כללי המלאכות – שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] טוב, היינו בשיעור הקודם, דיברתי קצת על המקור לאבות מלאכה, דיברנו על זה שכמעט אף אחד מהם לא מופיע בתורה עצמה. יש הבערה והוצאה, חריש וקציר שזה מוסב בגמרא במועד קטן, מוסב לחריש וקציר בשביעית. והשאר נלמדות בצורות כאלה ואחרות, אבל לא כתובות במפורש בתורה. הבערה והוצאה יש לזה הסבר למה דווקא הן מופיעות בתורה. הבערה יש מחלוקת תנאים, האם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ללאו זה הכוונה שמי שמבעיר אז זה רק לאו רגיל ולא איסור סקילה וכרת כמו שיש במלאכות רגילות. והבערה לחלק יצאת הכוונה שהבערה נכתבה לחוד כדי ללמד אותנו שגם מי שעושה מלאכה אחת בלבד, חייב את העונש. לא צריך לעשות את כל המלאכות כדי להתחייב בעונש. מה הייתה הווה אמינא שכן? שאלה מעניינת, אבל זה מה ש… זה מה שהגמרא אומרת. להלכה אנחנו פוסקים שהבערה לחלק יצאת. זאת אומרת שמי שמבעיר זאת מלאכה לכל דבר, זה לא לאו רגיל, זה איסור סקילה וכרת, וכל מלאכה בפני עצמה מחייבת עונש. מה? אתה יכול לשאול בטעמא דקרא, למה הבערה היא ללאו יצאת. אם זה לחלק, אז אולי אפשר לשאול למה דווקא בחרו בהבערה ולא בבורר. בסדר, אבל זה לא נורא. אבל אם הבערה ללאו יצאת, אז זה באמת שאלה למה דווקא הבערה זה ללאו? כנראה שכן יש בה משהו מיוחד. אבל יש בה משהו מיוחד כתוצאה מזה שהתורה כותבת, לא שמיסברא אני מבין שיש שם משהו מיוחד. נדבר על זה עוד, יכול להיות שמלאכת הבערה אולי תיחשב מלאכת קלקול, שסך הכל שורף משהו. אז אם אתה צריך לפחמים, זה בעצם המלאכה הרגילה, אבל היה מקום אולי לומר שזה רק מלאכת קלקול ולכן זו מלאכה גרועה במובן מסוים. אז זה לגבי הבערה, שזה מחלוקת תנאים. לגבי הוצאה, אז הזכרתי כבר שהראשונים אומרים שהוצאה היא מלאכה גרועה, ולכן התורה הייתה צריכה לכתוב את זה בפירוש, כי אחרת לא היינו חושבים לאסור את זה. למרות שזה היה במשכן, לא היינו חושבים לאסור את זה. אבל לזה אני אגיע עוד קצת גם בהמשך. זה לגבי האבות. לגבי התולדות, אז זה דברים שבאיזשהו מובן דומים לאבות, אבל ראינו שהם דומים אבל לא דומים מדי. באמת אם הם היו דומים מדי, אז זה ממש נכלל באב עצמו, אז זה קצת שונה. צריך להיות קצת שונה מהאב, אבל שונה מאוד, אז זה אומר שזה בעצם לא דומה בכלל, ואי אפשר לקשור את זה לאב עצמו. זה צריך להיות משהו שהוא באמצע. הזכרתי את זה, אני לא זוכר כבר, באיסורי ביאה, אז חשבתי פעם שיש שני סוגי איסורים באיסורי ביאה הרחוק מדי והקרוב מדי. אז כן, אסור לאדם להינשא לקרובותיו, זה קרוב מדי. ואסור להינשא לא לגויים ולא לעמודי טלפון. כן, אז זה רחוק מדי. וצריך להיות משהו שהוא אין ביטווין, כן, משהו שהוא מרחק אבל לא מרחק גדול מדי. אז גם בתולדה ואב, היחס ביניהם הוא צריך להיות משהו כזה. מה אמור להיות, באיזה מישור אמור להיות הדמיון בין התולדה לבין האב? באופן עקרוני, הדמיון הזה יכול להיות בשני מישורים. אני עושה היום בצורה מאוד טלגרפית, כי להיכנס לכל השיטות והמקורות וכל הדברים בעניין הזה, אין סיכוי שנעשה את זה, אני רק נותן את המסגרת. זה יכול להיות דומה במטרת המלאכה. אתה עושה משהו אחר, אבל יש לו אותה מטרה, אז הוא ייחשב תולדה של האב שמשיג את המטרה הזאת. לדוגמה, זומר זה תולדה של זורע. כשאני זומר דברים מהעץ, זה תולדה של זורע. עכשיו למה? כי הזמירה מסייעת לעץ לצמוח, או מדרבנת את הצמיחה שלו. אז במובן הזה זה דומה לזורע. אבל מבחינת אופן הביצוע של הפעולה, זה ממש הפוך זומר פירושו להוריד מהעץ דברים. המטרה היא אותה מטרה. פה הדמיון הוא דמיון במטרה, לא דמיון באופן הפעולה. לעומת זאת למשל מבשל בחמה. מבשל בחמה מותר, מבשל בתולדות החמה זה גזירה אטו תולדות האור, אבל מבשל בחמה מותר. למרות שמבשל באש זה אב. עכשיו פה. המטרה מה? מה שניהם? לא, אז המבשל, המבשל בחמה, מה הדמיון שלו או למה הוא לא דומה למבשל באש? יש להם את אותה מטרה. בשני המקרים אני רוצה את הדבר מבושל בחום, לא רק מבושל, מבושל בחום. אוקיי? מצד שני המקור החום הוא מקור אחר. אז אפשר אולי לומר, יש קצת מקום להתלבט, אבל בפשטות נראה זה בסך הכל אופן שונה להשיג את אותה מטרה. אז פה אין דמיון במטרה, סליחה, יש דמיון במטרה אבל אין דמיון באופן ההשגה. נכון? עכשיו אם דמיון במטרה כמו זומר וזורע הוא מספיק כדי שאתה תחשב תולדה, אז גם פה היה צריך להיות ככה. יש דמיון במטרה, מה זה משנה שאתה עושה את זה באופן שונה? ומה חיה ואז… איך אתה מגדיר מה עשו? משהו משמעותי

[Speaker B] כאילו ו…

[הרב מיכאל אברהם] משמעותי באיזה מובן? מה זה עשו? אני אומר, אתה צריך להחליט שזה דומה לאחד מאבות… נגיד אבות המלאכה למדנו מהמשכן באיזושהי צורה, עוד נגיע עוד מעט. אחרי שיש לך את אבות המלאכה האלה אתה יכול להגיד שהתולדות כשאתה דן בתולדות אתה אומר אם זה מספיק דומה לאחד מהאבות אז גם זה יהיה אסור. אוקיי? אבל אני שואל דומה באיזה מובן? דומה במובן של המטרה או דומה במובן של אופן העשייה? אז הדמיון במטרה זה למשל היחס בין זומר וזורע. אבל אם הדמיון במטרה היה לבד מספיק בלי קשר לצורת הביצוע הייתי מצפה שגם בישול בתולדות החמה או לא בתולדות, בחמה עצמה הוא יהיה דומה לבישול באש. כי המטרה היא אותה מטרה רק האופן הוא שונה אבל שם רואים שלא. זאת אומרת זה כן זה יותר הדמיון… מה? אתה אומר שזה כבר כלאחר יד? זה לא כל כך מוסכם, לא כולם מסכימים שזה כלאחר יד. שזה שינוי, זה בעיה של שינוי. כלאחר יד זה לא דרך, זה התפיסה הפשוטה של כלאחר יד. לא, לא הדרך זה כלאחר יד. זה כלאחר יד, למה לא? זה יותר מכלאחר יד כי זה פטור. מבחינת הדין אני רק שואל למה. לא, אני אומר, זה לא סתם כלאחר יד כי זה היה צריך להיות אסור מדרבנן. טוב, זה… כן. בכל מקרה אז אני אומר, מה שאני בסך הכל רוצה להביא בדוגמאות האלה אין טעם להיכנס אליהם יותר מדי, אנחנו לא נוכל להיכנס עכשיו לדוגמאות האלה, אני מנסה להראות שהדמיון בין תולדה לבין אב אין ציר פשוט שעליו אנחנו מודדים אותו. זאת אומרת הציר של המטרה הוא ציר משמעותי, אבל כנראה גם אופן הביצוע משחק תפקיד. ועכשיו צריך להבין, טוב, גם את זה צריך להבין, אוקיי, אופן הביצוע משחק תפקיד, איך מודדים דמיון באופן ביצוע? למה זומר דומה מספיק לזורע אבל מבשל בתולדות החמה לא דומה מספיק, מבשל בחמה לא דומה מספיק למבשל באש? לא יודע בדיוק להגדיר דבר כזה. לכן אני כרגע מדבר על זה מלמעלה. יש בכלכלת שבת קצת מדבר על זה, על היחס בין תולדות לבין אבות. בכל אופן, אז איך בכל זאת לומדים את האבות כרגע מהמשכן וממילא מה שלא באבות אז יהיה לכל היותר תולדות או שזה בכלל יהיה מותר. אז המקור לזה זה גמרא בבבא קמא שראינו ראינו אותה בהקשר אחר בשיעור הקודם. כן, אז הגמרא דנה שמה מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות. מדובר על אבות נזיקין בהקשר של בבא קמא לא אבות של שבת. מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? זה ראינו בשיעור הקודם. לגבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן? לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת, ולא שנא אב סקילה ולא שנא תולדה סקילה. מאי איכא בין אב לתולדה? נפקא מינה דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואילו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא. כן, אז הנפקא מינה לפי חכמים זה שלמה צריך את החלוקה הזאת לאבות ותולדות כי אם אתה עושה אב ותולדה דידיה אתה חייב רק חטאת אחת בהעלם אחד אתה חייב רק חטאת אחת. אם אתה עושה שני אבות שונים אז אתה חייב שתי חטאות. ולרבי אליעזר דמחייב את התולדה במקום אב. רבי אליעזר חולק על חכמים והוא סובר שגם על תולדה ואב בהעלם אחד חייבים שניים, כמו על שני אבות שונים, אמאי קרי לאב ואמאי קרי לתולדה? הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב, הך דלא הוה במשכן חשיבא קרי ליה תולדה. הגמרא אומרת קוראים לזה אב ותולדה, זה רק שאלה של, אין לזה שום נפקא מינה, אפילו לגבי המספר החטאות לפי רבי אליעזר. אבל למה קוראים לזה אב ותולדה? כי מה שהיה במשכן או מה שחשוב, עוד מעט נראה, נקרא אב. נפקא מינה אין. ראשונים ואחרונים כבר דנים פה, טוב, אז אם אתה רק רוצה למצוא פשר לכינוי אב ותולדה, אז יכולת גם אצל חכמים להגיד את אותו דבר. בשביל מה אתה נזקק לזה שאצל חכמים על תולדה במקום אב חייבים רק אחת? עזוב, קוראים לזה אב כי זה היה במשכן ותולדה למה שלא היה במשכן או שלא חשוב או משהו כזה. וכל זה מסקנת הגמרא. בהתחלה חשבו שיש נפקא מינה, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן זה לעניין נפקא מינות, מסקנת הגמרא לא, זה רק שאלה של הגדרה. ואם זה ככה אז באמת גם בדעת חכמים אפשר. אוקיי? לענייננו מה שזה אומר, שכנראה גם חכמים לא חולקים על רבי אליעזר בעניין הזה. הם חולקים על רבי אליעזר במובן של האם חייבים על תולדה במקום אב. הם טוענים שלא ורבי אליעזר טוען שכן. אבל מה זה תולדה ומה זה אב? זה מוסכם על שניהם. רק רבי אליעזר אומר ההבדל בין תולדה לבין אב זה רק לעניין ההגדרה, לא לעניין נפקא מינות. אבל מבחינת מה היא ההגדרה, גם חכמים של רבי אליעזר מסכימים. אוקיי? לכן באמת כל הראשונים והאחרונים דנים בהגדרת אב ותולדה מתוך הגמרא הזאת, למרות שהגמרא הזאת מדברת בשיטת רבי אליעזר שאין הלכה כמותו. אוקיי? אז ההנחה היא שחכמים דרבי אליעזר גם הם מסכימים להגדרה של תולדה ואב. עכשיו מה כתוב בגמרא פה? אז אם ככה הגמרא הזאת היא מקור טוב כדי להגדיר לנו מה זה בכלל אבות מלאכה בשבת ומה תולדות. עכשיו הביטויים בגמרא כאן מופיעים שני ביטויים או שני קריטריונים, קריטריון אחד מה שהיה במשכן והקריטריון השני זה החשיבות, מה שחשוב. עכשיו השאלה מה האינטרפליי ביניהם. האם צריך את שני הדברים? אחד מהם? אז למה מוזכר השני? זאת אומרת מה בעצם הקובע תולדה, מה קובע אב? אתם מבינים שכשקוראים את זה כפשוטו אז זה אומר מה שהיה במשכן וחשוב אז הוא נקרא אב, מה שלא היה במשכן ולא חשוב קוראים לו תולדה. אבל זה משאיר אותנו באמצע כמובן עם כל מיני דברים שהיו במשכן ולא חשובים או חשובים ולא היו במשכן. וזה תמיד כשאנחנו לוקחים לקיצוניות את שני הצדדים תמיד האמצע נשאר לנו לא מוגדר. אז אנחנו צריכים להבין מה בדיוק כתוב במשפט הזה בגמרא. אז תוספות על המקום מביא שתי אפשרויות. הכי גרסינן, קודם כל הוא גורס. הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב, הך דלא הוה במשכן חשיבא קרי ליה תולדה. זה הגרסה שלפנינו. אוקיי? ולפי הך גרסה בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובות והיו במשכן דתולדות נינהו ולא אבות מלאכות, כדאמרינן בפרק במה טומנין אם אלו קרשים מהעגלה וכולי. אז מה תוספות אומר? זה בא להוציא מלאכות שלא היו חשובות אבל היו במשכן. מה עם מלאכות חשובות שלא היו במשכן? זה המהר"ם אמר ברור, המשכן הוא הסף, הוא לא כותב את זה. אז זה תלוי, האחרונים פה דנים בזה, בוא נראה את הדעה השנייה בתוספות ואז נחזור. ואידך דגרסי הך דהוה במשכן וחשיבא, ו', כן? הו' לא הייתה קודם. הך דהוה במשכן וחשיבא קרי ליה אב, הך דלא הוה במשכן ולא חשיבא, עוד פעם שינוי כן? קרי ליה תולדה. ולפי גרסה זאת צריך לומר דבעי תרתי. אבל חשיבא ולא הוה במשכן או איפכא הוי תולדה. זאת אומרת לפי הגרסה השנייה בתוספות ברור מה הכוונה, נכון? בשביל להיות אב צריך שיהיה גם אב… לא? שיהיה במשכן… לא? אומר או זה או זה. אומר מה שתוספות מסביר לא לפי הגרסה. מה תוספות מסביר? מה שתוספות מסביר זה שבעי תרתי בשביל להיות אב. זאת אומרת האב צריך להיות במשכן וצריך להיות חשוב. אם חסר אחד מהם זה תולדה. עכשיו איך זה מסתדר עם הגרסה בגמרא מה שאתה שאלת? אז אתם יודעים יש מחלוקת תנאים הרי בשאלה אם ו' זה או ו' זה וגם. גם בשפה שלנו אגב לפעמים אנחנו אומרים ו' אנחנו מתכוונים לאו. גם זה שלא יודע מה ששירת בצבא מגיע לו זה, וגם מי שהיה בשירות לאומי מגיע לו זכויות. הו' הזה זה או, זאת אומרת אם היית בצבא או שעשית שירות לאומי, נכון? זאת אומרת אני אומר ו' במובן הזה ששתי הקבוצות האלה מגיע להם הזכויות, אבל המשמעות הלוגית של העניין של הו' הזה זה או, לא גם. וכך כנראה תוספות קורא את הגמרא. הר דלא הוי במשכן ולא חשיבא, מה הכוונה? כל אלה שלא היו במשכן זה תולדות, וגם כל אלה שלא חשובים הם תולדות. זאת אומרת הו' פה הוא בעצם או. אוקיי? זה ו' של שתי קבוצות אבל כל אחת מהקבוצות לחוד שייכת לתולדות. כך תוספות קורא את הגרסה השנייה. בגרסה השנייה ברור מה הכוונה לפי תוספות, נכון? צריך את שתי הדרישות, חשיבות ומשכן כדי להיחשב אב. אם אחד משניהם חסר זה תולדה. אם זה לא חשוב ולא היה במשכן, אז אין מה לדבר, זה כנראה בכלל לא אסור, לפחות מן התורה. עכשיו אני חוזר לראשונה. אז מה התפיסה הראשונה בתוספות, הגרסה שלפנינו? אז הוא אומר זה בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובים והיו במשכן. זאת אומרת מה שחשוב והיה במשכן זה ודאי אב, נכון? זה ברור, זה כנראה יהיה ברור לפי כולם. אבל מה שלא חשוב והיה במשכן זה תולדה, כך אומר תוספות. מה עם מה שחשוב אבל לא היה במשכן? אם גם זה תולדה, אז זה כמו המקרה, אז כמו הגרסה השנייה, נכון? מבינים? אז מה נשאר? חשוב ולא היה במשכן מה זה? שתי אפשרויות. או שזה מותר לגמרי, ואז זה אומר שרק המשכן קובע, נכון? וחשוב או לא חשוב זה רק שאלה של אב או תולדה, אבל רק מה שהיה במשכן נאסר. זה מוזר קצת דרך אגב. זה מוזר כי היו הרבה דברים שלא היו במשכן והם תולדות. יש דברים שהגמרא עצמה אומרת במפורש שהם לא היו במשכן והם תולדות. נראה את זה גם בהמשך. לכן הפרשנות הזאת היא אפשרית מבחינת לשון הגמרא והתוספות, אבל זה לא סביר. מה האפשרות השנייה? לא, אם זה תולדה זה כמו הפירוש השני בתוספות. זה גם אב. אז זה גם אב. מה זה אומר? שבעצם כנראה מה שקובע זה רק החשיבות. המשכן לא משחק תפקיד. זאת אומרת מה שהיה חשוב והיה במשכן הוא אב, אבל גם מה שחשוב ולא היה במשכן הוא אב. הרי באים להגיד לך שאם יש משהו שהוא לא חשוב, אפילו אם הוא היה במשכן, בסדר? גם אז הוא לא יהיה אב. זה הנקודה, הוא יהיה תולדה והוא לא יהיה אב. אוקיי? עוד פעם עוד פעם הרב. עוד פעם, לפי הניתוח הזה יוצא שהכיוון הראשון בתוספות, מה שקובע את האבות זה רק חשיבות, המשכן לא משחק תפקיד. מה שהיה במשכן, אז אני אומר, התוספות הרי אומר מה שהיה במשכן וחשיב זה אב, נכון? זה נתון ראשון. עכשיו מה שהיה, מה שלא היה חשוב והיה במשכן זה תולדה, נכון? שני הדברים האלה כתובים בתוספות. הכי לא

[Speaker B] הוי במשכן כן?

[הרב מיכאל אברהם] שלא היו חשובים והיו במשכן. זה תולדה, נכון? מה קורה עם מה שחשוב ולא היה במשכן? לא כתוב. שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה שזה תולדה, אבל זה לא יכול להיות כי אז זה זהה לפירוש השני בתוספות. מי אמר שזה רק דברים שהיו במשכן? אתה מניח הנחה. עוד רגע. אז זה לא יכול להיות שזה כמו הפירוש השני, זאת אומרת זה לא יכול להיות שזה תולדה, חשוב ולא היה במשכן. נשארות לנו שתי אפשרויות. אפשרות אחת שזה מותר לגמרי. חשוב ולא היה במשכן מותר לגמרי, זה לא סביר מבחינת הגמרות. אנחנו יודעים שיש תולדות שלא היו במשכן והם נחשבות תולדות. מבריך, זורע, נוטע, מבריך, נוטע, משקה, זומר, כל אלה הם תולדה של זורע והגמרא עצמה אומרת שרק זורע היה במשכן, דחשיב שם סממנים. רק זורע היה במשכן ויש שם תולדות. אז תוספות לא יסתור גמרא מפורשת. אז זה אומר שמה שחשוב ולא היה במשכן לא יכול להיות שהוא מותר לגמרי, אבל הוא גם לא יכול להיות תולדה כי זה אחרת זה זהה לפירוש השני בתוספות. צריך להגיד שזה אב. ואז מה שהדבר הזה בעצם אומר זה שרק החשיבות קובעת אם אתה אב או לא אב. המשכן הוא לא רלוונטי. מה שחשוב והיה במשכן זה אב, אבל גם מה שחשוב ולא היה במשכן הוא אב. אז מה, למה מכניסים את המשכן בכלל? המשכן משחק תפקיד במישור של. מה? לעניין התולדות. שאם יש משהו לא חשוב, אז אם הוא היה במשכן הוא יהיה תולדה, למרות שהוא לא חשוב. אם הוא לא היה במשכן אז הוא מותר, פטור. מה? לא בגלל, אני מנתח מה שתוספות אומר. אלא מה? אז מה תגיד? כן, ברור. אבל אין, אין, תוספות אומר שאין, זה לא משחק המשכן. אז צריך להגיד, לא, אבל לא ידוע. המלאכות תלויות רק בחשיבות, לא במשכן. מה זה ידוע? אז תגיד שזה לא נכון. זה מה שאתה צריך להגיד. ואל תכניס לי את המשכן לתוך הקריטריונים. לא, זה לא מה שהם אומרים. הגמרא אומרת שהמונח משכן נכנס לתוך הקריטריונים. כי אתה צריך להגיד עזוב, זה לא קשור למשכן בכלל, מה שהיה במשכן לא מעניין, מה שחשוב, זה הכל. אבל אם משהו חשוב ולא היה במשכן הוא גם אב. אז לא המשכן קובע. לא יודע מה זה נקודות טכניות. דבר חשוב שלא היה במשכן הוא גם אב, אז המשכן לא קובע. וזה נקרא טכני? אני לא מבין את המונח טכני. נו אז מה הוא כן מגדיר המשכן? יש מלאכות שהיו במשכן, תודה רבה, אני יודע, יש גם מלאכות שהיו בבניין שעשו לידי. מה זה קשור? זה לא רלוונטי. לא, זה לא נלמד משם. בגלל שחשוב שלא היה במשכן הוא גם אב. אני אתה אומר דבר והיפוכו. אתה אומר דבר והיפוכו. אם דבר הוא חשוב הוא אב, אז מה אכפת לי אם הוא היה במשכן? זה לא נלמד משם כי כל דבר חשוב הוא אב. לא, אי אפשר ללמוד מהמשכן שמה שחשוב הוא אב. איך תלמד מהמשכן שמה שחשוב הוא אב? במשכן היו מלאכות חשובות ולא חשובות, אז תסביר לי למה התלייה במשכן מלמדת שמה שחשוב זה מה שהיה במשכן? כן? אם היו מלאכות חשובות במשכן,

[Speaker B] אבל אנחנו מוסיפים לזה תנאי שהיו גם חשובות.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה בסדר, אבל זה לא מה שכתוב בתוספות. כי תוספות אומר שמה שחשוב ולא היה במשכן הוא גם אב. אז לא צריך שיהיה במשכן. אבל איך אתה לוממ מהמשכן שכל דבר חשוב הוא אב? במשכן היו מלאכות גם לא חשובות. נו אז איך אתה לומד מהמשכן שרק דבר חשוב הוא אב? לומדים מהמשכן שיש מלאכות. אנחנו גם לומדים מהמשכן שיש בד בעולם. מה זאת אומרת? ברור שיש מלאכות. לא, לא, זה דבר והיפוכו. אי אפשר להגיד את זה. בסופו של דבר, אם אתה אומר שדבר חשוב הוא האב, אז דבר חשוב הוא אב, אז המשכן לא משחק תפקיד. ואם תוספות מכניס את המשכן לפה, פירוש הדבר שלגבי התולדות מה שהיה במשכן הוא תולדה למרות שהוא לא חשוב. אבל מה שלא היה במשכן אז לא כלום. לא חשוב ולא היה במשכן אז ברור שהוא כן, זה נראה פשוט. מה שלא חשוב ולא היה במשכן אז הוא לא כלום. אוקיי? ומה שלא חשוב אבל כן היה במשכן תוספות אומר שהוא תולדה. אז המשכן כן משחק תפקיד בהגדרה של המלאכות, זה רואים בתוספות בעניין הזה, אבל בהגדרה של האבות המשכן לא משחק תפקיד. בהגדרה של האבות מה שמשחק זה החשיבות. וכך באמת אומרים המהר"ם והמהרש"א. המהר"ם והמהרש"א מדייקים בתירוץ הראשון בתוספות שכל המה שמגדיר את האבות זה רק החשיבות. לגבי התולדות אז יכול להיות תלוי. אם זה לא חשוב, אז אם זה היה במשכן זה יהיה תולדה. אם זה לא חשוב ולא היה במשכן אז לא. מה? מה זאת אומרת מאיפה עוד לומדים?

[Speaker B] תולדות שלא היו במשכן.

[הרב מיכאל אברהם] אין. זה בדיוק הנקודה. תולדות לא חשוב, לא, אם יש… לא, אם כן, נכון, זאת אומרת יכול להיות מצב שיכול להיות משהו שהוא מעין אב לפי התפיסה הזאת והוא לא יהיה תולדה. אנחנו נראה גם בסוגיה של זומרה, שיש כאלו שאומרים שבעצם הכל זה מעין אב, הרמב"ם למשל במה שהוא אומר שמה. זה לא תולדות, זה הכל מעין אב. לא הבנתי. כנראה, כן, רק לגבי התולדות. שאם דבר לא חשוב היית חושב שהוא מותר לגמרי, לא, אם הוא היה במשכן אז הוא יהיה תולדה. ואם הוא חשוב אז הוא אב. אוקיי? כן. לא חשובה ולא הייתה במשכן אז היא לא תולדה. לא לא, היא לא תולדה. תולדה זה רק מה שמשמעותי, זאת אומרת מה שדומה לאב שמשמעותי. מה שלא אסור הוא לא תולדה. לא, לא קיים אצלנו בזה, זה מותר. יש גם תולדה שנזיקין בהמה שהזיקה באונס. בסדר? היא פטורה, אדם המזיק חייב באונס, אבל בהמתי שהזיקה אם אני אנוס אני פטור. זה לא תולדה שאני פטור עליה, זה לא תולדה בכלל. לא חייבים על זה. החלוקה בין אבות לבין תולדות זה חלוקה בתוך הדברים שעליהם חייבים, אבל מי זה אב ומי זה תולדה. מה שלא חייבים עליו אז הוא לא במשחק, זה. אז יש לנו בעצם שלוש שיטות. שיטה מצאנו בינתיים שתיים, אבל יש שלוש. שיטה ראשונה זה השיטה הראשונה בתוספות שמה שקובע את האבות זה רק החשיבות. השיטה השנייה זה השיטה השנייה של תוספות, שמה שקובע לגבי אבות זה משכן וחשיבות. אם חסר אחד מהם זה תולדה. אבל יש שיטה שלישית שכנראה רק המשכן, כנראה יש שיטה שלישית, שרק הימצאות במשכן היא הקובעת. רק המשכן קובע. יש שיטה שרק החשיבות, יש שיטה של שניהם, ויש שיטה שרק המשכן. איך אני רואה את השיטה הזאת? יש רש"י, הוא אומר כולהו אבות מלאכות ממשכן גמרינן להו במסכת שבת בדף מ"ט, רש"י בבבא קמא. כן? אז נראה שרש"י מבין שכל אבות מלאכות לומדים אותם מהמשכן. בסדר? אז נראה שהמשכן משחק תפקיד למרות שזה יכול היה להיות גם כמו השיטה השנייה. לומדים את זה מהמשכן אבל רק הדברים החשובים שהיו במשכן הם אבות, זאת אומרת זה לא סותר. אבל תראו את הרא"ך. לא הבנתי? לא מה שהיה במשכן. במשכן לא היו

[Speaker B] אבות ותולדות? לא הבנתי. כל מה שהיה במשכן זה אבות. ומה שמתחת לזה?

[הרב מיכאל אברהם] זה תלוי בשיטה. ראינו שם שיטות שונות. מה זה השיטה האחרונה? אני אומר ברש"י יש שתי אפשרויות. מה זה תולדות? תולדות זה דברים שלא היו במשכן. רק מה שהיה

[Speaker B] במשכן זה אבות.

[הרב מיכאל אברהם] כולהו אבות מלאכה ילפינן ממשכן, ממשכן גמרינן להו. אבות. התולדות זה מה שלא היה במשכן. אגב רש"י לשיטתו, ראינו את זה גם רש"י בבבא קמא שמדברים על אבות נזק, מה זה אבות נזק לעומת תולדות? מה שכתוב בתורה זה אבות. מה שהיה במשכן מבחינת מלאכות שבת זה מה שכתוב בתורה, מה שכתוב בתורה הכוונה זה מה שהיה במשכן, כי זה לא כתוב בתורה המלאכות. לא, היו, היו מלאכות דומות, אז מה, מה זה אומר? שמה שהיה

[Speaker B] במשכן זה נקרא אבות והשני מה נקרא?

[הרב מיכאל אברהם] מי זה השני?

[Speaker B] מי שלא היה במשכן ודומה למלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] אז או שהוא מעין אב, או שהוא אב כן, או שאם הוא לא חשוב, עוד לא דיברתי מה זה חשוב, אם הוא לא חשוב אז הוא תולדה, תלוי בשיטות. אז ברש"י אני אומר אפשר היה להבין גם כמו השיטה השנייה שצריך גם משכן וגם חשיבות. לומדים את זה מהמשכן אבל מה לומדים מהמשכן? רק דבר שהוא חשוב. אוקיי? אבל ברא"ך, תראו את הרא"ך, הוא פה קאמר, הך דהוה במשכן קרי ליה אב מלאכה, דלא הוה במשכן קרי ליה תולדה. חשיבות לא מופיעה בגרסה של הרא"ך. ובעצם הרא"ך הרבה פעמים מבוסס על הירושלמי, ובירושלמי באמת גם משתמע ככה. החשיבות לא משחקת תפקיד, רק המשכן. ואז הטענה היא אולי הכל מדובר על מלאכות חשובות, כאילו סביר. אבל לא זאת הנקודה, זה לא משחק תפקיד פה. מבין המלאכות החשובות, מה שהיה במשכן זה אב, מה שלא היה במשכן זה תולדה. אז זאת ודאי שיטה שלישית, שיטה של הרא"ך. מה? מסברה. כן. באמת בסופו של דבר את זה אתה יכול לשאול לפי כולם, לא רק לפי הרא"ך. לפי השיטה השנייה בתוספות שצריך גם חשיבות וגם הימצאות במשכן, איך מחליטים מה היה חשוב? אם צריך גם הימצאות במשכן וגם חשיבות, איך מחליטים מה חשוב? מסברה. זאת אומרת אתה מחליט מה חשוב. אז אני אדבר על זה. עוד פעם? אין פה קריטריון, לא הצגתי עוד קריטריון. לפי הרא"ך אתה מדבר? שמה שלא היה במשכן הוא תולדה. כנראה, אני מניח לפחות, שמבחינתו החשיבות זאת המסגרת שבתוכה הסיפור מתנהל. אנחנו מדברים רק על מלאכות חשובות. אלה שהיו במשכן הם אבות, אלה שלא היו במשכן הם תולדות. אגב זה יש פה קטע קצת בעייתי, מה קורה אם היה משהו במשכן שאני לא מצליח למצוא משהו שלא במשכן סליחה, שאני לא מצליח למצוא. למצוא משהו דומה לו שהיה במשכן, אז מה, הוא תולדה של מי? הוא יהיה תולדה כי הוא לא היה במשכן, אבל תולדה של מי? הוא צריך להיות תולדה של אחד מהאבות שהיו במשכן, זה אומר שאתה אמור להיות דומה למלאכה שהייתה במשכן. ואם תהיה איזושהי מלאכה שלא הייתה, לא דומה לשום דבר ממה שהיה במשכן? מה? לא יודע, פטיש, מכה בפטיש כן היה, אבל אבל למה, אם אני אמצא מלאכה שלא? זאת אומרת, יש פה איזושהי הנחה כנראה שהמלאכות שהיו במשכן פורסות פחות או יותר את כל תחומי הפעילות האנושית. אחרת פשוט אני לא מצליח להבין איך אפשר, איך אפשר לתפוס את שיטת ר"ח, נכון? יש פה איזושהי הנחה פרשנית שאומרת המשכן זה כמו עולם קטן כזה. זאת אומרת, כל מה שנעשה במשכן הוא בעצם כל המלאכות המשמעותיות שיש בעולם מופיעות איכשהו בצורה כזו או אחרת במשכן. ולכן כל דבר שלא היה במשכן תמיד אני אוכל למצוא לו איזשהו אב במשכן שהוא יהיה התולדה שלו. זה נפקא מינה שאנחנו עוד נגיע אליה בהמשך כשנדבר על חשמל בשבת. חשמל בשבת, כן, זה כידוע, אני אגיד במשפט אחד, כנראה לא היה במשכן, והפוסקים כשהסיפור הזה התחיל להתעורר אז התלבטו קצת מה עושים עם החיה הזאת. מה כאילו היה נראה שברור להם שאי אפשר להתיר דבר כזה, ועכשיו צריך לחפש יתד להיתלות עליה, כן, איפה אילן גבוה להיתלות בו. מה עושים? אז המציאו כל מיני המצאות מוזרות כאלה שחלקן יותר משכנעות, חלקן פחות משכנעות, אבל די ברור שזה בדיעבד. קודם כל החליטו שזה אסור ואז מחפשים במה לתלות את העניין הזה. באמת יש כאלה שהיו יותר ישרים ואמרו זה אסור מדרבנן. כן, לא מצאנו אב מלאכה. מה? נכון, אסור מדרבנן. איסור דרבנן זה זה יותר ישר במובן הזה כי אתה לא מוצא אב במשכן שאתה יכול להיתלות עליו כי זה לא דומה. מצד שני אבל איך אתה יכול לייצר איסור דרבנן בלי שיש מוסד מוסמך שקבע את האיסור הזה? הרי איסור דרבנן נוצר על ידי תקנה של בית דין. אם בית דין לא קבע את זה, אין איסור דרבנן. עכשיו פוסק של היום עם כל הכבוד לו, הוא יכול להחליט מה שהוא רוצה, הוא לא יכול לקבוע שמשהו אסור מדרבנן. אוקיי, אז צריך למצוא איסור דרבנן שבו תולים את זה. אז המוליד, נגיד הבית יצחק תולה את זה במוליד וכל מיני דברים כאלה. לא, או שזה לא, או שזה באמת נתלה באמת, צריך לבדוק. נכון, הכי נמי, צריך לבדוק כל תלייה כזאת, צריכה להיבדק לגופה. בדיוק ככה. מה? כן, זה השפן שבשרוול, טוב, תמיד סעיף סל מה שנקרא. כל מה שרוצים לאסור זה עובדין דחול. כמובן ברגע שתתיר את זה בשבת אז זה לא יהיה עובדין דחול כי עושים את זה גם בשבת. זאת אומרת זה דבר שבונה את עצמו. בסדר, עובדין דחול זה גם לא דאורייתא, או שבות לפי הרמב"ן אולי, אבל בפשטות עובדין זה ודאי לא איסור סקילה, זה לא איסור מלאכה. אם זה דאורייתא או לא אז יש רמב"ן, ריטב"א שאומרים שזה דאורייתא מצד שבות, אבל זה לא איסור מלאכה בכל מקרה. רוב הדעות זה איסור דרבנן בכלל. בכל מקרה טוב, אז על זה אנחנו עוד נדבר, כן, על החזון איש עם הבונה ועל המבעיר וכל הדברים האלה, כן. דווקא אני כבר אומר לכם שדעתי החזון איש צודק מאה אחוז, זה בונה. אבל זה אני אדבר על זה עוד. אז זאת השיטה השלישית וצריך לזכור כל הזמן איך אנחנו בסופו של דבר מחלקים בין אבות לבין תולדות, אנחנו צריכים להגיע למסקנה שנגיד לפי השיטה הראשונה, אז החשיבות היא הקובעת את האבות, נכון? מה שהיה במשכן או לא היה במשכן זה לא משנה. בתולדות, הווה אומר בדברים הלא חשובים, אם זה היה במשכן אז זה תולדות, ואם זה לא היה במשכן אז זה מותר. אוקיי? עכשיו הדברים הלא חשובים שהיו במשכן הם תולדות. תולדות של מה? אולי אין שום דבר דומה להם מבין הדברים החשובים שהיו במשכן? עוד פעם אותה שאלה שאלתי על השיטה השלישית. מה? אז אתה מניח, אתה מניח הנחה מעניינת ושם חתרתי. אתה מניח שחשיבות אין פירושו נגיד למשל מידת היצירתיות שבמלאכה, אלא חשיבות הכוונה מידת הייחוד שיש בה, עד כמה היא שונה או קובעת מקום לעצמה מול המלאכות האחרות. כי אפשר היה להבין את מושג החשיבות בשני הצירים האלה. אפשר היה להבין את מושג החשיבות במובן שזו יצירה משמעותית מספיק והיא עושה שינוי משמעותי בעולם. עולם ולכן זה מלאכה משמעותית. אפשר להבין זה משמעותי מספיק במובן הזה שזה קובע מקום לעצמו, זאת אומרת זה ייחודי. בסדר? לעומת זאת משהו שהוא לא חשוב, הכוונה הוא לא מצוין, מצוין במובן שמציינים אותו לחוד, זאת אומרת הוא לא מופרד מדברים אחרים. יכול להיות שהוא מאוד יצירתי, אבל הוא לא מופרד מדברים אחרים, אז בעצם זה נקרא לא חשוב והוא יהיה תולדה אם הוא היה במשכן. מה? לא יודע אם זה חיוניות, אני לא חושב שזאת הנקודה, אלא כמה כמה זה משנה בעולם, איזה מידת יצירה יש פה. אנחנו נגיע לזה עוד מעט, אבל איזה מידת יצירה יש פה? כמה שינית את העולם באמצעות המלאכה הזאת? כן, עד כמה זה שונה ממה שהיה קודם? זאת בעצם השאלה של החשיבות בתפיסה הפשוטה. אבל יכול להיות בהחלט שחשיבות יש לה גם עוד מישור, וזה השאלה שהיא שאלה מיונית. זאת אומרת זה חשוב, זה לא חשוב במובן הזה שזה לא מספיק משמעותי כדי לקבוע איזה אב נפרד. יכול להיכלל באב אחר. במניין המצוות למשל, יש שיקולים מאוד דומים. יש מצוות שהם לא חשובות ולכן הם לא דאורייתא, ויש מצוות שהם לא חשובות במובן שהם לא ייחודיות ולכן נכללות במצווה דאורייתא קיימת. לא שהם לא דאורייתא, הם כן דאורייתא, רק הם לא מצווה נפרדת דאורייתא אלא הם כלולות במצווה דאורייתא אחרת. למשל ברכת התורה, אז שיטת הרמב"ן שזה נכלל בברכת המזון. אוקיי? מה זאת אומרת? זה לא ברכת המזון, אוקיי, אבל זה כנראה שייך לפרשה של ברכת המזון, מברכים את הקדוש ברוך הוא על משהו שנתן לנו. אז לא משנה אם זה המזון או תורה או מה שלא יהיה. אוקיי? אז זה בעצם מבחינת הרמב"ן זה לא חשוב, לא בגלל שזה לא חשוב במובן שזה לא מספיק משמעותי לברך. זה משמעותי בדיוק כמו לברך על המזון. זה לא חשוב במובן הזה שאי אפשר לעשות מזה מצווה נפרדת, זה כלול במצווה ברכת המזון. לא במובן שזה לא מספיק משמעותי לברך. אוקיי, לעומת זאת אחרים אומרים זה לא דאורייתא בכלל. כנראה שלברך על התורה זה לא מספיק משמעותי כמו לברך על המזון. משמעותי לא במובן של המיון אלא משמעותי באמת, וזה פחות חשוב. אוקיי? אז אותו דבר אני מדבר לגבי אבות ותולדות של המלאכה, כשאנחנו מדברים על חשיבות, אפשר לדבר על חשיבות במובן של עד כמה זה מיוחד, נפרד מהאחרים, ואפשר לדבר על חשיבות במובן של עד כמה זה משמעותי. האם זה מאוד משמעותי אז יש לזה מעמד של אב. זה הר"ך מדבר על זה בתחילת פרק שביעי על תולדת דתולדה. יש שיטות שכן, הר"ך רוצה לטעון שלא. עד איפה זה מגיע? אתה יכול בשינויים קטנים להגיע בסוף לזה שלעמוד על רגל אחת אסור בשבת. אפשר לעשות מטמורפוזה בין כל שני דברים. את זה למדנו מאשר, נכון? מכירים את הציורים של אשר? מתחיל באוסף של דגים ונגמר באוסף של ציפורים. עכשיו אתם עוברים באופן רציף מהמצב הזה למצב הזה ולא ברור איפה זה מפסיק להיות אוסף של דגים ומתחיל להיות אוסף של ציפורים. אוקיי? עכשיו זה קל מאוד לעשות את זה באמצעים ממוחשבים. פשוט קחו שתי כל שתי תמונות ותבנו תמונה אחרת שכל פיקסל שבה מוגדר כפי כפול הפיקסל הזה ועוד אחד מינוס פי כפול הפיקסל פה. עכשיו תרוצו עם פי מאפס עד אחד ואתם תראו שיש לכם מטמורפוזה מהתמונה הזאת לתמונה הזאת. אוקיי? וככה אפשר לחבר כל שני מושגים. אז אם אתם רוצים שאני אחבר לכם את בורר עם לעמוד על רגל אחת, אין שום בעיה. תציירו ציור של מישהו שבורר, תציירו ציור של מישהו עומד על רגל אחת, אחד מינוס פי כפול זה ועוד פי כפול זה ותרוצו פי בין אפס לאחד, אתם תראו שבעצם עומד על רגל אחת זה בורר בשינוי. בשינוי קצת גדול אבל בשינוי. אוקיי, זה הכל. זאת אומרת זה תמיד אפשר… אתה יכול להגיע לכל מקום עם התפיסה הזאת. ובאמת הר"ך טוען שאין תולדה דתולדה, אבל זה לא מוסכם. מה? מלאכות… אני אומר, זה תלוי בשיטות. כן. אז לפי השיטה הראשונה, עוד פעם, בואו נסכם רגע. לפי השיטה הראשונה, אז יש לנו רק החשיבות קובעת את האבות, והמשכן יכול לקבוע לגבי התולדות. מה זאת אומרת? מה שלא חשוב, אז אם הוא היה במשכן הוא תולדה, אם הוא לא היה במשכן אז הוא כלום. אוקיי? עכשיו מה זה נקרא לא חשוב בהקשר הזה? מה? אם היה מדובר לא חשוב במובן של לא ייחודי מספיק. זה לא רלוונטי, נכון? מה זה לא ייחודי מספיק? אם הוא לא ייחודי מספיק, אז אומר שהוא אב, הוא היה במשכן והוא לא ייחודי מספיק, אז הוא אב. אז אין סיבה שהוא יהיה תולדה, זה אומר שהוא אב. כי הוא היה במשכן כמו האב. מה? זה קשור לשאלה קודמת, למה זה לא נוגע למה שאני אומר כאן. או שתחליט אם אב נוסף או לא. זאת אומרת אם החשיבות פה היא חשיבות במובן של הייחודיות, אז לפי השיטה הראשונה מה יוצא? שמה שמה שחשוב נקרא אב. מה שלא חשוב, לא חשוב במובן של הייחודיות. אז אם הוא היה במשכן הוא תולדה ואם לא אז לא. למה? אם זה רק במובן של הייחודיות, אז אתה אומר לי אם זה מספיק דומה לאב אז בעצם צריך לאסור אותו. אז למה אבות שלא היו במשכן מה שדומה להם לא יאסר? אין בזה היגיון. כנראה לא חשוב הכוונה לא חשוב במובן לא מספיק יצירתי, לא לא מספיק מיוחד. ואז אומרים לי תראה, גם אם זה לא מספיק יצירתי אבל אם זה היה במשכן אז הוא עדיין יהיה תולדה. אב זה לא יהיה, אבל תולדה זה יהיה. אם זה לא חשוב וזה גם לא היה במשכן אז אז לא יאסרו. זאת אומרת לא אסור דאורייתא, כן? זה השיטה הראשונה. השיטה השנייה שאומרת לי צריך חשיבות ומשכן בשביל שזה יהיה אב. אם חסר אחד משניהם זה תולדה. מה זה אומר החשיבות שם? שיטה שנייה שצריך חשיבות ומשכן בשביל שזה יהיה אב. ואם אחד משניהם חסר אז זה תולדה. זה השיטה השנייה של תוספות. איזה איזה חשיבות מדובר שם? אפשר לדבר על שתי חשיבויות. נכון? זה נשמע אפילו הגיוני. זאת אומרת נגיד הרי גם הלכו במשכן, נכון? הלכו. זה לא אומר שהליכה היא אב מלאכה בשבת. למה לא? כי חז"ל כנראה הבינו שהליכה זה לא מספיק יצירתי, זאת לא באמת מעשה עשייה משמעותית. אז זה החשיבות במובן של מידת היצירתיות. מצד שני, ברור שגם החשיבות במובן של הייחודיות משחקת פה תפקיד, בגלל שאם לא אז זה נכלל באב אחר שכבר מנית אותו. למה למה להכניס גם את זה? אוקיי? אז לכן היה מקום לפרש את החשיבות פה בשני הצירים. גם שהוא מספיק יצירתי וגם שיהיה מספיק מיוחד. ואם זה לא חשוב אבל היה במשכן, או חשוב אבל לא היה במשכן, אז זה תולדה. ושוב פעם החשוב פה יכול כנראה להתפרש בשני הצירים. כן רק אני אזכיר אני נזכר עכשיו בגמרא, גמרא בתחילת כלל גדול אומרת היינו זורע היינו בורר היינו מרקד. זאת אומרת ששלושתם מלאכות של ברירה, שאתה בורר פסולת מאוכל. רק בצורות שונות. זורע. זורע בורר ומרקד. אוקיי? ואז הגמרא אומרת בגלל שהם היו במשכן הם שלושה אבות. אז זה מעניין כי זה אומר שפה אין את הייחודיות, את החשיבות במובן של ייחודיות, נכון? אומרים לך זה אותו דבר בעצם. ובכל זאת בגלל שזה היה במשכן זה נמנה כשלושה אבות שונים. אז זה אומר שהייחודיות, החשיבות במובן של ייחודיות, לא כל כך משחקת תפקיד כשאתה נמצא במשכן. שימו לב אגב זה גם דוגמה לזה לשלוש מלאכות שה שיש דמיון ביניהם במטרת המלאכה אבל לא באופן הביצוע שלה. דיברנו על זה לגבי זורע וזומר. אוקיי? קיצור יש פה הרבה דוגמאות שצריך לדון עליהם כל אחת לחוד, אני כאן כאן רק פורס את המפה הכללית. השיטה השלישית רואה רק במשכן חשיבות משמעותיות. המשכן הוא זה שקובע. מה שהיה במשכן הוא אב, מה שלא היה במשכן הוא תולדה. נראה שאין הבדל בחשיבות. מצד שני ברור שמה שלא חשוב הוא לא יהיה אב. אז מה זה אומר? כנראה אנחנו מדברים רק על המלאכות החשובות. חשובות במובן של במובן של יצירתיות, מידת היצירתיות. רק מלאכות כאלה יאסרו בשבת. מתוכן מה שהיה במשכן זה אב, מה שלא היה במשכן זה תולדה. איך אני יכול לוודא שכל מה שלא היה במשכן יהיה לו איזשהו אב שיעמוד מעליו? אז אמרנו כנראה יש פה איזושהי הנחה שהמלאכות במשכן פרסו את כל סוגי היצירה האפשריים שיש בעולם. ואם לא אנחנו נאנוס אותם שיהיה כן. אוקיי? כי זה חייב להיות, זאת הנחה של השיטה הזאת. ולכן בעצם כשאני מדבר פה על חשיבות כשאני מדבר אני לא מדבר פה בכלל על חשיבות, אני מדבר פה רק על על המשכן. וההבדל בין אבות לבין תולדות זה בשאלה אם היה במשכן או לא היה במשכן. אבל הכל חשוב. חשוב באיזה מובן? בשני המובנים כנראה. גם במובן של היצירתיות כי אחרת דבר לא חשוב אז הוא לא אב ולא תולדה, הוא פשוט לא אסור. ואם הוא לא מספיק ייחודי, אז אם הוא היה במשכן. כאן, אז הוא ודאי יהיה אב. סביר להניח שגם אם הוא לא היה במשכן והוא לא ייחודי, אז זה לא סיבה לפטור. להיפך, זה סיבה לחייב מצד תולדה, אז הוא פשוט כלול בתולדה שהוא דומה לה, שהוא לא ייחודי מבחינתה. אוקיי? טוב. בגמרא בדף מ"ט, הגמרא שרש"י קודם הביא, הגמרא מביאה פה שתי שיטות, אומרת עושה את זה מאוד טלגרפי. הדור יתבי וקמיבעי להו, עד תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? מאיפה יודעים שיש ל"ט מלאכות? לפני שאני נכנס פה בהמשך, מאיפה יודעים? מה? לא לא, מאיפה יודעים שיש ל"ט אבות? לא מאיפה יודעים את האבות, מאיפה יודעים שיש ל"ט? אז היה אפשר להגיד, תלוי בשיטות, עוד פעם, שלוש שיטות. לפי השיטה השלישית שרק המשכן הוא הקובע, פשוט עוברים על כל המלאכות שהיו במשכן, יצא ל"ט. לא שהיה נתון שאני חייב להגיע לל"ט, יצא לנו ל"ט. קצת בעייתי עם הזורה בורר ומרקד, כי שמה יש לנו שלוש מלאכות שרק בגלל שהן היו במשכן סופרים אותן לחוד, אז כן נראה שזה קצת משחק מכור ואנחנו יודעים את המספר ל"ט מראש, נכון? ורק מנסים איכשהו להגיע אליו. אבל אבל על פניו היה מקום להגיד, פשוט ספרתי את כל המלאכות המשמעותיות שהיו במשכן והגעתי לל"ט. עוד פעם אני חוזר למניין המצוות כי שמה מופיעות תופעות מאוד דומות. הגמרא בסוף מכות אומרת שיש תרי"ג מצוות, נכון? מהפסוק, תורה ציווה לנו משה, כן? תורה זה תרי"א ועוד שניים מפי הגבורה שמענום, זה שש מאות ושלוש עשרה. אז כל מוני המצוות מניחים שיש שש מאות ושלוש עשרה מצוות ורק מתווכחים מה להכניס ומה להוציא בתוך המניין הזה. אבל הרמב"ן בתחילת ההשגות שלו על שורש א' של הרמב"ם, זה לא קשור לשורש א' אלא זה פשוט התחלת הדיון שלו בשורשים בספר המצוות, הרמב"ן טוען שמה למה להניח בכלל שיש תרי"ג מצוות? לרבי שמלאי, הוא מנה את המצוות ויצא לו שש מאות ושלוש עשרה. אבל אם נגיד שאני עכשיו מחליט אני חולק על רבי שמלאי אני טוען המצווה הזאת היא לא מצווה דאורייתא, זה דרבנן. בסדר? האם אני חייב למצוא עכשיו משהו אחר שייכנס כדי להשלים למניין תרי"ג? בגמרא עצמה למשל לא מוצאים את זה בשום מקום. זה אחת ההערות. הגמרא בשום מקום לא אומרת רגע, אתה טוען שזה דרבנן, אז תשלים לי בבקשה את מניין תרי"ג מצוות, אז מה זה תרי"ג מצוות שלך? הרמב"ן לעומת זאת בעצמו כאשר הוא חולק על הרמב"ם הוא מכניס מצוות אחרות כדי להשלים לרמ"ח ושס"ה. לכן יש בסוף את ההוספות למניין של המצוות של הרמב"ם הוספות והחסרות כן במצוות עשה מצוות לא תעשה של הרמב"ן. אבל בתחילת דבריו הוא באמת טוען, אולי התרי"ג מצוות זה המניין שיצא לרבי שמלאי כי הוא פשוט ספר את המצוות שיצא לו. אבל זה לא נתון שכולם צריכים להתאים לו. ואז אם מישהו אחר חולק והוא מונה מצוות אחרות ויוצא לו שמונה מאות ארבעים ושתיים, אז יש לו שמונה מאות ארבעים ושתיים מצוות. מה? נכון, אז זה שאלה איך מתייחסים לגימטריה. האם זה איזשהו אסמכתא כזאת, כן? פרפראות לחכמה, גימטריאות זה פרפראות לחכמה, או שבאמת רואים בזה איזשהו מקום ממשי. אז הרמב"ן באמת מאוד מתלבט לגבי זה, גם התשב"ץ מעיר על זה, גם הרלב"ג נדמה לי מעיר על זה, חלקם באמת נשארים בזה שאין תרי"ג מצוות, סתם מיתוס. זאת אומרת רבי שמלאי יצא לו תרי"ג מצוות אבל מישהו אחר חולק אז הוא חולק, מה זה משנה? אבל הרמב"ן שם בסוף אומר כן אבל מקובלנו שיש תרי"ג כנראה ואני לא מבין מאיפה זה יוצא בדיוק אבל מקובלנו שזה כך אז כנראה שיש מסורת מסיני שבאמת יש תרי"ג מצוות וגם הוא מניח כך ולכן הוא בונה את המצוות שהוא משלים למניינו של הרמב"ם כדי להישאר עם התרי"ג. אותו דבר בעצם יש כאן. זאת אומרת אם אני מניח שבעצם מדובר כאן ספרתי את כל המלאכות שהיו במשכן ויצא לי ל"ט. לא שמראש נתון לי שצריך להיות ל"ט אבות מלאכה. אז אם מישהו טוען שיש שתי מלאכות במשכן שהן דומות זו לזו, או שיש מלאכה שהיא לא חשובה בעיניו, לא מצווה, מלאכה, שהיא לא חשובה בעיניו למרות שהיא הייתה במשכן. יהיה לו ל"ח. מה הבעיה? ההנחה שיש ל"ט אומרת אם אתה חושב כך אז תביא לי משהו אחר שישלים לי למניין ל"ט. אבל אם אין הלכה שזה דווקא ל"ט אז בסדר גמור, כל דבר לגופו. במקרה לבעל המשנה שם בפרק כלל גדול שמונה ל"ט אבות מלאכה יצא לו ל"ט. בסדר, אבל זה רק מקרה, לא חייב להיות. עכשיו הגמרא פה כשהגמרא שואלת כנגד מי, מה זה אומר? מה הגמרא מניחה? של"ט זה מספר מהותי, זה לא מקרה. כי אם זה היה מקרה שיצא גם אם זה נכון שיש ל"ט, אבל אם זה היה מקרה שיצא אין מה לדבר. אוקיי? אז לכן כששואלים כנגד מי, זה מזכיר מאוד את התרי"ג, זה כמו התורה ציווה לנו משה. ברגע שיש לנו מקור למספר, זה אומר שהמספר הוא נתון שצריך להתחשב בו, והוא לא תוצאה של הספירה. יצא לי ספירה, או, יצא במקרה תרי"ג, או יצא במקרה ל"ט. לא. זה נתון שאני צריך להתחשב בו. אני בונה את הדברים כך שאני אגיע בסוף למספר, שאני יודע מראש אליו צריך להגיע. אז כבר בשאלה רואים את זה. מה אומרת הגמרא? אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן. אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה, ארבעים חסר אחת. אז השני סופר שלושים ותשע מלאכות שמופיע פעמים, שלושים ותשע פעמים שמופיע הפועל הזה מלאכה מלאכת, השורש הזה מלאכה מלאכת בתורה, וזה המקור שלו לזה שיש שלושים ותשע אבות מלאכה. אז אצלו ברור שהמספר שלושים ותשע הוא מספר נתון. זה הכל צריך להתאים לשם. נכון? אגב, רואים את זה גם מאוד יותר חזק בהמשך. הגמרא בהמשך אומרת, בעי רב יוסף, ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ממניינא הוא או לא? זה חלק מהמניין או לא? ואז הגמרא מתחילה לדון שמה, כן ולא, והיא מוציאה את המלאכה הזה ומכניסה את המלאכה ההוא. ברור שבעצם שלושים ותשע הנתון מראש. המשחק הזה עם שלושים ותשע פעמים שכתוב מלאכה בתורה, הם ידעו שזה שלושים ותשע. זה לא יצא להם מהספירה. כי את הספירה הם מתאמים כך שיצא שלושים ותשע. כך שלא רק שהדיון הזה של מלאכה מלאכת אומר שהמספר שלושים ותשע הוא בדווקא, אלא הוא אפילו היה בדווקא במסורת עוד לפני שספרתי את מספר הפעמים שבתורה היה כתוב מלאכה. אני ידעתי שזה שלושים ותשע. זה משחק מכור. זה דרש מקיים, זה לא דרש יוצר. אז שלושים ותשע פעמים שכתוב מלאכה. זה השיטה השנייה, של רבי יונתן. מה עם השיטה הראשונה של רבי חנינא בר חמא? כנגד עבודות המשכן. מה הכוונה? זה לא כנגד עבודות המשכן, נכון? פשוט אני לוקח את המלאכות של המשכן, אני פשוט סופר כמה יש שמה, יצא לי שלושים ותשע. במילים אחרות, הוא אומר הכנגד מי היא שאלה שגויה, זה לא כנגד כלום. הוא משתמש במונח כנגד עבודות המשכן. נראה כאילו שהוא מציע מקור למספר שלושים ותשע, אבל אין מקור לשלושים ותשע. הוא אומר פשוט ככה יוצא. וזה מאוד מתאים, כמובן, לשיטה השלישית. כי בשיטה השלישית שאומרים לנו שמלאכות אבות מלאכות זה מה שהיה במשכן, נכון? אז מה בעצם אומרים? תספור את כל המלאכות שהיו במשכן, החשובות, תמנה אותם. מה שיצא לך, זה השלושים ותשע, זה מה שיש. אם אתה מדבר על החשובות, אז זה לא קשור למשכן, אין לך מה לספור את המלאכות שבמשכן, נכון? מצד שני, אבל גם כשאתה מדבר על המלאכות החשובות, גם שמה יש מקום להתלבט. האם נתון מראש שיש שלושים ותשע ואני רק שואל את עצמי מי זה השלושים ותשע החשובות ביותר? או שספרתי את המלאכות החשובות מבין כלל המלאכות שיש בעולם, ויצא לי שלושים ותשע במקרה? אוקיי? אז יש מקום להתלבט גם לפי השיטה הראשונה וגם לפי השיטה השלישית. בסדר? אז בגמרא פה, השיטה הראשונה שאומרת כנגד עבודות המשכן מתאימה לשיטה השלישית. ורבי יונתן שאומר שזה כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה, למי הוא מתאים? אז עקרונית הוא יכול להתאים לכולם. אבל נדמה לי שיותר מתבקש לראשון. כי אם אתה מדבר על המשכן עצמו, אז באמת צודק רבי חנינא בר חמא. מה אתה צריך לספור לי כמה פעמים מופיע מלאכה בתורה? תמנה את כל המלאכות שיש במשכן, זאת אומרת תאסוף אותם, תספור כמה יש, אתה תקבל שלושים ותשע כך או כך. מה זה משנה? לכל היותר, אני אומר, אפשר לתאם את זה איך שהוא. אתה אומר, כן, אבל נתון לי שזה שלושים ותשע מתוך המלאכה מלאכת, ועכשיו אני צריך לסדר את המלאכות במשכן שיתאימו לשלושים ותשע, למשל זורה בורר ומרקד. שלושתם היו במשכן אבל אני סופר אותם כשלוש למרות שהן דומות, בגלל שהן היו במשכן ואני צריך להגיע לשלושים ותשע. אוקיי? אז אפשר לתאם את שתי השיטות האלה עם השיטות שפה, לא בהכרח. הראשון הרבה יותר מתבקש להצמיד אותו לשיטה השלישית. כנגד מלאכות שבמשכן, הכוונה מה שהיה במשכן זה האבות. ואז אין נתון שהיו פה שלושים ותשע אבות מלאכה. אגב, רבי יהודה למשל סובר שיש ארבעים אבות מלאכה. לא שלושים ותשע. הגמרא אומרת. אז זה לא כל כך פשוט העניין הזה שהשלושים ותשע הוא מספר נתון. אני חושב שבגמרא פה רואים שיש לך כל מיני אקסטרות, אבל אתה תופס. בכל מקרה זה לא מספר נתון מראש. זה לא ששלושים ותשע היה ידוע מראש. יכול להיות שאתה צודק שאפשר היה מקריטריונים מסוימים להחליט את מה אני סופר. אוקיי, אפשרות, כן, אפשרי. אז אלה שתי השיטות שמופיעות פה בגמרא. אחרי זה הגמרא אומרת, תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, רואים בחלק השני. דתניא, אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן. הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד, הם הורידו את הקרשים ואתם לא תוציאו וכולי. בסדר, אז בקיצור מה כתוב פה? המאן דאמר שזה כנגד עבודות המשכן, מה הוא אומר? אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן. זה כבר לא מתאים לשיטה הראשונה. השיטה הראשונה שתולה הכל בחשיבות, אז זה לא קשור למשכן בכלל. חייבים גם על מלאכות שלא היו כיוצא בהן במשכן. אם הן חשובות חייבים עליהן. לא רק שחייבים עליהן, אפילו אב. גם על תולדה הרי חייבים, אבל פה זה לא רק שחייבים עליו אלא זה אב אפילו. אז פה זה עוד יותר מחדד את מה שאמרתי למעלה, שרבי חנינא בר חמא שאומר שזה כנגד עבודות המשכן, מאוד מתאים לשיטה השלישית. בעצם ספרו, זה הכל, זה לא שהמספר שלושים ותשע, אלא פשוט ברור שמה שמגדיר זה המשכן בלבד, אתה סופר את מה שהיה במשכן, יצא לך שלושים ותשע. אני אומר, אבל לפי השיטה הראשונה אפילו אבות לא צריך כיוצא בהם שיהיה במשכן, ובטח שלא תולדות. מה שחשוב ולא היה במשכן זה אב. אז איך אפשר להגיד שרק על מה שכיוצא בו היה במשכן חייבים? מה? לא, השנייה זה כן יכול אולי להסתדר. כי כל אב היה במשכן. הוא גם חשוב, בסדר, הוא היה במשכן. אז מה שלא היה במשכן אז לא חייבים עליו. מה? בשביל אבות, כן. בקיצור אז אני אומר, ההמשך של הקטע השני בגמרא מחזק עוד יותר את הזיהוי שעשיתי בין רבי חנינא בר חמא לבין השיטה השלישית שראינו שם בראשונים, כך שבעצם יכול להיות שזה מתחיל כבר במחלוקת אמוראים ההבדלים האלה. כן, רק דוגמה אחת, הזכרתי את זה, גמרא בע"ג, הגמרא אומרת הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן. הזומר חייב משום נוטע, והמבריך והמרכיב חייב משום זורע. מה זאת אומרת כולם מלאכה אחת הן? יש פה מחלוקות ראשונים. יש פה ארבע שיטות מה שאני לפחות ראיתי. ברש"י, כל אלה הם אבות חוץ מזומר. כולם נקראים אבות. ושוב פעם ברשימת שלושים ותשע האבות בכלל גדול זה לא מופיע. מה שמופיע זה רק זורע. אוקיי? לא, רק זורע. אבל בדיוק, זאת אומרת רש"י כנראה מבין שכל אלה הם בעצם האב של זורע. זאת אומרת זה פשוט יישומים שונים של זורע, זה הכל. זה מה שמתכוון אבות, הוא לא מתכוון שיש פה ארבעה אבות. וזומר הוא טוען שזה תולדה, כן. ועוד הגיוני אגב לאור מה שאמרתי קודם כי באמת זומר זה לאותה מטרה אבל הוא באופן הפוך לחלוטין של הביצוע ולכן הוא אומר שזה בעצם רק תולדה ולא אב. אוקיי? לעומת זאת שיטת תוספות, זורע ונוטע זה אבות והשאר הם תולדות. זאת אומרת זורע ונוטע הם הכי דומים, נכון? זה די ברור. המבריך, המרכיב וכולי זה כבר באמת דברים קצת יותר רחוקים. כן, אני אומר איך שותלים את זה בגמרא, נוטעים או מבריכים את זה בגמרא זו שאלה אחרת, אבל מה הרעיון שעומד מאחורי השיטה אני מתכוון. אוקיי? לפי הרמב"ם כולם זה אב אחד, זורע, כולל זומר. ולפי הר"ח רק זורע זה אב, הנוטע הוא תולדה ומבריך זה תולדה דתולדה. תולדה דתולדה, כן. מה נפקא מינה של תולדה דתולדה? שאלה טובה. אבל זה מה שהוא טוען. תראו ברמב"ם, זה חשוב לראות את ההקשר, הרמב"ם בפרק ז' הלכות שבת הוא כותב ככה, מלאכות שחייבים עליהן סקילה וכרת במזיד. כן, סקילה וכרת במזיד או קורבן חטאת בשגגה, מהן אבות ומהן תולדות. כן? אין הבדל בין אבות לבין תולדות, על כל אחת מהן במזיד כרת וסקילה ובשוגג חטאת. וזה ארבעים חסר אחת. ואז הוא מונה: חרישה, זריעה וכולי. ב', כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות. מה כוונה "כל שהוא מעניינם"? כל מה שדומה להם. בסדר? שימו לב, כל מה שדומה להם זה נקרא אבות. לא שהדומה הוא תולדה. לא, אם יש משהו שדומה לאב אז הוא בעצמו גם אב. הוא אב לא במובן שהוא צריך להתווסף לרשימה, ברשימה יש רק שלושים ותשע אבות, אלא יש לו מעמד של אב. אומר: כיצד הוא עניינן? אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע, בעניין אחד הוא. זה מבחינת הרמב"ם נקרא מעין אב. וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר. כל אלו, כל הדוגמאות שראינו עכשיו בגמרא, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות ועניין אחד הוא, שכל אחד מהם לצמח דבר הוא מתכוון. וזה כבר באמת דמיון במטרה. אוקיי? אז כל אלו זה אב. וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון ועל דרך זו שאר האבות. עד כאן הוא מנה רק אבות. בלשון האחרונים קוראים לזה אב ומעין אב. בסדר? אצל הרמב"ם יש אב ומעין אב להבדיל מתולדה שעוד רגע הוא יגדיר מה זה. בסדר? זאת אומרת יש דברים שהם לא תולדות הם מעין אב, המעמד שלהם זה כמו אב. התולדה, אומר הרמב"ם בהלכה ה', התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה. וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן. וכן הלוקח לשון של מתכת ושפו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה. אז רואים שברמב"ם יש באמת רמת הדמיון של המלאכה שבה אנחנו עוסקים לאבות היא זו שקובעת את הסקאלה. אם זה ממש דומה, עניינם הוא אחד, אז זה מעין אב. אם זה דומה אבל לא לגמרי דומה, דיברנו על זה שתולדה צריכה להיות דומה אבל לא לגמרי דומה, אז זה תולדה. אם זה לא דומה או הדמיון רחוק יותר אז זה כלום, אז אין איסור דאורייתא בכלל. אז ברמב"ם יש שלוש קטגוריות או אפילו ארבע. יש את האב וזה שלושים ותשע. יש את המעין אב שזה יכול להיות הרבה מאוד מלאכות אבל הם נכנסות כולן תחת שלושים ותשע הקטגוריות. יכולות להיות תולדות שגם הן יכולות להיות הרבה מאוד, כל אחת מהן גם נכנסת תחת אחת משלושים ותשע קטגוריות רק המרחק יותר גדול. ויש דברים שהמרחק הוא כבר כל כך גדול שהם בכלל לא אסורים מן התורה. עכשיו עוד הערה אחת לגבי ר"ח והירושלמי, שהמשכן הוא זה שקובע. אפשר היה לתפוס שהמשכן הוא אינדיקציה לחשיבות. הא דהוה במשכן חשיבא, למרות שר"ח לא גורס את חשיבא. הא דהוה במשכן חשיבא, הכוונה המשכן הוא אינדיקציה לחשיבות. אם זה הוה במשכן אז זה משמעותי. זה קצת מוזר דבר כזה כי ברור שגם בתוך המשכן לא כל דבר שהיה במשכן הוא חשוב, ללכת זה לא אב מלאכה. אז איך אתה קובע מה היה חשוב? שם הסברה. אבל אם הסברה קובעת מה חשוב, אז מה אני צריך את המשכן? קח את הסברה כבר קובעת מה חשוב. ולזרוע סממנים? ולזרוע סממנים, כיוון שאני זורע אותם ואז אני אקצור ואז אני אעשה מהם צבעים ואני אצבע את הבדים. וזה נקרא מלאכה שהייתה במשכן. דברים רחוקים זה לא נראה שהסברה כן משחקת תפקיד, אתה לא יכול לקחת דברים שאין להם שום משמעות ולהפוך אותם לאב כי הם היו במשכן. אבל אם הסברה היא זו שקובעת מה חשוב ומה לא, אז המשכן הוא לא אינדיקציה לחשיבות. אלא מה? יכול להיות שהמשכן הוא הוא החשיבות. דברים חשובים שלא היו במשכן הם לא חשובים לעניין שבת, ולכן הם לא נאסרו, לא כי הם לא חשובים במובן של מידת היצירתיות. אלא כי מה שנאסר זה מה שהיה במשכן, זה מה שנאסר. הסיבה למה זה נאסר זה לא כי זאת יצירה משמעותית. הסיבה למה זה נאסר כי זה היה במשכן. המשכן הוא סיבה בעצם, הוא לא סימן, הוא לא אינדיקציה. מה זאת אומרת? אתה לא חייב להסיק מיד שהמשכן זה הסיבה. אבל דברים חשובים שלא היו במשכן לא יאסרו. אז אם הדברים חשובים שלא היו במשכן הם לא נאסרים, נכון? יפה, אז זה אומר שהמשכן הוא סיבה, הוא תנאי הכרחי לאיסור. לא מספיק, אוקיי, אבל הוא תנאי הכרחי. זאת אומרת הסיבה הוא המשכן, סליחה, הוא הסיבה לאיסור. הוא לא אינדיקציה, הוא לא אם היית במשכן זה מעיד שאתה משהו. בסדר, אמרתי, הכרחי אבל לא מספיק. אבל עדיין הוא חלק מהסיבה ש… לא, ברור, ואני אומר זה הסיבה להבדיל מאינדיקציה, להבדיל מסימן. סימן וסיבה במובן הישיבתי. זה לא אינדיקציה אלא היותך במשכן זה הסיבה שזה נאסר, בגלל זה זה נאסר. נכון, יכול להיות שרק דבר חשוב שהיה במשכן ייאסר, לא משנה, אבל חלק מהסיבה של זה שהוא נאסר זה לא כי הוא חשוב. הימצאות במשכן היא לא אינדיקציה לזה שהוא חשוב, אלא הימצאות במשכן היא סיבת האיסור. בגלל זה, מה שאסור עלינו זה את הדברים שהיו במשכן. שימו לב, זה מאוד חשוב להבנה של מה מהות האיסורים בשבת. כי אם אני מבין בתפיסה הפשוטה, נגיד התפיסה הראשונה, שרק החשיבות היא קובעת, אז די ברור שבעצם מה שאסור בשבת זה ליצור. כל דבר שהוא יצירה משמעותית נאסר. נכון? זה בעצם הטענה. חשוב זה הכוונה יצירה משמעותית. מה? רגע, זה מלאכה גמורה, שזה כתוב בתורה, לכן זה נאסר. אבל באופן כללי מה שלא כתוב בתורה, אז רק דבר שהוא יצירה משמעותית הוא מה שנאסר. ואז בעצם יוצא שאיסורי שבת זה לא שלושים ותשעה איסורים, זה איסור אחד. איסור ליצור. רק יש שלושים ותשעה דרכים ליצור. תרצו שלושים ושמונה בלי ההוצאה. אוקיי? דרכים שונות ליצור. בעצם האיסור הוא ליצור. זה מאוד סביר לפי התפיסה הראשונה. נכון, לפי התפיסה הראשונה שרק החשיבות קובעת, מה קובעת את החשיבות? הימצאות במשכן היא לא רלוונטית. מה קובעת את החשיבות? מידת היצירתיות שיש במלאכה הזאת, נכון? אתה בעצם אומר שמה שאסור בשבת זה ליצור, רק יש הרבה דרכים ליצור. אוקיי? ואז יוצאת מכאן הגדרה שבעצם האיסור בשבת הוא איסור ליצור. ואבות המלאכה או התולדות שלהם זה צורות שונות ליצור. לעומת זאת, אם אני הולך עם ר"ח, עם הגמרא בדף מ"ט השיטה הראשונה שם ועוד שם, שהמשכן הוא הסיבה שאוסרת את המלאכה, אז היה מקום לתפיסה שאומרת שיש שלושים ותשעה איסורים שונים. אין איסור ליצור בשבת. יש שלושים ותשעה איסורים שונים. למה הם אסורים? כי הם היו במשכן. כל מה שהיה במשכן צריך להיות רק ביום חול ולא בשבת, מאיזושהי סיבה. אבל מה שהיה במשכן לא בהכרח אני מדבר על המימד המשותף שיש לכל הדברים שהיו במשכן. כן, ברור. אבל המלאכה שאסורה זה רק המלאכה שהייתה במשכן. אז אינדיקציה למה זאת מלאכה אסורה זה הימצאות במשכן, לא מידת היצירתיות. ברור שכולם זה פעולות שאדם עושה, כן זה ברור. וזהו, זה זה. אז 'כל מלאכה לא תעשו' נצמד למשכן, ולפי השיטה השלישית אנחנו לומדים שרק המשכן הוא בעצם קובע. אז זה אומר שאני לא יכול להגדיר את זה כאיסור ליצור וזהו, כמו בשיטה הראשונה. מה זאת המלאכה הזאת? מה? מה? פעולות של בני אדם, מלאכות, בסדר. אבל זה בדיוק הנקודה. אין. טוב, אני לא רואה עוד משהו, לא יודע. אם תהיה הצעה אז נשמע. אז לענייננו, מה שבעצם הדבר הזה אומר זה ששתי השיטות או שלוש השיטות האלה שמלוות אותנו כל הזמן, יש להן עכשיו השלכה נוספת. השאלה איך אני מבין את היחס בין האבות. האם האבות הם יישומים שונים של אותה בעיה, שאני יוצר בשבת, או שהאבות זה פשוט שלושים ותשעה איסורים? הם רק כתובים ב'לא תעשה כל מלאכה' ומתפרטים על ידי פרשנות. אבל בעצם זה כמו שלושים ותשעה איסורים שונים. אין מכנה משותף ביניהם. תראו למשל. בדף קל"ח בשבת, רגע, יש תוספות ריד. תוספות ריד דן שם בשאלה, הגמרא, דן שם בשאלה על משמר בשבת, והשאלה היא משום מאי מתרין בו. אז תוספות ריד כותב שם ככה: משום מאי מתרינן ביה? פירוש, כיוון דהוי אזהרה לחלק יצאת, כאילו כתיב לאו על כל מלאכה ומלאכה דמי. והוי ליה כמו לאווין דחלב ודם שהם חלוקים זה מזה. וצריך להתרין על החלב משום חלב, ועל הדם משום דם, וכך על כל מלאכה ומלאכה. בתוספות ריד הזה רואים שמבחינתו בשבת יש שלושים ותשעה לאווין. זה לא איסור אחד ליצור ויש שלושים ותשעה אופני יצירה. זה כמו חלב ודם, זה שני איסורים שונים לגמרי. גם חלב ודם אגב שניהם זה איסור אכילה, אז גם פה כל האיסורים הם איסורי מלאכה. בסדר, אבל איסורים שונים, אין להם צד שווה. ולכן בסופו של דבר אומר התוספות ריד: בורר וקוצר זה אותו דבר כמו לאכול חלב ולאכול דם. זה שני איסורים שונים. איי, זה כתוב בתורה רק בפסוק אחד "לא תעשה כל מלאכה"? נכון. ולכן זה גם נמנה במניין המצוות רק כלאו אחד, כי בשביל מניין המצוות צריך שזה יהיה כתוב בתורה. אבל הפרשנות מגלה לי שהמושג מלאכה פה בעצם מתפרק לשלושים ותשעה איסורים שונים. לעומת זאת ברש"י בכמה מקומות רואים שהוא למד אחרת. תראו למשל, מה? נכון, לכן הוא אומר את זה כאן התוספות ריד. וזה בדיוק מה שהגמרא אומרת פה. תראו את הגמרא בדף ע"ב עמוד ב'. מוזר שהתוספות ריד לא מביא אותה כי זה ממש כתוב שם במפורש כמוהו. אמר מר, מאי אמר מר הוא כמו שנאמר, אמר מר: חומר שבת משאר מצוות, שהשבת עשה שתיים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצוות. בשבת אם הוא עושה שתי מלאכות בהעלם אחד חייב שתיים, בשאר מצוות לא. היכי דמי? שואלת הגמרא. אילימא דעבד קצירה וטחינה, דכוותה גבי שאר מצוות אכל חלב ודם, הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב. הגמרא שואלת איפה אתה מוצא הבדל בין שבת לשאר מצוות? אם הוא אכל חלב ודם בהעלם אחד אז הוא חייב שתיים, כי זה שני איסורים שונים. בדיוק כמו קצירה וטחינה בשבת בהעלם אחד שאתה חייב שתיים. זה אותו דבר. אלא אומרת הגמרא: שאר מצוות דלא מיחייב אלא חדא היכי דמי? דאכל חלב וחלב. הוא אכל פעמיים חלב בהעלם אחד, אז הוא חייב אחד. אומרת הגמרא גם זה לא הולך: דכוותה גבי שבת דעבד קצירה וקצירה, הכא חדא מיחייב והכא חדא מיחייב. גם בשבת שאתה עושה את אותו אב מלאכה פעמיים אתה חייב אחד. אז איפה יש הבדל בין שבת לבין שאר התורה? אומרת הגמרא: לעולם דעבד קצירה וטחינה, שני אבות שונים, ומאי מה שאין כן בשאר מצוות? עבודה זרה כדרבי אמי. טוב, בעבודה זרה יש שם דין אחר, לא בכל המצוות. כל המצוות זה באמת אותו דבר. מה רואים בגמרא פה? שזה לא רק שבת ולכן מה? לעניין הדיון שעשיתי קודם. נכון? אבות המלאכה הם איסורים נפרדים, בדיוק כמו חלב ודם. לכאורה כתוב במפורש בגמרא את מה שאומר התוספות ריד. נכון? אומר שלעשות שתי מלאכות שונות בהעלם אחד זה אותו דבר כמו לאכול חלב ודם בהעלם אחד. זה שני איסורים שונים. תראו מה רש"י כותב פה. דחוק מאוד, אבל זה שהוא נדחק זה עצמו אומר דורשני. חלב ודם אומר רש"י, חלב ודם דומיה דטחינה וקצירה שהן שני גופין. מה הכוונה שני גופין? מישהו שהוא בעל שתי נידות בהעלם אחד. הוא לא ידע שיש איסור נידה בתורה, הוא בעל שתי נשים נידות, כמה הוא… הוא חייב שתיים, למרות שזה בהעלם אחד וזה אותו איסור, איסור על ביאת נידה באותו העלם. למה? כי הגופים מחלקים. הוא עשה את האיסור הזה על שני גופים שונים, זה נקרא חלוקה של גופים. רש"י אומר לנו חלב ודם זה כמו קצירה וטחינה, למה? כי זה שני גופים. מה הכוונה שני גופים? זה אותו איסור, נכון, רק שיש חלוקה כי זה שני גופים. זאת אומרת רש"י, מה, מה, שנייה אחת, עוד רגע אני אגיע לזה. לגבי חלב ודם, אני מתחיל מתחינה וקצירה, לא מחלב ודם, יש שני צדדים במצווה הזאת של רש"י. טחינה וקצירה רש"י אומר לנו זה שני גופים. למה זה שני גופים? רש"י מבין שאיסור שבת הוא איסור אחד, רק טחינה וקצירה בכל זאת חייב שתיים כמו שבשני גופים חייב שתיים למרות שזה איסור אחד, אז הוא לומד לא כמו התוספות רי"ד. וככה אומרים הרבה אחרונים, שרש"י הזה, ויש בעוד מקומות, רש"י בכריתות ובעוד כמה מקומות, רואים ברש"י באופן ברור שאבות המלאכה בשבת הם כולם ביטויים שונים של איסור אחד, וההבדל ביניהם זה שזה שני גופים, לא שזה שני איסורים. זה לגבי התראה זו לא נכנסתי עכשיו, תראו אחרי זה בסיכום כי אני כבר לא הספקתי להיכנס לזה, אבל בסיכום אני מדבר על זה. אז ברש"י פה לכאורה כתוב נגד התוספות רי"ד, וכתוב ככה בעוד מקומות, אומרים האחרונים, ויש פה באמת ויכוח בין רש"י לבין התוספות רי"ד. עכשיו יש פה הערה נכונה, העיר נכון, יש פה הערה נכונה של יאיר. רש"י עושה פה השוואה, חלב ודם זה כמו טחינה וקצירה, שבשניהם זה שני גופים. מה, גם חלב ודם זה שני גופים? חלב ודם זה ודאי שני איסורים, שני לאווים שונים. מה אתה מדמה לי את טחינה וקצירה שזה שני גופים באיסור אחד לחלב ודם שזה שני איסורים שונים? והגמרא מניחה שזה אותו דבר, חייב פה שתיים גם פה חייב שתיים, אז מה אתה עושה הבדל? לא נכון, פה זה שני גופים של איסור אחד ופה זה שני איסורים שונים. אז אני חשבתי שאולי באמת רש"י אפילו לא בהכרח חולק על התוספות רי"ד, אלא רש"י באמת טוען שגם שני איסורים שונים של התורה, מה שאתה חייב שתיים כי זה כמו שני גופים. כי מבחינת רש"י, וזה דיברנו על זה באלול, דיברתי על הייתה סדרה המצוות צריכות כוונה, אני לא יודע אם מישהו היה פה בסדרה, אז דיברתי שם על התפיסה הזאת שיוצאת שם מחלק מהראשונים, אגב נדמה לי שזה יצא ברש"י אם אני זוכר נכון, שיש בתורה רק מצווה אחת, לעבוד את השם. רק יש תרי"ג מצוות שהוא ציווה ובכל אחת מהן אני מיישם את החובה הזאת לעבוד את השם. תחשבו למשל איסורי דרבנן, איסורי דרבנן נגיד לפי הרמב"ם שיוצאים מלא תסור, אז כשאני קורא מגילה וכשאני מדליק נרות חנוכה או כשאני לא יודע מה עושה כל איסור דרבנן שלא יהיה, אני מקיים בכולם מצווה או נמנע מאיסור אחד, לא תסור, נכון? רק יש הרבה מימושים שונים ללא תסור. או דוגמה שהבאתי שמה לגבי נדר, יש איסור נדר לא יחל דברו, אז אם נדרתי לא לאכול לחם אז אם אני אוכל לחם אני עובר על לא יחל דברו, ואם נדרתי לא להשתמש בספר הזה אז אם אני אשתמש בספר הזה עברתי על לא יחל דברו, אז זה שני איסורים? לא, זה אותו איסור, לא יחל דברו, איסור נדר, רק כל נדר שאני נודר שהוא נדר אחר האיסורים הם שונים לגמרי כאילו, אבל זה בא מאותו ציווי, אתה בעצם עובר על אותו ציווי, זה רק צורות שונות לעבור על אותו ציווי. הטענה של רש"י שגם לגבי תרי"ג מצוות, הטענה שלו שכל המצוות בתורה הן בסך הכל צורות שונות של עבודת השם, המצווה היחידה בתורה זה לעבוד את השם, לשמוע למצוותיו. ועכשיו יש לו כל מיני ציוויים, כל אחד מהם זה אופן אחר שבו אני צריך לעבוד את השם או לשמוע למצוותיו. ולכן רש"י מבין שגם חלב ודם זה בעצם גופים מחולקים, זה לא שני איסורים. זה שני איסורים מבחינת תרי"ג מצוות, זה נמנה כשתי מצוות שונות, ברור, אבל ברמה המהותית למה גם בשתי מצוות שונות למה מביאים שניים, כי זה כמו גופים מחולקים, כי בעצם זה עבודת השם. דוגמה, תראו תינוק שנשבה למשל, בגמרא כתוב תינוק שנשבה מביא חטאת אחת, זה מחלוקת אמוראים לא משנה אבל בשיטה זו השיטה שהשתקעה גם להלכה, תינוק שנשבה מביא חטאת אחת. למה מביא חטאת אחת? על מה הוא מביא את החטאת הזאת? הוא עשה את כל האיסורים שבתורה, את כל רמ"ח את כל שס"ה מצוות לא תעשה הוא עבר, את כל חיובי החטאת שלו בסופו של דבר הוא מביא חטאת אחת, כי זה העלם אחד. מה ההעלם? שצריך לעבוד את השם, זה ההעלם. עכשיו יש אופנים שונים לעבוד את השם, אבל בסוף בסוף בתמצית זה העלם אחד, אוקיי. לכן אני רוצה לטעון אותו דבר פה. רש"י בעצם מבין שהחלוקה בין איסורים זה כמו חלוקה בין גופים, ולכן גם לחלב ודם הוא מתייחס כשני גופים. למרות ששם זה ודאי שני איסורים. אלא שאם זה כך, אז אין הראיה לזה שהוא חולק על התוספות רי"ד. כי בעצם הוא טוען, שנייה אחת, כי בעצם הוא טוען שגם בצירה וטחינה, מה שזה נחשב גופים מחולקים, זה לא בגלל שזה איסור אחד עם גופים מחולקים. זה שני איסורים כמו שחלב ודם זה שני איסורים. רק גם כשיש שני איסורים זה רק גופים מחולקים. אז הוא לא בהכרח חולק על התוספות רי"ד, אם זה ככה. הדיוק הזה ברש"י הוא בעייתי, הוא דיוק טוב ממה שרש"י כותב על טחינה וקצירה. אבל אנשים שוכחים שרש"י מסביר את זה כדי להראות שטחינה וקצירה זה כמו חלב ודם. זאת אומרת הוא אומר את זה גם על חלב ודם, את אותו דבר. גם על זה הוא אומר זה שני גופים. עכשיו איפה הנפקא מינה? תראו, שאלה שהטרידה אותי מאוד, הסתובבתי בבני ברק אצל כל מיני יהודים לשאול אותם את השאלה הזאת, לא קיבלתי תשובה. למה אין לימוד של הצד השווה מאבות מלאכה בשבת? לומדים תולדות מאבות, נכון? גם בנזיקין לומדים תולדות מאבות. הרי בנזיקין יש תולדות של שני אבות, לא של אחד. לומדים אותם מהצד השווה משני אבות. נכון, דף ו עמוד א בבבא קמא, מביא שם כמה דוגמאות לדברים שנלמדים מהצד השווה משני אבות. בכל ספרות חז"ל, עד כמה שגם שאלתי אותם שיותר בקיאים ממני, לא תמצאו תולדה בשבת שנלמדת בצד השווה משני אבות. יש דוגמה אחת אצל רב מנשה מאיליה, שאולי נגיע אליה פעם. אחרון, כתלמיד הגר"א. הוא מדבר על רוקק בשבת. הוא טוען שלומדים את זה בצד השווה מזורה וזורק. אבל זהו, דוגמה יחידה שאני מכיר בכלל בספרות ההלכה ללימוד של הצד השווה משני אבות מלאכה בשבת. עכשיו למה? זה מאוד מפתיע. למה כל תולדה יכולה להילמד מאב אחד? אין תולדות שיש איזה פירכא ואתה צריך סיוע מאב נוסף כדי ללמוד עליהם? מה? אני לא זוכר כרגע. אבל עדיין השאלה היא למה? אז צריך להסביר, גם בטומאה. בטומאה לא יכול להיות צד שווה בעצם. בגלל שבטומאה זה לא תולדה לימודית, זה תולדה גרימטית. נו אז מה? בשבת אתה יכול לעשות צד שווה?

[Speaker B] יש צד השווה בין זה לזה וביחד…

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה לא, לא, לא. הצד השווה זה הדמיון בין שני אופני הזק. אז אותו דבר יכול להיות דמיון בין שני אבות מלאכה בשבת, מה ההבדל?

[Speaker B] כן, אבל אתה צריך סברא לומר שזאת פעולה אסורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, וודאי שכן, וודאי שכן. גם הצד השווה שם מנוסח כך. לא, לא, לא, תסתכל בגמרא בדף ו, לא. הגמרא בדף ו עושה צד שווה ומביאה מאפיינים של בור ומאפיינים של אש. היא ממש מסתכלת על ה… למה אתה אחראי? כי אתה בונה את זה משילוב של בור ואש. אבל גם בשבת יש עיקרון, אתה עובר מלאכה ולכן אתה חייב. לא, הצד השווה אומר שמשהו

[Speaker B] מחודש לחלוטין. אתה, אם אתה…

[הרב מיכאל אברהם] אז עזוב, אז אתה לא צריך שני אבות. אז אתה לא צריך שני אבות. אז אתה לא צריך כלום. אז אתה אחראי כי זה ממונך. אבל אתה חייב בהנחה

[Speaker B] שזה לא משתמע מעצמו, אז פה אפשר לתפוס שהיית אחראי בשבת שזה אסורה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני, תקשיב, הבנתי. אבל אני עונה לך. זה לא יכול להיות. בגלל שאם זה ככה, אז לא היית צריך ללמוד את זה משני האבות. מספיק שזה ממונך וזה הזיק, הצד השווה בתחילת בבא קמא: ממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק. זה ממונך, זה הזיק, אתה חייב. למה אתה צריך לזה דומה לבור אבל לא דומה לבור אז אש תוכיח דומה לאש לא הצד השווה? או, זאת הגמרא שלומדים את זה מאש ומבור. לא, לגבי הפטורים זה דף ה. בדף ו זה הבריסקער רב הידוע. אבל בדף ו לומדים את עצם החיוב, לא את הפטורים. מפורש שם בגמרא. טוב, בדף ו יש שם לימוד… אוקיי.

[Speaker B] אתה בא לייתר, אתה בא לתפוס כל מיני…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, לא, בדף ו לא. היא מביאה מזיק שלא כתוב, והיא לומדת אותו משני אבות, לא לייתר. זה ה… אתה מדבר על ה"לא הרי" שבמשנה. אני מדבר על הגמרא בדף ו. הגמרא בדף ו מביאה תולדה, אי אפשר ללמוד את זה מאש לבד כי יש פירכא, לומדים מבור. אי אפשר מבור לבד, הצד השווה מלמד. למה בשבת לא? אני אומר זה דומה לבורר, זה דומה לזורה, הצד השווה שבהם. אני לומד את התולדה. תראו, אני אגיד לכם, אנחנו כבר צריכים לסיים. אני אגיד לכם מה לדעתי התשובה. לפי רש"י השאלה לא מתחילה, כי אין צד שווה. מה הצד השווה? הצד השווה לשתי המלאכות זה ששתיהן יצירתיות, נכון? אבל לפי רש"י זה לא ככה, זה סתם איסורים שונים. סליחה, לפי התוספות רי"ד, לא לפי רש"י. לפי התוספות רי"ד זה פשוט איסורים שונים. זה הכל. איזה צד שווה? אתה אומר, אם אתה אומר לי אני יכול לבנות את קוצר ואת תולדה כלשהי מקוצר ומזורע, בסדר? קוצר וזורע ביחד. ואז אתה אומר לי גם זה יצירה משמעותית שהיא דומה לזורע ולקוצר ביחד. אבל אם אתה אומר זורע וקוצר זה לא שני אופני יצירה, זה סתם שני איסורים, אז אם יש משהו שלא דומה לזורע לחוד ולא דומה לקוצר לחוד, אז אי אפשר לאסור אותו. לימוד מהצד השווה זה תמיד כאשר אתה מניח שיש משהו משותף לשני המלמדים. אבל אם זה שני איסורים שונים, אז איזה צד שווה? בנזיקין לכולם זה ממונך ושמירתן עליך, אז בסוף כמו שאתה אמרת, אז יש בסופו של דבר, כן אני כבר גומר, יש בסופו של דבר צד שווה שממנו אתה יכול ללמוד. אבל לפי התוספות רי"ד בשבת אין כזה. לפי רש"י, אז לכאורה כן היה צריך להיות, אבל כמו שאמרתי קודם אני גם לא בטוח שגם רש"י חולק על התוספות רי"ד, ולכן יכול להיות באמת שגם לפי רש"י זה ככה. טוב, אנחנו נעצור כאן כי מנחה מתחיל כבר.