חשיבה למדנית – שיעור 11

[הרב מיכאל אברהם] דיברנו בפעם הקודמת על הבחנה בין צד שווה לבין הבניה מושגית. אמרתי שהם נראים על פניו שני מנגנוני היסק מאוד דומים, אבל בעצם מדובר במנגנונים שבמובנים רבים הם הפוכים. אני אעלה פה רק את הסרטוט כדי שנוכל לחזור על זה בלי להיכנס לכל הפרטים. כן, אז אתם רואים מצד ימין הסכמה של הצד השווה, זה בעצם שני מלמדים שיש לנו לכל אחד מהם יש תכונה שאין לשני. כן, לזה יש את איקס, לזה אין את איקס. לזה יש את וואי, לזה אין את וואי. ובשניהם יש את זד. זה שלוש תכונות שיש לכל אחד מהמלמדים או שיש או שאין. ללמד אין את איקס, אין את וואי, אבל יש את זד. עכשיו הצד השווה בעצם אומר לי, בוא ניקח את החיתוך של התכונות של שני המלמדים. מה זה החיתוך? אז איקס לא יכול להיכנס לחיתוך כי פה יש את איקס אבל פה אין. וואי גם לא נכנס לחיתוך, פה יש אותו אבל זה אין אותו. רק זד זה החיתוך. ואם לשני המלמדים יש את התכונה זד ויש להם, חלה עליהם דין מסוים, אז גם על הלמד שיש לו את התכונה זד יחול הדין הזה. זה בעצם הצד השווה. צד השווה בנוי על חיתוך של המאפיינים של שני המלמדים. אני רוצה לראות, לכן זה נקרא צד שווה. זאת אומרת מה משותף לשני המלמדים? אז אתם רואים איקס לא משותף להם, וואי גם לא משותף להם, זד זה הדבר היחיד שמשותף להם. לכן בעצם אני מחפש את הצד השווה לשני המלמדים והוא אומר את חיתוך התכונות שלהם. וההנחה שלי זה שחיתוך התכונות הזה הוא זה שקובע את הדין שבו מדובר. זאת אומרת אם למלמד העליון, איי נגיד נקרא לו, ולמלמד התחתון בי, יש דין מסוים, אני מניח שאם הוא קיים בשניהם זה כנראה בגלל שהוא תלוי בתכונה זד. כיוון שלשניהם יש את התכונה זד, אז לכן הדין הזה קיים בשני המלמדים. אבל אם זה כך, אז גם בלמד, זה שפה, כיוון שיש לו את התכונה זד, אז כנראה שגם שם יחול הדין הזה כי הוא תוצאה של התכונה זד. כמובן ההנחה פה לכל אורך הדרך זה שכל דין שיש בהלכה הוא תולדה של איזה שהם מאפיינים. איזה שהם מאפיינים, ברגע שיש את המאפיינים האלה חל הדין הזה. יש מאפיינים אחרים, יחול דין אחר. כל דין תלוי באוסף מסוים של מאפיינים, במקרה הזה זה רק המאפיין זד. לעומת זאת הבניה מושגית בנויה הפוך. אין את, אתם רואים מה ההבדל בין רשימות המאפיינים? ההבדל הוא שזד לא מופיע בציור. לאף אחד מהם אין את המאפיין זד. כל השאר אותו דבר. נכון, לעליון אין את איקס ויש את וואי, לתחתון יש את איקס ואין את וואי, ולזה יש את איקס ואת וואי. ומה אני בעצם אומר? שכאשר שימו לב, פה יש איקס ויש וואי, פה אין איקס ואין וואי. זאת אומרת זה לא בדיוק אותו דבר בלי הזד, רק על המגרש נמצאים איקס וואי ולא זד. ומה שקורה פה זה כיוון שיש לי שני מלמדים שיש בהם את הדין המסוים הזה, אני יכול לעשות איחוד עכשיו, לא חיתוך, איחוד של המאפיינים שלהם. האיחוד של המאפיינים שלהם הוא בעצם איקס וואי, נכון? איקס ולא איקס האיחוד הוא איקס, וואי ולא וואי האיחוד הוא וואי. אז האיחוד של שני המאפיינים האלה בעצם נותן לי הקשר הלכתי שהמאפיינים שלהם איקס וואי. והטענה היא שאם בשני המלמדים קיים דין מסוים, אז גם במה שמהווה איחוד שלהם, או משהו שאני מחבר משניהם ביחד, גם יחול הדין הזה. שזה ממש הפוך ללימוד של הצד השווה. הלוגיקה גם היא בעצם בנויה על רעיון הפוך. אמרתי שלגבי הצד השווה יש בעצם שתי אפשרויות להסביר, הרי אנחנו צריכים בעצם להסביר את המלמדים ומתוך ההסבר לגבי המלמדים להסיק מסקנה על הלמד. נגיד אבות ותולדות בעצם, המלמדים זה האבות והלמד זה התולדה. אז מתוך שני המאפיינים של האבות אני יכול להסיק מסקנה על והמאפיינים של האבות. של התולדה אני יכול להסיק איזושהי מסקנה על התולדה. עכשיו בוא נראה, אני רוצה להסביר את המאפיינים של האבות. זה הצעד הראשון. תחשבו על מהלך מדעי מקביל, אז אני אומר, כיוון שהזכרתי את זה אני חושב, כיוון שאני רואה כמה דוגמאות של עצמים בעלי מסה שנופלים לכדור הארץ, נגיד זה עגול ואדום וזה תיבה שחורה. שניהם נופלים לכדור הארץ. מה המאפיינים שלהם? לזה יש מאפיין שהוא אדום, לזה לא. נכון? לזה יש מאפיין שהוא תיבה, לזה לא. אז אתם רואים שזה בדיוק ה-X וה-Y וה-X ולא Y ו-Y ולא X. נכון? עכשיו אני אומר אם שניהם נופלים לכדור הארץ, מה המאפיין ה-Z שמשותף לשניהם? שיש להם מסה. אז אני אומר כנראה שמה שגרם לנפילה שלהם לכדור הארץ זה היותם בעלי מסה, ולא חשוב מה הצורה שלהם, אם זה תיבה או לא תיבה, ולא חשוב גם מה הצבע שלהם, אם זה אדום או שחור. את ה-X וה-Y לא משחקים תפקיד, אני עושה אלימינציה. מה שמשחק תפקיד זה המאפיין המשותף, שלשניהם יש מסה. ואם זה ככה, אז גם הדבר הזה שיש לו מסה, גם הוא ייפול לכדור הארץ. למרות שאין לו את אף אחד מהמאפיינים הספציפיים שיש לאבות, למלמדים. נכון? אז זה הדוגמה מצד ימין, הצד השווה. מצד שמאל שלכם. כן. אז הצד השווה צריך להבין ברמה העקרונית כשאני מסתכל על שני המלמדים, יש לי שתי אפשרויות להבין למה יש בשניהם את הדין שאני מדבר עליו. תחשבו על זה כמו שני אבות נזיקין. אצל שניהם חייבים לשלם. עכשיו אני רוצה לדעת האם גם התולדה חייבים לשלם. לאבות הנזיקין יש כל מיני מאפיינים, תחילת עשייתו לנזק, דרכו לילך ולהזיק, כוח אחר מעורב בו. יש כל מיני מאפיינים של אבות הנזק. אוקיי? ואני רוצה לבנות מזה תיאוריה, איזה מאפיינים הם אלה שאחראים על חיוב התשלום. ולפי זה להסיק מסקנה לגבי תולדה. אוקיי? אז עכשיו אני אומר ככה, יש לי בעצם שני מאפיינים, לא X, Y ו-Z, X, לא Y ו-Z. בשניהם אני חייב לשלם. עכשיו אני שואל את עצמי, מה בעצם המאפיינים שמחוללים את חיוב התשלום, שאחראים על חיוב התשלום. יש לי שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה להגיד או X או Y. נכון? זאת תיאוריה שעומדת במבחן. כי אם אני אומר מספיק שיתקיים אחד מהם, או X או Y, ואתה תהיה חייב בתשלום. אז למה זה מסביר את כל העובדות? כי העליון חייב לשלם כי יש לו את Y, נכון? אין לו את X אבל יש לו את Y. התחתון חייב לשלם כי יש לו את X, אין לו את Y. ומספיק לי או X או Y בשביל שיהיה חייב לשלם. זאת תיאוריה אחת. לפי התיאוריה הזאת מה יצא בתולדה? נו, ויש לנו את התולדה פה. חייב לשלם או לא? אז זה לא X.

[Speaker B] לא X, לא Y ו-Z.

[הרב מיכאל אברהם] כן, יש שם איזה סלסול כזה. זה לא X, לא Y ו-Z. אז פטור, נכון? כי אם התיאוריה היא או X או Y, מי שאין לו לא את X ולא את Y, פטור מלשלם. זו תיאוריה אחת, והתוצאה היא שהוא פטור מלשלם. התיאוריה השנייה אומרת לא, זה בכלל תלוי רק ב-Z, בצד השווה. וכיוון שכך, אז אני אומר אם יש צד שווה, אם יש צד שווה, אז אני אומר זה תלוי ב-Z בלבד. לפי התיאוריה הזאת מה יהיה בתולדה? חייב, כי גם לתולדה יש Z. אם זה שיש לך Z מחייב אותך בתשלום, אז בתולדה שיש לה Z חייבים בתשלום, נכון? אז יש לי עכשיו שתי תיאוריות מתחרות. ובשאלה, השאלה מה יהיה דינה של התולדה תלויה בשאלה מה תהיה התיאוריה שאותה אני אאמץ עבור שני האבות. נכון? האם התיאוריה היא X או Y, או שהתיאוריה היא Z. עכשיו אנחנו יודעים, אם יש בתורה לימוד של הצד השווה, זאת אומרת שהתורה מניחה שהתיאוריה היא השנייה, Z. למה? כן. התער של אוקאם. כי זה יותר פשוט. יש תיאוריה של או X או Y, ויש תיאוריה של Z. למה להניח שזה או X או Y אם יש לי תיאוריה אלטרנטיבית פשוטה יותר? וכיוון שכך, אז אני תולה את זה ב-Z. אוקיי? עכשיו מה קורה מצד שמאל? מצד שמאל בהבניה מושגית אין לי את Z. נכון? אז התיאוריה היא לכאורה או X או Y. אין תיאוריה אחרת. אין אופציה אחרת כי אין להם את Z. אבל פה אנחנו מגלים משהו אחר. זה לא או X או Y, יכול להיות שזה גם X וגם Y. אני צריך. או לא צריך, סליחה, אני לא, מספיק או איקס או וואי, אבל ברור שמי שיש לו את איקס ואת וואי ביחד יהיה חייב גם בתשלום. אנחנו נראה בהמשך למה זה חשוב גם השלילה של איקס והשלילה של וואי במלמדים, באבות. נדמה לי שהזכרתי את זורה ורוח מסייעתו, נכון? דיברנו על זורה ורוח מסייעתו, אז אני אזכיר את זה כי זאת דוגמה שמראה לנו את ההבניה המושגית. הצד השווה זה דבר מוכר, אבל ההבניה המושגית זה מושג שלי, אז אני רוצה להבהיר את המשמעות. אז דיברנו שם בלי להיכנס לכל הפרטים עוד פעם, מישהו רוקק, כן, יורק ברשות הרבים, והרוח מעיפה את הרוק ארבע אמות. בסדר. עכשיו אנחנו יודעים יש שני אבות מלאכה בשבת שחייבים עליהם, לעניין השני אבות הרלוונטיים אלינו, אחד מהם זה זורק, מי שזורק משהו ארבע אמות ברשות הרבים אני חייב. השני זה זורה, זורק וזורה כתובים דומה ולכן זה יצר כל מיני בעיות אצל המפרשים, ראינו את זה פעם קודמת. אבל השני זה זורה. מה זה זורה? זורה זה מישהו שזורק את הגרגירים והמוץ לאוויר, הרוח באה מעיפה את המוץ, הגרגירים נופלים ויש לי את הגרגירים נטו. סיננתי את הגרגירים מתוך המוץ. זה מלאכת זורה. אוקיי. עכשיו אני רוצה להשתמש במלאכת זורה ובמלאכת זורק ביחד כדי ללמוד שגם רוקק חייב ד' אמות, חייב אם עושה בשבת חייב. איך אני עושה את זה? אני אומר ככה, בעצם אני רוצה ללמוד מזורק. אם זורק חייב אז גם רוקק חייב. אני מדבר רוקק כשהרוח לוקחת את הרוק, לא שהיריקה עצמה מכוחו מעיפה את זה ארבע אמות, אחרת זה סתם זורק. רוקק זה כאשר אתה מוציא את הרוק והרוח לוקחת את זה ארבע אמות. למה איך אנחנו לומדים את זה? אני אומר לכאורה זה כמו זורק. מה הפרכא? מה יש בזורק שאין ברוקק? נכון, המעורבות של הרוח. כאשר אני זורק, הכל נעשה מכוחי, אני זרקתי לכן אני חייב, אני האחראי למה שקרה פה, אני עשיתי הכל. ברוקק הרוח מעורבת, אני כשלעצמי זה לא היה רק ממני, רק מכוחי, הרוח לקחה את זה ארבע אמות. אז יש מעורבות של הרוח, לכן מי אמר שאני יכול ללמוד מרוקק? שימו לב, אז אם נניח שהמלמד העליון פה זה רוקק, אז רוקק יש לו מעורבות של הרוח זה וואי, סליחה, זורק אין מעורבות של הרוח, כן, זה וואי אין מעורבות של הרוח, פה, רגע, לא. אין מעורבות של הרוח זה איקס ופה יש מעורבות של הרוח לכן זה איקס. אוקיי, מה קורה פה? זה זורה. מה קורה בזורה? אני רוצה ללמוד את זה מזורה. איך אפשר ללמוד את זה מזורה? זה לא דומה בכלל. זורה זה מלאכה של הפרדה של הגרגירים מהמוץ. הרוקק אתה לא מפריד שום דבר, ראינו שהאחרונים שואלים את זה, נכון? הרי ברוקק על הירושלמי, הרי ברוקק אתה לא מפריד שום דבר משום דבר אי אפשר ללמוד את זה מזורה. זאת אומרת שבזורה, נכון, יש לך עזרה של רוח אבל אתה לא מפריד שום דבר, נכון? מה אני עושה עכשיו? אני אומר ככה, בוא ניקח עכשיו מישהו שרוקק. מה קורה אצל הרוקק? מצד אחד הוא לא מפריד שום דבר, נכון? אבל גם זורק ד' אמות ברשות הרבים לא מפריד שום דבר. זאת אומרת לא חייבים להפריד שני דברים כדי להתחייב בשבת, נכון? הנה הזורק לא מפריד שום דבר, רק מעביר את זה. נכון, אבל זורק לא מעורבת בו רוח, ברוקק מעורבת הרוח, אז זורה יוכיח, כי בזורה למרות שיש מעורבות של הרוח אתה חייב. אז מה אני אומר? אני לוקח את המאפיין של זורה שיש בו מעורבות של רוח, אני לוקח את המאפיין של זורק שהוא מלאכה שאין בה שום הפרדה אלא רק העברה ד' אמות ברשות הרבים, מחבר, מתיך את שניהם ביחד, ואני יוצר מלאכה שהיא העברה ד' אמות ברשות הרבים באמצעות הרוח. זו התולדה, איקס וואי. זה מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אין בה שום הפרדה, אבל הוא נעשה בעזרת הרוח. אז זה לא דומה לא לזורק ולא לזורה, אבל אם אני מחבר את זורק ואת זורה ביחד אני יכול ללמוד מהם את רוקק. שימו לב אבל פה הלימוד הוא לא מהצד השווה, מה הצד השווה בין זורק וזורה? אין שום דבר משותף ביניהם. שימו לב, יכולתי לנסח את זה כמו הצד השווה. אני אגיד בוא נלמד את רוקק מזורק, מה לזורק שכן לא מעורבת בו הרוח, אז זורה יוכיח. יוכיח. אני אומר מה לזורה שכן הוא מלאכת הפרדה? אומר זורק יוכיח, שהוא לא מלאכת הפרדה וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה להם שהם חייבים ולכן גם רוקק חייב. נכון? יכולתי לנסח פה ממש כמו הצד השווה. חוץ מדבר אחד. שאין פה צד שווה. אין פה צד שווה. זאת אומרת כל הפתיח יכול להתנסח באותה צורה. זה יש בו מעורבות של רוח והוא אין. זה יש בו הפרדה ובהוא אין. ועכשיו מה? ולכן הצד השווה? לא. אין פה צד שווה. אבל אם אני מחבר את זה שיש פה מעורבות רוח עם העברת ד' אמות ברשות הרבים ויוצר מזה מלאכה חדשה מהסינתזה של שני הדברים, לא מהפרדה, פה אני עושה פעולה סינתטית לא פעולה אנליטית. כן? החיתוך בצד השווה זה פעולה אנליטית. אני מנתח מה קורה בשני המאפיינים, אני מבין ש-זד זה הגורם המשותף היחיד, זה אלימינציה, ואז אני אומר טוב, אז כנראה ש-זד אחראי על החיוב. פה אני עושה סינתזה, לא אנליזה. אני אומר אני רואה שמעורבות רוח לא מפריע, אני רואה שזה שהוא לא עושה הפרדה גם לא מפריע, טוב, אז פעולה של העברת ד' אמות שלא עושה הפרדה ונעשית בעזרת הרוח, גם זה יהיה חייב. זה המאפיינים איקס וואי. אני מחבר אותם יחד, אין פה שום צד שווה. אני לוקח חלק מהמלמד האחד, מהאב האחד, חלק מהאב השני, מחבר אותם ביחד ויוצר אב שלישי, או תולדה בעצם, מלאכה שלישית. יוצר תולדה. לוקח חצי מזה, חצי מזה, מחבר אותם ביחד, יוצר מזה תולדה. אתם מבינים שזה ממש לא הצד השווה. אין פה שום צד שווה. למרות שהדמיון הוא דמיון בניסוח, אנחנו נראה את זה גם היום. הדמיון בניסוח הוא מושלם. הניסוח אתה יכול להגיד כמעט את הכל חוץ מאשר המשפט מה לצד השווה שבהם שהם כך וכך. את זה אתה לא יכול להגיד באבני מילואים. אוקיי, אז זה בעצם הרעיון. עכשיו בואו נראה את הגמרא. אוקיי, אז בואו נראה. המשנה בבבא קמא. ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. מה זה מבעה? זה מחלוקת שם, לא משנה כרגע. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי אש שאין בה רוח חיים, ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השווה שבהן, מובא פה צד שווה, שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אז יש פה ארבעה אבות שמובאים כאן. רש"י מסביר אבות זה מה שכתוב בתורה, תולדות זה מה שלא כתוב בתורה אלא לומדים את זה ממה שכתוב בתורה. האבות זה מה שכתוב בתורה. עכשיו האבות האלה, לכל אחד יש מאפיינים אחרים. בסדר? נגיד קרן כוונתה להזיק, בור תחילת עשייתו לנזק, אש כוח אחר מעורב בה, שן ורגל דרכו לילך ולהזיק, שן יש הנאה להיזקו. כל אחד מהם יש מאפיינים שונים ולכן הם ארבעה אבות נזיקין ויש גם דינים שונים לכל אחד. יש פטורים שונים. שן ורגל פטור ברשות הרבים, קרן פטור על שלוש הפעמים הראשונות מחצי, חייב רק חצי נזק, בור פטור על אדם ועל כלים, אש פטור על טמון. זאת אומרת כל אחד מהאבות יש לו פטורים מיוחדים משלו. בסוף המשנה מביאה הצד השווה שהם דרכם להזיק ושמירתן עליך וכולי. אז עושים פה הצד השווה מארבעה אבות נזיקין. שואלת הגמרא בבבא קמא בדף ב' הצד השווה שבהן לאיתויי מאי? מה בא ללמד אותי המשפט המסיים של המשנה? הצד השווה. מה סאבטקסט של הקושיה הזאת? בעצם יכולנו להסתדר בלי זה. נכון? יש לך ארבעה אבות נזיקין, הכל בסדר. מה אתה מוסיף לי מזה שאתה אומר הצד השווה? עכשיו זה אני זה רק הערה בסוגריים, היא לא כל כך קשורה אלינו אבל זה פשוט הערה חביבה עליי מדי לדלג עליה. הקושיה הזאת היא קושיה נורא מוזרה. הצד השווה נותן לי את הכלל, נכון? פה יש לי כמה דוגמאות, ארבע דוגמאות, והכלל. עכשיו אתה מביא לי את הכלל ואתה מביא לי דוגמאות. מה אתם הייתם מייתרים? מה הייתם מציעים למשנה להשאיר ואת מה להשמיט? להשמיט את הדוגמאות ולהשאיר את הכלל, נכון? להשאיר את הדוגמאות ולהשמיט את הכלל? אז אולי תפספס? הכלל זה הכי הכי טוב שיש, נכון? אבל הגמרא. הגמרא לא, הגמרא אומרת הצד השווה לאתויי מה, יש לי את הדוגמאות, למה אני צריך את הכלל? אז זה סתם לקח מעניין, הגמרא מזלזלת בכללים. הגמרא לא, לא אוהבת כללים, הגמרא לא רואה ערך בכללים, בגדול, אמנם אמירה קיצונית, אבל בגדול זאת האוריינטציה הבסיסית, ולכן באמת ברוב המקרים גם במשנה וגם בגמרא אנחנו דנים בדוגמאות, לא בכללים. את הכללים אנחנו מוציאים. מתוך הדוגמה הזאת אני מבין שיש איזשהו כלל הלכתי כזה וכזה, אבל הגמרא מדברת על דוגמאות. יש למשל בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר, אז הגמרא מדברת על דר בחצר חבירו שלא מדעתו האם צריך להעלות לו שכר. מי שנכנס לחצר של חבירו בלי רשות, האם צריך לשלם לו על זה? כן, השאלה על מקרה מסוים. הגמרא קצת אחרי זה, וזה אגב יחסית נדיר, אבל הגמרא קצת אחרי זה אומרת, מתרגמת את זה בעצם לשפה למדנית כללית, מוציאה את החוק הכללי מתוך הדוגמה הפרטית הזאת, שאומרת שזה נהנה וזה לא חסר, השאלה אם חייב או פטור. זה בעצם השאלה. עכשיו אתם מבינים שהניסוח הזה של השאלה הוא ניסוח כללי, לא מדבר לא על חצר ולא על מישהו שנכנס ולא על כלום, אלא אם יש מצב שבו אחד נהנה והשני לא חסר, השאלה אם הנהנה צריך לשלם לבעלים למרות שהבעלים לא היה חסר. זאת כבר שאלה ממש כללית. פה אנחנו מחפשים את הכלל. אבל הנושא שהגמרא דנה בו הוא מקרה. מי שנכנס לחצר חבירו שלא מדעתו, אם צריך לשלם או לא. אחרי זה בדיון הגמרא פתאום אומרת רגע זה יהיה תלוי כנראה באיזשהו חוק כללי, ואז קושרים את זה גם לדוגמאות אחרות וכולי. אז זה דבר די טיפוסי במובן הזה שהדיון בגמרא הוא על מקרה. פחות טיפוסי שהגמרא עצמה כבר מנסה לייצר את הכלל. בדרך כלל זה יוצא במפרשים, הכלל. יש מעט סוגיות שעוסקות בכללים, עוסקות במקרים.

[Speaker C] אוקיי, זה מעניין שהגמרא לא רוצה לקבוע כללים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני חושב שהגמרא לא אוהבת את התפיסה, מה שנקרא אצל משפטנים, הפוזיטיביסטית. היא קזואיסטית הגמרא, היא עוסקת בקייסים, במקרים. וזה יש לזה סיבות מצוינות לדעתי. כן, כמו הקומון לו הבריטי. הקומון לו הבריטי הוא מבוסס על תקדימים, ואצל הבונדסלו הגרמני הוא יותר פוזיטיביסטי. שניהם כבר לא לגמרי, הם כבר התערבבו קצת, אבל בגדול זה שני קטבים. אוקיי, ההלכה נמצאת בצד הבריטי. ואת ההלכה היא מאוד מאוד קזואיסטית. היא עובדת עם מקרים ותעשה אנלוגיה ממקרה למקרה, עזוב אותך מכללים. כי הכללים זה משהו קשיח מדי. בחיים שום דבר לא מתנהג לפי הכללים. מה?

[Speaker C] שמעתי את זה בהקשר אחר.

[הרב מיכאל אברהם] אולי טווח ארוך, אולי חשיבה יותר גמישה הייתי אומר. ואני לא רוצה לכבול אותך לכללים, כי שום מקרה לא ממש נכנס בצורה פשוטה לתוך הכללים. לכן הכללים דווקא יכולים לבלבל. אם תיתן לי כמה, אגב, תחשבו על תוכנה של היום. תוכנה קלאסית זה תוכנה שבנויה על כללים. אתה אומר למחשב אם זה ככה תעשה ככה, אם זה ככה תעשה ככה, והוא כמובן צריך לעקוב אחרי ההוראות שלך. אבל רשת נוירונים, בינה מלאכותית בדרך כלל בנויה על רשת נוירונים, רשת נוירונים מתאמנת על מקרים, אין שם כללים. תן לי את המקרה הזה ואת המקרה הזה ואת המקרה הזה, בסוף אני מתארגן אני מבין פחות או יותר מה צריך לעשות ואני משיג מסקנות לגבי המקרה הבא. ובשום מקום לא תצליחו להוציא אבל מה היה הכלל שלפיו התוכנה עבדה. אין כלל.

[Speaker B] והיא מגיעה יותר רחוק.

[הרב מיכאל אברהם] והיא מגיעה יותר רחוק. וזה בדיוק דוגמה נהדרת למגבלות של חשיבה פוזיטיביסטית וליתרונות של חשיבה קזואיסטית. כי בחיים אתה לא יכול להכניס את כל המקרים לאיזשהו סד פורמלי פוזיטיביסטי של כללים, שעם מתמטיקה, עם דדוקציה אתה יכול להסיק מסקנות. כי הייקהס מאוד מאמינים במדע המשפט. הם מרובעים כאלה. אז הם מדברים הרבה על מדע המשפט. מה זה מדע המשפט? הם תופסים את זה כמו מערכת לוגית. יש סט של כללים שאותם קבע המחוקק, כל מקרה שמגיע לפניי הוא פשוט מקרה פרטי של הכללים. אני פשוט צריך לקחת את הכללים וליישם אותם על המקרה. באופן עקרוני לשופט אין מה לעשות, זה מכונה דדוקטיבית. תן לי את הכללים, אני אחיל אותם על המקרה המסוים הזה וזאת תהיה התוצאה. אם כל בני האדם הם בני תמותה, בא לפניי סוקרטס והוא בן אדם, אז הוא כנראה בן תמותה. זה התפקיד שלי. זה בעצם תפקיד ריק, זה לא, גם מחשב יכול לעשות את זה. כי זה מדע המשפט, כי הם תופסים את זה כאיזשהו סוג של מתמטיקה או לוגיקה. עכשיו זה לא עובד. זה לא עובד בגלל שאין מקרה שנכנס באופן פשוט לתוך הכלל. אין, זה תמיד יש. ברור.

[Speaker C] מה שהגמרא, אתה

[הרב מיכאל אברהם] אומר שבעצם מה שהגמרא, מה היא עושה? היא מתעסקת עם הגמרא ורוצה לומר, ובמישור של משפט זה… כן, לא רק מהגמרא אבל אנחנו חושבים באמצעות כללים. ברור, זה מחלת הדור. איזשהו סוג של כיוון, אבל בסוף בסוף תפעיל את השכל הישר שלך. תחשבו על מישהו שצריך לדבר שפה, דיברתי על זה אני לא זוכר למי, מישהו שצריך לדבר שפה ולומד אותה לפי כללים. אולפן, לומדים לפי כללים, איך מדברים ואיך לא מדברים, יש כל מיני כללים. כשהוא יוצא החוצה הוא לא יודע לדבר. אם הוא יתקן אנשים ברחוב ויראה אותם איך שהם מדברים שזה לא מתאים לכללים שהוא למד, הוא יתקן אותם, בדרך כלל הוא יהיה הטועה, לא הם. כי השימוש בשפה הוא משהו מורכב, אתה צריך איזה אוזן להבין את הריתמוס של השפה, את ההיגיון הפנימי של השפה, ולא יישום טכני של כללים. היישום הטכני של הכללים מפספס. השימוש בשפה יחרוג הרבה פעמים מהכללים וזה השימוש הנכון, זה לא טעות. זה השימוש הנכון. בכללים האלה צריך להיות, יש יוצאים מן הכלל פשוט, וצריך להיזהר להשתעבד לכללים. נזכר שלימדתי בירוחם, במחזור הראשון של הישיבה, אז אחד החבר'ה התחתן, הראשון שהתחתן מהמחזור הזה. הלכנו לחתונה, ישבתי שם עם אחד הר"מים, והראיתי לו איך שכל אחד מהחבר'ה רוקד כמו שהוא לומד. תסתכל על זה, אתה רואה איך הוא רוקד? כמו שהוא לומד, בדיוק אותו דבר. מה זאת אומרת? יש כאלה שרוקדים טכנית, זאת אומרת צעד תימני או כל מיני דברים כאלה. איך אתה עושה את זה? אתם רואים זה לא טבעי אצלו. אז הוא מחשב, זאת אומרת עכשיו רגל ימין, עכשיו רגל שמאל, הוא טיפוס פוזיטיביסטי. וככה הוא למד, זה היה אחד לאחד. ולעומת זאת היו כאלה שרקדו היה ברור שזה נוזל להם מהרגליים. הם לא חושבים על מה שהם עושים, זה פשוט הם נוסעים עם המנגינה, עם המוזיקה, שזה בדיוק חשיבה כזואיסטית. אתה עושה אנלוגיות כאלה, מה שאתה מרגיש שנכון זה מה שנכון, אתה לא עושה את החישוב המתמטי כדי לראות אם זה מתאים לכללים או לא מתאים לכללים. אוקיי? אז זה. מה? אני? שאלה טובה, לא יודע, צריך מישהו להסתכל מהצד. זה לא יהיה חוויה נעימה אני חושב, בכל מקרה.

[Speaker B] טוב, אז אמרתי לו גרמנית וצרפתית?

[הרב מיכאל אברהם] כן, יש הבדל גדול.

[Speaker B] צרפתית היא מאוד קרטזית וגרמנית היא ממש מבולבל.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק אותו דבר. זה בדיוק המשפט הבריטי, בדיוק אותו דבר. כן. אצל הצרפתים יש קודקס נפוליאון, זה מסודר, זה כמו אצל הייקים. לא, אבל גם במשפט. קודקס זה בעצם משהו שבא לעשות את החלום של הגרמנים, בעצם איזשהו מבנה מסודר כזה שאתה יכול לגזור ממנו דברים. ברור, כן, זו תרבות שבאה לידי ביטוי בהרבה מקומות.

[Speaker B] גם במידה, סנטימטרים מול אינצ'ים, פאונדס ובחפצים.

[הרב מיכאל אברהם] כן. גם אצלנו, מה זה אצלנו? אמה, רגל, נכון הכל זה טפח, טפח. הכל, אין בזה שום דבר. אז היום יש ויכוחים אם אמה זה חמישים ושבעה סנטימטר או חמישים ושניים סנטימטר, ומה היה פעם? פעם מישהו היה שם את היד ואמר מפה עד פה זו אמה, אני לא יודע מה זה סנטימטר בכלל. הוא מגדיר את הסנטימטר לפי האמה, לא את האמה לפי הסנטימטר. בסדר? זה פשוט, עכשיו עוד פעם, זו לא ביקורת. אנחנו בנויים כך. אני לא חושב שיש לנו היום אופציה לחזור חזרה אחורה. אבל צריך להבין שזה ככה וצריך להיות מודעים למגבלות של העניין. זאת אומרת, צריך להשתמש בכללים ובחשיבה אנליטית, הכל נכון, אבל תמיד בסוף תפעילו גם את השכל הישר כדי לראות אם זה מייקס סנס מה שיצא לכם. אוקיי? אם זה הגיוני. בסדר? טוב, בכל מקרה, אז זה רק הערה בסוגריים. אז הגמרא שואלת כן, הצד השווה שבהן לאתויי מאי. למה צריך את הצד השווה? אמר אביי: לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. כן, יש חפצים שהוא הניח בראש הגג, באה רוח מצויה הפילה אותם והם הזיקו. מה זאת אומרת? הצד השווה מארבעת האבות במשנה בא ללמד שגם במקרה כזה אתה חייב. מה פשר העניין? הגמרא מסבירה: היכי דמי? אי בהדי דקאזלי קמזקי, הם הזיקו תוך כדי הנפילה שלהם, הרוח הפילה אותם ואז הם הזיקו תוך כדי הנפילה, אז אומרת הגמרא: היינו אש. אז זה בעצם מזיק של אש. מה ישנא אש דכוח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך. אז זה בעצם אש. אז מה אם זה אש? אז לא היינו צריכים את הצד השווה, אז ארבעה אבות הנזיקין היית יכול להשאיר אותם לבד, ברור שמכל אחד מהאבות אני גם לומד תולדה. תולדות שדומות לו. כשאתה אומר לי צד שווה, אתה בעצם אומר לי יש תולדות שאותן אני לא אצליח ללמוד מאחד מהאבות באנלוגיה פשוטה, ולכן אתה צריך להגיע לכלל של הצד השווה. אז הנה אני מראה לך זה לא דוגמה, כי את זה אני יכול ללמוד מאש באופן פשוט. אמרת גמרא אז זה אם תוך כדי שהם עפים הם הזיקו. ואלא בתר דנייחי? אלא מה תגיד שאחרי שהם נחו הם הזיקו? זאת אומרת הם נחתו על הקרקע ואז מישהו נתקל בהם. אז אומרת הגמרא אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. אם הוא הפקיר אותם אחרי שהם נפלו אז זה ממש בור בין לרב בין לשמואל. מה ישנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתן עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך. אלא דלא אפקרינהו אז אומרת הגמרא אם זה לא אז מה מדובר שלא הפקירו אותו? אז לשמואל דאמר כולם מבור למדנו היינו בור. שמואל לא דורש שהבור יהיה מופקר. אז אם זה לא מופקר אז זה עדיין בור לפחות לשמואל, אולי לרב זה מסתדר לפחות לשמואל זה עדיין בור. אז עונה הגמרא לעולם דאפקרינהו. לא, מדובר שהפקיר אותם ולא דמו לבור. מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, הני לה כוח אחר מעורב בהן הרוח. בדיוק כמו הזורה שלנו נכון? ובבור אין כוח אחר מעורב בו בור הוא שם. תאמר באלו שכוח אחר מעורב בהם. אומרת הגמרא אש תוכיח. למה אש תוכיח? כי באש גם כוח אחר מעורב נכון הרוח וזה לא פוטר, ממש כמו המקרה של זורה וזורק אוקיי? אש תוכיח. מה לאש שכן דרכה לילך ולהזיק? האש הרי הולכת זה מזיק מאוד חמור צריך לשמור עליו כי הוא מהר מאוד בורח כביכול ויכול להזיק אתה צריך לשים לב. פה זה דברים סטטיים אולי לא צריך לשמור עליהם כל כך טוב. אז אומרים בור תוכיח וחזר הדין. בסדר? זה מה שאומרת הגמרא. עכשיו זה אומר ככה, יש לנו בעצם שני מלמדים בור ואש נכון? ומבור ואש אני לומד על אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג הזיקו אחרי שנחו והפקיר אותם. ואז מה? אי אפשר ללמוד את זה מבור בגלל שכוח אחר מעורב בו, יכול להיות שבור חייב כי לא כוח אחר מעורב בו אבל בזה יש גם תרומה של הרוח. רק כן, אבל אש תוכיח שכוח אחר מעורב בו ועדיין אתה חייב. רק כן אבל מה לאש שכן דרכה לילך ולהזיק? הם לא דרכם לילך ולהזיק. אז בור יוכיח וחזר הדין. אז אני לוקח את בור ואת אש ביחד ומשניהם ביחד לומד את החבר'ה האלה. מה? למה צד שווה? לזה למקרה הזה. איך אני

[Speaker C] יכול להגיד את זה צד שווה?

[הרב מיכאל אברהם] מבור ואש. מה שלומדים מבור ואש זה לכן צריך את הצד השווה. הצד השווה של בור ואש בעצם מלמד אותי את התולדה הזאת. ודבר שהייתי לומד רק מאב אחד אז הוא לא מסביר לי את הצד השווה. כשאתה אומר צד שווה אתה בעצם מדבר על לימוד משני האבות ביחד אוקיי. עכשיו אני כבר כאן מציב את השאלה זה צד שווה או הבניה מושגית? הגמרא כאן אומרת שזה צד שווה. המינוח הוא צד שווה אבל תחשבו רגע על הדוגמאות על האבות והתולדה. מה משותף בין אש לבור? באש יש רוח אחר כוח אחר מעורב ובבור לא. בור תחילת עשייתו לנזק ואש לא. אש דרכה לילך ולהזיק בור לא. מה כן משותף לא מה לא משותף? אין להם שום תכונה שמשותפת. שדרכן להזיק ושמירתן עליך. או מה שהמשנה אומרת שהצד השווה שלהם שממונך ושמירתן עליך. ושניהם דרכן להזיק ושמירתן עליך, ממונך הרי"ף מוסיף. אוקיי אז יש להם איזה שהוא צד שווה מין ז' כזה בסדר. אבל למעשה האש המאפיינים המיוחדים של אש ושל בור הרי מאפיינים רלוונטיים. כי עובדה שיש פטורים מיוחדים לאש ולבור. זאת אומרת זה לא שהראינו שמה שרלוונטי זה ממונך ושמירתו עליך וכל השאלה אם תחילת עשייתו לנזק דרכו לילך ולהזיק כוח אחר מעורב או זה לא רלוונטי. לא נכון זה מאוד רלוונטי. כי עובדה שיוצאים מזה כל מיני דינים בדיני נזיקין. אז עכשיו אני שואל את עצמי מה יהיה לגבי הדינים של התולדה או במילים אחרות האם התולדה הזאת יהיה לה את הדינים של בור או של אש או של שניהם או של אף אחד מהם. ארבע אפשרויות. בסדר? לומדים את זה משני אבות אבל שני האבות הם לא. זהים. לכל אחד יש דינים ייחודיים: אש פטורה על טמון, ובור פטור על כלים ועל אדם. נכון? ומה יקרה עם התולדה הזאת? יהיה פטור על כלים ועל אדם, יהיה פטור על טמון, יהיה חייב בשניהם, יהיה פטור משניהם. מה מה מה קורה שמה? זאת מחלוקת ראשונים. הרא"ש שם במקום אומר ככה: ויש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם, ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור, ומטמון כמו באש, דכיון דאתו במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם. זאת אומרת יש מן הגדולים מה הם אומרים בעצם? עושים חיתוך, נכון? זה הכי הגיוני. זה מה שאני הייתי אומר במבט ראשון. למה? כי אני בעצם אומר ככה, אם אתה תולדה לומד מבור ומאש, אז אם יש משהו שאש פטורה עליו, נגיד שאני מדבר על טמון, ואני רוצה לדעת האם אבנו סכינו ומשאו שהזיקו טמון האם חייבים או לא, הרי בשביל לחייב אותם אני צריך שני אבות, אש ובור, נכון? אבל על טמון אין לי את אש. הרי אש פטורה על טמון. אז בשביל לחייב על טמון בתולדה אין לי את שני האבות שילמדו אותי את זה. כי הרי באש יש פטור על טמון. ואם צריך את שני האבות כדי ללמד על החיוב, אז על טמון אני לא יכול ללמוד את החיוב. ואותו דבר על נזקי אדם וכלים בבור. כי בנזקי אדם וכלים של אבנו סכינו ומשאו, אם אני ארצה ללמוד על זה אני הרי צריך גם את אש וגם את בור, אבל את בור אין לי, כי בור על כלים ועל אדם פטור. אז אין לי שני אבות שיכולים ללמד אותי שבכלים יהיה חייב. יש לי רק את אש שילמד אותי את זה, אבל אש לבד לא מספיק, כי אש כוחו מעורב בה, סליחה אש דרכה לילך ולהזיק. אוקיי? אז לכן אני לא יכול לא יכול ללמוד את זה. אז כיוון שכך מסקנה מתבקשת, זה מה שהיש מן הגדולים אומרים, שבעצם התולדה תהיה פטורה בכל הפטורים של האבות, גם בפטורים של בור וגם בפטורים של אש. אתה בעצם צריך לקחת את החיתוך של שני האבות. וזאת אינדיקציה לזה שכנראה מדובר פה על הצד השווה. למה? כי אם אני מדבר על צד השווה אז תחשבו נחזור רגע לסרטוט למטה תראו. מה בוא ננסה לזהות את המאפיינים. אז זי זה ששמירתן עליך נכון? שדרכן להזיק ושמירתן עליך. זה הזי. הוא קיים בשניהם וקיים גם בתולדה. אוקיי? האיקס נגיד שזה האש. אז האיקס זה שדרכה לילך והוואי זה שדרכה לילך ולהזיק. זה החומרה באש, בסדר? ופה אין את הוואי. ואיקס זה בבור שתחילת עשייתו לנזק וגם פה אין את תחילת עשייתו לנזק. אוקיי? אז אני אומר טוב בוא נעשה חיתוך. החיתוך הוא שבעצם כנראה המאפיין המשותף הוא זה שקובע, זאת אומרת זי. הצד השווה שדרכן להזיק ושמירתן עליך, זאת אומרת הצד השווה זה זי. תעיף את איקס ואת וואי. הצד השווה הוא זי. וכיוון שכך זי הוא הקובע. ולכן על זי חייבים. מה יוצא אבל מכאן? בוא נחזור לפטורים. באש יש פטור על טמון. ממה יוצא הפטור על טמון? או מהוואי או מהלא איקס אני לא יודע, אפשר לדון. אבל זה אין בלמד. נכון? אז סליחה, הפטור על טמון הוא יוצא מהלא איקס, לא מהוואי. כי הוואי זה סיבה לחומרה לא סיבה לקולא. הלא איקס זה סיבה לקולא. איקס ווואי הם סיבות לחומרה תמיד בהגדרה, כי זה הפירכות. למה אני לא יכול ללמוד את התולדה מהאב כי יש לו את וואי, וואי זה חומרה, או מהתולדה השנייה כי יש לו את איקס, איקס זה חומרה. אוקיי? אז אני אומר מה הסיבה לקולות של שני המלמדים? הקולא של העליון הסיבה היא לא איקס, הקולא של התחתון הסיבה היא לא וואי. נכון? עכשיו בלמד יש לי את זי כמוהם, אבל יש לי את שתי הקולות: לא איקס ולא וואי. לכן ברור שיהיו את שתי הקולות של המלמדים גם בלמד. כך לומד היש מן הגדולים. זאת אומרת היש מן הגדולים מבין שמדובר כאן בהיסק של צד שווה. בסדר? אתם איתי? עכשיו נמשיך לקרוא את הרא"ש. פה אני פה. ויש שנסתפקו בדבר. זה שיטה שנייה. מה זה שנסתפקו? נסתפקו בין מה למה? צד אחד זה הצד של היש מן הגדולים. ומה הצד השני? הרי ספק יש לו תמיד שני צדדים. השאלה אתה מסתפק האם הגדולים צדקו. הוא לא מעלה צד שני. אז בואו נקרא הלאה: ולי נראה, זה שיטה אני עוד אחזור עוד רגע לספק. אבל ולי נראה, שיטה שלישית, דכל דין בור יש להם, יש להם רק את הפטורים של בור, לא של אש. כך סובר הראש עצמו, יש להם רק את הפטורים של בור. עוד רגע נראה למה.

[Speaker B] רגע, אז מה היה ההבדל בין בור לאש שנותן את הפטור?

[הרב מיכאל אברהם] שאין דרכו לילך ולהזיק.

[Speaker B] בור, אין דרכו לילך ולהזיק. ובאש?

[הרב מיכאל אברהם] אז לא צריך לשמור עליו כל כך כי אין דרכו לילך ולהזיק. זה לא רשלנות כל כך גדולה שהתורה תחייב. נכון, ולכן יש שם את הפטור. אז השאלה, אז אנחנו יודעים מה השיטה הראשונה, יש מן הגדולים של שני הפטורים. לפי הראש יש רק את הפטור של בור, לא של אש. והמסתפקים, בין מה למה הסתפקו? בין הראש לגדולים?

[Speaker C] או שאין להם שום פטור?

[הרב מיכאל אברהם] ברור שזה גם אפשרות, אבל מה ההיגיון? אני חושב שהם הסתפקו בזה. איך אני יודע? כי אם הם היו מסתפקים בין הראש לבין הגדולים, אז ההיגיון אומר שהיה צריך להביא את זה בסדר הפוך. תביא את הגדולים, תביא את שיטתך שלך, ואז תגיד שיש כאלה שהסתפקו בין הראשון לשני. כשאתה מביא את הראשון, אתה אומר יש כאלה שיסתפקו, ואז אתה מביא את עצמך. אתה לא אומר לי בין מה למה הם הסתפקו. אתה כנראה מניח שיש פה צד שני שהוא מובן מאליו. מה זה הצד השני שהוא מובן מאליו? שאין להם אף פטור, לא של אש ולא של בור. עכשיו, אין שיטה כזאת בראש, אבל יש צד כזה בספק. בסדר? אלה שהסתפקו בדבר הסתפקו בעצם בזה. אז לענייננו יש בעצם שלוש שיטות. שיטה אחת שיש להם את שני הפטורים, גם של אש וגם של בור. השיטה השנייה שאין להם אף פטור, והשיטה השלישית שיש להם את הפטור של בור. עכשיו, השיטה שאומרת שאין להם אף פטור, איך מגיעים לזה? אני חושב שזה עובד ככה. אתה מתחיל בצד שווה. הצד השווה מה הוא מוכיח? שאיקס ווואי אינם רלוונטיים, כי עובדה שאתה חייב גם אם יש לך את איקס וגם אם אין לך את איקס. זיד הוא הרלוונטי לחיוב. כיוון שכך, בתולדה אתה חייב. עכשיו, כדי ללמוד את הפטור, אתה צריך עכשיו ללמוד אותו מאחד האבות, ואתה לא יכול ללמוד מאף אחד מהאבות לחוד, יש לך תמיד יתרון וחיסרון מולו. אז אתה לא יכול ללמוד ממנו את הפטורים, אז אתה נשאר חייב בכל. למדת את החיוב, אתה לא יכול ללמוד ממנו את הפטורים, אז אתה נשאר חייב בכל, אין לך אף פטור. אתה יכול ללמוד ממנו

[Speaker B] אלמנט שיגיד שאם אין איקס,

[הרב מיכאל אברהם] אבל אולי זה בגלל שיש לו וואי? אולי רק בגלל שיש לו וואי ואין לו את איקס לכן יש את הפטור. אבל לי אין גם את איקס ואין גם את וואי.

[Speaker B] אבל הוואי זה צד חומרא. נו. אז אם זה צד חומרא זה לא יהיה סיבה לפטור. זאת אומרת זה לא ברור שהסיבה לפטור זה כי אין איקס.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בהכרח. זה יכול להיות קומבינציה אחרת. כשאתה רוצה ללמוד משם, אתה תמיד שואל אותו אולי כן אולי לא. ולימוד צריך להיות הכרחי. ואם זה לא הכרחי אתה לא יכול ללמוד. והרב מבריסק בעצם אומר, זה תמיד אחד משיעורי הפתיחה לבבא קמא, הרב מבריסק אומר שזה מחלוקת הרי"ף ורש"י כנראה, איך לומדים את ה… מה המשמעות של הצד השווה. האם המשמעות של הצד השווה היא שבעצם עזוב את כל האבות, זרוק אותם הצידה, בסופו של דבר אני יודע שכל מה שממונך ושמירתו עליך אתה חייב לשלם. עשית כבר את הצד השווה מכל האבות וזאת המסקנה. עכשיו אתה כבר לא צריך אותם כלל. עכשיו אתה כן, אבל בכל אחד מהאבות יש פטורים. אתה צריך ללמוד לכל דבר לחוד אם יש לו פטורים או צריך להיות דומה לגמרי לאחד מהאבות. אם הוא דומה לגמרי לאחד מהאבות אני אלמד לגביו את הפטור. אבל אם לא, אז לא. אבל לעניין החיוב האבות כבר לא משחקים תפקיד, כי יש לי כבר את הכלל, הוצאתי כבר את הכלל. אוקיי? זה המנגנון שתיארתי עכשיו. אבל יש אפשרות להגיד לא, מה פתאום? אין כלל. כל אחד מהאבות עומד לעצמו. אם יש משהו שאתה יכול ללמוד אותו משני האבות, אז אתה יכול לחייב גם עליו. אין לי עיקרון כזה שאומר שכל מה שממוני ושמירתו עליי והזיק אני חייב לשלם. לא, לא הגעתי לניסוח הזה. יש לי ארבעה אבות. אני יכול ללמוד מכל שניים מהם, או מכל חמישה מהם אם תרצו, ארבעה מהם אם תרצו, איזושהי תולדה. אבל אני לא עובר דרך איזשהו עיקרון כללי ושוכח כבר את האבות שמהם באתי. במצב כזה, אז אני לא יכול ללמוד בכלל את החיוב, זה הגדולים. אני לא יכול ללמוד בכלל את החיוב לגבי טמון, כי על כל חיוב וחיוב אני צריך ללמוד אותו מהאש ומהבור ביחד. אבל אין לי את אש על טמון, אז אני לא יכול ללמוד. ההבדל בין המסתפקים לבין הגדולים זה בשאלה האם האבות מלמדים אותי את. החיוב גם אחרי שעשיתי את הצד שווה. בשביל ללמוד את החיוב אתה צריך ללכת לאבות עוד פעם וללמוד כל פעם מחדש את החיוב, או שלא. עשיתי, ניתחתי את האבות, הגעתי למסקנה שיש צד שווה שממונך ושמירתן עליך, ועכשיו שכחתי מהאבות, זה כבר לא מעניין. עכשיו יש לי עיקרון, כל מה שממונו ושמירתו עליו, חייב לשלם אם הוא הזיק. אז עכשיו כבר לא צריך להיכנס לפרטים איך זה בנוי מזה, זה דומה לאבות זה ממונך שמירתו עליו, גמרנו. כבר לא צריך להיכנס לכל ה… כמו עם הזוכרים את הדוגמה הזאת? אחרי שעשיתי את המסקנה, הגעתי למסקנה שכל דבר בעל מסה יפול לכדור הארץ. אני כבר לא צריך לבדוק האם הוא שחור, האם הוא מלבני, האם הוא אדום. זה לא מעניין. סילקתי את המאפיינים האלה הם כבר לא רלוונטיים. עכשיו אני יודע שמה שרלוונטי זה רק היותם בעלי מסה. זה מה שקובע. אז פה במקרה שלנו, מה שרלוונטי זה שממונך ושמירתו עליך. זה הכל. עכשיו השאלה איך להבין את הראש? הראש שאומר שכל דין בור להם. נדמה לי שמה שהראש אומר זה שמדובר פה בהבניה מושגית ולא צד השווה. הוא אומר ככה, תראו, כאשר אבנו סכינו ומשאו הזיקו, איך מדובר בסוף? שהם נחו, נפלו מלמעלה ברוח מצויה, נחו, הפקרתי אותם, ועכשיו מישהו נתקל בהם ונפל. זה ממש בור. זה ממש בור. נכון? רק מה, למה אני לא יכול ללמוד את זה מבור? כי באלה כוח אחר מעורב בהם, הרוח הביאה אותם לשם, זה לא אני עשיתי את זה. עשיתי את זה בעזרת הרוח. אז אני לא יכול ללמוד את זה מבור. אז מה אומרים לי? כן, אבל באש אנחנו רואים שלמרות שהרוח מעורבת, אתה לא פטור. אז זה לא לימוד מהבור ומהאש. זה בעצם לימוד מבור. רק יש לי בעיה בבור כי פה יש עזרה של רוח, בבור אין. אז אולי עזרה של רוח יכולה לפרוך

[Speaker B] את העניין, אולי לא יהיה חייב? אש תוכיח שלא.

[הרב מיכאל אברהם] אחרי שהאש מוכיחה שאין לי בעיה עם זה שהרוח עוזרת, חזרתי חזרה שזה דומה לגמרי לבור. הרי אין פה שום דמיון לאש. מדובר פה שהם הזיקו אחרי שהם נחו והופקרו,

[Speaker B] לא הזיקו תוך כדי תנועה. כשמזיקים תוך כדי תנועה זה היזק של אש, ככה הגמרא אומרת.

[הרב מיכאל אברהם] אבל למסקנה הם הזיקו אחרי שהם נחו והפקרתי אותם. אז ההיזק הוא לא היזק של אש. רק יש פה כוח אחר מעורב בו כי מי שהביא אותם לשם זה הרוח, אז הייתי חושב שזה יפטור אותך, אש מלמדת שלא. אחרי שאני מבין שהמעורבות של הרוח לא פוטרת, אז זה לגמרי דומה לבור. זה סתם בור. אני רק מודאג מזה שיש פה מעורבות של רוח, אז האש פותרת לי את הבעיה. אין בעיה, זה שיש מעורבות של רוח לא צריך להטריד אותך. בוא נגיד שזורק הוא העיקר? בדיוק. זה בדיוק כמו זורה ורוקק. כי תחשבו כשאני רוקק, אף אחד בעולם לא יעלה בדעתו לחייב אותי משום זורק, משום זורה. זורה זה מלאכת הפרדה. כשאתה שואל מה עשיתי, ברור שעשיתי פעולה של זורק, לא של זורה. רק מה? רק שזרקתי אין מעורבות של רוח. ברוקק יש מעורבות של רוח. אז אני לומד מזורה שהמעורבות של רוח לא פוטרת. אבל אחרי שסילקתי את הפטור של מעורבות של רוח, נשארתי עם זה שזה סתם רוקק. זה פשוט רוקק. זה מה שאומר הראש גם כאן. זה ממש מקביל לזורה ולזורק. לגמרי מקביל. אמרת את ה… גדולי התורה? כן, השאלה האם יש לך ארבעה אבות. מהם הוצאת צד שווה שכל דבר שממונך ודרכו להזיק וכולי. עכשיו השאלה אחרי שהוצאת את הצד השווה, אתה יכול לזרוק את האבות לפח ולהגיד עכשיו יש לי קריטריון אחד, כל מה שהוא ממוני ודרכו להזיק, אז אם הוא הזיק אני חייב לשלם. אפשרות אחת. ואז אני צריך, אם בכל זאת אבל אם זה דומה לגמרי לאש אז הוא גם יהיה פטור על טמון. אז אני צריך לחזור אחרי זה לאבות אותם זרקתי ולראות, ברמת הפטורים. ברמת החיוב לא מעניין אותי כל האבות ולא מעניינת אותי שום תכונות. כל דבר שממונך ושמירתו עליך אתה חייב לשלם. אבל יש פטורים. באדם, בכלים, בטמון, כל אב והפטורים שלו. עכשיו בתולדה אתה רוצה לדעת איזה פטורים יש, תראה. אם יש איזשהו אב שהיא לגמרי דומה לו, אז אתה יכול ללמוד משם את הפטורים גם לתולדה. ואם היא לא דומה לגמרי לאב, אז יישאר רק החיוב בלי הפטורים, נכון? ואז הם טובים בכלל. זה שיטת המסתפקים, בסדר? לעומת זאת לפי ה'יש מן הגדולים', הטענה היא שאין כלל כזה שאומר שכל דבר שהוא ממונך אתה צריך לשלם. יש לך ארבעה אבות ומכל פעם אתה צריך לראות האם אתה יכול ללמוד משניהם את המזיק שלך. אם אתה יכול ללמוד את זה משניהם, אין בעיה. אבל טמון לא תצליח ללמוד כי באש טמון לא חייב. על כלים לא תצליח ללמוד כי בכלים הבור לא חייב. אז על טמון ועל כלים אין לך שני מלמדים, אז אין לך מאיפה לחייב על טמון וכלים. הפטורים לפי התפיסה הזאת הם לא פטורים שלומדים אותם מהאבות. להיפך, פשוט לא למדנו שיש חיוב, לא שצריך ללמוד שאני פטור, אלא אין לי לימוד עד שאני חייב. לכן אני פטור. זה תפיסה שונה לגבי המהות של הפטורים באבות נזיקין. האם הפטור זה דין נפרד, או שפשוט על הפטור לא התחדש החיוב? על הדבר הזה לא התחדש החיוב של התורה שחייבים לשלם. או שלא, פטור זה פטור מיוחד. אתה חייב לשלם על הכל, אבל יש חידוש נוסף שאם זה מתקיים כך וכך, אז אתה פטור. זה הוויכוח בין המסתפקים לבין הש"ך ודגולים. אבל שניהם מבינים שזה צד שווה. והרא"ש כנראה מבין שזה הבניה מושגית. אני בעצם לוקח את המושג של כוח אחר מעורב בו מאש, מחבר אותו לבור, שהוא בעצם מזיק בזה שנתקלים בו, ושני אלה ביחד בעצם מהווים לי את המזיק הבא. למרות שאין שום דבר משותף בין אש לבין בור, אם אני לא מדבר על ממונך ושמירתן עליך, כי אין לי את זה לפי התפיסה הזאת. אז אין שום דבר משותף. זה החוק הכללי, זה לא מאפיין ספציפי. במאפיינים הספציפיים אין שום דבר מיוחד, אז זה ממש לפי הרא"ש זה ממש התמונה הזאת, הבניה מושגית. היינו יכולים לומר מעין בור? משהו הפוך כאילו? שחייב רק על אש? משתתף אש ובור? לא הבנתי. היינו יכולים לומר מין דבור? או משהו הפוך כאילו? שחייב רק על אש? שמשתתף אש ובור? באמת זה לא דומה לאש. הרי הנזק שלו הוא כמו בור, יש פה משהו מונח על הקרקע, מישהו נתקל בו ונופל ונפגע. וזה ששניהם משתנים, זה לא לפי שניים משתנים, כי שניים משתנים זה משתנה אחד שיש לזה ומשתנה אחד שיש לזה. לא, ברור. וזה לא מתמצא במשתנים, זה בדיוק הנקודה. כמו שאמרתי בזורה וזורק, שזורה זה מלאכת הפרדה, וברוקק זה לא קיים. זה לא מאפיין. זה פשוט אומר אז זה לא מהמשפחה של זורה, אתה לא יכול ללמוד מזורה. כל מה שאתה יכול להוציא מזורה זה שהמעורבות של רוח לא פוטרת. זה הכל. אבל אתה לא באמת לומד את זה מזורה, אתה לומד את זה רק מזורה. הזורה רק בא לסלק איזה בעיה צדדית, יש פה מעורבות של רוח, אז זורה מראה לך זה לא צריך להטריד אותך. בסדר? אז אתה לוקח את המעורבות של הרוח, מחבר את זה עם האב של זורק, ואז אתה בעצם מקבל את רוקק. אותו דבר פה, אתה לוקח את המעורבות של רוח מאש, ואתה מחבר את זה לנזקי בור, אתה מקבל בור שנוצר על ידי רוח ולכן חייב. בסדר? עכשיו תראו דבר יפה, נחזור רגע לניסוח של הגמרא, קראתי אותה קודם. תראו איך הגמרא מתנסחת. לעולם דאפכינהו, ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר באלו שכן כוח אחר מעורב בהן, אש תוכיח. ממש כמו צד שווה, נכון? מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, בור תוכיח. וחזר הדין. מה זה וחזר הדין? רגע, נמשיך. לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהן שממונך ושמירתן עליך, אף כל שממונך ושמירתו עליך אתה חייב לשלם. שוב, לא כתוב כלום בחזר הדין. שאפשר להגיד, בסדר, המשנה קיצרה כאילו רצתה לא להביא את כל המשפט הארוך הזה, הרי אנחנו מכירים אותו כבר מסוגיות אחרות. זה לא הוכחה ניצחת, אבל זו אינדיקציה מעניינת. כי אם נגיד אם היו מביאים את המשפט הזה כאן, אז אי אפשר היה ללמוד את הרא"ש כמו שאמרתי. אם לא מביאים את המשפט, אפשר להגיד כך, אפשר להגיד כך. אם היו מביאים את המשפט שהצד השווה שבהן כך וכך, אי אפשר היה להגיד את מה שאמרתי ברא"ש. אבל עדיין המונח של המשנה מפריע, כי כתוב שם צד שווה. אני חושב שזה שיגרא דלישנא. שיגרא דלישנא הכוונה הצד השווה הכוונה שאתה לומד את זה משניהם. או שלחלופין זה גם מופיע בצד השני. כן, לא, היא אומרת ככה: כל דבר שממונך ושמירתו עליך אתה חייב לשלם. זה הצד השווה של כל האבות. כל דבר שממונך ושמירתו עליך. וזה אני קורא כפשוטו. ואני חושב בשביל מה צריך להביא את זה? אני יודע לבד. יש דוגמאות כבר, למה צריך את הכלל? אז הוא אומר שזה לאיתויי, לא שזה מה שכתוב שם. זה בא לאיתויי, מה שכתוב שם זה הכלל, שכל דבר שממונך ושמירתו עליך אתה חייב לשלם. המשנה למה הביאו את הכלל הרי הוא מיותר? יש לי את הדוגמאות. הביאו את זה כדי ללמוד שיש דברים שנלמדים כתולדה של שני אבות. וזה לא כתוב בסיפא, הסיפא רק מלמדת שזה קיים מתוך זה שהביאו אותה. בסדר? אז אולי. בכל מקרה אבל לפי הרא"ש די ברור שזה. הבניה המושגית. איך שהוא יקרא את המשנה שיקרא, אבל זה די ברור. והנה ההשלכה, ההבדל, פה יש כבר הבדל לדינא בין אם זה אבניה מושגית לבין צד שווה. לעניין אם יש דינים מיוחדים בשני האבות, אז יהיה הבדל. אם זה צד שווה, אז שני הדינים המיוחדים או שיחולו או שלא יחולו אם המסתפקים או לא. אבל לא יכול להיות שאחד כן והשני לא. אבל אם זה אבניה מושגית, אז ברור שכן. הדבר המהותי בעצם יעביר את הדינים שלו לתולדה, והדבר הצדדי שרק בא לסלק את המעורבות של הרוח, בא לסלק בעיה צדדית, אז הוא לא, הפטורים שלו לא רלוונטיים. בסדר? אז זה אני חושב דוגמה יפה, דוגמה יפה. תגיד, אם הפטורים מבוססים על הדבר הספציפי באש ובבור? עוד פעם. הפטורים מבוססים על הדבר הספציפי באש ובבור. הלימוד הספציפי שעשינו מאש שזה מוציא פטור של טמון וכדומה, זה הסיבה שבגללה יש את הפטור. הפטור הוא על אש. לא הבנתי מה אתה אומר הדבר הספציפי של אש? אמרנו באש שהסיבה שאש נדמתה לסכין שהם נחים, מה החומרא של אש ומה הקולא של אש? אין איזה מצב שדווקא נלמד דבר ספציפי מהדבר המשני ואז ממנו נסיק פטור שיהיה גם באבנו סכינו ומשאו. אתה לא יכול להגיד שהאבנו סכינו ומשאו שנפלו והזיקו אחרי שהם נחו חייבים משום אש. זה לא אש. אש היא זזה ושורפת. זה פשוט מהותית זה לא אש. זה לא מאפיין כזה או אחר. זה פשוט לא זה. והפטור שאנחנו מעניקים לאש אולי בגלל תכונה של הדבר הזה שהוא אש. בגלל שהכוח אחר מעורב בו. ואז אתה תגיד שגם באבנו סכינו ומשאו כיוון שהכוח אחר מעורב בהם כן. אבל באש הכוח אחר מעורב בו הוא בשלב ההיזק. באבנו סכינו ומשאו הכוח אחר מעורב בו הוא בשלב היווצרות המזיק. הרי ההיזק עצמו נוצר אחרי שהם כבר על הקרקע ומישהו נתקל בהם. איך הם הגיעו לקרקע? הם הגיעו לקרקע על ידי הרוח. אז יש פה צד לפטור אבל זה לא דומה באמת לאש. ההיזק לא נעשה בעזרת הרוח. אם נגיד זה היה מגיע לראש של מישהו אז זה כמו אש? מה אתה אומר? אם תוך כדי, אם באדי דקאזלי קמזקי היינו אש, אז זה ממש אש. לכן הגמרא אומרת לא, צריך להגיד שאחרי שהם נחו הם הזיקו. בסדר? תראו את הים של שלמה שם. לכן נראה לי בוודאי דלא אפקרינהו לשמואל אף על פי שסבר מבור למדנו מכל מקום כשאתה מוכרח למה צד יהבינן להו הקל כשאר מה צד מכוח דיו לבא מן הדין. זאת אומרת אם מדובר בדלא אפקרינהו אז לומדים את זה מבור. ומה יהיו הפטורים? שני הפטורים. גם של בור וגם של אש. למה? לא, סליחה, אם מדובר בדלא אפקרינהו זאת אומרת הונח ולא הפקיר אותו. אז בור, אז לפי שמואל מדובר בבור. כן, לפי שמואל מדובר בבור. והכוח אחר מעורב בו זה אנחנו שוללים מאש. ואז הוא אומר כשאתה מוכרח למה צד יהבינן להו הקל כשאר מה צד מכוח דיו לבא מן הדין. מה זאת אומרת? בפשטות נראה כמו הגדולים. אתה נותן להם את הכי קל שאפשר משני המלמדים שלך כי דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אתה לא יכול ללמוד בלמד יותר ממה שיש במלמדים. בסדר? רק בדאפקרינהו מאחר שדומה לגמרי לבור שסתם בור הפקר הוא ותקלה לאחרים גם אלו נקראים בור. אך כשבאת לחלק בין בור לבור בזה פרכת שיש כוח אחר מעורב בו, לכך מועיל יוכיח שור או אש לבטל הפירכא שאינה מונעת החיוב, אם כן ממילא איגלאי מילתא שיהיה לו גם כן נכללים בשם הבור הכתוב בתורה. זה ממש ההסבר, נכון? הוא מסביר את הרא"ש. אז הוא אומר אפילו לפי הרא"ש, אפילו לפי הרא"ש עצמו שככה בדרך כלל פוסקים להלכה כמו הרא"ש. אז הוא אומר בעצם אנחנו לומדים את זה מבור. אש בא רק לנטרל את זה שיש פה כוח אחר מעורב בו. אל תהיה מוטרד מזה. כוח אחר מעורב בו לא פוטר. זה אני רואה מאש. אחרי שהבנתי את זה, עכשיו סוף סוף אני שואל את עצמי איזה מזיק זה? זה לא שילוב של אש ובור. זה בור, זה סתם בור. אוקיי? לכן ברור שיהיו הקולות של בור. זה מה שאומר הרא"ש. אבל מחדש הים של שלמה, מה קורה אם לא הפקיר? הם נפלו מראש הגג והוא לא הפקיר. אז שם אמרנו ככה. לפי רב זה לא יכול להיות בור כי בור חייב להיות מופקר. אבל לפי שמואל גם דבר לא מופקר הוא בור. אומר כן, אבל זה לא לגמרי כמו בור כי בור דרכו באופן כללי זה להיות מופקר. אז גם לפי שמואל זה לא לגמרי דומה לבור. לכן לפי שמואל במצב כזה יהיו שתי הקולות גם של אש וגם של בור. כי אי אפשר לדמות את זה לגמרי לבור. ואז ברגע שאתה לומד את זה גם מאש וגם. בור, דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אז יהיו שתי הקולות. כל המהלך של הים של שלמה פה נאמר בשיטת הראש. הוא לא מביא את מחלוקת הראש והגדולים. כל מה שהוא אומר פה נאמר בשיטת הראש. הוא אומר גם בשיטת הראש, כאשר הבור מופקר, האבנו סכינו ומשאו, סליחה, מופקר, אז זה ממש בור, זה לגמרי בור. כל הבעיה זה שהיה כוח אחר מעורב והאש תוכיח שזה לא משנה לי. תכלס זה נשאר בור. אז הפטורים שיש זה רק פטורים של בור, לא פטורים של אש. אבל כאשר לא הפקיר, אז הגמרא הרי אומרת שלפי שמואל גם דבר לא מופקר הוא בור. לכאורה הייתי מצפה שיהיה אותו דבר כמו לרב כשהפקיר. זו שמואל גם כשלא הפקיר אותו דבר. שילוב של אש ובור, אבל זה בעצם בור, ואש רק מסלקת את זה שיש כוח מעורב. הוא אומר לא. במקרה לפי שמואל בדלא אפקרינהו, הראש יסבור כמו האש מן הגדולים. למה? בגלל שכאשר הדבר לא מופקר, אומר שמואל, נכון זה הכי דומה לבור, זה לא לגמרי בור כי בור באופן הפשוט הוא מופקר. אז אתה לא יכול להגיד שזה לגמרי בור. אז או שתגיד שאין בזה בכלל פטורים כמו המסופקים, אבל הוא אומר לא, זה כמו אש מן הגדולים, כי דיו לבא מן הדין להיות כנידון. כל מה שאתה יכול זה לחייב על מה שגם בור וגם אש חייבים, כי אתה לא יודע למה לדמות את זה לגמרי. זה לא לגמרי בור ובוודאי שזה לא אש. אני לא יודע מה לעשות עם זה. כיוון שאני לא יודע מה לעשות עם זה, המוציא מחברו עליו הראיה. אתה רוצה שאני אשלם לך? תביא ראיה שאני חייב. דיו לבא מן הדין להיות כנידון. בור והאש מחייבים אותך לא על טמון ולא על כלים. אין לך שום דרך ללמוד שהאבנו סכינו ומשאו יהיה חייב או על טמון או על כלים. לכן יהיה פטור בשניהם. בסדר? זה קצת מפריע לי כי מפה זה נשמע המצב הניטרלי זה שנגיד הכל פטור. זאת אומרת, יש פטור גם של אש וגם של בור. אבל באש אנחנו צריכים אלמנט מסוים כדי ללמד שהוא פטור. לא הבנתי. נגיד באש אנחנו צריכים, לא זוכר, כוח אחר מעורב כדי ללמוד שהוא פטור. לא כדי ללמוד, התורה אומרת שהוא פטור. אתה לא צריך ללמוד שהוא פטור. נכון אוקיי. אתה רק אומר למה הוא פטור, אולי בגלל שכוח אחר מעורב בו. אז אם ככה אז גם פה היה צריך להיות פטור על טמון. אמרתי לא יודע לא בטוח. אולי כן אולי לא, אני לא יודע. בשביל ללמוד אתה צריך להיות בטוח. נקודת ההנחה היא שאתה בעצם חייב, בשביל לפטור אתה צריך ללמוד. אז הוא אמר לא, ללמוד אין לי איך ללמוד מאש כי אני לא בטוח שזה באמת היסוד של הפטור באש. אז הוא כן יהיה חייב. זאת אומרת הדיפולט הוא שהוא יהיה חייב כי הוא לא אמר שהוא פטור. נכון, נו. אבל הוא אומר הפוך. זה הוא… לא, הוא יהיה חייב בטמון, יהיה פטור… לא, דיו לבא מן הדין זה באפקרינהו בלא אפקרינהו. אוקיי, כי בלא אפקרינהו זה לא דומה לבור גם. לא רק לאש לא דומה, גם לבור זה לא דומה. אבל אין לו את האלמנט שיש כוח אחר מעורב. כן. אוקיי, אז אני צריך להניח שזו הסיבה שיש פטורה. לא, לא יודע מה הסיבה. לא, כדי לפטור אני צריך להניח את זה. למה? לא יודע, אולי משהו אחר. למשל אולי בגלל שאש היא לא ממונו, אישו משום חציו ויש מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן והוא אומר זה לא אישו משום חציו כי אין בעלות. רבי יוחנן אומר זה לא אישו משום ממונו, אישו זה לא ממונו המזיק, כי אש זה לא הממון שלו, אין בזה ממש. אבל פה זה הממון והבור שלא אפקרינהו כן הממון. אני יכול להגיד אוקיי, אז שם באש זה פטור ופה לא. נכון, אבל זה לא מה שים של שלמה אומר בהתחלה. למה הוא אומר? הוא אומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, יש גם את הפטורים של בור וגם את הפטורים של אש יש. אבל למה הוא יקח, זה מה שאני לא מבין, למה הוא יקח את הפטור של אש אם אני לא יודע בדיוק למה באש יש פטור. בגלל שאין לך מאיפה ללמוד את זה, להיפך הוא מניח את ההיפך. אומר אתה הרי צריך ללמוד את החיוב בתולדה. עכשיו מאיפה תלמד את החיוב של טמון? אז זהו, זה מה ששאלתי, הדיפולט זה שהכל חייב ואני צריך ללמוד פטור או הפוך? כן. אתה צריך ללמוד בשביל לחייב. אבל זה לא נשמע ככה. אוקיי. לא, להיפך, דיו לבא מן הדין להיות כנידון זה בדיוק זה. בשביל ללמוד את החיוב אתה לא יכול יותר מהמלמד שלך. ואתה מבין שאני הולך ללמוד חיובים ואני מצמצם את זה למה שיש במלמד יש, מה שאין אין. אני לא יכול לעשות יותר ממה שיש במלמד. אוקיי, טוב, לי זה אני תמיד מבין שהפטור זה משהו מיוחד לאש ובזה אני צריך סוג של חידוש כדי ללמוד את הפטור, לא להיפך. לא, לא. להיפך, כל הרעיון פה זה שאני צריך ללמוד את החיוב. זה מה שהוא אומר. אין לך מאיפה ללמוד את החיוב. עכשיו אני רוצה להביא דוגמה נוספת. יש אור שמח בהלכות עבודת יום הכיפורים שאומר ככה. הרמב"ם כותב בהלכות עבודת יום הכיפורים, הרמב"ם כותב ככה: עבודת כל חמישה עשר בהמות אלו הקרבים ביום זה, יום כיפור, אינה אלא בכהן גדול בלבד. אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. ואם הייתה שבת, אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן כל שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות, הכל עשוי בכהן גדול נשוי, שנאמר וכיפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. בתוך הדברים האלו הוא אומר גם שאם יום כיפור שחל בשבת, אז מוספי השבת, כן, הכלל הוא כזה: עבודות בבית המקדש נעשות על ידי כהן הדיוט. ביום כיפור עבודות היום נעשות על ידי כהן גדול. מוספי שבת בשבת רגילה כהן הדיוט. יום כיפור שחל בשבת יש שני סוגי קורבנות. יש את הקורבנות של יום כיפור ויש את הקורבנות של שבת. הייתי מצפה שאת הקורבנות של יום כיפור יעשה כהן גדול ואת מוספי השבת יכול לעשות כהן הדיוט. כהן גדול גם יכול אבל לא חייב. הרמב"ם אומר לא, גם את מוספי השבת יעשה כהן גדול. כל עבודות היום זה בכהן גדול. שאלה למה. אומר האור שמח: והנה דעת רבנו להל דאף מוסף שבת בכהן גדול, אף דהוא על ידי מקרה, שבמקרה יום כיפור זה חל בשבת. זה לא מהותי ליום הזה, במקרה הוא נפל על שבת. אז הייתי מצפה שהמוספי השבת יובאו על ידי כהן הדיוט, לא על ידי כהן גדול. ואינו מקורבנות היום, זה לא מקורבנות יום כיפור. משמע לרבנו לשון הגמרא: מוספים ואחר תמיד של שחר וכולי, על כל המוספים אף של שבת. ואולי היה לרבנו מפורש באיזה מקום. ומסתברא כן, וזה סביר מה שהרמב"ם אומר, דאמרן בפרק כל התדיר אטו ראש חודש דמוספין דידיה אהני למוספי שבת לא אהני, יעוין שם הרי דנתקדש בקדושת ראש חודש. זאת אומרת שבת ראש חודש אז מוספי השבת קדושים בקדושת ראש חודש. בסדר? וכן הכא, מוספי שבת בקדושת יום הכיפורים נתקדשו, ומצוותו בכהן גדול כמו תמידים. וכן נראה לי דקדושת, עכשיו הוא מסיק מזה מסקנה, וכן נראה לי דקדושת יום הכיפורים תחיילא על שבת גם כן, להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יום הכיפורים גם לשבת אהני שיוקדש בעינוי נפש. ולכן ביום הכיפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, מורה אני דלא מקדש גם על שבת וזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט. פשוט זה לא, שזה מחלוקת גדולה בפוסקים, אבל זאת טענתו. הוא מוציא מהרמב"ם הזה על מוספי השבת מסקנה הלכתית לזמננו. מה קורה אם יש חולה מסוכן שהרופא מתיר לו לאכול ביום כיפור, מצווה עליו לאכול ביום כיפור, והוא צריך לאכול. עכשיו השאלה אם לעשות קידוש. הוא לא יכול לאכול בלי קידוש. שבת. אגב, יש שאלות, יש כאלה ששואלים את זה אפילו על יום כיפור שלא חל בשבת. אם אתה אוכל תעשה קידוש. קידוש יום כיפור זה גם חג. נכון שבדרך כלל אנחנו לא אוכלים בו, ואתה כן אוכל בו. אם אתה אוכל תעשה קידוש, זה חג. אז הוא… אז עקרונית אתה לא אמור לאכול אז לא עולה שאלת הקידוש. אבל אם אתה חולה ואתה כן צריך לאכול, למה שלא תעשה קידוש? יש חובה לעשות קידוש מצד שבת. אומר האור שמח לא. יום כיפור שחל בשבת, בעצם השבת מקודשת בקדושת היום כיפור. ובשבת הזאת קדושתה היא לא לאכול. וממילא לא תיקנו שמה בכלל קידוש. איך זה יוצא מהרמב"ם על המוספי שבת? אותו רעיון. אומר בעצם דיני היום כיפור בולעים את דיני השבת. יום כיפור בלע את שבת. במילים אחרות אני אנסח את זה ככה, אנחנו בדרך כלל מבינים שכאשר יום כיפור חל בשבת, אז זה בעצם הרכבה של שני דברים. זה יום כיפור ושבת ביום אחד. הדינים של יום כיפור חלים פה, הדינים של שבת חלים פה. לפעמים יש התנגשות, אבל באופן עקרוני גם הדינים האלה חלים פה וגם הדינים האלה חלים פה, כמו חציה שפחה וחציה בת חורין. חציה שפחה וחציה בת חורין, יש עליה את הדינים של שפחה וגם את הדינים של בת חורין. בסדר? מצד שפחות שבה ומצד הבת חורין שבה. אז גם יום כיפור, יש את הדינים של שבת מצד השבת שבזה, ואת הדינים של יום כיפור מצד היום כיפור שבזה. אומר האור שמח לא. יום כיפור שחל בשבת זה לא הרכבה של יום כיפור יחד עם שבת. זה יום מסוג שלישי, שנקרא יום כיפור שחל בשבת. זה השם שלו. אנחנו מתארים את זה בשפה של יום כיפור ושבת מחוברים, אבל בעצם לא, זה סתם שם. באופן עקרוני זה יום מסוג שלישי. זה לא יום כיפור ולא שבת. איך דנים מה קורה בו? זאת אומרת, מה ההלכה אומרת לגביו? נקודה מעניינת. מתי אני אלך לפי היום כיפור? כשאין סתירה, אז אני אעשה גם את דיני שבת וגם את דיני יום כיפור. נגיד הוצאה. יום כיפור זה מחלוקת, אבל יש שיטות שאין אין הוצאה ביום כיפור. בשבת יש. אז אם יום כיפור יחול בשבת, יהיה איסור הוצאה מצד השבת שבזה. יהיה איסור אכילה למרות שבשבת מצווה לאכול בגלל היום כיפור שבזה. נכון? אין סתירה פה. בשני המקרים אתה פשוט תלך לחומרא לפי שני הצדדים. כשיש סתירה מה עושים? לא יודע, צריך לחשוב מי דוחה את מי, לא חשוב, אבל אבל יש איזשהו דין. פה הוא אומר לא. זה יום כיפור שחל בשבת, זה יום מסוג שלישי. זה לא הרכבה של יום כיפור פלוס שבת. זה יום מסוג שלישי. כמובן הדינים שלו יהיו דומים גם לדיני שבת ודיני יום כיפור כי יש קשר ביניהם, אבל זה בעצם יום מסוג שלישי. אם תרצו, תסתכלו על זה כתולדה של שבת ויום כיפור. יום כיפור שחל בשבת הוא בעצם תולדה של שבת פלוס יום כיפור שחיברתי אותם. אבל התולדה היא הבניה מושגית של שני הצדדים. יצרתי פה יום מסוג שלישי, לקחתי משהו מפה, משהו מפה, חיברתי אותם ביחד, זה יום מסוג שלישי. זה לא הרכבה של שני הדברים האלה מודבקים אחד לשני. בשפה של הרוגאצ'ובר קוראים לזה זאת הרכבה מזגית ולא הרכבה שכונית. הם לא שכנים אחד של השני, שבת ויום כיפור, כל אחד יש לו מקום והם שכנים, הם גרים ביחד. לא. זה הרכבה מזגית, הם מזוגים ומתמזגים ונהיים משהו חדש, משהו אחר. מה? נכון? לכאורה, מי שעבר בשבת ויום כיפור, מי שעבר נגיד עשה מלאכה בשבת ביום כיפור שחל בשבת, היה מקום להגיד שהוא עבר על איסור שבת והוא עבר על איסור יום כיפור. נכון? לפי האור שמח הזה לדעתי, חטאת אחת. כי זה יום מסוג שלישי, ואתה צריך לדון מה עושים לגביו. ולפעמים תלמד את זה משבת, לפעמים תלמד את זה מיום כיפור, אבל אחרי שלמדת, זה הדין של אותו יום. זה לא חיבור של שבת ויום כיפור. זה בעצם הבניה מושגית כמו שתיארתי בדוגמאות הקודמות. ביום כיפור אין חטאת, אז זה לא אבל אני אומר ברמה העקרונית כן. חטאת ומלקות. ופה לא, הוא טוען לא מלקות. אין מלקות כי זה בשוגג. אבל אם זה במזיד אז אין חטאת. בקיצור צריך לחשוב מה תהיה הסיטואציה. באופן עקרוני חייבת שני הוא עבר שני לאוין. נגיד עשה דחה את הלא תעשה. פה יש פה שני לאוין, לא אחד. לפי האור שמח אחד, לא שניים. בסדר? אז זה זה התפיסה. יש בשו"ת צפנת פענח… אבל זה לא בדיוק הבניה מושגית כי הבניה מושגית זה כאילו אתה מרכיב את שניהם. פה זה נראה לי שהיום כיפור הכל הופך למשהו אחד. נכון. גם שם זה הופך למשהו אחד. זה מלאכה חדשה שיש בה מרכיבים מזה ומרכיבים מזה. במקרה הזה הכנסתי את כל יום כיפור ושבת, לא חצי מיום כיפור וחצי משבת. כן, אבל זה עדיין בעצם הרכבתי משניהם יום מסוג שלישי. כן, אבל הופכים. אז משהו אחר. הבניה המושגית זה עדיין בשניהם. אבל זה עדיין משהו שלישי. זה משהו שלישי שמורכב חצי מזה וחצי מזה. ופה זה מורכב מכל זה וכל זה. אבל זה עדיין הבניה מושגית. הצפנת פענח בתשובה בסימן ב', הוא מדבר מה קורה ב… הוא אומר ככה: במכתבו קיבלתי כעת והנני כותב מחמת אחז סנהדרין צ"א, מונע הבר בגדר יום טוב שחל בשבת. השאלה הייתה אם עשה מלאכת אוכל נפש ביום טוב שחל בשבת והתרו בו משום יום טוב, אם מחויב משום יום טוב גם כן. יום טוב חל בשבת. מישהו עשה מלאכה. בסדר? אז השאלה אם הוא חייב גם סקילה וגם מלקות. סקילה על שבת ומלקות על יום טוב. התרו בו גם משום איסור יום טוב וגם איסור שבת. השאלה אם הוא חייב את שניהם, ממש הדוגמה שדיברנו קודם על שני העונשים, נכון יום כיפור ושבת. אז הוא אומר יש בזה אריכות גדול, אם איכא דהתורה חידשה לנו דבר אם זה רק אם עשה כדין, וזה תליא בהא מחלוקת בירושלמי אם נמנה על מאה שבתוך העצם, לא חשוב, אני כבר לא אכנס לכל הרעיונות שלו. אומר ככה רק בסוף תסתכלו פה, פה, והארכתי הרבה גבי כהן גדול שנטמא לקרובים, אם חייב גם כן משום כהן הדיוט אם התרו בו. כהן גדול נטמא לקרוביו. אז עכשיו השאלה: לכהן הדיוט מותר להיטמא לקרובים, לכהן גדול אסור. ועל הכהן הגדול שנטמא לקרובים יכול להיות שהוא יעבור גם על איסור של כהן טומאת כהן הדיוט וגם טומאת כהן גדול. נמצא שני הדינים, הוא עבר שני איסורים. למה? הרי כהן הדיוט מותר לו להיטמא לקרובים. כי עכשיו גם הכהן הדיוט שבו… בדיוק. הכהן הדיוט שבו משועבד לכהן הגדול שבו. אבל שימו לב המסקנה שלו זה שהוא יעבור על שניים. לא שהוא יעבור על אחד שמתחברים להיות דבר אחד, אלא שהוא יעבור על שניים. לא הסברא שאני אמרתי קודם. והוא בעצם מדבר על זה באופן אחר. הוא רוצה לטעון את הטענה הבאה, נחזור ליום טוב ושבת ואז תבינו גם עם הכהן. ביום טוב אנחנו מתירים הרי מלאכת אוכל נפש, נכון? מלאכות אוכל נפש מותרות ביום טוב, אפשר לבשל. אוקיי. מה קורה ביום טוב שחל בשבת? אז בישלתי, אז מצד היום טוב אין בעיה, מותר. מצד השבת אסור. אבל לא, אבל אם היום טוב הזה חל בשבת, אז הרי מצד השבת שבזה אני במילא לא יכול לבשל, אז למה להתיר את האיסור של יום טוב? כל מה שהתירו את האיסור של יום טוב זה כדי לאפשר לך לבשל ולאכול, אבל ביום טוב שחל בשבת במילא לא תצליח לעשות את זה מצד השבת שבזה, אז כאן אין לך את ההיתר גם בדיני היום טוב. הוא אומר אותו דבר בכהן גדול. לכהן הדיוט התירו להיטמא לקרובים כדי שיטפל בהם, אבל אם הוא כהן גדול אז גם מצד הכהן הדיוט שבו לא התירו לו את העניין הזה, כי הוא במילא לא יכול מצד הכהן הגדול, אז למה להתיר לו את טומאת כהן הדיוט? אין סיבה להתיר לו, הרי במילא אנחנו לא רוצים שהוא יעשה את זה מצד הכהן הגדול שבו. זאת סברא אחרת ממה שאני אמרתי. אני, לפי מה שאני אמרתי קודם, אני הייתי אומר פה שברגע שהוא כהן גדול הוא כבר לא כהן גדול פלוס כהן הדיוט. זה הוא יצור חדש, זה נקרא כהן גדול. זה לא שניים, הוא שכח מזה שהוא כהן הדיוט. בסדר? או יום טוב שחל בשבת אתה יכול להגיד שזה יום מסוג שלישי, כמו שראינו באור שמח. שניהם רבנים מאותה עיר, האור שמח והצפנת פענח. הוא היה הרב של החסידים והוא היה הרב של המתנגדים בדבינסק. הצפנת פענח זה הרוגטשובר? מה? זה המשך חכמה? כן כן. האור שמח זה המשך חכמה. כשהוא נפטר אז הרוגטשובר הספיד אותו מ'רק התחיל לדעת ללמוד וכבר נפטר מסכן'. אז בקיצור הטענה היא שלפי מה שהאור שמח אמר למעלה, היה אפשר להגיד פה משהו אחר ממה שהרוגטשובר טוען. הטענה היא שיום טוב שחל בשבת זה לא הרכבה של יום טוב פלוס שבת, זה יום מסוג שלישי. עכשיו צריך לבדוק מה דיניו, בדרך כלל אנחנו נלך לחומרא לפי שבת ולפי יום טוב, תמיד לחומרא, אבל זה עדיין בסוף זה יהיה רק אחד. כי יום אחד חיללת לא שניים. אז בסוף בסוף אתה תעבור מצד השבת שבזה אבל לא מצד היום טוב שבזה. אוקיי? לכן זה הטענה. שאם אתה מחבר את זה לאותו יום והימים האלה מחוברים, אז היה אפשר לומר שזה בכלל כמו שהאור שמח אמר, זה לא יום כיפור פלוס שבת. זה יום שלישי שנקרא יום כיפור שחל בשבת. זה גם סוכות שחל בשבת, זה לא סוכות פלוס שבת, זה סוכות שחל בשבת, ויש לו כל מיני דינים אבל הדינים הם דינים של אותו יום. דינים יחידים, זה לא דינים כפולים על היום הזה. זה לא כמו חציה שפחה וחציה בת חורין. שמה זאת הרכבה שכונתית. יש לה צד של שפחה ויש לה צד של בת חורין והם איך שהוא נמצאים באותו גוף. אבל פה לא. השני דברים האלה התחברו ויצרו מציאות חדשה. יש דוגמה נוספת, הגמרא דנה, הרי אתם יודעים ששור תם, דיברנו על שור תם קודם, הגמרא דנה מה קורה בשור תם שור תם נגח, אז הוא חייב חצי נזק מגופו. גובים את זה מגופו של השור הנוגח. שור מועד, נזק שלם מהעלייה. זאת אומרת אתה משלם כסף לא מגופו של השור. אוקיי? אבל יש צד בגמרא, מחלוקת בגמרא, יש צד בגמרא שנקרא צד תמות במקומה עומדת. מה הכוונה? כאשר השור התם הופך להיות מועד, חצי ממנו הוא עדיין שור תם, רק נוספה עליו קומה של מועד. אז אם הוא ינגח, אז חצי מהנזק ייגבה מגופו כמו של שור תם, ועוד חצי ייגבה מן העלייה כמו השור המועד. השור המועד לא מחליף את השור התם, אלא רק משלים אותו להיות שור שיש לו עוד חצי. החצי השני הוא מועד, אבל החצי הראשון הוא תם. זה מעין מה שהרוגצ'ובר אומר פה על כהן גדול. הכהן גדול זה לא אישיות מסוג חדש. זה כהן הדיוט פלוס עוד קומה, עוד חצי נוסף לו. בסדר? אותה אותו דיון גם בעצם עולה בהקשר שם אצל הרוגצ'ובר. זה היה דומה ליום כיפור אם נגיד בכהן הדיוט היה איסור שבכהן גדול אין, ואז האיסור של הכהן הדיוט הופך לאיסור של כהן גדול. זה היה כמו יום כיפור. או פשוט הרי בסוף נגיד ביום כיפור הדבר הדומיננטי הוא יום כיפור. נגיד כל האיסורי שבת נבלעים ביום כיפור. לא, לא הכל. יהיו דברים שיהיו דברים ששבת תקבע. למשל הוצאה, שבת תקבע. כי ביום כיפור אין איסור הוצאה. יש חומרות בשבת וחומרות ביום כיפור, אבל יש איסור הוצאה שנלמד משבת. האיסור הזה הוא על יום כיפור שחל בשבת שאסור להוציא בו. לומדים את זה מצד השבת שבזה אבל… כן, כמו קורבן מוסף שבת, אבל הוא לא יהפוך לקורבן יום כיפור. נכון. ולא להפך נגיד. לא, הוא לא יהפוך לקורבן של יום כיפור שחל בשבת. לא לקורבן של יום כיפור. אוקיי, אפשר להגיד כמו שהכהן גדול בולע את הכהן הדיוט, היום כיפור בולע את השבת אבל היום כיפור הוא הדומיננטי. זה מה שאני אומר, אבל כהן גדול מכיל את כהן הדיוט, לכן הוא בולע אותו. יום כיפור ושבת זה שני דברים שיש להם קיום עצמאי, אף אחד מהם הוא לא מוכל בשני. כשאתה מחבר אותם, אף אחד לא בולע את השני, אלא מה הם מתחברים ביחד ליום מסוג שלישי. לא, אבל הקורבנות, נגיד הקורבנות של יום כיפור לא הופכים להיות קורבנות של שבת והקורבנות של שבת… לא, הקורבנות של שבת לא הופכים להיות קורבנות של יום כיפור. כן, כי הקדושה… לא, הם הופכים להיות קורבנות של יום כיפור שחל בשבת. משבת אני לומד שצריך להביא פה גם מוספי שבת, אבל המוספים האלה בסוף הם מוספים של יום כיפור שחל בשבת. אין יום כיפור עכשיו פה. יש יום כיפור שחל בשבת. זה יום חדש. זה יום מסוג שונה. רק את הדינים שלו אני לומד מדיני שבת או מדיני יום כיפור, אבל אחרי שלמדתי אותם, זה דינים על היום הזה, על יום כיפור שחל בשבת. כן, לא בהכרח, אוקיי, לא פשוט אפשר… לא, שוב פעם לא הכרחי, אני רק מביא דוגמה לצורת החשיבה הזאת. בסדר? טוב, אנחנו נעצור כאן. שבוע הבא אנחנו נעשה הבניה מושגית קצת יותר מורכבת. סוגיה יותר מורכבת.