לימוד מהניסיון – שיעור 3

[Speaker A] שמואל למה אתה שותק?

[הרב מיכאל אברהם] שמואל עדיין המום מהתוצאות.

[Speaker C] מה אתה? לא, אני שמתי מיוט. לא שמעתי מה. לא יצאנו ממיוט. למה אתם מדברים שטויות כל הזמן במקום להיכנס לשיעור?

[הרב מיכאל אברהם] טוב, יאללה, יש לנו את המצליף של הסיהו, הוא מכניס אותנו לעניין. היינו בענייני, אנחנו בסדרה של לימוד מהניסיון. תיארתי את המחלוקת בין רציונליזם לאמפיריציזם. דיברתי על זה שבסופו של דבר אחרי כל המהלך וכל הקשיים לפה ולשם, בסופו של דבר אין, אני חושב לפחות, שאין שום הסבר אפשרי אחר אלא לקבל את זה שיש לנו סוג מסוים של כושר אינטלקטואלי שהוא בין חשיבה לבין הכרה. חשיבה מכירה אם תרצו אפשר לקרוא לזה, אנחנו איך שהוא מתבוננים בעולם לא בעיניים אלא עם השכל, אבל השכל פועל פה כפונקציה מתבוננת, לא כפונקציה חושבת או כפונקציה יוצרת אלא כפונקציה מתבוננת וההתבוננות הזאת מניבה את העקרונות האלה שמצד אחד אין להם בסיס אמפירי כמו סיבתיות, אינדוקציה וכדומה ומצד שני ברור שאנחנו מאמצים אותם ולא יכולים שלא לאמץ אותם, בלעדיהם אין מדע ואין שום אפשרות באמת לצבור ידע על העולם ואז אמרתי שהתמונה הזאת בעצם מקהה קצת את הדיכוטומיה שיש בין אמפיריציזם לרציונליזם כי מדובר פה בפעולה של השכל, במובן הזה זה רציונליזם, אבל השכל פה מתפקד באופן שהוא יוצר אינטראקציה עם העולם, כשהוא מתבונן על העולם ולא איזה חשיבה שנעשית כולה בתוך השכל שלנו פנימה ולכן במובן הזה זה דווקא אמפירי ולא חשיבתי ולא רציונליסטי. אז יש פה בעצם ערעור של הדיכוטומיה שמניחים אותה כל הזמן בעימות הזה בין רציונליזם לאמפיריציזם, השאלה אם אתה חושב או שאתה מכיר והתשובה שאני מציע זה שיש לנו כושר מסוים שהוא חשיבה מכירה, זה משהו ש… לא שומע.

[Speaker D] אפשר שאלה? כן. זה נשמע קצת כפתרון אד הוק, במילים אחרות האם בלי הקשיים הללו היית מגיע למסקנה הזאת גם כן או…

[הרב מיכאל אברהם] אני מניח שלא אבל קשיים זה דבר טוב בשביל להגיע למסקנה לא? כך בנויות הראיות, ראיות בנויות כך שאם אתה לא מאמץ את הטענה הזאת אתה נקלע לקשיים, זו ראיה בדרך השלילה, נכון?

[Speaker D] נכון נכון אבל זה נשמע אד הוק.

[הרב מיכאל אברהם] פתרון לקשיים ואין להם פתרון אחר, זאת ההוכחה שהפתרון הזה הוא פתרון טוב או הוא הפתרון הנכון. אד הוק זה לא מילת גנאי. אד הוק זו הדרך שבה אנחנו מגיעים למסקנות, כל תצפית מדעית שמניבה חוק זה אד הוק. בשביל להסביר את כל העובדות האלה אתה צריך להניח את קיומו של חוק מדעי כזה או אחר, גם לזה אתה יכול לקרוא אד הוק. כך אנחנו מסיקים מסקנות.

[Speaker E] האמפיריציסטים והרציונליסטים שניהם היו בדעה מוחלטת רק מאה אחוז לכאן ומאה אחוז לכאן ככה במקור?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אמרתי שיש א-סימטריה מסוימת. הרציונליסטים ברור שהם מקבלים גם את התצפית ככלי לאסוף מידע על העולם, רק הם טוענים שלא כל המידע על העולם נאסף על ידי תצפית. אפשר לאסוף מידע על העולם גם באמצעות השכל ולא רק באמצעות התצפית. האמפיריציסטים טוענים שזה רק התצפית. זאת אומרת זה לא אנטי סימטרי הרציונליזם והאמפיריציזם. רציונליזם מוכן לקבל את שתי הצורות לאסוף מידע והאמפיריציזם רק את אחת מהן.

[Speaker E] אבל הוא חייב גם את הרציונל כדי להבין מה שהוא רואה.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא, כשאני רואה משהו אז אני פשוט רואה אותו, אני לא צריך הסברים רציונליים למה שאני רואה.

[Speaker E] כוח משיכה זה אמפיריציסטי?

[הרב מיכאל אברהם] תלוי איך אתה מפרש את הדרך שבה אנחנו מגיעים לקיומו של כוח משיכה. האמפיריציסטים יגידו כן אנחנו רואים שיש כוח משיכה.

[Speaker E] הם לא רואים, הם מבינים, הם הסיקו שיש כוח משיכה.

[הרב מיכאל אברהם] טענה מעניינת אבל על זה באמת אומר דייויד יום או אחרים בעקבותיו שהמסקנה אם אתה מתייחס להכללות לא לעובדות הספציפיות שבהן צפית אז ההכללות הן באמת לא טענות על העולם, הן טענות עליי. זו רק האופן שבו אני מארגן את הנתונים בצורה שהכי נוחה לי אבל אני לא באמת טוען שיש דבר כזה חוק. גרביטציה בעולם.

[Speaker D] אז זה אנטי-ריאליזם מדעי.

[הרב מיכאל אברהם] נכון.

[Speaker E] אתה לא צופה בכוח משיכה, אתה צופה בגופים נופלים.

[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, לכן באמת כשאני אומר שיש כוח משיכה זאת לא טענה על העולם. אוקיי. טענה עליי. כשאני אוסף את כל העובדות שראיתי, זה מה שאני יודע. בוא נארגן אותם בצורה שתהיה יעילה ונוחה לשימוש, אז בוא נקרא לזה כאילו שיש חוק גרביטציה בעולם. אבל לא שאני באמת טוען שיש חוק כזה. כך יגיד האמפיריציסט האדוק, כן, העקבי. נגיע לזה עוד רגע. אז בעצם הנקודה שבה אנחנו נמצאים זה איזשהו סוג של מצב ביניים בין הרציונליזם לבין האמפיריציזם או בעצם אני לא מקבל את שני הדברים האלה כאפשרויות דיכוטומיות. אני רוצה לחדד קצת יותר את המשמעות של האינטואיציה, את הנחיצות שלה וגם לנסות לשכנע אתכם למה זה כל כך חיוני ואיפה זה משחק תפקיד. תראו, יש לנו בעצם שני ארגזי כלים, זה התחלתי אני חושב את כל המהלך, שני ארגזי כלים עקרוניים שבהם אנחנו יכולים לעשות שימוש בהקשר הזה של חשיבה מדעית, של היכרות עם העולם. ארגז הכלים האחד הוא התצפית, ארגז הכלים השני הוא החשיבה. אוקיי. חשיבה ותצפית. עכשיו בוא ננסה לחשוב רגע, ננסה לחשוב רגע מה זאת חשיבה. זאת אומרת, חשיבה היא תמיד הסקת מסקנות מתוך הנחות. עכשיו, לוגיקה, אוקיי, לוגיקה או פילוסופיה זה טיעונים שגוזרים מסקנה מתוך הנחות. אז כשאני מדבר על הדרך שבה אני מנמק או מוכיח טענה כלשהי באמצעות השכל, באמצעות חשיבה, לא באמצעות תצפית, אז בדרך כלל זה בנוי, או אולי אפילו תמיד אם תרצו, זה בנוי בצורה של טיעונים. אני מניח הנחות ומהן אני גוזר מסקנות. אבל זה כמובן מעורר את השאלה מאיפה אני יודע את ההנחות? אז אם להנחות עצמן גם כן יש לי איזושהי הוכחה על בסיס איזשהן הנחות אחרות, אוקיי, אז בוא נעבור להנחות האחרות. בסוף בסוף צריך להיות איזשהו סוג של טענות שמהווה הנחות או אקסיומות אם תרצו, שלהן עצמן אין הוכחה. שמהן, עליהן אני יכול לבנות את כל השאר. כמו גיאומטריה נגיד, כן? יש לנו ארבע אקסיומות ראשוניות, מהן אני גוזר מסקנות, מהמסקנות האלו אני גוזר עוד מסקנות, ואני בונה על זה את כל המגדל של הגיאומטריה, אבל בתשתית יש ארבע אקסיומות שלהן אין לי הוכחה. עכשיו כמובן תמיד אפשר לשאול: טוב, אז מה שווה כל המהלך הזה? כי אם אני לא, אם לאקסיומות שלי אין הוכחה, אז מה זה עוזר לי שאני מוכיח את המסקנות על בסיס האקסיומות אם האקסיומות בעצמן הן לא משהו שאני יכול לקבל אותו? אז אפשר להניח אולי: טוב, אז אקסיומות באות מתצפית. יש כאלה שחושבים כך. שאקסיומות באות מתצפית ומכאן ואילך השכל או הלוגיקה גוזר מהעובדות התצפיתיות מסקנות. אבל זה כמובן שטויות, בגלל שתצפיות תמיד נותנות לי עובדות פרטיות. ראיתי אירוע כזה, אירוע אחר, על חפץ כזה, על אובייקט כזה. אני אף פעם לא רואה תופעות כלליות. אני רואה תופעות ספציפיות. אז זה לא יכול להיות שמהן אני יכול לגזור באופן לוגי את החוק הכללי. זה תמיד יהיה משהו שהוא כמו הכללה, ולא משהו שהוא כמו הליכה מהכלל אל הפרט, דדוקציה. ולכן זה לא יכול להיות תהליך שבו אני משקיף על מקרים מסוימים, על מצבים מסוימים, אירועים מסוימים ומהם אני גוזר באמצעות לוגיקה את המסקנה. אף פעם זה לא יכול לעבוד ככה. ועוד גם לזה עוד נחזור עוד מעט. אז מה זה אומר? שהאקסיומות בעצמן, אם אני רוצה להניח את זה, לבסס את המסקנה שלי על בסיס אקסיומות, אז האקסיומות בעצמן לא יכול להיות להן מקור אמפירי. אז מה כן? אז זה גם כן יהיה טיעון, אז הטיעון הוא מבוסס על אקסיומות אחרות. בסוף אני מדבר על הצב האחרון בשרשרת של הצבים, כן? האקסיומות שיושבות בהתחלת התהליך. אני חומש שאין מנוס אלא להבין שאת האקסיומות האלה אנחנו מוציאים מהאינטואיציה שלנו. אין לנו כלי אחר שיכול לבסס את הדברים האלה. תחשבו אפילו על הגיאומטריה. יש אקסיומות של הגיאומטריה. אז אקסיומה, בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, או מקבילים לא נפגשים וכן הלאה. מאיפה זה יוצא? זה הרי לא יכול לצאת מתצפית. התצפית אומרת לי שבין שתי הנקודות האלה עובר קו ישר. אבל איך אני יודע שאין עוד קו ישר? זה שלא ראיתי אינה ראיה. יכול להיות שיש עוד קו ישר שלא שמתי לב לקיומו. יכול להיות שיש שתי נקודות אחרות שבהן יהיו שלושה קווים ישרים, למרות שבשתי הנקודות האלו יש רק קו ישר אחד. לא ראיתי את כל צמדי הנקודות בעולם. אותו דבר עם קווים מקבילים שהם לא נפגשים, אף אחד לא הלך איתם עד הסוף כדי לוודא שהם לא נפגשים אף פעם, נכון? זה ייקח קצת זמן. אז איך אתה יודע? אבל לכולנו מאוד ברור שהאקסיומות האלה נכונות, שבין שתי נקודות לא עובר יותר מקו ישר אחד וגם לא פחות, ושהמקבילים לא נפגשים אף פעם. מאיפה אני יודע את זה? הוכחה אין לי לזה, מתצפית זה לא יוצא. אבל על זה אני בונה את כל הגיאומטריה שלי. אז איך אני יודע את זה? אז מתמטיקאים שתשאלו אותם את זה, הרבה מהם יגידו לכם: באמת אני לא יודע את זה, אני פשוט מניח וזה נראה פורה. אם מניחים את ההנחות האלה אפשר להוציא מהן כל מיני מסקנות מאוד מאוד מעניינות, ולכן זאת תורה מתמטית מעניינת. השאלה אם זה נכון, זה לא מעניין את המתמטיקאי אם זה נכון או לא. זה המנדט של הפיזיקאי. פיזיקאי צריך לדעת אם זה נכון, אם זאת עובדה נכונה על העולם. מתמטיקאי בונה מגדלים שפורחים באוויר, הוא לא עוסק בעולם, לפחות בתפיסה המקובלת. ולכן המתמטיקאים הרבה פעמים שתשאלו אותם מאיפה אתם מוציאים את האקסיומות או את ההגדרות היסודיות, הם יענו לכם: זה שרירותי, אני פשוט מניח את זה, מגדיר מושגים מסוימים ואני רואה אם זה נותן לי תפוקה מעניינת. אם כן, אז זה תחום מתמטי ששווה לעסוק בו. לא מעניין, אוקיי, נמציא משהו אחר. אבל הם מתייחסים לזה כמו סוג של המצאה, יצירה, שנבדקת לא במונחי אמיתיות. רגע, יש פה בעיה. יצחק זה אתה, שים על מיוט. מה? אתה לא על מיוט. אז הטענות האלה לא, המתמטיקה לא נמדדת במונחי אמת או נכון, אלא במונחי עקביות. זאת אומרת, אם אלה ההנחות זאת המסקנה. אני לא אומר שההנחות נכונות וגם לא אומר שהמסקנה נכונה, כל מה שאני אומר זה שהמסקנה נובעת מההנחות. ואם אני מוצא מספיק מסקנות מעניינות שנובעות מההנחות האלה, אז אלה הנחות מעניינות מספיק כדי להתעסק איתן. זה מספיק פורה, זה תחום פורה כדי להתעסק איתו, וזה לא שאלה של נכון או לא נכון, זה שאלה של פורה או לא פורה. הפיזיקאים פתאום מגלים שתורות מתמטיות פוריות גם ישימות על העולם שלנו, אבל זה פיזיקאים, זה לא קשור למתמטיקאים. מזכיר לי איזה עבודה סמינריונית שעשיתי פעם בתואר ראשון, למדתי קורס בבקרה לא-לינארית, זה קורס מאוד מתמטי, קורס יפהפה. אז קיבלתי שמה איזה עבודה סמינריונית לעשות על המודל של וולטרה, היה מתמטיקאי איטלקי מהמאה ה-18 נדמה לי או משהו כזה. והוא בנה איזושהי משוואה, היה בחוף הים שמה ליד העיר שלו באיטליה היו שתי אוכלוסיות דגים שאוכלוסייה א' אכלה את אוכלוסייה ב'. הדגים הגדולים אכלו את הדגים הקטנים. הדגים הקטנים ניזונו מהצמחייה בסביבה. אוקיי, עכשיו אם יש הרבה דגים קטנים, אז לדגים הגדולים יש הרבה אוכל אז הם מתרבים. ברגע שהם מתרבים הם אוכלים את הדגים הקטנים, אז הדגים הקטנים האוכלוסייה שלהם מצטמצמת. אם האוכלוסייה שלהם מצטמצמת, לגדולים אין מה לאכול, האוכלוסייה שלהם מצטמצמת, אבל אז הקטנים מתרבים ועוד פעם חוזר חלילה. עכשיו הוא בנה לזה איזשהו מודל של משוואות דיפרנציאליות מצומדות, ובסוף בסוף יצא לו מה שנקרא לימיט סייקל. זאת אומרת, איזשהו תהליך מחזורי, עלייה וירידה במספרי הדגים. אוקיי, בסך הכל אפשר להבין את זה אינטואיטיבית באופן די ברור, וזה מה שיצא לו. מה הוא עשה כדי לבדוק אם זה עובד? הוא הלך לשוק לבדוק את מחירי הדגים משני הסוגים. כי בהנחה שכשיש הרבה דגים אז המחיר שלהם נמוך, כי יש היצע גבוה, נכון? אם יש מעט דגים, אז המחיר שלהם גבוה. אז בעצם אתה יכול לבדוק את התזה שלך על המחזוריות של מספרי הדגים דרך לבדוק את מחירי הדגים על ציר הזמן. מחירי הדגים אמורים להתנהג כמו סינוס. כשיש מעט דגים המחיר גבוה, כשיש הרבה דגים המחיר נמוך, וככה זה בעצם איזשהו תהליך מחזורי, ואכן הוא טען שהוא באמת מצא לימיט סייקל במחירים. זה מעניין, כי הוא בנה מודל כזה מתוך ההיגיון שלו, ניגש למציאות והתברר שהמודל הזה באמת מתאר את המציאות. סתם נזכרתי, כמובן כל הפיזיקה היא כזאת, זה סתם דוגמה. אבל אבל כן, לא כל הפיזיקה היא כזאת. יש חלקים בפיזיקה שלא עוסקים בכלל במציאות, כל מיני הוקינגים למיניהם. ואתם עוסקים בלא יודע במה, פטפוטים. אבל פיזיקאים באופן עקרוני אמורים לעסוק בעולם, לא בפטפוטים. ויש עוד הרבה דוגמאות לזה. בכל אופן, הטענה היא שמתמטיקה לא עוסקת בעולם אלא עוסקת ברעיונות, בקשר בין רעיונות. והשאלה אם זה ישים לגבי העולם או לא זה שאלה שאנשי מדע אמורים לענות עליה, פיזיקאים או לא משנה באיזה תחומים מדעיים שונים. אז אם זה ככה, אז מאיפה אני, אם אני רוצה לטעון נגיד שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, אז אם אני טוען את זה כטענה מתמטית, אז אני לא צריך להניח שזה נכון. כל מה שאני אומר זה שזה יוצא מהאקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית. אם אתה תניח את האקסיומות האלה, זאת התוצאה, זאת המסקנה. ואתה לא טוען לא שהאקסיומות נכונות ולא שהמסקנה נכונה. אבל אם פיזיקאי אומר שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, אז הוא בעצם מדבר על העולם, לא על רעיונות מופשטים אפלטוניים. מדבר על העולם. אבל אם אתה אומר שבעולם סכום הזוויות הוא 180 מעלות, זה בעצם אומר שאתה מניח שהעולם מציית לאקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית. אוקיי, זאת כבר טענה בפיזיקה. זאת אומרת, אתה בעצם אומר שהטענות האלה הן נכונות, לא רק שיש פה מהלך מעניין או מהלך פורה, יש פה טענות נכונות, וממילא האקסיומות נכונות, וממילא גם המסקנות נכונות. עכשיו, איך אתה יודע שהאקסיומות נכונות, שהעולם שלנו הוא באמת אוקלידי? מקבילים לא נפגשים, בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד וכן הלאה. אם תחשבו על מעטפת של כדור למשל, אז בין שתי נקודות עוברים אינסוף קווים ישרים, יכולים לפחות לעבור אינסוף קווים ישרים. לכן זה מאפיין של מרחב ישר. יש מרחבים עקומים שבהם זה לא מתקיים. עכשיו, איך אתה יודע שהעולם שלנו הוא כזה? זה לא תוצאה של תצפית ולא תוצאה של שיקול הגיוני, זה תוצאה של אינטואיציה. האינטואיציה שלי אומרת שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד או ששני מקבילים לעולם לא ייפגשו. זאת אומרת, את האקסיומות שלנו אנחנו מוציאים מתוך האינטואיציה ואז יכולה הלוגיקה או הפילוסופיה, הטיעונים, יכולים לגזור מתוך האקסיומות האלה מסקנות שונות. זה הדרך שבה חשיבה עובדת. אבל אם החשיבה עובדת באופן כזה, אז בתשתית צריך להיות משהו שיבסס את האקסיומות. התצפית לא יכולה לעשות את זה, זה דיברתי, כי תצפית נותנת רק עובדות ספציפיות. אז לכן הנחות כלליות שמהן אני יוצא חייבות לצאת מתוך האינטואיציה, ואם זה ככה, זה אומר שהאינטואיציה היא כן נותנת לנו טענות על העולם, למרות שאינטואיציה זה כאילו כושר חשיבתי. דיברתי, אני חושב, על המשוואה המתמטית, שמישהו עובד מאוד קשה כדי לפתור אותה ואז מגיע איזה גאון אחד אומר לו, לא, פה אני מיד רואה שהפתרון הוא זה וזה. כי הוא באינטואיציה שלו הוא מיד רואה שזה הפתרון, גם בלי לעשות את החישוב. עכשיו, כשאתה בודק את הפתרון שהוא מציע, אתה באמת רואה שהפתרון הזה פותר את המשוואה הזאת. זאת אומרת, האינטואיציה הזאת זה לא איזה רגש סובייקטיבי, אלא יכולת לתפוס משהו במציאות באופן ישיר, לא דרך חישוב הגיוני והנחות וכולי, אלא אני ישר רואה את זה. אבל מה זאת אומרת רואה? אני לא רואה את זה בעיניים. אני רואה את זה עם השכל. זה מה שאני מדבר עליו, על הראייה בעיני השכל, או חשיבה מכירה אם תרצו. ואז זה בעצם אומר שבתשתית של כל טיעון מדעי פילוסופי, לא כל טיעון פילוסופי, הרבה טיעונים פילוסופיים, בעצם יושבת אינטואיציה שהאינטואיציה היא כן כלי שמדבר על העולם. ולכן האינטואיציה בעצם זה כמו שאמרתי קודם, זה איזשהו תחום אפור בין החשיבה לבין ההכרה. בפילוסופיה קוראים לתופעה הזאת הריקות של האנליטי. טיעונים לוגיים הם בעצם ריקים, כי כל מה שהם אומרים זה רק עקביות או נביעה של מסקנה מתוך הנחות. והם לא אומרים שההנחות נכונות ולא אומרים שהמסקנה נכונה. אתה יכול לאמץ הנחות הפוכות והמסקנה שלך תהיה אחרת, ואף אחד לא יותר צודק או פחות צודק מהשני מבחינה לוגית. כל עוד אתה עקבי, אז אין בעיה, מבחינת הלוגיקה יש לך הכשר. אני חושב שנכון יותר להגיד ריקות ולא ריקנות, אבל לא יודע. אני בדרך כלל הייתי רגיל לכתוב ריקנות האנליטי, אבל נדמה לי שזה יותר נכון להגיד ריקות האנליטי. בכל אופן. בכל אופן, אז אני אומר, זה בעצם אומר שהלוגיקה או החשיבה היא ריקה. בשביל שהיא תתחיל להכיל איזשהם עובדות, אתה צריך להכניס לתוכה איזשהו אינפוט מעבר ללוגיקה. אינטואיציה, תצפית, משהו שיש לו שנובע מתקשורת עם העולם, מאינטראקציה עם העולם. בלי זה לא תוכל להגיע לטענות על העולם, כי הלוגיקה כשלעצמה לבדה היא ריקה. לכן חייב להיות איזשהו מרכיב שהוא מרכיב תצפיתי, או תצפית חושית, או תצפית עם האינטואיציה. אני אולי כדי לסיים את המבוא הזה, אני רוצה אולי לחזור שוב, אני פעם דיברתי על התהליך התלת שלבי הזה, גם בספרים כתבתי, התהליך התלת שלבי שהוא מחדד יותר את הנקודה הזאת, פשוט עוד זווית להסתכל על אותו עניין. אני מחלק את ההיסטוריה האינטלקטואלית כן של העולם, או של המערב לפחות, לשלושה שלבים שאני מזהה אותם גם כשלבים של התבגרות של אדם פרטי: ילדות, נעורים ובגרות. הילדות זה בעצם מצב דוגמטי, זה מצב שבו הילד מקבל דברים כי המבוגר אמר, כאילו ברור, אם הוא אמר זה כנראה נכון, כן, זה גישה דוגמטית. מרד הנעורים, או כן, מרד הנעורים מגיע כאשר הילד הזה מתבגר קצת ונהיה נער, ואז הוא פתאום שואל את המבוגרים כשהם אומרים לו משהו: "מי אמר לכם? תוכיחו. אני לא מוכן לקבל דברים בלי הוכחה". כן, זה מרד הנעורים, אני עושה את זה בקצרה כי סך הכל כבר עשיתי את זה בעבר. ואז בסוף השלב של הנעורים, הנער מתבגר, וזה נקודה שבה הוא עובר מנער לבוגר, ושם הוא נקלע למשבר השני בחייו. המשבר הזה, כל משבר כזה כן זה מעבר שלב. המשבר השני בחייו זה כאשר הוא מגלה שאין שום דבר בעולם שאפשר להוכיח. ואז הוא נמצא בפני שוקת שבורה. כי אם שום דבר אי אפשר להוכיח, והרי הנער אמר "מי אמר? תוכיחו", זאת אומרת הוא מקבל רק דברים שיש להם הוכחה, ופתאום הוא מגלה שלשום דבר אין הוכחה, אז מה הוא אמור לעשות עם זה? אמרתי שיש שלוש דרכי התבגרות אפשריות, שמשרטטות את המפה, נדמה לי שיש רק שלוש. איך אני יודע? כי הניתוח הלוגי, המושגי בעצם נותן את זה. מה יוצר את הפלונטר? מה שיוצר את הפלונטר זה צירוף של שתי הנחות: הנחה אחת רק דבר מוכח הוא קביל, אני מקבל אך ורק דברים שיש להם הוכחה. הנחה שנייה אין שום דבר שאפשר להוכיח. מסקנה מה המסקנה אם אני מאמץ את שתי ההנחות האלה? שאין שום דבר שהוא קביל. אם אין שום דבר שיש לו הוכחה, ורק דבר עם הוכחה הוא קביל, אז אין שום דבר שהוא קביל. בקיצור ספקנות. נכון, אם אתה לוקח את שתי ההנחות של הנער וממשיך איתן הלאה, אז אתה מגיע לספקנות, זה ההתבגרות המתבקשת. אבל כשאתה נמצא במין צומת כזאת אתה יכול לאמץ גם עוד שתי דרכים והם כמובן לוותר על הנחה א' או לוותר על הנחה ב'. אם אתה ממשיך עם שתי ההנחות אתה מגיע לספקנות, אבל אם אתה מבין ששתי ההנחות ביחד מובילות אותך לאבסורד כי אתה לא מוכן להיות ספקן, אתה לא ספקן. אתה אומר "טוב, אז אם ככה, אם שתי ההנחות האלה מובילות אותי לספקנות", דיברנו על האד-הוק קודם כן, "אם שתי ההנחות האלה מובילות אותי לספקנות והרי אני לא מוכן להיות ספקן, אני לא ספקן. אם ככה, בוא נלך אחורה, כנראה שלפחות אחת משתי ההנחות האלה לא נכונה". עכשיו בוא נעשה את החשבון. נגיד שההנחה שאין שום דבר שאפשר להיות ודאי לגביו או שאפשר להוכיח אותו היא הלא נכונה. זה לא יכול להיות. אין שום דבר שאפשר להוכיח אותו באופן שהוא לא תלוי בהנחות יסוד. היו ניסיונות כאלה לאורך ההיסטוריה, הזכרתי אותם: הקוגיטו של דקארט, הטיעון האונטולוגי של אנסלם, כן, הראיה האונטולוגית לקיומו של אלוהים. כל הדוגמאות האלה ועוד כמה דוגמאות זה דוגמאות שניסו להוכיח טענות על העולם בלי הנחות, זאת אומרת להגיע לוודאות באמצעים לוגיים בלבד. אוקיי, אבל הם נכשלו כמובן. זאת אומרת אין דבר כזה בלי… אתה צריך להניח הנחות וברגע שהנחת הנחות כבר אין לך ודאות, כי מי אמר ש… וברגע שהנחת הנחות כבר אין לך וודאות, כי מי אמר שההנחות נכונות? להנחות אין לך הוכחה. ואז לכאורה אנחנו לא, אין לנו את האופציה לוותר על ההנחה השנייה של הנער, ההנחה הזאת שאומרת שאין שום דבר שאפשר להיות וודאי לגביו. אבל אפשר, יש דרך לוותר על זה. איך? להפוך ל, נקרא לזה מיסטיקן, או פונדמנטליסט, או כל מיני דברים מהסוג הזה. מה הכוונה? אני יכול להגיע לוודאות לגבי דברים, לא בכלי לוגיקה, אלא משהו מעל השכל. כן, ביטוי מאוד חביב על האנשים האלה. כן, אני יכול להגיע לוודאות לא בכלי הלוגיקה, לא בכלי השכל, אלא משהו מעל השכל. ואז אני מוותר על ההנחה השנייה שאומרת שאין וודאות בכלום. לא, נכון, עם לוגיקה אי אפשר להגיע לוודאות בכלום, אבל יש כלים אחרים שהם מעל הלוגיקה שהם יכולים לתת לי וודאות. ואז מה? ואז אין שום בעיה, אני יכול להישאר עם ההנחה הראשונה, שרק דבר מוכרח, רק דבר וודאי הוא קביל, ולא להגיע לספקנות, נכון? כי ההנחה השנייה שלי היא שיש דברים מוכחים או יש דברים וודאיים בכלים שהם על הגיוניים, על לוגיים, כן, מעל השכל. זה, בוא נקרא לו לצורך הדיון שלנו, פונדמנטליסט. פונדמנטליזם. פונדמנטליזם פירושו של דבר זה לאמץ טענות בלי לחשוף אותן לחשיבה ביקורתית. זאת אומרת, אני לא מוכן לשמוע ערעורים לגביהם או לבחון אותם באופן ביקורתי. מבחינתי זה נכון, נקודה. יש איזה מקור עליון שהביא את המסקנות האלה לידיעתי, וזה לא עומד למבחן של חשיבה ביקורתית. זה מה שאני קורא פונדמנטליזם, כאשר כמובן זאת ההגדרה הפילוסופית לפונדמנטליזם. פונדמנטליזם במובן הסוציולוגי-אנתרופולוגי, כן, בעולם המעשי, הוא בדרך כלל מתקשר אצלנו לאכזריות, לאיזה התנהגות נורא נוקשה, נורא אכזרית, דאעש או כל מיני חבר'ה כאלה. אבל בעיניי זה רק סימפטום לפונדמנטליזם פילוסופי. כי האנשים האלה בעצם מתנהלים על פי איזה שהם עקרונות שהם משוכנעים שהם נכונים, יש להם וודאות מלאה לגביהם, למרות שכמובן אין הוכחה לזה, אבל זה בכלים של מיסטיים או לא יודע בדיוק מה, החליף אל-בגדדי אמר להם שככה זה אללה דורש מהם, ומבחינתם זה לא עומד לדיון, זאת אומרת, ברור שזה נכון. ואפילו אם זה דורש מהם מעשים קנאיים, קיצוניים, אכזריים, לא משנה, הם הולכים עם זה עד הסוף, כי זה וודאי. אז נכון שמפונדמנטליזם יוצאת אכזריות, אבל פונדמנטליזם אין פירושו אכזריות. יכול להיות פונדמנטליזם לכיוון החיובי. בן אדם שלא מוכן להעמיד את העקרונות המוסריים שלו למבחן ביקורתי, למשל. והוא אדם נורא מוסרי, הוא רודף צדק ומוסר, רק הוא לא מוכן להעמיד את העקרונות של המוסר למבחן של חשיבה ביקורתית, הוא גם פונדמנטליסט. רק במקרה הזה הוא פונדמנטליסט שלא מסוכן לחיות לידו, בניגוד לפונדמנטליסטים של דאעש. אוקיי, אבל הוא מבחינה פילוסופית הוא גם פונדמנטליסט. אז בוא נחזור אלינו, אז פונדמנטליזם פירושו לאמץ טענות מסוימות כנכונות למרות שאין לי תימוכין הגיוניים או הוכחה לוגית או דברים מהסוג הזה, אלא משהו, אני לא יודע מה, על-שכלי, על-טבעי, גורם אלוהי, נביא, חכם, לא יודע בדיוק מי, מישהו אמר לי את זה ואני משוכנע שזה נכון. אז זאת אופציה שנייה להתבגר. האופציה הראשונה זה ספקנות, האופציה השנייה זה פונדמנטליזם. הספקן נשאר עם שתי ההנחות של הנער, רק דבר מוכח הוא קביל ואין שום דבר שהוא מוכח, אלו שתי ההנחות של הנער. אז הספקן נשאר עם שתי ההנחות וממילא המסקנה שלו היא ספקנות. הפונדמנטליסט מוותר על ההנחה השנייה, לא נכון שאין וודאות בשום דבר, יש דברים שיכולה להיות לי וודאות לגביהם, ואז הוא נהיה פונדמנטליסט, אבל הוא מסכים לזה שרק דבר מוכח או רק דבר וודאי הוא קביל. וצורת ההתבגרות השלישית, מה שאני קורא לה התבגרות סינתטית, זה בעצם ויתור על ההנחה הראשונה. הנחה ראשונה שאומרת שרק דבר וודאי הוא קביל. לא, מבחינתי גם דבר שהוא לא וודאי אבל הוא מייק סנס גם הוא קביל. הרף שלי לקבילות הוא לא רף הוודאות. אז אני מוותר על ההנחה הראשונה של הנער, וזאת עוד אופציה להתבגר. אז בקיצור, או שאני מאמץ את שתי ההנחות, או שאני מוותר על ההנחה הראשונה, או שאני מוותר על ההנחה השנייה. אז זה או ספקן, או פונדמנטליסט, או מתבגר סינתטי מה שקראתי, שהוא בעצם אומר אני מוכן לסמוך על השכל הישר שלי, למרות שאין לי הוכחה לזה, ולמרות שזה לא ברור וזה לא וודאי מבחינתי. אני לא דורש וודאות בשביל שהטענה תהיה קבילה. ברמה העקרונית אפשר גם לוותר על שתי ההנחות. הנחה שנייה. אז או ספקן, או פונדמנטליסט, או מתבגר סינתטי מה שקראתי, שהוא בעצם אומר: אני מוכן לסמוך על השכל הישר שלי למרות שאין לי הוכחה לזה, ולמרות שזה לא ברור וזה לא ודאי מבחינתי. אני לא דורש ודאות בשביל שהטענה תהיה קבילה. ברמה העקרונית אפשר גם לוותר על שתי הנחות, יש גם אופציה כזאת, אבל בסדר, זה לא מעניין. האופציה לא מעניינת, למרות שהיא קיימת על המפה. עכשיו, התמונה הזאת שתיארתי כאן של ילדות, נעורים, בגרות, שלושה סוגים של בגרות, היא מתארת את אופן ההתבגרות של אדם פרטי, אבל אני חושב שהיא גם מתארת בקווים מאוד מאוד גסים את ההתבגרות של החשיבה במערב לפחות. במזרח זה אופרה טיפה שונה, אבל לפחות במערב אני חושב שזה ככה. בתקופה הקדומה ביותר, כתקופת הילדות, הייתה דוגמטיות. היו כל מיני עקרונות שהיו נראים לאנשים מובנים מאליהם, כי המכשף אמר שצריך לרקוד סביב האש בשביל להוריד גשם, אז הם רקדו סביב האש בשביל להוריד גשם. אף אחד מהם לא העלה בדעתו לבדוק האם זה עובד או לא עובד, מאיפה המכשף יודע. זה חשיבה ביקורתית. הם לא, הם דוגמטיים כמו הילד. הם מקבלים דברים כי הגדולים אמרו, החכמים אמרו. אחרי זה מגיע מרד הנעורים, שכן אפשר לקשור את זה ליוון העתיקה, הפולמוסים עם היהודים גם כן מתקשרים קצת לעניין הזה. אבל ביוון התחילה להתפתח החשיבה הביקורתית, הלוגיקה, ואז פתאום מתחילים לשאול רגע, מי אמר לך שכל הדוגמות העתיקות האלה נכונות? מי אמר? בדקת את זה? יש לך הוכחה? בדקת אמפירית? זאת אומרת, התחילו להפעיל חשיבה ביקורתית על כל מיני דברים כאלה. באמת ביוון יש איזשהו מעבר כמעט מטמורפוזה בין מיתולוגיה, שלכאורה מייצגת את התקופה הילדותית, לבין איזושהי פילוסופיה ותחילת המדע, שזה כבר לקראת סוף התקופה היוונית, כבר מתנתק מהמיתולוגיה כי הוא בעצם מבקר את החשיבה המיתית. ואז מתחילה תקופת הנאורות. תקופת הנאורות לא במובן האישי אלא במובן ההיסטורי, נדמה לי שמסתיימת באיזשהו מקום באמצע המאה העשרים. מיוון עד אמצע המאה העשרים זו תקופת הנאורות. מה קורה באמצע המאה העשרים? באמצע המאה העשרים המודרניזם, שהוא בעצם פסגת האופטימיות של הנער, אנחנו נוכיח הכל, נגדיר הכל, אנחנו כבר לא מיסטיקנים, לא מאמינים בדתות, לא מאמינים בשום דבר שהוא לא מוכח, הגיוני, מדעי, לוגי, מה שלא יהיה. הפוזיטיביזם הלוגי. ואז מגיע כמובן השבר הגדול של אמצע המאה העשרים. קושרים את זה גם סוציולוגית למלחמת העולם השנייה, לשואה, אבל זה תהליך פילוסופי יותר רחב כמובן, זה לא אירוע היסטורי אחד שמחולל את העניין. ופתאום הם מבינים שאי אפשר לקבל רק דברים מוכחים כי אין בעולם שום דבר שהוא מוכח, שום דבר שהוא ודאי. ואם אתה רוצה להיות נאיבי ולעיניים כן להאמין באופן ודאי, אז לכל היותר תוכל להגיע לעובדות ספציפיות שהן ודאיות בעיניך. וגם זאת איזושהי הנחה, שמה שהעיניים מראות לי זה ודאי. וגם על זה הרי אפשר להתווכח. אבל אפילו אם אתה מקבל את האמפיריציזם הנאיבי הזה, אז אתה תגיע לוודאות לגבי עובדות ספציפיות, לא לגבי שום אמירה כללית או חוק, חוק טבע. ולכן נוצר איזשהו שבר מאוד גדול, כי הבינו שהמדע והפילוסופיה והלוגיקה לא באמת מובילים אותנו לכיוונים של ודאות. ואז הריאקציה או התוצאה של המשבר הזה הייתה בעצם מה שקרוי כבר בדיעבד וברטרוספקטיבה, מה שקרוי פוסט-מודרניות, פוסט-מודרניזם. שזה בעצם אומר גישה נרטיבית, כל אחד והאמת שלו, רק העקביות חשובה, אבל אין אמת, מישהו שיותר צודק ופחות צודק. עוד פעם תיאור נורא סכמטי, אבל בגדול אני חושב שהוא נכון. וזה בעצם מקביל להתבגרות הספקנית שתיארתי קודם. כי הפוסט-מודרניות בעצם מניחה שרק דבר מוכח הוא קביל, אבל היא מבינה כבר בעקבות אמצע המאה העשרים שאין שום דבר בחיים, בעולם שיכול להיות מוכח. ממילא אין שום דבר שהוא קביל, אלא מה יש? כל מיני נרטיבים, סוגי שיח. אני מאמץ הנחות כאלה המסקנה שלי היא כזאת, אני מאמץ הנחות אחרות המסקנה שלי היא כזאת. אין אף אחד שיותר צודק או פחות צודק מהאחר. יש אוסף של בועות, מונדות בשפה של לייבניץ, שלא מדברות כל כך אחת עם השנייה וכל אחת עקבית בתוך עצמה, וכל קבוצה או כל אדם כלוא בתוך הנרטיב שלו. ואי אפשר באמת לייצר שיח ובטח לא להכריע מי צודק. לא פלא שהמושג נרטיב חדר בצורה כל כך חזקה לשיח הפוליטי, כי בשיח הפוליטי הכי קל לדבר על זה שלפלסטינים יש את הנרטיב שלהם, לנו יש את הנרטיב שלנו, כולם צודקים או אף אחד לא צודק ולכן אין טעם להתווכח עד שנגלה מי צודק, אלא צריך להגיע לפשרות. לפשרה פרקטית. לכן זה מאוד מאפיין חשיבה של אנשי שמאל. לעומת זאת כאילו אנשי ימין אומרים מה פתאום אנחנו צודקים והם טועים. יש פה צודק וטועה, לא מוכנים להכיר בנרטיביזציה של השיח. ולכן זה גם מתקשר ממש לריאליה פוליטית הניתוח הזה, אבל אני כרגע מתמקד בפילוסופיה. אז ההתבגרות הראשונה זה התבגרות ספקנית. ההתבגרות השנייה היא התבגרות פונדמנטליסטית, נכון? גם הפונדמנטליזם זקף את ראשו במהלך המאה העשרים למרות שאנשים חשבו שהוא הולך לקראת סופו. אם הייתם שואלים מישהו באמצע המאה העשרים או אפילו קצת לפני קצת אחרי, הוא היה אומר לכם חבר'ה האמונה הדתית, הפונדמנטליזם הדתי או האחר הולך ומתפוגג, נעלם מן העולם. זה ייקח עוד עשר, עשרים, חמישים שנה, לא יישאר מזה זכר. אני עוד זוכר את עצמי בתור נער משוכנע שהעניין הדתי הוא עניין של זמן, זאת אומרת זה הולך להיעלם תוך כמה שנים, לא יישארו דתיים עוד כמה שנים. אמרתי את זה כתחזית פסימית כי אני כן האמנתי, אבל היה ברור לי שבעולם זה הולך להתפוגג. מתברר שההיסטוריה יותר מסובכת מכל מיני חכמולוגים אפילו לא בעידן הנאורות, גם חכמולוגים מבוגרים. אבל כן העסק יותר מסובך. בכל מקרה צצו פתאום כל מיני תנועות או קבוצות פונדמנטליסטיות. מה הם טוענות? בגלל השבר הזה של המדע והחשיבה הפילוסופית שלא מצליחה להוביל אותנו לשום מקום, הם חוזרים למקורות פונדמנטליסטיים, מיסטיים, על-שכליים, דתיים תקראו לזה, ושואבים את הוודאות שלהם משם. ולכן אין פלא שגם זה איזה שהוא סוג של תגובה לשבר של תחילת עד אמצע המאה העשרים. ומה שמשותף, שימו לב לפי הניתוח הקודם, מה משותף לפונדמנטליזם ולספקנות הפוסט-מודרנית? יש משהו משותף לשניהם. אני מזכיר שוב, הספקנות מאמצת את שתי ההנחות של הנער. הפונדמנטליזם מאמץ הנחה א' אבל לא את הנחה ב'. זאת אומרת שבהנחה א' שניהם מסכימים. מה זו הנחה א'? שרק דבר ודאי הוא קביל. המסקנה שיוצאת מכאן היא שונה אצל שתי הקבוצות האלה ואפילו הפוכה. אצל הספקנים זה אומר שאין שום דבר קביל, אף אחד לא צודק יותר מהשני. אצל הפונדמנטליסטים זה אומר שיש בהחלט דברים קבילים כי יש דברים שהם ודאיים גם אם אין לי הוכחה עבורם כי זה מעל השכל או כל מיני דברים כאלה. אוקיי? אבל שניהם מתחילים מנקודת מוצא שרק הוודאי הוא קביל. על זה שניהם מסכימים. ולכן אני טוען אם אני עוד פעם רק רומז לאקטואליה, לכן המערב הפוסט-מודרני הספקני לא מצליח להתמודד עם פונדמנטליזם. בעיניי הבעיה היא לא כלי הנשק והטרור, הבעיה היא בפילוסופיה, בניתוח המושגי. פשוט בגלל ששתי התפיסות האלה יושבות על אותה פלטפורמה. לכן אין שום סיכוי להתמודד איתם. המערב שנמצא בשבר שמחפש וודאות ולא יכול באמת להחזיק ברעיונות שלו, אז הוא מסביר לנו כל מיני רעיונות של אוריינטליזם ודברים מהסוג הזה ולא להתנשא על הפונדמנטליסטים והם צודקים כמונו וכל אחד והנרטיב שלו ובעצם בזה הם לא מאפשרים לנצח את הפונדמנטליזם כי אי אפשר להילחם נגדו. והסיבה לזה היא בגלל שאין אמת, כי רק וודאות היא אמת. זה גם המערב מסכים וזה גם הפונדמנטליזם מסכים. זה משותף לשניהם, שרק דבר ודאי הוא קביל. הדרך היחידה להתמודד באמת עם פונדמנטליזם, אגב גם בעולם היהודי, ברגע שאנשים התייאשו מהוכחות לקיומו של אלוהים. אני עוד הדינוזאור האחרון שמתעסק עם הדברים האלה, אנשים צוחקים עליי מה אני מתעסק בשטויות האלה שלא מעניינות אף אחד וגם לא משכנעות אף אחד, ככה הטענה. אני לא חושב שזה נכון. וככה הטענה, הרוח השוררת ברחבי העולם היא שאין שום רלוונטיות לטיעונים הגיוניים בהקשרים של אמונה דתית. זה לא מעניין. זה לא שייך לעולם ההגיוני, זה שייך לעולמות אחרים לגמרי, עולמות פונדמנטליסטיים. גם אנשים ליברלים, דתיים ליברלים, הם לא מתנהגים בפונדמנטליזם אכזרי, אבל הם פונדמנטליסטים במובן הזה שהדתיות שלהם לא חשופה לחשיבה ביקורתית. היא לא נובעת מהיגיון, משיקולים הגיוניים, היא לא מתבססת על ההיגיון והיא לא חשופה לביקורת הגיונית. ולכן נורא קל להם להיות דתיים למרות שברגל השנייה שלהם הם לגמרי נטועים בפילוסופיה ובמדע והם לכאורה מבינים שזה בכלל לא מסתדר אחד עם השני. זה נרטיבים שונים, אני חי בשני הנרטיבים והכל נהדר. כן, מעגל השוניות של הרב שג"ר. זה פסגת חלומותיהם של הדתיים הפוסט מודרניים. אוקסימורון כמובן דתיים פוסט מודרניים. אז הטענה שלי היא שאי אפשר להתמודד עם תפיסה שיושבת על אותה פלטפורמה שגם אתה יושב עליה. אז באיזה מובן הם יותר צודקים ממך? אז מה אתה רוצה? אתה בסך הכל אומר שאין צודק ואין טועה, אז גם הם צודקים כמוך או לא צודקים כמוך. אז מה יש לך לעשות נגדם? אתה לא יכול להתמודד איתם. הדרך היחידה להתמודד איתם זה לתקוף את הנקודה הזאת. הנקודה הזאת שאומרת שרק דבר מוכח הוא קביל. ואם אתה לא מקבל, שאתה מוכן לקבל גם דברים שהם לא מוכחים, אז אתה לא צריך להגיע לפונדמנטליזם. אז יש שכל ישר, אינטואיציה מה שקראתי קודם, ואם זה אומר משהו אז אני מקבל את זה כקביל. זה צריך לבדוק את זה, לא בטוח שזה נכון, אבל אבל זה דבר שאני יכול לאמץ אותו. אין לי בעיה למרות שאני לא בטוח לגביו והוא לא ודאי. אז הדרך ההתבגרות הסינתטית בעצם זה הדרך היחידה לתקוף את המסד המשותף הזה לפונדמנטליזם ולספקנות. אלא מה? ופה הנקודה שחוזרת אלינו, שבסוף בסוף הרי מה קורה פה? אני בעצם אומר אני נמצא בשוקת השבורה של סוף עידן הנאורות, ואז אני מגיע למסקנה: טוב, אז באמת אני מוכן לקבל גם דברים שהם סבירים, אפילו אם הם לא ודאיים. אבל אז מגיע הנער ושואל אותי: רגע, אבל אם אין לך הוכחה לזה אז על סמך מה אתה מקבל את זה? זה סתם הזיה. זה שאתה מוכן לקבל דברים כי השכל הישר שלך אומר, שכל ישר זה מילה מכובסת. בא לך רגש סובייקטיבי לחלוטין אתה קורא לו שכל ישר ועכשיו הכל בסדר, הכשרת אותו. אתה דוגמטי בדיוק כמו שהייתי כשהייתי ילד, אומר הנער. כן, הנער אומר: מי אמר לך שהשמש תזרח מחר? או מי אמר לך שיש אלוהים? הנער שואל את אבא שלו. כשהוא היה קטן הוא אומר: בטח שיש אלוהים, מספרים לו סיפורים ואת הכל הוא קנה. כשהוא נער הוא פתאום אומר: רגע מי אמר? תוכיח. ואז אבא שלו אומר לו: תשמע, אין לי הוכחה אבל השכל הישר אומר שיש. עולם לא נוצר סתם ככה, עולם מורכב וזה נשמע לי סביר מאוד. אומר הנער: אני לא יודע, אני בלי הוכחה לא מקבל כלום. מה שנשמע לך סביר פירושו של דבר שהראש שלך בנוי בצורה הזאת, אבל זה שהראש שלך בנוי בצורה הזאת זה לא אומר כלום על העולם. זה אומר משהו עליך. ואם אתה רוצה לטעון משהו על העולם אתה צריך תצפית או צריך אונטולוגית, הוכחה, אוקיי? אם אתה מדבר בשם השכל הישר אז אתה בסך הכל מכבס את הדוגמטיות שהייתה לי כשהייתי ילד. אבל אני התבגרתי אני עכשיו נער, אני בלי הוכחות אני לא מקבל שום דבר. גמרתי להיות ילד. ואתה אבא שלי חזרת להיות ילד, אתה מקבל דברים סתם כי מישהו אמר, סתם כי איזה שהם חכמים אמרו, אין לך שום הוכחה לזה אז למה אתה מקבל את זה? עכשיו המבוגר מנסה לענות לנער: תראה, לא, גם דברים שהם לא מוכחים אבל קומון סנס הוא גם כלי. הנער לא מקבל את זה כי הוא לא מכיר את או לא מכיר את או לא מכיר בכלי הזה. כן זה לא מבחינתו רק דבר מוכח הוא קביל. אבל השאלה של הנער היא שאלה טובה. מי אמר לך שזה באמת לא סתם הזיה סובייקטיבית? מה זה נקרא שכל ישר? סתם קראת לזה בשם ובזה פתרת את הבעיה? אני טוען שהדרך היחידה לענות באמת לשאלות של הנער, לענות ברצינות, אני אומר לכאורה הנער אומר או תצפית או הוכחה, נכון? אבל אין לך לא תצפית ולא הוכחה לטיעונים הכלליים שלך, אז בעצם אתה צריך לזנוח אותם. ואני אומר לא נכון. אני מקבל אותם כאינטואיציה שלי אומרת שזה נכון. והאינטואיציה היא חשיבה מכירה כמו שאמרתי קודם. וזאת הדרך היחידה בעצם לבסס את ההתבגרות הסינתטית, האלטרנטיבה לפונדמנטליזם ולספקנות. אם אתה לא מקבל את התוקף של אינטואיציה אתה חייב להתמפות או על פונדמנטליזם או על ספקנות. אין דרך לא להיות פונדמנטליסט ולא להיות ספקן בלי להכיר בתוקף של האינטואיציה. לא בוודאות, האינטואיציה לא נותנת ודאות. אבל היא נותנת לי כלי לא רע להכיר את האמת ברמת ודאות כזו או אחרת אבל לא ודאות גמורה. וההתבגרות הזאת שאני מדבר עליה זה המוכנות לקבל את הקומון סנס, כן, השכל הישר, אין לי הוכחות ולא ראיתי את הדברים בעיניים אבל זה מייק סנס. ואם זה מייק סנס מבחינתי זה קביל. אתה תוקף אותי: רגע, אז סתם מה זה מייק סנס? זה מייק סנס כי הראש שלך בנוי ככה, אבל מה זה קשור. לא, מבחינתי המייק סנס זה להגיד אני רואה את זה בעולם, לא שככה אני בנוי בפנים בראש שלי פנימה. זה הכרה מסוימת של העולם, לכן אני מקבל את זה. זה מה שנקרא מייק סנס. זאת הכרה, והכרה זה כלי שגם אתה הנער, כן, מקבל אותו ככלי לגיטימי. רק אני טוען שיש הכרה לא רק באמצעות החושים, אלא גם בעיני השכל. האינטואיציה היא סוג של הכרה נוספת מעבר לחושים. אז זה עוד דרך להבין את החשיבות, הייתי אומר ההכרחיות של האמון באינטואיציה. אם אין לך אמון באינטואיציה, אז אתה נידון להיות או פונדמנטליסט או ספקן, אין אופציה נוספת. אגב, פונדמנטליסט בעצם זה גם אמון באינטואיציה, אבל אמון מוחלט באינטואיציה, בלי להיות מוכן להתייחס אליה באופן ביקורתי. וזה גם כן בעיניי לא נכון. יש לי אמון באינטואיציה וכתבתי המון על זה, אבל לא בטענה שהאינטואיציה היא ודאית. אינטואיציה יכולה לטעות ויכולה להטעות, כמו שהרבה פעמים טענו כלפיי. התפרצתם לדלת פתוחה. ברור שאינטואיציה יכולה לטעות. אני לא בטוח באינטואיציה שלי, אבל אני לא מזלזל בה. אני לא אומר שהאינטואיציה היא סתם הזיה סובייקטיבית. אני אומר שאינטואיציה זה כלי טוב, עדיין צריך לבקר אותו, להצליב מידע, לראות איך העסק הזה עובד ואז להתקדם. אז אני כבדהו וחשדהו כזה, אבל יש פה מכשיר שאני לא מזלזל בו. הוא לא הזיה סובייקטיבית, זאת הטענה, לא שהוא נותן לי ודאות מלאה.

[Speaker G] עכשיו, הרב לא הבנתי משהו. כן. את המשפטים האחרונים לא הבנתי, את המעבר שלך משלילת ההנחה שאפשר לקבל דברים לא ודאיים. לא שלילה, אימוץ ההנחה. אימוץ ההנחה שאפשר לקבל דברים לא ודאיים, לא שלילה. הטענה שאפשר לקבל רק דברים ודאיים היא לא נכונה. אפשר גם לקבל דברים לא ודאיים. אני אומר על סמך מה? אם יש לך הוכחה לוגית אז זה ודאי. אבל אז ההנחות, הנחות היסוד אתה לא יודע. אם אתה ראית את זה בתצפית זה נותן לך רק עובדות פרטיות. מאיפה אתה יודע חוקים כלליים? אוקיי, זה הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] מה? רק אינטואיציה, אין דרך אחרת לדעת דברים באופן לא ודאי. אוקיי? האינטואיציה היא גם בסיס לטיעונים לוגיים, זה נותן את האקסיומות. זאת אומרת זה…

[Speaker E] אז מה ההבדל? הפונדמנטליסט פשוט מקבל את זה בתור עובדה מוגמרת ולא…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הפונדמנטליסט כשהוא אומר נגיד אמונה באלוקים או מה שהתורה אומרת, או אצל המוסלמים לא משנה מה השריעה אומרת, מבחינתו זה ודאי ומעל הביקורת ההגיונית. עכשיו מה פירוש? מאיפה זה יוצא הודאות הזאת שלו? כנראה מאיזשהו סוג של אינטואיציה. אבל הוא לא מוכן להעמיד את זה למבחן ביקורתי כי הוא בטוח שהאינטואיציה הזאת נכונה. זאת אומרת הוא מתייחס לאינטואיציה בצורה כאילו שזה מכשיר שאין לגביו אפשרות לבקר אותו, זאת אומרת שהוא ודאי.

[Speaker E] זה ההבדל? אם אתה נותן לזה מבחן של ההיגיון או לא נותן לזה מבחן ההיגיון?

[הרב מיכאל אברהם] כן, האם זה כפוף לחשיבה ביקורתית או לא. נגיד הרבה מאוד מאמינים יהודים זה גם אותו דבר. אולי אפילו רובם. רוב המאמינים היהודים כשאתה שואל אותם שאלות הגיוניות ואין להם תשובה, הם יגידו אוקיי זה מעל השכל. או זה מין ברור לי שזה נכון למרות שאין לי שום הנמקה, אבל הוא בחיים לא יחזור בו בגלל שיש איזשהו טיעון נגדו. כי יש לו אמון מלא, הוא לא מעמיד את זה למבחן ביקורתי. האמונה היא מעל השכל, במקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה, וכל מיני פתגמים מוזרים מהסוג הזה. שזה בעצם סוג של פונדמנטליזם. הוא פחות אלים מהפונדמנטליזם של דאעש, אבל ברמה הפילוסופית זה אותו דבר. זאת אומרת זה בן אדם שיש לו תזות שהוא מחזיק בהן בצורה לא ביקורתית. זאת אומרת הוא לא אימץ אותן כי זה הגיוני בעיניו והוא לא יוותר עליהן גם אם זה לא הגיוני בעיניו. זה לא אמור לעמוד למבחן של חשיבה ביקורתית בכור ההיגיון. זה לא אמור להיבחן בכור ההיגיון. אוקיי? זה בעצם מה שנקרא פונדמנטליזם. עכשיו אני מגיע לשלב הבא. בשלב הבא אנחנו צריכים להבין, אוקיי, אז עכשיו אני מבין שזה לא סתם אמירה מכובסת ויש לי איזושהי דרך לצבור מידע באמצעות האינטואיציה. זאת אומרת אפשר להתקדם עם מדע, מדע תצפיתי שמביא אותי לחוקים הכלליים. נכון שהתצפית לא יכולה להביא אותי לחוקים הכלליים, אבל התצפית פלוס האינטואיציות כן יכולות לעשות את זה. עכשיו איך זה עובד? אני עכשיו מנסה להגדיר, אתם רואים, אני כל הזמן מסתובב סביב השאלה איך אנחנו צוברים מידע על העולם. אז אני משחק בין האמפיריציזם לרציונליזם ועכשיו אני מגיע לזה שאנחנו איפשהו באמצע. אבל בוא ננסה להגדיר יותר טוב איך עובד האמצע הזה. זאת אומרת איך אנחנו צוברים מידע על העולם? הרי כולנו מסכימים שהתצפיות הרגילות. שלנו הן תצפיות על עובדות פרטיות. עובדות ספציפיות. המסקנה המדעית היא חוק כללי. איך בדיוק אנחנו עוברים מפה לשם? מצד אחד זה לא סתם אני רואה את החוק הכללי נקודה. הרי אנחנו עושים שימוש בעובדות הפרטיות שבהן צפינו. יש מעבדות במדע. המדע זה לא ישיבה בחדר סגור ולחשוב מה הגיוני בעיניי. נכון, אנחנו עושים תצפיות מדעיות, אנחנו דוחים תיאוריות אם הן לא עומדות במבחן אמפירי, מאמצים תיאוריות אחרות אם הן כן עומדות במבחן וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו משתמשים בעובדות אבל העובדות לא נותנות לי את התוצאה. אז מה כן? אז תראו, במאה ה-16 בואכה המאה ה-17 התפתחה תמונה נאיבית שמשום מה יש הרבה אנשים שמחזיקים בה עד היום, כולל מדענים, שצבירת מידע על העולם נעשית באופן הזה. אני עושה תצפיות על כל מיני מקרים, עובדות, אירועים, עצמים, ישים. אחרי שאספתי את העובדות, אני מחליל אותם ומסביר אותם באמצעות תיאוריה וככה אני מגיע לחוק המדעי, לתיאוריה המדעית. אז אני מתחיל מתצפית והתצפית מביאה אותי אל החוק המדעי. פרנסיס בייקון בנה לוגיקה שלמה שמנסה לתאר איך העסק הזה עובד. זה בעיקר לוגיקה של אלימינציה ואינדוקציה. אתה עושה הכללה על בסיס מקרים פרטיים ואלימינציה, זאת אומרת אם ההכללה לא עומדת במבחן של עובדה מסוימת אז צריך לנקות, אז זה לא נכון, אז צריך לשפר את זה. אז זה נקרא לוגיקה אינדוקטיבית לפעמים, הלוגיקה של פרנסיס בייקון, שזה לא הלוגיקה מה שאנחנו מכירים, הלוגיקה המתמטית, הלוגיקה הרגילה, אלא זה הלוגיקה שעומדת ביסוד החשיבה המדעית, צורות החשיבה שעומדות בבסיס הסקת המסקנות המדעיות, צבירת המידע המדעי שלנו. והלוגיקה הזאת בעצם מה שהתפקיד שלה היה לנסות ולהראות איך צוברים מידע בצורה שיטתית למרות שלא ודאית. זאת אומרת איך משתמשים באופן מושכל באינטואיציה. כי אחרת, אם אנחנו לא מעמידים את האינטואיציה למבחן ביקורתי, אז או שאנחנו פונדמנטליסטים או שחזרנו להיות ילדים, שזה אותו דבר. הילדים שמקבלים דברים כי הגדולים אמרו בלי לחשוב אם זה נכון או לא נכון ולנסות לבדוק את זה. אוקיי? אם אני טוען שהתבגרות מביאה אותי למצב אחר מאשר הילדות, אני לא חזרתי להיות ילד, אני התקדמתי למצב שלישי. אז זה אומר שאני מאמץ דברים בלי שיש לי הוכחה, במובן הזה זה גם הילד עשה את זה. כן? הוא דוגמטי, הוא מאמץ דברים רק כי מישהו אמר בלי הוכחה. אז מה ההבדל בין הילד לבין המבוגר, המבוגר הסינתטי? ההבדל, הפונדמנטליסט באמת אין הבדל. הפונדמנטליסט הוא כמו הילד, רק הוא יודע להשתמש ברובה בניגוד לילד. אבל באופן עקרוני הפונדמנטליסט הוא סוג של ילד. והמבוגר הסינתטי שונה מהילד בזה, שנכון שהוא מניח כאילו באופן דוגמטי שמה שהאינטואיציה שלו אומרת זה נכון, אבל זה לא ודאי מבחינתו והוא ינסה להצליב את זה מול עובדות, לבדוק את זה, לראות אם זה מתיישב עם הנחות אחרות ולדחות אינטואיציות מסוימות שלא מסתדרות מבחינתו. אינטואיציה זה לא סוף הדרך, זה התחלת הדרך. אחרי שיש לי את האינטואיציה, יש לי הנחות יסוד, בוא נראה באמצעות הלוגיקה מה המסקנות שיוצאות מהן ונראה אם המסקנות מייק סנס ואם הן מתיישבות אחת עם השנייה. זאת אומרת האינטואיציה היא רק התחלת המהלך, לא סוף המהלך כמו אצל הילד או אצל הפונדמנטליסט. ולפעמים לפעמים אני גם אדחה את האינטואיציות שלי כי הן לא מסתדרות לי עם אינטואיציות אחרות או שיש איזושהי סתירה פנימית ואני אצטרך למצוא פתרון, ואת הפתרון הזה אני גם אמצא עם אינטואיציה, אבל לא משנה. אז זה להתקדם בצורה מושכלת תוך שימוש באינטואיציה. זה נקרא התבגרות סינתטית. עכשיו מה זה נקרא השימוש המושכל באינטואיציה? אז פרנסיס בייקון הציע את הלוגיקה המדעית. אנחנו אוספים עובדות ומתוך העובדות האלה אנחנו בעצם מחלצים את התיאוריה. עכשיו הדבר הזה כמובן לא עומד בשום מבחן אמיתי. זה נשמע נורא הגיוני. כל אחד שתשאלו אותו איך עובד מדע הוא יגיד לכם בדיוק ככה: המדען אוסף עובדות, אחרי שיש לו מספיק עובדות הוא מסביר אותן עם תיאוריה וככה הוא מגיע לתיאוריה. וככה באמת יכלה להתפתח השטות הפוזיטיביסטית הזאת שרואה את זה כאילו שבעצם המדע הוא כולו אמפירי. בשלב יותר מאוחר, אז כבר הפוזיטיביסטים היו מודעים יותר לשטות שבדבריהם, ואז הם הפכו את הגישה לתפיסה שאומרת שהחוקים הכלליים הם חוקים עלינו, לא על העולם, מה שאמרתי קודם. אבל בהתחלה בהתחלה היה פוזיטיביזם נאיבי כזה שאומר לא, ברור, הכל יוצא מתצפית, גם חוק הגרוויטציה יוצא מתצפית. והם לא שמים לב שחוק הגרוויטציה לא יוצא מתצפית. התצפיות הראו לנו שגופים מסוימים נמשכים או נופלים לארץ, אבל הם לא אמרו שיש חוק כללי שכל שתי מסות מושכות זו את זו. ואז הטענה בעצם זה שיש פה, זאת בדיוק הבעיה של האמפיריציזם והרציונליזם, יש פה בכל זאת איזושהי בעיה איך אני מבין את המעבר מהעובדות אל התיאוריה. אז כמו שאמרתי קודם, בגישה הנאיבית שעד היום רוב האנשים זה מה שהם יגידו לכם, ופרנסיס בייקון הנחיל את זה, אוספים עובדות, מהם יוצרים תיאוריה, והמהלך הוא באופן ליניארי מהעובדות אל התיאוריה. אם יש עוד עובדות, אז בודקים תיאוריה יותר טובה וכן הלאה, וזה מהעובדות אל התיאוריה תמיד. אבל זה כמובן לא יכול להיות נכון, ולא יכול להיות נכון מכמה סיבות. אני אתחיל אולי עם שתי דוגמאות. יש, אני חושב שגם על זה דיברתי פעם, יש היסטוריון בריטי בשם קאר בתחילת המאה ה-20, שהוא כתב ספר שנקרא 'מהי היסטוריה', נדמה לי שתורגם לעברית. בספר הזה הוא תוקף את התפיסה הזאת לגבי ההיסטוריה. אומר: גם בהיסטוריה, הגישה הנאיבית, הבייקונית בעצם אומרת שאנחנו אוספים עובדות, מסבירים אותם באמצעות תיאוריה, וככה אנחנו מגיעים למידע ההיסטורי הכללי. לא מידע פרטי, מה היה באירוע הזה והזה זה יכול להיות שנמצא תעודה ואז אנחנו נדע משהו ספציפי, אבל כשאני מדבר על החוקים הכלליים ששולטים על ההיסטוריה, אז שם אני אוסף את העובדות, מסביר אותן עם תיאוריה, וככה אני מגיע לחוקי ההיסטוריה, איך ההיסטוריה עובדת. עכשיו אומר קאר, זה לא יכול להיות נכון. למה? בוא ננסה לחשוב, נדמה לי שזו הדוגמה שלו, על קרב של נפוליאון בוואטרלו. אוקיי? הקרב האחרון של נפוליאון. אז נפוליאון שם נלחם נגד הפרוסים והבריטים, וולינגטון ובליכר. אוקיי? הבריטים והפרוסים. ובהתחלה זה התחיל כן, הבריטים נגד נפוליאון, וולינגטון נגד נפוליאון. בסוף בסוף כשכבר המצב של הבריטים היה קשה הגיע בליכר עם הפרוסים והם הכריעו את הקרב נגד נפוליאון ואז שלחו אותו לאי אלבה וכן הלאה, לאי השדים. הטענה של קאר בעצם בוא ננסה עכשיו כהיסטוריונים להבין מה גרם לניצחון של הקואליציה הבריטית-פרוסית על הצרפתים, על נפוליאון. אז בהסתכלות הנאיבית אני בעצם צריך לאסוף עובדות מסוימות ומתוך העובדות האלה לגלות מה גורם לניצחון שם, או מה בכלל גורם לניצחונות במלחמות. כי אני הרי רוצה לבנות תיאוריה לא על נפוליאון, אני רוצה לבנות תיאוריה כללית על מה גורם לניצחונות במלחמות. ובוא נגיד שלצורך הדיון אין לי שום מידע על העניין הזה. אני עכשיו רוצה להתחיל לבנות את התורה הצבאית שלי. אז אני עכשיו מתחיל לאסוף את המידע, את העובדות. אז בוא ננסה להסתכל על מה שקרה אצל נפוליאון. איזה עובדות אני אאסוף? אז אולי אני אאסוף את העובדות מה היה הגובה של השליש של הגדוד השני משמאל בשני הצבאות? אם זה היה מטר שמונים, אצלו זה היה מטר שבעים ושבע, אז כנראה ששליש בגובה מטר שמונים של הגדוד השלישי משמאל הוא הפרמטר שקובע את הניצחון. נשמע הגיוני, לא? הנה אנחנו רואים, זה הגובה של השליש ועובדה שהם גם ניצחו. מהר מאוד אנחנו כמובן נעלה את הטענה עזוב, זה לא רלוונטי הגובה של השליש. טוב, אז נחפש אולי משהו אחר, מספר החיילים שהיו בכל צד, או לא יודע מה, הציוד שהיה לחיילים בכל צד וכן הלאה. אבל יש אינסוף עובדות שאני יכול לנסות ולאסוף על הקרבות האלה. איך אני יודע באיזה עובדות להתמקד? מה שמייקס סנס. מה זאת אומרת מייקס סנס? הרי אני יודע שהגובה של השליש אין לו שום השפעה על הקרב. זה לא יכול להיות הפרמטר הרלוונטי. איך אני יודע את זה? הרי אני טבולה ראסה. אני עוד לא יודע שום דבר על איך מנצחים קרבות. אני עכשיו התחלתי את המחקר שלי. אוקיי? אז אין לי שום תיאוריה שאומרת לי מה גורם לניצחון במלחמה. אבל אם אין לי תיאוריה, אין לי דרך לקבוע איזה עובדות כדאי לי לאסוף. אני יכול להתחיל לאסוף אינסוף עובדות כי אין לי דרך לדעת איזה מהן רלוונטיות ואיזה לא. אז בלי שיש לי תיאוריה מראש, אין לי בעצם דרך לאסוף עובדות. תראו התהפכה לנו התמונה. אנחנו היינו בטוחים שאוספים עובדות ומזה יוצרים תיאוריה. אומר לנו קאר מה פתאום? בלי שיש לך תיאוריה לא תוכל לאסוף את העובדות. התיאוריה קודמת לעובדות, לא באה אחריהם. טוב, אז זה גם נשמע אבסורדי. אם התיאוריה קודמת לעובדות, אז בשביל מה לאסוף את העובדות? הרי אני כבר יודע את התשובה. אז ברור שיש… יש פה איזשהו רצוא ושוב. יש לי איזשהו תיאוריה כללית, רעיונות כלליים לא מגובשים, אבל אני כבר יודע בערך לאיזה כיוונים לחפש. ברור לי שהאמא של השליש או הגובה של השליש לא יהיה פרמטר רלוונטי. למה זה ברור לי? כי אני מבין אינטואיטיבית שזה לא פרמטר שיגרום לניצחון בקרב או לאי ניצחון בקרב. לעומת זאת מספר החיילים נשמע לי פרמטר רלוונטי או איכות הציוד, הנשק וכן הלאה, הטקטיקה, כן, היכולת האסטרטגית וכן הלאה. כל אלה נשמעים לי פרמטרים רלוונטיים. על סמך מה? כי ברור, שנייה אחת, ברור שיש לי איזושהי אינטואיציה מראש שאומרת לי באיזה כיוון תהיה התיאוריה הזאת של איך מנצחים במלחמה. נכון שאני כאילו עוד לא יודע על זה כלום, אבל זה לא נכון שאני לא יודע על זה כלום. יש לי כבר כיוונים ראשוניים שעוזרים לי למיין את העובדות, איזה עובדות יהיו רלוונטיות ואיזה לא. ואז אני יכול להתחיל לחפש עובדות. עכשיו מהעובדות אני אתחיל לגבש יותר את הרעיונות הראשוניים שהיו לי, חזור חזרה לעובדות לראות אם זה עובד, מהעובדות האלה אני אחזור חזרה לראות אם זה לא עובד אני אשכלל את זה עוד יותר, אחזור לעובדות וכן הלאה, רצוא ושוב כל הזמן מהעובדות לתיאוריה, מהתיאוריה לעובדות, עד שאני מתקדם לקראת תיאוריה שעובדת יותר ויותר טוב. זאת התקווה לפחות. אז אתם מבינים שבעצם אמנם לא ידעתי את התיאוריה בשלב הראשוני כשיצאתי לאסוף עובדות, אבל היו לי כבר רעיונות מה יכולה להיות התיאוריה ומה לא יכולה להיות התיאוריה. הרעיונות האלה יסודם באינטואיציה. יש לי אינטואיציה שאומרת לי ישר משהו על התיאוריה, שימו לב, לא מהעובדות. היא התשתית שעומדת בבסיס איסוף העובדות, זה לא תוצאה של העובדות.

[Speaker D] אין עובדות. אתה טוען שהאינטואיציה קיימת גם בטאבולה ראסה? כן.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להגיד שזה תוצאה עקיפה של איזשהו ניסיון שנצבר לאורך דורות באופן גנטי מוטמע בנו ואיכשהו עובר בין הדורות. אבל זה לא יכול להיות רק זה ואת זה אני יכול להוכיח מתמטית. זה לא יכול להיות רק זה. אם זה היה רק זה, אז היינו היום במצב של אדם הראשון כי יש אינסוף תיאוריות אפשריות ושום אינטואיציה לא יכולה לעזור לנו לברור איזה תיאוריה נכונה מבין אינסוף. אבל את זה אני אראה בשלב הבא. בואו ניקח עוד דוגמה כדי לחדד את הרעיון הזה. תראו יש דוגמה אחרת שהיא בדיוק אותו דבר אבל הפעם זה מופיע בספר של המפל, פילוסוף של המדע, שהוא מדבר דווקא על מדעי הטבע, במקרה הזה רפואה. מביא כן, דוגמה מאוד מפורסמת שאחרי זה השתמשו בה גם באוניברסיטה הפתוחה במבוא לפילוסופיה של המדע, גם מביאים את הדוגמה הזאת, הספר של המפל זה הספר שמלווה את הקורס. והנקודה הזאת של היה רופא יהודי אוסטרו-הונגרי כן בשם סמלווייס, שהוא היה מנהל מחלקת יולדות בבית חולים. והייתה עוד מחלקת יולדות באותו בית חולים, היו שתי מחלקות, הוא היה מנהל של אחת מהן. עכשיו באופן עקבי הייתה תמותה הרבה יותר גבוהה של יולדות במחלקה שלו, קדחת היולדות. היו כמה שמתו גם במחלקה השנייה, אבל אצלו במחלקה התמותה הייתה הרבה יותר גבוהה באופן מובהק. הוא החליט להיכנס לבדיקה שיטתית למה זה קורה? מה יש במחלקה שלו שגורם לתמותת יולדות? אתם רואים זה ממש תהליך בייקוני. אוקיי עכשיו אנחנו מחפשים מה גורם לתמותת יולדות, אין לי מושג, אין לי שום ידע, אוקיי? אני יוצא, אני טאבולה ראסה. אני עכשיו מתחיל לאסוף עובדות. עכשיו יש תיאורים מאוד מפורטים איך סמלווייס אסף את העובדות. עכשיו אתם לא תאמינו איזה עובדות הוא אסף שם. לא היה לו מושג באיזה כיוון לחפש. אז הוא אז הוא התחיל לאסוף את העובדות מה היה התדר של הפעמון של הכומר שעבר במחלקה, או מאיזה כיוון הוא נכנס בדלת של המחלקה, לאיזה כיוון הוא הלך, האם הוא נכנס ממזרח נכנס ממערב הכומר. או כל מיני דברים שונים ומשונים שהיום היינו מסתכלים עליו כמו איזשהו פסיכי. הוא לא היה פסיכי, הוא היה איש נבון, רק לא היה לו שום מידע ובהעדר מידע יש לך אינסוף עובדות. מה אורך המחלקה, כמה חלונות יש, כמה מאושפזים יש, מה הגובה הממוצע של המאושפזים, איך קוראים לרופא הבכיר, לא יודע מה אתה יכול לאסוף מיליוני עובדות. בן כמה הרופא הבכיר, אם אמא שלו היא נחמדה או לא נחמדה. המון המון עובדות אתה יכול לאסוף. אם אין לך רעיון מה יכול להיות ההסבר לא תדע באיזה עובדות להתמקד. הוא באמת לא ידע, הוא היה אובד עצות. באיזשהו שלב אני אפילו לא זוכר איך בדיוק עלה לו הרעיון, התברר… התברר שבמחלקה של זמלויס נכנסו סטודנטים, המחלקה השנייה לא היו סטודנטים. הם עזרו ליילד את היולדות כי הם עברו שם סטאז'. עכשיו השיעור הקודם של הסטודנטים היה שיעור פתולוגיה. זאת אומרת הם ניתחו גופות ואחרי זה הגיעו ליילד את היולדות. ואז אני לא זוכר כבר אפילו איך זה קרה, זמלויס ניסה שהסטודנטים ישטפו ידיים לפני שהם ניגשים ליילד את היולדות. שימו לב, לא היה לו שמץ של מושג שבאמת איזשהו זיהום בידיים יכול לגרום לקדחת, זה היה ירייה באפילה. הוא פשוט החליט לנסות את הדבר הזה. אתם מבינים, היום מאוד ברור לנו שהיגיינה זה דבר חשוב, אבל אז זה לא היה ברור. הוא ניסה את זה כמו הכיוון של הכומר. אתם צריכים להבין שאם אנחנו לא יודעים שהיגיינה היא דבר חשוב, אז לשטוף ידיים זה כמו טקס וודו.

[Speaker E] למה? זה אמור להיות משהו פיזיולוגי. זה שהכומר נכנס מכאן או מכאן זה לא אינטואיטיבית רציונלי.

[הרב מיכאל אברהם] למה? למה? מה? מי אמר שההשפעה של הפעמון של הכומר לא גורמת להשפעות כאלה ואחרות רפואיות? דיכאון כן עושה את זה. יש השפעה מהרוח לחומר.

[Speaker E] זה מה שאתה קורא לתת ביקורת לדברים שאתה אינטואיטיבית מנסה לנתח?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז זה בדיוק אני מנסה להדגים את זה. אז אני אומר אפריורית אם היית עובד בלי אינטואיציה, אני רק עובדות, אוקיי? אם היית עובד רק עם עובדות היום היית עם הרפואה של אדם הראשון. כי אם אין לך תיאוריה מראש, איזושהי אינטואיציה לגבי הכיוון התיאורטי, אין לך דרך לדעת באיזה עובדות להתמקד והרי יש אינסוף עובדות. עכשיו הוא החליט שהם ישטפו את הידיים ומתברר שזה הוריד את אחוז התמותה של היולדות מקדחת היולדות.

[Speaker D] אז לא הייתה אינטואיציה לרופא הזה?

[הרב מיכאל אברהם] הייתה לו. אז

[Speaker D] למה הוא התחיל לחפש עובדות?

[הרב מיכאל אברהם] אינטואיציה זה אתה יודע, אינטואיציה זה לא משהו חד. אתה מנסה דברים אבל אתה קצת לאט לאט אתה מבין זה סביר, זה לא סביר, בלי לנסח לעצמך ואתה פתאום מתמקד ואתה מגיע לתוצאה. עכשיו זה לא כלי מתמטי שאתה יודע ישר ללכת לכיוון הנכון, אבל זה אבל זה גם לא משהו שרירותי לגמרי. כי אם זה היה משהו שרירותי לגמרי עד היום הוא עוד היה ממשיך לבדוק את האינסוף עובדות האלה ולא מגלה שום דבר, אלא משהו עזר לו להתמיין או להתמקד לכיוון הנכון עד שבסוף הוא הגיע לשטיפת הידיים, ומשם ואילך התחילו להבין שהיגיינה משפיעה על תמותה או על תחלואה. למה?

[Speaker E] זה נשמע מהסיפור שהוא ירה באפילה ובסוף הגיע במזל לאיזה משהו שראה שהוא עקבי ולכן…

[הרב מיכאל אברהם] הסיכוי שזה קרה במזל הוא סיכוי מאוד קטן, כי שבמזל אם יש לך עובדה אחת נכונה מתוך אינסוף עובדות, הסיכוי שתגיע אליה במזל הוא אפס.

[Speaker E] זה לא אינסוף עובדות. יש עובדות מסוימות שהוא רואה שקורות מסביב.

[הרב מיכאל אברהם] נו, יש אינסוף, אינסוף עובדות, אינסוף עובדות שמבחינות בין מחלקה א' למחלקה ב' בבית חולים. אינסוף.

[Speaker E] עובדות שחוזרות על עצמן כל הזמן בעקביות בזה שמי שמיילדים… בסדר, זה לא אינסוף, יש כמה עובדות.

[הרב מיכאל אברהם] אינסוף, לא לא לא, יש המון, יש לא יודע אינסוף, 10 בחזקת 100 עובדות, בסדר? יש מיליארדי מיליארדים.

[Speaker D] נכון, אבל אחרי שהוא מצא את הפתרון הנכון, אז הוא מצא את הפתרון הנכון.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל מה הסיכוי שהוא בכלל יגיע לפתרון הנכון כשהוא אוסף באופן עיוור והוא מנסה כל אחת מה-10 בחזקת 100 עובדות?

[Speaker D] מה הסיכוי שיגיע לפתרון הנכון?

[הרב מיכאל אברהם] אפס. אם הוא התמיין אחרי ניסיון של לא יודע שנה, לא יודע כמה זה לקח, הוא הגיע לעובדה הנכונה, זה אומר שזאת לא הייתה הגרלה מקרית לגמרי, אלא היה פה משהו שעזר לו למצוא או להתמיין מה פחות סביר ומה יותר סביר. עכשיו זה לא מביא אותו ישר לתוצאה הנכונה, אבל זה עוזר לו לעשות אלימינציה להגיד זה לא סביר, זה לא סביר, בוא ננסה פה, אולי זה יילך, והופ הוא הצליח בסוף. לקח לו הרבה ניסיונות, אבל בסוף הוא הצליח. אם זה נעשה באופן עיוור לגמרי הסיכוי שהיה נופל על העובדה הנכונה הוא אפס או זניח. אוקיי? לכן הטענה שלי זה שמפה רואים שהיחס בין עובדות לבין תיאוריה זה לא מהעובדות לתיאוריה. אלא יש לי רעיון לא מגובש מה יכול להיות הכיוון התיאורטי. אני אוסף את העובדות בהתאם. אם זה עובד, בוא נחזור לתיאוריה נשפר אותה. לא עובד, נאסוף עובדות אחרות, נשפר את התיאוריה, נחזור לעובדות, לתיאוריה, עסק מסובך. אבל הוא לא נעשה כמו ירייה באפילה. מה זה אומר בעצם? שזה לא נכון שאני פשוט עובד אמפירית, אוסף את העובדות ומכאן יוצאת התיאוריה. לא! אני מתחיל עם חשיבה עוד לפני שהתחלתי בתצפית. יש משהו בשכל שעוד קודם לתצפית, החשיבה קודמת להכרה. אחרי זה מגיעה הכרה ומתקנת את החשיבה, אחרי זה חוזרים חזרה אל ההכרה ועוד פעם לחשיבה. ובעצם זה אומר שהאינטואיציה הזאת זו איזושהי חשיבה מכירה, איזושהי סינתזה בין חשיבה לבין הכרה. להיות אמפיריציסט או להיות רציונליסט לא יסביר איך מדע עובד, לא יכול להסביר איך מדע עובד. אז זה, אני חושב, המחשה לא רעה של הנחיצות, של ההכרחיות להניח שיש פה מעורבות של האינטואיציה בתהליך הזה. זה לא עובד אמפירית לגמרי וזה לא עובד רציונליסטית לגמרי. יש פה משהו שמשלב את שניהם.

[Speaker A] לגבי הדוגמה הראשונה שהרב הביא, למה זו אינטואיציה? לא הבנתי. זה שאם יש לך פי שניים יותר חיילים תנצח, זה לא אינטואיציה, זה מדעי. למה זו אינטואיציה?

[הרב מיכאל אברהם] מה מדעי? מה פתאום? קודם כל, לא רק שזה לא וודאי, זה אפילו לא נכון במקרים מסוימים. במקרים מסוימים זה שיש לך יותר חיילים אתה רק תפסיד, כי זה צבא יותר כבד, פחות גמיש, ולכן יש לזה גם חסרונות.

[Speaker A] זה ממש לא בטוח, זה לפעמים גם לא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מודע לזה שזה לפעמים גם לא נכון.

[Speaker A] לא, ברור, אני מודע, אבל כאילו בסבירות גבוהה מאוד שזה כן יועיל לי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. הסבירות בסך הכל אומרת שזה פרמטר רלוונטי, בניגוד לגובה של האמא של השליש. אבל הדבר הזה בעצמו הוא אינטואיציה. מאיפה אתה יודע את זה? אתה יודע את זה כי ההיגיון אומר את זה. זאת אומרת, שההיגיון עוד לפני שאספת את העובדות, ההיגיון התחיל את התהליך. ההיגיון היה שם בהתחלה. הוא לא תוצאה, התיאוריה היא לא תוצאה של העובדות או לא רק תוצאה של העובדות, אלא היא גם הבסיס שעל פיו אספתי את העובדות.

[Speaker A] אני מדמה לעצמי את הקו בראש ואני רואה ששניים על אחד אני פשוט אקח את זה. יש לי פי שתיים יותר סיכויים. איך אתה

[הרב מיכאל אברהם] יודע? אתה יודע את זה מניסיון פלוס חשיבה הגיונית. מה שתיארת עכשיו זה תיאור של שכל ישר, זה מה שאני קורא אינטואיציה. גם לי זה נשמע מאוד הגיוני, בדיוק כמו לך. רק תחשוב רגע מה פירוש הגיוני. הגיוני זה אומר שהאינטואיציה שלך אומרת שזה נכון.

[Speaker A] טוב, הדוגמה השנייה הרבה יותר אינטואיטיבית מאשר הדוגמה הראשונה.

[הרב מיכאל אברהם] סבבה, תבחר לך איזה דוגמה שאתה רוצה, בעיניי שתיהן…

[Speaker A] אז אני אומר, אז כאילו איפה עובר הגבול בין מה שאתה מכנה אינטואיציה לבין מה שכבר פחות אינטואיטיבי? כאילו הדוגמה הראשונה היא הרבה יותר סבירה מאשר הדוגמה השנייה.

[הרב מיכאל אברהם] יותר וזה פחות, אבל בשניהם לא תוכל להסביר את זה בלי אינטואיציה. מה אכפת לי עכשיו? תכלס אין דרך לתאר את התקדמות המדע אם אתה רק אמפיריציסט טהור או רק רציונליסט טהור. אתה חייב להכניס את האינטואיציה שהיא איפשהו באמצע, מה שאמרתי קודם, כי בלי זה לא תצליח לתאר את התקדמות המדע. בלי זה החיפוש אחרי תיאוריות היה להסתובב סביב הזנב לנצח בין אינסוף תיאוריות אפשריות ואינסוף עובדות אפשריות ולא היית מגיע לשום מקום. אם אתה מתקדם, זה אומר שההגרלה שלך בין אינסוף התיאוריות או אינסוף העובדות היא לא מקרית לגמרי. היא לא שרירותית לגמרי, כי הגרלה שרירותית לגמרי בין אינסוף עובדות לא תוביל אותך לשום מקום בזמן סופי. עכשיו בפעם הבאה, בפעם הבאה אני אראה את זה מזווית אחרת דרך התיאוריות. פה הראיתי את זה דרך העובדות. בפעם הבאה אני אראה את זה דרך התיאוריות. אבל אני אראה את אותו עניין.

[Speaker A] חלק מההגדרה של אינטואיציה היא גם צריכה להיות כאילו משותפת להרבה אנשים נגיד, אם רק אחד מרגיש את זה?

[הרב מיכאל אברהם] בדרך כלל אינטואיציה משותפת לאנשים נוספים, אבל לפעמים יש גאון שיש לו אינטואיציה מסוימת שלאחרים אין, אבל בסוף מתברר שדווקא הוא צודק. יכול לקרות. פעם כתבתי איזה טור למה המיעוט תמיד צודק, למה הרוב תמיד לא צודק. בזה שיש מעט חכמים והרבה טיפשים, אז אם יש ויכוח בין מעט אנשים להרבה אנשים, אז כנראה שהמעט זה החכמים והרוב זה הטיפשים, אז בדרך כלל המיעוט צודק. זה כמובן לא נכון, אבל לא משנה, לא ניכנס לזה כאן. טוב, אז אני אעצור כאן ואנחנו נמשיך את זה בפעם הבאה.

[Speaker D] הרב, נכון שאתה טוען שהאינטואיציה קיימת גם בלי ניסיון קודם וגם בלי למידה קודמת, נכון? טבולה ראסה?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא, אני לא טוען את זה בצורה כל כך קיצונית. ברור שניסיון קודם ואפילו של דורות קודמים דרך הגנטיקה, כן, משפיע באיזושהי צורה על האינטואיציה שלי. אבל מה שאני טוען שזה לא יכול להיות רק זה. כי אם זה היה רק זה, זה לא היה יכול לקרות. כי הניסיון בעצמו לא יכול לעבוד גם לטווח הארוך אם הוא לא מתכוונן על ידי אינטואיציה, כי אחרת איך הניסיון יגלה לך מה נכון מתוך אינסוף אפשרויות? אבל בוא נשאיר את זה, בפעם הבאה אני אציג את זה מזווית אחרת ששם יהיה לי יותר קל להסביר את זה. שמונת השאלות.

[Speaker H] הסדרה הזאת שאנחנו לומדים עכשיו, היא לא עוקבת אחרי הטרילוגיה הראשונה של הרב, הספרים? לא שומע? הסדרה הזאת שאנחנו לומדים עכשיו, היא עוקבת אחרי…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, המבוא הזה שאני נותן כאן מופיע בחלקו לפחות בשתי עגלות ובאת אשר ישנו, אבל זה רק המבוא, זה לא… עוד מעט זה נגמר.

[Speaker D] כן, כן. לגבי המהלך שלך בפרנסיס בייקון, רציתי לדעת האם כל המהלך שלך מניח ריאליזם מדעי או שהוא גם נכון לנונ-ריאליזם מדעי? כלומר, האמפיריציסטים יכולים להגיד לך שבעצם… זה לא ריאליזם, זה בייקון.

[הרב מיכאל אברהם] זו טענה עליי ולא על העולם.

[Speaker D] כן, זה טענה עליי, אז הוא הולך עם זה.

[הרב מיכאל אברהם] זה תחילת השיעור הבא. אוקיי.

[Speaker E] אפשר רק לבקש בקשה? מחשבת ההלכה שהרב נותן ומפרסם, יש שם בעיה קצת בסאונד. אני לא יודע אם זה שהרב זז או שזה מוקלט אבל לא, הרבה פעמים פשוט הסאונד הולך ובא, אז אם אפשר לנסות לשפר את הסאונד. אוקיי, ננסה. עכשיו זה בסדר? מה?

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו היה בסדר?

[Speaker E] לא, כאן זה בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] מחשבת ההלכה המבין, אז יכול להיות שלא היה לי מיקרופון שם או משהו כזה. כן, יש לך, אבל נדמה לי שאתה זז מהמיקרופון שיש לך פה.

[Speaker E] זהו, כן. אז אם אפשר את אותו מיקרופון זה מצוין.

[הרב מיכאל אברהם] באיזה

[Speaker F] יום ובאיזו שעה זה מחשבת ההלכה?

[הרב מיכאל אברהם] כמו שאני לא בטוח אגב שאת המחשבת ההלכה הזאת אני, בינתיים אמרתי לאורן לא להעלות את זה, כי יש לי שם חבר'ה שהם נראים לי די מתחילים כאלה, זאת אומרת אנחנו מתעסקים בדברים והם לא, זה לא יוצא שיטתי לא ברמה מספיק טובה. אני לא חושב אפילו להעלות את זה. נדמה לי שיש איזה שהן סדרות קודמות שעוסקות בזה באתר. כדאי לחפש. את השני כבר לא העליתי לאתר נדמה לי, את השיעור השני.

[Speaker D] זה בכל מקרה מעניין.

[Speaker E] כן, לא העלית את השיעור השני גם.

[הרב מיכאל אברהם] לאתר? לוואטסאפ?

[Speaker E] לא יודע אם לאתר, זה נשלח כן בוואטסאפ.

[Speaker D] כן, לאתר גם לא.

[הרב מיכאל אברהם] אורן עשה את זה בלי שאני, אני אמרתי לו שאני חושב שלא כדאי, אבל טוב, אולי אני כן אעשה את זה, אני עוד מתלבט. נראה איך יהיה השיעור הבא.

[Speaker D] כדאי, כדאי.

[Speaker H] באיזה יום זה?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא שיעור בזום, זה שיעור פיזי שאני נותן באוניברסיטה ביום ראשון בערב, אבל זה עולה אחרי זה בתור הקלטה, או אולי יעלה, נראה.

[Speaker D] כדאי, כדאי,

[Speaker E] כבר עברנו על כל הסרטונים של הרב, לא נשאר אז…

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בסדר, אז אולי אני אעלה את זה, בסדר. אני מקווה שיהיה בסדר השיעורים הבאים, כי זה קצת, השיעור הקודם קצת תסכל אותי, הוא היה, חבר'ה לא יודע, מתחילים מדי, הם לא מבינים עניין, אני קשה לי להתקדם, אז זה קצת שיעור מתסכל קצת.

[Speaker D] על מה השיעור בכלל? על איזה תוכן בסדרה הזאת

[הרב מיכאל אברהם] אתה מתכוון?

[Speaker D] על מחשבת ההלכה. כן, מחשבת ההלכה.

[הרב מיכאל אברהם] נראה לי שחלקים גדולים יהיו מהספר השלישי של הטרילוגיה, ככה שהדברים בסך הכל קיימים. אוקיי. טוב, אוקיי,

[Speaker D] אז בואו,

[Speaker A] שבת

[הרב מיכאל אברהם] שלום.

[Speaker E] תודה.