דוגמטיקה – שיעור 13
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- היסוד השביעי: נבואת משה רבנו
- ארבעת ההבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים
- שאלת היות היסוד השביעי עיקר אמונה ומעמד התורה
- קדושת הנוסח מול קדושת התוכן ודיוק ספר תורה
- מחשבה, שפה והבחנה בין תוכן לייצוג
- התורה של מלאכי השרת ולבושי התורה
- היסוד השמיני: תורה מן השמיים והשלמת התמונה
- הלכה למשה מסיני, רבי עקיבא והמשכיות הניסוח
- הערות הסיום והצעת פירוש חלופית ליסוד השביעי
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את היסוד השביעי אצל הרמב״ם על נבואת משה רבנו, ומפרש את ייחודה בארבעה הבדלים לעומת כל נביא אחר, תוך הדגשה שמשה הגיע למדרגה על־אנושית עד מדרגת מלאך. הדובר מסביר שהרמב״ם נמנע מלפרט את עומק המושגים בגלל הצורך בהרחבות רבות על מלאכים וכוחות הנפש, ואז שואל למה ייחוד משה הוא עיקר אמונה נפרד, ומציע שזהו בסיס האמון בתורה ובקדושת נוסחה המדויק. מתוך כך הוא מפתח טענה שלפיה הנבואה היא העברת תוכן שמנוסח בלשון הנביא, ומיישם זאת גם על התורה, תוך הבחנה בין קדושת התוכן לקדושת הנוסח, ומקשר זאת ליסוד השמיני שבו הרמב״ם מנסח במפורש שהתורה כולה *מפי הגבורה* אך איכות ההגעה אינה ידועה אלא למשה, ושמשה במעלת לבלר.
היסוד השביעי: נבואת משה רבנו
הרמב״ם קובע שנבואת משה רבנו מחייבת אמונה שהוא אביהן של כל הנביאים, שכל הנביאים למטה ממנו, ושהוא בחיר השם מכל המין האנושי והשיג יותר מכל אדם שנמצא ושיימצא. הרמב״ם מתאר שמשה הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג מעלה מלאכית ונעשה במעלת המלאכים, שלא נשאר לפניו שום מסך ושום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום חיסרון, ושכוחות הדמיון והחושים הושבתו ונשאר *שכל* בלבד. הרמב״ם מייחס לכך את האמירה שמשה מדבר עם השם בלי אמצעות המלאכים, ומודיע שהיה רוצה לבאר את עניין *פה אל פה* אך נמנע מפני שהדברים דקים וצריכים מאה דפים והקדמות על מציאות המלאכים וכוחות הנפש, ומפנה זאת לחיבורים עתידיים.
ארבעת ההבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים
הרמב״ם מונה ארבעה הבדלים: אצל כל נביא השם מדבר באמצעות אמצעי, ואצל משה בלי אמצעי, כפסוק *פה אל פה אדבר בו*. הרמב״ם קובע שכל נביא מקבל חזון בזמן שינה או תרדמה שבה שובתים החושים והנפש מתרוקנת כעין שינה, והמצב נקרא *מחזה ומראה* ונאמר עליו *במראות אלוהים*, בעוד שמשה מקבל את הדיבור ביום בעומדו בין שני הכרובים, כפסוקים *ונועדתי לך שם ודיברתי איתך* ו-*אם יהיה נביאכם השם במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה*. הרמב״ם מוסיף שהנביאים נחלשים בעת החזון ומתחלחל הגוף ויורד מורא עצום עד כעין מוות, ומביא ראיות מדניאל בדברי *ולא נשאר בי כוח* ו-*ואני הייתי נרדם על פניי* ו-*במראה נהפכו ציריי עליי*, בעוד שמשה מקבל את הדיבור בלי חלחלה כלל, כפסוק *ודיבר השם אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו*, ומייחס זאת לחוזק התחברו בשכל. הרמב״ם מסיים שכל הנביאים אינם מתנבאים ברצונם אלא ברצון השם, ולעיתים ימתינו ימים, חודשים או שנים גם לאחר הכנה של שמחת הלב וזיכוך המחשבה כמעשה אלישע *ועתה קחו לי מנגן*, ואילו משה מתנבא בכל עת שירצה ואומר *עמדו ואשמעה מה יצוה השם לכם*, ונדרש מן הפסוקים *דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת* ודרשת *אהרן בבל תבוא ואין משה בבל תבוא*.
שאלת היות היסוד השביעי עיקר אמונה ומעמד התורה
הדובר שואל למה נדרש עיקר אמונה מיוחד על עליונות משה אם גם בין נביאים יש מדרגות שונות, ומציע שהרמב״ם רואה בכך בסיס לאמונה בתורה משום שהתורה מחייבת במצוות ועונשים באופן שונה ממעמד ספרי הנביאים והכתובים. הדובר טוען שאם הנבואה הייתה הכתבת טקסט מילולי, לא הייתה חשיבות לדרגת משה כי אפשר היה להכתיב לכל נביא, ולכן הוא מציע שמשה לא היה *צינור חלול* אלא ניסח את התורה בלשונו על יסוד תוכן שקיבל. הדובר מביא ראיה מרבי יצחק בסנהדרין: *סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד*, ומדגים מעובדיה וירמיה שהנביאים מקבלים תוכן משותף אך מנסחים בסגנון שונה, ומכאן מסיק שכך גם אצל משה.
קדושת הנוסח מול קדושת התוכן ודיוק ספר תורה
הדובר מבחין שבתורה שבעל פה הקדושה היא לתוכן ולא לניסוח, ולכן תרגום או ניסוח חלופי אינם פוגמים, בעוד שבמקרא ובייחוד בספר תורה קיימת קדושה לנוסח עד כדי פסלות באות אחת חסרה. הדובר אומר שאם הנוסח הוא של משה ולא של השם, מתעוררת שאלת היחס לנוסח המקודש, והוא מציע שהיסוד השביעי נועד לבסס אמון בכך שניסוחו של משה אינו מקרי אלא מדויק בהכרח, ושנביא אחר היה מנסח אחרת ולכן לא הייתה מתקבלת אותה תורה. הדובר מוסיף שהדקדקנות בדרשות של אותיות ותגים קיימת בעיקר בתורה ולא בדרך כלל בספרי הנביאים, ומכאן שהנוסח בתורה נתפס כ*דווקני*.
מחשבה, שפה והבחנה בין תוכן לייצוג
הדובר מביא את הרשב״א בברכות דף ט״ו על לימוד שני דינים מ-*שמע* ומסביר את פירוש הרשב״א שאלה שני היבטים של דין אחד, משום שרק דבר הנאמר בדיבור שייך בו דין של לשון. הדובר מציג קריאה שמפרידה בין תוכן המחשבה לבין הייצוג הלשוני שלו, ומביא דיון על תוספות בשבת בדף מ׳ והרש״ש והחזון איש, וטוען שמסקנתו היא שהתורה מתעניינת בלשון בעיקר במקום שבו יש דרישה לאמירה ולא במקום שהעיקר הוא תוכן מחשבתי. הדובר מדגים את ההבדל בין לחשוב משפט לבין לאחוז בתוכנו באמצעות הדוגמה *שתיים ועוד שלוש שווה שבע עשרה*, ומפתח אפשרות שיש תכנים שניתנים לחשיבה גם בלי ייצוג מילולי.
התורה של מלאכי השרת ולבושי התורה
הדובר מפרש את האגדה על משה שעלה למרום והמלאכים ביקשו שהתורה תישאר אצלם, ומשה השיב להם על *כבד את אביך ואת אמך* ועל איסורי רציחה וגניבה, כתיאור לכך שלתורה יש שכבה מופשטת שהמלאכים עוסקים בה ושכבה מלובשת בעולם האנושי. הדובר טוען שהתורה שקיבל משה בסיני הייתה אוסף תכנים מופשטים, וכשהיא ירדה לארץ היא קיבלה לבושים קונקרטיים כמו מצוות וסיפורים ותיאורי ארבעים שנות המדבר, ולכן אין הכרח שנוסח התורה היה קיים מראש בהר סיני. הדובר משווה זאת למשל של *זן ואמנות הקשת* ולרעיון של מודלים במתמטיקה שבהם אותה תורה מופשטת מתממשת בהקשרים שונים, ומציג זאת כתהליך של שני מעברים: מעבר מתכנים מופשטים לתכנים קונקרטיים המתאימים לעולם האדם, ואז מעבר לניסוח מילולי מדויק.
היסוד השמיני: תורה מן השמיים והשלמת התמונה
הדובר פותח את היסוד השמיני וקובע שאין קושי להבין למה הוא עיקר, ומביא דוגמה מספרו של הרב עמית קולא *הוויה או לא היה* על ניסיון לבסס אמונה בלי עובדות, וטוען שרק על עובדה אחת אי אפשר לוותר והיא עצם מתן תורה כאינטראקציה שבה השם העביר מה שהוא רוצה מאיתנו. הדובר מצטט מהרמב״ם שהאמונה היא שכל התורה שבידינו היא שניתנה למשה ושהיא כולה *מפי הגבורה*, אך ההגעה נקראת *דיבור* רק *על דרך ההשאלה*, ו-*אין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיע אליו*, ושמשה הוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה. הדובר אומר שדברים אלו מאשרים את טענתו הקודמת שההעברה אינה בהכרח מילולית ושמשה מקבל תוכן ומנסח, ומציע שבלי האמון במדרגת משה מהיסוד השביעי אי אפשר לבסס אמון מלא ביסוד השמיני.
הלכה למשה מסיני, רבי עקיבא והמשכיות הניסוח
הדובר מסביר את האמירה *הלכה למשה מסיני* כרמז לכך שהניסוח ההלכתי מיוחס למשה אף שהתוכן מהשם, ומביא את האגדה על משה שראה את בית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין עד ששמע *הלכה למשה מסיני* ונרגע. הדובר מפרש שהרגיעה נובעת מכך שגם הדורות ממשיכים תהליך של המשגה וניסוח שבו התורה לובשת עולמות מושגיים חדשים, ולכן משה אינו מבין את הלבוש המאוחר אף שהוא שורש המסורת. הדובר מסכם שהמסורת אינה *צינור חלול* של מילים, אלא תהליך שבו כל דור מנסח ומגדיר.
הערות הסיום והצעת פירוש חלופית ליסוד השביעי
אחד המשתתפים מציע שחשיבות היסוד השביעי היא גם שלעולם לא תהיה סמכות חלופית שתסתור את התורה, משום שלא יקום נביא במדרגת משה. משתתף מוסיף בשם הרב שרקי שהאזהרה על האומר פסוק זה משה מפי עצמו אמרו נאמרת במיוחד על משנה תורה, ומציע שהשם נתן חותמת הסכמה למה שמשה כתב שם. הדובר משיב שהוא נוטה להחיל את רעיון הניסוח של משה על כל החומשים, אף אם יש הבדל בין ספר דברים לשאר החומשים, ומסיים את השיעור בהודעה על המשך היסוד השמיני בשיעור הבא.
תמלול מלא
אנחנו הגענו ליסוד השביעי או לעיקר השביעי. בואו נשתף מסך. ביסוד השביעי נבואת משה רבנו, והוא שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו. הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר השם מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג, כלשון השגות, כל אדם שנמצא ושיימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים. לא נשאר לפניו שום מסך שלא קראהו, ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החיסרון, לא מעט ולא הרבה. והושבתו בו הכוחות הדמיוניים, אצל הרמב"ם הכוחות הדמיוניים זה גריעותא, זה פחיתות, והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר ונשאר שכל בלבד. ועל עניין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם השם בלי אמצעות המלאכים. ורציתי לבאר כאן זה העניין הנפלא ואפרש סתומות פסוקי התורה ואבאר עניין אומרו פה אל פה וכל הפסוק הזה וזולתו מעניינו. לולא שראיתי שהעניינים האלו דקים מאוד וצריכים להרחבה מרובה והקדמות ומשלים, ושצריך לבאר תחילה מציאות המלאכים ושינויי מעלותיהם לפני הבורא, וכן פירוש ביאור הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב ההיקף עד שנגיע לדבר על כל הצורות שהזכירו הנביאים לבורא ולמלאכיו, ולא יספיק לעניין זה לבדו ואפילו הקצר תכלית הקיצור מאה דפים. ולכן אניחנו למקומו, או בספר ביאורי הדרשות שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו, או בספר שאחבר בפירוש אלו היסודות. עד כאן זה החלק הראשון. הוא בעצם אומר יש למשה רבנו מעלה מאוד מאוד גבוהה הרבה מעל כל הנביאים האחרים, ובעצם הגיע לדרגת מלאך. זאת אומרת לא נשאר בו שום דבר חומרי, אנושי, אלא הוא ביטל את כל המגרעות או הפחיתויות האנושיות ובעצם הוא במדרגת מלאך. עכשיו בשביל לבאר מה זה מדרגה של מלאך ובאיזה מובן משה רבנו היה במדרגה הזאת ומה בעצם המשמעות של כל התיאורים האלה, אז הוא היה צריך ספר שלם ולכן הוא אומר הוא לא ייכנס פה לפרטים. ואחזור לעניין היסוד הזה השביעי ואומר שנבואת משה רבנו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים. ההבדל הראשון שכל נביא איזה שיהיה אין השם מדבר איתו כי אם על ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי כמו שאמר פה אל פה אדבר בו. זאת אומרת אין תיווך, הוא מדבר ישירות עם הקדוש ברוך הוא. והבדל השני שכל נביא לא יבואוהו החזון אלא בזמן השינה כמו שאמר בכמה מקומות בחלום הלילה ויחלום בחלום חזיון לילה וכולי והרבה מן העניין הזה, או ביום אחר תרדמה נופלת על הנביא. וגם אם הוא לא ישן במיטה אבל לפני שמגיעה הנבואה אוחזת אותו תרדמה גם באמצע היום. בלי זה הוא לא יכול להתנבא. ומצב שבו שובתים כל חושיו ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה. ומצב זה נקרא מחזה ומראה. ועליו הוא אומר "במראות אלוהים". ומשה בא לו הדיבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שהבטיחו השם "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך", כן בין הכרובים. אמר יתעלה "אם יהיה נביאכם השם במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה". אז ההבדל השני זה שמשה רבנו לא צריך לישון או להשבית את האישיות שלו, את החיות שלו, לפני שהוא מקבל נבואה. זה ההבדל השני. וההבדל השלישי, כן עוד פעם הראיות שלו אפשר קצת להתווכח כי אני חושב שבחלק לפחות מהנביאים התיאור לא נראה שבאמת אחזה אותם שינה לפני שהגיעה אליהם הנבואה. הקדוש ברוך הוא אומר להם דברים, מדבר איתם, לא מתואר לפחות במפורש שזה היה דווקא בחלום. יש הרבה מקומות שכן, אבל הרמב"ם הופך את זה לעיקרון כללי. לא יודע בדיוק עד כמה זה מוכח או עד כמה זה ברור. וההבדל השלישי שהנביא כאשר בא לו החזון אף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך יחלשו כוחותיו ויתחלחל גופו וירד עליו מורא עצום מאוד כאילו הולך למות. כמו שביאר בדניאל כשדיבר עמו גבריאל במראה אמר "ולא נשאר בי כוח והודי נהפך עליי למשחית ולא עצרתי כוח". ואמר "ואני הייתי נרדם על פניי ופניי ארצה". ואמר "במראה נהפכו ציריי עליי". ומשה אינו כן אלא יבואהו הדיבור ולא תארע לו חלחלה כלל והוא אומרו יתעלה "ודיבר השם אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" כלומר כשם שלא יארע לאדם שום חרדה מדברי חברו כך הוא עליו השלום לא היה נחרד מן הדיבור ואף על פי שהוא פנים בפנים, כן פנים בפנים כמו שהוא אמר למעלה לא דרך מתווך. וזה מחמת חוזק התחברו בשכל כמו שאמרנו. וההבדל הרביעי, כן יש זה מזכיר לי שהרבה פעמים אתם יודעים יש בפילוסופיה רק הערה מדברים על הטיעון הזה שמיוחס בדרך כלל לכוזרי שנקרא טיעון העד. זאת אומרת שהעדות על ההתגלות עברה מדור לדור ואבא לא משקר לבנו וכולי וכולי, אז טיעון העד. עכשיו ישנם כמה ראיתי בכמה מקומות כאלה שכותבים שבעצם טיעון העד מופיע במפורש בתורה. שהתורה עצמה אומרת "הראה גוי אלוהים מדבר אליו מתוך האש ויחי". זאת אומרת ההתגלות הזאת לא קרתה לאף אחד אלא רק לנו, רק ליהודים. אבל אני חושב כשקוראים את הפסוק אז נדמה לי שזה לא מה שכתוב בפסוק. מה שכתוב בפסוק זה איך זה יכול להיות, כן כי שאל נא לימים ראשונים וכולי, אבל איך מה שכתוב בפסוק זה איך יכול להיות שהעם חווה התגלות ונשאר חי. זאת אומרת לא שמה שמייחד אותנו זה שהיה לנו התגלות אלא זה שנשארנו בחיים אחרי שהייתה לנו התגלות. זאת אומרת רואים פה שאם אנחנו נמצאים או אם אדם נמצא באינטראקציה עם הקדוש ברוך הוא אז זה כנראה מותיר עליו איזשהו רושם שהוא מת או מתחלחל, אפילו אם הוא נביא הוא מתחלחל, אם הוא לא נביא אז הוא פשוט מת. דיברנו על הרשב"א אם אתם זוכרים בשיעור הקודם שהוא אומר שהקדוש ברוך הוא לא יכול להתגלות לאדם רגיל, זאת אומרת זה בלתי אפשרי. ואז הוא דן שמה אם זה נמנעות לוגית או נמנעות פיזיקלית מה שקראתי. אבל יש איזשהו חוסר יכולת בכלי קיבול אנושי רגיל לקלוט התגלות אלוהית ואיכשהו להישאר בחיים. ונביא יכול להישאר בחיים אבל הוא עדיין מתחלחל או קורה לו משהו, זאת אומרת הוא עובר איזושהי טראומה גם במובן הגופני. ואצל משה רבנו לא. אצל משה רבנו זה עובר לו חלק. וההבדל הרביעי וההבדל הרביעי שכל הנביאים לא יבואם חזון ברצונם אלא ברצון השם. ויש שיישאר הנביא כמה שנים ולא יבואהו חזון. כן יכול להיות שכמה שנים הנביא חי והקדוש ברוך הוא לא נגלה אליו בכלל. ויש ש מבקשים מן הנביא להודיעם דבר בנבואה, וישאר עד שתבוא לו הנבואה אחר ימים או אחר חודשים או לא תבוא לו כלל. וכבר ראינו ממי שהתכונן על ידי שמחת הלב וזיכוך המחשבה, כמו שעשה אלישע באומרו ועתה קחו לי מנגן, אז בא לו החזון. ואין זה הכרחי שיתנבא כל זמן שהתכונן, כן, זאת אומרת בלי הכנות הוא לא יכול להתנבא וגם אחרי ההכנות זה תלוי אם הקדוש ברוך הוא מחליט להתגלות אליו או לא, ותלוי מתי גם. אבל משה רבנו כל זמן שירצה אמר, עמדו ואשמעה מה יצוה השם לכם. ואמר, דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת. ואמרו, אהרן בבל תבוא ואין משה בבל תבוא, כן, לא יבוא בכל עת אל הקודש, משה יכול לבוא בכל עת אל הקודש. זאת הטענה בעצם זה שמשה רבנו יכול לדבר עם הקדוש ברוך הוא לפי הזמנה. זאת אומרת ברגע שהוא מחליט הוא פונה אל הקדוש ברוך הוא והוא מקבל תשובה. זה לא תלוי ברצונו של הקדוש ברוך הוא לפנות אליו אלא כל פעם שהוא רוצה תתנהל שיחה עם הקדוש ברוך הוא. זה ההבדל הרביעי. אוקיי, אז זה בעצם היסוד השביעי שלו. ועכשיו אנחנו צריכים לשאול בעצם עוד פעם את השאלות הרגילות. אז הראיות מאיפה יוצא שמשה רבנו מיוחד זה ראינו, על כל אחד מההבדלים הרמב"ם מביא ראיות, מהם יותר משכנעות, מהם פחות, אבל מביא לזה את הראיות. השאלה השנייה שתמיד מלווה אותנו בכל העיקרים האלה זה למה הדבר הזה הוא עיקר. למה האמונה הזאת שמשה רבנו הוא נביא ברמה יותר גבוהה מכל נביא אחר, שהוא בחיר האדם שהיה ושיהיה וכל המעלות המופלגות האלה של משה רבנו, למה זה עיקר אמונה? נגיד שמישהו לא מקבל את זה אז מה? למה או אפילו אם אנחנו מקבלים את זה, דיברנו בעיקר הקודם, דיברנו על האמונה בכלל בזה שיש נבואה ובזה שבני אדם יכולים להגיע לנבואה, למה צריך עיקר נפרד על משה רבנו? אתם אומרים בגלל שיש לו מעלה נבואית מיוחדת? אוקיי, אז מה. גם הנביאים האחרים היו להם מעלות נבואה שונות. האר"י ז"ל עושה, דיברנו על זה אני חושב, אומר שיש הבדלים בין הנביאים השונים, זה השיג עד הדרגה הזאת וזה השיג עד הדרגה ההיא וכל אחד וההשגות שלו. אז משה רבנו היה עוד יותר, אז מה? למה הדבר הזה זקוק ליסוד נפרד או עיקר נפרד? מה מיוחד בעניין הזה? נדמה לי שהרמב"ם רואה את הדבר הזה כעיקר בגלל שזה בעצם הבסיס שלנו לאמונה בתורה. את התורה הרי קיבלנו ממשה רבנו. הנביאים בסדר, נתנו לנו נבואות וכדומה, אבל המעמד של התורה מול המעמד של הנ"ך, של הנביאים, הוא מעמד אחר לגמרי. יש שם מצוות ואנחנו חייבים לקיים ויש עונשים למי שלא מקיים. בנביא אין את זה. נביא צריך לשמוע לקולו כשהוא אומר דברים אבל זה לא הופך ליסוד נצחי ומחייב כמו המצוות שמופיעות בתורה. המעמד של התורה, של הספר, ספר התורה הוא מעמד אחר מאשר הנביאים והכתובים למרות שכולם לכאורה מפי הגבורה. אבל המעמד הוא מעמד אחר ולכן כנראה היה חשוב לרמב"ם לומר שמי שהביא לנו את הנבואה הזאת, חמשת חומשי תורה, זה היה משה רבנו שהוא היה נביא במדרגה יותר גבוהה מאשר הנביאים שהביאו לנו את שאר הספרים. למה זה חשוב? שוב, בדרך כלל אנחנו מבינים שכשהקדוש ברוך הוא מנבא משהו לנביא אז הוא מכתיב לו נבואה, מכתיב לו איזשהו טקסט ושולח אותו להגיד את הטקסט הזה לנמען של הנבואה, לעם ישראל או לנינווה אצל יונה, לא משנה, לנמען של הנבואה. אבל אם זה היה ככה אז לא הייתה שום חשיבות לדרגת הנבואה של משה רבנו. הוא גם לא היה צריך השגות. סך הכל הקדוש ברוך הוא הכתיב לו את הטקסט של התורה, זה הכל. מה הבעיה? יכול היה גם להכתיב את זה לכל נביא אחר. אז הוא בחר, הנביא ההוא היה מתחלחל, אוקיי, אז מה. ונכון שהוא פנה אליו בגלל שזה היה יוזמה של הקדוש ברוך הוא והנביא לא יכול לפנות אל הקדוש ברוך הוא ביוזמתו ולצפות אוטומטית לתשובה. הכל נכון, אז מה? אני לא יכול להכתיב טקסט לנביא במדרגה יותר נמוכה ממשה רבנו? לכן נדמה לי שמה שעומד מאחורי זה, וזאת מסקנה אני חושב שמעניינת יותר מאשר העיקר עצמו. השאלה למה העיקר הוא עיקר מובילה אותנו אני חושב לתובנות יותר מעניינות מאשר התוכן של העיקר. כי אם זה באמת נכון מה שאני מציע כאן, שהחשיבות של רמתו הנבואית של משה רבנו היא בגלל היחס שלנו לתורה, אז זה בעצם אומר שכנראה משה רבנו לא היה צינור חלול. לא שהקדוש ברוך הוא בא למשה, הכתיב לו את הטקסט של התורה ומשה רבנו כתב את מה שהקדוש ברוך הוא הכתיב לו. את זה אפשר לעשות עם כל נביא. גם כשמשה רבנו מלמד את עם ישראל את התורה, כן, כל המדרשים האלה שאומרים שהוא מלמד והוא לימד את יהושע ואחרי זה הזקנים ואחרי זה כן, כל עם ישראל נכנס בארבעה פאסים כאלה, כן, מתואר גם ברמב"ם וזה מתחיל במדרשים, מה הוא לימד שם? הוא פשוט הקריא להם את הטקסט ולימד אותם את הטקסט בעל פה? משה רבנו לא היה צינור חלול שהעביר טקסט שהוא קיבל מהקדוש ברוך הוא. משה רבנו כתב את התורה, זה מה שאני רוצה לטעון. ויש כאלה שיתייחסו לטענה כזאת ככפירה, אבל נדמה לי שזה מה שבעצם צריך לצאת מהעיקר הזה של הרמב"ם. משה רבנו כתב את התורה בלשונו, לא בלשונו של הקדוש ברוך הוא. לפחות לגבי ספר דברים זה יותר מוסכם, שזה ספרו של משה. לגבי ארבעת החומשים הראשונים, לא יודע. יכול להיות שהעיקר של הרמב"ם נאמר רק בשביל לבסס את מעמדו של ספר דברים, שהוא ודאי טקסט שאומר משה רבנו. אבל אני חושב שבהחלט יכול להיות שגם כל שאר ארבעת החומשים גם הם נאמרו בצורה דומה. גם שם זה לא שהקדוש ברוך הוא הכתיב למשה רבנו טקסט. הקדוש ברוך הוא הכתיב למשה רבנו תוכן כלשהו ומשה רבנו היה זה שניסח אותו. אני אביא אולי איזה גמרא שמתארת רעיון דומה, גמרא בסנהדרין, שוב פעם בפרק חלק. הגמרא אומרת ככה בדף פ"ט, דאמר רבי יצחק, דאמר רבי יצחק, סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. עובדיה אמר "זדון לבך השיאך", ירמיה אמר "תפלצתך השיא אותך זדון לבך". מה זאת אומרת? הוא אומר, יכול להיות שאותה נבואה תינתן לכמה נביאים, אבל הנוסח שהנביאים יאמרו הוא ייחודי להם. זאת אומרת כל נביא יש לו את הנוסח שלו. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הנה עובדיה אמר אותו דבר כמו ירמיה והוא בכל זאת ניסח את זה אחרת. עובדיה ניסח את זה "זדון לבך השיאך" וירמיה ניסח את זה "תפלצתך השיא אותך זדון לבך". אז אנחנו רואים שאותו תוכן עצמו בפיהם של נביאים שונים מתנסח בצורה שונה, בסגנון שונה. וזה אומר שלפעמים הקדוש ברוך הוא נותן את אותה נבואה לכמה נביאים, אבל מה שאנחנו נשמע מכל נביא כזה זה בסגנונו שלו. או במילים אחרות, כשהקדוש ברוך הוא נותן נבואה לנביא הוא לא מכתיב לו טקסט, אלא הוא אומר לו את התוכן והנביא הוא זה שמנסח את התוכן הזה ואומר את הנבואה בלשונו. ואם ככה אז לכל נביא יש סגנון משלו. ולכן אני רוצה לטעון שאם זה לגבי נביא זה ממש מפורש בגמרא, זה לגבי הנביא, אני רוצה לטעון שאותו דבר גם אצל משה רבנו. אלא מאי? אם זה באמת כך, אז כשהקדוש ברוך הוא נותן למשה רבנו את התוכן של התורה ומשה רבנו מנסח את הטקסט, זאת אומרת את הנוסח של התורה, זה מעורר תהיות איך בדיוק אנחנו אמורים להתייחס לטקסט הזה? כי בכל זאת הטקסט הזה הוא לא של הקדוש ברוך הוא אלא של משה רבנו. אז נכון שהתוכן הוא מהקדוש ברוך הוא, אבל הניסוח הוא ממשה רבנו. ואנחנו הרי יודעים שלקדושה של ספר התורה, נגיד בניגוד לגמרא למשל, בגמרא אז השאלה אם זה יש באיזה מובן הטקסט הזה הוא קדוש, בפשטות הוא לא קדוש, התוכן מקודש, ההלכה מקודשת, אבל הטקסט שכתוב… בארמית, כן, שם בגמרא, אין בו שום דבר מקודש. אם אני מתרגם את הגמרא לאנגלית, התוצר פחות מקודש מאשר הגמרא שאנחנו מכירים בארמית או בעברית? לא. אם אני מתרגם את זה לשפה אחרת, הקהתי מול המשנה, המשנה יותר מקודשת מקהתי? לא. זה בסך הכל להגיד את אותו נוסח, את אותו סליחה תוכן, בניסוח שונה. במקרה של פרשן בניסוח יותר ברור. אין קדושה לתוכן בתורה שבעל פה. תורה שבעל פה זה אוסף של רעיונות. אין קדושה לניסוח, סליחה, יש קדושה לתוכן. זאת אומרת, התורה שבעל פה, מה שמקודש זה התוכן, ההלכות, התכנים שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא. הניסוח איך בדיוק המשנה ניסחה את זה או הגמרא או הראשונים או לא משנה מי, זה ניסוח שהם בחרו, יכלו לבחור ניסוח אחר. אין בו שום קדושה. וזה בניגוד לטקסט המקראי. בטקסט המקראי מקובלנו הרי אי אפשר לשנות אות. צריך להקפיד כשקוראים לבטא את כל האותיות, לא לשנות שום דבר. זאת אומרת אנחנו יודעים שכן, אות אחת ששונה פוסלת את הספר תורה. למרות שהתוכן לא משתנה. למה? כי בספר תורה קדושתו היא קדושה של הנוסח, לא רק של התוכן. הנוסח הוא בדווקא. עכשיו זה מעניין, בגלל שבגמרא באמת יש את התיאור שתיארתי קודם על איך מתבצעת נבואה. בגמרא זה וודאי כך, נכון? זאת אומרת, יש איזושהי תורה שבעל פה שעוברת, נוצרת לאורך הדורות וכדומה, והניסוח שהיא לובשת התורה שבעל פה הזאת זה החלטה של חכמים. חכמים מנסחים את הרעיונות האלה של התורה שבעל פה בלשונם. ולכן המסקנה המתבקשת היא שאין באמת קדושה לניסוח. הניסוח רק מעביר אליי תוכן. מה שחשוב פה זה התוכן שהוא עבר אליי. הניסוח הוא לא, אין בו שום דבר מקודש. הייתי מצפה שאותו דבר יהיה גם עם הטקסט הנבואי. אם באמת כמו שהגמרא בסנהדרין אומרת, שגם הנבואה בעצם זה רק תוכן שעובר אל הנביא, אבל מי שמנסח את התוכן הזה זה הנביא, זה לא הקדוש ברוך הוא, אז גם שמה הייתי מצפה שהקדושה תהיה לתוכן והנוסח רק מעביר אליי את התוכן אבל אין בו שום קדושה, אפשר לנסח אותו בצורה אחרת וזה יהיה אותו דבר. אבל לא, אנחנו יודעים שלא. במקראות, בספרי המקרא הקדושה היא קדושה של הנוסח, לא של התוכן. ולכן השאלה, אם באמת זה כך, אז בספר התורה שהנוסח שלו נחשב אולי הכי מקודש והכי מדויק ודורשים תגי אותיות וכל אות מיותרת כזאת ואחרת, זאת אומרת אנחנו רואים שאנחנו מתייחסים לניסוח בצורה מאוד מאוד אני אקרא לזה מכבדת, כן? זאת אומרת הניסוח הזה הוא ניסוח שאנחנו צריכים להבין בו כל פיפס. והניסוח הוא של משה רבנו, לא של הקדוש ברוך הוא, אם אני צודק במה שאמרתי קודם. לכן חשוב אני חושב שלכן חשוב היה לרמב"ם להגיד שהיחס שלנו למשה רבנו, רמתו הרוחנית, דרגתו של משה רבנו זה עיקר אמונה. זה עיקר אמונה כי צריך להיות לנו ברור שהניסוח שמשה רבנו בחר עבור התוכן שהוא קיבל מהקדוש ברוך הוא הוא לא ניסוח סתמי. הוא לא יכול היה להיות אחר. הניסוח הזה הוא ניסוח בדווקא. את התורה אי אפשר היה לנסח, נגיד אם הקדוש ברוך הוא היה נותן את התורה לנביא אחר אז הוא היה אומר אותה בסגנונו. כי ראינו שכל נביא הרי מנסח את הנבואה שהוא מקבל בסגנונו. אבל אז לא היה יוצא התורה. סליחה רב, סליחה רב, זה לא מה שהרמב"ם הקדים כשהוא אמר שהנבואה של משה רבנו היא שונה מהאחרים, גם בזה שמדבר פנים אל פנים, פה אל פה אדבר בו? אז למה שהוא ישנה מה שהוא שמע באופן ישיר כזה כאילו? הנביאים האחרים זה בתרדמה, זה בחלום, אז זה יותר… מי אמר שהוא משנה? לא, למה שהוא ישנה את המילים שהוא שמע מהקדוש ברוך הוא אם זה כעבור דיבור ביניהם? הוא נתן לזה את ה… הוא יצק את זה לתוך מילים את התוכן. מי אמר שהוא שמע את זה בתור מילים? פנים אל פנים אדבר בו, פה אל פה אדבר בו, לא יודע. אדבר, כי זה המושגים שאנחנו רגילים, כך יוצרים אינטראקציה, מדברים. אבל כשהקדוש ברוך הוא מדבר עם משה, בהחלט יכול להיות שהוא כן עושה לו אינפוזיה של רעיונות. הוא לא מדבר איתו במילים בהכרח. בהחלט, אין לי מושג, לא חוויתי את זה אבל… בכיף. אני אומר, אם אני צודק בהצעה הזאת שלי, זה הכל השערה, אני… כן כן אני שומע, אני רק אומר שמה שהוא אומר לגבי הנביאים האחרים שזה בחיזיון, זה יותר דברים משליים, אלגוריים. אז בהכרח כל אחד ינסח את הדברים לפי סגנונו, אבל לא הוא לא אומר את זה על משה רבנו, לכן זה נשמע קצת שונה, אולי גם ניסוח הדברים. לא, אני לא חושב, אני חושב שאין שום מניעה להגיד שהנבואה שנמסרה למשה רבנו הייתה נבואה פה אל פה, זאת אומרת באופן ישיר, אבל זה לא חייב להיות מילולי. יכול להיות שהטקסט עבר אליו, הרעיונות עברו אליו, הזריקו אליו את הרעיונות, ועכשיו הוא היה צריך לנסח את זה ולכתוב מזה ספר תורה. אגב זה מאוד מעניין כי הרי בספר התורה מופיעים אירועים שהתרחשו אחרי מתן תורה, נכון? בארבעים שנה במדבר. עכשיו, איך זה נכתב? אז בהחלט נשמע סביר שמשה רבנו כתב את הדברים האלה בזמן אמת, זה לא היה כתוב מראש. מה, הוא ידע מראש שיהיה חטא כזה ויהיה חטא אחר, אז למה הוא מופתע? כבר בהר סיני הכל הרי ניתן לו. הוא כבר ידע את כל מה שהולך לקרות בארבעים שנה הבאות כבר בהר סיני, הרי התורה ניתנה לו. הטענה היא כנראה שלא, זאת אומרת ניתן לו משהו איזה מופשט כזה, ומשה רבנו הכניס את זה לתוך דפוס מילולי, שבין היתר זה היה תיאור של ההתרחשויות שקרו שמה בארבעים שנה האלה, אבל התיאור הזה כנראה מבטא איזה שהם רעיונות מופשטים שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא, זה לא סתם תיאור היסטורי. ולכן זה באמת התגלגל לאורך הארבעים שנה האלה שלאחרי מתן תורה. זה לא שנוסח התורה היה קיים כבר בהר סיני. אולי עשרת הדיברות כן, אני לא יודע, אבל נוסח התורה לא בהכרח היה קיים במעמד הר סיני. התוכן של התורה ניתן במעמד הר סיני. ולכן נדמה לי שכשהגמרא אומרת, הגמרא בסוף מכות אומרת ש"תורה ציווה לנו משה", אז כתוב ששש מאות ואחת עשרה מצוות קיבלנו ממשה רבנו, ו"אנוכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום, שתי הדיברות הראשונות שמענו מהקדוש ברוך הוא. למה באמת? כי כשהקדוש ברוך הוא נתן למשה את התורה, הוא לא נתן לו את הטקסט, הוא נתן לו את הרעיונות. עכשיו כשבני ישראל שמעו את חוץ משתי הדיברות הראשונות, את כל שאר התורה הם שמעו את זה ממשה רבנו, הם כבר כן שמעו את זה במילים. זאת אומרת אליהם זה לא הוזרק בתור תוכן שמוכנס ישר לתוכם, הם למדו את התורה מילולית. את הניסוח הזה, זה ניסוח של משה רבנו. את זה הם לא שמעו מפי הגבורה, לא יכלו לשמוע מפי הגבורה, כי הגבורה עצמה לא אמרה את זה, גם משה רבנו לא שמע את זה מפי הגבורה, את הטקסט. משה רבנו קיבל את התוכן מהגבורה, את הטקסט הוא עצמו כתב. ולכן הטענה, מה שאני רוצה לטעון, זה שהחשיבות שהרמב"ם רואה, למה זה עיקר המעלה הזאת של המדרגה הרוחנית הזאת של משה רבנו, בגלל שזה מכתיב לנו איך אנחנו אמורים להתייחס לטקסט שמשה רבנו כתב ולא הקדוש ברוך הוא. אבל כשמשה רבנו הוא גדול הנביאים והוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא פה אל פה, אז הנוסח הוא נוסח מדויק כמו נוסח שהיינו מקבלים מהקדוש ברוך הוא. את הנוסח הזה אי אפשר לנסח בניסוח אחר, שאם היה ניתן לנביא אחר, אז לכאורה הוא היה כותב את אותו דבר בסגנונו, לא. את הנוסח הזה יכול לקבל רק משה רבנו, כי לנוסח הזה יש רק ניסוח מילולי נכון אחד, זהו. כל שאר הנבואות שניתנו בנביאים, אז התוכן מועבר ואפשר לנסח את זה בכל מיני סגנונות, וכל נביא שמעביר את התוכן הזה לעם ישראל מנסח את זה בסגנונו, כיוון שמה שחשוב שם זה התוכן. פה גם הנוסח חשוב, אבל זה שהוא חשוב זה לא אומר שהוא בא מהקדוש ברוך הוא. הניסוח הוא של משה רבנו. ואני חושב שזו הסיבה שהיה חשוב לרמב"ם להאדיר כל כך את מדרגתו של משה רבנו ולראות בזה עיקר. כי זה הבסיס לאמון שלנו בתורה, זה הבסיס ליכולת שלנו לדרוש אותיות ומילים ותגי אותיות בתורה, שאנחנו מתייחסים לניסוח של התורה בצורה מאוד מאוד דקדקנית. בספרי הנבואה אנחנו לא עושים דרשות מהסוג הזה. גם כשעושים כבר דרשות, לא דורשים תגי אותיות בספר ירמיהו, אוקיי, או וי"ו יתירה בספר ירמיהו, לא דורשים את זה. לפעמים כן עושים דרשות על הפסוקים של הנ"ך, אבל זה דרשות שהן לא נזקקות לדיוקי טקסט שיש פה וי"ו יתירה או תג של אותיות או משהו כזה, דרשות כאלה יש רק בתורה. וזה אומר שהניסוח של התורה הוא ניסוח דווקני. אז אם משה רבנו כתב אותו, ברור שחייב להיות לנו איזשהו אמון שמשה רבנו זה כאילו טקסט שנכתב בידי הקדוש ברוך הוא עצמו. זאת אומרת, הוא במדרגה כזאת שהוא ממש מחובר לקדוש ברוך הוא ישירות, הוא מקבל ממנו באינפוזיה ישר את העניין. ולכן יכול להיות שבגלל זה הרמב"ם מתייחס לדבר הזה כעיקר, הוא רואה בזה דבר חשוב מעבר לנבואה של כל שאר הנביאים. אולי אני אגיד עוד כמה משפטים על העניין הזה. בסדרה אחרת דיברנו על זה, על העניין הזה של מתן תורה והצורות שהתורה לובשת. יש, אולי לפני שאני עובר לצורה של התורה, יש רשב"א בברכות בדף ט"ו. המשנה שם אומרת שקריאת שמע נאמרת בכל לשון וצריך להוציא בפיו. וזה הכל נלמד מהמילה שמע. שמע בכל לשון שאתה שומע ושמע זה השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך. אז שואל הרשב"א, איך לומדים שני דינים שונים מאותה מילה? בדרך כלל כל מילה מלמדת דין, ואם המילה הזאת תפוסה לדין אחד, אז מיד הגמרא שואלת אז מאיפה יוצא הדין השני? ופה את שני הדינים מוציאים מאותה מילה. אז אומר הרשב"א זה לא שני דינים, זה דין אחד. אם קריאת שמע היה אפשר רק להרהר אותה ולא להוציא אותה בפה, אז לא היה צריך להגיד לי שקריאת שמע נאמרת בכל לשון. רק דבר שאותו אני צריך לדבר יכולה להיות התייחסות לשפה שבה אני מדבר אותו. ובאה התורה ומחדשת בכל שפה. אבל בעצם התורה, במילים אחרות הרשב"א אומר ככה, שמע לומדים מזה ששמע בכל לשון שאתה שומע. מזה שהיה צריך פסוק לומר לי שאני יכול להגיד את זה בכל לשון, ברור וזה לא עוד לימוד אלא מכאן ברור שגם צריך להשמיע לאוזנו, שצריך לדבר את זה, לא מספיק להרהר את זה, כי אם היה מספיק להרהר את זה לא היה צריך פסוק שיגיד לי שזה בכל לשון. עכשיו בדרך כלל יש, אולי אני אגיד עוד משהו, יש תוספות בשבת בדף מ' נדמה לי, או בברכות, שבת נדמה לי בדף מ', שהוא מדבר שמה על להרהר בדברי תורה או להרהר במבואות המטונפים כמו בשירותים. אז התוספות אומר שאסור להרהר בלשון הקודש במבואות המטונפים אבל בשפה אחרת אפשר להרהר במבואות המטונפים. אז יש הרש"ש שם במקום מאיר שהתוספות הזה חולק על הרשב"א שאמרתי קודם. הרשב"א הזה בברכות. למה? כי הרשב"א, ככה הוא הבין, הרשב"א מבין שכשאנחנו חושבים אנחנו לא חושבים במילים. ולכן הרשב"א אומר שאם התורה מתייחסת לשאלה באיזה שפה אני אמור להגיד את זה, ברור שאני צריך להגיד, כי אם היה מספיק שאני אחשוב ולא אגיד את זה, במחשבה אין שפה. אז אין מה לדבר בלשון הקודש או בכל שפה, זה לא רלוונטי. במחשבה אין שפה, מחשבה דבר מופשט. בדיבור אז יש מילים, במחשבה אין מילים. ככה לומד הרש"ש את הרשב"א. ואז הוא אומר בתוספות שם בשבת בדף מ' רואים לא כך. כי הוא אומר שאסור לחשוב בלשון הקודש אבל מותר לחשוב בשפה אחרת, אז רואים שהחשיבה כן נעשית באופן מילולי. וככה גם בחזון איש במקום אחד רוצה להגיד שזאת המחלוקת שיש פה מחלוקת כזאת בין הרשב"א לבין תוספות. אבל זה בעיניי זה דבר מופרך, ובאמת רוב האחרונים לא למדו כך. זה דבר מופרך. ברור שאנחנו חושבים במילים. לא חושב שאפשר לחלוק על הדבר הזה שאני חושב במילים. הרשב"א לא חולק על זה. מה שהרשב"א רוצה לומר זה שאם יש דין מסוים שאותו אני מקיים במחשבה ולא בדיבור, אז לתורה לא אכפת באיזה שפה אני עושה את זה, לא שזה נעשה באופן לא מילולי. אלא שלא יהיו דינים שאומרים לי באיזה שפה לעשות את זה. כי מעניין באיזה שפה אני עושה זה רק אם אני מדבר. על המחשבה לא מעניין את התורה באיזה שפה אתה חושב. לא בגלל שלא חושבים בשפות או במילים, חושבים במילים, אבל הדין לעשות את זה בשפה כזאת או בשפה אחרת זה לשיטת הרשב"א, זה נאמר רק על דברים שמדברים ולא על דברים שחושבים. נדמה לי שזה יותר. הרשב"א מתכוון לזה. אבל באמת, זה מכניס אותנו לשאלה המעניינת שעליה גם כותבים כל מיני חוקרי מוח בעידן המודרני, כן, בשנים האחרונות או עשרות שנים האחרונות. דמאסיו כתב על זה למשל, כן, זה בני זוג ששניהם חוקרי מוח. אז הוא דן באמת בשאלה האם אנחנו חושבים במילים או האם אפשר לחשוב בלי מילים. זאת בעצם השאלה שלו, והטענה היא כנראה שכן. ואני חושב שבעצם כשאנחנו מסתכלים על חשיבה מילולית, נגיד שאני חושב משפט מסוים. אז חשבתי את המשפט. האם זה רק, האם זה מתמצה בזה שפשוט בראשי עבר אוסף מילים? ברור שלא. הרי אוסף המילים הזה מבטא תוכן, נכון? כשאני חושב את המשפט הזה, ברור שבאיזשהו מובן אני גם חושב את התוכן. יכול להיות שאני מייצג אותו בייצוג מילולי. אבל ברור שאני לא חושב רק מילים, אני חושב את התוכן, יכול להיות שהוא מיוצג על ידי מילים. אבל בבסיס החשיבה היא חשיבה של התוכן. יכול להיות שהייצוג הוא ייצוג על ידי מילים. אוקיי? ולכן כנראה אומר הרשב"א שאם יש דין שאותו מקיימים במחשבה, אז לא אכפת לתורה באיזו שפה אתה עושה את זה כי דינים במחשבה הם דינים על התוכן. ולכן לא משנה באיזו שפה אתה עושה את זה. כשאתה מדבר אז נדרש ממך להגיד טקסט מסוים. אז כאן יכול להיות שהטקסט הזה צריך להיאמר רק בשפה מסוימת, כי אנחנו כבר נכנסים לטקסט ולא רק לתוכן שהטקסט מייצג. ולכן שם יכול להיות כן חשוב באיזו שפה אתה אומר את זה. יש בפרק שביעי של סוטה במשנה הראשונה, כן, אלו נאמרים בכל לשון ואלו נאמרים רק בלשון הקודש. אז יש דברים שנאמרים בכל לשון ויש דברים שנאמרים רק בלשון הקודש, אבל זה הכל על דברים שנאמרים. אומר הרשב"א דברים שנחשבים, זאת אומרת דברים שכל מה שאני צריך לעשות זה במחשבה, לא אכפת לתורה באיזו שפה אני עושה את זה. לא כי לא חושבים מילולית, אלא כי מה שחשוב זה שאני אחשוב את התוכן. זה שאני חושב את התוכן כשהוא מיוצג במילים, שיהיה מיוצג במילים, שיהיה באנגלית, בעברית, בטורקית. לא חשוב. כי מה שחשוב זה שהתוכן נמצא אצלי בפנים. אוקיי, זה בעצם הנקודה. למשל תחשבו על מצב שבו נגיד שאני חושב משפט שהוא לא נכון בעיניי. אח, עכשיו אני נזכר, אתמול דיברתי על זה בשיעור על אמונה. נגיד שאני חושב את המשפט שתיים ועוד שלוש שווה שבע עשרה. אז חשבתי את המשפט, נכון? אבל ברור שאני לא חושב את התוכן הזה, כי התוכן הזה לא נכון. אני מבין מה המשפט אומר, שתיים ועוד שלוש שווה שבע עשרה, אבל ברור שאני לא חושב ששתיים ועוד שלוש שווה שבע עשרה. אתם מבינים? יש הבדל בין לחשוב את המשפט שתיים ועוד שלוש שווה שבע עשרה לבין לחשוב ששתיים ועוד שלוש שווה שבע עשרה. אני יכול לחשוב את המשפט הזה, אבל אני לא יכול לחשוב את התוכן הזה, כי התוכן הזה לא נכון. אני יודע שהוא לא נכון. אוקיי, אז גם כשאני חושב תוכן שהוא כן נכון, אני יכול לחשוב אותו בשתי רמות. אני יכול לחשוב את הטקסט שמייצג אותו ואני יכול לחשוב אותו עצמו, רק שהטקסט מייצג את התוכן. השאלה המעניינת היא האם אני יכול לחשוב אותו בלי ייצוג מילולי. שאלה הפוכה. כן? הטענה היא שהרשב"א אומר שחושבים בלי מילים, אז אמרתי לא יכול להיות, ברור שחושבים במילים. אני שואל שאלה הפוכה. האם חושבים רק במילים? האם אפשר לחשוב תכנים שלא מיוצגים על ידי מילים? לא יודע, שאלה מעניינת, אני נוטה לחשוב שכן. אני נוטה לחשוב שכן, אוקיי? אז אני חושב שכן, שאפשר לחשוב תכנים לא באופן מילולי, אבל שאלה מעניינת, אני לא יודע. הרב, זה די פשוט שכן, הרי למשל מה קורה כשאתה מנסה לנסח משפט בשפה שאתה לא מכיר כמו שצריך? אז יש לך איזשהו ייצוג בראש של מה שאתה רוצה להגיד אבל אין לך את המשפט. אבל אז אתה מייצג את זה בעברית. נראה לי אינטואיטיבית ש… מנסה למצוא את הניסוח של זה באנגלית. אולי. אפשר להגיד, נראה לי אבל בפשטות שמה שיש לכולנו בראש זה התמונה ואתה מחפש את הייצוג פשוט בשפה השנייה. אם זו תמונה אז זה נכון, אבל הרבה מאוד תכנים הם לא תמונות. הרב, מה לגבי בעלי חיים? מה? בעלי חיים. מה עם בעלי חיים? שיש אצלם תהליכי חשיבה אבל אין להם שפה. לא יודע אם יש להם תהליכי חשיבה. מי אמר שיש להם תהליכי חשיבה? אתה רואה לפעמים איזושהי אסטרטגיה של… לא, הם עושים חישוב. הם עושים חישוב, אבל זה עניין מכני, לא בטוח שיש את המודעות שמתלווה לפעילות הנוירונלית. חשיבה זה לא פעילות נוירונית. פעילות נוירונית זה ייצוג חשמלי של החשיבה. החשיבה זה מה שהשכל עושה, לא מה שהמוח עושה. זה לומר שהאינטואיציה אומרת שכן, וגם לומר שהאינטואיציה רק יכולה לחשוב בלי מילים. מה? לא הבנתי. זה שהאינטואיציה אומרת שאפשר לחשוב בלי מילים, אבל אפשר גם לומר שלחשוב מחשבות אינטואיטיביות זה אפשר בלי מילים, אבל מחשבות שכבר הופכות למשהו לוגי ומסודר זה כבר צריך מילים, צריך שפה. אולי, לא יודע. לא בטוח. אולי. כאילו אם הכל מתחיל מהמילים אז בעצם המילים לא מתארות כלום. חייב שיהיה משהו קודם. מה? לא הבנתי. אם כל המובן וכל ההשגה שלנו מתחילה רק ממילים, אז זה לא נקרא שאנחנו משיגים. סתם, ברור שאנחנו חושבים תוכן שמיוצג במילים. רק השאלה אם יש לנו איזשהו תוכן בסיסי שהוא מיוצג במילים. זהו, זה שיש משהו קודם, אבל הוא פשוט לא הופך למחשבה. הוא איזה סוג של אינטואיציה כזאת אולי. אולי כן ואולי לא, אני לא יודע. אני גם נוטה לחשוב שכן, אבל לא בטוח, זאת אומרת, אני לא יודע. אין לי איזה טיעון שמכריח את העניין הזה. הערה וגם שאלה לגבי תינוקות. שאין להם שפה. כן. ובוודאות הם חושבים. כן, למה? כי הם מגיבים, אתה יכול ללמד אותם, אפשר להוכיח שתינוקות הם מבינים כשלים מתמטיים. יכול להיות שאתה מלמד אותם עם המילים, רק אז הם תופסים את התכנים שמיוצגים על ידי המילים האלה. אתה מניח שהם מבינים את זה קודם, ואתה מלמד אותם רק איך לייצג את מה שהם מבינים על ידי מילים. אבל יכול להיות שאתה מלמד אותם את התוכן עצמו כשאתה מלמד אותם את המילים. לא, גם בלי מילים. אני נתקלתי, שמעתי על ניסוי לדוגמה שמראים לתינוקות כשל מתמטי. מכניסים, יש שני כדורים, שמים עליהם כד, ואיכשהו מרימים את הכד ויש חמישה כדורים. והתינוקות רואים שהם מגיבים ומופתעים ולא מבינים מה קורה פה. טוב, יכול להיות, אני לא יודע. נזכר עכשיו, כתבתי על זה פעם אני חושב. יש איזה חוקר שפות ידוע בשם וורף. אוטודידקט כזה אבל הוא חוקר ידוע, הוא כתב כל מיני ספרים. איש מעניין. בכל מקרה שם ראיתי איזשהו דיון על היחס באמת בין התכנים לבין המילים. עכשיו אני פתאום נזכר בזה שהתקשר לי למאמר שקראתי פעם בנייצ'ר נדמה לי או בסיינס, אני לא זוכר באחד משניהם. על שבט בברזיל שנקרא שבט הפיראהי שהעולם המספרי אצלם מורכב משלושה אלמנטים: אחד, שתיים והרבה. זה מה שיש להם. אז בא החוקר לשמה והתחיל ככה לנסות לבדוק מה הם יודעים לעשות עם מספרים. אז הוא הראה להם נגיד שתי בטריות ושלוש בטריות ושאל אותם איפה יש יותר. הם לא ידעו לענות. אבל שתיים ומאה הם כן ידעו לענות. זאת אומרת הם ידעו שמאה זה יותר משתיים. אבל שלוש ושתיים זה כבר רזולוציה שהייתה גדולה עליהם או קטנה עליהם. זאת אומרת הם לא הצליחו להגיע למסקנה ששלוש יותר גדול משתיים כי הם לא היו מצוידים במושגים שתיים ושלוש. או שלוש וארבע. כי שתיים ושלוש זה בעצם שתיים והרבה. אז את זה הם כן מבדילים. אבל שלוש וארבע הם לא ידעו. אפילו שלוש וחמש נדמה לי הם התקשו מאוד. אבל כשהפער הוא גדול אז הם ידעו. עכשיו פה זה מעניין כי פה באמת אנחנו רואים אין להם מילים שמייצגות את מאה. נכון? מאה זה הרבה. כמו שלוש. אבל כשאתה משווה את שלוש ואת מאה הם עדיין יודעים להגיד שמאה זה יותר משלוש. הם אומרים לך פה יש יותר. למרות שאין להם מילה בשביל זה. זאת אותה מילה. תמיד הדוגמאות שתמיד מביאים זה האסקימוסים והשלג. שלאסקימוסים יש איזה שלושים מילים שונות לסוגים שונים של שלג. כשאני אסתכל על זה מבחינתי זה הכל אותו דבר. אני בכלל לא אראה שם סוגים שונים. אבל מבחינת האסקימוסים הם כל כך חיים את העולם הזה של השלג שהם מבדילים ברזולוציות מאוד דקות בין סוגים שונים של שלג. ולכל אחד מהסוגים יש להם מילה שמאפיינת אותו. עכשיו לא ברור מה בא קודם. האם ההבחנה בין הסוגים של השלג או המילים. הרבה פעמים זה יכול אולי לבוא ביחד. ברגע שאנחנו ממשיגים את סוגי השלג השונים במילים שונות אז גם ברור לנו ש. הסוגים השונים. בוא נגיד ככה, האינטואיציה הראשונה אומרת שאנחנו יודעים את ההבדל קודם ואחרי זה אנחנו קובעים את המילה. אבל נדמה לי שגם בכל מקרה נכון שאחרי שקבענו לזה מילים שונות, אנחנו גם מבינים יותר טוב את ההבדל. ברור שזה מחדד לנו מאוד את המחשבה, זאת אומרת ההמשגה זה לא רק ייצוג של התוכן, ההמשגה חוזרת ומשפיעה על ההבנה של התוכן. ולכן לנסח רעיונות הרבה פעמים עוזר לבן אדם לחדד אותם לעצמו. למרות שלכאורה אתה רק מנסח דברים שכבר הבנת קודם, אבל כולנו מכירים את זה, שכשאתה יושב ומנסח את הדבר הוא מתחדד לך יותר, אתה מבין אותו יותר טוב. אז זה לא סתם דבר פשוט שקודם יש את ההבנה ואחרי זה אנחנו מייצרים את הייצוג המילולי שלה. אוקיי, בעצם מה שאני רוצה לומר, זה שאם זה באמת כך, אני חוזר לקדוש ברוך הוא ולמשה רבנו ומתן תורה, אז הקדוש ברוך הוא בעצם נתן למשה רבנו את התכנים. הייצוג המילולי של התכנים נעשה על ידי משה רבנו. זה בעצם הטענה. אם אני מניח שיש דבר כזה תכנים בלי ייצוג מילולי, אז הקדוש ברוך הוא מעביר למשה רבנו את התכנים ואת הייצוג יוצר משה רבנו. זה מזכיר לי שאני פעם דיברתי על גלגולים שהתורה עוברת. יש את המדרש שאומר שכשמשה רבנו עולה למרום, כן בדיוק, יש פה אנשים ששולטים בחומר, כשמשה רבנו עולה למרום אז המלאכים מתווכחים עם הקדוש ברוך הוא למה הוא מוריד את התורה, למה הוא נותן את התורה לבני אדם. הם רוצים שישאיר אותה למעלה. אז הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו אחוז בכיסא כבודי ותן להם תשובה. תסביר להם. אז משה רבנו עונה להם: כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, וכי אתם יש לכם אב ואם? כתוב בתורה ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות, וכי אתם עובדים שישה ימים? יש אצלכם גנבות ורצח וכל מה שהתורה מדברת עליו? זה לא רלוונטי, ולכן ברור שהתורה צריכה לרדת לארץ. טוב, זה כמובן משל, אגדה, אבל מה האגדה הזאת באה לומר? האגדה הזאת בעיניי, הלקח שאותו היא באה לומר נמצא בהווה אמינא של המלאכים, לא בתשובה של משה רבנו. ההווה אמינא של המלאכים הרבה יותר מעניינת מאשר התשובה של משה רבנו. התשובה של משה רבנו היא טריוויאלית. באמת אני שואל את עצמי, מה המלאכים חשבו? מה הם עשו עם התורה לפני שהיא ניתנה לבני אדם? לא תרצח, לא תגנוב, כבד את אביך ואת אמך, מה הם עשו עם זה בדיוק? זאת אומרת, התשובה של משה רבנו היא כל כך טובה שלא ברור מה הייתה בכלל השאלה של המלאכים, מעיקרא מאי קסבר. ומה שאני רציתי לטעון, זה שהמלאכים למדו את התורה לפני שהיא קיבלה לבושים, את הלבושים של כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תגנוב וכדומה. יש כנראה איזשהו אוסף של רעיונות מופשטים שהם רלוונטיים גם למלאכים בעולם שלהם. כשהתורה יורדת לארץ, אז היא מקבלת את הלבוש הרלוונטי לבני אדם בארץ, ואז זה פתאום נהיה לא תרצח ולא תגנוב וכבד את אביך ואת אמך וכל מה שאנחנו מכירים, ואיסורי אכילה וטומאה וטהרה וכל מיני דברים כאלה. כל זה לא היה בתורה של המלאכים, אבל זאת הייתה אותה תורה, אותה תורה בדיוק, אותו דבר. אבל זה דו-שיח של חרשים אם כך. מה זאת אומרת? שמה שהם שאלו אותו הוא לא ענה להם. הם התכוונו לפני שזה התלבש בתורה של עכשיו. ככה אני רוצה לטעון. עוד רגע אני חוזר לתשובה של משה רבנו, אני אסביר את זה. הטענה שאני רוצה לומר זה שהמלאכים בעצם עסקו באיזשהם רעיונות מופשטים, לא מופשטים לגמרי, אלא הם היו מלובשים בשפה ובעולם המושגים ששייך לעולם של המלאכים, לעולם היצירה. אוקיי? ושם יש להם את האני לא יודע אם זה היה מצוות או לא מצוות, אבל זה לבש לבושים שרלוונטיים לעולם שם. אותה תורה עצמה, בדיוק אותו דבר, כשהיא יורדת למטה היא מקבלת את הלבושים שאנחנו מכירים לפה, ואז זה נהיה כל המצוות והתיאורים והסיפורים ומה שאמרתי קודם על משה רבנו שכתב את התורה לאורך ה-40 שנה, למרות שאת התכנים הוא כבר קיבל בסיני. עכשיו זה הרבה יותר מובן למה. הוא לא קיבל בסיני את זה שבני ישראל יתלוננו ויהיה חטא המתלוננים, ואחרי זה יהיה חטא של ההכאה על הסלע וכל הדברים האלה. מה, משה רבנו ידע את זה מראש שהוא הולך לחטוא כשהוא מכה על הסלע? אז למה הוא עשה את זה? מה הוא טמבל? ברור שהוא לא ידע את זה מראש. אז איך? אבל זה חלק מהתורה, הוא קיבל את התורה בהר סיני. איך הוא לא ידע את זה מראש? התשובה היא שזה לבושים שהתורה קיבלה ככל שהיא התגלגלה בעולם. התורה שאותה קיבל משה רבנו זה איזה תורה של אוסף תכנים מופשטים. זה לא אירועים שקרו במדבר ולא מצוות כאלה ומצוות אחרות, אלא יש שם דברים מופשטים. במובן מסוים זה התורה של המלאכים. זה מה שהוא קיבל. וכשהוא ירד לארץ, הוא ניסח את זה, אבל זה לא סתם לנסח את הרעיונות שקיבלת, זה עכשיו הרבה יותר מרחיק לכת. עכשיו אתה כבר מלביש את זה, גם התכנים משתנים. זה לא רק ניסוח, אתה בוחר מילים, יש פה כיבוד הורים ואתה בוחר בניסוח "כבד את אביך ואת אמך". לא. עצם זה שהתורה מצווה על כיבוד הורים זה משה רבנו ולא הקדוש ברוך הוא. זה מה שאני רוצה לטעון. כי התורה המופשטת שמשה רבנו קיבל לא דיברה על כיבוד הורים. זאת תורה שגם המלאכים למדו אותה, אין להם הורים. וזה לא "לא תרצח" ולא "לא תגנוב", כל זה זה ניסוחים שניסח משה רבנו. התורה שהוא קיבל לא הייתה רק רעיונות שלא מגולמים במילים, אלא הם אפילו לא מגולמים בתכנים שאנחנו מכירים. זה היה תוכן ברמה עוד יותר מופשטת שרלוונטי גם למלאכים. ועכשיו אני חוזר לדו-שיח של משה עם המלאכים. אז מה משה עונה להם? משה עונה להם בדיוק את זה. אומר להם: מה אתם רוצים? לא מורידים את התורה לארץ. מה שמורידים לארץ זה בסך הכל אוסף של תכנים שילבשו צורה שרלוונטית רק לבני אדם על הארץ. זה לא רלוונטי אליכם. אתם תמשיכו להתעסק בדברים המופשטים שלכם. אף אחד לא מדבר איתכם, מה אתם רוצים? מה התלונה שלכם? לא הבנתם. אתם חושבים שאת התורה שלכם מורידים לארץ. לא. מורידים לארץ תורה כדי שהיא תלבש לבושים שמתאימים למה שקורה על הארץ. זה באמת, כן, הזכרת לי עכשיו עידו, את "זן ואמנות הקשת". אז שמה זה פרופסור גרמני לפילוסופיה שמגיע בתחילת המאה ה-20 זה היה נדמה לי, הוא מגיע ליפן לשבתון. ושמה היה לו ידיד שהיה פרופסור למשפטים בטוקיו. והוא מבקש מהידיד שלו שיחבר אותו לאיזה מאסטר של זן, כי הוא רוצה ללמוד זן. טוב, אז הוא מגיע למאסטר הזה, והוא אומר לו: מה אתה רוצה ללמוד? האם אתה רוצה חץ וקשת, סיף, סידור פרחים ולא יודע עוד משהו. לא זוכר, ריקוד אולי? לא זוכר, היו כמה אופציות שהוא הציע לו. הוא אומר לו: לא, אני לא רוצה שום דבר מהם. אני רוצה ללמוד זן. אומר לו: כן כן, אבל מה אתה רוצה ללמוד? סיף, חץ וקשת, שזירת פרחים. הוא לא הבין מה הוא רוצה ממנו. ובסופו של דבר יתברר לו, והספר "זן ואמנות הקשת", אגב "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של פירסיג, אני חושב שזה פראפרזה על הספר הזה, כי הספר הזה קדם לו נדמה לי. אז הספר הזה מוקדש כדי להכיר את העולם הזה של הזן לאוזן מערבית, לאדם מערבי. אז בין היתר הוא פותח את הספר, אם אני זוכר נכון, הוא פותח את הספר בתיאור הזה. הוא מנסה להראות לאנשים שאתה יכול ללמוד את אותו דבר עצמו, מה שנקרא זן, אם תלמד לשזור פרחים, תלמד לקלוע למטרה, תלמד להסתייף. למדת אותו דבר. בכלל לא משנה דרך איזה מדיום אתה עושה את זה. בסוף בסוף למדת אותו דבר. למדת איזה שהוא משהו מופשט, איזה שהיא צורת התייחסות מופשטת שאפשר להעביר אותה דרך סיף, דרך ריקוד, דרך שזירת פרחים, דרך קליעה למטרה, כל מיני דברים כאלה, אבל זה לא משנה, זה רק תיווך. תחשבו על מתמטיקה למשל. יכול להיות במתמטיקה אפשר ללמוד תורת החבורות. אוקיי? אבל את תורת החבורות עצמה אפשר ללמוד דרך חבורות סיבובים או דרך חבורות של אופרטורים במרחבי הילברט או לא משנה, סתם מילים. אבל זה נושאים שונים לחלוטין, אבל יש להם את אותו מבנה מתמטי. ולכן קוראים לדברים האלה מודלים. כן? כל נושא כזה הוא מודל לתורה הזאת שנקראת תורת החבורות. תורה זה דבר מופשט, ומודל זה הקשר קונקרטי שהלוגיקה שלו זה הלוגיקה של התורה, התורה המתמטית. אוקיי? אז כך קוראים לזה במתמטיקה בתורת המודלים. תורת המודלים חוקרת את היחס בין התורה לבין המודלים שלה. אוקיי? מה היחסים ביניהם. ולכן, גם בהקשר של הזן, אז התורה, כן, הזן זה דבר… למדת את אותו דבר, כי זה אותו אותה צורת התייחסות, אותם מבנים מחשבתיים או רוחניים, לא יודע איך לקרוא לזה, עוברים בכל הדרכים האלה. ואני חושב שזה משל, משל טוב למה שאני מנסה להגיד כאן. אותו תוכן רוחני מופשט עצמו בעולם המלאכים לובש לבוש מסוים, בעולם שלנו הוא לובש לבוש אחר. אבל זה אותו תוכן בדיוק, רק פעם זה סיוף ופעם זה שזירת פרחים. למלאכים יש פרחים, אצלנו יש חרבות, אז אצלנו זה יהיה דרך סיוף ואצלם זה יהיה דרך שזירת פרחים, אבל זה אותו דבר עצמו. והדבר המופשט הזה שמשותף לכל ההופעות האלה, זה בעצם התורה שניתנה למשה רבנו, הדבר המופשט הזה. ואז הוא צריך לעבור לתכנים שהם קונקרטיים לעולם שלנו: לא תגנוב, לא תרצח, כבד את אביך ואת אמך, שמירת שבת, חזיר, טומאה, טהרה וכדומה. והשלב השלישי זה להעביר את זה לניסוח מילולי. קודם כל יש לי תכנים, אבל "כבד את אביך ואת אמך" יכולתי להגיד גם "תכבד את ההורים שלך", זה גם צורה להגיד את זה. עכשיו צריך לבחור באיזה מילים אני מייצג את התוכן. אז זה עבר שני מעברים: מעבר אחד זה מעבר מהרעיונות המופשטים לתכנים יותר קונקרטיים, ואחרי זה לייצג את התכנים הקונקרטיים בניסוח מסוים. עכשיו הטענה שאני רוצה לטעון פה ביסוד הזה של הרמב"ם, שהניסוח של התורה הוא דבקני. אי אפשר היה לנסח את זה אחרת, למרות שזה לא התורה עצמה, התורה עצמה זה מה שהניסוח הזה מתאר. אבל עדיין הניסוח הוא ניסוח דבקני, אי אפשר היה לנסח את זה באופן אחר. ובשביל שיהיה לי אמון בניסוח הזה, אז צריך להיות לי אמון במנסח, במשה רבנו. ולכן דרגתו ומעלתו של משה רבנו זה מבחינת הרמב"ם עיקר אמונה. כי בלי זה כל היחס לתורה הוא אחר. זה אני חושב שזה, עוד פעם, אני לא בטוח שהרמב"ם עשה את כל המהלך שעשיתי כאן, אבל לא משנה, אני רק מפרט יותר. ברמה העקרונית אני כן חושב שמה שעמד מאחורי הרעיון הזה של הרמב"ם, זה שהרמב"ם הבין שמשה רבנו היה המנסח. וצריך להיות לי אמון רב במנסח כדי שאני אתן את היחס הנכון לטקסט שאותו הוא ניסח, כי זה לא קיבלנו מהקדוש ברוך הוא, את זה קיבלנו ממשה רבנו. הרב, למה לא להגיד אבל ההפך ולוותר על העיקרון ולהגיד שאם הקדוש ברוך הוא היה נותן את התורה ללא יודע, לאהרון, אז פשוט המידות שהתורה נדרשת בהן היו אחרות? במקום לדרוש ו' יתירה היינו דורשים י' יתירה, אבל הקדוש ברוך הוא היה דואג כבר שהכול יסתדר ושהתורה תגיע למטרות שהיא רוצה להגיע. תראה, עקרונית אפשר להגיד את זה, אבל אז עדיין אתה צריך להיות לך אמון מלא באהרון. או בקדוש ברוך הוא שסיובב את זה. ברור, כן. אם הטענה היא שאתה רוצה ללכת על מקסימום בטיחות שתגיע למטרות הנכונות, אתה צריך את המנסח האידיאלי. גם את הניסוח כנראה שאי אפשר, הרי גם את המידות שהתורה נדרשת בהן זה לא שהקדוש ברוך הוא ניסח אותן ונתן אותן למשה רבנו אז איז, גם אותן משה רבנו ניסח, אפילו לא משה רבנו אלא בדורות מאוחרים יותר, אבל גם הם ניסוחים מאוחרים. גם התיקונים שהקדוש ברוך הוא ייתן אם היה ניסוח אחר של התורה, אז הקדוש ברוך הוא צריך לתת תיקונים, ואת התיקונים האלה גם כן מישהו ינסח. שום דבר לא בא אז איז מהקדוש ברוך הוא דרך צינורות חלולים, אז אתה חייב להיות לך אמון במנסח. מזה לא תצא. כן, השאלה היא נראה לי החילוק פה זה השאלה אם מסתכלים על משה רבנו כעל מנסח אידיאלי או שזה פשוט הפתרון לבעיית אופטימיזציה, שהיה אפשר גם לבחור פתרון טיפה פחות טוב עם מידות אחרות ולקבל תוצאה אולי טיפה פחות טובה. אני לא יודע, אני לא יודע, אבל אני אומר גם אם היה פתרון אחר, עדיין זה היה תלוי במנסח והמנסח היה צריך להיות מושלם, כי אחרת הפתרון האחר לא היה פחות טוב, הוא פשוט לא היה נכון. כי הניסוח לא היה מדויק ומידות הדרש שהוא היה מנסח לא היו מביאות אותנו לתוצאה הנכונה, וכל הסיפור הזה היה מתמזמז. כן, הרב מניח במובלע אבל שמשה רבנו הוא אידיאלי, זאת אומרת שכל מה שהוא ניסח זה מושלם. הרמב"ם מניח את זה, אני בסך הכול מסביר, אני לא הייתי אומר את זה מדעתי. אני מנסה להסביר מה עומד ביסוד התזה הזאת של הרמב"ם, למה היה לו כל כך חשוב להגדיר את הדבר הזה כעיקר. מאיפה הוא הוציא את זה? שאלה טובה, אני לא יודע. החשיבות נראה לי מגיעה מהכובד משקל שיוצא מכל הדקדוקים האלה, אתה בסופו של דבר דורש בתוספת, אתה צריך שיהיה משקל לזה. בדיוק, זה מה שאני מסביר, אני רק אומר. אבל אתה צריך שיהיה לך אמון שהדקדוקים האלה הם באמת נכונים. ובשביל זה אתה צריך שיהיה לך אמון במשה רבנו, במנסח. דווקא פה אז הייתי אומר אחרת, הרי הרב גם אומר הרבה פעמים שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת. זה שהקדוש ברוך הוא החליט להוריד את התורה לבני אדם שיש להם מגבלות ומגרעות, אז הוא נתן למשה רבנו, ומשה רבנו הוא לא בהכרח מנסח אידיאלי אלא האופטימלי, הכי טוב שהיה. אני עוד פעם, אם אתה שואל אותי לדעתי האישית, אני לא הייתי אומר מה שהרמב"ם אומר. וגם אחרי שהוא אמר, אני לא בטוח שאני מסכים. אני מסביר את מה שהוא אומר. אם הוא דורש יחס מושלם למשה רבנו, שהוא מלאך, שהוא לא יכול לטעות, שזהו, אין, מושלם, למה זה? כנראה בגלל שהוא מבין שהסיפור תלוי בו. זאת אומרת, אם זה לא היה ככה, אז היינו מפספסים. איי, כולנו יודעים שהדברים האלה עוברים פרשנויות לאורך הדורות. עדיין, כנראה תנאי ההתחלה או נקודת הפתיחה של כל הסיפור הזה צריכה להיות איזשהו טקסט שבטקסט עצמו לא נפלו טעויות. אחרי זה בפרשנויות פה, פרשנויות שם, תמיד אפשר לטעות. אבל הטקסט עצמו צריך להיות איזשהו טקסט שלם. והיחס הקדושה שאנחנו נותנים לטקסט הזה הוא וודאי כזה, שכל אות שחסרה, חסרה לך ו', ביג דיל, אז תכתוב עם חולם חסר, מה זה משנה? למה זה חשוב? זאת אומרת, היחס הקדושה שנותנים לטקסט מרמז על זה. הוא מרמז על זה שבטקסט הזה לא אנחנו לא מוכנים לקבל שנפלו טעויות וזה ניסוח כזה או ניסוח אחר אבל זה לא דבר דקדקני. אוקיי? אז אני חושב שזה מתיישב היטב עם ההנחה הזאת שאני מציע שעומדת בבסיס היסוד הזה של הרמב"ם. אוקיי, בואו, קצת לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי. בואו נתחיל את היסוד הבא. היסוד השמיני. היסוד השמיני הוא תורה מן השמיים. פה אין שאלה למה זה עיקר, נכון? או למה זה יסוד? זה ברור. זאת אומרת, אם לא מאמינים בדבר הזה, אז אפשר לסגור את הבסטה. זאת אומרת, זה מזכיר לי שיש הרב של קיבוץ עלומים, הרב עמית קולא, כתב פעם ספר שנקרא הוויה או לא היה. ובספר הזה הוא רוצה הוא עושה מהלך שמנסה לרוקן את כל האמונה שלנו מעובדות. חלום חייו של ליבוביץ'. זאת אומרת, לנסות ולהעמיד אמונה שתהיה לגיטימית לגמרי, נאמנה לגמרי, מחויבת לגמרי בלי טיפת עובדה. שום הנחה עובדתית לא צריך. אז הוא הולך מאוד רחוק. לא משנה, יש לי כל מיני ויכוחים איתו. דיברנו קצת אחרי זה, כתבתי גם איזה סקירה לספר. אבל אני לא אכנס כרגע לפרטים האחרים. נקודה אחת חשובה לי פה. אמרתי לו, תראה, אני מוכן לקבל כל דבר. זאת אומרת, נגיד שאברהם ושרה זה חומר וצורה, כמו שהיו פרשנים אלגוריסטים שפירשו שכל הדמויות בספר בראשית הם רעיונות, הם לא באמת דמויות היסטוריות שהיו ונבראו, אלא זה איזה שהם רעיונות, זה בא ללמד אותי כל מיני רעיונות. יכול להיות. ידעיה הפניני והאלגוריסטים וכל הפילון וכל מיני כאלה. אבל אז כל האירועים בתורה אני מוכן להגיד שאין שום דבר עובדתי שהוא מעכב. זאת אומרת, אני יכול לוותר על כל העובדות חוץ מעובדה אחת, חוץ ממתן תורה. אם תגיד לי שמתן תורה זה לא היה, איזה שהוא משל או לא יודע בדיוק מה, לא נשאר כלום. אז למה שאני אעשה את זה? אם התורה הזאת לא ניתנה מהקדוש ברוך הוא, עוד פעם אני לא מדבר כרגע על מתי ניתנה ואיפה ניתנה ובאיזה פירוטכניקה קרתה שם מסביב. אבל אני אומר על עצם הטענה שהייתה אינטראקציה עם הקדוש ברוך הוא שבמסגרתה הוא העביר לנו את מה שהוא רוצה מאיתנו. אני מדבר על המינימום הזה. האם זה כולל את כל פסוקי התורה, את כל המילים, את כל האותיות, אפשר להתווכח. אבל אני אומר את המינימום הזה לפחות, אם אתה מרוקן את הפרט העובדתי הזה מהתמונה, לא השארת כלום, הכל קרס. הוא ניסה להגיד שיש מתן תורה מזרזף דרך כל מיני אנשים כריזמטיים אולי או כל מיני דברים כאלה. למה שיהיה לי, אין לי אמון באנשים כריזמטיים. זאת אומרת, אני לא אני חושב שלא הייתי עושה שום דבר אם זאת הייתה התמונה. ולכן אני אומר שהתורה מן השמיים זה ברור כמו העיקר הראשון, גם העיקר השמיני לגביו אין לי שאלה למה זה עיקר. כן, זה שהתורה ניתנה לנו מהשמיים. אין שאלה למה זה עיקר. זה הבסיס לכל הסיפור. זאת אומרת והוא שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה ושהיא כולה מפי הגבורה. כלומר שהגיעה עליו כולה מאת השם, הגעה שקורין אותה על דרך ההשאלה דיבור. לא שמתי לב אפילו, אתם רואים? ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיע אליו. ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה. וכך נקרא מחוקק. כן, משה רבנו נקרא מחוקק. אז אפילו לא זכרתי את זה, אתם רואים מה הוא כותב פה? ממש את מה שאמרתי בעיקר הקודם. הוא בעצם אומר שכשהתורה הגיעה למשה רבנו, קוראים את זה על דרך ההשאלה דיבור, אבל זה לא שהקדוש ברוך הוא דיבר עם משה רבנו. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיע אליו. זאת בעצם לא מדובר פה באמת בדיבור או העברת התכנים דרך ייצוג מילולי. בדיוק מה שאמרתי קודם, אני אפילו לא זכרתי שזה מופיע פה, וזה זה בעצם התשתית ליסוד הקודם. והניסוח, וזה מה שהרמב"ם כותב פה במפורש אחרי זה, שאז איך הגיע הניסוח שבידינו? הניסוח הזה למשה רבנו. הגיעה אליו הגעה על דרך השאלה דיבור, ואין יודע איכות אותה הגעה אלא הוא, ושהוא, זה ההמשך, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, וכך נקרא מחוקק. מה זאת אומרת? הרי אם זה לא היה דיבור, אז בפשטות אם זה לא היה דיבור, אז כנראה גם לא גם לא הגיעו אליו מילים, אלא הגיעו אליו איזה שהם תכנים. והוא הלבלר, לבלר זה גם מטאפורה. הוא לא לבלר שמכתיבים לו והוא כותב, אלא הוא לבלר שמקבל תכנים אבל הוא זה שמנסח אותם. ואת הניסוח של התורה, התאריכים והסיפורים והמצוות והכול, בעצם זאת כתיבה של משה רבנו. הוא תירגם את התורה המלאכית הזאת, המופשטת הזאת, לתאריכים וסיפורים ומצוות והכול. ואת זה כתב משה רבנו, לא הקדוש ברוך הוא. ואנחנו חייבים להאמין שהתורה היא תורה מן השמיים במובן הזה. אם אני צודק, אז זה בעצם המשך של היסוד הקודם. האמונה בזה שמשה רבנו היה צינור נאמן היא בעצם תנאי לזה שאנחנו נוכל להאמין בזה שהתורה ניתנה לנו מהקדוש ברוך הוא בסיני. כיוון שברור שהיא לא ניתנה לנו אז איז המילים. זה עבר דרך משה רבנו. אם לא היה לנו את האמון המלא במשה רבנו מהיסוד הקודם, לא יכול להיות לנו אמון מלא בתורה שהיא תורה מן השמיים. היא לא תורה מן השמיים, היא תורה ממשה, היא לא תורה מהקדוש ברוך הוא. מעניין הביטוי, הלכה למשה מסיני. למה למה מכניסים את משה תמיד? הלכה מסיני. מה זה הלכה למשה מסיני? אולי הכוונה, לא יודע, אולי הכוונה זה שבאמת את ההלכה הזאת ניסח משה, לא הקדוש ברוך הוא. רק זה הוא ניסח משהו שהוא קיבל מהקדוש ברוך הוא. אבל ההלכה שאנחנו מדברים עליה זאת הלכה של משה, לא של הקדוש ברוך הוא. זה גם אני נזכר בעוד את הגמרא שמשה רבנו עולה למרום. אז הקדוש ברוך הוא מראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, והוא רואה את הבית מדרש של רבי עקיבא. ואז הוא שואל מה גורלו של זה והוא הראה לו נסרק במסרקות של ברזל וכולי. אבל בהתחלה שמה, אז הוא רואה את הבית מדרש של רבי עקיבא, שהיה דורש כתרי אותיות וכולי, ומשה רבנו ישב שם בסוף עשרים שורות ולא הבין כלום. ככה הגמרא אומרת. ואז חלשה דעתו, ובאיזשהו שלב מישהו שאל שם עוד שאלה, ואמר לו זה הלכה למשה מסיני. ואז נרגע משה רבנו. מה זאת אומרת נרגע? עד עכשיו הוא לא הבין כלום, ואומרים לו מה שלא הבנת זה הלכה למשה מסיני. איך זה הלכה למשה מסיני אם הוא לא מבין כלום? הם קיבלו את זה ממנו, איך הוא לא מבין? ולמה זה מרגיע אותו? זה מרגיע אותו כי הוא מבין שגם הדורות בהמשך עושים פחות או יותר את אותה עבודה שהוא עשה. גם הם ממשיגים ומנסחים ויוצקים את זה לתוך עולמות מושגיים ששייכים לעולם שלהם וזה כבר לא העולם של משה רבנו. ולכן משה רבנו כבר לא יכול להבין את הניסוחים שהתורה מקבלת כשהיא מגיעה לרבי עקיבא. אבל אומרים לו תראה, זה הלכה למשה מסיני. זאת אותה תורה שאתה הורדת לנו, רק כמו שהתורה של המלאכים עברה תרגום על ידך, הדורות שאחריך. אותה תורה עצמה. ואת התהליך הזה של התרגום וההמשגה והניסוח ממשיך כל הזמן. במקרה הזה זה תורה שבעל פה. אבל גם, אבל עדיין, זה תהליך שממשיך כל הזמן. אנחנו מנסחים וממשיגים ומגדירים ומנסחים עוד פעם וכותבים אחרי זה באיזשהו שלב, רבי, עת לעשות לה' וכולי. ואתם רואים שהתהליך הזה הוא בעצם תהליך שהוא לא צינור חלול. זה לא איזשהו מעבר של התורה מהקדוש ברוך הוא דרך משה רבנו, נביאים, זקנים, אנשי כנסת הגדולה ועד אלינו, איזה צינור חלול כזה. לא, כל דור מנסח, מגדיר וכן הלאה. ולכן המסורת זה דבר הרבה יותר מורכב מאשר התמונה הפשטנית הזאת של צינורות חלולים, שזה הכל בעצם מילים שאמר הקדוש ברוך הוא. טוב, בשלב זה נעצור כאן, זה אפילו טוב שהתחלנו את היסוד השמיני כי זה השלים לנו את היסוד השביעי, אבל בפעם הבאה נמשיך אותו. יש הערות או שאלות? הרב, רציתי לומר לגבי היסוד של חשיבותו של משה רבנו, אז באמת אני תמיד פירשתי את זה שהוא כרוך ליסוד הבא, אבל במובן שהוא מדגיש שמשה רבנו לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, ואז לעולם לא תהיה סמכות חלופית למשה רבנו או לתורה, כלומר שלא ייצא איזשהו צו שיכול לסתור את התורה. ולמה זה יכול לנבוע? רק בגלל שמשה רבנו לעולם לא יהיה עוד מישהו שהוא במדרגה כזאת, ואז הוא יוכל לסתור בעצם את התורה שבכתב. אוקיי, זה בסך הכל הצד השני של אותה מטבע שדיברתי עליה. האמון שלך בדרגתו של משה רבנו הוא זה שמאפשר לך להתייחס למה שהוא אמר כדבר מוחלט, כמשהו שאין אלטרנטיבה, לא יכול להיות שהייתה שם טעות, לא יכול להיות, זאת אומרת זה אותו דבר, זה בעצם אומר שלא יכול לבוא חכם או נביא עתידי ולשנות את זה. רציתי לומר גם, יש את האמירה הזאת בגמרא שכל האומר פסוק זה משה מפי עצמו אמרו הרי הוא אפיקורוס או משהו, אז שמעתי מהרב שרקי שהוא אומר את זה דווקא על משנה תורה, על ספר דברים, שיותר מפורש שמשה רבנו כתב אותו מעצמו, שמשה רבנו כתב את זה והקדוש ברוך הוא הסכים לכך, כלומר מה שמשה רבנו כתב הקדוש ברוך הוא נתן לזה את החותמת שכן, תכניס את זה לנוסח הכולל של התורה. כן, אבל אני רוצה לטעון שזה נכון לכל החומשים. ההבדל בין חומש דברים לבין שאר החומשים, שחומש דברים כנראה זה אולי או נגיד באופן הפשוט ביותר זאת הסכמה שבדיעבד בלבד. זה לא התחיל מתוכן שמשה רבנו ניסח אותו. ושאר החומשים זה תוכן שמשה רבנו רק ניסח, הוא קיבל והוא ניסח. אבל דברים זה ספרו של משה רבנו, הקדוש ברוך הוא הסכים על ידו בדיעבד, או קיבל מהקדוש ברוך הוא באופן יותר עקיף, אפשר לנסח את זה בכל מיני צורות. אבל עדיין יש הבדל בין החומשים, למרות שאני טוען לגבי כולם שזה ניסוח של משה רבנו, לא רק דברים. אולי דווקא פה אם אפשר להעיר, יש לי נטייה לומר שמשה רבנו באמת היה יותר חופשי בעצם כתיבת כל החומשים, כלומר לא שהקדוש ברוך הוא הכתיב לו דווקא את הנוסח לא רק במילים אלא גם בתכנים, כי באמת כל הדיבור על מעמד הר סיני והתוקף של ההלכה, אז אם מסווגים את זה רק לתורה שבעל פה וגם אתה רואה את הביסוס הזה בתורה שבכתב, כי בתורה שבכתב אין באמת קודקס של הלכות הלכה הלכה הלכה אלא אתה רואה תיאור שהשם אומר למשה דבר אל בני ישראל, תאמר להם את זה, כאילו הבסיס ההלכתי הוא הדיבור בסופו של דבר. וכאילו התורה שבכתב היא נכתבה, אתה לא רואה כאילו עדות להוראה לכתוב את התורה בתוך התורה שבכתב. בתורה שבכתב אתה רק רואה עדות לזה שהשם דיבר עם משה ואמר לו לדבר את הדברים, אבל לא לכתוב אותם או להעביר אותם כאיזשהו בסיס כתוב. למה? למה כשהוא אומר לו לדבר הוא כותב אותם? לא הבנתי. כי הרב דיבר על המקום הזה שהשם הנחה את משה לכתוב, אבל לא רואים את זה. איפה? מי אמר שהוא הנחה את משה לכתוב? הוא הנחה את משה לנסח. אם בכתב או בעל פה? יכול להיות בכתב, יכול להיות בעל פה. זה נשמע ממך שהתורה שבכתב היא לא חשובה פה. אני מדבר על השאלה אם הטקסט הוא טקסט מקודש. אם אומרים אותו בעל פה או שכותבים אותו, זה עוד פרשייה, לא נכנסתי לזה. לא, אבל אם השם אומר למשה דבר אל בני ישראל ואמרת להם ועשו להם ציצית, אז הוא לאו דווקא שמשה אמר להם את זה כמו שהוא כתב את זה בתורה, אלא הוא לימד אותם פשוט הלכות ציצית. אוקיי, נכון. כן, רציתי לומר שאני לא רואה איזושהי הנחיה איפשהו לכתוב את התורה שבכתב. ההנחיה הייתה כנראה עם מתן תורה, כשהוא נתן לו את זה הוא אומר לו תנסח ותכתוב, אני לא יודע. בתורה עצמה לא מופיעה הנחיה לכתוב, בסדר, כי התורה עצמה זה התוצר של ההנחיה הזאת. טוב, יש לי מה לומר אבל לא רוצה להאריך עכשיו. בסדר. אוקיי, עוד מישהו? טוב, אז שבת שלום, להתראות. שבת שלום, לילה טוב.