התחדשות ההלכה או חורבן ההלכה – חלק ב – נאמני תורה ועבודה

[הרב מיכאל אברהם] לפני שיש שתי אפשרויות להבין מה משמעותה של תחושת החנק הזאת. אפשר היה להבין והרבה פעמים זה יוצא לידי ביטוי באופן הזה אבל לדעתי הרבה פעמים אנשים לא מבינים את עצמם או לא מביעים את עצמם נכון שתחושת החנק הזאת היא תוצאה של מצוקה. קשה לי. זה מכביד עליי. מגבילה לי מגבלות ההלכה בעולם החופשי שלנו שככה כל האפשרויות שהוא פותח או הרבה מהאפשרויות שהוא פותח הן סגורות לפניי. אני לא מדבר על החנק הזה. לא מזלזל בו אגב אבל אני לא מדבר עליו. אני מדבר על החנק של מי שרוצה לעשות את רצון השם. על החנק של אותו אחד שאומר אני פשוט לא עושה את הדבר הנכון, לא בגלל שקשה לי, אלא זה לא הדבר הנכון. את החנק של אותו אחד שלומד את הלכות תערובות ודן שם במכניזמים של פיזיקה וכימיה של המאה ה-12, 14 ומעלה וחושב שהעסק הזה לא מחזיק מים. עכשיו, אפשר למצוא לו כל מיני פתרונות קונסטרוקציות פורמליות שמחליפות את התפיסות המדעיות העובדתיות הפשוטות. זה לא היה במקור ככה, זה פתרונות אד הוק שבסופו של דבר לפחות הרבה מאיתנו נדמה לי לא משתכנעים מהם. יש אנשים שזה נותן להם מענה מספק אבל התחושה היא שזה לא באמת. זה לא באמת מה שהתכוונו לומר לי פה. כשאומרים שכלי בולע הכוונה שבבאופן עקרוני הוא בולע, לא באמת הוא בולע שאם תבדקו אז תמצאו בתוכו כל מיני דברים. כן, הם התכוונו לזה שתמצאו בתוכו כל מיני דברים. אז אנחנו יכולים כמובן לשנות את ההתייחסות, הם התכוונו, אנחנו יודעים היום שלא, אבל זה לא משנה. אז אנחנו נמשיך לשמר את הדבר כאיזהי קונסטרוקציה פורמלית כי אנחנו לא רוצים לגעת בתהליך הזה. טוב, זה מי שזה נותן לו מענה בסדר, אבל אני רוצה לחזור לאותה תחושת חנק שדיברתי עליה קודם שאומרת אני רוצה לעשות את הדבר הנכון. שתהיה חומרא, לא אכפת לי שתהיה חומרא, האם אני יודע שזה באמת הדבר הנכון? זה באמת מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לעשות היום? לא השתכנעתי שזה מה שהוא מצפה ממני. לא בגלל שקשה לי. זה לא הקושי. החנק פה שאני מדבר עליו הוא החנק האינטלקטואלי, הוא החנק הרוחני, לא החנק הפסיכולוגי האנושי הפיזי שאומר אני במצוקה תנו לי מענה. עכשיו, אני יכול להביא כל מיני דוגמאות רק כדי שהדברים לא יישארו לגמרי לגמרי למעלה. אז זה מתחיל, יש כמובן הדוגמאות הכי קלות שמיד צפות זה הדוגמאות האקטואליות הקונטרוברסליות, מעמד האישה, טב למיתב טן דו, כל מיני דברים מן הסוג הזה שהקשר בין מה שחושבים עליהם אצל חז"ל לבין מה שאנחנו פוגשים היום, ובמקרה הזה זה לא בהכרח בגלל שחז"ל טעו אלא בגלל שפשוט המציאות השתנתה. הקשר הוא מקרי בלבד או קורלציה של אפס עם מינוס אחד שם. ולכן ולכן זה מעורר מצוקות אבל אלה הנקודות הטעונות ולכן שם אולי דווקא לא הייתי רוצה להתמקד. כי אני לא מחפש להקל על מצבם של אנשים שקשה להם, אני לא מזלזל בזה, אבל לא זה נושא הדיון שלי. אני מחפש מה נכון לעשות. מצדי שיחמירו על האנשים שקשה להם, שיהיה להם קשה יותר. אבל שידעו שהם עושים את מה שנכון. ובמובן הזה אז דיברתי קודם על בליעה בכלים, אני יכול לדבר על הרחקת שלושה חודשים בין נישואין, פטירת הבעל הראשון לנישואי הבעל השני, אני יכול לדבר על מעמד של חרשים, קטניות, נוסחי תפילה, יום טוב שני. עכשיו פעם היו נקודות כאלה אני מניח תמיד. בהלכה היו נקודות פורמליות, יש ממדים פורמליים בהלכה. ההלכה לפעמים מתרחקת מהמציאות העובדתית וזה תמיד היה אני חושב. זאת לא תופעה חדשה. המינון הוא חדש. המינון הוא כזה שיש כל כך הרבה נקודות שבהן כבר נוצר הפער האקספוננציאלי שדיברתי עליו קודם שאת כולן אנחנו מנסים לפתור באופן של פורמליזציה. להפוך את זה לאיזהו עיקרון שלא אומר הרבה אבל צריך לשמר אותו כצורתו החיצונית בלי לשמר את הליבה שלו. לאבד את הנשפך, לשפוך את הליבה שלו ולשמר את צורתו החיצונית. אני לא מזלזל בתהליך הזה. זה תהליך חשוב. אבל זה תהליך שיכול להחזיק מים כשאתה מדבר על שני אחוז מהמערכת. תומאס קון בפילוסופיה של המדע, סוציולוגיה של המדע הייתי קורא לזה יותר. מדבר על השאלה מתי מחליפים פרדיגמה. ובניגוד לתפיסה הפשטנית של פופר, שכאשר אתה עושה ניסוי אחד והתאוריה הופרכה אז אתה מחליף אותה. כן, פופר שאמר שאי אפשר להוכיח תאוריה אלא רק להפריך אותה, אז התפיסה הנאיבית הזאת שאומרת שאם אתה מעמיד את התאוריה בניסוי אחד והיא לא עמדה אז לא מחליפים אותה, זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה כי אנחנו צריכים לחכות זמן, יש איזושהי ארטיקולציה, איזשהו שכלול של התאוריה. אז מתי מחליפים פרדיגמה? מתי מחליפים תאוריה? מחליפים… מחליפים תאוריה כאשר המינון הופך להיות קריטי. כשסך הבעיות מכלל המערכת הוא כבר אחוז שאתה לא יכול לחיות איתו הלאה ולחכות שאולי זה ייפתר כי זה בסך הכל מוצלח. התחושה שאנחנו נמצאים שם בהקשר ההלכתי. אני חושב שזה שלב שבו אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו. כיוון שאין לי כבר הרבה זמן, אז אני אעשה טלגרפית את שני האספקטים הבאים. אולי עוד משפט אחד על האספקט הזה ומהר את שני הדברים הבאים כי הם באמת יותר טכניים. עוד אספקט אחד. מה זה נקרא לשמר את ההלכה? מה זאת ההלכה בכלל? צריך לשאול קודם. מה זאת ההלכה? אז יש כאלה שתופסים שההלכה זאת אוסף נורמות. מה שמופיע בגמרא, בשולחן ערוך, בטקסטים הקנוניים, במקורות המחייבים. זאת טעות. ההלכה תמיד בנויה כאוסף, זאת אומרת הלכה, יש סוגי נסיבות שונות ועל כל סוג של נסיבות אמורה לחול נורמה, או אוסף של נורמות. כן, אז הדוגמה שהבאתי גם במאמר בעיתון שאולי היה אחד הקטליזטורים לדיון הזה, על "אין אדם פורע תוך זמנו". "אין אדם פורע תוך זמנו", זאת אומרת אדם שטוען פרעתי את החוב כשהוא נמצא עוד טרם הגיע זמן הפירעון הוא לא נאמן. כי אדם לא פורע בתוך הזמן. אדם בדרך כלל מושך את הזמן כל עוד הוא יכול. מה יקרה אם המציאות תשתנה והיום אנשים פתאום כן יפרעו בתוך הזמן מסיבה כזו או אחרת? האם זה נקרא לשנות את ההלכה אם אנחנו היום נשנה את החזקה הזאת שאין אדם פורע תוך זמנו? אז התשובה שלי היא שלא, מכיוון שההלכה זה לא שלא מוציאים ממון מאדם שטוען שהוא פרע בתוך הזמן. ההלכה היא שאם יש חזקה, אז מוציאים מכוחה ממון. ההלכה זה כל הגשר שאומר שאם הנסיבות הן כאלה, אז הנורמה המחייבת היא כזאת. לא הנסיבות חייבות להשתמר או הן נצחיות ולא הנורמה היא נצחית. מה שנצחי, מה זה תורה? התורה זה הקישור בין הנסיבות לבין הנורמות. שאם יש חזקה אז אנחנו צריכים להוציא ממון מכוח החזקה הזאת. האם יש או אין חזקה? שאלה עובדתית, צריך לבדוק אם כן או לא. כתוצאה מזה אם המציאות משתנה תהיה חזקה הפוכה, הנורמה גם היא תהיה שונה ממה שמופיע בגמרא. אז המציאות שונה וגם הנורמה שונה. הנורמה הכוונה היא אם הוא חייב לשלם או לא חייב לשלם. אז מה כן נשמר? מה שאומרים… את העיקרון הזה שקושר את הנסיבות לנורמה. העיקרון הזה תמיד נשמר, את ה"אם-אז". את הדבר הזה באמת צריך לשמר, לפחות כפי שהוא מופיע במקורות קנוניים. כל השאר זה יכול להיחשב כשינויים אבל לפחות שינויים לגיטימיים אם בכלל דבר כזה נקרא שינוי. עכשיו ממש טלגרפית על שתי השאלות הבאות. השאלה הבאה היא האם אפשר לשנות? במשפט אחד, לכאורה לא. לא, אי אפשר לשנות, לא משנה בכלל במה. למה לא? מכיוון שהרמב"ם כותב בתחילת הלכות ממרים שבהלכה דאורייתא, אני אשתדל בקיצור, הלכה דאורייתא צריך דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. בית דין הגדול קבע משהו, צריך בית דין גדול אחר כדי לשנות את זה. מה שמופיע בגמרא מקובל בין הפוסקים שזה נחשב כאילו דבר שבמניין בית דין הגדול קבע. אז צריך בית דין אחר להתיר או בית דין באותה רמה או בית דין אחר להתירו, לא משנה באותה רמה זה כבר יותר עדין, בית דין אחר להתירו, אין לנו היום דבר כזה. זה בדאורייתא. בדרבנן המצב עוד יותר חמור. כי בתקנות ובגזרות צריך בית דין גדול בחוכמה ובמניין, ובשיטת הרמב"ם אפילו בדבר שבתקנה וגזירה שבטלו טעמם. אפילו אז צריך בית דין שיותר גדול בחוכמה ובמניין, שההנחה היא כמובן שיש ירידת הדורות מה שאומר שההלכה הזאת ריקה מתוכן לחלוטין. אף פעם לא יהיה בית דין מאוחר שגדול בחוכמה ובמניין כי בהגדרה יש ירידת הדורות. לכן בעצם גם הלכות דרבנן אי אפשר לשנות. אז בעצם התשובה לשאלה השנייה היא לכאורה לא. אולי צריך לשנות, יכול להיות ששכנעתי אתכם, אבל אי אפשר. השינויים נעשים לאורך כל הדורות בכל המישורים. באיזה מנגנונים? זאת שאלה טכנית, אפשר להרחיב על זה יותר מאוחר. יש לזה כל מיני סייגים. פשוט באופן כללי אני אומר, בכלל על כללים בהלכה צריך להיזהר. כי כללים בהלכה זה תמיד משהו שהוא קריאת כיוון יותר משהו שמחייב ממשהו שמחייב באמת. והעובדה היא שלכל כלל כזה יש הרבה מאוד יוצאים מן הכלל. ישנם תקדימים לעניין הזה, הרב נריה אפילו כתב על זה בסוף הספר שלו השתנות הטבעים. שאלה אחרונה שבה אני מסיים לגבי שיקולי מדיניות, מה יהיו התוצאות? נגיד שצריך ונגיד שאפשר, עכשיו צריך לשקול מה תהיינה התוצאות. התחושה תמיד, האינסטינקט השמרני אומר, אם אנחנו נשנה העסק יתפרק. הרפורמים יסתערו עלינו, לא יודע מה שיקרה. העסק יתפרק. התורה תהיה כשתי תורות, לא יודע מה, כל מיני אפוקליפסה עכשיו. צריך רק לזכור דבר אחד שגם להפך יש מחיר. זאת אומרת, גם אם לא משנים יש מחיר. ואני לא מכחיש את המחיר של המוכנות לשנות, יש לזה לפעמים מחירים כבדים מאוד. צריך מאוד להיזהר, במיוחד בחברה שלנו שהשינויים עלולים להיעשות באופן לחלוטין לא מבוקר בגלל המצוקה שתיארתי קודם. מצד שני, אם אנחנו לא נעשה שינויים אז זה כמובן יתפרק עוד יותר מהר ועוד יותר חזק. ומעבר לשאלה אם זה יתפרק או לא, אנחנו פשוט לא נפעל נכון, מה שאמרתי קודם ברובד הראשון. קודם כל זה לא מה שההלכה רוצה. עכשיו אני צריך סיבה מאוד טובה למה לתת לשיקולי המדיניות להכתיב לי התנהגות שהיא לא נכונה ברמה ההלכתית. אולי יש כזה, יש מצבים כאלה בהחלט. אבל חובת הראיה היא על מי שרוצה לשמר. זאת טענתי. מי שרוצה לשמר חובת הראיה עליו, בשעה שהוא דורש ממני להתנהג לא נכון על פי ההלכה. ואם אתה רוצה שאני אתנהג לא נכון תן לי נימוקים טובים למה לעשות את זה. לפעמים יהיו נימוקים כאלה, אבל צריך להסתכל על זה באופן הזה. טוב, אני אעצור כאן.

[Speaker B] תודה רבה לרב מיכאל. אני לא אקדים שוב, אני רק אזכיר שביקשתי מהרב פרופסור נריה גוטל בשלב הזה להציג את שיטתו והתמודדות שלו עם העניינים וגם אם ירגיש צורך הוא יגיב, אבל הוא כאן כרגע על תקן דבריו שלו והמקומות והדרכים שראויות מבחינתו התנהלות ראויה בנושא, התנהלות ראויה. הרב פרופסור נריה גוטל, מזה כמעט עשור הוא נשיא מכללת אורות ישראל באלקנה. הוא למד בישיבת קול תורה עם הרב שלמה זלמן אוירבך זכר צדיק לברכה, ובמרכז הרב אצל הרב צבי יהודה, אצל הרב ישראלי, אצל הרב אברום, זכר כולם לברכה. כתב שלושה ספרים ותאמינו לי למאות מאות רבות של מאמרים תורניים ואקדמיים. הספר האחד שמאוד רלוונטי לערב הזה הוא ספר השתנות הטבעים בהלכה, שהוא אוסף מרשים מאוד של נקודות המפגש בין מציאות לחזקות וכל הדברים שמנינו קודם. לא רק אוסף אלא גם ניתוח וכולי. זהו, בבקשה הרב נריה.

[Speaker A] מורי ורבותי וגבירותי, קודם כל אני שמח מאוד לפגוש פה ידידים טובים וגם בני משפחה, אז הזדמנות טובה להגיע לכאן. והשנית, יש לי בשורה מצוינת לכולכם, הערב הזה ייגמר הרבה יותר מהר ממה שחשבתם. אני יכול להסתפק בארבע מילים, אני מסכים לכל מה שנאמר. אני הוסמנתי לכאן והמנחה הנכבדה גם התקשרה אלי, אמנם קצת באיחור אבל בכל זאת התקשרה אלי, וביקשה ממני שאני לא רק אתפלמס עם קודמיי ולא רק אתווכח וכולי וכולי, זה יכול לבוא גם בין השוליים, אבל בעיקרו של דבר לבטא שיטה, לבטא אמירה משלי וכולי וכולי. יתרה מזאת, גם מארגן הערב מעוז גם שלח לי שני מאמרים של ידידי, אפילו אני יכול לומר עמיתי, אפילו היינו ממש נפש בנפש לא מזמן בכנס, שלח לי שני מאמרים של הרב דוקטור מיכאל אברהם כדי לחדד ולהעצים ולפלמס וכן הלאה וכן הלאה. ולצערי לא אמרת דבר וחצי דבר מהדברים האלה, אז כנראה שיש הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, או שזה ה-ד' שאחרי א' ב' ו-ג' שלזה לא הגעת. אני לא יודע, אבל בכל מקרה לעצם העניין. בכל מקום לגופם של דברים אני מוכרח לומר שהדברים שנאמרו כאן הם כמעט הייתי אומר מוסכמים בכללותם, פרט קטן פה פרט קטן שם תמיד אפשר להעיר אבל זה באמת טפל וחסר. אז אני כמו שאמרתי פותח ואומר שעם עיקרי ורוב ככל הדברים אני מסכים ואולי אני במידה מסוימת אתייחס לדברים של הרב דוקטור מיכאל אברהם כפתיח למה שאני רוצה לומר אז אני אהיה ד'. אתייחס קצת יותר אולי לפרטים ואולי מתוך כך גם להבחנות ולסוגי קטגוריות יותר נקודתיות כי שני קודמיי דיברו באמת במישורים יותר במרומי האולימפוס התיאורטי ואני חושב שצריך לרדת גם לרמה הפרקטית. כיוון שנדמה לי שיש נקודה אחת כנקודת מוצא שלא כל כך צוינה אם כי קצת בדברי המנחה. נדמה לי שנקודת המוצא לשיח הזה לדיון הזה לערב הזה זה תחושה של חוסר נוחות. התחושה היא בין אם מוצדקת ובין אם לא מוצדקת אבל יש תחושה של חוסר התחדשות בהלכה יש אמירות על חוסר התחדשות בהלכה יש כתיבה על חוסר התחדשות בהלכה וכולי וכולי וזה בין אם מעיד על מצוקה ובין אם נובע ממצוקה ובין אם מוליד מצוקה אבל בסופו של דבר נדמה לי שהתחושה הזאת היא היא הבסיס לשיח ולהתכנסות הערב. הסיבה למסיבה הזאת אמנם הספר של דוקטור מאיר רוט אבל בעצם זו העילה המרכזית. בוודאי ובוודאי צדק הרב דוקטור מיכאל אברהם כשניתח את הכותרת ואני כבר אלך בעקבותיו שללא ספק העדר התחדשות בהלכה הוא חורבן ההלכה. זה נובע זה לא חידוש של ימינו זה גם לא חידוש של פעם זו אמירה ישנה ועתיקה וקשישה. כן? רבי נתן מרומי בעל ספר הערוך כאשר הגדיר את המושג הלכה אמר שזה נובע משורש של הליכה כי הלכה הולכת והולכת והולכת והולכת. לא תמיד שמים לב כי אתה נמצא בדור אחד ולא תמיד יש לך פרספקטיבה של מה שהיה לפניך ומה שיהיה אחריך. לפעמים אתה ממוקד בזווית ההווה שלך אבל הלכה היא כל הזמן הולכת ומהלכת והולכת ומהלכת וכן הלאה וכן הלאה. זה גוף עניינה. אז היא הולכת והולכת והולכת. צריך איזשהו נקודת מבט אולי קצת חיצונית קצת מהחלל כדי לבחון את הדברים אבל זו העובדה. אלא מה? בתוך ההליכה הזאת צריך להבחין בשלבים בתהליכים ובתוצאות. בכוונה אני לא רוצה לדבר על היבטים יותר תיאורטיים יותר פרקטיים אז אני אפסח על אמירה למשל מאוד קיצונית של הרב קוק שאני חושב שבראייה פשטנית היינו מעמידים אותו במקומות השמרניים ולאמיתו של דבר הוא במקומות מאוד חדשניים אבל יש לו אמירה קיצונית למדי שבאה לידי ביטוי באחד הספרים שפורסמו לאחרונה לנבוכי הדור. כן פורסם לא פורסם למרות ששלשום ראיתי אותו כבר בסטימצקי בידיעות אחרונות אז זה כבר יצא פרסום. על אמירה שאפשר אפילו לחדש בתוך התיאורטיקה של הדת עצמה על פי רוח הדור על פי רוח האנושות וכן הלאה וכן הלאה זו אמירה מאוד מאוד קיצונית אבל עוד קודם שפורסמו הדברים בנבוכי הדור גם אז הוא ביטא אמירות שרוח העם וכולי וכולי יכולים מאוד להשפיע על ההלכה ואפילו ליצור העזה על גבול הפריצה פריצת דרך. הוא הוליך גם הרבה דוגמאות מדי פעם לנושא הזה. כלומר כן רוח העם ועשיית העם לא מעט פעמים אלא הרבה מאוד פעמים השפיעה על הפוסקים כדי לבחון את הדברים מחדש וכן הלאה וכן הלאה. נכון שהדבר נעשה בתוך מוסרות מסוימות מגבלות מסוימות חלקן מובהקות יותר חלקן מובהקות פחות. אני רוצה כן לומר מושג שאני רגיל להשתמש בו הרבה למרות שהוא לא מושג הלכתי הוא לא מושג רווח הוא אפילו לא מושג סוציולוגי מקובל אני חושב שהוא מושג מאוד מאוד שמיש וזה נכות הלכתית נכות בנ-כ-ו-ת. אנחנו נמצאים בנכות הלכתית. אין לי שום ספק שאם הייתה סנהדרין בימינו היו עושים הרבה מאוד שינויים משמעותיים ואפילו הייתי אומר דרמטיים בהלכה. ניקח דוגמה אחת שהוזכרה קודם לכן לגבי יום טוב שני של גלויות לי לגבי אין שום צל של ספק שהיו מבטלים את יום טוב שני של גלויות. אין לי שום ספק בדבר הזה אין שום סיבה אמיתית מהותית בנושא הזה של יום טוב שני של גלויות אבל יש לנו את המתווה ההלכתי שמקשה עלינו לעשות את השינויים האלה בין אם מקשה ובין אם לא מאפשר אבל מכל מקום שורה תחתונה אנחנו מקיימים את יום טוב שני של גלויות למרות שאנחנו נמצאים במצב של לכאורה היה צריך לעשות את הדבר הזה. אז בהנחה שנעבור בפסקה שלפני תרוויח אז מחר בבוקר והשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה תתכוונו יותר טוב ואז יהיה לנו סנהדרין וכן ישתנה. אבל זה לא שהדבר הוא בלתי אפשרי הוא אפשרי רק אנחנו נמצאים בסטטוס מסוים שלצערנו הרב יש לנו נכות הלכתית שהעדר הסנהדרין הוא דוגמה אחת אבל יש לזה גם דוגמאות נוספות ש. מטילות עלינו מוסרות נוספות. צריך אולי להזכיר גם כדבר עקרוני הלכה בין אם להבדיל ובין אם לא להבדיל כחוק, או הייתי אומר אפילו כחוקי יסוד, לא רצוי ולא נכון שתשתנה חדשות לבקרים. יש בחוקי מדינת ישראל עדיין אין חוקה, אבל יש לה חוקי יסוד. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכן הלאה, חוק השפיטה, וכן הלאה. יש כמה וכמה חוקי יסוד. בתוך כל חוק יסוד ישנו סעיף, וסעיף משמעותי, שכותב בקצרה שהחוק הזה לא יהיה ניתן לניוד חדשות לבקרים. אתה לא יכול לנייד אותו, לשנות אותו, בלי פורום כזה ואחר, רוב מיוחס וכן הלאה וכן הלאה. מדוע? מכיוון שזה עניינו של חוק. חוק הוא לא יכול להשתנות חדשות לבקרים על פי קפריזה של שלושה וחצי חברי כנסת. ופה הדין, אם אפשר להשליך כאנלוגיה לנושא של הלכה, לא נכון להלכה להשתנות חדשות לבקרים, וכן נכון להלכה להיות דינמית, כמו שאמרנו, הלכה מלשון הליכה. אני אתן דוגמה אחת אולי בשביל לחדד שלוש גישות לנושא של פריצת המדינה לעולמה של הלכה אחרי אלפיים שנות גלות. זו עובדה. העובדה היא שבמשך אלפיים שנות גלות לא עסקנו בסוגיות של ריבונות על הנגזרות של הדבר הזה. ויש לזה המון נגזרות, חלקן שאלות קטנות וחלקן שאלות מאוד גדולות. עם כינונה של מדינת ישראל, הנושא הזה כמובן עלה על שולחן מלכים, בין אם הוגי פילוסופיה של הלכה ובין אם רבנים. ולצורך העניין שלנו, נאמר בקצרצרה שלוש גישות. גישה אחת, שלצורך ענייננו ובצורה באמת מאוד מאוד פשטנית, נשים ככה כנושא הדגל שלה את ישעיהו ליבוביץ', פרופסור ישעיהו ליבוביץ' כאדם שפילוסוף של הלכה בין השאר, שבא ואמר שההלכה הנוהגת, לצורך העניין ההלכה של רבי יוסף קארו, לא רלוונטית. רבי יוסף קארו לא הבין ולא ידע ולא יכול היה לדעת מה זה ריבונות, ובוודאי לא ריבונות במובן המודרני של המילה. ממילא, כל מערכת החקיקה שלו בשולחן ערוך, וזה כמובן הסטריאוטיפ של המילה, לא רלוונטי. לא רלוונטי והגיע הזמן עכשיו לעשות חיתוך ברור מאוד בין מה שהיה ומה שהווה ולהתחיל את הדברים מהתשתית, מהיסודות, מהעקרונות הבסיסיים ביותר, ולמעשה, לומר את זה בלשון קיצונית, לא להתחשב בדברים שקשורים לריבונות ומדינה וכדומה בשולחן ערוך, כי אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש. אני לא מדבר הלכות ברכות ולא אדבר על הלכות מהסוג הזה כמובן והלכות תפילין, אבל דברים שנוגעים לריבונות ומדינה. זו אמירה יסודית ומאוד מאוד עקרונית. נגד האמירה הזאת יצא חוצץ במאמר שבשלושה חלקים הרב משה צבי נריה זצ"ל, שאחר כך קיבל גיבוי רבני, אחר כך ותוך כדי וגם אחר כך קיבל גיבוי רבני מאוד מאוד נרחב, וראש הכותבים והתומכים היה הרב הרצוג, שחיזק מאוד את האמירה שלו כרב ראשי לישראל וכן הלאה וכן הלאה, שהוא אמר שהכל נמצא לא דווקא בשולחן ערוך, אבל הכל נמצא בשולחן ערוך ובקודמיו ובדין ברמב"ם ובקודם לכן בבבלי ובירושלמי וכולי וכולי וכולי. כלומר, כהנחת יסוד תאורטית, פילוסופית וכיישום בדרך של, נציין את אחד הכלים הנוהגים והרווחים ביותר בהלכה, בדרך של דימוי מילתא למילתא. כך ואחרת, כך ואחרת, בדרך של דימוי מילתא למילתא נמצא ונצליח לתת פתרון לכל סוגיה ולכל שאלה שתעמוד על הפרק. ועכשיו בוא נבדוק את הדברים האלה הלכה למעשה. אז בסוגיה של חשמל במדינה, לא חשמל בפרטי, נמצא פתרון. וצבא נמצא פתרון. ומשרד החוץ נמצא פתרון וגם משרד החקלאות נמצא פתרון. אני לוקח גם הגדרות שהן מסובכות ומורכבות כמו משרד החוץ, לא ניכנס כרגע לסוגיה הזאת שכמעט ולא נדונה. אבל כן, טוען הרב נריה, כן, גם נוכל להשתית את הלכות משרד החוץ על דימוי מילתא למילתא. זה מורכב, זה מסובך, הנתק הזה של אלפיים שנות גלות מאתגר אותנו ביותר. איך נוכל לגשר על הפער הזה שבין התנ"ך או תקופת שלמה עד ימינו. ריבונות של אז היא לא ריבונות של היום. שאלות סוגיות מאוד מאוד סבוכות. פרופסור יצחק כהן כאן נגע בחלק מהדברים האלה בנושא של צבא. כן, זה בהחלט סוגיות סבוכות ומורכבות איך אפשר לקחת את מלחמות דוד ולהקרין אותן הלכה למעשה בימינו. אבל טוען הרב נריה, הדבר הזה אפשרי בדרך של דימוי מילתא למילתא. יש לנו כאן שתי גישות. שתי גישות מובהקות בשונות שלהן ויש להן כמובן השלכות רבות מאוד. הלכה למעשה כולנו יודעים שההלכה הרווחת אצלנו לצורך ענייננו, במירכאות או בלי מירכאות, נפסקה הלכה כדגם השני ואנחנו רואים את הדברים האלה הלכה למעשה ואכן הפוסקים בימינו משתדלים. הדגם הזה של דימוי מילתא למילתא. הדגם הזה מחייב חדשנות. הוא לא מאפשר את השמרנות. הוא עצמו דגם שמרני, אבל הוא מחייב כמתודה וממילא גם כיישום את החדשנות. הוא מחייב אותך לתת מענה חדשות לבקרים לסוגיות כאלו ואחרות שכאמור לא שערום אבותיכם בפן הזה, בפן המודרני של המילה. בהמשך לדברים שדיברו קודם לכן, אני חושב שאת החדשנות ההלכתית אפשר לסווג שוב בצורה מאוד מאוד סכמטית אבל קלילה לשלוש קטגוריות. הקטגוריה האחת זה דברים שאפשריים ורצויים כחידוש. הקטגוריה השנייה זה דברים שהם אפשריים בחידוש אבל לא רצויים בחידוש. והקטגוריה השלישית זה דברים שהם לא אפשריים בחידוש. יש לנו הרבה מאוד דברים שנעשו בעשרות השנים האחרונות, שלא לומר מאות השנים האחרונות, אבל לענייננו נתמקד בעשרות השנים האחרונות, והם אפשריים בחידוש ורצויים בחידוש. זה לא אומר שהם מוסכמים. ברור שלא. מטבע הדברים לא יכול להיות שהם מוסכמים כי דברים הם תהליכיים, ולכן דבר שהוא מטבעו חדשני הוא לא מוסכם ולא מתקבל מהרגע להרגע וזה מובן מאליו. אבל יש לנו רבות רבות מאוד דוגמאות של דברים שאפשריים בחידוש ורצויים בחידוש, לפחות רצויים בעיניי שלי, בעיני המתבונן. כמובן אפשר לחלוק על הדבר הזה. הזכירו לחסדכם קודם לכן את הנושא של דברים שנשים מאתגרות את הפוסקים, אז ניקח דוגמה את תלמוד תורה לנשים, זה בוודאי ובוודאי מהחידושים הגדולים שנעשו בעשרות השנים האחרונות ולאט לאט הופכים להיות כמוסכמה, לפחות בציבור, באוכלוסייה מסוימת הולך להיות יותר ויותר כמוסכמה, וסביר מאוד להניח שדברים אלה יורחבו יותר ויותר. זה בהחלט חידוש גדול, בהחלט יש לו, הוא נשען על אדני לצורך ענייננו דימוי מילתא למילתא. הוא לא פריצת גדר בהלכה למרות שניתן היה לצייר אותו ככזה, אבל ניתן גם לבסס אותו והוא מתפשט יותר ויותר ויותר. אז הוא אפשרי בחידוש, יש לו, על אדני השתלשלות מסורתית ניתן להצמיד אותו להשתלשלות מסורתית, ניתן לעגן אותו בהשתלשלות מסורתית, למרות שיש פה כמובן חידוש אם אתה לוקח את הפרספקטיבה של מאה שנה, שלא לומר מאתיים ושלוש מאות שנה, ברור שבפרספקטיבה כזאת מדובר באמת בחידוש, חדשנות שכמעט היינו אומרים לא שערום אבותיכם, וזה שערום אבותיכם וכולי. הסכמי קדם נישואין שעכשיו נידונים מאוד כחלק ממועצת הרבנים של צהר, אז הייתי קצת מעורב בדברים האלה, הם ודאי עומדים כרגע על הפרק. אז היום זה מציג יותר, אולי זה כמו עשרים שנה קודם של תלמוד תורה לנשים, שהופך להיות יותר ויותר רלוונטי, ובעוד עשרים שנה זה כבר יהיה בידא דציבורא יהיה דבר מובן מאליו. חירש שהזכירו קודם לכן, גם הזכרתי את זה בספר. אז שוב היו פוסקים שנצמדו לקטגוריות מסוימות שממילא דברים לא ברי שימוש. הייתה לי הזכות דווקא לפני כשבועיים לבקר במוזיאון החרשים בחולון שזה מרתק ואני ממליץ לכל אחד ואחת מכם ללכת לשם, שרואים את המהפך הסוציולוגי התרבותי וכולי וכולי והנגזרות של זה הלכה למעשה שבאות לידי ביטוי אצל הפוסקים לא מהעשור האחרון אלא זה כבר עשרים ושלושים ואפילו ארבעים שנה. תשובה של הרב ויינברג מאוד מאוד חשובה בדבר הזה, שלא רק בגלל השורה התחתונה שלה אלא גם במתודה שהוא נוקט כדי להצמיד את הדברים האלה כאמור לדימוי מילתא למילתא ולאפשר את הדבר הזה. וכן הלאה וכן הלאה זה שלוש דוגמאות, אפשר לתת לא שלושים אלא שלוש מאות ואולי גם שלושת אלפים. אפשרי בחידוש ולא רצוי זה כמובן בעיני המתבונן. לפני שלושה ימים הבן שלי שלח לי איזושהי כתבה שפורסמה באינטרנט או באיזשהו מקום כזה או אחר שעכשיו בארצות הברית בבית ספר אורתודוקסי או מודרן אורתודוקס שזה עדיין אורתודוקסי, אס איי אר למי שמכיר מכיר, התיר המנהל לנשים להניח תפילין, ללבוש תפילין בתפילה. כן, ניתן למצוא לזה תקדימים תלמודיים, ניתן, והם קיימים פלוס בתלמוד וכולל גם בספרות של ראשונים וגם אחרי כן. האם הדבר הזה רצוי? אני לא אכנס כרגע לכל הפולמוס של הנושא הזה, לדעתי זה לא רצוי. אפשרי? כן. רצוי? לא. נוסח אחיד שצוין קודם לכן, כן, אפשר להגיע, אפשר לעגן את הנוסח האחיד, הרב גורן מאוד מאוד נטה לכיוון הזה, אפשר לעגן את הנוסח האחיד בספרות מסורתית פסיקתית וכדומה וכדומה. לעניות דעתי ופה אני ממשיך גם דברים שהרב קוק אמר בזמנו, הוא אמר את זה לגבי נוסח, הוא אמר את זה לגבי הברה. לא, זה מאוד מאוד לא רצוי, אדרבה ואדרבה מאוד מאוד רצוי לפחות בשלב הנוכחי, עד דיברנו על נחיתות הלכתית, יבוא משיח צדקנו נדבר פעם אחרת, אבל בינתיים נכון לעכשיו לא, אני לא רואה שום סיבה. לעשות את הדבר הזה גם אם הוא אפשרי. אני חושב שהוא לא רצוי, והייתי אומר אפילו להיפך. רצוי מאוד שלא לשנות את הנוסחים השונים ואת ההגייה השונה וכדומה. אין, לעניות דעתי, אין סיבה לעשות את הדבר הזה למרות שהדבר הזה אפשרי. ויש דברים כאמור שהם לא אפשריים לחדש, לפחות בשלב שבו אנחנו נמצאים. דובר, דיברנו לגבי יום טוב שני בגלויות. אפשר לדבר על דוגמאות נוספות מעין אלה, כל הסיפור של הגרמא בנזיקין שבתי הדין מאוד מתקשים להתמודד איתו כאשר נצמדים להלכה. אני לא מדבר כרגע על בוררות, אני לא מדבר כרגע על עוקפי, עוקפי הלכה, לא באל"ף חלילה אלא בעין, עוקפי הלכה, זה הגייה שלי לא משהו, עוקפי הלכה. כן, ניתן להתמודד אבל אם אתה אוחז את השור בקרניו קשה מאוד לבתי הדין להתמודד עם הדבר הזה. הדבר הזה נעשה ומופעל וכדומה אבל פה באמת יש פה דוחק שהוא מאוד שהוא על גבול הלא אפשרי אם נכנסים לשור בקרניו. או למשל מוקצה. לא מעט הלכות מוקצה בשבת חוזר למה שדיברנו לגבי יום טוב שני של גלויות. לעניות דעתי, אם סנהדרין היו היום, היו משנים פה דברים באופן אפילו הייתי אומר דרמטי ביותר. אגב, חלק לקולא אבל גם חלק לחומרא. היו מכניסים כמה וכמה דברים לאיסור כמו שהיו מוציאים כמה וכמה דברים להיתר. לא אכנס לפרטים אבל יש הרבה מאוד דוגמאות מהסוג הזה. כן, הדבר הזה הוא על גבול הבלתי אפשרי בתת הנחות הלכתיות כמו שדיברנו. לכן כאשר מדברים על חידוש בהלכה, לאו דווקא חדשנות אלא חידוש בהלכה, והולכים לדגם המרכזי הנוהג באסטרטגיית הפסיקה של דימוי מילתא למילתא, אז הקטגוריות האלה מופעלות ופעמים הן מוטות ימינה פעמים מוטות שמאלה ומטבע הדברים כמובן אישים ושיטות מאוד מופעלים בתוך המגרש המשחקים הזה. אני מסכים לחלוטין למה שאמר הדוקטור מיכאל אברהם, אני חוזר על זה הרבה מאוד פעמים, שהמושג מחמירים ומקלים בהלכה הוא מושג מאוד טפל ומאוד שבלוני וגם מאוד מאוד לא מדויק. בעקבות, על רקע הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתבתי מאמר בגלל שזה כל כך עצבן אותי שהעיתונאים שמטבע הדברים הם הכותבים המרכזיים בעניינו אז הדבר המרכזי שהם, לא המרכזי, אחד הדברים המרכזיים בהלכה דיברו על כוחא דהיתרא עדיף, הכוחא דהיתרא של הרב עובדיה שזה דבר נכון, אין ספק. אבל צריך לקבל את הפרספקטיבה. ואז הבאתי מצבור של דברים שבהם הרב עובדיה החמיר. הבאתי אולי חמש או שש או שבע דוגמאות, תאמינו לי שיש גם עשרים ושלושים, וכל פעם כמובן צריך לבדוק לגופו. כי אין ספק שכוחא דהיתרא עדיף היה כלל משמעותי בפסיקה של הרב עובדיה, אין חולק על הדבר הזה. הוא עצמו אמר את הדבר הזה, הוא ביטא את זה בכתב, בשו"תים, הוא ביטא את זה בעל פה וכן הלאה וכן הלאה. אבל אף על פי כן ולמרות הכל אי אפשר לעשות אותו לאיזשהו דמות שבלונית של ההולך אחרי המקל ואומר כן לכל אשר ישאלו. לא. בדברים מסוימים הוא אמר לא והחמיר ואני אתן יותר מזה, החמיר במקומות מסוימים שאפשר היה להקל. ויש לא מעט דוגמאות לעניין הזה מסיבות מסיבות פרטניות לכל מקרה לגופו אבל הדבר הזה קיים. לכן העניין הזה של הפוסק המחמיר, הפוסק המקל, זו אמירה סטריאוטיפית אם כי כמו לכל אמירה סטריאוטיפית גם בה יש גוון של אמת. בהחלט אפשר לבוא ולומר ולהצביע על פוסקים מסוימים שיש להם משקל משמעותי של החמרה, משקל משמעותי של הקלה, בפרט כאשר הם עצמם אומרים את הדברים האלה באופן גלוי. זה לא תמיד קורה. לא תמיד קורה, אמרתי שאני אשלים עוד כמה מילים אז בסדר. אז כאשר הם עצמם אומרים את הדבר הזה ודאי שזה חלק מהעניין המשמעותי. נקודה אחת ואולי בזה נחתום לגבי מושג שבעולם האקדמי התלמודי מקובל לדבר עליו, זה החתימה הסיפורית. שזה דבר שדווקא הרב דוקטור מיכאל אברהם כתב במאמר שחשבתי, קיוויתי שלזה הוא יתייחס כי זה היה, זה נותן לי מה לדבר. אז לא נתן לי מה לדבר אז נאלצתי לדבר על דברים אחרים. החתימה הסיפורית.