כללי המלאכות – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת השיעור והסוגיות הנבחרות
- הוצאה והבערה כמלאכות הכתובות בתורה
- סוגיית שבת צ״ו ע״ב: “הוצאה גופא היכא כתיבא” והצורך בשבת
- הר״ן והחריגות של הוצאה ביחס לשאר מלאכות
- שיטות הראשונים: האם הוצאה “מלאכה גרועה” ומעמד התולדות
- שני כיוונים בהסבר “מלאכה גרועה”: חוסר יצירה מול גדרים לא הגיוניים
- הקישור למחלוקת “רש״י ותוספות רי״ד” והצד השווה מול משכן
- הירושלמי והר״ח מול הרמב״ן והרשב״א ביחס ל“גריעות”
- השלכות הלכתיות לתפיסת “מלאכה גרועה”
- אמירה לנוכרי, שליחות, וחפצא-גברא כפריזמה למחלוקת
- גזירת הכתוב שאינה “הלכתא בלא טעמא”: המאירי ובן סורר ומורה
- מלאכת מחשבת והפער בין בריאת Hashem ליצירת אדם
- הוצאה כמיצוי פעולת האדם וכשינוי עולם במונחי “אנטרופיה”
סיכום
סקירה כללית
השיעור מסיים את נושא אבות ותולדות דרך עיון במלאכת הוצאה, כדי להאיר מה מגדיר מלאכות שבת בכלל ומה היחס בין יצירה, משכן, ומלאכת מחשבת. הבבלי מחפש להוצאה מקור כתוב ומדגיש צורך לקשור את הציווי “ויעבירו קול במחנה” דווקא לשבת, והדבר נתפס כרמז להנחה שהוצאה היא “מלאכה גרועה”, אף שבסוף ההלכה מונה אותה כאב מלאכה החייב סקילה וחטאת בכלל “לא תעשה כל מלאכה”. מתוך מחלוקות ראשונים על סיבת “מלאכה גרועה” ועל היקף התולדות, נבנית תמונה רחבה יותר על מהות איסורי שבת, כולל השלכות בדיני מעשה שבת, מקלקל בהוצאה, שביתת בהמתו, והבדלה בין שבת ליום טוב. בסוף מוצעת מסגרת מחשבתית שמסבירה כיצד הוצאה יכולה להיות גם “גרועה” וגם לבטא את ליבת איסור שבת, דרך מלאכת מחשבת, תוכנית שמתקיימת, ושינוי סדר העולם במונחי “אנטרופיה”.
מסגרת השיעור והסוגיות הנבחרות
השיעור נועד להשלים את הדיון באבות ותולדות באמצעות שתי נקודות עקרוניות: מלאכת הוצאה כמפתח להבנת מלאכות בכלל, והיחס בין אבות ותולדות. השיעור מציג שתי סוגיות שדרכן ייעשה המהלך, הירושלמי על רוקק בשבת וסוגיית מלאכת בונה, כאשר בונה מוגדרת כדגם לחשיבה לא טריוויאלית שיש לה גם השלכות כמו חשמל בשבת. השיעור מכוון בהמשך לעבור לנושאים כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
הוצאה והבערה כמלאכות הכתובות בתורה
השיעור קובע שהוצאה והבערה הן שתי מלאכות שמופיעות בתורה במפורש, וביחס להבערה מובאת מחלוקת תנאים האם “הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת”, ולמסקנה “הבערה לחלק יצאת” ולכן היא אחת מל”ט אבות מלאכה וחייבים עליה סקילה וחטאת. ביחס להוצאה נאמר שבחז”ל אין דיון ישיר “למה הוא מוזכר”, ובראשונים מוסבר שנכתבה מפני שהיא “מלאכה גרועה”. השיעור מבקש להעמיק במשמעות “הוצאה מלאכה גרועה” ולתלות בכך כמה נקודות עקרוניות שנידונו.
סוגיית שבת צ״ו ע״ב: “הוצאה גופא היכא כתיבא” והצורך בשבת
השיעור פותח בסוגיית שבת דף צ״ו עמוד ב’: “מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופא היכא כתיבא?”, ומדגיש שהשאלה עצמה חריגה כי שאר המלאכות אינן כתובות ולומדים אותן מן המשכן. השיעור מציע שהנחת הרקע היא שהוצאה “לא הייתה אמורה להיות אסורה אלא אם כן היא כתובה בתורה כי זאת מלאכה גרועה”, ולכן עצם הדרישה למקור כתוב היא רמז מוקדם לכך. הגמרא מביאה מקור מן הפסוק “ויצו משה ויעבירו קול במחנה”, מפרשת שמשה יושב במחנה לויה שהוא רשות הרבים, ומצווה “לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים”.
השיעור מדגיש את קושיית הגמרא “וממאי דבשבת קאי? דילמא בחול קאי”, ותוהה מדוע צריך להוכיח שזה היה דווקא בשבת אם עקרון המשכן נלמד גם ממלאכות שנעשו בחול. השיעור מנסח שמכאן משתמע שלא די להוכיח שהפעולה הייתה במשכן, כי “במשכן גם הלכו, במשכן גם ישבו”, ולכן יש “סיבה מיוחדת שתמקם את האיסור הזה על הוצאה דווקא בשבת”, מה שמתיישב עם תפיסת “מלאכה גרועה”. השיעור מציג מתיחות: מתוך המהלך היה מתבקש לראות הוצאה כאיסור נפרד (“ויעבירו קול במחנה”) שאינו “מלאכה”, אך למעשה “אף פוסק או אף מונה מצוות לא טוען שהוצאה היא איסור נפרד”, וההלכה כוללת אותה ב“לא תעשה כל מלאכה” כאב מלאכה.
הר״ן והחריגות של הוצאה ביחס לשאר מלאכות
השיעור מביא את חידוש הר״ן שלגבי הוצאה חז”ל “אפילו לא מעלים את השאלה למה זה נכתב”, ומחדד שהבבלי שואל עוד קודם לכן “איפה זה כתוב” כאילו “זה חייב להיות כתוב כדי להיאסר”. השיעור מסיק שהר״ן לומד מכאן שהוצאה היא “מלאכה גרועה”, ושבלעדיה מקור כתוב לא היה אוסר אותה.
שיטות הראשונים: האם הוצאה “מלאכה גרועה” ומעמד התולדות
השיעור מציג מחלוקת בראשונים: רוב הראשונים (ובהם רבנו תם בשבועות דף ה’) תופסים שהוצאה היא “מלאכה גרועה”, ולעומת זאת יש מקומות בריב״א שבהם משתקף כיוון שהוצאה אינה “מלאכה גרועה”, עם אפשרות לפרש האם זו עמדה מסברא או תיאור מצב לאחר שהפסוק חידש את האיסור.
השיעור מפרט שבגמרא יש שתי לשונות מדוע הכנסה נאסרת: אחת מסברא “מה לי אפוקי מה לי עיולי” ואחת משום שגם הייתה במשכן, ומכאן שהכנסה היא תולדה של הוצאה. תוספות בשבת צ״ו שואל “למה צריך שהתולדה תהיה כתובה במשכן”, ומשיב שכיוון שמדובר בהוצאה שהיא “מלאכה גרועה” לא משווים אליה את תולדותיה בלי חיזוק של משכן. השיעור מנסח שלוש עמדות כוללות: הוצאה אינה מלאכה גרועה; הוצאה גרועה אך הפסוק חידש שעתה אינה גרועה; הוצאה גרועה ונשארת גרועה גם לאחר החידוש, והדבר משפיע על היחס לתולדות.
שני כיוונים בהסבר “מלאכה גרועה”: חוסר יצירה מול גדרים לא הגיוניים
השיעור מבדיל בין שני נימוקים מרכזיים בראשונים. השיטה הראשונה (כגון האור זרוע והסמ״ג והגהות מרדכי בשם מהר״ם קאזיס) מסבירה ש“דמה מלאכה עבד מעיקרא חפץ והשתא חפץ”, כלומר לא חל שינוי בחפץ עצמו, בעוד שבשאר מלאכות “עושות רושם” והחפץ משתנה. השיטה השנייה (הרמב״ן, הרשב״א, תוספות הרא״ש) מסבירה שהוצאה “מלאכה גרועה” משום שהגדרים שלה אינם מובנים, כגון שדבר כבד מותר באותה רשות ודבר קל אסור מרשות לרשות, ושאין היגיון נראה לעין בחלוקה בין רשות היחיד לרשות הרבים, רשות הרבים לרשות היחיד, ורשות היחיד לרשות היחיד אחרת.
השיעור טוען שהשיטה הראשונה מניחה שמלאכות שבת ביסודן עניינן יצירה, ולכן “אין בו פנים חדשות באו לכאן” מגדיר גריעות. השיטה השנייה אינה רואה ביצירתיות מוקד, ולכן אינה מוטרדת מכך שלא נוצר משהו חדש בחפץ אלא מכך שהגדרים עצמם אינם שקופים להבנה.
הקישור למחלוקת “רש״י ותוספות רי״ד” והצד השווה מול משכן
השיעור מחבר את מחלוקת הראשונים למחלוקת שנדונה בשיעור הקודם בין רש״י לתוספות רי״ד על טיב ל”ט אבות מלאכה. השיעור מייחס לרש״י תפיסה של יסוד אחד לכל מלאכות שבת עם “חילוק גופים”, ומתאר זאת כנטייה לראות את איסורי שבת כנגזרים מאיסור יצירה שמופיע בצורות רבות. השיעור מתאר את תוספות רי״ד כתופס את ל”ט המלאכות כל”ט איסורים שונים שמאוחדים בפסוק אחד, כאשר המשכן הוא המגדיר ולא “מידת היצירתיות”.
השיעור מסביר שלפי תוספות רי״ד ברור מדוע בשבת לא מוצאים תולדה הנלמדת מן הצד השווה של שני אבות כפי שיש בנזיקין בבבא קמא דף ו’, משום שאין “צד שווה” מהותי בין אבות שהם איסורים נפרדים. לעומת זאת, לפי תפיסה שמניחה יסוד משותף כמו יצירה ניתן היה עקרונית ללמוד צד שווה בשבת בדומה לנזיקין.
הירושלמי והר״ח מול הרמב״ן והרשב״א ביחס ל“גריעות”
השיעור מציב את שיטת הר״ח והירושלמי כעמדה שלפיה הימצאות המלאכה במשכן היא המגדירה, ולכן הוצאה “בכלל לא מלאכה גרועה”, והיא אב מלאכה ככל אב אחר בלי צורך במימד יצירתיות. השיעור מזהה אצל הרמב״ן והרשב״א קירבה חלקית לעמדה זו בכך שגם אצלם יצירתיות אינה המוקד, אך הם עדיין מסווגים את הוצאה כ“מלאכה גרועה” מפני שהבבלי נזקק למקור מיוחד, וממקדים את הגריעות בחוסר ההיגיון שבגדרים.
השלכות הלכתיות לתפיסת “מלאכה גרועה”
השיעור מביא את החיי אדם שקובע שאיסור מעשה שבת קיים רק כשנעשה שינוי בגוף החפץ, ולכן בהבאת חפץ מרשות לרשות “בחפץ עצמו לא קרה שום דבר” וממילא אין איסור מעשה שבת עליו. השיעור מציג את הבית יצחק שדן במקלקל בהוצאה וקובע ש“מקלקל בהוצאה יהיה חייב” מפני שהוצאה מעיקרה אינה מתקנת בחפץ ולכן פטור מקלקל אינו שייך בה.
השיעור מביא את הפני יהושע בשבת נ״א שטוען שהוצאה “מלאכה גרועה היא ולאו בכלל לא תעשה כל מלאכה היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה”, ומסיק מכך נפקא מינה בשביתת בהמתו: במלאכות אחרות יש איסור דאורייתא על מלאכת בהמה, אך בהוצאה לא, משום שהוצאה אינה איסור מלאכה טיפוסי אלא נלמדת מ“ויעבירו קול במחנה”. השיעור מציג גם את העובדה שהוצאה אינה נאסרת ביום טוב באופן המקביל לשבת כראיה לכך שהוצאה נשארת חריגה גם לאחר שנספרת כאב מלאכה.
אמירה לנוכרי, שליחות, וחפצא-גברא כפריזמה למחלוקת
השיעור מביא את רש״י בתחילת “מי שהחשיך” שמבסס אמירה לנוכרי על שליחות לחומרא מדרבנן, ומציג סתירה לכאורה למקומות שבהם רש״י תולה זאת ב“ודבר דבר”. השיעור מציג הסבר בנפקא מינה בין אמירה לפני שבת לבין אמירה בשבת, ובין עשיית הנוכרי בשבת לבין עשייתו במוצאי שבת. השיעור מביא דעה באחרונים (אמרי בינה, בית מאיר, חתם סופר) ש“לא שייכת שליחות באיסורי שבת” משום שאיסורי שבת הם בגברא, “דברים שבגופו לא שייך עליהם שליחות”, ומול זאת מובאת המכילתא דרך הסמ״ג שמדגישה “לא תעשה כל מלאכה” כהדגשת מניעת עשיית המלאכה.
השיעור מציג את הצעת *Eglei Tal* לתלות את מחלוקת “חוסר יצירה” מול “גדרים לא הגיוניים” במחלוקת חפצא-גברא, אך השיעור דוחה את התלות הזו וטוען שגם אם המוקד הוא יצירה או מנוחה, הדרישה נשארת דרישה על הגברא, והוויכוח האמיתי הוא האם הבעיה בשבת היא יצירתיות או עבודה ומנוחה.
גזירת הכתוב שאינה “הלכתא בלא טעמא”: המאירי ובן סורר ומורה
השיעור מבאר שגזירת הכתוב אינה בהכרח “הלכתא בלא טעמא”, ומביא את המאירי בסנהדרין על “בן ולא בת” בבן סורר ומורה: אף שזה “גזירת הכתוב”, המאירי מסביר “שבנות אין דרכן ללסטם את הבריות”. השיעור מגדיר שגזירת הכתוב פירושה שהדין לא היה נלמד מסברא בלבד אלמלא הדרשה, אך לאחר שנלמד ניתן להבין את ההיגיון שמאחוריו. מתוך מסגרת זו השיעור מבקש להסביר כיצד הוצאה, אף שהיא “מלאכה גרועה”, בכל זאת נכנסת למערכת “לא תעשה כל מלאכה”.
מלאכת מחשבת והפער בין בריאת Hashem ליצירת אדם
השיעור טוען שיש אסימטריה בין עבודת Hashem לבין עבודת בני אדם: Hashem בורא “יש מאין”, ובני אדם לעולם יוצרים “יש מיש”. השיעור קובע שכל מעשה אנושי ניתן לניתוח כהזזת דברים ממקום למקום, בעוד שהטבע הוא שמבצע את השינוי המהותי, כמו בבישול שבו “האש מבשלת” ובזריעה שבה “האדמה מצמיחה”. השיעור מדגיש שהחלק האנושי הוא התוכנית והצבת תנאי ההתחלה, והביצוע בפועל שייך לחוקי הטבע.
השיעור מחבר זאת ליסוד “מלאכת מחשבת אסרה תורה” דרך הדוגמה של “זורה ורוח מסייעתו”, שבה בנזיקין זה גרמא ופטור אך בשבת חייב, כי “התקיימה מחשבתו”. השיעור מגדיר שמלאכת שבת אינה רק חיקוי פעולות המשכן אלא מימוש התכנון שבבסיסן, כדוגמת “כמעשה חושב” בבצלאל.
הוצאה כמיצוי פעולת האדם וכשינוי עולם במונחי “אנטרופיה”
השיעור קובע שמלאכת הוצאה היא “מלאכה גרועה” משום שאינה משנה את החפץ, אך דווקא בכך היא חושפת בטהרה את עיקר הפעולה האנושית שביסוד כל המלאכות: הזזת דברים. השיעור מציע שמלאכת הוצאה כן “יוצרת” שינוי, לא בחפץ אלא בעולם, בתמונת סידור הדברים במרחב, ומנסח זאת במונחי “אנטרופיה” כמדד לסדר ולשינוי מבני. השיעור מסביר שמעבר בין רשויות מסוגים שונים משנה את מבנה המערכת באופן שאינו שקול לשינוי שמות בלבד, בעוד שהעברה מרשות יחיד לרשות יחיד אחרת דומה להחלפת תוויות ולכן אינה שינוי מהותי במבנה.
השיעור מחבר את “אנטרופיה” ל“מלאכת מחשבת” באמצעות “השדון של מקסוול”, ומתאר כיצד סדר במערכת סגורה מתאפשר כאשר מושקע בה מידע ותכנון מראש. השיעור קובע שזה מקביל לכך ש“מחשבתו” של האדם היא הגורם שמאפשר לטבע לממש את התוצאה, ולכן הקטנת האנטרופיה משקפת התקיימות מחשבה של גורם אינטליגנטי. מתוך כך השיעור מסכם שהוצאה, אף שהיא “גרועה” מצד העדר שינוי בחפץ, יכולה להיות הביטוי המזוקק ביותר למה שנאסר בשבת, ולכן לאחר שהפסוק חידש את איסורה היא נקלטת בכלל איסורי מלאכה, אינה נשארת איסור נפרד, והיא אף פותחת את מסכת שבת כמלאכה שמבטאת את יסוד השביתה.
תמלול מלא
אוקיי. דיברנו קצת על העניין של האבות, איך מחלקים אותם, מאיפה לומדים אותם, ואני רוצה לסיים את הנושא הזה של האבות ואחרי זה גם של התולדות בעוד שתי נקודות עקרוניות. נקודה אחת אני רוצה לדבר קצת על מלאכת הוצאה כי היא תאיר לנו משהו ביחס למלאכות בכלל, חצי פילוסופיה, ואחרי זה אני רוצה לדבר קצת על היחס בין אבות ותולדות. אני אעשה את זה דרך שתי סוגיות ספציפיות. אחת מהן זה הירושלמי על רוקק בשבת, קראתי אותו אתמול נדמה לי, והשני זה על מלאכת בונה. אני רוצה להגדיר את מלאכת בונה פשוט כדגם לאיך חושבים על הדברים האלה בצורה לא טריוויאלית. יש לזה כל מיני השלכות, חשמל בשבת וכדומה. אז אני חושב שזה יהיה הדגמה טובה לדברים שאני רוצה להראות לגבי אבות ותולדות. ואחרי זה אנחנו נעבור כבר באמת למלאכה שאינה צריכה לגופה, כל הדברים האלה. טוב, אז אני אתחיל קודם כל, אני רוצה להסתכל קצת על מלאכת הוצאה. כבר הזכרנו את זה שהוצאה והבערה זה שתי מלאכות שמופיעות בתורה במפורש. על הבערה מחלוקת תנאים אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת, שזה בעצם הסבר למה צריך אותה כי הרי שאר המלאכות לא מופיעות בתורה. אז אם משהו מופיע בתורה כנראה צריך להבין מזה משהו. אז לגבי הבערה זאת המחלוקת, מחלוקת התנאים, למסקנה הבערה לחלק יצאת ולכן הבערה היא אחת מל"ט אבות מלאכה, זו לא ללאו רגיל, זה סקילה וחטאת. והוצאה זה משהו שבחז"ל אין דיון עליו, לא דיון ישיר, זאת אומרת למה הוא מוזכר. בראשונים מדברים על זה שהוצאה היא מלאכה גרועה ולכן היא נכתבה. הזכרתי את זה כבר, אני רוצה להיכנס טיפה יותר לעניין הזה של הוצאה מלאכה גרועה כי אני חושב שזה מאיר כמה נקודות שעליהן כבר דיברנו. אז המקור למלאכת הוצאה זה סוגיה בשבת, עוסקת בו סוגיה בשבת דף צ"ו עמוד ב', מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופא היכא כתיבא? זאת אומרת איפה כתובה הוצאה אם זריקה תולדה דהוצאה. עכשיו כבר כאן צריך לעצור. מה זאת אומרת הוצאה היכא כתיבא? ואיפה כתוב בורר? לומדים מהמשכן, לומדים ממלאכה מלאכה, לא משנה, כל שאר המלאכות לא כתובות במפורש בתורה. הוצאה, אולי מסורת שזה היה כתוב או סברה שאומרת שמלאכה כזאת לא הייתה אמורה להיות אסורה אלא אם כן היא כתובה בתורה כי זאת מלאכה גרועה. אז יכול להיות שהשאלה של הגמרא כבר בשאלה כבר בהתחלה משקפת איזושהי הנחה שהוצאה היא מלאכה גרועה. בגמרא אין את זה, בחז"ל אין את זה, זה ראשונים. אבל בגמרא פה אנחנו כבר רואים רמז ראשון. אבל זה לא רק זה, תראו הלאה. הוצאה גופא היכא כתיבא? אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוי יתיב? במחנה לוויה. ומחנה לוויה רשות הרבים הוה. ואמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. בסדר, אז מצאנו את זה אצל משה רבנו שמה. אומרת הגמרא וממאי דבשבת קאי? דילמא בחול קאי. מאיפה אנחנו יודעים שזה מדבר על שבת? אולי הוא אמר להם בחול אל תביאו מכל מיני סיבות, אבל לא בגלל איסורי שבת. מה אתם אומרים על הקושיה הזאת של הגמרא? כתוב במפורש שפסוק קודם שהמלאכה נגמרה והייתה די והותר, ואחרי זה כתוב ויצו משה ויעבירו קול במחנה, אז הבינו שזה בגלל שהמלאכה נגמרה ולא בגלל שבת. שואל אבל, אוקיי, המלאכות נעשו במשכן, התורה עד עכשיו כפי שאני הבנתי, המלאכות שהיו נעשות בחול במשכן, זאת אומרת שהיו אסורים בשבת במשכן. בדיוק. מה פתאום אני צריך ראיה לזה שהדבר הזה צריך היה להתרחש בשבת? הרי כל המלאכות שנעשות במשכן הם לא נעשו בשבת, הם נעשו ביום חול. נכון? אלא מאי? כמו שדורון אמר, מזה שזה נעשה במשכן והסמיכות בפרשת ויקהל לשבת, אני מבין שהמלאכות האלה הן גם אסורות בשבת. אמר מה הבעיה? בגלל שהמלאכה נגמרה. המלאכה נגמרה. אז מזה שהמלאכה נגמרה הוא אומר להם אל תביאו, מה אני לומד מכאן? שלפני שהמלאכה נגמרה הם הביאו. איך הם הביאו? מרשות הרבים לרשות היחיד. אה, אז היה במשכן המלאכה הזאת של העברה מרשות של הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. אז מה הבעיה? הנה לכן זה מלאכה בשבת. למה צריך שזה יהיה בשבת? למה הגמרא מחפשת מקור לזה שזה יהיה בשבת? בלי זה זה לא ייחשב מקור. זה ממש מוזר. זאת אומרת שלפני בניית המשכן הבאת החפצים, חומרי גלם. זה מה שאני אומר, אתה מציע עוד הצעה, אבל עדיין מה שהצד השווה לכל ההצעות או להצעה הזאת ולמה שאני אמרתי קודם, זה שצריך איזושהי סיבה מיוחדת שתמקם את האיסור הזה על הוצאה דווקא בשבת. זאת אומרת אם הייתי יודע שזה נעשה במשכן ולא הייתי יודע שזה בשבת, זה לא היה מספיק כדי לאסור את זה. עכשיו הסברים אני לא יודע, לא כתוב בגמרא כלום. אפשר להציע הסבר אולי מה שאתה אומר, אבל נדמה לי שההסבר המתבקש הוא מה שכל הראשונים אומרים, שהוצאה היא מלאכה גרועה. ואם הוצאה היא מלאכה גרועה אז מה? אז גם אם היא הייתה במשכן, כן, במשכן גם הלכו, במשכן גם ישבו, אף אחד לא הופך את זה לאב מלאכה. אז כיוון שזאת מלאכה גרועה לא מספיק לי להוכיח שהיא הייתה במשכן. אני צריך להראות שהציווי של משה לא להביא היה בגלל שבת. אבל תשימו לב מה המשמעות של העניין. המשמעות של העניין היא שאני שואל אתכם עכשיו למה אסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים? מה המקור? מאיזה איסור אני עובר? לא תעשה כל מלאכה? אל יצא איש ממקומו, זה בכלל איסור נפרד. יש את איסור המלאכה שהם כל המלאכות. מלאכת הוצאה שהייתה במשכן היא בכלל לא מלאכה אחרת הייתי לומד אותה מלא תעשה כל מלאכה. אלא מה? יש פסוק אחר, אבל הפסוק לא, אם הפסוק היה מלמד אותי תראה גם הוצאה היא מלאכה. יש פסוק אחר שהיה מלמד. אז הייתי אומר אוקיי אחרי שהפסוק לימד אותי הייתי מכניס גם את הוצאה לרשימת המלאכות שנאסרות מדין לא תעשה כל מלאכה. אבל הפסוק לא מלמד את זה, הפסוק מביא מקור לזה שהוצאה אסורה וזה הכל. לא מדובר על כן מלאכה לא מלאכה, להפך הסברה הפשוטה היא שזה לא מלאכה, נכון? לכן הייתי צריך פסוק. אז גם המסקנה היא שזה לא מלאכה. אבל למרות שזה לא מלאכה זה אסור. למה? כי משה רבנו מצווה עליהם לא להביא. זאת אומרת שיש לי את איסורי מלאכה ששם יש ל"ט אבות מלאכה ויש איסור אחר אל יצא איש ממקומו או איך זה הולך שמה, כן, ויעבירו קול במחנה, שזה איסור הוצאה נפרד, לא קשור, שאסור להוציא בשבת, לא בגלל איסור המלאכה בכלל, זה לא מלאכה. אוקיי. לכן אני חושב שבגמרא פה לכל אורך הדרך מהשאלה הראשונה של הסוגיה והמשך דרך זה שמחפשים למה זה נעשה דווקא בשבת, קודם כל רואים שהוצאה היא מלאכה גרועה. בלי ראשונים, פשוט לראות לקרוא את הגמרא בנחישות וברגישות. אוקיי? דבר שני וזה כבר באמת הייתי אומר אפילו קשה או קושיה, לא רק דיוק. בסופו של דבר אף פוסק או אף מונה מצוות לא טוען שהוצאה היא איסור נפרד. בסוף בסוף למדנו שגם הוצאה נכללת בלא תעשה כל מלאכה וזה איסור סקילה וחטאת וכל מה שצריך. עכשיו זה באמת קשה לפי מה ש… כן כן ברור אני אומר אבל אמת אין אף אחד לא מתווכח על זה, אמת אין פה אף אחד לא אומר בסוף כתוצאה ממה שאמרתי כאן שבעצם הוצאה זה איסור איסור בשבת הכל טוב אבל זה איסור נפרד מ… כן ויעבירו קול במחנה. לא אומרים את זה. זאת אומרת איכשהו הראשונים מבינים שאחרי שהפסוק לימד אותי שהוצאה אסורה זה כן נכנס לגדרי המלאכה למרות שההנחה הייתה שזאת מלאכה גרועה. ולא רק שההנחה היא כזאת אלא כנראה גם למסקנה זה נשאר מלאכה גרועה. כי אחרת לא הייתי צריך להביא ראיות לזה שזה נעשה בשבת, נכון? אלא מאי למרות שזה מלאכה גרועה בכל זאת הפסוק אוסר את זה. הוא אומר טוב אז אם זה ככה זה כנראה לא נאסר מכל מלאכה אלא מוויעבירו קול במחנה. לא. אבל הפוסקים כולם אומרים כמו שאמרת נכון זה במשנה בשבת שגם הוצאה היא אחד מל"ט אבות מלאכה, זה נאסר מלא תעשה כל מלאכה. אז איכשהו משהו פה טעון הסבר. זאת אומרת זה מלאכה גרועה ולכן בכלל היה צריך מקור נפרד והמקור הזה הוא מקור שאוסר, לא רק מקור שמגדיר את ההוצאה כמלאכה וממילא עכשיו היא נכללת בלא תעשה כל מלאכה, לא זה מקור שאוסר. זה מקור שאומר אסור להוציא בשבת, מקור נפרד. מה אתה מחבר את זה ללא תעשה כל מלאכה שזה מלאכה גרועה זה לא מלאכה בכלל. איכשהו נראה שכנראה הגמרא ובעקבותיה הפוסקים הראשונים וכולי הבינו שאחרי שהפסוק חידש שהוצאה גם היא אסורה אנחנו בעצם מבינים שזה נכלל במושג מלאכה למרות שהוא גרוע. למה? אז על זה אני ארצה להסביר עוד מעט. בגלל שהייתה במשכן וכל מה שבמשכן זה… זה כבר יהיה תלוי בשיטות שונות. ראינו שלא כל מה שהיה במשכן. גם הליכה הייתה במשכן, ישיבה הייתה במשכן. זה לא אוקיי. ברן פה בחידושי הרן פה. פה הוא מאיר שלגבי הוצאה אז חז"ל אפילו לא מעלים את השאלה למה זה נכתב. בהבערה יש מחלוקת תנאים. בהוצאה אין אפילו אין אפילו שאלה למה זה נכתב. אני אדגיש יותר מזה לא רק שאין שאלה למה זה נכתב הגמרא שואלת עוד לפני שהיא יודעת איפה זה נכתב שרגע איפה זה כתוב? למה צריך להיות כתוב? כל המלאכות לא כתובות. מה זה הרבה יותר חזק מאשר אין שאלה למה זה נכתב. הגמרא עוד לפני שידעה שזה נכתב היא אמרה מה אבל זה חייב להיות כתוב? כי בלי שזה כתוב זה לא ייאסר. זה הרבה יותר חזק. אוקיי אז הר"ן באמת לומד מכאן שהוצאה היא מלאכה גרועה. זה היה ברור זה חייב להיות כתוב כדי להיאסר זה הנקודה. עכשיו כמובן אחרי שלמדנו את מלאכת הוצאה אפשר להתחיל לדון אוקיי מה זה לימד אותי? זה לימד שהוצאה היא לא מלאכה גרועה? זה לימד אותי שהיא נאסרת למרות שהיא כן מלאכה גרועה ונראה את ההשלכות או שזה בכלל איסור נפרד אבל זה אמרתי אף אחד לא כותב שזה איסור נפרד לגמרי. אז הריב"א בכמה מקומות יש תוספות בשבת בדף ב' ובעוד מקומות הוא סובר שהוצאה היא מלאכה גרועה. עוד ראשונים ואחרונים כותבים את זה רבנו תם בשבועות בדף ה' טוען שהוצאה היא לא מלאכה… מה? שהוא בכלל אינו סובר. מה אמרתי? לא ריב"א אומר שהוצאה היא לא מלאכה גרועה. אוקיי אז היא לא מלאכה גרועה ורבנו תם סובר שהוצאה היא מלאכה גרועה זו שיטת רוב הראשונים. יש גם בריב"א יש מקום לדון האם כשהוא אומר שהוצאה היא לא מלאכה גרועה מה הכוונה? מסברא הוא לא רואה בזה מלאכה גרועה או שהוא אומר לא פסוק חידש שגם היא אסורה ממילא עכשיו היא לא מלאכה גרועה. זאת אומרת הוא מדבר על המצב אחרי שכבר הפסוק חידש שזה אסור לא שבסברא עצמה הוא לא מסכים שבכלל הדבר הזה הוא מלאכה גרועה. אני אסביר עוד מעט למה אני מעלה את שתי האפשרויות האלה. אבל לפני זה הגמרא בדף צ"ו יש שתי לשונות למה הכנסה נאסרת. הוצאה נאסרה זה ראינו עכשיו. למה הכנסה? אז א' זה סברא מה לי אפוקי מה לי עיולי. והלשון השנייה זה שזה גם היה במשכן. בסדר? ולכן בכל מקרה לענייננו יוצא שהכנסה היא תולדה של הוצאה. אוקיי אז חלק מהראשונים כותבים תוספות שם בגמרא בצ"ו תוספות אומר שם מה? למה צריך שהתולדה תהיה כתובה במשכן? איפה מצאנו שתולדות בשביל להיאסר צריכות להיות כתובות במשכן? אז הוא אומר כיוון שמדובר במלאכת הוצאה שהיא מלאכה גרועה אז לא הייתי משווה אליה את התולדות שלה רק אם הם היו במשכן. צריך איזשהו חיזוק לאסור את התולדות לא מספיק מעצם זה שזה דומה להוצאה מה לי עיולי מה לי אפוקי אלא צריך שזה גם יהיה במשכן. אז מה רואים פה? שאפילו אחרי שהתחדש שהוצאה היא גם נאסרת זה עדיין מלאכה גרועה גם למסקנה. נכון? ולכן התולדות שלה אני כבר יודע שהיא אסורה עכשיו אני שואל מה עם התולדות? לא יודע אם זה היה במשכן אני אאסור אם לא אז לא. זאת אומרת יוצא שגם אחרי שהפסוק חידש שהוצאה אסורה זה עדיין מלאכה גרועה. בסדר יש לנו שלוש שיטות למעשה: הוצאה היא לא מלאכה גרועה או שהוצאה היא מלאכה גרועה אבל הפסוק חידש שלא או שהוצאה היא מלאכה גרועה גם אחרי החידוש של הפסוק. בסדר אלו שלוש השיטות נעשה את זה ממש בקצרה אני לא רוצה להיכנס לכל המקורות כי זה לא מענייננו כאן. עכשיו אני רוצה לטעון עוד טענה יש שני כיוונים בראשונים להסביר את הטענה שהוצאה היא מלאכה גרועה. כיוון הראשון כן האור זרוע שהוא אומר דמה מלאכה עבד מעיקרא חפץ והשתא חפץ. אתה רואה חפץ מסוים אותו חפץ נשאר כמו שהוא רק הוא עכשיו ברשות הרבים ולא ברשות היחיד או להיפך. אוקיי? אז לא עשה שום דבר. גם בסמ"ג אומר אינה נראית מלאכה או בהגהות מרדכי המהר"ם קאזיס סובר שכל המלאכות עושות רושם בדבר שעושים בו המלאכה והוא משתנה ממה שהיה קודם לכן. אוקיי? לכן זה מלאכה גרועה. כל אלה בעצם מסבירים לי מה שאנחנו היינו אומרים גם בסברא פשוטה נכון שהוצאה לא מייצרת שום דבר חדש היא לא עושה כלום פשוט מעבירה את החפץ ממקום למקום. זה הכיוון הראשון. אבל יש כמה ראשונים הרמב"ן והרשב"א ותוספות הרא"ש ועוד שהם הולכים לכיוון אחר בכלל. הם טוענים שהוצאה היא מלאכה גרועה כי הגדרים שלה לא הגיוניים. למה? כי עובדה ש… דבר כבד מותר אם זה באותה רשות, אבל דבר קל, לפחות אם זה מרשות לרשות, אסור. בסדר? אז יש כאלה שתולים את זה בזה שאנחנו לא עושים הבחנה בדבר קל ודבר כבד, יש כאלה שתולים את זה בשאלה מה אכפת לי אם זה מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, או מרשות היחיד לרשות יחיד אחרת. הגדרות, הגדרים של המלאכה לא הגיוניים. לכן זאת מלאכה גרועה. שאלה מעניינת, אם הם לא הגיוניים אז מאיפה הם יצרו? זה ראינו בגמרא למעלה. הגמרא אומרת שמשה היה ברשות הרבים והם היו ברשות היחיד, ולכן הגמרא מדייקת, כנראה שההוצאה שעליה הוא דיבר זה מרשות היחיד לרשות הרבים, יש לנו מקור לזה. אבל עדיין אנחנו לא מבינים את ההיגיון שבזה, ולכן זו מלאכה גרועה. ככה אומרים הראשונים מהסוג השני. לא מתאים למה שהיינו חושבים, זאת אומרת, הייתי אוסר משהו כבד נסחב אותו. מה אכפת לי אם אתה מעביר אותו מרשות היחיד לרשות הרבים? או מרשות היחיד לרשות יחיד אחרת לא? למה? מה זה משנה? זאת אומרת, לא מבינים את ההיגיון. זה לא סתירה, אנחנו לא מבינים, אין פה סתירות. כן זה שאלה, זה לא קושיה. עכשיו, נדמה לי שהראשונים מהסוג הראשון, כן האור זרוע וסיעתו, הם כנראה מניחים את מה שהנחנו עד עכשיו, שמלאכות בשבת ביסודן עניינן יצירה. נכון? ואם אתה לא יוצר שום דבר, החפץ נראה עכשיו בדיוק כמו שהוא היה קודם, אז המלאכה גרועה. ואת ההנחה שלהם בסאבטקסט אפשר לראות שהם מניחים מה זאת המלאכה בשבת, מה באמת המהות של מלאכות שבת, זה מידת היצירתיות שיש בעניין. עד כמה הדבר שנוצר פה הוא חדש, כן? אין בו פנים חדשות באו לכאן. הראשונים מהסוג השני לא מוטרדים מזה ש, כן, נגיד ככה, אם הייתם שואלים אותי למה הוצאה היא מלאכה גרועה הייתי אומר כמו האור זרוע. זה ברור, הוצאה זה מין משהו כזה ש, מה אתה רוצה? זה כמו ללכת. למה ללכת זה לא אסור? אוקיי? ככה אני הייתי מסביר למה זאת מלאכה גרועה. למה הרמב"ן והרשב"א וסיעתם לא הולכים על זה? כי הם כנראה לא מבינים שמידת היצירתיות זה בעצם מה שמגדיר את המשמעות של מלאכות שבת. הנקודה היא לא היצירתיות. לא אומר שהעברה מרשות לרשות היא נחשבת שינוי, אלא שניהם עושים קניין. לא הייתי קושר את זה לפה. לא הייתי קושר את זה לפה, אבל לא משנה. בכל מקרה לענייננו, הראשונים האלה כנראה מבינים שזה שלא נוצר משהו חדש בחפץ, זה לא מטריד אותם. לא זה הבעיה במלאכת הוצאה, לא זה מה שהופך אותה למלאכה גרועה. אז מה כן? הגדרות לא הגיוניות. אוקיי? לא ברורות, לא מובנות. עכשיו יותר מזה, לפי זה באמת נגיד כשאומרים שאם אנחנו מדברים על מידת היצירתיות, אתם מבינים לא רק שההסבר למה הוצאה היא מלאכה גרועה הוא פשוט שלא קרה שום דבר בחפץ, אלא גם ברור שאם אתה מדבר על מידת היצירתיות זה ממש לא חשוב אם זה כבד או קל. זה לשני הצדדים הולך הכיוון הזה. סיעת הראשונים הראשונה בעצם אומרת שני דברים. א', היא אומרת לא נוצר שום דבר בחפץ. ב', היא לא מוטרדת מזה שאין הבדל בין חפץ כבד לחפץ קל. זה לא מה שמטריד אותה, זה לא ההגדרה למלאכה גרועה. שני הדברים האלה מתיישבים עם מה שאמרתי, כי הם רואים את המוקד ביצירתיות. ויצירתיות זה אומר שלא קרה שום דבר בחפץ. מצד שני, אם לא קרה שום דבר בחפץ, זאת מלאכה גרועה. מצד שני, מה זה משנה אם החפץ קל או כבד? לא מדובר פה על לנוח. מדובר פה על לא ליצור. אז מה אכפת לי אם זה כבד או קל? הראשונים מהסוג השני בדיוק ההפך, תמונת המראה. הם אומרים את שני הדברים הפוך. הם אומרים מאוד חשוב, הייתי מצפה שכבד יהיה אסור וקל יהיה מותר. וזה שזה לא יוצר שום דבר, מה אכפת לי? זאת אומרת לשיטתם כנראה המוקד הוא לנוח. תאסור כבד, תתיר קל. אוקיי? ומצד שני השאלה אם זה לא יוצר בחפץ, מה אכפת לי אם זה יוצר בחפץ? השאלה אם אתה נח. אוקיי? לכן בעצם משני הצדדים שאני מסתכל על המחלוקת הזאת, איכשהו נראה שהמחלוקת הזאת בעצם נעוצה בשאלה איך אנחנו מבינים את מלאכות שבת בכלל. לכן זה קשור לכל מה שדיברנו עד עכשיו. ואתם מבינים שזה בעצם מיד מעלה לנו מחדש את מחלוקת רש"י ותוספות רי"ד שראינו. אתם זוכרים שרש"י בעצם מבין שהל"ט אבות מלאכה הם בעצם כמו קצירה. וקצירה וטחינה. נכון? זה בעצם, סליחה, לא כן, הפוך, זה התוספות ריד. זה כמו קצירה וטחינה. רש"י אומר שזה פשוט חילוק גופים, נכון? זוכרים בשיעור הקודם. מה זה אומר? מה זה אומר בעצם? בדיוק. זאת אומרת לפי רש"י יש יסוד אחד בכל מלאכות שבת, יש חילוקי גופים, יסוד אחד בכל מלאכות שבת. מה יכול להיות היסוד הזה? כנראה יצירתיות, נכון? זאת אומרת אסור ליצור, ויש המון דרכים ליצור, אלה המלאכות השונות בשבת. בסדר? לעומת זאת לפי התוספות ריד מבחינתו זה כמו קצירה וטחינה. זאת אומרת זה פשוט ל"ט איסורים שונים. למה זה לא נמנה כ-39 לאוין? כי פשוט הכל מופיע בפסוק אחד. רק בגלל שאין פסוק, אבל ברמה העקרונית, הפסוק הזה מלמד אותי על 39 איסורים שונים. אוקיי? כך אמרתי בשיעור הקודם לגבי מחלוקת רש"י ותוספות ריד שזה בעצם משקף את השאלה האם העניין הוא היצירתיות ואז בעצם כשאתה ממיין מלאכות או בודק מה אבות מלאכה תפעיל את הראש שלך ותראה מה יצירתי באופן משמעותי ומה פחות, נכון? לעומת זאת לפי התוספות ריד המוקד הוא המשכן, לא מידת היצירתיות. למה? כי אנחנו לא מדברים פה על איסור יצירתי ליצור, אנחנו מדברים פה על איסור לחזור על המלאכות שהיו במשכן. כל מלאכה אם היא הייתה במשכן היא נאסרה, למה? לא יודע למה. אבל זה 39 אבות מלאכה, 39 איסורים שונים. אין להם יסוד משותף חוץ מזה שהם היו במשכן, אבל זה לא אין משהו משותף לכל ההגדרות של המלאכות האלה. הסברתי אם אתם זוכרים ואני אחזור על זה עוד בהמשך שלפי התוספות ריד גם מאוד ברור למה אנחנו לא מוצאים תולדה שנלמדת בצד השווה משני אבות בשבת. לעומת זאת בנזיקין אנחנו כן מוצאים תולדה של שני אבות בבבא קמא בדף ו'. למה לא? כי לפי התוספות ריד אין צד שווה לשני אבות. לפי הרש"י יש צד שווה, שני האבות הם צורות יצירה שונות, אז אני יכול לראות אם בתולדה יש גם רמת יצירה כמו שני האבות אני יכול ללמוד מהצד השווה של שני האבות שגם זה ייאסר. אבל אם לשני אבות אין שום דבר משותף, זה שני איסורים שונים, מה יש ללמוד צד שווה מאיסור לא יודע מה איסור חזיר ואיסור כניסה למקדש בטומאה? זה שני דברים שונים. איזה תולדה יכולה לצאת מהצד השווה של שני אלה? אין שום צד שווה. לא לא, אני מדבר על דף ו', מי ששאל את זה גם בשיעור הקודם. לא, אני לא מדבר על הלאו הרי במשנה. הלאו הרי במשנה זה ככה. אני מדבר על דף ו', אחרי שיש לי כבר את ארבעת האבות. עכשיו בדף ו' אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו והזיקו, אז שם אני לומד את זה מבור ואש ששניהם כתובים בתורה וזה לא כתוב בתורה. זה בצד השווה, אוקיי? אני לא יכול ללמוד את זה מבור לבד ולא יכול ללמוד את זה מאש לבד. בסדר, שור ואש יש שמה כמה צד שווים כאלה. אז זה אנחנו מוצאים בנזיקין, בשבת אנחנו לא מוצאים. לפי התוספות ריד זה מובן למה לא. בנזיקין בסוף בסוף זה ממונך ואתה התרשלת ולכן אתה חייב לשלם, זה הצד השווה כמו שהמשנה אומרת בתחילת בבא קמא הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אז זה הצד השווה, אם אתה מוצא תולדה שאלו המאפיינים שלה אתה יכול ללמוד אותה בצד השווה מהאבות. אבל בשבת אם זה באמת 39 אבות איסורים נפרדים, אין להם יסוד משותף שכולם צורות שונות ליצור, אז מה אתה רוצה ללמוד בצד השווה? אין צד שווה. פשוט איסורים שונים. כן, כמו שאמרתי זה כמו ללמוד מאיסור חזיר ואיסור כניסה למקדש בטומאה. מה נלמד? איזה צד שווה יש בין שניהם? ששניהם אסורים? אז מה? איזה תולדה תוכל להילמד בצד השווה של שני אלה? אין להם צד שווה. נכון? כך אמרתי בשיעור הקודם. עכשיו אני רוצה לטעון שהמחלוקת ראשונים שפה יכול להיות שהיא משקפת גם את המחלוקת הזאת ברש"י ותוספות ריד. כי לפי רש"י שהיסוד הוא יצירה, נכון? אז אומר רש"י אז ברור למה הוצאה היא מלאכה גרועה כי אין בה יצירה. החפץ מעיקרא חפץ והשתא חפץ, לא השתנה שום דבר בחפץ. מה? זה הערה שהערתי אחר כך שאני לא חושב שברש"י בהכרח כתוב שיש להם יסוד משותף כיוון שהוא גם אומר זה על קצירה וטחינה אותו דבר שזה גופים מחולקים. נכון, אני אומר לפי איך שמבינים בדרך כלל את רש"י, אני משתמש בזה רק ככותרת, התפיסה שאומרת שהכל זה יצירה, זה הבעיה. אמרתי ברש"י עצמו אני בכלל לא בטוח שזה הנקודה. אבל לפי התפיסה הזאת שמייחסים בדרך כלל לרש"י, אז אני מבין שהוצאה היא מלאכה גרועה כי אין בה יצירתיות, בסוף בסוף מה שמייחד את המלאכות זה היצירתיות שבהן ובהוצאה אין יצירתיות לכן זה מלאכה גרועה. אז זה סיעת הראשונים הראשונה אור זרוע וסיעתו שהיו הולכים בשיטת רש"י. לפי התוספות ריד אין מימד של יצירתיות, לא זה מה שמגדיר את המלאכות האסורות בשבת. מה כן מגדיר? לא יודע. צריך לנוח בשבת מאיזושהי סיבה ומה זה לנוח? לא לעשות את כל מה שהיה במשכן. מה משותף לכל מה שהיה במשכן? כלום. אין שום דבר משותף. לא שיש שם איזשהו יסוד שמופיע בכל האבות אלא זה שהיו במשכן. לכן המשכן הוא המגדיר, ולא היצירתיות או החשיבות או הסברה, כל השיטות שדיברנו עליהן בתחילת בבא קמא, נכון? המשכן הוא המגדיר. מה שהיה במשכן, כמו הר"ח והירושלמי. אוקיי, אז באמת הר"ח והירושלמי שיטתם שהוצאה היא באמת בכלל לא מלאכה גרועה. כי הר"ח והירושלמי טוענים שמה שמהווה את המגדיר של המלאכות זה הימצאותן במשכן. לא צריך שהן יהיו יצירתיות, לא צריך שהן יהיו חשובות באיזשהו משהו, מה שהיה במשכן. אוקיי, אז אם זה ככה, גם הוצאה הייתה במשכן, זה ראינו, אז אם ככה גם הוצאה היא אב מלאכה, מה הבעיה? זה בכלל לא מלאכה גרועה. לא הוה אמינא שמלאכה גרועה וגם לא למסקנה אחרי שלמדנו את ההוצאה, גם כן זאת לא מלאכה גרועה. אולי בירושלמי, אני לא יודע אם בירושלמי בכלל מובא מקור להוצאה, יכול להיות שבאמת בירושלמי לא יביא בכלל מקור להוצאה כי זה היה במשכן, לכן זה אחד מל"ט אבות מלאכה. אבל לפי סיעת הראשונים של הרמב"ן והרשב"א, שאומרים שהוצאה היא מלאכה גרועה לא כי היא לא יצירתית, ברמה העקרונית גם הם מצטרפים לירושלמי. גם הם טוענים שלא היצירתיות מגדירה את המלאכה, אך הם טוענים שעדיין זאת מלאכה גרועה כי הבבלי הוא עובדה שמביא לזה מקור. אז זו כנראה מלאכה גרועה, לא כמו הירושלמי. עכשיו, אבל זאת מלאכה גרועה רק כי הגדרים לא הגיוניים. לא, זה לא היצירתיות. במובן הזה הם כמו הירושלמי. זו התפצלות בתוך השיטה הזאת בין הירושלמי והר"ח לבין הרמב"ן והרשב"א. אוקיי? השאלה האם זאת מלאכה גרועה בגלל שהגדרים לא הגיוניים, או שזה שהגדרים לא הגיוניים לא מטריד אותי ולכן זה בכלל לא מלאכה גרועה. אבל מי שאומר שזו מלאכה גרועה בגלל חוסר יצירתיות הוא בכלל נמצא בצד השני. זה בצד של רש"י, או מה שמיוחס לרש"י, ששמה היצירתיות היא הנקודה, ואם הוצאה אין בה יצירתיות אז היא מלאכה גרועה. אוקיי? ולכן המחלוקת הזאת של איך להגדיר למה והאם הוצאה היא מלאכה גרועה בעצם משקפת את אותה מחלוקת שדיברנו עליה בשיעור הקודם בין רש"י לתוספות רי"ד. עוד פעם, המיוחס לרש"י לבין התוספות רי"ד. בסדר? עכשיו, יש כמה השלכות לעניין הזה שזאת מלאכה גרועה, אני אביא כמה מהן כדי שנדע על מה מדובר. החיי אדם כותב שאיסור מעשה שבת, כיוון שהחיי אדם ידוע משתמשים בו הרבה, שאיסור מעשה שבת קיים רק מתי שנעשה שינוי בגוף החפץ. ואם מישהו עשה מעשה שבת על משהו אבל לא נעשה שינוי בגוף החפץ, נגיד הביא חפץ ממקום למקום, הוא הביא את זה בשבת באיסור מרשות הרבים לרשות היחיד, בסדר, אבל בחפץ עצמו לא קרה שום דבר, אוקיי? אז זה לא יהיה אסור במעשה שבת. זאת אומרת, זה נסתר מסוגיות ולא ברור, אבל ככל שנוגע להבאת דברים בשבת, מהסוגיות משתמע שיש עניין מעשה שבת. אבל לא משנה, משהו אחר שלא נעשה איסור בדבר אבל לא היה שום, אין שום דבר בחפץ עצמו. אם אין חפץ שבו אתה משתמש אין איסור מעשה שבת. נדמה לי שהדבר הזה בהחלט משקף את התפיסה שאומרת שמלאכת שבת במהותה היא שינויים בחפץ, יצירתיות. דבר שלא עשה שינוי בחפץ, כמו שאומר האור זרוע, הוא מלאכה גרועה. אז בסדר, התורה אסרה את זה אבל מעשה שבת לא יהיה פה, אוקיי? כי אתה צריך חידוש מיוחד גם על מעשה שבת ולא רק על זה שזאת מלאכה. תזכרו במה שאמרתי קודם שבאופן עקרונית הייתי אפילו מצפה לפי השיטה הזאת שמלאכת הוצאה בכלל לא תהיה אסורה מצד לא תעשה כל מלאכה, אלא זה איסור נפרד שנלמד מוויעבירו קול במחנה. זהו, זה לאו, לאו רגיל, לא קשור לסקילה, לא איסור מלאכה, לא קשור לכל איסורי שבת. אמרתי, זה לא מופיע בשום מקום, אבל זה בעצם מה שהיה מתבקש לפי השיטה הזאת. אוקיי? אז לכן ברור שאם אתה רוצה עכשיו לאסור גם את מעשה שבת, מעשה שבת נאמר על איסורי מלאכה, מה זה קשור לפה? אז זו התפיסה של הוצאה כמלאכה גרועה בגלל שהיא לא יוצרת משהו בחפץ. כן. דוגמה שנייה, יש בבית יצחק, אז הוא דן שמה מה הדין של מקלקל בהוצאה, האם חייב או פטור. אז הוא אומר מקלקל בהוצאה יהיה חייב. מקלקל בדרך כלל פטור, בכל המלאכות שאתה עושה את זה בקלקול הוא פטור, בהוצאה לא. למה לא? כי ההוצאה מעיקרה לא מתקנת שום דבר בחפץ. אז אם ההוצאה קילקלה באיזשהי צורה, מה אכפת לי? מקלקל זה פוטר במקום שבו מהות המלאכה היא לתקן, אז אם אתה עושה את זה באופן מקלקל אז חטאת למטרת המלאכה. הוא אומר לא חטאת לקדוש ברוך הוא, לא עשית את מה שהמלאכה בעצם אמורה בדרך כלל לעשות. אבל בהוצאה, גם כשאתה עושה את זה כרגיל זה לא מתקן כלום, אז לכן אם תקלקל זה לא יפטור אותך. כי מה? נכון, אז פשוט לא בגלל שזאת מלאכה גרועה אלא בגלל שזה לא מתקן שום דבר בחפץ. כן, למרות שכן, אוקיי, למרות שעוד פעם אני אומר, לפי נגיד הרמב"ן והרשב"א, תוספות רי"ד, שהם בעצם מבינים שהוצאה לא עושה. הרי לטענתם גם בשאר המלאכות זה לא באמת נעשה בשביל היצירתיות שבעניין. הם אולי יצירתיות אבל זה לא מעניין אותי בהלכות שבת. אז הצד השני של המטבע יהיה קשה על השיטות האלה. דבר שלישי, טוב זה פחות, פחות מהותי אז אני אעזוב את זה. דבר רביעי יש בפני יהושע בדף נ"א בשבת, הוא אומר: ועוד דההוצאה לרשות הרבים אפילו באדם מלאכה גרועה היא ולאו בכלל לא תעשה כל מלאכה היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה. לו לא היינו לומדים את זה בנפרד, זה לא היה נכלל בלא תעשה כל מלאכה. כן אני, זה ממש מה שהערתי קודם, אפילו אחרי שלמדנו אני לא מבין למה זה נכנס ללא תעשה כל מלאכה. זה היה אמור להיות איסור נפרד. אז זה ממש הניסוח שלו. ואז הוא אומר: ואם כן משמע דלא שייך אך מילתא בבהמה כלל מדאורייתא אלא מדרבנן. שביתת בהמתו, שביתת בהמתו זה איסור על מצב שהבהמה עושה מלאכה בשבת, נגיד הבהמה קוצרת, או הבהמה לא יודע מה עושה, בוררת. אז זה איסור דאורייתא, איסור של שביתת בהמתו. אוקיי? אלא אם כן זה היינו חיותה, זאת אומרת אם היא נגיד אוכלת עשב מהשדה כי היא צריכה לחיות, זה אוכל בשביל עצמה, אז זה מותר. זאת אומרת על זה אין איסור שביתת בהמתו. אבל אם הבהמה בוררת לעצמה והיא לא צריכה את זה כדי לחיות, היא סתם בוררת, אז אני עברתי איסור דאורייתא. אנשים לא יודעים את הדבר הזה. אני עברתי איסור דאורייתא שביתת בהמתו. זה לא איסור מלאכה, זה לא סקילה, זה איסור לאו. אוקיי? שביתת בהמתו. אומר הפני יהושע: אבל על הוצאה לא. שביתת בהמתו כשהבהמה הוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, זה לא. על זה לא נאמר שביתת בהמתו. למה לא? אז הוא אומר כי זה בכלל לא נכלל בלא תעשה כל מלאכה. הרי אתה ובהמתך, לא תעשה כל מלאכה זה נאמר על איסורי מלאכה. איסור הוצאה הוא לא באמת איסור מלאכה. בעצם הוא היה אמור להיות בכלל נמנה כלאו נפרד, שנלמד מויעבירו קול במחנה. לא ברור למה זה נכנס ללא תעשה כל מלאכה, אבל זה איזושהי גזירת הכתוב וזה לא באמת איסור מלאכה. זה עכשיו ביטוי אולי הכי מובהק למה שאמרתי קודם. עד כדי כך שזה מאוד מחדד את הקושי, אז למה באמת לא מנו את זה כאיסור נפרד? בסדר, אבל אני אומר פה רואים בצורה אולי הכי קיצונית את התפיסה שבעצם מדובר פה באיסור מפרשה אחרת לגמרי, שהחליטו לחבר אותו לל"ח אבות מלאכה אחרים בלא תעשה כל מלאכה, זה החליטו מאיזושהי סיבה שלא קבועה. דאורייתא, מי אמר שלא דאורייתא? אה? לא, שביתת בהמתו. לא ההוצאה עצמה. הוצאה עצמה ודאי שזה דאורייתא. רק שביתת בהמתו כשהבהמה מוציאה, זה לא יהיה מדאורייתא. בשאר המלאכות אם הבהמה עושה את שאר המלאכות זה דאורייתא, אבל בהוצאה לא. למה לא? כי האיסורי שביתת בהמתו לא נאמר על כל איסורי שבת, הם נאמרו על איסורי מלאכה בשבת. עכשיו הוצאה זה לא איסור מלאכה. מלאכה גרועה, זה נלמד מויעבירו קול במחנה. ועל זה לא נאמר שביתת בהמתו. אמרתי שלפי זה מאוד יהיה קשה אז למה לא מונים את זה כלאו נפרד באמת? למה בכל זאת בסוף מכניסים את זה ללא תעשה כל מלאכה? זה נמנה בתור כן אב מלאכה ה-39? אז אני אומר, כי הוא טוען שגם אחרי שהכניסו את זה זה רק עניין סידורי. אבל אין פה, זה לא איסור מלאכה. גם למסקנה בעצם איסור הוצאה הוא לא איסור מלאכה. זה הביטוי הכי קיצוני לתפיסה א' שהוצאה היא מלאכה גרועה כי היא לא יוצרת בחפץ שום דבר, ב' שזה נשאר גם אחרי החידוש של הפסוק. לא שהפסוק חידש שלא. לא, הפסוק חידש שזה נאסר למרות שזאת מלאכה גרועה וזאת עדיין מלאכה גרועה. והנה ההשלכות. בסדר? כי זה גם נפקא מינה לדינא כי זה נשאר מלאכה גרועה גם אחרי שהפסוק אסר את מלאכת הוצאה. אגב, אחת הסיבות, טוב נדבר על זה אולי, נגיד הוצאה למשל לא נאסרה ביום טוב. יש קצת מחלוקות בשאלה אם הוצאה שלא לצורך כלל או אם זה הותר לגמרי או לא משנה, כמו אוכל נפש או משהו כזה, אבל יש בהחלט כמה שיטות ופשט הסוגיות נראה שהוצאה פשוט היא לא במשחק במלאכות יום טוב. ואם זה ככה, אז באמת רואים שגם אחרי שהתורה חידשה את מלאכת הוצאה וחיברה את זה לכל האבות מלאכה האחרים בלא תעשה כל מלאכה, זה עדיין לא באמת חלק בלתי נפרד מאיסורי המלאכה. יש פה עדיין משהו אחר והאיסור הזה לא נאמר ביום טוב. ביום טוב נאמר איסור על מלאכה. מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש. מה שהרמב"ן אומר, מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש, זה לא מלאכת עבודה. מלאכת עבודה זאת יצירה, הוצאה היא לא יצירה. בסדר? לכן ביום טוב זה באמת לא נאסר וזה כמובן מחדד עוד פעם את השאלה אז למה בשבת כשאוסרים את זה זה לא מדין של לאו נפרד מוויעבירו קול במחנה? למה זה נכנס לתוך לא תעשה כל מלאכה? זה הרי לא באמת מלאכה. בסדר, אז אני אומר עוד פעם זה, אני אסביר את זה בהמשך השיעור אבל בינתיים אני משאיר את זה. עכשיו יש הצעות, זה ראיתי בספר מי טל, מכירים את זה? זה איזה ראש ישיבה חב"דניק הוציא כל מיני ספרים על מלאכות שבת, דווקא דברים מעניינים, הדווקא זה לא משנה. אז הוא מציע שם לתלות את המחלוקת אם הוצאה היא מלאכה גרועה בגלל שהיא לא יצירתית, או בגלל שהגדרים שלה לא הגיוניים, הוא תולה את זה במשהו אחר. אני לא לגמרי בטוח שאני מסכים. הוא רוצה לטעון, יש לגבי אמירה לנוכרי, יש שאלה למה אסור, למה אסור אמירה לנוכרי בשבת? רש"י בתחילת מי שהחשיך טוען שזה אסור בגלל שהגוי נחשב כשלוחי. כשאני אומר לגוי לעשות משהו, הוא פועל בתור שליח שלי, שלוחו של אדם כמותו. אם הוא עשה את המלאכה הזאת, אז זה כאילו שאני עשיתי אותה. מדרבנן. למה מדרבנן? כי לגוי אין שליחות, נכון? כן תרימו גם אתם, אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. בגוי אין שליחות. אבל יש בגוי שליחות לחומרא מדרבנן. רואים את זה ברש"י בפרק איזהו נשך. שמה רש"י כותב לגבי ריבית, אני שולח ריבית ביד גוי וכולי, אז רש"י כותב שמה שרבנן גזרו שליחות על גוי לעניין איסורים לחומרא. שאם אתה תעשה איסור באמצעות גוי, לא תוכל להיפטר בטענה שהגוי הוא לא שליח שלך. אבל זה עדיין מדרבנן, זה לא איסור דאורייתא כי אין שליחות לגוי, אבל רבנן גזרו שליחות לנוכרי לחומרא. אומר רש"י, זה הוא אומר באיזהו נשך. במי שהחשיך הוא אומר שהיסוד הזה עצמו הוא הבסיס לאיסור אמירה לנוכרי בשבת. כי אמירה לנוכרי בשבת זה בעצם אני ממנה אותו כשלוחי, ולעניין חומרא באיסורים יש שליחות לגוי, לנוכרי לחומרא. אגב יש סתירות ברש"י במקומות אחרים, ששמה הוא אומר שזה מצד ודבר דבר, שאתה אומר שאסור להגיד לנוכרי לעשות מלאכה בשבת זה בגלל שאתה מדבר דיבורים אסורים בשבת. זה הבעיה, לא הבעיה שאמרת את זה לנוכרי דווקא, אלא בזה שהוצאת מהפה דיבורים אסורים. ההסבר המקובל בדרך כלל לסתירה הזאת, לא זוכר כבר איפה ראיתי, אולי זה שלטי הגיבורים, לא זוכר איפה. בדיוק. זה הנפקא מינה שמביאים, שאם אתה אומר לגוי לפני שבת, אז אם אתה רואה אותו כשלוחך, אז זה לא עוזר שמינית אותו לפני שבת. כשהוא עושה את זה הוא עושה כשלוחך, חיללת שבת. אבל אם הבעיה היא דיבורך בשבת לא יהיה כדיבורך בחול, עובדין דחול או דיבורים אסורים, ודבר דבר, אז מה הבעיה? דיברתי ביום שישי. זה שהוא עשה בשבת זה לא קשור, מה שהוא עשה זה לא רלוונטי, השאלה מתי אני דיברתי. אותו דבר הפוך, אם דיברתי בשבת והוא עשה במוצאי שבת. אז מצד הדיבורים האסורים זה דווקא יהיה אסור, מצד השליחות לחומרא אין בעיה כי הוא עשה את זה במוצאי שבת, אז זה מותר. אז ברש"י נגיד אין סתירה. אבל לענייננו מה רואים? שיש באופן עקרוני שייכות שליחות על איסורי שבת. נגיד אם אני אמנה יהודי שיעשה עבורי מלאכה בשבת, נגיד שזה תמיד אין שליח לדבר עבירה, נגיד נתעלם רגע לפי שמאי הזקן שיש שליח לדבר עבירה, משום חגי הנביא, הגמרא בקידושין שאומרת שהוא סובר שיש שליח לדבר עבירה. אז לשיטתו מה יהיה? לכאורה יצא לפי השיטה הזאת של רש"י שאני עובר איסור תורה. הוא שליח שלי והוא עשה בשמי ולכן זה דאורייתא. בנוכרי השליחות היא רק מדרבנן אז האיסור מדרבנן, אבל אמירה ליהודי תהיה איסור דאורייתא לפי זה, לולי היה פה בעיה של שליחות לדבר עבירה. עכשיו לעומת זאת, זה שולחן ערוך הרב טוען את זה, וזאת שיטת רש"י בעצם במקור. אבל יש כמה אחרונים, האמרי בינה והבית מאיר, סליחה, והחתם סופר, חולקים עליו והם טוענים לא שייכת שליחות באיסורי שבת. למה? כי באיסורי שבת המוקד הוא הגברא לא החפצא. מה שנעשה, אם זה נעשה בשליחותי או לא, זה השאלה אם האיסור הוא איסור שהחפצא ייעשה בו משהו, אז אם עשיתי את זה על ידי שליח זה גם אסור, שייכת שליחות על דבר כזה. אבל אם החובה היא חובה על הגברא, אני צריך לנוח, אז זה שמיניתי שליח שעשה משהו אני לא נחתי בגלל זה. פה זה תלוי במציאות, זה לא תלוי בדיני שליחות. זה שהשליח עובד בשמי זה לא אומר שאני לא נחתי. אני נחתי, אני הסתלבטתי במיטה כל היום. זה שהשליח עשה כל מיני דברים מה זה קשור? הדברים שבגופו, זה מה שהתוספות רי"ד אומר ועוד, הדברים שבגופו אין שליחות. אני לא יכול למנות שליח שיניח תפילין בשמי. למה לא? כי המצווה היא שהתפילין יהיו עליי פיזית. השליח שלוחו של אדם כמותו לא הופך את זה למצב שבו התפילין היו עליי. בדברים שנדרשים למעשה של האדם עצמו בגופו לא שייך עליהן שליחות. אז אומרים אותו דבר גם באיסורי שבת, הקדוש ברוך הוא לא מוטרד מזה שמשהו יתברר בשבת, הוא מוטרד מזה שאני אברור בשבת. זה בגברא זה לא בחפצא. אז אם זה ככה, אם אני ממנה מישהו אחר לברור. מה זה קשור אליי? אם הוא גוי לא קרה כלום, אם הוא יהודי אז תרשיע אותו, אבל מה זה קשור אליי? אני נחתי, הכל בסדר. לכן הם אומרים לא שייכת שליחות בסוג דברים כזה. עכשיו שימו לב, זה שליחות לחומרא מדרבנן. בסדר, אומרים אוקיי, אבל עדיין ברמה העקרונית המושג שליחות לא ניתן להגדיר אותו על סוג כזה של משימות. וכיוון שכך גם מדרבנן לא שייך להגדיר את זה שליחות, כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. זאת אומרת, גם אם השליחות היא רק מדרבנן, אבל צריך להיות סוג של דברים ששייך עליהם שליחות, אחרת זה לא, זה לא שליחות. אז לכן זה מה שהם טוענים. אז בעצם יש פה איזושהי מחלוקת בשאלה האם איסורי מלאכה בשבת הם בחפצא או בגברא. אגב, יש מכילתא, הסמ"ג מביא אותה, זה מובא בבית יוסף, שהמכילתא אומרת "לא תעשה כל מלאכה", ומכאן לומדים אמירה לנוכרי. למה? כי האיסור הוא שהמלאכה לא תעשה, לא שלא אתה תעשה, אלא שהמלאכה לא תעשה. אז אם אמרתי לנוכרי המלאכה נעשתה, נכון לא אני עשיתי אותה, אבל המלאכה נעשתה. וזה ביטוי אולי מאוד מובהק לתפיסה של איסור בחפצא. אם הבעיה היא שבחפצא זה קרה, אז ברור שגם אם אני עושה את זה על ידי נוכרי סוף סוף זה קרה. מה משנה אם עשיתי את זה ככה? תכלס זה קרה. אם המוקד הוא על החפצא ואז באמת השאלה, לפי זה יוצא שאמירה לנוכרי צריכה להיות דאורייתא. אז אומרים שזה אסמכתא, גם לפי הסמ"ג אולי, לא יודע, זה שאלה אחרת, בסמ"ג לא נראה שהוא תופס זה כאסמכתא. אבל לא משנה, זה שיטת יחיד, אף אחד לא פוסק ככה. אז זה איסור דרבנן, ובאמת הנקודה של האבני נזר ושל החתם סופר, הם טוענים שהדבר כזה לא שייכת שליחות בגלל שהדין הוא דין בגברא ולא בחפצא. ולפי רש"י כנראה התפיסה היא או בשולחן ערוך הרב, התפיסה היא שזה בחפצא ולא בגברא. ולכן בעצם זה כמו המכילתא, "לא תעשה כל מלאכה" הכוונה בחפצא אסור שזה ייעשה, אז אם עשיתי את זה על ידי נוכרי, סוף סוף זה עדיין נעשה. נכון שאני לא עשיתי את זה, אבל זה עדיין נעשה בהשראתי באיזושהי צורה אחרת, מה זה קשור אליי שזה נעשה? אבל מספיק שזה היה בהשראתי, לא צריך שאני אעשה את זה. אוקיי? זה המחלוקת. הוא טוען האגלי טל הזה טוען שהוויכוח איך להגדיר את המלאכה גרועה, האם זה בגלל היעדר יצירתיות או בגלל החוסר היגיון בהגדרה, זה תלוי במחלוקת הזאת. האם זה איסור בחפצא או איסור בגברא. אם זה איסור בחפצא, אז בעצם זה הכוונה שאסור לשנות את החפץ. אז הוצאה לא משנה את החפץ, לא קרה שום דבר לחפץ. אוקיי? אם הדין הוא בגברא, אז אתה אמור לנוח. זה לא משנה מה קרה לחפץ, אם אתה הוצאת, לא נחת. רק מה? רק הגדרים לא הגיוניים, לכן זה מלאכה גרועה. אבל לא בגלל שלא עשית שום דבר לחפץ. לכן המוקד הוא בגברא. הוא זה מה שהוא טוען. אני לא נוטה לחשוב שהוא לא צודק. אני אומר שהוויכוח בין הרמב"ן והרשב"א לבין האור זרוע, כן, זה בשאלה האם איסורי מלאכה בשבת הם בחפצא או בגברא. אם זה בחפצא, פירושו של דבר אסור לשנות חפצים. נכון? לכן באמת זה מה שאומר האור זרוע, הוצאה לא משנה את החפץ, אז היא מלאכה גרועה. בסדר? אז זה התפיסה של דין בחפצא, התפיסה של רש"י והשולחן ערוך הרב. לעומת זאת, התפיסה של התוספות רי"ד, שאומרת שהאור זרוע… לא האור זרוע… של הרמב"ן והרשב"א, שאומרים שצריך… הבנאדם צריך לשבות בשבת. ממה? מהמלאכות שהיו במשכן. אבל אתה צריך לשבות בשבת. אוקיי? אז למה הוצאה היא מלאכה גרועה? בגלל שהגדרים לא הגיוניים. בסדר? אבל אתה, אתה צריך לשבות בשבת. אז במקרה הזה באמת לא שייכת לזה שליחות, זה החתם סופר. החתם סופר והאבני נזר שהם אומרים שזה בגברא, ובגברא לא שייכת שליחות, כדברים שבגופו לא שייך עליהם שליחות. אני לא בטוח שאני מסכים לטענה הזאת. כי גם אם האיסור הזה הוא איסור בחפצא, ברור שהאיסור הוא שאני אעשה את השינוי בחפץ, לא שייעשה שינוי בחפץ. הרי אף אחד לא אומר שאמירה ל… חוץ מהסמ"ג הזה שגם כן לא ברור אם הוא אומר שזה דאורייתא, שאם אני אומר לנוכרי לשנות חפץ אז עברתי איסור תורה. למה? הרי בחפץ קרה שינוי. למה זה לא איסור תורה? לא איסור תורה כי עדיין צריך את הזיקה אליי בכל מקרה. כל השאלה זה אם המוקד הוא על הגברא או על החפצא, אם אני צריך לנוח או אני צריך לא ליצור. ושניהם זה בגברא. ולכן הייתי מצמיד את שני הדברים האלה לאבני נזר ולחתם סופר. למה אני תמיד מחליף אותם? אבני נזר והחתם סופר. שני הצדדים אני יכול לתלות אותם בגברא, וסביר שזה תלוי בגברא. ועדיין אפשר להגיד שהשאלה מה נדרש מהגברא, לנוח ולא לעבוד קשה, אז באמת הייתי מצפה להבדל בין חפץ כבד וחפץ קל, או לא משנה אם זה רשות היחיד, רשות הרבים, מה זה משנה? או שנדרש ממנו לא ליצור, אז זה משהו אחר, אז הוצאה היא לא יוצרת, לכן זה מלאכה גרועה. אבל תמיד הדרישה היא דרישה מהגברא, זה לא באמת דין בחפצא. ולכן הטענה של האבני נזר ושל החתם סופר שלא שייכת לזה שליחות יכולה להיאמר לפי שתי התפיסות בראשונים. בסדר, ואני לא חושב שזה תלוי באמת בנקודה הזאת, אני הייתי יותר תולה את זה בתוספות רי"ד וברש"י, בשאלה לא חפצא וגברא אלא בשאלה האם הבעיה היא היצירתיות או הבעיה היא העבודה. אבל שניהם זה בגברא. אוקיי. עכשיו, אני רוצה להיכנס קצת לעניין הפילוסופי. כי אני רוצה בכל זאת להסביר למה הוצאה, למרות שהיא מלאכה גרועה ונלמדת מפסוק אחר וכולי, בסוף בסוף כולם מכניסים אותה לאיסור מלאכה בשבת. בסוף בסוף זה כן מלאכה. יותר מזה, לא רק שזה כן מלאכה, אלא מלאכת הוצאה תופסת את המקום הכי רחב מכל המלאכות במסכת שבת, ותמיד מביאים, תמיד שיעורי הפתיחה למסכת שבת תמיד מביאים את המהר"ל הזה שאומר שכל מסכת נפתחת, לא שאני מאמין בזה, אבל שכל מסכת נפתחת בדבר שהוא מבטא אותה בצורה הכי מובהקת. ולכן מלאכת הוצאה מבטאת את איסורי שבת ואת חובת השביתה בשבת בצורה הכי מובהקת. לכן פרק ראשון מוקדש למלאכת הוצאה. זאת הטענה. טוב, לא יודע אם זה נכון, אבל זה כבר מחדד עוד יותר את הנקודה. באיזה מובן? הרי מלאכה גרועה, הדבר שמבטא בצורה הכי פחות טובה את חובת השביתה בשבת, לא הכי טובה. אז אני רוצה להסביר למה לא נכון. למה זה לא נכון וזה לא סותר את העובדה שזה מלאכה גרועה. אוקיי. אני אגיד יותר מזה. נגיד שהוצאה היא מלאכה גרועה, והפסוק לימד אותי שהיא בכל זאת אסורה. גזירת הכתוב. למרות שהיא מלאכה גרועה בכל זאת היא אסורה. נגיד כמו רבנו תם, שגם למסקנה, אחרי שלמדנו שהיא אסורה, עדיין זאת מלאכה גרועה רק שהיא נאסרה. לא שלמדנו שהיא לא גרועה. אוקיי. כל הנפקא מינות שהבאתי. כשמדברים על גזירת הכתוב, יש לאנשים איזה שהיא תחושה שגזירת הכתוב זה הלכתא בלא טעמא. אבל זה לא, או לא בהכרח. גזירת הכתוב זה משהו שהכתוב מלמד אותי, אבל אחרי שהוא לימד אותי, אני יכול לנסות ולחשוב מה הדבר הזה אומר. יכול להיות שבלי הכתוב לא הייתי מגיע לזה לבד, אבל אחרי שהכתוב אמר, זה לא אומר בהכרח שאני לא יכול להבין. בהחלט יכול להבין. יש מאירי בפרק בן סורר ומורה בסנהדרין. הגמרא אומרת שמה שלא עושים דין בן סורר ומורה בבת אלא רק בבן. כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, בן ולא בת. והגמרא אומרת שזה גזירת הכתוב. בירושלמי יותר מפורש וגם בבבלי, זה גזירת הכתוב, בן ולא בת. מה? לא שלא אומרים גזירת הכתוב הדרשה, לא אומרים שלא דורשים טעמא דקרא הדרשה. גזירת הכתוב אפשר להגיד הדרשה, כי יצא מהכתוב. לא דורשים טעמא דקרא הדבר שיוצא, זאת אומרת כן דורשים טעמא דקרא הדבר שיוצא מדרשה. אין לי בעיה עם דרישת טעמא דקרא בדבר שהוא דרשה. רק בדבר שכתוב מפורש בתורה לא דרשינן טעמא דקרא. אז המאירי אומר, אז כתוב בן ולא בת, זה גזירת הכתוב. ואז אומר המאירי, כן, אבל האמת היא שיש לזה הסבר, וההסבר הוא שבנות אין דרכן ללסטם את הבריות. הרי הגמרא מסבירה שמה למה יש דין בן סורר ומורה, כי אם הוא יגדל אז הוא ילסטם את הבריות. אוקיי. אז לכן עושים בו דין בן סורר ומורה. עכשיו, ההבדל, גם שאר הראשונים האחרים, הוא הולך בעקבות ראשונים אחרים, החינוך והרמב"ם ועוד שמסבירים, ככה מסבירים את הטעם למה בן ולא בת. אך המאירי הולך צעד אחד הלאה. ואם זה ככה, אז למה קראו לזה גזירת הכתוב? יש לנו הסבר. את זה הראשונים האחרים לא אומרים, מציעים הסברים ועוברים הלאה. המאירי מתייחס ברצינות להסבר הזה. זה לא וורט של שבע ברכות. זאת אומרת, הוא טוען שזה ההסבר. ואם זה ההסבר, אז איך כתוב בגמרא שזה גזירת הכתוב? בדרך כלל שראשונים נותנים הסבר, הם לא באמת חושבים שזה ההסבר, בסדר, זה משהו שיכול לתת לך טעם בפה, הם לא באמת מתכוונים לומר שזה ההסבר. ולכן הם לא מוטרדים כל כך מהשאלה למה הגמרא קראה לזה גזירת הכתוב, אבל המאירי כן היה מוטרד. זאת אומרת, הוא הבין שזה ההסבר. והסיבה אגב קשורה למה שאתה אמרת קודם, בגלל שזאת דרשה, אז אני יכול לשאול את עצמי למה הדרשן דרש בן ולא בת? למה לא בן ולא יודע מה, בן ולא מבוגר, בן ולא… לא יודע מה, משהו אחר. בסדר? למה… כן, כשכתוב איש זה אחד איש ואחד אישה במשמע בדרך כלל, לא דורשים איש ולא אישה חוץ ממקומות מסוימים. בדיוק. בגלל שזה דרשה, אז אני מבין שיש מאחורי זה איזה שהוא היגיון. כנראה היה לו איזה שהוא היגיון שהוא אמר למה כתוב שם בן וזה בא להוציא בת. כי היה לו סברה שבת לא שייך בה הדין הזה אלא רק בבן. ואז שואל את עצמו מה הסברה? הסברה היא זאת, שבת לא תגיע ללסטם את הבריות. וזה מה שאומר המאירי. המאירי טוען שכשאומרים שמשהו הוא גזירת הכתוב, זה לא אומר שאין לו הסבר. אבל זה כן אומר שבלי שזה היה כתוב בפסוק, מהסברה לא הייתי מוציא את זה. תחשבו שלא הייתה את הדרשה. כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וכולי, כן, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, האם אני לבד הייתי אומר שלא ליישם את הדין הזה על בנות אלא רק על בנים? כי בנות לא מגיעות ללסטם את הבריות? מה אם בני טובים? לא יודע מה, מישהו שלדעתי אין סיכוי שיגיע… הוא נכה. בסדר? הוא לא יכול להיות מנהיג של שודדים, הוא לא יכול לצאת מהבית בכלל. יש עליו דין בן סורר ומורה? אני לא מכיר מישהו שמוציא נכים מהדין הזה. למה לא? גם הוא לא יגיע ללסטם את הבריות. כן בסדר, גם זאת שאלה גדולה מאיפה הם באו הדברים האלה. אז הטענה שבסופו של דבר זה שגם אם יש סברא, את הסברא אני מסביר אחרי שהבנתי מהתורה שזה הדין. אז אני מסביר את הסברא, אבל זה לא אומר שאם לא הייתה לי את הדרשה הזאת הייתי מסברתי שלי אומר שדין בן סורר ומורה קיים בבן ולא בבת. לכן קוראים לזה גזירת הכתוב. וגזירת הכתוב זה לא משהו שבהכרח אי אפשר להבין אותו. גזירת הכתוב זה משהו שרק מההבנה שלי או מהסברא שלי לבדה לא הייתי מוציא את הדין. מכל מיני סיבות דרך אגב, יכול להיות סיבות אחרות, למשל הדין מאוד הגיוני אבל הוא סותר איזה שהוא עיקרון הלכתי אחר לכן לא הייתי עושה את זה לולי הייתה גזירת הכתוב. יש לי מאמר על גזירות הכתוב, תראו בסיכום אני אשלח את הסיכום, אז תראו יש לי הפניה למאמר הזה, שם אני מחלק בין כמה סוגי גזירות הכתוב. אחד מהם זה שלא הייתי יודע את הדין בלי הפסוק, השני שזה סותר עקרונות הלכתיים אחרים וכולי, יש כל מיני. בכל אופן אז לענייננו, אם אני אומר שהוצאה היא מלאכה גרועה ויש גזירת הכתוב שבכל זאת אוסרת אותה, והראשונים מכניסים את זה לתוך איסור מלאכה, לא משאירים את זה כאיסור נפרד. אז אומר אוקיי, אז יש מאחורי זה איזה שהוא היגיון. בסדר, למדתי את זה מפסוק אבל עדיין יש בזה איזה שהוא היגיון. מה ההיגיון בזה? למה באמת הוצאה בכל זאת בסופו של דבר נתפסת כמלאכה? או אולי אפילו המלאכה הכי מובהקת אם תרצו ללכת עם המהר"ל. אז תראו, יש פה עיקרון שקל מאוד לא לשים לב אליו, אבל אני חושב שכאשר, מה? כן כן, אני בכוונה לא, כי אחרת זה תופס את העיניים. אם יש מקור שאני קורא אז אני מקריא. תראו אחרי זה את הסיכומים, הכל כתוב אני שולח את הקובץ. יש איזשהו הבדל מאוד מהותי, אסימטריה מאוד מהותית בין העבודה של הקדוש ברוך הוא לעבודה של בני אדם. הקדוש ברוך הוא בורא ואנחנו יוצרים. ומה זה אומר יוצרים? למעשה אדם אף פעם לא יכול לעשות משהו יש מאין. את היש מאין הכי גדול שתעלו בדעתכם הוא תמיד יש מיש. בסדר? יותר מזה, בדרך כלל כשאנחנו עושים שינוי, אפילו שינוי מהותי, נגיד לא מלאכות גרועות, מלאכות טובות, בסדר? מלאכות שעושות שינוי בחפץ. איך נעשה השינוי בחפץ? בסוף בסוף, אם תחשבו על זה טוב פילוסופית, כל מה שבן אדם עושה זה רק להזיז דברים ממקום למקום. שום דבר חוץ מזה. אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מזה. אנחנו רק מזיזים דברים ממקום למקום. יכולים להזיז את הסכין לפה אז היא חותכת, אנחנו יכולים להזיז את הדיו לפה ולמרוח אותה על הדף ואז פתאום נוצר כתב. אנחנו יכולים לקחת את המחק ולהזיז אותו ככה ואז הוא מוחק את מה שכתוב, אבל אנחנו תמיד עסוקים רק בהזזות. הכל. אבל עוד יותר, בבישול אנחנו בסך הכל שמים את הדברים בסיר והאש מבשלת את זה. מה אנחנו עשינו? הבאנו את זה לסיר. עד כדי כך. גם בזורע, אני שם את הזרע באדמה והאדמה מצמיחה, לא אני מצמיח. אותו דבר, אני בסך הכל מזיז דברים. לא, טבע בורא את האש אנחנו מזיזים. אני לא אומר שמהמעשים שלנו לא נוצרים דברים, וודאי שנוצרים, זה כל המלאכות הטובות הלא גרועות. אבל אם תשימו לב לתהליך שבו זה נוצר, אתם תראו שמי שיוצר את זה זה הטבע לא אנחנו. אנחנו רק מזיזים דברים ממקום למקום. אם אנחנו שמים אותם במקום הנכון בזמן הנכון, אנחנו יודעים שהטבע כבר יעשה שם את מה שאנחנו רוצים שייעשה. אבל בסוף בסוף אנחנו רק מזיזים. אנחנו לא עושים כלום חוץ מלהזיז דברים. כלום. כל פעולה שאנחנו עושים היא רק להזיז דברים. זה נקודה מעניינת אני חושב שלא שמים לב אליה. כל הפעולות, כל מה שאתם רק רוצים, הדבר הכי שיבוט, ההתערבות הכי גדולה בטבע שאנחנו מצליחים להעלות בדעתנו, שום דבר חוץ מלהזיז דברים, לשים אותם במקום מסוים ולתת לטבע לעשות את שלו. כלום חוץ מזה. אז בסופו של דבר מה שאנחנו מגלים כאן, כן, לגבי זורע ומבשל זה עוד הרבה יותר בולט. הבאת את זה בתור קושיה אבל זה התירוץ. בזורע ומבשל זה כל כך בולט עד כדי כך שהראשונים שואלים למה זה אסור בכלל? מה אתה עושה? האש בישלה לא אני, אני רק שמתי את זה על האש. זה גרמא. או בזורע בכלל, זה בכלל אפילו לוקח ימים, שבועות, חודשים עד שהזרע נובט ועד שקורה שם משהו. אני רק שמתי את זה בקרקע. מה אסור לשים דברים בקרקע? עד כדי כך שבאמת דנים מה קורה אם שמתי בקרקע ביום חול וזה קרה בשבת, או שמתי על האש ביום חול וזה קרה בשבת או להיפך, שמתי בשבת וזה קרה ביום חול. מה קרה אז? כל מיני ויכוחים ודיונים, כל מיני דברים כאלה כי באמת דווקא המלאכות האלה, שמלאכות שיוצרות משהו לגמרי חדש, זרע אתה יוצר עץ שלם שלא היה ולא נברא, היה גרגיר פתאום יוצר עץ מלא פירות, לא ייאמן איזה רמת יצירתיות יש פה נכון? איזה רמת שינוי קרתה פה בעקבות המעשה שלי. אבל מה? זהו, אני רק מזיז דברים ממקום למקום. כל שאר הדברים שקורים זה הטבע. זאת אומרת, אנחנו רק מה אנחנו בעצם עושים? העבודה שאנחנו עושים היא בסך הכל המלאכת מחשבת של העניין. אנחנו חושבים את מה לשים איפה ומתי כדי להשיג תוצאה כזאת וכזאת. התוכנית היא שלנו. שום דבר מהביצוע לא. חוץ מלהזיז. יש לנו תוכנית וחוץ מזה זה להזיז דברים והתוכנית כבר אומרת לי איפה להזיז, איפה לשים ומתי, ואז הדבר הזה יקרה. הוא יקרה לא בגלל מה שאני עשיתי, הוא יקרה כתוצאה ממה שעשיתי. אבל הטבע עושה את השינוי, לא אני. אז בעצם, תחשבו למשל, דיברנו על זורה ורוח מסייעתו. גמרא בבבא קמא בדף ס', כן? שזורה ורוח מסייעתו, ליבה וליבתה הרוח, אז זה בנזיקין פטור, כי הוא גרמא. כן? אני ליביתי את האש והרוח לקחה את זה וזה הזיק. אז אני גרמא, פטור. אבל בשבת חייב. למה? כי מלאכת מחשבת אסרה תורה. הבאתי את זה בתור אחת הדוגמאות לזה שמלאכת מחשבת היא יסוד שנאמר לפעמים לחומרא בשבת, לא לקולא. זאת אומרת, בגלל מלאכת מחשבת אני אוסר בשבת מה שבשאר ההקשרים ההלכתיים היה מותר, גרמא. נכון? כך רש"י כותב שמה. והרא"ש אומר שזה ספציפי למלאכת זורה. אבל עדיין, הוא אומר אני חייב במלאכת זורה למרות שמה עושים בזורה? אני זורק את הגרגרים ואת המוץ לאוויר והרוח לוקחת את המוץ והגרגרים נופלים. אז מי ברר, אני? הרוח בררה. אני רק שמתי אותם שמה במקום הנכון והתוכנית שלי עבדה. קרה מה שתכננתי שיקרה. ממש מלאכת מחשבת. נכון? וזה מה שאומר רש"י, כיוון שכתוב, הגמרא, כיוון שכתוב מלאכת מחשבת, לכן זורה ורוח מסייעתו חייב. כי הרעיון בשבת, הרעיון בשבת הוא בעצם התוכנית. לא הפעולה. הפעולה זה לא אתה עושה, אתה רק גרמא, אתה רק מזיז. אבל התוכנית שלך את מה להזיז ומתי, זה בעצם מה שזה בעצם התרומה שלך. אם אתה לא תשים את זה שמה, הטבע לא יעשה את זה. אם לא תשים את הזרע במקום הנכון, בעונה הנכונה, בזמן הנכון, בקרקע הנכונה. אז אתה צריך לחשוב, לעשות תוכנית איך בדיוק לעשות, מה לעשות, מתי לעשות, ואז אם עשית את התוכנית כמו שצריך זה גם יתממש. אז מה החלק שלך בעניין? שני דברים. דבר ראשון התוכנית, המלאכת מחשבת. דבר שני להזיז דברים ממקום למקום. זה הדבר היחיד שבני אדם יודעים לעשות, להזיז דברים ממקום למקום. כלום חוץ מזה. ואז התוכנית הופכת את ההזזה למשהו משמעותי. התוכנית אומרת אם הזזת את זה למקום ולזמן הנכון, אז יקרה משהו משמעותי, יקרה שינוי, יצירה, התחדשות תיווצר בחפץ. אבל זה יקרה מאליו. התוכנית שלך היא זו שבסופו של דבר עמדה בבסיס העניין אבל הביצוע הוא לא שלך. הביצוע הוא של הטבע. אתה גורם את התוכנית ושם את תנאי ההתחלה. התהליך בעצמו הוא תהליך של הטבע. אוקיי? זה בעצם הנקודה. עכשיו, תחשבו למשל על מלאכות בשבת, כן? המלאכה שתמיד חביבה עליי בהקשר הזה, מלאכת מעמר. אף פעם לא הבנתי את המלאכה המוזרה הזאת. מלאכת מעמר אתה אוסף פירות שהיו מפוזרים לתוך סלסילה. עברתם איסור סקילה. לוקחים פירות מפוזרים ושמים את זה בסלסילה. איסור סקילה, זה מעמר. מה זה שונה מהוצאה? אתה מזיז דברים ממקום למקום. מה יצרת? איזשהו צבר מאוסף של פריטים בודדים. זה היצירה שיש במעמר. מה? כן, בסדר, אתה יודע, אני גם עומד, גם אוכל כחלק מתהליך העבודה, נושם. בסדר, אבל זה לא משמעותי. זה לא דבר שכשלעצמו הייתי מייחס לו משמעות בשביל להגדיר אותו כאב מלאכה בפני עצמו. אז הנקודה היא שמה שעשינו זה מאוד מובהק ששם אני סך הכל מזיז דברים ממקום למקום ממש כמו הוצאה. רק מה? רק שם בכל זאת בניגוד נגיד להוצאה, שם כשהפריטים האלה אסופים כולם בתוך סלסילה נוצר לי איזשהו צבר של תאנים. זה משהו אחר מאשר אוסף של תאנים מפוזרות. אז כן יצרתי פה איזשהו תוצר שיש בו מימד חדש. הקולקטיב נוצר מן הפרטים אם תרצו. ויש לי עכשיו סלסילת תאנים, קודם היו לי כל מיני פירות מפוזרים. סלסילת תאנים זה מוצר. אני מוכר אותו בשוק. אוקיי? זה אפשר לומר שזה יצירה. ואתם פה זה מאוד מובהק שכל מה שאני עושה זה רק להזיז. כלום, זה ממש כמו הוצאה. נכון? אלא מה? שפה מעמר זה מין מצב ביניים. במעמר אני צברתי אותם למקום אחד והדבר החדש שנוצר זה הצבר, הקולקטיב. בזורה ובמבשל אני הזזתי את זה למקום אחר והטבע יצר את זה. פה במעמר לא הטבע עושה את זה, אני עשיתי את זה. פשוט את הקולקטיב אני אספתי את הפרטים ונוצר הקולקטיב. לא היה צריך פה עוד תהליך שהטבע יעשה. נכון? אבל במקומות אחרים הטבע בעצם עושה את השינוי, לא אני. אבל הפעולה שבני אדם עושים בכל המלאכות היא קורית אותו דבר גם בהוצאה. אנחנו מזיזים דברים ממקום למקום, גם בהוצאה. זאת מלאכה גרועה בגלל שבסוף אחרי ההזזה הזאת לא נוצר משהו חדש כתוצאה מזה. אבל לא בגלל שההיווצרות בעצמה היא המלאכה. ההיווצרות נעשית על ידי הטבע. מבחינת הגברא מה הפעולה שאותה אני עשיתי? אין הבדל בין הוצאה לבין מלאכות אחרות. זה אותו דבר, אני הזזתי דבר ממקום למקום. עכשיו, אני רוצה להגיד יותר מזה. מן הסתם, נכון, מסכים. כן כן, הוצאה זה משם יצאנו. אה, מה התוצאה? שהוא נמצא פה, כלומר גם הפרי נמצא בסלסילה. יש פה כנראה איזושהי הבנה שבעל חיים שהוא ניצוד זה חפץ אחר מאשר בעל חיים פתוח. לא יודע, אבל יש פה מקום להגיד שבעל חיים כשהוא ניצוד זה חפץ אחר מאשר אותו בעל חיים כשהוא בחוץ. הוא עצמו אחר, הוא הופך למשהו שהוא נגיש לי כסחורה. מן הסתם. לא בטוח זה פחות, אולי זה אפילו יותר, כי במעמר רק אספתי פריטים ויצרתי קולקטיב, פה באמת הפכתי את הדבר למשהו אחר. עכשיו זה סחורה, יש לי בעל חיים, אפשר למכור אותו, אפשר להשתמש בו, אפשר לאכול אותו, אפשר לעשות מה שרוצים. הוא עומד פה כחתיכת בשר פוטנציאלית. לעומת זאת בעל חיים בחוץ הוא בעל חיים, הוא חלק מהעולם, הוא לא קשור למזווה שלי. כן, כן. רגע, אני אגיע עוד למחלוקת הזאת. תראו, יש מדרש בתנחומא, שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע, הרי שמים וארץ יכול אתה לעשות כהם? מה אתה יכול לעשות שמים וארץ? אמר לו רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים בהם, אלא בדברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו, למה אתם מולים? למה אתם עושים מילה? אמר לו, אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביאו לי שיבולים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בני אדם, אין אלו נאים? הביאו לי אניצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו, אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בני אדם, אין אלו נאים? אמר לו טורנוסרופוס, הואיל והוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? אמר רבי עקיבא, למה שורו יוצא בו וכולי? לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהם. זה הגמרא בבבא בתרא גם בפרק ראשון בדף ט, גם שם טורנוסרופוס ורבי עקיבא עם אותו מהלך דומה. בכל מקרה, מה בעצם יש פה? הקדוש ברוך הוא עושה משהו היולי. הבן אדם בעצם משלים את העולם, הופך אותו למשהו שימושי, למשהו שיש לו כבר פונקציות, נכון? אבל יש פה פן שהוא במובן מסוים הפוך. בלי התשתית שהקדוש ברוך הוא יצר, אנחנו רק יכולנו להזיז דברים ממקום למקום. לא היה נוצר שום דבר. כל מה שאנחנו יוצרים בסופו של דבר זה רק הקדוש ברוך הוא יצר, לא אנחנו. אנחנו רק הזזנו דברים ממקום למקום. העובדה שהוא ברא עולם עם חוקים מהסוג הזה מאפשרת לנו לתכנן תוכניות, לתכנן בכף, כן? לתכנן תוכניות ולהוציא אותם אל הפועל על ידי הזזת דברים למקום הנכון בזמן הנכון. אז מצד אחד ברור שאנחנו משלימים את מעשיו של הקדוש ברוך הוא, אבל זה לא באמת אנחנו. בלי הזזת הדברים שלנו, הבריאה בעצמה לא הייתה מצליחה להגיע לשלמות. כי אנחנו צריכים לעשות את התוכניות כדי לגרום לחוקי הטבע להביא את הבריאה למקום שאליו היא צריכה להגיע. וזה אולי גם המדרש בויקרא רבה, מי הקדימני ואשלם? רבי תנחומא פתר קריה ברבק, שהוא שרוי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים, אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו וליתן לו בן שכר, הדא הוא דכתיב וגמולו ישלם לו. כי מי הקדימני ואשלם הכוונה מי עשה משהו שאני לא הקדמתי אותו עוד קודם. מי הקדים אותי שאני בעצם חייב לשלם לו על משהו? אז מחפשים האם יש באמת מישהו כזה או לא, אבל הרעיון הוא שבעצם כל מה שאנחנו עושים בסוף זה בעצם הקדוש ברוך הוא הקדים אותנו. אנחנו הצלחנו לזרוע חיטה, אבל הוא נתן לנו את המושג חיטה ואת החוק הזה שקרקע כשאתה שם בה זרע. חיטה צומחת שוב כמו שנאמר. כן, אז את העולם הזה שהקדוש ברוך הוא יצר בלעדיו אנחנו לא היינו יכולים לעשות שום דבר. מי הקדימני ואשלם. זאת אומרת אם אתם עשיתם משהו שלא אני זה שבעצם נתן לכם את האפשרות לעשות אותו, את התשתית לעשות אותו, אז בואו אליי תקבלו את השכר בדין. אחרת כל שכר הוא לפנים משורת הדין. לא מגיע לכם, אתם בסופו של דבר אני עשיתי הכל ואתם לא עשיתם שום דבר. זה מה שאומר הקדוש ברוך הוא. וזה אותו כן, מי עשה לי מעקה שלא נתתי לו גג? אני הייתי אומר מי עשה לי מעקה שלא נתתי לו ברזל לבנות ממנו את המעקה? אוקיי? או מסור, לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. אז יש פה איזושהי תפיסה שאומרת שמצד אחד יש האדרה של תפקידו של הבן אדם, אבל מצד שני ההאדרה מסויגת. כי בסוף בסוף תפקידו של הבן אדם הוא לא בביצוע, הביצוע זה תמיד הטבע, תמיד הקדוש ברוך הוא. האדם הוא זה שעושה תוכניות, מזיז דברים ממקום למקום ומאפשר לטבע להשתלם, כן, להגיע לשלמותו. עכשיו, וזה בעצם הרעיון של מלאכת מחשבת, כמו שאמרתי קודם. מלאכת מחשבת הכוונה מה שרש"י כותב בבבא קמא דף ס', התקיימה מחשבתו. זה נקרא מלאכת מחשבת. זאת אומרת אם עשית את זה בגרמא, זורה ורוח מסייעתו, התקיימה מחשבתו. לכן מה זאת אומרת התקיימה מחשבתו? נכון שהרוח עשתה את העבודה, אבל מי יצר את הסיטואציה שבגינה הרוח בעצם עושה את הברירה ונשארתי באמת רק עם גרגירים בלי המוץ? הבן אדם בתוכנית שלו ובהחלטה שלו להזיז את התערובת אל האוויר בדיוק כשיש רוח, ולשים שם משהו מתחת שיקלוט את הגרגירים שיורדים, בעצם מה הוא עשה פה? הוא לא עשה כלום, הרוח בררה, אבל התקיימה מחשבתו. מה הכוונה? הוא עשה תוכנית והתוכנית התממשה באמצעות חוקי הטבע. זה מהותו של איסור שבת. לכן זה אסור בשבת למרות שבנזיקין גרמא פטור. וזה מה שהיה במשכן. למה אצל בצלאל מלאכת מחשבת אסרה תורה? מלאכת מחשבת זה מלאכת המשכן. מה היה מיוחד אצל בצלאל? כמעשה חושב. מה זה מעשה חושב? הוא עשה את התוכניות המושלמות. נכון, זה מה שחז"ל מתארים לנו באינסוף מדרשים. נכון שבצלאל היה איש אשר רוח בו וכולי, שהוא עשה את התוכניות המושלמות כדי לברוא את המשכן. זאת אומרת המהות של המלאכת מחשבת של בצלאל הייתה התכנון. הוא עשה את התכנון הנכון, אחרי זה צריך גם לבצע, אבל הוא עשה את התכנון הנכון. ומה שנאסר בשבת זה לא הביצוע, זה התכנון. אנשים חושבים שמה שנאסר בשבת זה מה שנעשה במשכן. לא. מה שנאסר בשבת זה התוכניות שהמעשה במשכן מימש אותן. כמובן הן צריכות להתממש, אם אתה סתם עושה תוכניות בשבת אז אולי זה עובדין דחול, אבל זה לא איסור מצד עצמו. תוכניות שמתממשות ושמתקיימת מחשבתו, זה איסורי שבת. לכן גם הוצאה אסורה בשבת. אוקיי? אז המושג מלאכת מחשבת בעצם מגלם בתוכו את מה שאמרתי כאן, שכל מלאכות שבת בכלל זה לא בגברא ולא בחפצא ולא בשום דבר, זה בדעתא, ביג דעתא מה שנקרא. כשאני עושה תוכנית ובסופו של דבר מזיז את הדברים באופן כזה שהיא תתממש, זה הרעיון של שבת, זה הרעיון של המשכן וזה הרעיון שנאסר בשבת. עכשיו, אם באמת זאת הנקודה, אז אנחנו יכולים להבין, אנחנו יכולים להבין עכשיו מה המשמעות של מלאכת הוצאה. מלאכת הוצאה בעצם, כמו שאמרתי קודם, זה סך הכל להזיז דברים. אבל זאת המהות של כל מה שאנחנו עושים בכל המלאכות האחרות. לכן מלאכת הוצאה היא באמת התמצית של כל מה שאסור מבחינתנו בכל המלאכות האחרות. רק פה זה מופיע בטהרתו, זה רק הזזה, היא לא עושה שום דבר. אוקיי? זה רק לכאורה, עוד מעט אני אסייג את זה, זה רק הזזה, היא לא עושה כלום. רק שנייה, עוד שנייה, לכן אמרתי שאני אסייג את זה. מכיוון שכך אז בעצם בהוצאה יש את המימד שמשותף לכל המלאכות האחרות, שזה בסך הכל להזיז דברים ממקום למקום. אז עכשיו יש שלוש שיטות שהיינו בראשונים. שיטה אחת שאומרת הוצאה היא בכלל לא מלאכה גרועה, כמו הר"פ בירושלמי. למה? כי זה היה במשכן, אז זה לא מלאכה גרועה. מה זאת אומרת? לא אכפת לי שזה לא יוצר כלום. הנקודה היא לא היצירה, הנקודה היא הזזת דברים ממקום למקום, ולכן הוצאה היא מלאכה ככל מלאכה אחרת. להפך, בהוצאה זה מופיע בצורה הכי טהורה מה שאנחנו עושים, כי הרי מה שאנחנו עושים בכל המלאכות זה רק להזיז דברים ממקום למקום. בהוצאה זה הדבר היחידי שיש, זה לא עטוף בכל מיני דברים אחרים שמסתירים את הדבר הזה מאיתנו. לכן במובן מסוים אולי אפילו הוצאה היא המלאכה הכי מובהקת. שתי השיטות האחרות אומרות שהוצאה היא מלאכה גרועה כי היא לא יוצרת, אבל אחרי שהפסוק חידש. אז אחת משתיים. או שהוא חידש שבאמת לא, הוא חידש שלמרות שהיא מלאכה גרועה היא גם נאסרה. מה זאת אומרת? כדי ללמד אותנו את הרעיון הזה שבכל המלאכות בעצם המימד שלנו זה רק הזזת הדברים. אז נכון ששמה זה גם יש תוכנית שמתממשת ופה אין, לכן זה מלאכה גרועה. בסדר? יש כאלה שמבינים לא, שמלאכה גרועה אבל אחרי שהפסוק חידש שהוצאה היא אסורה, אז הוא חידש שגם זה לא מלאכה גרועה. ואז זה מחזיר אותנו חזרה להערוך ולירושלמי. זה לא מלאכה גרועה כי גם פה אני מזיז דברים. מה אכפת לי ששמה אני הזזתי דברים כי זה יצר משהו? אבל זה לא לגמרי טריוויאלי. כי כי מה, אז אני יכול גם ללכת. גם להזיז דברים אז גם ללכת ממקום למקום זה גם להזיז דברים. למה זה לא נאסר? ולמה ההגדרות המשונות האלה שדווקא מרשות הרבים לרשות היחיד או להפך ולא מרשות יחיד לרשות יחיד אחרת? ולמה כבד וקל לא משנה? נכון? כל השאלות האלה זה מה שהראשונים האלה שואלים. אז תראו עכשיו נקודה מעניינת נוספת. כשאני רוצה, כשאני רוצה לדבר על שינוי שהזזה עושה, המושג המתבקש לעניין הזה הוא אנטרופיה. כן, בואו אני אדגים את זה דרך מקרה פשוט. תראו. תסתכלו למשל על הווקטור הזה. עזבו ווקטור, לא משנה. יש לו שישה מקומות. בסדר? נגיד שזה יש לי מרחב שיש בו שישה מקומות, איקס שווה אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש. בכל מקום כזה יכול להיות מונח עצם כלשהו. בסדר? עצם איי, עצם בי ועצם סי. יש לי שלושה עצמים בעולם עם שישה מקומות. תמיד תציירו חמור נקודתי כזה. בסדר. עם שישה מקומות, מרחב דיסקרטי, יש לו רק שישה מקומות. ויש לי שלושה סוגי עצמים, איי, בי וסי. עכשיו זה המצב הנתון הראשוני. אתם רואים? עצם איי מונח במקום הראשון. במקום השני ריק, המקום השלישי מונח עצם מסוג בי. במקום הרביעי מונח עצם מסוג סי. החמישי ריק והשישי זה גם עצם איי, כמו הראשון. עכשיו אני רוצה להזיז את עצם איי ממקום למקום. בסדר? אז נגיד שאני מזיז אותו מהמקום השישי לחמישי. בסדר? אז הווקטור החדש שנוצר, פה יהיה איי ופה יהיה אפס. נכון? החלפתי את האפס ואת האיי. זה שינה משהו בעולם? שום דבר. תקראו למקום חמש, תקראו לו שש. זה אותו ווקטור כמו שהיה, רק להחליף שמות. נכון? ואם המקום חמש ושש אין ביניהם הבדל עקרוני, אז החלפת עצמים ביניהם לא משנה כלום בעולם. פשוט תקרא למקום א' תקרא לו ב' ולמקום ב' תקרא א'. נכון? זה סיבוב של מערכת הצירים. זה לא עושה שום דבר. לעומת זאת, אם אני לוקח את עצם איי ומכניס אותו למקום הראשון, אז עכשיו עשיתי שינוי. כי במקום הראשון יש עכשיו פעמיים, שני עצמים מסוג איי, ובמקום השישי אין בכלל שום דבר. תמונת העולם שונה. אי אפשר עכשיו לקחת את העולם החדש שאותו עשיתי, לסובב את מערכת הצירים ולראות שזה בעצם כמו העולם הקודם. נכון? זה פעולת סימטריה. אין פעולת סימטריה שמובילה אותי מזה לזה. אוקיי? מה זה אומר? עשיתי שינוי משמעותי בעולם. העולם עכשיו הוא שונה ממה שהיה פעם. שום סיבוב של מערכת הצירים לא יראה לך שזה אותו עולם. זה לא אותו עולם, זה עולם אחר. אבל אם אני מחליף ממקום שש למקום חמש, זה סתם שינוי של מערכת הצירים. מעכשיו תקרא לאינדונזיה תקרא פיליפינים ולפיליפינים תקרא אינדונזיה. זה הכל. עכשיו תחליף את כל האנשים בין פיליפינים לבין האינדונזיה, לא שינית כלום בעולם, נכון? רק החלפת שמות. מה שהיה נקרא פיליפינים עכשיו נקרא אינדונזיה ולהיפך. שום דבר חוץ מזה. לא שינית כלום בעולם. זאת אומרת, כשאני מחליף עצם מרשות יחיד אחת לרשות יחיד אחרת, אני חוזר לגדרי הוצאה. לא שיניתי שום דבר בעולם, או בשפה מדעית, לא שיניתי את האנטרופיה. כלום, לא קרה שום דבר. זה אותו מצב בדיוק. סך הכל הרשות היחיד א' עכשיו תיקרא ב' ורשות היחיד ב' תיקרא א'. אז מה? בשביל שאני אעשה שינוי, צריך להעביר את החפץ מרשות מסוג אחד לרשות מסוג אחר. אז באמת נוצר מצב שהוא לא שקול למצב הקודם. אי אפשר בפעולת סימטריה להגיע מהמצב החדש למצב הקודם. אין סימטריה ביניהם, זה מצב חדש. זאת אומרת שבעצם כשאני מזיז חפצים ממקום למקום, מה שאני עושה, אני משנה את האנטרופיה של העולם. אני משנה את הסידור של הדברים בעולם, רמת הסדר זה בעצם אנטרופיה. אני משנה את הסידור של הדברים בעולם, וככל שאני מסדר אותו יותר האנטרופיה קטנה, כן, זה במושגים המתמטיים, לא משנה, אבל זה הסדר יותר גדול. ויצירה פירושה ליצור דבר יותר מסודר ממה שהיה קודם. כך מוגדרת האנטרופיה, שהמצב שאותו יצרתי עכשיו הוא יותר מסודר. ממה שהיה קודם. אז זה אומר שהאנטרופיה שלו קטנה. אנטרופיה זה מינוס הסדר, אז לא משנה, אז האנטרופיה קטנה. אוקיי? אז בעצם מלאכת הוצאה גם יוצרת משהו אחר, לא בחפץ, בעולם. העולם נראה אחרת. החפץ שהיה במקום שש בווקטור, עכשיו הוא במקום שלוש בווקטור. ושלוש ושש זה מקומות מסוגים שונים. אם זה היה מאותו סוג כמו חמש ושש אז לא קרה שום דבר. אבל אם זה מקומות מסוגים שונים, רשות היחיד ורשות הרבים, שהזזתי את החפץ ממקום למקום קיבלתי וקטור אחר. זה מצב אחר, מצב שונה. נוצר משהו חדש, לא החפץ נוצר, העולם הוא חדש, הוא אחר. תסתכל עכשיו על העולם, על כל המקומות ובמה הם אוכלסו, התמונה הכללית שונה ממה שהיה קודם. אבל מרשות היחיד אחת להעביר לרשות היחיד אחרת לא עשית שום שינוי אמיתי בעולם. בחפץ עצמו לא קרה שום שינוי לא כך ולא כך, אבל השינוי בעולם שקורה כתוצאה מהזזת דברים הוא בעצם היצירה של מלאכת הוצאה. אוקיי, זה בעצם הנקודה. ולכן הנקודה היא שאם אתה מזיז משהו ממקום למקום עשית שינוי. אם אתה לא מזיז אותו למקום אחר, אז מה אכפת לי אם הוא כבד או קל? החפץ הכבד הזה נמצא פה ועכשיו היה עדיין פה, הוא כבד, אז מה אם הוא כבד? אבל העולם נראה אותו דבר. ואם אתה מביא את זה מרשות היחיד לרשות יחיד אחרת, לא מרשות היחיד לרשות הרבים, אז העברת את העצם הזה A ממקום שש למקום חמש. שמע נא, אתה מקבל את אותו וקטור עם הבדל בשמות. רשות א' עכשיו היא תהיה ביתו של ראובן ורשות ב' תהיה ביתו של שמעון. בסדר, מה זה משנה? לא שינית שום דבר מהותי. לכן אני חושב שההסתכלות הנכונה על מלאכת הוצאה, א' זה הזזת דברים, אבל זה לא סתם הזזה, גם ללכת אני מזיז דברים. זו צורת הזזה שמשנה משהו לא בחפץ אלא בעולם, באכלוס, בווקטור המקומות בעולם, איך אתה רואה את האכלוס של העולם עכשיו, כל הווקטור, זה מבט כללי. איך אתה משנה את העולם, לא איך אתה משנה חפץ. שינוי של חפץ זה שינוי גם של העולם, אבל דרך זה שפשוט שינית מקום מסוים בעולם. פה זה שינוי על המבנה הגלובלי של העולם. אני פשוט משנה את איך העולם בנוי, במבט גלובלי קרה פה שינוי, לא בחפץ מסוים. אוקיי, זה בעצם אני חושב שהמושג אנטרופיה מאוד מבהיר את המשמעות של מלאכת הוצאה. המשמעות של מלאכת הוצאה זה להזיז דברים ממקום למקום, זה לשנות את הווקטור, זה הכל. והשינוי שקורה פה זה לא לחפץ אלא לווקטור, לעולם. אוקיי, זה העניין. מה? כן, יש כאלה שכבר אומרים, חלק מהראשונים עכשיו אומרים שד' אמות ברשות הרבים זה רשות אחרת. בסדר, אבל היא רשות הרבים מסוג אחר, מחוץ לרשות שלי. זה גם לא מרשות הרבים לרשות הרבים, זה מרשות יחיד לרשות יחיד. הארבע אמות האלה זה רשות היחיד הזאת, והארבע אמות האלה זה רשות היחיד אחרת. בסדר, אבל זה עדיין, מה? ברור, ברשות הרבים הד' אמות שלי הם שלי. ועכשיו כשאתה מוציא את החפץ מחוץ לד' אמות שלי, בעצם הוצאת אותו מרשות היחיד לרשות הרבים. לא, אתה לא צריך ללכת, אתה יכול לזרוק. לא משנה, החפץ יצא מהרשות שלי לרשות הרבים, כי מעבר לד' אמות ממני זה כבר לא הרשות שלי, זה רשות הרבים. כן. באופן עקרוני כן, ברור שנגיד כשאתה יוצר משהו בחפץ, אתה עושה פסל או תמונה או משהו כזה, ברור שיצרת משהו עם מורכבות מסוימת, הקטנת את האנטרופיה של העולם, זה ברור. כל בניין בית, ארגון של מקום, זה תמיד, כל ארגון של חפץ, תמיד זה שינוי של אנטרופיה. ולכן במובן מסוים מלאכת הוצאה זה הביטוי הכי מזוקק של מה שקיים בעצם בכל המלאכות. בכל המלאכות זה בעצם מה שקורה. מלאכת הוצאה במובן… מה? כן, אבל אני אומר, זה נכון בכל המלאכות שאנחנו עושים, אבל מלאכת הוצאה זה מופיע באופן מזוקק. זה הנקודה. שמה אין איזה מעטפות אחרות, זה גם צומח וזה גם עושה עוד המון דברים שזה מסתיר ממך בעצם מה אתה עשית כבן אדם, כי הטבע עושה פה עוד המון דברים נורא חדשים. פה אתה רואה ממש בצורה טהורה איך אתה משנה את העולם, מה שאתה עושה אתה משנה את… עכשיו אני אגיד עוד משפט אולי שיכול להאיר את העניין הזה. אתם יודעים, נמשיך עם האנטרופיה, יש את החידה הזאת של השדון של מקסוול. השדון של מקסוול, נגיד, אחד הביטויים לחוק השני של התרמודינמיקה שעוסק באנטרופיה, זה שאם נגיד יש לנו מיכל מסוים ריק ושמנו בפינה שלו איזה צבר של גז, שקית עם מולקולות גז, אוקיי? עכשיו אני פותח את השקית, מה יקרה? מולקולות יתפזרו בכל המיכל פחות או יותר בשווה, בצפיפות פחות או יותר שווה. אבל ההפך לא יקרה. לא קורה מצב שהמיכל מלא במולקולות גז, ופתאום הם כולם יאספו להם למקום אחד. בסדר, זה לא קורה. למה זה לא קורה? זה החוק השני של התרמודינמיקה, הסדר אם אין איזה גורם שמתערב, גורם חיצוני שמתערב במערכת סגורה, הסדר רק קטן או לא עולה. בסדר, הסדר לא עולה. אוקיי? הסדר רק קטן. ועוד פעם, ההנחה היא שכשזה נמצא בצד זה יותר מסודר מאשר כשזה מפוזר בהכל, גם את זה צריך להסביר אבל לא חשוב. זה אני לא נכנס כרגע לפרטים. עכשיו למה אני מביא את זה? מה? כן. עכשיו כן, השאלה היא כמה מצבי מיקרו מקבילים למצב המקרו הנתון. אם מצב מספר מצבי המיקרו המקבילים הוא קטן אז יותר מסודר. והמספר מצבי המקרו המיקרו הכי הכי רבים שקומפטיביליים עם המצב המקרו זה כשזה מפוזר הכי במיכל. זה המצב הכי פחות מסודר. אוקיי? אגב זה קשור בדיוק לשינוי מקומות שדיברתי עליו כאן. אם העצמים עוברים בין כל המקומות וכל המקומות מקבלים מעמד שווה זה המצב הכי פחות מסודר. וכולם נמצאים במקום אחד בווקטור זה המצב הכי מסודר וזה עם הכי מעט אנטרופיה. בכל אופן, למה אני אומר את זה? כי מקסוול שאל שאלה כזאת. נגיד שיש לנו מיכל שמחולק לשני חללים ובאמצע יש דופן או שער שחדיר לכיוון אחד. יושב שם איזשהו שדון, והשדון הזה נותן נגיד שיש פה כדורים צהובים וכדורים ירוקים מפוזרים שעפים במיכל רצים לכל הכיוונים במהירויות שונות. בסדר? עכשיו כל פעם שמגיע לכיוון הדלת כדור ירוק הוא פותח את הדלת, נותן לכדור הירוק וסוגר אותה. ככה אני בונה אותו. זה שדון כזה, יכול להיות מכני, אני בונה אותו. בסדר? כדורים צהובים לא עוברים. אם הם מגיעים הוא משאיר את הדלת סגורה והם נשארים בפנים. אחרי כמה זמן כל הירוקים יהיו פה והצהובים יהיו פה, נכון? עכשיו אין שום גורם חיצוני, המערכת מערכת סגורה. יש שדון על הדלת ויש כדורים והמיכל הכל בתוך המיכל ופתאום העסק מסתדר. איך? הרי הכלל של חוק השני של התרמודינמיקה אומר שאם אין אם המערכת סגורה אם אין גורם חיצוני שעושה פה סדר אז איך זה יכול להיות איך זה יכול להיות שרמת הסדר עולה? השדון הוא חלק מהמערכת. זה שדון מכני, זה שדון מכני. אוקיי? עכשיו ההסבר המקובל לעניין הזה זה שהמחשבה שהושקעה בתוך השדון הזה היא בעצם ההשלמה של האנטרופיה החסרה. כשאנחנו בנינו את השדון הזה בנינו אותו במנגנון כזה שמטרתו לייצר את הסדר. אז השקענו אנטרופיה במערכת כשבנינו אותה. היה לה איזשהו עודף של אנטרופיה שזה היה המידע או התוכנה של השדון הזה, וזה הצליח לעשות שמה את הסדר אחרי שאנחנו כבר הסתלקנו. תחשבו על הקדוש ברוך הוא שברא את העולם בשגר ושכח. הוא ברא את העולם עם כל מיני חוקים והחוקים מנהלים את העולם ונוצרים בני אדם בתהליך אבולוציוני. אז הקדוש ברוך הוא יצר אותם או העולם יצר אותם? הקדוש ברוך הוא יצר אותם בדור שלישי, טילים דור שלישי, כן, שגר ושכח. זאת אומרת יש חוקים אבל החוקים מארגנים את העולם לקראת מצב יותר ויותר משוכלל למרות שזה לא היה אמור להיות. למה? כי מי שבנה את החוקים הכניס לתוכם את התובנות או המידע או התוכנה שתצליח לעשות את הדבר הזה עכשיו בלי מעורבות שלו. כן, לא משנה בלי להיכנס לפרטים זה ההסבר המקובל לשדון של מקסוול. זאת אומרת האנטרופיה החסרה זה בסך הכל המידע שנמצא בתוך השדון הזה או המידע שנלקח מהאדם שבנה את השדון הזה. שדון כזה לא ייווצר לבד. שדון כזה נוצר על ידי בן אדם. והעבודה הזאת או התובנה הזאת של הבן אדם שיצרה את השדון זה האנטרופיה החסרה. זה מה שעושה את העבודה. אוקיי? למה אני מביא את כל זה? זה לא שיעור בפיזיקה. אני מביא את כל זה כדי להראות את הקשר בין אנטרופיה לבין מלאכת מחשבת. אתם מבינים שמה שיוצר אנטרופיה זה המחשבה של הבן אדם שמתממשת דרך השדון. כשהוא עשה תוכנית הוא בנה שדון והשדון עושה איזושהי עבודה שמקטינה את האנטרופיה שמעדילה את הסדר. זה מלאכת מחשבת. התקיימה מחשבתו. ומה זה אומר? שמחשבתו בעצם התוכנית שלו התובנות שלו הם אלו שיצרו את הצמח בסוף או את הסדר בתוך המיכל. זה שהוא בנה את השדון זה מה שיצר את הסדר במיכל. או התוכנית הזאת לשים את הגרגיר הזה במקום הנכון בעונה הנכונה לתת לו מים וכולי זה בסוף מה שיצר את העץ. זה לא באמת הטבע. זה הטבע כאשר אני עשיתי תוכנית סדורה והגיונית ובניתי את תנאי ההתחלה באופן שמתאים שהתוכנית תתממש. אוקיי? אתם מבינים שזה ממש מלאכת מחשבת. זאת אומרת זה עוד פעם הקשר הזה בין אנטרופיה לבין מלאכת מחשבת. מלאכת מחשבת שהתקיימה מחשבתו פירוש הדבר שהאנטרופיה קטנה. אנטרופיה תמיד קטנה כאשר מושקעת פה מחשבה של גורם אינטליגנטי מבחוץ. זה נקרא שהאנטרופיה קטנה. בזה המושג יצירה. זה המושג יצירה. היצירה בפועל זה הטבע עושה, זה לא הנקודה. כמו השדון. זה השדון מפריד את הכדורים צהוב לפה וירוק לשם. אבל מי בנה את השדון? אוקיי? זאת אומרת מי מי שם את הגרגיר שם כדי שהקרקע תצמיח אותו? אני. ועשיתי את זה בשביל זה, בדיוק כמו זורה ורוח מסייעתו. מי זרק את הגרגירים בשביל שהרוח תבוא והגרגירים יפלו למטה? הרוח עשתה את זה, אבל ברור שהתוכנית שלי בנתה פה, הרוח היא שדון של מקסוול. אני, התוכנית שלי בסופו של דבר עשתה את זה. זה נקרא התקיימה מחשבתו. זה נקרא מלאכת מחשבת. לכן מלאכת הוצאה היא אולי הביטוי המזוקק ביותר לאיסורי שבת. למרות שהיא מלאכה גרועה, כי לא נוצר שום דבר בחפץ, אבל זה לא סותר את העובדה שבעצם זה הביטוי הכי מזוקק למלאכת שבת. ולכן אחרי שהפסוק חידש לי שלמרות שהוצאה היא מלאכה גרועה, גם היא נכנסת לאיסור לא תעשה כל מלאכה, היא אב מלאכה, היא לא איסור נפרד. למה? כי בסוף בסוף אחרי שהפסוק חידש לי את זה אני מבין שבעצם נכון, היא שייכת למערכת המלאכות. כי בדיוק שייכת למערכת המלאכות. כי גם שם זאת בעצם אנטרופיה שנוצרת כתוצאה מתוכנית של בן אדם. בסדר? עד כאן. תודה רבה. שבת שלום. שבת שלום. מישהו שאל פעם למה העולם מתפתח וזה נוגד את חוק האנטרופיה. כולם שואלים את זה. סתם שאלתי, חשבתי אולי.