התייחסות עצמית – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הזרה והתייחסות עצמית לא פרדוקסלית
- אצבע מול משמעות בפילוסופיה אנליטית
- ״אני משנה את עצמי״, תשובה והבחנה בין לשוני למהותי
- רונן אהרוני: ״החתול שאיננו שם״ והטענה שאין פילוסופיה
- משל ועדת הביקורת והטענה שכלי החשיבה לא יכולים לבקר את עצמם
- ביקורת נגדית: התייחסות עצמית אינה בהכרח כשל
- האם ״מהי פילוסופיה״ היא שאלה פסיכולוגית-אמפירית
- אינטואיציה, שמאות ומשל לוי שושן ולוי יצחק
- הגדרת פילוסופיה כ״התבוננות בעיני השכל״ והכנה להמשך הוויכוח
- תשובה: שינוי תפיסה מול שינוי התנהגות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג הבחנה בין התייחסות עצמית פרדוקסלית לבין התייחסות עצמית לא פרדוקסלית, וטוען שגם כשאין פרדוקס נדרשת פעולת הזרה כדי שליחס עצמי תהיה משמעות לשונית ומנטלית. הוא מסביר שהשפה מבטאת הזרה דרך שימוש ב״עצמי״ כמושא במקום חזרה על ״אני״, ומקשר זאת לשאלת המשמעות בפילוסופיה האנליטית דרך ההבחנה בין אצבע (המצביע) לבין תוכן/קונוטציה. הוא טוען שהזרה יכולה לפתור בעיות לשוניות אך לא בעיות מהותיות, ומדגים זאת בפרדוקס של ״אני משנה את עצמי״ ובוויכוח על תשובה ובחירה. מתוך זה הוא עובר לביקורת של רונן אהרוני על הפילוסופיה בספר ״החתול שאיננו שם״, מציג את תזת אהרוני שפילוסופיה בנויה על מעגליות של התייחסות עצמית כושלת, ואז מציג ביקורת נגדית שלפיה אהרוני עצמו נופל במעגליות מתודולוגית ושגוי לחשוב שהגדרת פילוסופיה היא שאלה פסיכולוגית-אמפירית בלבד.
הזרה והתייחסות עצמית לא פרדוקסלית
הטקסט טוען שכל יחס של אדם לעצמו מחייב הזרה שבה האדם מתייחס לעצמו כאילו היה אחר, כדי שניתן יהיה בכלל לנסח יחס בין שני צדדים. הוא מסביר שבביטויים כמו ״אדם קרוב אצל עצמו״ או ״אני אוהב את עצמי״ יש הצגה לשונית של שני תפקידים, אף שהמצביע הוא אותו אדם. הוא קובע ש״אני זהה לי״ אינו תקני ואינו מבטא יחס, בעוד ״אני זהה לעצמי״ מבטא מהלך מחשבתי שבו ״עצמי״ הוא ״אני״ שעבר הזרה. הוא מוסיף שהמילה ״עצמי״ אינה נבדלת מ״אני״ באצבע אלא בתוכן ההתייחסות, משום שהמשמעות אינה רק הצבעה אלא גם קונוטציה והקשר.
אצבע מול משמעות בפילוסופיה אנליטית
הטקסט משתמש בדוגמאות כדי לטעון שהמשמעות של ביטוי אינה מצטמצמת לאצבע שלו. הוא מסביר ש״מרכז הכובד של שביל החלב״ מצביע על נקודה בחלל אך משמעותו כוללת הבנה של מושגים כמו מרכז כובד, גלקסיה ושביל החלב, ולכן הצבעה לבדה אינה מספיקה. הוא מביא את הדוגמה הנדושה של ״כוכב הערב הוא כוכב הבוקר״ כדי להראות שאם משמעות הייתה רק אצבע, המשפט היה טאוטולוגיה חסרת תוכן, אך בפועל יש בו טענה משום שהביטויים נושאים דרכי הופעה שונות וקונוטציות שונות. הוא קושר זאת להזרה בכך שהזהות נקבעת בין שני מושגים שונים תוכניתית, גם כשהם מצביעים על אותו עצם.
״אני משנה את עצמי״, תשובה והבחנה בין לשוני למהותי
הטקסט מציג את ״אני משנה את עצמי״ כהתייחסות עצמית פרדוקסלית שבה ההזרה נותנת אשליית משמעות לשונית אך אינה פותרת את הבעיה במציאות. הוא טוען שאם אני מביא את עצמי מתפיסה X לתפיסה Y, אז עצם היותי המשנה מחייב שכבר אימצתי את תפיסה Y, וממילא אין מי שישתנה. הוא קובע שבמציאות מה שקובע הוא האצבע ולכן לא ניתן לפתור פרדוקס מהותי באמצעות תעלול לשוני. הוא מייחס לפילוסופיה האנליטית נטייה לחשוב שפתרון ניסוחי פותר גם את הבעיה המהותית, ודוחה זאת תוך אזכור תורת הטיפים של ראסל, שלדבריו רק אוסרת ניסוח פרדוקסים במקום לפתור אותם.
רונן אהרוני: ״החתול שאיננו שם״ והטענה שאין פילוסופיה
הטקסט מציג את רונן אהרוני כמבקר מבפנים שמכיר היטב את הסוגיות הפילוסופיות ומציע תזה מאחדת לביקורתו. הוא מתאר את ספרו ״החתול שאיננו שם״ עם תת-הכותרת ״חידה ושמה פילוסופיה״ ומקשר אותו למכתם של William James שלפיו פילוסוף הוא עיוור המחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם. הוא קובע שאהרוני טוען שכל הסוגיות הפילוסופיות נשענות על מעגליות מסוג התייחסות עצמית, ושעצם ההתייחסות העצמית היא כשל ולכן המסקנה היא שאין תחום כזה פילוסופיה. הוא מוסיף את פרפרזתו שלפיה פילוסופיה היא ניסיון לחשוב על עצמי בלי הזרה, ואם מקפידים על הזרה זו כבר לא פילוסופיה.
משל ועדת הביקורת והטענה שכלי החשיבה לא יכולים לבקר את עצמם
הטקסט מתאר את אגדת ההקדמה אצל אהרוני על מלך נאור החושש שהשחיתות פשתה במשרד המבקר, ומציג רצף פתרונות שמוביל לוועדה של ארבעה המבקרת את המבקר ואז נדרשת לבקר את עצמה. הוא מתאר את ההצעה שהוועדה תבקר כל יום את עצמה של אתמול ואז את תהליך הביקורת בו-זמנית, ומסיק שדוחות הביקורת יהיו מלאים סתירות, מעקשים ופרדוקסים בגלל אי-אפשרות של התייחסות עצמית. הוא מתרגם זאת לנמשל שבו הפילוסופיה מנסה לתת דין וחשבון על כלי החשיבה באמצעות אותם כלי חשיבה, ולכן נתקעת בלולאות ואינה מתקדמת, באופן שמסביר למה אפשר לטעון בפילוסופיה דבר והיפוכו בלי הכרעה.
ביקורת נגדית: התייחסות עצמית אינה בהכרח כשל
הטקסט דוחה את ההנחה השנייה של אהרוני וטוען שאין הוכחה עקרונית שכל התייחסות עצמית מוכרחה להיכשל. הוא מביא את טענתו של אריאל רובינשטיין שלא תיתכן תיאוריה כלכלית מלאה משום שאנשים יתחשבו בה והיא תשנה את התנהגותם, וטוען שניתן עקרונית לבנות תיאוריה שמפיקה שיווי משקל שבו סטייה מזיקה לסוכן רציונלי ולכן התיאוריה נשארת נכונה גם כשהיא ידועה. הוא מתאר זאת כמצב שבו התיאוריה מקבלת גם את עצמה כאינפוט ומגיע ל״נקודת שבת״, ומשווה זאת לרעיון שמופיע בהקשר של משפט גדל. הוא מסיק שמכאן אין הצדקה לטעון עקרונית שכל ביקורת עצמית או שימוש בכלים כדי לבקר את עצמם הוא בהכרח בלתי אפשרי.
האם ״מהי פילוסופיה״ היא שאלה פסיכולוגית-אמפירית
הטקסט מצטט את טענת אהרוני שהשאלה מהי פילוסופיה שייכת לפסיכולוגיה של החשיבה ושניתן להשיב עליה באמצעות תצפית אמפירית על מה גורם ל״נורת המושג״ להבהב במוחם של אנשים. הוא טוען שאהרוני שוגה משום שתיאור אמפירי של מה שאנשים קוראים לו פילוסופיה אינו מאפשר לומר להם שהם טועים לגבי מה פילוסופי ומה לא, בעוד שאהרוני עצמו עושה זאת לאורך הספר כשהוא פוסל את תוכן עיסוקם של פילוסופים. הוא מציג את היכולת לומר לאדם שטועה כשהוא מסווג תחום מסוים כפילוסופיה כראיה לקיומו של קנה מידה שאינו נגזר ממשאל תיאורי בלבד.
אינטואיציה, שמאות ומשל לוי שושן ולוי יצחק
הטקסט מציע שהגדרת פילוסופיה נשענת על אינטואיציה והתבוננות בעיני השכל ולא על סקר תיאורי. הוא מביא משל מילדות על ילד בשם לוי שושן שקובע ערך לגולות, ומקביל זאת ל״לוי יצחק״ כשמאי רכב שמחיריו משקפים את מה שאנשים מוכנים לשלם ולא מכוננים את הערך כשלעצמם. הוא טוען שמשאל על ״מה פילוסופיה״ דומה לשמאות כזו משום שהמשיב עונה מתוך אינטואיציה קודמת על מה נחשב פילוסופי, ולכן אין להתחיל ולהסתיים בתיעוד עמדות כנתון אמפירי. הוא מוסיף דוגמה מקבילה של הגדרת אינטליגנציה באמצעות ״אינטליגנציות מרובות״ וטוען שמי שמבנה הגדרה ממשאל ואז משתמש בה כדי להכריז שהמשיבים טעו, רק מגלה שההגדרה לא לכדה נכונה את האינטואיציות שנאספו.
הגדרת פילוסופיה כ״התבוננות בעיני השכל״ והכנה להמשך הוויכוח
הטקסט מציג את הגדרתו שלו שלפיה פילוסופיה היא מדע תצפיתי שבו כלי התצפית אינם החושים אלא האינטואיציה, עיני השכל, והיא עוסקת באמירות על העולם ולא רק בצורת החשיבה. הוא מבדיל זאת ממדע אמפירי, וממקם מתמטיקה ולוגיקה כטענות על צורת החשיבה שאינן פילוסופיה במובן זה. הוא טוען שהניתוח של אהרוני עשוי לחדד הגדרה לפילוסופיה גם אם דוחים את המסקנה שאין פילוסופיה, ומסיים בהפניית המשך הדיון לשיעור הבא שבו ייכנס לביקורת מפורטת יותר על טענות ההתייחסות העצמית.
תשובה: שינוי תפיסה מול שינוי התנהגות
הטקסט מבחין בין ״חוזר בתשובה״ במובן מודרני של שינוי תפיסה, כגון מעבר מחילוניות לדתיות, לבין ״חוזר בתשובה״ במובן תורני שבו האדם ידע תמיד את הערכים הנכונים וחטאו היה סטייה מהם. הוא טוען שהראשון הוא שינוי עמדות ולא תשובה במובן התורני, ושבמובן התורני אין שינוי תפיסה אלא התאמת ההתנהגות לערכים שהיו ידועים גם קודם. הוא מסיים בברכות ״שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה״ ובהודעה על שיעור נוסף ביום חמישי ולאחריו יציאה כנראה לבין הזמנים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, דיברנו על התייחסויות עצמיות ואמרתי שישנן התייחסויות עצמיות פרדוקסליות וישנן כאלה שהן לא פרדוקסליות. בכל מקרה, גם אלה שלא פרדוקסליות אבל מעוררות איזושהי בעיה בגלל שבדרך כלל ההתייחסויות האלה דורשות איזשהו סוג של הזרה. כן, זאת אומרת להפוך את האדם, האדם הופך את עצמו לסוג של זר. אני מתייחס לעצמי ומסתכל על עצמי או משהו, יש לי איזשהו יחס עם עצמי, אז אני אמור להכניס את זה לתוך איזושהי תבנית שהאני והעצמי משחקים כאילו שהיו פה שני אנשים שונים. אני יודע כמובן שזה אותו בן אדם, אבל אני בשביל לנסח את המשפט ובשביל לחשוב עליו, אני אמור להניח כאילו שבעצם אני מתייחס למישהו אחר, איקס, ואחרי זה אני אציב במקום איקס את עצמי. אבל את כל הדיון אני אעשה כאילו שמדובר שם באיזשהו איקס, אחרי זה בסוף אני אציב במקום האיקס הזה את עצמי. כן, זה בעצם המשמעות של ההזרה. יש לזה הרבה דוגמאות, כן, שלום חנוך כמובן, אבל מעבר לזה נגיד דיברתי על הכלל של אדם קרוב אצל עצמו. זאת אומרת אדם קרוב אצל עצמו, כן, כמו שאני אח של עצמי, יש לנו את אותם הורים. כן, אז אדם קרוב אצל עצמו זה איזשהו סוג של הזרה. אני קרוב של איקס, עכשיו אני מציב במקום איקס את עצמי, כי אם לא הייתי עושה הזרה זה נשמע מאוד מוזר להגיד שאני קרוב שלי. לא אומרים אני קרוב שלי, אומרים אני קרוב של עצמי. למה למה לא אומרים אני קרוב שלי? עוד פעם אולי אני צריך להיזהר פה מוורטים מילוליים, נדמה לי שזה ככה, לא בטוח שזה המקור אבל נדמה לי שכן, שאני קרוב שלי זה בעצם להגיד אני קרוב של אני, כן זאת אומרת פה אין הזרה. כשאין הזרה זה שטויות, אתה לא יכול להגיד דבר כזה, אין יחס ביני לבין עצמי. זה לא יחס אפילו אפילו אפילו עקרון הזהות, כן, אחד משלושת העקרונות היסודיים של הלוגיקה, עקרון הזהות, עקרון הסתירה ועקרון השלישי הנמנע, עקרון הזהות זה שכל דבר זהה לעצמו. וגם שם, כשאתה אומר כל דבר זהה לעצמו, אתה חייב להגיד כל דבר זהה לעצמו, לא זהה לו. כי אתה חייב גם כשאתה קובע את הזהות בין שני הדברים, זה אמור להיות שני דברים. זהות בין דבר לבין עצמו זה נשמע כמו משהו שהוא לא עקרון, הוא לא משפט, הוא חסר כל אין לזה שום משמעות, זה סתם מילים. יחס, כולל יחס הזהות, צריך להיות יחס בין שני דברים. יחס זה תמיד יחס בין דבר אחד לדבר אחר. לכן גם כשאני רוצה לדבר על יחס כלשהו ביני לבין עצמי, אני חייב לעשות לעצמי איזשהו סוג של הזרה, שהביטוי הלשוני של זה זה שאני אומר אני זהה לעצמי ולא אני זהה לי. זה רק הביטוי הלשוני כמובן, הפעולה המנטלית שנעשית פה, שהביטוי הלשוני הוא רק מבטא אותה, הפעולה המנטלית שנעשית פה היא פעולה של הזרה.
[Speaker B] אבל שלי, שלי זה יותר זר אני חושב מעצמי, כי עצמי זה אני, שלי זה משהו שלי. כשאני אומר שאני לעצמי אני עצמי זה אומר זה אותו דבר, מה זה ההבדל בין אם יש משהו שהוא זר יותר אני חושב זה יותר שלי מאשר עצמי.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, אני זהה לי מול אני זהה לעצמי, אלה שתי אלה שני המשפטים שאני משווה ביניהם.
[Speaker B] כן, זה זהות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל מה ההבדל בין להגיד אני זהה לי לבין להגיד אני זהה לעצמי?
[Speaker B] אותו דבר אני חושב.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני טוען שלא. אני זה קודם כל זה לא תקני בשפה. אתה לא יכול להגיד אני זהה לי. הצורה הנכונה לנסח את זה זה אני זהה לעצמי. עכשיו אני טוען שזה לא רק תקן פורמלי או שרירותי בשפה, אני טוען שזה מבטא מהלך מחשבתי שונה. כשאתה אומר אני זהה לי, אתה שם בשני הצדדים את אותו דבר בלי לעשות הזרה. אין יחס ביני לבין ביני לבין ביני.
[Speaker B] אבל למה עצמי למה עצמי זה יותר זר מלי?
[הרב מיכאל אברהם] עצמי זה בעצם המילה שמציינת התייחסות אליי עצמי כאילו הייתי זר. כשאני מתייחס באופן הזה הביטוי הלשוני שמתאר את זה. זה הביטוי עצמי. ולכן כשאני אומר אני זהה לעצמי, או אני אוהב את עצמי, או אני אח של עצמי, או קרוב אדם קרוב אצל עצמו, תמיד הביטוי השני יהיה עצמי, ולא אני עוד פעם. למה? כי כל יחס כזה, גם יחס לא פרדוקסלי, זה מה שאני רוצה לטעון. גם התייחסות עצמית שהיא פרדוקסלית, אין מה לדבר, זה סתם פרדוקסים, אז אין מה לדון בה. אבל התייחסות עצמית לא פרדוקסלית, היא לא פרדוקסלית רק בזכות העובדה שיש ברקע שלה הזרה. והביטוי הלשוני של זה, זה שתמיד כשאני עושה התייחסות עצמית אני צריך להשתמש, הנושא של המשפט יהיה אני והמושא יהיה עצמי.
[Speaker B] אוקיי, מה שדיברנו לפני שני שיעורים שהבאנו את הדוגמה של לבן, אח עצמי ובשרי אתה. כן? אז מה? כאילו זה מה זה עצמי? עצמי זה בשרי זה אני, זה אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה אותו דבר מבחינת על מה זה מציין. עוד פעם, אתה מסתכל למשמעות של זה, זה הרבה דיו נשפך על זה בתורת המשמעות בפילוסופיה. האם המשמעות של מילה או של משפט זה האצבע שלהם. כשאני אומר מה המשמעות של דוד בן גוריון? האיש שעליו מצביע השם הזה דוד בן גוריון. ככה בדרך כלל מקובל. אבל זה לא מדויק. כי פה למשל באני ובעצמי יש את אותו אצבע. נכון? יש את אותו אצבע. כן. אוקיי. ועדיין המילה אני אוהב את, המשפט אני אוהב את עצמי הוא משפט שיש לו מובן. יש פה יחס כאילו בין שני דברים. זה אומר שבמילה עצמי המשמעות שלה זה לא רק האצבע. האצבע שלה זהה למילה אני. אני ועצמי יש להם את אותו אצבע, הם מצביעים על אותו אדם. אבל המשמעות של המילה זה לא רק האצבע שלה, זה גם הקונוטציה, זה ההתייחסות. ובמקרה הזה עצמי זה אני שעברתי הזרה. אני זה אני בלי ההזרה, זה אני עצמי. אתן לך אולי דוגמה אחרת, גם כן דוגמה שמביאים בפילוסופיה אנליטית, כשאתה משתמש נגיד במרכז הכובד של שביל החלב, של גלקסיית שביל החלב. אני שואל את עצמי מה המשמעות של הביטוי הזה. עכשיו האצבע של הביטוי הזה זה פשוט נקודה מסוימת בחלל, אפשר לחשב את החישוב איפה נמצא מרכז הכובד ואני אצביע לך על הנקודה הזאת בחלל. נמצאת במקום כזה וכזה שאפשר להצביע את האיקס והווי והזד שלו. אוקיי? אבל אתה מבין שהביטוי מרכז הכובד של הגלקסיה או של שביל החלב, המשמעות שלו זה לא הנקודה ההיא בחלל, זה האצבע שלה. אבל המשמעות, יש פה המון המון מרכיבי משמעות. מה זה מרכז כובד? מה זה הגלקסיה? מה זה שביל החלב? כל הדברים האלה צריך המון להבין. מי שיודע, מי שמצביע על הנקודה ההיא יודע בהכרח מה זה מרכז כובד? מה זה שביל החלב? מה זה גלקסיה? לא, הוא פשוט יודע, הוא פשוט מצביע על הנקודה הזאת. לכן המשמעות של ביטוי היא לא רק האצבע שלו. או דוגמה אחרת, אתם יודעים שהיה כוכב הערב וכוכב הבוקר, הם תמיד נתפסו כשני כוכבים שונים, ובאיזשהו שלב גילו שזה אותו כוכב עצמו. פשוט בבוקר אנחנו רואים אותו בתור כוכב הבוקר, בערב זה כוכב הערב. אבל זה אותו כוכב. אז עכשיו כשגילו את התגלית הזאת, אז איך מתארים אותה? אומרים כוכב הערב הוא כוכב הבוקר. גם כן דוגמה מפילוסופיה אנליטית, אני לא ממציא את הדוגמאות האלה, זה דוגמאות נדושות מאוד שם. מה עכשיו אני שואל את עצמי מה המשמעות של המשפט הזה? כמו שהמשפט הזה זה שהכוכב המסוים הזה הוא הכוכב המסוים הזה? לא אמרת כלום, ברור. מה אמרת בזה? לכן הטענה שכוכב הערב וכוכב הבוקר המשמעות זה לא רק האצבע, זה לא אותו כוכב שאנחנו מכנים אותו כוכב הערב או כוכב הבוקר. כי אם המשמעות הייתה האצבע, אז כשאתה אומר כוכב הערב הוא כוכב הבוקר אתה בעצם אומר כוכב מסוים הוא אותו כוכב מסוים. לא אמרת כלום. אתה מתכוון להגיד מה שאנחנו מכנים כוכב הערב או הכוכב שמופיע באופן מסוים בערב יש לו את אותו אצבע כמו הכוכב שמופיע באופן מסוים בבוקר, באופן אחר בבוקר. וזאת כבר טענה שיש לה משמעות. ולמה? כי בעצם עשית הזרה לכוכב. אתה בעצם אומר בוא נתעלם רגע מהאצבע שלו ונתפוס אותו דרך איזושהי קונוטציה או הקשר שבו הוא מופיע. ומתברר שהוא מופיע בשני הקשרים שונים, ועם ככה המושג כוכב הערב והמושג כוכב הבוקר זה לא אותו מושג, זה מושגים בעלי תוכן שונים. ולכן אפשר לקבוע יחס ביניהם, יחס של זהות במקרה הזה, ולהגיד כוכב הערב הוא כוכב הבוקר. אם המשמעות של שני הביטויים האלה הייתה רק האצבע שלהם, אז כשאתה אומר כוכב הערב הוא כוכב הבוקר לא אמרת כלום. אוקיי. אוקיי? אז אותו דבר דיברתי על הפרדוקס שיש במצב שבו אדם אמור לשנות את עצמו, כן, לחזור בתשובה, עניינא דיומא. כן, גם שם, מה פירוש אדם משנה את עצמו? אדם משנה אותו, אנחנו לא אומרים אדם משנה אותו אלא משנה את עצמו. למה? כי צריך לעשות לזה איזשהו סוג של הזרה. מי זה המשנה ומי זה המשתנה? במקרה הזה זה אותו אדם, המשנה והמשתנה זה אותו אדם, אני משנה את עצמי. אם אני משנה מישהו אחר אז זה יחס פשוט, אני משנה אותו. אבל עכשיו אני מציב במקום ה"אותו" הזה, האיקס ההוא, אני מציב אותי את עצמי. אז אני אומר אני משנה את עצמי. עכשיו, מה זאת אומרת אני זה המשנה או אני זה המשתנה? אני זה שניהם. אז בעצם מה זה אומר? כשאני אומר אני משנה את עצמי זאת התייחסות עצמית שבשביל שתהיה לה משמעות נדרשת הזרה. אני צריך להתייחס למשנה ולמשתנה כאילו הם היו שני אנשים שונים. אוקיי? אלא מה? אלא שפה ההזרה לא פותרת את הבעיה, אלא להפך, מחביאה אותה. הבעיה עדיין קיימת, כי אתה שואל את עצמך מה פירוש האדם משנה את עצמו? דיברנו על זה שזה מעורר כל מיני פרדוקסים כי אם אני, נגיד שאני רוצה להביא את עצמי מתפיסה איקס לתפיסה וואי, לחזור בתשובה, לחזור להיות מאמין, לחזור להיות מחויב במצוות, לא יודע בדיוק מה, אז אני רוצה להביא את עצמי מתפיסה איקס לתפיסה וואי. אבל ברגע שאני גם המשנה, אז כשאני רוצה להביא את עצמי לתפיסה וואי זה אומר שאני כבר מאמין בתפיסה וואי. אבל אם אני המשנה כבר מאמין בתפיסה וואי, אז המשתנה לא צריך להשתנות, הוא כבר נמצא באמונה של תפיסה וואי. כאן מדובר על מציאות. במציאות לא תעזור הזרה. במציאות מה שקובע זה האצבע. לכן לא ייתכן שאני משנה… שמה זו הבעיה, שההזרה בעצם כאילו נותנת למשפט הזה משמעות: אני משנה את עצמי. אז כאילו יש משמעות למשפט כי אני קורא למשתנה עצמי ולמשנה אני קורא אני. אבל זאת אשליה. כשאני אומר אני אוהב את עצמי זה אין בעיה, זאת התייחסות עצמית לא פרדוקסלית. אבל אני משנה את עצמי זאת התייחסות עצמית פרדוקסלית. התייחסות עצמית פרדוקסלית, הזרה לא פותרת את הפרדוקס. הזרה להפך, הזרה זה תנאי נדרש כדי שלהתייחסות העצמית תהיה משמעות אם היא לא פרדוקסלית. עדיין צריך הזרה כדי שתהיה לה משמעות. אבל אם היא פרדוקסלית אז הזרה לא תעזור. כי סוף סוף במציאות אני לא יכול לשנות את עצמי, מה זה משנה שאני אתייחס לעצמי כאילו שאני מישהו אחר? אני לא מישהו אחר, אני זה אני עצמי, מה זאת אומרת? אז המון המון ויכוחים סביב תשובה ובחירה וכל מיני דברים כאלו מסתובבים סביב הבלבול הזה בין המישור המהותי, במישור המהותי יש פה פרדוקס, לבין המישור הלשוני שאותו אפשר לפתור עם הזרה, ואתה לא פותר את הבעיה המהותית. בפילוסופיה אנליטית יש איזה נטייה לחשוב שכשאתה פותר את הבעיה הלשונית, סידרת את המשפט בצורה טובה, אז פתרת גם את הבעיה המהותית. אבל לא, לא פתרת את הבעיה המהותית. עכשיו, למה אני אומר… זה סיכום של הדברים שדיברתי עד עכשיו בתמצית. אני רוצה עכשיו לעבור להשלכה שבה ממש שמים את הנקודה הזאת על השולחן. ממש את מה שתיארתי עכשיו. וזה הביקורת של רון אהרוני על הפילוסופיה, מאוד חביבה עליי, כבר חלק מכם וודאי שמעו את זה ממני וגם כתבתי באתר שני טורים על העניין הזה. והוא בעצם, רון אהרוני בעצם כותב ספר שנקרא "החתול שאיננו שם", "שאינו שם", והספר הזה בעצם מציע ביקורת על הפילוסופיה. והוא טוען בביקורת שלו על הפילוסופיה, עוד מעט אני אפרט יותר, אבל הוא בעצם שם בפוקוס של הביקורת שלו את הנקודה הזאת עצמה. שכל הפילוסופיה עוסקת בעצם באיזשהו סוג של התייחסויות עצמיות שמוחבאות על ידי הזרה אבל למעשה הן התייחסויות פרדוקסליות. ולכן הזרה לא תעזור. או במילים אחרות אם הזרה כן תעזור אז זאת לא התייחסות פילוסופית. הצד השני של המטבע. אני אומר את זה בינתיים באופן כללי, אני אסביר את זה עוד מעט בפרטים.
[Speaker B] כאילו הזרה זה המצאה של הפילוסופיה כדי לבנות איזשהו מודל כזה או משהו, תיאוריה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, הזרה… זה פעולה פילוסופית או מינוחית.
[Speaker B] כן, אבל זאת
[הרב מיכאל אברהם] המצאה כדי, המינוח מציג את הפעולה המנטלית פילוסופית, אבל היא לא פותרת בעיות אמיתיות. אם אני לא יכול לשנות את עצמי, אז גם אם אני קורא למשנה אני ולמשתנה עצמי, לא פתרתי את הבעיה. בפועל אני לא יכול לשנות את עצמי. זה לא שפתרת את הבעיה הלשונית על ידי זה שעשית הזרה, נתת משמעות למשפט. ועכשיו כשאתה מסתכל על מה שבאמת המשפט הזה אומר, אתה מבין שבעצם המשמעות הזאת של המשפט זה זריית חול בעיניים. כי זה לא באמת משפט משמעותי, זה משפט פרדוקסלי. אי אפשר, אדם לא יכול לשנות את עצמו. אין לזה שום משמעות. אני מדבר על לשנות את תפיסותיו, לא לשנות נגיד את המשקל שלו, לעשות דיאטה, את זה הוא כן יכול. אבל לשנות תפיסות של עצמו הוא לא יכול. כי אם התפיסות האלה כבר קיימות אצל המשנה, הרי המשנה והמשתנה זה אותו אדם, אז הן קיימות גם אצל המשתנה. אז מה המשמעות שהמשנה מעביר את המשתנה לתפיסות חדשות? ברגע שהוא התחיל להעביר אותו הוא כבר שם, אין את מי להעביר. יש פה בעיה פילוסופית אמיתית, זאת לא בעיה לשונית. לכן הזרה ברמה הלשונית לא תפתור את הבעיה הזאת. אוקיי? זה מה שאמרתי גם על תורת הטיפוסים של ראסל, שיש לו איזה תחושה שאם נייצר שפה שבה אי אפשר יהיה לנסח פרדוקסים או יוצרת התייחסויות עצמיות, פתרנו את כל בעיות הפילוסופיה, פתרנו את כל הפרדוקסים. ואני טענתי שלא פתרנו שום דבר, רק אסרנו להביע אותם. ואם הפרדוקס הוא פרדוקס אמיתי, אז שום תעלול לשוני לא יפתור אותו. תנסח שפה שבה אי אפשר לנסח את זה, אי אפשר לבטא את זה, אז זאת בעיה של השפה אבל לא פתרת את הפרדוקס. אלא אם כן אתה טוען, וזה מה שמניחים הפילוסופים האנליטיים, שכל הפרדוקסים הם בעצם בעיות של השפה הלא מדויקת שלנו. ואם נייצר שפה יותר מדויקת לא יופיעו בה פרדוקסים, ולכן זה לא פותר את הפרדוקסים אלא זה לא מאפשר להם לצוף. כל מה שהם צצו זה סתם טעות, זה בגלל שאנחנו משתמשים בשפה לא מדויקת. אבל אם אני באמת מניח שיש פרדוקסים שהם אמיתיים, אז שפה מדויקת או שפה שלא מאפשרת להביע אותם היא לא פותרת אותם. טוב, אז על זה דיברתי כבר. אז כן זה בעצם הוויכוח שלי עם אהרוני. עכשיו אני רוצה להיכנס קצת יותר לפרטים. בעצם הטורים שלי שעסקו בביקורת של אהרוני ובביקורת שלי על הביקורת שלו, היו במסגרת סדרה שניסתה להגדיר את המושג פילוסופיה. להגדיר מה זה פילוסופיה, זה תחום מאוד מאוד חמקמק, כי יש ניסיונות מסוימים להגדיר אותו אבל אחד לא מסכים עם השני. הגדרות לא באמת לוכדות את האסנס הפילוסופי או לא מכסות את כל הסוגיות הפילוסופיות. התחושה מאוד לא נוחה ביחס להגדרת התחום. מה בעצם מגדיר אותו, את התחום הזה? פילוסופים עוסקים בזה כמו להגדיר שירה קצת, גם על זה יש לי סדרה. אני אוהב לנסות להגדיר מושגים חמקמקים ועמומים. אז החוסר היכולת להגדיר את התחום מעורר תחושה שאולי בעצם אין תחום כזה. אתה לא יכול להגדיר את התחום הזה כי פשוט הוא איננו. אם תחלק את תחומי העיסוק האנושיים ותצייר מפה שלמה, תראה שאין שום נישה ריקה שלתוכה אתה יכול להכניס את הפילוסופיה. הכל מכוסה או במדע או בלא יודע מה, בטענות סובייקטיביות, אונטולוגיות או טאוטולוגיות או דברים מהסוג הזה. אין שום תחום שבו נשאר מקום להכניס את הפילוסופיה. ולכן החוסר היכולת להגדיר פילוסופיה הרבה פעמים מביא אנשים לחשוד שיכול להיות שאין את מה להגדיר. זה לא מקרה שקשה להגדיר את זה. קשה להגדיר את זה כי אי אפשר להגדיר את זה, כי אין את מה להגדיר. לכן בעצם זה כל הזמן חומק מהגדרות. עכשיו זה בעצם מה שמנסה לעשות אהרוני, ומה שיפה אצלו להבדיל מכל הביקורות האחרות זה כמה נקודות. בדרך כלל הביקורות מבחוץ על פילוסופיה, של אנשי מדע, של מתמטיקאים וכולי, אלה ביקורות שבאות מתוך איזשהו זלזול ובורות. לא באמת מכירים את זה, הכל מדע ומה שלא מדע הוא כלום, ולכן בעצם אין פילוסופיה. מין אמירות מהסוג הזה מאוד נפוצות.
[Speaker B] מילולית ביוונית זה אהבת חכמה.
[הרב מיכאל אברהם] פילו זה אהבה וסופיה זה
[Speaker B] חכמה, כן, סופיזם.
[הרב מיכאל אברהם] פילושמי, כן, זה אוהב השמים או פילו זה אוהב.
[Speaker B] כן, אבל זה עוד יותר חמקמק ולא מגדיר כלום.
[הרב מיכאל אברהם] לא, כי זה נכון, אבל לא כדאי לחזור ליוון העתיקה, כי ביוון העתיקה פילוסופיה הייתה כל החכמות כולן. המדע גם נכלל בפילוסופיה, כי באותה תקופה המדע לא היה אמפירי. הבנתי, אה, אז בעצם הכל היה פילוסופיה, כל התחומים שאנחנו היום מגדירים כמדע נכנסו לתוך פילוסופיה? רפואה, ספרות, מדע, מדעי הרוח, מדעי הכל היה פילוסופיה. כן, זה לא לא פרודוקטיבי לקחת הגדרות מהיוונים בהקשר הזה. אז מה שהיתרון של הביקורת של אהרוני, שא', שהיא באה מבפנים, הוא מתמטיקאי אבל הוא מכיר את הסוגיות הפילוסופיות, הוא בהחלט עסק בזה. רואים שיש לו ידע, הוא לא זה לא סתם איזשהו זלזול מתוך בורות, הוא באמת חשב על העניין, העמיק והוא מבין את העסק. דבר שני, הביקורת שלו מבוססת על תזה. זה לא סתם איזשהו זלזול מבטל אלא יש לו תזה. הוא מגדיר מה מאפיין את כל הסוגיות שמכונות אצלנו סוגיות פילוסופיות, הוא מראה שזאת הנקודה שמופיעה בכולן ואז הוא מראה שהנקודה הזאת היא כשל. וממילא אין, זה סוגיות בדויות, כולם סוגיות אין סוגיות כאלה. אבל זה לא סתם אמירה נגטיבית אלא הוא מראה את זה באמצעות טיעון פוזיטיבי. ובמובן הזה זאת ביקורת הרבה יותר חזקה מהביקורות המקובלות. בסוף בסוף הוא באמת מגיע לזה שאין תחום כזה וממילא גם אי אפשר להגדיר אותו, אבל זאת המסקנה שלו, זה לא ההנחה שלו, זה לא הטיעון שלו, זאת המסקנה. הטיעון שלו הולך דרך דיאגנוזה לכל הסוגיות הפילוסופיות, הוא לוקח אחת אחת את כל הסוגיות הפילוסופיות, אז הכל, כל הסוגיות המרכזיות בפילוסופיה, והוא מראה שבכולן יש נקודה אופיינית ומהותית אחת וזאת אותה נקודה. ובמובן הזה הוא הגדיר את הפילוסופיה, אלא מה, שההגדרה הזאת כוללת בתוכה איזשהו סוג של כשל, של פרדוקס, של כשל. וכיוון שכך המסקנה היא שאין תחום כזה. זה בעצם הטענה שלו. ובמובן הזה זאת באמת ביקורת הרבה יותר חזקה מאשר הביקורות המקובלות. בואו ננסה קצת להיכנס יותר לביקורת שלו. קודם כל שם הספר, כן, שם הספר זה "החתול שאיננו שם", ותת כותרת זה "חידה ושמה פילוסופיה". כן, ומה זה החתול שאיננו שם? זה מבוסס על מכתם או מימרא של וויליאם ג'יימס, הפילוסוף הפרגמטיסט האמריקאי, שהוא אומר: פילוסוף הוא עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם. זאת אומרת, הפילוסוף הוא בעצם עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול בצבע שחור שאי אפשר למצוא אותו בחדר חשוך והחתול בכלל לא שם. תבין שכל אחד מהמאפיינים האלה מספיק כדי שלא יהיה בכלל סיכוי לפרויקט הזה, אבל פה כל המאפיינים קיימים: הפילוסוף הוא עיוור, אז הוא לא יכול לראות אפילו אם החתול לא היה שחור, בחדר לא היה חשוך והחתול היה שם. יש ת'עיוור, אתה לא יכול לראות. עכשיו גם אם אתה לא עיוור, אם החדר הוא חשוך אתה לא יכול לראות בתוכו חתול שחור, אפילו אם הוא כן שם. עכשיו אם החתול הוא לא שחור והחדר חשוך אז אתה יכול לראות אותו, אבל החתול לא שם. בקיצור, פרויקט בלתי אפשרי, פרויקט לא מוגדר, בלתי אפשרי, שלא יכול להגיע למיצויו, כן, לא יכול להגיע לפתרון. זה הגדרה חדה ורצחנית הייתי אומר או קטלנית מאוד, כואבת למי שחובב פילוסופיה. אבל זה בעצם מה שוויליאם ג'יימס אמר, ואגב זה מאוד טיפוסי לפרגמטיסט, כי וויליאם ג'יימס בתפיסת עולם הוא באמת לא פילוסוף. הוא היה פסיכולוג. למה? כי הוא בעצם תיאר את התופעות הפילוסופיות שלו והוא מבחינתו תיאר מה אנשים חושבים שהוא פילוסופיה, הוא לא קבע מה זאת פילוסופיה. וגם הפרגמטיזם זה. דיברתי עליו כבר, הפרגמטיזם זה בעצם להחליף את האמיתי במועיל או בשימושי. אוקיי? שזה בדיוק אומר שאתה רוקנת את הפילוסופיה מתוכן, במקום לחפש מה נכון או מה אמיתי אתה בעצם קובע מה נכון לפי השאלה מה מועיל לי או מה שימושי מבחינתי. במילים אחרות ויתרת על הפילוסופיה, קצת כמו האקזיסטנציאליזם שגם הוא ויתור על הפילוסופיה. אבל כל אלה בעצם הם נחשבים תחומים פילוסופיים והוגים פילוסופיים, אבל ההידרדרות שלהם לשולי הפילוסופיה, אקזיסטנציאליזם, פרגמטיזם וכולי, הם שולי הפילוסופיה מחוצה לה לדעתי. הם לא בפילוסופיה. היא לא מקרית, היא נובעת מאותה פסימיות לגבי מה היא פילוסופיה, כפי שמתבטא במכתם הזה של וויליאם ג'יימס. עכשיו, בעצם הטענה שלו היא הבאה, פילוסופיה הוא מציע הגדרה, פילוסופיה זה תמיד סוגיות שלוקות במעגליות, אבל סוג מסוים של מעגליות, מעגליות של התייחסות עצמית. אדם שחושב על עצמו ולא עושה הזרה. תוספת שלי כמובן, הוא קורא לזה אחרת, אבל אני עכשיו מלביש את זה על מה שדיברנו עד עכשיו. זו פילוסופיה. בן אדם שחושב על עצמו ולא מקפיד לעשות הזרה. אם הוא יקפיד לעשות הזרה, זאת כבר לא תהיה פילוסופיה. אם הוא לא מקפיד לעשות הזרה זה סתם בלבול, חסר משמעות, לכן אין פילוסופיה. אז יש בטענה שלו, בטיעון שלו בעצם יש שני מרכיבים. מרכיב אחד זה טיעון מאוד מעניין, שבכל הסוגיות הפילוסופיות בעצם בשורש נמצאת התייחסות עצמית ללא הזרה. זה דיאגנוזה מעניינת כשלעצמה, צריך לבדוק את זה. הטענה השנייה התייחסות עצמית ללא הזרה היא כשל. בעצם הוא טוען שהתייחסות עצמית היא כשל. אני הוספתי את הללא הזרה. אבל הוא מדבר שהתייחסות עצמית היא כשל. וכיוון שכך אין פילוסופיה. זה בעצם בתמצית מה שהוא טוען בספר.
[Speaker B] אז למה הוא צריך ת'רישא? מספיק הסיפא.
[הרב מיכאל אברהם] מה לא הבנתי?
[Speaker B] למה הוא צריך ת'רישא? שהוא אומר שהתייחסות עצמית ללא הזרה היא כשל? כל התייחסות עצמית מבחינתו היא כשל.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז מה? ומי אמר שפילוסופיה זה התייחסות עצמית?
[Speaker B] לא, זה לפי מה שהוא אומר.
[הרב מיכאל אברהם] אז זאת ההנחה הראשונה, לכן היא לא מיותרת. הנחה ראשונה אומרת שפילוסופיה, סוגיה פילוסופית, זאת סוגיה שיושבת על התייחסות עצמית. זה דיאגנוזה קודם כל מה זה סוגיה פילוסופית. דבר שני התייחסות עצמית היא כשל. שתי הטענות נצרכות ולכן אין פילוסופיה. פילוסופיה זה אוסף דיונים כושלים כמו העיוור שמחפש חתול בחדר חשוך, זה בעצמה המשל שלו לפילוסופיה. עכשיו הנקודה היא כזאת, א', אני רוצה להעיר כמה הערות מתודולוגיות לפני שאני נכנס לטיעון עצמו. א', הדיאגנוזה הזאת כשלעצמה היא טענה מעניינת. כי אפילו אם אני אחלוק עליו ואני אטען שהתייחסות עצמית היא לא בהכרח כשל, כמו שכבר אמרתי לא פעם. הוא מניח שברגע שחשפנו התייחסות עצמית זה כשל. לא נכון. התייחסות עצמית היא לא בהכרח כשל. יש התייחסויות עצמיות שהן כשל ויש התייחסויות שלא. מה זה אומר עכשיו שאת הטענה השנייה שלו אני לא מקבל, אבל נגיד שאת הראשונה השתכנעתי, אני כן מקבל. אז בא לקלל ונמצא מברך. הוא בעצם בא להרוס את הפילוסופיה או לפרק אותה, ובעצם הוא נתן לנו ביד את ההגדרה שאנחנו מחפשים כל כך הרבה זמן למהי פילוסופיה. ההגדרה היא סוגיות שיושבות על התייחסות עצמית. אלא מה? שאני חולק על ההנחה השנייה שלו שהתייחסות עצמית היא כשל, ולכן מבחינתי דווקא הרווחתי מהניתוח שלו כי עכשיו אני יודע להגדיר פילוסופיה. ואני רק לא מקבל שזה תחום ריק, כי את ההנחה השנייה שלו לא קיבלתי. במובן הזה שתי ההנחות מעניינות. הן מעניינות לא רק בקשר לשאלה אם הוא צודק שאין פילוסופיה או שהוא לא צודק, אלא יכול להיות שהן גם נותנות לי איזושהי הבנה באמת לגבי מה היא ההגדרה של פילוסופיה. ואם אני לא מקבל את המסקנה שלו שתמיד זה כשל ותמיד זה בלבול. אוקיי? אז זה בעצמו הישג מעניין כי יש פה ניסיון להגדיר פילוסופיה. אני לא מקבל אותו בסופו של דבר, אבל אני חושב שהניסיון ההרואי שלו חידד יותר את ההגדרה שאני הצעתי שמה. אני כבר אגיד עכשיו אולי, ההגדרה שאני הצעתי בסדרת הטורים ההיא שפילוסופיה. פירושה זה בעצם מדע תצפיתי, אלא שכלי התצפית הם לא החושים אלא האינטואיציה, עיני השכל. התבוננות בעולם בעיני השכל זה מה שנקרא פילוסופיה. טוב, זאת ההגדרה שלי. בסופו של דבר זאת ההגדרה לדעתי. כל מה שנכנס להגדרה הזאת זאת פילוסופיה, מה שלא נכנס להגדרה הזאת זאת לא פילוסופיה. לכן למשל מדע, מדע זה התבוננות בחושים, זה מדע תצפיתי, זה לא פילוסופיה היום. אצל היוונים גם זה היה פילוסופיה אבל היום זה לא נחשב פילוסופיה. לוגיקה זה תהליך חשיבתי פנימי בתוכי, זה גם בעצם לא באמת, מתמטיקה, לוגיקה, אלו טענות על צורת החשיבה שלי, זה לא פילוסופיה. אני מדבר על פילוסופיה כאמירת אמירות מסוימות על העולם, אוקיי? אז הטענה שלי שבעצם מה שמגדיר את האמירות האלה זה שהאמירות האלה נובעות מהתבוננות בעיני השכל או מהתבוננות באמצעות האינטואיציה. אוקיי, אני רק אומר את זה ברקע כי אני אחזור לזה תוך כדי הביקורת שלי על מה שהוא כותב. עכשיו הוא בעצם אומר ככה.
[Speaker B] הרב אבל זה יוצא, ההגדרה של הרב זה לא יוצא מתוך מה שהוא אמר? זה משהו בכלל אחר, לא?
[הרב מיכאל אברהם] ברור, אני רק אומר שהגעתי להגדרה הזאת על ידי ביקורת של ההגדרה שלו. כי הוא כן תפס משהו אנחנו נראה, אני אראה את זה. הוא תפס משהו אמיתי אבל הוא לא מיצה אותו. כשממצים אותו מגיעים להגדרה שלי, אני אראה את זה, אני אנסה להסביר את זה. אוקיי, אז תראו, ניקח למשל דוגמה, בעיה פילוסופית קלאסית: הסוליפסיזם. כן? השאלה אם יש עולם חיצוני או שזה הכל אשליות שלנו, אילוזיה. מה זה קשור להתייחסות עצמית? זאת בעיה בקשר לעולם, או שהוא קיים או שלא, לא משנה, מה זה קשור להתייחסות עצמית? יש לא מעט שאלות פילוסופיות שלא על פניהן לא ברור למה הן קשורות להתייחסות עצמית. האמירה שלו היא רחוקה מלהיות טריוויאלית, אמירה אחת שלו אני מתכוון. האמירה שכל הסוגיות הפילוסופיות יסודן בעצם בהתייחסות עצמית או ערבוב של החוקר עם הנחקר. כן, זה בעצם מה שהוא טוען. יש לא מעט, ברוב… בסוגיה כמו הקוגיטו של דקארט זה מאוד ברור, כי שם יש התייחסות עצמית על השולחן, דיברתי בפעם הקודמת. אבל ברוב הסוגיות הפילוסופיות, סוגיות שעוסקות בכל מיני דברים, מה זה קשור להתייחסות עצמית? אין שם שום התייחסות עצמית. יש התייחסות עצמית ברמה העקרונית בתחום הזה של פילוסופיה כי הוא עוסק בין היתר בשאלה של איך אני חושב. במובן הזה יש פה איזושהי התייחסות… אבל זה לא ההתייחסות העצמית שהוא מדבר עליה. הוא מדבר על סוגיות פילוסופיות קונקרטיות, כמו שאני אראה לכם. ושמה על פניו זה לא נראה כמו סוגיות שיושבות על התייחסות עצמית, הוא טוען למרות זאת שכן. כולל סוגיית הסוליפסיזם למשל, הוא טוען שזאת סוגיה שיושבת על התייחסות עצמית. ואני אראה את זה עוד מעט. אז לכן אני רוצה להראות שזה לא טריוויאלי הניתוח שלו. להיפך, אני כשקראתי את הספר הזה, אז בהתחלה ככה נעתקה נשמה… הנשימה מפי. כי זאת הייתה נראית לי ביקורת רצחנית. זאת אומרת, רצח את התחום הזה נפש. אוקיי? עכשיו אני כמי שמחבב את התחום הזה ועסקתי בו לא מעט שנים, זה היה מבחינתי מכה קשה, כאילו כי השתכנעתי במבט ראשון. והתחלתי להתכתב איתו במייל. הוא היה באותה תקופה בכנס בחו"ל, היה איזה כמה חודשים בחו"ל לא יודע, אז לא יכולנו להיפגש אבל התכתבנו במייל ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני לא מסכים איתו. אבל זה היה ככה מכה קשה מבחינתי בהתחלה. עכשיו אני רוצה… אני רוצה לטעון את ה… אני רוצה לתאר את מה שהוא כותב. הוא מתחיל בהקדמה לספר, הוא מתחיל בסיפור אגדה. כן, כאילו הקדמה דרך אגדה כלשהי. אומר: יש מלך נאור, שאני מספר את זה במילותיי שלי. אני נעזר פה אגב בשני הטורים שכתבתי, זה 157, 158 באתר שלי, אז אפשר גם לקרוא אחרי זה שם. אז יש מלך נאור שמושל על מדינה נאורה, שמתנהלת בסדר וביושר, הכל מצוין. והיה שם כמובן מבקר המדינה שהכל יתנהל בנצוחו. הכל היה נקי, שקוף, מסודר, מצוין, הכל נהדר. יום אחד המלך מתעורר בבעתה, כן? ועולה לו איזשהו חשש. אלא מה, המבקר, השחיתות פשטה במשרד המבקר עצמו. וכיוון שכך הוא לא חושף את השחיתויות, ולכן כל הסדר והיושר האלה זה רק מראית עין, זה לא באמת קיים שם. המדינה יכולה להיות שהיא כולה רקובה ומושחתת, אבל בדוחות המבקר כשאתה קורא הכל נראה מצוין. והמבקר אולי מקבל שוחד כדי להעלים עין מאי-סדרים וכולי וכולי. בקיצור עלתה הצעה למנות ועדה של ארבעה אנשים ישרים מאוד שיבקרו את המבקר. טוב, מבט ראשון זה היה נראה לא רע, וכמובן מיד עלתה השאלה מה יקרה אם תהיה שחיתות אצל במשרד של הארבעה האלה. גם הם יכולים לקבל שוחד ולא להעלים עין משחיתות, ככה שלא תצליח לצאת מזה. טוב, ההצעה הבאה שאותם ארבעה יבקרו כל יום את מה שהם עשו ביום הקודם. כי אם נמנה אחרים שיבקרו אותם אז כמובן נצטרך בסוף לבקר גם את האחרים וכן הלאה זה לא ייגמר. בסוף בסוף אתה צריך לתת לאנשים שיבקרו את עצמם. יפרסמו דוח על תהליך הביקורת שלהם עצמם. אז כל יום הם יבקרו את מה שהם עשו ביום הקודם. ובסדר, אבל אולי הביקורת העכשווית שלהם לוקה בשחיתות ואז זה לא יחשוף את השחיתות של הביקורת של אתמול. אז אין ברירה, הם צריכים הצעה הבאה, הם צריכים לבקר בו-זמנית את תהליך הביקורת עצמו. אוקיי, טוב זאת ההחלטה שהתקבלה בסוף. התמנתה הוועדה של ארבעת המבקרים האלה במשרד המבקר, הייתה ועדת הארבעה שעסקה כל הזמן בביקורת ותוך כדי זה גם ביקרה את הביקורת שלה עצמה. וכתבו ספרי ביקורת עמוסים וכמובן לא תתפלאו לגלות כמו שאומר שם אהרוני, שהספרים האלה היו כולם מלאי כן מעקשים ופתלתולים ופרדוקסים וסתירות פנימיות. בקיצור כי אי אפשר לעשות דבר כזה, או בדרך הדוגמאות שהוא נתן, אי אפשר שפנס יאיר את עצמו, שעין תראה את עצמה. התייחסויות עצמיות, הפרדוקס של ההתייחסות העצמית. וכיוון שכך הוועדה הזאת לא יכולה לבקר את עצמה. ברגע שהיא תתחיל לעסוק בזה, הכתבים שייכתבו כדוחות הביקורת שייכתבו שם, וזה כמובן ספרי הפילוסופיה בנמשל, מלאים כל מיני לולאות לוגיות ואתה מרגיש תלוש באוויר ואי אפשר להתקדם והטיעונים הם לא טיעונים. אתה יכול להגיד דבר אחד ואתה יכול להגיד את היפוכו ואי אפשר להכריע מי צודק, ואתה מסתובב סביב הזנב של עצמך, וכל ההיסטוריה היא בסך הכל אוסף הערות לאפלטון כמו שאמר פעם היידגר נדמה לי, או וייטהד לא זוכר כבר. שכל ההיסטוריה זה הערות לאפלטון. זאת אומרת אתה לא מתקדם לשום מקום, הכל הזמן מסתובב בסיבובים סביב הזנב של עצמך. אז המשל הזה בעצם מסביר את הביקורת היסודית שלו על הפילוסופיה. וכאן אני רוצה להזכיר שוב, להחזיר שוב את ההערות שדיברתי עליהן קודם. ואני רוצה להעיר שקודם כל מי אמר שהתייחסות עצמית היא כשל? או במילים אחרות מי אמר שאדם לא יכול לבקר את עצמו? אם אתם זוכרים נדמה לי שהבאתי באחד הפעמים הקודמות את המאמר הזה של אריאל רובינשטיין הכלכלן חתן פרס ישראל לכלכלה, שהוא פעם כתב מאמר שקראתי נדמה לי זה היה במחשבות או גרסה מסוימת הופיעה במחשבות, שהוא כתב מאמר פעם שלא תיתכן תיאוריה כלכלית שמתארת את כל מה שמתרחש בכלכלת העולם. באופן עקרוני לא תיתכן. תיאוריה כזאת. אפריורי לא תיתכן. למה? כי ברגע שתהיה תיאוריה כזאת, האנשים יתחשבו גם בעצמה, וזה ישפיע על אופן קבלת ההחלטות הכלכליות שלהם. יהיה להם תחזיות כלכליות, לפי זה הם יכלכלו את מעשיהם, ואז בעצם יוצא שהתיאוריה מתערבת בעולם שאותו היא מתארת. במילים אחרות, התייחסות עצמית, מין מעגל, ולכן לא תיתכן, כך הוא טען, לא תיתכן תיאוריה שמתארת באופן מלא את ההתנהלות הכלכלית של העולם. זאת הטענה שלו הייתה. ואני זוכר שהייתי אז חולה, אז ניסחתי לעצמי ממש, וכתבתי לעצמי איזשהו מאמר מתמטי שמראה שהוא טועה. פשוט הראיתי בצורה מתמטית, זה בעצם מקביל למשפט גדל. ולמה? כי הטענה שלי היא שבעצם יכולה להיות, נגיד מה זה תיאוריה כלכלית? תיאוריה כלכלית פירושה אני לוקח את כל הנתונים הקיימים, מה חושבים אנשים, כמה כסף יש לכל אחד, מה האינטרסים של כל אחד, ואני אומר לכם מה כל אחד יעשה, בקיצור מה יהיה המצב הכלכלי ברגע הבא. נגיד שאנחנו בציר זמן דיסקרטי, כן? אז נתון המצב בזמן אן, ואני שואל מה יהיה המצב בזמן אן פלוס אחת. אוקיי? אז התיאוריה הכלכלית המלאה, המושלמת, אמורה לקחת את כל האינפורמציה שיש על כל העולם וכל אשר בו וכל האנשים והאינטרסים והמשאבים, מה שאתם רוצים, לערבב היטב ולהגיד לי מה יקרה ברגע הבא. ומה שטען אריאל רובינשטיין שתיאוריה כזאת לא יכולה להיות, כי האנשים שידעו את התיאוריה הזאת יתחשבו בה עצמה כשמקבלים את ההחלטות, ויכולים לשנות את התוצאות, או ישתמשו בתיאוריה כדי לעקוף אותה עצמה ולהרוויח יותר או משהו כזה.
[Speaker B] אבל זה יהיה רק אנשים בודדים, הרב. למשל אם אני משווה את זה לתוכנת ווייז, היא לוקחת את כל הפרמטרים, את הכל הכל, ואומרת לך.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל האנשים הבודדים האלה, התיאוריה לא תצליח לנבא מה הם עושים. מי עושה? אותם אנשים שישתמשו בתיאוריה כדי לקדם את עצמם עוד יותר ממה שהתיאוריה מנבא. אבל היא אמורה לתאר את המצב של כל היקום. זה האאוטפוט, כן? זה הפלט של התיאוריה. מה יהיה לכל אדם, מה הכסף, מה הוא יעשה ברגע הבא, הכל. אתה מקבל אינפוט את המצב באן, האאוטפוט זה המצב באן פלוס אחת. בסדר? זה תיאוריה כלכלית.
[Speaker B] אבל כל הזמן יש משתנים!
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז התיאוריה מתארת איך זה משתנה, מה הבעיה? בהנחה שיש תיאוריה כזאת, תן לה את האינפוט המלא ברגע אן, היא תגיד לך מה יקרה ברגע אן פלוס אחת.
[Speaker B] ואז אלו שכתבו את התיאוריה, זה ישתבש על ידי זה שמשנים אותה, ילכו לכיוונים אחרים.
[הרב מיכאל אברהם] לא אלו שכתבו את התיאוריה, אלא אלו שמשתמשים בתיאוריה, מי שיודע את התיאוריה יכול להשתמש בה ולהשתדל להתגבר על השוק. אז זו הטענה שלו בעצם. עכשיו, למה הוא טועה? אני לא יודע אם יש תיאוריה כזאת, אבל המשפט שלא תיתכן תיאוריה כזאת לא נכון. למה? בגלל שעוד פעם, אפשר להתווכח עם זה שהתיאוריה, הפסיכולוגיה של בני אדם שהם לא תמיד מתנהגים באופן רציונלי. אבל נגיד לצורך הדיון שאני מדבר בסוכנים רציונליים, בסדר? כי זאת ביקורת אחרת. ונגיד אני מדבר על כלכלה של אנשים שהם כולם רציונליים למהדרין. אין מניעה עקרונית שתיאוריה מסוימת תיתן לכל אחד מצב אופטימלי שכל סטייה שלו מהמצב הזה תרע את מצבו. לא יהיה משתלם לו לסטות מהפרדיקציה שנותנת התיאוריה. תיאורטית יכולה להיות תיאוריה כזאת. אני לא יודע אם ישנה או לא. וזה לא משפט שקיימת תיאוריה כזאת, אני רק טוען שאין משפט שהיא לא קיימת. בסדר? מי אמר לך? יכול להיות שיש תיאוריה שכל הניבויים שלה הם גם אופטימליים, למה שנקרא נקודת שבת. אוקיי? המצב הזה הוא מצב אופטימלי, לא תצליח לשנות אותו, כל דבר שתשנה אתה רק תפסיד. לכן סוכן, כן, שיווי משקל, בדיוק. לכן סוכן רציונלי יעשה את מה שהתיאוריה אומרת, כי זה באמת מה שהכי משתלם מבחינתו, למרות שהוא יודע את התיאוריה. זה לוקח בחשבון גם את זה. או במילים אחרות, זאת בעצם תיאוריה, תקראו לתיאוריה הזאת נגיד תיאוריה אי, אקונומיקס, כתיאוריה כלכלית. הפרמטרים שהתיאוריה הזאת מקבלת זה כל המצבים הכלכליים של היקום, האינטרסים הכלכליים, כמה כסף יש לכל אחד, פלוס התיאוריה אי עצמה. גם היא עצמה אחד האינפוטים שהיא מקבלת, כי כל האנשים יודעים את התיאוריה. גם היא עצמה מתחשבת בעצמה, ועדיין היא מוציאה תוצאות נכונות. אין מניעה עקרונית שתהיה פונקציה כזאת. משפט גדל בונה משפט שמתייחס לעצמו, וככה הוא בעצם מוכיח את המשפט. המספר גדל של המשפט שמקבל את המספר גדל כאינפוט הוא המספר הזה עצמו שקיבל אותו כאינפוט, ובעצם נקודת שבת של הפונקציה, אוקיי? הג'י של איקס שווה לאיקס, הנקודת שבת, כן? הפונקציה אי של איקס שווה לאיקס. אז הטענה שלא תיתכן פונקציה כזאת לא נכונה. עכשיו, זה כל זה זה רק דוגמה. מה שאני רוצה לומר, אותו דבר כאן. זאת אומרת, זה שהאדם משתמש בכלי החשיבה שלו כדי לפענח את כלי החשיבה שלו, או המבקר רוצה לבקר את תהליכי הביקורת, אבל הוא משתמש בתהליכי הביקורת גם כשהוא מבקר, אז לכאורה זה לא אפשרי. אני אומר לא נכון, עקרונית זה יכול כן להיות אפשרי. לא יודע, אבל אין הטענה שזה לא ייתכן לא נכונה. עוד פעם, אני נזהר בלשוני. אני לא יכול לטעון שזה קיים או שזה אפשרי, אני יכול לטעון שלא הוכח שזה לא אפשרי. וזה מספיק לי כדי להתמודד עם הביקורת שלו, כי הוא מנסה להוכיח שזה לא אפשרי. אוקיי? אז בעצם הטענה הראשונה שלי נגד הטיעון שלו, זה שלא נכון שכל התייחסות עצמית היא כשל, או שאחת דתה להיכשל, לא תצליח להגיע לתוצאות הנכונות. לא, הם יבקרו את עצמם והם יגלו את השחיתות שלהם והכול בסדר. אני אבנה עוד פעם, אני כמובן מתייחס לאנשים שפועלים בצורה רציונלית מכנית, אני בונה איזה שהוא מנגנון, שהמנגנון הזה מבקר וגם מבקר את עצמו ומתקן את עצמו, נותן פידבק שלילי, כן? מחזיר את עצמו כל הזמן אם הוא סוטה, הוא נותן פידבק שלילי. אני לא נכנס כרגע לבעיות אנושיות שאנשים יכולים לסטות כי הם מושחתים וזה, והם לא יפעלו לפי הכללים, אז מה זה עוזר שהם יבקרו את עצמם? הם יהיו מושחתים ולא יבקרו את עצמם. זה תמיד יכול להיות נכון. זה, אבל זה לא הביקורת שלו על הפילוסופיה. הוא לא מדבר על זה שהפילוסופים הם מושחתים. הוא מדבר על זה שכלי העבודה שלהם לא יכולים לקיים לעשות את העבודה שהם מתיימרים לעשות. זה לא נכון בעיניי, או לא הכרחי, למה שאני מתכוון, לא שלא נכון אלא לא הכרחי. אוקיי? עכשיו, אני אקרא לכם עוד משפט, כי הוא משפט מפתח לגבי מה שיקרה הלאה. זה מהטור. כן. זה אומר ככה, אף שהספר הזה עוסק בפילוסופיה, הוא לגמרי לא פילוסופי. הוא לא פילוסופי כי אין תחום כזה. הפילוסופים אומנם מנכסים את השאלה מהי פילוסופיה לעצמם, אבל לאמיתו של דבר היא שייכת לפסיכולוגיה. ביתר ספציפיות, לפסיכולוגיה של החשיבה. משמעותה הוא כיצד פועל מושג הפילוסופיה במוחותיהם של בני האדם. זיהויו של איזה מבנה חשיבה גורם לנורת המושג להבהב במוחם. כן, כשאתה מזהה איזה שהוא מבנה חשיבתי, הנורה הופ, זה פילוסופיה, כי החיישן הזה מתחיל לנצנץ. אתה שואל את עצמך איזה מבנה חשיבתי מעורר אצלי את הנורה הזאת? אוקיי? זה בעצם השאלה מהי פילוסופיה. אבל הוא אומר, אבל בעצם זאת שאלה פסיכולוגית לחלוטין. פתרונה דורש התבוננות במציאות, וכפי שמוסכם על הפילוסופים עצמם, על שאלה פילוסופית אי אפשר להשיב דרך התבוננות בעולם, כי התבוננות בעולם זה מדע אמפירי. פילוסופיה היא לא מדע אמפירי. אז מה שאם אני מראה שאפשר להשיב על שאלה כלשהי דרך התבוננות בעולם, בעצם אמרתי שהשאלה הזאת היא לא שאלה פילוסופית, היא שאלה מדעית. טענתו היא שהשאלה מהי פילוסופיה, למשל זאת הדוגמה הראשונה שלו, השאלה מהי פילוסופיה היא בכלל לא שאלה פילוסופית. היא שאלה מדעית. למה? בוא תסתכל למה אנשים קוראים פילוסופיה. תראה שהם מסתכלים על טיעון איקס, הם יגידו זה פילוסופיה? כן? אז זה פילוסופיה. אם הם יסתכלו על טיעון וואי, הם יגידו זה פילוסופיה? לא? אוקיי, אז זה לא. תאסוף את כל הטיעונים שהם קוראים פילוסופיה, והנה בעצם אתה יכול עכשיו לנסות ולאפיין אותם, ואז תגלה מה זאת פילוסופיה. והרי זה בדיוק מה שהוא עשה. הוא טוען שזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא בעצם אפיין אותם והוא גילה שבכולם יש התייחסות עצמית. אוקיי, העבודה הזאת שהוא עצמו עשה. היא עבודה בפסיכולוגיה אמפירית, לא עבודה בפילוסופיה. הוא פשוט הסתכל למה אנשים קוראים פילוסופיה, מצא את המכנה המשותף לכל הדברים האלה וגילה שבעצם המכנה המשותף הוא שיש פה התייחסות עצמית. לכן השאלה מה היא פילוסופיה היא שאלה אמפירית עוד לפני שהוא מגיע לתשובה של השאלה הזאת. התשובה היא קבוצה ריקה, אין תחום כזה, זה תחום בדיוני, פיקטיבי. אני מדבר כרגע עוד כשהוא הגדיר שזה הכל התייחסות עצמית, עוד לפני שהגענו להנחה שתיים שהתייחסות עצמית היא קשר. עצם העבודה הזאת שהגעת להנחה אחת, שכל סוגיה פילוסופית יושבת על התייחסות עצמית, זה בעצמו לא עבודה פילוסופית, זאת עבודה מדעית. אוקיי, זאת הטענה שלו. עכשיו, האם הוא צודק בזה? מה אתם אומרים? זה בניין אב כמעט לכל הספר, לכן אני אתעסק בזה, למרות שזה כאילו עוד הקדמה.
[Speaker B] הוא בעצם טוען שכל התיאוריות הפילוסופיות הן…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני שואל האם הוא צודק בזה שהשאלה מה היא פילוסופיה היא שאלה מדעית פסיכולוגית ולא שאלה פילוסופית. כי לכאורה זה פשוט צריך להתבונן למה אנשים קוראים פילוסופיה ולהגדיר את אוסף הסוגיות האלה, למצוא מה המשותף להם ולהגדיר אותם. מה שעושים במדע, אנחנו צופים בפסיכולוגיה נגיד, אנחנו צופים בכל מיני תופעות, רואים מה אנשים עושים ומנסים להגדיר את אוסף התופעות האלה, לחרוז אותם לאיזשהו כלל משותף, חוק משותף או משהו כזה. זה ממש עבודה של מדע הפסיכולוגיה האמפירית. האם הוא צודק?
[Speaker C] אבל למה לעצור בפילוסופיה? מה ההגדרה של פסיכולוגיה? מי אמר שפסיכולוגיה היא לא התייחסות עצמית?
[הרב מיכאל אברהם] הבנתי, לא, אני לא מדבר על התייחסות עצמית. אני עוד לא הגעתי לשלב שבו הוא הגיע למסקנה שפילוסופיה היא התייחסות עצמית. אני שואל את השאלה לפני כן. כשאני ניגש לשאלה מה היא פילוסופיה, למה שייכת השאלה הזאת? לפסיכולוגיה או לפילוסופיה? לפילוסופיה. זאת שאלה אמפירית או לא אמפירית? לפני התשובה שלו שפילוסופיה זה אוסף התייחסויות עצמיות. אני מדבר עוד בשלב שהוא שואל את השאלה מה זאת פילוסופיה, עוד לפני הנחה אחת שלו, כן? אז הוא טוען שזאת שאלה בפסיכולוגיה תיאורית. ואני טוען שהוא טועה. למה?
[Speaker B] מה זה שייך לפסיכולוגיה? לפילוסופיה. איך אתה יכול להגדיר משהו מסוים בהגדרות של משהו אחר לגמרי? בפסיכולוגיה יש הגדרה אחת, לפילוסופיה זאת הגדרה אחרת. מה? הוא לא מגדיר את הפסיכולוגיה.
[הרב מיכאל אברהם] אני שואל האם השאלה מה היא פילוסופיה היא שאלה בפסיכולוגיה? בלי להגדיר מה זאת פסיכולוגיה כרגע. אני לא מגדיר את הפילוסופיה באמצעות הפסיכולוגיה. אני שואל מה אופיה של השאלה מה היא פילוסופיה. שאלה לגיטימית. האם זאת שאלה ששייכת לפסיכולוגיה או לא? לא שייכת לפסיכולוגיה. נעזוב אם היא שייכת לפילוסופיה. השאלה אם היא שייכת לפסיכולוגיה או לא. בסדר? אז הוא טוען שהיא שייכת לפסיכולוגיה. האם הוא צודק?
[Speaker B] אני חושב שלא. למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה שונה מהשאלה לא יודע מה אנשים עושים כשמישהו נותן להם סטירה? שאלה בפסיכולוגיה, נכון? בוא נראה אנשים שחוטפים סטירות ובוא נראה מה התגובות שלהם, ננתח את התגובות שלהם, נוציא איזה כלל שמאפיין את כל התגובות האלה. בעצם מה הוא אמר? בוא נראה איך אנשים מתייחסים לסוגיות, לצורות חשיבה שונות כאלה ואחרות, למה הם קוראים פילוסופיה ולמה לא, וננסה להגדיר את הסוגיות שלהן הם קוראים פילוסופיה וכך נגיע לכלל מה זאת פילוסופיה. במה זה שונה מהמחקר הפסיכולוגי שתיארתי קודם?
[Speaker B] הפסיכולוגיה מתייחסת לאדם עצמו בפנים, לא הסתכלות שלו כלפי העולם בחוץ.
[הרב מיכאל אברהם] למה? הפסיכולוגיה לא עוסקת בשאלה איך אני מגיב לסטירות?
[Speaker B] כן, אבל איך אני מגיב.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. ואני שואל איך אני קורא, למה אני קורא פילוסופיה. אותו דבר. זאת שאלה בפסיכולוגיה תיאורית לכאורה. למה אני חושב שהוא טועה? בגלל שנגיד שאנשים יתייחסו, נגיד שמישהו יגיד לי השאלה האם תורת הקוונטים נכונה או לא היא שאלה בפילוסופיה. האם אני אקבל את זה? לא. עכשיו למה? הרי אם אני מדבר על תיאור גרידא אז אין לי מה לבקר את האנשים. מה שהם אומרים לי שזה פילוסופיה, אני מתעד אצלי במחברת. הם אומרים שהשאלה אם תורת הקוונטים נכונה או לא זאת שאלה פילוסופית. יפה. בוא נראה עכשיו מה הם אומרים על השאלה האם הספר הזה הוא מעניין. האם זאת שאלה פילוסופית? כן? אוקיי, אז גם על זה הם אומרים שזאת שאלה. אני מתעד, אני אין לי ביקורת. אני מנסה לראות מה הם אומרים, נכון? זה פסיכולוגיה תיאורית. אז למה כשבא מישהו ואומר לי תראה השאלה האם תורת הקוונטים נכונה היא שאלה בפילוסופיה, אני אגיד לו לא מסכים איתך? או את זה אני לא אכניס בתור נתון למחקר הפסיכולוגי שאני עושה.
[Speaker B] כי אם תורת הקוונטים היא משהו אמפירי בדוק, סוג של מדע, לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אני שואל אם היא נכונה או לא.
[Speaker C] כי גם הוא מעצם מתוך הנחה שקיימים תחומים שהם לא פילוסופיה, שהם מוגדרים היטב ושההגדרה שלהם היא לא באמצעות הפילוסופיה עצמה כי הוא כופר בזה שאפשר להגדיר אותה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, זה אין לי בעיה עם זה. אני שואל באיזה מובן, למה אני יכול להגיד לבן אדם שאומר לי על סוגיה מסוימת שהיא לא פילוסופית או שהוא אומר שזאת פילוסופיה, על בסיס מה אני מבקר אותו? הרי לפי התיאור שמתאר אהרוני, אין מקום לביקורת כזאת, נכון? אני רק צריך לתעד למה אנשים מתייחסים כפילוסופיה ולמה לא. ועכשיו אני אזקק מתוך זה את ההגדרה מה זאת פילוסופיה. אתם מבינים שאם זה כך אני לא יכול להגיד אף פעם לבן אדם תשמע הסוגיה הזאת שאתה חושב שהיא פילוסופיה היא לא פילוסופיה. מה זאת אומרת? הרי הנתונים שעליהם אני בונה את ההגדרה מה היא פילוסופיה זה על מה בני אדם אומרים שזה פילוסופיה. אז אתה לא יכול לקחת בן אדם שאומר לי סוגיה איקס היא פילוסופיה ולהגיד לו אתה טועה, לא נכון, זה לא פילוסופיה. מה זאת אומרת אתה טועה? על בסיס מה אתה בונה את ההגדרה שלך? על בסיס מה שאנשים אמרו לך. נו, אז אתה דוחה את מה שהם אומרים? אז לא הבנתי, על סמך מה אתה דוחה את מה שהם אומרים? אתם מבינים שמה שהוא אומר זה לולאתי. הוא טועה טעות מרה אהרוני. כיוון שבעצם מה שהוא אומר זה שאתה לעולם לא יכול להגיד למישהו שמה שאתה חושב שהוא פילוסופיה הוא לא פילוסופיה. אבל לא הבנתי, זה מה שאהרוני עושה כל הספר. הוא מסביר לכל הפילוסופים שהסוגיות שבהן הם עוסקים הן סוגיות אמפיריות ולא סוגיות פילוסופיות. על סמך מה בנית את ההגדרה של פילוסופיה? על סמך מה שהם אומרים. נו, אז לא הבנתי, עכשיו אתה אומר שמה שהם אומרים הוא לא נכון? אתם מבינים שהוא עצמו לא יכול להגיד את הטענה שלו אם הוא היה צודק. סתירה פנימית במשנתו. ואיפה הטעות? אני אגיד לכם איפה הטעות. הטעות היא בדיוק בהגדרה שאני הצעתי קודם לפילוסופיה. כשאני שואל מה זאת פילוסופיה אני בכלל לא שואל שאלה תיאורית. אני בכלל לא שואל שאלה מה למה אנשים קוראים פילוסופיה. מעניין את הסבתא שלי. אם כל האנשים היו קוראים פילוסופיה למשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש, הייתי אומר שכולכם טועים. לא נכון, זה מתמטיקה, זה לא פילוסופיה. אז איך, אז מה זה פילוסופיה? פילוסופיה זה מה שאני תופס בעיני השכל שלי, בהתבוננות האינטואיטיבית שלי, את המושג פילוסופיה. אתה שאלת אותי מה זאת פילוסופיה ואני אענה לך. אני אענה לך על סמך מה? על סמך ההתבוננות שלי באידיאה הזאת או במושג הזה שנקרא פילוסופיה. אני אגיד לך אם סוגיה כזאת היא פילוסופית או לא. ועכשיו אתה יכול לאסוף את מה שאנשים אומרים ולנסות להציע לזה איזושהי הגדרה פורמלית, או שתצליח או שלא תצליח, אני לא יודע. אבל אתה לא יכול להגיד שכל המהות של הניסיון להגדיר פילוסופיה זה עניין תיאורי. אני אשאל אותך שאלה אחרת. כשאתה הולך לאנשים ואתה שואל אותם האם סוגיה איקס היא פילוסופית, על בסיס מה הם עונים לך? כשאתה עושה את המשאלה שלך, כן, הרי הוא מתחיל במשאל, בוא נראה מה אנשים למה אנשים קוראים פילוסופיה ולמה לא. לפי מה אותם אנשים עונים? מה הקריטריון שלהם? האם גם הם עשו משאלים קודמים אצל אנשים אחרים והגיעו למסקנה אז איך זה התחיל? מזכיר לי את ה, היה הבן שלי היה בחדר בבני ברק, בגיל שלוש ארבע. היה איתו בכיתה ילד, כנראה דומיננטי, כריזמטי כזה שקראו לו לייבי שושן. אני זוכר עד היום את שמו, מאז לא פגשתי אותו. והוא היה קובע מה הערך של כל גולה. לייבי שושן הוא היה מנכ"ל בנק ישראל. הוא היה פרפרית שווה כך, אדומית שווה כך, לא יודע אם את השמות כנראה הוא קבע, אבל גם כמה שווה כל גולה הוא היה הבוס הבלתי מעורער. אני כל הזמן שאלתי את הילד שלי תגיד לפי מה לייבי שושן. לפי מה לוי שושן יודע? המציא. מה? הוא המציא את זה? הוא שמאי, שמאי גולים, כן. הוא יודע את זה לפי מה שאתה חושב הרי, נכון? הרי מה עושה שמאי? שמאי בעצם, זה כמו המחירון, יש גם עוד שמאי ידוע בשם לוי, נכון? לוי יצחק. עכשיו אני נזכר עכשיו, השמאי של כלי רכב הידוע, כן. איך הוא קובע את השמאות שלו? הוא מסתכל כמה אנשים משלמים על רכב. אבל כמה אנשים משלמים על רכב? לפי מה שכתוב בספר השמאות של לוי שושן, לוי יצחק, סליחה, ערבבתי אותם כבר. נכון? יש פה תהליך מעגלי מרתק. זאת אומרת, לוי שושן שואל את הילדים כמה לדעתכם שווה לכם הגולה הזאת, ואז הוא קובע, וברגע שהוא קבע אז זה תורה למשה מסיני. אבל הוא קובע את זה על בסיס מה שהם אומרים. עכשיו אני שואל, לפי מה הם עונים לו כשהוא שואל אותם? איך הם קובעים כמה שווה להם פרפרית? אינטואיציה. זהו. זאת אומרת, יש איזה שהוא מדד שקובע כמה שווה פרפרית, כמה היא יפה, כמה היא מושכת את העין, לא יודע בדיוק מה. אוקיי? יש איזה שהוא מדד כזה. יש איזה שהוא שמאי שקובע, או עושה משאל בין האנשים, כי הוא לא רוצה לסמוך רק על האינטואיציה האישית שלו, זה לא יותר שווה מכל אינטואיציה של מישהו אחר. הוא רוצה לאסוף את האינטואיציות של כולם ולנסות לקבוע איזה שהוא מדד שאחרי זה כולם יקבלו אותו כי זה איזה שהוא ממוצע בין כולם. אז בוא נקבל את המדד של לוי שושן או לוי יצחק בתור איזה שהוא מדד שמחייב. אחרי שהוא יקבע את זה, אנחנו באמת נלך אחריו. אבל המדד שלו הוא אינדיקציה לשווי, הוא לא באמת מכונן את השווי. מה שמכונן את השווי זה באמת כמה אני רוצה לשלם על גולה כזאת או על מכונית כזאת. אחרי זה כמובן, זה כמו התיאוריה שמסבירה את הכלכלה, עכשיו אנחנו מתחשבים בתיאוריה עצמה כדי לכלכל את צעדינו, כדי לקבל החלטות כלכליות. גם בשוק הרכב, אחרי שלוי יצחק קובע את השומה של דייהטסו כזה וכזה משנה כזאת וכזאת, זה כמובן משפיע על הערך שלה. אבל ברור שזה לא מתחיל משם, זה מתחיל מזה שכמה אנשים מוכנים לשלם על רכב כזה ולוי יצחק מנסה לשקלל את מה שאנשים אומרים ולהוציא איזה שהוא מספר ממוצע שמייצג באיזושהי צורה את מה שאנשים חושבים. אוקיי? אז להגיד שלוי יצחק קובע את מחיר המכוניות זה לא נכון, זו טעות. הוא בסופו של דבר עושה עבודת שמאות, מי שקובע את זה זה אנחנו. עכשיו אני שואל על בסיס מה אנחנו קובעים את זה? אנחנו מסתכלים מה אנשים אחרים משלמים? לא. זה מתחיל ממה? מהשאלה כמה זה שווה לי. אינטואיטיבית. כמה אני מוכן לשלם. זה, לא חשבתי על זה קודם, זה משל נהדר לשאלה של מה זאת פילוסופיה. גם בשאלה מה זאת פילוסופיה אתה רוצה להיות השמאי, אתה רון אהרוני, כן, רוצה להיות השמאי. אתה רוצה לשאול אנשים, תגידו, מה זאת סוגיה פילוסופית ומה זאת לא סוגיה פילוסופית. אבל אתה לא יכול לבוא אחרי זה ולהגיד לאנשים אתם מבולבלים. כל ההגדרה שלך מה זאת פילוסופיה בנויה על התשובות שקיבלת מהם. ועכשיו אני שואל יותר מזה, לא רק שאתה לא יכול להגיד להם שהם מבולבלים, על בסיס מה הם ענו לך? מה זה מעגלי? הם ענו לך על בסיס ההגדרה שאתה מציע להם וההגדרה שאתה מציע זה על בסיס מה שהם ענו לך? אז מי פה נמצא במעגל? הפילוסופיה או רון אהרוני? רון אהרוני נמצא פה במעגל לא הפילוסופיה. ומה המוצא היחידי מהמעגל הזה? שאנשים מגדירים בעיה כפילוסופית כי יש להם אינטואיציה שזאת בעיה פילוסופית, הם מבינים שזאת בעיה פילוסופית. האינטואיציה למשל שאומרת שאין לבעיה הזאת פתרון אמפירי. למשל, כשבן אדם שואל את עצמו האם סוגיה כזאת היא פילוסופית או לא, על בסיס מה הוא יענה? יש לו איזה אמצעי תצפיתי בחושים, מדעי, כדי לקבוע אם זו סוגיה פילוסופית או לא? אני לא מדבר אחרי שרון אהרוני כבר עשה את המשאל כתב את הספר וכבר קבע מה ההגדרה של סוגיה פילוסופית. אני מדבר לפני. הרי הוא בשביל לכתוב את הספר צריך לשאול את כולנו מה אנחנו חושבים. אני מדבר בשלב שבו אני מגבש את העמדה שלי בשביל לענות לרון אהרוני במשאל. כשאני מגבש את העמדה שלי ואני שואל את עצמי מה זאת פילוסופיה, איך אני עונה לעצמי? על בסיס מה? אני מנטרל
[Speaker B] דברים אחרים, אני אומר זה לא מדעי, זה לא אמפירי, זה לא זה, זה נראה…
[הרב מיכאל אברהם] על בסיס התבוננות אינטואיטיבית כזו או אחרת אני מבין שהשאלה הזאת היא שאלה פילוסופית, אולי כי היא לא מדעית או מה שלא יהיה. השאלה האם קיים עולם בחוץ היא לא. או שאפשר לענות עליה בכלים מדעיים, נכון? אכן אני טוען שהיא שאלה פילוסופית. זה הכל. עכשיו יבוא רון אהרוני וישאל את כולנו האם השאלה של סוליפסיזם היא פילוסופית או לא. ואנו נענה שכן. ואז הוא יקבע שזאת פילוסופיה. אבל הוא יקבע את זה על בסיס מה שאנחנו ענינו. לכן השאלה מה היא פילוסופיה היא ממש לא שאלה תיאורית מדעית. פשוט טעות גדולה. השאלה מה היא פילוסופיה עוסקת בלא במה יגיד רון אהרוני, אלא באיך האנשים שעונים לו מגבשים את עמדותיהם ועונים לו. או במילים אחרות, אני שואל מה זאת באמת פילוסופיה, לא מה אנשים חושבים שזאת פילוסופיה. וכשאני שואל מה זאת באמת פילוסופיה, אם יבוא בן אדם ויגיד לי תראה תורת הקוונטים זה אישיו פילוסופי, אני אגיד לו לא נכון. אתה טועה. למה? כי אני מתבונן על המושג פילוסופיה ואני רואה שהשאלה לגבי תורת הקוונטים לא שייכת לשם. אז זאת לא פילוסופיה. עצם זה שאני יכול לבקר את התשובה שהוא נותן לי אומרת שמה שאני אומר הוא לא סתם עניין תיאורי. יש משהו. אם זה היה סתם עניין תיאורי אז על סמך מה אני מבקר אותו? הנה התיאור, הוא נותן לי את התיאור. ברור שיש לי איזה שהוא קנה מידה בלתי תלוי שאני משווה את מה שאתה אומר אליו, ואז אני אומר לך לדעתי אתה לא צודק. ולכן כבר כאן בהקדמה אני טוען שאהרוני נופל וזה הקשר שלו לכל אורך הדרך. שהשאלה מה היא, ובינתיים זה עוד לא קשור להתייחסות עצמית דרך אגב. אני אראה לכם שבשאלת ההתייחסות העצמית הוא נופל, אבל אני מראה את זה כבר פה בהקדמה. שכשמאב… שהוא מאפיין, מאבחן את השאלה מה היא פילוסופיה כשאלה תיאורית, הוא נופל. וכמו פעם דיברתי על המעגליות שבהגדרת אינטליגנציה. וגם שם אני בעצם שואל למה אנשים קוראים אינטליגנציה, מנסה לאפיין את המושג אינטליגנציה ואז אני אומר להם שהם טועים. נגיד הרי מה זה, הגדרת המושג אינטליגנציה איך היא עבדה? אינטליגנציות מרובות וכל האופנה החדשה, החדשה יחסית, כבר לא כל כך חדשה, האופנה הזאת. איך זה היה בנוי? הרי אנחנו לא אהבנו את הרעיון שאיינשטיין הוא גאון ומרדונה הוא אידיוט. זה מתנשא, שוביניסטי, מי שמך? למה כדורגל פחות טוב מפיזיקה? לכן מה קרה? אז אנחנו יוצאים למחקר, מחקר מגמתי בעליל כמובן. אנחנו מנסים להגדיר את המושג אינטליגנציה. מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים לראות מה מאפיין את המושג אינטליגנציה כמו שאנשים מתייחסים אליו. אנחנו מגיעים לשבעה מאפיינים או לא יודע כמה מאפיינים. פתאום אנחנו מגלים שבעצם גם מרדונה יש לו את המאפיינים האלה. אה, אז גם הוא אינטליגנט בדיוק כמו איינשטיין והכל בסדר, הפוליטיקלי קורקט זורח מרוב נחת. כולם חכמים, אין טיפש יותר וחכם יותר, הכל נהדר. אלא מה? שיש פה איזה שהוא מעגל בעייתי. למה? כי הרי איך בנית את ההגדרה לאינטליגנציה? עשית משאל בין אנשים וניסית לזקק מתוך זה את המאפיינים של המושג אינטליגנציה. עכשיו אחרי שזיקקת, בנית את המושג ועכשיו פתאום אתה אומר לאנשים: רגע, אתם אומרים שאיינשטיין אינטליגנט ומרדונה לא? אבל הנה יש לי הגדרה למושג אינטליגנציה, אתם לא צודקים. לא הבנתי. הרי את ההגדרה הזאת בנית על בסיס מה שאנחנו ענינו לך. מה זה אומר? שלא זיקקת נכון את המושג. זה הכל, אל תבלבל את המוח. פשוט לא זיקקת נכון את המושג מתוך התשובות שקיבלת מאיתנו. בחרת לעצמך תשובות סלקטיביות שלנו שיתנו לך הגדרה שתוציא גם את מרדונה כאינטליגנט כמו את איינשטיין, עכשיו אתה חוזר אלינו ואתה אומר לנו שטעינו. למה? כי אתה החלטת שאתה לא רוצה לקבל את התשובות שלנו. אז אם אתה לא רוצה, אז אל תסתמך על התשובות שלנו. אם היית מסתמך על התשובות שלנו, אז תלך איתנו. אתה לא יכול להסתמך על התשובות שלנו, לבנות הגדרה, ואז להגיד לנו שאנחנו טועים. אם לפי ההגדרה שלך היא לא מתאימה לתשובות שאתה מקבל מאיתנו, זה לא אומר שאנחנו טועים. זה אומר שההגדרה שלך לא הצליחה ללכוד את מה שאנחנו עונים. יש לך טעות בהגדרה. וזה בדיוק אותו מבנה. ולכן אני עכשיו, זה מעין טומהוק כזה. אני מחזיר את זה ל… אני בעצם אומר שהטומהוק הזה חוזר אליו. הוא לוקה במעגליות, לא הפילוסופיה. אבל עוד מעט אנחנו, לא עוד מעט, כבר בשיעור הבא, אנחנו ניכנס יותר לטיעונים שלו על הפילוסופיה ואני אראה לכם את הבעיה הזאת ביתר פרטנות והפעם כבר על התייחסות עצמית. בינתיים עוד לא הזכרתי שום התייחסות עצמית, רק הראיתי לכם שהוא נכנס לתוך מעגליות. אבל התייחסות עצמית זה משהו שעוד נגיע אליו בהמשך. אוקיי, מישהו רוצה להעיר או לשאול, אז זה הזמן. ממש שאלה לגבי הפרדוקס
[Speaker C] בתשובה. במודל נניח כמו שהרב מציע ב'אנוש כחציר' נגיד שאני גוזר את הערכים שלי מתוך התבוננות באידיאת הטוב למשל, זה לא פותר את הפרדוקס של תשובה? כי אני, יש תהליך שלוקח זמן שבו אני גוזר ערכים חדשים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל ומה היה קודם כשעשיתי את החטא?
[Speaker C] היה לי רק ערך בסיסי של התבוננות באידיאת הטוב. עשיתי את זה שוב פעם והגעתי למסקנות אחרות.
[הרב מיכאל אברהם] על סמך מה פעם? או, אז קודם היו לי מסקנות איקס, התבוננתי שוב ונהיה לי מסקנות וואי. נו, אז זה לא חזרה בתשובה, זה שינוי עמדות. הרי אבחנתי שם בין חזרה, בין מה שנקרא היום חוזר בתשובה לבין מה שנקרא בספרות התורנית חוזר בתשובה. מה שנקרא היום חוזר בתשובה זה מישהו שמשנה תפיסה. הוא היה חילוני ונהיה דתי. בספרות ההלכה והמחשבה כמו בספרות התורנית, חוזר בתשובה זה מישהו שלא משנה שום תפיסה. הוא ידע מה נכון ולא נכון גם כשהוא חטא, זה היה החטא שלו. רק עכשיו הוא משנה את התנהגותו כך שהיא תתאים לערכים שהוא תמיד ידע שהם נכונים. זה החוזר בתשובה התורני. כי החוזר בתשובה של היום לא צריך באמת לעשות תשובה על מה שהוא עשה, מה שהוא עשה נבע מתפיסה אחרת, הוא היה אנוס, זה מה שהוא חשב אז, אז מה אתה רוצה?
[Speaker B] הוא היה בן אדם אחר.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. עוד מישהו? אוקיי, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה. אנחנו עוד ביום חמישי יש לנו עוד שיעור ואחרי זה כנראה כבר יוצאים לבין הזמנים, נדמה לי, אני עוד לא הסתכלתי שם על הלוח בדיוק. אוקיי, יישר כוח.