כוונה במצוות – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:02] פני יהושע והקדמה על רעש האדמה
- [1:07] הדיון על מצוות צריכות כוונה
- [2:31] מחלוקת על כוונה הופכית והשלכותיה
- [4:16] תוספות על צורך בפסוק לסוכה גזולה
- [18:44] שאלת מצוות וצריכת אמונה
- [26:46] אמונה ובסיס מצוות
- [28:00] הפרק השישי של הרמב"ם על מצוות מוסריות
- [29:05] הטענה שמצוות צריכות אמונה
- [31:30] קולא וחומרא במצוות
- [36:12] אמונה באלוהים והחובה בסיני
- [41:43] מצוות ועבירות דורשות אמונה
- [48:24] החזקה של פעם על חטא ויצר
- [50:52] החזקה מודרנית והתהפכות
- [52:06] כפייה רפואית ולא הריגה – מה קורה?
- [53:10] הגזירה של הרמב"ם והמרכזיות היום
- [54:11] סיכום וברכות לשנה טובה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג תיאור על הפני יהושע שנדר בעקבות רעש אדמה לא לעסוק באגדות, ומחבר זאת לטענה שאנשים באגדות אומרים וורטים במקום לכוון לאמיתה של תורה. לאחר מכן מובא יישוב של רב שלמה איימן לקושיית הטורי אבן על הרשב"ם בשאלת מצוות צריכות כוונה, כוונה הפכית, והקשר לבל תוסיף, תוך הבחנה בין גוף מעשה המצווה לבין קיום המצווה והיחוס של המעשה לאדם. בהמשך נטענת טענה יסודית נוספת של מצוות צריכות אמונה, על בסיס הרמב"ם בהלכות מלכים לגבי גר תושב, ומכאן מפותחת תפיסה שלפיה בלי אמונה אין ערך דתי למעשה מצווה ואף לעבירה, עם דיון על תינוק שנשבה, על שינויי המציאות בין העולם הקדום לעולם המודרני, ועל כך שהכפירה המודרנית יוצרת מסגרת חדשה להבנת אחריות הלכתית.
הפני יהושע והנדר על אגדות
הפני יהושע כותב בהקדמה שלו שבעיר שלו היה רעש אדמה גדול והוא נקבר תחת ההריסות, והוא נדר לקדוש ברוך הוא שאם הוא יציל אותו הוא לא יעסוק יותר באגדות. הפני יהושע מפרש שורה שורה ואינו מוותר על שום רש"י ושום תוספות, והוא נדמה כאחרון הכי מפורט שיש על כל שלב בגמרא. הפני יהושע לא כתב על אגדות, וההסבר שניתן הוא שאנשים באגדות לא מכוונים לאמיתה של תורה אלא אומרים וורטים. רב שלמה איימן מוצג כמי ששמעו עליו סיפור דומה של נדר בעקבות חולי, אף שהפרטים אינם זכורים במדויק.
יישוב רב שלמה איימן: מצוות צריכות כוונה, כוונה הפכית, וקיום המצווה
רב שלמה איימן מיישב את קושיית הטורי אבן על הרשב"ם בכך שלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה הכוונה היא דין בגוף מעשה המצווה, ובלי כוונה כגון התוקע לשיר לא נחשב כלל מעשה המצווה. הוצגה הבנה חריפה בשיטת רש"י שהקשר הוא לסוגיית מתעסק, עד כדי ניסוח שהמצווה היא בעיקר הכוונה לשמוע לציווי של הקדוש ברוך הוא, והמעשה נדרש כדי שלכוונה יהיה על מה לחול. רב שלמה איימן קובע שרשב"ם ותוספות חידשו שבמתכוון שלא לצאת לכולי עלמא לא יצא, אך עדיין יש נפקא מינה בין השיטות: למאן דאמר מצוות צריכות כוונה אין כאן מעשה מצווה כלל, ואילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה המעשה נחשב מעשה מצווה גם בלי כוונה.
רב שלמה איימן מסביר שלפי הרשב"ם בכוונה הפכית אי היציאה אינה משום פגם בגוף מעשה המצווה, אלא משום דין בקיום המצווה ש"בעל כורחו לא נפיק" ולא מוציאים אדם ידי חובה נגד רצונו. הטקסט מנסח זאת כהבחנה בין זה שהמצווה "נעשתה" במציאות לבין השאלה אם יש לאדם "קיום" והאם המעשה מיוחס אליו ונזקף לזכותו. מובאת הקבלה מדברי המנחת חינוך על תוספות בסוכה דף ט' לגבי סוכה גזולה, שללא פסוק היה מקום לומר שיש כאן מצווה הבאה בעבירה ולכן המעשה מתקיים אך אינו נזקף לרצון הקדוש ברוך הוא, ואילו הפסוק מלמד שהחפצא פסול וזו ישיבה בסוכה פסולה ממש.
בל תוסיף, מעשה מצווה, ויחס כוונה להפך
הטקסט קושר בין יציאה ידי חובה לבין מעבר בבל תוסיף, ומסביר שלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אם עשה את המצווה בלי כוונה אינו יוצא ואינו עובר בבל תוסיף, מפני שבל תוסיף שייך דווקא כשעשה את המצווה כהלכתה ומעשה המצווה מוגדר רק עם כוונה. הטקסט מדגיש שכאן אין "שני דיני כוונה" אלא השלכה ישירה של ההגדרה שמצוות צריכות כוונה, ולכן בלי כוונה אין "הוספה" של מצווה. לעומת זאת למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה, גם בלי כוונה נחשב למעשה המצווה, ובכוונה מפורשת שלא לצאת אי היציאה שייכת רק לכך שלא מוציאים אדם בעל כורחו, אך לעניין בל תוסיף הוא עובר אף במכוון שלא לשם מצווה כי בפועל עשה מעשה מצווה כתיקונה.
הטקסט טוען שבכך מיושב קושיית הטורי אבן ואין ראיה נגד הרשב"ם מהסוגיה בעירובין, מפני שהסוגיה יכולה להכריח שכוונה הפכית אינה מועילה לעניין בל תוסיף גם אם היא מועילה לעניין יציאה ידי חובה מטעם "בעל כורחו". בהמשך נאמר שהיישוב תלוי במחלוקת שראינו: האם כוונה הפכית מפקיעה שם מעשה מצווה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, או שהיא רק מונעת הוצאה ידי חובה נגד רצונו, והטקסט קובע שהוכחת העירובין מכריחה את האפשרות הראשונה להיות שיטת הרשב"ם.
קושי סברתי: בל תוסיף כאיסור תודעתי ולא כעבירה פיזית
הטקסט מצהיר שקשה מאוד בסברא להבין איך אדם שעושה פעולה לשם מטרה הלכתית מספק או להציל תפילין מביזיון יכול להיחשב עובר על בל תוסיף. בל תוסיף מוצג כאיסור תודעתי כמו עבודה זרה, שאינו איסור על פעולה גרידא אלא על פעולה מתוך תודעה של הוספה על התורה, ולכן קשה לראותו כאיסור פעולה בלבד של "עוד פעם עשית מצווה". מובאות דוגמאות של ברכה מספק, של נתינת דמים בארבע מתנות מספק, ושל הצלת תפילין, כדי להראות שלפעולות אלו אין מגמה של הוספה על התורה אלא של קיום חובה או שמירת אינטרסים של התורה.
הטקסט מביא את דברי הרמב"ן על שחרור עבד לצורך מניין ואת ההשוואה ללא תחנם כדי להדגים שמושגים הלכתיים מסוימים הם תודעתיים: "מתנה" היא נתינה מתוך מטרה להיטיב למקבל, ואם הנתינה נועדה לאינטרס של הנותן אין זה "מתנת חינם"; כך גם השחרור נתפס כשימוש בעבד ולא כהטבה אסורה. מתוך זה נטען שראיית בל תוסיף כעבירה פיזית גרידא משונה, ושיש צורך בהגדרה שמקשרת את הפעולה לתודעת מצווה כדי שתהיה משמעות לאיסור.
מצוות צריכות אמונה: רמב"ם, גר תושב, וערך דתי של מעשה
הטקסט פותח שאלה יסודית מעבר למצוות צריכות כוונה, והיא האם מצוות צריכות אמונה. מוצגת שאלה על הרמב"ם במצוות עשה א' של "לידע שיש שם מצוי ראשון" ועל הקושי לצוות על אמונה, אך נטען שאין מכאן הוכחה שמי שאינו מאמין אינו מקיים מצוות, אלא רק שקשה לומר שהציווי יגרום למי שלא מאמין לקיים אותו. המקור המרכזי מוצג כרמב"ם בסוף פרק ח' בהלכות מלכים לגבי גר תושב, שקובע שמי שמקיים מצוות בגלל הכרע הדעת ולא בגלל התורה שניתנה למשה בסיני הוא מחכמי אומות העולם אבל לא מחסידיהם, והטקסט מפרש זאת כמעשה טוב שאין לו ערך דתי של מצווה.
הטקסט מדגיש שזו סברה שאין לה מקור מפורש, ושאם היא נכונה בגר תושב היא נכונה גם ביהודי, אך הרמב"ם ממקם זאת שם מפני שבשבע מצוות בני נח יש אפשרות טבעית לקיימן מטעמי מוסר ושכל. הטקסט קובע שהאמונה הנדרשת היא אמונה שהקדוש ברוך הוא נתן תורה בסיני ושזו מחייבת, ומי שמקיים מעשים משום מוסר בלבד בלי מחויבות לציווי אינו מקיים מצווה. הטקסט מציין שדבר זה אינו תלוי במחלוקת מצוות צריכות כוונה או לא, ושמצוות צריכות אמונה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה.
סתמא לשמה והבחנה בין אמונה מודעת לבין שייכות לאמונה
הטקסט מסביר שמצוות צריכות אמונה אינה דרישה לחשוב על האמונה בכל מעשה, אלא אמירה שלילית שמי שאינו מאמין אינו "במשחק" ולכן אין לו מצוות. הטקסט מחיל עיקרון של סתמא לשמה גם על אמונה: אדם מאמין שמניח תפילין בבית הכנסת אינו חייב לחשוב במודע על האמונה בזמן המעשה, כי ההקשר מבהיר שהמעשה נעשה בתוך מסגרת מחויבות. לעומת זאת מי שאינו מאמין ומניח תפילין רק משום שגררו אותו אין לו מצווה, לא מחמת חוסר מחשבה רגעית אלא מחמת היעדר אמונה בתוכו.
עבירות צריכות אמונה, אתאיסטים ומסורתיים, ותינוק שנשבה
הטקסט מציג טענה נוספת שנכתבה במאמר שעורר מהומות בצוהר, שלדעתו מצוות ועבירות צריכות אמונה, ולכן אם אדם לא מאמין עבירותיו אינן עבירות. נטען שהמסורתיים שמאמינים ויודעים מה נכון אך אינם עושים הם "עבריינים במזיד", בעוד אתאיסטים הם אנוסים ואף "יותר מאנוסים" מפני שהם אינם שייכים כלל למגרש של מצווה ועבירה. הטקסט מדגיש שכל ישראל מחויבים במצוות, וגם אתאיסטים מחויבים, אך אינם יכולים לקיים את מחויבותם כי בלי אמונה המעשה אינו מוגדר מצווה והעבירה אינה מוגדרת עבירה.
הטקסט טוען שתינוק שנשבה אינו תלוי בידע אלא בתפיסה אם הדבר מחייב, ולכן גם פרופסור להלכה יכול להיות תינוק שנשבה אם הוא לומד זאת כתרבות אינדיאנית ואינו תופס מחויבות. הטקסט מבחין בין תינוק שנשבה של חז"ל שהיה שוגג החייב חטאת משום חסרון מידע ושייכות קבוצתית, לבין מצב מודרני שבו אדם מכיר את המסורת אך הגיע למסקנה שאינה מחייבת אותו, ונטען שזה אינו תינוק שנשבה במובנו המקורי אלא מצב של "לא במשחק" שבו אין קטגוריות של מצווה ועבירה לגביו.
שינוי המציאות: עולם קדום של יצר עבודה זרה מול חילוניות מודרנית
הטקסט מתאר שהעולם הקדום הניח אמונה דתית כללית לכולם, ושאלת המחויבות הייתה בעיקר פונקציה של שייכות לקבוצה, ולכן תינוק שנשבה הוא מי שלא יודע לאן הוא שייך. הטקסט מסביר שחז"ל ראו אפיקורסות ועבודה זרה בעיקר כתוצאה של יצר, ומביא את הגמרא על מנשה לרב אשי ואת הסיפור ביומא על ביטול יצרא דעבודה זרה כהמחשה למציאות שבה אדם עובד עבודה זרה למרות שהוא יודע שהתורה מחייבת אחרת. הטקסט טוען שהיום החזקה התהפכה בנוגע לכפירה, משום שאנשים רבים אינם מאמינים באמת ולא מתוך יצר, ולכן המושג מצוות צריכות אמונה נעשה מרכזי במציאות המודרנית אף שבעבר היה פחות רלוונטי מעשית.
הטקסט מסיים בקביעה שהחילוניות היא תופעה חדשה שחז"ל לא הכירו, וששפת תינוק שנשבה כפי שנוצרה אז אינה מותאמת בדיוק לשדה התודעתי בן זמננו. הטקסט חותם באמירה שמכאן אפשר רק לעלות, ומסביר שהעבודה הזרה של העולם ההודי משמרת דפוסים קדומים של יצר, שלפעמים מתלבשים גם במישור אינטלקטואלי אך מקורם ביצר.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] מה? מי? הפני יהושע כותב בהקדמה שלו, שבעיר שלו היה רעש אדמה גדול, והוא נקבר תחת ההריסות, והוא נדר לקדוש ברוך הוא שאם הוא יציל אותו הוא לא יעסוק יותר באגדות. ואכן תראו בפני יהושע, לא מוותר, שום רש"י שום תוספות, הוא עובר שורה שורה. הוא האחרון נדמה לי הכי מפורט שיש, על כל שלב בגמרא יש פני יהושע. באגדות לא תמצאו, אין, אין פני יהושע לאגדות. ולמה? כי אנשים לא מכוונים שמה לאמיתה של תורה, אומרים וורטים. באגדות אומרים וורטים. אז רב שלמה איימן אותו דבר אגב, שמעתי אותו סיפור עליו, גם כן הוא היה חולה נדמה לי, לא זוכר כבר בדיוק מה היה שמה, והוא גם כן… מה? רב שלמה איימן. כן. אז גם שמעתי את אותו סיפור. טוב, בכל מקרה לענייננו. אז אומר רב שלמה איימן ומיישב את הקושיא של הטורי אבן על הרשב"ם: ומה שנראה לי ביישוב קושייתו, דהנה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה פשוט וברור דהכוונה הוא דין בגוף מעשה המצווה, ובלי כוונה, כגון התוקע לשיר, לא נחשב כלל מעשה המצווה. דיברנו על זה לפחות בשיטת רש"י, שלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה זה לא איזה שהוא פרט צדדי שהוא תנאי כדי שתעבור, אלא זה חלק מהגדרת המצווה. אמרתי בניסוח יותר קיצוני, רש"י הרי אמר שזה קשור לסוגיית מתעסק, לכן השכן נהנה יכול להועיל. ואמרתי ששמה יש אפילו ניסוח אולי יותר קיצוני, שמה שהמצווה היא בכלל רק הכוונה. המצווה היא הכוונה, המעשה כמובן אתה צריך לעשות אותו כי אחרת אין לכוונה על מה לחול, אבל בעצם יש רק מצווה אחת בתורה, לא תרי"ג. המצווה היא לשמוע לציווי של הקדוש ברוך הוא, רק יש הרבה ציוויים, ולכל אחד מהם צריך לשמוע. בכל מקרה, זה מה שהוא אומר, שבלי, אם אתה עושה מצווה בלי כוונה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אז בעצם לא עשית בכלל מצווה. ונראה מה שחידשו רשב"ם ותוספות, דבמתכוון שלא לצאת לכולי עלמא לא יצא. מכל מקום, גם בזה נפקא מינה גדולה. נפקא מינה גדולה הכוונה בין מאן דאמר מצוות צריכות כוונה ולא צריכות כוונה. לכאורה בכוונה הופכית אין נפקא מינה, כי לפי שניהם לא יצא. אומר לא, יש נפקא מינה. למה? דלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה, לא נחשב כלל מעשה המצווה, כמו שביארנו. אם אין כוונה, וכמובן אם יש כוונה הופכית, אז זה בכלל לא מצווה. אוקיי. אבל למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, הרי לדידיה גם בלי כוונה נחשב מעשה המצווה. הכוונה היא תנאי צדדי והוא גם לא מעכב, אבל ברור שמצווה בלי כוונה היא עדיין מצווה. נכון? אז אומר, אז אם מי שמתכוון לא לצאת, אז מה הבעיה? הרי מעשה בלי כוונה הוא גם מצווה, למה הכוונה הופכית יכולה לעקור את זה? אז הוא אמר, הוה מתכוון לא לצאת דמודה דלא יצא לפי רשב"ם, זהו דין רק בקיום המצווה דבעל כורחו לא נפיק. טוב, זה ממש הנושא של אחרי הצהריים, שפשוט לא זכרתי את הטורי אבן הזה. זאת אומרת הוא אומר שזה דין בקיום המצווה לא במצווה. זאת אומרת, אם עשית מצווה בלי כוונה, עשית מצווה, רק אין לך קיום שלה. המצווה נעשתה, רק אתה לא עשית את המצווה הזאת. אוקיי. יש לומר מה? חפצא? כן, כן. זה התחלתי את הסדרה של אחרי הצהריים. ואז הוא אומר, כי ראינו את זה הרי, ראינו בזה מחלוקת ראשונים למה בכוונה הופכית אתה לא יוצא. אז יש ראשונים שאומרים, בתוספות זה כתוב ככה הוא מביא את רשב"ם, שלא מוציאים אדם בעל כורחו. הוא לא רוצה לצאת ידי חובת המצווה, אז לא מוציאים אותו בעל כורחו. אבל אם המצווה נעשתה או לא נעשתה זה תלוי במציאות. אם המצווה נעשתה אז היא נעשתה. הוא לא יצא ידי חובה, גברא, כי אם הוא לא רוצה לצאת אנחנו לא נחשיב לו מצווה אם הוא לא רוצה שזה יחשב לו, בעל כורחו, אבל אי אפשר להגיד שלא נעשתה המצווה, כי הרי מצווה בלי כוונה גם היא מעשה מצווה למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה. מה זה אומר? עכשיו תראו. ולפי דרך זה, כן, אולי משפט אני אגיד על מה שאמרתי כבר באחרי הצהריים. יש שם המנחת חינוך כותב, התוספות שואל למה צריך פסוק כדי לפסול סוכה גזולה? תוספות בדף ט' בסוכה. למה צריך פסוק כדי לפסול סוכה גזולה? תוספות עונה: הרי יש מצווה הבאה בעבירה, זאת אומרת אם תשב בסוכה גזולה זה מצווה הבאה בעבירה, אז למה צריך פסוק? אז הוא אמר, כי אם זה היה פסול מדין מצווה הבאה בעבירה, אז אם היית יושב בסוכה יש לך מצווה. אי אפשר להגיד שאכלת חוץ לסוכה, אכלת בסוכה כשרה, רק המצווה שלך לא נזקפת לזכותך, כי זה לא מצווה שהקדוש ברוך הוא רוצה בה. אבל אי אפשר להגיד שלא עשית מצווה, זה לא פסול בסוכה, זה לא שהסוכה היא לא סוכה. כשלוומדים מהפסוק שסוכה גזולה פסולה, אנחנו מבינים שהשבת מחוץ לסוכה, ישבת פשוט בסוכה פסולה. כמו לשבת כשאין סכך. לכן צריך את הפסוק. אז כעין זהו בעצם רוצה לומר פה. מצווה בלי כוונה היא גם מצווה, ואפילו יוצאים ידי חובה. אז מה קורה בכוונה הופכית? כוונה הופכית זה לא יותר גרוע, עדיין את מעשה המצווה עשיתי וכוונה הרי לא צריך. נכון, אבל פעולת המצווה לא תחשב לזכותי כי אני לא רוצה בה. לא יחשיבו לי מצווה אם אני לא רוצה. כמו כן צדיק גמור שמרד, גמרא בקידושין. צדיק גמור שמרד איבד את זכויותיו. למה? מה הוא עשה, מה שהוא עשה הוא עשה, למה הוא איבד את זכויותיו? כי אם הוא לא רוצה אותם אז הם לא זכויות שלו. לא יחשבו לו את הזכויות אם הוא לא רוצה בהם. ולפי דרך זה מיושב נכון קושיית הטור אבן. דהא דחזינן בגמרא דלעבור בבל תוסיף ולצאת חדא מחתא היא, כאילו זאת אותה כוונה, לצאת ידי חובה ובל תוסיף. ואם עשה המצווה בלי כוונה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אינו עובר בבל תוסיף כמו דאינו יוצא המצווה. בזה האופן, היינו משום דלדידיה בלי כוונה אינו נחשב מעשה המצווה כלל. ממילא אינו עובר בבל תוסיף, דבל תוסיף הוא דווקא אם עשה המצווה כהלכתה. זה הכל למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. דלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אז למה צריך כוונה בבל תוסיף? בדיוק מה שאמרתי בשיעור הקודם, זכה לכוון. למה למה למה צריך כוונה כדי לעבור על בל תוסיף? כי אם לא התכוונת זאת לא מצווה. הרי להוסיף יש הוספה רק אם הוספת עוד מצווה, ולמאן דאמר מצוות צריכות כוונה בלי כוונה זאת לא מצווה. אז לא שני דיני כוונה. זה פשוט דין מצוות צריכות כוונה. מה שצריך כוונה בבל תוסיף לא מדיני בל תוסיף, פשוט אחרת לא הוספת מצווה בלי כוונה. זה הכל למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. אבל למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה, הוא אומר, דלדידיה גם בלי כוונה נחשב למעשה המצווה, ואף במכוון שלא לצאת אין זה נוגע לגוף מעשה המצווה, כמו שהוא אמר למעלה. והא דלא יצא, אז למה לא יוצא ידי חובה בכוונה הופכית לפי רשב"ם? כי לא מוציאים אדם בעל כורחו אם הוא לא רוצה לצאת, אז לא מוציאים אותו בעל כורחו. ואם כן לעבור בבל תוסיף עובר אף במכוון מפורש שלא לשם מצווה, דמכל מקום עשה מעשה מצווה כתיקונה. גאוני. הוא אומר בעצם הרי מעשה מצווה יש כאן. רק מה בשביל לצאת ידי חובה אנחנו לא נטפול עליך מצווה ונגיד שעשית ידי חובה אם אתה לא רוצה בזה. אבל בבל תוסיף לא מדובר על לצאת ידי חובה. יש לך כוונה הופכית, אתה לא מתכוון לצאת ידי חובה. אתה מכל מקום לא יוצא ידי חובה זה לא מצווה הרי אתה סתם מוסיף. מה אכפת לי מה אתה מתכוון מה זה מעניין? זה לא מעניין. אם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה הרי מצווה הוספת, כי המצווה גם בלי כוונה היא מצווה. אז עברת על בל תוסיף. כוונה הופכית יכולה להועיל לעניין זה שאתה לא תצא ידי חובה, אבל לא לעניין זה שאתה לא תעבור על בל תוסיף. כי אם עברת על בל תוסיף אז מה נגיד לא עברת עבירה כי לא התכוונת להוסיף מצווה או התכוונת לעבירה? מה זאת אומרת? בדיוק. וזה התירוץ לפי רשב"ם. לכן אין ראיה נגד רשב"ם מהסוגיה כאן. כמה שמופיע בסוגיה כאן שלא מועיל להתכוון הפוך לא לצאת ידי חובה הוא עובר בכל מקרה בבל תוסיף, זה רק לעניין בל תוסיף יגיד הרשב"ם. שם באמת כוונה הופכית לא מועילה זה גם הוא מסכים הרשב"ם. אבל לעניין לצאת ידי חובה שם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה הרי המצווה קיימת, אז כוונה הופכית למה שלא תצא? רק בגלל שלא מוציאים אדם ידי חובה נגד רצונו. זה הכל. אבל מה זה קשור לבל תוסיף? בל תוסיף הוא עובר גם ככה. מה שיוסיף פעמיים?
[Speaker B] הוא לא יצא אבל המצווה מתבצעת?
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא עשה,
[Speaker B] אבל את המצווה הוא עשה.
[הרב מיכאל אברהם] בל תוסיף הוא כי יש לו מצווה, רק המצווה מה זה מיוחס אליו אין לו זכות על המצווה הזאת, מה זה מיוחס אליו. הוא עשה את המצווה, מי עשה את המצווה? ברור שהוא עשה את המצווה אבל היא לא מיוחסת אליו לא נרשם לו וי בפנקס של הקדוש ברוך הוא. הוא כן עובר על בל תוסיף, נכון. למרות שמבחינת מצווה הוא לא יוצא ידי חובה. אין מה לצאת ידי חובה, אין מצווה כזאת, הוא מוסיף. אבל לא משנה, אתה צריך להוסיף כדי שהדבר הזה יהיה מצווה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, ולמאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה באמת לא צריך, המצווה הרי היא מצווה גם בלי כוונה, וכוונה הופכית לא תועיל פה. עכשיו זה כמובן יהיה תלוי במחלוקת שראינו, למה באמת כוונה הופכית לפי רשב"ם מועילה לעקור את המצווה. האם זה בגלל שלא מוציאים אדם ידי חובה בעל כורחו, או שאם הוא מתכוון שלא לצאת זה באמת מפקיע מזה שם של מעשה מצווה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה. לפי האפשרות השנייה אי אפשר ליישב את רשב"ם. את הקושיה הזאת מהגמרא בעירובין היא הוכחה לזה שדעת רשב"ם צריכה להיות האופן הראשון ולא השני אחרת אי אפשר יהיה ליישב את הקושיה הזאת. טוב, רק הערה כללית אני אגיד פה. כל הדיון הזה הוא דיון שקשה לי מאוד בסברא, אני חייב לומר. בן אדם שעושה דברים לשם מטרה הלכתית כלשהי, מספק או כדי להציל תפילין או משהו כזה, איך אפשר להגיד שהוא עובר על בל תוסיף? אני לא מבין. ברור שבל תוסיף זאת מצווה תודעתית, זאת מצווה שאומרת אתה בא להוסיף על התורה, אסור. פה אני בא להוסיף על התורה? הפוך, אני בא לדאוג לאינטרסים של התורה. אני רוצה שהתפילין לא יהיו בביזיון, ואני רוצה לצאת ידי חובה מבחינת דיני ספקות במערב דמים, כן? אז אני מתכוון לצאת ידי חובה בדיני ספקות או משהו כזה. איך אפשר להגיד שבדבר כזה אני עובר על… לא, ואם לא הייתה לי ברירה? אז אני חושב שהפשטות היא שאני משאיר את זה שם. אין לי, זה מה שיש לי, לא יכול לחזור עוד פעם מאיזושהי סיבה, לא חשוב כרגע למה. לא, מה פתאום? תוציא את שניהם, מה הבעיה? כשאתה עושה משהו, יש, אני אביא אולי דוגמאות, יש, אני אומר שאיסור בל תוסיף, אני מדבר על הסברא, זה לא ראיות, להפך, הראיות אומרות לא כך, אבל זה קשה לי מאוד. כי מסברא איסור בל תוסיף הוא איסור תודעתי, כמו עבודה זרה. עבודה זרה זה לא איסור לעשות פעולות, זה איסור לעשות פעולות מתוך תודעה מסוימת של מחויבות לאליל, בנוסף או במקום הקדוש ברוך הוא. גם בל תוסיף זה בעיה תפיסתית שאומרת יש לך תרי"ג מצוות, אתה לא יכול להוסיף מצוות נוספות. אבל אם אני עושה משהו לא כי אני מוסיף, אני שם שני תפילין לא כי אני רוצה לעשות עוד מצוות תפילין פעמיים, אני עושה את זה כי אני רוצה להציל את התפילין. אז איך אפשר להגיד שתפיסה לא נכונה של התורה אתה עברת פה על בל תוסיף? אני לא עושה את זה בגלל תפיסה לא נכונה של התורה. זה נורא משונה לראות את האיסור של בל תוסיף כאיסור פעולה גרידא, כאילו אם עשית עוד פעם פעולת מצווה עברת על בל תוסיף. תלוי למה אני עושה את זה. אם אני מספק מברך עוד פעם נגיד, למרות שספק ברכות להקל, אבל נגיד שלא היה כך, כן? אז אני מספק מברך עוד פעם, עברתי על בל תוסיף? יש פה ספק בל תוסיף, כי ברכתי כבר, אני בספק, אז ברכתי פעמיים, בל תוסיף? אני מברך בשביל לצאת ידי חובת הספק, אני לא מברך כדי להוסיף עוד מצווה, כן? אין פה איזה כפירה בתורה או בקדוש ברוך הוא או רצון להוסיף על גבולותיה, להפך, אני עושה את זה כדי לקיים את החובות שלי. אז מה, איך אפשר להגיד שדבר כזה הוא עבירת בל תוסיף? זה ממש מוזר בעיניי הדבר הזה. אני אומר עוד פעם, זה יוצא גם מהגמרא פה בעירובין וגם מהגמרא אצלנו לגבי מערב דמים, כן? ניתנים ארבע, ניתן שתיים שהם ארבע וכולי. גם שמה בעצם הוא עושה את זה כדי לצאת ידי ספק, כדי להזות על ארבעה דפנות למרות שהדם הזה יכול להיות שמספיק דופן אחת, ושם הוא עובר על בל תוסיף למרות שכל מה שהוא עושה זה רק בגלל הספק, כי הוא חושב שאולי הוא צריך להזות ארבע. וזה מה שאני אומר, ואני חושב שעבירת בל תוסיף מאוד מוזר בעיניי להגדיר אותה כעבירה פיזית, שאם עשית עוד פעם את המצווה עברת על בל תוסיף. למה עשיתי את זה? זאת אומרת, אני אביא אולי דוגמה שתחדד את זה קצת יותר, אתם יודעים, הגמרא אומרת שיש איסור לשחרר עבד, לעולם בהם תעבודו, עבד כנעני, לעולם בהם תעבודו. ורבי אליעזר שהיה צריך עשירי למניין שחרר את עבדו. ברגע שאתה משחרר עבד הוא הופך ליהודי אז הוא יכול להשלים מניין. כולם שואלים איך אתה מבטל מצוות עשה לעולם בהם תעבודו? אז הרמב"ן אומר שהוא לא שחרר את העבד אלא הוא השתמש בעבד. הוא היה צריך להשתמש בעבד כדי להשלים מניין, מותר להשתמש בעבד. במקרה הזה בשביל להשתמש בעבד היה צריך לשחרר אותו, אבל לא שחררת אותו כדי לתת לו מתנות, שחררת אותו כי זה היה האופן שבו היית צריך אותו עכשיו. זה השימוש האופטימלי שאתה עושה בו בתור רכוש, אתה יכול עכשיו שהוא ישלים לך מניין. אז כיוון שכך אין בזה איסור. הוא משווה את זה ללא תחנם, לא תיתן להם מתנת חינם לגויים או לשבעה עממים, לא משנה למי שזה נאמר. מה קורה אם אתה נותן לו מתנה לצרכים שיקדמו אותך? אז עברת על איסור לא תחנם? מה פתאום, אתה נותן לו מתנה בגלל האינטרסים שלך, לא כדי לשפר את מצבו. זה לא נקרא לתת מתנת חינם. מתנה זו לא פעולה פיזית, מתנה זה כשאתה נותן למישהו משהו במטרה להיטיב לו, להראות לו אהבה או הוקרה או משהו כזה. אם אתה נותן לו משהו מסיבה אחרת זה לא מתנה בכלל, לא שזה מתנה רק לא מהכוונה הראויה. המושג מתנה הוא מושג תודעתי, הוא לא מושג עובדתי. אותו דבר הלעולם בהם תעבודו או השחרור פה, הוא בכלל לא שחרור, הוא שימוש בעבד. השחרור האסור הוא שחרור כשאתה רוצה להיטיב. לא אחרי ששחררתי אין בעיה, הוא יהודי, אז מה הבעיה? לא, הוא משתמש בו. לעולם בהם תעבודו ובשיטתך לא נכון. לא, עוד פעם, אני אחרי שהוא שוחרר הוא כבר לא עבד, אז אין לי שום בעיה מה, אני לא צריך להשתמש בו, הוא בשבילי למניין. האיסור שאני עובר זה רק בפעולת השחרור עצמה, לא בהשתמשות בו להשלמת מניין. ובפעולת השחרור אני עושה את זה לתועלת. כן, נכון. כי יש פה תפיסה פשוטה, מה זה בל תוסיף? בל תוסיף הכוונה, תשמע, זאת התורה, לא תהא מוחלפת, כן, אתה צריך להבין שזאת התורה ואתה לא יכול להמציא תורות נוספות. לא, אבל זה לא, אנחנו עוד פעם, זה לא אותו דבר. יש מצוות שבמהותן הן מצוות תודעתיות. למה לעולם בהם תעבודו הראשונים כן עושים את הפרשנות הזאת? כי ברור להם שהכוונה שאתה לא אמור להיטיב עם העבד. כשאתה משתמש בו אז אין שום בעיה. למה? נתתי לו מתנת חינם? מה, בסדר, אוקיי, אז יש פה חידוש שלי. מה, בסדר, מה. אוקיי, הוא יצא, בגלל דאורייתא, הוא יצא, הוא עבר
[Speaker B] על בל תוסיף.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא עבר על לא תישא שם ה' לשווא. לא תישא שם ה' לשווא, הוא הוציא שם שמיים לבטלה. כן, הברכה השנייה היא הוצאת שם שמיים. זה יכול להיות גם בל תוסיף, תלוי אם יש בל תוסיף באיסורי דרבנן, דיברנו על זה. אבל דיברנו בעצם על כוונה באיסורי דרבנן, לא על בל תוסיף. בל תוסיף באיסורי דרבנן זה שאלה אחרת, אבל זה תלוי, זה תלוי בזה. ולמה אי אפשר להגיד שאחרי גיל שמונה ימים זה מצווה בלי תודעתי, להגיד שהוא עבר על בל תוסיף? לא צריך תודעתי. אפשר להגיד הכל, אבל אני לא מבין איך על מה הדיון. לכן אגב, למה צריך, למה הרי הסברתי, למה לפי רבא צריך כוונה להוסיף כשאתה מקיים את זה אחר הזמן? ביום השמיני בסוכה? בגלל שמצוות אינן צריכות
[Speaker B] כוונה.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אז מה? אז מה? ביום השמיני זה סתם פעולה, מה הבעיה? אז מה הכוונה עושה? הכוונה בעצם אומרת לי, נגיד תלוי איזה כוונה זאת. אם זאת כוונה לצאת ידי חובה אז זה פשוט פורמלית כי אתה רוצה להוסיף מצווה. אם זה כוונה להוסיף, אז זה בדיוק מה שאני דיברתי עליו. כוונה להוסיף פירוש הדבר שאיסור הוספה קיים רק אם אתה מתכוון להוסיף. אוקיי? אחרת אתה יודע, כמו שאמרתי, מי שילקק גלידה בפורים עבר על בל תוסיף כי התורה לא ציוותה ללקק גלידה בפורים. מה אתה עושה? כל פעולה שאני עושה שהתורה לא ציוותה היא בל תוסיף. ברור שאני צריך להגדיר את הפעולה הזאת כפעולת מצווה באיזושהי צורה כדי שנתייחס לזה כבל תוסיף. אי אפשר סתם, עכשיו אני אומר, עכשיו אם המצווה מצד עצמה מוגדרת כמצווה אז אומרים לי טוב, אז זה מוגדר כמצווה מצד עצמו, אז לא צריך את הכוונות שלך כדי להפוך את זה למצווה. אני אומר, אבל במקום שבו הפעולה לא נעשית בכלל בשביל מצווה ולא בשביל להוסיף ולא בשביל כלום, אלא כדי לצאת מחובת הספק או כדי להציל את התפילין מביזיון או משהו כזה, אז מה שייך איסור בל תוסיף? זה כל כך מוזר הדבר הזה, לא מצליח להבין את הדבר הזה, לא יודע. זה מוזר מאוד. אוקיי. אז זה החלק הראשון של השיעור, לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי, אני אעשה את החלק השני בקצרה ככל האפשר. בעצם עד עכשיו דיברנו על מצוות צריכות כוונה. האם צריך כוונה, לא צריך כוונה וכו'. יש שאלה יסודית יותר שאפשר לדון בה, וזאת שאלה האם מצוות צריכות אמונה, מעבר למצוות צריכות כוונה. מה זאת אומרת? אני אסביר. כוונה נגד… לאט לאט, אמרתי רק את המשפט הראשון. יש לנו עוד כמה זמן, לא גמרתי את השיעור עוד. אז מה זה אומר? תראו, אני אביא אולי דוגמה, הרמב"ם במצוות עשה א' אומר שיש מצווה לידע שיש שם מצוי ראשון וכן הלאה, זאת אומרת מצווה להאמין, אנוכי ה' אלוקיך. בסדר, אז כולם שואלים עליו מה, איך אפשר למנות במניין המצוות את המצווה הזאת מכל מיני סיבות השאלה הזאת עולה. אחת הסיבות הנפוצות זה מה שייך לצוות על אמונה? אם אתה לא מאמין אתה לא בר קיום מצוות. זאת אומרת, מי שלא מאמין לא מקיים מצוות. עכשיו מה הכוונה מי שלא מאמין לא מקיים מצוות? נגיד שמי שלא מאמין שמר שבת, יש לו מצווה? לא מאמין באלוקים, לא מאמין במתן תורה, לא מאמין בכלום. שמר שבת, הוא כיבד הורים, הוא לא יודע עשה דברים עשה מצווה כהלכתה. יש לו מצווה או אין לו מצווה? בלי לנחש. עוד פעם. בן אדם לא מאמין, לא במתן תורה, לא בקדוש ברוך הוא, לא בשום דבר, אבל הוא מכבד הורים או שהוא לא יודע מה, מקיים מצווה, נותן לולב, מניח תפילין אצל החבדניקים ברחוב, לא יודע, כל מיני דברים כאלה. יש לו מצווה? אז לכאורה מהקושייה הזאת על הרמב"ם היה נראה שלא, נכון? אבל זה לא מדויק. כי הקושייה הזאת על הרמב"ם לא באמת שואלת את זה. הקושייה הזאת על הרמב"ם אומרת אין טעם לצוות עליו, כי אם הוא לא מאמין גם את המצווה הזאת הוא לא יקיים. זה לא אומר שאם מישהו לא מאמין מקיים מצווה, אז אין לו מצווה. זאת אמירה יותר חזקה. אז אי אפשר להוכיח מהקושייה הזאת על הרמב"ם את הטענה שאני רוצה לטעון כאן, שמצוות צריכות אמונה. כי מה שכתוב שם זה לא שיכול להיות שאם אתה בלי אמונה אתה מקיים את המצווה יש לך מצווה. רק אתה לא תקיים את המצווה. ואם אתה לא מאמין בקדוש ברוך הוא, מה טעם לצוות עליך להאמין? המצווה הזאת להאמין, אם אתה לא מאמין לא תקיים אותה. זאת אומרת, זה לא… אם מישהו יחליט לקיים איזושהי מצווה למרות שהוא לא מאמין, יכול להיות שזה ייחשב מצווה. זו זאת לא ההנחה של הקושייה. מה? גם אם אתה בתוך המשחק, אתה מאיזושהי סיבה עושה את המצווה…
[Speaker B] לא,
[הרב מיכאל אברהם] אבל שואלים על הרמב"ם, למה הוא… מה הוא כולל מצוות עשה להאמין במניין המצוות? הרי מי שלא מאמין הוא לא בר קיום מצוות, אז מה יעזור לצוות עליו להאמין? דווקא בגלל מי
[Speaker B] שעושה את המצוות אני רוצה לתת לו את המצווה…
[הרב מיכאל אברהם] הוא מאמין כבר? הוא עוד לא מאמין. נו, אבל יש מצווה להאמין ולכן הוא יתחיל להאמין? או שהוא מאמין או שהוא לא מאמין, מה זאת אומרת? הוא לא יתחיל להאמין כי יש מצווה להאמין. או שהוא מאמין או שהוא לא מאמין, תלוי מה הוא חושב. אז אתה אומר אז יש לך מצווה לחשוב על זה או לברר את זה. אבל זה לא מצווה להאמין. אלא זה מצווה לעשות את הבדיקות, מה שתגיע תגיע בסוף למסקנות שלך. משהו אחר. טוב, אבל זה לא הנושא שלנו. אני מה שאני רוצה לומר זה שמהקושייה הזאת על הרמב"ם אי אפשר להוכיח את הטענה היותר חזקה שלי שמצוות צריכות אמונה. זה בעצם מה שאני רוצה לטעון. שבלי אמונה המצווה היא לא מצווה. איפה אני כן רואה את זה? יש רמב"ם בסוף פרק ח' בהלכות מלכים, זה עשיתי אחר הצהריים. הרמב"ם אומר שם, מדבר על גר תושב. הוא אומר שכל גר תושב שמקיים מצוות בגלל הכרע הדעת ולא בגלל התורה שניתנה למשה בסיני, אז הוא מחכמי אומות העולם אבל לא מחסידיהם. זאת אומרת בתרגום שלי, הוא עשה מעשה טוב אבל זה לא מצווה. אין לזה ערך דתי. אוקיי? עכשיו למה? כי מצוות צריכות אמונה. זאת אומרת אם אתה לא מאמין בקדוש ברוך הוא ובציווי בסיני, אלא אתה עושה את זה בגלל הכרע הדעת, אתה מכבד הורים כי אתה חושב שראוי לכבד הורים, לא בגלל שהצטווינו בתורה לכבד הורים. אז אתה איש טוב, אבל מצווה אין לך. מה? אז זה תמיד שאלו על… כתבתי על זה כבר גם במאמרים. תמיד שאלו, אבל זה לא נכון. קודם כל אותה סברה שיש בגר תושב יש גם ביהודי. מה ההבדל? הרי זה יוצא מסברה הדבר הזה. אין לזה מקור, כולם… הכסף משנה וכולם תוהים איפה המקור של הרמב"ם, אין לזה מקור באמת. זו סברה. סברה פשוטה בעיניי דרך אגב. ואותה סברה קיימת בין בגר תושב בין ביהודי. מעבר לזה, תסתכלו בפרנקל שם על הרמב"ם סוף פרק ח' בהלכות מלכים. תראו יש כמה אחרונים שאחד מהם נדמה לי רוצה לטעון באמת שזה רק בגר תושב, אבל התפיסה הפשוטה היא שזה בכל יהודי. ומה הרעיון? אז למה הרמב"ם ממקם את זה דווקא בהלכות מלכים, בהלכות גר תושב? אם זה נכון לכל יהודי? בגלל שבגר תושב שבע המצוות, הוא מדבר שבע מצוות, כי אם גר תושב זה גוי שמקיים שבע מצוות. שבע מצוות הרמב"ם אומר שזה דברים שהדעת נוטה להם. אלו דברים הגיוניים, מוסריים, הגיוניים וכדומה. במצוות האלה יש אפשרות שבן אדם יקיים את זה בגלל הכרע הדעת, זה לא בגלל הציווי. אף אחד לא יפדה פדיון פטר חמור בגלל הכרע הדעת, לא בגלל הציווי. המצווה הזאת היא מצווה כי הצטווינו לעשות את זה. ברור, זה מה שהוא אמור לעשות. מה זאת אומרת יכול? מה אם הוא מאמין באלוהים אז הוא עושה את המצוות לא בגלל האמונה באלוהים? אז אין לו מצווה. מה אם הוא מאמין? אין לו מצווה, כשהוא עושה את המצווה הזאת אין לו מצווה. לא, עוד פעם, אני לא מדבר על מצוות האמונה, אין בגוי מצוות אמונה. בגויים יש שבע מצוות. מצוות האמונה זה אצל יהודים. בגויים יש שבע מצוות. אוקיי? אם הוא עשה את אחת מהמצוות האלה בגלל שהוא חושב שזה הגיוני או מוסרי או משהו כזה, לא בגלל הציווי מסיני, אומר הרמב"ם אין לו מצווה.
[Speaker B] אם אין להם מצוות אמונה?
[הרב מיכאל אברהם] גם לנו אין מצוות אמונה. מה שהרמב"ם כותב אז הוא כותב, אבל זה פשוט לא נכון. לא יכול להיות נכון. אבל לא משנה, מה זה משנה אם יש להם מצוות אמונה או לא? את המצוות הם צריכים לקיים רק על בסיס אמונה. זה לא אומר שהמצווה היא, יש מצווה להאמין. אבל האמונה היא התשתית, היא תנאי הכרחי לזה שלמצווה יהיה ערך. בלי זה זו לא מצווה. כן, זה מה שהרמב"ם כותב שם. הרמב"ם כותב שם שבני נח צריכים לקיים את זה בגלל התורה שניתנה בסיני, שבתורה כתוב שנוח הצטווה בהם. אבל בגלל זה אנחנו מקיימים. אין לי בעיה שיהיה טבעי, שיעשה מה שהוא רוצה. אין בעיה, שיאמין מטבעי, לא טבעי, לא יודע איך שאתה רוצה, אמונה מן החי, אמונה מן הצומח, אמונה טבעונית. לא אכפת לי אם זה טבעי או לא. כשהוא מקיים את המצווה הוא צריך לקיים את זה בגלל שהוא מאמין. בגלל האמונה? הוא מקיים בגלל האמונה? לא. אז אין לו מצווה.
[Speaker B] לא, יש שבע, רגע, יש את השבע מצוות בני נח בגלל האמונה.
[הרב מיכאל אברהם] זה הכל, עד כאן הכל בסדר. אחרי זה כלום, הוא לא צריך כלום. לא אכפת לי, אחרי זה אין כלום, אין, הוא לא חייב. לא, אין לו מצווה חוץ מהשבע מצוות. יש לו רק את השבע מצוות. אין לו מצוות נוספות. אני מדבר על השבע האלה, בגר תושב. ביהודי כל תרי"ג המצוות זה ככה, שאם הוא לא מאמין או שהוא לא עושה את המצוות מתוך האמונה, אז אין לו מצווה. אגב, אמונה אין פירושה אמונה בקדוש ברוך הוא שברא את העולם. האמונה מגיעה מהקדוש ברוך הוא שברא את העולם עד מתן תורה בסיני ושמה שניתן בסיני מחייב אותי. כל הדברים האלה נדרשים. אם אני מאמין בקדוש ברוך הוא ואני מאמין במעמד הר סיני אבל לא נראה לי שמה שמעמד הר סיני מחייב אותי, לא הייתי שם, לא התחייבתי ולא כלום, אבל בא לי לכבד הורים, אין לי מצווה. אני צריך לעשות את זה בגלל הציווי בסיני. נכון, נכון. מה השאלה?
[Speaker C] ברור.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא דומה לשיטת רב חיים?
[Speaker C] תמיד כשאומרים… לא, הם כן מאמינים בסיני. התכוונתי רק בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר, זאת אומרת אני רוצה לאכול חזיר, אבל בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר לא לאכול חזיר אני לא אוכל.
[הרב מיכאל אברהם] זה שיטת רב חיים. עכשיו השאלה, מה זה רב חיים לא הבנתי? איזה רב חיים? שמה? מה הוא אומר?
[Speaker C] שבן אדם לא יכול להגיד שהוא לא עושה את המצווה כי זה לא טוב, אלא באמת הוא
[הרב מיכאל אברהם] רוצה לעבור את העבירה אבל הוא אומר… זה גמרא, זה לא רב חיים. זה גמרא, אי אפשי לאכול בשר חזיר.
[Speaker C] עכשיו השאלה, בוא נקצין את זה. אחד אומר אני לא רוצה לרצוח כי זה לא טוב. רגע, אתה צריך לרצוח אבל תגיד בגלל שהקדוש ברוך
[הרב מיכאל אברהם] הוא ציווה אותי אני לא רוצח. אז זה קיצוני. בשיעור אחרי הצהריים הסברתי את הסתירה הזאת, זה הפרק השישי של הרמב"ם בשמונה פרקים. הרמב"ם עצמו כותב את זה, שיש עניין להזדהות עם המצוות המוסריות וההגיוניות, לא לעשות אותן כמי שכפאו שד. הוא אומר שכל האמירות האלה אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי זה רק במצוות השמיעיות. במצוות ההגיוניות יש עניין להזדהות. אז איפה המצווה? אז הסברתי שם כמו עם האגלי טל בהקדמה שלו, שנכון שאתה אמור להזדהות עם זה, אבל הקיום נעשה בגלל הציווי. זאת אומרת, אני צריך לעשות את זה בגלל הציווי למרות שאני גם יש לי את הנטייה הטבעית לעשות את זה. זאת אומרת אדם יותר שלם אם יש לו גם נטייה טבעית להתנהגות מוסרית, אבל את המצווה יש לו אך ורק אם הוא עושה את זה בגלל הציווי. איפה הנפקא מינה? למשל יום אחד הוא יתעורר על צד שמאל, אין לו את הרגשות המוסריים האלה, לא בא לו. בסדר? עכשיו האם הוא עדיין יקיים את זה? אם כן, אז גם אם הוא עושה את זה בגלל הרגשות האלה אין בעיה, כי אני מבין שהוא עושה את זה גם הציווי לבדו היה מספיק כדי לגרום לו לעשות את הדבר הזה. זה תנאי מספיק כדי שהוא יקיים, גם אם הוא לא הכרחי הוא מספיק. אוקיי? אוקיי, אז בעצם הטענה שלי בעצם זה שמצוות צריכות אמונה. והטענה הזאת הרמב"ם לא תולה את זה בשאלה במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא. זאת אומרת שמבחינת הרמב"ם מצוות צריכות אמונה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה. אמונה זה לא דין הכוונה וגם לא הרחבה של דין הכוונה. אמונה זה משהו הרבה יותר יסודי שהוא מוסכם על הכל. אחרי זה אפשר להתווכח אם מצוות צריכות כוונה או לא. אבל זה שמצוות צריכות אמונה זה ברור. מה? כי סתם, הרמב"ם לשיטתו אומר שמצוות לא צריכות כוונה. נו. אז למה הן צריכות אמונה? אם היא
[Speaker B] צריכה אמונה, זאת אומרת אני מאמין שמהר סיני וכולי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא כוונה, זה אמונה. לא, יש לו אמונה. אין לו כוונה.
[Speaker B] ויש אומרים שלא צריכות כוונה, וצריך לחבב ספציפית.
[הרב מיכאל אברהם] אם המצוות לא צריכות כוונה, הין הכי נמי אז הוא יוצא ידי חובה. מה השאלה?
[Speaker B] אם המצוות לא צריכות כוונה, ברור.
[הרב מיכאל אברהם] נו, זה מה שאומר המאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה. מה השאלה? מי שאומר מצוות לא צריכות כוונה אומר בן אדם בלי כוונה יוצא ידי חובה. אני רק מוסיף: ובלבד שאת האמונה יש לו. טוב? נכון? מה הבעיה?
[Speaker B] לא הבנתי את המה…
[הרב מיכאל אברהם] התוספת שאני מוסיף? היה מקום להגיד שהוא יכול לעשות את זה גם בלי אמונה. מאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה יכול לתקוע בשופר, לא רק בשביל לשיר, בשביל לזמר. הוא לא בא לו בכלל, הוא לא יודע מה ראש השנה, לא הקדוש ברוך הוא, לא מחויבות, לא כלום. הוא תוקע. הוא יוצא ידי חובה או לא? בפשטות, למאן דאמר מצוות צריכות כוונה… לא צריכות כוונה, הוא יוצא ידי חובה. אני אומר לא. גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, מצוות צריכות אמונה. וזה בעצם מתעסק. בלי אמונה זה מתעסק. זה שייך לרובד הראשון, רק זה כמובן הרחבה של הגדרת מתעסק. זה ברור, הוא פשוט מתעסק. זה לא שווה כלום. ואיפה האמונה? המקל והמחמיר…
[Speaker B] לא,
[הרב מיכאל אברהם] המקל והמחמיר זה לא מעניין. השאלה מה הרמב"ם אומר. המקל והמחמיר זה עניין של טעם. הרמב"ם אומר מצוות לא צריכות כוונה, כך טענתי בשיטת הרמב"ם. הרבה אחרים חושבים אחרת, אבל נראה לי פשוט שהרמב"ם אומר שמצוות לא צריכות כוונה. ועדיין זה לא מפריע לו לומר שמצוות צריכות אמונה. אוקיי? וזה הכל. המקל והמחמיר זה כבר… מצוות צריכות אמונה זו חומרא, מצוות לא צריכות כוונה זו קולא. תחליט מה… בכלל המושגים קולא וחומרא, גם על זה כתבתי פעם מאמר. אני לא חושב שמישהו מבין מה הם אומרים. מה זה קולא ומה זה חומרא. צריך להסביר את זה. מה? כן. כשחושבים טוב, אני מבטיח לכם שאתם לא יודעים להגדיר מה זה קולא ומה זה חומרא. טוב, אז לא משנה. צריך להגדיר את זה. אלו שמעדיפים לא ליסוע, כן, למשל. טוב. בכל מקרה, אז זאת הטענה. עכשיו ברור שמצוות צריכות אמונה זאת לא דרישה תודעתית. זה לא אומר שכאתה נוטל לולב, חוץ מהשאלה של הכוונה שהיא תלויה במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא, אתה גם צריך לחשוב על האמונה. כי בלי זה לא יצאת ידי חובה. זה ברור שלא. זה בעצם אמירה, הייתי אומר יותר אמירה שלילית. מי שלא מאמין, אין לו מצוות. מי שכן מאמין, הוא שייך במצוות. ועכשיו צריך לדון אם מצוות צריכות כוונה, לא צריכות כוונה. אבל הוא לא צריך לחשוב על האמונה כשהוא מקיים. למה? כי פה מתקיים העניין של סתמא לשמה. כמו שאמרתי בקשר למצוות צריכות כוונה, אמרתי שדין סתמא לשמה בפשטות הוא נכון גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. לא רק למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה. אם ברור מתוך ההקשר שכשהעשית את המצווה עשית את זה בשביל המצווה, אז יצאת ידי חובה. אין שום בעיה. בסדר? זה לא שאתה צריך לחשוב את זה בצורה, בטח לא להגיד, אבל בפשטות לא צריך להגיד וגם לא צריך לחשוב. צריך להיות ברור שזאת המוטיבציה שבגללה אתה עושה את זה. אם הנסיבות מראות שעשית את זה בגלל זה, אז הכל בסדר. גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה יצאת ידי חובה. אותו דבר עם מצוות צריכות אמונה. גם במצוות צריכות אמונה, שזה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה אבל אמונה הם כן צריכות, גם שמה אני אומר שיש דין סתמא לשמה. אז אם אני הולך לבית הכנסת ומניח תפילין, בסדר? נגיד שמצוות לא צריכות כוונה, אז אני לא חושב כרגע לצאת ידי חובה. אני גם לא חושב על האמונה. בסדר? אני לא חושב כרגע שזה מצוות השם ואני מחויב למצוות השם וכל הדברים כאלו. אבל ברור שאני יודע שזה מצוות השם ואני מחויב להם, כי אחרת מה אני עושה פה בלי זה? אוקיי? אז במצב כזה הטענה היא שיצאתי ידי חובה. אבל מי שלא מאמין, לא מאמין. שהוא מגיע לבית הכנסת, מניח תפילין כי החב"דניקים הצליחו לגרור אותו. אוקיי? אז אין לו מצווה. אין לו מצווה לא כי הוא לא חשב על האמונה, אלא כי אין בתוכו אמונה. אין בלבי אמונה, יש שיר כזה. אה? מצב עצוב. נכון. החיים הם לא גויאבה, כמו שאמר צ'רצ'יל. בסדר, נו מה לעשות. החיים עצובים. טוב. בימים האלה אני חושב שלא צריך להאריך בעניין הזה. בכל אופן אז הנקודה היא שמצוות צריכות אמונה גם אם האמונה היא לא מודעת. זאת אומרת אם ההקשר שבו אתה עושה את זה הוא בעצם הקשר של אמונה, אם אתה אדם מאמין ומחויב, אז הכל בסדר. צלחנו את זה. מכאן ואילך הדיונים רק אם מצוות צריכות כוונה או לא. לא צריך לראות כוונה. אבל אם אתה לא מאמין, אז הבעיה היא לא שאתה לא חושב את הדבר הנכון. אלא אדם שלא מאמין הוא לא במשחק. הוא לא במשחק, הוא לא שייך למצוות, הוא לא יכול לקיים מצוות אפילו אם הוא ירצה. התורה ניתנה בסיני מהקדוש ברוך הוא והיא מחייבת, כן. מה הוא נתן לנו, לא פיזית, מה זה משנה למה הוא בחר לתת, מה משנה אם הפעולה היא פיזית או לא? הקדוש ברוך הוא דיבר, אז הוא גם לא דיבר פיזית. בסדר, אבל זה מה שנקרא דיבור ביחס להקדוש ברוך הוא. כן, לא משנה, מה בדיוק המודל שלך על מצוות על אמונה, בסדר, יש מודלים שונים. הוא יחשוב שהקדוש ברוך הוא מוגשם כמו שהרמב"ם אומר שהגשמות זה לא, בסדר, זה הרמב"ם עם המשל הפיל שלו, הוא אומר שהוא לא מאמין, אבל כמו שהראב"ד אומר מה זאת אומרת, רבים וטובים ממנו כן האמינו בזה וברור שהם לא נקראים כופרים בעיקר למרות שהראב"ד גם מסכים עם הרמב"ם, הם לא נקראים כופרים בעיקר. אני לא נכנס כרגע למודל או לתמונה, מה תמונת האמונה שצריכה להיות לך בראש. אם אתה מאמין באלוהים שנתן תורה והתורה מחייבת בסיני וזאת התורה, זאת שבידינו, אתה מאמין. לא אכפת לי כרגע מה אתה חושב על הקדוש ברוך הוא ואיזה פירוטכניקה בדיוק הייתה בהר סיני ומה כוח חיצוני. אני אומר אלוהים. אלוהים זה לא בנאדם, אלוהים זה ישות שיש לה סמכות מנדטורית וחיצונית, לא משנה איך תקרא לזה, ונתנה תורה וזה מחייב, זה מה שאתה צריך להאמין. אם אתה מאמין בזה הכל בסדר, אתה במשחק. אם אתה לא מאמין בזה אתה לא במשחק. עכשיו הטענה שאני רציתי לטעון במאמר שעורר קצת מהומות לפני הרבה שנים בצוהר, שזה נכון גם לעבירות. כן? לא, צריך אמונה לעבירות. ברור שבעבירות לא צריך כוונה במובן הרגיל, כוונה לעבור עבירה. עדיין אינו מתכוון זה פטור בעבירה. אבל אינו מתכוון זה לא המקבילה, דיברנו על זה בהתחלה, זה לא המקבילה למצוות צריכות כוונה. אינו מתכוון זה סוג של מתעסק כזה. זאת אומרת, לא מתעסק, אבל אתה עושה את הפעולה מתוך מודעות ולמטרה אחרת, אוקיי? אבל זה לא שאתה צריך להתכוון לעבור עבירה כדי שהעבירה תהיה עבירה, כן, זה ברור שלא. הדין הזה קיים רק במצוות. אבל הדין שמצוות צריכות אמונה לדעתי קיים גם בעבירות. או במילים אחרות, אם יש בנאדם לא מאמין, עבירותיו הן לא עבירות. נכון. הארכתי את המסורתיים בלי קשר, את המסורתיים הרוגים ועומדים גם בלי מה שאני אמרתי, הצלתי את האתאיסטים. הפכתי, נכון, הפכתי את האתאיסטים ליותר טובים מהמסורתיים. וזה פשוט בסברה, לא? זה פשוט בסברה. כן. המסורתיים יודעים מה נכון ולא עושים את זה, האתאיסטים אנוסים, הם חושבים אחרת. מי זה הם? כשיחזרו נדבר, בינתיים עבריינים. מה זאת אומרת? הם יודעים מה צריך לעשות והם לא עושים, אז עבריינים במזיד, מה
[Speaker B] זאת אומרת? האתאיסט או המסורתי?
[הרב מיכאל אברהם] ברור, מה יש לך ספק? לו אין עבירה בכלל, להם יש עבירה, מה זאת אומרת? כל העבירות שלהם הן עבירות. הוא לא עבר שום עבירה, הוא לא מאמין. מצוות ועבירות צריכות אמונה. לא יודע מה זה עדיף, אני אומר אלו עובדות. או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין. החלטות אין לך במה להאמין, החלטות יש לך וואנס אתה מאמין השאלה מה אתה מחליט לעשות. המסורתיים ברמת ההחלטות הם פושעים, כי הם מאמינים, אני מדבר על סוג מסוים של מסורתיים, יש מסורתיים שהם לא כאלה, אבל מסורתיים נגיד שמאמינים שכל הסיפור הזה נכון רק לא מתאים להם, לא בא להם כרגע. בסדר, אז בעצם הם מקבלים החלטה לעבור עבירה במזיד, רשעים גמורים. האתאיסטים הם אנוסים. מה אתה רוצה מהם? האתאיסטים לא מאמינים, הם אנוסים לגמרי. אני אומר יותר מאנוסים. המודלים הרגילים זה תינוק שנשבה, אנוסים, אבל יותר מזה. הוא לא אנוס, אפילו אם הוא ירצה לקיים מצווה הוא לא יכול, הוא לא במשחק. מה אתה רוצה ממנו? אתה לא רוצה ממנו כלום. עכשיו הרבה תקפו אותי בעקבות המאמר הזה, אמרו לי רגע, אז הם לא מחויבים במצוות? כל ישראל מחויבים במצוות. ברור שהם מחויבים במצוות. גם אתאיסטים מחויבים במצוות, רק הם לא יכולים לקיים את מחויבותם. אפילו אם הם ירצו לקיים את מחויבותם הם לא קיימו. המצווה היא לא מצווה והעבירה היא לא עבירה. אבל ברור שהם מחויבים. נפקא מינא אם אני יכול לקחת מישהו כזה ולקרב אותו ולהחזיר אותו ולגרום לו כן לקיים את מחויבותו, ברור שאני צריך לעשות את זה. הוא מחויב. הוא יהודי ככל יהודי אחר. אבל הוא לא יכול לקיים את מחויבותו, זאת הטענה. אפשר להגיד הכל, אני רק לא מסכים, אני חושב שבסברה זה לא נכון, בסברה זה לא נכון. הגמרא עצמה מבחינה בין אומר מותר ותינוק שנשבה לבין שוגג רגיל, נכון? וזה סוגיה שאני כבר לא יודע עד כמה אני אצליח להיכנס אליה.
[Speaker B] מה זה חוטא?
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהוא טועה, אבל בסדר, זה מה שהוא מבין, מה הבעיה? זה לא קשור למה שאני אומר. אם הוא מצדיק את העצלנות שלו בתפיסה, הוא אומר שזה בכלל לא, אני לא חייב לעשות את זה, לכן אני לא עושה את זה, אין בעיה. לא, אין בעיה, אז זה לא מה שאני קורא מסורתי. זה לא מה שאני קורא מסורתי בהקשר הזה. אמרתי, יש כמה סוגי מסורתיים. אני אדבר על המסורתי כמו שאתה אמרת קודם, העצלנים. לא המסורתיים שאתה מדבר עליהם עכשיו. המסורתיים האלה שאומרים אני בעצם מאמין בכל מה שאתה מאמין, אבל לא בא לי עכשיו. אני נוסע עכשיו למשחק בכדורגל, לא… אין לי זמן עכשיו. תפילה נגמרה, אפשר להיכנס לאוטו. טוב, נשמע לך, אבל בשביל זה אני נותן את השיעור, כי אני חושב שזה לא נכון. זה בדיוק הפוך. אני לא יודע, אני לא ראיתי בעיניים, לא יודע מה איתך. אני… אני לא יודע, אני לא ראיתי את זה בעיניים, אני לא יודע, יכול להיות שלך ראייה חודרת יותר, היא חודרת יותר משלי. ככה הם חושבים או שהם טועים? כי גם הוא לא ראה בעיניים, גם אני לא וגם הוא לא. כתוב בתורה שמי שהיה שם ראה כל מיני פירוטכניקות, וגם זה אני לא יודע אם זה תיאור עובדתי. אני לא ראיתי. זה מה שאתה מדמיין.
[Speaker B] אני לא עוסק בדמיונות.
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בשיעור, אנחנו לא בדמיונות. דמיונות זה באגף של הסמי הזיה, שמה אפשר לקרקס סמי הזיה ולחיות בדמיונות. הכל בסדר, אנחנו בשיעור עכשיו. בשיעור אני עוסק במה לדעתי מה נכון ומה לא. ואני טועה, אפשר להתווכח, אבל זה שאנשים מדמיינים זה לא טיעון בהקשר הזה. טוב, בכל מקרה, אז מה שאני רוצה בעצם לומר זה שמצוות ועבירות צריכות אמונה. ומי שעושה מצווה או עבירה שהוא לא מאמין, עוד פעם, שימו לב, לא מאמין אין הכוונה לא מאמין באלוקים דווקא. יכול להאמין באלוקים אבל לא מאמין במעמד הר סיני, או שהוא מאמין במעמד הר סיני אבל לא חושב שזה מחייב. כל אלה זה תינוקות שנשבו מינוס. זאת אומרת אין להם מצוותיהם לא מצוות ועבירותיהם לא עבירות. אנשים טועים לחשוב שמושג תינוק שנשבה תלוי בידע. ואז אומרים, הנה נגיד דתל"ש, לא יודע מה, למד הכל, יש לו כל הידע שבעולם. הוא לא תינוק שנשבה? שטות גמורה. תינוק שנשבה זה מישהו שלא תופס את הדברים כמחייבים אותו. הוא יכול להיות פרופסור להלכה ולתלמוד ולדעת כל פיפס שיש במשנה ברורה, תלמיד חכם עצום שבעצומים, הכל הוא יודע, ישר והפוך עם כל שיטות הראשונים והאחרונים. אבל הוא לומד את זה כמו שלומדים תרבות אינדיאנית. כן, יש כל מיני משוגעים כאלה שיש להם שולחן ערוך ותרי"ג מצוות. אוקיי, אני על זה אני כותב את המאמרים, מזה אני מתפרנס. אז אני לומד הכל ואני תלמיד חכם עצום, אבל ברור לי שזה לא מחייב אותי. זה מבחינתי כמו תרבות אינדיאנית. תינוק שנשבה לגמרי, למרות שהוא יודע יותר מכל תלמידי החכמים המחויבים. זה לא קשור. לכן אם מישהו באמת מגיע למסקנה שהסיפור הזה לא מחייב אותו, הוא תינוק שנשבה. לא משנה כמה הוא יודע. השאלה היא לא שאלה של ידע. כל מיני שאלות אפשר לראות ברשת מלא שאלות, כל מיני שאלות, זה הכל אי הבנות. גם של השואלים וגם של המשיבים. זאת אומרת, האם הוא תינוק שנשבה או לא תינוק, הרי הוא דתל"ש והוא יודע והוא תלמיד חכם וזה לא קשור בכלל לעניין. כל השאלה זה אם הוא הגיע למסקנה בסופו של דבר שהדבר הזה לא מחייב אותו. אם כן, אז הוא תינוק שנשבה. זה הכל. זאת המסקנה שלו. מסקנה שגויה בעיניי, אבל בסדר, אם זאת המסקנה שלו, אז הוא יותר מאנוס. עכשיו נכון שבגמרא אני לא נכנס לזה כבר בפרטים, אני אשלח לכם לינקים אם תרצו, ואם לא תרצו אשלח לכם לינקים, אם תרצו תפתחו אותם. לא, לא. להפך, זה אנוס גמור, זה לא רשע. עוד רגע אני אגיע להגדרה של רשע. הטענה… מה? לא, אני אומר זה הרבה יותר מאנוס. אנוס זה מישהו שבעצם יש לו עבירות, הוא רק לא אשם בהם. בסדר? פה הטענה שזה יותר עמוק. אין פה עבירות. זה לא עבירה בכלל. בעולם הוא לא נמצא בספירה או במגרש שבו משחקים בשפה של מצוות… הוא לא מאמין בכלל. אנוס זה מישהו שמאמין, שייך במגרש. הוא לא אשם, קרה לו משהו. בסדר? זה טיעונים לאשמה, אונס, אוקיי? אבל פה אני לא, זה לא טיעונים לאשמה. זה לא עבירה. נגיד אני יכול להכשיל אותו לדוגמה. להכשיל מישהו בעבירה כשהמישהו הזה אנוס, שאלה גדולה אם אני עובר על לפני עיוור או לא. פה הטענה שלי שאני לא עובר על לפני עיוור כי הוא לא עבר עבירה ורק הוא לא אשם הוא אנוס, הוא לא עבר עבירה בכלל. אני יכול להכשיל אותו לכתחילה, אין בזה איסור של לפני עיוור. אם אני נותן לו את זה בידיים זה משהו אחר, כי ספייה בידיים זה כמו עבירה שלי. אני מדבר על הכשלה, כן? לא על ספייה בידיים. עכשיו, אני רק חייב להשלים, אז מי זה כן עבריין? כל אחד לפי שיטתו הוא לא עבריין. אז מי כן עבריין? אז מי זה כל האפיקורסים וכל המ… מורידים ואין מעלין, וכל מה שאנחנו מוצאים בגמרא ובראשונים ובאחרונים. וצריך להבין שהמציאות שהייתה פעם היא מציאות שונה מהיום. פעם היה ברור לכולם שיש אלוקים. לא משנה כל אחד ואמונתו שלו, יכול להיות פגני, לא משנה. אבל יש מחויבות דתית, יש אלוקים, יש מצוות, ובעצם אנשים הבינו שמה המצוות שמוטלות עליך זה פונקציה של לאיזה קבוצה אתה שייך. אם אתה יהודי אתה מקיים את המצוות האלה, אם אתה פגני אתה פעור לפעור, אם אתה זה. כל אחד יש לו את אלוהי כנען, אלוהי זה. מין איזה סוג של פלורליזם שמוצאים היום במזרח הרחוק. שמה יש, אתם יודעים, בן אדם יכול להיות בודהיסט או שינטו או משהו כזה ביחד עם נוצרי. זה לא מפריע לו. זה הכל בסדר. הוא שייך לשתי הקבוצות, אז הוא עושה גם את זה וגם את זה. דתיות פלורליסטית כזאת שנראית לנו נורא מוזרה לאוזן המערבית שלנו. בכל מקרה, זה פעם אני חושב היה העולם. לכן תינוק שנשבה למשל כשמדברים על תינוק שנשבה, הוא גדל בין הגויים. אז הוא בטוח צריך פעור לפעור. אבל ברור לחז"ל שאם הוא היה מבין שהוא יהודי הוא היה מקיים מצוות. מה, זה ברור. תינוק שנשבה זה לא מישהו שהחליט שזה לא נכון, אלא זה מישהו שלא הבין לאיפה הוא שייך. זאת התרבות או התודעה שהייתה פעם. אני חושב שזה ברור שזה ככה. עכשיו היום זה ממש לא ככה. היום, שנייה אחת, היום בתפיסה הפשוטה שלנו ברור שכשבן אדם מתנהג משהו זה לא בגלל שהוא שייך לקבוצה. זה משפיע עליו כמובן, אבל אני אומר, זאת לא הסיבה שבה הוא מצדיק למה הוא מתנהג ככה. הוא מתנהג ככה כי הוא חושב שככה נכון. עכשיו גם אם הוא ישתייך לקבוצה יהודית והוא לא חושב שנכון לקיים מצוות, אז היום מבחינתו הוא לא יקיים מצוות. זה לא קשור לשייכות שלו לקבוצה היהודית. זה שהוא יתפוס את שייכותו זה לא אומר שאוטומטית הוא גם יבין שכל זה מחייב אותו. זה עוד צעד. הוא צריך גם להשתכנע שזה מחייב אותו. עכשיו זאת מציאות חדשה ומציאות שחז"ל פעם לא הכירו. ובתנ"ך ובחז"ל, נכון, החילוניות זה תופעה חדשה. ולכן החילוניות זה תופעה יותר רחוקה מאשר תינוק שנשבה. המושג תינוק שנשבה בעצמו הוא אנכרוניסטי. המושג תינוק שנשבה נולד בתקופת חז"ל ובראשונים. הוא מופיע בגמרא ואחר כך ברמב"ם ובראשונים. אבל זה גם שייך, זה נטוע בשדה שהייתה שמה. בשדה שלנו להשתמש במושג תינוק שנשבה זאת טעות, או להרחיב אותו, לא משנה, זה סמנטיקה אבל זה לא המושג תינוק שנשבה שהם מדברים. תינוק שנשבה שהם מדברים עליו הוא שוגג. הוא מביא חטאת. נכון שמביא רק חטאת אחת על כל סוגי העוונות, אבל הוא חטא. יש מחלוקת אמוראים אם הוא אנוס או שוגג. להלכה פוסקים שהוא שוגג. הרמב"ם פוסק שהוא שוגג. אבל זה תינוק שנשבה. אני לא מדבר על תינוק שנשבה. אני מדבר על מישהו שהוא בכלל לא במשחק. גם אם הוא היה יודע שהוא יהודי והיה במעמד הר סיני הוא לא היה מעלה בדעתו לקיים את זה. זה לא תינוק שנשבה. הבעיה אצלו זה שהוא החליט אחרת. תינוק שנשבה לא החליט אחרת, חסר לו מידע, הוא לא יודע שהוא יהודי. אם הוא היה יודע שהוא יהודי אז ברור שהוא היה מקיים את זה. אפיקורסים של פעם, ההנחה של חז"ל הייתה שהאפיקורסים של פעם זה עצת היצר. זאת תוצאה של יצר. זאת אומרת אם הם היו חושבים נכון בלי ההטיות של היצר הם היו מגיעים למסקנה הנכונה. זאת ההנחה של חז"ל. עכשיו יכול להיות שגם אז היו אפיקורסים למהדרין כאלה כמו היום, כאלה שבאמת ובתמים עשו את השיקול שלהם והגיעו למסקנה אחרת. אבל הרי אנחנו לא יודעים מה קורה בתוכו של אדם. אז לכן אנחנו הולכים אחרי חזקות. החזקה של פעם הייתה שסתם אפיקורס זה אפיקורס כזה. זה הגמרא שאומרת על מנשה, כן, שנתגלה שם לרב אשי, הוא אומר: אם היית חי בתקופתי היית מפשיל את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה. אנחנו היום לא קולטים את זה. בן אדם שעובד עבודה זרה בגלל יצר? בן אדם עובד עבודה זרה כי הוא טועה, כי הוא חושב שזה נכון, לא יודע, זאת אמונתו. תחשבו על זה רגע. אנחנו בכלל לא תופסים את הגמרא הזאת. הגמרא הזאת מתארת מישהו שעובד עבודה זרה, פולחן, אלוהים, כל הסיפור, הוא לא מאמין בזה בכלל. רק בגלל היצר הוא עושה את זה. יש יצרא דעבודה זרה. לא בכדי הגמרא ביומא מספרת שחז"ל, אנשי כנסת הגדולה, ביטלו את יצרא דעבודה זרה. התיאור הזה הוא לא מיסטי בעיניי. זה התיאור שאנחנו מכירים עד היום. היצר של עבודה זרה עבר סובלימציה. הוא עטוף עכשיו במעטפות תרבותיות שהיום כבר זה נורא חזק. היום כבר ברור לנו שאם מישהו עובד עבודה זרה זה בגלל שהוא חושב שזה נכון. הוא אידיוט, הוא טועה, הכל בסדר, אבל זה מה שהוא חושב. אצל חז"ל היה ברור להם שזה לא ככה. היה ברור להם שמישהו עובד עבודה זרה זה בגלל היצר, וזאת כנראה הייתה מציאות פעם. היה יצר חזק לעבוד עבודה זרה. וכל התנ"ך מלא מזה. וזה מדובר באנשים שכן מאמינים בקדוש ברוך הוא ויודעים שאסור לעבוד עבודה זרה. הנביא מגיע אליהם ומוכיח אותם, הם מבינים שהוא צודק. למה הם רודפים אותו? תחשבו על מישהו היום היה בא לאנשים שעובדים עבודה זרה, נוזף בהם בשם מתן תורה בסיני, למה אתם לא אוכלים למה אתם אוכלים חזיר לא שומרים שבת, היו מאשפזים אותו, לא היו עושים לו שום דבר חוץ מלאשפז אותו, נכון? למה רדפו את הנביאים בתנ"ך? כי אלה. הנביאים הוכיחו אותם ידעו שהנביא צודק. הם האמינו באלוקים, הם ידעו שהתורה מחייבת, אבל היה להם יצר, וכשהנביא מוכיח אותם הוא זורע מלח על פצעיהם, הם יודעים שהם לא בסדר, אז הם רודפים אותו. היום לא היו רודפים אותו, כי הנביא הזה הוא פסיכי כזה, הוא חי בסרט. ברור לנו שהוא מדבר שטויות. בסדר, לכל היותר הייתי מאשפז אותו. גם אז יכול להיות, גם אז היה יכול להיות אתאיסט אמיתי, וגם היום יכול להיות אפיקורס מחמת היצר. ברור שיש הרבה כאלה. אני רק אומר מה החזקה. כיוון שאתה לא יכול לקבוע מה קורה אצל בן אדם ספציפי, כי מה קורה בליבו קשה לדעת. בטח לא בוודאות בשביל להעניש, אתה צריך וודאות. אוקיי? אז אתה הולך אחר חזקה. החזקה של פעם הייתה שאם אתה חוטא זה בגלל היצר. גם אם אתה כופר זה בגלל היצר. זאת החזקה. ומי שהיה חריג, זה היה יוצא דופן, ועליו נטל הראיה. היום החזקה התהפכה. ככה אני חושב. זאת אומרת, מי שחוטא זה בגלל שהוא באמת חושב שזה, זה הדרך הנכונה מבחינתו. כי אני רואה את האנשים ואני מתרשם שזה המצב. אז למה? קיבוצניק שגדל אני לא יודע מה, באיזשהו מקום וחי. מה הוא, הוא עושה את זה בגלל היצר הוא לא שומר שבת? אין לו הווא אמינא בכלל שזה נכון. ברור לו שזה שטויות. למה אתה יכול להגיד לי על המון אנשים שכל הזמן עוברים על העבירות האלה, אתה רואה אייל גולן זמרים שמים קעקועים… לא, אז אמרתי, בעבירות, לא, לא, בעבירות אמרתי, בעבירות וודאי שאנשים עושים את זה מחמת היצר, למרות שהם חושבים שזה נכון. אני מדבר על כפירה, לא על עבירות. בן אדם שכופר. בן אדם שכופר הכוונה הוא תופס תפיסה דתית או פילוסופית אחרת. לא מדבר על מישהו שמאמין בקדוש ברוך הוא אבל מחלל שבת כי לא מתאים לו. מסורתי, כל המסורתיים הם כאלה. אז וודאי שהיו מרביצים לו. או שהיו מרביצים לו, או שהיו מקשיבים לו, כמו בתנ"ך. או מרביצים או מקשיבים. אבל אם הוא יוכיח אותם על חוסר אמונה, אז הם יאשפזו אותו. לא ירביצו לו ולא ישמעו לו ולא כלום, פשוט יאשפזו אותו. חי בסרט. כן. כן. הם לא רוצים להרוג אותו רק בגלל שהוא רוצה לכפות עליהם, אחרת היו מאשפזים אותו. רוצים להרוג אותו כי הוא כופה עליהם את זה. לא בגלל שהוא אומר להם תחזרו בתשובה אל תאכלו חזיר. ברור. האישו פה זה על כפייה, לא על כשאתה שואל אותם מה אתם חושבים, מה אסור לאכול חזיר? האיש חי בסרט. אינדיאני. זהו. וזה מציאות שלא הייתה פעם. לכן אני טוען שהמציאות של היום, המושג מצוות צריכות אמונה לא זכה להתייחסות, כי פשוט פעם הוא לא היה. לכולם היה אמונה. כל השאלה הייתה איזה אמונה נכונה, ואם יש יצר או אין יצר. היום זה הרבה יותר משמעותי. היום אצל רוב האנשים כשהם עושים את העבירות מתוך חוסר אמונה, זה חוסר אמונה אמיתי. זה לא יצר. הם לא מאמינים בזה. אז עכשיו כבר מאוד חשוב המושג הזה שפעם מתחבא איכשהו ברמב"ם ולא בדיוק ברור מה הוא מתכוון וכולי, ואין לו מקור ברור וזה. היום פתאום הוא נמצא לדעתי במרכז הזירה, פשוט בגלל שהוא הופיע פרקטית. הוא נמצא היום אצל אנשים. אבל המושג כשלעצמו הוא מושג שהוא חלק בשר מבשרה של ההלכה. פשוט פעם הוא לא היה רלוונטי, זה לא היו אנשים כאלה. יש גם שם חילונים, רק ששם חילונים זה כמו כהן וישראל אצלנו. אבל יש גם חילונים במובן המערבי אצל המוסלמים היום. לא משנה. טוב זה משהו שמשמר מה שהיה אצלנו פעם, אבל גם אצל המוסלמים זה משתנה. בטח אנשים שבמערב. כן. אצלנו, אוקיי, גם אצלנו זה ככה. טוב, נראה לי שאנחנו עוצרים כאן. אני אשלח לכם לינק למי שרוצה קצת עוד לקרוא אז… אוקיי. גם לכם, שנה טובה, גמר חתימה טובה.
[Speaker C] תזכרו שבזה שמכאן אפשר רק לעלות.
[Speaker B] זה שמה מודרני.
[הרב מיכאל אברהם] פעם עבדו עבודה זרה בגלל יצר. זהו. והסיפור ההודי זה בדיוק זה. אבל לפעמים זה מגיע למישור האינטלקטואלי, אבל זה מגיע מתוך היצר. כלומר, היצר גורם.