כנס טרילוגיית הספרים של הרב מיכאל אברהם חלק 1 – המדרשה בר אילן
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחת הכינוס והאילוצים
- ברכת הרב יהודה אלטשולר לטרילוגיה ומתודת הדיאלוג
- סמכות ומסורת ומתח בין רציונליות למנהג
- גבולות השיח בבית המדרש מול האקדמיה ועקרונות אמונה
- השגחה, תפילה וימי דין בתוך הדיון על הספר השני
- חובה “לבנות ולנטוע” ומודל חינוכי לאהבת השם וליראתו
- מעבר לניהול הכינוס והצגת הדוברים
- ד״ר חיותה דויטש על מבנה הטרילוגיה, סמכות, ואגדה בתוך הלכה
- מחשבה יהודית, חז״ל, והטענה על אגדה כ“מוזיקה” של הסוגיה
- דוגמאות מאגדתא והלכה: זימון, יין, ומראות דמים
- הצגת הדוברים הבאים ונושא ההשגחה
- הרב משה רט נגד תפיסת “עזב ה׳ את הארץ” והשלכותיה
- הטענה הא-פריורית: סבירות ההתערבות מול “קנקן התה” של ראסל
- מסורת גדולי ישראל ואינטואיציה דתית כהנחות סבירות להשגחה
- הביקורת הא-פוסטריורית: דחיית “דיכוטומיה” בין טבע להשגחה וניסים נסתרים
- ראיות מן המציאות: תפילה, מחקרים, ותקומת מדינת ישראל
- סיכום טענת הרב משה רט וחובת ההוכחה
סיכום
סקירה כללית
הכינוס על גבולות השיח נפתח בהקראה של דברי הרב יהודה אלטשולר שנבצר ממנו להשתתף בגלל בידוד קורונה, ובדבריו הוא מברך את הרב מיכאל אברהם על הטרילוגיה המסכמת מאות טורים ושעות מחשבה הבנויים כדיאלוג בין “הלל” האורתודוקסי ו“מיכאל” ומעניקים בכורה לשכל ולחכם. הרב אלטשולר מציב שאלות על סמכות ומסורת, על גבולות הדיון בבית המדרש לעומת האקדמיה, ועל הצורך שלא רק לשלול אלא גם “לבנות ולנטוע” מודל מעשי לאהבת השם וליראתו, תוך הבאת דברי הרמב״ם ממורה נבוכים ופסוקי ירמיהו על השגחה וחסד משפט וצדקה בארץ. לאחר מכן הרב מיכאל אברהם מציג את הדוברים, ד״ר חיותה דויטש מסכמת את שלושת הספרים ומערערת על היחס לאגדה כספרות בלבד בתוך סוגיות הלכתיות, והרב משה רט תוקף בחריפות את תפיסת ההשגחה של הרב מיכאל כעמדה של “עזב ה׳ את הארץ” וטוען שיש לה בסיס תנ״כי, מסורתי, אינטואיטיבי ואמפירי.
פתיחת הכינוס והאילוצים
איתי ליפשיץ מציג את עצמו כרמ״ב במכון ולא כראש בית המדרש, ומקריא את דברי הפתיחה של הרב יהודה אלטשולר שנעדר בגלל בידוד קורונה. איתי ליפשיץ מציין שהגיע מהלוויה ושהדברים שהוא מקריא הם גם עבורו שמיעה ראשונה, והוא מוסר ברכות פתיחה ומעביר את רשות הדיבור להמשך הכינוס.
ברכת הרב יהודה אלטשולר לטרילוגיה ומתודת הדיאלוג
הרב יהודה אלטשולר מברך את הרב מיכאל אברהם על כתיבה והוצאה לאור של שלושה ספרים המסכמים מאות טורים ומאות ואלפי שעות מחשבה על סוגיות שמעסיקות רבים. הרב יהודה אלטשולר קובע שהמענה בספרים נבנה כדיאלוג בין “הלל” המייצג את המיינסטרים האורתודוקסי לבין “מיכאל”, ומשווה זאת למסורות דיאלוגיות כמו הכוזרי, כתבי הרמח״ל, מסילת ישרים והרש״ר הירש, תוך הטענה שכאן ניתנת הבכורה לשכל ולחכם. הרב יהודה אלטשולר מניח שאין סתירה אמיתית בין שני אבות הטיפוס ואין צורך לבחור בין “רשע וחכם” או “מאמין וטיפש”.
סמכות ומסורת ומתח בין רציונליות למנהג
הרב יהודה אלטשולר מציב את סמכות ומסורת כסוגיות מרכזיות ושואל עד כמה סמכות חכמי הדורות, פוסקים, מנהגים, נוהגים עממיים וצורות חשיבה מחייבת פורמלית ומהותית. הרב יהודה אלטשולר מציג את דרכו של הרב מיכאל כמבקשת “דיאטה” למערך זה והצבת מערכת ערכים רזה יותר כדי לאפשר לשכל הישר, להיגיון ולהתנהלות החיים הסטנדרטית בעולם מודרני/פוסט-מודרני להתאים בקלות רבה יותר לדרכה של תורה. הרב יהודה אלטשולר טוען שמגמה זו עשויה לבסס אמונה למבקשים זאת אך גם ליצור חוסר נוחות אצל מי שעולם ההכרה שלו כולל רגש ונשמה, והוא מדגיש שמנהגים נובעים מישראל סבא ולא מסיני ושואל רטורית כמה נשים יסכימו לוותר על הדלקת נרות שבת אף שמדובר במנהג, תוך הטענה שמנהג זה מסמל שבת יותר מהלכות בורר דאורייתא.
גבולות השיח בבית המדרש מול האקדמיה ועקרונות אמונה
הרב יהודה אלטשולר מגדיר את בית המדרש כמקום של שיח רציף סביב סוגיות תורניות ושואל אם יש סוגיות שלא נכון לפתוח ואם יש מסקנות שיש לשלול מראש. הרב יהודה אלטשולר קובע שבעולם האקדמי שבו המכון מוקף התשובה לשאלות אלה צריכה להיות שלילית, אך בבית המדרש התשובה חיובית ביחס למישור הנורמטיבי וההלכתי ובמישור המחשבתי היא גמישה יותר. הרב יהודה אלטשולר מביא את הרמב״ם שמגדיר כמין מי שחושב שלקדוש ברוך הוא דמות או גוף ומציין שהראב״ד הסתייג, ומזכיר שהרמב״ם קבע י״ג עיקרים ורבי יוסף אלבו טען שרק שלושה הם באמת עיקרים.
השגחה, תפילה וימי דין בתוך הדיון על הספר השני
הרב יהודה אלטשולר מציין שסביב סוגיית ההשגחה שבספר השני יש דעות רבות ומגוונות בין הראשונים ושואל אם גם לאופציה ש“עזב אלוהים את הארץ” יש מקום. הרב יהודה אלטשולר שואל אם ההבחנה בין השגחה פסיבית להשגחה אקטיבית והנפקויות לגבי תפילה ומעמדם ואופיים של ימי הדין יכולה להוות חלופה מספקת או מספקת, והוא מגדיר שתפקיד הכינוס לדון בשאלות אלה ובמשמעותן המעשית.
חובה “לבנות ולנטוע” ומודל חינוכי לאהבת השם וליראתו
הרב יהודה אלטשולר מעיד שקרא את מרבית הספרים וטוען שספר שמצביע על דיאטה נחוצה למחשבת ישראל וקורא לשינויים הלכתיים נחוצים חייב לא רק לשלול אלא גם להציע דרך. הרב יהודה אלטשולר מביא את נבואת ההקדשה של ירמיהו שבה ארבעה פעלים שליליים אך הסיום הוא “לבנות ולנטוע”, ושואל אם הספרים מציעים מעבר לדיאטה גם מודל וכלים לאהבת השם וליראתו. הרב יהודה אלטשולר מצטט בהרחבה את הרמב״ם ממורה נבוכים המסיים בפסוקי ירמיהו “כה אמר השם אל יתהלל חכם בחכמתו” ומבאר שהאדם צריך לחוש תמיד לפני מלך גדול, שהאהבה מגיעה בדעות התורה והיראה במעשי התורה, ושקוטב התורה הוא “בארץ” כנגד “מחשבת ההורסים” ש“עזב השם את הארץ”. הרב יהודה אלטשולר מסיים בטענה שהספר יכול היה להיות שלם יותר עם קווים מעשיים לדמות המאמין בתחום המצוות והמידות, וקובע שהמשימה העומדת לפני הרב מיכי היא “לבנות ולנטוע” ולשאול אם טרילוגיה הבאה תעסוק בדרך סלולה לעבודת השם.
מעבר לניהול הכינוס והצגת הדוברים
איתי ליפשיץ מזמין את הרב מיכי לנהל את המשך הכינוס לפי סדר הדוברים שפורסם ומציין שתהיינה שאלות מהקהל ושבסוף הערב הרב מיכי יענה על השאלות שלא תיענינה עד אז. הרב מיכאל אברהם מציג ארבעה דוברים, מציין שחיותה דויטש ערכה את הטרילוגיה ושבזכותה רעיון הדיאלוג נכנס לספרים לאחר שבמקור לא היה דיאלוג, ומגדיר שהדוברים יעסקו באספקטים שונים בדרך כלל מכיוון ביקורתי.
ד״ר חיותה דויטש על מבנה הטרילוגיה, סמכות, ואגדה בתוך הלכה
ד״ר חיותה דויטש מסכמת את הספר הראשון “המצוי הראשון” כעוסק באמונה ובהוכחת מציאות השם דרך דיאלוג בין הלל למיכאל, תוך בירור מושג האמונה, היחס בין אמונה לוודאות ולשכל ולרגש, מה בין אמונה לידיעה, מהו היחס בין אלוהים פילוסופי לאלוהים דתי, ומהי הוכחה, ומתארת שהוא בנוי מחמש שיחות וסופו עוסק בהתגלות ובתוקפה ומדוע היא מחייבת. ד״ר חיותה דויטש מתארת את הספר השלישי “מהלכים בין העומדים” כעוסק בצורך ובאפשרות לרענן את ההלכה וטוענת שהרב מיקי מציג בו ארגז כלים מתוך ההלכה לשינוי. ד״ר חיותה דויטש מתמקדת בספר השני “אין אדם שליט ברוח” וטוענת שהכותרת מבטאת חירות מחשבתית ושאי אפשר לכפות על אדם מה לחשוב, והיא מביאה קטע של הרב מנחם פרומן משנת שמונים ושש על “אל תקרא חרות אלא חירות” ועל אפשרות שיהודי יחווה את התורה כדיכוי, כדי להראות את כוח החירות שהספר מציע.
מחשבה יהודית, חז״ל, והטענה על אגדה כ“מוזיקה” של הסוגיה
ד״ר חיותה דויטש מציגה את עמדת הרב מיכי שלפיה “מחשבת ישראל אין חיה כזאת”, מחשבה נבחנת רק לפי נכונותה, והרמב״ם והכוזרי אינם מקבלים פרוטקציה יותר מאריסטו או קאנט, והיא מוסיפה שגם לחז״ל אין פרוטקציה בתחום המחשבה וכוחם יפה רק להלכה. ד״ר חיותה דויטש מצטטת מתוך הדיאלוג את עמדת הרב מיכי שלפיה אגדה היא ספרות ככל ספרות אחרת ואין הבדל מהותי בין מדרש חז״ל לבין דוסטויבסקי או אלזה מורנטה, ומגדירה שהניסוח נותן חופש אך היא חולקת עליו כאשר אגדה היא חלק אורגני מתוך סוגיה הלכתית. ד״ר חיותה דויטש טוענת שאי אפשר ללמוד ואף לפסוק הלכה בלי להתייחס לאגדתות שעורכי הש״ס שזרו בסוגיות ולא במקרה, ושדליגה עליהן מטילה מום ונכות בסוגיה ופוגעת בהבנת הקשרה, רוחה וליבה, והיא מייחסת סמכות גם למעשה העריכה של הש״ס ולבחירה לשבץ אגדתות בין ההלכות.
דוגמאות מאגדתא והלכה: זימון, יין, ומראות דמים
ד״ר חיותה דויטש טוענת ששיבוץ אגדה בתוך סוגיה הלכתית מנכיח את החיים והניואנסים שהכללים לא יכסו, ומגדירה את האגדה כמוזיקה של הסוגיה שהפרשנות עליה רחבה אך לא אינסופית. ד״ר חיותה דויטש מביאה דוגמאות ממסכת ברכות סביב זימון, כולל סיפור ינאי מלכא ומלכתא שהרגו רבנן ונזקקו לשמעון בן שטח לזימון, כדי להעמיד מקרה קצה של פירוד ואכילה משותפת ריקה מאחדות, ומולו סיפור תלמידי רב לאחר קבורתו שמבקשים לברר אם הם מצטרפים לזימון ומקבלים הכרעה שמספיקה קביעות של “נלך ונאכל לחם”, כדי להדגים כיצד האגדה מעמיקה את שאלת ה“ביחד”. ד״ר חיותה דויטש מביאה סיפור בירושלמי על רבי יהודה ברבי אלעאי והארת פנים מול מטרונה שמייחסת זאת לשתיית יין או לעושר, והחכם מייחס זאת ל“אולפני שכיח לי” ולפסוק “חכמת אדם תאיר פניו”, ומוסיפה סיפור דומה על רבי אבהו, כדי לטעון שלתורה יש אפקט המקביל ליין. ד״ר חיותה דויטש מביאה מסכת נידה על מראות דמים וטוענת ששלוש אגדות על נשים—אשת רב יהודה, איפרא הורמיז ויעלתא—מנכיחות ספק, מאתגרות סמכות פסיקה, ומראות שיש ידע נשי על הגוף ושגם הכרעה יכולה להישען על סיעתא דשמיא או על בקשת חוות דעת נוספת, והיא מסכמת שמי שמסתפק בהלכות ומחמיץ את האגדות מגיע ללימוד ולפסיקה מונוטוניים וחסרים.
הצגת הדוברים הבאים ונושא ההשגחה
הרב מיכאל אברהם מציין ששלושת הדוברים הבאים ישבו אצלו בשלב כזה או אחר ומזמין את הרב משה רט לדבר על ענייני השגחה כנושא טעון בספר השני, תוך ציון שהוויכוח ביניהם מתנהל גם באינטרנט.
הרב משה רט נגד תפיסת “עזב ה׳ את הארץ” והשלכותיה
הרב משה רט פותח במדרש על הילד הרוכב על כתפי אביו ושואל “ראית אולי את אבא שלי?”, ובקישור ל“היש ה׳ בקרבנו אם אין” ולביאת עמלק, כדי למסגר ביקורת על מי שלוקח זאת ברצינות. הרב משה רט מייחס לרב מיכאל אברהם גישה שלפיה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ואולי התערב בעבר אך הפסיק להתערב ומשאיר את המציאות לחוקי הטבע, והוא קובע שהתוצאה היא שאין השגחה לא בפרט ולא בכלל וש“התפילות לא עוזרות” והקדוש ברוך הוא “לא עונה לתפילות”. הרב משה רט טוען שהעמדה נסמכת על כך שלא רואים השגחה ושאין סיבה להניח מראש התערבות אלוקית, והוא מנתח זאת כהנחה א-פריורית שהרעיון “מוזר/הזוי” וכהנחה א-פוסטריורית שלא נראית התערבות.
הטענה הא-פריורית: סבירות ההתערבות מול “קנקן התה” של ראסל
הרב משה רט תוקף את הטענה שהשגחה היא מופרכת כמו “קנקן התה המעופף” של ראסל וטוען שאם מקבלים שיש אלוקים, שהוא ברא את העולם, שהוא יכול להתערב, שהוא התערב בעבר ואולי מתערב גם היום, אין בסיס לומר שהנחת ההתערבות היא הזויה. הרב משה רט משתמש בעיקרון “העמד דבר על חזקתו” וטוען שמי שטוען שההתערבות פסקה בתאריך לא ידוע עליו חובת ההוכחה. הרב משה רט קובע שניסים ונבואה היו חריגים גם בתנ״ך, אך תפיסת אלוקים כמנהל העולם מופיעה בפשטות לאורך התנ״ך דרך ביטויים כמו משיב הרוח ומוריד הגשם, “לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים”, והצגת עליית מלכי בבל ואשור כמעשי השם, ולכן הפסקת הנהגה זו דורשת הוכחה.
מסורת גדולי ישראל ואינטואיציה דתית כהנחות סבירות להשגחה
הרב משה רט מציב כסיבה נוספת את אמונת רוב מוחלט של גדולי ישראל בהשגחה פרטית וטוען שלגדולי ישראל יש גם אינטואיציות רוחניות, “רוח הקודש” ו“אינטליגנציה רוחנית”, ומבקש שלא להסתפק בטענה ש“הם יכולים לטעות” אלא להוכיח שטעו. הרב משה רט מביא אינטואיציה רחבה של אנשים שהמציאות בעלת משמעות ושיש יד מכוונת, מצטט אמירות כמו “אין אתאיסטים בשוחות” ומצב של סכנה המביא אדם לצעקה אל אלוקים, ודוחה את ההסבר שזה רק “שטיפת מוח”. הרב משה רט טוען שחוזרים בתשובה רבים מגיעים מתוך חוויה של יד מכוונת, וששגשוג הדת לאורך ההיסטוריה מעיד שהאמונה בכוח מנהיג היא טבעית ופשוטה ולא מופרכת.
הביקורת הא-פוסטריורית: דחיית “דיכוטומיה” בין טבע להשגחה וניסים נסתרים
הרב משה רט טוען שהרב מיכאל עושה דיכוטומיה לא הוגנת בין חוקי טבע לבין השגחה ודורש נס גלוי כדי להכיר בהשגחה, בעוד שהשגחה פועלת בעיקר דרך ניסים נסתרים ו“תזוזות קטנות” מאחורי הקלעים. הרב משה רט מביא את פורים וחנוכה כדוגמאות לניסים שאינם שוברים חוקי טבע בפשט הסיפור, ומציג תפיסה של סיבתיות כפולה שבה יש סיבות טבעיות וסיבות רוחניות גם יחד. הרב משה רט מביא דוגמה תלמודית על לוי שנעשה צולע שבה נאמר “זה וזה גרם לו” כדי להמחיש שסיבה טבעית וסיבה רוחנית יכולות לפעול יחד.
ראיות מן המציאות: תפילה, מחקרים, ותקומת מדינת ישראל
הרב משה רט טוען שנעשו ניסויים על קבוצות חולים שבהם נמצאו בניסויים רבים סימנים מובהקים שאלה שהתפללו עליהם הבריאו יותר, והוא מוסיף שהמתודולוגיה החלישה את התפילה ולכן תוצאות חיוביות מחזקות את הטענה. הרב משה רט מציג מחקרים סטטיסטיים שלפיהם לדתיים יתרונות במדדי בריאות ותמותה, כולל מחקר בקיבוצים דתיים וחילוניים עם פערים של תשעים ושלושה אחוז בתמותה ממחלות לב ושישים ושבעה אחוז בתמותה מסיבוכי גידולים, וכן טענות על ירידה של שלושים אחוז בסיכוי למות בטרם עת והבדלי תמותה של שבעים וחמישה אחוז בין הולכים לבית כנסת לאלה שלא. הרב משה רט טוען שגם אם יש “הסברים טבעיים” כמו קהילה, הדבר מתאים להשגחה הפועלת דרך טבע. הרב משה רט טוען שתקומת מדינת ישראל, קיבוץ גלויות, ניצחונות במלחמות, קליטת עלייה והפרחת השממה מהווים ראיה מובהקת להשגחה ותואמים לנבואות התורה, והוא מציג זאת כהקבלה לילד שעל הכתפיים ששואל היכן אביו.
סיכום טענת הרב משה רט וחובת ההוכחה
הרב משה רט מסכם שהעמדה של “עזב ה׳ את הארץ” נשענת על הנחת יסוד א-פריורית שגויה ועל דרישה לא הוגנת לנס גלוי, וטוען שהרעיון של התערבות אלוקית סביר מתנ״ך, מגדולי ישראל ומאינטואיציה אנושית. הרב משה רט טוען שקיימות אינדיקציות מהמציאות האישית, מהשפעת תפילה, מנתונים סטטיסטיים וממהלכי ההיסטוריה של עם ישראל, ומסיים שחובת ההוכחה על מי שטוען שהשם עזב את הארץ. הרב משה רט מוסיף שהספקנות הקיצונית מסוכנת כי היא נוטה להתרחב לערעור אמונות יסוד כמו מעמד הר סיני, קיום אלוקים ומחויבות להלכה.
תמלול מלא
צהריים טובים. אני מתכבד לפתוח את הכינוס על גבולות השיח. הכינוס הזה מתקיים תחת כמה אילוצים. מי שלא מפה אולי לא יודע, אבל אני לא הרב יהודה אלטשולר, שהוא ראש בית המדרש. ולכן דברי הפתיחה של הרב יהודה אלטשולר יאמרו בהקראה על ידי. אני מלמד כאן במכון, אני רמ"ב מכון, שמי איתי ליפשיץ. והאילוץ הנוסף הוא שמי שהיה אמור להחליף את הרב יהודה אלטשולר זה הרב יהודה. אז הרב יהודה אלטשולר נמצא כרגע כמו כמה מאות או יותר ממאות ממדינתנו תחת בידוד, בידוד קורונה. והרב יהודה אלטשולר שהיה אמור להחליף אותו חולה, נאחל לו מכאן רפואה שלמה. ולכן כשהשרביט הגיע אליי אמרתי לרב יהודה אלטשולר אני מבקש לא להחליף אותך, אלא פשוט לעמוד כאן כדחליל ברשותכם ולהקריא את הדברים. והאילוץ הנוסף הוא שאני בא עכשיו מלוויה ממש עכשיו, זאת אומרת שכשתשמעו את הדברים של הרב יהודה אלטשולר זאת תהיה גם הפעם הראשונה שאני שומע אותם. אז אני בעצם במבחן בקריאה תמה. ואולי בסוף הדברים, כיוון שבסופו של דבר אני מחזיק את המיקרופון ואני גם מלמד כאן, אולי אני אגיד עוד איזה מילה ולאחר מכן השרביט תעבור מיד ליד. אני מצטער שאני לא יכול להיות בכל הכינוס כי אני גם מלמד בזמן הזה. ברוכים הבאים. אז מכאן ואילך זה ציטוט של הרב יהודה: ברוכים הבאים לכל המשתתפים, לצערי אני מנוע מלקחת חלק בכנס זה באופן פעיל, אך אני מבקש לנצל את הדקות ששוינו לי ולהביע קודם כל ברכת תודה לחתן השמחה, הרב מיכאל, על הכתיבה וההוצאה לאור של שלושת הספרים שמסכמים מאות טורים באתר האינטרנט שלו ובעיקר מאות ואלפי שעות מחשבה והרהורים על סוגיות שמעסיקות רבים וטובים. אך אני מבקש לשתף בעוד מספר מחשבות. טרח הרב מיכאל אברהם והעלה על הכתב את מחשבותיו על סוגיות בכבשונו של עולם. מחשבות אלו עלו אצלו, כפי שהוא מתאר בספרו, מתוך התבוננות אישית ומתוך שיחות רבות ביותר עם נבוכים שונים שחשו בפער הגדול מדי שיש בין ההיגיון והשכל הישר שלהם למה שנדמה בעיניהם כיהדות, ולעיתים נפשם ונשמתם בשאלתם. המענה שבספרים נבנה כדיאלוג. דיאלוג שמתקיים בין הלל המייצג את המיינסטרים האורתודוקסי של ימינו ומיכאל, הלא הוא הרב מיכאל. מבנה זה מאפשר כנות רבה, התמודדות עם טיעונים וטיעונים שכנגד ובכך ייחודו. מתוך הדיאלוג, מתודת הדיאלוג פרנסה כותבים רבים, החל מהכוזרי החבר והמלך, הרמח"ל שכל ונשמה בדעת ותבונות חסיד וחכם, במסילת ישרים של סדר ויכוח, הרש"ר הירש באגרות צפון שם ממוקמת נפתלי ובנימין משני צידי המתרס, אך עם כל אלה נתנו את זכות המילה האחרונה לצד הפחות אטרקטיבי לכאורה, החסיד הנשמה והחבר, הרי שהרב מיכי חזר והעניק את זכות הבכורה לשכל ולחכם. מתוך הנחה שאין סתירה אמיתית בין שני אבות הטיפוס ואין צורך של ממש לבחור בין רשע וחכם או מאמין וטיפש. אני מבקש להצביע על מספר סוגיות שאותן אבקש להניח על השולחן בפתיחת כנס זה. א. שתי סוגיות מרכזיות שהן אחת עומדות בלב הספר, סמכות ומסורת. עד כמה סמכות חכמי הדורות השונים והחולקים ביניהם מחייבת. מבחינה פורמלית ומהותית, בין אם מדובר בסמכותם של חכמים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מנהגים, נוהגים עממיים, ואף צורות חשיבה שיצבו את מה ששלומי אמוני ישראל מכנה יהדות. איש איש על פי דרכו, חינוכו, בית גידולו, סגנונו ואישיותו. הרב מיכאל מבקש בספריו דרך שבה ניתן לייצר דיאטה לכל אלה ולהציב מערכת ערכים רזה יותר שתאפשר לשכל הישר, להיגיון ולהתנהלות החיים הסטנדרטית שלנו בעולם מודרני/פוסט-מודרני להתאים בקלות רבה יותר עם דרכה של תורה. המגמה ליישר ולבסס את עולם הערכים התורני באופן שלא יסתור ואף יתאים לעולם הרציונלי, מן הסתם מסייעת ותורמת לביסוס אמונתם של אלה שמבקשים זאת, אולם באותה מידה היא עשויה לתת תחושה של חוסר נוחות, ואולי אפילו יותר מכך, למי שעולם ההכרה שלו מבוסס לא רק על רציונליות, אלא יש בו מקום למחוזות הרגש והנשמה, שאינם באמת עמומים יותר, אך חלקם בקבלת החלטות אצלנו כבני אדם בולט ביותר בכל המישורים. כוחם של מנהגים איננו נובע מסיני אלא מישראל סבא. האם דבר זה הופך אותם לפחות חשובים? כמה נשים יסכימו לוותר על הדלקת נרות בכניסת שבת לטובת בעליהן, למרות שמדובר במנהג בעלמא? זו שאלה רטורית. נדמה לי שרבים ורבות יסמנו מנהג זה כמסמל עבורם את השבת הרבה יותר מאשר הלכות בורר שנוגעות ברבדים דאורייתא. ב', בית המדרש מעצם טיבו הוא מקום בו מתקיים שיח רציף סביב סוגיות תורניות, עיוניות, למדניות, הלכתיות או מחשבתיות. האם יש סוגיות שאותן נכון שלא לפתוח? האם יש מסקנות שאותן יש לשלול מראש? בעולם האקדמי בו אנו חיים – כאן אני חייב להתערב, בו אנו חיים הכוונה ממש פיזית, כן? אנחנו מוקפים כאן בעולם אקדמי. בית המדרש הזה מוקף בסביבה אקדמית. אז בעולם האקדמי בו אנו חיים התשובה לשאלות אלה ודומותיהן צריכה להיות שלילית. בבית המדרש התשובה לשתיהן היא חיובית בהחלט ביחס למישור הנורמטיבי וההלכתי. במישור המחשבתי הדברים גמישים הרבה יותר. הרמב"ם יגדיר כמין את מי שיחשוב שיש לקדוש ברוך הוא דמות או גוף, אם כי נראה שהראב"ד הסתייג מהגדרה זו. הרמב"ם עצמו קבע י"ג עיקרים, אך רבי יוסף אלבו טען שבעיניו רק שלושה מהם הם באמת עיקרים. סביב סוגיית ההשגחה שנדונה רבות בספר השני, הכוונה לספר השני של הרב מיכי, יש דעות רבות ומגוונות בין הראשונים. האם זה אומר שגם לאופציה ש"עזב אלוהים את הארץ" יש מקום? האם ההבחנה המופיעה בספר בין השגחה פסיבית להשגחה אקטיבית והנפקויות שלה לגבי סוגיית התפילה ומעמדם ואופיים של ימי הדין יכולות באמת להוות חלופה מספקת או מספקת? זה לא מנוקד, אז אני שואל את השאלות בשתי האפשרויות, חלופה מספקת או מספקת. נדמה לי שתפקידו של כינוס זה הוא לדון בין השאר בשאלות אלה ובמשמעותן המעשית. נקודה שלישית. קראתי את מרבית הספרים. מי שלא יודע, זה דורש הרבה זמן לקרוא את מרבית הספרים. ואני מבקש לשתף בתחושה שעלתה בעקבות הקריאה. ספר שמצביע על דיאטה נחוצה למחשבת ישראל לדעת הכותב, וקורא לעריכת שינויים הלכתיים נחוצים, מוטלת עליו החובה לא רק לשלול אלא גם להציע דרך. בנבואת ההקדשה של ירמיהו מגדיר לו הקדוש ברוך הוא בשישה פעלים את משימותיו. ארבעה מהפעלים הם שליליים, אך הסיום הוא לבנות ולנטוע. וכאן הנקודה המשמעותית האחרונה שבה אני מבקש לגעת והיא קשורה לאספקט החינוכי שקשור. ראש בית המדרש חשוב לי להדגישו. ומי שנכנס באמצע, אני לא ראש בית המדרש, אני מקריא דברים של ראש בית המדרש. האם הספרים מעבר לדיאטה שהם מציעים גם מעמידים מודל שמציע כלי לאהבת השם וליראתו? את מורה הנבוכים שעוסק לא מעט בניכוש תפיסות שגויות באמונה, הרמב"ם מסיים בשני פסוקים מירמיהו בפרק ט, כב כג. אני מצטט: כה אמר השם אל יתהלל חכם בחכמתו, אל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד, עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום השם. ומרחיב הרמב"ם וקובע שם: אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך. ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושית ושיהיה איש האלוקים באמת, יעור משנתו וידע שהמלך הגדול החופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. שלוש נקודות בציטוט. ודע כי כאשר ידעו זה השלמים, תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובושתם ממנו בדרכים אמיתיים, לא דמיוניים, שלוש נקודות. והוא שאנחנו תמיד בין ידי השם יתברך ולפני שכינתו נלך ונשוב. וגדולי חכמינו זיכרונם לברכה היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. התבונן איך באר לך כי הכוונה הייתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת והיא ליראה השם הנכבד והנורא. והיות זה התכלית נגעת במעשים, תדעהו מאומרו בזה הפסוק אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה. אבל הדעות אשר לימדתנו התורה והם השגת מציאותו יתברך ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים. וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות והם האהבה והיראה יגיעו בשני הדברים. כאן זה באותיות מודגשות: האהבה תגיע בדעות התורה הכוללות השגת מציאות השם יתברך על אמיתתה והיראה תגיע בכל מעשי התורה כמו שבארנו. ולגבי הפסוקים מירמיהו חותם הרמב"ם ומבאר: והוסיף עניין אחר צריך מאוד והוא אומרו בארץ. הפסוק אמר: כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום השם. אז והוא אומרו בארץ אשר הוא קוטב התורה, לא במחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתעלה כלתה אצל גלגל הירח ושהארץ ומה בה נעזב, עזב השם את הארץ. אינו רק כמו שבאר לנו על יד אדון כל החכמים כי להשם הארץ, יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא כמו שהשגיח בשמיים כפי מה שהם. והוא אומרו כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ואחר כך השלים העניין ואמר כי באלה חפצתי נאום השם. ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאום השם רצונו לומר שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ כמו שבארנו בי"ג מידות כי הכוונה להידמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכוונה אשר זכר בזה הפסוק והוא ביאורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמצאותם והנהגותם היכי וללכת אחרי ההשגה היא בדרכים שהתכוון בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה להידמות בפעולות השם. עד כאן הציטוט מהרמב"ם. דומני שהספר יכול היה להיות שלם יותר אם גם היה מציע מחברו קווים מעשיים לדמותו של המאמין הזה, לדמותו של. ובתחום המצוות ובתחום המידות. דומני שהמשימה שעומדת לפני הרב מיכי כעת היא לבנות ולנטוע. השלילה כבר נכתבה, ולאחריה האם ניתן לסרטט דרך לאהבתו ויראתו? האם ישנה דרך סלולה לעבודת השם שאותה ניתן להציע למי שהספר נתן לו מענה לשאלותיו? האם הטרילוגיה הבאה תעסוק בכך? אז עד כאן הדברים שבהם התכוון הרב יודא לפתוח ואני קראתי אותם כלשונם ככל שיכולתי. אני אזמין עכשיו את הרב מיכי שיזמין את הדוברים, יציג אותם והכינוס יתנהל על פי סדר הדוברים שפורסם, ונאחל לכולנו ערב מחכים. אני מניח שבאיזשהו שלב מי שינחה יאפשר גם שאלות מהקהל, כי בסופו של דבר בסוף הערב אם שמתם לב לסדר הדברים, הרב מיכי יענה על כל השאלות שלא תענינה עד אז. אז בהצלחה. תודה. אני אקצר כי צריך להתקדם הלאה. מתוכננים לנו ארבעה דוברים. ראשונה חיותה, חיותה דויטש. דוקטור חיותה דויטש, סופרת וערכה גם את הטרילוגיה. הרבה ממה שיש שם נדמה לי שאני חייב לה, כולל הדיאלוג שהוזכר פה, זה היה רעיון שלה, במקור לא היה דיאלוג. כל אחד מהדוברים נדמה לי, אני לא בדיוק יודע מה כל אחד יגיד אבל עד כמה שהתרשמתי, יעסוק באספקט אחר. יש הרבה אספקטים בטרילוגיה הזאת, יעסוק באספקט אחר, בדרך כלל מכיוון ביקורתי מטבע הדברים וזה בסדר גמור, בשביל זה אנחנו כאן. אז חיותה בבקשה. שלום. רמקול בסדר? טוב. שלום, אחר צהריים טובים. ביקשתי לסקור בקצרה את הטרילוגיה אז אני אתחיל בכמה מילים מזה ואני אמשיך לנושא שלי שכתוב במודעה. הספר הראשון, המצוי הראשון. אמונה, הוכחת מציאות השם. אני כדי להסביר את עניינו של החלק הראשון אולי אצטט ציטוט קצר מאותו דיאלוג שהוזכר פה עכשיו בין הלל לבין מיכאל, שני הדוברים בספר. לימדו אותי שאמונה היא מעל ההיגיון, טוען הלל בשיחו של מיכאל, אני משער אם כך שלא ניתן להוכיח אותה, אבל בדיוק בגלל זה אני לא מבין מדוע עליי לקבל אותה. תתפלא, עונה מיכאל, אבל לדעתי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים. לפני שננסה להוכיח זאת כדאי שנבחן את מושג האמונה עצמו. והמשפט שהוא יגיד הוא בעצם, יש בזה איזה מין ראשי פרקים מקדימים למה שיהיה כלול אחר כך בספר. האם אמונה פירושה וודאות? האם היא קשורה לרגש או לשכל? מה בין אמונה לבין ידיעה? מהו היחס בין אלוהים פילוסופי לאלוהים דתי? בנוסף, לפני הדיון חשוב גם לבחון את המושג הוכחה. מה תיחשב הוכחה לענייננו? כל אלה הן שאלות חשובות שיש לשאול כשאנחנו נכנסים לדיון הזה, כך עונה מיכאל להלל בספר, ואכן הספר נכנס בדיוק לדיון הזה. הוא בנוי מחמש שיחות, כל אחת מהן עוסקת בסוג אחר בעצם של ראיה לקיומו של האל. בחלק האחרון הספר עוסק בשאלת ההתגלות, בתוקפה ובשאלה מדוע בעצם ההתגלות הזאת מחייבת אותנו. זה הספר הראשון. עכשיו אני אדלג לשלישי כי על השני אני הולכת לדבר טיפה יותר, להדגים ממנו, להתייחס לחלק ממנו. אז הספר השלישי נקרא מהלכים בין העומדים. אני לא זוכרת את כותרת המשנה בעל פה, על הצורך ועל האפשרות לרענן את ההלכה, נכון. ודווקא אני לא, בניגוד לציטוט, לא אתווכח עם מי שלא נמצא. אבל אני חושבת שהרב מיקי כן נותן שם מודלים, הוא מציג ארגז כלים מתוך ההלכה עצמה, איך אפשר לשנות, מדוע כמובן דברים טעונים שינוי ומה משנה. טוב, זה הספר השלישי. עכשיו אני רוצה לדבר על הספר השני שהכותרת שלו זה אין אדם שליט ברוח, לקראת מסגרת רזה ועדכנית למחשבה יהודית. אז תנו דעתכם על הכותרת אין אדם שליט ברוח. אני חושבת שזאת אמירה מאוד חזקה, מהותית מאוד לספר שעוסק בשאלת סמכות, והדברים האלה כבר בעצם נאמרו על ידי קודמי פה, כן? מחשבת ישראל אין חיה כזאת, טוען הרב מיקי. מחשבה היא מחשבה והשאלה היחידה שיש לשאול לגביה היא האם היא נכונה או לא. אין עניין לבדוק בדי אן איי שלה אם היא נולדה לאם יהודייה או התגיירה כהלכה. למרות הקשיים, עכשיו אני רוצה להגיד משהו, שלמרות הקושי שאני הרי הולכת להתכסח תכף עם משהו בתוך כל המכלול הזה, אבל אני רוצה להגיד שהיום בבוקר במקרה פתחתי את הפייסבוק כדרכי בכל בוקר, והרימיינדר שלו, התזכורת, העלה לי מאמר שאני העליתי לאיזה פוסט שכתבתי שכתב הרב מנחם פרומן. ורוצה לקרוא לכם ברשותכם, סליחה על השימוש בזה, אני רוצה לקרוא לכם קטע קצר מאוד מתוכו ולהסביר מה הכוח לפני שאני אתקוף. לכן חשוב לי מאוד לדבר על הכוח ועל החופש או על החירות, העניין של סמכות, שמציע הרב מיקי בספר שלו. אז המאמר הזה נכתב בשמונים ושש, ומהבחינה הזאת באמת הרב מנחם פרומן זכרונו לברכה הקדים את זמנו. כחוזר בתשובה גם הוא בא והיה מאוד רגיש לשאלות כאלה של חירות, של חופש, של יצירה. שתראו מה הוא כותב, הוא כותב ככה. התורה היא הברית עם האינסופי. את הכתוב שמכתב התורה היה חרות על הלוחות, דורשים חז"ל אל תקרא חרות אלא חירות. חופש הוריד לנו משה על הלוחות מהר סיני. אבל גם אם זה האידיאל של התורה, אינו בהכרח מתגשם בפועל. ייתכן מאוד שיהודי יחיה במסגרת תורנית רק את, במסגרת התורנית הוא יחווה או יחיה רק את ההגבלות והפקודות ללא טעמן. אפשר ואפשר שאדם יקיים את סעיפי הברית בלי מודעות עם מי הברית הזאת כרותה וכן הלאה. האפשרות הזאת שיהודי דתי ירגיש את התורה כגורם המדכא אותו אינה תיאורטית ורחוקה. באופן כללי מאוד אפשר כמובן לומר שהרגשה של קיפוח האישיות, של בלימת הביטוי על ידי הגבלות חסרות טעם, היא שגרמה לרוב היהודים לעזוב את המסגרת הדתית ולהקים את הציבור החופשי. קשה מאוד לדבר בהכללות, אבל מרגיש אני בהיותי בחברה חילונית יותר חופש בשעה שבחברה דתית אני חש תכופות יותר דיכוי, גם של היצרים אבל גם של היצירה ושל החיים בכלל. אני לא אכנס עכשיו לדברים אם זה החלק עכשיו כבר לא רלוונטי כל כך ויש היום באמת ברוך השם הרבה יצירה, לא ניכנס לזה. אבל אני חושבת שמשהו בפסקה הזאת מנסח מאוד טוב את הכוח של הכותרת של הספר וגם של התכנים של הספר, זאת אומרת של אין אדם שליט ברוח. וזה באמת נותן המון חופש, האמירה הזאת שלא יכולים לכפות עליך מה לחשוב. האמירה הזאת חורזת כחוט השני אני חושבת במשנה שבאה לידי ביטוי בספר. אבל אני אתקדם. אז אמרנו שאין אדם שליט ברוח ואי אפשר לכפות על המחשבה, ואין עניין בכלל להבדיל בין מחשבה שהיא נולדה במקום יהודי או מקום לא יהודי ומה הדי אן איי שלה וכולי. הרמב"ם והכוזרי לא מקבלים שום פרוטקציה או הנחה, דבריהם נבחנים לגופם בדיוק כמו דבריו של אריסטו או של קאנט. הם יכולים להיות צודקים והם יכולים להיות לא צודקים. אבל מה באשר לחז"ל עצמם? ובכן, גם להם אין פרוטקציה. אומנם כוחם, לא אומנם אלא כוחם יפה רק להלכה. בהלכה שם נמצאת הסמכות, בתלמוד ובהלכה הנפסקת ממנו ומשתלשלת ממנו. אבל מה עם אגדה? ולשם כך התכנסתי אני פה. אגדה זה סיפור אחר. למדנים ליטאים אמיתיים נוהגים לדלג עליה, שזה כמעט גאוות יחידה שלהם להגיד אנחנו מדלגים על אגדות, זה לבנות או משהו כזה, אנחנו לומדים, לומדים ממש, לא לומדים אגדות. אבל רק שערכתי את הפרקים המתאימים בתוך הספר הבנתי את העומק של העניין, אני האמת כמעט לא האמנתי למשמע אוזניי או למראה עיניי, אבל אוקיי על זה זה. זה נושא, על זה אני רוצה לדבר. אז ככה, למיטב שיפוטי מבחינת עכשיו אני מקריאה שוב קטע ממיכאל, מהדיאלוג כן? למיטב שיפוטי מבחינת הטקסט עצמו אגדה היא ספרות ככל ספרות אחרת, הלקחים עולים ממנה. אני מדלגת. לימוד אגדה יש לו ערך בעיניי בדומה ללימוד יצירה ספרותית, שיר או ספר פילוסופי. ואכן שמעת נכון הלל, מבחינתי אין הבדל מהותי בין מדרש חז"ל ובין יצירה ספרותית כמו ספר של דוסטויבסקי או של אלזה מורנטה שידיה סופרת מצוין. אוקיי, אז רבי עקיבא ורבא הם שווי ערך לדוסטויבסקי כשהם מופיעים בתוך אגדתות, כן? הניסוח החד והחריף הזה מחדד מצד אחד את היבט החופש. כן, כן, אתה בוחן, מותר לך לחשוב, מותר לך לשקול את הדברים לגופם. אז באמת הרב מיקי מציע בשיטה בתיאוריות שלו ובתיאולוגיה שלו הרבה מאוד חופש וזה בעיניי דבר נפלא. אני חושבת שהוא צודק שמדברים על אגדה כשהיא בנפרד. אני רוצה להגיד פה, אני רוצה לחלוק על התפיסה הזאת כשמדובר על אגדה שהיא חלק אורגני מתוך סוגיה הלכתית. אני רוצה לטעון שאי אפשר ללמוד ואפילו לפסוק הלכה בלי להתייחס לאותן אגדתות שעורכי הסוגיה, עורכי הש"ס כולו, שזרו בתוכם ולא במקרה. ובעיניי לדלג על זה כמו שעושים למדנים ישיבתיים מסוימים שלא ניקוב פה בשמם, הוא מעשה המטיל מום, נכות, מעשה ממש המטיל מום ונכות בסוגיה כולה ופוגע בהבנת הקשרה הכולל, רוחה וליבה. ולמעשה אני כמעט לא מבינה איך אפשר לפסוק הלכה בלי ההיבטים האגדיים שמפוזרים לאורך כל הש"ס בסוגיות השונות ההלכתיות. בעצם הטענה שלי פשוטה, אם אנחנו נותנים משקל לתלמוד עלינו לתת משקל גם למעשה העריכה שלו ובתוכו לבחירה לשבץ אגדתות בין הסוגיות ההלכתיות. מי ששיבץ את האגדתות האלה זה כמובן עורכי הש"ס, בין אם הם רבינא ורב אשי, בין אם הם רבנן סבוראי או אחרים אפילו אולי מאוחרים יותר, מה זה משנה, אבל אותה סמכות שהתלמוד יש בו מטוב ואיש לא איש, כולל הרב מיקי לא מתווכח עם הסמכות הזאת, יש גם לבחירה לשבץ את האגדתות האלה. טוב, ואני רוצה להגיד בקצרה, כבר אין לי, אני רוצה שיהיה לי זמן לדוגמאות שלי. הבאתי פה שלוש דוגמאות, נראה כמה מתוכן אני אספיק. אני רוצה להגיד שאני למדתי פה מעבר לכביש בחגורה האקדמית שפה, אבל גם למדתי בבית המדרש. למדתי פה בבר אילן חקר אגדה וגם למדתי בבית המדרש בבית מורשה ושם למדתי באמת את הנושא הזה של אגדה למעשה, למדתי עם הרב יהודה ברנדס שהוא חברי ומורי. וזו נקודה, היא נקודה מהותית, היא פחות מחקרית אני חושבת, היא בסוף גם נהיית מחקרית, אבל הנקודה המהותית שאי אפשר לראות את הסוגיות, ללמוד את הסוגיות האלה מצד לימוד התורה בלי לראות את האגדתות. טוב, מדלגת מדלגת, סליחה. אני רוצה לטעון ששיבוץ אגדה בתוך סוגיה הלכתית יש בה אמירה חזקה שההלכה יושבת על החיים, ובחיים יש ניואנסים שלעולם לא יבואו לביטוי מלא בכללי הלכה. והאגדה מנכיחה את החיים האלה ומשחקת את המשחק, לפעמים יוצרת את המתח. יש הלכה, אוקיי, יש חיים. בחיים יש איזה סילוף כזה של ניואנסים. אני רוצה לטעון יותר מזה שהאגדה היא סוג של מוזיקה. אפילו מישהו אמר לי רעיון מעניין, שכמו ששירת הלויים, יש הלכות מקדש, הלכות בית הבחירה נכון? הלכות המקדש, בין הדברים יש שם מוזיקה. אז המוזיקה הזאת, למה צריך מוזיקה? למה זה משנה? יש הלכות איך מקריבים קורבן נכון? בשביל מה צריך שינגנו שם חצוצרות על הקרבת הקורבנות, בחלק מהקורבנות לפחות? אז אני רוצה לטעון שהאגדה היא המוזיקה של הסוגיות ההלכתיות והפרשנות על האגדה היא באמת רחבה אבל היא לא אינסופית. לאגדה היום יש כללי פרשנות די ברורים. מקצוע הספרות הוא מקצוע משוכלל מאוד היום, יש כללים, ניגודים, מוטיבים חוזרים וכולי וכולי, אני לא אפרט. מאחר שבימים אלה מסיימים בעוד כמה ימים את הדף היומי את מסכת ברכות, אז הדוגמאות שלי יובאו רובן ממסכת ברכות או נשענות באיזה דרך על מסכת ברכות איתכם. טוב, עכשיו אני רוצה לדבר על סוגיית הזימון וברכה משותפת בפרק שלושה שאכלו, אבל גם לא רק. המשנה קובעת, ואני רוצה לדבר על שתי אגדתות שבעיניי בתוך סוגיה. דרך ההדגמה שלי אני אנסה להגיד מה הן מוסיפות לסוגיה ההלכתית. אז המשנה קובעת שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן, והשאלה היא מה זה כאחת? מה מגדיר חבורה לצורך זימון? צורת הישיבה, עצם הישיבה? איך מצטרפים לזימון? ובסוגיה באמת יש דעות שונות לגבי האפשרות להצטרף. כדאי לשים לב שיש פה באמת שאלה הלכתית שיושבת על שאלה חברתית. מה זה, מה זה נקרא ביחד? מה זה נקרא לאכול ביחד? ורואים שלפי המשנה ביחד זה הסבה, נראה את זה אחר כך. אני מדלגת. אז, אבל באמת, במקטעים שונים הסוגיה שואלת מה זה אכילה משותפת, שגם חייבים בזימון ואפשר שאחד מברך בשביל כולם. האם התפריט צריך להיות אחיד? האם כולם אוכלים דגן ואחד אוכל ירק זה נחשב? האם חשוב להקפיד על יחס מספרי מסוים בין ה'כולם' לבין ה'אחד'? האם חובה לאכול דווקא דגן או אולי די בכוסית יין? ההלכות נקבעות כפי שנקבעות. בתוך שאר האגדות יש שתיים שבעיניי הן משוחחות זו עם זו ועם בעצם עם לב הסוגיה, ובצוותא הן מהוות איזושהי מסגרת טובה לסוגיות הטכניות של כללי ההצטרפות לסעודה. אז אני אתחיל דווקא מהאגדה האחרונה מבחינת המיקום שלה בסוגיה ואני אחזור לראשונה. ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטלינהו לרבנן, זאת אומרת ינאי המלך ורעייתו אכלו, ישבו בסעודה ואכלו. והסיפור מוסר בדרך אגב הם גם הרגו את רבנן לפני הסעודה הזאת, זאת אומרת המלך ינאי. שזה נורא מעניין, ואז לא הווה להו איניש לברוכי להו, לא היה מי שיברך להם. למה? כי הם הרגו את כל מי שהיה יכול לברך להם, נכון? שזה מזכיר לי במחילה, נדמה לי וודי אלן אמר פעם שלמה הגרמנים לא מצחיקים, למה למה הייקים הם לא, אין להם הומור, הם הרגו מה, הם הרגו את כל האנשים המצחיקים. אז זה ככה, המלך ינאי הרג את כל מי שהיה יכול לברך, אז אין מי שיברך. אז זה מעניין, שאלו עדיין הרג את כל חכמים אבל עדיין חשוב לו שתיאמר ברכה על השולחן. שואלת אשתו, אשתו אומרת אני אביא לך את אחי אבל תבטיח שתשמור עליו. ואז היא מזמינה את שמעון בן שטח. אז הוא מוזמן לשולחן המלך והוא מתבקש, אני אדלג פה על הלשון, מתבקש לברך, לזמן עבור הסועדים שלנו. עכשיו דמיינו שולחן מפואר, מאכלים כיד המלך, אלא שבמקרה הזה המלך הוא אויבו המושבע של המברך, כן? שהולך עכשיו לזמן בשמו. תחשבו על הצוותא, כן? עוד חבורה של אנשים שאוכלים ביחד שאין יותר אויבים מושבעים מהדבר הזה כי הוא רצח עכשיו את כל החברים שלו והוא עצמו סוג של בטח מסתתר על חייו או משהו כזה. אז מבחינה מהותית פסיכולוגית אין פה שום היבט של הצטרפות במובן של חברות, אחדות, אכילה משותפת, כל מה שהדבר הזה אומר. והדבר הזה מודגש באמת בהערה הצינית של שמעון בן שטח, על מה בדיוק אני אברך? על זה שינאי אכל משלו? פשוט שאפילו יש פה רמז אולי, אולי זה קצת מופלג, אכל, כזאת וכזאת תאכל חרב. יכול להיות שה'אכל' הזה אחרי שהוא אכל את מה שהוא אכל אני עוד יכול… טוב, בקיצור, אבל בסופו של דבר שמעון בן שטח לשיטתו רואה אם מספיק לשתות יין ובזה אתה מצטרף, נותנים לו כוס יין ומזמן. וכוחה של הלכה, פסיכולוגיה לחוד והלכה לחוד. אבל עדיין אני חושבת שיש פה דרך ההנכחה של האגדה הזאת מקרה קצה של התבוננות מעניינת של גמרא שמצביעה, תשימו לב מה לב הסוגיה. לב הסוגיה הוא מהו שיתוף, מהי אחדות. תמונת ראי לסיטואציה הזאת נמצאת באגדתא שנמצאת בפרק הקודם, שנוגעת לשאלת ההסבה והיכולת לברך בצוותא. משנה אומרת, היו יושבים כל אחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולם. זאת אומרת יש פה משהו טכני בצורת הישיבה, הסבה זה עניין של רוחב דעת, של זמן, של בני חורין וכולי. הגמרא אומרת הסבו אין, לא הסבו לא. זאת אומרת רק שהסבו הם יכולים לברך ביחד. ומיד מקשה הגמרא, ורמינהו עשרה שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מכיכר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו, סליחה, אחד מברך לכולם. קתני ישבו אף על פי שרק מספיק לשבת זה בסדר או שרק כמו שחכמים הסבה? ואז גמרא, ואז רב נחמן בר יצחק אומר כגון, כגון שאומרים נלך ונוכל לחם. זאת אומרת לאכילה הזאת קבעה איזושהי קביעה מראש שהיא בואו נלך ונאכל במקום פלוני וזה המשמעות של חבורה, של הצטרפות דעתם על מקום אחד לשבת שם ולאכול שם. ואז מספרת, ואז מגיעה אגדתא על תלמידי רב אחרי שעסקו בקבורתו, כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה. וכמיבעיא להו, נשאלה השאלה, הסב? עכשיו רגע, אנחנו נחשבים חבורה לעניין הזה של הזימון או לא? כי המשנה אומרת, לפי המשנה לא, לא הסבנו. עכשיו תחשבו גם על הסבה, שזה בני חורין, אנחנו פה באבל על רבנו, לא שייך. מצד שני התחושה, נדמה שהתחושה שאומרת, טוב אנחנו אין יותר ביחד מזה, כולנו בני חבורה אחת, מצטערים על מות רבם, מתאבלים עליו. הם לא יודעים את ההלכה, אחד מהם אפילו עשה קריעה נוספת על זה שאיפה רבנו שהיה פוסק לנו הלכה. מכאן לשם מגיע סבא אחד ומזכיר להם שמספיק בזה שאמרו נלך ונאכל במקום פלוני, שזה בסדר, זה מספיק לזימון, ואכן הם זימנו. אז שוב, מעבר להיותה דוגמה ואולי באמת מעשה לבנות את ההלכה שמעשה מה להפוך ממעשה היסטורי, מוסיפה האגדתא את המוזיקה, את המוזיקה של הנושא, שהיא מוזיקת העומק של הסוגיות, של מה זה אכילה משותפת, מה זה צוותא, מה זה ביחד. ובעומק העניין כמו שאמרתי, סיפור על חבורה מלוקדת כשאבלה על רבה. שבסעודת ינאי יש היפוך של הסיפור הזה, כי שם יש מראית עין של יושבים מלך, אולי אפילו יש להניח אפילו שהסבו כדרכם אז, אבל הפנים חסר, העיקר חסר מן הספר. אז יש פה באמת שני מקרי קצה, והשאלה הזאת, זאת אומרת יש שם משהו מהבחינה הזאת אולי לאגדתא יש טיפה תפקיד חתרני, זאת אומרת מה יקבע פה בעצם? המסגרת ההלכתית הטכנית או הפנימיות של הפירוד או אם זה האחדות? שתי אגדות קצה אלו, אולי זה מקרה מעבדה בלשונך, כמו שכתבת בזמנו על האוקימתא. זאת אומרת יש פה מקרים מאוד מוקצנים של יחד ושל לחוד ובטווח שביניהם הגמרא קובעת את ה… זאת אומרת אגדות תמיד נותנות הרגשה שהכללים אף פעם לא יכסו את שפע הניואנסים שיש במציאות, והתמונה שמתקבלת מצירוף האגדתא וההלכה היא תמונה שלמה יותר. אם תרצו אולי זה כמו ההבדל בין ציור שחור לבן או חד-ממדי, דו-ממדי, לבין תלת-ממדי, ציור מרובה ממדי וצבעוני. עכשיו כמה זמן יש לי? מי פה המנחה? אני צריכה לסיים? יש לי עשר דקות? שבע דקות? מעולה, תודה. אז אני אספיק לרפרף על שתי הדוגמאות. הדוגמה השנייה היא דוגמה לשתיית יין, אני אדלג על היתד שמחברת את זה למסכת ברכות. סיפור על מטרוניתא, כן, של רבי יהודה, אמרה לרבי יהודה פניך דומים, דומים למגדלי חזירים ולמלווי בריבית. אמר לה הימנותא, כאילו לשון שבועה, לדידי תרווייהו אסירן, אסורים לי שניהם, אסור כמובן להלוות בריבית וגם אסור לגדל חזירים, אלא עשרים וארבעה בתי כיסא יש לי. לא איכנס להקשר בסוגיה, אני מדלגת אל מה שכנראה המקור לאגדת הבבלי הזאת שזה אגדתא בירושלמי. יש שלוש סוגיות יין בירושלמי. איפה? איפה יש סוגיות יין בירושלמי? סתם תשערו איפה יש סוגיות יין. שבת, קידוש, פסחים ארבע כוסות ושקלים פורים, פורים אנחנו, ארבע כוסות של זה. אז סוגיה שחוזרת על עצמה, גם החלק ההלכתי שלה וגם החלק האגדי שלה שעליו אני אתייחס. דוגמה, רבי זעירא שאל לרבי יאשיה כמה שיעורן של כוסות? הסוגיה סוגיה הלכתית, מה זה כוס יין? כמה שיעור? מותר מבושל? אסור מבושל? מהו לשתותן בבת אחת? מהו לצאת ביין של שביעית? מסוג השאלות שההלכה אוהבת לעסוק בהם, האם היין צריך להיות דווקא יין אדום וכולי וכולי. ואז מביאה הגמרא בירושלמי את הסיפור על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהוא או המקור לסיפור בבבלי או ששניהם מקור קדום אחר. טוב, רבי יהודה ברבי אלעאי היה שותה ארבעה כוסות דלילי פיסחא וחזק רישיה עד חגא. היה שותה את הארבע כוסות האלו ואז היה לו כאב ראש והיה צריך לחגור את ראשו מרוב כאב עד חגא. אני חושבת שיש גרסה שזה עד עצרת, זאת אומרת עד שבועות, האם מפסח עד סוכות או מפסח עד שבועות, אבל כאב לו נורא הראש המון זמן. זה הרעיון, זאת אומרת ליין יש גם אפקט כזה כידוע. חמתיה חדא מטרונה, אפוי נהירין. ראתה אותו מטרוניתא אחת שפניו מאירות. אמרה ליה סבא סבא, חדא מתלת מילין אית בך, או שאתה שתוי יין. בסוגיה בברכות יש רק את שני המרכיבים בלי המרכיב של היין. אמר לה: תיפח רוחה דההיא איתתא. יש פה אגב התכסחות לא אופיינית למערכת יחסים של מטרונות וחכמים, אבל זה סיפור אחר. תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מן תלת מילי לית בי. אמר לה: אני לא עשיתי אף אחד משלושת הדברים, אלא אולפני שכיח לי. וכתיב: חכמת אדם תאיר פניו. שזה דבר מעניין. אני למדתי משהו חדש, או חכמתי, כן, אולפני שכיח לי. גיליתי איזה הלכה או איזה משהו חדש בתורה, וחכמת אדם תאיר פניו. אז הארת הפנים שהמטרונה הגויה, האישה הגויה טועה לחשוב שזה מאיזה משהו חומרי כמו אכילה מדושנת, מי ש… או של לא יודעת, אנשים עשירים מאוד, משהו פיזיולוגי, הוא אומר: לא גברת, את לא מבינה מהחיים שלך כלום, וזה חכמת אדם תאיר פניו. אין לך בכלל את היכולת לזהות את הארת הפנים שנובעת מהחכמה. דרך אגב, לא רק למטרונה, הסוגיה אחר כך בהמשך מיד מביאה את הסיפור של רבי אבהו שהגיע לטבריה, וראו אותו תלמידי רבי יוחנן שאפוי נהירין, באותה הלשון, פניו מאירות. אז סיפרו לרבם רבי יוחנן ואמרו לו, אתם רואים שזה סיפור ארץ-ישראלי, כן? אמרו לו: ראינו את רבי אבהו, מצא רבי אבהו אוצר. זה הדרך היותר עדינה. לא יגידו מלווה בריבית וזה, כן? מצא אוצר. אמר להם: למה? אמרו: פניו מאירות. אמר להם: אולי הוא שמע תורה חדשה? דילמא אורייתא חדתא שמע? הלך לגביו, שאל אותו: איזה תורה חדשה שמעת? אמר לו: תוספתא עתיקתא גיליתי, איזה תוספתא עתיקה, וקרא עליו חכמת אדם תאיר פניו. ואותו דבר זה חוזר, הרצף הזה חוזר בשלושת, אמרתי, בשלוש סוגיות היין, ובשלושת המסכתות. ומה לומדים מזה? בשביל מה צריך את הסיפור הזה עם המטרונה? דרך אגב, כאמור, לא רק מטרונות מתבלבלות, אלא גם תלמידיו של… תלמידי חכמים בתוך בית המדרש. אני חושבת שיש פה אמירה, ובאמירה הזאת לחכמה ולתורה יש אפקט דומה ליין. יש פה איזה… זה מעשה לסתור בעיניי. זאת אומרת, מצד אחד היין מאיר את הפנים, גורם לפניו להיות באמת לשמחה, למדושנות, לזה. מצד שני, אם אתה יהודי רציני, אז גם כשתלמד תורה יהיה לך את אותם אפקטים. אז… טוב. נסיים בקצרה ממש ובריפרוף בסוגיה במסכת נידה. לא בברכות. למדתי את זה לאחרונה עם הבת שלי סביב איזה עבודה, ופתאום בזכותה שמתי לב לכמה דברים. המשניות בסוף הפרק השני של מסכת נידה והגמרא שעליהן, דנות בשאלות טומאה וטהרה של מראות דמים של נשים. והסוגיות בעצם מציבות איזושהי מניפת צבעים שאמורה להיות המדריך לרב הפוסק, אם לטהר או לטמא את המראה. והתנאים והאמוראים נחלקים ביניהם בהרבה סוגיות בשאלות של מקור הדם, מראהו, פני המידה להשוואה, במצבי ספק שונים וכולי. עכשיו פה אני מדלגת, מדלגת, לא משנה. מהדיון בין החכמים אנחנו לומדים שהתשובה לשתי השאלות האלו, מה מקור הדם ומה טיב צבעו, אינן תמיד ברורות, אבל כדרכם בגמרא הסוגיה מנסה להעמיד עקרונות ברורים גם למקרי ספק. בסופה של הסוגיה הזאת מופיעות… אני מתנצלת מראש על הפמיניזם בדוגמה הזאת, אבל אני חושבת ש… זה… זה לא… זה לא אג'נדאי, למרות שזה לשיטת, אני יודעת, הרב מיקי, אבל… שכל אחד בא עם האגדה, עם עולם הדעות שלו. אני כמעט מתקשה לראות בסוגיה הזאת איך שלושה סיפורי נשים, בתוך סוגיה שלמה הלכתית שנשים הם האובייקט, דנים במראות דם, מחילה, במראות הדמים שלהן, ופתאום הסוגיה מנכיחה שלוש נשים, כשהן פתאום הופכות להיות הסובייקט. ויש להן מה להגיד. ובדרכן, שלוש הנשים מאתגרות או ככה… אני אספר לכם בקצרה מאוד מאוד. יש שם שלוש נשים: אחת זו אשתו של רב יהודה, שהיא גם אימו של רב יצחק, איפרא הורמיז, שהיא דמות ססגונית ומעניינת, אימו של המלך שבור, שבור מלכא, ויעלתא, אשת רב נחמן, שלא מזמן בדף היומי שברה ארבע מאות חביות של יין. בכל שלושת הסיפורים מאתגרת אישה בדרך זו או אחרת את סמכותו של החכם ואת יכולתו לשפוט במראי דמים. אימו של רב יצחק, אשתו של רב יהודה, מלמדת שיש דברים שרק אישה יודעת על גופה, ושעין חיצונית לא תוכל לראות. עד כדי כך שכשרב יהודה שומע את אשתו הוא מפסיק לפסוק. הוא אומר: היא צודקת, אני לא יכול לפסוק בנושא הזה. איפרא הורמיז שעושה קצת מבחן לרבא בשישים מראות דמים, מוסיפה לבחינה שלה אלמנט מכשיל, דם של כינים, ורבא מצליח לזהות את מקורו. אבל לא באמצעות הקריטריונים המקצועיים הברורים שהסוגיה העמידה עד עכשיו. זה מקריים, במקרה גמור, הנחה עליו איזה השראה אלוהית, בסיעתא דשמיא, והוא הצליח לגלות. והמקרה של ילתא הוא הכי מעניין, בגלל שילתא אחרי שקיבלה פסיקה שמטמאת את הדם, היא מתעקשת לקבל סקנד אופיניון, היא הולכת לחוות… עכשיו זה סותר הלכה מפורשת, שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, והיא מתעקשת. כן, נגמר הזמן, הנה אני מסיימת. בסדר. אז היא טוענת שהיא ראתה שהרב שפסק לה היה לו דלקת עיניים, אז היא מבקשת דעה נוספת ואכן מקבלת ואכן היא בסוף נטהרת. אז מה מוסיפים ובזה אני מסיימת, מה מוסיפות האגדתות האלה שרק הזכרתי אותם בקצה המזלג ולא נכנסתי לכל הזה? א, מוזיקה של ספק. נכון, פסיקה פסיקה, הלכה הלכה, ותדעו לכם יש מקרים לא ברורים. החיים כולם זה מצבי ספק. אז צריך ל… אז א, היא מוסיפה מוזיקה של ספק וב, היא מנכיחה ופה סליחה על הפמיניזם, מנכיחה את הגורם הנשי, נקודת מבט של האישה, יש פה איזה אישה מאחורי המעבדה הזאתי. זהו. ואני טוענת לסיכום, משפט הסיכום שלי באמת, אני טוענת שמי שמסתפק בהלכות ויחמיץ את מה שמוסיפות האגדות האלה, אז הלימוד שלו וממילא והפסיקה שלו היא מונוטונית וחסרה. בבקשה אל תדלגו על האגדות. אגדה היא מימד ומידה שצריכה. תודה רבה. תודה לחיותה. זה היה קצה קצהו של אוסף גדול מאוד של ויכוחים שהיו לנו תוך כדי עבודה. שלושת הדוברים הבאים, כולם ישבו אצלי בשלב כזה או אחר של חייהם. הרב משה רט, פה בשיעורים במכון, קצת גם הרב יעבץ, ויהודה זילברברג הותיק עוד מעידן הפיזיקה שלנו. אז אני מאוד שמח לפגוש אותם פה שוב. הרב משה ידבר קצת על ענייני השגחה, זה אחד הנושאים הטעונים בספר השני. הוויכוח הזה מתנהל בינינו כבר גם באינטרנט, ואני חושב שמי שירצה יוכל גם להשלים את זה שם, באתר שלו, באתר שלי. אבל אני רוצה להזמין אותו, איש מכון ידעיה, גמר פה דוקטורט, גם למד אצלנו פה במכון, ובבקשה. יש מדרש ידוע שבתור ילד מאוד הצחיק אותי, מדרש שמתקשר גם לפרשת זכור שאנחנו קוראים השבוע. מדרש על משל על ילד שאביו לוקח אותו על כתפיו והולך איתו בשוק, וכל מה שהילד מבקש אבא שלו נותן לו. אומר אבא תן לי פירות, נותן לו פירות. אבא תן לי ממתקים, נותן לו ממתקים. ככה הולכים בשוק, ואז הם פוגשים איזה אדם אחד ושואל הילד את האיש הזה, תגיד, ראית אולי את אבא שלי? אז שומע את זה אביו ואומר ככה? אני מרכיב אותך על כתפיי ואתה שואל ראית את אבא שלי? מיד משליך אותו מכתפיו ובא הכלב ונושך אותו. באופן דומה בני ישראל הולכים במדבר, הקדוש ברוך הוא נותן להם ענני כבוד, מן ושלו. ואז הם שואלים היש ה' בקרבנו אם אין? אומר הקדוש ברוך הוא, אם כך, מיד ויבוא עמלק ויענישם. עכשיו בתור ילד זה באמת נשמע מצחיק, הציור הזה של ילד שרוכב על הכתפיים של אביו ושואל מישהו ראית את אבא שלי? אבל מסתבר שהצחוק הזה יש כאלה שלוקחים אותו ברצינות. הרב מיכאל כמו שהזכיר מקודם אנחנו מכירים כבר שנים, למדתי אצלו פה במכון, למדתי הרבה מהספרים שלו, אנחנו שנינו חברים במכון ידעיה, אבל בנושא הזה של השגחה פרטית אני נאלץ לחלוק עליו בצורה מאוד חריפה. מי שלא מכיר לא קרא עדיין את הגישה של הרב מיכאל להשגחה פרטית אפשר לסכם במשפט אחד כלשונו שלו, עזב ה' את הארץ. מה הכוונה עזב ה' את הארץ? שיש אלוהים, יש הקדוש ברוך הוא, הוא ברא את העולם, הוא אכן ניהל את העולם בתקופת התנ"ך, אולי בתקופת חז"ל, התערב והשגיח, חולל ניסים וכן הלאה, אבל בשלב כלשהו החליט להפסיק להתערב בבריאה והסתלק מהעולם. הוא עדיין יודע מה קורה, הוא מודע לכל מה שאנחנו עושים פה, אבל לא מתערב אלא משאיר לחוקי הטבע לנהל את המציאות. התוצאה של ה… האמירה הקיצונית הזאת, החריפה הזאת, בעצם אומרת שכל מה שקורה לנו זה לא בהשגחה, זה לא מכוון מלמעלה, אין פה איזה יד אלוקית שמנהלת את העניינים, לא ברמת הפרט ולא ברמת הכלל, אלא הכל זה חוקי טבע, סטטיסטיקה, מקרה וכן הלאה, כשהשלכה עוד יותר חמורה שנובעת מזה, היא בעצם שהתפילות לא עוזרות, הקדוש ברוך הוא לא עונה לתפילות. אנחנו יכולים להתפלל ולצעוק כמה שאנחנו רוצים, הוא לא יתערב. אולי יכולה להיות טובה בתור הודיה, בתור יחס של קרבה, אבל התפילות לא ייענו. זו הגישה הבהחלט מזעזעת שהרב מיכי מציג בספרים שלו. ומה שאני רוצה להראות עכשיו זה שהגישה הזאת לא רק שהיא מזיקה מבחינת הנזק האמוני שהיא גורמת, אלא שגם אין לה שום דבר למעשה שהיא מתבססת עליו. למה בעצם טוען הרב מיכי שעזב השם את הארץ? למה הוא טוען שאין השגחה, שאין התערבות אלוקית במציאות? התשובה היא מאוד פשוטה, מכיוון שהוא לא רואה אותה. מסתכל על המציאות, אומר הרב מיכי, ואנחנו לא רואים התערבות אלוקית, רואים טבע, רואים חוקיות, רואים סטטיסטיקה, לא רואים השגחה אלוקית. אז אם לא רואים, סימן ש… טוב, אבל כמובן שהרב מיכי יודע טוב מאוד שלא ראינו אינה ראיה, כן, יש הרבה סיבות שיכולות להיות למה אנחנו לא רואים משהו ובכל זאת הוא קיים, כן, גם את הקדוש ברוך הוא אנחנו לא רואים. אלא מה, מקדים הרב מיכי ואומר עוד הנחה אחת: נכון שאם יש לנו סיבה טובה להאמין במשהו, אז גם אם אנחנו לא רואים אותו אפשר להסביר למה לא רואים אותו והוא עדיין קיים. אבל במקרה הזה לא רק שאנחנו לא רואים השגחה, לא רק שלא רואים התערבות, גם אין לנו שום סיבה בכלל לחשוב שיש התערבות אלוקית. עצם הרעיון של התערבות אלוקית, אומר הרב מיכי, זה רעיון שאין לו שום בסיס, אין שום סיבה, אין שום הווא אמינא בכלל לחשוב שיש התערבות אלוקית במציאות. ולכן ממילא כל ניסיון, כיוון שגם אין סיבה לחשוב שיש התערבות אלוקית וגם אנחנו לא רואים התערבות אלוקית לדבריו, אז ממילא המסקנה המתבקשת שאכן עזב השם את הארץ ואין התערבות אלוקית. אולי פעם הייתה, היום לא. זאת אומרת, אם אנחנו נחלק את הטענה הזאת לשני חלקים, יש בה בעצם מרכיב, הנחה א-פריורית והנחה א-פוסטריורית. ההנחה הא-פריורית, זאת אומרת הנחה שאנחנו ניגשים איתה לדברים עוד לפני שבדקנו את המציאות, וההנחה הא-פריורית היא זאת אומרת שהאמונה בקיומה של התערבות אלוקית היא אמונה מוזרה, הזויה, מופרכת, אין לנו שום סיבה להניח אותה א-פריורי עוד לפני שבדקנו בכלל. ממילא מזה נובע שכשאנחנו ניגשים לחלק הא-פוסטריורי, בודקים את המציאות, אנחנו ניגשים בהרבה יותר ספקנות וחשדנות מאשר אם ההנחה הא-פריורית שלנו הייתה שונה. ושני הדברים קשורים אחד לשני. אם אני מניח א-פריורי שזה כן סביר שיש השגחה, שזה הגיוני, שזה מתקבל על הדעת, אני אקבל הרבה יותר בקלות ראיות לכך, כל מיני דברים שאני יכול לפרש אותם כסימני השגחה, אני אכן אפרש אותם כאישוש להשגחה. אבל אם מראש אני יוצא מנקודת הנחה שזאת אמונה מוזרה שאין לה שום בסיס, אז אני אצטרך מאוד מאוד להתאמץ בשביל באמת להוכיח שאכן יש השגחה והתערבות. לכן שתי ההנחות הללו, ההנחה הא-פריורית שזה לא סביר וההנחה הא-פוסטריורית שלא רואים השגחה, כרוכות אחת בשנייה, כאשר המוקד בעצם השורש של כל התפיסה שהרב מיכי מציג, זו אותה הנחה א-פריורית שאין שום סיבה להאמין שאלוקים מתערב במציאות. ולכן את ההנחה הזאת אני רוצה לתקוף עכשיו. או אם אנחנו קוראים את הדברים שהרב כתב בספרו, ועוד יותר מזה באתר שלו, שם הוא מתבטא בצורה הרבה יותר חריפה ובוטה, הוא מתייחס שם לאמונה בהתערבות אלוקית כאל משהו הזוי לחלוטין. כאילו מי בכלל יעלה בדעתו שיש דבר כזה התערבות אלוקית במציאות? הוא לא מהסס להשוות את זה למושגים אתאיסטים כמו קנקן התה המעופף של ראסל. כן, הפילוסוף האתאיסט ברטראנד ראסל אמר שזה כמו שמישהו יבוא וינסה לשכנע אותי שיש איזה קנקן תה שמעופף מסביב לירח. אולי יש, כן, זה שאנחנו לא רואים אותו זה בגלל שהוא קטן ורחוק, אבל ברור שזה דבר כל כך מוזר שא-פריורי נשמע לי מופרך, אז למה שאני אניח שיש דבר כזה? מבחינתו של הרב מיכי האמונה בהתערבות אלוקית היא מוזרה וחסרת בסיס כמו אותו קנקן תה מעופף, כמו להאמין שיש איזה פיות שקופות שמתעופפות מסביבנו, למה שאני בכלל אעלה בדעתי דבר כזה? עכשיו, אם מישהו היה טוען את הטענה הזאת, זה היה איזה אתאיסט הארד-קור כזה, איזה ריצ'רד דוקינס ככה, שלא מאמין לא באלוקים ולא בתנ"ך ולא בנסים ולא בשום דבר. אז בבחינה כזאת הייתי אומר אוקיי, אתה צודק, כשמסתכלים על העולם מזווית כזאת אתאיסטית, אז באמת אתה צודק שהשגחה אלוקית נשמע משהו מוזר, משהו חריג. אני לא הייתי מנסה לשכנע אותך עד שלא נעבור את השלבים המוקדמים קודם שיש אלוקים ושהוא ברא את העולם וכן הלאה. אבל הרב מיכי שאתה תטען כזה דבר? בוא נלך לפי הסדר. הרב מיכי, לשיטתך יש אלוקים? כן. הוא ברא את העולם? כן. הוא יכול להתערב במציאות? כן. הוא מסוגל להתערב בהווה במציאות? כן, בוודאי, אם הוא רוצה הוא כול יכול. האם הוא מתערב לפעמים לעיתים רחוקות במציאות? גם איתי הרב מיכי לא שולל, אומר אי אפשר לשלול שספורדית הוא מתערב גם לפעמים במציאות. אוקיי, אז אולי הוא מתערב במציאות קצת יותר מזה? מה פתאום, זה הזוי לגמרי, איך בכלל אתה חושב דבר כזה? סליחה, אם כבר קיבלנו שיש אלוקים ושהוא התערב בעבר במציאות ושהוא מסוגל להתערב במציאות ושהוא גם אולי אפילו עושה את זה היום, אז למה שהאפריורית ההנחה שהוא מתערב קצת יותר מזה תהיה כל כך מופרכת והזויה? בסדר, אולי היא לא מחויבת, בוא נבדוק אם הוא עושה את זה או לא, אבל אפריורית להגיד שזה מופרך והזוי כמו קנקן תה אופף, למה? מה יותר סביר מלהניח העמד דבר על חזקתו? כן, הרב מיכי אוהב להשתמש בעקרונות הלכתיים בדיונים המחשבתיים, אז יש לנו עיקרון שהוא מקובל בהלכה בהרבה תחומים, העמד דבר על חזקתו. אם אנחנו מסכימים שהחזקה היא שאלוקים בעבר התערב במציאות, ניהל את העולם, אז עד שלא יוכח אחרת, ההנחה היא שהוא ממשיך לעשות את זה. מי שרוצה לטעון שהוא פתאום הפסיק בתאריך מסוים לא ידוע, עליו חובת ההוכחה. אז שוב, אם זה היה אתאיסט שאומר אף פעם לא היה אלוקים ולא התערב, זה דבר אחד. ברגע שאתה מסכים שיש אלוקים ושהוא יכול להתערב ושהוא התערב בעבר ואולי גם מתערב בהווה, אז אתה לא יכול לבוא ולטעון שאפריורית האמונה הזאת היא מופרכת. אתה יכול להגיד שאני חושב שזה השתנה, אתה יכול להגיד שהיא לא נכונה, אבל אתה לא יכול להגיד אפריורית שהיא מופרכת והזויה כמו איזה קנקן תה אופף, כן? ואפשר להגיד, טוב, יגיד הרב מיכי, בסדר, נו, יש גם נבואה הייתה פעם וניסים היו פעם והם הפסיקו, היום אין נבואה וניסים, אז כמו שאת זה השם הפסיק אולי הוא הפסיק להתערב בעולם. אז אל"ף, זה שאולי הוא הפסיק זה עדיין לא אומר שבטוח. יש לנו ספק, נשארים פה עם החזקה, אתה צריך להוכיח, לא מספיק להגיד שאולי. דבר שני, צריך לזכור שגם בתקופת התנ"ך ניסים ונבואה היו דברים חריגים, זה לא שכל הזמן היו אותם. היו מאות שנים בתקופת התנ"ך שלא הייתה בהם נבואה ולא היו ניסים, אומר המשורר בתהילים: אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה. זאת אומרת, זה לא שפעם תמיד היו ניסים, ניסים תמיד היו דברים חריגים, גם נבואה. אבל ההשגחה, האמונה הפשוטה הזאת שאלוקים הוא מלך העולם וכמלך הוא מנהל את העולם, זה אמונה שמופיעה בפשטות לכל אורך התנ"ך. אלוקים הוא משיב הרוח, מוריד הגשם. כשמישהי נכנסת להיריון אלוקים נתן לה להיריון. כשיש יורד גשם ויש תבואה אלוקים פקד את עמו לתת להם לחם במגילת רות. כל דבר שקורה אלוקים עושה אותו, כן? יוסף אומר לאחים שלו: לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים. הנביאים אומרים: הנני בשם השם אני מעלה עליכם את מלך בבל, מלך אשור, אלוקים הוא זה שמנהל כל דבר שקורה בעולם. זאת אומרת שהאמונה הזאת שאלוקים מתערב זה לא איזה ניסים חריגים או משהו כזה, זה חלק מעצם היותו אלוקים, חלק מעצמותו. לבוא ולטעון שפתאום הוא הפסיק את זה אחרי שכבר הסכמת שהוא קיים ושהוא עשה את זה בעבר, חובת ההוכחה מוטלת עליך. וזה ודאי אפריורית, לפני שבדקנו, זה לא דבר הזוי ומופרך כל כך כפי שנטען. אז זה לגבי החלק הראשון, וכבר די בזה כדי לשלול את הטענה האפריורית שהאמונה היא דבר הזוי ומופרך כמו קנקן תה אופף. אבל יותר מזה, יש לנו עוד סיבות להניח אפריורית שאכן יש השגחה והתערבות אלוקית. הסיבה השנייה, מעבר לתנ"ך, זה עצם העובדה שגדולי ישראל, רוב מוחלט של גדולי ישראל לאורך הדורות האמינו בהשגחה פרטית. הרב מיכי כדרכו אומר: לא מעניין אותי מה הם האמינו, דעתם אינה שווה יותר מדעתי, גם גדולי ישראל יכולים לטעות וכן הלאה. אז פה קודם כל אני לא מסכים איתו בזה. אני חושב שגדולי ישראל, רבים מהם הם לא רק אנשים עם שכל חריף, אלא גם אנשים שיש להם אינטואיציות רוחניות, רוח הקודש לפעמים, מה שנקרא אינטליגנציה רוחנית. כמו שיש חוש מוזיקלי, כן? יבוא בן אדם ויגיד: הקשבתי לבטהובן ובאך ובעיניי הם סתם גרועים. אז בסדר, אז אתה כנראה חסר חוש מוזיקלי, אני מסכים שאתה לא שומע, אבל יש אנשים יותר רגישים, שומעים דברים יותר טוב, ואותם גדולי ישראל שהייתה להם רוח הקודש, שהיו להם גילויי אלוקים, הייתה להם אינטליגנציה רוחנית גבוהה, כאשר הם הסתכלו במציאות הם ראו בה השגחה, הם ראו בתבניות, הם ראו בדברים. עכשיו, יכול להיות שהם טעו, אני לא אומר שכל מה שמישהו אמר זה בהכרח נכון, אבל שוב, אם אתה רוצה שאני אקבל את זה שהם טעו, לא מספיק שתגיד לי שהם יכולים לטעות. תוכיח לי שהם טעו, הראה לי שהם טעו, אחרת למה שאני אקבל את דעתך על פני דעתם? רק כי יכול להיות שהם טועים? אולי אתה טועה. ולכן העובדה הזאת שגדולי ישראל האמינו בהשגחה, גם אם בצורות שונות, גם אם בהיקפים שונים, אם זה הכל פרט או רק על אנשים מסוימים או רק על עם ישראל, עדיין העובדה שכולם תפסו את ההשגחה כקורית במציאות ואפילו פירשו אירועים מסוימים בהתאם, זה כבר סיבה שגם אם אני לא בשלב הפוסטריורי, אלא אני לא מוכיח שיש השגחה, ברמה האפריורית זה הופך את האמונה בהשגחה לדבר סביר ולא מופרך כל כך כפי שנטען. אז זה לגבי החלק הראשון, וכבר די בזה כדי לשלול את הטענה האפריורית שהאמונה היא דבר הזוי ומופרך כמו קנקן תה אופף, כן? אבל יותר מזה, יש לנו עוד סיבות להניח אפריורית שאכן יש השגחה והתערבות אלוקית. הסיבה השלישית היא הנקודה של האינטואיציות, כן? הרב מיכי אוהב לדבר על אינטואיציות בספרים שלו, לתת להם כבוד ומקום, ומה לנו אינטואיציה יותר רווחת מאשר האינטואיציה הפשוטה ש… שיש הרבה מאוד אנשים בעולם מכירים בה, שאכן יש אלוקים, יש משמעות לדברים שקורים, שאלוקים מתערב בחייהם, מוביל אותם, מדריך אותם, וכן הלאה. עד כדי כך האינטואיציה הזאת רווחת שיש פסיכולוגים שטוענים שאין אתאיסטים אמיתיים בעולם. גם אתאיסט שמגדיר את עצמו כאתאיסט, צורת המחשבה שלו במובנים מסוימים מתייחסת למציאות כאל בעלת משמעות, כאל מכוונת וכן הלאה, וידועה האימרה אין אתאיסטים בשוחות, אין אתאיסטים במטוס מתרסק, אדם בשעת סכנה פונה בצעקה אל אלוקים מתוך איזה אינטואיציה עמוקה שזה יכול לעזור. מה אומר הרב מיכי? זה לא האינטואיציות, אומר זה התוצאות של שטיפת מוח, של חינוך דתי, של השפעה דתית שהשפיעו על אנשים, גרמו להם לחשוב בצורה כזאת אבל זה לא באמת אינטואיציה שאפשר לסמוך עליה. אני לא מקבל את זה. עובדה היא כמו שאמרנו שגם אנשים חילוניים גמורים, גם אתאיסטים הרבה פעמים חוזרים בתשובה בדיוק בגלל זה שהם כן מרגישים וחווים את אלוקים ברמה הפרטית שלהם. הרבה סיפורים של חוזרים בתשובה אומרים אני הרגשתי שיש יד מכוונת בחיים שלי, הרגשתי שדברים קורים לא במקרה לפי תוכנית וכן הלאה, ואז הלכתי לחפש והגעתי לדת וחזרתי בתשובה. להגיד שכל זה שטיפת מוח וכן הלאה זה לא מקובל עליי. וכמו שאמרתי גם אם זה דבר שהוא נובע מהדת בוא נשאל את עצמנו למה הדת זכתה להצלחה כזאת גדולה. למה כל האנשים בעולם עד העידן המודרני היו דתיים במידה רבה? כי האמונה הזאת שיש כוח שברא את העולם ומנהיג אותו היא כל כך פשוטה וכל כך טבעית ולא מופרכת והזויה שכל האנשים האמינו בה בין בצורות כאלה ואחרות בצורה של אל אחד או אלילים, אבל אמונה הזאת, האינטואיציה הזאת היא כל כך פשוטה שהיא מוסכמת ומקובלת על כל העולם, ודאי על כל הדתיים וגם על הרבה חילונים וגם אלה שמתכחשים לה. לסיכום החלק הראשון הזה, עד כאן דיברנו על השלב האפריורי, זאת אומרת לפני שאנחנו בודקים אם אנחנו רואים השגחה והתערבות אלוקית במציאות או לא, אנחנו בודקים אם עצם הרעיון הזה הוא מופרך או לא וחד משמעית הרעיון הזה במסגרת ההנחות שהרב מיכי עצמו מקבל זה לא רעיון מופרך ומוזר. אם מסכימים שיש אלוקים ושהתנ"ך נכון והיו ניסים וכן הלאה, אין שום סיבה להניח אפריורי שזה התבטל וזה בטח לא רעיון מוזר. כל שכן שגדולי ישראל שאני מאמין ברוח הקודש שלהם ובאינטליגנציה הרוחנית שלהם לאורך הדורות ממשיכים לאשש את ההשגחה כולל בימינו אנו. כל שכן שזו אינטואיציה רווחת אצל הרבה אנשים שאני לא מקבל את הטענה שזה רק שטיפת מוח דתית, זה משהו הרבה יותר עמוק, התחושה שיש יד מכוונת שדברים לא קורים במקרה. כל אדם שאומר הלוואי שיהיה כך וכך הוא בעצם סוג של מתפלל. כל אדם שאומר הצדק ינצח בסוף הוא בעצם מאמין שיש השגחה שתוביל לניצחון הצדק. כל הדברים האלה הם מאוד מאוד אינטואיטיביים ולכן שוב חובת ההוכחה על מי שטוען שזה אמונה מופרכת. עד כאן לגבי הצד האפריורי. אחרי שהראינו שבאמת זו לא אמונה מופרכת בוא נבדוק אם גם רואים אותה בשטח. בואו נסתכל על המציאות עכשיו אפוסטריורי ונראה אם אנחנו רואים השגחה בפועל. ופה הרב מיכי עושה משהו לגמרי לא הוגן. מה הוא עושה? אומר הרב מיכי יש חוקי טבע בעולם ואני עושה דיכוטומיה חד משמעית בין חוקי טבע וסיבות טבעיות לבין השגחה. מבחינתי הוא אומר כל דבר שיש לו סיבות טבעיות זה לא השגחה זה הטבע גרם. מה אני מוכן לקבל בתור השגחה? רק דבר שאין לו סיבה טבעית שהוא נס גלוי ששובר את חוקי הטבע, רק אם אני אראה דבר כזה אני אוכל לקבל שיש השגחה. למה זה לא הוגן? כי כשמדברים על השגחה לא על זה מדברים. יש ניסים נכון כולם מסכימים שניסים גלויים כמו קריעת ים סוף או מטה שנהפך לנחש לא כל כך קורים היום אם בכלל. אבל לא על זה מדברים כשיש השגחה. רוב ההשגחה מתנהלת באופן של ניסים נסתרים. דברים קטנים שהשם מכוון מאחורי הקלעים בלי שאף אחד רואה ועם כל הכבוד לחוקי הטבע הרי אף אחד לא יושב וצופה בכל מולקולה ומולקולה ביקום לראות אם היא לא זזה באופן קצת חריג. כן? הקדוש ברוך הוא יכול בקלות להזיז דברים, תזוזות קטנות, בורג מתרופף שם, איזה רעיון שעלה למישהו בראש, משק כנפיו של פרפר באפריקה ויכול ככה לכוון כל מה שהוא רוצה בלי שירגישו שיש חריגה מחוקי הטבע, כן? ניסים קטנים כאלה שיכולים לקרות אף אחד לא יכול לשלול אותם, כן? אבל כיוון שהרב מיכי בא מראש בגישה שעצם הרעיון של השגחה הוא מופרך והזוי, אז מבחינתו כל דבר שיש לו הסבר טבעי ולא דחוק ולא הסתברותי קטן הוא לא מוכן לקבל. כן? מבחינתו שום דבר הוא לא יהיה הוכחה להשגחה עד שהוא לא יראה יד שקופה ענקית שיוצאת מהשמיים ומזיזה את הדברים לכאן ולכאן. אבל כמו שהזכרתי לא כך פועלת ההשגחה. אנחנו רואים בתנ"ך שיוסף אומר כאמור לאחיו לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים. סליחה אין פה, זה לא האחים שמכרו אותך? האחים מכרו אותך. כשאנחנו אומרים עוד מעט בפורים על הניסים, כן? על הניסים שעשית לאבותינו, איזה ניסים? תקראו את סיפור המגילה אין שם שום נס, הכל אירועים טבעיים לגמרי. כל דבר בחנוכה, היה ניצחון המכבים, בסדר נכון שמעטים מול רבים אבל יש לזה גם הסבר טבעי. הפתיעו אותם, עשו מלחמת גרילה, סיבות פוליטיות, לכל דבר יש הסבר טבעי. כל הרעיון בעצם של פורים אם אנחנו כבר מתקרבים לזה זה בדיוק העניין הזה, התקופה מעבר מהנהגה של ניסים גלויים להנהגה של הסתר פנים, של ניסים שקורים מאחורי הקלעים. מאחורי הקלעים לכאורה בסיבות טבעיות, כאשר החוכמה היא לראות גם בזה את יד ההשגחה. אבל אצל רב מיכי אין הסתר פנים, אם אני לא רואה אז זה לא הסתר, זה לא קיים, זה הסתלק, עזב השם את הארץ, כן? וזה לא הוגן, זה לא הוגן לקחת את ההשגחה ולהפוך אותה לאיש קש, להגיד אם אני אראה יד שקופה ענקית אז אני מקבל, כל דבר אחר אני לא מקבל, כן? לא על זה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים השגחה. הרעיון של סיבתיות כפולה שיש לדברים סיבות טבעיות אבל גם סיבות רוחניות שההשגחה מזיזה את הדברים, זה הרעיון של השגחה. הנה עוד דוגמה מהגמרא, מסופר שמה על החכם לוי שנהיה צולע. למה הוא נהיה צולע? אז רבי יוחנן אומר מכיוון שהוא הטיח דברים כלפי מעלה, כן? הוא האשים את הקדוש ברוך הוא, עלית למרום ושכחת להשגיח על בניך, באופן שקצת מזכיר פה את הנושא, ולכן כמקדמה לזה הוא נהיה צולע. אז שואלת הגמרא רגע, בגלל זה הוא נהיה צולע? הרי הוא נהיה צולע כי הוא ניסה להדגים לפני רבי קידה של כהן גדול ועיקם את השריר או משהו, לכן הוא נהיה צולע. אומרת הגמרא זה וזה גרם לו. נכון, הייתה סיבה טבעית שהוא נהיה צולע, אבל גם סיבה רוחנית, הרי לא היה מוכרח שזה יקרה, אז השם סובב את הדברים, הזיז את השריר ככה קצת טיפה שהסיבה הרוחנית גרמה לכך שהסיבה הטבעית אכן תחול. זה הרעיון של השגחה. כך שלבוא ולומר כל דבר שיש לו סיבות טבעיות זה לא השגחה, הרעיון הזה נובע רק מהשלילה האפריורית שלפיה התערבות אלוקית היא מופרכת. אם אני לא מניח את זה, אם אני מניח שהתערבות אלוקית היא סבירה, אין לי שום בעיה להגיד שכן, הקדוש ברוך הוא מזיז את הדברים ככה מאחורי הקלעים בתזוזות קלות שלא מפרות את חוקי הטבע, עדיין חוקי הטבע חיים בתוך מסגרת כזאת, וזה נראה כמו שהבן אדם יכול להושיט את היד ולהזיז קצת את התפוח שנופל מהעץ, אז וודאי שהקדוש ברוך הוא גם יכול להזיז אותו קצת בלי שאנחנו נראה איזה משהו ניכר, כן? עכשיו מה אנחנו אבל בכל זאת רואים? כן? האם אנחנו נסתכל על המציאות, נעזוב עכשיו את כל הדיון הקודם, כן? האם אנחנו באמת יכולים לעשות איזה מבחן או איזה ניסוי או לראות איזה משהו שכן יראה שיש התערבות אלוקית בעולם? אז באמת אם אנחנו נסתכל בצורה כזאת, אנחנו נראה שככל שאנחנו עולים מהפרט אל הכלל, כך אנחנו רואים באופן מובהק וברור יותר ויותר השגחה. ברמת הפרט כל אדם יכול הרבה פעמים בחיים שלו לראות אירועים שממש הוא מרגיש ככה מעין כמו צירופי מקרים כאלה, דברים שמסתדרים לו, או כל מיני דברים שאדם שיש לו קצת כאמור אינטליגנציה רוחנית רואה בהם את יד ההשגחה, אבל זה באמת עניין אישי, כן? יכול להיות שאחד ירגיש ככה, אחד ירגיש שלא. אם אנחנו עולים קצת יותר, הרב מיכי אומר בואו נעשה ניסוי, ניקח שתי קבוצות של חולים, על אחת התפללו, על אחת לא התפללו, ונראה האם התפילה עוזרת, האם אלה שהתפללו עליהם מבריאים יותר מאשר אלה שלא. הנה למשל עשו ניסוי כזה, לא רק ניסוי אחד אלא רבים, ובלא מעט מהניסויים הללו כן מצאו באמת סימנים מובהקים שאלה שהתפללו עליהם הבריאו יותר. עכשיו אומר הרב מיכי היו בעיות במתודות של הניסויים האלה. זה נכון שהיו בעיות, אבל הבעיות האלה זה בדיוק בעיות הפוכות, מה הכוונה? הבעיות זה שתפילה מהסוג שבניסוי היא תפילה מאוד חלשה, למה? כי לוקחים בן אדם שלא מכיר את מי שהוא מתפלל עליו, גם החולה לא מכיר את ההוא שמתפלל עליו, כדי שלא תהיה איזה הטיה, ואומרים לו תתפלל על מישהו שאתה לא מכיר אותו בלי שאתה יודע עליו, רק תפילה כזה כציוץ הזרזיר. ועוד יש בעיה, כן? מי אמר שהחולה עצמו לא מתפלל על עצמו? מי אמר שהקרובים שלו לא מתפללים עליו? בקיצור יש פה בעיות כאלה שהמקום לכך שגם אם לא היו רואים שום השפעה, היו אומרים בסדר, לא רואים השפעה כי זו לא תפילה אמיתית, זה חיקוי של תפילה. אבל אם אחרי כל המגבלות האלו, שאתה כאילו מחליש פה את התפילה, עדיין בהרבה מאוד ניסויים אתה כן רואה השפעות, אז קל וחומר שזה כן מוכיח את העוצמה של התפילה, ובוודאי במקרים שבהם לא נבדקו הדברים ולא העמדת את הקדוש ברוך הוא במבחן ובחינה וכן הלאה, אז אתה יכול להגיד למצוא לזה כל מיני תירוצים כאלה ואחרים, אבל להגיד שלא רואים? רואים, יש פה הרבה, יש מספיק ניסויים כאלה שרואים בהם שינוי. בואו נעלה רמה אחת יותר גבוהה, לא ניסוי על קבוצה קטנה של אנשים, אלא סטטיסטיקה. האם אנשים דתיים מאמינים הם סטטיסטית יש להם יתרון בבריאות או בהחלמה או באורך חיים על פני אנשים לא דתיים? כן? אם יש השגחה והשגחה גומלת לאלה שצדיקים, אז אולי היינו מצפים לראות הבדל כזה. התשובה היא שבניגוד לניסויים שיש כאלה שהצליחו וכאלה שלא, פה אין ספק. הרבה מאוד מחקרים גם בארץ וגם בעולם מראים הבדלים חד משמעיים בעשרות אחוזים בין הנתונים של קבוצות דתיות לקבוצות לא דתיות. אני אגיד רק בקצרה כמה דוגמאות לזה: מחקר שנעשה פה בארץ על קיבוצים, בדקו בו לאורך שש עשרה שנה נתוני התחלואה והתמותה בעשרים ושניים קיבוצים, חציים דתיים חציים חילוניים. בשיעור התמותה ממחלות לב בקיבוצים החילוניים היה גבוה בתשעים ושלושה אחוזים בהשוואה לקיבוצים הדתיים. שיעור התמותה בקרב חולים שהסתבכו מגידולים היה גבוה בשישים ושבעה אחוז, כן? לא תגידו איזה משהו זניח, כן? עוד מחקר אחר באלפיים וחמש, דתיים מאריכים ימים יותר מאשר חילוניים, הסיכוי למות בטרם עת בסוגים דתיים נמוך יותר בשלושים אחוז. וכן הלאה, הקשר בין הולכים לבית כנסת לבין אלה שלא הולכים, אחוז התמותה היה גדול בשבעים וחמישה אחוז אצל אלה שלא הולכים מאשר אצל אלה שכן הולכים, וכן הלאה, סטטיסטית יש הבדלים בין דתיים לחילוניים נקודה בהרבה מאוד מדדים, בריאות הנפש, בריאות הגוף וכן הלאה. עכשיו יבוא יבוא הרב מיכי ויגיד יש לזה הסברים טבעיים, זה בגלל הקהילה, בגלל הלא יודע מה וכן הלאה. בסדר, יכול להיות שיש לזה גם הסברים טבעיים, אבל מה אתה מצפה כבר לראות? אם אנחנו מסכימים שזה לא מופרך א-פריורי שאלוקים מתערב גם בצורות שנראות טבעיות, אז מה הבעיה שיהיו לזה הסברים טבעיים? נכון, אבל ככה הקדוש ברוך הוא מנהל את העניינים. שוב, רק אם אתה שולל מראש את הדעה הזאת כמופרכת אתה לא תקבל אותה. ואם אנחנו עולים עוד יותר מזה כבר לא קבוצות, על עם ישראל כולו, אני לא יכול להבין מה איזה השגחה, איזה ראיה יותר צריך מאשר כל הסיפור סביב הקמת מדינת ישראל, כל האירועים של הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות, הניצחונות במלחמות פעם אחרי פעם, גם של מעטים מול רבים, קליטה של עלייה מכל רחבי העולם, ההפרחה של השממה, וכל זה באופן שגם תואם במידה רבה מאוד לנבואות שהתורה עצמה אמרה לפני אלפי שנים. כן? מה צריך היה יותר מזה? מה זה מה זה פחות מאשר אותו ילד שרוכב על הכתפיים של אביו ושואל איפה אבא? כן? מה אני צריך להאמין? שאלוקים הבטיח לפני אלפי שנים שהוא יקבץ את נדחי ישראל ויחזיר אותנו לארצנו וכן הלאה, ובאמת הוא עשה את זה כי זה מה שקורה, או שאני צריך להאמין לא, הקדוש ברוך הוא אמנם הבטיח את זה אבל מתישהו הוא התחרט, עזב את הארץ, אבל במקרה ולמזלו הרב איכשהו הדברים קרו בגלל שעם ישראל שמר אמונים לארצו ואז התגלגלו הדברים שבמקרה הנבואות התגשמו בלי שהקדוש ברוך הוא יתערב? למה אני צריך לחשוב דבר מוזר כזה? כן? בספר שלו על האבולוציה "אלוקים משחק בקוביות" הרב מיכי מבדיל, חמש דקות, מבדיל בין סבירות להסתברות. הוא אומר שם נכון שמבחינה הסתברותית יש נניח סיכוי של אחד למיליון שהאבולוציה תקרה. אז אומר דוקינס, סיכוי של אחד למיליון יכול לקרות פעם. אומר הרב מיכי כן, אבל מה יותר סביר? שהתממש סיכוי של אחד למיליון במקרה, או שיד מכוונת עשתה את זה? אם יש לי אפשרות א-פריורית סבירה שיד מכוונת עשתה את זה, זה האפשרות שאני אבחר. אותו דבר גם פה. יכול להיות שיש איזה הסתברות של אחד למיליון או לא יודע כמה שבאמת עם ישראל מכל העמים הוא זה שישרוד בגלות ויחזור לארצו ויפריח את השממה מה שאף עם אחר לא עשה קודם, וכל העמים גם שסביבו פה, כן, כל עמי ערב הפסידו בכוונה כדי שתתגשם הנבואה ולא ישבו את הארץ כדי שיהיה לו מקום לחזור. יש סיכוי של אחד למיליון שזה יקרה הסתברותית, בסדר. אבל מה יותר סביר? שזה קרה במקרה או שזה קרה מכיוון שהקדוש ברוך הוא לא עזב את הארץ ואכן הגשים את נבואותיו? כן? ואפשר להביא עוד דוגמאות ממלחמת המפרץ שנפלו עשרות טילים ובלי כמעט הרוגים או הרוגים בודדים וכן הלאה. אבל הרב מיכי אומר שאם נחשון וקסמן מת והתפילות לא עזרו אז סימן שתפילות לא עוזרות, נקודה. אני באמת לא יכול להבין את הסבירות שמאחורי הגישה הזאת. בקיצור אני אסכם את הדברים. ראינו שהגישה של הרב מיכי נובעת בעיקר מהנחה א-פריורית שלו שעצם המושג של התערבות אלוקית הוא מופרך והזוי ולא מתקבל על הדעת. ראינו שהטענה הזאת א-פריורית היא לא נכונה, גם מהתנ"ך, גם מחכמי ישראל, גם מאינטואיציות פשוטות, עצם הרעיון של התערבות אלוקית הוא הגיוני וסביר ומתקבל על הדעת. ממילא אין לי שום סיבה להציב לזה רף גבוה כזה שרק אם אני אראה יד שקופה מן השמיים אני אאמין שיש התערבות אלוקית. אני בהחלט יכול לקבל את הנתונים שראינו, בין אם זה מה שאני מרגיש באופן אישי, בין אם זה בנסים של התפילה, בין אם זה סטטיסטיקה, וכל שכן שמדובר על עם ישראל, הקמת המדינה וכל זה. אלו ראיות מוצלחות מאוד לכך שהשם לא עזב את הארץ, השם ממשיך לנהל את העניינים ואין סיבה להתעקש דווקא על איזה משהו על-טבעי באופן מובהק כדי לקבל את זה. חובת ההוכחה מוטלת על הרב מיכי אם הוא רוצה לטעון שהשם עזב את הארץ, אלא אם כן הוא יחזור ויטען שאף פעם השם לא היה בארץ, אבל אז זה כבר באמת חורג מהגבולות שאני חושב שהוא רוצה לחרוג מהם. ואני רק אומר שהגישה הזאת של פתאום ספקנות קיצונית כזאת לא רק שהיא בעייתית בשיח הזה אלא שגם נטייתה היא תמיד להתרחב הלאה. אם אני לא מקבל שום דבר שלא מוכח אמפירית ומדעית אז גם עצם האמונה של מעמד הר סיני, בקיומו של אלוקים, במחויבות להלכה, גם הם ילכו ויתערערו עם הזמן. ולכן הגישה הזאת כמו שאמרתי אין לה שום ביסוס מעבר לאיזה תחושה אישית, היא גם מסוכנת ומזיקה ומן הראוי באמת לצאת נגד הגישה הזאת ולהשתדל להראות למה אין סיבה לקבל אותה. עד כאן.