הגדרת מושגים 7
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הגדרות כתצפית והטענה שיש בהן נכון ולא נכון
- קאנט וההבחנה בין סוגי ראיות לקיום אלוקים
- מתמטיקה, מדע, וגיאומטריה כדוגמה לשאלת “מידע מהגדרה”
- רציונליזם מול אמפיריציזם והטענה שאין אמפיריציזם נקי
- אריסטו, המרד האמפיריציסטי, והסכנה שבהסקה “הגיונית”
- יום, בעיית האינדוקציה והסיבתיות, וקאנט כמסייגי האמפיריציזם
- דוגמאות מפיזיקה: חיבור כוחות, וקטורים, ומשוואות כתכולת המידע
- הקוגיטו של דקארט כהוכחת היתכנות להסיק עובדה ממחשבה
- הראיה האונטולוגית של אנסלם: הוכחת קיום מתוך הגדרה
- תצפית בעיני השכל כמוצא לטענת “מידע מהגדרה” והספקות על הקוגיטו
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מסיים את נושא ההגדרות ומחדד שהגדרה איננה תמיד פעולה מכוננת שרירותית אלא לעיתים תוצר של תצפית מכוונת, ולכן יש בה גם ממד של נכון ולא נכון. הטענה המרכזית היא שהשאלה האם ניתן לחלץ מידע על העולם מתוך הגדרות תלויה בעימות בין אמפיריציזם לרציונליזם, ובאופן שבו מבינים מהי “תצפית” ומה מקומה בשכל ובאינטואיציה. קאנט שולל בחריפות אפשרות להסיק עובדות מהגדרה לבדה, אך הטקסט מציע שאם ההגדרה מיוסדת על תצפית בעיני השכל, היא יכולה להכיל מידע שלא הובחן לפני העיבוד המושגי. לאורך הדברים מוצגים קשרים בין הוכחות לקיום אלוקים, היחס בין מתמטיקה לפיזיקה, ביקורת על רציונליזם אריסטוטלי, קשיי אמפיריציזם “נקי” אצל יום, ודוגמאות היסטוריות כמו הקוגיטו של דקארט והראיה האונטולוגית של אנסלם.
הגדרות כתצפית והטענה שיש בהן נכון ולא נכון
הטקסט קובע שהגדרה מעניינת היא לרוב הגדרה מכוונת הנגזרת מתצפית על אידיאה ולא הגדרה מכוננת שמכוננת שימוש שרירותי במושג. הטקסט מביא עמדה שנשמעת במפגש עם אדם הטוען שאף הגדרה איננה מכוננת אלא כולן מכוונות, כי עצם ההגדרה מניחה שיש “דבר כזה” שמובנים עליו. הטקסט מנסח את השאלה האם הגדרות מכילות מידע, כלומר האם אפשר להוציא מהגדרה עובדות על העולם, ומציג זאת כמתח לכאורה פנימי אם ההגדרה נתפסת כקונסטרוקציה מנותקת. הטקסט טוען שכאשר ההגדרה עוברת “בכור ההגדרה” היא מאפשרת להבחין במידע שהיה נחווה אך לא הובחן קודם, ולכן ההגדרה יכולה לשאת ידע שנוצר מתוך תצפית ולא מתוך שרירות.
קאנט וההבחנה בין סוגי ראיות לקיום אלוקים
הטקסט מציג את חלוקת קאנט לראיות לקיומו של אלוקים: ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית, וראיה פיזיקו-תאולוגית. הטקסט מתאר שהראיה האונטולוגית נשענת על ניתוח מושגי ללא תצפיות ומנסה להתחיל מהגדרה ולסיים בעובדה על העולם, בעוד ששתי הראיות האחרות מתחילות בעובדה תצפיתית ומכאן מתקדמות להסבר תיאולוגי. הטקסט מנסח את מתקפת קאנט כטענה עקרונית שאי אפשר להתחיל בהגדרה ולגמור בעובדה, משום שאם אפשר היה להוציא עובדות מהגדרות אז ניתן היה “להגדיר מה שרוצים” ולהפיק עובדות ללא קשר לעולם. הטקסט משיב שאם הגדרה היא תוצאה של הסתכלות על העולם באמצעות אינטואיציה ועיני השכל, אז אין הפתעה בכך שניתן לחלץ ממנה מידע, משום שהיא כבר עומדת בדרישה האמפיריציסטית של למידה מתוך תצפית.
מתמטיקה, מדע, וגיאומטריה כדוגמה לשאלת “מידע מהגדרה”
הטקסט טוען שבמתמטיקה אין התחלה מתצפית ולכן היא כשלעצמה אינה אומרת דבר על העולם, בעוד שמדע מתחיל מתצפית גם אם אינו מסתיים בה. הטקסט מציג את משפט סכום הזוויות במשולש כנגזר מאקסיומות והגדרות, ומדגיש שהוא אינו מחייב שכך יהיה בעולם אלא רק בעולם שמקיים את ההנחות. הטקסט קובע שכדי ליישם מתמטיקה על העולם יש צורך בתצפית שמאשרת שהאקסיומות הרלוונטיות מתקיימות במרחב שלנו, ושגם תצפית זו אינה “בעיניים” אלא בעיני השכל ובהבנה של ההקשר. הטקסט מוסיף שאף אחד לא הולך עד אינסוף כדי לוודא שמקבילים אינם נפגשים, אלא מסיק זאת מתוך מבנה ההנחות, ולכן הקשר בין מתמטיקה לעולם תלוי במעבר תצפיתי שמאפשר יישום ולא במתמטיקה עצמה.
רציונליזם מול אמפיריציזם והטענה שאין אמפיריציזם נקי
הטקסט מגדיר אמפיריציזם כתפיסה שמידע על העולם נלמד מתצפיות והחשיבה רק מעבדת אותו, ורציונליזם כתפיסה שהשכל הוא כלי להכרת העולם והליכים מחשבתיים יכולים להניב ידע על המציאות. הטקסט נותן דוגמה לוגית בסגנון “כל בני אדם בני תמותה” כדי לטעון שהסקה לוגית אינה מייצרת מידע חדש אלא פורסת את הטמון בהנחות, והאמפיריציזם דורש שתוקף ההנחות יגיע מתצפית. הטקסט מציב עמדה שלפיה הוא מסכים לאמפיריציזם אך מרחיב את מושג התצפית כך שיכלול גם אינטואיציה, ומנסח זאת כ“אמפיריציזם מורחב” שבו השכל אינו מקור יש מאין אלא צורת הכרה לא-חושית. הטקסט טוען שהפתרון האמפיריציסטי אינו מספק כי הכללות מדעיות מוסיפות מעבר למה שנצפה בפועל, ולכן אמפיריציזם עקבי נאלץ לוותר על חוקי טבע במובנם החזק ולהסתפק בהתאמה לנתונים שנצפו עד כה.
אריסטו, המרד האמפיריציסטי, והסכנה שבהסקה “הגיונית”
הטקסט מביא את אריסטו כדוגמה לרציונליזם שבו הנחה “הגיונית” על נפילת גופים לפי משקל הפכה לפיזיקה שלמה שהתבררה כשגויה ושניתן היה להפריך אותה בתצפית פשוטה. הטקסט קובע שהמדע המודרני נולד ממרד אמפיריציסטי במאה ה-15–16 שדחה את הטענה שמחשבה מסודרת לבדה מספיקה לתיאור העולם. הטקסט מתאר את ימי הביניים כהמשכיים לרציונליזם אריסטוטלי, שבהם מדע נחשב ענף של פילוסופיה והתיאולוגיה הייתה ספקולטיבית, ומייחס לרמב״ם מהלך של “גיור” פיזיקה אריסטוטלית בפרקי הלכה בהלכות יסודי התורה. הטקסט קושר בין פריצת המדע לבין ערעור אמונות דתיות, וטוען שחשיבה מדעית נושאת יסוד סקפטי שאינו מקבל דברים רק מפני שהם נראים הגיוניים.
יום, בעיית האינדוקציה והסיבתיות, וקאנט כמסייגי האמפיריציזם
הטקסט מתאר שיום מצביע על כך שהמדע בפועל מכיל הנחות שאינן נצפות ישירות, ובפרט שהכללה אינדוקטיבית וסיבתיות חורגות ממה שניתן לראות. הטקסט קובע שאף אחד לא ראה יחס סיבתי עצמו אלא רק רצף אירועים, ולכן “בגלל” אינו חשוף לתצפית. הטקסט מציג מסקנה שיום וקאנט ניסו לסייג אמפיריציזם ולומר שהמתודה המדעית אינה תצפית טהורה, ושעד היום פילוסופיה של המדע בעיקר מנסחת מחדש את אותן בעיות. הטקסט מציב את העיקרון “מהגדרות אי אפשר ללמוד כלום על העולם” כתמצית המרד האמפיריציסטי, ואז מציג את הקושי שהמדע עצמו נשען על רכיבים רציונליסטיים.
דוגמאות מפיזיקה: חיבור כוחות, וקטורים, ומשוואות כתכולת המידע
הטקסט מספר על הוראת פיזיקה לביולוגים בבר-אילן ועל השאלה האם “שתיים ועוד שלוש שווה חמש” ניתן להפרכה, כדי להראות שמתמטיקה לא טוענת על העולם אלא הפיזיקה מניחה שמתמטיקה מסוימת מתאימה לאספקט מציאותי. הטקסט משתמש בדוגמת חיבור כוחות כדי להדגים שעשר ועוד עשר אינו “עשרים” בהקשר וקטורי, ומסיק שהופרכה ההנחה הפיזיקלית שחיבור אריתמטי מתאר כוחות ולא חוק במתמטיקה. הטקסט מציב את איינשטיין כמי שערער על יישום הגיאומטריה האוקלידית לעולם, וטוען שהוא לא “הפריך” את הגיאומטריה אלא את ההנחה הפיזיקלית שהיא מתארת את המרחב בפועל. הטקסט מסביר שבפיזיקה המידע יושב במשוואה ובאקסיומות כתיאור העולם, ושמרגע שמניחים אותן רוב העבודה היא מתמטית עד שמופיעה אי התאמה ניסויית שמחזירה את הפיזיקאי לתיקון התיאוריה.
הקוגיטו של דקארט כהוכחת היתכנות להסיק עובדה ממחשבה
הטקסט מציב את דקארט כרציונליסט שפעל בשיא המרד האמפיריציסטי וחיפש נקודת עוגן ודאית שאינה תלויה בתצפית חושית שעלולה לטעות. הטקסט טוען שהחידוש בקוגיטו אינו המעבר הטריוויאלי מ“אני חושב” ל“אני קיים” אלא הטענה ש“אני חושב” היא הנחה שאי אפשר לערער עליה. הטקסט מבאר שדקארט מייסד זאת בכך שהטלת ספק היא עצמה מחשבה, ולכן ניסיון לערער על “אני חושב” מוביל לסתירה והופך את הטענה להכרחית באותו רגע. הטקסט מדגיש שהקוגיטו מוכיח קיום נקודתי בזמן ביצוע הטיעון ואינו מוכיח קיום אחרים, ומתאר את מטרת דקארט כ“להכניס את הרגל בין הדלת למשקוף” ולהראות דוגמה נגדית לטענה שמחשבה אינה יכולה לתת מידע על המציאות.
הראיה האונטולוגית של אנסלם: הוכחת קיום מתוך הגדרה
הטקסט מציג את הראיה האונטולוגית של אנסלם מקנטרברי (מאה 12) כדוגמה בוטה לרציונליזם שבו מסיקים קיום בעולם מתוך הגדרה בלבד. הטקסט מצטט את פתיחת הפרוסלוגיון כתפילה ומדחה את הביקורת על “חוסר יושר” בכך שהטיעון עצמו הוא העיקר ושגם במדע, כמו אצל אנדרו ויילס בהשערת פרמה, אמונה מוקדמת אינה פוסלת הוכחה. הטקסט מנסח את הגדרת אלוקים אצל אנסלם כ“דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת” ומדגיש שזו הגדרה לצורך הטיעון ולא פירוט תיאולוגי מלא. הטקסט מתאר את מהלך ההוכחה: גם “הנבל” שמכחיש אלוקים מבין את המושג ולכן הוא קיים בשכל; אך אם הוא קיים רק בשכל ניתן להעלות על הדעת גדול ממנו שהוא גם קיים בממש, ולכן מתקבלת סתירה עם ההגדרה, ומסקנת אנסלם היא שאלוקים אינו יכול להיות בשכל בלבד אלא קיים.
תצפית בעיני השכל כמוצא לטענת “מידע מהגדרה” והספקות על הקוגיטו
הטקסט חוזר וטוען שאם תופסים רציונליזם לא כתהליך מחשבתי מנותק אלא כתצפית בעיני השכל, אז גם הקוגיטו וגם מהלכים אונטולוגיים אינם “מידע יש מאין” אלא תוצרים של הכרה לא-חושית. הטקסט מביא ביקורת אפשרית דרך רון אהרוני (“חתול שאיננו שם”) על ערבוב בין סובייקט לאובייקט כאשר “אני” צופה ב“עצמי”, וטוען שזה עלול ליצור מעגלים ופרדוקסים. הטקסט מציג את השאלה האם מותר למחשבה לנסח לוגיקה על עצמה ולבחון את כליה באמצעות אותם כלים, ומראה שהדחייה מטעמי “חוסר עקביות” נשענת בעצמה על לוגיקה. הטקסט מסיים בהכוונה שבלי תצפית כלשהי אי אפשר באמת להגיע מטהרת ההגדרה לטענה על העולם, ולכן יש לראות במהלכים הרציונליסטיים תצפית אינטואיטיבית ולא ניתוק מוחלט מהמציאות.
תמלול מלא
טוב היום זה קצת אני אסיים את הנושא של הגדרות. אני אפילו לא זכרתי איפה אנחנו עמדנו ומה, אבל נדמה לי שפחות או יותר אנחנו כבר כיסיתי את מה שרציתי. עוד נושא אחד ואז אנחנו צריכים לדבר על הנושא הבא. אם יש איזה בקשות או לא יודע הצעות או משהו כזה אז בשמחה. תחשבו תוך כדי אולי יצוף לכם איזה משהו מעניין. אוקיי. אז אם מישהו עולה לו איזשהו עניין או משהו כזה עד סוף השיעור במייל לא משנה איפה אז נחליט מה. אז כשדיברנו על הגדרות אז יותר בשיעורים בפעמים הראשונות אז דיברתי קצת על ההגדרה כסוג של תצפית. הגדרה מכוונת ולא הגדרה מכוננת, ובעצם הטענה הייתה שיש גם נכון ולא נכון בתוך הגדרה. הגדרה זה לא שסבבה אם הגדרתי אז זכותי להגדיר מה שאני רוצה. טוב זה גם נכון, יש גם הגדרות שהן הגדרות מכוננות, אבל לא כל ההגדרות הן כאלה ובדרך כלל ההגדרות המעניינות הן לא כאלה. ופגשתי עכשיו מישהו שרוצה לטעון שאף הגדרה היא לא כזאת. זאת אומרת כל ההגדרות הן מכוונות, כי אחרת למה אתה מגדיר בכלל את המושג הזה, ברור שאתה מבין שיש דבר כזה. טוב בכל אופן מה שאני רוצה לגעת היום זה באמת במשמעות נוספת של אותו עניין, וזה השאלה אם הגדרות מכילות מידע. זאת אומרת האם אני יכול להוציא מתוך הגדרה מידע על העולם? לכאורה זה תרתי דסתרי. קאנט כותב בחריפות שהדבר הזה בלתי אפשרי, כי הגדרה זה זה מתוכי, אני עושה איזושהי קונסטרוקציה של מושג ואני יכול להגדיר מה שאני רוצה איך שאני רוצה. איך יכול להיות שאני יכול להוציא מתוך הגדרה עובדה על העולם? לא להוציא מתוך הגדרה, יש איזו עובדה שיש לך תחושה מה זה אבל אתה רוצה להגדיר את זה מסודר. לא, אז אני אומר זה הפוך. לכן אמרתי שזה מתקשר לשאלה של תצפית שנותנת הגדרות או הגדרות כהגדרות מכוונות. אם אנחנו מבינים שההגדרה היא תוצר של תצפית על אידיאה כלשהי, לא משנה לא בעיניים דווקא דיברנו על זה, אז זה משהו אחר כי התצפית יכולה להבחין בעובדות, והרבה פעמים ההגדרה מכילה בתוכה מידע שההגדרה עזרה לך להבחין בו. זאת אומרת אתה לא שמת לב בכלל למידע הזה עד שלא העברת את זה בכור ההגדרה. אתה חווית את זה, אתה פגשת את זה באיזושהי צורה אבל לא שמת לב עד שלא המְסגת את זה והגדרת. בעצם השאלה אם בתוך הגדרה יש מידע קשורה בטבורה לשאלה של רציונליזם מול אמפיריציזם. כי אולי לפני שאני אגיע לרציונליזם מול אמפיריציזם אני אדבר קצת על אני אתחיל מהסוף כדי שיהיה יותר ברור למה אני עובר לזה. יש קאנט מחלק את הראיות לקיומו של אלוקים לשלושה סוגים. יש ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית וראיה פיזיקו-תאולוגית. הראיה האונטולוגית זו ראיה שמבוססת על ניתוח מושגי בלבד בלי תצפיות. לוקחים מושג, מגדירים אותו, מנתחים אותו ומתוך זה מוכיחים שיש אלוקים. מין זה הוקוס פוקוס כזה. הראיה הקוסמולוגית והפיזיקו-תאולוגית אלה הגדרות שמתחילות בתצפית כלשהי, באיזושהי עובדה שלמדתי אותה מתצפית. הראיה הקוסמולוגית מתחילה מזה שיש משהו, יקום, עולם, משהו, לא משנה מה בלי להיכנס לשאלה מה זה הדבר שישנו, ואז הטענה שאם ישנו משהו אז הדברים לפחות מהסוג שאנחנו מכירים אותם אלה דברים שצריך להיות מישהו שיצר אותם הם לא נוצרים מעצמם, וממילא יש אלוקים. אני אומר רק סכמטית. והראיה הפיזיקו-תאולוגית היא במבנה דומה אבל היא מניחה עוד משהו על האובייקט שאתה חושב שהוא קיים שצפית עליו שהוא מורכב, שהוא מתוכנן, שהוא מתואם, כל מיני דברים כאלה. ואז אומרים תראה דבר מורכב לא נוצר מעצמו סימן שיש אלוקים, שיש מי שהרכיב אותו. אז שני הסוגים האחרונים זה סוגים שמתחילים מתצפית, מאיזושהי עובדה שלמדתי אותה מתצפית ואז הטענה שמזה אפשר להוכיח שיש אלוקים זה לא נורא כי מתוך תצפית אתה לומד משהו על העולם אז זה בסדר, אין בעיה עקרונית בללמוד משהו על העולם באמצעות תצפית, להפך זה אמפיריציזם זאת אומרת אתה מסתכל ומזה אתה לומד מה יש בעולם. אבל הראיה מהסוג הראשון הראיה האונטולוגית וזה. היא מנסה להוכיח שיש אלוקים מתוך הגדרה. מתוך הגדרה. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שאני מתחיל מהגדרה וגומר בעובדה. וגומר במשהו שטוען טענה על העולם. אבל לא הוספתי להגדרה שום דבר חוץ מההגדרה. זאת אומרת זה רק הגדרה. אז איך זה יכול להיות שהגדרה מכילה מידע? זה בעצם הנקודה. איך יכול להיות שבתוך הגדרה טמון מידע על העולם? טמון מידע על המושג שאותו הגדרתי זה בסדר. אבל אני הגדרתי אותו. הוא יכול להיות גם פיקטיבי. אין לי שום דרך לדעת האם יש משהו ממנו בעולם אלא אם כן עשיתי תצפית. זאת אומרת צפיתי על העולם. אם לא אז זה נשאר בתחום ההגדרות ושם אפשר לעשות מה שרוצים אבל זה לא קשור לעולם. דיברנו על צפייה על עצמך זה תצפית? דקארט, דקארט זה דוגמה לזה. דקארט הוא דוגמה לזה. אבל הוא התחיל, זה גם סוג של תצפית. אני אגיע עוד מעט לדקארט עוד רגע. אז בעצם המתקפה העיקרית של קאנט זה איך זה יכול להיות? סוג הראיה הזאת לא אפשרי א-פריורי. לא יכול להיות. כי לא יכול להיות שאתה מתחיל בהגדרה וגומר בעובדה. זה פשוט לא ייתכן. אני יכול להגדיר מה שאני רוצה. אם אפשר להוציא מתוך הגדרות עובדות אני אגדיר מה שאני רוצה, אני אוציא עובדות שאני רוצה. מה זה קשור לעולם? מה העולם חייב לי? הוא היה כאן לפני כמו שאמר מרק טוויין. זאת אומרת איך אפשר לקחת הגדרות ולהוציא מהן מידעים? אז אני כבר רוצה לענות על זה מיד לפני שנתחיל להיכנס יותר לעניין, שאם באמת ההגדרה היא תוצר של תצפית ולא של קונסטרוקציה שנעשית בתוך המחשבה שלי באיזשהו באופן אוטונומי מנותק מהעולם, סוג של תצפית עם האינטואיציה שלי מה שנקרא בעיני השכל ומזה אני מוציא את ההגדרה. אז אם ההגדרה יסודה בתצפית אז זה כבר לא צריך להפתיע אותנו שאני יכול לחלץ ממנה מידע. זה עומד בכל הדרישות האמפיריציסטיות שאתה צופה בעולם ומזה אתה לומד עובדות על העולם. כי הטענה של קאנט בעצם מניחה שהגדרה זאת קונסטרוקציה מנותקת. זאת אומרת אתה מגדיר מה שאתה רוצה, אקט מחשבתי בלבד, הוא לא קשור לעולם עצמו. ואז הוא שואל אז איך אתה מוציא ממנו מידע? אבל אם ההגדרה היא באמת תוצאה של איזושהי הסתכלות על העולם אז היא יכולה להכיל מידע על העולם. אז אין בזה בעיה עקרונית. כמו שגם דיברנו אני חושב על ההבדל בין מתמטיקה למדע. שבמדע אתה צופה בעולם, ונכון, אתה עושה הכללות וכולי. יש הרבה בעיות עם התיאור הפשטני הזה אבל עדיין במדע באופן בסיסי אתה מתחיל מתצפית. נכון שזה לא מספיק התצפית אבל אתה מתחיל מתצפית. ובמתמטיקה היא לא מתחילה מתצפית, לכאורה לא מתחילה מתצפית, וכיוון שכך אז היא גם לא אומרת כלום על העולם. כי זה רק הגדרות ולכן בעצם הוויכוח הזה זה אותו ויכוח כמו האם מתמטיקה יכולה להגיד משהו על העולם. ובאופן הפשוט מתמטיקה לא יכולה להגיד שום דבר על העולם. מתמטיקה היא אוסף של הגדרות ואתה מנתח אותן ואתה מוצא קשרים ביניהן אבל כל זה נעשה בתוכך פנימה. אלה קונסטרוקציות שנמצאות בתוך הראש שלך. זה לא קשור לעולם. אתה יכול אחרי זה באמצעות תצפית לראות שהקונסטרוקציות האלה שבנית באופן במחשבה שלך מתאימות למה שקורה בעולם ואז לטעון שאפשר לתאר את מה שקורה בעולם באמצעות התורה המתמטית הזאת. אבל זה כבר תוצאה של תצפית. ראית בעולם שבאמת, נגיד גיאומטריה, כן אני יודע שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. זה יוצא מארבע אקסיומות והגדרות. אוסף הגדרות, אקסיומות וכללי גזירה ומזה יוצא שסכום הזוויות במשולש זה 180 מעלות. האם זה אומר שבעולם סכום הזוויות במשולשים יהיה 180 מעלות? התשובה היא לא, ודאי שלא. מה שזה אומר זה שאם אני מגדיר ועושה הנחות כאלה או אחרות אז התוצאה היא שאם יהיה משולש במציאות ההיא אז הוא יהיה 180 מעלות. האם מזה אני יכול לדעת שבעולם כשאני אצייר על דף נייר משולש סכום הזוויות בו יהיו 180? ודאי שלא. כל מה שאני יכול זה אם אני צופה בעולם ואני רואה שהאקסיומות של הגיאומטריה מתקיימות בעולם שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד ושני קווים מקבילים לא נפגשים וכל האקסיומות האלה שלא הנחתי אותם על העולם אלא אקסיומות שאני מניח על איזשהו עולם אפלטוני. ומה זה? באיזה מובן אני רואה? זאת שאלה שבהקשר הזה דיברנו על העניין הזה. כשאני רואה אבל זה לא רואים בעיניים, כי בעיניים אתה אף פעם לא יכול לראות את זה, אתה רואה את זה בעיני השכל, נכון? ובשביל זה על זה אני מדבר כאן. אז אם הגעתי למסקנה תצפיתית שבין שתי נקודות בעולם שלנו במרחב שלנו עובר קו ישר אחד. אחד ושני מקבילים לא נפגשים ושמתקיימים כל האקסיומות של הגיאומטריה, אז בגלל המתמטיקה אני יכול גם להסיק שסכום הזוויות בעולם שלנו במרחב שלנו במשולש יהיה מאה שמונים מעלות. זה כן. אבל עוד פעם הייתי חייב תצפית בדרך בשביל לטעון את זה כטענה על העולם. לפני התצפית אני יכול להגיד שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות אבל באיזשהו משולש אפלטוני בעולם שמקיים את ההנחות שאני מניח במתמטיקה, בגיאומטריה. אם אני רוצה לטעון את זה על העולם אז אני צריך איזושהי תצפית. אני צריך להסתכל על העולם ולראות שהאקסיומות האלה אכן מתקיימות. עד כמה שאפשר לראות את זה ועל זה דיברנו שזה רואים את זה בעיני השכל, לא רואים את זה בעיניים הרגילות. אף אחד לא הלך עד אינסוף עם השני מקבילים וראה שהם באמת לא נפגשים. אתה מבין מתוך ההקשר שהם לא נפגשים. אז הטענה שאפשר להוציא מידע מהגדרה בעצם מקבילה לטענה שאפשר להוציא מידע ממתמטיקה. כי מהליכים מחשבתיים נטו, בלי תצפית, שזה בדיוק רציונליזם. נכון? רציונליזם להבדיל מאמפיריציזם זו תפיסה שאומרת שאני יכול ללמוד על העולם בהליכים מחשבתיים. אריסטו למשל היה כן רציונליסט, וכל המחשבה נגיד של ימי הביניים הייתה רציונליסטית בעקבות אריסטו. לא בהכרח רציונלית אבל רציונליסטית. רציונליסטית הכוונה שהיא רואה בשכל אמצעי להכרת העולם, במחשבה, לא רק בהכרה. ובמאה חמש עשרה שש עשרה פתאום היה איזשהו מרד אמפיריציסטי. זאת אומרת היה איזשהו מרד שאומר מה פתאום, אז מה אם אתה חושב ככה? מי אמר שזה באמת מתאר את העולם? אתה צריך לצפות בשביל ללמוד על העולם. וככה נולד המדע המודרני בעצם, או אמפיריציזם בפילוסופיה שמקביל ללידה של המדע המודרני במחקר המדעי. אז בעצם השאלה הזאת האם הגדרות מכילות מידע היא בעצם השאלה האם יש מקום לרציונליזם או האם אמפיריציזם צודק. האמפיריציזם, שנייה אחת, האמפיריציזם בעצם רוצה לטעון שבהגדרות אין מידע. הגדרות זה הליכים מחשבתיים ובגלל זה אתה לא יכול לחלץ מידע מתוך הליך מחשבתי. מידע מחלצים מתצפית. הליך מחשבתי יכול לעבד את המידע הזה אבל לא להוציא מידע חדש. אתה יכול להבין מה המידע הזה אומר, מה ההשלכות שלו, מה המשמעויות שלו, אבל הוא לא יכול להוציא מידע. הליך מחשבתי לא עושה יש מאין. הליך מחשבתי, דיברנו על טיעונים לוגיים, שזה כמו מתמטיקה, כן? כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם ולכן סוקרטס הוא בני תמותה. אז ההליך המחשבתי הזה לא מוציא מידע חדש. זה שסוקרטס הוא בן תמותה זה היה טמון בתוך ההנחה שכל בני אדם הם בני תמותה. אם אכן ההנחה נכונה אז גם המסקנה נכונה. אבל מי אמר לך שההנחה נכונה? רק אם הגעת למסקנה שבעולם שלנו ההנחה הזאת נכונה אז אתה יכול להסיק שגם סוקרטס הוא בן תמותה. אם לא אז אתה מדבר על סוקרטס מאוד היפותטי. אוקיי? ולכן בעצם המחשבה, ככה התפיסה האמפיריציסטית, שהמחשבה היא לא כלי להכרת העולם, אלא היא כלי לניתוח הכרות שמגיעות אלינו על ידי תצפית. אבל בשביל להכיר את העולם צריך תצפית. אוקיי? והרציונליזם טוען לא, השכל הוא אמצעי להכרת העולם. ומה שאני אמרתי כשדיברנו על אינטואיציה, אז מה שטענתי זה שבעצם אני מסכים לאמפיריציזם, רק אני טוען שמה שקוראים רציונליזם זה לא הליך מחשבתי נטו, אלא זה איזשהו סוג של תצפית על העולם אבל לא בעיניים, לא עם חושים, אלא זה תצפית באמצעות האינטואיציה. בעיני השכל בלשון הרמב"ם. אוקיי? אז לכן בעצם יש פה הרציונליזם זה אמפיריציזם מורחב. זה אמפיריציזם שלא משתמש רק בחושים אלא גם במה שבדרך כלל מכנים שכל אבל אפשר לקרוא לזה איזושהי הכרה לא חושית. אוקיי? כן, זה צריך לעשות בזהירות. כן. זה לא, אפשר להגיד את זה בגדול, אתה יכול להגדיר דברים אם אתה מגדיר דברים על העולם בשכל שלך אז בגלל שהשכל שלך הוא חלק מהעולם אז להגדרות האלה הם מושפעות מאיך שזה בנוי ולמה ובאותו שכל אפשר להגדיר דברים והמסקנות שלו יהיו נכונות בעולם. למה שיהיו נכונות בעולם? רק בגלל שההסקות הלוגיות האלה שאתה עושה על מידע שיש לך אותו בשכל מתוך העולם אז אתה… מתוך העולם זה כבר תצפית. לא, במאה אחוז, אבל המוח בעצמו הוא חלק מהעולם. ובאותו מוח אם אתה רוצה אפשר להגדיר דברים שאין אותם בעולם ואז באמת אין לשום דבר אין למסקנות הם לא הכרחיות ולא יהיה להם שום דבר. אבל אם אתה מסיק מסקנות על דברים בעולם אז זה די מתבקש שזה יהיה נכון גם על העולם. זה לא, זה לא מנותק. הגדרות, אם אם אתה ראית, זאת אומרת, המוח של הבן אדם, לא יודע, מחשב יוציא תוצאות של מחשב ומכונה תוציא תוצאות של מכונה. אוקיי, ושכל של בן אדם, בגלל שהוא חלק מהעולם, יוציא תוצאות שהם חלק של העולם. אבל המחשב הוא חלק מהעולם, מה זאת אומרת? לא, מאה אחוז, אני רק אומר בגלל שהשכל, לא יודע, יש את התחושה שהדברים שהם בעולם השכל המסקנות שהשכל יגיע אליהם בגלל שהוא בנוי בצורה מאוד מסוימת, אז הם כן צריכים להיות בעולם. לכן… ההיסק הזה עצמו הוא תוצאה של תצפית במובן מאוד רחב. נכון, כן. בסדר, אז אתה מכניס פה תצפית בדלת האחורית בכל מקרה, כי את ההיסק הזה מי אמר לך שיש התאמה כזאת בין השכל לבין העולם? אלא מה, אתה מניח איזושהי הנחה שהיא כנראה תוצר של תצפית. בסדר, אז הכנסת את התצפית מפה. וגם זה, אבל נראה לי שמעבר לזה אתה עושה המון טעויות בין השכל. נכון. הנה, למשל אריסטו, הזכרת קודם את אריסטו. אריסטו באמצעות השכל החליט שכל הגופים נופלים לכדור הארץ בפרופורציה למשקל שלהם, למסה שלהם. אוקיי? שגוף כבד נופל מהר יותר מאשר גוף קל. בסדר? וזו מסקנה של השכל שרק תצפית חושית יכולה להפריך. נכון. אוקיי, ואי אפשר לצאת מזה. ברור שאם תוקפים גם את הדבר הזה אז אי אפשר לצאת מזה. אבל העובדה שאריסטו חשב כך התבררה כשגויה וכל העולם הלך אחריו בדבר ש… כמו שאמרתי, לא צריך מאיץ חלקיקים בשביל לעשות את הניסוי. את הניסוי הזה אריסטו יכול היה לעשות גם אלף שנה לפני אריסטו. קח שתי אבנים, אחת כבדה ואחת קלה, זרוק אותם מקומה ב' או מאיזה הר או לא יודע ממה ותראה מי נופלת יותר מהר. מה, לא צריך פה איזה טכנולוגיה מתוחכמת. אף אחד לא חשב לעשות את זה כי זה היה נורא הגיוני, אז למה לבדוק? מה הבעיה? אם זה הגיוני, זה כנראה נכון. זו הסכנה שיש ברציונליזם. אבל הפתרון, דיברנו על זה שהפתרון האמפיריציסטי לא באמת… אני חושב שדיברנו על זה. הפתרון האמפיריציסטי לא באמת נותן מענה הולם כי… הוא לא חף מטעויות גם הוא. לא רק שהוא לא חף מטעויות, אלא הוא מניח, הוא כולל בתוכו מרכיב רציונליסטי. אין אמפיריציזם נקי. זה לא נכון שאנחנו יכולים ללמוד מתצפיות בלבד בלי לערב תהליכים מחשבתיים שלנו שמוסיפים מידע, שכן מוסיפים מידע. כל הכללה מדעית היא כזאת. כשאני עושה הכללה מדעית, אז אני לוקח כמה מקרים מסוימים ואני עושה איזושהי הכללה וקבעתי חוק טבע. אוקיי? חוק הטבע מכיל יותר מידע מאשר מספר העובדות המסוים שבהן צפיתי. במספר העובדות שבהן צפיתי יש לי מידע על המספר המקרים האלה. זה נורא פשוט, מה… הרבה חוקי פיזיקה, למשל, משתמשים בגיאומטריה אוקלידית, כן? גיאומטריה אוקלידית היא בסוף פרי השכל. לא, ברור. אבל אם אתה יכול את ארבעת האקסיומות להוציא מתוך תצפית, זה מספיק. אבל אי אפשר להוציא אותם מתוך תצפית. זה בסדר, אז זה כבר משהו אחר, אז התצפית היא אינטואיציה. אז חוקי הטבע משתמשים, זה דוגמה שחוקי הטבע משתמשים בדברים שבאים מהשכל. אני רואה ששני הקווים האלה לא מתקרבים אחד לשני נגיד לאורך מטר, אני אומר 'טוב, אז אם זה ככה, אז גם באינסוף הם לא ייפגשו'. זו סוג של הכללה. אני בעצם אומר שהם לא נפגשים ואז אני אומר 'טוב, אז אם ככה אז בעולם שלנו באמת הגיאומטריה היא אוקלידית'. טוב, אם זה ככה, אז כל חוקי הגיאומטריה האוקלידית גם חלים על העולם ועכשיו אפשר לדבר על העולם. אוקיי? ובאמת איינשטיין ערער על זה, הוא אמר שהעולם שלנו לא אוקלידי. יש עיקום של המרחב, לפחות בסקאלות הגדולות, יש עיקום של המרחב בגלל מאסות וכל מיני דברים כאלה והעולם שלנו הוא לא אוקלידי. כך שאפילו התצפית הזאת התבררה כתצפית לא מדויקת. אוקיי? היא קירוב טוב, אבל היא לא תצפית מדויקת. אוקיי, אז בעצם… כן, אולי רק אני אביא את הדוגמה שהבאתי אותה, זה שבבר אילן כשהגעתי, אז שמו אותי לתרגל פיזיקה לביולוגים. שנה שנייה, לא ראשונה. בראשונה תקעו אותי במעבדה בעוונותיי. אבל באתי מהנדסה, אמרו לי 'אתה מהנדס, תתרגל מעבדה'. אני ברחתי מהנדסה כי לא ידעתי, יש לי שתי ידיים שמאליות שאני לא יודע מה לעשות עם מכשירים. באתי לפיזיקה, שמו אותי במעבדה. לא משנה. בכל אופן, אחרי שנה הם הבינו שאין לי מה לחפש שם, אז תרגלתי מכניקה של ביולוגים. כשפתחתי את התרגול הראשון שעשיתי, אז שאלתי אותם האם המשפט 'שתיים ועוד שלוש שווה חמש' ניתן להפרכה? האם הוא מדעי? אז הובלתי אותם לזה, אתה יודע, סטודנטים הם פסיביים, אבל הובלתי אותם לזה שכן, כי מה הבעיה? תיקח שני תפוחים, תוסיף לתוך סל, תוסיף עוד שלושה תפוחים, תספור כמה יש לך סך הכל. אם יצא… חמש אז הוששת את זה, אם יצא שש אז הפרכת את זה. זאת אומרת, זו תיאוריה מדעית. שתיים ועוד שלוש שווה חמש אפשר להעמיד אותה בהגדרה של פופר, בקריטריון של פופר, אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה, זו תיאוריה מדעית. ואז אמרתי להם מה יקרה אם תמצאו שם שש? שישה תפוחים? אם מצאתם שישה תפוחים, האם הופרכה התיאוריה? מעכשיו כבר שתיים ועוד שלוש יהיה אצלכם שש? תהיו ישרים, ברור שלא, נכון? תגידו שהייתה טעות בניסוי. נכון? בחיים לא תגיעו למסקנה ששתיים ועוד שלוש שווה שש. אתם לא תוותרו את זה באמצעות ניסוי. למה לא? כי שתיים ועוד שלוש שווה חמש זה טענה לא בפיזיקה, זה טענה במתמטיקה. היא לא טוענת שום דבר על העולם. כשאתה מסתכל על העולם ואתה רואה שזה מתקיים בו, אז אתה יכול לקחת את כל התוצאות של האלגברה, של האריתמטיקה, וליישם אותם על העולם. אבל האריתמטיקה לא מותנית בתצפית. אם אתה תצפה בעולם ויצא לך שש, אז תגיע למסקנה טוב, האריתמטיקה שתיים ועוד שלוש נשאר חמש, רק זה לא מתאר הוספת תפוחים לתוך סל. הוספת תפוחים לתוך סל כנראה צריך איזה מתמטיקה אחרת כדי לתאר את מה שקורה שמה. אבל זה לא שברת את המתמטיקה, כי המתמטיקה לא טוענת טענות על העולם. ההנחה שהמתמטיקה אומרת משהו על העולם היא הנחה בפיזיקה, לא במתמטיקה. אבל גם את זה הם לא אף אחד לא יגיד אף פעם. מה? שאם יצא לו שש הוא אומר רגע, שתיים ועוד שלוש זה חמש ובתפוחים זה שש, אף אחד לא יגיד. אבל אני אראה לך מקום שבו כן אומרים, לכן זה התחיל בקורס במכניקה. כן, הוספת כוחות. בסדר? תיקח גוף מסוים, יש כוח עשרה ניוטון צפונה, וכוח עשרה ניוטון מזרחה, ואני שואל כמה סך הכל הכוח? עשר ועוד עשר זה עשרים, לא? אז עשרים. מה פתאום? ארבע עשרה ומשהו. כן, מכירים? כוח כזה וכוח כזה אז הכוח השקול זה ארבע עשרה ומשהו באלכסון, אוקיי? לצפון מזרח. אז רגע, עשר ועוד עשר שווה ארבע עשרה ומשהו? עשר ועוד עשר זה עשרים, אז הפרכנו את החוק במתמטיקה, באלגברה, באריתמטיקה, שעשר ועוד עשר שווה עשרים? תשובה לא! הפרכנו את הטענה בפיזיקה שאומרת שהוספת כוחות מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. לא נכון, זה מתואר על ידי חיבור וקטורי. ולא על ידי חיבור אריתמטי. זאת אומרת שההנחה שחיבור אריתמטי הוא ישים בפיזיקה היא הנחה בפיזיקה, לא במתמטיקה. המתמטיקה לא אומרת כלום על העולם. הפיזיקה מניחה שתורה מתמטית מסוימת מתאימה לפיסת מציאות מסוימת. שאפשר להשתמש בה כדי לטפל באספקט הזה של המציאות. אבל זאת הנחה בפיזיקה, וכהנחה בפיזיקה כמובן אפשר להפריך אותה. היא עומדת למבחני הפרכה. אם נעשה ניסוי וזה לא יעבוד, אז צריך לוותר על זה. הנה, איינשטיין למשל הפריך את הגיאומטריה. אבל כמובן לא הפריך את הגיאומטריה האוקלידית. הוא הפריך את ההנחה שהגיאומטריה האוקלידית זה המכשיר שמתאר את הגיאומטריה של העולם. אבל זאת באמת הנחה בפיזיקה, זה לא הנחה במתמטיקה. הוא לא הפריך את זה שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, זה יישאר וזה נכון תמיד. מה שהוא טען זה שבעולם שלנו זה לא יתקיים. למה זה לא יתקיים? כי בעולם שלנו לא מתקיימות ההנחות של הגיאומטריה האוקלידית. העולם שלנו הוא עקום. מקבילים כן נפגשים בעולם שלנו. אוקיי? לכן אתה לא יכול לקחת את התוצאות מהגיאומטריה וליישם אותם על העולם. זה מה שטען איינשטיין. הוא לא הפריך את הגיאומטריה כי אי אפשר להפריך את הגיאומטריה. זה לא עומד להפרכה, זה לא טוען טענה על העולם. אז מה עומד מאחורי כל הדברים האלה? מה ההבדל הקטגוריאלי הזה בין מתמטיקה לבין פיזיקה? מתמטיקה זה הגדרות. והגדרות לא מכילות מידע. מידע במובן של טענות על העולם. לא אומרות כלום על העולם. לא יכול להיות שאקסיומות של הגיאומטריה מתקיימות אבל סכום הזוויות לא יהיה מאה שמונים מעלות. זה לא יכול להיות. זאת אומרת שאם האקסיומות מתקיימות אז גם סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. זה טאוטולוגי. כן, בדיוק. כי הקשר האם אז זה ההיסק הלוגי. נכון? האם זה אז זה לוגיקה, זה לא פיזיקה. הפיזיקה נשארת באקסיומות. יש ספר של טרסקי, אחד מגדולי הלוגיקנים, פוזיטיביסט, תחילת המאה העשרים, שהוא בונה מערכות אקסיומטיות עבור ביולוגיה, עבור יש לי את זה בבית, מצאתי את זה פעם באיזה חנות ספרים משומשים. הוא בונה מערכות אקסיומטיות לביולוגיה, לפיזיקה, תורת היחסות, לכל מיני תחומים מדעיים. והיומרה שלו לעשות את זה, אני חושב שהוא לא הצליח, אבל היומרה שלו לעשות את זה, מה היא בעצם אומרת? וזה עוד פעם מתקשר לתחום ההגדרות שדיברנו עליו עם הקמירות. זוכרים את הדוגמה הזאת של הצורות הקמורות? הוא בעצם לוקח את כל המידע התצפיתי ודוחף אותו לתוך ההגדרות. וברגע שאתה נותן הגדרות ואקסיומות, וברגע שאתה דוחף את הכל לתוך ההגדרות והאקסיומות, מכאן ואילך הכל מתמטיקה. זה בעצם מה שקורה במשוואה בפיזיקה. או חוק פיזיקלי שהוא משוואה, כמו החוק השני של ניוטון, או בעולם של תורת הקוונטים, משוואת שרדינגר או מין משהו כזה. רוב הפיזיקאים בעולם כשהם מתעסקים בבעיה בתורת הקוונטים נגיד, הם לוקחים את משוואת שרדינגר ופותרים את הבעיה המסוימת הזאת לפי משוואת שרדינגר ומוצאים מה זה אמור להיות. אז הם מתמטיקאים, הם לא פיזיקאים. הם מתמטיקאים אם זה הכל, לוקחים משוואה ופותרים אותה, מציבים איזה תנאי התחלה או תנאי שפה ופותרים אותה, זה הכל. הם מהנדסים. אתה יכול לומר בעצם את זה על כל… לא, המהנדס בונה את המערכת שאותה הוא פותר, הפיזיקאי פותר מערכות לכאורה נתונות, מערכות טבעיות. בסדר, אבל זה הבדל שהוא פחות חשוב לענייננו כאן. אז ההיבט הזה של העבודה בפיזיקה הוא באמת רק מתמטיקה, זה לפתור משוואת שרדינגר ותדע תראה מה יוצא. זה כמו מישהו שנגיד ינתח כוחות לפי חשבון הווקטורים, אז הוא גם כן רק מתמטיקאי, הוא פשוט מיישם את חשבון הווקטורים ומוצא מה יוצא. איפה יושבת הפיזיקה? איפה יושב המידע? המידע יושב באקסיומות. במשוואה עצמה יושב המידע. המחשבה שהמשוואה הזאת באמת מתארת את העולם. ההנחה שהמשוואה הזאת מתארת את העולם זה בעצם התוצר של כל המחקר הפיזיקלי עד היום. אחרי שהנחתי את זה מכאן והלאה אני מתמטיקאי. אבל כל הפיזיקה יושבת בתוך זה, בתוך ההנחה הזאת שהמשוואה הזאת מתארת את העולם. שם יושבת כל הפיזיקה, כל המטען הפיזיקלי העובדתי בעצם יושב שם, בתוך החוק הזה, בתוך התיאוריה. מכאן והלאה זה הכל רק… עכשיו כמובן, אם אתה תגלה פתרת את משוואת שרדינגר ואתה מגלה שבמעבדה זה לא עובד, כמו שבדרך כלל קורה, אם חוזרים על זה מספיק פעמים ואי אפשר להגיד כבר שהטעות בניסוי ויש עוד אינדיקציות ולא משנה שצריכים להתקיים כל מיני דברים, אתה חוזר חזרה ואתה אומר טוב, אז כנראה המשוואה לא נכונה. כאן אתה כבר פיזיקאי. מתמטיקאי זה לעולם לא יקרה. המתמטיקאי פותר את הפתרון. זה הפתרון, זה הכל, אין פה… הוא גמר את העבודה בהקשר הזה. הפיזיקאי לא גמר… הוא עובד כמו מתמטיקאי, אבל הוא לא גומר את העבודה עם המתמטיקה. הוא אחרי זה צריך גם לבדוק האם באמת זה עובד. ואם זה לא עובד, לחזור חזרה ולתקן את המשוואה. אומר המשוואה כנראה היא לא המשוואה… לא בחרת את המשוואה הנכונה. לא שהיא לא משוואה נכונה, אין דבר כזה משוואה לא נכונה. משוואה היא משוואה. היא לא נכונה במובן הזה שלא המשוואה הזאת היא התיאור הנכון של מה שקורה בעולם. שזו טענה בפיזיקה, לא במתמטיקה. אוקיי? אז זה בעצם השאלה האם קונסטרוקציות מחשבתיות מכילות מידע, האם הגדרות מכילות מידע. וזה העימות בין רציונליזם לאמפיריציזם. מבחינת ההיסטוריה של העולם, אז המחשבה מאז אריסטו, כן, מאריסטו נגיד כדגם למחשבה שיטתית ראשונה, לא משנה, הפילוסופים היווניים זה לאו דווקא אריסטו, אבל שהתחילו לחשוב באופן שיטתי על העולם, אז התפיסה ברובה המכרעת הייתה תפיסה רציונליסטית. זאת אומרת, שברגע שאתה חושב באופן מסודר ויש לך הנחות סבירות ואתה מסיק מהן מסקנות, אז זה כנראה גם מה שיקרה בעולם. לכן מבחינתם המדע היה ענף של הפילוסופיה. פילוסופיה זה הכל, בתוך זה היה מדע, היה הכל. היום פילוסופיה זה ענף נפרד. ואמרתי, דיברנו פעם על זה, ואמרתי שאני לא חושב שבצדק כל כך דרך אגב. אבל ככה מקובל לחשוב היום. פילוסופיה לא מחויבת למה הן ההנחות, היא רק אומרת שאם ההנחות הן כאלה אז זאת המסקנה, כמו לוגיקה נגיד, זה התפיסה הרזה קצת של הפילוסופיה. ומדע צריך לבדוק מה נכון, איזה הנחות הן נכונות. זאת אומרת, זה לא אתה לא עובד סתם עם תחילת הנחות ובודק מה יוצא מהן. אז אצל אריסטו כמו שהוא הניח על המסה, כן, שגופים נופלים לכדור הארץ במהירות שהיא פרופורציונית למשקל שלהם, כי זה היה נראה לו נורא הגיוני, אז מזה הוא הסיק את המסקנות שלו ובנה פיזיקה שלמה שהיא כולה שטויות מבחינת התיאור שלה בעולם. היא אולי עקבית בתוך עצמה, אבל היא לא מתארת נכון את העולם. כי מבחינתו המדע זה ענף של הפילוסופיה, אז היה לו הנחה סבירה והוא הלך איתה, אין בעיה, היא לא צריכה לעמוד במבחן העובדות. וככה זה נמשך עד לתוך ימי הביניים. התפיסה הייתה רציונליסטית, ולכן באמת גם הפילוסופיה, התיאולוגיה הייתה מאוד ספקולטיבית. המציאו שם כל מה שאנחנו התחנכנו עליו, שלקדוש ברוך הוא אין דמות הגוף ושהוא אינסופי ושהוא זה וכל התיאולוגיה הגדולה הזאת שבעצם נוצרה בימי הביניים, אגב לא כל כך על ידי יהודים, בעיקר שאוב מהאסלאם ומהנצרות, בעזרתם האדיבה של הרמב"ם והפילוסופים היהודים של ימי הביניים זה גוייר והפך לעיקרי אמונה, בדיוק כמו שאריסטו גוייר על ידי הכנסייה ונהיה עיקרי אמונה נוצריים, ומי שכפר באריסטו היה כופר. אז גם הרמב"ם עשה קצת ככה. ארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה זה בסך הכל פיזיקה אריסטוטלית וזה הפך למין ארבעה פרקים בספר הלכה. אז הוא עשה מהלך מאוד דומה, וכל זה נבע מזה שאם השכל אומר שזה ככה אז זה כנראה ככה. אבל הוא לא מעלה בדעתו שלמרות שזה הגיוני אבל אולי זה לא מה שקורה בעולם. זה נראה לך נורא הגיוני, בסדר, בקונסטרוקציות המחשבתיות שלך אתה בונה כל מיני קונסטרוקציות על הקדוש ברוך הוא או על התיאולוגיה או על מה שהוא עושה או מה הוא צריך לעשות ומזה אתה מסיק מה שקורה בעולם. ולכן לא בכדי הכפירה באמונות הדתיות באה יחד עם פריצת המדע, ועד היום אני חושב שבין אנשי מדע אחוז המאמינים הרבה יותר נמוך ממה שבאוכלוסייה הכללית. חשיבה מדעית במהותה יש בה משהו שהוא כופר, לא אני לא מגנה אותה כרגע אני מתאר, כי בעצם לא מוכנה לקבל דברים רק כי הם הגיוניים. להאמין באלוקים זה הגיוני, זה פותר לי איזושהי משבצת, העולם הוא נורא מורכב אני צריך מישהו שעשה את זה אחרת אני נשאר עם איזה תעלומה איך זה יכול להיות שדבר כזה, אז אם צריך מישהו כזה אז הוא ישנו. זאת חשיבה רציונליסטית מובהקת, כן אם צריך משהו כזה אז הוא ישנו. ואז בא איש מדע שהוא סקפטיקן ואומר רגע מי אמר? תבדוק תראה, זה שזה נראה לך נורא הגיוני אז מה? אולי יש מורכבויות שנוצרות לבד? במובן הזה זאת חשיבה מדעית, לפחות המדע הראשוני שהוא חשב שהוא באמת תצפיתי טהור. עד שיום קצת איפס את אנשי המדע והראה להם שגם בתוך המתודה המדעית יש המון רכיבים שהם רכיבים רציונליסטיים, אתם גם מניחים כל מיני הנחות שהן לא תוצאה של תצפית, כל הסיבתיות ואינדוקציה וכל הבעיות של יום. אבל בחשיבה המדעית הראשונית כן של המאה השש עשרה, שבע עשרה, שאז חשבו שאנחנו נצמד רק לתצפית ומזה נלמד, הלוגיקה של בייקון, פרנסיס בייקון, זו הלוגיקה המדעית, הלוגיקה של האינדוקציה. זאת הייתה איזושהי תפיסה שבאה להחליף את הרציונליזם. והתשתית שלה הייתה שמהגדרות אי אפשר ללמוד כלום על העולם. מהגדרות ומהנחות שלי אי אפשר ללמוד כלום על העולם כי זה תהליכים שמאפיינים את איך שאני בנוי, מה זה קשור למה שקורה בעולם? בשביל לדעת מה קורה בעולם צריך תצפית. הגדרות לא יכולות להכיל מידע. זה היה תמצית המרד האמפיריציסטי. אוקיי? ואז במאה השמונה עשרה בעצם בא יום ואומר חברים, אם אתם רוצים לבסס את המדע שאז כבר בסך הכל כבר די התקדם, במאה השמונה עשרה כבר היה מדע, זה כבר לא היה לגמרי ריק, והוא מסתכל יום ואומר חברים, המדע שאנחנו מדברים עליו זה לא אמפיריציזם שאתם מדברים עליו, זאת אומרת הוא מכיל בתוכו הרבה מאוד הנחות והשערות שהן באות מאיתנו לא מתצפית על העולם. ואנחנו צריכים לוותר עליהם ואז זה נהיה מדע מאוד רזה. המדע לא טוען שיש חוק גרביטציה הוא רק אומר שכל הנתונים שצפינו בהם עד עכשיו מתאימים למצב שבו יש חוק גרביטציה אבל אני לא טוען שבעולם יש חוק גרביטציה כי לא ראיתי אותו. אם אני רוצה להיות אמפיריציסט עקבי אז צריך להיצמד רק למה שראיתי וכל הכללה מדעית הרי פורצת אל מעבר למה שראיתי. אוקיי? כל עקרון הסיבתיות פורץ מעבר למה שראיתי, אף אחד לא ראה אף פעם יחס סיבתי בין דברים. אי אפשר לראות יחס סיבתי, אפשר לראות שזה קורה ואחרי זה זה קורה, איך אתה רואה שזה קרה בגלל? ה'בגלל' הוא לא חשוף לתצפית. אוקיי? אז לכן בעצם באיזשהו שלב נוצר מיום ואחרי זה קאנט ניסו לסייג את האמפיריציזם ולהגיד בתוך האמפיריציזם יש איזשהם מרכיבים רציונליסטיים, אנחנו לא לומדים רק מתצפית זה נאיבי לחשוב שאנחנו רק תצפית טהורה, כל העובדות שאנחנו אומרים על העולם הן תוצאה של תצפית טהורה. טוב ועד היום אנשים מתבחבשים עם העניין הזה, אם כן או לא וכל מיני הגדרות פה והגדרות שמה אבל זה בגדול כל מה שקורה שם לדעתי לא קורה שם כלום חוץ מזה בפילוסופיה של המדע, זאת אומרת זה רק צורות שונות לנסח את הבעיות האלה. עכשיו בתהליך ההיסטורי הזה יש כמה נקודות מאוד מעניינות שמביאות לידי ביטוי את העניין הזה של האם הגדרות מכילות מידע. הנקודה הראשונה זה הראיה האונטולוגית, כמו שאמרתי קודם זה שם שנתן קאנט לראיה הזאת. אנסלם שיצר אותה לא קרא לה ראיה אונטולוגית, לא משנה במיון הקאנטיאני קוראים לזה כך, קאנט זה המאה השמונה עשרה ואנסלם זה המאה השתים עשרה נדמה לי, שהיה הבישוף מקנטרברי, אנסלם מקנטרברי. הוא עבר הרבה גלגולים, לא משנה, נזרק לצרפת וחזר לאנגליה וסבל לא מעט. בכל אופן מה הנקודה שמה? בעצם הוא ניסה להוכיח את קיומו של האלוקים מתוך הגדרה, שזה ממש ביטוי בוטה לרציונליזם. זה בעצם אומר אני אגדיר עכשיו מושג, ואני אראה לכם מתוך ההגדרה שהוא קיים. עכשיו להגיד שהוא קיים, זה כבר לעבור מהרמה של ההגדרה, שהיא תגדיר מה שאתה רוצה, לטענה על העולם. שזה כמובן אם כל חטאת במשקפיים האמפיריציסטיות. זאת אומרת לא ייתכן שאתה מגדיר הגדרה ומתוך זה אתה מסיק את המסקנה שהדבר הזה גם קיים. אין דבר, לא יכול להיות דבר כזה. זה לא יכול להיות, יכול להיות מצב שבו הגדרת משהו ואחרי זה אתה נוכח לדעת שהוא קיים. ראית שהוא קיים, אין בעיה. אבל אתה לא יכול מתוך ההגדרה להסיק את המסקנה שהוא קיים, אתה צריך תצפית בשביל זה. זה לא יכול להיות. עכשיו אנסלם עשה את התהליך הזה, אמרתי במאה השתים עשרה, וזה עוד עמוק בתפיסה הרציונליסטית. במאה השש עשרה הייתה עוד תחנה מעניינת על הציר הזה של המאבק בין רציונליזם לאמפיריציזם, וזה העיקרון של דקארט, הקוגיטו של דקארט, אני חושב משמע אני קיים, מאה שש עשרה שבע עשרה אולי, תחילת השבע עשרה, שדקארט בעצם ניסה להוכיח את קיומו של האדם עצמו ואחרי זה גם את קיומו של אלוקים באמצעים רציונליסטיים, זאת אומרת מתוך הגדרות בלי תצפית. למרות שדקארט גם היה איש מדע, לא רק פילוסוף, גם מתמטיקאי, גם איש מדע, הוא היה איש אשכולות. אבל הוא תפס שגם המדע צריך להתחיל מאיזשהו בסיס רציונליסטי, מה שיום אחרי זה פיתח יותר, הרבה אחרי זה. ולכן הוא חיפש איזושהי נקודת עוגן, איך אני אוכל לדעת משהו על העולם בצורה ודאית. עכשיו תצפית אף פעם לא נותנת לי ודאות. תצפית אולי טעית, אולי פה, אולי זה, אולי שם, אולי פספסת. הוא חיפש משהו שיהיה מבוסס על טיעון לוגי. טיעון לוגי זה אב טיפוס של הוודאות. אם יש לך טיעון לוגי שמוכיח משהו אז זה בטוח, אז זה ודאי. הוא חיפש בעצם איזושהי נקודה ארכימדית שעליה אפשר יהיה לבנות את כל הפילוסופיה ואת כל המדע, והיא תהיה בטוחה. כי אחרת אנחנו כל הזמן נקרקר תרנגולת, זה בעצם מה שהוא חיפש. ואז הוא אמר איך אני אמצא דבר כזה? אז הוא התחיל את המהלך המתודולוגי שלו, כן הוא מטיל ספק בהכול וכולי, התחיל את המהלך המתודולוגי שלו והגיע לטיעון לוגי שהמסקנה שלו היא שהוא קיים. אני חושב משמע אני קיים. עכשיו אנשים לא כל כך מבינים את המשמעות של הטיעון של דקארט. הוא לא סתם, הוא לא היה אחד שהטיל ספק בזה שהוא קיים ואז סוף סוף הוא נרגע, כן כן בסדר אני קיים, אפשר להירגע. לא זאת הבעיה שהטרידה אותו אם הוא קיים או לא. הבעיה שהטרידה אותו זה המאבק בין רציונליזם לאמפיריציזם. דקארט זה תחילת המאה השבע עשרה שזה כבר שיא המרד האמפיריציסטי. הטענה שבכלים רציונליים או רציונליסטיים אתה לא יכול להגיע לטענות על המציאות. המחשבה היא לא כלי להכיר את המציאות. ודקארט זה קומם, כי הוא היה רציונליסט. והוא ניסה להראות שיש דברים על המציאות שאני אוכל להוציא מתוך מחשבה טהורה. ואז הוא מצא את ה"אני חושב משמע אני קיים", את קיומו שלו, שהוא לא הטיל בזה ספק אף פעם. זה לא הנקודה שהיה חסר לו העובדה הזאת האם אני קיים או לא. הוא תהה לעצמו האם הוא קיים או לא קיים, ברור שהוא קיים, הוא מתאר את זה, זה לא ספק אמיתי, זה ספק מתודולוגי. זה ספק מתודולוגי שמטרתו להראות שכן יש דרך להוציא מידע על העולם מתוך הגדרה או מתוך הנחה, מתוך הליך מחשבתי. באיזה מובן הוא קיים? באיזה מובן? אולי זה, נדבר על זה. אנחנו קיימים כי אנחנו פה, או סתם בגלל שכולם חולמים ואתה סתם נדמה לך, לא יודע. נדמה לך אז לא, רק השאלה למי נדמה. מי זה לך? לא יודע. בסדר, עוד רגע, אני אפרט קצת יותר, אני רק שם את זה בקונטקסט. בהקשר הזה, הטענה אני חושב היא בעצם תצפית. נכון. תצפית על המוח שלך, תצפית על ההכרה שלך. לכאורה. ואז זה הצעד הבא שלי. אז זה הפרויקט הקרטזיאני, כן הפרויקט של דקארט, קרטזיוס זה השם הלטיני של דקארט, לכן מערכות צירים קרטזיות זה דקארט המציא אותן. אז הפרויקט של דקארט היה בעצם להוכיח משהו על בסיס הגדרה גרידא. עכשיו השאלה אם הוא הצליח. שאלה מאוד לא פשוטה, אני נוטה לחשוב שלא, אבל אני לא לגמרי בטוח בזה, זה מאוד טריקי. אבל תראו, לכאורה עידו צודק. מה זאת אומרת זה שטויות, ברור שהוא הניח איזושהי הנחה שהיא תוצאה של תצפית. הרי הוא אומר אני חושב, מאיפה אתה יודע שאתה חושב? זה תצפית. אתה צופה על עצמך, שאלו פה קודם האם אני יכול לצפות על עצמי, אמרתי שאני אגיע לזה. אני צופה על עצמי, אני מגיע למסקנה שאני חושב, ואני מסיק מזה את המסקנה שאם אני חושב, אז יש מי שחושב, סימן שאני קיים. הוא עושה איממנאפשך. רגע, זה האיממנאפשך זה עוד רגע, זה אני אסביר את זה. נכון, אתה צודק, אבל אני רק רוצה לעשות את זה בשלבים. כי אתה צופה שהם מדברים עליו זה צופה חושי, וזה כבר לא… לא משנה, לא משנה, אפילו אם זה לא צופה חושי, אבל עדיין יש פה תצפית. אז זה התצפית שהרב מדבר עליה. רגע, שנייה שנייה, שלב שלב. זה בדיוק שני ה… אוקיי, עוד שנייה אחת. אז יש פה תצפית, יש פה תצפית, וכיוון שכך אז מה זה היומרנות הזאת לחשוב שיש פה בעצם הליך רציונליסטי ללמוד על העולם מתוך מחשבה? לא נכון, אתה מתחיל מתצפית. נגיד במיון של קאנט, זה לא מקביל לראייה האונטולוגית, שזה ראייה מתוך ניתוח מושגי, אלא לראייה קוסמולוגית או פיזיקו-תאולוגית. אתה צופה במשהו ואז אתה מסיק את המסקנה שלך על העולם. אבל זה לא נכון. זאת תפיסה לא נכונה של הקוגיטו. למה? כי באותה מידה הוא היה יכול להגיד 'אני הולך משמע אני קיים'. נכון? אם אני הולך, אז סימן שמישהו שהולך קיים, אחרת מי הולך? מה המיוחד ב'אני חושב'? 'אני יושב משמע אני קיים', 'אני עצוב משמע אני קיים'. ברור, אם משהו על עצמי אז בכלל זה גם אמרתי שיש מישהו שעליו נאמרו הדברים, שאני גם קיים. אז איזה מין טיעון דבילי זה? זאת אומרת, טוב, בסדר, אתה מניח שאתה קיים, אז אתה קיים. אוקיי. זה לא הטיעון. זה דווקא 'אני חושב'. 'אני הולך משמע אני קיים' זה לא מעניין. 'אני חושב משמע אני קיים' הוא מעניין, למה? כי כל הטיעון של דקארט בכלל לא היה להוכיח שאם אני חושב משמע אני קיים. זה טריוויאלי. גם אם אני חושב אז אני קיים, וגם אם אני הולך אז אני קיים, אם אני יושב אני קיים, אם אני עצוב אני קיים, זה טריוויאלי. לא זה החידוש של דקארט. החידוש של דקארט היה: אני רוצה אבל הנחה, את ההנחה 'אני חושב' או 'אני הולך' או משהו כזה, שתהיה לא ניתנת לערעור. אם אני יכול להגיע למשהו שאותו אני עושה שעל זה אי אפשר לערער, אז עכשיו אם אני אסיק מזה שאני קיים, גם על זה אי אפשר יהיה לערער. הרי אם אני אומר 'אני הולך משמע אני קיים', יבוא מישהו ויגיד: 'מי אמר שאתה הולך? תודה רבה, אם אני לא יודע שאני קיים, אני גם לא יודע שאני הולך. אתה רוצה להוכיח לי שאני קיים מזה שאני הולך? אני לא יודע אם אני הולך, גם זה ספק אצלי'. הוא חיפש הנחה שאותה אי אפשר לערער. והוא טען שההנחה 'אני חושב' היא הנחה שהיא לא בת ערעור. זה הטענה של דקארט, לא 'אני חושב משמע אני קיים'. 'אני חושב משמע אני קיים' זה כבר המסקנה, זה כמו לפתור את משוואת שרדינגר. החוכמה זה למצוא את משוואת שרדינגר, לא לפתור אותה. לנסח את המשוואה, לגלות שזאת המשוואה הנכונה. זאת אומרת, דקארט בעצם החידוש שלו זה לא ב'אני חושב משמע אני קיים' אלא ב'אני חושב זה הכרחי'. שהטענה 'אני חושב' היא טענה הכרחית. עכשיו, אם תסיק מזה שאני חושב את זה שאני קיים, אז יוצא שגם זה שאני קיים הוא הכרחי. המעבר מ'אני חושב' ל'אני קיים' הוא מעבר טריוויאלי, זה לא החידוש של דקארט, זה ברור. גם אם אני הולך אז אני קיים. בסדר, אם אמרתי משהו על עצמי אז הנחתי שאני קיים, בסדר, זה לא החידוש. החידוש של דקארט זה ש'אני חושב' זה טענה שלא ניתנת לערעור, ממילא אם אני חושב אז אני גם קיים, וגם 'אני קיים' זה אמת שלא ניתנת לערעור. וכאן הוא הגיע לאמת הוודאית. זה עדיין שונה מחשיבה רציונלית. אני חולם זה גם… מחשיבה רציונלית אפשר לכאורה להעביר אותה לסט של חוקים ולתת למחשב לייצר את ההסקים הרציונליים. למה? זה לא תלוי בקיומו של אדם, חשיבה רציונלית. זה משהו מופשט שעומד בפני עצמו. לא, גם זה לא. גם 'אני חושב משמע אני קיים' יכול מחשב לעשות. אבל 'אני חושב' זה בכל זאת משהו סובייקטיבי. כי זה תוצאה של תצפית. מחשב לא חושב במקומי, לא יהיה משמע שאני קיים. לא, כי הוא לא יחשוב. מחשב הוא לא חושב. מישהו שלא חושב לא יכול לעבור את התהליך הזה. לא הרציונליות שבא… לא, מישהו שלא חושב לא יכול לעבור תהליך כזה, כי המחשב הוא לא יצור חושב, אז הוא אף פעם לא ייתן לעצמו דין וחשבון 'אני חושב משמע אני קיים'. זה גם אני לא יכול למשל לעשות את זה על המחשבות שלך, כי באותה מידה כמו שאני מפקפק אם אתה קיים, אני גם מפקפק אם אתה חושב. אני יכול לעשות את זה רק על עצמי. לכן רק בן אדם או רק יצור שיש לו מחשבה יכול לעשות את התהליך הזה של דקארט. רק הוא בעצם יכול להגיע לבסיס. זה לא אומר תמיד שאנחנו בערנות, אנחנו כל הזמן… לא, אז עכשיו אני עוד לא אמרתי מה הטיעון שלו. יש נשימה, יש לנו גם דופק… לא לא, בזה לא, אולי לא, אני מסופק. אתה חושב… בדיוק, זה העניין. כל דבר אתה יכול לפקפק, יש לו את השטן המטעה, אני עוד לא אמרתי פשוט את הטיעון. איך דקארט הגיע למסקנה שזה שהוא חושב זה הכרחי? מאיפה הוא מאושש את זה? כיוון שאם הייתי מפקפק, אם אני מטיל ספק בזה שאני חושב, זאת גם מחשבה. הטלת הספק היא גם מחשבה. אני חושב את הספק הזה, עכשיו יש לי ספק שמא אני לא חושב, זו עצמה מחשבה. נכון? זאת אומרת שאי אפשר להטיל ספק בזה שאני חושב. אני חושב. חושב זו טענה הכרחית. טענה שהיפוכה זה לא עקבי. זו הוכחה בדרך השלילה. אם תניח את ההיפך תיקלע לסתירה. אם תניח שאתה מפקפק בזה שאתה חושב, זו עצמה מחשבה, אז אתה עדיין חושב. בסדר? לכן זו טענה שלא ניתן להטיל בה ספק. או במילים אחרות, כל החבר'ה המצחיקים האלה שאומרים, רגע אולי זה שאני חושב זה דמיון? אולי אני זה דמיון בכלל? דמיון של מי? מי זה שמדמיין אותי? אף פעם לא הבנתי את התהיות הספקניות האלו. אולי אני רק מדמיין את זה שאני קיים? מי זה המדמיין? המדמיין זה אני, אני קיים, מה אתה רוצה? הטענות של השד המטעה, כן השד המטעה של דקארט. זה שאנחנו כשאנחנו ישנים אנחנו לא חושבים ובכל זאת קיימים גם בזמן הזה. למה אנחנו לא חושבים? בטח שאנחנו חושבים. אין לנו את התחושה, את הוודאות. לא, יש לנו אבל תהליכים מנטליים כמו מחשבה, חלום, לא משנה. שמונה שעות שינה מספרים לך, אתה לא מרגיש את זה כמו הטיעונים של דקארט. מה, אתה חווה את החלומות שלך בשינה? זה נגיד ברגע שאתה לא חולם. נגיד ברגע שאתה לא חולם, בסדר? קמתי משינה פתאום, לא קמת משינה אז אתה לא זוכר את החלום. גם בשינה אתה לא זוכר כשחשבת כשהיית ער. זה אחד מהמאה העשרים, אבל נדבר על החוויה כפי שדקארט חווה שינה כשהוא היה ער. כשהוא היה ער. הוא חווה את השינה כשהוא היה ער אתה שואל? כשהוא התעורר. כשהוא התעורר. בסדר, כי כשהוא התעורר הוא לא ידע שדקארט הישן היה קיים. דקארט הישן ידע שדקארט הישן קיים, אבל הוא לא ידע שדקארט הער קיים, כי דקארט הישן לא זכר שדקארט הער חושב מחשבות, הוא רק חולם חלומות. לא קשור. אתה יכול להגיד שדקארט כפונקציה של הזמן קיים ברגע הזה שאני מדבר עכשיו. בסדר, נכון. בדיוק. הוא הוכיח את הקיום שלו באותו רגע שהוא עשה את טיעון הקוגיטו. באותו רגע. כל רגע אחר אפילו ברגע של ערנות זה לא, אתה צריך לעשות את הקוגיטו מחדש. וקיומו של מישהו אחר גם אי אפשר להוכיח את זה כי אני לא יודע אולי אתה לא קיים. אין בעיה, דקארט לא היה לו מטרה להוכיח את זה שאני קיים באמת, לכן אמרתי לכם. היה לו מטרה רק לשים את הרגל בין הדלת למשקוף. זאת אומרת לנסות ולהראות שאפשר להוציא איזושהי עובדה מתוך הגדרות, מתוך הנחות. את העובדה של הקיום שלי ברגע המסוים הזה כשאני עושה טיעון הקוגיטו, זה הכל. והוא המשיך משמה או שרק זה נתן לו את היכולת להגיד אני יכול לחשוב דברים שהם כבר יהיו על העולם? הוא לא עשה את זה. אולי זו המחשבה היחידה שאפשר להגיד על העולם? נכון. הוא לא עשה את זה. הוא טען שאפשר גם מתוך זה, מתוך הבסיס הזה גם להסיק מסקנות באופן לוגי שיש אלוקים. אז הוא ממשיך הלאה. ההמשכים שלו לדעתי חלשים הרבה יותר חלשים. אגב הראיה אונטולוגית הכי הכי להוכיח את קיומו של אלוקים. זאת אומרת אם אני קיים אז סימן שיש אלוקים כי מישהו ברא אותי ויש לו כמה ראיות לקיומו של אלוקים. ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית, כי אם אני קיים אז איך אני קיים, מישהו ברא אותי, סימן שגם אלוקים קיים. ואז אם אלוקים קיים אז מה שהוא אומר לי זה נכון. אז יש מדע ויש, מזה הוא הוציא הכל. ואחרי זה כמובן יש תצפיות. הוא לא יכול להוציא את הפרטים של המדע מתוך זה. רק הוא מוציא את המסגרת. עכשיו שיש מדע ויש לי כלים להכיר את העולם וכולי, עכשיו אני יכול לקחת את הכלים האלה לצפות ולבנות מדע. עכשיו עכשיו מגיע אמפיריציזם, הוא גם היה מדען. אבל הוא היה צריך את המסגרת המחשבתית שבתוכה מתנהל המדע לבסס שיהיה וודאי. הוא לא היה מוכן לקבל דבר שלא יהיה וודאי. אז זה הנקודה שאנשים אולי לא כל כך מבינים בטיעון הקוגיטו של דקארט, בטיעון הזה, שדקארט הפרויקט שלו היה להראות שמחשבה זה לא דבר ריק. שהגדרה או הנחה זה דבר שמכיל מידע. וטיעון הקוגיטו מנסה להראות את זה על מידע מסוים שהוא בחר אותו אולי מידע בנאלי, טריוויאלי, לא משנה שאני קיים ברגע זה שעשיתי את הפרויקט. מה חסר לעומת הרציונליסטים? הוא מראה היתכנות. הוא מראה שיכול להיות דבר כזה שאתה מסיק מסקנה עובדתית מתוך מחשבה. כי הרציונליסטים טוענים לא במקרה שזה לא נכון וזה לא נכון. הם אומרים א-פריורי לא יכול להיות, אין מחשבה לא יכולה לתת לך מידע. ודקארט רצה לשבור את זה. אז הוא אומר מספיק דוגמה נגדית אחת כדי לשבור את זה. אני מראה לך היתכנות. לא בטוח כי זה דוגמה מאוד מיוחדת שהיא מוכיחה רק את עצמה. להגיד כבר שאני יכול רק ממחשבה דברים שמחוצה לי שהם לא רק המחשבה עצמה זה כבר שלב, זו קפיצה משם, קפיצה מאוד גדולה. זאת שאלה גדולה, יכול להיות שזאת עצמה פירכא גם על הקוגיטו עצמו. איך אפשר להפריך את הקוגיטו? מה? איך אפשר להפריך את הקוגיטו? טוב זה דיון שאני צריך לעשות אותו לחוד, אני גם צריך להכין אותו כי זה עדין אני צריך לחשוב על זה ולהתכונן. לא התכוונתי לעשות את זה עכשיו. עכשיו אם תרצו אפשר להתעסק עם זה קצת. הנקודה היא שדיברתי פעם על הספר של רון אהרוני על חתול שאיננו שם. אז המוקד שלו והקוגיטו זה אולי. הדוגמה המרכזית, אבל הוא בצורה מאוד יפה מראה את זה על עוד הרבה סוגיות פילוסופיות. הוא טוען שזה כל הפילוסופיה, זה שכשאני מדבר על עצמי, רק על עצמי לספר ידעתי כמו שאומר המשורר, כשאני מדבר על עצמי, האני והעצמי זה שני אובייקטים. יש את הסובייקט ויש את האובייקט. אני כשאני צופה בעצמי, חשוב מאוד להפריד בין שתי הפונקציות האלה, כי כשאני אחבר אותם אני מגיע לכל מיני מעגלים שמובילים אותי לפרדוקס. ואם אני מדבר בשפה של אני צופה על עצמי, אני צריך להתייחס לזה כאילו שהעצמי במירכאות זה איזשהו אובייקט אחר. אני יכול לצפות גם על עצמי כמו שאני צופה על כל אחד אחר, אוקיי? ואז וכשלא מקפידים על ההפרדה הזאת, מדברים אני רואה את עצמי וגם מחברים את האני עם העצמי ומזהים אותם, שזה בדיוק מה שעושה הקוגיטו. הוא בעצם מזהה את זה. אני חושב משמע אני קיים, כי כשאני אטיל ספק הסימן שאני לא חושב. המטיל ספק זה הסובייקט והמסקנה אתה לא חושב זה האובייקט, האובייקט לא חושב. אוקיי? הקוגיטו הוא דוגמה קלאסית רק לזה. אז הסובייקט קיים? לא, כי כשאתה אומר שהסובייקט קיים אז כבר אמרת משהו שהסובייקט הזה הוא אובייקט. הסובייקט הוא סובייקט, בסדר, זה טאוטולוגיה, סובייקט הוא סובייקט. כשאתה אומר שהוא קיים אז כבר אמרת משהו אחר, אמרת שיש דבר כזה, לא רק תודעה שתופסת, זה גם יש משהו שנתפס בתודעה, אתה מבין? ואז בעצם הקפיצה לשיטתו היא לא חוקית. אני לא בטוח בזה דרך אגב, אני אומר את מה שהוא אומר. זה הדיון בעצם שסביבו נסובה השאלה אם הקוגיטו באמת עשה את העבודה או לא עשה את העבודה. השאלה אם מותר לי לעשות את הקפיצה הזאת, את הזיהוי הזה בין הסובייקט כשהוא עצמו משמש כאובייקט שעליו הוא עצמו צופה. כשכל… מה זה לוגיקה? לוגיקה זה שהמחשבה שלנו דנה בשאלה איך אנחנו חושבים, נכון? אנחנו מנסחים לוגיקה. מה זה אומר אנחנו מנסחים לוגיקה? אנחנו בעצם מסתכלים על עצמנו ובודקים איך אנחנו חושבים. מי זה בודק את זה? הבודק הזה גם הוא משתמש בלוגיקה, נכון? הרי המחשבה שלי היא זו שבודקת את זה. זה חוקי דבר כזה? מותר לעשות דבר כזה? בטח, למה לא? מה הבעיה? מה זה חוקי? איך המחשבה יכולה… כל עוד אין לך מחשבה, אז באיזה כלים תבדוק איך המחשבה עובדת? אתה משתמש באותם כלים שאותם אתה מגלה על ידי השימוש בכלים. הרי אתה, אני לא מדבר על לדעת, אני מדבר על לוגיקה. לוגיקה זה לגלות איך עובדת המחשבה. אני אומר אבל כל עוד לא הצדקת את איך עובדת המחשבה או לא גילית איך עובדת המחשבה, אז באיזה כלים אתה משתמש כדי לגלות את זה עצמו? אני לא מצדיק את זה, אני מגלה את זה, זה כפוי עליי הלוגיקה, אני לא יוצר את זה. אני צופה בעצמי ואני מגלה שאלה חוקים… אתה לא צופה ב… עוד פעם, אם אתה מדבר על תצפית אינטואיטיבית אז בסדר, אז זה אותו אירוע כמו הקוגיטו. אבל התפיסה הייתה, התפיסה של אלה שמעוררים את השאלה הזאת, לא, אני לא צופה בעצמי, אני חושב איך יכולה להיות לוגיקה. זה לא תצפית, זה הליך חשיבתי. אז אתה עושה פרכה לוגית על זה שאי אפשר אבל להוכיח את הלוגיקה. הפרכה שאתה מדבר עליה על הצפייה בלוגיקה גם היא פרכה לוגית. מה זאת אומרת? באת ואתה אומר שאתה מגדיר את ההגדרה בעזרת ההגדרה שאותה אתה מגדיר, אז אתה עושה פרכה לוגית שהיא עצמה משהו, אז אתה לא יכול להשתמש גם בזה. לא, אני יכול כי לשיטתך אתה משתמש בלוגיקה אבל לוגיקה אוסרת דבר כזה. אני לא יודע מה לוגיקה, אני לא יודע כלום, אבל אני יכול להראות שהשיטה שלך לא עקיבה. בדיוק, אתה לא עקיב. זה מה שאני אומר. אז מה? גם טיעון כזה להראות שאני לא עקיב ולהראות חוסר עקביות הוא לוגי. זאת אומרת לדחות משהו בגלל חוסר עקביות זה גם לוגיקה. אוקיי, אז לשיטתך אתה לא יכול להראות לשיטתי. בסדר, מצד שני יש פה בכל זאת איזושהי בעיה. נכון שאתה לא יכול לעצור אותה. לא בעיה עם כלום. נכון, זה הטענה שבסופו של דבר ספקן אתה לא יכול להגיד כלום פשוט תשתוק. זה המסקנה מדיונים מהסוג הזה. אבל אני אומר שהטיעון הקוגיטו זה בעצם היה הפרויקט שלו. עכשיו הדוגמה העוד יותר חזקה ויותר קדומה של המאה ה-12 זה הראיה האונטולוגית. הראיה האונטולוגית לקיומו של אלוקים גם היא בעצם ראיה ושמה זה בעליל כזה, שמה לא צריך את כל מה שהסברתי עכשיו, זה על השולחן הוא עושה את זה. זאת אומרת הוא לוקח הגדרה ומוציא מתוכה מסקנה שאלוקים קיים. אתן לכם ככה קצת לטעום את הטיעון הזה. הוא ספג הרבה בליסטראות ובעיניי זה, אני אדבר על זה בשיעורים הקודמים, בעיניי זה ממש טקסט מופתי, אחד הטקסטים המופתיים בתולדות הפילוסופיה לדעתי. כל משפט, כל משפט הוא מדויק. אני עכשיו באתר שלי יש מחברת שעוסקת בזה, הראשונה, כן. אז הוא אומר ככה: לפיכך אלוקיי, אתה נותן בינה לאמונה, תן לי, זה מפרוסלוגיון כן, של אנסלם. לפיכך אלוקיי, אתה נותן בינה לאמונה, תן לי ככל שתמצאני ראוי לכך להבין. ושאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים. זה פתיח שהוא תפילה, כן, תפילה לפני שאתה ניגש להוכיח את קיומו של אלוהים אתה מתפלל אליו. אז על זה כולם צחקו על אנסלם, למי אתה מתפלל? עוד לא הוכחת שהוא קיים בכלל? זאת אומרת אתה בעצם לא ישר. אתה מניח את זה שהוא קיים עוד לפני שהוכחת אותו. לא באת, לא באת דף חלק לעניין. זה לדעתי ביקורת לא נכונה, זה א', אבל היא גם לא עניינית. מה אכפת לך אם אני לא ישר? תבדוק את הטיעון שלי. זה כמו אנדרו ויילס, כן, שהוכיח את השערת פרמה. כן? אז לפני שהוא השקיע בזה שנים רבות, לקח סיכונים עצומים מבחינת הקריירה האקדמית שלו, וישב שנים על הדבר הזה, השקיע שנים עד שהוא הגיע להוכחה. בסדר, אני שואל האם כשהוא ניגש לעניין הזה הוא האמין שהשערת פרמה נכונה? או שהוא היה דף חלק? או שכן או שלא. נדמה לי שברור שכן. אין ספק שכן. מי שמשקיע את כל הקריירה, מסכן את כל הקריירה האקדמית שלו על הדבר הזה ושנות עבודה, לא יכול להיות שהוא לא האמין שזה נכון. אז מה? מה אכפת לי אם הוא האמין שזה נכון או לא האמין שזה נכון? תבדוק את ההוכחה. אם ההוכחה עובדת אז זה בסדר גמור, ואם יש פירכה בהוכחה אז לא. מה אכפת לך מה הייתה נקודת המוצא שלו? מה הייתה המוטיבציה שלו? בדיוק אותו דבר. אז על אנסלם כולם צוחקים ולאנדרו ויילס כולם מוחאים כפיים. מה ההבדל? גם שם לא היה צריך להיות- לא, אבל בדקו את ההוכחה. לא צחקו עליו אתה לא ישר וזרקו אותו. כולם מבינים שאם מישהו מציג הוכחה תבדוק אם ההוכחה הזאת תקפה או לא. מה אכפת לך אם הוא כן ישר או לא ישר? והוא גם ישר, זה גם לא נכון שהוא לא ישר. אבל אפילו אם הוא לא ישר מה אכפת לך? תבדוק את הטיעון שלו. הוא מעלה טיעון, תבדוק את הלוגיקה, זה הכל. חוץ מזה שזאת גם לא נכונה הביקורת הזאת. זה לא נכון שהוא לא ישר. זה לא חוסר יושר. הוא מאמין באלוהים והוא אומר תן בינה לאמונה. הוא רוצה את האמונה שלו לבסס שהיא תהפוך להיות משהו שהוא חלק מהבינה. הוא לא אומר שהוא לא מאמין או שהאמונה שלו תלויה בזה שהוא יקבל הוכחה. הוא מאמין גם בלי זה. מה הבעיה? אנחנו מאמינים בהרבה דברים שאין לנו הוכחה עבורם. כל אחד מאיתנו, כולל גדולי האתאיסטים. הם מאמינים בזה שאין אלוהים, אין להם הוכחה לזה שאין אלוהים. בסדר, הם מאמינים בזה שאין אלוהים. גם בנוסף לזה כשהוא כתב את זה הוא כבר סיים את ה- הוא כבר היה אחרי ההוכחה. לא, הוא כאילו מתעד קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, התפללתי, אמרתי לקדוש ברוך הוא תן לי בינה לאמונה ועכשיו ניגש להוכיח והוא נתן. זה כאילו תיאור כרונולוגי של מה שהוא עבר באותו בוקר. כמובן שלא, זו בנייה ספרותית של הטקסט. ולכן אני אומר יותר מזה, כיוון שזו בנייה ספרותית של הטקסט ולא סתם תיאור, הוא לא כותב פה צחצח שיניים. הוא רק כותב שהוא התפלל. למה? כי זה לא- הוא גם לא התפלל, זו לא הנקודה. הטקסט בנוי ככה שהוא נפתח בתפילה כי הוא בא להגיד לך בדיוק את זה, שאני יוצא מנקודת מוצא של אמונה ואין בזה שום בעיה, בניגוד למה שכולם יצחקו עליי מאות שנים אחר כך. אין שום בעיה בזה שיצאתי מנקודת מוצא של אמונה, אין בזה שום דבר שהוא לא עקבי. טוב, אז זו פרשייה אחרת. ואז הוא אומר ככה: עכשיו הוא מתחיל את ה- כן, אז זו התפילה. משפט הבא: ואומנם מאמינים אנו כי הנך דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. שים לב, מאמינים אנו. מה אתה קופץ? חכה, קודם כל תראה מי זה קיים ואז תסביר לי מי הוא. אתה קודם כל מסביר לי מי הוא ואז אתה תוכיח את זה? לא, עוד פעם לא נכון. בשביל להוכיח את קיומו של אלוהים צריך להגדיר מי זה אלוהים שאת קיומו אנחנו מוכיחים. נכון? דיברנו על זה בשנה שדיברנו על הוכחות לקיומו של אלוהים, לא זוכר מתי זה היה כבר, לפני שנה-שנתיים אולי, שנה, לא זוכר. אמרתי שכל הוכחה לקיומו של אלוהים מניחה איזושהי הגדרה של אלוהים. אצל אנסלם זה על השולחן. בגלל שהוא היה פילוסוף כל כך טוב, הרבה יותר טוב מכל אלו שצוחקים עליו, אז הוא ידע שאתה צריך להתחיל את התהליך בהגדרה. כאן הוא מגדיר, הוא אומר מאמינים אנו. כן, תן לנו להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים. ועכשיו הוא מסביר במה אנחנו מאמינים, ואז הוא יוכיח שבאמת הוא כזה כפי שאנו מאמינים. איך אפשר להגיד את זה יותר ברור? לא, הוא יוכיח את החלק ממה שהם מאמינים עליו. מה? זה לא מוכיח את כל הכזה שהוא מאמין עליו. למה? זה הוא מוכיח את מה שהוא מאמין. אומר ואומנם מאמינים אנו כי הנך דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. זה ההגדרה של אלוהים. את זה אני אוכיח לכם שאובייקט כזה קיים. בזה אני מאמין ואת האמונה- הוא לא הביא את כל השילוש, השילוש שהוא טוב. זו בדיוק הנקודה. הוא מגדיר פה את אלוהים לצורך הטיעון, הוא לא מגדיר את אלוהים הנוצרי. הוא מגדיר את אלוהים לצורך הטיעון. זו בדיוק הנקודה. לכן זה טקסט מאוד מדויק ברמה הפילוסופית. הוא פותח בתפילה בכוונה, ואחר כך הוא מביא את ההגדרה מה זה אלוהים, ועכשיו הוא מראה שמתוך ההגדרה הזאת הוא יכול להוכיח שאלוהים קיים. וזה פסגת ה- הנה זה הרציונליזם בטהרתו. הוא לוקח את ההגדרה, ומתוך ההגדרה הוא מראה שחייב להיות שאלוקים קיים. וזה אומר שבתוך ההגדרות יש מידע. לכן ראיה אונטולוגית זה בתמצית הרציונליזם. מה שבתוך הגדרות יש מידע. אז זה אומר ככה, מה הראיה? זה רק בשביל ככה לטעום מזה. "או שמא אין בנמצא טבע כזה? שהרי אמר נבל בלבו: אין אלוהים". יכול להיות שבעצם אולי לא. בזה אנחנו מאמינים, שאלוקים הוא יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. זאת ההגדרה. עכשיו הוא מציב את השאלה. שימו לב, כל שלב: תפילה, משפט הבא זה הגדרה, משפט הבא זה שאלת הדיון, שאלת המחקר. האם האמונה הזאת נכונה או לא? בזה אנחנו מאמינים, זאת עובדה. עכשיו השאלה אם זה נכון או לא נכון, זאת שאלת המחקר. "שהרי אמר נבל בלבו: אין אלוהים". יש תזה ויש אנטי-תזה. עכשיו אני רוצה לבדוק שתי היפותזות, אני רוצה לבדוק איזה מהן נכונה. אז צריך להעמיד אותם זו מול זו. או שאין אלוהים או שיש אלוהים, שתי היפותזות. אז זה שאלת המחקר. זה המשפט הבא. "אך אין ספק", ועכשיו מתחיל הטיעון. לכאורה זה ממש מובנה, אבל הוא משתמש בדברים האלה עצמם בטיעון, זה פשוט טקסט נהדר. באמת, זה בנוי בצורה נפלאה. "אך אין ספק שאותו נבל עצמו, בשומעו מה שאמרתי, הווה אומר: דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת", המושג הזה דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, מבין מה שהוא שומע. כי אחרת הוא לא יכול להגיד שהדבר הזה לא קיים אם הוא לא מבין. אם הוא אומר משהו עליו, בין אם הוא אומר שהוא קיים בין אם הוא אומר שהוא לא קיים, הוא צריך להבין מהו המושג שעליו הוא מדבר. אז גם הוא מבין את המושג דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. בזה עוד לא אמרנו כלום, נכון? זה רק הגדרות וטיעונים שאין תצפיות בינתיים, נכון? הכל זה הגדרות. המושג הזה מזכיר את מושג האינסוף. עכשיו, אצל המתמטיקאים האינסוף זה לא קיים, זה גבול, זה באמת משהו שאתה רק שואף אליו. אנסלם יגיד שהאינסוף כן קיים. כאיזו אידיאה, אידיאל כלשהו, כן? בעולם האידיאות, אבל כן. אחרת לא היינו יכולים לחשוב עליו. אבל זה פרשייה אחרת. כי הקדוש ברוך הוא גדול ממנו אין להעלות על הדעת, בעצם זה להגיד אינסוף. באמת בשפה של הסכולסטיקה של ימי הביניים זה משמעות הביטוי להגיד שהקדוש ברוך הוא אינסופי. מתמטיקאים של היום יכולים להגיד: הקדוש ברוך הוא גדול מכל דבר שאנחנו מכירים. זה אמירה יותר זהירה להגדיר את אותו דבר באופן יותר זהיר. הם לא אומרים שהוא אינסופי באופן פוזיטיבי, אלא שהוא לא סופי. וגם תארים שליליים במובן מסוים, כן? זה אמירה מה הוא לא, לא מה הוא כן. אז הוא אומר, אז הנבל מבין משהו שהוא שומע. ואז הוא אומר: "ומה שהוא מבין ישנו בשכלו". זה הגדרה. מה שאתה מבין נמצא אצלך בשכל. "אפילו אינו מבין שאותו דבר מה ישנו בממש". לא אמרתי שהוא ישנו בעולם, אבל בשכלו הוא ישנו. זה קצת כמו הקוגיטו, כן? זאת אומרת, אם הוא מבין את המושג דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, אז המושג הזה יכול לשכון בשכלו, כן? "שכן עניין אחד הוא שדבר ישנו בשכל, ועניין אחר להבין שהדבר ישנו". שני דברים שונים. "שהרי באמת כשצייר חושב מראש מהו עומד ליצור, אותו דבר ישנו בשכלו" למרות שהציור עוד לא קיים, אבל זה ישנו בשכלו. "אבל עדיין אינו חושבו כיש ממש, שהרי טרם יצרו". שימו לב, הוא אומר זו נקודה מאוד עדינה והרבה מהמבקרים שלו פספסו את זה. הצייר לא, הוא לא אומר פה עכשיו אבל עדיין הוא לא קיים הציור. הוא אומר הציור הזה אפילו עדיין לא נמצא בשכל שלי כיש קיים. אני לא חושב אותו כיש קיים, לא שהוא עדיין לא קיים. אנסלם מפריד בין שתי צורות מחשבה, לא בין משהו שקיים לבין משהו שנחשב, אלא בין שני סוגי דברים שנחשבים. יש דברים שנחשבים שנמצאים במחשבה כרעיון, ויש דברים שנמצאים במחשבה כיש קיים, שהמחשבה שלי תופסת את זה שהדבר קיים. זה קורה רק כשהציור באמת קיים, נכון? רק אז אני תופס אותו כאובייקט קיים. אבל לפני שהציור קיים, אז הצייר רק חושב אותו כקיים? כן, אז אשליה. אבל אני אומר, כרגע מדבר על הציור, אז הוא אומר כשהציור קיים, אז הטענה היא לא רק שהציור קיים, אלא כשאני חושב אותו אני חושב אותו כיש קיים. כשהצייר תכנן אותו מראש לפני שהוא היה קיים, אז הצייר החזיק את האידיאה של הציור, אבל הוא לא תפס את הציור כיש קיים. זה שתי צורות מחשבה. זה שני אובייקטים שנמצאים במחשבה. הוא לא משווה בין הדבר שקיים לבין הדבר במחשבה, אלא הוא משווה בין שני אובייקטים במחשבה. יש אובייקט במחשבה שהוא האידיאה במחשבה ויש את האובייקט שנמצא במחשבה כיש קיים במחשבה. בסדר? זה השוואה בין שני אובייקטים שבמחשבה. הרבה מאוד מהעירורים על הראיה הזאת נופלים מתוך ההגדרות שאני אומר עכשיו, אבל אני לא יכול להיכנס, אני רק מנסה להראות לכם את צורת החשיבה. "אבל אחר שכבר ציירו, אותו דבר גם ישנו בשכלו והוא גם מבין שהוא ישנו בממש". לא שאחרי זה הוא ישנו בממש, אחרי שהוא צייר אותו אז הוא ישנו. הוא טוען שההבנה שלו לגבי הדבר היא הבנה מסוג שונה. מה שקיים בראש שלו עכשיו זה לא מה שהיה קיים בראש שלו לפני שהדבר קיים. כי עכשיו מה שקיים בראש זה תפיסה של אובייקט קיים, לא רק תוכנית של ציור היפותטי. אוקיי? שכן הוא יצרו. חייב איפה גם הנבל להשתכנע כי למצער בשכל יש דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. נכון? זה גם הנבל צריך להסכים, הוא רק אומר שבעולם האלוקים לא קיים, אבל בשכל אלוקים קיים, אותו דבר שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. נכון? מה אתה עושה? אם כבר, שהרי הוא מבין דבר זה כשהוא שומע, ומה שמובן נמצא בשכל. אך אותו דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת בוודאי אינו יכול להיות בשכל בלבד. זה הפאטש. אז אתה מסכים שבשכל ישנו, אבל זה לא יכול להיות, כי אם זה ישנו בשכל, אז אני אומר, הרי דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת והוא גם קיים, גם יכול להיות קיים בשכל, נכון? גם אם הוא לא קיים, לא משנה, אתה אתאיסט, אבל יכול להיות קיים בשכל. וזה יותר גדול מאלוקים שלא קיים, שקיים בשכל, מהרעיון של אלוקים שלא קיים שקיים בשכל. אז זה אומר שאלוקים שלא קיים, שנמצא בשכל, הוא לא היש הגדול ביותר שניתן להעלותו על הדעת, כי אני יכול להעלות על הדעת אלוקים שהוא אינסופי והוא גם קיים. אז זה אומר שהגעתי לסתירה, כי אני חשבתי שקודם החזקתי בראשי את האובייקט שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, אבל הראיתי שדווקא האובייקט ההוא יש אובייקט גדול ממנו שאני יכול להעלות אותו על הדעת, אז הוא לא האובייקט הנכון, הגעתי לסתירה. סימן שההנחה שאלוקים לא קיים מובילה לסתירה, סימן שאלוקים קיים. טוב, עכשיו הרבה הרהורים, לא משנה, מי שרוצה יקרא, אני ניסיתי באמת די בפירוט לנתח את זה במחברת הראשונה באתר. אבל מה שניסיתי להראות זה איך אנסלם לקח הגדרה, היש שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. זו הגדרה. אפילו שימו לב, זה מנוסח בצורה מודרנית, זהירה. הוא לא אומר יש אינסופי. הוא אומר יש שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. הוא מנסח את זה בשפה שלילית, ממש כמו אינסוף פוטנציאלי של המחשבה המתמטית המודרנית. אוקיי? הוא לא אומר יש אינסופי. הוא אומר יש כזה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. בסדר? גדול כרצוננו בשפה מודרנית. אוקיי? והוא אומר אם זה כך, אז אני יכול מזה עצמו בלי שום תצפית להוכיח שיש כזה גם צריך להיות קיים, ולכן הוא קיים. אז זה מהלך רציונליסטי קלאסי, כי אני בעצם מניח משהו ומתוך זה אני גם מוכיח טענה על העולם שאובייקט כזה גם קיים בעולם. כמו עם הפיזיקה, שהחשבון הווקטורי גם מתאר את העולם, או הגיאומטריה גם מתארת את העולם. זה מהלך רציונליסטי קלאסי. וזה כנראה אומר שאיפשהו בדרך, וכאן צריך ניתוח הרבה יותר מפורט, אבל איפשהו בדרך בעצם נכנסה, נכנס משהו שהוא הניח הנחה על העולם, זה לא קורה באמת רק מתוך הגדרה. ואני טוען שזה איזושהי תצפית בעיני השכל. יש פה כן איזושהי תצפית, וגם בקוגיטו יש איזושהי תצפית. נכון, זה לא תצפית בחושים, אבל זה תצפית בעיני השכל. כי אחרת באמת אי אפשר היה להגיע למסקנה הזאת. אבל אם אנחנו מקבלים את הרציונליזם כמשהו שהוא לא רק הגדרה אלא תצפית, וכאן אני.