הרב דר מיכאל אברהם על ראייה מורכבת והרמוניה – Cila GAnot

טוב, אני מתחיל דווקא באולי אני אזקק למה שהבאת בשם איינשטיין. כפיזיקאי אפילו עוד פחות נעים לי לחלוק עליו, אבל אני נאלץ. אני דווקא לא חושב שיש קשר מאוד הדוק בין התחומים. אני לא חושב שמדע בלי דת הוא עיוור ולהפך. ומה שאני אנסה להראות בהרצאה הזאת על קצה המזלג זה לנסות ולהסביר את העיקרון הזה עצמו, עיקרון ההפרדה הזה בין התחומים. הוא לא טריוויאלי, מייחסים אותו הרבה פעמים לליבוביץ', אבל אני חושב שזה דורש טיפה עיון יותר מדוקדק כדי להציג את התזה הזאת כמו שצריך. הקונוטציה הראשונית שעולה כאשר אנחנו חושבים על דת ומדע או דת ומוסר, מוסר ומדע קצת פחות אולי, היא קונוטציה של קונפליקט. אז בדרך כלל זה מוצג כאיזה שהן אמירות סותרות שמביאות אותנו הרבה פעמים לאפולוגטיקה, משכנעת יותר או משכנעת פחות. והשאלה הראשונה שהרבה פעמים מובילה אנשים להיפגש עם התפר הזה, הממשק הזה, זה תחושה קונפליקטואלית. אבל בקונפליקט יש עוד תכונה, או לנו יש עוד תכונה כשאנחנו פוגשים קונפליקט. אנחנו הרבה פעמים נכנסים מיד למוד של תירוצים, מוד של הסברים, של ניסיונות ליישב או בצורה ניטרלית יותר אני אומר מוד של הרמוניזציה. זאת אומרת אנחנו מנסים לעשות הרמוניזציה בין שני הצדדים הסותרים וכך מגיעים למה שתיארתי קודם, אפולוגטיקות למיניהן. באופן בסיסי אני חושב שקונפליקטים לא תמיד זקוקים להרמוניזציה. זאת אומרת כמובן יש אפשרות כשיש לי שתי תזות סותרות, אפשרות אחת זה לבחור את האחת, אפשרות שנייה לבחור את השנייה, אפשרות שלישית לעשות הרמוניזציה ביניהן, זאת אומרת להראות שאין סתירה, ואפשרות רביעית זה להישאר עם שתיהן בלי ההרמוניה. זאת גם אפשרות ואני אנסה להסביר אותה בהרצאה שלי היום. באופן עקרוני שלושת התחומים האלה, מדע דת ומוסר נדמה לי משתייכים לשדות סמנטיים שונים, לשדות הגיוניים, שדות פילוסופיים שונים. מדע עוסק בעובדות, בתיאוריות אודותיהן. מוסר עוסק בנורמות אתיות, ודת, או לפחות הדת היהודית אני חושב עיקרה הוא גם נורמות אבל לא נורמות מוסריות אלא נורמות דתיות. ומבחינתי ההבדל בין נורמות מוסריות לנורמות דתיות הוא פחות או יותר כמו ההבדל בין נורמות לבין עובדות. זאת אומרת זה שני תחומים זרים. ולכן בעצם מה שאני ארצה לטעון זה ששלושת התחומים האלה אמורים להישאר מקבילים זה לזה ותחומים זה מזה, מה שלא אמור להפריע לאחוז בשלושתם כמו שכמובן רק לבחור בחלק מהם. זאת אומרת טענתי שבשביל לאחוז בשלושתם למרות שישנן סתירות בין התחומים האלה לא חייבים לעשות הרמוניזציה. אפשר להישאר עם שלושתם בלי לפתור את הסתירות. אבל את זה קל לעשות, זאת אפילו אמירה מאוד פופולרית בשנים האחרונות. אני חושב שבלי ההסברים או החידודים שאני אציג כאן זה קצת דל מדי לומר את זה. טוב, אז אני אתחיל קודם כל עם רקע על הלוגיקה של מורכבות. זאת אומרת למה אני מתכוון כשאני אומר הסתכלות מורכבת או הסתכלות על התחומים האלה כתחומים מקבילים. דוגמה שמופיעה אצלכם בדף שלקוחה מאוסקר ויילד, סיפור ידוע שלו, סיפור ילדים הנסיך המאושר. בקטע הראשון אני מביא קטע מתוך הספר שבו בספר בעצם איזה סנונית או סנוני בתרגום שאני קראתי נשארת באירופה הקרה כאשר כל חברותיה כבר טסו לאזורים החמים יותר, והיא נתקעת בעיר שבה יש פסל ועליו כן גבוה ועליו פסל של הנסיך. ואז הוא התחיל לראות את כל מה שהוא לא ראה בחייו, והוא ראה שמה את כל האנשים הסובלים והמסכנים והאומללים כיד דמיונו הטובה של אוסקר ויילד כמו תמיד, ואז נופלת לידו הסנונית הזאת והוא מתחיל לשלוח אותה לכל מיני שליחויות כשהוא היה מצופה בזהב ובאבנים טובות ויהלומים, והוא שולח כל מיני יהלומים או זהב לכל מיני אומללים ברחבי העיר. עם התמשכות הזמן החורף כמובן מעמיק והסנונית מתחילה להרגיש שהיא מאבדת את כוחותיה, לא בכדי הן נודדות לאזורים חמים בחורף. ואז מתרחשת סצנה קורעת לב שחלק ממנה מופיע כאן. התרגום זה, מצאתי את זה באינטרנט, לא רציתי להקליד, אז זה ממהדורת חטיבת הביניים על נג'אח. זה המקום היחיד שמצאתי תרגום לעברית של הספר הזה ברשת. הסמל שלהם אפילו מופיע כאן. אולם לאחרונה ידע כי הולך הוא למות, עדיין עמד בו כוח מעט כדי להספיק ולעוף עוד פעם לכתפו של הנסיך. היה שלום נסיך יקר מלמל הדרור הקטן, פה זה דרור לא סנונית, טוב, התניח לי לנשק את ידך? שמח אני שסוף סוף אתה טס למצרים דרור קטן אמר הנסיך, רב מדי שהית במקום הזה, אולם צריך אתה לנשק לי על שפתי כי אהבתיך. לא למצרים אטוס אני אמר הדרור, לארצות המוות אטוס אני, מוות הלא הוא אחיה של התנומה, לא כן? והוא נשק לנסיך המאושר על שפתיו ונפל למרגלותיו. מת כמובן. אותו רגע עלה קול התמוטטות מוזר בתוך תוכה של האנדרטה. נשבר דבר מה אצל הנסיך, כן, האנדרטה זה הפסל של הנסיך. האמת היא כי לב העופרת נבקע בתוכה לשני חלקים תואמים. אכן כפור קשה ואיום היה זה. המשפט האחרון הוא משפט שמרתק אותי כבר הרבה שנים, כי השאלה המעניינת זה למה נשבר ליבו של הנסיך. האם הוא נשבר בגלל שהוא לא החזיק מעמד מול הסצנה קורעת הלב שהסנונית שגמרה לסיים את כל מטלותיה הנאצלות מתה על מזבח שליחותה, או שלב העופרת שלו נבקע לשניים כי הוא לא עמד בחילופי הטמפרטורה. זאת אומרת הטמפרטורה בעצם בקעה אותו לשניים, כן, לכן הוא מסיים אכן כפור קשה ואיום היה זה. אז מה התשובה הנכונה? כן, גם וגם, גם וגם, זאת אומרת אם אנחנו מסתכלים במישור הפסיכולוגי אנושי, כן של פסלים, אז הוא נבקע לשניים בגלל הצער, אבל אם אנחנו מסתכלים במישור הפיזיקלי אז הוא נבקע לשניים בגלל חילופי הטמפרטורה. אז בעצם זה אומר שאנחנו יכולים להתייחס לאותו אירוע עצמו, לאותו דבר עצמו בשני מישורים מקבילים. זה לא נראה כמו סתירה בינתיים, אבל יש פה מקביליות. אין קשר בין הדברים. אני אוסיף הערה בסוגריים כדי שתראו שהחיים לא כל כך פשוטים כמו שהם נראים, וזה גם קשור לשטיינזלץ. שטיינזלץ כתב פעם מאמר על סיבתיות, והוא מביא שם מחלוקת בין פילוסופים, פילוסופים אנליטיים, בשאלה האם הסיבה צריכה להיות תנאי הכרחי ומספיק למסובב או שהסיבה היא תנאי מספיק. שתי אסכולות בפילוסופיה. יש כאלה שאומרים שהסיבה היא תנאי מספיק למסובב, לא צריך להיות הכרחי אבל מספיק. זאת אומרת בהינתן התנאי צריכה להתרחש הסיבה, צריך להתרחש המסובב. אסכולה אחרת אומרת שזה תנאי הכרחי ומספיק. אבל בכל מקרה הוא צריך להיות מספיק. אז בלי להיכנס לדיון הזה ולטיעון של שטיינזלץ שאני לא מסכים איתו, אבל מוסכם על כולם שלפחות זה צריך להיות תנאי מספיק. עכשיו אם הסיבה היא תנאי מספיק למסובב אז בעצם אי אפשר להגיד את מה שאמרתי קודם. מה שאמרתי קודם זה שחילופי הטמפרטורה שברו את ליבו של הנסיך. אם אני רואה את זה כהסבר, שחילופי הטמפרטורה היו סיבה לתוצאה הזאת של שבר הלב, השבר של לב העופרת, אז זה אומר שאם יש חילופי טמפרטורה זה מספיק בשביל שהלב יישבר. לא משנה כרגע אם יש סנונית ברקע, אם היא מתה או לא מתה ומה הנסיבות האחרות. לעומת זאת ההסבר השני הפסיכולוגי האנושי, ההסבר שהלב נבקע לשניים. בגלל הצער על הסנונית, אם אני לוקח או דרור כמו בתרגום הזה, אם אני לוקח אותו ברצינות, אז גם הוא צריך להיות תנאי מספיק. וכיוון שכך אם הנסיך מצטער על הדרור, אז הלב שלו אמור להיבקע לשניים גם אם הטמפרטורה הייתה טמפרטורה חמה, גם בקיץ. כי אחרת זה לא הסבר. סיבה צריכה להיות תנאי מספיק. ואז מה שהדבר הזה בעצם אומר זה שכל אחד משני ההסברים האלה אמור לעמוד לבדו. להגיד ששני ההסברים האלה נכונים, יש פה אמירה כמעט סתירתית. לא נגיד סתירתית, אבל כמעט סתירתית, מאוד בעייתית. בגלל שכל הסבר בעצם אמור להיות הסבר מלא ומספיק. ואם אני רואה את שני הדברים האלה כהסברים, אז משהו פה טעון עוד הסבר, ולזה אני כבר לא אכנס. זאת דוגמה אחת. דוגמה שנייה לשתי התייחסויות מקבילות לאותו דבר. בן אדם חוזר בתשובה. אז חבריו הקודמים אומרים לו, מקווה שהם יישארו חברים שלו גם אחר כך, אבל החברים הוותיקים שלו הלא דתיים אומרים, מחפשים איזשהו הסבר למה הוא עשה את זה, איזה משבר הוא עבר, מה קרה לו. הם מחפשים את המניע או את ההסבר הפסיכולוגי. מה אומרים הדתיים? טוב, גילה את האור, הבין את האמת, הם פילוסופים, נכון? מה קורה עם מישהו יוצא בשאלה? אם מישהו יוצא בשאלה, אז הדתיים אומרים, טוב, הוא רצה להתיר לעצמו את העריות, אין לו כוח לשמור מצוות, הם פסיכולוגים. מה אומרים החילונים? לא, סוף סוף הבין שהוא חי בשטויות עד עכשיו, הבין סוף סוף מה נכון ומה לא נכון, זאת אומרת החילונים הם פילוסופים. אז מי צודק? אז זה תלוי מי אתה כמובן, אבל שניהם צודקים. שניהם צודקים בגלל שכל צעד בדרך כלל, בגלל שכל צעד שאנחנו עושים ניתן לפרש אותו במישור הפילוסופי וניתן גם לפרש אותו במישור הפסיכולוגי. באיזה מישור אנחנו בוחרים? לצערי, אבל הרבה פעמים זה כך, אנחנו בוחרים במישור שנוח לנו. המישור הפילוסופי כשהוא מאיים עלינו, אז אנחנו תולים את זה בפסיכולוגיה. כשהמישור הפילוסופי מתאים לנו, אז אנחנו פילוסופים, נכון? וזה כנראה אוניברסלי, זה מתאים לכל הצדדים ומכל הכיוונים, זה כנראה הטבע האנושי. אבל האמת היא שכנראה שני ההסברים נכונים. שתי ההתייחסויות נכונות. אפשר לראות את זה במישור הפסיכולוגי ואפשר לראות את זה במישור הפילוסופי. לכל אחד יש מערך מורכב של שיקולים, וכל אחד כנראה מונע ממניעים פסיכולוגיים, ומצד שני אדם, לפחות לפי תפיסתי, אדם לא מונע על ידי הפסיכולוגיה שלו באופן דטרמיניסטי. זאת אומרת הוא גם עושה החלטות, מקבל החלטות ועושה רציונליזציה לצעדים שלו, ולכן אפשר למצוא גם הסברים פילוסופיים. אולי דוגמה אחרונה המיתוס של ניוטון והתפוח. נפל לו תפוח על הראש לפי המיתוס המקובל ואז הוא כן האאוריקה של ניוטון, הוא גילה את חוק הגרביטציה. והשאלה שאני שואל את עצמי כשאני שומע את הסיפור הזה בהנחה שהוא היה ונברא, מה הפריע לו בהסבר התיאולוגי? למה הוא לא הסביר לעצמו שהתפוח, כן ניוטון היה נוצרי אדוק כידוע, ולמה הוא לא הסביר לעצמו שהתפוח נפל לו על הראש כעונש על זה שאתמול הוא לא הגיש את הלחי השנייה? זאת אומרת הוא עשה איזשהו חטא ובגלל זה הוא חטף תפוח על הראש. יש הסברים תיאולוגיים למכביר שיכולים להסביר את העניין הזה. למה הוא חיפש הסבר פיזיקלי? והסיבה היא לא בגלל שהוא לא האמין בהסבר התיאולוגי, אני מנסה לנחש כמובן, לא הכרתי אותו לצערי, לא בגלל שהוא לא קיבל את ההסבר הפיזיקלי אלא בגלל שהוא לא הסתפק בו, בהסבר התיאולוגי סליחה, בגלל שהוא לא הסתפק בו. במישור התיאולוגי יש לו הסבר אחד, במישור הפיזיקלי הוא מחפש הסבר אחר, בדיוק כמו הנסיך המאושר ולב העופרת שלו. לכן זה כמה דוגמאות רק כדי להמחיש למה כל אחד מאיתנו נדמה לי פוגש מצבים שבהם הוא מתייחס לאותו אירוע עצמו בכמה מישורי הסבר במקביל. למרות שבנטייה ראשונית יש לנו איזושהי תחושה וכמו שהערתי קודם בסוגריים היא לא משוללת יסוד, להבין שההסברים האלה אולי מוציאים אחד מהשני. אם ההסבר הוא פיזיקלי, אז מי אמר שההסבר התיאולוגי נכון ולהפך כיוון שכל הסבר צריך להיות תנאי מספיק. אז לכן יש נטייה שיש לה בסיס פילוסופי לחשוב שצריך לבחור את אחד ההסברים. אבל בלי להיכנס כרגע לפרטים, קודם כל אני מצביע על עובדה, אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו נזקקים לכמה מישורי הסבר במקביל על אף התחושה הזאת שבכל זאת יש סתירה ושצריך לבחור ביניהם. זה מביא אותי לנקודה הבאה. יש הבחנה בתחום ההלכתי בין שני מצבים שלשניהם קוראים הרבה פעמים ספק. וזה הדוגמה השנייה בדף שלכם, לקוחה מרבי שמעון שקופ, שערי יושר, ראש ישיבת גרודנא בליטא במחצית הראשונה של המאה העשרים או השליש הראשון של המאה העשרים. איש עם אינטואיציות פילוסופיות מאוד מרשימות בעיניי, די הרבה מהחיבורים ההלכתיים והמטה-הלכתיים שאני כותב הם סביב דברים שלו. וכאן נמצאת אחת מהן, בקטע הזה אני לא אקרא את כולו כי לא נראה לי שיהיה לי מספיק זמן לעניין הזה, אז אני אתאר בקצרה על מה מדובר. בן אדם מגיע לאבא שיש לו שתי בנות, ונותן לו פרוטה ואומר לו הרי אחת מבנותיך מקודשת לי בפרוטה זו. טוב, אז האבא אומר בסדר גמור, אם אתה רוצה הכל בסדר. הגמרא מגדירה מצב כזה כקידושין שלא נמסרו לביאה, קידושין שלא בני מימוש, מימוש פיזי. למה לא? אז מסבירים הראשונים כי יש לנו פה ספק. מה הספק? אני הרי לא יודע איזה, נגיד רחל ולאה הן שתי הבנות. אני לא יודע איזה משתי הבנות מקודשת כי הוא אמר אחת מהן, הוא לא אמר מי. אז כיוון שכך יכול להיות שרחל היא אשתי ויכול להיות שלאה היא אשתי. עכשיו, אם רחל היא אשתי אז לאה היא בסטטוס של אחות אשתי. אחות אשתי היא אחת העריות, אסור לי לקיים איתה יחסי אישות. אם לאה היא אשתי אז רחל היא אחות אשתי, אסור לי לקיים איתה יחסי אישות. אז זה אומר שכיוון שאני נמצא במצב של ספק אני בעצם לא יכול לממש את הקידושין האלה עם אף אחת מהן. וזה נקרא קידושין שלא נמסרו לביאה. על ההגדרה הזאת יש ויכוח הלכתי, מה עושים עם דבר כזה, אני לא נכנס אליו, מבחינתי מה שחשוב זה רק ההגדרה. ההגדרה של המצב הזה כספק היא הגדרה די מטעה. כך לדוגמה אפשר לשאול, דעת הרמב"ם זה שבעצם כאשר אני נמצא במצב של ספק מעיקר הדין אני יכול להקל. גם בספק דאורייתא אני יכול להקל. רק מדרבנן מורים לי להחמיר, זו הערה ליודעי חן, אבל עקרונית שאני נמצא במצב של ספק אני יכול להקל. זאת שיטתו של הרמב"ם. נגיד יש לי חתיכת בשר, אני לא יודע אם היא כשרה או לא כשרה, אני יכול להקל ולאכול אם אני לא יודע. אם אני יודע שזה לא כשר אסור, אם אני לא יודע אפשר לאכול. אפרופו פולמוס הכשרות שמתעורר עכשיו. אז שואלים על הרמב"ם אם זה כך, במצב הזה שקידש אחת משתי האחיות האלה, אז הוא נמצא בספק. אז אם הוא נמצא בספק הוא יכול להקל, שיקח את אחת מהן שהוא רוצה ושהיא רוצה כמובן, בעצם לא צריך שהיא תרצה מספיק שהאבא שלה רצה, ויממש את מה שהוא רוצה. מה הבעיה? למה אנחנו בסך הכל בספק איסור? השאלה הזאת היא טעות. בגלל שאנחנו לא נמצאים פה במצב של ספק. מצב של ספק זה מצב של העדר מידע. זה המצב הרגיל של ספק. לדוגמה, אני שלחתי שליח לקדש לי אישה והשליח מת אחרי שהוא קידש. עכשיו אני לא יודע מי אשתי. אין לי מושג את מי הוא קידש. גם האבא מת. אז עכשיו אני לא יודע איזה משתי הבנות הוא קידש, זה כמו הרשל'ה כשהוא אוכל הכל מת. אז אני לא יודע איזה משתי הבנות האלה היא אשתי. זה מצב של ספק. למה? כיוון שהוא קידש אישה אחת מסוימת, רק אין לי את המידע מי זאת. אבל יש אחת מסוימת שהיא אשתי. מה שחסר לי זה המידע מי זאת. במקרה שאני תיארתי קודם אין בכלל מישהי אחת שהיא אשתי. יש אחת לא מוגדרת שהוא קידש אותה, אבל היא לא מוגדרת. אם תשאלו את הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גם הוא לא יוכל להצביע על מי מבין שתיהן היא אשתי. זה לא מצב של ספק. בשפה יותר מודרנית הייתי קורא למצב כזה מצב של עמימות. זה מצב שקשור ללוגיקה קוונטית בעצם, החתול של שרדינגר למי שמכיר את העניין הזה, זאת בדיוק אותה לוגיקה. שאני מפנה פה נדמה לי לאיזה הרצאה ברשת שאני מסביר את זה. ולמעשה מצב כזה הוא בכלל לא מצב של ספק. הוא מצב של קוראים לזה בישיבות ודאי ספק, או ספק ודאי. זאת אומרת כל אחת משתי הנשים היא אשתי באופן קלוש. לא שיש אחת שהיא אשתי רק אני לא יודע מי, אלא כל אחת משתיהן היא אשתי, רק זאת אישות קלושה. הספק הוא על מושג האישות, לא על מי היא האישה המקודשת. זה מצב של עמימות, לא מצב של ספק. ומצב של עמימות צריך להחמיר גם לפי הרמב"ם, אפרופו השאלה ששאלתי קודם ולכן אפשר ליישב את מה ששאלתי קודם אבל זה כבר פחות חשוב לענייננו. מה שחשוב לי זה באמת לעשות את ההבחנה בין שני המצבים. מה ההבדל בין שני המצבים האלה? במצב של ספק האמת היא רק אחת. יש אישה אחת שהיא אשתי, אני לא יודע מי. אני לא יודע מה היא האמת. אז כיוון שכך, אז יש דיני ספקות שאומרים לי מה אני צריך לעשות. אם אני לא יודע מה היא האמת, אז דיני הספקות מנחים אותי מה אני צריך לעשות. יש את זה גם בכל מערכת משפטית כמובן, לא רק בהלכה, בכל מקום. אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו עושים כשאנחנו לא יודעים מה היא האמת. אבל השאלה מה עושים כשאין בכלל אמת, לא כשאנחנו לא יודעים מי היא האמת או מה היא האמת. מה קורה כשאין בכלל אמת? מה אז עושים? זה לא דיני ספקות. כשאנחנו לא יודעים בכלל או כשאין בכלל אמת, לא כשאנחנו לא יודעים, זה לא דיני ספקות. השאלה היא מה עושים עם אישות קלושה. לא מה עושים כשלא יודעים מי אשתי, אלא מה זה אישות קלושה, מה הסטטוס שלה? מה עושים עם דבר כזה? זה לא דיני ספקות, זה משהו אחר לגמרי. או במילים אחרות אני אשאל איך אפשר לומר שגם היא אשתי וגם היא אשתי, כאשר אם היא אשתי, אז זאת אחות אשתי והיא לא יכולה להיות מקודשת לי. ואם זאת אשתי, אז השנייה היא אחותה, היא אחות אשתי והיא לא יכולה להיות מקודשת לי. אז פה כבר יש שתי אמירות סותרות. אבל אני מחזיק בשתיהן בו זמנית, למרות שהן סותרות. וכאן זה לא שיש אמת רק אני לא יודע מי, כמו בספקות. ישנם מצבים שהאמת היא אחת רק אני לא יודע, יש שתי אפשרויות סותרות אבל אין בעיה, ויש אני לא יודע, יש רק אחת משתיהן שנכונה ואני לא יודע מי. אבל כאן ישנן שתי אפשרויות סותרות ושתיהן אמת. איך קורה דבר כזה? מה עושים עם דבר כזה? זאת שאלה הלכתית מרתקת שגם אליה אני לא אכנס, אני מקווה שאני פותח לכם מספיק את התיאבון כדי לחשוב אחר כך. אנחנו דנים בשאלה הלוגית, אנחנו לא מעניין אותנו שמעורבים פה גם בני אדם, זה ממש שולי. אוקיי, בדיון ההלכתי זה שולי, לא אומר שצריך להתעלם מזה שמעורבים בני אדם, אבל את הדיון ההלכתי צריך לעשות באופן שהוא מנותק לגמרי מהמישור האנושי. להתחיל לפחות שם. בעצם בשני התחומים האלה, בשפה מודרנית יותר, אפשר לומר שמשתמשים בשתי מערכות של כלים. מערכת הכלים שמשתמשים בה כדי לטפל בבעיה של העדר מידע קרויה הסתברות. הסתברות או סטטיסטיקה. כאשר יש איזשהו מידע, אני לא יודע מהו, אני בודק אפשרויות שונות ואני מייחס משקל כלשהו לאפשרויות השונות. מה הסיכוי שזה נכון? מה הסיכוי שזה נכון? אני מטיל קובייה. אני שואל מה הסיכוי שהיא תיפול על שש? אז יש סיכוי שישית, בהנחה שהקובייה הוגנת, יש סיכוי שישית לכל פאה. האם זה אומר שאין אמת? בטח שיש אמת. בסופו של דבר כשהיא תיפול היא תיפול על אחת הפאות. רק כיוון שבינתיים אין לי את המידע הזה, אני משתמש בהסתברות כדי לטפל בבעיה הזאת. בבעיות של העדר מידע אנחנו משתמשים בכלים של הסתברות. בבעיות של מציאות עמומה אנחנו לא עקרונית לא צריכים להשתמש בהסתברות. מתברר שהסתברות מועילה גם לבעיות כאלה למרבה הפלא, לכן בתורת הקוונטים משתמשים בהסתברות, שזה דבר מאוד מאוד מפתיע, אבל זה עובד שם. לא היה אמור לעבוד שם. באופן עקרוני בבעיות של מציאות עמומה משתמשים במה שנקרא פאזי לוג'יק. זאת אומרת לוגיקה עמומה. וזאת לוגיקה של אמיתות שהן לא אחד או אפס. האמת עצמה היא לא אחד או אפס, לא הסיכוי שהאמת היא זאת הוא רבע, אלא זה אמת בעוצמה רבע. זה משהו אחר לגמרי. דוגמה אחת אני אתן כדי לחדד את העניין, פרדוקס הערמה. פרדוקס הערמה, שזה שם קוד להרבה מאוד פרדוקסים, מציג שלוש טענות שכל אחת מהן נראית מאוד סבירה אבל אי אפשר לאחוז בשלושתן יחד. הנחה אחת, אבן חצץ אחת היא לא ערמה. אבן חצץ אחת, זאת לא ערמה. הנחה שנייה, מיליון אבנים. מיליון אבני חצץ זה ערימה. הנחה שלישית, אם יש לי צבר שהוא לא ערימה, להוסיף לו אבן חצץ אחת לא ישנה את הסטטוס שלו. כן, אם נגיד שתי אבנים זה לא ערימה, אז שלוש זה גם לא ערימה. אבן אחת לא עושה את ההבדל. בסדר? שלוש ההנחות האלה כמובן לא מתיישבות. נכון? כי אם באחת זאת לא ערימה והוספת אבן אחת לא משנה את הסטטוס, אז גם שניים זה לא ערימה. ואם שניים לא אז גם שלוש, וגם ארבע, וגם חמש עד מיליון. אבל שלוש ההנחות האלה שלושתן נשמעות סבירות. על מי לוותר? צריך לוותר, הן סותרות אחת את השנייה. על מי לוותר? אני הייתי מוותר על השלישית. אבל לא לוותר עליה בצורה טריוויאלית, להגיד שמ-17 אבנים ומעלה זאת ערימה, כי זה לא נכון. אנחנו לא מגדירים ככה ערימות. אין מספר שקובע שממנו והלאה זאת ערימה. זה יהיה מלאכותי. מה כן נכון לעשות? צריך להבין שהמושג ערימה הוא מושג שהוא לא שחור לבן. לא כל צבר הוא או כן ערימה או לא ערימה. יש צברים שהם לא ערימה, יש צברים שהם קצת ערימה, יש צברים שהם די ערימה, יש צברים שהם מאוד ערימה, ויש צברים שהם ערימה לגמרי. אוקיי? בעצם מידת הערימתיות יש לה רצף של רמות אפשריות, בין אפס לאחד אם תרצו. זה נקרא פזי לוגיק. וזאת לוגיקה שמתארת מציאות שהמציאות עצמה עמומה. לא זה לא חוסר בידע שלי. לא חסר לי שום ידע, אני יודע הכל על המציאות. רק המושג ערימה בעצמו הוא מושג פזי, מושג עמום. הוא מושג שאי אפשר להגדיר אותו בצורה של שחור לבן, של אחד או אפס. יש מצבים שונים במציאות שהם פזי במהותם. יש מצבים שבהם המציאות בעצמה היא עמומה, כמו החתול של שרדינגר או שני סדקים או כל הדוגמאות הידועות מתורת הקוונטים, שבהם בעצם אנחנו אמורים לטפל בכלים של פזי לוגיק. וזה גם מה שעושים בעצם אם מתרגמים את זה נכון. לכן זה בעצם מציאות שונה לגמרי מאשר המציאות של הספק. אם אני חוזר לנושא שלנו, אז כשאני מדבר על סתירות או דיכוטומיה בין טענה דתית לטענה מדעית או טענה דתית לטענה מוסרית, מדע ומוסר אני פחות חושב שמעוררים בעיות כאלה. שימוש במדע, אבל לא המדע עצמו, טענות המדע עצמן. שימוש במדע כמובן יכול להיות מוסרי ולא מוסרי. הדילמות האלה הרבה פעמים אנשים תופסים אותם כדילמות מהסוג של ספק. אחד צודק והשני טועה, רק אנחנו לא יודעים מי. והרבה פעמים התפיסה הזאת שמדובר פה בספק היא התפיסה שמנחה את שני הצדדים שמתקוטטים. הדתיים אומרים שהדת אמת ולכן המדע שקר, כי חייבים לבחור. יש ספק, אז או שזה אמת או שהשני אמת. והאתאיסטים יגידו המדע אמת והדת שקר. ומה שמשותף גם לאתאיסטים וגם לדתיים זה ששניהם מסכימים שצריך לבחור. כי שניהם מתייחסים לדילמה הזאת כדילמה מהסוג של ספק, לא דילמה מהסוג של העמימות. איך אפשר לראות את זה באופן אחר? או שהעולם קיים ששת אלפים שנה או שהוא קיים 15 מיליארד שנה. איך אפשר לראות את זה באופן אחר? אז אני אביא אולי עוד דוגמה שחביבה עליי, אבל לפני הדוגמה הזאת אולי, ברור שדילמות מהסוג הזה מתעוררות אך ורק אצל מי שמחויב לשני הצדדים של המשוואה. זאת אומרת, מי שמחויב לצד, מי שנגיד הדתיות שלו היא לא רציונלית, זאת אומרת הוא לא מקבל את החשיבה הרציונלית כקריטריון, כמדד מחייב, אז הוא לא מוטרד. הוא לא פותר את הדילמה, הוא לא בדילמה בכלל. הצד האחד של המשוואה מובן לו מאליו. כנ"ל הצד השני. זאת אומרת, מי שמתייחס לחשיבה המדעית, ואני עכשיו נזהר לא להגיד רציונלית כי הרציונליות נמצאת בשני הצדדים לדעתי, החשיבה המדעית היא מערכת ארגז הכלים היחיד שקביל בעיניו, והמערכת הדתית נתפסת בעיניו כמשהו לחלוטין חסר תוקף, אז הוא גם לא בדילמה. הוא לא צריך להכריע. מי שנמצא בדילמה זה רק מי שמתייחס ברצינות לשני ארגזי הכלים או שתי מערכות החשיבה האלה. אבל אז באמת עולה השאלה מה עושים עם זה? האם זה רק מצב זמני, מצב חולף? אני בדילמה כי חשבתי ששניהם רציניים אבל עכשיו אני צריך לבחור את מי לזרוק ועם מי להישאר. זאת אומרת האם זה רק מצב זמני האפשרות להחזיק בשני הצדדים של המטבע או שלא? אפשר גם להישאר עם זה בסופו של דבר. בסופו של דבר, אז אני רוצה לטעון שכן. אפשר להישאר עם שני הצדדים. אני אביא דוגמה נוספת, ויכוח רגולרי בין אנשים שאת חלקם אני מכיר לפעמים, האם לאכול שוקולד או לא לאכול שוקולד? ראובן טוען שכדאי לאכול שוקולד כי הוא מאוד טעים, ושמעון טוען שלא כדאי לאכול שוקולד כי הוא משמין. מי צודק? שניהם. אבל זה סותר, לא? למה? הם לא סותרים. בזה שזה טעים לא סותר את זה שזה משמין, נכון? להיפך. זו אחת הפרכות על האבולוציה, אתם יודעים? האבולוציה הייתה צריכה לדאוג לזה שמה שבריא יהיה טעים. זה שתי קבוצות זרות שמכסות את כל המרחב. זאת חלוקה מלאה, מה שנקרא במתמטיקה, הטעים והבריא. אז בכל אופן, למה אין סתירה? אין סתירה בגלל שלהגיד שמשהו טעים לא סותר את העובדה שהוא לא בריא, להיפך, זה כמעט סינונימי. זאת אומרת, כשהוא טעים אז ברור שהוא לא בריא. מה הסתירה? איפה נמצאת הסתירה? הסתירה נמצאת בשאלה הנורמטיבית, מה לעשות עם העובדות האלה. העובדה היא שזה טעים והעובדה היא שזה משמין. בשאלה הנורמטיבית אני צריך לקבל החלטה, או שאני אוכל את זה או שאני לא אוכל את זה. הדבר הזה הוא לא סתירה, הוא קונפליקט. סתירה זה סתירה בין שני משפטים מנוגדים. כשאתה מקבל את X אתה לא יכול לקבל את Y, כי Y שקול ללא X. אז אתה לא יכול לקבל את X ואת Y בו זמנית. X וגם Y זו סתירה לוגית, זו סתירה. כאן אין סתירה. להגיד ששוקולד הוא טעים ולא בריא זאת לא סתירה, זאת האמת לאמיתה. אז מה? אבל במישור הפרקטי זה מכניס אותי לקונפליקט. אני לא יודע מה לעשות. אני לא יודע מה לעשות בגלל שזה שהוא טעים זאת סיבה טובה לאכול אותו, זה שהוא לא בריא זאת סיבה טובה לא לאכול אותו. אז במישור המעשי אני נמצא בקונפליקט, אבל זאת לא סתירה. עכשיו בדוגמאות שהבאתי קודם ברוב המקרים, ועוד פעם, אני חייב פה להישאר ברובד של הכללות ולא להיכנס לניתוח מפורט של בעיות ספציפיות, אז אני מדבר פה בהכללה ולא בכל הבעיות. אני חושב שאפשר ללכת עם זה עד הסוף, אבל ברבות מהן, כמעט בכולן, אני רוצה לטעון ששלושת המישורים שעליהם דיברתי קודם, שזה הנושא, נושא הכנס שלנו, דת, מדע ואתיקה, מדובר בעצם בשלוש ספירות מושגיות זרות זו לזו, ולכן אין סתירה בין האמירות השונות של המערכות השונות. לכל היותר נוצרים קונפליקטים, אבל סתירה אין. השוקולד יכול להיות גם טעים וגם לא בריא, ואני יכול משיקולים של טעם לחשוב שנכון לאכול אותו, משיקולים של בריאות לחשוב שלא נכון לאכול אותו. כיוון שאני מחויב גם לטעם וגם לבריאות אני בקונפליקט, ועכשיו שאני בקונפליקט אני צריך לקבל החלטה. שאלה טובה איך מקבלים את ההחלטה. כל אחד יקבל את ההחלטות כמו שהוא מבין. או לא לאכול בכלל, כן. או לא לאכול או כן לאכול, זאת ההחלטה, אלו שתי האפשרויות. לאכול קצת, זה הפתרון הקוונטי. אוקיי, לאכול שוקולד קלוש, שוקולד דיאטטי. לא ממליץ על פתרונות קוונטיים בהקשר הזה. נכון, פה אני לא ממליץ על הפתרון הפאזי. זה פאזי שוקולד. טוב, עדיף לאכול שוקולד אמיתי מעט מאשר לאכול פאזי שוקולד. אוקיי. מה שאני בעצם רוצה לטעון שבכמעט בכל המקרים שאני יכול להעלות בדעתי כאשר אנחנו נמצאים בקונפליקט בין המישורים, לא מדובר בסתירות. לא מדובר בסתירות בגלל שהטענות כשלעצמן לא מנוגדות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בקונפליקט במישור המעשי, במישור של השלכות כלשהן כאלה או אחרות, אבל לא במישור הלוגי. לא סתירה של טענה והיפוכה בו זמנית. אני אביא דוגמה דווקא מהתחום של דת ומוסר, כי שם הרבה פעמים אנשים מניחים כמובן מאליו שמדובר בעצם בסתירה או בסוג מצב שקראתי לו קודם ספק, וכיוון שכך צריך להכריע, האם זה או זה? ולכן העולם נחלק לכאלה שמכריעים לכיוון הדתי או לכיוון המוסרי, או כאלה שלא מטריד אותם כמובן כל העניין, אבל אנחנו לא מדברים על האנשים האלה. אני חושב שיש עוד אופציה שאנשים לא תמיד לוקחים בחשבון, והאופציה היא שאפשר להישאר עם שניהם. אני אביא דוגמה שהייתה אקטואלית לפני לא הרבה זמן, כאשר התמנה הרב הצבאי הראשי החדש, האחרון, הרב. ואייל קרים, אז עלו מן האוב כל מיני ציטוטים שלו על אשת יפת תואר, על אונס של שבויות בידי חיילים. ואז התחילו כמובן כל האפולוגטיקות ושזה לא רלוונטי להיום וזה ופה ושם. הבעיה המעשית בעינה עומדת, קשה להתכחש לה, אכן התורה מתירה דבר כזה. כמעט, כן, כמעט כל הפוסקים מסכימים. יש כאלה שרוצים לטעון שזה לא באונס אלא רק ברצון, אבל נדמה לי שפשט הסוגיות והתורה עצמה זה לא ככה. התורה מתירה דבר כזה. דבר הזה מכניס אנשים לקונפליקט. עכשיו, אנשים שנכנסים לקונפליקט זה כמובן רק אנשים דתיים. אנשים החילונים או אלה שלא מחויבים להלכה יכולים לכל היותר להשתמש בזה כטיעון, אבל הם לא בקונפליקט. בקונפליקט אתה נמצא רק אם אתה מחויב לשני הצדדים. אתה מחויב להלכה ומחויב למוסר, ואז נוצר קונפליקט. מחויב או שיש אפשרות, זכותך? לא, מחויב, מחויב. אני לא יודע מה זה זכויות. זכות להיות מוסרי אני לא יודע מה זה, יש חובה להיות מוסרי. או מה התוצאה? לא לא, לא חובה, מותר לך. מה? מותר לך לקחת אותה. לא חובה? לא, המחויבות זה לא לקחת אשת יפת תואר. המחויבות היא מחויבות להלכה ומחויבות לעקרונות המוסר. אוקיי? מה שאני רוצה לטעון, מה שאני רוצה לטעון זה שאפשר, ואגב אפשר להציע לזה כמה פתרונות כאלה או אחרים, אבל נדמה לי שהפתרון הסביר יותר בעיניי זה דווקא מתוך מחויבות לשני הצדדים. אני רוצה לטעון שהתורה מתירה את זה הלכתית, אבל זה אסור מוסרית. אין שום… גמרתי, אין מה לשמור. זהו, זה מה שאמרתי. מה הסתירה פה? במישור ההלכתי זה מותר, ובמישור המוסרי זה מגונה ביותר. בדיוק כמו שכל בן אדם שלא מחויב להלכה חושב, גם אני חושב ככה. אז ההלכה לא מוסרית? נכון. מי אמר שהלכה צריכה להיות מוסרית? כמו שהבריאות היא לא טעימה, נכון? שיקולי הבריאות אומרים לא לאכול את השוקולד והבריאות היא לא טעימה. זה לא גנות גדולה, זה שתי מערכות שונות שכל אחת מהן חותרת למטרות שלה, בכלים שלה, באמצעים שלה, ועובדת עם הכללים שלה ומגיעה למסקנות שלה. אני כמי שנמצא בסיטואציה צריך כמובן להחליט פרקטית מה לעשות. פרקטית מה לעשות, הייתי תולה חייל שעושה את זה, תולה אותו מטאפורית לפחות. אוקיי? ברור. אבל הייתי תולה אותו לא בגלל שהוא עבריין הלכתי, אלא בגלל שהוא עבריין מוסרי. אבל האלוקים הרי… האלוקים, אלוקים פה אני נכנס לתיאולוגיה ואני לא אין לי את הזמן להיכנס לזה כאן, אבל אני אגיד רק במשפט אחד כי באמת זאת שאלה מתבקשת, אני מסכים להערה הזאת. אלוקים כמובן דורש, כתוב בתורה "ועשית הישר והטוב". הוא דורש מאיתנו לעשות את הטוב, אבל בו בזמן הוא גם דורש מאיתנו לקיים את ההלכה, כמו שהוא היה דורש מאיתנו לנהוג לפי כללי הבריאות, יש כאלה שטוענים שהוא דורש "וחי בהם", והוא גם אומר לנו "תהנו מהחיים", הוא דורש מאיתנו ליהנות מהחיים אם תרצו. ריש לקיש על ערש דווי בכה על איזה צפיחית שהוא לא הספיק לאכול וליהנות ממנה. אז יש שני דברים. האם זה סותר שיש שוקולד שהוא טעים אבל לא בריא? לא. שתי הדרישות במקרה הזה מכניסות אותי לקונפליקט, ואני צריך להחליט מה לעשות, מי גובר. אגב, לא תמיד צד אחד יגבר, לפעמים ההלכה תגבר, לפעמים המוסר יגבר, אני אומר לכם דעתי האישית. אבל זה כבר עוד שאלה, איך מכריעים קונפליקטים כאלה? אבל האופציה של להימצא בקונפליקט הרבה פעמים לא עולה בהקשרים האלה. אנשים מיד מחפשים מה הפתרון, הם רואים את זה כספק. אז האם זה כן מוסרי או לא מוסרי? האם ההלכה צודקת או המוסר צודק? התשובה היא ששניהם צודקים. זה מה שקובעת ההלכה, וזה מה שקובע המוסר. והשאלה מה אני אעשה בשורה התחתונה זאת זה קונפליקט כמו שיש קונפליקט בין שני ערכים מוסריים. סארטר מספר באחד הספרים שלו על סטודנט, כן, הוא חי בפריז בתקופת מלחמת העולם השנייה, סטודנט בא אליו עם שאלה. יש לו אמא מבוגרת, אבא שלו משתף פעולה עם הנאצים, אחיו נרצח על ידי הנאצים, והוא מתלבט, הוא בא להתלבט עם מורו ורבו סארטר, האם ללכת להתגייס לצבא צרפת החופשית אצל דה גול ולהילחם בנאצים, או להישאר ולסייע לאמא שלו המבוגרת שנשארה שם לבד בפריז. מה מה זה אומר? יש פה שני ערכים. ערך אחד זה להילחם ברוע. הערך השני זה לסייע לאמא שלך המבוגרת. לא מבוגרת, אבל בוודאי אם היא מבוגרת אתה צריך לסייע לאמא שלך. אז זה קונפליקט. יש סתירה להימצא בקונפליקט כזה? אני מחויב לשני הערכים האלה, אבל הם לא סותרים אחד את השני, זה שני ערכים שאני מחויב לשניהם ואין עם זה שום בעיה. הקונפליקט נוצר במקרים מסוימים, לא תמיד. הקונפליקט נוצר במקרים מסוימים, לא תמיד אגב, במקרים מסוימים שבהם הערכים האלה מובילים אותי להכרעות מעשיות מנוגדות. ואז אני בקונפליקט וצריך להכריע אותו. אבל מצב כזה הוא לא סתירתי. במצב כזה אנחנו יכולים להימצא, יכול להימצא ונמצא גם בנאדם שמחויב רק למוסר. הדילמה הזאת היא דילמה בין שני ערכים מוסריים, לא רק בין ערך מוסרי לערך דתי. וגם שם אני יכול להימצא בקונפליקט. אז אני לא רואה מניעה לומר שאני יכול להימצא בקונפליקט גם בין ערך דתי לערך מוסרי. אני נמצא בקונפליקט והשאלה מה אני אמור לעשות, שאלה טובה. צריך להכריע כמו שאני מכריע כל הכרעה בכל דילמה ערכית, בכל קונפליקט ערכי. אבל סתירה אין כאן. זה שתי מערכות שאני מחויב לשתיהן ושתיהן מורות לי מה לעשות. במישור המעשי הן יוצרות קונפליקט. דוגמה נוספת, אני כבר מתקרב לסיום, דוגמה נוספת – מהלכות השבת אבידה. קח נושא ניטרלי יותר. יש נושאים טעונים, אני אקח דווקא נושא ניטרלי. מהלכות השבת אבידה, בני דודינו המשפטנים רגילים להיזקק לפסק דין שנקרא עניין הנדלס. הנדלס, אליעזר הנדלס על שם בנאדם שהיה מעורב בעניין הזה. כן, היה מעורב בנושא הזה יהודי בשם אליעזר הנדלס. הוא מצא צרור של ניירות ערך על רצפת הבנק קופת עם. והשאלה האם הוא צריך למסור את הניירות האלה לבנק או שהוא יכול לקחת… לא מצאו את המאבד כמובן, ועכשיו השאלה מי זכאי לקחת את הניירות האלה לעצמו. אליעזר הנדלס או הבנק. הם רבו כמובן על הזכות לעשות את מצוות השבת אבידה. אז הייתה שמה מריבה חזקה מי נקרא המוצא, למי יש את הזכות לעשות השבת אבידה. בית המשפט היה שם דיון מרתק שבדרך כלל מתייחסים אליו במישור של חוק יסודות המשפט. זאת אומרת השאלה האם אני יכול לקחת את ההלכה ולמלא איזה שהיא לקונה שהייתה שם, אם הייתה שם, או לא. כי יש אמירה הלכתית, ההלכה קובעת שבמקרה כזה זה הולך להנדלס, כמו שאלון כתב שם בפסק הדין, אבל שאר השופטים התנגדו. אלון היה בדעת מיעוט והם אמרו שלא. ומה שמשך את תשומת ליבי לעניין הזה בכלל לא קשור לחוק יסודות המשפט. מעבר לשאלה האם להשתמש בהלכה כדי למלא לקונה משפטית, השאלה יותר מעניינת מבחינתי זה למה באמת יש הבדל בגישה? למה מערכות משפט, ואני לא מומחה משפטי אבל מה שהיה כתוב שם היה נראה שכל מערכות המשפט מסכימות לעניין הזה, שזה שייך לבנק. המטרה של הלכות השבת אבידה זה למצוא באופן מיטבי את המאבד, להשיב את זה למאבד. עכשיו אם הנדלס היה לוקח את זה אליו, אין סיכוי שהמאבד היה מגיע אליו, הוא לא מכיר אותו. אם נשאיר את זה בבנק, אז יש סיכוי שהמאבד ייזכר שזה נפל לו בבנק, יחזור לבנק ויקבל את האבידה שלו. אז מבחינת השיקול ההגיוני, אז צריך להשאיר את זה לבנק, אבל ההלכה אומרת שזה הולך להנדלס. למה? אז כאן אני אסתפק בשני משפטים כי אני לא יכול להיכנס לניתוח מפורט. יש שאלה דומה לגבי אבידה אחרי ייאוש. אבידה אחרי ייאוש בעלים אם אני לוקח אותה אחרי שהבעלים התייאש היא שלי על פי ההלכה. החוק לא רואה בייאוש שום דבר משמעותי. הייאוש לא מעניין, הייאוש נעשה יותר נוח, כמו שנאמר בשיר. החוק לא רואה בייאוש שום דבר משמעותי. הוא לא משחק תפקיד על המגרש הזה. למה לא? עוד פעם כי המוסר אומר מה אכפת לי אם הוא התייאש? הוא התייאש כי הוא חשב שהוא לא ימצא, אבל תכלס הוא הבעלים, למה שתאכל את זה לעצמך? אם אתה יודע שזה שלו תחזיר לו. מה זה משנה אם הוא התייאש? אתה לא יודע, אתה לא יודע, אבל אם אתה יודע שזה שלו תחזיר לו. למה ההלכה לא אומרת כך? אז יש כאלה שיגידו כי יש מוסר הלכתי אחר. כך שמעתי הרבה אנשים כשהצגתי להם את השאלה הזאת. כי המוסר ההלכתי הוא עליון, אלוקי, אני לא יודע כל מיני מילים שאני לא מבין אותן. מוסר זה מוסר זה מוסר. אין מוסר הלכתי ומוסר אחר. יש מוסר אחד. אפשר להתווכח בדברים מוסריים מסוימים, אבל אין להלכה שום מוסר משלה. המוסר אומר באמת להחזיר למאבד. איך אני יודע את זה? כי זה כתוב בגמרא ונפסק להלכה בשולחן ערוך, וחלק מהפוסקים אומרים שאפילו כופים את המאבד להחזיר את המוצא, סליחה, להחזיר את האבידה למאבד אחרי שהמאבד התייאש, כשהרמתי את זה אחרי שהמאבד התייאש, למרות שההלכה אומרת שזה שלי. למה? כי המוסר אומר להחזיר. אבל ההלכה אומרת לא להחזיר. למה? כי ההלכה זה לא מוסר. ההלכה קובעת בכלים משפטיים, אני לא עוד פעם רק באופן טלגרפי אני אומר, ההלכה קובעת מה האמת המשפטית מבחינתה, המשפט ההלכתי. המשפט ההלכתי זה לא מוסר. זאת קטגוריה נפרדת. עכשיו בשורה התחתונה. המוסר אומר להחזיר למי שהתייאש. ההלכה אומרת שלא צריך להחזיר, זה שלי. מה עושה יהודי? הנה במקרה הזה למשל מכריעים לטובת המוסר. כופים אותו להחזיר אפילו אחרי ייאוש. כתוב בשולחן ערוך. למה? בשבמקרה הזה כמובן זו לא עבירה הלכתית להחזיר. אני יכול לקחת אבל אין עבירה להחזיר. אז אם המוסר אומר להחזיר ודאי שאני אחזיר. אז הנה פה למשל דוגמא לקונפליקט שמוכרע לטובת הצד המוסרי ולא לטובת הצד ההלכתי, וזה מוכרע בשולחן ערוך כך. זאת אומרת שההלכה, אגב זה מוכר לכל לומד, ההלכה בעצם מלמדת אותנו, או התורה הייתי אומר אפילו יותר מאשר ההלכה, לחיות עם קונפליקטים. אני לא נבהל מקונפליקטים. וכשיש סתירה בין הלכה למוסר, תורה למדע או כל מיני דברים מהסוג הזה, הפתרון הראשון שאותו אני מחפש זה איך לראות שכולם צודקים. לא מחפש בכלל פתרון מי צודק. מי שמחפש פתרון מי צודק בדרך כלל מפספס את אחד משני הצדדים, כי הוא אומר ששני הצדדים האלה מדברים על אותו מישור ופה כבר יש טעות. ברגע שאתה מחפש פתרון כבר טעית. כי אתה חושב שהסתירה היא באמת סתירה כי הם מדברים באותו מישור. שלא לאכול שוקולד כי הוא לא בריא זה סותר את לאכול שוקולד כי הוא טעים. זה לא סותר. יש לי קונפליקט. ובקונפליקטים ההלכה מטפלת, מה עושים במישור המעשי עם קונפליקטים. זה דיון אחר. אבל בקשר לשאלה העקרונית, השאלה הפילוסופית, מה עושים עם הסתירה בין המישורים השונים האלה, אז אנחנו יכולים לחיות עם שלושתם. ואת ההכרעות המעשיות אנחנו צריכים לקבל. כל פעם יש אוסף מרשים של כללים, מה עושים בעצם הפאזי לוג'יק ההלכתי. כן, הכללים ההלכתיים מה עושים במצבי קונפליקט. המון כללים הלכתיים יש מה עושים במצבי קונפליקט וזה אומר שההלכה לא מתרגשת מקונפליקטים בכלל. ואני חושב שאת הלקח הזה היה שווה לאמץ גם מי שלא מחויב להלכה, כיוון שהרבה פעמים כשאנחנו נפגשים בדבר כזה מיד מתחילים להתכתש מי צודק ומי טועה. כשהרבה פעמים שני הצדדים צודקים. כל השאלה היא רק ויכוח מה לעשות פרקטית. מה לעשות בשורה התחתונה. על זה אפשר להתווכח יותר בנינוחות אם מבינים את הנקודה הזאת. השאלה הייתה שישנם, שעשיתי לעצמי חיים קלים. ישנם מצבים שבהם הקונפליקטים הם קונפליקטים חזיתיים ולא מצב שבו ההלכה מתירה והמוסר אוסר. כשההלכה מתירה והמוסר אוסר אני יכול לאסור ולצאת בשלום משני הצדדים. אבל יש מצבים שבהם ההלכה מחייבת והמוסר אוסר, ואז אנחנו בקונפליקט אמיתי. נכון, כדוגמא להריגת עמלק למשל או דברים מן הסוג הזה. לא, שמשון זה שאלה זה לא בדיוק ציווי הלכתי. אוקיי, אבל זה לא ציווי הלכתי. אז זה דיון אחר. אבל בסדר, יש דוגמאות כאלה. נכון, אבל קודם כל אני רוצה להגיד שא' הסתירה עדיין לא קיימת גם שם. זה עדיין קונפליקט ולא סתירה. כשאני אומר שהלכתית זו חובה ומוסרית זה אסור אין עם זה שום בעיה. גם כמו למשל, דוגמת השוקולד היא דומה לזה. לא הדוגמאות הקלות. כי דוגמת השוקולד אם אני אוכל אז זה לא בריא, ואם אני לא אוכל אז הפסדתי את הטעם. זאת אומרת שזה עוד פעם, זה לא הר גורל כמו זה, אבל אני אומר ברמה הלוגית זה אותו דבר. אמרתי שאני מבחין בין שני הדיונים. קודם כל במישור העקרוני אני חי בשני המישורים במקביל. גם זה נכון וגם זה נכון. כאשר נוצר קונפליקט, יש מצבים שבהם קל לפתור אותו. למשל הדוגמאות שהבאתי בהשבת אבידה שמותר לי להחזיר את האבידה אחרי ייאוש אני לא חייב והמוסר אומר להחזיר אז אני מחזיר. ישנם קונפליקטים מהסוג הקשה. גם על קונפליקטים מהסוג הקשה יש להלכה מה להגיד. הלכה עוסקת גם בקונפליקטים מהסוג הקשה. אני לא יכול עכשיו להיכנס לכל השאלות איך פותרים קונפליקטים כאלה, לפעמים באמצעים פרשניים, לפעמים באמצעים של כללי התנהגות. מה עושים במצבי קונפליקט וזה אגב לא תמיד הולך לכיוון ההלכה ונגד המוסר. אתן רק אולי דוגמא אחת, סוגיה במסכת נזיר אומרת גדולה עבירה לשמה יותר ממצווה שלא לשמה. והסוגיה שמה עוסקת בקונפליקט מהסוג הקשה, והיא אומרת שבעצם היינו צריכים ללכת עם הערך החיצוני נגד הערך ההלכתי. זאת אומרת שישנם גם מצבים כאלה. התורה לא נבהלת גם ממצבים כאלה. לכן האבחנה בין השאלה העקרונית האם יש פה סתירה לבין השאלה הפרקטית מה עושים עם הקונפליקט, בעיניי עומדת גם על קונפליקטים כאלה. איך פותרים את הקונפליקטים, לא נכנסתי לזה בין כה וכה כאן, אז אני לא יכול גם להיכנס. איך מסתדר הלכתית האיסור לתרום איברים מול החובה להציל נפשות? זה לא סתירה בין הלכה למדע, זה סתירה בתוך ההלכה. אז לא שאלה של הלכה ומדע. כתבתי על זה מאמר פעם, אני חושב שבהקשר הזה אפילו אין סתירה כך שלא צריך אפילו לפתור אותה. ברור שצריך לתרום איברים. אבל כמובן צריך הנמקה הלכתית שמסבירה את העניין הזה. בגדול אולי אני אגיד עוד משפט על העניין הזה כי הוא נוגע להרבה מאוד מהקונפליקטים האלה. הרבה פעמים שני הצדדים בקונפליקט מתבססים על הנחה משותפת. ואפשר למצוא דרך שלישית שהיא לא א' ולא ב' אם תוקפים את ההנחה המשותפת. לדוגמה בהקשר הזה של תרומת איברים יש הנחה משותפת שאם הבן אדם חי אסור לקחת ממנו, כן? הדילמה העקרונית בעצם עולה במצב שהאדם נמצא בין מוות מוחי למוות לבבי. זאת אומרת הוא מת מוות מוחי ועדיין לא מת מוות לבבי. השאלה אם מותר לקצור לו לב למשל ולהשתיל אותו במישהו אחר שזה יציל את חייו. אז תמיד תולים את זה בשאלה אם המוות המוחי נחשב כמוות, אז הוא כבר מת אפשר לקחת את הלב. אם הוא עדיין חי כי המוות הלבבי הוא המוות, זאת אומרת כל עוד לא קרה מוות לבבי הוא עדיין חי, אז אי אפשר לקצור איברים כי זה להרוג בן אדם. לא הורגים בן אדם אחד כדי להציל בן אדם אחר. נכון? והוויכוח הוא רק בשאלה אם זה כן מוות או לא מוות. ואני כופר בהנחה שמשותפת לשני הצדדים. אני חושב שיכול להיות שהוא חי ובכל זאת אפשר לקחת את האיבר. שאפשר לקחת את האיבר ממי שחי חיים מהסוג הזה לטובת אדם שחי חיים מלאים. אז הנה דוגמה לעוד דרך שלישית איך פותרים קונפליקטים. זה כבר נוגע לשאלה מה עושים עם הקונפליקט לא רק לשאלה מה עושים עם הסתירה. כן. אוקיי. השאלה הייתה מה עושים עם טענות עובדה בתוך המסורת, בתוך התורה כאשר הן עומדות מול תפיסה מדעית? כאן זה כבר סתירה בין עובדה לעובדה לא בין עובדה לנורמה. ואז השאלה היא מה עושים במצב כזה? התשובה היא שבמישור המדעי יש רק אחד שצודק ולכן או שאתה לא מקבל את התפיסה התורנית או שאתה לא מקבל את התפיסה המדעית. לדעתי האישית במקום שבו יש מידע מדעי ברור אז כנראה שצריך לקבל אותו. השאלה הייתה מה הייתי עושה במקום ניוטון בהנחה שהייתי נשאר חי מהתפוח? מה הייתי עושה במקום ניוטון והאם אני יכול לחיות עם שני הצדדים של המשוואה בו זמנית? זאת אומרת גם להגיד שכוח הגרוויטציה הפיל את התפוח וגם להגיד שהוא נפל עליי כתוצאה מעוונותיי. אז בהקשר הזה שוב פעם אם אני מדבר על שני אלה במישור העובדתי, במישור העובדתי מדובר בסתירה. ולכן אם אני הייתי יושב במקום ניוטון לא הייתי בקונפליקט בכלל, הייתי אומר שהוא נפל עליי בגלל כוח הגרוויטציה. זה לא היה שאלה אבל אני אחזור על זה. הטענה הייתה שאי אפשר לחיות או להתייחס לשני המישורים הדת והמדע כשני מישורים שקולים וכתוצאה מכך לחיות עם שניהם. כי למדע יש תוקף אקספרימנטלי זאת אומרת תוקף אמפירי והאמונה או האמונה הדתית היא לא כזאת זאת אומרת היא לא נובעת מתוך מדידות תצפיות מדעיות. השאלה הזאת כמובן מחזירה אותי לשאלה אחרת לגמרי היא לא נוגעת בכלל להרצאה שלי בגלל שהיא נוגעת לשאלה למה אתה אדם מאמין. עכשיו אם תרצו הרצאה על זה אני אשמח לתת. אני חושב שיש סיבות טובות לזה אבל כל אחד ועמדתו. אני התחלתי את ההרצאה שלי מהשלב הבא בהנחה שאני מאמין וגם מחויב לחשיבה הרציונלית ולממצאי המדע מה אני עושה עם זה? איך אני מתייחס למחויבות הכפולה הזאת? למה אני מחויב לאמונה שלי? אני חושב שיש לזה הסברים מצוינים ורציונליים לגמרי גם אם לא אמפיריים. אבל זה כבר באמת נושא להרצאה אחרת.