התייחסות עצמית – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- השופר, מחלוקות הלכתיות, ומעמד המסורת
- הסברים בדיעבד, קבלה, והעיקרון של “לצאת ידי כל השיטות”
- המבוא הפילוסופי: רון אהרוני והגדרת הפילוסופיה
- “מהי פילוסופיה” כשאלה תיאורית: טענת אהרוני והביקורת עליה
- תורת המשחקים, כלכלה, ו”מה קורה” מול “מה צריך לקרות”
- אהרוני על הזרה, התייחסות עצמית, וטרנספורמציית הניתוק
- פרדוקסים והתייחסות עצמית: פרדוקס השקרן, פנס ועין
- אידיאליזם וסוליפסיזם: “האם יש עולם חיצוני?”
- טוב, יפה, אמת: אתיקה, אסתטיקה ולוגיקה מול תיאור סוציולוגי
- הזרה מול ניתוק, “אני אוהב את עצמי”, ותפקידי האני
- סיום והמשך לאחר החגים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט פותח בשאלה היסטורית על אי־הוודאות לגבי תרועה ושברים בשופר ועל מחלוקות דומות בהלכה, ומציע שלעתים מחלוקות נוצרות סביב מה ראוי לעשות ולא סביב מסורת בפועל, עד שמוצאים פתרון שמקיף כמה שיטות כשאין הכרעה. לאחר מכן עובר הדובר לסיכום וביקורת של טענות רון אהרוני על פילוסופיה כתחום שמוגדר באמצעות התייחסות עצמית ללא הזרה, שלדבריו מובילה לכשל מעגלי ולכן הפילוסופיה היא תחום “ריק”. הדובר מתווכח עם אהרוני כבר במבוא שלו, טוען שהשאלה “מהי פילוסופיה” היא שאלה פילוסופית ומהותית ולא שאלה תיאורית־תצפיתית, וממשיך להראות שלדעתו טרנספורמציית הניתוק של אהרוני אינה מבטלת שאלות פילוסופיות, ושיש להבחין בין הזרה לבין ניתוק.
השופר, מחלוקות הלכתיות, ומעמד המסורת
הדובר שואל כיצד נוצרה אי־הוודאות ההיסטורית לגבי מהי תרועה ומהי תקיעה בשופר למרות רצף דורות של תקיעה, ומקביל זאת למחלוקת רש"י ורבנו תם על פרשיות תפילין ולמחלוקת בית הלל ובית שמאי על נרות חנוכה. הדובר טוען שבדוגמא של נרות חנוכה בית שמאי ובית הלל אינם חולקים מה הייתה תקנת בית חשמונאי אלא מה ראוי לעשות, ומוסיף שיתכן שהמחלוקת הוכרעה לפני פיצול העדות. הדובר מציע שמישהו יכול לומר “המסורת קיימת” אך לטעון שאינה נכונה ולבחור בדרך אחרת, ומזה הוא מסיק שהמסורת אינה “אבן שאסור לערער אותה” אלא משהו שניתן לערער עליו כשחושבים שאינו צודק. הדובר אומר שכאשר אין הכרעה בין שתי עמדות סבירות מוצאים פתרון שמוציא ידי חובת שתיהן, ובתקיעת שופר זה מתבטא בריבוי סדרי תקיעות, בעוד שבמקום שיש הכרעה אין עניין “לצאת ידי כל השיטות”.
הסברים בדיעבד, קבלה, והעיקרון של “לצאת ידי כל השיטות”
הדובר דוחה את הטענה שהתקנה המורכבת בשופר נועדה מלכתחילה מטעמים קבליים של תיקונים שונים לשברים, תרועה ותקיעה, וקובע ש“הסברים בדיעבד תמיד יכולים להיות” אך אין זה מתקבל שהייתה זו הסיבה לתקנה לכתחילה וש“זה לא עולה מלשון הגמרא”. הדובר קובע שעיקרון “לצאת ידי כל השיטות” שייך למצב שבו אין הכרעה, ובעיקר בדאורייתא, בעוד שבמקום שיש פסיקת הלכה אין סיבה לצרף שיטות אחרות. הדובר מדגיש שיש “מלא מחלוקות בש"ס” ואף אחד אינו סבור שצריך לקיים את כולן יחד, אלא מה שפסקו מחייב.
המבוא הפילוסופי: רון אהרוני והגדרת הפילוסופיה
הדובר חוזר לביקורת של רון אהרוני על פילוסופיה ומציג את טענתו המרכזית של אהרוני שלפילוסופיה יש “ניחוח” מיוחד משום שהיא מבוססת על התייחסות עצמית ללא הזרה, כלומר זיהוי האני עם העצמי בלי הבחנה בין סובייקט לאובייקט. הדובר אומר שאהרוני טוען שהמבנה הזה הוא כשל מעגלי ולכן לא רק שהוא מגדיר את הפילוסופיה אלא גם מראה שהפילוסופיה היא תחום ריק של טעויות. הדובר מביא את משל “המלך שרצה למנות ועדת ביקורת” שנאלצת לבקר את עצמה וכך נוצרת הסתבכות, ומציג זאת כנמשל לאופן שבו אהרוני רואה את הפילוסופיה.
“מהי פילוסופיה” כשאלה תיאורית: טענת אהרוני והביקורת עליה
הדובר מציג את טענת אהרוני שהשאלה “מהי פילוסופיה” אינה שאלה פילוסופית אלא שאלה תיאורית שנענית באמצעות תצפית, ולכן היא שייכת למדעים ולא לפילוסופיה. הדובר אומר שאהרוני מניח חלוקה דו־ערכית: או טענות תיאוריות־מדעיות או “החלטות” סובייקטיביות שרירותיות, בלי סוג שלישי. הדובר תוקף זאת בטענה שמשאל על מה נחשב פילוסופיה יוצר לולאה שאינה מתחילה, משום שהנשאלים אינם עושים משאל נוסף כדי לענות אלא משתמשים בקריטריונים והבנה מושגית, ומכאן שיש ממד מהותי ולא תיאורי בלבד. הדובר טוען שהמנגנון הזה מייצר גם חוסר יכולת לבקר תשובות של נשאלים, בעוד שבפועל אנשים כן אומרים “אתה טועה, זו שאלה מדעית ולא פילוסופית”, ולכן השאלה אינה תיאורית אלא שאלה על מה ראוי שייקרא פילוסופיה. הדובר קובע שגם שאלות כמו “מהי מתמטיקה” או “מהי פיזיקה” הן פילוסופיות מאותה סיבה, ומציע כהגדרה אלטרנטיבית לפילוסופיה “תצפיות בעיני השכל” על אידאות או מושגים.
תורת המשחקים, כלכלה, ו”מה קורה” מול “מה צריך לקרות”
הדובר משתמש בדוגמת כלכלה ותורת המשחקים כדי להבחין בין תיאור של המציאות לבין מודל נורמטיבי־אידיאלי של רציונליות. הדובר מציג ביקורת על הכלכלה שמניחה סוכנים רציונליים, ומציע תשובה אפשרית שלפיה התיאוריה אינה מתארת מה קורה בפועל אלא מה אמור לקרות בעולם אידיאלי. הדובר קובע שתורת המשחקים כענף מתמטי אינה תלויה בתיאור העולם אלא בגזירות לוגיות של רעיונות, ושאלת ההתאמה לשטח היא שאלה תיאורית נפרדת. הדובר מקביל זאת לשאלה “מהי פילוסופיה” כשאלה על מה נכון לקרוא פילוסופיה ולא על מה שאנשים בפועל קוראים.
אהרוני על הזרה, התייחסות עצמית, וטרנספורמציית הניתוק
הדובר מסכם את שתי ההנחות של אהרוני: “הסתכלות באחר אינה פילוסופיה” ו“חקירה עצמית תקינה דומה בכל לחקירתו של אחר”, ומציג את התחייבותו של אהרוני להראות שכל בעיה פילוסופית נעלמת או חדלה להיות פילוסופית כאשר מנסחים אותה על אדם אחר. הדובר מתאר את “טרנספורמציית הניתוח” של אהרוני כהחלפת ה”עצמי” בדמות כמו ראובן, כך שהשאלה או מתאיידת לנונסנס (בעיות “ארכיטיפיות”) או הופכת לשאלה מדעית תיאורית (בעיות “לא ארכיטיפיות”). הדובר טוען שגם אם זה היה נכון, אין בכך הוכחה שאין פילוסופיה, משום ששאלה על עצמי בלי ניתוק יכולה להישאר פילוסופית.
פרדוקסים והתייחסות עצמית: פרדוקס השקרן, פנס ועין
הדובר מציג את ניסיון אהרוני לפתור פרדוקסים של התייחסות עצמית באמצעות ניתוק, וטוען שזה אינו פותר את הבעיה אלא רק משנה את הניסוח. הדובר אומר שהטענה שהתייחסות עצמית היא בהכרח פרדוקסלית אינה נכונה, ומביא דוגמה של משפט כללי שמתייחס לעצמו (“כל משפט בנוי ממילים”) שאינו פרדוקסלי. הדובר דוחה את דוגמאות אהרוני על פנס שמאיר את עצמו ועין שרואה את עצמה, וטוען שהמניעה שם פיזיקלית ולא לוגית, ולכן אין להסיק מהן כלל על אי־אפשרות לוגית של חשיבה על חשיבה.
אידיאליזם וסוליפסיזם: “האם יש עולם חיצוני?”
הדובר מציג את שאלת קיום העולם החיצוני כשאלה פילוסופית מוגדרת היטב וטוען שאינו מוטרד ממנה משום שיש לו תשובה. הדובר מצטט את אהרוני שטוען שהשאלה תלויה בכך שאדם שואל אותה על עצמו ושבניסוח על ראובן (“האם כל העולם הוא חלומו של ראובן?”) היא נעשית “סרת טעם”, ולכן היא בעיה ארכיטיפית שמתפוגגת בניתוק. הדובר טוען שאהרוני מבצע את ההחלפה באופן שמרוקן את השאלה באופן מלאכותי, מפני שהשאלה היסודית היא “האם קיים עולם בחוץ?” ולא “האם מה שאני רואה הוא אשליה”, והמרת השאלה לניסוח אפיסטמי היא נגזרת ולא היסוד. הדובר מדגיש ש“הזרה אינה ניתוק” ושגם כשמתבוננים על עצמך מבחוץ אין מתעלמים מכך שזה אתה, ולכן השאלה אינה מתבטלת.
טוב, יפה, אמת: אתיקה, אסתטיקה ולוגיקה מול תיאור סוציולוגי
הדובר מצטט את אהרוני שטוען שהשאלות “מהו הטוב”, “מהו היפה” ו“מהי האמת” הופכות בהפרדה לשאלות תיאוריות כמו “מה הם ערכי המוסר של ראובן” או “איך משתמשים בני האדם במושג האמת”, ואז נעלמת “תחושת הפילוסופיות” אף שהתוכן נשאר. הדובר משיב שהנשאלים עצמם אינם עונים באמצעות תצפית על התנהגותם אלא באמצעות חשיבה והכרעה, ולכן גם כאן הפיכת השאלה לתיאורית מחמיצה את השאלה המהותית. הדובר טוען שהשאלה האמיתית היא “מהו מוסרי” או “מה צריך להיות מוסרי בעיניי” ולא “מה נראה לי מוסרי”, ולכן גם אם ראובן יאמר שרצח מוסרי בעיניו ניתן לומר לו “לא נכון”. הדובר קובע שכאשר השאלה מנוסחת כראוי, טרנספורמציית הניתוח אינה מעלימה את הפילוסופיות ואינה הופכת את השאלה למדעית.
הזרה מול ניתוק, “אני אוהב את עצמי”, ותפקידי האני
הדובר מסביר שהזרה היא פעולה אינטלקטואלית הכרחית להגדרת יחס עצמי, כמו ההבחנה הלשונית בין “אני” כסובייקט לבין “עצמי” כאובייקט, למשל “אני אוהב את עצמי” ולא “אני אוהב את אני”. הדובר דוחה דואליות אונטית או פיצול אישיות, וטוען שיש אדם אחד עם “שתי צורות התייחסות” או “שני תפקידים” בדומה לאדם שהוא גם “הבן של אבא שלי” וגם “אבא של הבן שלי”. הדובר טוען שאהרוני “מאבד את הכאילו” והופך את ההזרה לניתוק, בעוד שבפועל ההזרה אינה מחייבת שכחה או התעלמות ממה שהאדם יודע על עצמו.
סיום והמשך לאחר החגים
הדובר מסיים באמירה שזהו סוף המבוא הפילוסופי להתייחסות עצמית, ומצהיר שלאחר סוכות הוא חוזר ליישומים הלכתיים שבהם יופיעו “מתחים דומים” ושאלות מקבילות. הדובר חותם בברכות “גמר חתימה טובה, שנה טובה, חג שמח, חגים שמחים” ובהודעה שיפגשו ביום חמישי הראשון אחרי סוכות.
תמלול מלא
מישהו יש לו שאלה? אוקיי. חשבתי על העניין של השופר בתקיעות שלא יודעים מה זה התרועה ומה זה זה, איך זה קרה מבחינה היסטורית? הרי היה רצף כל הזמן, תקעו בשופר כל הדורות, מה מה קרה פה באמצע? שאלות דומות עולות בקשר למחלוקת רש"י ורבנו תם לגבי פרשיות בתפילין, אותו דבר בית הלל ובית שמאי לגבי הדלקת נרות חנוכה, מוסיף והולך פוחת והולך, מה עשה אבא שלך? או מה עשיתם לפני שנה? חשב שהרבה פעמים אפשר, יש מקומות שבהם יש איזה הסבר מקומי, נגיד אצל בית שמאי ובית הלל, אפילו דייקתי את זה פעם ברמב"ם, נראה שבית שמאי ובית הלל לא חלקו מה הייתה התקנה של בית חשמונאי, אלא הם חלקו מה ראוי לעשות, הם בעצם היו אלה שחידשו את העניין הזה של מוסיף או פוחת והולך בנרות, לא המתקנים המקוריים. הגמרא כמדומני אומרת, הרמב"ם גם אומר, הוא הביא גמרא שהיה תקופה שבכלל לא הדליקו נרות עד שזה התגבש בעצם, אם אני זוכר נכון. לא זוכר שיש רמב"ם כזה. אוקיי. בכל אופן, אז תראה, זה עניין ספציפי אבל באופן כללי יותר אני חושב שלפעמים הוויכוח הוא בשאלה מה נכון, מה ראוי לעשות ולא מה עשו. יכול להיות שלא עשו ככה אבל אני חושב שכך צריך לעשות. כמו רבנו תם ורש"י. רבנו תם מה הוא ראה אצל סבא שלו? לא עניין אותו מה הוא ראה אצל סבא שלו, הוא החליט שכך נכון ומבחינתו זה מה שצריך לעשות. כן אבל בתקיעת שופר זה כאילו משהו כללי, כמו למשל לא ראינו אצל תימנים שתוקעים תרועה אחרת מכל התימנים או אצל ספרדים, אשכנזים. אז מה זה מוכיח? לא, זה אומר שהעובדה שלא היה מחלוקת במה ראוי לעשות, כי אם היה ראוי מחלוקת המחלוקת הייתה צריכה להגיע להרבה מקומות, לא רק… בית ראשון, זה כבר… מה זה בית ראשון? תימנים זה בית ראשון? כן, ככה המסורת שבית ראשון. אז איך הגמרא הגיעה לשמה? איך תורה שבעל פה? זה לא כמו האתיופים. לא לא, הגיעה הגיעה. קיצור, זה הוכרע, זה הוכרע עוד לפני הפיצול בין העדות השונות, אבל זה הוכרע כאשר היה איזשהו דיון מה באמת נכון לעשות, וזה לא אומר שלא הייתה איזושהי מסורת קיימת כשהתעורר הדיון הזה. מישהו אמר המסורת הקיימת עם כל הכבוד לא נראה לי נכון, אני חושב שצריך לעשות אחרת. זה באמת מאיר באור מעניין את היחס למסורת שכל כך מקובל אצלנו כאיזה משהו אבן שאסור לערער אותה, כן זה משהו שקיבל איזשהו מעמד מאוד מאוד חזק, ובאמת אני חושב שהדוגמאות האלה מראות שזה לא ככה. ואם אתה חושב שהמסורת לא צודקת תעשה מה שאתה חושב ולא מה שהמסורת אומרת. כן אבל מצד שני בסוף בסוף שילבו את שני הדברים, לא אמרו שזה צודק וזה לא טוב, אמרו בוא נעשה גם את זה וגם את זה וגם את זה, ויוצאים את הכל. כי לא הגיעו למסקנה מי צודק. אם היו מגיעים למסקנה מי צודק היו עושים הצבעה ומכריעים, אבל אם הם לא הכריעו, הן היו שתי עמדות ושתיהן נראו סבירות, אז מצאו איזשהו פתרון שיוצא ידי חובת שתיהן. טוב תודה. כן יש תמיד את ההסברים בדיעבד, זה בדרך כלל מהקבלה מגיע, שמסבירים למה בעצם צריך לתקוע את כל אלה וזה בכלל לא בגלל דיני ספקות, להראות ראוי לכתחילה, שברים עושה את התיקון הזה, התרועה עושה את התיקון הזה והתקיעה עושה את התיקון הזה. הרב מחזיק מהעמדה הזאת? לא. טוב. תראה הסברים בדיעבד תמיד יכולים להיות, אתה יכול להסביר כל דבר בדיעבד, אבל להסביר שזה שזה מלכתחילה היה הסיבה למה תיקנו את התקנה המורכבת הזאת נשמע לי מופרך מאוד. זה לא עולה מלשון הגמרא בטוח. העניין היה פה בצ'טים כל מיני שמה עד כמה ששמתי לב. העניין הוא שלצאת ידי כל השיטות זה במקום שבו אין לך הכרעה, במקום שיש הכרעה אין שום סיבה לצאת ידי כל השיטות. יש מלא מחלוקות בש"ס, אף אחד לא מעלה בדעתו להגיד שצריך לצאת ידי כל השיטות. פוסקים הלכה ומה שפסקו הלכה זה מה שמחייב. במקום שבו יש עמדות ששתיהן נשארות, שתיהן אין הכרעה ביניהן, שם מן הראוי לפחות בדאורייתא, ואולי בכלל, כן, יש דעות שבספיקא דרבנן גם בדרבנן אולי לא צריך להקל, אבל במקום שיש הכרעה יש הכרעה. זה לא, אין עניין לצאת ידי כל השיטות. טוב. אז אנחנו בעצם בפעם הקודמת דיברתי קצת על הביקורת של רון אהרוני על הפילוסופיה כאיזשהו דיון שהוא כולו ממוקד בשאלת ההתייחסות העצמית. ולכן אני קצת מתעכב עליו. זה בעצם יסיים את המבוא הפילוסופי שלי לעניין של התייחסות עצמית. אחרי החגים כבר, זאת פעם אחרונה, אחרי החגים אנחנו נחזור כבר ליישומים ההלכתיים של העניין. אבל כדרכי בכל הסדרות האלה, אני קודם כל עושה איזשהו מבוא מושגי פילוסופי כללי יותר. אז אני רוצה היום לסיים אותו, והכוונה לסיים את הדיון בעניינו של אהרוני. אז אני קצת מסכם את מה שראינו. הטענה של אהרוני הייתה שמה שמגדיר פילוסופיה זה בעצם שמדובר בסוגיות שמבוססות על התייחסות עצמית, אבל לא רק התייחסות עצמית אלא התייחסות עצמית ללא הזרה. הכוונה בלי להקפיד להבחין בין אני לבין עצמי, אלא לזהות את האני עם העצמי וזה יוצר איזשהו סוגיה שיש לה ניחוח פילוסופי, איזשהו ריח, תחושת פילוסופיות כשאנחנו רואים את הסוגיה הזאת. והטענה שלו זה שההתייחסות העצמית הזאת היא בעצם במהותה כשל, כשל של מעגליות, ולכן לא רק שהמאפיין הזה מגדיר את המושג פילוסופיה או את הסוגיות הפילוסופיות, הפילוסופיות של הסוגיות הפילוסופיות, אלא שהוא בעצם מראה שהתחום הזה, פילוסופיה, הוא תחום ריק. כי כל הסוגיות שנכללות בו הן בעצם סוגיות שיושבות על טעות, סוגיות שיושבות על כשל. אז א' הוא הגדיר את כל מה שמשותף לכל הסוגיות האלו, מה זאת פילוסופיה, מה זאת פילוסופיות, ואחרי זה הוא עשה צעד נוסף ואמר שבעצם אחרי שהגדרנו את זה אני אראה לכם שבהגדרה הזאת יש כשל, וכיוון שכך היא בעצם לא מכילה שום דבר, שום תוכן, שום דבר. פשוט אוסף של כשלים, של טעויות. זאת הטענה שלו. כאשר ההתייחסות העצמית בעצם, אם נמקד יותר למה הוא מתכוון, אז הוא בעצם אומר ההתייחסות העצמית היא תמיד כל סוגיות הפילוסופיה עד האחרונה שבהן, אלו סוגיות שבהן אני מתייחס לעצמי ואני לא מקפיד לראות את העצמי, כן, את האני שעבר הזרה, את האובייקט שעליו אני כסובייקט מתבונן כאיזשהו אובייקט שהוא מנותק מהסובייקט המתבונן. בשפה שלי אני אומר לא עושים הזרה. ואז נוצר פה כשל של התייחסות עצמית וזה בעצם מה שמייחד את הפילוסופיה. מייחד ואחרי זה גם מאיין, מאיין באל"ף. עכשיו התחלנו את המבוא שלו, והמבוא שלו בעצם טען שהוא כן הוא הביא את האגדה הזאת של המלך שרצה למנות ועדה של אנשים במחלקת הביקורת, ביקורת המדינה, שיבקרו את כל התהליכים במדינה, ואז הם צריכים לבקר את עצמם ולבקר את עצמם בו זמנית בתהליך הביקורת הזאת עצמו שהוא יבקר את עצמו, ובקיצור הנמשל הוא הפילוסופיה. איזשהו התייחסות עצמית שמביאה רק למעקשים ולסתירות ולבעיות לוגיות. עכשיו הוא כשהוא דיבר על השאלה מה היא פילוסופיה באותו מבוא, אז הוא אמר שבעצם… הפילוסופיה, השאלה מה היא פילוסופיה היא לא שאלה בפילוסופיה. היא שאלה תיאורית, וככזו היא לא יכולה להיות שאלה פילוסופית, היא שאלה שבאה לתאר עובדות. התשובה עליה בעצם צריכה להינתן, להינתן, להינתן באמצעות תצפית. וזה כמובן דבר שלא יכול לאפיין פילוסופיה. זה דבר שמאפיין מדע. מדע מחפש את התשובות שלו במונחי תצפית. פילוסופיה, אם היא שואלת שאלה שהתשובה אליה יכולה להינתן במונחי תצפית, זה אומר שזאת לא פילוסופיה. ולכן הוא אומר שהשאלה מהי, זאת טענה בלי קשר עכשיו לטענה הכללית שלו. הוא אומר שהשאלה מה היא פילוסופיה היא עצמה לא שאלה פילוסופית. למה? כי היא בעצם שאלה תיאורית. בוא נראה למה אנשים נוהגים להתייחס כפילוסופיה. איזה סוגי סוגיות זוכות אצלם לכותרת סוגיות פילוסופיות, או איזה סוגיות מעוררות בנו את ניחוח הפילוסופיות. כן, זה ה… וברגע שאתה סוקר את זה, זה כמו שאתה שואל מה אנשים אוהבים לאכול. זאת לא שאלה בפילוסופיה, זאת שאלה תיאורית. תצפה, תשאל את האנשים, תראה מה הם אוהבים ומה הם לא אוהבים, תסכם את המסקנות שלך וזאת התשובה. זאת שאלה מדעית. שאלה תיאורית מדעית. שאלה שעונים עליה באמצעות תצפית. לכן זאת לא יכולה להיות שאלה פילוסופית. שההנחה שלו כל הזמן היא כמובן שהשאלות בכלל יכולות להיות מחולקות רק לשני סוגים. סוג אחד זה שאלות תיאוריות מדעיות, והסוג השני זה מה שהוא קורא החלטות במרכאות. החלטות הכוונה עניינים שרירותיים, סובייקטיביים, שאתה פשוט מחליט עליהם אבל זה לא משהו שטוען טענה שמתיימרת להיות טענת אמת באיזשהו מובן. זה מה שאני חושב, ככה אני חש, וזה הכל. אני לא מתכוון לטעון פה איזושהי טענה ולעמוד מאחוריה. אין, הוא לא מכיר עוד, לא מכיר בעוד סוג של טענות. או שהטענה היא תיאורית מדעית, או שהטענה הזאת היא בעצם סוג של החלטה מה שקורה, כן, עניין שרירותי. עכשיו בהקשר של השאלה מה היא פילוסופיה, הוא טוען שמדובר בשאלה תיאורית, כמו השאלה הפסיכולוגיה מה הוא מדע, מה, מה זאת מתמטיקה, למה אנשים קוראים כך וכך. זו שאלה תיאורית, פשוט תבדוק למה אנשים קוראים כך ולמה אנשים לא קוראים כך. אני ביקרתי את ה… את הטענה הזאת שלו לא קשורה לטענה הכללית. הטענה הכללית שלו שאומרת שכל שאלה פילוסופית כרוכה בכשל של התייחסות עצמית, נטפל בה עוד מעט. כרגע אני מדבר על המבוא שלו. המבוא שלו בעצם אומר השאלה מה היא פילוסופיה ספציפית היא לא שאלה פילוסופית. בסדר? לא אמר שאין שאלות פילוסופיות. השאלה הזאת היא לא שאלה פילוסופית. עכשיו אחרי זה הוא עובר לטענה הכללית שאין בכלל דבר כזה שאלות פילוסופיות. אני מתווכח גם בנקודה הזאת, למרות שהיא לא קשורה לאמירה הכללית, ובהמשך אתם תראו למה זה חשוב לי גם להתמקד על הנקודה הזאת כי זה בעצם דומה מאוד לוויכוח שלי בשאלה הכללית. היחס שלי איתו לגבי השאלה הכללית. הסברתי בסוף השיעור הקודם שהנקודה היא בוא ננסה לחשוב עכשיו איך תיעשה העבודה המדעית שבאה לענות על השאלה הזאת. מה אנחנו אמורים לעשות? אנחנו אמורים בעצם לעשות משאל בין אנשים, לשאול אותם תגידו השאלה של תורת הקוונטים נכונה או לא היא שאלה פילוסופית? יגידו מה פתאום, זאת שאלה מדעית. השאלה אם קיים עולם או לא קיים עולם, כן, האם זו שאלה פילוסופית? אז יגידו לך כן. השאלה אם יש לנו בחירה חופשית או לא? שאלה פילוסופית? יגידו לך כן. וכולי. תאסוף את כל השאלות האלה, תיצור רשימה, וזה בעצם יהיה התשובה שלך לשאלה מה היא פילוסופיה. ולכן העובדה שהגעתי לזה באמצעים תצפיתיים, אמצעים של תיאור, פשוט בדקתי מה הן העובדות, בעצם אומרת שהשאלה מה היא פילוסופיה היא עצמה שאלה מדעית. אגב מקובל בדרך כלל לומר שהשאלה מה הוא מדע היא שאלה פילוסופית. מה היא פסיכולוגיה? מה היא מתמטיקה? מה היא פיזיקה? זו שאלה פילוסופית. הוא ממש הופך את הקערה על פיה. הוא טוען שאפילו השאלה מה היא פילוסופיה היא לא שאלה פילוסופית. בטח שלא השאלה מה היא פסיכולוגיה או מה היא מתמטיקה או מה היא פיזיקה. אבל אפילו השאלה מה היא פילוסופיה היא לא שאלה פילוסופית. מה הוא מגדיר פילוסופיה? מה הוא מגדיר כפילוסופיה? מה שאנשים מגדירים כפילוסופיה. תבדוק ותראה. מה הוא, שהוא אומר שזה לא, שזה לא שאלה פילוסופית, אז מה הוא, איך הוא מגדיר פילוסופיה? אני לא יודע איך הוא מגדיר פילוסופיה. הוא צריך לשאול אנשים, לעשות משאל, לסכם את הממצאים של המשאל, רשימת הנושאים שלגביהם אנשים אומרים שאלה סוגיות פילוסופיות. זה פילוסופיה. לא נתן שמה את הרשימה, את התוצאה. הוא נותן בספר שלו רשימה של לא מעט סוגיות שבאמת לגביהן מקובל לראות אותן כשאלות פילוסופיות. ובעצם כן עושה את זה בסאבטקסט של הספר. אבל במפורש כשהוא מדבר על זה הוא לא, הוא לא נתן את התשובה. הוא רק אומר שהשאלה מהי פילוסופיה היא שאלה מדעית ולא שאלה פילוסופית. הוא לא אומר מה התשובה שלו בשאלה הזאת. עכשיו, פה אמרתי שיש איזשהו כשל ולא רק שיש כשל, אלא במובן מסוים הוא עצמו, הוא עצמו, נכון, מסכים להערה שלך עידו. הוא עצמו בעצם נופל פה בכשל של מדעיות, בכשל של מעגליות. למה? כי כשאני שואל את האנשים לאיזה סוגיה אתה קורא סוגיה פילוסופית? דיברנו על זה פעם קודמת. לאיזה סוגיה אתה קורא סוגיה פילוסופית? עכשיו אני שואל את עצמי אם היו שואלים אותי את השאלה הזאת, מה היה הקריטריון שלי שלפיו הייתי נותן את התשובה? נגיד רון אהרוני בא ושואל אותי, ישאל אותך ואותך ואותך, יעשה משאל כדי לקבוע מהי פילוסופיה. כל אחד מאיתנו צריך לתת לו תשובות. כן, השאלה הזאת היא שאלה פילוסופית, השאלה הזאת היא לא פילוסופית, וכן הלאה. אבל רון אהרוני מניח שהתשובה לשאלה מהי פילוסופיה היא מתקבלת בדרך מדעית. אז מה אני אמור לעשות כדי לענות לו כשהוא יעשה את המשאל ויגיע אליי וישאל אותי? איך אני אמור להחליט איזה סוגיה היא פילוסופית? גם אני צריך לעשות משאל? אז כשאני אעשה את המשאל ואני אשאל אנשים אחרים איך הם יענו לי? גם הם יעשו משאל. זאת אומרת, יש פה משהו שלולאה שלא מתחילה. זאת אומרת הוא בלי לשים לב מניח פה הנחה שאת מה שאני עונה לו זה אין בעיה, את זה אני יכול להוציא בלי משאל. אז למה כשהוא בא לענות על השאלה מהי פילוסופיה הוא חייב משאל? אני לא צריך משאל, אז למה הוא כן? הרי כשהוא יבוא לשאול אותי במסגרת המשאל שלו הוא לא יצפה שאני עצמי גם אעשה משאל, מסימי משאל מה שנקרא. זאת אומרת ההנחה שלו זה שאני אוכל לענות לו את התשובה לשאלה הזאת גם בלי לשאול אנשים אחרים. על פי מה אני אענה לו? ברור שלי אמורים להיות איזשהם קריטריונים משלי למה אני קורא פילוסופיה. נו, אז למה הוא לא יכול להשתמש באותם קריטריונים? יותר מזה, אם יש לי באמת את הקריטריונים האלה, אז אתם מבינים שזאת כבר לא שאלה מדעית. זאת שאלה, לקרוא לזה פילוסופית או שאלה הגדרתית או שאלה מה שאתם רוצים, אבל זאת לא שאלה מדעית וגם לא תיאורית. אני צריך להחליט מה נקרא פילוסופיה. אני לא צריך לצפות ולדווח על מה נקרא פילוסופיה. אני אמור להחליט, לקבל החלטה ולענות לו מה לדעתי נקרא פילוסופיה. יותר מזה, אמרתי גם הפעם הקודמת, אם מישהו עונה לי על השאלה אם תורת הקוונטים נכונה הוא אומר לי זאת שאלה פילוסופית. אני אגיד לו לא נכון, אתה טועה. זאת שאלה מדעית, זאת לא שאלה פילוסופית. עכשיו, לפי התזה או התמונה שהוא מציג, אני לא יכול להתווכח עם מי שעונה לי. הרי כל הידע שלי על מה זאת פילוסופיה בא מתוך המשאליים האלה עצמם. אני שואל את האנשים, שומע מהם, מתעד את התשובות שלהם, מסכם, ומה שיצא לי זה התשובה לשאלה מהי פילוסופיה. אז איך אני יכול לבקר תשובה שאני מקבל מאחד מהאנשים האלה? על פי מה אני אבקר אותה? הרי הוא התשובה שלו היא הבסיס להגדרה שלי למהי פילוסופיה. לשיטתו בעצם אי אפשר בכלל לבקר בן אדם שאומר לי תשובה שלא יודע מה, השאלה אם השולחן הזה עשוי מעץ היא שאלה בפילוסופיה. אוקיי? הוא לא יכול להתווכח איתי כי מבחינתו התשובה לשאלה הזאת זה מה שאני אענה, אני ועוד כל מיני אנשים כמוני. וזה כמובן לא עולה על הדעת. באותה מידה, לכן אני גם לא מסכים אגב שהשאלה היא מהי מתמטיקה או מהי פיזיקה או מהי פסיכולוגיה היא שאלה מדעית תיאורית. זה לא נכון. זאת שאלה פילוסופית. כל השאלות האלה הן שאלות פילוסופיות מאותן סיבות עצמן. כי כשאני אעשה משאל ואני אשאל את האנשים האם זה מתמטיקה, האם זה מתמטיקה או זאת פסיכולוגיה, זאת פסיכולוגיה, לפי מה הם עצמם יענו לי? הם עצמם לא יעשו משאל. הם עצמם מבינים את המושג פסיכולוגיה או מתמטיקה או פיזיקה ולפי זה מנסים לענות לי איזה סוגיות נמצאות תחת הכותרת הזאת ואיזה לא. זאת אומרת שהם לא נזקקים למשאל. יש להם באמת הגדרה מהותית. ואז אני שואל מאיפה יצאה ההגדרה המהותית הזאת שלהם? איך הם יודעים? אני, הוא שואל אותי, הוא בא לשאול אותי מה זאת סוגיה פילוסופית בעינייך, האם השאלה הזאת היא שאלה פילוסופית, האם השאלה היא שאלה פילוסופית? אז אני אומר יש לי איזשהם קריטריונים ולפיהם אני עונה לו. סוגיה זאת היא פילוסופית, זאת היא פילוסופית, זאת היא פילוסופית. אלא מה זה איזה שהוא סוג של תפיסה של המושג, אני מבין מה זה פילוסופיה, מגדיר אותו ולפי זה אני מחליט על כל שאלה אם היא שאלה פילוסופית או לא שאלה פילוסופית. זה בדיוק מה שאני הגדרתי, הגדרה אלטרנטיבית שאני הצעתי למושג פילוסופיה, זה תצפיות בעיני השכל, לא בחושים הרגילים, אלא תצפיות בעיני השכל על אידאות או על מושגים. התוצרים של התצפיות האלה זה טענות בפילוסופיה. זאת הטענה שלי. זאת ההגדרה שלי למושג פילוסופיה. ונדמה לי שכשעוקבים אחרי מה שהוא עצמו מציע, מגיעים ישר להגדרה שלי. כי כשהוא ישאל כל אחד מעשרה אנשים מה אתה קורא פילוסופיה, כל אחד מהאנשים האלה מה הוא יעשה כדי לענות? הוא יפעיל את האינטואיציה שלו, ינסה להבין את המושג פילוסופיה, לצפות, כן, לא בעיניים אלא בעיני השכל במושג פילוסופיה ולפי זה להחליט איזה שאלה היא פילוסופית ואיזה לא. נו, אז למה שרון אהרוני עצמו לא יעשה אותו דבר? למה הוא צריך לעשות משאל אם כל אחד מהנשאלים לא נזקק למשאל? אז למה אתה כן נזקק, אתה יותר טיפש מהם? אתה יכול לעשות בדיוק את מה שהם עושים. לכן זה ממש ממש טענה לולאתית לגמרי, הטענה שלו במבוא. זה מאוד בעייתי בעיניי. למה זה לא יכול להצליב מידע? כאילו כשכמה שיותר אנשים עונים על התשובה הזאת, אז הוא חורז את התמונה כולה? אם אתה תשאל את כל האנשים בעולם מה זאת פיזיקה ולפי התשובות של הרוב אתה תקבע מה זאת פיזיקה, לא תגיע רחוק. רוב האנשים בעולם לא יודעים להגדיר פיזיקה, לא בטוח שפיזיקאים יודעים, אבל הדיוטות כנראה לא יודעים. כן. לפי מה אתה תבחר פיזיקאים? למה דווקא אותם? סתם אתה מחליט שרק מה שפיזיקאים חושבים כפיזיקה זה מה שמוגדר כפיזיקה. ועכשיו אני אשאל אותך מי זה פיזיקאי? פיזיקאי הרי זה מי שעוסק בפיזיקה. נו, אבל אתה הרי לא יודע מה זה פיזיקה, אתה צריך לשמוע את התשובות של הפיזיקאים כדי להחליט מה זה פיזיקה. אבל איך אתה יודע מה זה פיזיקאי אם אתה לא יודע מה זה פיזיקה? פיזיקאי זה מי שעוסק בפיזיקה. אה אוקיי הבנתי. לא תצא מזה. זאת אומרת הדרך לתרגם שאלה פילוסופית לשאלה תיאורית, לא, היא לא ללא מוצא, זה דרך ללא מוצא. אתה לא תוכל לצאת מזה. ולכן הוויכוח שלי איתו מתחיל כבר במבוא שלו כשהוא דן בשאלה מה היא פילוסופיה. עוד לפני הדיון שלו האם יש בכלל דבר כזה פילוסופיה, אלא השאלה מה היא פילוסופיה האם היא שאלה פילוסופית או לא, תשובתי היא כן. והתשובה שלו היא מעגלית. לכן זה אפילו לא ויכוח, הוא סתם טועה. אני אנסה להראות בהמשך שזה הבעיה הזאת, למרות שהיא לא קשורה ישירות אלינו, היא בניין אב לבעייתיות בכל הביקורת שלו. הבאתי לזה דוגמה כמו המעגליות לגבי התזה הזאת של אינטליגנציות מרובות. גם שם אתה בונה את המושג אינטליגנציה על ידי תצפית למה אנשים קוראים אינטליגנציה. ואז אחרי שבנית את המושג אינטליגנציה, אתה בא לאנשים אתה אומר להם רגע רגע אתה טועה. אתה חושב שזה אינטליגנטי וזה לא אינטליגנטי, לא נכון, הנה ההגדרה, תראה שגם הוא עומד בהגדרה הזאת וגם הוא עומד בהגדרה הזאת. מראדונה ואיינשטיין הבאתי פעם קודמת. שניהם עומדים בהגדרה לכן שניהם אינטליגנטים. אבל לא הבנתי, הרי אם המושג אינטליגנציה אתה זיקקת מתוך מה שאנשים קוראים לו אינטליגנציה, אז איך אתה יכול עכשיו לקחת את המושג הזה ובאמצעותו לבקר מה שאנשים אומרים לך? אם זה לא יוצא מתאים זה רק אומר שפשוט לא זיקקת נכון את מה שאמרו לך. זה הכל. מעגליות מאוד דומה למה שקורה אצל אהרוני. אני אולי אגיד פה עוד משהו לגבי השאלה מה היא פילוסופיה. כשאני אומר בעצם שאני יכול להתווכח עם מישהו שאני שואל אותו מה זאת פילוסופיה, הוא אומר לי סוגיה זאת היא סוגיה פילוסופית, אני אומר לו אתה מדבר שטויות, זאת לא סוגיה פילוסופית. עכשיו אתם מבינים שאם באמת זה כך, אז מיניה וביה ברור שזאת לא שאלה תיאורית. כי אם זאת הייתה שאלה תיאורית, מה שהוא אומר לי זאת התשובה. אני רוצה לתאר למה אנשים קוראים פילוסופיה. מה שהם אומרים זאת התשובה, אין לי מה להתווכח איתם. אז מה כן השאלה מה היא פילוסופיה? אז מה אני מציע? מה כן? אני רוצה לטעון שהשאלה מה היא פילוסופיה פירושה מה ראוי שיהיה. יקרא פילוסופיה. לא מה אנשים בפועל קוראים פילוסופיה, אלא מה ראוי, מה נכון לקרוא לו פילוסופיה. לא כל האנשים צודקים כשהם קוראים למשהו פילוסופיה או קוראים לו לא פילוסופיה. לכן אני זאת בכלל לא שאלה תיאורית, זאת שאלה מהותית. שאלה תיאורית אני צמוד למה שהאנשים עושים, מה שהאנשים עושים מבחינתי זאת התשובה. זה לא נושא שאני יכול לבקר אותו כי מה שאנשים עושים זה מגדיר את התשובה. זה בשאלה תיאורית. אבל לטענתי לא מדובר פה בשאלה תיאורית. זאת לא שאלה של מה אנשים עושים אלא מה אנשים צריכים לעשות. זה דומה לכן בתורת המשחקים, יש הרבה ביקורת על תורת המשחקים ועל כלכלה בכלל, כי הכלכלה בדרך כלל מניחה שהסוכנים בשטח הם סוכנים רציונליים. זאת אומרת שאנשים שפועלים על השדה הכלכלי הם אנשים שפועלים בצורה רציונלית. והרבה פעמים יש איזושהי ביקורת על הכלכלה כי זאת הנחה לא סבירה, אנשים לא תמיד פועלים בצורה רציונלית. ולכן הכלכלה לא באמת מתארת מה שקורה בפועל. אחת האפשרויות אגב לענות על זה זה להגיד, באמת נכון הכלכלה לא באה לתאר, מדע הכלכלה כתיאוריה הכלכלית, לא בהכרח באה לתאר את מה שקורה בשטח. היא באה לשאול שאלה היפותטית, מה צריך לקרות בשטח. מה אמור לקרות אם כל הפועלים היו פועלים רציונליים? כל הסוכנים, כן, כל הפועלים היו פועלים רציונליים. מה היה קורה אז? השאלה מה קורה בשטח באמת זאת שאלה תיאורית. תבדוק ותראה מה קורה בשטח. במדע הכלכלה יש מקום לתפיסה כזאת, לא כולם שותפים לה, מעט מאוד שותפים לה למען האמת, אבל בתורת המשחקים יש יותר. בתורת המשחקים שם באמת יש, כיוון שתורת המשחקים נחשבת כענף של המתמטיקה להבדיל מכלכלה שכן אמורה לתאר את מה שקורה בעולם. בתורת המשחקים אומנם אנשים טוענים שיש לה שימושים, לדעתי הם לא צודקים אבל כך הם טוענים, תורת המשחקים כענף פילוסופי בכלל לא מדברת על שאלה מה קורה בעולם. היא מדברת על השאלה מה קורה בעולם אידיאלי, מה קורה בעולם שבו כל אדם פועל באופן רציונלי לגמרי. ואז אני יכול לתאר לך מה יקרה ומה ראוי לעשות ומה כדאי לעשות ומה הדרך הרציונלית ביותר לפעול בהינתן משחק כזה וכזה עם סוכנים כאלה וכאלה. מה יקרה בשטח? בשטח יש כל מיני אנשים שפועלים בכל מיני צורות. זאת שאלה לפסיכולוגים, זה לא שאלה למתמטיקאים. מתמטיקאים לא אמורים לתאר מה אנשים עושים. מתמטיקאים אמורים לתאר רעיונות, גזירות לוגיות של רעיונות מרעיונות אחרים. לכן זה לא קשור בכלל, תורת המשחקים זה ענף במתמטיקה, זה לא ענף שבא לתאר את העולם. מה שבא לתאר את העולם זה כלכלה או פסיכולוגיה או שילוב של השניים. מי שרוצה להשתמש בתורת המשחקים ככלי עזר לניתוח כלכלי זה פרשיה אחרת. הוא באמת צריך לשאול את עצמו האם באמת נכון להניח שכל האנשים שפועלים פה פועלים בצורה רציונלית ואז אני יכול ליישם את תורת המשחקים, כי אם לא אז תורת המשחקים זה לא המכשיר הנכון ליישם אותו. אבל זה לא אומר שתורת המשחקים לא נכונה. תורת המשחקים כענף מתמטי תמיד נכונה, היא נכונה בהגדרה. כשאתה שואל האם זה מתאר את העולם זאת כבר לא שאלה בתורת המשחקים. זאת כבר שאלה תיאורית, האם זה מתאר את מה שקורה. וכאן התשובה היא לא תמיד, לפעמים זה לא מתאר את מה שקורה. אותו דבר אני אומר פה, כשאני שואל מהי פילוסופיה אני לא שואל מה אנשים קוראים לה פילוסופיה. אני שואל למה אנשים אמורים לקרוא פילוסופיה, למה אנשים שמבינים יקראו פילוסופיה. עכשיו, זה כמובן אני כבר לא צריך את האנשים. אז בוא נדלג כבר על האנשים ונשאל למה ראוי לקרוא פילוסופיה. מה אכפת לי מהאנשים. בן אדם שלא יפעל ככה אני פשוט אגיד שהוא לא מבין. בן אדם שכן יפעל ככה אני אגיד שהוא מבין. אז תכלס אני לא צריך את האנשים, האנשים זה רק היכי תמצא. אני שואל מה זה פילוסופיה, אבל לא מה אנשים קוראים לה פילוסופיה. השאלה השנייה היא תיאורית, השאלה הראשונה היא מהותית. והשאלה המהותית היא שאלה פילוסופית. עכשיו, הרב, איך ארוני מגדיר אבל את ההבדל בין שני סוגי השאלות האלו? עוד פעם? איך ארוני מגדיר את ההבדל בין שני סוגי השאלות, זאת אומרת איפה עובר הקו? למה שלא נעשה נגיד משאל על האם שתיים ועוד שתיים זה ארבע? האם שתיים ועוד שתיים שווה ארבע זה הוא רואה את זה לכל אורך הספר כשאלה תצפיתית, אבל לא תצפית על אנשים. תצפית על עצמים. קח שני עצמים, תוסיף להם עוד שניים ותראה כמה יוצא לך. אתה סופר, יוצא לך ארבע. אז התשובה היא ארבע, לא אכפת לי מה אנשים אומרים. אם אנשים אומרים אחרת אז הם טועים. זאת שאלה תצפיתית אבל זאת לא תצפית על אנשים אלא תצפית על העובדות עצמן. אבל השאלה מהי פילוסופיה זה שאלה על מה זה מושג, ומושג בעצם מהותו זה. לטענתו. אני טוען שיש, אני צופה על המושג פילוסופיה, על האידאה פילוסופיה. והוא לא מקבל דבר כזה, הוא לא, אין בעולם שלו דבר כזה. אז מבחינתו מה שנשאר זה לצפות באנשים. זה קצת מצחיק אבל כי אתה צריך להגדיר גם את הדברים שאתה מבקש מאנשים לצפות בהם. מה זה חיבור? מה זה שאתה עושה מוסיף שני דברים במציאות? נו, לא הבנתי. אתה מגדיר לאנשים את המושג, אומר להם מה זה חיבור. מה הבעיה? זאת הגדרה. שאיך איך גם אתה מגדיר את המושג? מבקש מהם לעשות גם תצפית? כמו שמגדירים במתמטיקה. מה מה הבעיה? לא הבנתי. אתה מגדיר את המושג חיבור בצורה מסוימת כמקובל במתמטיקה. בסדר, כולם מסכימים לזה. אין עם זה שום בעיה. ואז אני שואל, אם אתה מפעיל את הפעולה שהגדרנו עכשיו, חיבור, על שתיים ושלוש, מה תהיה התוצאה? פה לא צריך לשאול אנשים, אלא פשוט מסתכל ואני רואה חמש. הוא מבחינתו מתמטיקה זה מדע תצפיתי, הוא חוזר על זה כל הזמן, אני גם קצת התווכחתי איתו על זה. אני חולק עליו לגמרי. שמתמטיקה לא קשורה לתצפית בשום צורה. אבל זה קשור לוויכוח לאותו ויכוח. הוא מבחינתו כל מה שהוא לא תצפית הוא המצאה, החלטה, מה שהוא קורא. אבל אני לא מסכים. לא, לא אמרתי שחיבור לא הכרחי במציאות, אמרתי שהיישום של פעולת החיבור על המציאות זה טענה בפיזיקה ולא במתמטיקה. טענה אחרת. לא. טוב, בכל אופן זה תשובה לשאלה בצ'אט פה. אוקיי, אני רוצה להמשיך רגע הלאה, ואני רוצה לסכם רגע את מה ש… כבוד הרב. כן. איך הוא מסביר את ההכללה שעושים אחר כך מהתצפיות? מה אתה שומע? איך הוא מסביר את ההכללה את ההכללה שעושים מהתצפיות? לא יודע. שאלה טובה, כי זה לא רק תצפיתי. טוב, בסדר, תודה. הוא כנראה יסביר כמו שנוהגים להסביר כמה פילוסופים של המדע, שזה סטייטמנט עלינו, לא על העולם. אנחנו מסכמים את התצפיות שלנו דרך החוק הכללי הזה, כל עוד הוא לא הופרך אני אשתמש בו, אבל אני לא באמת טוען שזה חוק נכון על המציאות. אני מניח שזה מה שהוא יסביר, לא שאלתי אותו. אוקיי, אז אני רוצה עכשיו לסכם רגע מה בעצם הוא רוצה לטעון. ואני אני אעשה את זה בלשונו. זה הסיכום, לקחתי מהספר שלו. זה הסיכום. אפשר לסכם כל זאת בשתי אמירות. א', הסתכלות באחר אינה פילוסופיה. וב', חקירה עצמית תקינה דומה בכול לחקירתו של אחר. אלה שתי ההנחות שלו למעשה. זאת אומרת, אם אני מסתכל באדם אחר או באובייקט אחר לא בי עצמי, זה מדע. זה שאלה תיאורית וזה בעצם מדע. זה לא פילוסופיה. טענה שנייה, כאשר אני מסתכל על עצמי ואני עושה את זה באופן תקין אני צריך לעשות הזרה בשפה שלי. מה זאת אומרת? אני צריך להתייחס לעצמי כאילו שהייתי מישהו אחר ועכשיו בעצם זה כמו הסתכלות באחר. ולכן זאת גם שאלה מדעית. זאת שאלה מדעית תיאורית אלא שהפעם היצור שעליו אני מסתכל זה אני ולא מישהו אחר. אבל זה עדיין תולדה של הסתכלות, זה טענה תיאורית. אין פה שום דבר פילוסופי. ועכשיו הוא ממשיך ואומר ככה, אלה שתי ההנחות שלו בעצם, זה הבסיס לכל הספר. עכשיו הוא אומר, כדי להוכיח את הגדרתי לפילוסופיה, אני מתחייב להראות שכל בעיה פילוסופית נעלמת או חדלה להיות פילוסופית כאשר היא מוסבת על אדם אחר. זאת אומרת, כשהוא לוקח סוגיה פילוסופית, זה מה שהוא עושה בכל הספר, בכל הסוגיות הפילוסופיות. הוא לוקח סוגיה פילוסופית והוא מראה שבעצם יש פה איזושהי התבוננות של האדם על עצמו, ועכשיו המטרה בעצם מה שהוא אמור לעשות זה את הדבר הבא, זה מה שהוא קורא טרנספורמציית הניתוק. בואו נציב עכשיו במקום אני עצמי כשאני מתבונן בעצמי, בואו נציב פה את ראובן. לא אותי. ובואו נראה מה קיבלנו עכשיו. מה עלה בגורלה של השאלה השאלה הפילוסופית כשהיא נוסחה, היא נוסחה כהסתכלות שלי על עצמי. עכשיו בואו ניקח את המשפט שבו אני מתייחס לעצמי ונציב במקום עצמי את ראובן. אני מתייחס על ראובן. ועכשיו נשאל את עצמי אוקיי, השאלה הזאת עכשיו עם ראובן מה זה? אז הוא אומר אני מבטיח לכם שיקרה. אחת משתיים. אפשרות ראשונה השאלה תאבד את המשמעות היא תהפוך לנונסנס תהפוך לשטויות. זה מה שקורה בבעיות ארכיטיפיות. אפשרות שנייה השאלה תהפוך משאלה פילוסופית לשאלה מדעית, תיאורית. זה מה שקורה בבעיות לא ארכיטיפיות. לא משנה כרגע המונחים שלו. זהו. הוא אומר כל הסוגיות הפילוסופיות עלי אדמות, כוללות בתוכן התייחסות עצמית של האדם לעצמו. אם תציב במקום האדם עצמו מישהו אחר ותסתכל מה עכשיו אומרת השאלה הזאת, שמנוסחת מחדש על אדם אחר, אתה תראה או שהיא לא אומרת כלום, או שהיא הופכת להיות שאלה תיאורית. הפילוסופיה נעלמת. ולכן מה הוא אומר בעצם? שגם אם אני לא מציב במקום עצמי מישהו אחר, עדיין התחושה הפילוסופית היא תחושה מדומה. למה? כי גם כשאני מתייחס לעצמי אני חייב לעשות הזרה, אני עוד פעם, אני מכניס אותו לתוך המינוח שלי, אבל זה בעצם מה שהוא אומר. אני חייב לעשות הזרה, ואחרי שעשיתי הזרה, האני שבו אני מסתכל, כן האני כאובייקט לא כסובייקט, זה מבחינתו זה מישהו אחר, מה זה משנה אם אני מסתכל על עצמי או מסתכל על מישהו אחר. כל עוד אני מקפיד על זה שההסתכלות על עצמי תיעשה מבחוץ. זאת אומרת אני רואה את עצמי, כן כבנאדם שעליו אני מסתכל, במקרה זה אני עצמי. לא משנה, זאת עדיין שאלה תיאורית לכל דבר, נגיד, אם אני אשאל את עצמי כמה אני שוקל? זה לא שונה מהשאלה כמה אתה שוקל. אני אענה על זה באותה צורה, אני אעלה על משקל ואני אראה כמה אני שוקל. והשאלה כמה אתה שוקל אני אעלה אותך על משקל ואני אראה כמה אתה שוקל. אז אין שום רבותא כאשר אני שואל את השאלה הזאת על עצמי או על מישהו אחר. הטענה שלו שכך זה בכל השאלות הפילוסופיות. פשוט כדי להראות את זה, אז במקום לעשות הזרה, תחליף את עצמך עם מישהו אחר ותראה אם נשארה פה שאלה פילוסופית. זה מה שהוא אומר, אני מתחייב להראות, שלא נשארת בשום סוגיה פילוסופית היא לא נשארת שאלה פילוסופית אחרי שתעשו לה טרנספורמציית הניתוק. זאת הטענה שלו. עכשיו פה אני כבר כאן אעיר כמה הערות. א', גם אם אפילו נגיד שהוא צודק, הוא יצליח להראות שבכל הסוגיות הפילוסופיות אם אני אעשה טרנספורמציית ניתוק, השאלה או מאבדת את משמעותה או הופכת לשאלה תיאורית מדעית. האם זה אומר שאין פילוסופיה? תשובה שלי היא לא, זה לא אומר את זה. למה? בגלל שכאשר אני מסתכל על עצמי ואני לא אעשה טרנספורמציית ניתוק, עדיין יכול להיות שהשאלה היא פילוסופית. למשל כשאני שואל את עצמי איך אני חושב, אוקיי? אז אני יכול כמובן להתייחס לזה כשאלה תיאורית, אני פשוט אראה איך אני פותר בעיה במתמטיקה ואני יכול לתעד את איך חשבתי. זה באמת אותו דבר כמו לתעד פעולה של מישהו אחר. אין הרבה הבדל. אבל כשאני אסתכל על הליכי החשיבה, לא על מה כתבתי על הדף, על הליכי החשיבה מבפנים, שם זה כבר לא, גם אם תקראו לזה התבוננות, זאת לא התבוננות חושית, זאת לא התבוננות כמו שנעשית כמו שזה נעשה בתצפית מדעית. ולכן שם זה בהחלט יכול להיכנס להגדרה פילוסופית בפרט כמו שאני הגדרתי את זה קודם, התבוננות בעיני השכל, כן התבוננות אינטואיטיבית על איזשהו מושג שלא חשוף לתצפיות חושיות. כך שאפילו אם הוא צודק שטרנספורמציית הניתוק מבטלת את כל השאלות הפילוסופיות, אני לא בטוח שעדיין, גם אם הוא היה צודק והוא לא צודק, אבל גם אם הוא היה צודק, אני לא בטוח שזה כבר מהווה הוכחה לזה שאין פילוסופיה בעולם. כיוון שאם עשית טרנספורמציית ניתוק זה באמת הפך להיות שאלה תצפיתית תיאורית. אבל אני לא עושה טרנספורמציית ניתוק, אני שואל את השאלה על עצמי. לא על מישהו אחר. והטענה שלי ששאלות על עצמי לפעמים הן שאלות תיאוריות, אבל לא תמיד. לא תמיד מישהו אחר יכול להחליף אותי עצמי. אנחנו נראה דוגמאות בהמשך ואז יהיה יותר ברור. אוקיי. אז עכשיו אני רוצה להיכנס קצת לתוכן של הספר. עד כאן זה בעצם ההקדמה והמסגרת המושגית. הוא מדבר הרבה על מעגליות, הוא מקדיש לזה פרק, למעגליות, והוא מנסה להראות שכל הפרדוקסים. פרדוקס השקרן בנוי ממשפט שמתייחס לעצמו. עכשיו ברור שאם המשפט הזה יתייחס למשפט אחר, אז הוא לא יהיה פרדוקסאלי. האם פתרת בזה איזושהי בעיה? ברור שלא. כל הרעיון זה שכאשר המשפט מתייחס לעצמו הוא פרדוקסאלי. אז מה עוזרת טרנספורמציית הניתוק שאני אציב במקום המשפט הזה עצמו משפט אחר? אגיד משפט ההוא הוא משפט שקרי. נכון? זה לא ייצור שום פרדוקס. אז מה? אבל הטענה שלי היא שההתייחסות העצמית כן יוצרת פרדוקס. יותר מזה, אני גם כמו שאמרתי גם לא פעם בעבר, התייחסות עצמית, זה שהראית שיש התייחסות עצמית זה לא, זה שזה התייחסויות עצמיות יוצרות פרדוקסים זה ברור. השאלה היא אם כל התייחסות עצמית מעצם מהותה היא פרדוקסאלית כמו שהוא רוצה לטעון. לזה אני לא מסכים. הדוגמאות שהוא מביא למשל פנס שמאיר את עצמו או עין שרואה את עצמה. אלה דוגמאות לא מוצלחות בעיניי. למה? כי באופן עקרוני אין מניעה שפנס יאיר את עצמו. המניעה היא לא לוגית, המניעה היא פיזיקלית. פשוט הפיזיקה בנויה כך שפנס לא יכול להאיר את עצמו. קרניים יוצאות ממנו החוצה. אבל זה אילוץ פיזיקלי, זה לא אילוץ לוגי. אין בעיה לוגית עקרונית אם מישהו ימציא פנס שמאיר לעצמו מאיר את עצמו. אם קרני האור היו הולכות לא בקווים ישרים אלא בקווים עגולים. אוקיי? ויש מרחבים שבהם זה כן במרחב עקום זה גם קורה. כן, לפי תורת היחסות הכללית. אז זה גם קורה. אז הפנס היה מאיר את עצמו. אין בזה שום בעיה. אותו דבר העין יכלה לראות את עצמה. לא מדבר דרך מראה כמובן. אבל עין יכולה לראות את עצמה. כל מה שעין לא יכולה לראות את עצמה פשוט כי ככה היא בנויה. זה אילוץ פיזיקלי אבל אין פה שום דבר מהותי. להסיק מכאן שכאשר אני חושב עם כלי החשיבה שלי על החשיבה שלי זה פרדוקסאלי, זה מה שהוא רוצה לטעון, למה? יכול להיות שהחשיבה שלנו בנויה כך שהיא כן יכולה להתייחס לעצמה להבדיל מפנס ומעין. אין פה איזשהו עיקרון לוגי שאוסר את זה. אלא בפנס ובעין באמת המבנה שלהם הוא כזה שהם לא יכולים להאיר את עצמם או לראות את עצמם. אבל זה לא אומר שכל התייחסות עצמית היא בהגדרה פרדוקסאלית. הוא חוזר לזה כל הזמן לאותה טעות וכל פעם מכיוון אחר. וכמו שהראיתי לא פעם, לא נכון, יש התייחסויות עצמיות שהן לא פרדוקסאליות, כמו המשפט כל משפט בנוי ממילים. גם הוא עצמו בנוי ממילים ואין בזה שום דבר פרדוקסאלי. הוא מתייחס לעצמו. נכון? מה הבעיה? הכל בסדר. לכן לא נכון שברגע שחשפת התייחסות עצמית, הופ יש לנו פה פרדוקס. לא, ממש לא נכון. אז זה לגבי הפרדוקסים. ובמילים אחרות, אם אני אראה שיש התייחסות עצמית ביסודה של שאלה פילוסופית, אבל זאת התייחסות עצמית שלא מובילה לפרדוקס, זאת התייחסות עצמית, נניח שהצלחת להראות את זה. אבל זאת לא התייחסות כזאת שמובילה לפרדוקס. אז מה הבעיה? זאת עדיין שאלה לגיטימית לחלוטין בתחום מוגדר, תחום פילוסופי מוגדר היטב. אפילו אם נגיד שהוא יצליח להראות שכל התחום הזה הוא בעצם התייחסויות עצמיות. הוא לא יצליח להראות את זה. אבל אפילו נגיד שהוא היה מצליח. הביקורת שלו פשוט לא נכונה. מבוססת על הנחות שלדעתי הן פשוט פשוט לא נכונות. טוב, בוא ניכנס עכשיו לשאלה לשאלות הפילוסופיות עצמן. בעצם יש לו ארבע בעיות יסודיות. זה ארבעת הפרקים הראשונים מגוף הספר. מטפלים בארבע בעיות יסודיות. הבעיה הראשונה זה הבעיה של אידיאליזם או נומינליזם אם תרצו. האם יש עולם חיצוני או שזה הכל דמיונות אילוזיות שלנו. השאלות הבאות זה מה זה טוב, מה זה יפה ומה זה אמיתי. אתיקה, אסתטיקה ולוגיקה. אז זה שלושת הסוגיות הבאות. אבל בואו נתחיל עם השאלה הראשונה. לכאורה השאלה הראשונה השאלה הזאת האם יש עולם חיצוני, בוא ננסה לחשוב רגע בלי בלי אהרוני ובלי טרנספורמציית הניתוק וכל מה שהוא מנסה להגיד. על פניו כל אחד מאיתנו יגיד שזאת שאלה פילוסופית שהיא למהדרין. זה לא אומר כמובן שאני מוטרד מהשאלה הזאת. אני אישית לא מוטרד מהשאלה הזאת. אני חושב שיש עולם חיצוני. אבל אני לא מוטרד מהשאלה הזאת פשוט בגלל שיש לי תשובה אליה, לא כי השאלה לא מוגדרת. לא כי לשאלה אין תוכן או שהיא סתירתית או שהיא כושלת, היא נונסנס. לא, שאלה מוגדרת היטב, שאלה טובה מאוד, אלא שאני חושב שיש לי תשובה מספקת אליה. יש עולם חיצוני, התשובה היא כן, יש עולם חיצוני. לכן אני לא מוטרד ממנה, אבל לא בגלל שהיא לא מוגדרת. רון אהרוני מנסה לטעון שהשאלה הזאת היא שאלה פילוסופית ולכן היא לא מוגדרת בכלל. והוא טוען שהיא לא מוגדרת בגלל שיש פה התייחסות עצמית. עכשיו תשימו לב, על פניו, מה זה קשור להתייחסות עצמית? שאלה אם יש עולם חיצוני או אין עולם חיצוני. זה מה שמפתיע אצלו, שהוא מצליח להראות על כל הסוגיות הפילוסופיות, חלק גדול מהן לא תצליחו להראות שם התייחסות עצמית בשום צורה. והוא מצליח להראות בכל הסוגיות האלו שיש שם איזה שהוא מימד של התייחסות עצמית, שזה מבצע מעניין מאוד ומפתיע מאוד כשלעצמו. אחרי זה אני אראה שבחלקו גם לא נכון, אבל זה כשלעצמו הפתיע אותי כי אני על פניו לא הבנתי בכלל את התזה הבסיסית. איך הוא יצליח להראות שביסוד כל הסוגיות הפילוסופיות יושבות התייחסויות עצמיות? למשל הסוגיה הזאת, סוגיית האידיאליזם. האם יש עולם חיצוני או אין עולם חיצוני? מה קשור התייחסות עצמית? להיפך, אני מתייחס למה שמחוצה לי, לעולם. והשאלה אם יש דבר כזה או אין דבר כזה. זו שאלה עליו, על העולם שם, מה זה קשור אליי? אוקיי? אז זאת הסוגיה הראשונה שהוא מנסה לטפל בה. עכשיו אולי אני אגיד עוד משפט, אז איך באמת עונים עליה לשיטתי? איך אני עונה עליה? כל הזמן מציע את האלטרנטיבה שלי להגדרה מה זאת פילוסופיה כדי לעמת אותה, בעין, מול התפיסה שלו. אז בעיניי, התשובה לשאלה הזאת היא כמובן לא תשובה תצפיתית. כולם מסכימים שאני רואה פה שולחן. לא זאת השאלה הפילוסופית, האם אני רואה שולחן. על זה התשובה היא תשובה תיאורית מדעית. כן, אני רואה שולחן. זו לא שאלה פילוסופית. השאלה הפילוסופית היא האם מה שאני רואה אכן קיים. זו השאלה הפילוסופית. זאת אומרת, האם הראייה שלי אמינה? לא האם אני רואה, אלא אם אני רואה והראייה הזאת היא באמת משקפת משהו אמיתי. זו השאלה הפילוסופית. וכאן אין לי דרך מדעית לענות על זה. כי איך אני יכול לבדוק האם הדבר הזה הוא אילוזיה או שהוא אמיתי? אני יכול לצפות על השולחן לא דרך העיניים שלי ולראות האם אני רואה שולחן, אבל יכול להיות שגם התצפית ההיא אילוזיה. ברגע שאתה אומר שכל החושים שלנו הם בעצם יוצרים רק אילוזיות ולא באמת מתארים משהו שקורה בעולם עצמו, הפכת את השאלה הזאת לשאלה שהיא לא מדעית, היא לא תיאורית. אין לך דרך מדעית לענות עליה. ובזה הפכת אותה, בזה היא הפכה להיות שאלה פילוסופית. איך עונים עליה? אני טוען שעונים עליה באמצעות תצפית אינטואיטיבית, לא תצפית בעיניים. האינטואיציה שלי אומרת שמה שהעיניים שלי מראות לי הוא באמת אמין, הוא באמת ישנו שם אי שם בעולם עצמו. אוקיי? זו תשובה שאני נותן לעצמי באמצעות האינטואיציה שלי. ולכן זאת שאלה פילוסופית ותשובה פילוסופית ולא מדעית. זו הטענה שלי. עכשיו בוא נראה איך הוא תוקף את זה. ומה שהוא אומר, אני אשתף את הקטע. תראו פה, זה ציטוט ממנו. אבל בעצם זה שניסחת את השאלה ככה לא הפכת אותה להתייחסות עצמית? זאת אומרת, כשאתה שואל האם מה שאני רואה באמת קיים, זאת ההתייחסות העצמית? לא, אני לא שואל האם מה שאני רואה באמת קיים. אני שואל האם קיים עולם בחוץ. מה שאני רואה זה רק הרפרנס. אני לא שואל על אמינות החושים שלי. אני שואל האם קיים עולם בחוץ. הדרך לענות על זה זה להגיד החושים שלי הם אמינים ולכן אני חושב שיש עולם בחוץ. אבל השאלה כשלעצמה לא קשורה אליי. היא שואלת אם יש שם משהו בלי קשר אליי. וכאן נראה שזה בדיוק המוקד שבו אני לא מסכים איתו. אז תראו, אני שיתפתי את הקטע שמצוטט ממנו, אז הוא אומר ככה: השאלה הזאת תלויה לגמרי בכך שאדם שואל אותה על עצמו. ניתוק הופך אותה לנלעגת. האם כל העולם הוא חלומו של ראובן? היא שאלה סרת טעם. במקרה זה לא רק תחושת הפילוסופיות נעלמת בניתוק, אלא הבעיה כולה. פירוש הדבר הוא שאין לבעיה תוכן ממשי ואין לה קיום משל עצמה. היא איננה אלא העמדת המבנה המעגלי והצהרה בדבר הפרדוקסליות שנולדת ממנו. מה הוא בעצם אומר? השאלה הזאת של הסוליפסיזם, כן? השאלה של האידיאליזם, הזאת שאומרת האם העולם כולו הוא הזיה שלי? עכשיו, אם אני אעשה טרנספורמציית הניתוח, זוכרים? זה הדרך שלו לעשות דיאגנוזה לסוגיות. אז בואו נעשה עכשיו את טרנספורמציית הניתוח. נציב במקום אני עצמי, לא התייחסות עצמית, נציב את ראובן. עכשיו אני שואל האם העולם הזה, או האם העולם כולו הוא חלומו של ראובן, לא חלומי שלי. והשאלה הזאת היא לא רק שאלה מדעית, היא שאלה חסרת טעם, שאלה נלעגת, היא נעלמת. במובן הזה זאת בעיה ארכיטיפית. למה? כי אחרי טרנספורמציית הניתוח השאלה מתרוקנת מתוכן, לא שהיא הופכת משאלה פילוסופית לשאלה מדעית, אלא היא נעלמת, היא מתאדה. אז למה? למה היא מתאדה? כי ברור שכל המוקד של השאלה זה האם אני חי באילוזיה. מה זאת אומרת האם ראובן חי באילוזיה? אני לא חש את האילוזיה של ראובן. זאת הטענה שלו, ולכן בעצם טרנספורמציית הניתוח מעלימה את השאלה. למה הוא טועה? אז הנקודה היא כזאת, בכמה רמות אני אענה על זה. א', אני לא מסכים שאחרי שאני עושה טרנספורמציית הניתוח באמת השאלה נעלמת. האם אני לא יכול להגיד האם העולם שראובן רואה הוא אילוזיה שלו? לא קשור, לא העולם שאני רואה הוא ודאי לא אילוזיה של ראובן, אבל אותה שאלה שאני שואל על עצמי אני יכול לשאול גם על ראובן. אז זה לא נורא, זאת אומרת עם זה הוא יכול להתמודד אני חושב, ולמה? כי הרי בטרנספורמציית הניתוח מה שאנחנו אמורים לעשות זה להציב את ראובן במקום העצמי, לא במקום האני. נכון? אני מתייחס לעצמי. עכשיו אם אני אכניס את ראובן גם במקום האני וגם במקום העצמי זאת עדיין התייחסות עצמית. בשביל לעשות את טרנספורמציית הניתוח אני צריך להכניס את ראובן במקום העצמי, לא במקום אני. ואז בעצם אני שואל האם העולם שאותו אני רואה הוא חלומו של ראובן. זה מה שעושה טרנספורמציית הניתוח אם עושים אותה כמו שהוא מגדיר. וזה כמובן שאלה חסרת מובן. העולם שאותו אני רואה זאת ודאי לא אילוזיה של ראובן, לכל היותר זו אולי אילוזיה שלי, לא של ראובן. אוקיי? אז ברגע שטרנספורמציית הניתוח מתבצעת, השאלה נעלמת. וכיוון, אני מזכיר לכם את שתי ההנחות שלו, וכיוון שההתייחסות שלי לעצמי אמורה להיות כאילו העצמי הוא מישהו אחר, בעצם צריך לעשות הזרה, שזה כמו טרנספורמציית הניתוח. רק אני עושה ניתוח של עצמי מהאני, לא צריך מישהו אחר, מישהו אחר זה רק כדי לעשות את זה בצורה יותר מוחשית. אבל אם תבין שגם עצמי משחק פה תפקיד של מישהו אחר, אז בעצם תבין שהזרה היא בסך הכל טרנספורמציית ניתוח. ואז הוא בעצם אומר ברגע שאני מתייחס לעצמי כמישהו אחר, אז אני לא יכול לשאול את השאלה האם העולם הוא חלומי של עצמי. כי האני המסתכל זה לא העצמי שעליו אני מסתכל, שאליו אני מתייחס. אני זה אני, ועצמי זה כמו ראובן, לא משנה שבמקרה זה אני עצמי, אבל אני אמור להתייחס לעצמי כאדם אחר, אובייקט, שעליו אני כסובייקט צופה. אוקיי? זה בעצם הטענה שלו. אבל עכשיו, אז לכן אני אומר, אז נגיד שעשינו טרנספורמציית הניתוח והוא צודק, כשאני מכניס את ראובן רק במקום עצמי, לא במקום אני אלא רק במקום עצמי, אז השאלה מתרוקנת מתוכן. אבל למה זה מוכיח שאם אני לא עושה טרנספורמציית ניתוח, אני כן מתייחס לאשליות שלי? למה אתה אומר שהשאלה הזאת היא גם חסרת תוכן? למה טרנספורמציית הניתוח בהכרח אומרת שהשאלה מתרוקנת מתוכן? היא מתרוקנת מתוכן אם באמת תעשה טרנספורמציית הניתוח, אבל אם לא תעשה אותה, ואני אשאל את השאלה האם העולם הוא אשליה שלי בלי להכניס את ראובן במקום עצמי, אז השאלה נותרת שאלה טובה, צריך לחשוב עליה ולענות עליה, מה הבעיה? נכון שיש פה התייחסות עצמית, אז אני אעשה הזרה. אבל גם אם אני עושה הזרה, אני לא יכול להתעלם מזה שעצמי, גם אם אני מסתכל על עצמי מבחוץ, אבל עצמי זה אותו אדם כמו אני. אז אני מסתכל על האשליות שלי כאילו מבחוץ, בסדר, אבל זה עדיין אשליות שלי. למה, מי אמר שהשאלה הזאת היא נעלמת? היא חסרת מובן? אז אני בכלל לא מקבל את זה שההתייחסות אל עצמי תמיד תהיה בדיוק אותו דבר כמו אם אני אעשה את טרנספורמציית ניתוק. כמו אם הזרה, זה לא, בקיצור במילים אחרות מה שאני רוצה לומר הזרה איננה ניתוק. כשאני מתייחס לעצמי, אז נכון שכדי להגדיר את ההתייחסות אני צריך לראות את עצמי מבחוץ, להגדיר את ההסתכלות הזאת כאילו שאני מסתכל עלי כמישהו אחר. אבל אני לא יכול להתעלם מזה שהמישהו האחר הזה במקרה הזה זה אני. אני את פעולת ההתייחסות אני צריך לעשות כאילו שמדובר בשני אנשים שונים. אבל אבל ברור שברקע אני זוכר שמדובר עלי עצמי ואני יודע את התחושות שלי עצמי. אז אני לא יכול להתעלם ואני לא צריך גם להתעלם מהדבר הזה, ולכן זאת שאלה לחלוטין לגיטימית. הזרה איננה ניתוק, במילים אחרות. בניגוד למה שהוא רוצה לטעון, זה ההנחה השנייה שלו. מזכיר לכם את הסיכום שעשינו. הנחה שנייה שלו הייתה התבוננות על עצמי זה בדיוק כמו התבוננות על מישהו אחר כל עוד אני מקפיד על הזרה. תשובה לא נכון, הזרה היא לא ניתוק. זה לא אותו דבר. ולכן אני אומר גם אם כשאתה מתייחס למישהו אחר נעלמת השאלה הפילוסופית, זה לא אומר שכשאתה מתייחס לעצמך היא גם לא קיימת. לא, זה פשוט לא נכון. זה הערה שנייה. הערה, הערה נוספת שאני רוצה לטעון פה זה הוא הוא הוא מציג את השאלה בניסוח הבא: האם העולם כולו הוא חלום שלי או אילוזיה שלי? ואז הוא אומר, אם הייתי מציב פה את ראובן היא הייתה מאבדת מובן. האם העולם כולו הוא אילוזיה של ראובן? העולם שאותו אני רואה כאילו הוא אילוזיה של ראובן? חסר מובן. אבל אני חושב שזאת לא השאלה. השאלה היא כמו כמו שמישהו מכם העיר קודם. השאלה היא האם יש עולם בחוץ? לא האם מה שאני רואה הוא אילוזיה. השאלה האם מה שאני רואה הוא אילוזיה היא שאלה נגזרת. אני אני שואל את השאלה האם יש עולם בחוץ? זה הכל. האם קיים עולם? האם יש שולחן? לא קשור אלי בכלל. גם אם אני לא קיים, מה זה משנה? אני שואל האם השולחן קיים? זהו. אז יכול לבוא עכשיו מישהו ולהגיד, אוקיי, אבל הרי אתה רואה שולחן אז איך זה יכול להיות שהוא לא קיים? ואז אני אענה לו: יכול להיות שמה שאני רואה זו אילוזיה. אבל להציג את השאלה כשאלה אפיסטמית הכרתית, האם מה שאני רואה זו אילוזיה או זו ראייה אמיתית? ככה הוא מציג את השאלה. זה לא נכון. זו שאלה אונטית, זאת לא שאלה אפיסטמית. שאלה על מה שקיים בעולם לא על מה שאני מסתכל. השאלה האפיסטמית היא שאלה נגזרת. אחרי שאני מגיע למסקנה או אני מציג את התזה שבחוץ אין עולם, הוא לא קיים, עכשיו כשתיעלה השאלה טוב אז מה אני רואה? תשובה: מה שאני רואה זו אילוזיה. אבל השאלה היא לא האם מה שאני רואה זאת אילוזיה או לא. זאת לא השאלה היסודית, זאת שאלה נגזרת. השאלה היסודית היא האם יש שולחן? וזאת שאלה על השולחן, מה זה קשור אלי? לכן אני ממש לא מסכים שטרנספורמציית ניתוק תאדה את השאלה הזאת. היא ממש לא תאדה את השאלה הזאת. אני שואל את השאלה האם יש שולחן, תנסו לעשות טרנספורמציית ניתוק. מה תציבו? אני לא מופיע, עצמי לא מופיע פה ואין במקומי לשים את ראובן. אז לכן אני חושב שבעניין הזה אני גם לא מסכים שבכלל אפשר לעשות טרנספורמציית ניתוק לשאלה הזאת. פשוט לא נכון. אוקיי, עכשיו אני רוצה לעבור לשאלות הבאות שלו. מה הוא אומר על הטוב, האמיתי והיפה. אז הנה בואו אני אראה לכם את הקטעים הרלוונטיים. פה הוא מדבר על הטוב. מהו הטוב הופכת בהסתכלות מן הצד לשאלה מה הם ערכי המוסר או הצדק של ראובן ומה הם ערכיה של החברה הישראלית כיום. שאלות תיאוריות לחלוטין שאינן מעוררות שום תחושה של פילוסופיות. בעיית ההגדרה של טוב אינה נעלמת כשהיא מיוחסת לאחר, אולם היא חדלה להיות פילוסופית. משמעות הדבר שהיא לא נולדה מהעדר ההפרדה ויש בה תוכן משלה מעבר לייסורי החשש מאובדן נקודת האחיזה. רק תחושת הפילוסופיות שלה נולדה מן הזיהוי בין חוקר לנחקר. לכן בניגוד לשאלה הקודמת שהיא. היא שאלה ארכיטיפית, כי הטרנספורמציית הניתוק מעלימה אותה. השאלה הזאת היא שאלה לא ארכיטיפית, למה? כי טרנספורמציית הניתוק לא מעלימה אותה. השאלה היא מה נחשב טוב בעיני ראובן, או מה נחשב טוב בעיני החברה הישראלית, הן שאלות בעלות מובן. שאלות יפות וצריך לחשוב עליהן, או לבדוק אותן. מה שנעלם פה זה הממד הפילוסופי שלהן, הן פשוט הופכות להיות שאלות תיאוריות, לא שאלות פילוסופיות, אבל הן לא מתרוקנות לגמרי מתוכן. ובמובן הזה זה לא כמו השאלה האם יש עולם בחוץ, האם העולם הוא אשליה שלי, ששם כשאני עושה טרנספורמציית הניתוק השאלה נעלמת, מתפוגגת לגמרי. לא שהיא הופכת משאלה פילוסופית לשאלה מדעית. כאן, השאלה הופכת משאלה פילוסופית לשאלה מדעית. אני רוצה לתאר בסוציולוגיה או באנתרופולוגיה, אני רוצה לתאר איך החברה הישראלית רואה מעשים כאלה וכאלה. מה נחשב טוב ומה לא נחשב טוב בעיני החברה הזאת. זו שאלה למדע, אנתרופולוגיה או סוציולוגיה או מה שאתם רוצים. זה לא, מה זה קשור לפילוסופיה? אבל עוד פעם הוא עשה פה טרנספורמציית ניתוק. במקום לשאול מה טוב בעיניי, בוא נשאל מה טוב בעיני ראובן. ברגע שאתה שואל את זה, מה הבעיה? תשאל את ראובן, תראה איך הוא מתנהג או תעשה תצפית כזו או אחרת ותענה תשובה לשאלה הזאת. זו שאלה מדעית תיאורית. אז טרנספורמציית הניתוק הופכת את השאלה משאלה פילוסופית לשאלה מדעית, לא מעלימה אותה. לכן זו שאלה לא ארכיטיפית. אומר אותו דבר לגבי היפה, כן? אומר, מהו היפה? גם היא שאלה בדבר ערכים, וגורלה בהפרדה דומה. היא הופכת למה הם ערכי היופי של חברה מסוימת או אדם מסוים, והיות תיאוריות שאין בהן שמץ של תחושת פילוסופיות. כן, אותו דבר מהי האמת, כן? זה בעצם אתיקה, אסתטיקה ולוגיקה, שלושת התחומים היסודיים של הפילוסופיה. מהי האמת, הופכת בהפרדה לאיך משתמשים בני האדם או אפילו השואל עצמו במושג האמת, כן השואל עצמו זה בעצם כשהוא כמובן מקפיד על הפרדה בין החוקר לנחקר. גם בבעיה זו נותר תוכן של ממש לאחר ההפרדה, אבל נעלמת תחושת הפילוסופיות. לכן זאת בעיה שהיא לא ארכיטיפית. היא מפסיקה להיות בעיה פילוסופית והופכת להיות בעיה מדעית תיאורית. היא לא נעלמת, לא כמו השאלה הראשונה שתיארנו. ושלושת הבעיות האלה שהן בעצם הבעיות היסודיות של האתיקה, האסתטיקה והלוגיקה הופכות להיות בעצם שאלות תצפיתיות, שאלות תיאוריות. עכשיו, גם כאן אני רוצה להראות לכם שבאותה צורה אני יכול לפרוך את הטיעון שלו. הטענה היא, נגיד שאני שואל את השאלה מה טוב בעיניי. זאת השאלה של מהו הטוב, כן? עכשיו אני עושה טרנספורמציית ניתוק, בוא נשאל מהו הטוב בעיני ראובן. והשאלה מהו הטוב בעיני ראובן היא שאלה תצפיתית. פשוט לשאול את ראובן או לראות איך הוא מתנהג. וברגע שטרנספורמציית הניתוק הופכת את זה לשאלה תצפיתית מדעית, אז זה אומר שגם אם אני שואל את השאלה על עצמי היא לא שאלה פילוסופית, כי ההתבוננות על עצמי זה כמו התבוננות על מישהו אחר, נכון? זאת ההנחה שלו. ואני כופר בזה. כי כשאני שואל את השאלה מהו הטוב בעיניי, לפי מה אני אענה על זה? אתה תבדוק את האינסטינקטים שלי? אני אבדוק את ה… אני אצפה על עצמי איך אני מתנהג או איך אני חושב? או אני פשוט אחשוב? אני לא אצפה על איך שאני חושב, אני פשוט אחשוב. אם זה מזכיר לכם את הביקורת שלי על הניתוח שלו של השאלה מהי פילוסופיה, זה לא בכדי, זה בדיוק אותו דבר. הרי הוא בעצם עושה משאל, כן? הוא שואל מהו הטוב בעיני ראובן או בעיני החברה הישראלית או משהו כזה. ועכשיו תשאל כל אחד מהנשאלים, כשהוא עונה לשאלה הזאת של המשאל, איך הוא עונה עליה? לפי מה הוא עונה עליה? גם הוא יעשה תצפיות? הוא לא עושה תצפיות, הוא פשוט עונה. עכשיו אני שואל לפי איזה קריטריון הוא עונה? האם זה טוב לרצוח או לא לרצוח? אז הוא אומר זה רע לרצוח. טוב, עכשיו אני עשיתי תצפית, אני מבין שהשאלה מהו הטוב לא כוללת רצח. רצח זה לא כלול בטוב. איך אני יודע? כי עשיתי משאל, זה עניין תיאורי. עשיתי משאל וראיתי שכולם עונים על זה בשלילה, שרצח זה לא טוב. ואני שואל איך הם ענו לי? אתם רואים, זה בדיוק אותו דבר כמו שהתווכחתי איתו על השאלה מהי פילוסופיה. כלומר, איך הם עצמם ענו לי? לא איך אני עונה לעצמי אחרי שאני עושה משאל, איך הם עונים על המשאל? מה הם מסתכלים על עצמם על איך הם חושבים? אז הוא עצמו נכנס לסלף רפרנס, כן, להתייחסות עצמית. לא, הם פשוט חושבים, הם לא מסתכלים על עצמם איך הם. הם מתבוננים בעיני השכל או האינטואיציה שלהם, האינטואיציה המוסרית במקרה הזה, ועונים שזה טוב וזה לא טוב וזה הכל. נו, אז מה שהם עושים גם אתה יכול לעשות. לכן אני לא מקבל את זה שהשאלה אחרי שעשיתי טרנספורמציית ניתוח וזה הפך לשאלה תיאורית, בעצם זה עוקר מתוכן גם את השאלה כשהיא נשאלת עליי. כי גם השאלה כשהפכתי אותה לשאלה תיאורית זה תיאורי מבחינתי. כשאני שואל מה מוסרי בעיניך, אני כמובן רק מתאר. אתה צריך לקבל החלטות ואני מסכם לי את ההחלטות שלך ואז אני יכול לדווח מה מוסרי בעיניך. אבל כשתענה לעצמך מה זה מוסרי, אתה לא תעשה עבודת תצפית תיאורית. אתה תצטרך לקבל הכרעה אתית. וזאת עבודה פילוסופית. ולכן אין שום סיבה שאני עצמי לא אענה על השאלה הזאת באותה צורה. או במילים אחרות אני אנסח את זה אחרת. השאלה שלי גם ביחס לראובן זה לא השאלה מה מוסרי בעיני ראובן. זה פשוט שטויות. כי אם השאלה הבסיסית היא גם לא מה מוסרי בעיני. השאלה הבסיסית היא מהו מוסרי? נקודה. לא בעיני. מה מוסרי? וכמובן שאני אפעיל את האינטואיציות שלי כדי לענות על זה. אז מטבע הדברים כשאני אענה על זה, אני אענה על זה באמצעים שלי. אבל אסור להתבלבל. השאלה היא לא מה מוסרי בעיני אלא מה מוסרי? נקודה. כשאני אגיע למסקנה הזאת אני תובע את זה גם ממך, לא רק מעצמי. זה שאני מגיע למסקנה הזאת באמצעות הכלים שלי, אז מה? ואם השאלה היא מהו מוסרי ולא מה מוסרי בעיני, אז מה שייכת טרנספורמציית הניתוח? אם הייתי מעביר את זה ל… אני אנסח את זה אחרת. תבינו, זה בדיוק מקביל לניתוח שעשיתי לדוגמה של מהי פילוסופיה, לכן עשיתי את זה שם. כשאני שואל את השאלה ביחס אליי, אני בכלל לא שואל את השאלה מה מוסרי בעיני. אני שואל את השאלה מה צריך להיות מוסרי בעיני. מה ראוי שיהיה מוסרי בעיני. זאת השאלה האמיתית. נגיד שמוסרי בעיני לרצוח, אז אני טועה. כי זה לא צריך להיות מוסרי בעיני. אני לא שואל שאלה אמפירית תיאורית, מה אני… מה האינסטינקטים שלי אומרים לי לגבי מוסר. האינסטינקטים הם אולי כלי כדי לתפוס מהו מוסר אבל זאת לא השאלה. זאת לא שאלה תיאורית איך פועלים האינסטינקטים שלי. השאלה היא מהו מוסר. אני יכול להשתמש באינסטינקטים המוסריים שלי כדי לענות עליה. אבל השאלה היא לא מה האינסטינקטים שלי אומרים, השאלה היא מהו מוסר. אתם רואים כמו העולם החיצוני, בדיוק אותה ביקורת. ועכשיו כשאני אעביר את זה, אני אעשה טרנספורמציית ניתוח ואני אשאל מהו מוסר, איפה אני אציב את ראובן במקומי. אני יכול להציב אותו במקומי ולהגיד מה צריך להיות מוסרי בעיני ראובן אם תרצו. אבל אז השאלה כמובן לא נעלמת ולא הופכת להיות תיאורית. כי אם ראובן יענה לי שהמוסרי בעיניו זה לרצוח, אני אגיד לו לא נכון. מה שצריך להיות מוסרי בעיניך זה לא לרצוח. אתם רואים עוד פעם, יש לי ויכוח איתו. ואם כל מה שהוא אומר זה הבסיס להגדרה שלי, איך יכול להיות לי ויכוח איתו? או איך יכולה להיות לי ביקורת עליו? הוא פשוט מפספס את השאלה. השאלה היא לא מה נראה לי כמוסרי או מה נראה לראובן כמוסרי. השאלה היא מה צריך להיראות לי כמוסרי או מהו מוסר. אותו דבר, כן. וכאן אם תעשו טרנספורמציית ניתוח זה לא ישנה כלום. זה לא רק שזה לא מעלים את השאלה, זה גם לא הופך אותה משאלה פילוסופית לשאלה מדעית, היא נשארת פילוסופית. כשאני שואל את השאלה מה אמור להיות מוסרי בעיני ראובן, הכלי לענות על זה הוא לא כלי תצפיתי, אלא זה אותו כלי כמו לענות לשאלה מה צריך להיות מוסרי בעיני. אין שום הבדל. כיוון שמה שמוסרי בעיני גם צריך להיות מוסרי בעיני ראובן, אין הבדל בינינו. ולכן בשאלה הפילוסופית טרנספורמציית הניתוח לא תעשה כלום. תשימו לב, הביקורת שלי בעצם עליו היא כפולה אולי משולשת. א', אני לא חושב שטרנספורמציית ניתוח באמת מעלימה את השאלה פילוסופית. ברגע שהשאלה היא שאלה פילוסופית, שום טרנספורמציית ניתוח לא תעלים אותה. ופה הבאתי את הדוגמאות הכי מרכזיות שלו ואני יכול להראות את זה בכל השאלות שלו. ב', אפילו אם טרנספורמציית הניתוח תעלים את השאלה או תהפוך אותה לשאלה תיאורית מדעית, זה עדיין לא מוכיח שהשאלה המקורית לפני טרנספורמציית הניתוח לא הייתה שאלה פילוסופית. כשאני שואל את זה על מישהו אחר וזה הופך להיות תיאורי אז מה? יכול להיות אבל שעדיין השאלה ביחס אליי היא שאלה פילוסופית. אוקיי, אז אני חושב שזה, אני אעצור כאן, אבל אני חושב שהדיון הזה הוא הדגמה מצוינת לא', לחשיבות של ההזרה, אבל גם למגבלות של ההזרה. ההזרה לא הופכת אותי באמת למישהו אחר. אני אמור להתייחס לעצמי כאילו הייתי מישהו אחר, אבל לא לשכוח מזה שהמישהו אחר הזה זה אני. או לא לדעת את מה שאני עצמי יודע בגלל שאני מתייחס לעצמי כאילו שהייתי מישהו אחר. אז אני אמור לעצום עיניים ולא לדעת את מה שאני חושב? מה פתאום, איזה מין שטויות אלה? אני יודע את מה שאני חושב. לכן הוא לוקח את ההזרה צעד אחד רחוק מדי. אני לא מסכים, אני לא מסכים לזה שאם אתה עושה ניתוק זה אותו דבר כמו הזרה. אז גם בלי הניתוק בעצם זה אותו דבר. לא, הזרה וניתוק זה לא אותו דבר. גם במקום שהניתוק יפוגג את הפילוסופיות, ההזרה לא מפוגגת את הפילוסופיות. מה עוד שהניתוק באמת גם לא מפוגג את הפילוסופיות. כשאתה מגדיר טוב את השאלה, הניתוק גם לא מפוגג את הפילוסופיות, כך שאני לא מסכים איתו לכל אורך הדרך. מספיק לי אי-הסכמה אחת כזאת בשביל שהביקורת שלו לא תהיה נכונה, אבל אני לא מסכים לכל הדרך, אני לא מסכים למה שהוא אומר. אוקיי, זה רק היה הדגמה קצת יותר מפורטת של המשמעות של התייחסות לעצמי מה היא כן ומה היא לא. הזרה, ניתוק, מה ההבדל ביני לבין אחר, אני אמור להתייחס לעצמי כאחר אבל עדיין לזכור שאני זה כן אני. עכשיו אחרי זה סוף המבוא הפילוסופי לעניין, אחרי החגים כשניפגש, אחרי סוכות, יום חמישי הראשון אחרי סוכות, מתי שזה יוצא אני לא יודע, תבוא הודעה, אז אני אכנס לסוגיות הלכתיות. וגם שמה אנחנו נראה בעצם מתחים דומים, שאלות דומות. אוקיי. הערות או שאלות או מה שאתם רוצים. כן, אפשר? אפשר לשאול? כן כן. יש כאלה ששוללים גם את ההזרה וגם את הניתוק, כי כאילו אני לא כל כך ברור לי ההבדל בין הזרה לניתוק. כאילו אם מישהו בא ואומר אני לא מקבל גם לא הזרה וגם לא ניתוק, אני איכשהו יכול להבין, ששני הדברים האלה צריכים. אני למשל יכול לאהוב את עצמי, נכון? אבל כדי להגדיר טוב את היחס הזה ביני לבין עצמי אני לא יכול להגיד אני אוהב את אני, אלא אני אוהב את עצמי. וזה הביטוי הלשוני לזה שהאני כאובייקט נאהב והאני האוהב משחקים פה שני תפקידים שונים, אני כסובייקט ואני כאובייקט. זאת ההזרה. למה אני אומר שהזרה אינה ניתוק? כי עדיין אני לא מתעלם מזה שהאובייקט שאליו אני מתייחס הוא אני. אני לא חושב שאני זה מישהו אחר. אני זה אני, אבל נכון שבשביל להגדיר היטב את היחס ביני לבין עצמי אני צריך לעשות פעולה של הזרה. אז השאלה עד איפה לוקחים את זה. הראיתי מקומות שאליהם אסור לקחת את זה. בסוף אנחנו אומרים שהאני הוא דואלי. מה זאת אומרת דואליות? אני לא טוען שיש דואליות אונטית. אני לא טוען שיש פיצול אישיות שאני שתי אנשים. אני אומר שכאשר אני מדבר על יחס ביני לבין עצמי, כדי להגדיר טוב את היחס הזה, אני צריך להיות מודע לזה שהאני והעצמי משחקים תפקיד כאילו הם היו שני בני אדם. וכאילו שאני מתייחס לעצמי מבחוץ. אבל זה כאילו. זה לא שבמציאות עכשיו אפשר להחליף אותי במישהו אחר וזה אותו דבר. לא, זה לא אותו דבר. רגע הרב, אם זה כאילו אז בוא נבטל את זה. בוא… לא, אתה לא יכול לבטל את זה כי אז היחס לא מוגדר. הבאנו לזה המון דוגמאות. היחס לא יכול להיות מוגדר אם אתה לא עושה את ההזרה הזאת. זאת פעולה אינטלקטואלית. זאת לא פעולה מטפיזית. זה לא שבמציאות עכשיו ישנם שני אנשים שונים, האני והעצמי. אבל ברמה האינטלקטואלית כדי להגדיר את היחס נכון אתה צריך להגדיר אותו בין אני לבין עצמי, לא בין אני לבין אני. אבל ההגדרה האינטלקטואלית הזאת היא לא תלושה מהמציאות. המציאות היא דואלית. אם אני מקבל את המציאות כפי שהיא, אז אני מקבל אותה עד הסוף. בוא, בוא נסתכל עליי, בסדר? אני הבן של אבא שלי ואבא של… הבן שלי. אז אני שני אנשים? לא. אבל יש שתי צורות להתייחס אליי למרות שאני אדם אחד. מנקודת המבט של אבא שלי הוא רואה אותי בתור הבן, מנקודת המבט של הבן שלי הוא רואה אותי בתור האבא. האם אני שני אנשים בגלל זה? לא. אבל מצד שני ברור שאני משמש פה כשתי פונקציות שונות ביחס לנקודות מבט שונות. זה לא אומר שבמציאות יש פה שני אנשים, אבל זה כן אומר שכדי להגדיר טוב את היחסים צריך להבין איך אני משחק תפקיד ביחס לנקודת המבט שבה מדובר. וגם בהתייחסות שלי אל עצמי צריך להבין שבנקודת המבט שלי כסובייקט אני תופס את עצמי כאובייקט כאילו הייתי מישהו אחר. זה לא שאני באמת מישהו אחר, אבל ככה אני אמור להתייחס לעצמי אחרת היחס הזה הוא מועד לפורענות ויצור בעיות. רגע, במילים אחרות הרב אומר זה צדדים שונים של האני? חלקים שונים של האני? יש את האני. יש פה שתי התייחסויות שונות לאני וזה בעצם שתי תכונות של האני. אני לא יודע בדיוק אם זה שתי תכונות שונות, אפשר לקרוא לזה אולי ככה, אני מעדיף להגדיר את זה כשתי צורות התייחסות שונות. בסוף תכל'ס יש שניים או יש אחד? כן, אבל אני אומר זה שתי צורות התייחסות שונות. אחד או שניים? אני לא יודע מי אחד, אבל המהלך הזה כאילו שניים אני לא מקבל אותו. אני אומר עוד פעם, אני מעדיף להגיד זה שתי צורות התייחסות, לא שני תיאורים או שני מאפיינים. זה לא שני מאפיינים, זה שתי צורות התייחסות לאותו אובייקט. הרי בסוף יש רק אני אחד, רק יש שתי נקודות מבט עליו. נכון, נכון. ועדיין אבל אני יכול לשחק שני תפקידים. נכון? כמו בן ואבא כמו שאמרתי קודם. אז אני יכול גם לשחק שני תפקידים בתור צופה ונצפה, או אוהב ונהב. כמו האחוריים שלי והפנים שלי, זה שתי צדדים שלי. אולי, תקרא לזה כך, לא משנה. לא, בסוף אני מה שכאילו לא ברור לי או שמחליטים שיש שני אני או שמחליטים שאין. אני אומר עוד פעם, אין שני אני, יש אחד. אבל יש לפעמים שתי צורות התייחסות שונות לאותו אדם. מה הבעיה? זה כמו באבא ובבן. זהו. כדי להגדיר את היחס נכון, להגדיר את היחס נכון צריך להקפיד על זה שיש פה שתי צורות התייחסות שונות. הרבה פעמים נוח לתאר את זה כאילו שהיו פה שני אנשים. וזה טרנספורמציית הניתוק שהוא עושה, אבל זה כאילו, הוא מאבד את הכאילו. הוא מבחינתו זה לא כאילו, זה באמת שני אנשים. עכשיו אין שני אנשים, גם הוא מסכים שאין שני אנשים. אני חושב שכן, אני חושב ש… למה? אין שני אנשים. מה זאת אומרת? אני כן יכול לקבל שתגיד לי שיש שני אני וזהו, אני זורם עם זה. אתה יכול גם לקבל את זה שאני נפוליאון. זה נקרא פיצול אישיות וזה נקרא סכיזופרניה פרנואידית, אני יודע מה. בסדר, שניהם לא נכונים, לא תופסים נכון את המציאות. יש בן אדם אחד. יש לו כמה צורות התייחסות, כמה הופעות ביחס לזוויות מבט שונות. עוד מישהו? אוקיי, אז שיהיה גמר חתימה טובה, שנה טובה, חג שמח, חגים שמחים. אחרי החגים בעזרת השם ניפגש יום חמישי. להתראות. שבת שלום.