לימוד מהניסיון – שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בואו נתחיל. אנחנו בתחילת סדרה של לימוד מן הניסיון, ובפעם הקודמת נתתי איזושהי סקירה היסטורית אפשר לומר, או עם אוריינטציה היסטורית של המחלוקת, הפולמוס בין רציונליזם ואמפיריציזם, כש רציונליזם או האמפיריציזם זאת תפיסה שאומרת שאפשר ללמוד על העולם אך ורק באמצעות תצפית, ורציונליזם אומר שאפשר ללמוד על העולם גם באמצעות השכל, כמובן גם באמצעות תצפית אבל גם באמצעות השכל. ואמרתי שהייתה איזושהי נקודת שבר במאה ה-15, 16, 17, כשרציונליזם חטף ביקורת חריפה והתחילה לעלות תפיסה פילוסופית אמפיריציסטית, זאת אומרת שרואה את הניסיון, את התצפית, כבסיס היסודי לצבירת מידע על העולם. בעקבות זה התפתח גם המדע המודרני שהתחיל באותו זמן, ויחד עם התפתחות המדע המודרני שממשיכה בעצם עד היום, הפילוסופיה זזה בצורה לא כל כך מונוטונית כמו הצבא, כמו הצבא, כמו המדע. זאת אומרת המדע נראה שפשוט הולך ומתקדם כל הזמן, אין עליות וירידות, נסיגות וכולי. יש כמובן תיקונים של מידע מדעי שהיה בעבר, אבל באופן עקרוני הציר נראה ציר שמתקדם כל הזמן קדימה. בפילוסופיה התמונה היא קצת שונה, היא סוג של סינוס כזה, כי התחלנו עם הגמוניה רציונליסטית, זאת אומרת שבעצם השכל הוא האמצעי להכיר את העולם, עברנו בתחילת העת החדשה לתפיסה אמפיריציסטית שרק הניסיון הוא אמצעי להכיר את העולם. ועם זה סיימתי בפעם הקודמת. בסופו של דבר התברר שהאמפיריציזם בעצמו נמצא בפני שוקת שבורה, בגלל שכמו שהראה יום ואחרי זה קאנט ניסח את זה מחדש ועוד, אם אתה נצמד אך ורק לדברים שיוצאים מתצפית, אתה נשאר אך ורק עם עובדות ספציפיות. זאת אומרת אתה נגיד לא יודע מה, עזבתי את הטלפון הזה והוא נפל לקרקע, אז אני יודע שהטלפון הזה כשעזבתי אותו נפל לקרקע. אני אפילו לא יכול להגיד שטלפונים נופלים לקרקע כי לא ראיתי, ראיתי את הטלפון הזה, אוקיי? לכן קשה מאוד לומר שהידע המדעי שלנו הוא מבוסס על אמפיריציזם צרוף. אי אפשר לומר שחוקי המדע שלנו הם תוצאה של תצפיות בלבד. ברור שיש תצפיות בדרך, אבל לומר שזה תוצאה של תצפיות בלבד זה כנראה לא נכון. ואמרתי שמבין האמפיריציסטים הבריטיים כן החשובים שבהם היו לוק, יום וברקלי. לוק היה אמפיריציסט במלוא מובן המילה, אבל יום וברקלי ששניהם היו אמפיריציסטים היו בעצם ספקנים מאוד גדולים. למרות שבמבט ראשון זה נראה שאמפיריציזם וספקנות לא הולכים ביחד, אבל במבט שני רואים שזה לא רק הולך ביחד, זה רוקד ביחד. זאת אומרת זה בעצם שתי שני צדדים של אותו מטבע, בגלל שברגע שאתה אמפיריציסט צרוף כן אדוק, אז אתה נצמד אך ורק לדברים שראית. ממילא אתה אמור להטיל ספק בכל דבר שאותו לא ראית, ואז כל דבר שלא צפית בו באופן ישיר הוא בעצם מבחינתך אמור להיות מסופק. ואז זה משאיר אותך עם מידע מאוד מאוד מצומצם על העולם. רוב המידע המדעי שיש לנו על העולם לא צפינו בו מעולם, ובעצם הוא תוצאה של חשיבה מדעית, של בניית תאוריות, של הכללות או כל מיני דברים מן הסוג הזה, כאשר בעצם באמפיריציזם הצרוף היית צריך לאמץ אך ורק את העובדות הבסיסיות שבהן צפית באופן ישיר. כל המסקנות שהסקת מתוך התצפיות האלה, לא יודע מה, מסקנות לוגיות אלא מסקנות כן הכללות או אנלוגיות או דברים כאלה, הם בעצם דברים שיסודם לא בתצפית, אי אפשר להגיד שהם מבוססים על תצפית, ולכן אמפיריציסט אדוק אמור להטיל בהם ספק. כל מה שהוא חשב, כל מה שאנחנו יכולים לדעת, זה רק את ההכרות שנמצאות אצלנו בפנים, בהכרה פנימה. ואין לך דרך באמת לקבוע שקיים איזה שהוא עולם בחוץ. זה המסקנה הכי קיצונית מתוך אמפיריציזם טהור, כן, אמפיריציזם עקבי.

[Speaker C] מה זה פוזיטיביזם, הגישה הזאת, מה היא אומרת? פוזיטיביסטים?

[הרב מיכאל אברהם] אולי אני אגיע לזה בהמשך, כרגע לענייננו כאן זה לא חשוב.

[Speaker D] הרב, מה מונע להגיד שגם השכל וגם התצפית עובדים לצבור מידע על העולם? למה צריך לבחור בין שניהם? למה לא אומרים ששניהם עובדים?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, זה לא בחירה בין שניהם. האמפיריציסטים טוענים שרק התצפית. הרציונליסטים טוענים שגם השכל וגם התצפית. הוויכוח הוא לא על התצפית. התצפית היא ודאי כלי להכרת העולם, זה מוסכם על שני הצדדים. הוויכוח הוא בשאלה אם גם השכל יכול להיות כזה.

[Speaker D] אז זה בדוק ומנוסה שהרציונליסט צודק.

[הרב מיכאל אברהם] למה?

[Speaker D] כי אנחנו רואים שגם השכל עובד להכיר את העולם.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו רואים שאנחנו משתמשים בשכל, השאלה היא אם זה מוצדק. אולי אנחנו עושים דבר לא נכון. הרי הטיעון, הטיעון האמפיריציסטי הוא טיעון חזק. הטיעון האמפיריציסטי בעצם אומר: כל דבר שהוא לא תוצאה של, מה זה תצפית? תצפית זה אינטראקציה שיש ביני לבין העולם. בעיניים, באוזניים, בלשון, במישוש, בידיים, לא חשוב על איזה שהוא סוג של אינטראקציה שאני יוצר עם העולם, והאינטראקציה הזאת שואבת מידע מן העולם ומביאה אותו אלי. ואז אני אומר: טוב, שאבתי את המידע הזה מן העולם, אז אני יכול להבין שזה מידע נכון על העולם, שהוא מתאים למה שקורה בעולם עצמו. אבל דבר שיוצא מהמחשבה שלי, הרי המחשבה שלי היא תוצר של איך שאני בנוי. זה לא, זה לא בא מתוך תצפית על העולם, אלא זה דברים שקורים בתוכי פנימה. איזה הצדקה יש להנחה הזאת שמסקנות שיוצאות מאיזה שהוא מבנה שכלי שלי אמורות להתאים למה שקורה בעולם עצמו? אבל

[Speaker E] אם אנחנו רואים את זה הרבה פעמים שכן יש התאמה בין מה שאתה חושב לבין מה שקורה בעולם עצמו, אז למה לא להניח שזה תמיד מתקיים, לרוב כאילו לפחות?

[הרב מיכאל אברהם] זה עיקרון האינדוקציה.

[Speaker E] כן, אני אומר, גם על זה הם חולקים?

[הרב מיכאל אברהם] אבל עיקרון האינדוקציה בעצמו הוא עיקרון שכלי. ההנחה שמה שהיה הוא שיהיה, או שמה שראיתי כנראה מסמן חוק כללי, זו בעצמה איזו שהיא הנחה שאתה לא יכול להתבסס על תצפית. לא ראית את זה. הבנתי,

[Speaker D] אז מה התשובה לטיעון הזה?

[הרב מיכאל אברהם] הלאה, לאט לאט. אז עד כאן הגעתי בעצם בפעם הקודמת. ואז מה שקורה פה בעצם זה שאנחנו, המאבק הזה בין רציונליזם לאמפיריציזם ניצב אחרי יום, הוא ניצב בפני שוקת שבורה. מי שמצד אחד הביקורת האמפיריציסטית נשמעת משכנעת. העובדה שמשהו יוצא מהחשיבה שלי הוא תוצר של המבנה של איך שאני בנוי, אין שום סיבה להניח שזה מתאים למה שקורה בעולם עצמו. זה שאני חושב באופן מסוים אז מה? הבאתי את הדוגמה של אריסטו שאמר שהעצמים נופלים לכדור הארץ בפרופורציה למשקל שלהם, המהירות היא פרופורציונית למשקל שלהם. ההיגיון נשמע היגיון משכנע, אם תשאלו אנשים. עובדה שגם את אריסטו זה שיכנע, הוא גם לא היה טיפש. אבל זה לא עומד במבחן העובדות. למה? כי הראש שלנו חושב בצורה כזאת, זה נכון, אבל העולם לא חייב כלום לראש שלנו. העולם מתנהג כמו שהוא מתנהג. זה שאנחנו חושבים באופן מסוים זה פשוט תוצאה של איך שאנחנו בנויים. למה להניח שאיך שאנחנו בנויים באמת התוצר של זה מתאים למה שקורה בעולם עצמו? הביקורת הזאת היא ביקורת שנשמעת משכנעת מצד אחד.

[Speaker F] אם נניח האבולוציה יצרה אותנו בצורה שנשרוד ולכן שהתבונה שלנו תתאים להמשך קיום המין שלנו?

[הרב מיכאל אברהם] אתה מציע פתרון על סמך האבולוציה. כדי לענות לך בקצרה, אפשר לדבר גם על זה, אבל כדי לענות לך בקצרה אני אשאל את זה מנקודת המבט של המאה ה-19, תחילת המאה ה-19, לפני שידעו על האבולוציה. למה אנשים, איך אנשים נתנו אמון במדע? הם עוד לא ידעו את האבולוציה. ואני חושב שגם אחרי שאנחנו יודעים את האבולוציה שום דבר לא השתנה, האמון שלנו במדע. בתוצאות מדעיות כאלה או אחרות.

[Speaker F] אוקיי, יש לנו אפשרות לא לסמוך על השכל ולהתנהג בצורה אקראית, ויש אפשרות לסמוך על השכל ולקוות לטוב. אם זה לא יצלח, אז לא נשרוד.

[הרב מיכאל אברהם] לקוות לטוב תמיד אפשר. אני שואל לא למה אנחנו מקווים לטוב. לקוות לטוב זה גם כן תופעה פסיכולוגית, אין טעם לשאול למה אתה מקווה לטוב. השאלה אם הטוב מתממש. לקוות זה חינם.

[Speaker F] טוב, אפשר להגיד שאנחנו באמת יכולים להיות שאנחנו נטעה, ויכול להיות שהכל ישתנה וכל חוקי הטבע מחר בבוקר ישתנו לחלוטין, אבל בסדר, אנחנו לא מתחייבים, לא חתמנו על חוזה עם העולם.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, שאפשר לא להאמין לשכל, אוקיי, בסדר גמור, זה אז אני מדבר. אתה מציע לא להאמין לשכל. אוקיי, זה מה שמציעים האמפיריציסטים.

[Speaker F] עוד פעם, בתפקוד היום יומי, במדע נסמוך על השכל, תוך תקווה שחוקי הטבע לא ישתנו מחר. תיאורטית יכול להיות שכל חוקי מחר בבוקר כל חוקי הטבע ישתנו.

[הרב מיכאל אברהם] עזוב את התקווה בצד, למה אתה סומך על השכל?

[Speaker F] כי אין לי מה להפסיד. אם אני יכול לא לסמוך ואז אני אתנהג בצורה אקראית מפחידה ועולם שאין בו שום חוקים.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מפסיד מלסמוך על השכל. אני שואל למה אתה סומך עליו.

[Speaker F] אז מה זה לסמוך? אני עושה צעדים שהם מתאימים לשכל בהנחה שהוא סומך. מה זה בהנחה? לא בידיעה.

[הרב מיכאל אברהם] מזה שאני אלבש חולצה ירוקה ולא כחולה. זאת לא סיבה ללבוש חולצה ירוקה. אין לי מה להפסיד.

[Speaker F] זה לא נכון שאין לי מה להפסיד. אבל יש לך הרבה מה להרוויח, אם בינתיים חוקי הטבע משום מה יחליטו להימשך גם מחר, אז יכול להיות שהמטוסים יטוסו ואני אגיע ליעד שלי.

[הרב מיכאל אברהם] דבר על היום, לא על מחר. מאיפה אתה יודע את חוקי הטבע היום? כל מה שאתה יודע זה הדברים שבהם צפית.

[Speaker F] נכון, אני עושה אינדוקציה תוך כדי זה שאני לא בטוח שהיא נכונה.

[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שאתה לא בטוח, אני בטוח שלא. אני לא מדבר, השאלה שלי לא מאיפה אתה בטוח. אני לא בטוח, אף אחד לא בטוח. מי שבטוח הוא או שמבולבל, או לא יודע, או שטועה. אני מדבר על השאלה, מה פתאום בכלל להתייחס לזה? מה הסיכוי שמערכת שבנויה באופן מסוים תיתן תוצאות שמתאימות למציאות? אפס. סיכוי אפס. מה פתאום להניח בכלל שזה נכון? לא למה אתה סומך על שמונים אחוז. שמונים אחוז זה נהדר, אין לי בעיה עם שמונים אחוז. הבעיה היא הרבה יותר עמוקה מאשר זה שזה לא ודאי. זה שזה לא ודאי זה ברור לגמרי, זאת לא שאלה, זה ברור שזה לא ודאי. אני שואל למה לא ודאי אבל שמונים אחוז יש. אני שואל למה.

[Speaker F] אלפי שנה אינדוקציה הייתה מושלמת. אז למה להיות כל כך בטוח שהיא לא נכונה? לא כל כך מבין פשוט.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל האינדוקציה אלפי שנים לא הייתה נכונה. האינדוקציה טועה כל הזמן אצל כל אחד. לכן אני לא חושב שאתה צודק בזה שאלפי שנים האינדוקציה עבדה. ב', אחרי שאלפי שנים, גם אם אלפי שנים האינדוקציה עבדה, אתה רוצה לעשות אינדוקציה לעיקרון הזה עצמו. זאת אומרת לעשות אינדוקציה שתתקף את עיקרון האינדוקציה עצמו.

[Speaker F] זאת אומרת אלפי שנה אנשים חשבו שמחר תזרח השמש. אז למה כל כך הרמטי אומר שזה לא הגיוני לקוות ולהאמין ולחשוב ששמונים אחוז גם מחר תזרח השמש?

[הרב מיכאל אברהם] לקוות זה מה שאתה רוצה, אין לי בעיה עם זה.

[Speaker F] לא, שמונים אחוז, שכל שמונים, תשעים ותשע פסיק תשע שגם מחר תזרח השמש.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה לא לקוות, זה לחשוב. על זה אני תוקף.

[Speaker F] את זה אני תוקף. לחשוב.

[הרב מיכאל אברהם] למה להניח שמחר תזרח השמש? תסביר לי.

[Speaker F] אלפי שנה הנחה זו יצאה צודקת ונכונה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? אז מה? עוד פעם, יש לך עיקרון שהוא נובע מהשכל, שמה שעבד אלפי שנה כנראה ימשיך לעבוד הלאה. אבל זה בעצמו עיקרון שיוצא מהשכל. אתה רוצה לתקף את האינדוקציה על ידי שימוש בעיקרון האינדוקציה עצמו. זה מעגלי. עוד פעם, אני לא מתווכח איתך, גם לי זה נשמע מאוד הגיוני. אבל אני שואל את השאלה הפילוסופית, זה שזה נשמע לי הגיוני, אז מה? ההגיון שלי הוא פונקציה של איך שאני בנוי. מה העולם חייב לי? כל השאלות האלו, השאלות של יום וכולי, הן לא שאלות שבאות בתפיסתי, הן לא שאלות שבאות לערער על האמון שלך בשכל. מבחינתי, אלו שאלות מאתגרות פילוסופית. בוא תחפש הסבר לאמון שאתה נותן בשכל. בסדר? זאת שאלה, נקרא לזה כמו אצל דקארט, שהספק שלו היה ספק מתודולוגי, לא ספק אמיתי. הוא הטיל ספק כדי בסופו של דבר להגיע לאותו דבר שאותו הוא יכול לדעת בוודאות. זה לא שבאמת היה לו ספק בכל מה שהוא הטיל בו ספק. אז מבחינתי, למרות שאצל יום אני לא יודע אם זה ככה, מבחינתי זאת שאלה שדורשת הצדקה. לא שאני עואד מציע לכם לא להאמין לשכל, אבל אני אומר בוא נחשוב רגע, למה אנחנו באמת מאמינים לשכל? מה יכולה להיות ההצדקה לזה? אגב, קאנט כשהוא הציג את השאלה הזאת באמת הציג אותה כך. הוא לא שאל האם השכל שלנו צודק. הוא שאל מה יכולה להיות ההצדקה לכך שהשכל שלנו צודק. אבל זה ברור לו שהאמון בשכל הוא נכון, צריך לתת אמון בשכל. הוא רק שואל את עצמו בסדר, אוקיי, זה אינטואיציה אולי ברורה, אבל מה ההצדקה לה? גם אריסטו חשב באופן אינטואיטיבי ששני גופים נופלים לכדור הארץ בפרופורציה למשקל שלהם והוא טעה. זה שהראש שלנו עובד בצורה מסוימת זה לא אומר שהעולם גם הוא מתנהג באופן כזה. ונניח, היום

[Speaker F] הרי אפשר ליצור מתמטיקה עם חמישה ממדים, נכון? אז יש ארבעה ממדים. אז אתה עושה הנחה למרות שאתה יודע שבמציאות אתה לא מצליח אפילו לתפוס את זה בשכל. אז כולנו פועלים, יוצרים לעצמנו הנחות שיכול להיות שהן לא נכונות, בהחלט יכול להיות שנתעורר בעולם הבא והכול לא היה ולא נברא. אז מה?

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה, אתה חוזר על אותה שאלה ואני אחזור על אותה תשובה. שתי אפשרויות. אם אתה שואל שזה לא בטוח, זאת לא שאלה, גם אני מסכים שזה לא בטוח, זאת לא השאלה. אני שואל למה בכלל לתת בזה אמון. עכשיו אתה אומר לי בוא לא ניתן בזה אמון, רק נלך ככה ומה יכול להיות. בסדר גמור. אם זה המצב שלך אני לא שואל שום שאלה. אני שואל שאלה על מי שכן נותן אמון, והרי בינינו גם אתה וגם אני נותנים אמון. אל תגיד לי שאתה עושה את זה סתם כי נראה לך ומה יש לי להפסיד. אתה בטוח שזה נכון גם. אז אין פה מה להתמם, אנחנו כן נותנים אמון בדבר הזה. והשאלה היא שאלה טובה, למה? אז השוקת השבורה הזאת בסופו של דבר זה בעצם איזה שהוא סוג של מין תנועת מטוטלת כזאת. התחלנו ברציונליזם, עברנו לאמפיריציזם והיינו נורא מאושרים ואופטימיים, הנה הגענו למנוחה ולנחלה ובאמת זה הוכיח את עצמו, המדע מתקדם. אבל אז מגיעה השוקת השבורה הזאת, המתקפה הפילוסופית הזאת של יום והאמפיריציסטים הבריטים. אנחנו בעצם מבינים שאמפיריציזם לא יכול באמת להחזיק מים, לא יכול לעמוד. אנחנו כן נזכרים, אם אנחנו מוכנים לקבל את המדע, יש בו מרכיבים שהם מהשכל, לא מהתצפית. ואז שוב פעם חוזרת השאלה, אז אנחנו בעצם לא אמפיריציסטים אלא רציונליסטים. אבל מה עם המתקפה? הרי השכל לא אמור להיות כלי שמכיר את העולם, והמתקפה הזאת לא ענינו עליה. אז יש פה משהו שבעצם תוקע אותנו. וכדוע מדענים לא מוטרדים כקליפת השום מכל השאלות האלה, הם כמובן דוהרים הלאה ומתקדמים והכול בסדר. הפילוסופים משתרכים אחריהם ושואלים שאלות רגע, מה ההצדקה ומציעים הצעות כאלה והצעות אחרות. זה לא מעניין אף איש מדע. אנשי מדע מתקדמים הלאה, כל הפילוסופיות האלה לא מעניינות אותם. אני שואל כרגע שאלה פילוסופית, אוקיי? אז הטענה הזאת, המצב הזה בעצם מחייב אותנו לחפש הסבר, כן, אולי ננסח את זה כך. נדבר על המדע למרות שזה נכון על כל המידע שאנחנו אוספים על העולם גם ביומיום שלנו, לאו דווקא פעילות מדעית. אבל הפעילות המדעית היא אולי הדגם הכי טוב, ולו רק בגלל ששמה האמון שלנו הוא הכי גבוה בממצאים. פעילות מבוקרת, מקבלת פידבקים, יש איזשהו אמון בממצאים שליהם המדע מגיע, אז בוא נדבר על המדע. המדע מכיל הרבה מאוד מרכיבים שהם מרכיבים שלא יצאו מתצפית. שני הידועים ביותר שדייוויד יום הצביע עליהם זה עקרון הסיבתיות ועקרון האינדוקציה. האינדוקציה שמה שראינו עד עכשיו הוא כנראה חוק כללי, לכן גם ימשיך בעתיד, הוא חוק כללי. זה עקרון האינדוקציה. ועקרון הסיבתיות זה שלכל דבר צריכה להיות סיבה. אלה למשל שתי הנחות של המדע שאין להן שום מקור תצפיתי, זה הנחות של התבונה שלנו, זה הנחות של השכל. כדי לחדד את זה קצת יותר בואו נסתכל רגע על הסיבתיות, כי באינדוקציה אני חושב שזה די ברור. אבל בסיבתיות יש לאנשים תחושה שאת הסיבתיות אנחנו כן שואבים מתוך הניסיון. למה יום אומר שלעקרון הסיבתיות אין בסיס תצפיתי? אז תראו, יום טען אפילו בצורה יותר חזקה מזה. לא רק שלעקרון הסיבתיות אין בסיס תצפיתי. מה אומר עקרון הסיבתיות? שלכל תופעה או לכל דבר יש סיבה. הוא אומר עזוב את הכל דבר, את ההכללה. תראה לי מקום אחד שבו יש יחס סיבתי ואתה יכול לראות את זה באמצעות תצפית. אין. אף מקום בעולם. שום סיטואציה עלי אדמות לא תוכל לראות בתצפית יחס סיבתי בין אירועים. אי אפשר לראות את זה. למה? כיוון שכל דבר שאנחנו מתייחסים אליו כיחס סיבתי, נקרא לזה האירוע הסיבה והמסובב, אז בין שני האירועים יש יחס סיבתי. כן אני בועט בכדור והכדור עף, אז הבעיטה היא הסיבה והמעוף של הכדור הוא המסובב, וביניהם יש יחס סיבתי. אז כשאנשים מסתכלים על בעיטה בכדור, כן, את הגולים סופרים לטובת לטובת מסי, נכון? ואם הוא בעט אז כנראה הוא הבקיע את הגול. למה? אולי הוא בעט אבל הגול קרה אחרי זה לא מסיבתו של ה- לא מסיבת הבעיטה של מסי. לא, זה ברור לנו לגמרי שהגול הזה הוא גול שלו. למה? כי ברור לנו שהבעיטה היא הייתה הסיבה לזה שהכדור נכנס לתוך השער. מאיפה זה יוצא? איך אני יודע שזאת הסיבה? קאנט טוען, יום, כל מה שאני רואה כשאני רואה בן אדם בועט בכדור, כן זאת הדוגמה שלי, אני רואה בן אדם בועט בכדור. מה אני רואה? אני רואה שהבן אדם בעט ואני רואה שאחרי זה מיד אחרי זה הכדור עף. אבל זה שיש יחס סיבתי בין הבעיטה לבין הכדור, את זה אני לא יכול לראות בשום חוש או מכשיר מדידה או מה שלא יהיה. זאת פרשנות שאני נותן לסיטואציה הזאת. זה לא משהו שיוצא מהתצפית. כשאני מסתכל על זה, ונגיד אם אני רואה את זה קורה הרבה פעמים, אז מבחינתי יש פה איזשהו יחס סיבתי בין האירועים, אבל זאת מסקנה שלי. אני לא, אין עיניים שיצליחו להבחין ביחס סיבתי בין אירועים.

[Speaker D] לא, אבל אני רואה שהבעיטה בכדור היא תנאי מספיק ובמקרה הזה הכרחי לזה שהכדור טס.

[הרב מיכאל אברהם] לא הכרחי, מספיק, אבל אוקיי, אז מה?

[Speaker D] זה סיבה. זה הגדרה של סיבה, זה תנאי מספיק.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ממש לא. ממש לא. יש לי סדרת טורים באתר על היחס הסיבתי ואני מסביר שם שיש, לא ניכנס לזה בפרטים, אבל ביחס הסיבתי יש שלושה מרכיבים. מרכיב אחד זה המרכיב הלוגי, שהסיבה צריכה להיות תנאי מספיק למסובב. יש כאלה שאומרים הכרחי ומספיק, אבל לדעתי הם לא צודקים, זה תנאי מספיק. ויש מרכיב שהוא המרכיב הזמני, הסיבה צריכה להיות לפני המסובב. ויש את המרכיב הפיזיקלי, שהסיבה, המסובב צריך להיות בגלל הסיבה. אתה מבין שתנאי הוא לא ממצה את היחס הסיבתי. נגיד שאני רואה שני, כן, המשל של לייבניץ, אני רואה שני שעונים שכל הזמן מראים לי בדיוק את אותה שעה. אז ברמה הלוגית אני אומר, אם שעון א' מראה שהשעה שלוש ו-16 דקות, גם שעון ב' מראה באותו רגע שהשעה שלוש ו-16 דקות. זה תנאי מספיק. היחס הלוגי מתקיים. האם נכון לומר ששעון א', ההוראה של שעון א' היא סיבה להוראה של שעון ב'? לא. למה לא? הרי יש זיקה לוגית ביניהם, השעה בשעון א' היא תנאי מספיק לשעה בשעון ב'. אז למה זה לא סיבה? כי בשביל שהדבר הזה יהיה סיבה זה קורלציה. בשביל שקורלציה תיחשב סיבה צריך שיהיה מנגנון שאומר ש-א' גורם ל-ב', לא ש-אם א' אז ב'. אם א' אז ב' זה יחס לוגי. אבל זה ש-א' מחוללת את ב' או גורמת ל-ב', זאת זיקה פיזיקלית, לא זיקה לוגית. ובלי זה היחס ביניהם הוא לא יחס סיבתי. יש יחס לוגי, יש יחס זמני, אבל צריך גם את היחס הפיזיקלי כדי שאני אוכל לומר ש-א' הוא סיבתו של ב'. עכשיו אני יכול לראות בעיניים את הקדימה הזמנית, אני יכול לראות בעיניים את היחס הלוגי, שתמיד כשבועטים בכדור אחרי זה הכדור עף. אני לא יכול לראות בעיניים שהמעוף הוא בגלל הבעיטה. את זה אין דרך לראות. אז אם ככה, אומר דייוויד יום, אז איך אני באמת יודע שישנו יחס סיבתי בין אירועים בעולם, וממילא בקל וחומר איך אני בכלל יכול לדעת שעקרון הסיבתיות נכון ושלכל דבר צריכה להיות סיבה? זה שאלה כפל כפליים. אני לא מבין בכלל מאיפה שאבת את המושג סיבה, כי זה לא יצא מתצפית. אז לקבוע שלכל אירוע יש סיבה זה כבר נשמע ממש דבר חסר בסיס. זאת בעצם הטענה של יום. אז אמרנו הסיבתיות, יש את האינדוקציה, יש לנו עוד המון הנחות. למשל אנחנו מניחים שאם אנחנו גילינו את חוק הגרוויטציה אז הוא כנראה יהיה נכון גם ב- בפלנטות אחרות או בגלקסיות אחרות או לא משנה במקומות אחרים ביקום. מי אמר? אולי זה נכון רק פה? יש לנו איזושהי הנחה שחוקי הטבע הם אוניברסליים. אם מצאנו חוק טבע מסוים, אז הוא נכון בכל מקום ובכל זמן. זאת גם הנחה שאין לה בסיס. הנחה של השכל, של התבונה. אין לה בסיס אמיתי. וכן הלאה, אפשר לראות עוד ועוד הנחות שעומדות בבסיסו של המדע שהן לא יצאו מתצפית. ואז עולה השאלה, טוב, אז אם המדע שלנו מבוסס לא רק על תצפיות, אלא גם על הרבה מרכיבים שהם היגיון או שכל ולא תצפית, אז אני כאמפיריציסט, מי שמקבל את הביקורת האמפיריציסטית שאומרת מי אמר שהשכל משקף את מה שקורה בעולם, לא יכול להאמין למדע. יש פה בעיה פילוסופית אמיתית. איך אפשר בכלל להאמין למדע? או בניסוח אחר, האם אפשר ללמוד מהניסיון? זאת בעצם השאלה. וזה הרי הנושא שלנו בסדרה הזאת, לימוד מן הניסיון. אז פה אנחנו בעצם מגיעים לנקודת הקרשנדו, הנקודה שבה תפסנו את השור בקרניו. יש בעיה, אנחנו מדברים על לימוד מהניסיון, אבל עצם העובדה שאפשר ללמוד מהניסיון דורשת הצדקה. ולפני השאלה איך לומדים מהניסיון ואיך עושים את זה נכון ואיך עושים את זה לא נכון, האם בכלל אפשר ללמוד מהניסיון? זאת בעצם השאלה שהגענו אליה כאן. הרב,

[Speaker F] כל מה שהרב אומר כאן זה לא איזושהי תמיכה מסוימת באמת בגישה הפוסט-מודרנית שבעצם כל מה שאנחנו יוצרים את המציאות? או אנחנו פשוט רוצים שהאינדוקציה תהיה נכונה ושהאמפיריציזם, כיוון שככה אנחנו רוצים. ואפלא ופלא, כשאנחנו לא רוצים, אז כל עורך דין אומר שאין שום סיבתיות פה ובאמת המרשי לא גרם לרצח, הוא רק עשה משהו אבל זה לא מה שגרם לרצח וזה נגרם מסיבות אחרות. ממש תמיכה יפה בגישה הפוסט-מודרנית שהרב מציג.

[הרב מיכאל אברהם] זו הבעיה שאתה עוצר אותי בשלב השאלה. זה בדיוק הכשל הפוסט-מודרני. הכשל הפוסט-מודרני אומר, תראה, יש שאלות מאוד קשות, לכן יש ריבוי אמיתות או אין אמת או האמת היא יחסית, נרטיבים וכדומה. רגע, לפני שאתה מגיע למסקנות, אולי יש גם תשובה לשאלה הזאת?

[Speaker C] רציתי לנצל את ההזדמנות.

[הרב מיכאל אברהם] אז לכן צריך קצת להיזהר עם הקפיצה הזאת למסקנה. אבל אתה צודק ששאלות מהטיפוס הזה ודומותיהן הן אלה שמביאות אנשים לתפיסה רלטיביסטית, שהאמת היא יחסית וכל אחד והאמת שלו וכל הדברים מהסוג הזה. אלו השאלות שעומדות בבסיס התפיסות האלו. עכשיו השאלה שאני כמובן, גם הפוסט-מודרנים יש ביניהם סוגים שונים של, נקרא לזה רמות שונות של הזיה. זאת אומרת, יש פוסט-מודרנים מתונים שיש להם הזיות קטנות. יש פוסט-מודרנים גדולים שיש להם הזיות גדולות. זאת אומרת, יש פוסט-מודרנים קיצוניים שבעצם תופסים שהכל זה הזיה, כולל המדע, כולל הדברים הכי, אגב כולל תצפיות גם. כי אם אתה לוקח הלאה את הספקנות הזאת שהפעלנו כלפי השכל, למה שלא נפעיל אותה גם כלפי התצפית? זה שהעיניים שלי רואות משהו, מי אמר שזה משקף את מה שקורה בעולם? למה כל כך ברור שהתצפית זה כלי ברור? השכל, החשיבה, טוב, על זה צריך לדון אם יש לזה הצדקה, אין לזה הצדקה. בתצפית לא צריכה הצדקה?

[Speaker F] בהחלט שכן, אנחנו רואים ניסים שלא היו ולא נבראו. רואים, בפירוש, אני ראיתי נס. הרבה חולים אומרים לי, היה לי נס גלוי, תסתכל איך החלמתי בלי שום סיבה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם לא ראו נס. הם נתנו פרשנות לאירוע שהם ראו והם אמרו שהוא נס. להגיד שמשהו הוא נס זו תוצאה של פרשנות. אגב, להגיד שזה נס זה מניח ברקע אמונה שיש חוקי טבע. כי אם לא היו חוקי טבע, לא היו ניסים. הנס זה תמיד משהו שקורה באופן שלא מתאים לחוקי הטבע. לכן העובדה שאני רואה ניסים לא פורכת את ההנחה שיש חוקי טבע, להיפך, היא מאוששת אותה. אם לא היו חוקי טבע, לא היית רואה ניסים. הטענה בסופו של דבר זה שגם את האמפיריציזם אפשר לתקוף במתקפה דומה למה שהוא עושה לרציונליזם. אם אתה לא מאמין לשכל כמכשיר להכרת העולם, למה לחושים אתה כן מאמין? למה לפרספציה אתה כן מאמין? גם החושים יכולים להטעות אותך, יכולים להמציא דברים, יכול להיות הכל הזיות. מי אמר לך שמה שהחושים מראים לך זה אכן מה שקורה בעולם? מה החושים מראים לך באמת קורה בעולם, הרי אין לך שום נגישות לעולם עצמו אלא רק לאיך שהוא משתקף אצלך בפנים. כן, זה כבר מתחיל להיות ניסוח קאנטיאני. אין לך דרך להגיע לעולם עצמו שלא באמצעות חושים. אז אם החושים שלך בוגדים בך, או מכזבים לך, אין לך דרך לדעת את זה, כי אין לך אמצעי לא חושי שייתן לך פידבק על מה שהחושים מראים לך. לכן בעצם, אם אתה רוצה ללכת עם הספקנות הזאת עד הסוף, אתה יכול לתקוף את האמפיריציזם בדיוק כמו שאתה תוקף את השכל. אין הבדל. כך שבסופו של דבר, איכשהו נשארים עם איזה שהוא ספקנות, או ואקום מאוד גדול. הזכרתי נדמה לי, שעיקרון הקוגיטו של דקארט, כן, אני חושב משמע אני קיים, שמטרתו הייתה, נדמה לי שהזכרתי את זה פעם קודמת, מטרתו בעצם הייתה לנסות ולהגיע לטענה מסוימת על העולם באופן שלא יזדקק לתצפית. אני חושב משמע אני קיים זה שיקול הגיוני שמניב מסקנה על העולם, שאני קיים. זאת מסקנת עובדה, אוקיי? והטענה היא שבשביל להגיע למסקנה של דקארט, ובשביל להגיע למסקנה הזאת בוודאות, לא צריך תצפית. זה בעצם איזה שהוא ניסיון להציל את הרציונליזם מהמתקפות. עכשיו, העיקרון שהוא השתמש בו זה שאני חושב משמע אני קיים. מי זה, מה זה מה שקיים? נדמה לי שהזכרתי את זה. מה זה מה שקיים? לא הגוף. זה שאני חושב לא מוכיח שהגוף שלי קיים. זה מוכיח שהשכל שלי קיים. כן, האדם החושב קיים, לא האדם הפיזי. האדם האסטרלי, כן, אם נדבר בשפות מיסטיות. השכל שלי קיים, לא הגוף שלי קיים. ואז הוא ממשיך דקארט, אחרי שהוכחנו שהשכל קיים, השכל הרי אומר שגם הגוף קיים, אז לכן גם הגוף קיים. אני עושה את זה בקפיצות כמובן, אבל גם הוא עשה את זה בקפיצות, אז זה בסדר. אבל, אבל שימו לב לנקודה שבעיניי היא נקודה נכונה. זאת אומרת, קיומו של השכל או של הרוח שלנו הרבה יותר ברור ומובן מאליו מאשר קיומו של החומר. אנשים חושבים שקיומו של החומר זה דבר ברור. מטריאליזם זה נקודת מוצא. האם יש גם דברים לא מטריאליים, לא חומריים, אלא רוח או משהו כזה? זה ויכוח. המטריאליסטים אומרים שלא, הדואליסטים אומרים שכן, אבל על חומר אף אחד לא מתווכח. דקארט אומר, אתם פשוט הופכים את התמונה. זה פשוט הסתכלות עקומה. הפוך. על הרוח אף אחד לא יכול להתווכח, כי היא זו שמכירה בקיומו של החומר. אני חושב משמע אני קיים, או אני חושב משמע העולם קיים. כי איך אני יודע שהעולם קיים? כי אני חושב שהוא קיים. אוקיי? זאת אומרת שהמחשבה שלי היא דבר הרבה יותר יסודי ומוצק, כן, וודאי, מאשר קיומם, קיומו של החומר או של העולם, בניגוד גמור לתפיסות הרגילות שאיכשהו אומרות שהמטריאליזם הוא כאילו הדבר הברור, הקיומו של החומר, של העולם, זה דבר ברור, ורוחניות זאת מיסטיקה.

[Speaker D] אבל הם אומרים שהמחשבה זה דבר חומרי. מה? אבל הם אומרים שהמחשבה זה דבר חומרי.

[הרב מיכאל אברהם] מי שאומר שהמחשבה זה דבר חומרי, אז הוא סתם מבולבל. הוא אפילו לא טועה.

[Speaker D] הוא אומר שזה השכל שמחשב.

[הרב מיכאל אברהם] אין עמדה כזאת. אין עמדה כזאת. אם יש כאלה אנשים שאומרים את זה, אבל אין עמדה כזאת. זה אנשים מבולבלים. מחשבה זה לא דבר חומרי. יכול להיות שהיא נעשית על ידי דבר חומרי, על ידי המוח. אבל המחשבה עצמה היא לא דבר חומרי. היא מתחוללת על ידי זרמים במוח, אבל מה הם מחוללים הזרמים האלה? משהו רעיוני, נכון? רעיונות, מחשבות, תובנות. מה זה? זה דברים חומריים? מי שאומר את זה הוא פשוט מבולבל. כמו שסיפרתי פה פעם, היה איזה יהודי, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשם יוסף נוימן, נפטר לפני כמה שנים. אחרי שכתבתי את אלוהים משחק בקוביות, אז הוא צלצל אליי, כי הוא אתאיסט ככה מיליטנטי, פעיל, מצוטט הרבה, וגם בספר שלי התייחסתי נדמה לי אליו במקום או שניים. אז דיברנו בטלפון וסתם התגלגלה השיחה, ואז הוא אומר לי תשמע, יש בין החבר'ה שלי, המטריאליסטים, אני לא מצליח להסביר להם שאי אפשר לומר שחשיבה או תובנות או רצון זה דברים חומריים. הם אומרים לי כן, חשיבה זה זרמים חשמליים. עכשיו זאת הרי שטות מוחלטת גם במבט מטריאליסטי. והוא אומר זה מדהים לגלות אנשים, כולל פילוסופים ואנשי מדע, אנשים חכמים, שחוזרים על השטות הזאת, ואתה לא מצליח להסביר להם עד כמה הדבר הזה הוא שטותי. כי הרי גם הוא כמטריאליסט לא טוען, כמטריאליסט מפוכח, לא טוען שהמחשבה היא דבר חומרי. הוא רק טוען שאין סובסטנציה נוספת חוץ מהחומר, מה שאנחנו קוראים רוח. זה לא קיים. אלא מה? המחשבה זה דבר שהוא תכונה של המכלול החומרי שלנו, מאפיין של המכלול החומרי שלנו, אבל זה לא שהמחשבה היא בעצמה חומר. אני חושב שגם זה לא נכון. אבל את זה לפחות, אני לא יודע, אני מוכן לשמוע את המילים. אבל להגיד שהמחשבה היא חומר, זה פשוט, מי שאומר זה לא מבין מה הוא מדבר. אז נחזור לענייננו, אז בעצם הטענה היא שאפשר להטיל ספק הרבה יותר רחב, לא רק בשכל אלא גם בניסיון, וזה וגם בתצפית, ואז באמת כבר אנחנו נמצאים במצב של ספק מוחלט, חושך מוחלט. אנחנו לא יכולים אפילו לקבל את העובדות הספציפיות שאותן ראינו, לא רק את המסקנות המדעיות או האחרות שאנחנו מסיקים מתוך העובדות האלה, אלא אפילו את העובדות עצמן מי אמר שאפשר לקבל? החושים שלנו יכולים, השד המטעה של דקארט, החושים שלנו יכולים גם להטעות בנו. וזה באמת מעורר את השאלה האם אפשר ללמוד מהניסיון? איך בדרך כלל מבינים שבנוי לימוד מהניסיון? בדרך כלל מבינים, התמונה הנאיבית, זה שאנחנו צופים במקרים, כמה מקרים, ואחרי שאנחנו מבינים את המקרים האלה אנחנו בונים על בסיסם תיאוריה שמסבירה אותם, וככה אנחנו מגיעים לחוק המדעי או לתיאוריה המדעית. המתקפה שאני ניסחתי כאן תוקפת את שני השלבים האלה. אפילו את העובדות הספציפיות שבהן צפית אתה לא יכול להיות באמת, לדעת באמת שהן עובדות אמיתיות על העולם. זה המתקפה על האמפיריציזם. ואחרי זה אתה עושה מהן הכללה ויוצר מהן חוק מדעי. זה וודאי וודאי שאתה לא יכול לדעת, זה המתקפה על הרציונליזם. כל האפשרות שלנו ללמוד מהניסיון היא בעצם לא ברור מה תהיה ההצדקה שלה. הטענה למעשה, הטענה הזאת למעשה ממשיכה הלאה אחרי יום וקאנט. קאנט ניסה להציע לזה איזושהי הצעה. אני לא רוצה להיכנס עוד פעם לעניין של הסינתטי אפריורי בקאנט, כבר דיברתי על זה כמה פעמים בעבר. קאנט הציע איזושהי הצעה שבעצם, אני אגיד את זה בקצרה, הוא בעצם רצה לטעון שהעולם או העובדות המדעיות שבהן מטפל המדע, זה לא עובדות שקיימות בעולם עצמו, אלא זה התמונה ההכרתית של העובדות שקורות בעולם עצמו. בסוף בסוף העובדות מה שאני מדבר עליהן זה העובדות כפי שהן מופיעות בהכרה שלי, לא העובדות כמו שהן קורות בעולם עצמו. ולכן הוא טוען שאין פלא שהמחשבה שלנו יכולה לתאר את מה שקורה בעולם, כי זה לא בעולם, זה גם זה נמצא בתוך המחשבה או ההכרה שלנו. ולכן ככה הוא מנסה להסביר את ההנחה הזאת שהחשיבה שלנו יכולה להתאים למה שקורה בעולם. כי העולם בעצמו גם הוא בעצם מתחולל בתוך החשיבה שלנו. אני אומר את זה ממש בצורה סכמטית. זה לא מחזיק מים ההסבר הזה, כבר תקפו אותו לא מעט פילוסופים, ונראה לי פשוט שזה לא מחזיק מים. כי הטענה שלו בעצם זה שאילוצי החשיבה שלנו מהווים אילוצים גם על ההכרה שלנו. לדוגמה, נגיד ש, ניקח את החוק השני של ניוטון, שהכוח שווה למסה כפול תאוצה, אף שווה לאם איי. איך אני יודע שיש חוק כללי כזה שהכוח תמיד שווה למסה כפול תאוצה? ראיתי כמה מקרים ובכולם המסה הייתה בפרופורציה, התאוצה הייתה בפרופורציה לכוח כפול המסה, ומכאן הסקתי את החוק הכללי. עכשיו, אז אומר לי קאנט, איך אתה יודע שבעולם עצמו זה באמת מתנהל באופן כזה שהכוח פרופורציוני לתאוצה? זה מסקנה שאתה הסקת באמצעות השכל שלך, האינדוקציה שלך. אבל איך אתה יודע שזה מה שקורה בעולם? אז מה התשובה שלו? כי מה שקורה בעולם אני באמת לא יודע. אבל אחרי שהוא עובר תרגום ומקבל איזושהי צורה בהכרה שלי פנימה, שם תמיד אף שווה לאם איי. שווה לאם איי, כוח פרופורציוני לתאוצה. בעצם מה שהוא רוצה לומר, אם אני מתרגם את זה, שאם נגיד יהיה אירוע בעולם שבו הכוח יהיה פרופורציוני לתאוצה בריבוע, אז אני פשוט לא אראה את זה. זה לא יופיע בהכרה שלי באופן כזה, או שזה יופיע בהכרה שלי באופן שזה פרופורציוני לתאוצה ולא לתאוצה בריבוע. זאת אומרת, זה יעקם את התמונה. אבל זה, זאת הזיה לא יותר קטנה מההזיה שאותה הוא בא להסביר. ואת ההזיה שאומרת שהשכל שלי מתאים למה שקורה בעולם לא נראית לי משהו יותר מופרך מאשר ההזיה הזאת שאומרת שאם יש משהו שלא מתאים לחוקי הטבע אנחנו לא נצליח לראות אותו. יש דברים כאלה בעולם, רק אנחנו לא נצליח לראות אותם. למה? למה שלא נצליח לראות אותם? מה הבעיה? אם התאוצה תהיה שמונה ולא ארבע, אז אני לא אראה את הגוף? גופים אחרים בתאוצה שמונה אני כן רואה, אז למה את הגוף הזה אני לא אראה? לא, אתה מכניס פה לא פחות שדים מהשדים שאתה בא לפטור, כן, לייתר. בדרך כלל הסבר אמור להיות יותר מובן מהדבר המוסבר. אוקיי, אבל ההסבר שלך לא פחות הזוי מהדבר שאותו אתה בא להסביר, אז מה הרווחנו? ועוד, יש עוד בעיות בהצעה הקאנטיאנית. צריך לזכור שקאנט היה היחיד שהציע הצעה כלשהי לפתור את הבעיה הזאת בהיסטוריה של הפילוסופיה. היו כל מיני הצעות אחרות, אבל הן באמת אפילו לא הצעות, זה סתם מילים. יש סיכום של ההצעות האלה, שזה עשר הצעות או משהו כזה, בספר של הוגו ברגמן "מבוא לתורת ההכרה", בפרק התשיעי. גם הוא נשאר בסוף עם זה שאין שום הצעה שמחזיקה מים. ואז, בעצם בסופו של דבר יוצא שיש לנו אמון במדע, אבל אין, ולא יכולה להיות, או לפחות לא מצאנו עד היום, שום הצדקה לאמון הזה. משהו פה, לא האמפיריציזם מצליח להציל אותנו ולא הרציונליזם מצליח להחזיק אותנו. ברור שמדע מכיל מרכיבים רציונליסטיים ולא רק תצפית, לא רק אמפיריים. מצד שני אבל מרכיבים רציונליסטיים אין הצדקה להסתמך עליהם. אז איך יכול להיות שיש לנו אמון במדע? למה האמון במדע שלנו הוא מוצדק? זו בעצם השאלה. עכשיו, כחלק מהתשובות או המסקנות שמסיקים מזה, יש את הטענה של קרל פופר, טענה מפורסמת, שהוא בעצם רוצה לטעון שתיאוריה מדעית אין לנו דרך להוכיח. אבל יש לנו דרך להפריך. למשל, אם אני רוצה לטעון שכל הגופים נופלים לכדור הארץ לפי חוק הגרביטציה, כן? זה חוק הגרביטציה. האם יש דרך להוכיח אותו? לא. אתה יכול לעשות ניסוי אחד ועוד ניסוי ועוד ניסוי, וגם אם זה יעבוד בכל הניסויים שעשית, אתה לא יכול לדעת אולי זה לא יעבוד על עצמים אחרים שתבדוק. זו בעיית האינדוקציה, כן. לכן אתה לא יכול בעצם להוכיח את התיאוריה המדעית, לפחות תיאוריה שעוסקת באינספור מקרים. אם היא עוסקת במספר סופי של מקרים, אז אולי אתה יכול לעבור על כל המקרים ולהוכיח את התיאוריה, אבל אם עברת על כולם אז זה כבר לא תיאוריה. זה פשוט אספת את כל העובדות וזהו. תיאוריה במהותה היא תמיד איזשהו סוג של הכללה שבא לטעון טענות על דברים שלא ראיתי. נכון? כשאני מדבר על תיאוריה מדעית זה תמיד או חוק מדעי, זה תמיד חוק או תיאוריה, זה תמיד דברים שמנסים לטעון טענות על עובדות שבהן לא צפיתי, מכוח העובדות שבהן צפיתי. אז בעצם תיאוריה מדעית לא ניתנת להוכחה, אבל הפרכה בוודאי שאפשר. אם באחד הניסויים אני אעזוב חפץ באוויר והוא לא ייפול לכדור הארץ בתאוצה של תשע נקודה שמונה, כן, של ג'י, אז הפרכתי את חוק הגרביטציה של ניוטון. את להפריך חוק מדעי אין בעיה, להוכיח חוק מדעי אי אפשר. זה האסימטריה בין הוכחה להפרכה של פופר. ואז בעצם פופר רוצה לטעון את הטענה הבאה, כשאתה רוצה להגדיר תיאוריה מדעית, תיאוריה מדעית זאת לא תיאוריה מוכחת, זה גם לא תיאוריה שאפשר להוכיח אותה. אלא זאת תיאוריה שאפשר להפריך אותה. לא תיאוריה שהופרכה, כן? אלא תיאוריה שאפשר להפריך אותה. אז אם למשל חוק הגרביטציה, זאת לא תיאוריה שהופרכה, זאת גם לא תיאוריה שהוכחה. למה היא… מדעית כי באופן עקרוני היא עומדת להפרכה אמפירית. אני יכול לעשות ניסוי ואם הניסוי יכשל, אז הפרכתי את התאוריה. תאוריה שעומדת להפרכה היא תאוריה מדעית. אגב, גם אם התאוריה הופרכה, היא תאוריה מדעית, היא תאוריה מדעית שגויה. אבל המדעיות שלה היא בעצם הזיקה שלה לניסיון. זאת אומרת, הרי תאוריה שאי אפשר להפריך היא תאוריה שאין לה זיקה לניסיון, היא לא אומרת כלום על המציאות. נכון? כי אם אתה אומר משהו על המציאות, אז אפשר היה להפריך אותה, אפשר היה לבדוק את המציאות ולראות אם היא נכונה או לא. אז תאוריה שלא ניתנת להפרכה, בעצם זאת תאוריה שאין לה זיקה למציאות, היא לא אומרת משהו קונקרטי על המציאות, ולכן למעשה היא לא תאוריה מדעית.

[Speaker D] לא הבנתי מה אכפת לנו אם זה נקרא תאוריה מדעית או לא, מה הנפקא מינה בזה? תגיד, תקרא לזה תאוריה פילוסופית או תאוריה מטאפיזית.

[הרב מיכאל אברהם] זאת המלצה לאנשי מדע באיזה סוג תאוריות להתעסק, זה הכל.

[Speaker D] אז מה זה קשור לענייננו?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה קשור לענייננו? בגלל שזאת תוצאה של מה שהסברתי עד עכשיו. הרי למה הוא הגיע ל… כשאתה תשאל בן אדם ברחוב, כולל מדענים, מה זה תאוריה מדעית, הם יגידו לך תאוריה מדעית זאת תאוריה שהוכחה, שעמדה במבחן אמפירי. אבל פופר אומר לא נכון, שום תאוריה לא הוכחה, ולא רק זה, שום תאוריה לא יכולה להיות מוכחת. אז בכל זאת, אבל יש לנו תחושה שתאוריות מסוימות הן מדעיות ותאוריות אחרות הן לא מדעיות, אז פופר מציע קריטריון מינימליסטי: תאוריה שניתנת להפרכה היא תאוריה מדעית, ורק בתאוריות כאלה יש טעם להתעסק, להתעסק אני מתכוון בהקשר המדעי. התאוריה שיש אלוקים למשל היא תאוריה שלא ניתנת להפרכה, אין שום דאטה שתעשה ניסוי שהתוצאה שלו מה שלא תהיה תראה לך שאין אלוקים. אז התאוריה שיש אלוקים היא תאוריה שלא ניתנת להפרכה, לכן היא לא תאוריה מדעית.

[Speaker D] העובדה שאתה לא יכול לדמיין איזה דרך להפריך את זה לא אומר שאין דרך בכלל להפריך את זה. אולי לא נמצאה…

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה תמצא דרך להפריך את זה, אז אני אחזור בי ואגיד שהיא כן תאוריה מדעית. כל עוד שאנחנו לא מדמיינים דרך להפריך את זה, מה זה אומר? זה אומר שזה לא אומר כלום על המציאות, נכון? מבחינתנו כביכול. יכול להיות שבעוד כמה שנים או מאות שנים, לא משנה מה, פתאום יעלה מישהו עם רעיון מבריק ויגיד לא לא, יש פה משהו שאני יכול להעמיד אותו למבחן הפרכה אמפירי, אז עכשיו כבר התאוריה אומרת לי משהו על המציאות, אז עכשיו היא כבר באמת תאוריה מדעית. ואנחנו טעינו בזה שחשבנו שהיא לא מדעית. אבל מבחינתנו היא הייתה לא מדעית כי היא לא אמרה כלום על המציאות ולא ניתן להפריך אותה.

[Speaker D] אוקיי, ובמובן הזה פופר אמפיריציסטי? לא שמעתי. במובן הזה פופר עקב אחרי האמפיריציזם?

[הרב מיכאל אברהם] כן, בגלל הביקורת האמפיריציסטית בעצם פופר הגיע למסקנה הזאת. למה? כי פופר בעצם טוען, ועכשיו אני מגיע לפוזיטיביזם, קודם מישהו שאל על הפוזיטיביזם, פופר היה חלק מהפוזיטיביזם של המאה העשרים, והפוזיטיביזם בעצם זאת עמדה שאומרת שאני לא מוכן לקבל שום טענה על המציאות אלא אם כן היא תוצאה של תצפית ישירה או של הוכחה לוגית. זהו. כל דבר אחר לא יכול להיחשב כטענה על המציאות. אז פופר לוקח את התפיסה הפוזיטיביסטית הזאת ואומר לעצמו רגע, אז בוא נבחן איזה טענות יש לנו שיכולות להיטען על המציאות. אף אחד מחוקי המדע הוא לא כזה, בגלל שחוקי המדע הם לא תוצאה של תצפית בלבד ולא של הוכחה לוגית. אז בעצם יוצא שהפוזיטיביזם שכן… שהוא בעצם לקח את האמפיריציזם לקצה, שמט את הקרקע מתחת לכל המדע. למרות שהם… יומרה שלהם הייתה דווקא לבסס את המדע, לחזק אותו, אבל בסוף בסוף הם בעצם רוקנו אותו מתוכן, כי אתה לא יכול להתייחס לתאוריה מדעית בכלל כיוון שהתאוריה, להבדיל מהעובדות המסוימות שבהן צפיתי, התאוריה היא לא תוצאה של תצפית, רק העובדות שבהן צפיתי הן תוצאה של תצפית. אז מה שאני יכול להגיד בוודאות זה את העובדות שבהן צפיתי, כל דבר מעבר לזה ספקולציה. אז פופר אומר רגע, בוא ננסה לנסח ניסוח מינימליסטי יותר, מה שאני רוצה לטעון אומר פופר זה שאני יכול להגדיר תאוריה מדעית לא כתאוריה שהוכחה אמפירית פלוס לוגית, זאת אומרת על ידי תצפית פלוס לוגיקה, כי זה לא יכול להיות, זה לא ייתן לי שום חוק מדעי. אלא תיאוריה שעומדת למבחן הפרכה אמפירי. זאת אומרת יש זיקה לאמפיריות, אבל האמפיריות תפקידה לא להוכיח אלא להפריך. עכשיו תיאוריה שלא עומדת למבחן הפרכה אין טעם להתעסק איתה, אולי היא נכונה אולי היא לא נכונה, אין לנו דרך לדעת את זה, לפחות לא בכלים מדעיים. ולכן היא לא בתחומו של המדע. תיאוריה ששייכת לתחומו של המדע זה תיאוריות שהמדע יכול לנסות ולטפל בהם. עכשיו פופר אומר מה זה לטפל? להוכיח הוא לא יכול בכל מקרה, שום תיאוריה אי אפשר להוכיח. אבל להפריך הוא כן יכול. זה מספיק לי. זאת אומרת, אם המדע יכול לעשות משהו ביחס לתיאוריה הזאת, אז זאת כבר תיאוריה מדעית. זאת בעצם הטענה של פופר, ואתם מבינים שזאת בסך הכל מסקנה מתוך הקשיים שתיארתי קודם. כי זה בעצם אומר, אם אני לא מאמין לשכל, אז אני לא יכול להאמין לתיאוריה מדעית, ובעצם כתוצאה מהטיעון הפופרי, הטענה למעשה זה שחוקי טבע או תיאוריות מדעיות הם לא נכונות. הן רק מדעיות. הן מדעיות במובן הזה שאפשר להעמיד אותם למבחן הפרכה. כל עוד הם לא הופרכו, אז אולי אפשר להשתמש בהם, אולי לא מופרך להשתמש בהם, אבל אין לי שום דרך לדעת שהם נכונות. כי לדעת שהם נכונות זאת אמירה לא מדעית, זה תוצאה של חשיבה, וחשיבה זה לא כלי להכיר את העולם.

[Speaker F] אבל לא מבין, אני מה שאמרתי הרי את אותם דברים בניסוח של ילד בגן והרב לא קיבל, הרב לא קיבל את זה בכלל. ברגע שפופר ניסח את זה ונתן לזה את הנופך של תיאוריה מדעית והמונח, אז זה פתאום כן מובן.

[הרב מיכאל אברהם] אני כל הזמן עצרתי אותך בשלב השאלה. מי אמר שאת פופר אני מקבל? אני ממש לא מקבל. נכון, פופר בדיוק אומר מה שאתה הצעת קודם, ובדיוק מה שאני לא קיבלתי את דבריך, גם את דבריו אני לא מקבל. אבל כרגע אני מציג את התיזה, לא את האנטיתיזה. אני שלב שלב. אז צריך להבין מה פופר אומר, לנסות עד כמה שאפשר להיכנס לראש שלו, ואז לבוא עם ביקורת. אז זאת הטענה של פופר, ופופר בעצם הסיק את המסקנה מתוך האמפיריציזם, לקח את זה מה שנקרא לקצה.

[Speaker D] עכשיו, אבל הרב, לא הבנתי, גם אם תצדיק את השימוש בשכל, אתה אף פעם לא יכול להגיד שטענה היא הוכחה או טענה היא נכונה בוודאות. אז התיאוריה שלו היא נכונה, תיאוריה מדעית היא תיאוריה שיכולה שניתן להפריך אותה.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שרק מה שיש זה רק הוכחה או הפרכה? אולי יש עוד משהו? אישוש למשל? עוד רגע נגיע לזה. לאט לאט.

[Speaker G] נו, גם הוא מקבל אישוש.

[הרב מיכאל אברהם] לא הוא לא.

[Speaker G] אחת

[הרב מיכאל אברהם] הביקורות עליו זה הנושא של האישוש. עוד מעט, עוד מעט נגיע. אולי מזווית אחרת אני אנסח את זה כך. יש הבחנה נדמה לי שרייכנבאך היה הראשון שעשה אותה, בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. כשאני עולה על תיאוריה מדעית, אז הרעיון איך לנסח את התיאוריה או מה היא התיאוריה הוא שייך לאגף היצירתי שלנו. אוקיי? ולכן בעצם אין לנו שום דרך לבקר את האופן שבו נוצרת תיאוריה מדעית. זה הקשר הגילוי, איך מגלים תיאוריה מדעית. ולכן אומר רייכנבאך, אם יבוא בן אדם ויגיד יש לי תיאוריה מדעית, ישאלו אותו איך אתה יודע שהיא נכונה, כי היה לי גילוי אליהו בא רכוב על סבתא שלי בחלום עליי בלילה והוא סיפר לי שזאת התיאוריה המדעית הנכונה. ואני יש לי אמון באליהו הנביא ועוד יותר בסבתא שלי, שהיא חמורו של משיח. ולכן זאת התיאוריה שלי. אומר רייכנבאך, טיעון לגיטימי לחלוטין. אין לנו שום דרך לגעת בהקשר הגילוי של התיאוריה, איך מגלים את התיאוריה. אבל כמובן אנחנו גם לא יכולים לדעת שזה נכון. זאת טענה לגיטימית, זה לא אומר שהטענה היא נכונה. מה יכול איש מדע לעשות עם זה? להעמיד את התיאוריה למבחן הפרכה. זה נקרא הקשר הצידוק. אם אתה עכשיו תעשה ניסוי שיבדוק את התיאוריה, אם היא תעמוד בניסוי אז היא עדיין לא הופרכה, כמו שפופר אמר לנו קודם. אם היא לא תעמוד בניסוי, אז התיאוריה נפלה. ולכן בעצם הקשר הגילוי לא שייך לתחומו של המדע. הקשר הצידוק הוא היחיד ששייך לתחומו של המדע. ואתם מבינים שזה בעצם להגיד את האמירה של פופר מזווית אחרת. כי יצירת התיאוריה זה בעצם המעבר מהעובדות שאותן אני בא להסביר אל התיאוריה שמסבירה אותן, ההכללה הזאת, יצירת התיאוריה. תיאוריה. זה המהלך שכלי, זה לא מהלך תצפיתי, וכמובן מהלך שכלי גם לא הכרחי. מי שרוצה מהלכים עוד תצפיתיים או הכרחיים לוגית כמו הפוזיטיביסטים, אז הוא אומר לא, זה שייך לעולם ההזיה, זה לא שייך לתחומו של המדע. בעצם ההבחנה של רייכנבאך היא אותה אמירה של פופר מזווית אחרת. ושניהם זה בעצם תוצאה של הקשיים שתיארתי קודם. עכשיו אני באמת רוצה לטעון את הטענה הבאה, איפה נקודת המפתח? פה עכשיו עד כאן סיימתי עם השאלות או עם התזה, עכשיו בא האנטי תזה או סינתזה, לא יודע איך שתקראו לזה. התזה והאנטי תזה זה רציונליזם זה התזה ואמפיריציזם זה האנטי תזה. אני רוצה עכשיו להציג את הסינתזה. הסינתזה שלי בעצם אומרת, אני אתחיל מפופר דווקא ואז אתגלגל אחורה.

[Speaker D] מה התשובה לכל השאלות אלו?

[הרב מיכאל אברהם] כן. התשובה כן, אפשר לומר. אולי זו התשובה היחידה האפשרית. מה שפופר מפספס זה שמבחינתו אם משהו לא מוכח באופן ודאי, אז הוא היה פוזיטיביסט, אז זה או לוגיקה או תצפית ישירה. כל מה שהוא לא אחד משני אלה זה לא מדע. ואני אומר לא נכון. יש במדע מרכיבים שהם לא תצפיתיים אבל הם גם לא לוגיקה. זה מרכיבים שנקרא להם מרכיבי חשיבה, אבל הם יותר רכים, לא קשיחים כמו הלוגיקה שאנחנו מכירים אותה. אני קורא לזה אינטואיציה. ויש לנו איזושהי תפיסה אינטואיטיבית של המציאות או חשיבה אינטואיטיבית. והאינטואיציה הזאת זה איזשהו כושר שנמצא בין התצפית לבין החשיבה, בין הרציו לבין האמפיריות. ולכן זה מה שאני קורא סינתזה. מה זאת אומרת? אני רוצה לטעון שכאשר אני בונה תיאוריה מדעית מתוך העובדות שבהן צפיתי, המהלך שאותו אני עושה הוא באמת לא תצפית, התצפית היא רק העובדות, אבל זה גם לא שכל באותו מובן שהלוגיקה היא שכל, זאת אומרת משהו שמתרחש רק בתוכי פנימה, ואז עולה השאלה אז מי אמר לך שזה מתאים למציאות? אלא זה סוג אחר של תצפית שלא נעשה באמצעות החושים. זאת הכרה שמי שמבצע אותה זה השכל, לא החושים. עיני השכל, יש לזה כל מיני שמות אצל הפילוסופים, ואת כולם אני קושר בעצם לטענה הזאת. אני טוען שיש לנו כושר שנקרא אינטואיציה שיכול להתבונן במציאות ולהבין לא את העובדות המסוימות שאותן אני רואה בעיניים או שומע באוזניים, אלא שיכול להבחין בחוק הכללי שעומד מאחורי העובדות. והאינטואיציה הזאת בעצם אומרת לי שכאשר יש לי ניסויים שתומכים בתיאוריה מסוימת, נכון שהם לא מוכיחים אותה, צודק פופר. ונכון שאפשר להפריך את התיאוריה בצורה ברורה ולוגית. זאת אומרת אם בניסוי אחד היא לא עומדת, אז לוגית היא נפלה. אז מי שרוצה לוגיקה יש לו שתי אפשרויות: או תיאוריה שהופרכה או תיאוריה שאנחנו לא יודעים עליה כלום. זה ברמה הלוגית הצרופה. אבל אני רוצה לטעון שיש עוד משהו חוץ מלוגיקה. יש בחשיבה עוד אגף שהוא לא אגף לוגי. זה אני קורא אינטואיציה. והאגף הזה הוא אגף רך יותר, לא בטוח שהוא נכון כמו הלוגיקה, הוא לא ודאי, אבל זה איזשהו כושר להכיר ממדים מופשטים במציאות. כשאנחנו מתבוננים על עצמים שנופלים לכדור הארץ, אנחנו יכולים בעיני השכל שלנו לראות לא רק את העצמים האלה שהם נפלו, אלא להבין שהחוק שמסביר את זה זה חוק הגרביטציה של ניוטון. למרות שיכולים להיות עוד הרבה חוקים אחרים שיסבירו את זה, אבל לנו נראה שזה החוק הנכון. האינטואיציה הזאת זה משהו שהוא בין חשיבה לבין הכרה, משהו שהוא באמצע, לכן אני קורא לזה סינתזה. כי הרציונליזם מאמין בחשיבה, האמפיריציזם מאמין בהכרה, ואני טוען ששניהם טועים כי שניהם מניחים שצריך לבחור. אם אתה חושב אז אתה לא עוסק בהכרה, אם אתה מכיר אתה לא עוסק בחשיבה. לא נכון. יש אגף או כושר מסוים בשכל שלנו שהוא חשיבה מכירה. וזה מה שנקרא אינטואיציה. אני אדגים ואפרש. אחדד את זה יותר בהמשך, אני מקווה שזה יהיה יותר ברור, אבל זאת בעצם הטענה. מה הדבר הזה אומר, אם אני אגלגל את השטיח אחורה על כל מה שדיברנו עד עכשיו? קודם כל זה אומר שיש לנו מה לטפל גם בהקשר הגילוי לא רק בהקשר הצידוק. כאשר אנחנו לוקחים את אוסף העובדות ובונים מהם תיאוריה, מגלים את התיאוריה, יש דרכים לנסות ולראות האם הבנייה הזאת מייק סנס, האם זה נשמע סביר. לא בטוח, אין פה הוכחות. אבל יש לנו איזשהו יכולת להסתכל על זה ולהגיד זה מייק סנס. זה סביר. וכמו שאני לא מטיל ספק במה שהעיניים שלי מראות לי, אני גם לא מטיל ספק במה שהאינטואיציה שלי אומרת, אלא אם כן יוכח שזו טעות, כמו עם העיניים. גם שם אם יוכיחו לי שהעיניים הטעו בי, אז אני אחזור בי. אותו דבר עם האינטואיציה. זה איזשהו סוג נוסף של הכרה, אבל כיוון שהוא נעשה בשכל, אז זה מין משהו כזה שהוא בין הכרה לבין חשיבה. אני אתן לכם אולי דוגמה שתחדד את העניין הזה. אני אומר את זה כך. נגיד שנגיד שיש שאני יושב ומנסה לפתור בעיה מתמטית קשה. אני יושב על זה כבר לא יודע שנה. ומגיע לפתרון. הפתרון הוא סינוס 17 איקס בריבוע. בסדר? זה מחפש פונקציה כלשהי, לא משנה. משוואה דיפרנציאלית. אוקיי? פתרתי את זה סינוס של 17 איקס בריבוע. טוב, אני מאושר כולי, סוף סוף אחרי שנה של חישובים ועניינים הגעתי לתשובה. בא איזה חבר שלי גאון כזה מתמטי, מסתכל על המשוואה הדיפרנציאלית שלי, אומר אה זאת משוואה מעניינת. הפתרון הוא סינוס 17 איקס בריבוע נראה לי. אני מסתכל עליו כולי המום. אומר מה? איך עלית על זה? אני שנה שלמה טוחן פה חישובים, מזיע דם ואתה פה מגיע ותוך כמה שניות אומר לי ישר את התשובה הנכונה. אז מה הוא אומר לי? הייתה לי תחושה שזה נכון, יש לי רגש כזה שזה נכון. לי לא היה רגש כזה אז הייתי צריך לעשות את החישוב עד הסוף. אבל לו היה רגש כזה והוא ישר הגיע.

[Speaker H] כולי חטאתי בלא חטאתי ללוי בגדימא. נו, אני לא מוצא את האדיסון, אני לא

[הרב מיכאל אברהם] שומע כלום.

[Speaker B] נו, לא… אם רואים אותך כקובץ לא רואים אותי. בטעות, יכולים לראות.

[Speaker F] כדאי לעשות מיוט לכולם.

[הרב מיכאל אברהם] תעשה מיוט. חשבתי שמישהו מדבר אליי. טוב. אז הנקודה, מה שמבלבל פה, זה שהשימוש במונח רגש פה זו טעות. עוד פעם, אפשר להתווכח על המילון, אבל זה מבלבל, זה מטעה. למה? רגש זה כשאני אומר שאני אוהב מישהו, אני מפחד עכשיו, זה רגשות. אני מאושר, כל מיני דברים כאלה. זה רגשות. הרגשות הן לא טענות על המציאות, לפחות לא המציאות שמחוץ לי. זה איזשהו מצב נפשי שלי. נגיד אני אוהב מישהו ומישהו אחר לא אוהב מישהו. זה ויכוח? יש לנו ויכוח? לא. אני אוהב אותו והוא לא אוהב אותו. זה טעם שונה. על טעם וריח אין להתווכח. למה? למה על טעם וריח אין להתווכח? כי טעם וריח הם לא עובדות. טעם וריח זה מצבים נפשיים. מצבים נפשיים לי יש מצב נפשי אחד, לך יש מצב נפשי אחר, אין מה להתווכח על זה. אוקיי? אז אם אני אוהב מישהו ואתה לא אוהב מישהו אין לנו ויכוח. אם אני מאושר ואתה לא מאושר אין לנו ויכוח. אם אני מפחד ואתה לא מפחד אין לנו ויכוח. מה הויכוח? אם אני אטען שיש פה סיבה לפחד, זאת כבר טענה על המציאות, ואתה תטען שאין. אבל אז הויכוח הוא לא בשאלה אם אני מפחד או אתה לא מפחד. הויכוח הוא בשאלה אם יש ממה לפחד. זה כבר ויכוח עובדתי על המציאות. אבל הרגשות כשלעצמן הן לא טענות, הן לא עובדות. אז ברור שאין מה להתווכח עליהן. אתה לא טוען שום דבר על המציאות, לכן מי שמרגיש אחרת לא מתווכח איתך. עכשיו כשמישהו, כשאותו גאון שבא אליי ואמר לי הפתרון של המשוואה הזאת הוא סינוס של 17 איקס בריבוע, האם נכון לכנות דבר כזה רגש? התשובה היא לא. כי אם מישהו יגיד שהפתרון הוא 18 איקס בריבוע, סינוס 18 איקס בריבוע, כמובן יש להם ויכוח. אחד מהם צודק והשני טועה. בדרך כלל אפשר לבדוק במשוואה הדיפרנציאלית להציב ולראות מי צודק ומי טועה. ומתברר שהגאון צדק. כשאתה אומר שבטענה הזאת אפשר להיות צודק או טועה, ושאפשר להתווכח, אמרת שהטענה הזאת היא טענה על העולם, היא לא רגש. היא טענה. אז למה אותו אדם השתמש במונח רגש? הרבה פעמים זה קורה. אני מרגיש שזה נכון. אני מרגיש שהוא שונא אותי, אני מרגיש שיש 30 איש בחדר הזה למרות שלא ספרתי, או כל מיני דברים מן הסוג הזה. כל אלה הם לא רגשות. אינטואיציות. מה ההבדל? רגש זה עניין באמת סובייקטיבי. אין מה להתווכח עליו כי הוא לא טוען כלום על המציאות. אינטואיציה טוענת טענות על המציאות. אך היא טוענת את זה לא מכוח תצפית ולא מכוח טיעון לוגי, אלא איזושהי טענה ישירה על המציאות, כך נראה לי. אבל יכול להיות שאני טועה ויכול להיות שאני צודק. אם יש לי אינטואיציה שנותנת לי תיאוריה מדעית, אפשר להעמיד את זה למבחן הפרכה ולבדוק אם אני צודק או טועה. אז אי אפשר להגיד שהתיאוריה המדעית היא רגש. התיאוריה המדעית היא תוצר של האינטואיציה שלי. מה זה הכושר הזה שנקרא אינטואיציה? זה בעצם איזשהו סוג של תצפית מופשטת, תצפית עם השכל, לא תצפית עם החושים. אבל זה כן מצב שהוא מבוסס על אינטראקציה שלי עם העולם. האינטראקציה לא דרך החושים אלא דרך החלק המכיר של השכל, דרך האינטואיציה. זה איזשהו סוג של כושר שיש לנו כבני אדם ואנחנו יכולים לתפוס את העולם באופן אינטואיטיבי. אוקיי? הרבה פעמים אפשר לקשור את זה למערכת A ומערכת B של דניאל כהנמן. כשאתם נוהגים על נהג אוטומטי, אתם נוהגים באוטו ואתם בכלל לא שמים לב, אתם חושבים בכלל דברים אחרים אבל כל הנהיגה נעשית בסדר גמור. אפשר לומר שבעצם האינטואיציה שלכם נוהגת פה, ואם אתם נוהגים מתוך מודעות אז דווקא אתם עושים את החישוב. בוא נעשה חישוב של מהירות ולאיפה צריך להגיע כי זה יביא אותי וזה אולי לא יביא אותי, פה צריך לסטות שמאלה כי אחרת מישהו יפגע בי, אז אני עושה חישוב ומחליט איך לפעול כתוצאה מהחישוב. זה המוד המודע שלנו. אבל יש מוד לא מודע, וזה בעצם מוד שבנוי על ההנחיות הישירות של האינטואיציה בלי לעשות את החישוב, אולי אפילו בלי להיות מודע לזה. אוקיי? אז זה קשור קצת גם להבחנה של דניאל כהנמן. והאינטואיציה הזאת כמובן שהתוצרים שלהם לא ודאיים. זה לא לוגיקה. יכול להיות שאנחנו טועים פה. אין ערובה שאנחנו צודקים. מצד שני הטענה שלי שהאינטואיציה היא לא ירייה באפילה. זה לא איזה משהו שאומר רגע מה פתאום להניח שזה נכון בכלל? לא, אני כמו שאני מאמין לעיניים שלי, אני מאמין לעיני השכל שלי, לאינטואיציה שלי. זאת בעצם הטענה הבסיסית. ועכשיו אני רוצה לומר שאם זה כך, אם מקבלים את קיומו של כושר כזה, אז א', זה פותר את כל הבעיות של יום ושל קאנט. כי זה בעצם אומר שתי האופציות של אמפיריציזם ורציונליזם הן לא מובחנות זו מזו באופן דיכוטומי. יש כושר שמשלב את שני הדברים ביחד, חשיבה והכרה ביחד, וזה הכושר שבאמצעותו בעצם אנחנו מכירים את העולם. זה הכושר שעוזר לנו לעבור מהעובדות שבהן צפינו אל החוק הכללי. ולכן כשאני צופה בעוד ועוד עובדות שמתאימות לחוק מסוים, מבחינתי זה נכון שזה לא להוכיח את החוק הזה ובזה צודק פופר, אבל אני כן טוען שזה אושש את החוק הזה. אישוש זה המונח הרך שאני רוצה לדבר עליו בניגוד להוכחה. זה לא שרירותי. לא כל מה שלא מוכח הוא סתם ספקולציה שרירותית, זה הטענה שלי. יש דברים שהם לא מוכחים, אבל השכל הישר שלי אומר שזה נכון. שכל ישר ואינטואיציה זה מילים נרדפות. יש לי כושר כזה שיכול לתת לי תוצאות לא ודאיות, אבל בסיכוי טוב, 80% הוא כן ייתן לי. לא 100%, אבל זה גם לא אפס. 80% הוא ייתן לי. וזה בעצם אני חושב הפתרון היחיד לבעיית הסינתטי אפריורי של קאנט, שלא נכנסתי אליה כאן, אל כל מכלול הבעיות שהעלה יום, איך נגיד אני שואל מאיפה אני יודע שיש מושג סיבה? הרי לא ראינו את היחס הסיבתי בין הבעיטה לבין זה שהכדור עף. התשובה היא לא נכון, כן ראינו. לא בעיניים, העיניים לא יכולות לראות שיש קשר סיבתי בין הבעיטה לבין זה שהכדור עף. אבל בעיני השכל כשאני מסתכל על סיטואציה, ברור לי שיש יחס סיבתי בין האירועים. הברור לי הזה אנשים בטעות משייכים אותו למחשבה במנותק מהעולם או לרגש ואז זה סובייקטיבי לגמרי, אין סיבה להאמין לזה. אני אומר לא, זאת תצפית. אבל זאת תצפית עם החוש השישי, זאת תצפית בעיני השכל, לא עם החושים. אני רואה שיש פה קשר סיבתי, ואני רואה את עיקרון הסיבתיות שלכל דבר יש סיבה, ואני רואה את התוצאה של האינדוקציה שאני עושה, שהחוק הוא חוק כללי ולא רק מקרים פרטיים, זה האינדוקציה. כל הדברים האלה ההצדקה שלהם בעצם זה הכושר הזה שנקרא אינטואיציה וקיומו הוא מאוד חמקמק, כי אנשים קל להם להבין למה לוגיקה נותנת תוצאות נכונות וקל להם. להאמין לתצפית ישירה שלהם. אבל הם טוענים חוץ משני הדברים האלה אין כלום. זה דיכוטומיה, או שזה לוגיקה או שזה תצפית, כן, הזכרתי את הפוזיטיביסטים. בפוזיטיביזם טועים בדיוק בנקודה הזאת, שיש משהו שהוא לא זה ולא זה, הוא באמצע. סינתזה בין שניהם. זה חשיבה מכירה. כן, זה סוג של חשיבה שעוסק בהכרה של העולם. אני רואה, כשהראיתי את הגופים נופלים לכדור הארץ, אני רואה בעיני השכל, שאם אתה אדם מוכשר, כן, כמו ניוטון, אז אתה מבין שהחוק הכללי שמסביר את כל הנפילות האלה זה חוק הגרוויטציה. ואחרי שאתה מסביר את זה אגב לאחרים, גם הם מבינים שאתה צודק. זאת אומרת הגאון הוא זה שעלה על זה, אבל אחרי שהוא עלה על זה כשהוא מסביר את זה לאחרים, גם הם מבינים שהוא צודק. אז בסוף בסוף כולנו מבינים שזה ככה. הכישרון הגדול של ניוטון היה שהוא הצליח לעלות על זה בעצמו, הוא לא היה צריך ניוטון שיסביר לו את זה. אוקיי? זה בעצם הטענה, אני חושב שזה ההסבר היחיד לאפשרות שלנו ללמוד מהניסיון, לאמון שיש לנו בחוקים מדעיים או בחוקים כלליים שאנחנו מגיעים אליהם. רק עכשיו אפשר להגיד, מי אמר שהאינטואיציה היא לא הזיה, היא לא אשליה? אז זה כמובן לא יכולה להיות תשובה, כי זה מובן מאליו, ברור לי, אני רואה שזה ככה. כמו שבעיניים שלי אני לא מטיל ספק, גם בעיני השכל אני לא מטיל ספק. אם אתה רוצה להיות ספקן גמור ולהגיד לי טוב, אבל גם הדבר הזה הוא אשליה, אז אתה ספקן גמור ולספקן גמור אין לי תשובות. לא יודע לענות לספקן גמור, חוץ מזה שאני אומר לו שאני לא מסכים איתו. לא יכולה להיות תשובה לספקן גמור, כי על מה תתבסס התשובה הזאת? כל עיקרון שהיא תתבסס עליו, הספקן יגיד ומי אמר לך שזה נכון? לכן תשובה לספקנות גמורה אני לא יכול להציע. אני כן יכול להציע תשובה של שכל ישר, והתשובה של שכל ישר אומרת שיש שכל ישר. ולכן הדרך היחידה בעצם ללמוד מהניסיון, להסביר את האמון שלנו בלימוד מהניסיון, זה שמעורבת פה אינטואיציה שמשלבת חשיבה עם הכרה. עכשיו אני אחדד את זה יותר בהמשך, אתם תראו, זה יצא הרבה יותר ברור. בינתיים זה נראה קצת מיסטי וקצת לא חד ולא מוגדר. אני כבר צריך לסיים פה, אבל בשיעור הבא אני אחדד את זה יותר ואני מקווה שאני אצליח אולי לשכנע אתכם יותר. אוקיי, אני עוצר פה.

[Speaker D] הרב, אתה קורא לזה חשיבה מכירה? כן. אפשר לקרוא לזה גם הכרה חושבת או שלא?

[הרב מיכאל אברהם] אפשר. איכשהו נראה לי יותר מתאים חשיבה מכירה, אבל לא יודע.

[Speaker D] כן, גם לי, אבל אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זהו, אז אנחנו…

[Speaker D] רק שנייה, אתה הגדרת את סדרת השיעורים הזאת בלימוד מהניסיון בהלכה ובכלל. מה כל זה קשור להלכה?

[הרב מיכאל אברהם] תמיד כל סדרה מתחילה בזה, במ מבוא מושגי, פילוסופי, ואחרי זה אנחנו ניישם את זה גם להלכה.

[Speaker D] גם להלכה ניישם את העיקרון הזה של חשיבה מכירה?

[הרב מיכאל אברהם] את הלימוד מהניסיון. בינתיים אני רק עוסק בהצדקה של הלימוד מהניסיון. אוקיי, הבנתי. טוב, שיהיה שבת שלום.

[Speaker F] הרב, אפשר שאלה? אפשר שאלה אחת? אם הרב היה מסכים פעם שלמשל שגם העניין המוסרי זה בעצם רגש. רק זה רגש שזה לא טעם שאתה מרגיש שאתה אומר מראש שאתה יודע שזה לא מחייב אחרים, אלא אתה חושב שכל אחד חייב בחובה המוסרית. לא, לא, לא. אז לאותו שדה היה יכול להשתייך גם האינטואיציה, והיינו יכולים לקרוא לו רגש, ואני חושב…

[הרב מיכאל אברהם] רקדנו בשתי חתונות. אתה לא יכול להגיד זה רגש, ואני חושב שכולם… אם אתה חושב, אז זה לא רגש.

[Speaker F] למה, מי אמר? האינטואיציה, אם אני אקרא לזה אינטואיציה, אז כבר זה בסדר. הרי גם בתחום המוסר הרב אומר שיש אינטואיציה, אז אם נקרא לזה רגש או אינטואיציה, אבל זה תחושה אמיתית, זה לא שאני יכול לנסח את זה ולא יכול לתת לזה נימוקים.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה אמת פנימית, אז זה לא רגש, זה לא אמוציות. לזה אני קורא אינטואיציה.

[Speaker F] זאת אומרת, הרב הרי בטוח ומשוכנע שאסור לרצוח על לא פשע, הוא לא יכול לתת לזה שום נימוק רציונלי, שום נימוק רציונלי, ולמרות הכל הוא משוכנע שזה נכון ובכל לבו מרגיש, זה לא שהוא בודק את זה במחשב, הוא לא שוכח את זה אף פעם, אז זה ממש רגש. אז בסדר, אפשר לקרוא לזה כך או אחרת, אבל זה בעצם אנחנו מתכוונים לאותו דבר. סמנטית קראנו לזה משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] הפוך. אז בשביל מה כל הדיון איתך? כל מה שאתה מציע זה לבלבל אותנו סמנטית. אני הבהרתי שיש שני דברים, יש אמוציות ויש אינטואיציות. עכשיו אתה אומר בוא נקרא גם לאינטואיציות אמוציות ונתבלבל כי זה הכל סמנטיקה. בדיוק בשביל לפתור את הבעיה הסמנטית הזאת נתתי כינוי שונה לכל אחד מהכשרים האנושיים האלה.

[Speaker F] לא, אבל למשל אנחנו מרגישים… אנחנו ממציאים עכשיו דבר חדש, עולם נפשי חדש שקוראים לו אינטואיציה, בשעה שכל אדם חי עם שני דברים: יש לו דברים שהוא יכול לנמק אותם רציונלית, ויש דברים שהוא מרגיש אותם.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו לא ממציאים, אנחנו מבחינים שהוא קיים. אנחנו לא ממציאים. כל אחד שיבחן בתוך עצמו את ההבדל בין הפתרון של המשוואה הזאת סינוס שבע עשרה איקס בריבוע לבין הטענה אני אוהב את פלוני. אתה מבין שיש הבדל בין שתי הטענות האלה? בוודאי.

[Speaker F] זה הכל. כשאני אומר אני מרגיש אני אוהב את פלוני אני מרגיש שאף אחד אחר לא חייב לאהוב את פלוני. יפה. אבל כשאני מרגיש שאסור לרצוח חף מפשע אני מרגיש שלכל אחד אסור לרצוח חף מפשע.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז לכן אני לדבר הראשון קורא רגש, לדבר השני אני קורא אינטואיציה. אתה רוצה לקרוא לשני הדברים השונים האלה רגש? למה? בשביל מה זה טוב? כדי לבלבל אותנו?

[Speaker F] כן כן כי שניהם גורמים לנו את אותו כעס, את אותה מסירות, את אותו הקרבה, את אותם דברים ש…

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא נכון. קודם אתה מסביר לי ששני הדברים האלה הם שונים, אתה מסכים. אז אני קורא לדבר הראשון רגש ולשני אינטואיציה. בשביל מה להתווכח עכשיו על סמנטיקה ולהציע סמנטיקה שעוד יותר מבלבלת? יש לי סמנטיקה טובה. אתה רוצה להגיד לי לא בוא אני אציע לך סמנטיקה שתבלבל את כולנו, ולמה שאני אאמץ את הסמנטיקה הזאת? אנחנו מסכימים לטענה המהותית שמדובר פה בשני כשרים, כשרים בכף, שני כשרים אנושיים שונים. אז למה לא לקרוא לזה בשני שמות? למה לקרוא לזה באותו מונח? זה סתם התעקשות סמנטית. אני לא מתעקש שזה יקרא אינטואיציה דווקא, מצידי תקרא לזה קומפורקן. אני מציע לזה לקרוא שם אחר כדי לא להתבלבל בין שני הדברים האלה, כדי לחדד את זה שהם שונים.

[Speaker F] סתם התחושה שלי, וזה האמת תחושה כי יש לזה הקשרים רגשיים, אומנותיים, אתה יכול להביע את זה בהמון שפות, זה נקשר לכל אורך חייך. זה ממש רגש. אז אתה רוצה לנסח את זה כאינטואיציה? זה לא מפריע, זה לא אומר שזה מדויק.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה הזה? מה זה הזה נקשר?

[Speaker F] אני אומר כשאדם מרגיש איזושהי מחויבות מוסרית, איזו תביעה מוסרית, אז הוא לא רק יודע משהו. זה מפעיל אותו, זה מכעיס אותו, זה

[הרב מיכאל אברהם] משמח אותו, זה מרגש אותו. לא קשור. כיוון שידיעה מוסרית היא ידיעה מסוג אחר מאשר ידיעה של עובדה פיזיקלית. זאת ידיעה שמניעה אותי לפעולה או מונעת אותי מפעולה. לא קשור. אבל עדיין זאת ידיעה ולא רגש. לא אמרתי שכל הידיעות הן מאותו סוג, רק אמרתי שכל הידיעות הן לא רגש, הן משהו אחר. בתוך הידיעות יש ידיעות של עקרונות מוסריים ויש ידיעות של עקרונות פיזיקליים, ביולוגיים ואחרים. בסדר. אבל זה עדיין ידיעות ולא רגש. דברים שונים. אוקיי תראו אני אסביר את זה יותר בהמשך, אני מקווה שזה יהיה יותר עם בשר שיהיה יותר ברור.

[Speaker I] אפשר שאלה רב? כן. שאלה שקצת הרהרתי בה אחרי השיעור הקודם עדיין אבל קשה לי להגדיר אותה. האם בעצם המערכת מושגים הזאת רלוונטית למין האנושי בלבד? או שאנחנו נגדיר את הוודאות המוחלטת, אין מילה אחרת לתאר את זה, של בעלי חיים איך שהם מתנהלים בעולם ולא מתלבטים מבחינה פילוסופית וחיים בצורה הכי טבעית.

[הרב מיכאל אברהם] זה שהם לא מתלבטים זה לא אומר כלום, הם טועים. גם הם טועים, לא רק בני אדם טועים, רק הם לא מתלבטים, הם טועים והולכים ישר לתוך האש. נו אז מה?

[Speaker I] זה לא וודאות.

[הרב מיכאל אברהם] זה אשליית וודאות, זה לא וודאות. אם יש בן אדם טיפש שלא מתלבט על שום דבר אז זה אומר שהוא תמיד צודק? לא, זה אומר שהוא טיפש.

[Speaker I] בהיבט הזה אותה צורת התנהלות שלו זה כמו צורת התנהלות של בעל חיים או שזה מערכת מושגים שהיא שונה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא זה יכול להיות גם צורה של בן אדם טיפש. אני רק מעיר על המונח וודאות. אין וודאות, גם לבעלי חיים אין וודאות. זה שהם לא מבינים שזה לא וודאי זה בגלל שהם טיפשים. בסדר. אבל מעבר לזה השאלה האם יש להם אינטואיציה לבעלי החיים, האם את כל הכישורים שתיארתי קודם יש גם לבעלי חיים? שאלה מצוינת, לא יודע לענות עליה. אם לבעלי החיים אין רפלקסיה, אין מודעות, אז אני חשיבה ביחס לבעלי חיים. זה יותר דומה לאיזושהי תגובה אינסטינקטיבית ולא משהו שעובר דרך שיקול דעת ואז מתורגם. אבל אני לא יודע, אני לא יודע מה יש בתוך בעלי החיים.

[Speaker I] זה מתקרב לדטרמיניזם? הנה עוד

[הרב מיכאל אברהם] פעם הדטרמיניזם או לא דטרמיניזם. אז שוב פעם, הדטרמיניזם או לא דטרמיניזם לא קשור בהכרח לעניין. תגיד, אם בעל החיים עושה הגרלה לא מודעת, אז ההתנהגות שלו היא לא דטרמיניסטית אבל היא גם לא בחירה והכרעה.

[Speaker I] כן, טוב, עולם מושגים קצת מבלבל.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, לא הבטחתי לך גן של ורדים כמו שאמר, כמו שנאמר. תודה רבה. אוקיי, אז שבת שלום, להתראות.