חשיבה למדנית – שיעור 12

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז אנחנו בפעם הקודמת דיברתי, עברתי מהאנליזה לסינתזה בעצם. הטענה הייתה שלימוד של הצד השווה הוא בדרך כלל, או לא בדרך כלל, הוא לימוד של אנליזה. כי אנחנו בעצם מחפשים מה משותף לשני המלמדים שלנו. אנחנו עושים אנליזה של המאפיינים של כל אחד מהמלמדים ואנחנו מחפשים מה הצד השווה, מה המאפיינים המשותפים לשני המלמדים. חיתוך בין קבוצות המאפיינים והקבוצה המשותפת לשניהם היא בעצם כנראה זו שקובעת את הדין, ושמה ומזה אנחנו יכולים להסיק שלכל, בכל הקשר הלכתי שבו יש את אותם מאפיינים משותפים, גם יחול אותו דין הלכתי. זה היה הצד השווה. בלימוד של הבנייה מושגית אנחנו בעצם עושים סינתזה ולא אנליזה. אני לוקח מאפיין אחד של המלמד הראשון, מאפיין שני של המלמד השני, מתיך את שני המאפיינים ומייצר הקשר שלישי, כשהטענה היא שגם בהקשר השלישי יחול אותו דין שיש בשני המלמדים. ראינו לזה דוגמאות, למשל ברוקק בשבת, שאנחנו לוקחים את מלאכת זורק, ד' אמות ברשות הרבים, אלא שברוקק הרוח עוזרת לדברים לעבור את הד' אמות. אז זורה מלמד אותנו שעזרת הרוח לא פוטרת. עזרת הרוח זה בסדר, כן? אז המאפיין של זורה, שהוא נעשה בעזרת הרוח, והמאפיין של זורק, שזה מלאכה שמעבירה ד' אמות ברשות הרבים, למרות שהיא לא מפרידה שום דבר, כן, זה לא, אין פה צד שווה לזורה ולזורק, יש להם צדדים שונים. אבל אני מחבר את שני הצדדים השונים האלה כדי לייצר מהם מלאכה אחרת שהיא העברת ד' אמות בעזרת הרוח. וזה בעצם הסינתזה שמייצרת את התולדה, את הלמד. ולכן הצד השווה והבנייה מושגית הם בעצם אבות טיפוס לאנליזה ולסינתזה, מה שאמרתי גם בתחילת הסמסטר הקודם, שהיסוד של החשיבה העיונית בכלל וכמובן גם בגמרא זה אנליזה וסינתזה. אוקיי, אנחנו בעצם מנסים להפשיט, לעשות אנליזה, להבין מה בעצם המכנה המשותף, ואחרי זה לעשות סינתזה. זאת אומרת להרכיב את הדברים, להכליל אותם ולייצר מהם משהו רחב יותר ממה שיש בשני או במלמדים, לא דווקא בשני המלמדים. אז אלה הדוגמאות, הבאנו לזה עוד כמה דוגמאות משיקות, אם אתם זוכרים כהן גדול, השאלה אם הוא כהן הדיוט פלוס עוד משהו או שהוא משהו חדש לגמרי. שבת שחלה ביום טוב ויום כיפור שחל בשבת, יום טוב זאת אומרת שחלה בשבת או יום כיפור שחל בשבת. השאלה אם זה הרכבה של שני דברים ושניהם נמצאים שם או שזה יוצר דבר שלישי. ראינו את האור שמח לגבי חולה ביום כיפור שחל בשבת, האם הוא צריך לעשות קידוש? כן, או מוספי יום כיפור שחל בשבת, מוספי השבת, האם כהן גדול צריך להביא אותם? כי זה בעצם גם נחשב קורבנות היום או שלא. זה קורבנות שבת וזה בכהן הדיוט, וקורבנות יום כיפור הם בכהן גדול וכל אחד כדינו. אז זה בעצם סוגים שונים של סינתזות, כי אנחנו מחברים את היום טוב ואת השבת, את יום כיפור ואת השבת ונוצר מזה משהו שלישי. זה לא סתם חיבור של שני הדברים, נוצר מזה משהו שלישי. יש מאפיינים שכנראה יינשרו, יש מאפיינים שיישארו, יינשרו או יישרו, אני לא יודע איך. בסדר, אלה היו דוגמאות צדדיות. מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להיכנס לסוגיה של שבועה ולנסות להדגים גם שם את הרעיון הזה של הבנייה מושגית. ואנחנו נראה שאם אנחנו מודעים לרעיון הזה של הבנייה מושגית, זה יכול לפתור כל מיני קשיים שהמפרשים נתקעים בהם בסוגיה הזאת. אוקיי, נתחיל. אז אני מתחיל במשנה בשבועות דף מ"ב. רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע או בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. מחלוקת רבי מאיר וחכמים. כיצד? עשר עוד פעם, רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע או בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. מה המחלוקת? כיצד? עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש, רבי מאיר מחייב שבועה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. אוקיי? זאת אומרת בא ראובן ותובע את שמעון אומר לו מסרתי לך עשר גפנים טעונות, זאת אומרת עצי גפן טעונות בענבים, והוא אומר לו מסרת לי רק חמש. האם הוא חייב שבועה? רבי מאיר מחייב אותו להישבע וחכמים אומרים לא, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ועל קרקעות לא נשבעים. זה הכלל. אוקיי? אז מה הוויכוח בעצם? הוויכוח הוא בשאלה, כמו שהגמרא אומרת שם בהמשך בדף מ"ג, אמר רבי יוסי ברבי חנינא הכא בענבים העומדות להיבצר קמיפלגי, דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין. הוויכוח הזה בעצם מופיע בכמה וכמה מקומות בש"ס אם יש דברים שעומדים להינתק ממקורם, ענבים למשל שגדלו בקרקע אבל הם עומדות להיבצר, השאלה איך אני מתייחס לענבים? האם הענבים נחשבות כקרקע למשל לגבי שבועה או שברגע שהם עומדות להיבצר כל העומד להיבצר כבצור דמי? אז הם בעצם כבר נחשבות מנותקות מהקרקע ואפשר להישבע עליהם, לענייננו זה שבועה. בכל מיני מקומות אחרים זה אחרת, למשל לגבי טומאה אפשר לדון על ציפורניים או שערות של אדם טמא אם הם טמאות או לא טמאות כי ציפורניים ושערות עומדות להיגזז. אז השאלה אם זה חלק מהגוף או לא חלק מהגוף, זה עולה בכל מיני הקשרים בש"ס. אז גם פה הגמרא מסבירה שבעצם מחלוקת התנאים הזאת היא בשאלה האם דבר שעומד להיבצר נחשב כבצור. אז רבי מאיר סובר שהוא נחשב כבצור, הם בקרקע ואינם כקרקע, למה? כי הם עומדות להיבצר ודבר שעומד להיבצר מבחינתנו הוא כבצור ולכן אפשר להישבע עליו בגלל שזה מנותק מהקרקע וחכמים אומרים שלא. אוקיי? זאת בעצם המחלוקת. עכשיו אולי הקדמה קצרה על דיני שבועות בתורה. יש שלושה שלוש רמות של שבועות בהלכה. יש שבועות התורה, שבועות המשנה ושבועת הגמרא. שבועות התורה זה השבועות שהתורה עצמה מחייבת, שכתובות בתורה, שבועות דאורייתא, שזה שלוש שבועות: שבועת השומרים, שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד. אוקיי? מי שיש נגדו עד אחד אז הוא צריך להישבע, למרות שעל פי שני עדים מוציאים ממון, אם יש עד אחד זה לא עובר סתם ככה, אתה צריך להישבע, אתה תיפטר כי אין פה שני עדים אבל בשביל להיפטר אתה צריך שבועה. מודה במקצת, מישהו תובע ממני מאה ואני מודה בחמישים, אני חייב להישבע על השאר. את החמישים שאני מודה אני כמובן אשלם לו, את שאר החמישים אני כופר בהם אז אני פטור המוציא מחברו עליו הראיה, אבל אני צריך להישבע על שאר החמישים. זה שבועת מודה במקצת. ושבועת השומרים זה בפשטות שבועה חוזית. זאת שבועה אם מישהו הפקיד אצלי משהו והדבר הזה הוא ניזוק נגנב קרה לו משהו בסיטואציה שבה אני פטור, למשל שומר שכר על אונס, שומר חינם על גניבה ואבדה, אז כדי להיפטר אני צריך להישבע. להישבע שלא שלחתי יד, שלא קרה שום דבר, שלא פשעתי בה. בסדר? אז זה שבועת השומרים. שלושת השבועות האלה כתובות בתורה, התורה מחייבת אותנו להישבע. יש אוסף שלם של שבועות שמופיעות בתחילת הפרק האחרון של מסכת שבועות וזה שבועות המשנה. שכיר חנווני על פנקסו, כל מיני דברים כאלה, אלה שבועות המשנה. שבועות התורה אגב הם כולם שבועות הנפטרים, אתה נשבע ונפטר. אבל באופן עקרוני אתה פטור מלשלם, במקרים האלה בשביל להיפטר אתה צריך להישבע. אם תישבע אתה באמת תיפטר. זה נקרא שבועת הנפטרים. בשבועות המשנה חלק גדול מהם זה שבועות הנוטלים. זאת אומרת אם אתה תובע מישהו, יש סיטואציה מסוימת שהוא לא יהיה פטור, הוא צריך לשלם לך. למרות שאתה התובע והוא הנתבע. אבל, בשביל לקחת ממנו אתה צריך להישבע. זה שבועת הנוטלים. זה שבועות המשנה. שבועת הגמרא זה שבועת היסת. שבועת היסת לא מופיעה במשנה, היא מופיעה בגמרא. זה שבועה של כופר הכל. זאת אומרת אם מישהו תובע אותי ואני אומר לו לא היו דברים מעולם. לא נכון, לא חייב לך כלום. אוקיי? על דבר כזה באופן עקרוני מן הדין אני פטור, המוציא מחברו עליו הראיה. הוא לא הביא ראיות, אז אני פטור. אבל מתקנה של הגמרא, בפשטות זה הגמרא, יש על זה קצת ויכוחים מתי בדיוק זה התחיל, יש לזה רמזים במשנה, אבל עקרוני זה נקרא שבועת הגמרא. בגמרא, הגמרא אומרת שבועות בדף מ' ועוד, הגמרא אומרת שנשבע שבועת היסת. זה השבועה הקלה ביותר. יש שבועה דאורייתא, שבועת המשנה זה שבועה ביניים, ושבועת הגמרא זו השבועה הקלה ביותר, זו שבועת היסת. אוקיי? אנחנו כרגע עוסקים בשבועות התורה. למה זה חשוב? כי כשאנחנו מדברים על הצד השווה והבנייה מושגית או כל הדברים האלה, אלו מידות דרש. כן? זה בניין אב משני כתובים בעצם, בצורות שונות. מידות דרש אנחנו מפעילים על התורה, אין מידות דרש על דיני דרבנן. אפילו על הלכה למשה מסיני לא מפעילים מידות דרש, למרות שזה דאורייתא. מידות דרש זה כלים פרשניים לטקסט המקראי. זאת אומרת מה שמופיע בטקסט המקראי אני יכול לטפל בו בכלים של מידות הדרש. אז לכן כל הדיון שלנו בעצם עוסק בשבועות התורה שזה שלוש שבועות. שבועת השומרים, שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד. בענייננו בעיקר חשובות שתי הראשונות. שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת. נעזוב כרגע את שבועת עד אחד. עכשיו, אני חוזר למשנה. אז במשנה אומרים לנו ככה: ראובן תובע את שמעון, מסרתי לך עשר גפנים טעונות. שמעון אומר לא, רק חמש או שלוש, לא משנה, חלק. אוקיי? זה נקרא מודה במקצת לכאורה, נכון? הוא צריך להישבע על השאר כי הוא מודה במקצת. אומנם כשהבן אדם תובע מה הוא תובע? עשר גפנים מסרתי לך. מה הכוונה מסרתי לך? הפקדתי, אתה שומר. אוקיי? עכשיו קרה להם משהו או שאתה מכחיש, לא יודע בדיוק, אתה לא מחזיר לי את כולם. אז היה מקום להגיד שזה שבועת השומרים, אני תובע אותך במסגרת הידיינות על שמירה, על פיקדון. אבל מהניסוח של המשנה נראה שמדובר בשבועת מודה במקצת. למה? כי שבועת השומרים, זה דיון בגמרא באופן עקרוני, אבל להלכה לפחות שבועת השומרים לא צריכה הודאה במקצת וטענה במקצת, וכפירה במקצת, סליחה. שבועת השומרים גם כשאתה כופר בהכל, לא חייב לך, נאנס, אבד, כן? הכל. גם כן אתה חייב להישבע. שבועת השומרים זה לא שבועת מודה במקצת, זה שתי שבועות שונות. אוקיי? אז אם מדובר פה על שבועת השומרים, אז לא כל כך ברור למה צריך להגיע לזה שהוא תובע עשר גפנים ואני מודה בחמש. אם הוא היה תובע עשר והייתי כופר בהכל, עדיין זה שבועת השומרים. מזה שמעמידים בתביעה של עשר וכפירה בחמש, נראה שזה שבועת מודה במקצת, רק מה, בשבועת מודה במקצת אפשר לדבר גם על טענה מכוח הפקדה, שמירה, או הלוואה, או נזק, אתה גרמת לי נזק של מאה שקל ואני אומר מה פתאום, גרמתי לך נזק רק של שלושים. גם זה מודה במקצת. זה לא חשוב מה הבסיס לתביעה, אם אתה תובע סכום מסוים ואני מודה בחלקו, אני חייב בשבועת מודה במקצת. לא משנה כרגע מה אופי התביעה, האם זה שמירה, נזק, הלוואה, כל מיני דברים. אוקיי? אז זה, זה היחס בין השבועות. עכשיו, לכן יש פה עמימות מסוימת במשנה, האם מדובר בשבועת השומרים או שבועת מודה במקצת. כי הטענה היא טענה של שמירה, שומר ומפקיד. אבל הניסוח או הציור שהמשנה מביאה הוא ציור של הודאה במקצת. אז על פניו נראה זו שבועת מודה במקצת, לא שבועת השומרים. בסדר? אוקיי. עכשיו בראשונים ובאחרונים פה עולה שאלה בכמה מקומות או בכמה סוגיות מקבילות. אנחנו יודעים שהענבים העומדות להיבצר כבצורות, או דבר העומד להיקצר כקצור. לא דווקא ענבים, כל מיני דברים. מחלוקת כללית, בהרבה מקומות מביאים את זה. זה לא מסתדר עם מה שקורה פה. בגלל שמה שקורה פה זה שהדעה הזאת היא דעת רבי מאיר. רבי מאיר אומר שנשבעים, כי דבר עומד להיבצר כבצור, אז הענבים הם בעצם מטלטלין, אפשר להישבע עליהם. אבל חכמים שאומרים שלא נשבעים עליהם, הם אומרים שהענבים הם כקרקע, לא כבצורות דמיין. עכשיו אנחנו פוסקים להלכה שדבר עומד להיקצר כקצור, ופה הרי. אז ההלכה קשיא הילכתא אהילכתא, כן, זה לא מסתדר עם המסקנה של הסוגיות המקבילות. כך שואלים הרבה ראשונים ואחרונים וכולי, והם עושים כל מיני, מעלים כל מיני תירוצים. חלק מהתירוצים מדברים על זה שיש למשל שלוש רמות. יש ענבים שהם ממש כבר בשלות לגמרי, כבר לא צריכות לעצים, אז הם כבצורות לכל הדעות. יש ענבים שעוד בכלל לא ראויות למאכל, הם עדיין חלק מהעץ בכלל. אז אלה לכל הדעות כמחובר לקרקע. ויש ענבים שהן כבר ראויות לאכילה, אבל עדיין אם הם יישארו בעץ הם יהיו עוד יותר טובות. זאת אומרת הם עדיין בתהליך של הבשלה למרות שהם כבר ראויות לאכילה. זאת אומרת זה פירות שאני יכול לקטוף ולאכול אותם, אבל לא נכון שהם לא צריכות לעץ. עדיין יכול להיות שהעץ ישביח אותם. אם ישארו שם, אז זה עדיין ישתפר. על זה נחלקו רבי מאיר וחכמים. זה שלוש דרגות, כך אומרים כמה ראשונים ואחרונים, ואז הם אומרים כל הסוגיות שבהן אנחנו פוסקים שענבים עומדות להיבצר כבצורות זה כאשר הן כבר לא צריכות לקרקע בכלל, ולהפך זה אפילו יזיק להם אם הם יישארו על העץ. כן, יש פה כמה רמות. המחלוקת פה זה כאשר זה לא מזיק להם או אפילו הם צריכות עדיין את העץ למרות שהן כבר ראויות לאכילה. אז רבי מאיר אומר, טוב, אם ראויות לאכילה זה כבר פירות, זה כבר לא עץ. וחכמים אומרים, לא, הם עדיין ניזונות מהעץ, עדיין בתהליך של הבשלה, של גידול, אז זה עדיין נחשב כעץ. אז יש פה מחלוקת וזה לא סותר את הסוגיות האחרות שבהן אנחנו פוסקים שהענבים הם כבצורות, כי זה מדבר על שלב יותר מאוחר בהבשלה. זה תירוץ אחד, יש כל מיני תירוצים בראשונים ובאחרונים. אבל הרי מג"ש בחידושים על שבועות כותב ככה: מתניתין, רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקעות ואינם כקרקעות, ואוקימנא בענבים העומדות להיבצר. דרבי מאיר סבר כבצורות דמיאן, ומשום הכי נשבע עליהן, ורבנן סברי לאו כבצורות דמיאן והוו להו כקרקע ופטור. והילכתא כרבנן, דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. אז ההלכה היא שענבים הם לא כבצורות. ודווקא לעניין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות להיבצר לאו כבצורות דמיאן. מה שאנחנו אומרים פה שהלכה כחכמים, שענבים העומדות להיבצר הם לא כבצורות, זה דווקא לדיני שומרים. דכיון דלשמירה כשהן מחוברים בקרקע הוא דמסרינון ניהליה, הרי אני מסרתי לך את העצי הגפן האלה עם הענבים שעליהם כדי לשמור. מה זה אומר לשמור? לוודא שהענבים יישארו מחוברות לעץ, נכון? אז לכן במקרה המסוים הזה הענבים לא נחשבות כבצורות, כי כל עוד הן אצל השומר תפקידו של השומר דווקא למנוע את הבצירה, לא לתת לאנשים לבצור. אז לכן למרות שבדרך כלל ענבים העומדות להיבצר כבצורות, במקום שבו הטענה היא טענה מכוח שמירה, אז הענבים הם לאו כבצורות. עכשיו אנחנו גם מבינים למה המשנה מדברת דווקא על טענת שמירה, למרות שהשבועה שבה מדובר זה שבועת מודה במקצת. אז למה דווקא בטענת שמירה אמרו פה? למה לא אמר לו הלוויתי לך עשר ענבים עומדות להיבצר והחזרת לי חמש? כי בדיוק, כי אנחנו רוצים לדבר על טענה מכוח שמירה. כך אומר הרי מג"ש. דכיון דלשמירה כשהן מחוברים בקרקע הוא דמסרינון ניהליה, הוו להו כקרקע. דהא לאו למתלשינהו מסרינון ניהליה. לא רק שלא מסר לו את זה לתלוש, הוא מסר לו את זה כדי לוודא שאף אחד לא יתלוש, זאת הרבה יותר חזק. אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהן מחוברים לקרקע למתלשינהו לנפשיה, כיון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה כבר הגיעו להיבצר, הוו להו כבצורין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מידי, כגון דין הונאה ושבועה וכיוצא בהן. דקיימא לן כל העומד להיבצר כבצור דמי, וכל העומד להיגדר כגדור דמי, זה בתאנים, כן? מה הוא אומר? הוא בעצם עכשיו פה מתגלה מה המוטיבציה שלו לעשות את החילוק הזה. המוטיבציה שלו זאת אותה קושיא שהזכרתי קודם שיש סוגיות. ובדיני שומרים, כיוון שמסרתי לך את זה לשמור שלא יבצרו הענבים, אז אנחנו מתייחסים לזה כענבים, הם חלק מהקרקע, הם לא כבצורות. בסדר? אבל בהקשרים אחרים למשל במכירה, כן? אתה טוען, אני טוען שמכרת לי עשרה גפנים, ואתה מודה שמכרת לי חמישה גפנים. אז זה לא שאלה של שמירה, זה שאלה של מכירה. אתה חייב להישבע שבועת מודה במקצת, נכון? אבל שם, כיוון שמדובר במכירה, אז הענבים, כיוון שהם עומדים להיבצר, ואין שם שומר שאמור לוודא שהם לא יבצרו, אוקיי? להיפך, הטענה היא שקניתי את זה בשביל לבצור. אז במקום כזה הענבים הם תלושות וגם רבנן יודו שחייב שבועה. וזה הסוגיות המקבילות שאומרות שלהלכה ענבים עומדות להיבצר כבצורות. אוקיי? זה מה שהוא אומר ולא רק לגבי שבועה, גם לגבי אונאה, גם לגבי כל דבר אחר. זאת אומרת החלוקה שהוא עושה זה חלוקה של הקשר, לא חלוקה של רמת הקשר לעץ כמו שעושים הראשונים האחרים, אלא השאלה באיזה הקשר מדובר. אם זה הקשר של שמירה, אז הענבים הם לא כבצורות. אם זה הקשרים אחרים, אז הענבים הם כבצורות, וזה הסוגיות המקבילות. ואם עדיין צריכין לקרקע ולא הגיעו להיבצר, כקרקע דמי לכולו אנפי. כמובן אם הענבים עדיין צריכות לקרקע, שם גם בהקשרים שהם לא של שומרים הם נחשבות כקרקע, כי שם אנחנו פוסקים מעיקר הדין שהם כקרקע, לא בגלל שזה שמירה, בסדר? כל הדיון שלנו, ההבחנה בין שומרים ולא שומרים זה רק בענבים שכבר לא צריכות את הקרקע, וכבר עומדות להיבצר. וכבר ביארנו דבר זה בפרק המוכר את הספינה ממי שלוקח פשתן מחובר ותלש כלשהו קנה, בסדר. אז זה טענת הרי מגאש. אז על מה מדובר כאן בעצם? אז אפשר היה להגיד בשתי צורות. בפשטות נראה וחלק מהאחרונים כך הבינו שהרי מגאש מדבר על שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. כיוון שמדובר בשבועת השומרים, אז לכן הענבים הם לא כבצורות. אבל בכל הקשר אחר, זה כן כבצורות. אבל השבועה שבה מדובר במשנה היא שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. הוא אומר, מדובר פה בדיני השומרים. צריך עכשיו להבין, אז למה המשנה העמידה את זה בסיטואציה של תביעה והודאה במקצת? שבועת השומרים קיימת גם אם אני כופר הכל, אוקיי? אבל לכאורה זה שבועת השומרים. היה מקום להגיד שלא, מדובר פה בשבועת מודה במקצת, אבל שבועת מודה במקצת כזאת שהטענה שלך היא טענה של מפקיד כלפי שומר. אבל השבועה היא שבועת מודה במקצת. כמובן אפשר לבוא ולשאול, רגע, אבל למה שבועת מודה במקצת? הרי יש פה את שבועת השומרים אפילו אם הוא כופר הכל, אז גם אם מודה במקצת היה צריך להישבע שבועת השומרים. למה צריך להכניס פה את שבועת מודה במקצת? תיפוק לי מצד שבועת השומרים, הרי גם אם הוא היה כופר הכל יש פה שבועת השומרים. אז איך זה יכול להיות שיש פה רק שבועת מודה במקצת ולא שבועת השומרים? מבינים? הרי גם אם הייתי תובע והוא היה כופר הכל, הרי מצד

[Speaker B] שבועת השומרים הוא עדיין חייב שבועה. בשביל מה אני צריך להעמיד את זה בזה שאני תובע והוא כפר רק

[הרב מיכאל אברהם] בחלק כדי להעמיד שהוא חייב שבועה? הוא היה חייב שבועה גם בכופר הכל, כי שבועת השומרים קיימת בכל מקרה. אז זה לא כל כך פשוט ההסבר שמדובר פה בשבועת מודה במקצת. זאת הסיבה שמבינים את הרי מגאש שהרי מגאש מדבר על שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. אבל אז כמובן קשה, אז למה העמידו את זה דווקא בציור כזה? וזה לא סיבת השבועה, מה שמשנה זה העובדה שהוא שומר. העובדה שהוא שומר זה השבועה. לזה אני אגיע עוד רגע, לזה אני אגיע עוד רגע. הבעיה הגדולה היא כזאת. תראו, הרמב"ם כותב בפרק ב' מהלכות שכירות הלכה י"א-י"ב, כותב ככה: טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר, נשבע היסת שלא קיבלו אלא בדרך זו, וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא איבדו בידיו ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם. זאת אומרת, מישהו בא ותובע ממני, אומר הפקדתי אצלך את הבהמה הזאת, בסדר? הפקדתי אצלך את הבהמה הזאת בתור שומר. והוא אומר, לא, אני לא התכוונתי בכלל לשמור, אני רק אמרתי תניח את זה פה, אבל לא התחייבתי לשמור, לא התחייבתי בדיני שומרים. אומר הרמב"ם, אני לא חייב שבועת השומרים, אני חייב שבועת היסת, זה שבועת הגמרא. כמו כל כופר הכל, אני כופר הכל אז נשבע שבועת היסת. ואם אני כבר נשבע שבועת היסת, אז מגלגלים עליי גם להישבע שלא שלחתי יד וכולי, כי אני כבר בלאו הכי נשבע. בסדר, אבל זה רק סתם טכני, עקרונית זה לא שבועת השומרים, זה שבועת היסת. אוקיי? הלכה י"ב, זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאמר כן היה, אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה, כן, כבר החזרתי לך את הפיקדון או שסתם לאדם, הרי הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר. במה דברים אמורים? שלא היה שם שטר, אבל אם הפקיד או השכיר או השאיל בשטר, אז הוא נשבע בנקיטת חפץ. זו שבועה, זו שבועת השומרים, שבועת התורה. בנקיטת חפץ זו שבועת התורה. אבל זה פחות חשוב לענייננו. אם לא היה פה שטר, הוא תובע ואני אומר לאדם או שהחזרתי לך הכל, אני לא נשבע שבועת השומרים, רק שבועת היסת. ועוד פעם, זה לא מעניין. אני שואל מה אני חייב מדאורייתא, לא שבועת הגמרא. מדאורייתא אני פטור. שומרין שחייב שבועת היסת הכוונה לא חייב שבועה, שבועת התורה. למה לא? למה אין פה שבועת השומרים? נכון. מה זה שבועת השומרים? שבועת השומרים אומרת ככה: יש בינינו חוזה שמירה, ואתה תובע ממני נגיד את החפץ בחזרה ואני אומר הוא נאנס. אוקיי? ברור שהיה בינינו חוזה. כחלק מהחוזה הזה, בשביל שאני איפטר, אני צריך לשכנע אותך שזה באמת קרה מה שאני אומר. והמפרשים הרי אומרים למה זה? כי בדרך כלל החפץ נמצא אצל השומר בבית. המפקיד לא יודע מה קרה לחפץ, אין לו דרך לדעת, זה ברשותו של השומר זה קרה. אז השומר הרי יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול לשחוט את הפרה הזאת לעשות ממנה סעודה לכל אוהביו ומקירי זכרו, ואחר כך להגיד נאנס לאדם, לא יודע, מה שאתה רוצה. אין לי דרך לדעת מה קרה שם. אז התורה אומרת כדי לכסות את העניין הזה, בוא תישבע שבאמת זה נאנס. ליתר ביטחון. במקום שאני יכול לדעת, אז התורה לכתחילה תשיג ראיות ונברר מה קרה שם. אבל פה אין לי דרך להשיג ראיות, זה קרה אצלך בבית. אמרו טוב, אז תישבע ליתר ביטחון. בסדר, זה מה שהתורה אומרת. אבל זה הכל אם ברור שאני שומר שלך. שנינו מסכימים. כל השאלה היא האם אני חייב לך או לא חייב לך. אוקיי? אבל אם התביעה, אם הוויכוח שלנו על עצם השאלה אם אני שומר, מה פתאום שאני אהיה חייב לך שבועת השומרים? תוכיח שיש בכלל חוזה שמירה בינינו, הרי חיוב השבועה הוא מכוח החוזה. אבל אני טוען שאין חוזה, לא היה חוזה, אני לא שומר שלך. ואפילו אגב זה הרמב"ם מחדש, אפילו אם אני טוען היה חוזה והחזרתי לך הכל. גם זאת טענה שאומרת טוב מבחינתי אין חוזה כי החוזה נגמר. כשאני מודה שהיה חוזה כשאני אומר לאדם זה פשיטא, אבל גם כשאני אומר החזרתי בעצם החוזה נגמר מבחינתי. אין חוזה, מה אתה רוצה? עכשיו כמובן תמיד אפשר לדון, יש לי מיגו, נכון? אפילו אם אני לא אומר החזרתי אני אומר לאדם. יכולתי הרי להגיד החזרתי או מודה במקצת או משהו. אני יכול להגיד לאדם, אני יכול להגיד שהחזרתי לך. תמיד יש לי מיגו בכל טענה כזאת. בסדר, השאלה אם מיגו לאפטורי משבועה אומרים או לא אומרים. זה דיון אחר. אבל לענייננו הרמב"ם בעצם אומר לנו כאן עיקרון שהוא מאוד ברור ברמה ההגיונית: בשביל להתחייב שבועת השומרים צריך קודם כל שיהיה מוסכם וברור לבית הדין שהיה פה חוזה שמירה. אם יש לנו ויכוח האם בכלל היה חוזה שמירה או יש עדיין חוזה שמירה, אתה לא יכול לבקש ממני להישבע. הבקשה להישבע היא מכוח החוזה שיש בינינו. אם יש לנו ויכוח האם בכלל יש חוזה, אתה לא יכול להשביע אותי. אוקיי? טוב, אז עכשיו מה קורה אצלנו במשנה? אצלנו במשנה בא בן אדם ואומר עשר גפנים הפקדתי אצלך ואני אומר לא כי אם חמש. עשר גפנים טעונות ואני אומר חמש. אז אומרים לי חכמים שאני פטור משבועה ורבי מאיר אומר שאני חייב שבועה. אוקיי? איזה שבועה רבי מאיר מחייב, זאת אומרת על מה הוויכוח? אז לפי הרי מגא"ש לכאורה שבועת השומרים. וזה לא יכול להיות שבועת השומרים. הרי על החמש הנוספות אני טוען לא הפקדת אצלי בכלל. אני לא טוען שהם נאנסו או קרה להם משהו, נגנבו, לא יודע מה, לא, לא הפקדת. אין חוזה על זה. החוזה היה על החמש האלה, הם בסדר הם פה קח אותם לא קשור. החמש הנוספות אני טוען לא היה חוזה. זו לא יכולה להיות שבועת השומרים. נכון? הרי אני בכלל אני כופר בעצם קיומו של חוזה לגבי החמש הנוספות. אז מה אתה רוצה שאני אשבע לך על הגפנים האלה כשאני בכלל לא מסכים שהיה חוזה עליהם? בעצם זה בדיוק

[Speaker B] ששבועה מודה במקצת ושומרים יהיה אותה שבועה של שומרים. נכון. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה עומד להיבצר, נכון. ולכן זאת סיבה טובה לומר שבעצם השבועה שבה מדובר לא יכולה להיות שבועת השומרים. מה שרבי מאיר וחכמים מתווכחים. הם מתווכחים בשאלה אם זה קרקע או לא, ואני שואל על איזה שבועה מדובר כאן? לפני שאני דן אם אתה חייב או פטור, אם זה קרקע או לא קרקע. על איזה שבועה מדובר כאן? שבועת השומרים זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות בגלל שאני לא מודה בזה שבכלל היה חוזה שמירה על החמש גפנים הנוספות. מה אתה רוצה שאני, הרי אני נשבע על החמש הנוספות, את החמש האלה אני נותן לך, זה אני מודה שהם שלך. כל הוויכוח בינינו על החמש הנוספות, ובחמש הנוספות אני טוען לא הפקדת אצלי בכלל. איך יכול להיות שיש פה שבועת השומרים על הדבר הזה? אוקיי? זאת שאלה, שאלה על הפרשנות הזאת שראינו קודם ברימג"ש. תראו את הרמב"ם בפירוש המשנה על המשנה הזאת בשבועות. מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בענבים העומדות להיבצר, והלכה כחכמים. ודווקא אם מסרם לו בתורת שמירה. אבל לעניין מקח וממכר ודיני האונאה וההודיה במקצת, אם הייתה עיקר הטענה שלא בתורת שמירה, הרי הכלל להלכה שהן כמטלטלין. בלשונו מאוד משתמע שלא מדובר פה על שבועת השומרים, זה שבועת מודה במקצת. רק זה מכוח טענת שמירה. אם דווקא אם מסרם לו בתורת שמירה. הוא לא מדבר על סוג השבועה, אלא זאת תביעת מודה במקצת. אבל תביעת מודה במקצת שבאה מכוח תביעה של שומר של מפקד. הפקדתי אצלך לשמירה ואתה מכחיש, לכן אתה חייב שבועת מודה במקצת. אוקיי? למה צריך להגיע לשמירה? אז אם זו שבועת מודה במקצת אז מה הבעיה? אז בגלל הסברא של הרימג"ש, שכשאני מוסר לך את זה בתורת שמירה וזאת התביעה שלי, אז הרי מה שאני ביקשתי ממך זה תשמור שלא ייבצרו הענבים האלה. אז למרות שהשבועה היא שבועת מודה במקצת, לא שבועת השומרים, אבל הטענה היא מכוח היותך שומר ואני מפקד. הטענה הזאת הופכת את הענבים לקרקע, אומרים חכמים, אז לא תהיה עליהם שבועת מודה במקצת. שבועת השומרים אין דיון פה בכלל. שבועת מודה במקצת. עכשיו באופן כללי צריך לדעת הרבה דברים מוזרים ברמב"ם, לא הרבה אבל יש כמה דברים מוזרים ברמב"ם שאנשים לא מוצאים להם מקור או לא מבינים אותם, והשורש הרי נמצא ברימג"ש. יודעים שהרימג"ש היה רבו של אבא של הרמב"ם. הרמב"ם כותב על הרימג"ש שבחים מופלגים. ראיתי את האיש פניו כמראה אלוהי צבאות, משהו כזה. זאת אומרת הוא נדמה לי שהוא עוד פגש אותו כשהוא היה ילד קטן. הוא היה ילד קטן עוד ישב על ברכיו. אבל הוא היה אבא של רבי מימון הדיין, של אבא של הרמב"ם. הוא היה רבו של אבא של הרמב"ם. בכל אופן הרבה מתורתו של הרמב"ם שאובה מהרימג"ש. הרימג"ש הוא רבו באיזשהו מובן עקיף לפחות, ולכן באמת כמה וכמה דברים ברמב"ם שהם לא ברורים אפשר למצוא להם מקור ברימג"ש אם קוראים את הרימג"ש. הרימג"ש הרי הוא פרשן, הרמב"ם הוא פוסק. אז קשה לדעת איך הרמב"ם למד את הגמרא. אתה יודע מה הוא פוסק, אתה לא יודע איך הוא למד את הגמרא. ברימג"ש אתה לפעמים יכול להבין איך הרמב"ם למד את הגמרא, ומתוך זה אתה יכול להבין את הפסיקה שלו. וזה קרה לי כמה פעמים, כל מיני דברים שאנשים נשארו בצריך עיון על הרמב"ם ובעצם כשאתה מסתכל על הרימג"ש אתה מבין מאיפה זה בא. בהקשר הזה אני רוצה להשתמש בזה הפוך. זאת אומרת הרימג"ש כנראה לא מתכוון גם הוא לשבועת השומרים, הוא מתכוון לשבועת מודה במקצת. רק הוא אומר למה ולכן המשנה גם העמידה בציור של מודה במקצת. למה מדובר פה על תביעת שמירה? אם מדובר בשבועת מודה במקצת אז למה דווקא על תביעת שמירה? כי רק בתביעת שמירה חכמים אומרים שהענבים הם כקרקע. לגבי תביעות מסוג אחר, מכירה, הלוואה, מה שלא יהיה, לא, הענבים הם כבצורות כמו שאנחנו מכירים בסוגיות אחרות בש"ס. אז הכל מסודר. נכון? תראו את הרמב"ם בהלכות שכירות פרק ב הלכה ד. המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדין השומרים. איך אתם מבינים את ההלכה הזאת? קודם כל המיקום של ההלכה. המיקום של ההלכה הזאת זה בהלכות שכירות. הלכות שכירות. תבינו אם אני אולי אקדים כך, אם המשנה עוסקת בשבועת מודה במקצת, אז הדין הזה היה צריך להיות בהלכות טוען ונטען. כי בהלכות טוען ונטען יש דיון: אתה טוען כך, אני טוען כך, מה אני חייב לך? זה בכלל לא משנה אם אתה בא מכוח טענת שמירה. אפשר להגיד בדיני טוען ונטען, אם אתה בא מכוח טענת שמירה, אז הענבים יש להם דין קרקע. אבל זה לא צריך להופיע בדיני שומרים, זה בדיני טוען ונטען. כי זה לא קשור לדין השומרים, זה קשור לזה שהתביעה שלך היא תביעה כלפי שומר. וכיוון שהוא שומר, אז הוא צריך לדאוג שהענבים לא ייבצרו ואז הם כקרקע. זה שההלכה הזאת ממוקמת בהלכות שכירות זה כבר אומר שהרמב"ם כנראה מדבר על שבועת השומרים, ולא שבועת מודה במקצת. ויתר מזה גם הניסוח: הרי הן כקרקע בדין השומרים. לא הם כקרקע לעניין שבועת מודה במקצת כי התביעה היא תביעה מכוח שמירה, אלא בדיני שומרים זה נחשב כקרקע. זאת אומרת הוא מדבר על דיני שומרים, לא על דיני טוען ונטען. אז בפשטות הרמב"ם מדבר על שבועת השומרים. זאת אגב הסיבה שכנראה מפרשים גם את הרמב"ם בפירוש המשנה, חלק מהמפרשים שמדובר על שבועת השומרים, וגם את הרימג"ש מבינים כך. אז בפירוש המשנה וברימג"ש זה בכלל לא ברור, אפשר לקרוא את זה אחרת. אבל ברמב"ם פה זה נראה די ברור. ברמב"ם פה די ברור שמדובר על שבועת השומרים. תראו למשל הלכה מקבילה ברמב"ם. אגב, איך הרמב"ם פוסק פה? מי שמסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים עומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדיני השומרים. פוסק כמו רבי מאיר או כמו חכמים? חכמים, נכון? הרי הם כקרקע. אבל שימו לב, הוא לא מביא ציור של מודה במקצת. זה לא הציור של המשנה. בציור של המשנה אני תבעתי ממך עשר גפנים ואתה מודה בחמש. הרמב"ם לא נכנס לזה פה בכלל. כשאני תובע ממך משהו שמחובר לקרקע, אתה כפרת הכל, לא משנה מה, אז זה כקרקע בדיני השומרים. למה הוא לא מביא את הציור של המשנה? בציור של המשנה כתוב עשר גפנים מסרתי ואתה מודה בחמש. כי הרמב"ם מסביר את זה על שבועת השומרים. ואם הוא מסביר את זה על שבועת השומרים, אז באמת לא צריך דווקא להגיע לציור של שבועת מודה במקצת. שבועת השומרים קיימת גם על הכל. לכן בעצם ברור לי למה הרמב"ם לא מביא את הציור הזה, רק אני שואל אבל איך הוא למד את המשנה? עזוב מה הוא מביא, במשנה הרי כן מדובר בציור של מודה במקצת. אם המשנה עוסקת בשבועת השומרים, אז למה היא מעמידה את זה דווקא בציור של מודה במקצת? כמו הרמב"ם עצמו, גם המשנה הייתה צריכה לדבר בציור של כופר הכל. אז לא ברור, ברור לי מה הוא כותב, אבל לא ברור לי מה קורה במשנה. מעבר לזה יש את השאלה שיוסף שאל: הרי אם באמת אני כופר בעצם היותי שומר, ראינו ברמב"ם קודם שבמצב כזה אין שבועת השומרים. אתה תובע ממני משהו בענבים עומדות להיבצר והרי הן כקרקע בדיני השומרים. טוב, פה אפשר היה אולי להגיד שאני תבעתי אותך ואתה אמרת נאנסו, לא הכחשת את החוזה, אלא אמרת כמו כל הידיינות של שומר, ואז אתה חייב להישבע שלא שלחת יד וכל מיני דברים כאלה. אבל אז זה באמת לא קשור בכלל למשנה. במשנה כתוב על ציור של שבועת מודה במקצת, אז צריך להבין איך הרמב"ם למד את המשנה. תראו, הרמב"ם מביא בהלכות טוען ונטען גם הלכה דומה. ואמרנו, אם זה שבועת מודה במקצת, זה היה צריך להופיע בהלכות טוען ונטען. אז באמת בהלכות שומרים, בהלכות שכירות, הרמב"ם מביא ציור שהוא לא מודה במקצת אלא כופר הכל. בואו נראה בהלכות טוען ונטען. טענו ענבים העומדות להיבצר ותבואה יבשה העומדת להיקצר, והודה במקצתן וכפר במקצתן, הרי זה נשבע עליהם כשאר המטלטלין. והוא שאינן צריכים לקרקע, שכל העומד להיבצר הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודאה. אבל אם היו צריכים לקרקע, הרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא. פה ברור שמדובר בשבועת מודה במקצת, לא בשבועת השומרים. וזה באמת בהלכות טוען ונטען, לא בהלכות שכירות. אז שבועת מודה במקצת, נכון? לא שבועת השומרים. אז מה? אז הענבים העומדות להיבצר זה כמו מטלטלין אם הם לא צריכות לקרקע. אוקיי? ואם הם צריכות לקרקע, אז זה משהו אחר. כן? אז הם כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן. אז זה לא בדיני השומרים. לא קשור לדיני השומרים בכלל, נכון? זה סתם הדין הרגיל שהענבים העומדות להיבצר לכל דבר ועניין, אם הם צריכות לקרקע הן כקרקע, אם לא צריכות לקרקע הן כמטלטלין. וזה קשור למשנה שלנו? לא. במשנה שלנו מדובר על שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. אז מה הוא מביא פה? אומר, בשבועת מודה במקצת, הענבים העומדות להיבצר. מה קורה במשנה שלנו? למה חז"ל אומרים שזה לא שבועת מודה במקצת אלא שבועת השומרים? סליחה, למה מעמידים בשמירה? כי שם מדובר על שבועת השומרים, לא על מודה במקצת. זה לא הלכות טוען ונטען במשנה שלנו. וזה מה שהוא מביא בהלכות שכירות מה שראינו. בהלכות שומרים, בדיני שומרים, בשבועת השומרים זה נחשב כקרקע. לעניינים אחרים זה לא כקרקע אם הם לא צריכות, הרי מדובר בלא צריכות לקרקע. כשהן לא צריכות לקרקע אז הן כבצורות. אז בהלכות טוען ונטען זה כבצורות, בדיני שבועת השומרים זה לא כבצורות. הראב"ד פה משיג. תראו את הראב"ד פה. אמר אברהם, המחבר פוסק כרבי מאיר, והרב, כנראה הרי"ף, פוסק כחכמים. איך הוא הגיע למסקנה הזאת הראב"ד? הרמב"ם פוסק כמו רבי מאיר שנשבעין עליהם. לא קשור בכלל. סתם טעות. הרמב"ם לא מדבר על המשנה שלנו בכלל. מדבר בהלכות טוען ונטען. בהלכות טוען ונטען אין ויכוח בין רבי מאיר לחכמים. רק בהלכות שומרים יש ביניהם ויכוח. לא בהלכות טוען ונטען. ולכן זה לא נכון שהרמב"ם פוסק כמו רבי מאיר. בפירוש המשנה הוא גם אמר הלכה כחכמים. אוקיי? זה פשוט טעות. והרבה אנשים הסתבכו עם זה. והרב ז"ל לא ראה כל זה. ואפשר שאין למידין שבועה לשאר דברים שהרי, לא משנה. קיצור, תירוצים, לא צריך את כל זה. הוא לא הבין נכון את הרמב"ם. טוב, אז עכשיו אנחנו צריכים להבין למה אצלנו במשנה מדובר בשבועת השומרים. ואם כן, אז למה הרמב"ם אצלנו לא מביא בהלכות שכירות, לא מביא את הציור של מודה במקצת כמו במשנה. בתוספות יום טוב על המשנה הזאת בשבועות הוא אומר ככה: וחכמים אומרים כל המחובר וכולי. כתב הרב ברטנורא והלכה כחכמים ודווקא בדין השומרים. לכן כתב הרמב"ם והלכה כחכמים. שימו לב, בדין השומרים. לא מכוח תביעת שמירה. זה שבועת השומרים, מדובר פה, אוקיי? כשנמסר לו בתורת שמירה. ואם תאמר, אמאי בעינן הודאה במקצת? והא "כי הוא זה" דמיניה ילפינן דבעינן הודאה במקצת, כתבתי בריש פרקין בדיבור "וההודאה", דשדינן ליה אפרשת "אם כסף תלוה". יש שם עירוב פרשיות. בתחילת סנהדרין ובבבא קמא דף קו, יש שמה עירוב פרשיות. מאיפה לומדים את שבועת מודה במקצת? "אשר יאמר כי הוא זה". "כי הוא זה" הוא מודה בחלק ממה שאתה תובע. אבל זה מופיע בתוך הלכות שבועת השומרים. אז הגמרא אומרת זה עירוב פרשיות. בתוך הלכות שבועת השומרים יש פסוק אחד שעוסק בשבועת מודה במקצת שלא קשור לשבועת השומרים. הוא בהלכות טוען ונטען, זה התערבב. מכל מיני סיבות, לא חשוב כרגע, זה התערבב. בסדר? אז זה מה שאומר התוספות יום טוב. אז אם ככה שבועת מודה במקצת נאמרה לא בהלכות שבועת השומרים. זה שבועה אחרת, שבועת מודה במקצת. זה עירוב פרשיות. אם אתה אומר אין עירוב פרשיות, זה דיון בגמרא. אם אתה אומר אין עירוב פרשיות, שבועת מודה במקצת היא על שבועת השומרים. זאת אומרת, שומר בשביל להישבע צריך להודות במקצת ולכפור במקצת. אבל הלכה אנחנו פוסקים שיש עירוב פרשיות. מודה במקצת זה שבועה אחרת ושבועת השומרים לא צריך הודאה במקצת. אוקיי? אז אומר, אז למה המשנה מעמידה בהודאה במקצת בשבועת השומרים? ויש לומר, שזו קושיה. על המשנה, לא על הרמב"ם כמובן, לפי הרמב"ם. ויש לומר דלאו דאקרינן לגמרי מפרשה שכתוב בה שהיא פרשת השומרים, אלא עירוב פרשיות אמרינן וקאי נמי הפרשה אם כסף וכמו שכתבו התוספות והראש וכולי. אלא שאין זה הפירוש עולה לדעת הרמב"ם, דבהדיא פסק בפרק ב' מהלכות שכירות שאין אחד מן השומרים צריך הודאה במקצת. ויש פה דיון איך בדיוק פוסקים להלכה בגמרא בבבא קמא, אבל הרמב"ם פוסק שבשבועת שומרים לא צריך הודאה במקצת. אז לפי הרמב"ם לא ברור למה המשנה מעמידה בציור של הודאה במקצת. אם כן אמאי שנינו במשנתנו ועליה אומר אינו אלא חמש, ואפילו כפר הכל חייב, ואנן מסרתי לך תנן, דהיינו בשמור כי מדובר שמה על שמירה. אז אם זה שמירה והוא נשבע שבועת השומרים, אז אפילו הוא כופר הכל הוא חייב, למה צריך הודאה במקצת? הוא לא שם לב שיש פה קושי הרבה יותר יסודי, מה שייכת פה שבועת השומרים אם אני לא מסכים שהיה חוזה? זה הרמב"ם שראינו למעלה. בו ברור לו שמדובר שם בשבועת השומרים ולכן הוא אומר למה צריך מודה במקצת שיהיה גם כופר הכל, על שבועת השומרים גם כופר הכל. אבל זה לא יכול להיות שבועת השומרים, זה לא יכול להיות שבועת השומרים בגלל שאם יש ויכוח על עצם השאלה אם יש פה חוזה, אתה לא יכול להשביע אותי שבועת השומרים, אתה משביע אותי מכוח חוזה. אז זה הוא לא שם לב בכלל. מה שכתב הברטנורא גבי מקח וממכר, הוא אומר בכל הני קיימא לן דבר העומד להיבצר כבצור דמי וכן כתב הרמב"ם בפירושו. וטעמו כמו שכתב הטור כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. וכתב הרי הלוי, זה הרי מגאש, ודווקא לעניין שומרים, אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות להיבצר, כיון דאדעתא למישקל זבינון ליה כבצורות דמיין, זה מה שראינו ברי מגאש. ודנינן בהו דינא מטלטלין בכל מילי כגון אונאה ושבועה וכולי, דקאמר כל העומד להיבצר כבצור דמי, והכא היינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמיא, כיון דשמירה הן כשהן מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינון ניהליה והרי כקרקע וכולי, עד כאן לשון הטור. והכריחום לחלק בין שומרים לשאר דברים כפי מה שנראה לי פשוט ההיא גמרא דפרק נערה שנתפתתה וכולי, ששמה רואים שכל העומד להיגזז כגזוז דמי. אז למה אצלנו פוסקים שלא? כנראה שזה דין מיוחד כי זה שבועת השומרים. תשימו לב, הוא מדבר על שבועת השומרים, לא על שבועת מודה במקצת מכוח טענת שומרים כמו שהיה אפשר ללמוד בפירוש המשנה וברי מגאש, אלא דלשיטתיה דפירוש משנתנו אזיל, שאי לעניין שומרים בלבד ואינן צריכים לקרקע, ואפילו הכי אמרו רבנן דלאו כבצורות דמיא משום דלא דמי שמירה לשאר דברים. אוקיי? אז רבי עקיבא איגר מקשה עליו, אני לא מבין מה אתה רוצה מהחיים שלנו. במשנה מדובר על שבועת מודה במקצת, לא על שבועת השומרים. בין היתר מהסיבה שאמרתי קודם, הרי אין בכלל חוזה שמירה, מה, חוץ מזה מתוך ההקשר גם ברור, זה שבועת מודה במקצת כי בשביל זה העמידו פה את הודאה במקצת. אבל כמובן שברמב"ם זה לא נכנס. יפה מאוד שאתה מקשה על תוספות יום טוב, אבל ברמב"ם זה לא נכנס, כי הרמב"ם הרי הביא את הדין הזה לגבי שבועת השומרים. שבועת מודה במקצת הענבים הם כבצורות, ולא משנה מאיזה טענה. בהלכות טוען ונטען הרמב"ם לא אומר אבל אם בא מכוח טענת שומרים אז הענבים האלה יהיו כקרקע גם לעניין שבועת מודה במקצת, הוא לא אומר את זה. הוא היה צריך להזכיר את זה בהלכות טוען ונטען. אם זה לא בדיני שומרים אבל אם התביעה היא תביעה של שמירה, אז בדיני טוען ונטען אתה לא חייב הודאה במקצת, הרמב"ם לא מזכיר את זה. גם אם זה היה מכוח תביעת שמירה אתה צריך להישבע כי זה כמטלטלין. רק בדין השומרים זה לא כמטלטלין, לא בתביעת שמירה. אוקיי? אז ברמב"ם זה לא נכנס, תוספות יום טוב לכאורה צודק ברמב"ם אבל יש את הקושי שהרבי עקיבא איגר שואל. קיצור הסיפור הזה לא יוצאים ממנו. זה סמיכה קצרה זאת אומרת או שמדובר בשבועת השומרים, אבל אז אתה שואל את עצמך למה שבועת השומרים ולמה מעמידים בציור של מודה במקצת. אם לא מדובר בשבועת השומרים אבל הרמב"ם אומר שכן. גם לא יכול להיות שמדובר בשבועת השומרים כי הרי אני כפרתי בחוזה השמירה. קיצור מכל הכיוונים שום דבר פה לא מסתדר עם כלום לפי הרמב"ם והרי מגאש, לפי הרמב"ם. הרי מגאש אפשר להגיד שזה תביעת שמירה במודת מודה במקצת בדיני טוען ונטען ואז הכל בסדר. וגם אולי פירוש המשנה אפשר לפרש כך לולי שביד החזקה רואים לא כך. בסדר? אבל ברמב"ם זה קשה. ברמב"ם עצמו אומר ששבועת שומרים לא צריך הודאה במקצת והוא באמת לא מביא את הציור של הודאה במקצת בהלכה של שבועת השומרים, והשאלה איך הוא למד את המשנה. גם הש"ך שואל את אותה שאלה, אותן שאלות, מביא שזה הרמב"ם עוקב אחרי. הוא מביא שזה הרמב"ם עוקב אחרי הרי מיגאש, והוא מביא את הרמב"ם הזה שראינו בהלכות שכירות. ואז הוא אומר, לכן נראה עיקר בזה כהרי הלוי, הרי מיגאש זה הש"ך, כן? והרמב"ם והברטנורא דקיימי כחכמים. ברור שהרמב"ם לא פסק כמו רבי מאיר, כמו שהראב"ד אומר, אלא כמו חכמים. לכן כתב הר"ן פרק הדיינים, אך מה שמחלקים, בסוף הוא נשאר, אז זה ברור שזה מה שכוונת הרמב"ם, אבל זה לא סותר את העובדה שאי אפשר להבין את הרמב"ם. אומר, אך מה שמחלקים הרי הלוי והרמב"ם בין שומרים לשאר דברים אינו נראה. חדא דלא מסתבר לחלק בכך. ועוד, ואם כן הוה ליה למתניתין לפרושי, שאתה צריך לפרש את זה. ועוד, ואם כן למה לי למתניתין למודה במקצת? למה המשנה העמידה במודה במקצת? השבועת השומרים לא צריך. וכן הקשה בתוספות יום טוב, דלמה לי מודה במקצת, ואי אפשר ליישב אם לא בדוחק. וגם פשטא דמתניתין משמע דלאו מטעם שומרים אתינן עלה, אלא מכוח מודה במקצת, כי עובדה שהעמידו את זה בציור של מודה במקצת. יותר מזה אני לא יודע למה כולם מתעלמים מזה, זה לא יכול להיות שבועת השומרים כי אני כופר בחוזה. עזוב את הציור של המשנה, זה לא יכול להיות שיש חיוב שבועת השומרים כאשר אני בכלל לא מודה שהיה חוזה על החמש גפנים הנוספות. קיצור הסיפור פה על הפרצוף. יש עוד קושיה אחת, הראשונים כבר שואלים גם על רבי מאיר וגם על חכמים מה יש לכם להתווכח, האם הענבים האלה הם כקרקע או לא כקרקע? הרי ברור שחלק ממה שהוא הודה הוא קרקע, הגפנים עצמן. נגיד שהענבים מטלטלין, בסדר? אז חמש הגפנים שהודיתי, הגפנים עצמן העצים זה קרקע, נכון? הענבים שעליהם שאני מודה עליהם זה מטלטלין, ומה שאני כופר בו זה קרקע, זה העצים, והענבים זה מחלוקת רבי מאיר וחכמים. אבל עדיין נשבע על הענבים עצמם? לא, אבל במה שהוא מודה, חלק ממה שהוא מודה זה קרקע, נכון? ואם מה שאתה מודה זה קרקע, אז הגמרא אומרת שזה הילך. מה הכוונה? נגיד שאתה תובע ממני קרקע ומטלטלין ואני מודה לך בקרקע וכופר על המטלטלין, עכשיו כשאני נשבע, אני נשבע למטלטלין, לא על הקרקע, שבועת מודה במקצת. מה הגמרא? לא, אם מה שאתה מודה עליו הוא קרקע אתה לא נשבע על המטלטלין, סליחה, כן, אתה לא נשבע על המטלטלין שעליהם כפרת. למה? כי זה כמו הילך. נגיד אם אתה תובע ממני מאה ואני אומר לא נכון, חמישים וקח אותם, מיד אני נותן לך אותם, אני פטור משבועה על שאר החמישים. למה? כי כרגע החמישים האלה שהודיתי כבר אצלך, נשאר לנו ויכוח על החמישים הנוספים, ובוויכוח הזה אני כופר הכל, אני לא מודה במקצת, אז אני לא חייב שבועה. עכשיו בקרקע, קרקע זה הגמרא בבבא מציעא בדף ה', קרקע זה תמיד הילך, כי קרקע עומדת פה, אני לא צריך לתת לך את הקרקע, ברגע שאני אומר שהיא שלך זה הילך. שוב, מה שהוא מודה גם זה לא קרקע. יש בו קרקע ויש בו מטלטלין, הענבים. אז מה שהוא מודה זה אותו דבר כמו מה שהוא מכחיש. אז לפי רבי מאיר למה הוא פטור משבועה? לפי חכמים למה הוא פטור משבועה? שבועה זו אם הוא שומר. אה נכון, כי אם הוא שומר, למרות שזה השבועה של מודה במקצת, העובדה שהוא שומר מה שחל זה שהענבים הם קרקע. נו, ולכן למה הוא פטור? כי לא נשבעים על קרקעות? כי לא נשבעים על קרקעות לכן הוא פטור? לא. למה? כי מה שהוא הודה עליו זה קרקע, יש הילך. לא הבנתי, מה שהוא הודה זה קרקע ומה שמכחיש זה גם קרקע. נכון, אבל גם אם מה שהיה מכחיש היה מטלטלין הייתי פטור, כי מה שאני מודה זה כמו הילך. בוא, מה שאתה מודה זה גם מטלטלין. לא, למה? כי אם אני עוד פעם, סליחה, אם הוא לא שומר? לא, אני אומר אם אתה אומר נגיד כמו רבי מאיר, רבי מאיר שאומר שהענבים הם מטלטלין אתה צודק, כי הוא מודה על קרקע ומטלטלין וכופר על קרקע ומטלטלין. למה? אז יש חלק ממה שהוא מודה שהוא עדיין מטלטלין, נכון? אז יש פה איזשהו ויכוח ביניהם ולכן זה מחייב אותי בשבועה על השאר, אלא אם כן לא על הקרקע אלא רק על המטלטלין. אבל לפי חכמים שהענבים הם קרקע ולא מטלטלין, אז מה שהוא מודה זה קרקע וגם מה שהוא כופר זה קרקע. אז למה שהוא לא יישבע על מה שהוא כופר? לא בגלל שמה שהוא כופר זה קרקע או לא רק, אלא גם בגלל שמה שהוא הודה זה קרקע, אז יש פה הילך, אז אין פה בכלל מקום לשבועת מודה במקצת בלי קשר לשאלה שלא נשבעים על קרקעות. נגיד שהיו נשבעים על קרקעות לצורך הדיון, לפי הדעה שנשבעים על קרקעות הוא היה חייב שבועה? למה לא? לא מה פתאום, כי הוא לא מודה במקצת. הרי על החלק שהוא הודה הוא עשה הילך, זה שלך. אז אני בכלל לא מודה במקצת. גם אם היו נשבעים על קרקעות אני הייתי פטור. נכון? כי החלק שעליו הודתי, לפי חכמים, הוא כולו קרקע, אז זה בעצם הילך, זה שלך. מה שנשאר זה הוויכוח על השאר, ובוויכוח על השאר אני כופר הכול, לא מודה במקצת. זה כמו הילך. אז בכלל כל הסיפור הזה לא ברור. זה עוד שאלה. בסדר? אז אם ככה יש לנו בעצם שלוש שאלות. א', למה המשנה מעמידה את המחלוקת במודה במקצת? הרי שומרים לא צריכים הודאה במקצת. במשנה עצמה ברור שלא מדובר בשבועת השומרים, כי הרי מדובר פה בסיטואציה שהוא מכחיש את עצם קיומו של החוזה על שאר הענבים או הגפנים. ודבר שלישי, למה אתה נכנס בכלל לשאלת מודה במקצת? אין פה הודאה במקצת, זה הילך, לפחות לפי רבנן. בסדר? אז אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. הקושיות האלה מיישבות אחת את חברתה, כמו הרבה פעמים. למה? אם מישהו תובע ממני עשרה גפנים, או סתם מטלטלין, לא חשוב, כן, תובע ממני, זאת אומרת הוא אומר הפקדתי אצלך עשרה כיסאות, בסדר? ואני אומר להד"ם, אז אני לא חייב שבועת השומרים. נכון? למה לא? כי אני לא מסכים שבאמת הייתה עסקת שמירה. אבל אם אני אגיד חמש כיסאות הפקדת אצלי ולא עשר, אז אני מודה במקצת, זה לא שבועת השומרים. אני רוצה לטעון שתהיה פה גם שבועת השומרים. למה? כי הוא הסכים שהיה שמירה פה. נכון? אבל בוא עכשיו נראה. תראו, הנקודה היא כזאת. בוא נחשוב רגע על שבועת מודה במקצת. זה ויכוח גדול בראשונים. שבועת מודה במקצת, למה באמת אדם חייב להישבע שבועת מודה במקצת? בגמרא בבבא מציעא רב חייא קמייתא בדף ג' אומרת שאדם חייב שבועת מודה במקצת, לכאורה הסבר שמה כי יש לו מיגו, הוא רצה להכחיש הכול אבל אין לו מספיק כסף אז הוא החליט להכחיש חלק. קיצור יש פה חשד שהוא משקר ולכן השביעו אותו שבועת מודה במקצת. אבל יש ויכוח בראשונים איך להבין את זה, ככה לדעתי יש ויכוח בראשונים, זה לא מפורש אבל יש ויכוח בראשונים. אני חושב שההסבר הפשוט של הגמרא הוא לא מה שמבינים אותה בדרך כלל. ההסבר הפשוט של הגמרא הוא ששבועת מודה במקצת נובעת מזה שבעצם אתה מודה שהייתה הלוואה. מדבר על הלוואה, עזבו שומרים. מישהו תבע ממני מאה ואני הודיתי על שלושים. אוקיי? אז מה אומרים לי? הרי אתה הודת שהייתה הלוואה, נכון? יש ויכוח על גובה ההלוואה. הוא אומר שהיה מאה, אני אומר היה שלושים. אבל אתה לא יכול להגיד שהוא סתם התנפל עליך ברחוב בלי סיבה. יש כבר דררא דממונא, יש איזושהי זיקה ראשונית, אתם יודעים מה זה דררא דממונא? גמרא בתחילת בבא מציעא בדף ב' עמוד ב'. הגמרא אומרת שמה השאלה יש חשיבות לשאלה אם יש דררא דממונא או אין דררא דממונא. לפי רוב הראשונים, רש"י שם מפרש לא ככה, אבל תוספות ורוב הראשונים, מה זה דררא דממונא? השאלה אם יש לי זיקה לממון מעבר לטענות שלי, לא רק בגלל הטענות שלי יש זיקה לממון. אם אני עכשיו תופס אותך ברחוב, אומר תביא, אתה חייב לי מאה שקל, אתה אומר מה פתאום לא חייב לך כלום, זה אין דררא דממונא. למה? כי רק הטענה שלי קושרת אותי לממון, אף פעם, אין שום סיבה להתחיל לחשוש בכלל, לא הבאת לנו שום סיבה שנתחיל לחשוש. מה זה נקרא דררא דממונא? דררא דממונא זה כאשר נגיד אני הייתי מר קמא ועכשיו הוא מחזיק בקרקע. אז יש דררא דממונא. אז זה לא רק שאני תובע ממנו את העניין, ידוע שהקרקע הזאת הייתה שלי. לא סתם תפסתי מישהו ברחוב והתנפלתי עליו בלי שום סיבה בעולם. במצב כזה אי אפשר לנפנף את הבנאדם סתם ככה ולהגיד עזוב, כל אחד יכול להתנפל על השני ולהציק לו. כי פה יש לי זיקה לממון הזה אתה לא יכול להתעלם מזה, זה לא סתם אני לא סתם בא מישהו שבא מהרחוב ונתפל לקרקע הזאת או לרכוש הזה. אז יש דררא דממונא. עכשיו השאלה מה קורה במודה במקצת. הטענה שלי שחיוב שבועת מודה במקצת נובע מזה שאם הנתבע מודה בשלושים מתוך המאה, זה אומר שבעצם היה פה הייתה פה הלוואה, עכשיו יש לנו רק ויכוח על גובה ההלוואה. תבינו למה המוציא מחברו עליו הראיה בכופר הכול נגיד, אתה תובע ממני כסף, אני אומר לא היו דברים מעולם, פרעתי, לא משנה מה, אני פטור, נכון? המוציא מחברו עליו הראיה. בדרך כלל מבינים את זה כי חזקה מה שתחת יד האדם הוא שלו. מה זאת אומרת? רוב הדברים נמצאים אצל בעליהם, נכון? רוב הדברים בעולם נמצאים אצל בעליהם. אם אתה תובע ממני משהו ואני אומר לא נכון, כנראה אני צודק כי הדברים שנמצאים אצלי הם כנראה שלי. אבל זה לא נכון כמובן. ההסבר הזה לא יכול להיות נכון, למרות שהרבה אחרונים מביאים אותו, פשוט לא יכול להיות נכון. למה? מה הסטטיסטיקה של חזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו? כשאנחנו נעשה סטטיסטיקה בכל החפצים בעולם ונראה כמה מהם נמצאים אצל בעליהם, ברור שנגלה שהרוב המוחלט נמצא אצל בעליהם. חלק לא, הושאלו או אבדו, לא משנה מה, אבל רוב החפצים נמצאים אצל בעליהם. אז הסטטיסטיקה היא שיש חזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו. רוב החפצים נמצאים אצל בעליהם, ואם תתעורר שאלה של מי החפץ, אם זה נמצא אצלך זה כנראה שלך. אוקיי? אבל פה אנחנו מדברים הרי על חפץ שיש עליו ויכוח משפטי. ראובן תובע את שמעון על חפץ מסוים. אם אתה טוען שכנראה ראובן צודק, זה אומר שבדרך כלל התובעים הם השקרנים והנתבעים הם דוברי אמת. יש חזקה כזאת? מה פתאום? למה להניח שהתובע הוא השקרן והנתבע הוא דובר אמת? וגם אם כן, הוא צריך להוכיח. למה? כי הוא רוצה להוציא משהו ממישהו אחר. אז אתה כבר מציע הסבר, רק שנייה אחת, נגיע עוד רגע להסבר. קודם כל אני טוען שזה לא יכול להיות ההסבר של חזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו. זה הסתברות מותנה בעצם. נכון כשיש לי הסתברות כללית אז באמת תשעים אחוז מהחפצים נמצאים אצל בעליהם, אבל אני מדבר בהינתן שמדובר בחפץ שיש עליו סכסוך משפטי. האם בתת הקבוצה הזאת של כלל החפצים האם גם שם רוב החפצים נמצאים אצל בעליהם? אין שום סיבה להניח שדווקא התובע הוא השקרן והמחזיק הוא דובר האמת. שניהם בחזקת כשרות ואתה לא יודע מי מהם דובר אמת ומי לא. לכן זה לא נכון שיש פה ראיה סטטיסטית שרוב הסיכויים הנתבע הוא באמת צודק. אז למה המוציא מחברו עליו הראיה? אפשרות אחת זה אפשרות טכנית שאומרת אתה רוצה לגרום לבית דין לעשות פעולה, לעשות משהו, תביא להם סיבה לפעול. אם אתה לא נותן להם ראיה למה שיעשו פעולה? אתה רוצה הרי שיוציאו ממון מהמוחזק ויעבירו אותו אליך. בשביל שהם יעשו פעולה אקטיבית הם צריכים סיבה. אם אין סיבה הם לא פועלים. אז מה יקרה כשהם לא פועלים? הממון יישאר אצל המוחזק, נכון? ולכן יש נחיתות מובנית של התובע. זה לא סטטיסטיקה, זה לא בגלל שרוב הסיכויים שהנתבע צודק, אלא פשוט בגלל שבית הדין לא יפעל אם אין לו סיבה שתגרום לו לפעול. אוקיי? אפשרות אחת. אפשרות שנייה זה אנחנו חייבים לקבוע את הכלל המשפטי הזה שהמוציא מחברו עליו הראיה. ולמה? תחשבו על מצב שהיה קורה אם לא היה הכלל הזה, הרי זה היה מטורף. זאת אומרת כל בן אדם היה יכול לעצור אותך ברחוב לתבוע כל רכושך ומה היינו עושים? יחלוקו? לא יודע מה, אין ראיות. יחלוקו. אם הכלל הוא לא המוציא מחברו עליו הראיה אז סומכוס, ממון המוטל בספק חולקין. אנחנו פוסקים כמו חכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה. האם היינו עושים יחלוקו, יכולתי לתפוס כל אחד ברחוב לתבוע אותו את כל ממונו והוא היה חולק איתי את הממון. עכשיו תגידו לי בסדר אבל רוב האנשים הם כשרים ויש רק מיעוט שהם שודדים. אבל אתם מבינים ששני שודדים יכולים לנקנק את כל העולם. לא צריך את רוב העולם בשביל זה, מספיק שיש פושע אחד הוא יכול להתנפל על כל אדם ברחוב ולתבוע ממנו את הכסף. לכן אי אפשר שלא לתת יתרון למי שמחזיק. אבל שימו לב, למה? כי כשאתה תובע אותו מי אמר שאתה בכלל קשור לעניין? יכול להיות שסתם תפסת אותו ברחוב והחלטת להוציא ממנו חצי מהכסף שלו. אבל במקום שבו ברור שיש לך זיקה לממון הזה, אתה לא סתם מישהו מהרחוב שבא ותובע אותי, כי הרי אנחנו יודעים שאתה הלווית לי, רק אתה טוען זה מאה ואני טוען זה שלושים. אי אפשר להגיד שזה סתם מישהו שבא מהרחוב ותובע אותי. במצב כזה לא יכול להגיד שאני נותן אוטומטית יתרון למוחזק ונחיתות לתובע. זה לא עד כדי כך. נכון, אם אני אשבע אני אהיה פטור, הוא לא יקבל את הכסף, אבל בשביל לזכות אני צריך להישבע, כי אי אפשר להגיד שהוא סתם ככה בא מהרחוב ונתפל אליי, לא כל אחד יכול לעשות את זה, רק מי שכבר עשה לי הלוואה, ומי שכבר עשה לי הלוואה סך הכל יש אמון בינינו, אז לכן לא. זה ממש לא פשוט. וגם נכון, עדיין זה המוציא מחברו. עדיין יש לי יתרון. אבל בשביל שאני אזכה מבקשים ממני גם להישבע כדי להיות בטוח. אגב, מה עם המקרה שקצת דומה, מה עם המקרה שנגיד ברמב"ם בהתחלה שהשומר הוא הסכים שהוא היה שומר אבל הוא החזיר, ככה הוא טוען? אוקיי, לכן אמרתי, לכן אמרתי שברמב"ם שמה זה באמת חידוש גדול, חידוש יותר גדול מאשר אם מישהו אומר לאדם או משהו כזה. אבל עדיין אמרתי, אחרי שהחזרתי ואם הוא נתפל עלי עוד עשר שנים? אמרנו, החזרתי כבר, זה עסקה אחרת, זה נותק כבר. אז היה מקום גם להגיד לו כך, אבל זה לא נורא. הרמב"ם סובר כך, זה לא נורא. אפשר גם להגיד לא פלוג אולי, לא משנה. הרמב"ם סובר כך, אני לא חושב שזה דבר בעייתי. יכולתי לשמוע גם אחרת, אבל זה לא נורא. בכל אופן לענייננו, מה אני רוצה לומר? אם זה הרעיון של שבועת מודה במקצת וכל הדיון של רב חייא קמייתא שיש חשש ואולי הוא משקר וכל זה, זה רק כדי להגיד למה הוא לא נפטר במיגו. יש לו מיגו שהוא היה יכול לכפור הכל, והוא מודה במקצת, ויש לו מיגו שהוא יכול לכפור הכל. המיגו הזה היה יכול לפטור אותו מהשבועה. הגמרא שם מסבירה למה המיגו הזה לא פוטר אותו משבועה. אבל למה בכלל הוא חייב שבועה? לא למה מיגו לא פוטר אותו. את זה אני טוען שהגמרא בכלל לא עוסקת בזה. זאת הנחה. והנחה באה מהסברה שאמרתי עכשיו. כי אם אני תובע אותך מאה ואתה מודה בשלושים, זה אומר ששנינו מסכימים שהעסקה הייתה. יש לנו רק ויכוח מה היה גובה העסקה. במצב כזה יש דררא דממונא, יש לך זיקה לממון, אתה לא סתם בן אדם מהרחוב שנתפל אלי. לכן עקרונית יש חיוב שבועה. אבל השאלה, בסדר, יש לי מיגו, המיגו יכול לפטור אותי מהשבועה? אז זה רב חייא קמייתא עם כל ההסברים למה המיגו לא פוטר אותו משבועה. אבל עצם חיוב השבועה יסודו לא בהסברים שמה, אלא יסודו בזה ששנינו מסכימים שהיה חוזה והוויכוח הוא רק על גובה החוזה. אוקיי? עכשיו אם זה כך, נחזור למקרה של המשנה. אז קודם כל עזבו רגע שמדובר בקרקע, נגיד שמדובר בארגזי ענבים שכבר נבצרו. בסדר? אני תובע ממך עשרה ארגזי ענבים ואתה מודה לי בחמישה ארגזי ענבים. אני טוען שיש מקום לומר שעל השאר אתה נשבע שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. וכאן אני עושה הבניה מושגית, הנה הגענו להבניה המושגית. ואני אומר ככה: באופן עקרוני, אם היית כופר הכל, אז כמובן שבועת מודה במקצת אין פה וגם שבועת השומרים אין פה, כי אתה בכלל לא מודה שהיה חוזה. אבל אם אתה מודה בחלק מההפקדה, אז אתה מסכים שהיה חוזה, נכון? אז לפי ההיגיון של שבועת מודה במקצת, אתה תהיה חייב שבועת השומרים. כי אתה בעצם מודה שהיה פה חוזה, אז זה כמו מישהו שאומר נכון הפקדת אצלי אבל נאנסו. זאת אומרת, במסגרת החוזה אני טוען שאני לא חייב לך. במצב כזה אתה חייב להישבע. הטענה היא שההיגיון של מודה במקצת, אם אני לוקח את ההיגיון, זה לא שבועת מודה במקצת אלא שבועת השומרים. אם אני לוקח את ההיגיון, אז זה הולך ככה: אתה תובע ממני עשר גפנים ואני מסכים שהייתה הפקדה, כי אני אומר כן אבל לא עשר אלא רק חמש, חלק. אוקיי? אז בעצם אני מודה שהיה חוזה הפקדה. עכשיו יש לנו ויכוח במסגרת החוזה. כשהוויכוח הוא במסגרת החוזה, אז יש פה שבועת השומרים. זה שבועה מכוח החוזה. עכשיו צריך לדון אם זה קרקע אז לא נשבעים על קרקעות, אם זה לא קרקע אז נשבעים, זה מחלוקת רבי מאיר וחכמים. אבל זה כן יכול להיאמד בשבועת השומרים. עכשיו תראו, שאלנו אם זה שבועת השומרים למה נזקקנו למודה במקצת? הרי שומר לא צריך להודות במקצת כדי להתחייב שבועה. ברור למה. כי אם הוא לא היה מודה במקצת, לא הייתה פה שבועת השומרים. כל מה שאתה יכול לחייב אותו שבועת השומרים על השאר זה בגלל שהוא הודה במקצת ולכן בעצם יש פה חוזה, יש לנו ויכוח מה גובה החוזה. ולכן בגלל ההיגיון של שבועת מודה במקצת וכיוון שפה אני הודיתי במקצת, אז יש פה את שבועת השומרים. אתם מבינים? קודם אמרתי שיש פה טענת שמירה אבל השבועה היא מודה במקצת. רק במקרה הטענה היא מכוח שמירה. עכשיו אני אומר בדיוק הפוך. זאת אומרת יש פה בעצם טענה של מודה במקצת אבל השבועה היא שבועת השומרים. ממש הפוך. אבל זה ההיגיון. ורציתי להביא את המקרה הקלאסי של שבועת השומרים ש… לא, רציתי להשמיע את החידוש הזה גם כן. למה לא להשמיע חידוש יותר גדול? אחרי שאתה משמיע לי את זה אז ברור שגם ככה זה ככה. אבל רצו להשמיע לי בדיוק זה מה שהמשנה רצתה לחדש, שההיגיון של מודה במקצת יכול לחייב אותי בשבועת השומרים למרות שאותו חלק שעליו אני נשבע אני בכלל לא מסכים שהיה חוזה. אבל ההיגיון של מודה במקצת אומר לי שגם במצב כזה יש שבועת השומרים. זה החידוש של המשנה. אז כשהרמב"ם אולי יש פה אז כן אז בעצם מה שזה אומר אני חוזר להלכות שראינו ברמב"ם. אז הרמב"ם מביא ככה, בהלכות שכירות הרמב"ם מביא המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות ליבצר הרי הן כקרקע בדין השומרים. מה זאת אומרת? לעניין שבועת השומרים ענבים העומדות ליבצר הם כמו קרקע. מאיפה הרמב"ם יודע את זה? מהמשנה שלנו. זה כן המשנה שלנו, כי במשנה שלנו כתוב שכיוון שאתה חייב שבועת השומרים בגלל ההיגיון של מודה במקצת אתה חייב שבועת השומרים על השאר וחכמים הרי אומרים שכיוון שזה שבועת השומרים אז הענבים לא נחשבות כבצורות, וזה רק בגלל שבועת השומרים, אז אנחנו לומדים מכאן שלעניין שבועת השומרים ענבים העומדות ליבצר הם לא כבצורות למרות שבאופן כללי הם כן כבצורות. למה הרמב"ם לא מביא פה את הציור של מודה במקצת? כי הרמב"ם פה לא עוסק בחידושים בדיני טוען ונטען, הרמב"ם רוצה להגיד את העיקרון שלמדנו משם, העיקרון בהלכות שומרים הוא שאם מתעוררת שבועת השומרים על ענבים העומדות ליבצר אז הם כמו קרקע ולא כמו מטלטלין, ואת זה לומדים מהמשנה שלנו. לכן הרמב"ם מביא את הדין העקרוני. במשנה שלנו לימדו את זה דרך ציור של מודה במקצת ועל מה לימדו שכשאתה חייב את שבועת השומרים אז ענבים העומדות ליבצר הם כמו קרקע. הרמב"ם מביא את זה, את מה שלמדנו, הוא לא צריך להביא את המקרה של המשנה. איפה הוא מביא את המקרה של המשנה? את המקרה של המשנה הוא מביא כאן. שם הוא לא שומר? אבל שם הבנאדם הוא לא שומר. נכון, כי הרמב"ם אומר במקום שבו מדובר לא בדיני שומרים אלא שבועת מודה במקצת אז לעניין זה הענבים הם באמת כמטלטלין ופה זה הציור של מודה במקצת נכון? אבל כיוון שזה לא מכוח טענת שמירה אז הטענה שעליה אתה רוצה להישבע היא טענת מודה במקצת, כלומר זה שבועת מודה במקצת לא שבועת השומרים. לעניין שבועת מודה במקצת זה מטלטלין זה לא קרקע. וגם את זה לומדים אצלנו כי כל מה שהמשנה העמידה אצלנו בציור של מודה במקצת זה כדי להגיד לך למה השאר הוא שבועת השומרים, אבל מכאן אנחנו לומדים שאם זה היה לא בטענת שמירה וזה היה טענת מודה במקצת אז באמת השאר היה נחשב כמטלטלין גם לדעת חכמים כמו שאנחנו ראינו בסוגיות האחרות שענבים העומדות ליבצר הם כבצורות, וזה חכמים לא חולקים על זה רק בדיני שומרים. אז בעצם גם ההלכה שלמעלה וגם ההלכה הזאת נלמדות בצורות שונות מהמשנה שלנו והרמב"ם רק מפרק את זה. אומר יש את הלקח שאנחנו לומדים מהלכות טוען ונטען וזה מופיע בהלכות טוען ונטען ויש את הלקח שאנחנו לומדים מהלכות השומרים וזה מופיע בהלכות שכירות. הלקח שאנחנו לומדים מהלכות שומרים אפשר לנסח אותו באופן כללי לא צריך להגיע לדיני מודה במקצת. כל אימת למשל אם אתה הפקדת אצלי ענבים העומדות ליבצר בסדר ואני אומר הם נאנסו הענבים כולם כל העשרה הענבים נאנסו בסדר מה יהיה הדין לא צריך להישבע. אז הרמב"ם לא צריך להגיד להעמיד את זה בשבועת מודה במקצת. כל פעם שיש חיוב של שבועת השומרים ומדובר בענבים העומדות ליבצר הם לא כבצורות. מה הציור? או כשיש מודה במקצת על חלק מהענבים או כשסתם יש לך במסגרת חוזה שמירה אתה אומר שהענבים נאנסו. הוא לא צריך להיכנס לציורים הוא קובע פה את העיקרון שכל פעם שיש שבועת השומרים על ענבים העומדות ליבצר הם כקרקע, זה מה שאומר גם הרימ"גש. הוא לא אומר מטענת שמירה הוא אומר שבועת השומרים. וזה מה שהסברנו. כל החלוקה הייתה אמורה להיות על עצם המקרה לא משנה אם זה שבועת מודה במקצת או שבועת השומרים, מה שמשנה זה אם הבנאדם הוא שומר אפילו אם השבועה נגיד למה אני צריך להגיע לזה שהשבועה לא הטענה של הרמב"ם לא, הסברה הזאת שהרימ"גש מביא זה לא בגלל שהיית שומר אלא הסברה הזאת נאמרה רק בדין שבועת השומרים בגלל שהסברה הזאת כשלעצמה הרי זה גם מי זה הריטב"א וגם התוספות יום טוב אמרו הסברה הזאת היא די חלשה בסך הכל בזה שאתה שזה הופקד אצלך כ… וזה שזה הופקד אצלך כדי שזה לא ייקטף אז בגלל זה הענבים לא עומדות להיבצר? מאיפה בא? לא! אז הוא אומר, בהלכות שומרים אני מוכן לקבל, כי ככה אנחנו דנים את הלכות שומרים. אבל אל תגיד לי שבכל מקום שיבוא בטענת שמירה זה פתאום הופך להיות, הרי בסך הכל במקומות שהם לא שבועת השומרים הכלל הוא שזה לא קרקע. אז שם אני לא איישם את הסברה החלשה הזאת. במקום שבו כל הדיון הוא על דיון שומרים, שם אני מוכן לקבל סברה כזאת. כי אם הדיון על הלכות שומרים אתה לא יכול להתייחס לדבר הזה כבצורות, אז הם קרקע. בסדר, זה ה… לפי המדרש או לפי הרמב"ם, אני לא מבין מה יש לחלק, למה להגיד שהשבועה צריכה להיות שבועת… יכולתי להבין אם הם לא היו מחלקים, אני אומר לך מה שניתחתי קודם, אבל אם הם כן מחלקים זה לא קשה, אז הם כן מחלקים כי זו הסברה שלהם. הם בעצם טוענים שהתורה לא, זה לא פלואו, התורה בעצם לא מתעסקת מכוח מה אתה בא בתביעה שלך. כתוב מודה במקצת, אם אתה מודה במקצת, התורה אומרת מודה במקצת, לא נכנס פה לשאלה מה אתה תובע ומכוח מה אתה תובע וכולי. בדיני שומרים הכלל הוא שענבים עומדות להיבצר שם הם כבצורות כי זה הרעיון של דיון על שמירה. אז עכשיו אני לא נכנס להבחנות מה בדיוק הייתה הטענה, זה הקשרים. בהלכות שכירות מדובר על שבועת השומרים, שם זה כקרקע. בהלכות טוען ונטען גם אם תבוא מכוח תביעת שמירה, בהלכות טוען ונטען זה יהיה כמטלטלין, זה יהיה כבצורות. זאת הטענה. אם אנחנו מבינים את זה, אז א' המשנה ברורה לחלוטין. שאלתי הרי שתי שאלות: למה שייכת שבועת השומרים? ברור למה שייכת, בגלל ההיגיון של מודה במקצת. ולמה העמידו בציור של מודה במקצת, הרי זו שבועת השומרים שהיא פוטרת הכל? לא, אם זה היה כופר הכל זה לא היה שבועת השומרים. רק בגלל שהוא מודה במקצת יש פה את שבועת השומרים. בסוגריים אני מוסיף, הרי שאלנו גם את ההילך. יכול להיות שההילך פוטר אותך רק אם זו שבועת מודה במקצת. כי מה קורה עם ההילך? ברגע שאני עושה הילך, אז זה כבר לא שבועת מודה במקצת כי הוויכוח שלנו נשאר רק על השאר, הרי את זה נתתי לך. נכון? אז אם זאת הייתה שבועת מודה במקצת, אז ההילך באמת היה פוטר. אבל כיוון שמדובר פה בשבועת השומרים, בשבועת השומרים למרות שגם פה יש סברה לפטור, גם בשבועת השומרים אתה יכול להגיד בסדר אבל הדיון שלנו רק על השאר כי הרי את זה נתתי לך, ועל השאר אני בכלל כופר שהיה חוזה שמירה. כן, אז לכן אני אומר שבשבועת השומרים אני לא פוטר מהסברה של הילך למרות שהדבר שבו הודיתי היה קרקע. זה עונה על השאלה שלי, אי אפשר להגיד שהשבועה היא שבועה של מודה במקצת בגלל ההילך. כן, נכון, זה חייב להיות שבועת השומרים. בסדר? אז שלושת השאלות בעצם מתיישבות פה בצורה נהדרת וכל הצריך עיון של כל האחרונים פשוט חוסר הבנה. הרמב"ם והרי"ם מגאש, זה ההסבר הכי פשוט לסוגיה. הכי פשוט והכי הגיוני. מה הבעיה? למה כולם מפספסים את זה? כי מה שעשיתי פה זו הבניה מושגית. מה עשיתי? לקחתי את שבועת השומרים, זה שני האבות שלי, שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת. ועכשיו עשיתי הבניה, סינתזה בין שניהם ואמרתי ככה: אם יש דיון על שמירה בסיטואציה שאני כופר חלק ומודה בחלק, אז הרעיון של שבועת מודה במקצת מלמד אותי שיש פה חיוב שבועת השומרים. אתם רואים שזה ממש כמו זורה וזורק על רוקק? בדיוק אותו דבר. נכון? הרעיון שהרוח לא מפריעה בעצם אומר לי טוב אז תחייב אותו על זורק למרות שהרוח עזרה. אני אומר, הרעיון של מודה במקצת אומר לא מפריע לי שהוא כופר בחוזה על החמישה האחרים. כי הרעיון של מודה במקצת אומר זה לא באמת נקרא כפירה בחוזה הזה. זה ממש הבניה מושגית. ומי שלא מבין שיש דבר כזה הבניה מושגית או לא עושה הבחנה בין זה לבין הצד השני מסתבך עם הסוגיה הזאת. אבל אם אנחנו מבינים שיש הבניה מושגית אז הכל מסתדר מצוין. אגב, יש פה עכשיו מקום לדון מה זאת השבועה שאותה אני נשבע כאן. זה מחזיר אותנו לראש ולגדולים מהשיעור הקודם. אם אני באמת צודק שהשבועה הזאת היא איזה סינתזה בין מודה במקצת לבין שבועת השומרים, יש למשל מקום לדון איזה פטורים יהיו על השבועה הזאת, הפטורים של שבועת השומרים או הפטורים של שבועת מודה במקצת. איזה דינים יחולו על השבועה הזאת. ראינו שלוש שיטות בעניין הזה, אתם זוכרים? על הצד השווה בבבא קמא של אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו. וגם פה אפשר לטעון את אותה טענה. אפשר היה להגיד ככה: בעצם מה אני לומד מהסינתזה של שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים? אני בעצם לומד שהעיקרון של כל שבועות התורה זה שבועת המתגוננים. מה זאת אומרת? הנתבע בדרך כלל ידו על העליונה. לכן הוא פטור מעיקר הדין, המוציא מחברו עליו הראיה. יש מצבים שבהם יש ריעותא בדבריו. יש איזושהי חולשה, ואז הוא צריך להתגונן. הוא עדיין מוחזק, יש לו יתרון, הוא הזכאי, אבל אני מבקש ממנו לתת לי איזשהו ביטחון שהוא לא משקר, ואז הוא יזכה. איך זה קורה? או כשיש נגדו עד אחד, זה לא מספיק כדי להוות ראיה, אבל זה אומר שזה לא סתם תביעה בעלמא. תן לי שבועה כדי שאני אהיה בטוח. או מודה במקצת, כי זה אומר שהייתה עסקה, אתה נכון רק על חלק אתה אומר, אבל אתה לא יכול להגיד שיתנפל עליך סתם. יש פה איזה רגליים לדבר, כביכול. או שבועת השומרים מהסיבות שאמרתי קודם, כי צריך לפייס את המפקיד כי הוא לא יודע מה קרה בבית של השומר. יכול להיות שיש פה בעצם איזשהו סוג של צד שווה ולא הבניה מושגית. מה זה אומר? אני בעצם אומר שזה לא שלוש שבועות, זה אחת. שבועת המתגוננים. יש לי שלושה סוגים של שבועת המתגוננים. כל פעם יש לך ריעותא אחרת בטענה שלך, ובגללה למרות שאתה מוחזק אנחנו מבקשים ממך להישבע. אז עכשיו אם ככה יש לי עכשיו רעיון כללי, הצד השווה שבממונך ושמירתן עליך בדיוק מה שראינו בבא קמא. עכשיו אני אעשה פה הצד השווה. מה הצד השווה לכל השבועות? שנתבע שעקרונית ידו על העליונה, אבל יש ריעותא מסוימת בטענתו, אני מחייב אותו להישבע. יש שלוש דוגמאות, אבל בעצם הרעיון הוא אחד. הצד השווה לכולם שאתה נתבע שיש ריעותא בדבריו, ואתה צריך להישבע. ואז אני בעצם אומר המקרה הזה שרבי מאיר וחכמים זה בסך הכל מקרה של נתבע שיש ריעותא בדבריו. זה לא שבועת השומרים ולא שבועת מודה במקצת, זאת אותה שבועה כללית שאנחנו למדנו משלושת הדוגמאות. כמו שאתם זוכרים אבנו סכינו ומשאו, שאלתי אז זה אש או בור? כל זה לא זה ולא זה, זה ממונך ושמירתו עליך ואני יודע מכל האבות זה הצד השווה, אז אם יש את המאפיין הזה אז אתה חייב בגלל זה. עכשיו יש מקום לדון איזה פטורים יהיו לך. זוכרים? אם אני לומד משני דברים, אז יהיו לך הפטורים משני הצדדים. אם אתה לומד עיקרון כללי אז להפך, על כל פטור אתה צריך מקור כדי שיהיה פטור, אחרת אין שום פטור. והאי לך הוא נפקא מינה בדיוק במקרה הזה. אם אתה אומר שזאת הבניה מושגית, אז אין פה צד שווה. אז זאת שבועה שבעצם שבועת השומרים כמו הראש. זה בור שהאש רק מוכיחה שהסיוע של הרוח לא מפריע. בסדר? זה הראש ראינו שמה בדף ו' בבא קמא. אותו דבר יהיה פה. זה בעצם שבועת השומרים, רק הרעיון שמודה במקצת מראה לי שפה אפשר להשביע שבועת השומרים, אבל השבועה היא שבועת השומרים. כי מצד מודה במקצת יש אי לך אז אתה לא יכול להישבע. אוקיי? אפשרות אחרת להגיד לא. שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים ביחד מלמדות אותי שלא זאת שבועה לחוד ולא זאת שבועה לחוד, אלא יש איזשהו רעיון כללי. אם אתה נתבע שיש ריעותא בדבריו, אתה צריך להישבע. אתה תזכה, כי אתה נתבע והמוציא מחברו עליו הראיה, אבל תן לנו שבועה כדי שנהיה בטוחים שיש ריעותא בדבריך. ובמקרה הזה הוא יהיה פטור מהאי לך? מה? במקרה הזה? עכשיו צריך לדון. יכול להיות שאי לך לא יפטור אותו. כי הרי אמרנו שהפטורים המיוחדים לא עוברים לתולדה אם זה צד שווה. רק אם זו הבניה מושגית אז שניהם עוברים. אבל אם זה צד שווה, אז הם לא עוברים. ואז יכול להיות שתהיה פה נפקא מינה לגבי האי לך. השאלה אם זאת שבועה חדשה או שבועה כללית, נקרא לזה ככה, או שזה סינתזה בין שבועת השומרים לשבועת מודה במקצת. וזה מאוד תלוי בשאלה איך לומדים את עירוב הפרשיות. אנחנו יודעים שמודה במקצת זאת פסוק שנשתל בתוך שבועת השומרים. מה התורה באה ללמד אותנו בעירוב הזה? היא באה להגיד לנו שבעצם זה שתי דוגמאות של רעיון כללי, אז זה הצד השווה. או שהיא באה להגיד לנו לא, זה שתי דוגמאות שונות ושתיהן קיימות, וזה שני אבות שאני יכול לסנתז אותם ולייצר מהם בהבניה מושגית תולדה חדשה. השאלה איך אני מבין את עירוב הפרשיות בתורה? זה בעצם מה שקובע את כל הסיפור פה. אוקיי. אנחנו נעצור כאן.