הרב דר מיכאל אברהם – היחס בין הלכות לבין מאפיינים עובדתיים, כבסיס להבנת מידות הדרש מתוקן – Amitai Hoze
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- רבי זושא מאניפולי ומימוש העצמיות
- התורה כרצף אותיות ושמותיו של הקדוש ברוך הוא
- אש שחורה על גבי אש לבנה וצירופי אותיות
- בראשית, יום אחד, האור הגנוז ואחדות מול פירוד
- ויצא: יציאת יעקב, גלות, סולם, תפילת ערבית ובניין מתוך חושך
- ויחי: אפרים ומנשה, סילוק שכינה, ברכות ושכם אחד
- האבנים שנעשו אבן אחת וכוח האחדות
- הארון: חצאי מידות, שברי לוחות ותוכו כברו
- במדבר: מניין, דגלים, שבט לוי ומקומו של היחיד
- הסתר פנים, אמת ושקר אצל לבן והרמח"ל על הנהגת הייחוד
- פרשיות פתוחות וסתומות: הרמב"ם, הרא"ש וצורת חית
- ויחי: פרשה סתומה, “חסד ואמת” וארץ ישראל
- הלכות סת"ם: אותיות זעירות, קולמוס ודיוק צורת האות
- וישב: שלווה של צדיק, רוגזו של יוסף, בור והשגחה
- המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו
- וישלח: מפגש עם עשו, יראה, תפילה-דורון-מלחמה וגאולה
- מצוות צריכות כוונה: מעשה מצווה וקיום מצווה
- הלבנון: בית המקדש, משה רבנו ונחש הנחושת
- ביכורים, הכרת הטוב וחודש אלול
- איש ואישה: שכינה ביניהם ואש אוכלתן
- סוכה: צילא דמהימנותא, ענני הכבוד והאושפיזין
- קריאת שמע של ערבית: צאת הכוכבים, כהנים ומשמרות הלילה
סיכום
סקירה כללית
רבי זושא מאניפולי בוכה על ערש דווי מפני שאינו מפחד שיישאל למה לא היה משה רבנו או אברהם אבינו, אלא מפני שיישאל “זושא, למה לא היית זושא” ועל כך אין לו תשובה, ומתוך כך נקבע שהקדוש ברוך הוא מבקש מכל אדם לממש את הכוחות, הכישרונות והקשיים שקיבל ולא לחקות אחרים, עד שהשאלה בסוף החיים היא אם היה הוא וניצל את מתנות הבורא. התורה נתפסת כחיות פנימית וכמציאות שמחדשת את העולם בכל רגע, כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא ברובד פנימי, והיא קשורה לאחדות “יום אחד” ולאור הגנוז שנגנז בתורה, ולכוח האחדות שמתקן פירוד, גלות והסתר פנים. לאורך הדברים מובאות דרשות ופסוקים מרש"י, הרמב"ן, הזוהר, הרמח"ל ורבי חיים מבריסק, לצד הלכות סת"ם בפרשיות פתוחות וסתומות וצורת האותיות, ותיאורי פרשיות ויצא, וישב, וישלח, ויחי ובמדבר, עם דגשים על גלות ושכינה, אמת מול רמייה, ענווה בתורה, אחריות ללימוד תורה, שלום בית, אמונה בסוכה, וזמני קריאת שמע של ערבית לפי משמרות הלילה.
רבי זושא מאניפולי ומימוש העצמיות
רבי זושא מאניפולי אומר שהוא מפחד שיישאל “זושא, למה לא היית זושא” ולשאלה הזו אין לו תשובה. הקדוש ברוך הוא לא מבקש מאדם להיות מישהו אחר אלא להיות הוא באמת, וכל אחד קיבל כלים, כישרונות, יכולות וגם קשיים. התפקיד הוא לא להסתכל על הדשא של השכן ולא לחקות אחרים אלא להוציא מהמקום שניתן את המקסימום, והשאלה בסוף הימים היא האם האדם ניצל את המתנות שהבורא נתן לו. הגמרא במסכת קידושין אומרת “שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך” כדי שהתורה תהיה חיות פנימית שמלווה את האדם בכל רגע ורגע, ונאמר “יהי רצון שנזכה כולנו לממש את השליחות המיוחדת שלנו בעולם הזה מתוך שמחה וטוב לבב.”
התורה כרצף אותיות ושמותיו של הקדוש ברוך הוא
הרמב"ן אומר שבמקור התורה הייתה רצף אחד של אותיות שניתן לקרוא כשמות הקדוש ברוך הוא או כסיפורים, ומשה רבנו כתב את התורה “כמו סופר שמעתיק מכתב” וכ”כמעתיק מספר קדמון” כאשר הקדוש ברוך הוא אומר לו את המילים ומשה כותב. הרמב"ן אומר שמשה רבנו רואה את האותיות רצופות ומחלק אותן למילים לפי מה שנצטווה מפי הגבורה, וזהו סוד גדול שהתורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואפילו “בראשית ברא אלוהים” וסיפורי האבות הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא רוצה שהתורה תינתן בדרך של סיפורים כדי ללמוד מוסר והנהגות טובות, אך ברובד הפנימי הכל שמות קדושים.
אש שחורה על גבי אש לבנה וצירופי אותיות
המדרש אומר שהתורה הייתה רשומה באש שחורה על גבי אש לבנה, כשהאש הלבנה היא הרקע והאש השחורה היא האותיות. האותיות הן הכוחות שבהם נברא העולם, ומי שיודע לצרף את האותיות של התורה יכול לעשות פלאות, כפי שנאמר על בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ. התורה מוצגת כמציאות העכשווית של העולם, והקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית על ידי האותיות של התורה, ולכן התורה נקראת תורת חיים ומקור החיים של כל הנבראים. כל מי שעוסק בתורה לשמה מתחבר לשמותיו של הקדוש ברוך הוא והופך להיות חלק מהמציאות האלוקית הזו, והעמל הוא להעמיק בקשר שבין האותיות למציאות ובין המילים לשמות הקדושים כדי “לגלות את כבוד השם בעולם דרך התורה הקדושה.”
בראשית, יום אחד, האור הגנוז ואחדות מול פירוד
נאמר “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ” ו”ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד,” ורש"י שואל למה כתוב “יום אחד” ולא “יום ראשון” והתשובה היא שביום הראשון הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ואפילו המלאכים עוד לא נבראו. ביום השני מופיע הפירוד ב”יהי רקיע… ויהי מבדיל בין מים למים,” ושם מתחיל המספר שני. מטרת האדם היא לקחת את עולם הפירוד של ימי המעשה ולהחזירו לאחדות של “יום אחד,” והזוהר הקדוש אומר שהאור של יום ראשון נגנז לצדיקים לעתיד לבוא והוא נגנז בתורה, כך שלימוד תורה מחבר לאור הגנוז ול”יום אחד.” נאמר “יהי רצון” לראות את האור הזה בכל מעשי הידיים ולזכות לשנה טובה ומתוקה של התחדשות בתורה וביראת שמיים.
ויצא: יציאת יעקב, גלות, סולם, תפילת ערבית ובניין מתוך חושך
היציאה של יעקב מבאר שבע משפיעה על התושבים והם מרגישים שהזיו וההדר הסתלקו, ונאמר שיש זמנים שבהם האדם חייב לצאת לגלות כדי לבנות את עצמו ולתקן עולמות רחוקים. יעקב הולך לחרן לבית לבן הארמי כדי להוציא ניצוצות קדושים ולהקים את השבטים, והגמרא במסכת מגילה אומרת שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ולכן גם ביציאת יעקב נאמר “והנה אנכי עמך.” חלום הסולם מלמד שכאשר האדם בארץ למטה בתוך קשיים וניסיונות, הראש צריך להגיע השמימה ולהיות מחובר למקור העליון. התורה אומרת “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש,” חז"ל אומרים שזה היה הר המוריה, ויעקב אבינו תיקן שם תפילת ערבית שמסמלת חושך וגלות, ובחושך הוא מגלה שזה “שער השמיים,” ונקבע שגם בחרן ובקושי אפשר לבנות בית נאמן בישראל מתוך ההבטחה “והנה אנכי עמך.”
ויחי: אפרים ומנשה, סילוק שכינה, ברכות ושכם אחד
נאמר “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה” ויוסף בא עם מנשה ואפרים, ויעקב אומר “ועתה שני בניך… לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.” יעקב מזכיר “מתה עליי רחל” וקבורת רחל בדרך אפרת היא בית לחם, ושואל המדרש על “מי אלה” שראה ברוח הקודש שעתידים לצאת מהם רשעים ונסתלקה ממנו שכינה. יעקב מחבק ומנשק ומברך ב”המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים,” ומשכל את ידיו ומניח את ימינו על אפרים הצעיר, ויוסף אומר “לא כן אבי כי זה הבכור” ויעקב משיב “ידעתי בני ידעתי… ואחיו הקטן יגדל ממנו.” נאמר “בך יברך ישראל לאמור ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה,” ולבסוף “ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.”
האבנים שנעשו אבן אחת וכוח האחדות
נאמר שכל אבן רצתה שהצדיק יניח עליה את ראשו כדי להתקדש בקדושת התורה ובקדושת האמונה של יעקב אבינו, וכשנעשו אבן אחת הדבר מלמד שכל הכוחות בעולם צריכים להתאחד למטרה אחת של עבודת השם. כשכל הכוחות מאוחדים שורה השכינה, ולכן נאמר “והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים,” והאבן נעשית בית אלוהים כשהיא מאחדת את הריבוי והמחלוקת לאחדות אחת גדולה. המסר נקשר ליציאת יעקב לחרן בכך שהוא לוקח איתו כוח אחדות למקום של חושך ומחלוקת אצל לבן.
הארון: חצאי מידות, שברי לוחות ותוכו כברו
בארון נאמר “וחצי אורכו… ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו,” וכל המידות חצאי מידות כדי ללמד שמי שרוצה לזכות לתורה צריך להרגיש תמיד חסר וחצי ובעל מה להשלים ומה ללמוד. נאמר “לוחות ושברי לוחות מונחים בארון” והשברון מוגדר ככלי. הפסוק “וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו” מובא עם הגמרא ביומא בשם רבא: “כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם,” והאדם נמשל לעץ המצופה זהב מבפנים ומבחוץ כך שהלב טהור כמו המעשים בחוץ ויש התאמה מלאה בין פנים לחוץ. נאמר שזו הדרך להיות “ארון לברית השם” ולהחזיק את התורה באמת ובתמים, ונחתם בבקשה לזכות לענווה וטהרה.
במדבר: מניין, דגלים, שבט לוי ומקומו של היחיד
פרשת במדבר פותחת את חומש הפקודים והקדוש ברוך הוא מצווה את משה למנות את בני ישראל “מתוך חיבתן לפניו” כפי שמסביר רש"י. המניין הוא הכרה בערכו של כל יחיד ויחיד, לכל אחד מישראל יש אות בתורה ויש לו מקום במחנה. התורה מתארת את סדר הדגלים סביב אוהל מועד כסדר שמלמד הרמוניה כשכל אחד יודע את תפקידו ומכבד את חברו. שבט לוי נמנה בנפרד ותפקידו לשרת בקודש, ובכך מודגשת חשיבות לימוד התורה ועבודת השם בתוך המארג הכללי.
הסתר פנים, אמת ושקר אצל לבן והרמח"ל על הנהגת הייחוד
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן של הסתר פנים כך שלא תמיד מה שנראה הוא האמת המוחלטת. בפרשת ויצא יעקב אבינו הוא “איש אמת” והוא מגיע ללבן הארמי “אבי אבות הרמאים,” וכל השהות אצל לבן היא שיעור בהתמודדות עם עולם של שקר. לבן מרמה בהחלפת רחל בלאה ובהחלפת המשכורת “עשרת מונים,” ויעקב לא נשבר ונשאר דבוק באמת מפני שהוא יודע שמעל לבן יש בעל הבית לעולם. הרמח"ל מסביר שהנהגת הייחוד של הקדוש ברוך הוא מנהלת את העולם גם כשנראה שהרשעים מצליחים, ובסופו של דבר האמת תצא לאור. יעקב שומר על מצוותיו “עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי,” והדבר מוגדר ככוח היהודי בכל הדורות לדעת שהעולם פרוזדור זמני והאמת נצחית.
פרשיות פתוחות וסתומות: הרמב"ם, הרא"ש וצורת חית
נושא פרשיות פתוחות וסתומות מוגדר כמורכב וחשוב בהלכות ספר תורה תפילין ומזוזות. שיטת הרמב"ם התקבלה להלכה בקרב עדות המזרח כפי שפסק מרן השולחן ערוך בסימן ל"ב, והרמב"ם בפרק ח' מהלכות ספר תורה מגדיר פרשה פתוחה ככזו שמתחילים בתחילת השורה לאחר שסיים את הקודמת באמצע השורה והשאיר את שארית השורה פנויה. הרמב"ם מגדיר פרשה סתומה ככזו שמתחילים באמצע השורה לאחר רווח של תשע אותיות מהפרשה הקודמת שהסתיימה באותה שורה. הרא"ש חולק וסובר שפרשה סתומה היא דווקא כשיש רווח בתחילת השורה והפרשה מתחילה מן האמצע והלאה, והמחלוקת יוצרת קושי כי שינוי בין פתוחה לסתומה מעכב ופוסל את הספר. הפוסקים המציאו “צורת חית” כרווח שמתחיל בסוף שורה אחת וממשיך בתחילת השורה הבאה כדי להיחשב סתומה לכל הדעות, ונאמר שלמעשה דעת מרן השולחן ערוך היא כדעת הרמב"ם ולכן נוהגים כך רוב סופרי הסת"ם הספרדים בעוד רבים מהאשכנזים מחמירים לחוש גם לדעת הרא"ש.
ויחי: פרשה סתומה, “חסד ואמת” וארץ ישראל
רש"י שואל למה פרשת ויחי סתומה ללא רווח כלל בין סוף ויגש לתחילתה, והוא אומר שכיוון שנפטר יעקב אבינו “נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד” שהתחילו המצרים לשעבדם, ודבר אחר שיעקב ביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו. נאמר שיש קושי כי כתוב “ויחי יעקב” ושבע עשרה השנים במצרים מתוארות כטובות בנחת ובדרך התורה, ונאמר שהתורה מלמדת שמתוך קדושת יעקב בשבע עשרה השנים הללו בניו קיבלו כוח לעמוד בשעבוד ובגלות שאחר כך. יעקב מבקש מיוסף “ועשית עמדי חסד ואמת” ורש"י אומר שחסד עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום, והוא מבקש “אל נא תקברני במצרים” מפני ש”סופה של מצרים להיות לקה” והמתים ירחשו עד שיגיעו לארץ ישראל בתחיית המתים והוא אינו רוצה צער גלגול מחילות. יוסף נשבע להעלותו למערת המכפלה, והדבר מסמל קשר נצחי של עם ישראל לארץ ישראל שגם בגלות מצרים עיניהם ולבם נשואים אל ארץ האבות.
הלכות סת"ם: אותיות זעירות, קולמוס ודיוק צורת האות
נאמר בהלכות סת"ם בסימן ל"ב שצורת האותיות צריכה להיות בדווקא כפי שקיבלנו. ספר פנים חדשות של בעל המלאכת שמיים כותב בעניין אותיות זעירות כגון ד' זעירא או ו' זעירא שצריך להיזהר מאוד שלא תשתנה צורת האות מחמת קטנותה, וכן כתב המטה אפרים בסימן תר"ב. מובא דיון בכתיבה בקולמוס ונאמר שנחלקו הפוסקים, ומובאת ראיה מהגמרא במסכת מנחות דף כ"ט בעניין התגים והאותיות. נאמר שכל סופר ירא שמיים צריך להכיר את ההלכות על בוריין כדי שלא להוציא חס ושלום ספר פסול, ומובא מרבי עקיבא איגר שצריך להקפיד על ריבוע האותיות והכל לעיכובא, ושכל שינוי בצורת האות אפילו כלשהו יכול לפסול את כל הספר ולכן יש לדקדק בזה טובא.
וישב: שלווה של צדיק, רוגזו של יוסף, בור והשגחה
רש"י מביא מדרש “ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף,” ונאמר שהעולם הזה הוא עולם עבודה וניסיונות. יוסף נמכר למצרים ויורד לבור והבור הוא תחילת הישועה, ו”הבור ריק אין בו מים” אך “נחשים ועקרבים יש בו” והאדם צריך לדעת שההשגחה איתו גם שם. מכירת יוסף מוגדרת כשורש הגלות וגם שורש הגאולה, ונאמר “רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום” מפני שהאחים חשבו דבר אחד והקדוש ברוך הוא גלגל לטובה. “שבת שלום ומבורך” נשמר כפי שנאמר.
המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו
נאמר “כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו” מתוך “ואלה תולדות אהרן ומשה” מול “ואלה שמות בני אהרן,” ונקבע שאהרן ילדן ומשה לימדן ולכן נקראו על שמו. העומק מוסבר בכך שכאשר אדם מלמד תורה הוא מעניק חיות רוחנית ובונה אישיות, והאבא נותן גוף והרב נותן נשמה. נאמר שגם המלמד את בן בנו תורה נחשב כאילו קיבלה מהר סיני מתוך “והודעתם לבניך ולבני בניך” הסמוך ל”יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב,” ונקבע שזה כוח מסורת התורה שבכל לימוד הוא כעמידה מחודשת למרגלות ההר.
וישלח: מפגש עם עשו, יראה, תפילה-דורון-מלחמה וגאולה
בפרשת וישלח יעקב חוזר אחרי עשרים שנה אצל לבן ושולח מלאכים “מלאכים ממש” לעשו כדי לבדוק את השטח, והם חוזרים עם “וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו.” יעקב “ויירא… וייצר לו” ונאמר שהוא מכין עצמו למלחמה לתפילה ולדורון, וזה מוגדר ככלל “מעשה אבות סימן לבנים” לכל הגלויות. נאמר שיש ללמוד התנהגות מול האומות, שמירת זהות בגלות ואמונה שהקדוש ברוך הוא שומר תמיד. המאבק עם המלאך שרו של עשו מסמל ניצחון רוחני על כוחות הטומאה, ולבסוף “ויזרח לו השמש” כאמירה שהאור של הגאולה יגיע אחרי הלילה הארוך של הגלות.
מצוות צריכות כוונה: מעשה מצווה וקיום מצווה
נאמר שהאדם עושה מצווה לא מצד המעשה אלא מצד הציווי, שהמעשה הוא כלי והתוכן הוא הציווי של הקדוש ברוך הוא, ומכאן מגיעה שאלת “מצוות צריכות כוונה.” רבי חיים מבריסק מסביר שיש “מעשה מצווה” שהוא הצד הטכני ויש “קיום המצווה” שהוא הצד המהותי, ובנטילת לולב המעשה הוא הנטילה והקיום הוא מילוי רצון השם. נאמר שהעומק של המצווה נמצא בדעת ושזה משנה את היחס לעבודת השם למערכת יחסים של ציווי ושמיעה. נאמר “רחמנא ליבא בעי” שהקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, והמעשה הוא שער למפגש שמתרחש במחשבה ובדיבור הפנימי.
הלבנון: בית המקדש, משה רבנו ונחש הנחושת
רבן יוחנן בן זכאי מעיד שבית המקדש נקרא לבנון כי הוא מלבין עוונותיהם של ישראל. משה רבנו מבקש “אעברה נא… ההר הטוב הזה והלבנון” כדי להיכנס ולראות את בית המקדש למען מחילת עוונות, והמדרש מתאר שהקדוש ברוך הוא אומר “רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.” נאמר שהטעם הוא שבפרשת חוקת משה הציל את ישראל מן הנחשים באמצעות “נחש הנחושת,” ואם משה ייכנס ויבנה את המקדש יאמרו שדווקא הוא מלבין עוונות ולא בית המקדש. לכן נאמר שמשה הוא “בחינת הלבנון,” ונאמר שהוא התפלל תקט"ו תפילות כמניין “ואתחנן” כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל.
ביכורים, הכרת הטוב וחודש אלול
במצוות הביכורים נאמר “והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה” והאדם לוקח את הראשית ומעלה לירושלים וקורא “ארמי אובד אבי.” נשאל למה מזכירים גלות וקשיים בשעת שמחה, ונקבע שזהו מהות הכרת הטוב לזכור מאין בא ומי הביאו עד הלום, שהכל חסד ה'. הדברים נקשרים לימי חודש אלול כימי רחמים וסליחות להתחזק בהודאה ולבקש רחמים על השנה הבעל"ט, עם בקשה ל”כתיבה וחתימה טובה… לחיים טובים ולשלום.”
איש ואישה: שכינה ביניהם ואש אוכלתן
הגמרא בסוטה דף י"ז עמוד א' מביאה דרשת רבי עקיבא “איש ואישה, זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן,” ורש"י מסביר ששם הקדוש ברוך הוא נחלק וניתן י' באיש וה' באישה. אם זכו השכינה שורה, ואם לא זכו הקדוש ברוך הוא מוציא שמו ומה שנשאר הוא “אש” בשניהם. נאמר בשם הגמרא שאש של אישה קשה משל איש מפני שזו מצויה בבית, ונקבע ששלום בית הוא מדד לנוכחות הקדוש ברוך הוא בבית, וכשאין שלום השכינה מסתלקת ונשארת אש המחלוקת. מוטל על כל אחד לעשות כדי להשרות שכינה בביתו באמצעות ויתור, הבנה והארת פנים.
סוכה: צילא דמהימנותא, ענני הכבוד והאושפיזין
הזוהר הקדוש אומר שהסוכה היא “צילא דמהימנותא” צל האמונה, וכשאדם נכנס לסוכה הוא נכנס תחת כנפי השכינה. מצוות סוכה מיוחדת בכך שכל הגוף בתוך המצווה, והרעיון הוא לצאת מדירת קבע לדירת עראי כשההגנה היחידה היא הסכך שמייצג את ענני הכבוד. ישיבה בסוכה מוגדרת כאמירה של ביטחון בהשם שהשמירה האמיתית ממנו ולא מקירות הבית, ולכן האמונה נעשית מוחשית ונוכחות השם מקיפה. הזוהר אומר ששבעת האושפיזין העליונים באים לסוכה אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד, ונאמר שזמן שמחתנו הוא שמחה של חיבור לשכינה והכרה שהעולם עראי והעיקר הקשר עם הבורא.
קריאת שמע של ערבית: צאת הכוכבים, כהנים ומשמרות הלילה
הגמרא מקשה למה המשנה אינה אומרת זמן מפורש כצאת הכוכבים אלא נותנת סימן של הכהנים, ונאמר שהתנא רצה ללמד שכהנים שנטמאו וטבלו יכולים לאכול בתרומה מיד עם צאת הכוכבים וזה הזמן המדויק של קריאת שמע. המשנה אומרת “עד סוף האשמורה הראשונה” דברי רבי אליעזר, והגמרא דנה באשמורות ומסיקה “שלוש משמרות הוי הלילה” ומביאה ברייתא של רבי אליעזר שעל כל משמר ומשמר הקדוש ברוך הוא “שואג כארי” ואומר “אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות.” הגמרא מביאה סימנים למשמרות: ראשונה חמור נוהק, שנייה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה, כדי לדעת את הזמן גם בבית אפל ללא ראיית כוכבים או שמש. רבי אליעזר מגדיר זמן שכיבה עד סוף האשמורה הראשונה ולכן זה הזמן לקריאת שמע של ערבית לשיטתו.
תמלול מלא
הסיפור המפורסם על רבי זושא מאניפולי כשהוא היה על ערש דווי והוא בכה, ניגשו אליו התלמידים שלו ושאלו אותו, רבי, למה אתה בוכה? הרי עשית כל כך הרבה מצוות, למדת כל כך הרבה תורה, אתה צדיק גמור, ממה יש לך לפחד? ענה להם רבי זושא, אני לא מפחד שבית דין של מעלה ישאל אותי למה לא היית משה רבינו, כי אני אענה להם שלא היו לי את הכוחות והנשמה של משה רבינו. אני גם לא מפחד שישאלו אותי למה לא היית אברהם אבינו, כי גם לזה יש לי תשובה מוכנה. ממה אני באמת מפחד? אני מפחד שישאלו אותי, זושא, למה לא היית זושא? למה לא מימשת את מה שזושא היה יכול להיות? ועל השאלה הזאת, אמר רבי זושא, אין לי תשובה. המסר של הסיפור הזה הוא עצום. הקדוש ברוך הוא לא מבקש מאיתנו להיות מישהו אחר, הוא מבקש מאיתנו להיות אנחנו, אבל באמת אנחנו. כל אחד מאיתנו קיבל סט של כלים, כישרונות, יכולות וגם קשיים. התפקיד שלנו בעולם הזה הוא לא להסתכל על הדשא של השכן ולא לנסות לחקות אחרים, אלא לקחת את מה שקיבלנו ולהוציא מזה את המקסימום. כשאדם מגיע לסוף ימיו, השאלה הגדולה שתהדהד היא האם הוא היה הוא, האם הוא ניצל את המתנות שהבורא נתן לו. אנחנו רואים בגמרא במסכת קידושין, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו. הכוונה היא שהתורה צריכה להיות חלק מאיתנו, לא משהו חיצוני, אלא חיות פנימית שמלווה אותנו בכל רגע ורגע. יהי רצון שנזכה כולנו לממש את השליחות המיוחדת שלנו בעולם הזה מתוך שמחה וטוב לבב. זאת אומרת, כשאנחנו קוראים את התורה, אנחנו קוראים את זה מחולק למילים, אבל במקור התורה הייתה רצף אחד של אותיות, שאתה יכול לקרוא אותם כשמות הקדוש ברוך הוא, ואתה יכול לקרוא אותם כסיפורים. והרמב"ן אומר שזה הסוד שמשה רבנו כשהוא כתב את התורה, הוא כתב אותה כמו סופר שמעתיק מכתב, או כמו שהוא אומר שם, כמעתיק מספר קדמון. הקדוש ברוך הוא אומר לו את המילים, ומשה כותב. אבל הוא אומר שהיה משה רבנו רואה את האותיות הללו כשהן רצופות, והוא מחלק אותן למילים לפי מה שנצטווה מפי הגבורה. וזהו סוד גדול, שהתורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ואומר הרמב"ן, שאפילו הסיפורים שבתורה, כגון בראשית ברא אלוהים, או סיפורי האבות, הכל הוא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. אלא שהקדוש ברוך הוא רצה שהתורה תינתן לנו בדרך של סיפורים, כדי שנוכל ללמוד ממנה מוסר והנהגות טובות. אבל ברובד הפנימי, הכל זה שמות קדושים. וזה מה שכתוב במדרש שהתורה הייתה רשומה באש שחורה על גבי אש לבנה. האש הלבנה היא הרקע, והאש השחורה היא האותיות. והאותיות האלו הן הכוחות שבהם נברא העולם. ולכן, מי שיודע לצרף את האותיות של התורה, הוא יכול לעשות פלאות, כמו שראינו אצל בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ. וזה העומק של התורה, שהתורה היא לא רק דברים שהיו פעם, אלא היא המציאות העכשווית של העולם. ובכל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית על ידי האותיות של התורה. לכן התורה נקראת תורת חיים, שהיא מקור החיים של כל הנבראים כולם. וכל מי שעוסק בתורה לשמה, הוא מתחבר לשמותיו של הקדוש ברוך הוא, והוא הופך להיות חלק מהמציאות האלוקית הזאת. וזה מה שהרמב"ן רוצה להגיד לנו, שהתורה היא הרבה יותר ממה שנראה לעין. היא עולם ומלואו של סודות ורמזים שרק מחכים שנגלה אותם. וזה העניין של עמל התורה, להעמיק ולהבין את הקשר שבין האותיות לבין המציאות, ובין המילים לבין השמות הקדושים. וזאת העבודה שלנו כאן בעולם הזה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולגלות את כבוד השם בעולם דרך התורה הקדושה. אנחנו מתחילים בסיעתא דשמיא את התורה מחדש, בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. רש"י שואל למה כתוב יום אחד ולא יום ראשון? והתשובה היא שהקדוש ברוך הוא היה יחיד בעולמו. כלומר, ביום הראשון אין עוד מלבדו בצורה מוחלטת. אפילו המלאכים עוד לא נבראו. כשאנחנו אומרים יום אחד, אנחנו מדברים על המהות של האחדות. ביום השני כבר מופיע הפירוד, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. שם כבר אי אפשר לומר אחד, שם מתחיל המספר שני. המטרה של האדם בעולם הזה היא לקחת את עולם הפירוד, את ימי המעשה, ולהחזיר אותם לאחדות של יום אחד. כתוב בזוהר הקדוש שהאור של יום ראשון נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. איפה הוא נגנז? בתורה. כשאדם לומד תורה הוא מתחבר לאור הגנוז, הוא מתחבר ליום אחד. בראשית ברא אלוהים, הכל מתחיל מהראשית, מהנקודה הפנימית שבה הכל מאוחד. יהי רצון שנזכה לראות את האור הזה בכל מעשי ידינו, ונזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה של התחדשות בתורה וביראת שמיים. אנחנו ננסה היום להעמיק בנקודה הזאת ולראות איך זה נוגע לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. כשאנחנו מתבוננים במילים של רש"י, אנחנו רואים שיש כאן יסוד גדול בעבודת השם. הצדיק הוא לא רק אדם שלומד תורה לעצמו, אלא הוא משפיע על כל הסביבה שלו. היציאה של יעקב מבאר שבע הייתה מעשה שהשפיע על כל התושבים שם. הם הרגישו שמשהו חסר, הזיו וההדר הסתלקו. אבל למה יעקב היה צריך לצאת? הרי הוא היה יכול להישאר וללמוד תורה בארץ ישראל. התשובה היא שיש זמנים שבהם האדם חייב לצאת לגלות כדי לבנות את עצמו וכדי לתקן עולמות רחוקים. יעקב הולך לחרן, למקום הכי נמוך, למקום של לבן הארמי, כדי להוציא משם את הניצוצות הקדושים וכדי להקים את השבטים. הגמרא במסכת מגילה אומרת שכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם. גם כשיעקב יוצא לגלות, הקדוש ברוך הוא מלווה אותו. וזה מה שנאמר לו בחלום הסולם, והנה אנכי עמך. הקדוש ברוך הוא מבטיח לו שמירה לא רק כשהוא בארץ ישראל, אלא גם כשהוא בחוץ לארץ, בבית לבן. החלום הזה של הסולם מלמד אותנו שגם כשאדם נמצא בארץ למטה, בתוך הקשיים והנסיונות של העולם הזה, הראש שלו צריך להיות מגיע השמימה. הוא צריך להיות מחובר תמיד למקור העליון. התורה מספרת לנו שיעקב פגע במקום וילן שם כי בא השמש. חז"ל אומרים שזה היה הר המוריה. יעקב אבינו תיקן שם תפילת ערבית. תפילת ערבית מסמלת את החושך, את הגלות, את הזמנים הקשים. דווקא בחושך יעקב מוצא את האור הגדול ביותר. הוא מגלה שזה שער השמיים. כל אחד מאיתנו עובר בחיים מצבים של ויצא, מצבים של עזיבת המוכר והידוע והליכה אל הלא נודע. המסר של הפרשה הוא שגם בחרן, גם בקושי, אפשר לבנות בית נאמן בישראל אם זוכרים את ההבטחה של והנה אנכי עמך. ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, וייקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים. ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך, ויתחזק ישראל וישב על המיטה. יעקב אבינו אומר ליוסף: אל שדי נראה אליי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. הוא מבטיח לו שהקדוש ברוך הוא יפרה אותו וירבה אותו וייתן את הארץ לזרעו. ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. הם נחשבים כשבטים לכל דבר. ואני בבואי מפדן מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך, הוא מזכיר את קבורת רחל בדרך אפרת היא בית לחם. וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. שואל המדרש, וכי הוא לא מכיר אותם? אלא שראה ברוח הקודש שעתידים לצאת מהם רשעים ונסתלקה ממנו שכינה. יוסף אומר לו: בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה. ויאמר קחם נא אליי ואברכם. ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם. ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה. וייקח יוסף את שניהם, את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, שיכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויברך את יוסף ויאמר האלוהים אשר התהלכו אבותיי לפניו אברהם ויצחק, האלוהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו. הוא אומר לו לא כן אבי כי זה הבכור. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי, גם הוא יגדל אבל אחיו הקטן יגדל ממנו. ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלוהים עמכם. ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. אלא שכל אבן הייתה רוצה שהצדיק יניח עליה את ראשו כדי להתקדש בקדושת התורה ובקדושת האמונה של יעקב אבינו. ועל ידי שנעשו אבן אחת, זה מלמד אותנו שכל הכוחות כולם בעולם צריכים להתאחד למטרה אחת, עבודת השם. כשכל הכוחות מאוחדים, אז שורה השכינה. לכן כתוב אחר כך, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים. מתי האבן נהיית בית אלוהים? כשהיא מאחדת בתוכה את כל הריבוי והמחלוקת והופכת אותם לאחדות אחת גדולה. וזה המסר של יעקב אבינו בצאתו לחרן. למרות שהוא הולך למקום של חושך, למקום של מחלוקת אצל לבן, הוא לוקח איתו את כוח האחדות הזה, את הכוח שמאחד את כל האבנים לאבן אחת. ויעשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו. אנחנו רואים כאן דבר מעניין, שכל המידות של הארון הן חצאי מידות. למה חצאי מידות? ללמד את האדם שמי שרוצה לזכות לתורה צריך להרגיש שהוא תמיד חסר, שהוא תמיד חצי, שיש לו עוד מה להשלים ועוד מה ללמוד. מי שמרגיש שהוא כבר שלם, אין לו מקום להכניס את התורה. וזה מה שחז"ל אומרים, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. גם השברון הוא כלי. והתורה אומרת, וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. אומרת הגמרא ביומא, אמר רבא, כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. היו שם שלושה ארונות, זהב בפנים, עץ באמצע וזהב בחוץ. האדם הוא העץ, והוא צריך להיות מצופה בזהב מכל הכיוונים. שהלב שלו יהיה טהור כמו המעשים שלו בחוץ. שתהיה התאמה מלאה בין הפנים לחוץ, יראת שמיים טהורה בלב פנימה כפי שהיא נראית כלפי חוץ. אמת פנימית שאין בה זיוף. רק ככה זוכים להיות ארון לברית השם, להחזיק את התורה הקדושה בתוכנו באמת ובתמים. שנזכה כולנו להיות כלים ראויים להשראת השכינה וללימוד תורה מתוך ענווה וטהרה. שבת שלום ומבורך. פרשת במדבר פותחת את חומש הפקודים, שבו הקדוש ברוך הוא מצווה את משה למנות את בני ישראל. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כפי שמסביר רש"י בתחילת הפרשה. המניין הזה הוא לא רק סטטיסטיקה, אלא הכרה בערכו של כל יחיד ויחיד. לכל אחד מישראל יש אות בתורה, ויש לו מקום במחנה. התורה מתארת לנו את סדר הדגלים, איך כל שבט חונה לפי סדר מסוים סביב אוהל מועד. הסדר הזה מלמד אותנו על ההרמוניה שצריכה להיות בעם ישראל, כשכל אחד יודע את תפקידו ואת מקומו, ומכבד את חברו. שבט לוי, שתפקידו לשרת בקודש, נמנה בנפרד, ובכך מודגשת החשיבות של לימוד התורה ועבודת השם בתוך המארג הכללי של האומה. נזכה ללמוד מפרשה זו את המעלה של כל יהודי ויהודי, ואת הכוח של האחדות סביב השכינה הקדושה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה בצורה כזאת של הסתר פנים, שבעצם כל מה שאנחנו רואים מסביבנו זה לא תמיד האמת המוחלטת. בפרשה שלנו, פרשת ויצא, אנחנו רואים את יעקב אבינו שהוא איש אמת, "תתן אמת ליעקב", והוא מגיע לבית של לבן הארמי, שהוא אבי אבות הרמאים. ובעצם כל השהות של יעקב אצל לבן היא שיעור אחד גדול באיך להתמודד עם עולם של שקר. לבן מנסה לרמות אותו פעם אחר פעם, הוא מחליף לו את רחל בלאה, הוא מחליף את המשכורת שלו עשרת מונים, אבל יעקב אבינו לא נשבר. הוא נשאר דבוק באמת שלו. למה? כי הוא יודע שמעל לבן יש בעל הבית לעולם. זה מה שהרמח"ל מסביר לנו בספרים שלו, שהנהגת הייחוד של הקדוש ברוך הוא היא זו שמנהלת את העולם גם כשזה נראה כאילו הרשעים מצליחים וכאילו השקר מנצח. בסופו של דבר האמת תצא לאור. יעקב אבינו מלמד אותנו שגם כשאדם נמצא בתוך הקושי, בתוך הרמייה, בתוך החושך של לבן, הוא צריך לשמור על הכלים שלו, על המצוות שלו, "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". זה הכוח של היהודי בכל הדורות, לדעת שהעולם הזה הוא פרוזדור, הוא זמני, והאמת היא נצחית. כשאנחנו דבקים בתורה ובמצוות, אנחנו מתחברים לנצח ולא נותנים לשקר של לבן להפיל אותנו. הנושא של פרשיות פתוחות וסתומות הוא אחד הנושאים המורכבים והחשובים ביותר בהלכות ספר תורה, תפילין ומזוזות. שיטת הרמב"ם בפרשה פתוחה וסתומה היא השיטה שהתקבלה להלכה בקרב עדות המזרח, כפי שפסק מרן השולחן ערוך בסימן ל"ב. הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ספר תורה מסביר שפרשה פתוחה היא כזו שמתחילים אותה בתחילת השורה, לאחר שסיים את הפרשה הקודמת באמצע השורה שלפניה והשאיר את שארית השורה פנויה. כלומר, הסוף של השורה הקודמת נשאר פתוח. ופרשה סתומה היא כזו שמתחילים אותה באמצע השורה, לאחר שהשאיר רווח של תשע אותיות מהפרשה הקודמת שהסתיימה באותה שורה. הרא"ש חולק על הרמב"ם וסובר שפרשה סתומה היא דווקא כשיש רווח בתחילת השורה והפרשה מתחילה מהאמצע והלאה. המחלוקת הזו יצרה קושי גדול, כיוון ששינוי בין פתוחה לסתומה מעכב ופוסל את הספר. לכן המציאו הפוסקים את מה שנקרא צורת חית, שזהו רווח שמתחיל בסוף שורה אחת וממשיך בתחילת השורה הבאה, וכך זה נחשב סתומה לכל הדעות. אולם למעשה, דעת מרן השולחן ערוך היא כדעת הרמב"ם, ועל פיה נוהגים רוב סופרי הסת"ם הספרדים, בעוד שרבים מהאשכנזים מחמירים לחוש גם לדעת הרא"ש ולעשות את צורת החית במקומות הנדרשים. ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. רש"י הקדוש שואל, למה פרשה זו סתומה? מכל הפרשיות שבתורה, בין פרשה לפרשה יש ריוח של תשע אותיות, או פרשה פתוחה או פרשה סתומה. וכאן, בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי, אין שום ריוח, אפילו לא אות אחת. למה פרשה זו סתומה? אומר רש"י, כיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו המצרים לשעבדם. דבר אחר, שביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו. וצריך להבין, הרי כתוב כאן "ויחי יעקב", הפרשה מדברת על החיים של יעקב במצרים, על שבע עשרה שנה הטובות ביותר שלו, שבהן הוא חי בנחת, כשכל בניו סביבו בדרך התורה. אז למה כבר כאן הרמז על הסתימה ועל השעבוד? אלא, שהתורה מלמדת אותנו שדווקא מתוך החיים של יעקב, מתוך הקדושה שהוא החדיר בבניו בשבע עשרה השנים הללו, הם קיבלו את הכוח לעמוד בשעבוד ובגלות שיבואו אחר כך. ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו, אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים. שואלים המפרשים, מהו חסד ואמת? אומר רש"י, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. יעקב אבינו מבקש מיוסף, אל תקבור אותי במצרים, כי סופה של מצרים להיות לקה, והמתים שבה ירחשו מתחת לקרקע עד שיגיעו לארץ ישראל בתחיית המתים, ואיני רוצה לסבול צער גלגול מחילות. לכן השביע את יוסף שיעלה אותו למערת המכפלה, למקום אשר קבר שם את אבותיו. יוסף מבטיח לו, אנכי אעשה כדברך. השבועה הזו מסמלת את הקשר הנצחי של עם ישראל לארץ ישראל, שגם בגלות מצרים, עיניהם ולבם היו נשואים אל ארץ האבות. הנה מבואר בהלכות סת"ם בסימן ל"ב שצורת האותיות צריכה להיות בדווקא כפי שקיבלנו, והנה יש לעיין במה שכתב בספר פנים חדשות, והוא בחיבורו של בעל המלאכת שמיים, שכתב שם בעניין אותיות זעירות, דהיינו אות ד' זעירא או ו' זעירא, שצריך להיזהר בזה מאוד שלא תשתנה צורת האות מחמת קטנותה, וכן כתב המטה אפרים בסימן תר"ב, ועי"ש מה שהאריך בזה. והנה עוד יש לדון בעניין הכתיבה בקולמוס, האם צריך שיהיה דווקא באופן מסוים, והנה בזה נחלקו הפוסקים, ויש להביא ראיה מדברי הגמרא במסכת מנחות דף כ"ט, ששם מדובר על עניין התגים והאותיות, וכל סופר ירא שמיים צריך להכיר את ההלכות הללו על בוריים כדי שלא להוציא חס ושלום ספר פסול תחת ידו. והנה יש להעיר ממה שכתב רבי עקיבא איגר בחידושיו שם, שצריך להקפיד על הריבוע של האותיות, וכל זה הוא לעיכובא, והנה כלל גדול הוא במלאכת שמיים שכל שינוי בצורת האות, אפילו כלשהו, יכול לפסול את כל הספר, ולכן יש לדקדק בזה טובא. פרשת וישב. וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. רש"י הקדוש מביא את המדרש המפורסם, ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. מה העומק של הדברים האלה? למה צדיק לא יכול לשבת בשלווה? אלא שהעולם הזה הוא עולם העבודה, עולם של ניסיונות. יוסף הצדיק נמכר למצרים, יורד לבור, אבל הבור הזה הוא תחילת הישועה. והבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. כשאדם נמצא בבור, הוא צריך לדעת שההשגחה איתו גם שם. המכירה של יוסף היא שורש הגלות אבל גם שורש הגאולה. אנחנו רואים איך רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום. האחים חשבו דבר אחד, אבל הקדוש ברוך הוא גלגל את זה לטובה. שבת שלום ומבורך. כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: ואלה תולדות אהרן ומשה. וכתיב: ואלה שמות בני אהרן. וכי משה ילדן? והלא אהרן ילדן? אלא אהרן ילדן ומשה לימדן, לפיכך נקראו על שמו. ללמדך שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. וצריך להבין מה העומק כאן. הרי סוף סוף אהרן הוא האבא הביולוגי. אלא כאן טמון יסוד עמוק מאוד. כשאדם מלמד את חברו תורה, הוא מעניק לו חיות רוחנית, הוא בונה את האישיות שלו. האבא נותן לו גוף, אבל הרב נותן לו נשמה. לכן זה נחשב כאילו ילדו. וכך גם מצינו לגבי המלמד את בן בנו תורה, שהכתוב מעלה עליו כאילו קיבלה מהר סיני. שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה: יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב. הקשר של התורה עובר מדור לדור, ובכל פעם שמלמדים תורה, זה כאילו אנחנו עומדים שוב למרגלות ההר ושומעים את קול ה' מדבר אלינו. זהו הכוח של מסורת התורה. בפרשת השבוע, פרשת וישלח, אנחנו פוגשים את יעקב אבינו בדרכו חזרה לארץ ישראל אחרי עשרים שנה אצל לבן. יעקב מתכונן למפגש עם עשו. התורה אומרת, וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו. חז"ל אומרים, מלאכים ממש. למה הוא היה צריך לשלוח מלאכים? יעקב רצה לבדוק את השטח. הוא ידע שעשו עדיין מחזיק בשנאה שלו. כשהמלאכים חוזרים, הם אומרים לו, באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו. יעקב מבין שיש פה סכנה גדולה. ויירא יעקב מאוד וייצר לו. הוא מפחד. מצד אחד הוא מכין את עצמו למלחמה, מצד שני לתפילה, ומצד שלישי לדורון. זהו הכלל הגדול של מעשה אבות סימן לבנים. כל מה שעבר על יעקב אבינו במפגש עם עשו, זה מה שעובר על עם ישראל בכל הגלויות. אנחנו צריכים לדעת איך להתנהג מול האומות, איך לשמור על הזהות היהודית שלנו גם בתוך הגלות, ואיך להאמין שהקדוש ברוך הוא שומר עלינו תמיד. המאבק של יעקב עם המלאך, שרו של עשו, מסמל את הניצחון הרוחני של עם ישראל על כוחות הטומאה. בסוף, ויזרח לו השמש. האור של הגאולה יגיע אחרי כל הלילה הארוך של הגלות. עוד פעם, התהליך הזה שקורה, שבו אדם עושה את המצווה, השאלה היא מה קורה פה. הוא מקיים מצווה, זה מה שהוא עושה. הוא לא עושה את זה מצד המעשה שלו, אלא מצד הציווי. זאת אומרת, המעשה הוא רק הכלי, אבל התוכן זה הציווי של הקדוש ברוך הוא. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה היסודית של מצוות צריכות כוונה. אם המצווה היא הפעולה, אז הפעולה נעשתה. אבל אם המצווה היא התגובה לציווי, אז בלי כוונה חסר פה את הלב של העניין. רבי חיים מבריסק מסביר שיש מושג של מעשה מצווה ויש מושג של קיום המצווה. המעשה הוא הצד הטכני, והקיום הוא הצד המהותי. כשיהודי נוטל לולב, המעשה הוא הנטילה, אבל הקיום הוא מילוי רצון השם. לכן, העומק של המצווה לא נמצא בידיים אלא בדעת. וזה מה שמשנה את כל היחס שלנו לעבודת השם. זה לא אוסף של פעולות, אלא מערכת יחסים של ציווי ושמיעה בקול השם. הדבר הזה משתקף בכל פרט ופרט בהלכה, מהלכות תפילה ועד הלכות נזיקין. בכל מקום אנחנו מחפשים את הכוונה הפנימית, את הרצון שמניע את המעשה. כי בסופו של דבר, רחמנא ליבא בעי, הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב של האדם. המעשה הוא רק השער שדרכו האדם נכנס להיכל המלך, אבל המפגש האמיתי קורה במחשבה ובדיבור הפנימי. לכן חשוב מאוד להבין את היסוד הזה, שהמצווה היא לא רק תנועה פיזית בעולם החומר, אלא היא חיבור רוחני שמתחיל בציווי האלוקי ומסתיים בהתמסרות של האדם. רבן יוחנן בן זכאי מעיד שבית המקדש נקרא לבנון, כי הוא מלבין עוונותיהם של ישראל. משה רבנו מבקש מהקדוש ברוך הוא: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון. משה רבנו רוצה להיכנס לארץ ישראל ולראות את בית המקדש, כדי שימחלו עוונותיהם של עם ישראל. אומר המדרש, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש להיכנס לארץ ישראל ולראות את בית המקדש שמלבין עוונותיהם של ישראל? הרי אתה בעצמך בפרשת חוקת, כשהתלוננו בני ישראל על המן, הם אמרו: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ואז באו הנחשים ושרפו בבני ישראל. ואתה משה רבנו התפללת עליהם, והקדוש ברוך הוא אמר לך: עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המקדש מלבין עוונותיהם של ישראל, ואתה משה רבנו הצלת את עם ישראל מהנחשים על ידי נחש הנחושת. אם אתה תיכנס לארץ ישראל ותבנה את בית המקדש, אז עם ישראל יגידו שאתה הוא זה שמלבין את העוונות שלהם, ולא בית המקדש. לכן אמר לו הקדוש ברוך הוא: רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. כי משה רבנו הוא בחינת הלבנון, הוא זה שמלבין את העוונות של עם ישראל. וזה מה שכתוב בפרשה שלנו: ואתחנן אל השם בעת ההיא לאמור. משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות כמניין ואתחנן, כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל. הנה בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את מצוות הביכורים, שהיא המצווה הראשונה בפרשה. התורה אומרת והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה. ברגע שאדם מתיישב בארץ ורואה את הפירות שלו גדלים, הוא לוקח את הראשית ומעלה אותה לירושלים. שם הוא קורא את פרשת ארמי אובד אבי. המפרשים שואלים למה צריך להזכיר את כל הגלות והקשיים דווקא בשעת השמחה של הבאת הביכורים. והתשובה היא שזהו המהות של הכרת הטוב. אדם צריך לזכור מאיפה הוא בא ומי הביא אותו עד הלום. הכל זה חסד ה'. כשמכירים בטובה של הקב"ה, זוכים לשפע נוסף. אנחנו נמצאים עכשיו בימי חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות, וזהו הזמן להתחזק בהודאה לה' על כל מה שנתן לנו בשנה החולפת ולבקש רחמים על השנה הבעל"ט. שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים גמורים, לחיים טובים ולשלום, ולשנה של ברכה והצלחה גדולה בכל מעשי ידינו. הגמרא במסכת סוטה בדף י"ז עמוד א' אומרת: דרש רבי עקיבא: איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן. מסביר רש"י במקום: שם של הקדוש ברוך הוא, האות י' והאות ה', חילק הקדוש ברוך הוא ונתן י' באיש וה' באישה. איש יש בו י' בין א' ל-ש', אישה יש בה ה' בסוף המילה. אם זכו והולכים בדרך ישרה, השכינה שורה ביניהם. אבל אם לא זכו, הקדוש ברוך הוא מוציא את שמו מהם, מוציא את הי' מהאיש ואת ה' מהאישה, מה נשאר? אצל האיש נשאר א' ו-ש' זה אש, ואצל האישה נשאר א' ו-ש' זה אש. אומרת הגמרא: אמר רבא, ואיתימא רב חסדא, אש של אישה קשה משל איש. למה? זו מצויה בבית וזו אינה מצויה בבית. או: זו מצויה בתוך הבית וזו מצויה מבחוץ. רואים מכאן שכל עניין של שלום בית זה לא רק עניין חברתי או משפחתי, אלא זה המדד אם הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך הבית או לא. כשיש שלום, השכינה נמצאת. כשאין שלום, חס ושלום, השכינה מסתלקת ואז נשארת רק האש, האש של המחלוקת, האש של הכעס, האש ששורפת כל חלקה טובה. לכן מוטל על כל אחד ואחד לעשות ככל שביכולתו כדי להשרות את השכינה בביתו, לוותר, להבין, להאיר פנים, ובזכות זה נזכה לברכה ולהצלחה בכל מעשי ידינו. למה השכינה שורה דווקא בסוכה? כתוב בזוהר הקדוש שהסוכה היא צילא דמהימנותא, צל האמונה. כשאדם נכנס לסוכה הוא נכנס תחת כנפי השכינה. המצווה של סוכה היא מצווה מיוחדת במינה כי האדם נכנס לתוכה עם כל הגוף שלו, עם כל המציאות שלו. בדרך כלל כשאנחנו מקיימים מצווה, אנחנו עושים אותה עם איבר מסוים, עם היד, עם הראש, עם הלב. אבל בסוכה כל הגוף של האדם נמצא בתוך המצווה. אפילו הנעליים שלו נכנסות לסוכה. זה מראה שהקדושה מקיפה את האדם מכל הצדדים. הרעיון של סוכה זה לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי. אנחנו עוזבים את הבית המוגן שלנו, את הקירות החזקים, ויוצאים החוצה למקום שההגנה היחידה שלו היא הסכך. והסכך הזה מייצג את ענני הכבוד. ענני הכבוד שהקיפו את עם ישראל במדבר והגנו עליהם. כשאדם יושב בסוכה הוא בעצם אומר לקדוש ברוך הוא אני בוטח בך, אני יודע שהשמירה האמיתית היא ממך ולא מהקירות של הבית שלי. לכן הסוכה נקראת צל האמונה. זה המקום שבו האמונה של האדם הופכת להיות מוחשית. הוא מרגיש את הנוכחות של השם מקיפה אותו. הזוהר אומר ששבעת האושפיזין העליונים באים לסוכה, אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד. כל יום אחד מהם הוא האורח הראשי שמביא איתו הארה מיוחדת. וזה הסוד של זמן שמחתנו. השמחה האמיתית היא לא בנכסים ולא בחומר, אלא בחיבור לרוחניות, בחיבור לשכינה. כשאדם מרגיש שהוא בצל של הקדוש ברוך הוא, אין שמחה גדולה מזו. זה השיעור הגדול של חג הסוכות, לדעת שהעולם הזה הוא עראי והעיקר זה הקשר שלנו עם הבורא, וזה מה שנשאר איתנו לנצח. עוד מקשה הגמרא, למה המשנה לא אומרת זמן מפורש כמו צאת הכוכבים? אלא היא נותנת סימן של הכהנים. ההסבר הוא שהתנא רצה ללמד אותנו הלכה נוספת בדרך אגב, שהכהנים שנטמאו וטבלו, יכולים לאכול בתרומה מיד עם צאת הכוכבים, וזהו הזמן המדויק של קריאת שמע. המשנה ממשיכה, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. הגמרא דנה במושג אשמורה ומביאה ברייתא, תניא, רבי אליעזר אומר, שלוש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר, אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות. הגמרא שואלת, מאי קסבר רבי אליעזר? אי קסבר שלוש משמרות הוי הלילה, לימא עד סוף משמרה ראשונה. ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה, לימא עד סוף משמרה ראשונה. ומסקנת הגמרא היא שאכן שלוש משמרות הוי הלילה. עוד מביאה הגמרא סימנים לכל משמרה ומשמרה, משמרה ראשונה חמור נוהק, שנייה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה. אומרת הגמרא שסימנים אלו נצרכו כדי לדעת את הזמן גם כשאדם נמצא בבית אפל ואינו יכול לראות את הכוכבים או את השמש. רבי אליעזר סובר שהגדרת זמן שכיבה היא עד סוף האשמורה הראשונה, ולכן זהו הזמן לקריאת שמע של ערבית לשיטתו.