לוקים גם על חצי שיעור, אז מה יש לדון האם מצטרף היתר לאיסור? לא מצטרף, תלקה על החצי שיעור של האיסור. גם אם החצי שיעור של ההיתר לא מצטרף. אכן ברור, אומר התוספות שלא לוקים על חצי שיעור. ואומר רבי דלאו קושיא היא, דכולהו כרבנן סבירא ליה, לא משנה זה כניסה לסוגיה שם, אלא על כרחך האי לעניין איסורא דקרא דכל חלב לא מיירי אלא באיסורא בעלמא. הוא דוחה את הדעה הראשונה בתוספות ואומר לא, זה רק איסור ואין על זה עונש. ובסוף פרק גיד הנשה בחולין, בעי רבי יוחנן שיעור שלם למלקות, דאמרינן התם אבר מן החי שחלקו מבחוץ פטור, מבפנים בתוך פיו רבי יוחנן אמר חייב, הרי נהנה גרונו בכזית. מה רואים? שלפי רבי יוחנן בשביל ללקות צריך כזית, על חצי שיעור לא לוקים. אז שתי אלה זה קושיות על הדעה הראשונה שהובאה בתוספות שלוקים גם על איסור חצי שיעור. אז תוספות ישנים בעצם דוחה את התפיסה הראשונה שהוא הציג. עוד פעם, אני לא יודע אם זה תפיסה שנשארה או זאת הוה אמינא שהוא דחה אותה, או שיש שיטה כזאת רק הוא חולק עליה, לא יודע. בכל מקרה אני חושב שזה לא בהכרח נדחה. אפשר היה להגיד, שכל הדברים האלה, כל הגמרות האלה דנות בשאלה האם אני אלקה על איסור חזיר. השיטה הראשונה של תוספות תגיד נכון, גם על חצי שיעור אני לוקה, אבל אני לוקה לא איסור חזיר או איסור חלב, אלא אני לוקה על איסור חצי שיעור. הדיון פה הוא בשאלה האם זה מצטרף לעניין האיסורים שיש בהם שיעור. לעניין האיסורים שאין בהם שיעור, אז ברור, אני לא צריך צירופים, אז על זה לא מדובר. לכן אני חושב שאפשר ליישב את זה גם באופן הזה. יותר מזה, התוספות ישנים בסוף מביא עוד סיוע לשיטה הראשונה. אומר, מיהו קשה לרב רבי אלחנן, דמאי שנא דהכא לא יליף מכל חלב אלא איסור אזהרה בעלמא ולא מלקות, ואילו בפסחים בפרק אלו עוברין יליף מכל מחמצת לא תאכלו דגן גמור על ידי תערובות ונוקשה בעינה בלאו, שיש בזה לאו גמור, כנראה שגם לוקים. דמאי שנא כל מחמצת לא תאכלו מכל חלב לא תאכלו? ויש לחלק בדרשות. אומר התוספות, הרי כל חלב, מה זה שונה מזה? אם פה זה מתרבה ללאו גמור שגם לוקים אז גם פה זה מתרבה ללאו גמור שלוקים. אני חושב אבל שיכול להיות מה זה היש לחלק בדרשות. הוא לא מסביר אבל מה ההבדל בדרשות. יש ב, אני חושב שלפי השיטה הראשונה בתוספות, אז באמת גם על חצי שיעור לוקים. אז באמת לא צריך לחלק בדרשות, לוקים גם פה וגם שם. אבל תשימו לב שהסברתי שלוקים, אבל לוקים על איסור אחר, איסור חצי שיעור, לא על האיסור המקורי. אוקיי? ויכול להיות שזה ההבדל בדרשות גם בשיטת התוספות ישנים עצמו. כשאנחנו אומרים כל חלב, אם אנחנו לומדים שזה איסור עצמאי, אז באיסור עצמאי גם לוקים. אם אנחנו לומדים שזה רק הרחבה של האיסור הקיים, אז בעצם ה"כל חלב" בא למעט, לא בא לרבות. הוא בא למעט את המצב של חצי שיעור ממלקות. אז כאן ברור שלא לוקים. אז בקיצור השאלה היא אם הדרשה באה למעט או באה לרבות. וזה ההבדל שאולי תוספות מדבר עליו ב"יש לחלק בדרשות". אבל לפי השיטה הראשונה בתוספות כמובן לא צריך לחלק ולא כלום, גם ב"כל חלב" וגם בחמץ בשניהם באמת גם לוקים על חצי שיעור, אמנם כנראה בגלל שזה איסור עצמאי ולא שלוקים על האיסור המקורי. יש ברמב"ם, ראינו, הזכרתי את הרמב"ם בשורש השני שהרמב"ם אומר שאיסור שנלמד מריבוי או מדרשה הוא לא איסור דאורייתא. אז פה ב"כל חלב" זה נלמד מריבוי, אז הסברתי שנכון שזה נלמד מריבוי אבל אם זה מרבה את האיסור המקורי אז אני יכול להגיד שזה גם דאורייתא. אם זה בא לחדש איסור חדש אז יותר קשה להגיד שזה דאורייתא. אז ברמב"ם משתמע לא כמו שראינו בתחילת התוספות ישנים אלא ש"כל חלב" באמת מרבה את האיסור המקורי ולא מחדש איסור מחודש. עוד הערה, לפי רס"ג אין בכלל לאו על אכילה ושתייה ביום כיפור. יש חובה להתענות, אין לאו על אכילה ושתייה. אז על מה הכרת? על פניו נראה שלפי רס"ג הכרת הוא על העשה. על העשה של עינוי, כמו שמצאנו כרת במילה, יש כרת על העשה של עינוי ביום כיפור. זה כרת על עשה, לא כרת על לאו. עכשיו לפי זה, אז אין בכלל מקום לדון על מלקות, כי הרי אין פה לאו, יש פה רק כרת. אז אין פה בכלל שאלה, ביום כיפור אין בכלל שאלה של מלקות, יש רק שאלה של כרת, אז לא שייך להגיד שלוקים. מה שתוספות אומר בהתחלה שלוקים על חצי שיעור, זה לגבי יום כיפור לפי הרס"ג לפחות לא רלוונטי, כי אין מלקות. אבל זה לא לגמרי בטוח. למה? כי, זה אני אגיד בקצרה כי זה לא באמת נוגע ישירות אלינו, זה מזמן חשדתי ולא בדקתי את זה עדיין עד הסוף, אני מעלה כאן אפשרות. יכול להיות, הרי כתוב שחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. זאת אומרת אם אתה לוקה אז אתה פטור מהכרת. מתי תקבל כרת בשמים אם לא לקית פה בבית דין. אוקיי? מה קורה בכרת שניתן על עשה? על מילה ולפי רס"ג אולי גם על יום כיפור. גם שם אני נותן מלקות? אין מלקות, אין לאו. אז שמה אין מנוס, אני חייב כרת. אין לי דרך להיפטר מהכרת על ידי מלקות. אתם יודעים שבמאה ה-16 היה פולמוס בצפת, פולמוס הסמיכה. חכמים שם רצו, המהרי בירב ותלמידיו רצו לחדש את הסמיכה. המטרה העיקרית שלהם הייתה כדי לפטור את האנוסים בספרד, בגירוש ספרד, לפטור אותם מהכרת על העבודה זרה. אז לכן הם רצו להלקות אותם בבית דין, אבל בשביל זה צריך בית דין סמוכים, כי בלי זה אין מלקות. זאת אומרת שבעצם המלקות פוטרות אותך מהכרת. מה יקרה עם כרת של עשה? האם יש דרך להיפטר ממנו? אני חושד שכן. אני חושד שיהיה מלקות על העשה. זה לא מלקות שהן עונש על האיסור, זה מלקות שהן תחליף לכרת. מלקות שמטרתן לפטור אותך מהכרת, לא מלקות שהן עונש על האיסור. ואז יכול להיות שיש מלקות גם ביום כיפור למרות שאין לאו, אבל זה לא מלקות על הלאו, זה מלקות שבאות לפטור מכרת. עכשיו כמובן שבחצי שיעור שאין כרת, אז גם לא תהיינה מלקות, כי אם אין לאו ואין כרת להיפטר ממנו, אז אין שום עילה להלקות אותך, אין שום עילה להלקות אותך. אבל ברמה העקרונית בשיעור שלם יכול להיות באמת שיהיה מלקות גם בזה. ובאמת הגמרא בכריתות, במכות, סליחה, הגמרא במכות בדף י"ג, כ"ג סליחה, אמר רבי יוחנן: חלוקים עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל. אמר רב אדא בר אבא אמרי בי רב: תנינא, אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. ואי איתא, אידי ואידי בידי אדם הוא. שיש עליהם מלקות. גם בשבת וגם ביום כיפור יש מלקות, אבל ביום כיפור אין חיוב מיתה. אז העונש הוא כרת, אז העונש בידי שמיים. אז זה ההבדל בין שבת ליום כיפור, שבשבת בזדון נענש עונש בידי אדם בסקילה, וביום כיפור בזדון נענש רק בשמיים. עכשיו אם יש מלקות על יום כיפור, אז אידי ואידי בידי אדם. כך שואלת הגמרא על רבן חנניה בן גמליאל שאומר שחייבי כריתות לוקים. אמר רב נחמן, רב נחמן סליחה אומר, הא מני רבי יצחק היא דאמר מלקות בחייבי כריתות ליתא. דתניא רבי יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו? לדונו בכרת ולא במלקות. זה על כל הלאוין. במקום שיש לאו שהתחדש שיש בו כרת, אז לא התחדש לגביו המלקות. הכרת מחליף את המלקות. המלקות ניתנות על לאוין שאין בהם כרת. לאוין שיש בהם כרת, הכרת מוציא מהמלקות. רב אשי אמר אפילו תימא רבנן, זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמיים. זאת אומרת יש הבדל בין יום כיפור לשבת אפילו אם לוקים. למה? כי זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמיים. מה הכוונה? הרי קודם כל רואים שביום כיפור לוקים. שזה לכאורה סותר את מה שאומר רס"ג, הרי אין לאו בכלל. זה אם אני מצרף את רס"ג לגמרא פה, זה ראיה לחידוש שרציתי להגיד קודם. שכאשר יש חיוב כרת, אז יכול להיות שלוקים גם בלי לאו כדי לפטור אותך מכרת, ולכן ביום כיפור יש מלקות בגלל שאתה בא להיפטר מכרת. ואולי זה גופא המחלוקת בין האמוראים פה, שרב אשי אומר שזה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמיים. מה הוא אמר? יש באמת מלקות גם ביום כיפור, אבל בכל זאת הוא נחשב שיש הבדל. למה יש הבדל? מה זה משנה אם זה מלקות או מיתה? מה זה עיקר זדונו? לשיטתי זה עיקר זדונו, הכוונה כי גם המלקות ביום כיפור זה לא עונש בידי אדם. זה אמצעי להיפטר מהכרת. זאת אומרת העונש היסודי ביום כיפור זה עונש בידי שמיים, זה הכרת. המלקות זה רק כדי להיפטר מהכרת. אז לכן באמת עיקר זדונו ביום כיפור הוא בידי שמיים ולא בידי אדם. תכלס לענייננו זה בעצם מחזיר אותנו לשאלה האם חצי שיעור ביום כיפור חייב מלקות או לא חייב מלקות. אני טוען שביום כיפור הוא לא יהיה חייב מלקות לפי רס"ג. הוא לא יהיה חייב מלקות כי אין לאו ביום כיפור אפילו על שיעור. ובחצי שיעור הוא לא יהיה חייב מלקות בגלל שאין כרת. בשיעור שלם אתה תהיה חייב מלקות כדי להיפטר מהכרת, אבל בחצי שיעור שאין כרת ממילא גם מלקות לא תהיה לו. אוקיי. זה השלכה של התפיסה הזאת שהמלקות באות להיפטר מהכרת ולא להעניש אותו על הלאו. אוקיי. אז זה ראינו קצת בראשונים את היחס בין המקורות של כל חלב וחזי לאיצטרופי והשאלה אם זה איסור עצמי או הרחבה של האיסור הקיים. אם זה ביאור או ריבוי, הכל חלב. מה האפשרות לראות בזה איסור עצמי עולה גם באופן נוסף. הנחנו עד עכשיו שהיסוד של סברת חזי לאיצטרופי זה שבכל חלק מהאיסור קיימת האיכות של האיסור המלא. חסרה הכמות אבל האיכות של האיסור המלא נמצאת. אבל יש אחרונים שהסבירו שהיסוד של חצי שיעור הוא בגלל שזה חזי לאיצטרופי לשיעור שלם. זה לא סימן. זה לא שכיוון שחזי לאיצטרופי זה אינדיקציה לזה שבכל חצי יש את איכות האיסור. לא. זה בגלל שאתה יכול להגיע לאכול איסור שלם אז אסרו עליך גם חצי שיעור. לכאורה יש אחרונים שמנסחים את זה כך, לכאורה מדובר פה באיסור סייג. כן. אוסרים עליך חצי שיעור כי חוששים שתעבור על שיעור שלם. אבל תשימו לב שחצי שיעור הרי לפי רבי יוחנן וכך פוסקים להלכה הוא איסור דאורייתא. בדרך כלל סייגים הם איסורי דרבנן. אך כמה וכמה אחרונים מדברים על זה שזה עניין מהותי, זה לא עניין מקרי. כל סייג במהותו הוא דרבנני, התורה לא עוסקת בסייגים, אין סייג מדאורייתא. בספר אטוון דאורייתא של רבי יוסף ענגיל מקדיש לזה סימן והוא דן בעניין הזה. הוא מביא שני חריגים, הוא מביא כמה חריגים, בעיקר ייחוד ובל ייראה. ייחוד זה סייג לעריות ובל ייראה זה סייג לאכילת… חמץ וגם זה רק לשיטה אחת בראשונים. אבל התפיסה הפשוטה שלו שם, כמו שהוא מראה, שאין סייג בדאורייתא. איסורי דאורייתא הם לא סייג. התפקיד לשים סייגים הוא תפקיד של חכמים. התורה אומרת מה אסור באמת, התורה אומרת את האמת, ובמה באמת יש איסור. חכמים תפקידם לשים סייגים כי מה זה סייג? סייג זה באמת איסור לא אמיתי, זה כמו מדרון חלקלק. אני אוסר עליך עוף בחלב שמא תבוא לעבור על בשר בחלב. אז עוף בחלב מצד עצמו הוא לא מעשה בעייתי, אני רק חושש שאתה תגיע לעשות מעשה אחר שהוא בעייתי, אז אני אוסר עליך מעשה מותר מחשש שאתה תעשה מעשה אסור. התורה לא עוסקת בזה. התורה אומרת מה באמת אסור. חכמים תפקידם לגדור גדר ולאסור עליך דברים מותרים. אז אם אני מבין שחצי שיעור אסור משום סייג, זה קצת קשה להגיד בדעת רבי יוחנן שחצי שיעור הוא איסור דאורייתא. טוב, אבל יש כאלה שרוצים לומר את זה ואז יוצא שגם החצי שיעור הוא אחד הסייגים לכלל הזה שאין סייגים, אחד החריגים לכלל שאין סייגים בדאורייתא. הנה חצי שיעור הוא סייג דאורייתא. מה הנפקא מינא של התפיסה שחצי שיעור משום סייג? למשל במקום שבו אין אפשרות להגיע להשלמת האיסור בשיעור שלם. לדוגמה אחרונים מדברים על מי שאכל חצי שיעור ברגעים האחרונים של יום כיפור. הוא גמר לאכול את החצי שיעור ממש כשיצא הצום, אז אין לו איך להשלים את זה לשיעור שלם, הרי אם הוא יאכל מכאן ואילך הוא לא עובר את האיסור, אין איך להשלים את זה לאיסור שלם. הסייג הוא לא רק שהוא שמא הוא ישלים את זה לשיעור שלם, אלא שמא הוא יאכל את זה בהזדמנויות אחרות גם. אוקיי, אז אני אגיע עוד רגע להערה הזאת. אבל כמה אחרונים טוענים שזאת הנפקא מינא לאיסור סייג. הם בעצם אומרים שאיסור סייג זה במקום שיש חשש שתגיע לאכול את השיעור השלם, אבל בסוף יום כיפור למשל לא. האמת שכמובן אפשר לדחות את זה כמו שבנימין אמר בצדק. הסייג יכול להיות שאם אתה תרשה לעצמך לאכול חצי שיעור עכשיו, ביום כיפור הבא אתה תאכל שיעור שלם, או לחילופין אנשים אחרים יאכלו שיעור שלם כי הם רואים שאנשים אוכלים ביום כיפור. אז הסייג לא חייב להיות דווקא שאתה עצמך תשלים את הפעולה האסורה לשיעור שלם. אם כי יכול להיות שאולי זה ההבדל בין סייג לגזירה. גזירה זה שמא יקרה משהו אחר, סייג יכול להיות שזה ההבדל שסייג זה משהו שבא לעצור אותך, סייג זה גדר, כן? גדר שבא לעצור אותך שלא תלך הלאה, זה הפירוש המילולי של סייג. בא לעצור אותך שלא תלך הלאה. אז יכול להיות שבאמת הם מתכוונים למושג סייג ולא למושג גזירה, ואז יכול להיות שזאת באמת נפקא מינא אפשרית של מי שאכל בסוף יום כיפור. אבל יש כמה מהמפרשים שהם באמת מביאים את הנפקא מינא הזאת עצמה וכשמדייקים, למעשה כולם, כל מי שאני ראיתי, אם מדייקים בלשונם רואים הם לא מתכוונים לסייג. זה לא נכון, זה טעות של האחרונים האלה. המקורות הראשונים זה מאירי, שער יוסף, אבני מילואים, גם האחרונים הקדומים יותר, האחרונים היסודיים יותר, לא האחרונים בני זמננו שמביאים את הנפקא מינא הזאת. אם תדייקו בלשונם אתם תראו הם לא מדברים על סייג. בואו נראה כמה דוגמאות. יש את המאירי אצלנו בסוגיה, רק חלק ממנו. המאירי מדבר על מה שדנים בסוגיה בתחילת הפרק. מדובר על להישבע על איסור חצי שיעור, האם שבועה חלה או לא. אם אני נשבע שלא אוכל חזיר, כזית חזיר, השבועה לא חלה כי אין איסור חל על איסור, כן? או אין שבועה חלה על שבועה, זה כבר מושבע ועומד מהר סיני. מה קורה אם אני נשבע לא לאכול חצי שיעור? אז זה מחלוקת בראשונים ובאחרונים והגמרא עצמה פה דנה, אולי עוד נגיע לזה בהמשך. אבל כרגע הגמרא מביאה את זה בתור נפקא מינא בין רבי יוחנן לריש לקיש, שלפי רבי יוחנן השבועה לא תחול כי יש איסור דאורייתא, ולפי ריש לקיש השבועה תחול כי אין איסור. ואחרי זה ריש לקיש עונה זה איסור דרבנן והשאלה אם שבועה חלה על איסור דרבנן, עוד דיון באחרונים. בכל אופן המאירי פה אומר ככה: חצי שיעור אסור מן התורה, חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות, ולאחר שהוא אסור מן התורה. אם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב, ייראה מסוגיה זו שאין שבועה חלה עליו. שהרי מושבע ועומד הוא, אף על פי שאין בה מלקות. ומכל מקום אנו פסקנו בשבועות כ"א, שהשבועה חלה עליו. הוא טוען שהשבועה כן חלה על חצי שיעור. ופירשנו הטעם, שאף רבי יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה, אלא כיוון דחזי לאצטרופי, והרי זה התחלת אכילת איסור. אבל כשנשבע על חצי שיעור, הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוון לצירוף, ואף רבי יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים. האם לדעתכם הוא מדבר על סייג? הוא אומר שבעצם חצי שיעור אסור מן התורה במקום שבו הוא יכול להצטרף לעוד חצי. אבל אם מישהו נשבע לא לאכול חצי שיעור, אז זה לא נעשה בגלל שאנחנו חוששים שיאכל שיעור שלם, האיסור הוא לא לאכול חצי שיעור, אז הוא לא מתכוון בכלל לצירוף. אז שם, אומר רבי יוחנן, גם לפי רבי יוחנן לא יהיה איסור חצי שיעור דאורייתא. למה? כי שמה זה לא יכול להצטרף לשיעור שלם. או במילים אחרות, איסור חצי שיעור עצמו שם יהיה דרבנן, ממילא שבועה תחול עליו. למה? כי פה כשהוא נשבע לא לאכול חצי שיעור והוא יאכל את החצי שיעור, אין לנו פה איזה שהוא חשש שהוא יאכל שיעור שלם, כי הוא עובר את האיסור ברגע שהוא אוכל את החצי שיעור. לכן בחצי שיעור אין פה איסור חצי שיעור. אבל זה לא סייג. אני חושב שבלשון שלו רואים, הוא אומר "והרי זה התחלת אכילת איסור", זה הניסוח שלו. מה הוא מתכוון לומר? הוא מתכוון לומר שכשאתה אוכל כזית איסור, אז בהתחלה הרי אכלת את השליש הראשון של הזית. נכון? אחרי שגמרת את הזית, התגלה למפרע שכבר בשליש הראשון שאותו אכלת, אכלת איסור. לכן יש איסור חצי שיעור. אבל במקום שבו אתה לא יכול להשלים את אכילת השיעור השלם, אז לא מתגלה למפרע שבחלק הראשון היה איסור. לכן שם אין איסור. זה לא בעיה של סייג. להפך, אם כבר אני מבין במאירי משהו, אני מבין בו משהו שהוא מאוד דומה לסברת חזי לאצטרופי. הוא בעצם אומר שכיוון שאתה בעצם עושה מעשה אכילה שלם, אז ברור שגם התחלת מעשה האכילה היא כבר איסור, כי עובדה שאחרי שתמשיך ייווצר פה איסור שלם. אבל בהבדל ממה שאמרתי קודם בשם האחרונים, שיטת מה שקראתי קודם שיטת האינדיקציה, שהצטרפות היא אינדיקציה לזה שבכל חצי יש את איכות האיסור, פה הוא מדבר על הפעולה לא על החפצא. הם דיברו על החפצא, אם כזית, אם שליש זית ועוד שליש זית ועוד שליש זית זה איסור שלם, אז בכל שליש זית יש את איכות האיסור. הוא מדבר על פעולת האכילה, התחלת הפעולה היא פעולת איסור, כי עובדה שאם תמשיך אותה זאת תהיה פעולת איסור לגמרי. לא על החפצא אלא על הפעולה. אבל הסברא שלו היא אותה סברא, שהמעשה השלם הוא אינדיקציה לזה שהחלק גם בו יש את האיסור. זה לא שיטת הסייג. ולכן הוא אומר שזה הכל רק במקום שאכילת החצי באמת יכולה להיות מושלמת לאכילת שיעור שלם. אבל אם מדובר באכילת חצי שיעור שלא אמור או לא יכול אפילו להיות מושלם לשיעור שלם או שלא חוששים שתשלים אותו לשיעור שלם, במקרה הזה אין את האינדיקציה שאכילת החצי היא פעולה של אכילת איסור, ולכן שם באמת לא יהיה איסור חצי שיעור דאורייתא. תראו סגנון מאוד מאוד דומה בשאגת אריה סוף סימן פ"א. עוד פעם סימנתי פה בהדגשה את הקטע הרלוונטי. מה שאין כן בכל האיסורים משום דאמרינן התם דאף חצי שיעור אסור מן התורה, אני קורא את השורות המודגשות בקו, היי משום דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל. והיינו טעמא לא שייך אלא באיסורי אכילה דקיימא לן אוכל כזית בכדי שיעור אכילת פרס מצטרף וחייב עליו. הרי שאם אכל עכשיו כל שהוא, כשיחזור ויאכל בכדי אכילת פרס עד שישלים עימו לשיעור כזית, נמצא האי כל שהוא שאכל כבר באיסורא אכל למפרע. דהיה מצטרף ומשלים לשיעור אכילה, ממש כמו לשונו של המאירי. ושימו לב גם זה לא סייג. ומה שיהיה מעניין פה זה שהנפקא מינה שהשאגת אריה מביא זה מה קורה כשהוא אוכל בסוף יום כיפור. הנפקא מינה שהבאתי קודם שכולם מביאים אותה כנפקא מינה לתפיסה של הסייגים. אז השאגת אריה והמאירי… מסכימים שזאת תהיה נפקא מינה, אבל הם טוענים שלא יהיה פה איסור חצי שיעור לא בגלל שהתפיסה היא תפיסה של סייג, אלא בגלל שאתה לא תוכל להשלים את הפעולה ולגלות לנו אחורה למפרע שכבר אכילה, אכילת החלק ההתחלתי היה באכילת איסור. אולי עוד תרשו לי עוד שתי דקות. מה קורה אם אתה אוכל את החצי שיעור קצת לפני סוף יום כיפור? יש לך עוד זמן להשלים את החצי שיעור, אבל לא השלמת אותו. זה יהיה איסור דאורייתא של חצי שיעור. אני לא חושב שהשאגת אריה מתכוון לומר שאתה צריך גם להשלים את זה ורק שתשלים זה יגלה למפרע שהחצי הראשון היה גם איסור. כי אז זה חסר משמעות, כי ברגע שהשלמת כבר עברת את האיסור השלם. קשה להגיד שאתה תעבור שני איסורים באותה פעולה. מתכוון לומר שאם יש לך אפשרות להשלים את החצי השני, אז החצי הראשון הוא בעצם איסור. אם אתה אוכל בצמוד למוצאי יום כיפור, אין לך אפשרות להשלים. לא בגלל שאתה לא משלים בפועל. מה שקובע זה האפשרות להשלים. גם בשו"ת אבני מילואים אומר: דכיוון דחצי שיעור אינו אסור אלא משום דחזי להצטרף עם עוד חצי שיעור אחר לכזית שלם, אם כן זה שנשבע שלא יאכל כיכר זה ואכלו, ולא נשאר ממנו רק חצי זית, תו לית ליה צירוף לאותו חצי שיעור כי מאותו כיכר לא נשאר כבר כלום. נשאר רק חצי זית, אז לא תוכל להשלים את השיעור עם עוד חצי זית מהכיכר הזאת, כי נשבעת רק על הכיכר הזאת. ואז הוא אומר בעצם במצב כזה אין פה את סברת חזי להצטרופי. האם הוא מתכוון לסייג? לא נראה. אומר דחזי להצטרופי, הוא לא מדבר על זה שאין חשש שהוא יאכל, אלא שאין מציאות שהוא יאכל. אומר: אלא דליבו מאסס בזה, ואם כן ביום הכיפורים סוף היום דליכא שהות אלא לפחות מכשיעור, יהיה מותר מן התורה כיוון דלא חזי תו להצטרופי. פה הלשון יותר לקונית, אפשר היה להעמיס עליו את סברת הסייג, אבל לאור מה שראינו קודם, אני בכלל לא בטוח שהוא מתכוון לזה. חושב שגם הוא לא מדבר על סברת הסייג. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן. עוד פעם, הסיכום יעלה לאתר ושם בסוף אני גם כותב לכם הנחיות, יעלה לדרופבוקס, כן, ובהמשך אני כותב לכם את ההנחיות להמשך. בינתיים אנחנו עדיין בסוגיית חצי שיעור, מציע לעבור על תחילת הסוגיה, על שבועה על חצי שיעור, על האבני מילואים שהבאתי כאן, אבל אני אכתוב לכם את זה בסוף הקובץ. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן. מישהו רוצה להעיר או לשאול? אז אפשר. אני, אוקיי, אבל אני לא רוצה לעכב את האחרים, אז אולי. מי שרוצה יכול לצאת. זה לא מעכב. השיעור נגמר. לגבי הסברה הזאת של האבני מילואים, בסוף לא הבנתי למה, איך אתה מוכיח שזה לא סייג? זאת הוכחה לשונית או? לא, הלשון. הלשון. אני לא מוכיח כלום. הלשון. כי הלשון היא לא חד משמעית כי כל הטיעונים של חזי להצטרופי הם בעצם יכולים להסביר את הסייג. כי הרי סייג יש מקום רק במקרה שחזי להצטרופי. ברור. ותסתכל את הלשון שלהם ותראה שהם לא מדברים על זה. הנה, קח את השאגת אריה. הוא אומר: הרי שאם אכל עכשיו כל שהוא, כשיחזור ויאכל בכדי אכילת פרס עד שישלים עימו לשיעור כזית, נמצא האי כל שהוא שאכל כבר באיסור אכל למפרע, דהא איהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה. זה לא סגנון של סייג. בסייג זה לא מתגלה למפרע. סייג זה החצי הראשון שאכלת הוא איסור. לא צריך שום גילוי למפרע. החשש הוא שתאכל עוד חצי. פה הוא אומר שכשתאכל עוד חצי זה יגלה למפרע שכבר החצי הראשון היה איסור. בכל מקרה זה לא אומר שצריך לאכול גם את החצי השני. אמרתי, הוא לא מתכוון לזה. הוא רק משתמש בלשון. בכל מקרה זה לא ברור למה הוא כותב את זה. המשפט הזה בכל מקרה הוא בעייתי בעיניי. למה? כי למה הוא צריך להוסיף את זה שמתברר שזה היה אסור למפרע? ודאי חזי להצטרופי זה אפילו אם לא נגיד שזה היה אסור למפרע. נגיד שזה לא היה אסור למפרע. לא, גם הוא לא מתכוון שזה היה אסור למפרע. עוד פעם. הוא לא מתכוון שאתה צריך להשלים גם את החצי השני בפועל כדי לעבור על איסור חצי שיעור על החצי הראשון. אחרת אין דבר כזה חצי שיעור. זה תמיד צריך להשלים. לעבור איסור שיעור שלם. הוא מתכוון לומר שזה שאתה יכול לעבור את החצי, בוא נעשה ניסוי מחשבתי. נגיד שאתה תאכל עוד חצי. זה הרי יגלה למפרע שכבר החצי הראשון היה מעשה אכילה. אז עכשיו אני כבר יודע את זה, אני לא צריך לאכול את החצי השני בפועל. אבל למה אני צריך את הגילוי הזה? זה מיותר לכאורה. זה ניסוי מחשבתי. לא צריך את הגילוי, אתה לא צריך לאכול בפועל. רק היפותטי. לא, אבל מה הניסוי המחשבתי הזה בא להוכיח? אתה רואה שאיסור שחצי, זה כמו החזי לאצטרופי. אם אתה תוסיף עוד חצי יהיה פה איסור שלם. זה אומר שאיכות האיסור קיימת כבר בחצי הראשון. זה ממש סברת חזי לאצטרופי רק לא על החפצא אלא על הפעולה. אוקיי. טוב, אני שומע. תודה רבה. אוקיי. להתראות.