דרכה של הלכה – רגש מול שכל – שיעור 7

טוב באמת שמה שאני רציתי לעשות היום פשוט לא היה ממש בתכנית. קפץ לי בעקבות שתי הפעמים הקודמות כשדיברנו על שינויים בהלכה, על אימוץ כל מיני ערכים מבחוץ, איך בדיוק בן אדם, איך דברים כאלה משתנים, מה בעצם גורם לרצון לשנות ואיך בדיוק האם בכלל ואיך אפשר לממש את זה. ובסופו של זה, בסופו של דבר סיימנו, נדמה לי שבפחות או יותר בזה סיימנו, ברמב"ם בסוף פרק ח' בהלכות מלכים, נכון? הזכרתי את הרמב"ם הזה אני חושב לגבי גר תושב שעושה את המצוות רק בגלל הכרע הדעת ולא בגלל שמצווים בתורה. ובעצם יש פה איזשהו סוג של תפיסה של מה זאת עבודת השם הראויה שהוא בעצם לא תמיד מתאים למה שחושבים במבט ראשון. יש פה איזושהי עבודה של מישהו כמי שכפאו שד, בעצם כביכול מנסים לדכא את ההזדהות הנפשית ודווקא לכפות על בן אדם איזה מוד של עבודה מתוך ציות עיוור, בלי הזדהות. אז נדמה לי שכבר הספקנו קצת לדבר על העניינים האלה, נכון? מההקדמה של האגלי טל, שזה ברור שזה לא צריך לפגוע בהזדהות הנפשית, אלא זה רק צריך לדאוג לזה שההזדהות הנפשית היא לא כל התמונה, אלא היא יכולה להיות רק חלק מהתמונה ויש איזשהו בסיס יותר יסודי והוא בעצם עצם החובה לציית. אז ההיבט הזה וגם בהקשר של הנושא של שינוי ערכים בכלל, הקפיץ לי לראש משהו שאני חושב שבכל זאת שווה לעשות אותו בהקשר הזה, ולכן אני עושה היום משהו שהוא לא בדיוק לפי התכנית. שבוע הבא אני אמשיך עם התכנית. בעצם יש פה בשני המודלים האלה שהרמב"ם מתאר, עבודה מתוך הזדהות או עבודה בגלל ציות, עולה אולי לא תמיד בצדק, אבל עולה השאלה של רגש מול שכל. זאת אומרת, האם אני אמור לעבוד בצורה חווייתית רגשית וכולי או לעבוד בצורה שכלית וקרה, נקרא לזה כך. זה לא בדיוק מתלכד עם השאלה הקודמת אבל ישנם קשרים. אני רוצה קצת לדבר על העניינים האלה, פה אולי חלק מכן כבר שמעו את זה, אני דיברתי על זה כבר בישיבה. אני רוצה לצאת קצת מפרק ט' בספר התניא ולראות קצת מה המשמעות של הדברים. אני דיברתי על זה בפורים כשהייתי לפני כמה, לא זוכר, שנה, שנתיים, משהו. מה? לא זוכר כבר. טוב, בכל אופן, אז יש בפרק ט' בספר התניא, הוא מתחיל ככה: והנה מקום משכן נפש הבהמית מקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש ומשם… ומתפשטת לכל האיברים וגם בלב, בחלל הימני שאין בו דם. וכמו שכתוב: "לב חכם לימינו", והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת השם והדר גאונו, כאשר עיני החכם אשר בראשו, במוחו, חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין. אך הנה כתיב: "ולאום מלאום יאמץ", כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות, האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו. שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה מושלת עליו ומנהיגתו, וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל, שיתלבשו כולם באיברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם, ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום. יספיק לנו כרגע העניין הזה. בעצם, בדרך כלל שאנחנו תופסים מאבק בין טוב לרע, זה מאבק שאנחנו מתארים אותו ככה בעקבות חז"ל אולי כמאבקים בין יצר טוב ליצר רע. זאת אומרת יש איזושהי מלחמה פנימית בתוך האדם, יצר הטוב מושך אותו לעשות טוב ויצר הרע מושך אותו לעשות משהו רע. אבל התמונה שמתאר בעל התניא היא תמונה אחרת. בעצם גם יצר הטוב הוא יצר, בדיוק כמו יצר הרע, שניהם יצרים, והאדם לא אמור להיות מונהג על ידי יצרים, לא על ידי יצר טוב ולא על ידי יצר רע. יש משהו שהוא מדבר כאן בתחילת הפרק: מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה. מה זה קליפת נוגה? אז יש ארבע קליפות בקבלה, שלוש מהן הן קליפות שהן רעות בתכלית והרביעית זה רע וטוב מעורבב. והארי כותב שזה מה שנקרא הבחינה שנקראת משכא דחויא, עור הנחש. ועור הנחש זה בעצם הזוהמה שחז"ל מתארים שהנחש הטיל בתוך האדם כשהוא החטיא אותם, בתוך אדם ובתוך חווה כשהוא החטיא אותם, נכנסה בתוכם הזוהמה של הנחש, זה נקרא משכא דחויא וזה בעצם מה שקרוי קליפת נוגה. מה בעצם הדבר הזה אומר? הקליפת נוגה זה בעצם המימד היצרי של האדם, בין יצר טוב ובין יצר רע. והנחש הכניס את המימד היצרי הזה לתוך האדם. אתם יודעים שגם במורה נבוכים כשהוא מתאר את חטא אדם הראשון וגם נפש החיים בצורה טיפה שונה כשהוא מתאר את חטא אדם הראשון בשער הראשון, אז הם בעצם מתארים כל אחד במילותיו, אבל הם מתארים איזשהו תיאור שהנחש בעצם נמצא בחוץ ומנסה לפתות את חווה מבחוץ, ואז אחרי שאוכלים, אחרי שהיא אוכלת מעץ הדעת, אז היא נהיית יודעי טוב ורע. מה זה אומר יודעי טוב ורע? יודע בלשון המקרא זה בעצם להתחבר. "והאדם ידע את חוה אשתו". יודעי טוב ורע פירושו של דבר שהטוב והרע נכנס בתוכם. בהתחלה הטוב והרע, הרמב"ם קורא לזה מושכלות ומפורסמות, בהתחלה הטוב והרע היה כאילו משהו שמבחוץ. היצר היה מנסה לפתות את האדם, היצר הרע לעשות משהו רע, היצר הטוב לעשות משהו טוב, וזה היה מבחוץ. הנחש עמד מבחוץ וניסה לפתות את האדם או במקרה של הנחש זה כנראה היה לחטוא, אבל בעצם הפיתויים גם לטוב וגם לרע הם איזה שהם פיתויים שעומדים מחוץ לאדם. אחרי אכילת פרי עץ הדעת, אז המימד היצרי הזה נכנס לתוך האדם, המשכא דחויא, עור הנחש, או הזוהמה הזאת, הקליפת נוגה הזאת נכנסה לתוך האדם ומאז התחושה של האדם היא שהיצר טוב והיצר רע זה בעצם מה שהוא רוצה. לפעמים הוא רוצה לעשות טוב, לפעמים הוא רוצה לעשות רע, אבל האמת היא שזה לא הוא, זה היצרים שלו, והיצרים שלו הם בעצם משהו שהוא לא זהה איתו עצמו. שהוא נכנס פנימה, קשה יותר לאדם להבחין בין מה שהוא רוצה לבין מה שהיצרים שלו מכתיבים לו, בין לטוב ובין לרע, שני היצרים גם יחד. טוב, אני זה היה רק כסוגריים. עכשיו אני אחזור רגע לדברים של בעל התניא. בעצם בעל התניא אומר שקליפת נוגה זה מה שנקרא נפש הבהמית. ומה מתאר אותה, את הנפש הבהמית? היא נמצאת בחלל השמאלי שבלב שהוא מלא דם, ומהלב היא מתפשטת בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם שמקורו בלב עולה לראש. זה הנפש הבהמית. הנפש האלוקית בעצם משכנה הוא במוחין שבראש, ומשם היא מתפשטת ויורדת גם ללב לחלל הימני שאין לו דם. לא משנה כרגע, זה לא תיאור פיזיולוגי כמובן. או לא תיאור פיזיולוגי נכון. לא יודע אם מה שהוא מתכוון, אם מישהו שמה כן התכוון לפיזיולוגיה, אני לא יודע. אבל ברור שזה לא משנה מבחינתנו, אני לא חושב שיש פה התייחסות כזו פיזיולוגית. והנפש האלוקית בעצם נמצאת במוחין שבראש ומשם היא יורדת גם ללב, וזה בעצם מה שהוא אמר גם בהמשך שכל שאר המידות הקדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין. חכמה בינה ודעת זה הדברים שנמצאים במוח בראש. אז זה המוחין, מה שנקרא המוחין. החכמה בינה דעת הדברים שקשורים לראש, לחשיבה. נכון? חסד גבורה תפארת זה דברים שקשורים למידות, זה בלב. נכון? נצח הוד יסוד זה כבר יותר למטה. נצח והוד זה שתי הרגליים, והיסוד זה איברי הרבייה וכן הלאה. אז המידות הטובות שלכאורה נמצאות בלב מקורן הוא בעצם במוחין שבראש, בחכמה בינה דעת זה המקור לחסד גבורה תפארת. ובעצם התמונה שהוא מתאר כאן, אם דיברנו קודם על התמונה המקובלת שמדברת על מאבק בין טוב לרע, נקרא לזה בין צד ימין לבין צד שמאל בשפה מסוימת, שפה מטאפורית, אז בעל התניא מסובב את התמונה וטוען שזה מאבק בין המעלה לבין המטה. זאת אומרת הנפש האלוקית נמצאת במוחין שבראש והנפש הבהמית נמצאת בלב, המימד היצרי, קליפת נוגה נמצא בלב. ואז בעצם המאבק הוא, וכאן זה מתקשר למה שהתחלתי איתו, המאבק הוא בין השאלה האם אני מתנהל לאור הנחיות שבאות מהראש, מהמוח, מהשכל, או שאני מתנהל לאור הנחיות שבאות מהיצר? הלב במובנים האמוציונליים, בלב אפשר לדבר בכמה משמעויות, אבל במובנים היותר נמוכים האמוציונליים, היצריים. אז זה בעצם ההיפוך הבסיסי שעושה בעל התניא. אבל בעל התניא בעצם לא מסתפק בעניין הזה והוא טוען צעד אחד נוסף. בעצם מה שהוא אומר זה שהנפש האלוקית לא נמצאת רק בראש. זה לא מאבק של ראש נגד לב או של טיפשות נגד חכמה, כיוון שגם הנפש האלוקית שנמצאת בראש מתפשטת ללב, נמצאת בעצם בכל הגוף. הגוף הוא כמו עיר קטנה ששני מלכים רב על השליטה, אבל השליטה היא בכל העיר. לכל מלך יש איזשהו ארמון שבו הוא שוכן, אבל ממנו הוא יוצא לנסות ולכבוש, להשתלט על כל העיר, למלא את כל העיר שכל העיר בעצם תהיה כפופה אליו. אז הנפש האלוקית יוצאת מהמוחין שבראש, זה הארמון שלה כביכול, ומשמה היא יוצאת ומנסה לכבוש את כל הגוף או בעצם את כל הנפש. הרי זה הכל לא רק גוף במובן פיזי גופני, את כל הנפש. והנפש הבהמית נמצאת בלב, זה המימד היצרי, ומשמה היא מנסה לכבוש גם כן את כל הגוף וגם לעלות לראש. אז בעצם יוצא שגם הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית שתיהן מנסות לפחות למלא את כל הגוף. אין פה מעלה מול מטה, אין פה שכל מול היעדר שכל. יש פה איזשהו ניסיון של שני גורמים שונים לכבוש את כל המימדים, גם את המימד השכלי, גם את המימד הרגשי והיצרי, את כל השיעור קומה שלנו. המאבק הוא על כל הקופה. טוב, אז אם ככה בעצם אנחנו נמצאים כאן בתמונה תלת שלבית. בהתחלה זה נראה כאילו שיש פה איזה שהוא מאבק בין יצר טוב ליצר הרע, בין צד ימין לצד שמאל. אומר לנו בעל התניא מה פתאום? גם יצר טוב גם יצר הרע הם יצרים. זה גם כבר אומר האריז"ל. הם יצרים. היצרים האלה זה בכלל לא אני, זה משהו אחר, זה לא אני. הם מנסים למשוך אותי כל אחד לצד שלו, לצד חיובי או לצד שלילי. אבל כל זה ביחד, לפחות אחרי חטא אדם הראשון זה כבר נכנס לתוך האדם, זה נמצא בממד היצרי שלו, הנמוך. הממד הגבוה שלו זה הממד של המוחין. שני הממדים האלה עכשיו נקראים אצל בעל התניא נפש אלוקית מול נפש בהמית, ועכשיו הם נלחמים הלמעלה מול הלמטה. אבל גם המלחמה הזאת היא בעצם לא באמת מלחמה של למעלה מול למטה, זה שלב שני, במקום ימין-שמאל, מעלה מול מטה. אבל גם זה לא לגמרי נכון, זה גם לא מעלה מול מטה, זה הכל מול הכל. אין פה מישהו שהוא למעלה ומישהו שהוא למטה, כל אחד רוצה לכבוש גם את הלמעלה וגם את הלמטה ולראות מי יגבר. אז מה בעצם ההבדל בין הנפש האלוקית לבין הנפש הבהמית? אז בתיאור של בעל התניא בעצם ההבדל הוא איפה הארמון? לא על מה מנסים להשתלט, לא את מה רוצים לכוף אלי, אלא איפה נקודת המוצא, איפה השורש? הנפש האלוקית השורש שלה נמצא במוח, בראש, והנפש הבהמית השורש שלה נמצא בלב. ומשם שניהם יוצאים למלחמה על כל הגוף כולו. מה בעצם המאבק? על מה הדיון פה? אם שניהם משתמשים גם ברגש וגם בשכל, אז אין פה מאבק של רגש מול שכל. ואם גם בנפש הבהמית יש גם טוב וגם רע, אז אין פה גם מאבק בין טוב לרע. אז בין מה למה? זאת אומרת, מה הציר שעליו מתנהל המאבק בין הנפש האלוקית לבין הנפש הבהמית? עכשיו אני רואה שגם באיזשהו מובן זה הקדמה לפעם הבאה. אז בהקשר הזה תמיד אני נזכר בבדיחה ששמעתי פעם בשם דב סדן, איש ספרות מהאוניברסיטה העברית, יהודי מעניין. והוא טען שהבן אדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורטופד יהודי. אז למה יהודי זה לגמרי ברור כמובן, כי כל המהפכנים בעולם הם יהודים. אבל למה אורטופד? אז הוא אומר, המהפכן הראשון בעולם היה נגיד אברהם אבינו, שלימד אותנו לחשוב, לראות מה הראש אומר וללכת אחרי הראש ולא אחרי הבטן. משה רבינו, אברהם אבינו, אפשר לתלות את זה בשניהם. אחרי זה היה עוד יהודי, אותו האיש, שהוא אמר לנו שצריך ללכת אחרי הלב, נכון? אז ירדנו כבר מהראש ללב. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם היה פרויד, שאמר לנו שהכל הולך מתחת לחגורה. זאת אומרת, התחלנו בראש, עברנו ללב, המשכנו למידת היסוד, ומה שנשאר כנראה בשלב הבא זה פשוט כפות הרגליים, ולכן זה אורטופד. אז הבא יהיה כנראה אורטופד יהודי. אני חושב שיש בבדיחה הזאת משהו שהוא מאוד עמוק, כי התהליך הזה באמת קורה. זה לא סתם התלוצצות, התהליך הזה הוא תהליך שבאמת קורה ונדמה לי שזה גם קשור לאנשים שעליהם הסיפור הזה מצביע, לפחות כמסמלים. מה? בבטן. אוקיי. וזה אפילו מסתדר כרונולוגית. טוב. אז מה בעצם פשרו של התהליך הזה? פשרו של התהליך הזה הוא למעשה איזשהו מאבק בין ההתנהלות הרציונלית לבין התנהלות אמוציונלית ומטה. כן? זאת אומרת, עד כפות הרגליים ועד בכלל. השאלה, וזה עוד פעם לא מאבק בין טיפשים לחכמים, בניגוד למה שהרבה פעמים אולי יש איזה נטייה דמגוגית לחשוב, זה לא מאבק בין חכמים לבין טיפשים. יש פה איזשהו מאבק בין התנהלות שכלית לבין התנהלות אמוציונלית, אבל גם ההתנהלות השכלית רוצה לכבוש את האמוציות וגם ההתנהלות האמוציונלית רוצה לכבוש את השכל. כמו הנפש האלוקית והנפש הבהמית, זה בעצם איזשהו מאבק באותם שלבים שתיארתי קודם. אבל כל אחד מהם מנסה לכבוש את הכל. כל אחד עובד גם עם הרגש, גם עם היצר, גם עם השכל, גם עם הבטן – גם הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית. איך בעצם העסק הזה עובד? בעצם, אולי לפני איך העסק הזה עובד, אז למעשה, טוב, אולי אני אחזור לזה אחר כך. איך העסק הזה עובד? בעצם, אני אביא דוגמה מאופן הטיפול בשאלות בפילוסופיה של המוסר. בפילוסופיה של המוסר חלק מהמאמץ מוקדש לנסות ולמצוא תיאוריה של ההגדרה של המעשה המוסרי. הגדרה תיאורטית, מה בעצם נקרא מעשה טוב ומה נקרא מעשה רע? מה מעשה שהמוסר מחייב אותו ומה מעשה שהמוסר שולל אותו? אז יש כל מיני הצעות כאלה ואחרות. אחת ההצעות הרווחות זו הצעה, נגיד באופן בניסוח מאוד פשטני ואפשר לתקוף אותו אפילו על הניסוח, אבל לא ניכנס כאן לפרטים – לעשות את המקסימום טוב למקסימום בני אדם או למקסימום יצורים. שיהיה להם נחמד ונעים וזה הכל. זה בעצם העיקרון המוסרי ואידך זיל גמור. זאת אומרת, מכאן בעצם נגזר כל המחויבויות המוסריות נגזרות מכאן. עכשיו כשבאים, בסדר, הצעה יפה. עכשיו השאלה מה עושים איתה? איך עושים מזה פייפר? בכל זאת צריך להפוך את זה למאמר איכשהו, אי אפשר להסתפק רק בהצעות אחרת לא מקבלים קביעות. אז איך הופכים את זה למאמר? איך מטפלים בעניין הזה בצורה קצת יותר שיטתית? אני כמובן מציג את זה בצורה קצת דמגוגית. קיצור, כשרוצים לטפל בעניינים האלה בצורה קצת יותר שיטתית, מה עושים? איך בודקים את ההצעה הזאת? איך משפרים אותה? איך בוחנים אותה? אז בדרך כלל זה עובד בצורה של ניסיונות מחשבתיים. אז בוא ננסה לחשוב על איזושהי סיטואציה דמיונית שבה אנחנו נמצאים באיזשהו דילמה מוסרית ונראה מה העיקרון התיאורטי הזה מכתיב לנו לעשות. ואז נראה האם זה באמת עומד במבחן, האם באמת הציוויים המוסריים באמת נגזרים מן העיקרון הזה או שלא נגזרים מן העיקרון הזה. אז אפשר לחשוב על כל מיני דוגמאות שבהן אני בודק את העניין. כן, אפשר כמובן להתחיל לחשוב על בני אדם ובעלי חיים. אני רוצה לאכול בעלי חיים, אז זה עושה אולי טוב לבני אדם אבל זה רע לבעלי חיים. השאלה איך אנחנו מחלצים מכאן איזשהו עיקרון שהוא הכי טוב למקסימום בני אדם או משהו כזה. ראיתי אגב פעם איזה מאמר באסתטיקה שמנסה לטעון לעיקרון אסתטי דומה. גם להגדיר את היפה באותה צורה. מה שנראה הכי מוצא חן בעיני מקסימום בני אדם או משהו טכני כזה. טוב, בכל אופן, דוגמה אחת שאפשר להביא בעניין הזה זה – אני יודע מה – נמצאים על אי בודד, אין מה לאכול. עשרה אנשים נמצאים שמה, אז הם מחליטים שתשעה יאכלו את האחד. הם עושים הגרלה ואוכלים להם בתיאבון את האחד מהם. ועכשיו אפשר לשאול את עצמנו האם הדבר הזה, נגיד זה בעצם מקסימום טוב למקסימום בני אדם, כי אחרת עשרה ימותו וככה רק אחד ימות. לפחות כל עוד מספיק המזון. עכשיו עולה השאלה, אוקיי, אז זה מה שיוצא בעצם מהתיאוריה המוסרית של מקסימום טוב למקסימום יצורים או למקסימום בני אדם. עכשיו השאלה היא מה אני עושה עם זה. בסדר, זאת ההשלכה ואני יכול למצוא עוד מאה אלף השלכות. אז כשמנסים לבדוק את התיאוריה, את ההצעה התיאורטית הזאת, אז מעמידים אותה במבחן דרך העניין הזה. ובעצם אומרים, רגע, אם באמת זאת ההנחיה שיוצאת מן התיאוריה הזאת, אז בוא נבדוק. הרי זה בלתי סביר. זאת אומרת, לא ייתכן שבאמת הציווי הזה הוא ציווי מוסרי. אז לכן ברור שמשהו בתיאוריה פגום. כיוון שמשהו בתיאוריה הזאת פגום אז צריך קצת לשפץ אותה. אז מתחילים לשפץ אותה, אומרים – לא יודע מה – אולי גם אם יש מאוד רע למישהו אחד וקצת טוב להרבה אחרים אז יכול להיות שצריך לעשות את השקלול אחרת ולנסות ולהוסיף עוד קצת לטש לתיאוריה כדי שהיא תתאים גם למקרה הזה. טוב, אז הגענו לתיאוריה משופצת ועכשיו אנחנו בוחנים אותה על ידי עוד ניסוי מחשבתי. בודקים על עוד מקרה היפותטי ושואלים את עצמנו מה התיאוריה. התאוריה המשופצת אומרת על המקרה ההיפותטי ההוא. ושוב פעם, יש מקרים שזה יעבוד, יש מקרים שזה לא יעבוד, וכל פעם שזה לא עובד אנחנו ננסה לשפץ עוד את התאוריה, עוד שנייה אחת, ננסה לשפץ עוד עוד ועוד את התאוריה עד שהיא תתאים לכל הניסויים המחשבתיים שאנחנו מצליחים לחשוב עליהם, ואז בעצם הגענו לתאוריה המושלמת. ומי קובע אם זה עובד או לא עובד? למה התחושה פה היא שזה לא מתאים? טוב, אז זה בדיוק השאלה שעליה אני רוצה לדבר עוד רגע. אז בעצם כך בדרך כלל מתנהלים מאמרים בתחום הזה לפחות. מנסים לבדוק דרך כל מיני השלכות מעשיות לראות האם התאוריה הזאת מחזיקה מים או לא, האם היא באמת מצליחה לתת בסיס לכל הציוויים המוסריים או לא. עכשיו באמת עולה השאלה, איך בעצם אנחנו מחליטים על זה? זאת אומרת, אוקיי, הגענו למסקנה שתשעה צריכים לאכול את האחד. זה מה שיצא לנו מהתאוריה. אוקיי, אז צריך לאכול את האחד. מה פה לעשות הלאה? לא, הבן אדם שכותב את המאמר כמובן: מה פתאום? זה הרי לא יעלה על הדעת. לכן ברור שצריך לשפץ את התאוריה כדי שהציווי הזה לא יצא ממנה. למה נראה לך שזה לא יעלה על הדעת הרי זה בדיוק מה שיוצא מתוך התאוריה? למה זה לא יעלה על הדעת? מה הבעיה? זה באמת מה שהתאוריה אומרת. מה לא בסדר פה? לא, זה לא יעלה על הדעת. למה לא? כי המצפון שלי אומר שזה לא ייתכן. האינטואיציה המוסרית שלי, הרגש שלי אומר שזה לא ייתכן. טוב, אז מה בעצם יוצא כאן? שמה שאנחנו למעשה עושים בהליך הזה, אנחנו בעצם מנסים לבנות תיאור לוגי או שכלי של מכלול הרגשות שלנו. זה בעצם מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. כי בעצם תהליך שיפוץ התאוריה הוא תהליך שאני בעצם משייף אותה כל פעם לפי איזשהו רגש אחר שיש לי. יש לי רגש כזה, אז לא יעלה על הדעת, אוקיי, אז נקצץ קצת את הפינה הזאת. יש לי רגש אחר שלא מתאים שם, נשייף קצת את הפינה הזאת, נעגל פה, נשייף פה, עד שיצא לנו תאוריה שמתאימה בדיוק למה? למכלול הרגשות שלנו, נכון? זה בעצם מה שיוצא כאן. אז עכשיו השאלה היא, מי שמתנהל לפי התאוריה הזאת הוא באמת מתנהל על פי התאוריה? ודאי שלא. התאוריה מתנהלת על פי מה שהוא רוצה, לא שהוא מתנהל על פי התאוריה. הוא בנה את התאוריה באופן כזה שהיא תגיד לו אך ורק את מה שהוא כבר יודע. נכון? הרי זה בעצם מה שהוא עושה. הוא בעצם יודע מה המעשה המוסרי ומה לא מוסרי, והוא בנה את התאוריה באופן כזה שהיא תגיד לו בדיוק את כל מה שהוא בעצם כבר יודע עוד לפני כן. אז מה בעצם קרה כאן? למעשה הוא מתנהל על פי מה שהרגש שלו אומר לו. לפני התאוריה ואחרי התאוריה. אף אחד לא טוען שאחרי שמתגבשת תאוריה מוסרית הבן אדם גם נהיה יותר מוסרי. כן? כידוע הפילוסוף הוא לא המתמטיקאי הוא לא משולש. זאת אומרת, אתה לא נהיה יותר מוסרי. אז מה אתה כן נהיה יותר? יותר רציונלי. למה? כי יש לי איזושהי תאוריה שכלית שמתארת לי את אופן ההתנהגות שלי. נכון שההתנהגות שלי למעשה התנהגות שברגש. מוסר בכלל נקשר היום למושגים שברגש. אז אני בעצם מתנהל על פי הרגש המוסרי שלי, והתפקיד של התאוריה זה רק לנסות ולהציע תיאור שכלי של אוסף התחושות הרגשות המוסריים שלי. התמונה שתיארתי עכשיו היא בעצם תמונה של איש של נפש בהמית. למה? כי זה בעצם אדם שמתנהל על פי התחושות, היצרים, הרגשות שלו, גם היצר הטוב, אמרנו. גם יצר הטוב הוא יצר. זאת אומרת, על פי האינסטינקטים הראשוניים שלו בעצם הוא מתנהל. אבל כל בן אדם הרי לא יכול לחיות רק באופן רגשי או יצרי כמו בהמה. בן אדם צריך גם להשתמש בשכל, בן אדם הוא אדם רציונלי, אז בשביל להיות רציונלי או לפחות למראית עין רציונלית, אז הוא בונה לעצמו תאוריה שהיא לא משנה כלום את מה שהוא יעשה, שום דבר. כל מה שהיא יכולה רק לעשות זה לתת בסיס שכלי למה שהוא בלאו הכי היה עושה. זה מה שבעל התניא מתאר כאן כשהוא אומר שהנפש הבהמית מקורה בדם, בלב, ומהלב היא מתפשטת בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן. במה בהן? באותם תחושות, באותם רגשות שבאו מהלב. אז זה עולה למוח מקבל איזושהי צורה, איזשהו דפוס שכלי ועכשיו יש לי מודל שכלי של אוסף הרגשות שלי. אז אני בעצם מי מנהל את העניין? מי קובע מה אני אעשה? הלב שלי קובע מה אני אעשה, נכון? רק שזה עובר בתיווך של המוח. המוח מתווך בין הלב לבין המעשה, הוא נותן צורה לאוסף התחושות ההיוליות שיוצאות מהלב, נותן להם איזושהי צורה שכלית, ואולי גם לפעמים באמת עוזר לנו להחליט במקומות שאולי אין לנו תחושה של הלב. אז אנחנו אומרים, מהתיאוריה אבל יוצא ציווי כזה, והציווי הזה הוא מייצג את מה שאני בעצם רוצה, אז כנראה שבמובן כזה או אחר אני רוצה לעשות פה גם את המעשה הזה, גם במקום ההוא, למרות שאין לי את התחושה המיידית, אבל זה כנראה באמת מה שאני רוצה לעשות פה. לכן צריך את התיווך של השכל בין התחושות לבין המעשים. אבל בסופו של דבר השכל פה הוא מתווך, הוא משני. מי שקובע, מי שמנהל את העניין זה הלב, לכן זה נקרא נפש בהמית. נפש בהמית שורשה בלב. מהלב זה עולה למוח, שמה הוא מתחכם, מהרהר בהם, כל מיני מחשבות מחוכמות באותם רגשות שיש לו בלב או יצרים שיש לו בלב, ואז זה נהיה תיאוריה מאוד בנויה לתלפיות. אגב, בהחלט ייתכן שצריך להיות איש מאוד חכם כדי לבנות את זה, ולא כל אדם יכול לעשות את זה, זאת אומרת, בהחלט יכול להיות כרוך באינטליגנציה מרשימה. אבל האדם הזה הוא אמנם איש חכם, אבל הוא לא אדם שמתנהל על פי השכל. וזה שני דברים לגמרי שונים. יכול להיות בן אדם מאוד מאוד חכם מבחינת מנת המשכל שלו, הוא איש מאוד חכם. אבל מה שקובע את מה שהוא יעשה זה לא השכל שלו אלא הלב שלו. איפה יבוא לידי ביטוי החוכמה שלו? למשל, במתן הצורה השכלית למה שהלב שלו אומר. זאת אומרת הרבה פעמים מין תיאוריות כאלה שהן בסך הכול יוצאות מהלב וחוזרות אל הלב ונבחנות לאור הלב, הן תיאוריות של אנשי נפש בהמית. איך מתנהל איש של נפש אלוקית? לדוגמה שנתת קודם עם המנזר, שאדם מסתכל ואומר על הדבר הזה ראוי לעלות על הדעת וכולי, זה חייב לבוא דווקא מרגש? זה יכול לבוא גם מהתבוננות. אני אגיע לזה עוד מעט, אני אעדן קצת את התמונה. אבל בינתיים אני רק רוצה לחדד את מה שאני מתכוון. איך פועל אדם של נפש אלוקית? אדם של נפש אלוקית בעצם מתחיל מהראש, מהתיאוריה. ואם התיאוריה אומרת שתשעה צריכים לאכול את העשירי, אוקיי, תשעה צריכים לאכול את העשירי, אין מה לעשות. למה? כי זה שהלב שלי אומר לא, אבל אם התיאוריה שלי אומרת שכן, זאת שאלה אם התיאוריה אומרת שכן, אבל אם התיאוריה שלי אומרת שכן, אז זה מה שמוטל עליי לעשות כי מבחינתי מי שקובע זו התיאוריה, זה השכל, זה לא הלב. ואם הלב מתקומם או הלב לא מסתדר עם זה, אוקיי, אז צריך לטפל בו או לקחת כדור. זאת אומרת, לדאוג לזה שהוא לא יפריע. אולי אחרי זה גם אפילו ליצור איזושהי הזדהות מסוימת, אבל קודם כול בשלב ראשון להשליט את השכל על הלב וזה בעצם דמות של נפש אלוקית. עכשיו התמונה הזאת היא תמונה שכשיצא לי כבר כמה פעמים בסך הכול לתאר אותה והרבה פעמים התחושות המיידיות של השומעים היו יהי חלקי עם אנשי הנפש הבהמית. זאת אומרת ולא עם האוטומטים האלה שיש להם איזו תיאוריה והם בשבילה מוכנים להרוג את כל העולם ואני לא יודע מה לעשות כי יש להם תיאוריה. אז זה נשמע רע. אבל כאן נדמה לי שבאמת צריך להבחין בין שני דברים שמה שקצת שומט את הקרקע מתחת להבחנה, אבל בכל זאת אני חושב שחשוב לעשות אותה. אני חוזר כאן למה שאריק אמר קודם. בעצם כשאני שואל את עצמי מאיפה יצאה התיאוריה של איש הנפש האלוקית? מאיפה יצאה התיאוריה? סוד השם ליראיו. מאיפה זה יצא? טוב, אז יש דברים מסוימים נגיד שקיבלנו בתורה. התורה אומרת לנו אז זה מבחינתנו התיאוריה, אבל אנחנו יודעים שגם מה שכתוב בתורה ניתן לפרשנויות. והשאלה מאיפה יצאה הפרשנות. לכאורה היא יוצאת ממני, אז עוד פעם בעצם המקור מתחיל אצלי, לא מתחיל בתיאוריה. גם את התיאוריה בעצם אני זה שבונה במידה מסוימת לפחות. אבל כאן צריך באמת להבחין בין שני מושגים שהרבה פעמים נוטים לערבב ביניהם, אבל זה לא טוב, לא צריך לערבב ביניהם, וזה רגש ואינטואיציה. יש זה שני מושגים שונים וחשוב אני חושב להבחין ביניהם. אני לא מגדיר את זה מילונית, מצידי יש כאלה שיכולים להשתמש במושגים אחרת, אבל חשוב להבין שיש פה שני דברים. תקראו להם איך שאתם רוצים. אינטואיציה זאת חשיבה שאין לי בשבילה הנמקה רציונלית. יש לי אינטואיציה שזה נכון, יש לי אינטואיציה שהבורסה תרד מחר, או יש לי אינטואיציה שהפתרון של המשוואה הזאת הוא שבע ורבע. זאת אינטואיציה, אני לא יודע לעשות את החישוב, אין לי נימוק שיטתי מסודר. אבל יש לי איזושהי תחושה שזה ככה. הייתם קוראים לזה רגש? אני לא הייתי קורא לזה רגש. למה? מפני שרגש זה דבר סובייקטיבי. זאת אומרת, רגש לא נבחן במושגים של נכון או לא נכון. אני לא יכול לבדוק את הרגש שלי מול המציאות ולראות האם הרגש צודק או לא צודק. כשאני אומר שאני אוהב מישהו, אז אני אוהב מישהו. אם אני שונא מישהו, אני שונא מישהו. אם אני קמצן, אז אני קמצן, ואם לא, אז לא. אין פה, אין פה מול איזושהי מציאות לבדוק. אבל כשאני אומר יש לי רגש שהפתרון של המשוואה הזאת הוא שבע ורבע, תציב שבע ורבע ותראה אם זה הפתרון. זאת טענה שנבחנת במושגי אמת או שקר. זאת לא טענה רגשית. ולכן נדמה לי שזה לא מוצלח הביטוי הזה, אפשר להשתמש בו אבל חושב שהוא לא מוצלח לומר יש לי רגש שהפתרון הוא שבע ורבע. נכון אולי היה יותר לומר, האינטואיציה שלי אומרת שזה שבע ורבע. מה ההבדל? אינטואיציה זה סוג של חשיבה. רק שיש לנו יכולת לפעמים לחשוב על דברים לא מתוך הוכחה או מתוך הנחות יסוד וגזירה סיסטמטית מהנחות היסוד. יש לנו יכולות לפעמים לתפוס דברים באיזשהו אופן בלתי אמצעי. נגיד הגאון המדעי או המתמטי הרבה פעמים דווקא מצטיין בתפיסה הזאת. יש גאונים שדווקא הם גאונים במישור השני, אבל הגאון שעושה מהפכות זה בדרך כלל הגאון שיש לו איזושהי אינטואיציה. הוא רואה את האמת עוד לפני שהוא הוכיח אותה, כי אחרת אפשר לנסות מיליון דברים להוכיח ולך תדע איזה מהם באמת יצא נכון בסוף. יש לך איזושהי תחושה על מה כדאי לעבוד. בלי זה אתה לא יוצא לדרך. ולמי שיש תחושה טובה, אז יותר פעמים הוא עובד על דברים שבסוף גם נמצאים נכונים. זאת אומרת הגאון בדרך כלל זה מישהו שהאינטואיציה שלו בנויה נכון. לעומת זאת רגשות לא קשורות לגאוניות והם לא נבחנות במונחים של האם הצלחתי או לא הצלחתי, האם זה הפתרון או לא הפתרון. רגש הוא רגש, זאת אומרת או שאני מרגיש ככה או שאני לא מרגיש ככה. זה לא שאלה שנבחנת מול איזושהי מציאות, לא במונחי אמת או שקר או כן או לא. לכן רגש שייך למישורים האמוציונליים של יש לי דחף כזה, יש לי דחף אחר, נטייה כזאת, נטייה אחרת, אבל בעצם זה הכל דברים סובייקטיביים. לעומת זאת באינטואיציה זה אובייקטיבי לחלוטין בדיוק כמו השכל, במובן הזה שהטענה שלה היא טענה על העולם. היא לא אובייקטיבית אולי במובן הזה שאולי לא לכולנו יש את אותה אינטואיציה, אבל עדיין אחד מאיתנו צודק והשני טועה אם אנחנו אומרים דברים הפוכים, כי אנחנו מדברים בטענה אל טענות על העולם. זה או נכון או לא נכון. לי יש רגש שזה שבע ורבע הפתרון, מישהו אחר יש רגש שזה שמונה ושליש. אני לא יודע מי צודק, לכל אחד מאיתנו יש אינטואיציה שונה. צריך לבדוק ולראות אם נצליח לחשב אז אולי גם נדע מי צודק. אבל ברור שבסופו של דבר כשנדע מה האמת יתברר שלאחד היה רגש מוצדק ולשני היה רגש לא מוצדק. רגש קוראים לזה, אני קורא לזה אינטואיציה עכשיו. האינטואיציה שלו צדקה והאינטואיציה של ההוא לא צדקה. זאת אומרת אינטואיציה זאת טענה שטוענת טענות על העולם. זה כלי שמאפשר לי להכיר דברים במציאות, בעולם, אמנם לא דרך הוכחות סיסטמטיות אבל דרך איזושהי גישה ישירה יותר. הרבה פעמים גם חושבים שהאמונה בקדוש ברוך הוא זה סוג של רגש. למה? כי אין לי הוכחות אז זה סוג של רגש. אבל רגש, מה זה רגש? אחד אוהב את הקדוש ברוך הוא, אחד אוהב את אשתו ואחד לא אוהב את שניהם. כל אחד והרגשות שלו, זה לא נבחן במונחי נכון או לא נכון. אבל הטענה שיש אלוקים, גם אם הגעתי אליה לא באמצעים של הוכחות ושל לוגיקה, הטענה היא טענה על המציאות. אם אני אומר שיש אלוקים אז מי שאומר אין אלוקים טועה. הלוגיקה פה היא, אין חוכמות פה, ואם הוא צודק אז אני טועה. זאת טענה על המציאות. לא נכון או לא מוצלח לקרוא לדבר הזה רגש, זה פשוט שיתוף השם. למה באמת כן קוראים לזה רגש? קוראים לזה רגש כיוון שבעולמנו של הנפש הבהמית או הנפש הכפרנית כבר היום, זה בעצם עולם שלא מכיר בשום דבר חוץ מהוכחות לוגיות. ולכן כל דבר שלא מבוסס על הוכחה לוגית הוא רגש, וממילא הוא גם סובייקטיבי וממילא לא מחייב, כל אחד והרגש שלו. לכן גם משליכים פנימה את האמונה ואת האסתטיקה ואת האתיקה. כל הדברים האלה בעצם הופכים להיות מין משהו שזה אוסף של תחושות. לכל אחד יש תחושה כזאת, לאחד יש תחושה אחרת. גם להיטלר היו תחושות משלו ולי יש תחושות שצריך לירות לו בראש אז זה מה שאני אעשה. אבל אין פה שום ביקורת אמיתית על צודק וטועה, על אמיתי ולא אמיתי, כי אלה לא שאלות שנוגעות לאמת ולשקר, הם לא שאלות שנבחנות במונחי אמת ושקר אלא שאלות שנוגעות יותר לרגש. וזה המחיר שאותו משלמים על הזיהוי של אינטואיציה עם רגש. אבל זה לא נכון. אינטואיציה לא זהה עם רגש. אינטואיציה זאת טענה שאומרת זה נכון. אני לא יודע לנמק, יכול להיות שאני טועה כי זה באמת לא בטוח, אבל זה מה שאני חושב. ואם אני צודק אז אתה טועה. ואם האינטואיציה שלי אומרת שיש אלוקים אז מי שאומר אין אלוקים הוא. טועה. אם האינטואיציה שלי אומרת שלא טוב להיות נאצי, אז מי שכן נהיה נאצי הוא איש לא טוב. זה לא שאלה של רגשות ושאלה של אין לי שום משמעות, כי נראה לו בראש כל מיני דברים שלא יהרגו אותו, זה הכל. זאת התפיסה בעצם הקיצונית לצד השני, שאומרת שאין בעצם דרך למדוד אחד את השני או לשפוט אחד את השני, כל אחד והאמת שלו, אבל צריך להתגונן. בסדר, אז אני מתגונן. אין פה שאלה של הצדקות ולא של הצדקות, המוסר הופך להיות מין משהו די אבולוציוני בתפיסה הזאת. תחושה חזקה של טוב ורע, אז זאת אומרת אינטואיציה? אני חושב שכן. זאת אומרת, במה שאנחנו מדברים על תחושה בהקשר של טוב ורע, וכאן אני מגיע לשאלה שלי, בהקשר של טוב ורע נדמה לי שאנחנו באמת מדברים על אינטואיציה ולא על רגש. וכאן צריך מאוד להיזהר. זאת אומרת לפעמים ההתנהלות שתיארתי קודם באותו מאמר בפילוסופיה באתיקה שבודק את התיאוריה מול ניסויים מחשבתיים ואומר לא יעלה על הדעת ולכן צריך לשפץ את התיאוריה, זה לא בא מהלב, זה בא מהראש. אך מהאינטואיציה, לא מהחשיבה הרקורסיבית, לא מהחשיבה הלוגית המנומקת דרך הנחות יסוד. אבל זה עדיין אינטואיציה. אם זה ככה, זה איש של נפש אלוקית ולא איש של נפש בהמית. ישאלו אותי איך מבחינים, אין לי מושג. יש איזושהי תחושה, אינטואיציה ליתר דיוק, לא תחושה, אינטואיציה מתי מדובר בזה ומתי בזה. אבל כמו כל אינטואיציה זה לא מאה אחוז בטוח, יכול להיות שטועים. וקשה לדעת מתי זה ככה ומתי זה ככה. אבל נדמה לי שבגדול האינטואיציה שלי אומרת בצורה מאוד חזקה שהעולם הולך ונהיה יותר ויותר מאזן של נפש בהמית ופחות ופחות מאזן של נפש אלוקית. הזיהוי של המונח רגש עם אינטואיציה הוא לא מקרי. למה קוראים לכל רגש? כי ככה באמת חושבים. חושבים שהכל הוא רגש. לכן קוראים לזה רגש. זה הרי לא ביטוי מקרי. כשאני אומר שאני מרגיש שכך נכון, אני גם מרגיש שאני אוהב מישהו, שאני קמצן או שאני מרגיש שנאה או כעס או התמרמרות או כל מיני דברים כאלו. זה לא מרגיש באותו מובן. אבל היום מזהים את זה. למה מזהים את זה? כי הכל נתפס שייך למישור הסובייקטיבי, למישור של הלב, למישור שהוא לא ניתן לשיפוט. אז בעצם המאבק הוא כמובן הרבה יותר עדין. זה מאבק בין כאלו שהעסק מתחיל בתיאוריה, אבל גם התיאוריה זה יוצא מאינטואיציה, הרי אין דבר שיוצא מלוגיקה צרופה, לוגיקה היא ריקה, היא רק מבנים. התכנים שאנחנו יוצקים לתוך הלוגיקה זה תמיד דברים שבאים לא מהלוגיקה עצמה. אז יש לי איזה שהן הנחות יסוד שמהן אני רוצה להוכיח משהו, ההנחות האלה יוצאות מתוך איזושהי אינטואיציה מסוימת, אבל אם אני מתחיל משם ואחרי זה אני בודק את כל המקרים האחרים, אז באמת אני איש של נפש אלוקית. אם אני מתחיל מהבטן ומעצב את התיאוריה השכלית שלי לאור תחושות של הבטן, אז אני איש של נפש בהמית. בהקשר הזה דוגמה שגם כן אני חושב שהבאתי אותה כבר אפילו אולי יותר מפעם אחת, דוגמה של היה פעם איזה מקרה של כמה מקרים, בעצם כולם בעצם מקרים של שח"ק, אברהם חזי ירושלים, שאוהב לפוצץ מדי פעם פרובוקציות אמיתיות או לא אמיתיות בעיתונות כדי לעורר מהומות על רקע של דתיים חילוניים. פעם אחת הוא פוצץ, זה כבר משנות ה-60 העסק הזה הולך, הוא איש מבוגר, לא יודע אם הוא עדיין פעיל, אבל זה עד השנים האחרונות הוא עוד עדיין ניסה את כוחו בעניינים האלו. והיה מעלה למשל מקרים של גוי שלא הצילו אותו בשבת, יהודים דתיים עברו לידו ולא חיללו שבת כדי להציל אותו, ואז התעוררה מהומת אלוקים והיו שם זוועות רציניות מצד אחד. מצד שני היה עוד מקרה של אשת כהן שנאנסה והפוסקים אמרו לה שהיא צריכה לצאת, כי אשת ישראל שנאנסה יכולה להישאר תחת בעלה, אבל אשת כהן גם אם היא נאנסה היא צריכה לצאת, אסורה על הבעל. ואז היה שמה טרגדיה רצינית, הילדים, הזוג אוהבים אחד את השני רוצים להישאר ביחד, לא מספיק הטראומה שהיא עברה עם האונס היא גם צריכה לעזוב את משפחתה ואת בעלה. בקיצור זה באמת היה נראה רע מאוד וכל העיתונות הייתה מרוחה בביקורות קוצפות על הפסיקה ההלכתית הזאת. כמובן לכולם רווח מאוד כשבסוף התברר שזאת ברווז עיתונאי שלא היה ולא נברא, אבל האמת היא שזאת בעיה אמיתית. מה זה משנה אם זה היה ונברא או לא? אמיתית זה באמת נכון. אז ליהוי חיתו בקש, ולי מה אתה אומר? זאת אומרת בסופו של דבר הבעיה היא בעיה אמיתית. שתי הבעיות הם אמיתיות ולכן באמת השאלה צריכה להישאל. מה שהרשים אותי אבל יותר מכל באותה תקופה של אותו ויכוח גדול היה שעיקר הביקורות באמת היו מסוג של תגידו אין לכם לב? איך אתם יכולים להגיד לאישה הזאת לעזוב את בעלה במצב כזה? לא מספיק הטראומה הראשונה אתם עושים לה עכשיו עוד טראומה? עכשיו, יש הרבה פעמים ביקורת שנובעת מחילוקי דעות. זאת אומרת שיש אנשים שלא מקבלים את הנחות היסוד ההלכתיות או התורניות, ובסדר אז הם מבקרים את תפיסת העולם התורנית כי הם לא מקבלים את הנחות היסוד שלה. כאן התחושה הייתה שלא זאת הייתה הביקורת. הביקורת לא הייתה אני חושב שלא היה מעמד הר סיני ולא צריך לשמוע לתורה וכיוון שכך אין שום בעיה היא יכולה להישאר עם בעלה. לא, זה לא נוסח כך. זה נוסח כביקורת של לאלה שיש לב ואלה שאין לב. יצא לי לדבר, מכון לב, יצא לי לדבר עם כל מיני אנשים שסביב העניין הזה באותה תקופה וניסיתי להגיד להם שאותם פוסקים שאמרו לאותה אישה לצאת מבעלה, אני מניח שלא ישנו בלילה שלפני כן ויש להם עוד יותר ייסורי מצפון מאשר לכל פילוסופי הכורסא שדנו במקרה הזה וזעמו מול הטלוויזיה איך יכול להיות דבר כזה? אבל זה שהלב שלהם כואב זה עוד לא אומר שזה מה שהם יעשו, כיוון שמי אמר שהלב אמור להכתיב את מה שאנחנו עושים? אם באמת התיאוריה בהקשר הזה ההלכה שמבחינתי היא נכונה, ככה אני מאמין, אומרת לי שהיא צריכה לצאת האישה הזאת, עם כל כאב הלב ויש לי כאב לב לא פחות מכל אחד אחר ואולי טוב שיש לי כאב לב, אני לא חושב שזה כל כך נכון שבן אדם לא יהיה לו כאב לב במקרה כזה שיפסוק את זה בצורה קרה. בסדר גמור, אבל עדיין זה שיש כאב לב ויש לי לב זה עוד לא אומר שזאת גם תהיה ההכרעה המעשית. למה? כי איש של נפש אלוקית אמור להכפיף את הלב שלו לשכל שלו. זה לא אומר לדכא את הלב, זה לא אומר להתעלם מהלב, אבל זה אומר שבמקום שיש קונפליקט אז השכל אמור לגבור על הלב. שימו לב לא בהכרח על האינטואיציה אבל על הלב, כי האינטואיציה גם היא חלק מהשכל. כשיש קונפליקט בין האינטואיציה לבין החלק האונה הימנית והאונה השמאלית אז הבעיה היא יותר קשה, אבל כרגע אנחנו מדברים על קונפליקטים קלים יותר. אז בעצם הדוגמאות האלה מראות שהעולם של היום זה עולם שבדיוק מה שבעל התניא פה מתאר זה עולם של נפש בהמית. נפש בהמית אין פירושו אנשים רעים, כיוון שבהמית זה לא יותר רע מאשר האלוקית, זה לא במובן של רע וטוב. רע וטוב יש בנפש הבהמית גם רע וגם טוב. השאלה היא רק מאיפה יוצא הטוב והרע שלך, אם הטוב והרע שלך יוצא מהבטן או יוצא מהראש. זה השאלה. והמאבק פה הוא בשאלה מי מוליך את ההתנהלות, הראש או הבטן או הלב. זה המאבק, זה לא מאבק בין טוב לרע וזה אפילו לא מאבק בין מעלה ומטה כמו שהראיתי קודם, כי אנשי הנפש הבהמית אחרי זה יבנו גם תיאוריה למה בעצם זה בכלל לא מוסרי להוציא את האישה הזאת וזה לא נכון וזה עצמו מוכיח שלא היה מעמד הר סיני, כי אם היה מעמד הר סיני איך זה יכול להיות שזאת התוצאה? שאומרים לאישה לצאת מבעלה. הנה זאת עוד דוגמה קלאסית לבנייה של התיאוריה על סמך תחושות הבטן. אז זה בדיוק המאבק בין אותן מחשבות שמתחילות בבטן ועולות למעלה לבין אותן מידות שנמצאות בלב אבל יסודן מהחב"ד שבמוחין, כי הכל מתחיל בעצם בראש. אם הוא איתן את זה מכוח אינטואיציה אז כן, אבל כמו שאמרתי קודם כשמתחילים בקונוטציה של אין לכם לב או בביטויים של אין לכם לב זה מרמז בצורה מאוד חזקה שזה לא מגיע משם הביקורת הזאת. בכל מיני שאלות הלכתיות כאלה בסופו של דבר הפוסקים כן מתחשבים בלב, למשל בסוגיה של גוי ולהציל גוי, בסופו של דבר הפוסקים כן. אני לא מכיר שום התחשבות בלב בפוסקים. השאלה אם הנימוק הזה הוא נכון, זה נקרא סכנת נפשות אז כן. איך זה פתאום צמח? כי זה מה שאני חושב שזה נקרא סכנת נפשות. מי שחושב שזאת לא סכנת נפשות אבל הוא אומר את זה כדי לקדם את האג'נדה המוסרית שלו הוא פושע, לא בגלל שהאג'נדה המוסרית לא מוצדקת. אני לא חושב שזה נכון, לא מכיר התייחסות כזאת. עגונות זה משהו אחר לגמרי, כי בעגונות משתמשים בכלים הלכתיים. אתה בכל מקום יכול להגיד. אבל הרגש הוא פה בבסיס. לא, אם הרגש שלי אומר שעכשיו אני רוצה להתיר אותה אני מוצא עכשיו בכל… אבל השאלה בסופו של דבר האם ההיתר… מעוגן מבחינה הלכתית. אם כן, אין שום בעיה, אין לי שום בעיה עם מוטיבציות. מוטיבציות מותר שיהיו. בסופו של דבר ההיתר צריך להחזיק מים. עצם האנשים שאומרים: אני מתיר להציל גוי בשבת משום איבה, שזה שלא יהרגו יהודים אחרי זה. אבל אתה יודע מה, גם אם אתה על אי בודד עם הגוי הזה, אתה יודע, עוף השמיים יוליך את הקול, תציל אותו גם כן. תחלל שבת כדי להציל אותו גם על אי בודד. זה פשוט פושע מי שאומר את זה. זה שהוא רמאי. כי בתורה כתוב שאסור להציל אותו, בהלכה. אני אומר, לא, לא, אמרתי דיברנו פעם הקודמת שאולי זה לא נכון, אבל בוא נגיד שזאת הפרשנות ההלכתית האמיתית. בסדר? אז זה מה שכתוב שמה. אז אם אתה הולך עם איבה, בסדר גמור, הכלי הזה הוא נכון. איבה זה שיקול נכון. אבל תיישם אותו במקום שבאמת מוצדק ליישם אותו. אחרי שיישמת אותו, אתה יכול ללכת הצידה לנשום לרווחה גם מבחינה מוסרית. להגיד: ניצלתי מהבעיה המוסרית שאחרת הייתי נמצא בתוכה בכלי טכני של איבה. אין שום בעיה עם זה, זה בסדר גמור. אבל הכלי של האיבה צריך להחזיק מים. אבל מה ההבדל בין זה לבין מישהו שמתחיל מהנפש ובאמת אחרי זה בעצם בונה תיאוריה שיורדת בבת אחת? כי התיאוריה הזאת היא היא לא עומדת באיזשהו מבחן בלתי תלוי. התיאוריה הזאת עומדת אך ורק על הלב. מבחינתו למשל, גם על אי בודד יצילו את הגוי. כי אם התיאוריה תהיה שמותר להציל אותו משום איבה, אז מה המסקנה? אה, אז אם אני על אי בודד אז בעצם לא צריך להציל אותו, אין עוף השמיים ושום קול לא הולך מהאי בודד הזה. אז לא צריך להציל אותו. אז סימן שהתיאוריה לא נכונה, אני אחליף את התיאוריה. במקרה של גוי, נניח סתם עגונה, נניח שזה לא משנה בכל מקרה תהיה. הרגש הטבעי הבסיסי שלא יכול להיות שעכשיו נאסור את האישה הזאת, הוא בא וגורם לי למצוא כל מיני קולות כדי… אבל הקולות האלה צריכות להיות תקפות הלכתיות. אם הם לא תקפות הלכתיות, תזרוק אותם לפח. הם יהיו תקפות הלכתיות. בסדר גמור, אז מה הבעיה? אבל עדיין זה מגיע מ… מה אכפת לי? זה לא המוטיבציה שגורמת לי לעשות את זה, זאת לא ההנמקה. אני לא מדבר על המוטיבציה. וזה לא מנקודת המוצא שלי? נקודת מוצא זה מילה שיש לה כפל משמעות. נקודת מוצא בלב או נקודת מוצא בראש. אני יכול מבחינת המוטיבציה לצאת מהמוטיבציה הזאת, אין שום בעיה עם זה, להפך, זה בסדר גמור. כשיש מצוקה צריך לחפש מקור להתיר. אבל עובדה שמחפשים מקור להתיר, לא ישר אומרים אוקיי יש מצוקה זה בסדר, אלא מחפשים מקור להתיר, ואם לא מוצאים? ואם הנסיבות לא מאפשרות את זה? אז לא מתירים. נכון? זה לא שאנחנו אוקיי אז כל העגונות מותרות כי הרי תמיד אני יכול איכשהו להתיר את זה, לא. יש עגונות שלא יהיו מותרות לצערנו. זאת אומרת שהמוטיבציה כבודה במקומה מונח אבל זאת רק מוטיבציה. דיברנו על המחלוקת שבין חכמי צרפת וחכמי ספרד, נכון? לגבי קידוש השם. הזכרתי את זה באחת הפעמים הקודמות נדמה לי, שחכמי ספרד אומרים שמקילים מאוד בנושא החובה למות על קידוש השם, וחכמי צרפת מאוד מחמירים בעניין הזה. סוג הקולות של הבית הלוי, כן. אז ההסבר המקובל לזה בעולם המחקר זה שחכמי צרפת, בעלי התוספות חיו בתקופת מסעי הצלב והם היו צריכים לשים איזה שהיא גדר מאוד חדה ואין פשרות ואין חוכמות ואין עצה ואין תבונה נגד השם. וחכמי ספרד, לפחות חלקם, חיו בתקופה נינוחה יותר, בסביבה נינוחה יותר, אז שמה הם היו יכולים להיות יותר שלווים. ולדעתי זה באמת נכון, אין סיבה להניח שזה לא נכון. ועדיין אף פוסק לא יבוא היום ויאמר לעצמו אוקיי, אז עכשיו אני שואל את עצמי מה ההלכה? בעצם לפי התפיסה המחקרית הזאת מה מר אמר חדא ומה מר אמר חדא ולא פליגי, הם בכלל לא חולקים. בנסיבות שדומות לנסיבות ששררו בספרד באותה תקופה פסק ההלכה הוא המקל, בנסיבות שדומות לצרפת באותה תקופה פסק ההלכה צריך להיות המחמיר. אין שום בעיה, תבדוק באיזה נסיבות אתה פועל, אם זה כך אתה הולך איתם, אם זה כך אתה הולך איתם. אז זה בכלל אין מחלוקת, לא צריך גם להכריע את ההלכה, לא צריך שום דבר. אני פשוט לפי הנסיבות מכתיב את ההתייחסות. אף אחד, אף פוסק לא עושה את זה. למה לא עושה את זה? כשאנחנו דנים בבעלי התוספות ובחכמי ספרד לגופם, מה שהם אמרו אמור להחזיק מים הלכתית. מה הנימוק? מה הראיות? מה הסברה? אני בודק את זה, אני בודק את זה ואני מחליט לפי הכללים איך שאני… מה שאני חושב זה מה שאני מחליט. זה לא משנה, לא תלוי בנסיבות בכלל. לא בגלל שאלה לא היו המוטיבציות שלהם, הם כן היו. חכמי צרפת רצו לגדור גדר, אין לי ספק בזה שזה נכון, זה לא יכול להיות מקרי הדבר הזה, זה מאוד עקבי. וכנ"ל לחכמי ספרד, המוטיבציה ודאי הייתה זאת. אז מה? מוטיבציות יש לכל אחד מאיתנו, המון מוטיבציות וזה בסדר גמור, אין שום בעיה. הטיעון ההלכתי צריך להחזיק מים מצד עצמו. ולכן בסופו של דבר התיאוריה, נקרא לה כך, היא צריכה להיות נכונה. היא לא רק נותנת צורה לאוסף התחושות שלי, אחרת לא היה אף פעם קונפליקט בין התיאוריה לבין התחושות. כשיש קונפליקט הייתי מעקם את התיאוריה. כל מי שנמצא בקונפליקט בין התחושות הטבעיות שלו לבין התיאוריה הוא איש של נפש אלוקית. כל מי שנמצא בקונפליקט כזה. כי איש של נפש בהמית לעולם לא נמצא בקונפליקט כזה, התחושות מעצבות את התיאוריה והכל בסדר, לעולם לא נהיה בקונפליקט. רק במקום שבו יש תחושות סותרות, זה גם יכול לקרות אולי. אבל לא בקונפליקט שבין המעלה והמטה. טוב אני רק רוצה לסיים אני חייב לסיים. אני רק רוצה בעצם לחזור לדיון שלנו. בסופו של דבר, יש פה איזשהו מאבק בין נפש אלוקית לבין נפש בהמית, ובאופן עדין יותר זה לא מאבק בין רגש ושכל, כי גם הרגש עולה לשכל וגם השכל יורד לרגש ומנסה בכל זאת ליצור איזושהי הזדהות. וזה גם לא ניתן להבחנה בקלות המאבק הזה, כי זה בעצם מאבק בין אינטואיציה לבין רגש. גם השכל הוא בעצם לא השכל הלוגי אלא השכל של האינטואיציה. והוא נאבק מול הגישה הזאת של הרגש שצובע את עצמו בצבעים שכליים דרך העלייה למוחין שבראש. והמאבק הזה בסופו של דבר הרבה פעמים הוא המאבק שעומד גם מאחורי, אני חוזר עכשיו לנקודה שבה פתחתי, הוא המאבק שעומד גם מאחורי שינויים בהלכה, וצריך לבדוק טוב טוב מאיפה זה בא.