דוגמטיקה – שיעור 14

שלום, אני עם מחשב חדש, אז אני רוצה תגידו לי אם יש איזושהי בעיה עם הזום. אני משתמש בלי מיקרופון. ניסיתי קודם ונראה שהמיקרופון של המחשב הזה הוא טוב מאוד, אבל תגידו לי אתם אם אתם חווים משהו אחר. אוקיי, אנחנו בשורש השמיני, בעיקר השמיני. רגע, שנייה אחת, למה אני לא רואה פה את הקובץ? טוב, רק שנייה אחת, משהו לא מסתדר לי. אוקיי, בסדר. אנחנו בשורש השמיני, בעיקר השמיני. אני אעשה פה שיתוף, פשוט אני קצת עוד לא רגיל למחשב. אוקיי. והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים, והוא שנאמין שכל התורה הזאת הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת השם הגעה שקוראים אותה על דרך ההשאלה דיבור. ואיני יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, משה. ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד או אנוכי השם ושמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת השם תמימה, טהורה, קדושה, אמת. ואני קורא הכל ואחרי זה נפרט. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם ומשה מדעתו אמרם. וזהו עניין אין תורה מן השמים. אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו, וזהו כי דבר השם בזה. יתעלה השם ממה שאומרים הכופרים. אלא כל אות שבה יש בה חכמות נפלאות למי שהבינו השם, ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלוהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם היא עצמה הצורה שאמר השם למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן. במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אומרו בזאת תדעון כי השם שלחני וכולי כי לא מלבי, כן. משה רבינו אומר זה לא מלבי, הקדוש ברוך הוא שלח אותי וזה בעצם המקור ליסוד השמיני. אז פה יש כמה נקודות שכדאי לשים עליהם לב. קודם כל היסוד הזה של תורה מן השמיים מחולק אצלו לשני חלקים, כן? והוא שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה. שני דברים: התורה שנמצאת אצלנו, זאת התורה שמשה התחיל לשלוח אותה במעלה השרשרת ההיסטורית. והדבר השני זה שמשה רבינו כשהוא קיבל אותה הוא קיבל את כולה מפי הגבורה. הוא לא המציא שום דבר בעצמו, אלא הכל בא מהקדוש ברוך הוא. זה שני אלמנטים של הרעיון הזה של תורה מן השמיים, התורה מסיני. זה מזכיר קצת דיונים שעולים אצל פילוסופים, כן, מאז דיוויד יום, לגבי טיעון העד. טיעון העד זה מכונה הטיעון שמונח בבסיס אמינותה של המסורת. כשאני טוען שהמסורת היא אמינה, אני בעצם אומר שיש פה עד מפי עד מפי עד עד המקור הראשוני. ובטיעון העד עצמו, כן, למשל דיוויד יום, יש לו טענה, הקדשתי לזה שני טורים באתר שלי, יש לו טענה כנגד טיעון העד. מה הטענה? אז הוא אומר ככה: הוא בעצם מציג את זה כמו שתי אלטרנטיבות סטטיסטיות, כן, שתי היפותזות, אייץ' אפס ואייץ' אחד. אז הוא אומר, הרי התגלות אלוקית או דברים על-טבעיים, ניסים, כל מיני דברים מן הסוג הזה, הם דברים שלא באמת מתרחשים, זאת אומרת לא פגשנו בהם מעולם. עכשיו מה זה אומר בעצם? שהסיכוי לזה שהדבר הזה מתרחש הוא אפסי, אוקיי? מאוד קטן. אז עכשיו, מתבקש להגיד אוקיי, אז כנראה זה לא היה. מצד שני אבל יש לנו מסורת שמעבירה אלינו את התרחשותו של הנס הזה, והמסורת הזאת, כמו שהכוזרי אומר, כן, אב לבן אב לבן ואבא לא משקר לבנו וכן הלאה, אז האמינות של המסורת עומדת בבסיס האמון שלנו בהתרחשותו של הנס. עכשיו שואל דיוויד יום: מה נראה לכם פחות סביר? יש לנו הרי שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה לומר שהמסורת השתבשה, שקר, סתם שיבוש, לא משנה מכל מיני צורות. או שהמסורת לא השתבשה ואכן הנס התרחש. עכשיו האפשרות השנייה, שהנס התרחש, סיכויה אפסיים, כן? אם היו אומרים לכם היום ראיתי איזשהו נס, משהו נגד חוקי הטבע, לא הייתם מאמינים. זה דבר שהוא לא מאוד מאוד מאוד לא סביר. לעומת זאת, מסורת שמשתבשת או המצאות או שקרים או כל מיני אגדות עם כאלה או אחרות, אלה דברים שאנחנו מכירים בהיסטוריה, זאת אומרת אלה דברים שיכולים לקרות. עכשיו נגיד שיש לנו אמון מופלג באמינותה של המסורת הדתית, כן? עדיין, אומר דיוויד יום, אם תהיו ישרים, הרי רמת האמון הזאת לא משתווה לרמת האמון שלנו בחוקי הטבע. במילים אחרות, אם אני צריך לבחור שתי אפשרויות, או שהמסורת השתבשה או שקרה נס. אלו שתי האפשרויות. איזה משתי האפשרויות פחות סבירה? זה שקרה נס, סבירות אפס. זה שהמסורת משתבשת, גם אם יש לך הרבה אמון, בסדר, זה רק עשרה אחוז. זה לא דבר מופרך, לא דבר שלא קורה. אוקיי? אתה יכול להעריך כמה בעיניך הסיכוי. יש כאלה שיגידו שמונים אחוז, יש כאלה שיגידו עשרה אחוז. בסדר. אבל זה לא ברמה של נס. אז אם אתה צריך להבחין בין שתי האלטרנטיבות הללו, זאת אומרת או שהמסורת אמינה וקרה נס, או שהמסורת השתבשה והנס לא קרה, האפשרות השנייה עדיפה בהרבה על הראשונה. ולכן הוא אומר, בשיקול סטטיסטי פשוט המסקנה אמורה להיות. שמסורת שמעבירה אלינו התרחשות של נס היא מסורת לא נכונה. עכשיו האתאיסטים של לפחות של המאה שנים האחרונות מתייחסים לטיעון הזה בצורה בהערצה מופלגת. זאת אומרת, מי שבכלל מדבר על טיעון העד אחרי המכה שהוא חטף מידי דייוויד יום הוא אידיוט שלא מעודכן, פשוט לא יודע לחשוב. זה פשוט מופרך, זאת אומרת, טיעון העד סיים את הקריירה. אפשר לקרוא ב, תסתכלו בוויקיפדיה בערך טיעון העד, תראו שם את כל הסופרלטיבים המעניינים האלה מכל מיני אנשים. אבל יש כל מיני הגנות כנגד טיעון העד ואולי אני אעיר על זה בהמשך. אבל אני רוצה שנשים לב רגע למשהו עוד לפני הקושיות והתירוצים. כשאנחנו מדברים על המסורת, כשאני מקבל את המסורת אני אמור להניח שני דברים, אותם שני דברים שאומר פה הרמב"ם. דבר אחד, שהמעבר ממשה רבנו עד אליי הוא אמין, שהדברים לא השתבשו. דבר שני, זה לא מספיק, דבר שני, שמשה רבנו לא המציא את זה. זאת אומרת שמשה רבנו קיבל את זה מהקדוש ברוך הוא. כי יכול להיות שמשה רבנו המציא את זה ומאז עד אליי זה עבר באופן אמין, זאת אומרת יכול להיות. בשביל לדבר על תורה מן השמיים, תורה מסיני, אז אני צריך להניח את שתי ההנחות. א, שמשה לא המציא אלא קיבל מהקדוש ברוך הוא, וב, שהמסורת עד אליי אמינה. עכשיו שימו לב, המדידה הסטטיסטית בטיעון של דייוויד יום מעמידה טענות שנוגעות להנחה הראשונה מול טענות שנוגעות להנחה השנייה. זו לא אותה הנחה. זאת אומרת, ההתרחשותו של נס זה מדבר על האירוע שחווה משה רבנו, לא על העברת המסורת ממנו עד אלינו. אלא מה שחווה משה רבנו, התגלות אלוהית, זה נס, כן, זה לא משהו שקורה על פי חוקי הטבע. אז הערעור או אי הסבירות של הנס בעצם מערער על ההנחה הראשונה שמציין פה הרמב"ם, אותה הנחה שאומרת שמשה רבנו קיבל את התורה מהקדוש ברוך הוא, לא המציא את זה בעצמו. הטיעון השני לגבי אמינותה של המסורת מדבר על ההמשך, ממשה רבנו, העברה ממשה רבנו עד אלינו. גם אם משה רבנו המציא את זה, עדיין יש מקום לדון האם ההמצאה שלו עברה באופן אמין ממנו עד אלינו. לכן בעצם אנחנו תוקפים פה כל פעם הנחה אחרת. אנחנו הסיכוי שהנחה, נגיד, הייתי יכול לומר שהמסורת היא לחלוטין אמינה אבל משה רבנו המציא הכול. זה הכי סביר, נכון? כי אם משה רבנו המציא הכול אז זה אומר שלא קרה נס, כי משה רבנו המציא, זה לא התגלות אלוהית שמעבירה אלינו את התורה. ומצד שני יש לי אמון במסורת, אז אוקיי, אז אני גם מקבל שהמסורת היא אמינה והכול בסדר, ואני בכלל לא צריך לעמת, לעמת בעין, כן, את שתי האפשרויות הללו זו מול זו. אני יכול להגיד משה רבנו המציא כי נסים הרי לא קורים, וממנו עד אלינו אכן המסורת היא אמינה, הכול בסדר, לא השתבש כלום. לא צריך להניח שמשהו השתבש כדי לומר שהתורה לא ניתנה למשה מהשמיים. זה לא עומד אחד מול השני. זה שני דברים שונים. אז לכן הפיצול שהרמב"ם עושה, שתורה מן השמיים בעצם מבוססת על שתי טענות, העיקר הזה של תורה מן השמיים מבוסס על שתי טענות, א, שמשה קיבל את זה מהשמיים, וב, שהתורה שבידינו זאת אותה תורה שמשה קיבל. זאת אומרת, זה עבר באופן אמין ממשה רבנו עד אלינו. אלה שתי ההנחות שבהן מדובר ושתיהן נחוצות. אם אחת מהן, אם אני מקבל רק את אחת מהן זה לא יעזור כלום. נגיד שמשה רבנו קיבל תורה מן השמיים, אבל המסורת ממנו עד אלינו זה פארש, לא עבר שום דבר נכון או בלתי אמין בעליל המעבר ממנו עד אלינו, אז זה לא עוזר לי להגיד שמשה רבנו קיבל תורה מהשמיים, כי התורה שבידיי, זאת שהגיעה אליי, אין לה קשר לתורה שהוא קיבל. לעומת זאת אם אני מניח את ההנחה השנייה, המסורת היא אמינה, אבל בלי ההנחה הראשונה שמשה קיבל את התורה מן השמיים, אז מה אכפת לי שהמסורת היא אמינה? מסורת היא אמינה אבל היא מעבירה אליי המצאות של משה רבנו. ואז לכן הרמב"ם אומר ששתי ה, שבשביל להגיד את העיקר הזה של תורה מן השמיים צריך את שתי ההנחות, לא מספיק אחת מהן. והמתקפה של דייוויד יום באמת מעמתת כאן את שתי ההנחות אחת מול השנייה. בעצם אומר ההנחה הראשונה מאוד לא סבירה, וגם אם ההנחה השנייה. כן סבירה, עדיין לכל היותר אני יכול להגיד שמשה רבנו המציא והעביר את זה באופן אמין אלינו. אבל להגיד תורה מן השמיים אני צריך את שתי ההנחות. אומר שתי ההנחות אתה לא יכול לקבל. וזה זה בעצם הנקודה. כי כשהוא מעמיד את זה בדרך כלל שמעמידים את הטיעון, אז מעמידים את האחד מול השני. אומרים או שמשה קיבל תורה מן השמיים והמסורת היא אמינה, או שהמסורת השתבשה ומשה לא קיבל תורה מן השמיים. אבל זה לא שתי האפשרויות, יש הרבה יותר אפשרויות. יש אפשרות שהנחה ראשונה ושנייה נכונות, ששתיהן לא נכונות, שהראשונה נכונה והשנייה לא, שהשנייה נכונה והראשונה לא. יש ארבע אפשרויות בעצם, לא שתיים. יש איזשהו ערבוב, וזה היה לי בטורים שלי על טיעון העד, התייחסתי לזה כי היה לי ויכוח עם ג'רמי פוגל בפודקאסט שעשיתי איתו, היה לי ויכוח איתו על טיעון העד. הוא זיהה בין שתי ההנחות האלה ואני אמרתי לו שזה שתי הנחות שונות וצריך להתייחס אליהן בנפרד. בכל אופן, אז זה בעצם הפיצול שהרמב"ם עושה בהתחלה בין שתי שני המרכיבים האלה של אמונת תורה מן השמיים. אולי בכל זאת מילה אחת על טיעון העד, הרי אם אנחנו מאמינים שזאת התורה שבידינו כי התקבלה ממשה רבנו, אז באמת אנחנו אמורים להציג הגנות כנגד הטיעון של דייוויד יום. כי בעצם העיקר הזה של הרמב"ם לא עומד לכאורה לא עומד במבחן ההסתברות. יש טיעון הסתברותי חזק נגדו. זאת אומרת, גם אם המסורת היא אמינה, אבל אין סיבה להניח שהקדוש ברוך הוא התגלה. הרבה יותר סביר שמשהו הומצא. דברים מומצאים זה קורה מדי פעם, אבל התגלויות אלוהיות לא קורות אף פעם. ולכן עדיף להניח שהיה פה דבר מומצא מאשר שהייתה התגלות אלוהית. אם אנחנו מעמידים את זה כשתי אופציות ובודקים מה ההסתברות או מה הסבירות, לא הסתברות, אין פה מדד כמותי, אבל מה הסבירות של כל אחת מהן, אז הסבירות היא לכאורה שלא קרה פה שום דבר על-טבעי. אז כמה אני אעיר כמה הערות, אפשר לקרוא את זה בצורה יותר מסודרת בטורים שלי, אבל אני אעיר על זה כמה הערות. הערה ראשונה, יש ההנחה שניסים לא מתרחשים היא בעצמה תוצאה של אינדוקציה. אנחנו מהחיים שלנו לא ראינו שניסים מתרחשים, ולכן מכאן אנחנו מסיקים שלא סביר שניסים מתרחשים באופן כללי בכלל. אוקיי? עכשיו צריך לזכור שדייוויד יום היה זה שהעלה טיעונים פילוסופיים חזקים כנגד עקרון האינדוקציה. שזה מאוד מוזר שהוא משתמש בעקרון האינדוקציה בצורה כל כך הייתי אומר אפילו פנאטית, מאמין בו בצורה כל כך מוחלטת ונחרצת כשהוא עצמו גדול המערערים על עקרון האינדוקציה. מה פתאום אפשר ללמוד ממקרים שראינו לעשות הכללה לחוק כללי? כך טוען דייוויד יום. זה סתם צורת חשיבה שלנו אבל אין סיבה להניח שזה באמת נכון גם במציאות. אבל הוא עצמו אומר טוב אם לא ראינו ניסים כנראה אין ניסים. זה ממש אינדוקציה פרועה. וזה נחשב בעיניו כל כך חזק עד שהוא מוכן לדחות מסורת אפילו אם אני נותן למסורת אמינות. הוא אומר אפילו אם האמינות של המסורת היא גבוהה, אבל הסיכוי שהיה נס הוא אפסי. ולכן אפילו אם האמינות של המסורת גבוהה זה לא משנה. עכשיו להגיד שהסיכוי הוא אפסי פירוש הדבר שיש לך אמון כמעט מוחלט בעקרון האינדוקציה כשאתה עצמך גדול המערערים עליו. אז זה קצת מוזר ספציפית לגבי דייוויד יום, אבל עזבו את דייוויד יום, מה אנחנו עונים לעצמנו בלי קשר לעקביות של יום. אז כאן צריך להעיר כמה הערות. דבר בסיסי שעומד ביסוד הערעור הזה יש איזשהו סוג של הנחת המבוקש. בעצם האתאיסט שמעלה את הערעור הזה כנגד טיעון העד, כנגד המסורת, בעצם מניח שאין אלוהים ולכן גם לא יכולים להתרחש ניסים, כי אין מי שיכולל אותם. הטבע הולך על פי החוקים הקבועים שלו וניסים שהם חריגה מן הטבע אם בכלל מתרחשים דברים כאלה צריך להיות משהו שהוא מעבר לטבע שיחולל אותם. הטבע לא מחולל ניסים, הטבע עובד לפי החוקים. אוקיי? אז מי שלא מאמין באלוהים מניח שאין ניסים. אבל אם אתה מניח שאין ניסים אז אין פלא שאתה מגיע. מגיע למסקנה שהמסורת היא משובשת ובעצם אין אלוהים, או לפחות אין התגלות אלוהית. ברור, אתה הנחת את זה. אז זו הנחת המבוקש. לעומת זאת אם אני מגיע למסקנה נגיד פילוסופית, אני מגיע למסקנה שיש אלוהים, טיעונים פילוסופיים בלי קשר למסורת ולאמינות שלה, שיקולים פילוסופיים אחרים, אני מגיע למסקנה שיש אלוהים, והרבה אנשים מגיעים, כולל חלק מה, אני לא רוצה לקרוא לזה אתאיסטים אבל מהחילוניים, עדיין מאמינים באלוהים רק לא מאמינים בתורה או לא מחויבים לתורה או לא מאמינים במעמד הר סיני וכולי. אבל יש הרבה אנשים שמאמינים באלוהים לא רק דתיים. אז אם אני מגיע למסקנה שיש אלוהים, אני לא רואה שום הכרח לומר שלא יכול להיות שאלוהים התגלה ונתן תורה. אם אני כבר מניח שהוא קיים לא כמו ההנחה של האתאיסט, אז למה לשלול את האפשרות שהוא התגלה ונתן תורה? וזה ממש לא לא סביר. אבל כשאתה שולל את זה בצורה כל כך נחרצת כמו שדיוויד יום עושה, זה פשוט בגלל שאתה מניח שזה לא יכול להיות. אם אתה מניח שזה לא יכול להיות אז אתה מניח את המבוקש. אתה מניח שזה לא יכול להיות והמסקנה היא שזה לא יכול להיות. טוב, תודה רבה. זה סתם הנחת המבוקש, אין פה שום טיעון. אולי נקודה נוספת, טיעון מהסוג הזה הרבה פעמים נשען על מידת האמון שיש לי במוסר או במוסרים. תחשבו על מצב, הרי איך איך הייתי יכול לשכנע את דיוויד יום שיש ניסים בעולם? הייתי צריך להביא לו עדות מהימנה על זה שהתרחש נס, נכון? אבל כל עדות כזאת דיוויד יום לא יקבל אותה בגלל שהוא יעשה בדיוק את השיקול שלו. יגיד, הרי ניסים לא מתרחשים, אנשים לפעמים משקרים או משתבש להם, לא משנה, ולכן העדות הזאת יכול להיות שהיא לא נכונה עד כמה שהאדם הזה העד הזה יהיה אמין, אבל עדיין יכול להיות שהוא פספס, יכול להיות שהוא משקר, יכול להיות כל מיני דברים יכולים להיות, חמישה אחוז. אבל ניסים זה אפס אחוז. אז לכן אני מעדיף את ההנחה שהבן אדם משבש או משקר על פני ההנחה שהוא דובר אמת ואכן התרחש נס. או במילים אחרות, לדיוויד יום, דיוויד יום לא יקבל לעולם עדות על התרחשותו של נס. הוא לא יכול לקבל כי הוא מניח מראש שניסים לא מתרחשים. אז אם אתה מניח שניסים לא מתרחשים, אז ודאי שאתה לא תקבל שום עדות על התרחשותם וממילא אתה תישאר מבוצר בעמדתך שניסים לא מתרחשים. כי כל פעם שתגיע אליך עדות על זה שהתרחש נס אתה תדחה אותה. ואז בסוף אתה אומר כן אבל אין עדויות, אז למה להניח שניסים מתרחשים? אתם מבינים את ההיפוך המוזר שקורה כאן? זאת אומרת הוא בעצם מניח שניסים לא מתרחשים ומגיע למסקנה המפתיעה שניסים לא מתרחשים. זאת אומרת הוא לא מוכן לקבל שום עדות על ניסים ואז הוא אומר טוב אין עדויות אז לכן כנראה ניסים לא מתרחשים. זה מגוחך. עכשיו נכון, גם אני אומר שניסים זה דבר נדיר. זה לא דבר שאני מקבל עדויות עליו בצורה פשוטה או בצורה קלה. בדרך כלל אם יבוא אלי מישהו ויגיד לי התרחש נס אני מאוד אחשוד בזה. לא יכול לשלול את זה קטגורית אבל אני מאוד אחשוד בזה. אז אני מסכים שעדות על נס צריכה לעמוד במבדקים מבדקי אמינות משמעותיים. אבל אי אפשר להגיד שאני לא מוכן לקבל שום עדות על התרחשותו של נס באופן קטגורי. זה סתם קיבעון או שמרנות או לא יודע, הנחת המבוקש, תקראו לזה איך שאתם רוצים. הבאתי דוגמא גם בטורים האלה, יש לי חבר טוב חילוני. והיו לנו הרבה פעמים ויכוחים על הנושאים האלה, עוד מילדות ואחרי זה היינו בצבא ביחד, במקרה נפגשנו שמה, ושירתנו ביחד באותו מקום, ועד היום אנחנו בקשר טוב. בכל אופן אז הוא הקים איזה שהיא חברה נקראת SIT. זה איך זה נקרא? Systematic Inventive Thinking. כן, חשיבה המצאתית שיטתית. זאת אומרת הטענה שלו שאפשר להגיע להמצאות באופן שיטתי. והמקור לשיטה הזאת זה איזה יהודי מברית המועצות בשם אלטשולר. הוא המציא את השיטה של החשיבה ההמצאתית השיטתית, הגיע לארצות הברית אחרי זה, היו לו שניים שלושה תלמידים ישראלים, הם לימדו את החבר שלי אמנון והוא הקים את החברה הזאת בסוף. החברה נקראת SIT ובין היתר הם נותנים שירותים לכל מיני גופים בעולם. פעם אחת הוא סיפר לי, בעצם אפילו הפנה אותי לקרוא את זה, הוא כתב את זה באתר שלהם, על איזה סיפור שהיה במידווסט האמריקאי, במערב התיכון האמריקאי. אמריקאי, הייתה שמה עיירה שהיו שמה המון מתחים בין חלקים שונים של האוכלוסייה. לבנים, שחורים, להט"בים, נשים, גברים, לא יודע, כל מיני. בקיצור, היו מתחים כבדים בין כל מיני סוגי אוכלוסייה. והאנשים שם בעיירה החליטו לנסות ולטפל במתחים האלה. אז הם עשו כינוס כזה של לא זוכר כמה, נדמה לי שישה עשר נציגים שישבו ביחד יומיים. נציגים מגוונים, נשים, גברים, שחורים, לבנים, להט"בים ולא יודע, כל מיני. אוקיי, ישבו יומיים ביחד שישה עשר חבר'ה, נדמה לי שישה עשר, לא זוכר, משהו כזה. ואמנון החבר שלי הוא הנחה את היומיים האלה. והוא מספר שביום הראשון עשו איזשהו סשנים סביב המתחים ומה אפשר לעשות כדי לפתור אותם, שם יישמו את החשיבה המצאתית שיטתית. ביום השני הם התיישבו כולם במעגל ואז אמנון אומר להם יקום מישהו יגיד משהו על מה שקרה אתמול, ישב ויזמין מישהו אחר לעמוד, ואז האחר ידבר, יגיד משהו על מה שקרה אתמול, ישב ויזמין מישהו שלישי וכן הלאה, עד שנגמור את כל השישה עשר במעגל. טוב, אז הם קמו, אחד קם, אמר משהו על מה שקרה אתמול, התיישב, הזמין מישהו אחר, קם, באיזשהו שלב נגמר, כולם גמרו לדבר ואמנון עובר לסיכומים ומתכוון להמשיך את הדיון, את הכינוס. ואז מצביעה איזה אישה שחורה ואומרת לו רגע, רגע, שנייה. שמת לב שרק הלבנים דיברו? זאת אומרת, מבין השישה עשר האלה נדמה לי שהיו חמישה או שישה שחורים. כשהם עמדו והזמינו כל אחד את השני וגמרו את הסבב, וכולם היה ברור שנגמר, כולם דיברו, עוברים הלאה. חמישה או שישה שחורים לא דיברו, רק הלבנים דיברו. אמנון היה בהלם. הוא היה ממש בהלם. זאת אומרת, זה פשוט לא יכול להיות. היית משוכנע שכולם דיברו, איך זה יכול להיות שאתה מפספס דבר כזה? וזה בכינוס שמטרתו לחבר את כל הקבוצות וליצור איזשהו שיח ביניהם והתחשבות הדדית וחיים משותפים וכדומה. בכינוס שעושה את זה, זה מה שקרה. זה לא ייאומן. בקיצור, אז התחילו לדבר איך הדבר הזה קרה והוא כמובן השתמש באירוע הזה עצמו כדי לקדם את המטרה של הכינוס. ואז אני אמרתי לו, לא על המקום אלא אחרי זה, התעסקתי עם טיעון העד באיזשהו שלב, אמרתי לו אתה יודע מה יש לי שתי אפשרויות להתייחס לסיפור שאתה מספר. כן, בדיוק דיברתי מפי של דיוויד יום. אפשרות אחת זה להגיד שהאירוע אכן התרחש ומה שאתה אומר זה נכון. האפשרות השנייה, האירוע הזה לא היה ולא נברא, ואתה או לא זוכר טוב, או משקר, או עושה משהו אחר. עכשיו, האירוע הזה הוא כל כך בלתי סביר שנדמה לי שהאפשרות שאתה לא, שאתה מדמיין, לא זוכר טוב, משקר, אמרתי לו אפילו יותר מזה, הרי אתה ליברל, דוגל בשוויון, בחוסר אפליה, נלחם נגד אפליה וכולי. יש לך אפילו אינטרס להמציא סיפור כזה. זה סיפור שמשרת את העברת המסר שלך בצורה נהדרת, בצורה מושלמת. זאת אומרת, יש לי אפילו הצדקה או רציונליזציה להשערה למה אתה שיקרת בעצם כשסיפרת לי את הסיפור הזה. עכשיו תגיד לי אתה, אתה הרי מתומכי דיוויד יום, כן, אתה חילוני. אז בוא תגיד לי אתה עכשיו איזה משתי האפשרויות אני צריך לבחור. האם להאמין לך שהאירוע הבלתי אפשרי הזה, הנס הזה כביכול, התרחש? או להניח שאתה המצאת, שיקרת, לא זכרת טוב, דמיינת, משתמש בזה מסיבות חינוכיות? איך שלא תגדיר את זה, ובעצם הסיפור הזה לא היה ולא נברא. ברור שהאפשרות השנייה יותר סבירה ולכן אני מאמץ את האפשרות השנייה. בקיצור, לא מאמין לך. לא היה ולא נברא. טוב, אז היה לנו קצת תאו, כמובן צחק וזה, אבל אמרתי לו עזוב, אני כן מאמין לך, בינינו. אבל מה אתה עונה לי? מה אתה עונה לשאלה? השאלה היא שאלה טובה. זאת אומרת, זאת השאלה שדיוויד יום שואל אותי כאדם מאמין. הנה עכשיו אני שואל אותך בתור אתאיסט, חילוני, למה שאני אאמין לך? זה ממש אותו… בסופו של דבר המסקנה הייתה שאם באמת יש לי אמון גבוה במי שמדבר איתי, ובחבר ההוא שלי יש לי אמון טוב, זאת אומרת אני מכיר אותו היטב ואני די בטוח שהוא לא שיקר ולא דמיין, אז אני כן אקבל גם אם הדיווח הזה מדווח על אירוע שהוא אירוע מאוד לא סביר. עדיין, בגלל שיש לי אמון במדווח, אני אקבל את העדות הזאת. זאת אומרת לא נכון החשבון של דיוויד יום, שכמו שאמרנו ראינו מניח את המבוקש גם וכולי, אבל אחרי הכל, גם אם הכל נכון, יש רמת אמון מסוימת שיש לי במוסר, בעד, מה שלא יהיה, שתגרום לי לקבל ממנו גם סיפור שהוא סיפור פנטסטי. עכשיו, כל אחד צריך להחליט מה רמת האמון הנדרשת, עד כמה הסיפור פנטסטי בעיניו ולפי זה הוא יקבע איזה רמת אמון הוא דורש מהעד וכן הלאה. אבל בסוף בסוף עובדה היא שאני לא מוכן להיות במצב שאני מבוצר בהנחת המבוקש שלי שניסים לא יכולים להתרחש וכל עדות שתגיע על התרחשותו של נס אני לא אקבל אותה בגלל הטיעון של דיוויד יום, שהטיעון של דיוויד יום מניח שניסים לא יכולים להתרחש. למה? כיוון שמעולם לא היה לנו עדות על זה שנס התרחש, אבל העדות אני לא אקבל גם אם היא כן הייתה בגלל הטיעון של דיוויד יום. אז זה לולאה שזנבה בתוך פיה. וכדי שהטענה הזאת, ואני גם חושב שניסים לא מתרחשים או הסיכוי מאוד קטן לזה שמתרחשים, אבל כדי שהטענה הזאת תהיה טענה שניתנת להפרכה, זאת אומרת שאני מוכן לעמוד מאחוריה ומוכן גם לקבל להיות, אם אני אהיה מספיק ישר, לקבל גם הפרכה שלה או לוותר עליה, זה רק אם ישנה סיטואציה שבה באמת אני אאלץ לוותר על הטענה. אם אין שום סיטואציה שתגרום לי לוותר על הטענה אז הטענה הזאת סתם הנחת המבוקש, ואני פשוט מניח את זה ולא מוכן לקבל שום ביקורת על זה. אין לזה שום טעם, אין לזה שום בסיס הגיוני לטענה כזאת. מה יכול להיות הניסוי המפריך, כן, כזה שהטענה תהיה מדעית, אז איך אפשר להפריך את הטענה שלא מתרחשים ניסים? אם יבוא אליי אדם אמין מאוד והוא יעיד באוזניי על נס שהוא ראה, הוא ראה נס, ואני אאמין לו כי הוא אדם מאוד אמין בעיניי, למרות שאני נוטה לחשוב שניסים לא מתרחשים. זאת אומרת יש רמות אמון מסוימות שבהן אני כן מוכן לקבל עדויות על ניסים. זה מזכיר לי עוד, אני חושב שגם את זה כתבתי שם, אני כבר לא זוכר, פעם כשהייתי בירוחם, הרב בלומנצווייג הוא ראש הישיבה שם היה, הוא נסע באיזשהו יום ובאותו יום הגיע לבקר החוזר של חב"ד, רבי יצחק קאהן ז"ל. הוא הגיע לבקר בישיבה ואני אירחתי אותו כי הרב בלומנצווייג לא היה, והוא דיבר עם החבר'ה בבית המדרש, נתן איזה שיחה כזאת, הם קוראים לזה שיעור, אני קורא לזה שיחה בבית המדרש, ובין היתר הוא נתן שם איזושהי דוגמה שככה מאוד תפסה אותי ומאז השתמשתי בה, אני מניח שגם פה חלק מכם כבר שמעו את זה, אני משתמש בה מדי פעם. הוא אומר תחשבו על שני אנשים, אחד עיוור ואחד פיקח, כן, אחד רואה. הם נכנסים לחדר, חדר אטום בלי חלונות, בלי שום דלתות חוץ מהדלת הזאת שהם נכנסים דרכה, והם רואים שהחדר מפוצץ ברהיטים, מלא רהיטים, הכל בלאגן שלם עם המון רהיטים. טוב, הם יוצאים החוצה, סוגרים את הדלת, נועלים את הדלת ויושבים בכיסאות על הדלת, על הכניסה. אחרי שעה קם הבן אדם הרואה, פותח את הדלת, נכנס, הוא נדהם. הוא אומר לחבר שלו, הוא לא רואה רהיטים, החדר ריק. עכשיו אין כלום, אף אחד לא היה שמה, אין חלונות, אין דלתות, על הדלת היחידה שיש הם עצמם ישבו, שום דבר לא עבר דרך הדלתות האלה. הוא אומר לחבר שלו ברל, אתה לא תאמין למה שאני רואה פה או מה שאני לא רואה פה, אין רהיטים, החדר ריק. אז ברל אומר לו על מה אתה מדבר? הרי קודם ראינו או מיששנו, מה שלא יהיה, שהחדר מלא ברהיטים, נכון? ראינו. אין לחדר חלונות, אין דלתות, אין שום דבר. הדלת היחידה שישנה אנחנו ישבנו עליה, אף אחד לא עבר שמה, שום רהיט לא יצא משם. אם כך, גם עכשיו החדר מלא ברהיטים, מה שהיה להוכיח. הוכחה לוגית ניצחת לזה שמה שאתה רואה זה פנטזיה, או מה שאתה לא רואה. זה שאתה לא רואה רהיטים פנטזיה, לקית בעיוורון זמני. ברור שהחדר מלא ברהיטים. האם הבן אדם שרואה יקבל את הטיעון הלוגי של העיוור? סביר להניח שלא. הרי הוא רואה, החדר ריק מרהיטים. עכשיו יש גם פה, אפשר להעלות טיעון דומה לטיעון של דייויד יום. הרי יש הוכחה לוגית לזה שהחדר מלא ברהיטים. לא יכול להיות שהוא ריק. יש לי טיעון לוגי מוחץ שאומר שהחדר מלא ברהיטים. הרי ראייה, נכון שזה חוש אמין, אבל לפעמים היא מתעתעת בנו. יש גם פאטה מורגנה, יש תופעות של תעתועי ראייה, נכון? עכשיו אני צריך להשוות בין שתי אפשרויות. אפשרות אחת, החדר באמת עדיין מלא ברהיטים כמו שאומר הטיעון הלוגי, וזה שאתה לא רואה אותם זה לא יודע, תעתועי ראייה. אפשרות שנייה, מה שאתה רואה אכן זאת המציאות, החדר ריק מרהיטים, והטיעון הלוגי משהו השתבש. לא יודע, הטיעון הלוגי לא נכון. טיעון לוגי לא נכון זה נס. אומר כן, אין דבר כזה. הטיעון הלוגי הוא נכון. אז באותה מידה אני אמור לא לקבל את עדות הראייה של הרואה ולהגיד לו: זה שאתה רואה חדר ריק – תעתועי ראייה. החדר מלא ברהיטים. זאת המסקנה כן מצורת החשיבה של דייויד יום על הסיטואציה הזאת. הוא לא הביא את זה בהקשר של דייויד יום, אבל אני משתמש בזה בהקשר הזה. מצד שני, הבן אדם שרואה מסתכל בחדר והוא רואה שהחדר ריק. האם הוא יקבל את הטיעון של העיוור? טיעון לוגי, איך הוא יכול להתווכח עם דבר כזה? ואתה אומר אני לא יודע איך להתווכח עם הדבר הזה אבל אני רואה החדר ריק. לא וזה לא תעתועי ראייה. אני משוכנע שזה לא תעתועי ראייה. איך אתה משוכנע? אולי התעתועים האלה הם כל כך מוצלחים, מתעתעים עד שהם מצליחים לשכנע גם אותך? איך אתה יכול לקבוע שלא? אני יכול, עובדה שאני יכול. והאמון שלי במערכת הראייה שלי, למרות שאני יודע שיש לפעמים תעתועי ראייה, גם אני מסכים, יש, אני מכיר את התופעה, יש דבר כזה של תעתועי ראייה, אבל אני עכשיו בוחן את עצמי ואני רואה משהו. האמון שלי בראייה הוא מספיק חזק בשביל שאני אקבל את המסקנות האלה למרות שהן בגדר נס. זה נגד טיעון לוגי תקף. זאת אומרת שההכרעה שנראתה לדייויד יום ולממשיכיו האתאיסטים כל כך מובנת מאליה שברור שהנס לא התרחש גם אם המחיר הוא להגיד שהשרשרת האמינה לכאורה הזאת פישלה במקרה הזה. שזה וודאי האופציה, מובן מאליו שזאת האופציה העדיפה. אז לא, אני לא חושב כך. זה לא מובן מאליו שהאופציה הזאת עדיפה. והאמון שלי במוסר צריך לקבל משקל חשוב מאוד בדיון הזה שאני עושה כשאני מדבר על ההשוואה בין שתי אלטרנטיבות. ואם יש לי אמון טוב בעד או בכלי הראייה בדוגמה שהבאתי, אז אני מוכן לקבל גם ממצאים או תוצאות או עדויות שהן בלתי סבירות בעליל. אז זה באשר לטיעון העד ומי שרוצה יש עוד פעם שני טורים באתר שלי אפשר לקרוא את זה שם. הרב שאלה קטנה? כן. הרב לא התייחס למוטיב הזה, לפקטור של הרצון של המאמין. כלומר, יש הבדל כש… במקרה שהרב סיפר על החבר, יש לו אינטרס אולי גדול נניח להמציא את זה, אבל כשבא מישהו עם הסיפורים מה שעכשיו עם העיוור, פה אין לו אינטרס, אז אתה מתייחס אחרת. כשבא מישהו עם אינטרס גדול להוכיח שאלוקים קיים וזה, והוא מספר לי ניסים, זה בעייתי. טוב, אתה יכול, אתה צריך להוסיף את האינטרס למשוואה, בסדר. אז אתה תצטרך עדות עוד יותר חזקה כדי לקבל את העדות הזאת. אוקיי, אני לא נכנס כרגע, אין לי הערכות כמותיות מה ההסתברויות פה. אני רק אומר שיש פה משוואה שיש לה שני צדדים וצריך להחליט מי מהם גובר. אז אם אתה מכניס למשוואה הזאת גם את האינטרסים שיש לאנשים, אתה צודק, 100%, תכניס גם את זה. אגב, גם לגבי האינטרסים, האינטרסים של מישהו שכבר חי בתוך מסורת דתית הם באמת די חזקים. אבל איך נוצרה המסורת הדתית הזאת? מי שהתחיל אותה או מי שהמציא אותה, הוא לא דווקא היה לו אינטרס. למה שיעשה את זה? אין לו אינטרס להגן על משהו כי המשהו הזה עוד לא קיים. הוא עכשיו יוצר אותו. לכן שאלת האינטרס צריך לקחת אותה בחשבון, אבל צריך לשים לב שזה רק נוגע לחוליות הבאות בשרשרת, לא לחוליות הראשונות. החוליות הראשונות שיצרו את המסורת הזאת הן לא חשודות באינטרס. רמב"ם באמת אומר שלא האמינו בו מפני הניסים. לא שומע? רמב"ם באמת אומר באיזה הלכות שמשה רבנו לא האמינו בו מפני הניסים. אוקיי. זאת אומרת השרשרת התחילה באמת לא מכוח של נס, אפילו לא במעמד הר סיני לפי הרמב"ם. נו, ברור, מעמד הר סיני זה לא בגלל הניסים, הם פשוט ראו את זה. למה זה לא קשור? לא, במחשבה כאילו זה התחיל מצד נס. לא אמרתי שזה נס. אמרתי שהסיפור הוא לא סביר, אני משתמש פה במונח נס רק במובן מושאל, כמו החדר עם הרהיטים. אז זה לגבי, כן, זה לגבי שני האספקטים האלה שהרמב"ם מכניס לתוך היסוד השמיני, כן? שכל התורה קיבל אותה משה מהקדוש ברוך הוא, ושהכול עבר אלינו באופן אמין ממשה. עכשיו פה אולי עוד כמה הערות על מה שהרמב"ם כותב. הערה נוספת זה האם באמת הרמבמ מתכוון לומר שכל התורה שהיא בידנו כולל פירושיה כמו שהוא כותב שם בהמשך, הכול ניתן למשה בסיני? אין לי ספק שלא. קודם כל סתם זה לא נכון, ברור שזה לא נכון. אבל ב', גם אין לי ספק שהרמב"ם לא האמין בזה. הרמב"ם עצמו אומר שמה שקיבלנו מסיני זה י"ג מידות הדרש, כמה פירושים לפסוקים, וכל השאר זה תוצרים מאוחרים של חכמי הדורות. וכן, אפילו על הדרשות הרמב"ם כותב שהדרשות המקיימות, זאת אומרת דרשות שבאות לסמוך הלכה שעוברת במסורת, הן כמו משהו כמו שלוש ארבע. וכל השאר זה דרשות יוצרות. עכשיו דרשות יוצרות זה דרשות שמייצרות הלכות חדשות שלא היו קיימות עד אותו זמן, זאת אומרת אלה הלכות שבעליל לא הגיעו ממשה רבנו. אז צריך להבחין פה בין התורה על פסוקיה לבין הפרשנויות שניתנו לה לאורך הדורות, הפרשנויות שמסביב. והרמב"ם מכניס פה שגם הפרשנויות הן כאלה, כן? הוא אומר ש"וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה. וזה שאנחנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וכולי, היא עצמה הצורה שאמר השם למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא". זאת אומרת הרמב"ם מדבר פה גם על הפרשנויות, לא רק על הפסוקים עצמם, לא רק על הטקסט של התורה, אלא גם על הפרשנויות שמסביב. עכשיו פה זה כבר לא כל כך פשוט. קודם כל עובדתית, כמו שאמרתי קודם, ברור שזה לא נכון. אין ספק שהרוב המוחלט של הפרשנויות שבידינו היום זה פרשנויות שנוצרו לאורך הדורות. זה ללא ספק. הרמב"ם עצמו כותב את זה. אבל כל מי שמכיר את הגמרא יודע שזה ככה. סוגיות בגמרא דנות בהלכות שונות, מציעות פרשנויות ומגיעות למסקנות כאלה או אחרות. הם לא מתמצות בזה של"לי יש מסורת כזאת לך יש מסורת כזאת אז בוא נראה של מי המסורת יותר אמינה". יש קושיות, יש תירוצים, מפעילים את ההיגיון ואת הסברה. זאת אומרת ברור שחכמים הם אלה שיצרו את כל ההלכות האלה שנדונות בסוגיות התלמודיות. לא דברים שעוברים במסורת, אחרת על מה הם דנים שם? אפילו על גזירה שווה שהגמרא אומרת בכמה מקומות שגזירה שווה זאת מידה זאת דרשה שאדם לא דן מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו. ורש"י ממשיך ומרבו מרבו עד משה בהר סיני. זאת אומרת דרשות של גזירה שווה הן דרשות שהגיעו אלינו ממשה בהר סיני. עכשיו הרמב"ן ותלמידיו, הריטב"א והר"ן והרשב"א, כולם כותבים שאפילו לגבי גזירות שוות זה לא נכון. שזה לכאורה משהו שהגמרא עצמה אומרת שהוא ניתן במסורת מסיני. אם יש משהו שהוא הדבר הכי הליבה הכי מזוקקת של המסורת שלגביה ברור שהכול ניתן מסיני זה גזירות שוות. אפילו שם הרמב"ן ותלמידיו אומרים זה לא נכון. הם מראים שיש מחלוקות על גזירות שוות ולכן לא סביר שגזירות שוות זה דרשות שניתנו מסיני. אלא מאי? מה שהגמרא אומרת שאדם לא דן מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו, הכוונה שהגזרה שווה עוברת במסורת, אבל לא הכל עובר במסורת. עובר במסורת, נגיד, שבין שתי המילים האלה יש גזרה שווה, ואתה צריך להבין מה עושים עם הגזרה שווה. איזה הלכות לומדים ממנה. או לחילופין, יש מסורת שההלכה הזאת יוצאת מגזרה שווה, ולא אומרים לך איזה גזרה שווה, מאיפה לאיפה, ואת זה אתה צריך למצוא. זאת אומרת, יש רמזים שבאים במסורת, אבל ברור שיש חלק בכל דרשה של גזרה שווה שהוא נוצר על ידי הדרשן עצמו ולא התקבל במסורת. וזה גזרות שוות. אני כבר לא מדבר על כל הדברים האחרים שבכלל לא נאמר שהם הלכה למשה מסיני, שזה ברור שזה יצירה של חכמי הדורות. לכן הפרשנויות של התורה, מה שהרמב"ם מוסיף כאן, זה אין ספק שזה לא ניתן למשה בסיני. למרות שאם תשאלו היום אדם ברחוב, מן השורה, בטח הכל ניתן למשה בסיני עד הדבר האחרון. שטות גמורה. זה סתם התחנכנו על זה ואנחנו לא מעיזים להודות אפילו בתוכנו שזה לא נכון. הרמב"ם עצמו נדמה לי מדייק פה בלשונו, הוא אומר שם: וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה. מה זה פירושה המקובל? מה זה פירושה המקובל? אז פה אני חושב שהרמב"ם, הרמב"ם מחלק, והוא עושה את זה בהרבה מקומות. יש פירושים מקובלים וזה מה שנקרא הלכה למשה מסיני. ויש המון פרשנויות אחרות שגם אם נפסקה הלכה והיום יש פרשנות מחייבת, אבל זה לא פירוש מקובל, אלא זה פירוש שנוצר לאורך הדורות. ולכן לגבי הפרשנויות, נדמה לי שגם ברמב"ם לא נכון לקרוא את זה כמו שבדרך כלל רגילים לקרוא את זה. הרמב"ם לא מדבר פה על כל ההלכה שבידינו עם כל הפרשנויות שבתוכה. הוא מדבר על אותו חלק שנקרא פירוש מקובל. חלקים מסוימים או פירושים מסוימים, כמו צורת התפילין, כמו פרי עץ הדר, או דברים כאלה שזה שיטת הרמב"ם בכמה מקומות שזה הלכה למשה מסיני. בסדר, אז יש כמה דברים שכן. כתוב היו לטוטפות, מה זה טוטפות? כנראה שהקדוש ברוך הוא הסביר למשה מה הכוונה טוטפות. ויש הרבה דרשות שהן לא פירושי מילים, הן מוסיפות, את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. את זה לא בהכרח הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו תדרוש את האת הזה ותרבה ממנו תלמידי חכמים. אין פה איזה מילה לא ברורה שהקדוש ברוך הוא היה צריך להסביר אותה למשה רבנו כשהוא נתן לו את התורה. אז לכן כשגם הרמב"ם פה שמוסיף את הפירושים, הוא מדבר על הפירושים המקובלים, לא על כל הפרשנויות שיש. עכשיו, אבל אני אגיד יותר מזה. כל מה שכתוב בגמרא, הרי כתוב בכמה מקומות: כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. יש גרסאות כל מה שתלמיד צעיר עתיד לחדש. בקיצור, כל מה שהתחדש לאורך הדורות, כל מה שיש בידינו היום, הכל בעצם זה ניתן למשה בסיני. אז התוספות יום טוב, בהקדמה שלו לפירוש המשנה, הוא קצת מדבר על זה. והוא בעצם אומר שכתוב שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני, לא כתוב שהוא מסר לו. מה זאת אומרת? הוא הראה לו בנבואה את מה שחכמי הדורות עתידים לחדש, אבל זה לא שהוא קיבל את הדברים האלה והעביר אותם במסורת של תורה שבעל פה מדור לדור ואנחנו קיבלנו את זה ממנו. לא, רק הראו לו בנבואה את כל מה שיתחדש לאורך הדורות. אז זה הסתייגות ראשונה. אבל האמת שאני חושב שלא צריך להגיע לזה. הפירוש הפשוט יותר של המימרות החז"ליות האלה בעצם אומר שאנחנו אמורים להתייחס לכל התורה שבידינו כאילו שזאת התורה שניתנה למשה בסיני. המעמד של התורה שבידינו, המעמד ההלכתי, הנורמטיבי של כל התורה שבידינו, זה מעמד כמו שזאת היתה תורה שהיא ניתנה למשה בסיני, כל פרט ופרט. לא טענה היסטורית שבאמת כל מה שבידינו ניתן למשה בסיני. זאת טענה נורמטיבית, שכל פרט שבידינו ההתייחסות או המעמד שלו זה כמו כאילו שהוא ניתן למשה בסיני. כך צריך להתייחס לדברים. ולמה? כי התורה ניתנה, כמו שהרמב"ן כותב, על דעת החכמים, על דעת פרשניה. כן, התורה ניתנה די סתומה. זאת אומרת הרבה דברים לא ברורים. לכן נותן התורה כנראה הניח שהדבר יעבור פרשנויות לאורך הדורות. ומבחינתו כנראה זה בסדר גמור, זה מה שהוא תכנן. זה סביר, אפשר ללמוד את זה מפסוקים, אבל זה גם סברה. ולכן הפרשנויות שנוצרו לאורך הדורות הם לא פרשנויות שנמסרו למשה בסיני וגם לא הראו לו את זה בנבואה, ולא צריך להגיע לכל הדברים האלה, אלא הפרשנויות האלה הן פרשנויות שיצרו חכמים לאורך הדורות. אבל כיוון שהתורה ניתנה על דעת פרשניה, אז מבחינת הקדוש ברוך הוא מה שהפרשנים המוסמכים מוציאים מהתורה לאורך הדורות זה מבחינתו כמו דבר שניתן מסיני. זה מחייב אותנו כמו הדברים שניתנו מסיני. ולכן כל האמירות האלה שמופיעות בגמרא, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכולי, לדעתי צריך לקרוא אותם כאמירות נורמטיביות ולא כמו אמירות היסטוריות. זה לא שהיסטורית זה באמת ניתן שם, אלא נורמטיבית זה ניתן שם. עוד הערה על תורה שבכתב, עד כאן דיברתי על הפרשנויות וכולי. מה עם תורה שבכתב עצמה? כן, אז פה אנחנו נכנסים כבר לשאלות של ביקורת המקרא וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אז אני לא התעסקתי בזה הרבה ואני לא כל כך מתעניין, אין לי הרבה מה להגיד על זה. אני אגיד רק באופן עקרוני, אני אסביר אולי למה זה לא כל כך מעניין מבחינתי. זה לא מעניין מבחינתי בגלל שגם את האמונה שהתורה שבכתב ניתנה מסיני, גם אליה צריך להתייחס כאמירה נורמטיבית ולא כאמירה היסטורית. כן, יש פסוקים מסוימים שכתוב שם עד עצם היום הזה. נכון? כבר העירו, אבן עזרא נדמה לי מעיר על זה כבר ועוד. עד עצם היום הזה פירוש הדבר שהכותב הוא כותב מאוחר לזמן התרחשות האירועים. זאת אומרת עד עצם היום הזה פירוש הדבר שיש איזשהו כותב מאוחר שמתאר את האירועים מנקודת המבט שלו. לכן הפסוקים האלה נראים כמו איזושהי תוספת של עורך מאוחר. וכן יש עוד, המלכים שמלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל. כן, מתי מלך מלך בישראל? זה מאות שנים אחרי מתן תורה. זאת אומרת מדובר המלכים האלה של אדום הם מלכים שלא היו בזמן התורה, הם מלכים שהיו אחרי שניתנה תורה כבר. זאת אומרת יש חלקים מסוימים בתורה שמאוד מאוד סביר שהם תוספות מאוחרות. עריכות או תוספות מאוחרות. לא חושב שיש הרבה כאלה, אבל יש פה ושם יש כמה פסוקים שזה די ברור שהם תוספות מאוחרות. אז מה פירוש הדבר שכל התורה שבידינו, עכשיו אני מדבר על הטקסט של התורה שבכתב, לא על הפרשנויות וההלכה ותורה שבעל פה והכול. התורה שבכתב, גם כאן אני רוצה לטעון שהאמירה שהכל ניתן למשה בסיני היא אמירה נורמטיבית ולא אמירה היסטורית. זאת אומרת המעמד של כל הטקסט המקראי שבידינו זה כאילו שכל הטקסט הזה ניתן למשה רבינו על ידי הקדוש ברוך הוא בסיני. זה לא נכון עובדתית, או לא בהכרח נכון עובדתית, אבל כך צריך להתייחס לזה. למה? כי העורכים או התוספות המאוחרות האלה נוספו ברוח הקודש, נוספו על ידי נביאים, גם אפילו החוקרים מדברים על זה שעזרא ערך את זה, זאת אומרת אלה היו נביאים שערכו את הדבר הזה, זה לא היה סתם איזה פרחחים שהמציאו כל מיני דברים. אז העורכים ברוח הקודש ערכו את העסק הזה ועדיין יש לזה מעמד של דבר השם. מעבר לזה יש גם בהלכה חזקות. מה זאת אומרת חזקות? הרי אין לי לגבי רוב מוחלט של הפסוקים בתורה אין לי ידע או אינדיקציה ברורה אם הם מאוחרים או מוקדמים. האם הם ניתנו למשה בסיני או שהם תוספת מאוחרת. לא מדבר על עד עצם היום הזה. בעיקר זה רלוונטי לגבי פסוקים הלכתיים. אז אין לי אינדיקציות. אז מה אני עושה? אני בספק. לא יודע האם הדבר הזה הוא תוספת מאוחרת או לא. מה אני עושה במצב של ספק? יש חזקות. מה החזקה? החזקה היא שהכל ניתן למשה בסיני אלא אם כן הוכח אחרת. זאת אומרת כל עוד זה לא הוכח, אז אני מניח כחזקה שזה חלק מהתורה שכן ניתנה למשה בסיני. ולכן גם בגלל דיני חזקות אני יכול להגיע לאותה תוצאה שדיברתי עליה קודם. שמבחינתי זה כמו, אני חושב שהפוסקים כותבים, נדמה לי שמופיע ברמ"א גם ביורה דעה, מה קורה כשיש סתירה בגרסאות בין ספרי תורה. כותבים מילה מסוימת אחרת, בצורה אחרת. בשו"ת רבי עקיבא איגר מונה נדמה לי שבע אותיות שלגביהן יש מחלוקות בין נוסחאות שונות של ספרי תורה. מה עושים במצב כזה? אז אומר הרמ"א בודקים את כל הספרים והולכים אחרי הרוב. זאת אומרת אם הרוב כותב את זה בצורה כזאת, אז מבחינתנו זאת הכתיבה הנכונה של הספר. האם זה באמת אינדיקציה לזה שזאת הכתיבה הנכונה? לאו דווקא. מי אמר שהרוב צודק? אולי המיעוט צודק? לא, אבל יש כלל הלכתי שהולכים אחרי הרוב. באותה באותה מידה יש כלל הלכתי של חזקה. החזקה זה לא כלי, זה לא כן, זה שיעורים למדניים על חזקה. אבל חזקה זה לאו דווקא עיקרון מברר. זה לא שהחזקה באמת מגלה לי מה היא האמת. החזקה אומרת לי איך אני צריך לנהוג במצבי ספק. אז אם אומרים לי שיש חזקה שהתורה שבידינו ניתנה למשה בסיני, אז כל עוד מדובר בפסוק שאין לי איזושהי אינדיקציה ברורה לגביו שהוא תוספת מאוחרת, אז ההנחה שלי שאני מעמיד את הפסוק הזה על חזקתו. לא בגלל שזה בהכרח נכון, אלא משום שככה אני אמור להתנהג הלכתית. חזקה זה כלל כלל הלכתי שמורה לי איך להתנהג בספקות. וזה מספיק בשביל שאני אתייחס לכל התורה שבידינו כמשהו שניתן למשה בסיני, כמעט אפילו במובן היסטורי, אבל ודאי במובן נורמטיבי. אוקיי? ולכן אני חושב שאפילו לגבי התורה שבכתב צריך לראות את העיקרון הזה כעיקרון את היסוד השמיני, כן, את ה את העיקר השמיני כעיקרון נורמטיבי ולא ולאו דווקא היסטורי. מה? כן. אפשר הערה? כן כן. איך אתה מתייחס למקורות זרים? יש עכשיו סדרת הרצאות בבית אבי חי לגבי טקסטים יווניים שמסבירים אחרת את כל מה שאתה מספר לגבי המקרא והתחילה המרצה בסיפור יציאת מצרים. בלי שום קשר ליהדות, מזכירים את השם משה ושהוא לקח קבוצה של אנשים ויצא איתם למדבר כי המצרים לא יכלו יותר להמשיך להתעסק איתם בגלל כל מיני היא קוראת לזה מקרה של צרעת וכדומה, אבל זה טקסטים יווניים כתובים ומתועדים. איך איך נכון להתייחס לטקסטים האלה? אין לי מושג, אני לא מכיר את הטקסטים האלה אז אני לא יכול להגיד לך, אבל אבל מה זה נקרא כתובים ומתועדים? גם התורה היא כתובה ומתועדת. השאלה היא עכשיו למה אתה מתייחס כמה שזה אמין יותר. למה להתייחס ליוונים כיותר אמינים? על התורה יש לנו מסורת ארוכת דורות. אבל לא יודע, צריך לבדוק את זה, אני לא מכיר את הטקסטים האלה. אבל זה שיש טקסטים מסוימים שנותנים פרשנויות אחרות לאירועים אז מה? טוב, בכל אופן ה זה לגבי זה שהכול ניתן למשה בסיני. הערה נוספת, הרמב"ם כותב כאן שאין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים פוט וכנען ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד לבין אנוכי השם אלוהיך ושמע ישראל השם אלוהינו השם אחד. הכול מפי הגבורה, הכול תורת השם תמימה תורה קדושה ואמת. עכשיו, קודם כול, כשהרמב"ם כותב דבר כזה, ברור שברקע יש לו איזושהי תפיסה הפוכה. בהסתכלות הפשוטה, שמע ישראל ואנוכי השם אלוהיך זה פסוקים הכי מרכזיים שיש בתורה, ומהיטבאל בת מטרד או אני לא יודע מה אחות לוטן תמנע, אלה בסדר, זה פסוקים איזה סיפור או שמות כאלה מקריים היסטוריים, מה הקדושה שיש בפסוקים האלה? כנגד זה הרמב"ם כותב את מה שהוא כותב, כן? זאת אומרת ברגע שאתה כותב כך ואתה הרמב"ם לא אומר ודין בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ כדין והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. פסוק א' הוא כמו פסוק ב', אין לחלק ביניהם. הוא לא בכדי בחר שני פסוקים מול שני פסוקים ששני הראשונים הם הכי לכאורה הכי פחותים ולא קדושים, נקרא לזה ככה, ושני האחרונים הם הכי מרכזיים והכי קדושים שיש בתורה, ודווקא לכן הוא בחר בדוגמאות האלה. זאת אומרת שיש פה איזושהי אמינא שכן עושה אבחנות בין הפסוקים האלה וכן רואה בשמע ישראל ואנוכי השם את הפסוקים הכי קדושים והכי מרכזיים. ואז ה הטענה של הרמב"ם שלא, זה לא אין באמת הבדל. עכשיו פה, למה אני נזכר בזה? כי זה ממש הטור שהעליתי העליתי הבוקר נדמה לי זה היה. העליתי הבוקר לאתר ו אבל זה אמרתי את זה כבר הרבה פעמים גם פה בסדרות שיעורים שפה וגם בכתב, שיש איזשהו הבדל בין החלקים הסיפוריים של התורה לבין החלקים ההלכתיים של התורה. אפשר להציג את זה דרך הרש"י הראשון על התורה, כן? שרש"י רש"י מביא את קושיית קושיית רבי יצחק: למה התורה לא התחילה ב"החודש הזה לכם ראש חודשים"? כי שמה מתחילות המצוות שקיבלנו. ולכן צריך הסבר למה החומש ורבע הראשונים מופיעים בתורה, או בעצם למה כל החלקים הלא הלכתיים מופיעים בתורה. ההנחה של רבי יצחק היא שבתורה אמורות להופיע רק הלכות. כל מה שהוא לא הלכות צריך הסבר, הצדקה למה הוא מופיע בתורה. ואז מה התשובה שהוא נותן? התשובה שהוא נותן: "משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאם יבואו אומות העולם ויאמרו "ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה שבע אומות", תגידו להם: הקדוש ברוך הוא ברא את הארץ, נתנה לאשר ישר בעיניו. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. כן, הקדוש ברוך הוא בעל הבית, הוא ברא את העולם ולכן הוא יכול לתת את הארץ למי שהוא רוצה. זאת אומרת התירוץ של רש"י זה שספר בראשית נכתב כדי להראות שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ולכן זכותו לתת את זה למי שהוא רוצה. טוב, שמעתי כבר תירוצים טובים יותר, משכנעים יותר, אבל נגיד אפילו שאני הולך עם התירוץ הזה. התירוץ הזה כשלעצמו יכול להסביר את פרשת הבריאה, את פרק א' של ספר בראשית, ששמה מתואר איך הקדוש ברוך הוא בורא את העולם. אבל יש לנו עוד חומש ורבע שאנחנו צריכים הסברים למה הם שם. מה ההסבר למה שאר ספר בראשית ותחילת ספר שמות מופיעים? ולמה כל שאר הפרשיות הלא הלכתיות בתורה מופיעות? לכאורה רש"י, רבי יצחק לא ענה על השאלה. אמר גם מה שהוא ענה נראה לי קצת מפוקפק, אבל על זה הוא בכלל לא ענה. מה התשובה? אז נדמה לי שרש"י כן רומז לתשובה, כי רש"י אומר: "הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו". מילה ישר היא מילת מפתח, כי חז"ל קוראים לספר בראשית ספר הישר, ספרן של ישרים. זאת אומרת האבות שקיימו את התורה אפילו בלי מתן תורה, לפני מתן תורה, הם עשו את זה מתוך איזשהו יושר פנימי. כך הנצי"ב בהקדמה מדבר על זה. ובעצם לכן זה נקרא ספר הישר, ספרן של ישרים. ובעצם מה שרש"י רוצה לומר לנו זה שאם באמת הקדוש ברוך הוא היה רוצה ללמד אותנו או לתת לנו רק את הבסיס הכוחני-משפטי הכוחני לעניין, אז באמת היה מספיק רק פרק א' של ספר בראשית. להראות שהוא ברא את הארץ, אם הוא ברא אותה אז הוא הבעל הבית והוא יכול לתת את זה למי שהוא רוצה. זהו, נקודה, גמרנו את הסיפור. אבל הקדוש ברוך הוא לא מסתפק בטיעון הכוחני או המשפטי, הוא רוצה גם לתת הצדקה מהותית. אז הוא אומר: קודם כל זכותי לתת למי שאני רוצה. חוץ מזה, בואו אני אסביר לכם למה בחרתי דווקא באלה לקבל את הארץ. הם ישרו בעיניי בגלל שהם ישרים, הם התנהלו באופן ישר, באופן מוסרי וכן הלאה. ולכן בעצם התשובה של רבי יצחק בעצם עונה על הנחיצות של כל ספר בראשית. כי ספר בראשית בא להראות שהאבות היו ישרים, התנהלו בצורה ישרה ולכן הם נבחרו כדי לקבל את ארץ ישראל, וכיוון שזכותו של הקדוש ברוך הוא לתת אותה למי שהוא רוצה כי הוא ברא אותה, אז לכן הוא יכול לתת אותה אליהם. ואנחנו צאצאיהם, לכן צריך גם את ההשתלשלות ההיסטורית כן, מהיטבאל בת מטרד וכולי, אחות לוטן תמנע. ההשתלשלויות ההיסטוריות האלה בעצם מראות מי של מי אנחנו צאצאים ולכן בזכותם גם אנחנו יכולים להחזיק בארץ. מה שבעצם הדבר הזה אומר אבל שספר בראשית הוא לא באמת אמצעי פולמוסי כדי להתווכח עם הפלסטינים. אני לא מניח שהם ישתכנעו כל כך מהר אפילו אם הם יקראו את הרש"י הראשון של ספר בראשית. הספר נועד ללמד אותנו מה זה נקרא להיות ישר. מה זה אדם ישר, אדם מוסרי, איך צריך להתנהג בחיים. ובשביל זה צריך את החלקים הלא הלכתיים של התורה. החלקים הלא הלכתיים של התורה באים ללמד אותנו ערכים, מוסר וכדומה. נדמה לי שזה מה שרש"י רוצה לומר ולכן הוא מכניס "ונתנה לאשר ישר בעיניו". אלא מה? שזה מבחינתי רק הייתה הקדמה. אבל כאשר אנחנו מסתכלים פרקטית ואנחנו שואלים את עצמנו: האם באמת אנחנו לומדים ערכי מוסר מהתורה? אז על זה כן, ויכוחים נצחיים אני כבר שנים מנהל את הוויכוחים האלה, אני טוען שלא. אנחנו לא לומדים שום דבר מהתורה, לא ערכי מוסר בכל אופן. קצת היסטוריה אולי, אברהם וזה, מלחמות, לא יודע מה, משה רבנו, אבל לא ערכי מוסר אנחנו לא לומדים מהתורה. וקודם כל עובדתית זה ככה אני חושב. לא מכיר מישהו אחד שהראה לי שלומדים איזה שהוא ערך מוסר. ואני אגיד יותר מזה, ללמוד ערך מוסרי מהתורה פירוש הדבר שאם אני מאמין שהמוסר אומר לעשות איקס. קראתי פרשה בתורה והגעתי למסקנה שדווקא איקס הוא לא בסדר. לא איקס, זה הדרך הנכונה לנהוג. מה אמור לעשות מי שלומד את המוסר שלו מהתורה? אמור להגיד אוקיי, אז כנראה טעיתי, לא נכון שאיקס זה הדרך הנכונה, לא איקס היא הדרך הנכונה. אוקיי, וזהו, למדתי את זה מהתורה. זה לא קורה אף פעם. פשוט לא קורה. פרקטית. מה כן קורה? וזה הבאתי דוגמה מפרשת השבוע לכן העליתי את זה עכשיו דיברתי על זה בשבת. בפרשת השבוע בסוף הפרשה יוסף שמה הרי קונה את כל השדות של המצרים לפרעה, משאיר אותם אריסים שנותנים חומש לפרעה גם אחרי השנות הרעב, משנה לגמרי את המצב במצרים. זה נראה רע מה שיוסף עשה שמה. איזושהי התעללות כללית באנשים וניצול מצוקה ברוטלי ממש. יש בשאילתות על המקום באמת דן קצת באיסור הפקעת שערים ועצירת פירות, זה גמרא בבבא בתרא, אסור בפשטות מה שיוסף שמה עשה אסור לעשות. לא הלכתית ובוודאי לא מוסרית. יותר מזה הבאתי שמה שרש"י כותב שיוסף הרי החליף את המקומות של המצרים, העביר את בני העיר הזאת לגור בעיר הזאת ואת בני העיר הזאת לגור בעיר הזאת, מה שהמג"ד עשה לנו בסדיר, המרפאה עוברת לחימוש, החימוש הולך לאפסנאות, האפסנאות הולכת למרפאה, עשה לנו כל כמה זמן איזה העברות מטורפות כאלה, ריפוי בעיסוק מה שנקרא. בכל אופן אז מה פשר העניין הזה? אז רש"י מביא שמה מדרש שאומר שהוא עשה את זה כדי שהמשפחה שלו, האחים שלו לא ירגישו שהם גולים בארץ מצרים. כולם גולים. איזה יופי. אז יוסף התעלל בכל המצרים כדי ששנים עשר אחיו ומשפחותיהם לא ירגישו שהם גולים? נשמע לכם סביר התנהלות כזאת? לי לא. להתעלל במדינה שלמה כי יש לי שנים עשר אחים שאני לא רוצה שהם ירגישו גולים? מה זה הזוי? וזה רש"י והמדרש מביאים בתור שבח ליוסף. לא רק שהם מקשים את הקושיה ומנסים למצוא תירוץ, לא, זה בכלל לא קושיה, להפך, הם רואים בזה שבח גדול ליוסף שהוא דאג לאחים שלו שלא ירגישו גולים. נשמע הזוי. טוב, אז יצאתי כל מיני הסברים כאלה והסברים אחרים, אפשר להישאר בזה שבאמת יוסף לא התנהג כמו שצריך או למצוא תירוצים שהוא כן התנהג כמו שצריך. אבל דבר אחד משותף לכל הדרכים האלה, שאף אחד מאיתנו לא ילמד מהפרשה הזאת שאכן מצווה להפקיע שערים ולעצור פירות, לעצור באל"ף. זה לא. או שנסביר למה מה שיוסף עשה מתאים לעקרונות המוסר שלנו, ניתן לזה פרשנות כלשהי, ואז מה קורה? אנחנו נשארים עם העקרונות בהם האמנו קודם. הלימוד של הפרשה הזאת לא שינה לנו אותם. או שנגיד שיוסף היה לא בסדר, אוקיי, יכול להיות, חז"ל לפעמים מבקרים את האבות על דברים שהם עשו. אוקיי? גם אז מה שיוצא זה שעקרונות המוסר שאיתם הגעתי ללימוד הסוגיה הם אלה שגם נשארים אצלי בסופה. כך או כך איך שלא נבחר אני לא משנה את עקרונות המוסר שלי אחרי שאני לומד את הפרשה הזאת בתורה. אפילו במקום שבו משבחים את הבנאדם על זה שהוא עשה את זה. למה? כי ברור לי שאם המוסר אומר ככה אז זה מה שהמוסר אומר. שום פרשה מקראית לא תשכנע אותי אחרת. להפך, מה שאני אעשה זה אני אנסה להסביר את הפרשה המקראית כך שהיא לא תסתור את עקרונות המוסר שלי. ואז מה בעצם יוצא? מה שבעצם יוצא שאנחנו לומדים את כל הפרשות המקראיות האלה אבל בסוף בסוף אנחנו נשארים עם אותם עקרונות מוסר שאיתם הגענו. אז בשביל מה אנחנו עושים את זה? את עקרונות המוסר האלה אנחנו מוציאים מהמצפון שלנו, לא יודע מאיפה שלא מוציאים מוסר, אבל לא מהפסוקים, לא מלימוד התורה. עכשיו יכול להיות שהיסטורית, סביר אפילו שהיסטורית התורה כן השפיעה על ערכי המוסר של העולם, בטח של העולם המערבי. היסטורית אני מסכים, אבל היום כשאני שואל את עצמי למה ללמוד פרשה כזאת או פרשה אחרת בתורה, משום פרשה כזאת אני לא אלמד עיקרון מוסרי. פשוט לא קורה. עכשיו אני הבאתי פה דוגמה ואמרתי דברים כלליים, אבל באחד הטורים שלי בעבר דיברתי על אגדות חז"ל שגם שם לדעתי לא לומדים מהם כלום, וגם מהפרשות הלא הלכתיות בתורה, ואמרתי לאנשים, אתגרתי את האנשים, תביאו לי דוגמאות. תביאו לי דוגמאות שחשבתם. משהו אחד, למדתם אגדה או פרשה מקראית, והגעתם למסקנה שטעיתם, החלפתם את הערכים שלכם. החלפתם לשנות את הערכים שלכם. לא זכיתי לקבל דוגמה אחת. אין. פשוט אין. וזה אומר שכשארמב"ם מדבר על שני הפסוקים האלה, מהיטבאל בת מטרד או ואחות לוטן תמנע, לעומת שמע ישראל ואנכי ה' אלוהיך, אז הוא אומר שיש להם את אותה רמת קדושה. כולם ניתנו מפי הגבורה, כולם חלק מהטקסט של התורה. אבל האמת שההבדל המהותי שיש ביניהם נשאר. ההוה אמינא הזאת שהרמב"ם יוצא נגדה היא נשארת. ההוה אמינא הזאת בעצם אומרת תראה, את הפסוקים האלה של אחות לוטן תמנע, עם כל הכבוד אני לא לומד מהם כלום. מה זה מלמד אותי? שום דבר. מלמד אותי את העובדה שאחות לוטן הייתה תמנע. אוקיי. אבל ערכים או דברים בעלי ערך לחיים שלי או לזה, אני לא לומד מזה שום דבר. ולעומת זאת פסוקים הלכתיים, אנכי ה' אלוהיך או שמע ישראל – לא בדיוק הלכתיים אולי כן, אבל לא משנה – פסוקים כאלה, אז מבחינה… הקדושה שלהם לא יותר גדולה, אבל נדמה לי שהלימוד שלהם בכל זאת יש לו משמעות אחרת. ההוה אמינא שהרמב"ם יוצא נגדה מבוססת על החוויה האמיתית שיש לכל אחד מאיתנו. ובחוויה האמיתית שיש לכל אחד מאיתנו בוודאי שיש הבדל בין שני סוגי הפסוקים האלה. רק הרמב"ם אומר למרות זאת ברמת הקדושה המטאפיזית, לא יודע איך לקרוא לזה, המעמד הרוחני של הפסוקים, כולם ניתנו מסיני, כולם ניתנו מהקדוש ברוך הוא ויש להם את אותה רמת קדושה. אלא מאי? שהרמב"ם גם מוסיף – וזה אני אסיים – הרמב"ם גם מוסיף שבכל הדברים האלה גם יש, כן, הכל תורת ה' תמימה, טהורה, קדושה, אמת. ובהמשך הוא כותב ולא תושג תכלית חכמתה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלוהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. זאת אומרת, משתמע לפחות, לא כתוב מפורש אבל זה משתמע, שהרמב"ם מבין כנראה שבתוך הפסוקים האלה גם יש מה ללמוד. גנוזים שם סודות ונפלאות וכדומה, זה לא רק אמירה פורמלית שהפסוקים האלה יש עליהם קדושה של ספר תורה כמו לפסוקים ההלכתיים או שמע ישראל או אנכי ה' אלוהיך, אלא כנראה יש שמה גם סודות למי שיודע איך מוציאים אותם. טוב, אני לא יודע בכל אופן, אולי שהרמב"ם כן יודע, אני לא יודע. אוקיי, עד כאן, אם יש איזה הערות או שאלות? רציתי… חשבתי אם אמרת מקודם שאפשר למשל לרכוש ערכים או להכניס ערכים בדרך של רטוריקה. זאת אומרת אם אתה בצורה אומנותית או איזה שהיא צורה אתה מצליח להכניס את השני לאיזשהי פתיחות ולנסות לראות את המציאות מנקודת מבט אחרת, יכול להיות שהוא ישנה את סולם הערכים שלו באיזשהו מובן. כשאנחנו קוראים את התורה ומתקשים באמת בפרשה הזאת של וישלח, שנים אני מתקשה בה, אבל היא יוצרת בנו פתיחות ואנחנו יכול להיות שבשלב מסוים כן נצליח למצוא איזשהו משהו ללמוד מזה ולהתפתח. יכול להיות. יכול להיות, אבל אני מחפש דוגמאות. אני בינתיים לא מצאתי. אני לא פוסל את זה קטגורית, אבל עובדתית זה פשוט לא קורה. בנושא… איך… איך בכל זאת… אני בהזדמנות יכול להביא לרב דוגמאות אישיות… לא יודע. אוקיי, אני אשמח. טוב, אחרת איך אנחנו מתפתחים מבחינה מוסרית אם לא דרך כלים כאלה של תורה? אנחנו מתפתחים מכל מיני דברים. אנחנו יכולים לקבל מקורות השראה מדוסטויבסקי או מהתורה או ממי שאתה רוצה. לא חושב שיש הבדל. אז זה מקורות השראה, זה לא לימוד. אני נפגש עם זה וזה מחדד לי את התובנות שלי. כן, אבל אף אחד לא יכול להקנות לי ערכים כי אין להם הנמקה. אז איך אני אקבל אותם? רק מכוח איזה שהיא פתיחות והתרשמות… מהבחירה שיש לך, אבל אפשר לעזור לבן אדם. חינוך לערכים יש בו גם ממד של לימוד. זה לא רק הפנמה והטמעה. לפעמים אתה צריך לעזור לבן אדם להמשיג דברים שכבר נמצאים בתוכו. גם גיאומטריה, המורה בסך הכל מסביר לך את מה שאתה כבר יודע באופן עקרוני, כי זה הכל נמצא בתוך האקסיומות. אז יש… זה גם סוג מסוים של… גם סוג… סוג מסוים של לימוד. אבל לערכים אין להם הנמקה, לגיאומטריה אתה יכול להראות לו סתם… מה? לא הבנתי. לא, לערכים אין הנמקה, אז זה יותר בעייתי מגיאומטריה. לא, אין הנמקה, אבל עדיין אתה, עדיין יש דרך להיווכח בזה שהערכים הם נכונים או לא נכונים, למרות שאין להם הנמקה. קורא לזה תצפית, כן, תצפית מוסרית, תצפית אתית. אז אני אומר, מעבר לריאליזם המוסרי, כשאתה רואה אדם שהוא נראה לך כליל השלמות, ואתה רוצה ללמוד מאורח חייו, אז לפעמים אתה בהתחלה לא מבין אותם, זה נראה לך מוזר, אבל לאט לאט אתה פתאום כן מבין. אני מבין, אבל בדיוק אבל הראיתי לך שפרקטית זה לא מה שקורה. כי כשאתה, יוסף היה לכאורה כליל השלמות, אחד מהאבות, וממנו אפשר ללמוד הכל, נכון? אני קורא את הפרשה הזאת וזה לא שינה אצלי מילימטר בתפיסות המוסריות שלי. אבל למשל העובדה שהוא היה מסוגל להיות כל כך לא לשנוא את אחיו, דבר שקשה לי לקלוט אותו עד היום, לא פגשנו אדם כזה. אז תכל'ס, אז תגיד לי איזה אדם כן? אז איזה אדם כן ומה אתה לומד ממנו? כי אני צריך לשאוף להיות כמו יוסף בנקודה הזאת. איך להיות אני לא אהיה, אבל אני לפחות שואף. לא, לשאוף כמו יוסף מה? להתעלל במצרים בשביל… לא לא, חס ושלום, לא, אבל ביחס לאחים שלו מבחינת זה שהוא לא שנא אותם. נכון, אבל היחס לאחים שלו, בסדר, זה גם אני יודע, זה לא למדתי מיוסף. אני גם כן יודע שזה ערך טוב, אני לא למדתי את זה מיוסף. יכול להיות שהוא דמות מופת שיכולה לעזור לי להוות מודל או משהו כזה, והוא לא מלמד אותי משהו. זה לא שכשקראתי את הפרשה למדתי משהו חדש שקודם לא ידעתי. חוץ מזה שללמוד ערכים זה לא יס נו, זה משהו שבכלל אנחנו לא מדברים עליו. לא יס נו, זה גם כן רבע, לא אחד או אפס, גם רבע לא, וזה לא ניתן לתיאור אמיתי במילים, וכשרואים דוגמה אז ככה לומדים. אני אני לא לא מכיר דוגמאות לזה ואני לא חושב שזה קורה. טוב. אוקיי, עוד מישהו? טוב, אז חנכנו את המכשיר החדש, תיכף נשמע את ההקלטה נראה איך זה יצא. שמעו בסדר? כן, מצוין. יפה, זה בלי מיקרופון. תענוג. אוקיי, להתראות לילה טוב.