לימוד תורה – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה: חקירה לדוגמה ובחינת עילה לתשלום נזיקין
- [3:08] אוקאם ומשפט צרמלו: בחירת התאוריה הפשוטה ביותר
- [7:36] הסימנים של השוטה בגמרא: שלושה או יותר
- [11:02] שאלת שני הסימנים: מתי מספיק להכריז על שטות
- [27:08] הסטטיסטיקה של השקעות והסתברות רווח
- [28:44] חזקה של שלוש פעמים והקשר לגמרא
- [31:12] תער של אוקהם והסקת מסקנות מדעיות
- [32:16] הצד השווה במקרא ובפסקי דין
- [48:32] דוגמת אש ובור בלימוד הצד השווה
- [51:26] הדין של הרוקק בשבת לפי הרמ"א
- [54:08] מזורה וזורק יחד – מה קורה?
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את צורת החשיבה הבריסקאית־ישיבתית כפתיחה בדיכוטומיה ואחר כך מעבר אפשרי לסינתזה, ומדגים זאת דרך חקירה בעילת החיוב בנזיקין ודרך מה שמכונה “כעין כימיה” של רב חיים הכוללת אנליזה וסינתזה. הוא מאמץ דירוג של פשטות בסגנון התער של אוקהם ומחדד את ההבדל בין “יש גורם אחד ואינני יודע מהו” לבין “הגורם הוא או זה או זה”. הוא ממשיך אל סוגיות חזקה של שלושה מקרים, אל שאלות של הכללה סטטיסטית וביקורת על שימוש שגוי בהסתברות ברפואה ובמשפט, ולבסוף אל לימוד “הצד השווה” בבבא קמא והשלכותיו על בניית תולדות ופטורים, תוך עימות בין קריאה אנליטית־כללית לקריאה סינתטית בסגנון הרא״ש.
חקירה בעילת החיוב בנזיקין והסינתזה הבריסקאית
הטקסט מניח שתי אפשרויות לעילת החיוב בתשלומי נזיקין: עצם העובדה שממוני הזיק או רשלנות בשמירה, ומציע שקשה למצוא נפקא מינה אך ייתכן קשר לחובת הראיה. הוא מצטט את פני יהושע ואת החזון איש כמי שמציגים אפשרות ששני הצדדים נכונים יחד, ובכך החקירה מדגימה התחלה בדיכוטומיה והמשך לסינתזה שבה בנסיבות שונות מודגש פן אחר כדי ליישב סתירות. הוא שואל מדוע מניחים בתחילה שרק אחת משתי האפשרויות נכונה, ומציג דירוג פשטות: סיבה אחת פשוטה, סיבה אחת מורכבת משניהם, או ניסוח שבו “הסיבה היא או זה או זה”.
משפט צרמלו והבחנה בין “או־או” טריוויאלי לבין תוצאה מוכתבת
הטקסט מביא את משפט צרמלו בשחמט: “או שהלבן מנצח או שהשחור מנצח או תיקו”, ומסביר שהכוח שלו הוא בטענה על תוצאה מוכתבת מראש במשחק אופטימלי למרות שאיננו יודעים איזו מן השלוש. הוא מבחין בין אמירה טריוויאלית של “יש שלוש תוצאות אפשריות” לבין אמירה על כפיית תוצאה אחת בכל המשחקים בהינתן אסטרטגיות אופטימליות. הוא משתמש בכך כדי להבחין בין מודל שבו יש תמיד גורם אחד לחיוב אך הידע חסר, לבין מודל שבו בכל פעם החיוב יכול לנבוע מאחד משני גורמים שונים.
התער של אוקהם, סימני שוטה בחגיגה, וחזקה של שלושה
הטקסט מיישם את התער של אוקהם על דברי הגמרא בתחילת חגיגה ביחס לסימני שוטה: מקרע את בגדיו, יוצא יחידי בלילה, ולן בבית הקברות, ובמחלוקת אם צריך שלושתם או די באחד. הוא מביא את קושיית רב חיים מדוע בשלושה אין תולים כל סימן בהסבר הגיוני נפרד, ומציע שהעדפת הסבר אחד המאחד את כל הסימנים עדיפה על פני שלושה צירופי מקרים שונים. הוא מסביר את שאלת “מה עם שניים?” באמצעות דרישת ראיה חזקה יותר כדי להוציא אדם מחזקה, וקושר זאת למחלוקת ביבמות בין רבי ורשב״ג אם חזקה נוצרת בשניים או בשלושה, תוך הדגשה שהלכה נוטה לשלושה “שלוש מכות על הפח”.
שור מועד, נגיחה במינים שונים, והשוואת הגמרא
הטקסט מדגיש שהגמרא עצמה משווה את שלושת סימני השוטה לשור שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכולם. הוא מתאר את ההיגיון של חזקה בנגיחות: כל נגיחה יכולה לקבל תירוץ מקומי, אך שלוש נגיחות יוצרות הנחה על תכונה כללית של נגחנות. הוא מציין שאם הנגיחות הן רק במין אחד השור מועד לאותו מין, ואם במינים שונים הוא מועד לכל המינים, ומוסיף “יש מחלוקת רמב״ם וראב״ד מה זה לכל המינים אבל לא משנה”.
יבמות: מילה, נישואין, “מעיין גורם” מול “מזל גורם”
הטקסט מביא את יבמות דף ס״ד על מחלוקת רבי ורשב״ג במילה כששני ילדים מתו לאחר ברית, ועל מקבילה בנישואין כשאישה נישאת ושני בעלים מתו. הוא מסביר את קושיית הגמרא מדוע בנישואין יש מקום לחזקה אם הבעלים באים ממשפחות שונות, ומביא את תשובת רב מרדכי בשם אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: “מעיין גורם”, ואת דעת רב אשי: “מזל גורם”. הוא מגדיר “מעיין גורם” כהסבר פיזיולוגי־רפואי אפשרי, ו“מזל גורם” כהנחה של גורם אפל ולא־מוסבר שמחליף את המקריות כשדבר נדיר קורה שלוש פעמים.
נפקא מינה: “דארסה ומת” ו“דנפל מדיקלא ומת”
הטקסט מביא את שאלת הגמרא “מאי בינייהו?” ומציג נפקא מינה בין “מעיין גורם” ל“מזל גורם” כאשר הבעל מת אחרי אירוסין (“דארסה ומת”) ללא יחסי אישות, או כשמת מסיבה חיצונית כמו נפילה מעץ (“דנפל מדיקלא ומת”). הוא מציג שהמקרים הללו אינם מתיישבים עם “מעיין גורם” אך יכולים להתיישב עם “מזל גורם”, ובכך מחדדים כיצד אותה חזקה יכולה להיות תלויה בסוג המנגנון המוסבר.
סטטיסטיקה, תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, וטעויות בהסקה הסתברותית
הטקסט מתאר מקרה שבו רופא בריטי סר רוי מדו השתמש בהסתברות של מוות עריסה כדי להסיק שאם שני ילדים מתו מדובר ברצח, וקושר זאת ל“תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח” כהסבר למניע. הוא קובע שהמסקנה הייתה שטות מוחלטת, ומציג שתי ביקורות: ראשית, שאין הצדקה להניח מאורעות בלתי תלויים כי ייתכן גורם משפחתי (“קא בדמא”), ושנית, שגם אם ההסתברות נמוכה מאוד אין בכך לבדו להכריע מול הסתברות נמוכה אחרת של רצח. הוא מסביר שהסקה נכונה מחייבת התחשבות בשכיחות הבסיסית ובאינדיקציות נוספות, ובלא אינדיקציה תומכת “ראיה של 99% שווה קדחת”.
בדיקות רפואיות, שכיחות בסיסית, ומשפטים כיישום של אותו עיקרון
הטקסט מציג דוגמה של בדיקה רפואית “אמינה בתשעים ותשעה אחוז” למחלה נדירה של אחד לעשרת אלפים, ומחשב שמרבית ה”חיוביים” יהיו חיוביים־שגויים כך שהסיכוי להיות חולה עשוי להיות אחוז אחד בלבד. הוא טוען שרופאים שלא מודעים לכך עלולים לשלוח אנשים לכימותרפיה, ומקביל זאת לראיות משפטיות שבהן גם ראיה של 99% אינה מספיקה כששיעור הרוצחים באוכלוסייה נמוך. הוא מוסיף שמנגנון סינון כמו החלטה להגיש כתב אישום מעלה את השכיחות הבסיסית בקבוצה הנבדקת ולכן משנה את ערך הראיה, אך מציין שגם הסינון עצמו תלוי בחשבון דומה.
נסים טאלב, “הברבור השחור”, והטיית הישרדות בהצלחה ארוכת טווח
הטקסט מביא את נסים טאלב ואת “הברבור השחור” כדי לטעון שהצלחה ארוכת טווח בבורסה עשויה להיראות כגאונות אף שהיא יכולה להיות תוצר של מקריות מתוך מדגם גדול. הוא מציג תרחיש שבו מתוך מיליון משקיעים יישארו לאורך שנים ספורות אחוזים קטנים של מרוויחים, ולבסוף עדיין יהיו “אלופים” לאורך חמישים שנה גם אם אין לאיש יכולת מיוחדת, רק משום שמדגם ענק מייצר זוכים נדירים. הוא מחדד שהכרזה מראש על הזוכה משנה את החישוב, אך זיהוי הזוכה בדיעבד אינו הוכחה ליכולת.
“הצד השווה” בבבא קמא: כלל מול דוגמאות ודרכי הלימוד
הטקסט מביא את המשנה הראשונה של בבא קמא: “ארבעה אבות נזיקין… הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ”, ומזכיר גם גרסת הרי״ף “שהם ממונך ודרכם להזיק ושמירתן עליך”. הוא מציג ציפייה שהכלל לבדו יספיק, אך מסביר שהגמרא שואלת להפך: “הצד השווה שבהן לאתויי מאי?”, ומעמידה שהצד השווה בא לרבות תולדה הנלמדת משני אבות יחד, כגון “אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו” הנלמד מאש ומבור. הוא מתאר את מבנה הלימוד של צד שווה כשילוב “לא הרי זה כהרי זה” עד “חזר הדין” והצגת מכנה משותף, אך מעלה את החשש שהדין במלמדים נובע מתכונות ייחודיות שונות ולא מהמכנה המשותף, ואז אין הכרח להחיל אותו על הנלמד.
אוקהם מול “או זה או זה” בהצד השווה והקשר לחקירה הראשונה
הטקסט טוען שצד שווה נשען על העדפת הסבר פשוט שבו סיבה אחת משותפת מחייבת, ולא מודל שבו החיוב נובע “או מאיקס או מוואי”, ומקביל זאת במפורש לחקירה הקודמת על עילת החיוב בנזיקין. הוא מציין שבטבע ייתכן צורך בשלושה מקרים לשכנוע, אך במידות שהתורה נדרשת בהן צד שווה פועל כבר משתי דוגמאות, ומסביר זאת בכך שהתורה נכתבה מתוך הנחה שנבצע הכללה כזו. הוא מציג טענה שברבי מול רשב״ג לא ניתן להכריע מתוך צד שווה כי ניתן לטעון שהתורה עצמה “ארגנה” את הדוגמאות באופן שמצדיק הכללה, בעוד שבטבע אין גורם מארגן כזה.
פטורים מיוחדים בארבעה אבות, בעיית ההכללה, ודברי הרא״ש
הטקסט מפרט שלכל אב נזיקין יש פטורים מיוחדים: שן ורגל פטור ברשות הרבים, אש פטור על טמון, בור פטור על כלים, “שור ולא אדם, חמור ולא כלים”, וקרן תמה חצי נזק. הוא מציב שאלה על תולדה הנלמדת מאש ומבור: האם תקבל פטורים של שניהם, של אף אחד מהם, או של אחד מהם, ומביא את הרא״ש שמצטט “ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם… ופטור מנזקי כלים… ומטמון כמו באש”. הוא מציג את דחיית הרא״ש ואת מסקנתו: “ולי נראה דכל דין בור יש להם”, כך שהתולדה מקבלת את דיני בור כולל פטור כלים, ולא את פטור טמון של אש.
שתי תפיסות ביסוד הפטורים והשלכה על הצד השווה
הטקסט מציג את שיעור הפתיחה המוכר בשם הרב מבריסק ומנסח שתי תפיסות: או שהחיוב באב הוא כללי והפטורים הם חידושים על גביו, או שהאב מתחייב רק בתוך תחום מוגדר מלכתחילה כך שאין “חיוב על הכל עם פטור” אלא “חיוב רק על חלק”. הוא קובע שאם הפטורים מהותיים, אז בתולדה הנלמדת משני מלמדים אפשר לחייב רק במה שחייב בשניהם ולכן התולדה תקבל את ההקל שבשניהם, ואם הפטורים הם רק פטורים על חיוב כללי אז אפשר ללמוד את החיוב משני המלמדים אך אי אפשר ללמוד את הפטורים, ולכן התולדה תהיה חייבת בלי פטורים ייחודיים.
קריאת הרא״ש כמודל סינתטי: מלמד עיקרי ומלמד מסיר מפריע
הטקסט מפרש את הרא״ש כלימוד שבו אחד המלמדים הוא הבסיס והשני רק מסיר קושי צדדי, כך שבאבנו סכינו ומשאו החיוב הוא “מדין בור” כי זה מונח ברשות הרבים ומכשיל, והאש רק מלמדת ש“כוח אחר מעורב” אינו פוטר. הוא מבחין בין לוגיקה של אלימינציה המחפשת “זד” משותף לבין לוגיקה של סינתזה שבה נוטלים רכיב מאב אחד ורכיב מאב שני כדי לבנות מקרה שלישי. הוא מציג שהבדל זה מסביר מדוע ניתן לראות בצד שווה לא רק כלל מופשט אלא גם מבנה שבו הסברה קובעת מה נשאר “בסוף” והמלמד השני רק מתקן את הבעיה.
דוגמת שבת: “הרוקק בשבת חייב” בין זורה לזורק
הטקסט מביא דין המיוחס לירושלמי שהרוקק בשבת חייב, ומציג בשם המשנה ברורה בשם רבי מנשה מאיליה תיקון והבנה שזה “משום זורק” ולא “משום זורה”, תוך הצעה ששני האבות משתתפים: החיוב הוא כזורק ד’ אמות ברשות הרבים, והזורה מלמד שכשהרוח מעורבת במלאכה אין זה פוטר. הוא מדגיש שבשבת לא מוצאים בדרך כלל תולדה משני אבות יחד, ומציג את המקרה כרמז למנגנון דומה לרא״ש שבו אין “זד” משותף אלא צירוף מרכיב של רוח מזורֶה ומרכיב של זריקה מזורֵק ליצירת חיוב שלישי. הוא מסכם שהלוגיקה כאן היא סינתזה ולא אנליזה, ובכך חוזר למסגרת “כעין כימיה” של רב חיים שבה יש גם פירוק וגם הרכבה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת סיימתי את הדיון בחקירה לדוגמה, מה שנקרא בישיבות חקירה, זאת אומרת ניסיון לברר מה העילה שמחייבת בתשלומי נזיקין. שממון שלי מזיק, אז השאלה היא למה אני חייב לשלם. וראינו שמה בעצם צורת החשיבה זה להתחיל בשתי אפשרויות להבין את העילה הזאת, או שעצם העובדה שהממון שלי הזיק או הרשלנות בשמירה מחייבת. אחרי זה אמרתי שקשה למצוא איזה נפקא מינה, אבל יכול להיות שיש משהו לכיוון אחד לפחות עם חובת הראיה. בסופו של דבר ראינו שיש גם אפשרות, ורואים את זה גם בפני יהושע וגם בחזון איש, שבעצם שני הצדדים ביחד נכונים. ולכן הדיון הזה מדגים כמה אבני יסוד של החשיבה הבריסקאית, הישיבתית. כשאומרים ישיבתית מתכוונים כמובן לישיבות ליטא והממשיכות שלהן היום, שבו אנחנו מתחילים איזושהי דיכוטומיה, באיזשהו שלב לפעמים אנחנו עושים סינתזה בין שתי האפשרויות, והסינתזה הזאת באה לידי ביטוי באופנים שונים. בנסיבות מסוימות מודגש פן אחד של הסינתזה, בנסיבות אחרות מודגש פן אחר, וככה אנחנו יכולים להסביר כל מיני סתירות. אני רוצה קצת להמשיך עם מה שנקרא אצל כמה מאנשי הישיבות בליטא, זה נקרא כעין כימיה, ככה הם קראו לזה. השיטה של ר' חיים זה ללמוד להרכיב דברים כמו לעשות סינתזה כימית בין חומרים, גם אנליזה וגם סינתזה. אז אני רוצה קצת לראות עוד כמה דברים כאלה, כשהפעם במקורות קדומים יותר. אני אתחיל אולי, דיברנו במה שבפעם הקודמת סיימתי, כששאלתי למה באמת אנחנו מניחים כהנחה ראשונית שרק אחת משתי האפשרויות נכונה. זאת אומרת או הרשלנות בשמירה מחייבת או עצם העובדה שממוני הזיק מחייב. למה לא להניח ששניהם ביחד מחייבים? אז אמרתי שיש כאן כנראה איזשהו דירוג של פשטות. התער של אוקאם אומר שאנחנו בוחרים את התיאוריה הפשוטה ביותר. ועשינו איזשהו דירוג של פשטות, אמרתי שהדבר הכי בעייתי או הכי פשוט זה בעצם שאחד מהם הוא הסיבה, או הרשלנות בשמירה או שהממון הזיק. אפשרות שנייה זה להגיד ששניהם ביחד הם הסיבה, שזה עדיין סיבה אחת אבל סיבה אחת מורכבת. והאפשרות השלישית זה להגיד שאו זה או זה זאת הסיבה. לא שזו הסיבה או זו הסיבה, אלא הסיבה היא או זה או זה. זה שני דברים שונים. אני נזכר עכשיו יש משפט בתורת המשחקים, משפט צרמלו, שנגיד על שחמט ניסחו אותו אני חומשב בניסוחים הראשונים, אז הוא אומר שאו שהלבן מנצח או שהשחור מנצח או תיקו. זה המשפט. משחק כמו שחמט או הלבן מנצח או השחור מנצח או תיקו. משפט טוב, לא? בכל מקרה
[Speaker B] מישהו מנצח.
[הרב מיכאל אברהם] משפט מדהים. אה? משפט חזק. זה לא משפט טריוויאלי.
[Speaker B] מחר הוא ישרבט איזה שמות ויהיה מנהיג.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה לא אותו דבר. למה זה לא אותו דבר? זה בדיוק ההבדל שאמרתי קודם. משפט צרמלו בעצם אומר שלמשחק השחמט יש תוצאה מוכתבת מראש. רק אנחנו לא יודעים איזה מהשלוש. אנחנו לא יודעים להוכיח איזה מהשלוש היא התוצאה המוכתבת מראש. יש תוצאה מוכתבת מראש. זה לא אותו דבר כמו להגיד שבכל משחק או שהשחור ינצח או הלבן ינצח או תיקו. טוב, זה טריוויאלי. אין עוד אפשרויות במשחק הזה. הטענה היא
[Speaker C] שבכל המשחקים,
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה משחק באופן אופטימלי, עם אסטרטגיה אופטימלית, תהיה אותה תוצאה. אנחנו לא יודעים אם התוצאה היא שהשחור מנצח תמיד או שהלבן מנצח תמיד או שזה תיקו תמיד, שאפשר לכפות תיקו. זה ממש לא טריוויאלי. מבינים את ההבדל? נכון? שקט בקהל. לא ברור. אם אני לוקח משחק שחמט מסוים אחד, אני אומר יש לו שלוש תוצאות אפשריות, או שלבן מנצח או שחור מנצח או תיקו. טוב, זה טריוויאלי. אין עוד אפשרות נוספת. אבל כשאני אומר בכל משחקי השחמט עלי אדמות שייעשו, אם תשחק באופן אופטימלי יש דרך לכפות תוצאה אחת ואין בלעדיה. אני כרגע לא יודע מי משלוש התוצאות זו התוצאה שאפשר לכפות. אני לא יודע או שזה שחור תמיד ינצח או שלבן תמיד ינצח או. או שיהיה תמיד תיקו, אבל תמיד תהיה אותה תוצאה, רק אני לא יודע איזה מהשלוש. זה משפט מאוד לא טריוויאלי. באמת לא כל המשחקים מקיימים את זה, רק משחקים מסוג מסוים, משפחה מסוימת של משחקים שמקיימת את זה. אוקיי, אני בהתחלה כשקראתי את זה לקח לי זמן עד שהבנתי מה הם רוצים להגיד שם.
[Speaker D] מה זה אומר המשפט? למה תמיד?
[Speaker B] זה מה שאומר המשפט.
[Speaker D] לכן לקח זמן, ואנחנו לא הבנו. המשפט אומר שאם תשחקו אופטימלי, שני שחקנים ישחקו אופטימלי, אז תמיד, אתה לא יודע, תמיד או לבן ינצח או שחור. אם שני שחקנים ישחקו אופטימלי, זה המשפט שהיה חסר בהתחלה שלא אמרת.
[Speaker E] למשל, הלבן תמיד מתחיל. אם משחקים אופטימלי, אז תמיד הלבן ינצח כי יש לו יתרון של בעלת התחלה. אמרתי שני אנשים לא יכולים לנצח. שאלה למה זו אותה תוצאה. משחקים אופטימלי, זה מה שחסר.
[הרב מיכאל אברהם] משפט המשחק אחד הוא בכלל טריוויאלי, זה לא בעיה.
[Speaker F] אני מדבר על משפט לכל המשחק. בדרך כלל אם יש שתי דעות, יש שתי דעות בתוך משחק אחד. לא, כן, אחד. לא התכוונתי לשתי דעות. נגיד דיברת על הנושא של שתי דעות, נכון? שבסוף יכול להיות ששתי הדעות הן אחת. זאת אפשרות אחת, או שבעצם משחקים אותו משחק, לא? שביחד שתי הדעות מסבירות את אותה שאלה, ואתה בא למסקנה שאפשר שבתחום המשחק הזה יש את שתי הדעות הן נכונות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מה שאני אומר.
[Speaker F] אני הבאתי את הדוגמה של
[הרב מיכאל אברהם] משפט צרמלו, עכשיו אני רואה את זה באנגלית אנגלית, רציתי להביא את הדוגמה של משפט צרמלו כדי להדגים מה ההבדל בין שתי האפשרויות שנתתי כאן. זאת אומרת, יש מה שאמרתי כאן זה שאו שהרשלנות בשמירה היא הגורם לתשלום, או שממוני הזיק הוא הגורם לתשלום. זאת אפשרות אחת. אפשרות שנייה, יש גורם אחד לתשלום, או הרשלנות בשמירה או שממוני הזיק. מה ההבדל בין שתי האפשרויות האלה? האפשרות היא שלפי האפשרות הראשונה יש רק גורם אחד, רק אני לא יודע מי הוא. פשוט חסר לי ידע, אבל זה תמיד גורם אחד. ולפי האפשרות השנייה, לא, בכל פעם שיתקיים או זה או זה, יהיה חיוב בתשלום. זה שני דברים שונים לגמרי. טוב, זה היה רק סוגריים. בסדר, בכל אופן, אז התער של אוקם, התער של אוקם בעצם אומר לנו לבחור את האפשרות הפשוטה ביותר. איפה רואים את היישום של התער של אוקם בספרות קדומה יותר? זה רב חיים. רב חיים הידוע בסימני שוטה. הגמרא בתחילת חגיגה אומרת, הגמרות פה בגודל שאי אפשר להביא את כל מה שהייתי צריך, הגמרא אומרת שמי זה שוטה? מביאים שמה מחלוקת, מביאים שלושה סימנים. יש מחלוקת אמוראים אם צריך את שלושתם או שמספיק אחד מהם. עכשיו לשיטה שצריך את שלושתם, זה רב הונא, אני כבר לא זוכר, לשיטה שצריך את שלושתם, אז הגמרא שואלת למה צריך את שלושתם? מה נפשך, אם הוא נוהג במנהג שטות אז מספיק סימן אחד. אם זה לא, אם הוא עושה את זה מסיבות הגיוניות, אז לא יעזור גם שלושתם. מה זה הסיבות ההגיוניות? הגמרא אומרת שמה או שהוא מקרע את בגדיו, או שהוא יוצא יחידי בלילה, או שהוא לן בבית הקברות. זה שלושה סימנים. וזה שהוא לן בבית הקברות הוא רוצה שרוח טומאה תשרה עליו, אז אדם נורא הגיוני, הוא עושה את זה בגלל שהוא רוצה שרוח טומאה תשרה עליו, לא בגלל שהוא שוטה. הבנאדם שקורע את בגדיו יכול להיות שהוא אחוז במחשבות והוא לא שם לב, בהסחת הדעת, כמו הגמרא בשבת שרבא שמה היה מתעמק בלימוד והוציא לעצמו דם בלי לשים לב. אז אמר לו אותו מין, עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אתם עם פזיז, אתם לא שמים לב למה שאתם עושים, עשיתם, אמרתם נעשה ונשמע בלי לשאול קודם מה הסחורה. אז בקיצור, לכל אחד מהסימנים האלה יש הסבר הגיוני. ולכן אם היה אחד מהם, אומרת הגמרא, אז הוא לא שוטה. אבל אם יש לו את שלושת הסימנים אז הוא שוטה. מה עם שניים? לא, הגמרא אומרת דווקא שלושה.
[Speaker G] פרק הזמן? פרק זמן. מה זאת אומרת שהוא עשה את זה?
[הרב מיכאל אברהם] בגמרא לא נכנסים לשאלת פרק הזמן, אני מניח שזה לא משנה, נגיד שעשה את זה פעם אחת.
[Speaker G] אם עשה את זה פעם אחת אז הוא שוטה.
[הרב מיכאל אברהם] פעם אחת ראית שהוא שוטה. אלא אם כן תחליט שהוא עיתים חלים עיתים שוטה, מה שנקרא בגמרא, אדם שככה שפוי למקוטעין. בכל אופן, אז הגמרא יוצא ממנה, לפחות לדעה האמוראית הזאת, שצריך שלושה סימנים. אחד לחוד יש לו הסבר, שניים גם יכול להיות להם שני הסברים, אבל שלושה לא. השאלה של רב חיים, למה? אם אתה אומר לי שכל סימן כזה לחוד יכול להיות לו הסבר הגיוני, הוא לא בהכרח מראה על זה שהבנאדם שוטה, אז למה בשלושה לא? גם בשלושה יכול להיות שהוא יצא יחידי בלילה בגלל ש… כן זאת אומרת מה אומר רב חיים תראה לאם יש לך שלוש קושיות ואתה יכול ליישב כל אחת מהן עם תירוץ לחוד זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה יש לך שלוש קושיות ואתה מיישב את שלושתן עם אותו תירוץ אז מה עדיף? ברור שהאפשרות השנייה יותר הגיונית עוד פעם התער של אוקאם. אז אם יש לך שלושה סימנים ואתה מסביר את כולם עם אותו עיקרון הבן אדם שוטה.
[Speaker D] רגע זה נימוק שזה טוב גם לשניים?
[הרב מיכאל אברהם] מה? זהו רגע עוד רגע. אז אם אז הבן אדם הזה הוא שוטה זה הסבר אחד שמסביר את שלושת הסימנים לעומת זאת כאן היית צריך להניח שלושה צירופי מקרים פה הוא רצה רוח טומאה ושמה הוא שכח ופה הוא לא שם לב זה תירוצים. לכן אנחנו מעדיפים את ההסבר הפשוט יותר וזה בעצם העיקרון של שלושה למה שלושת הסימנים אנחנו לא תולים כל אחד בהסבר משלו. עכשיו שואל שמואל בצדק מה עם שניים? עם שניים אותו דבר. אז כאן אני חושב שנכנסת באמת שאלה כמותית אגב יש מחלוקת בגמרא ביבמות בין רבי ורשב"ג אם באמת חזקה נוצרת אחרי שלושה מקרים וזה בדיוק הוויכוח. להלכה אנחנו פוסקים לפחות ברוב המקרים הגמרא מחלקת בין מקרים שונים פוסקים שצריך שלושה מקרים ואני חושב שהנקודה היא נקודה כמותית יותר הייתי אומר זאת אומרת שני מקרים נכון שפחות סביר שהוא שוטה אבל בשביל להכריז על מישהו שהוא שוטה אתה צריך ראיה יותר חד משמעית. אז נכון שההסבר האחד עדיין יותר סביר משל שני הסברים שונים לשני הסימנים אבל זה לא ההבדל הוא לא מספיק דרמטי בשביל שתכריז עליו כשוטה. להכריז עליו כשוטה אתה משנה את החזקה שלו הוא מוחזק להיות אדם רגיל אתה מכריז עליו כשוטה בשביל להוציא מישהו מחזקה אתה צריך שלוש מכות על הפח כן אתה צריך שלוש ראיות בשביל שיהיה ברור. שניים לך תדע אולי כמו שאמרת קודם אולי הוא עושה את זה פעם בשנה אולי זה איזה טיק מסוים שיש לו אולי זה סתם יש לו הסבר הגיוני שלושה דברים אנחנו כבר מניחים שלא. וזה בעצם הבסיס תמיד מביאים את זה בשם רב חיים אבל האמת שזה גמרות מפורשות הגמרא עצמה תולה את זה שם בחגיגה הגמרא אומרת זה כמו מי שנגח שור חמור וגמל שנעשה מועד לכולם ככה הגמרא אומרת על סימני השוטה. זאת אומרת הגמרא עצמה משווה את זה לשור מועד שור מועד שנוגח שלוש פעמים גם שם אתה יכול להגיד טוב אולי הוא קם בבוקר עצבני או ההוא עצבן אותו הבהמה הזאת שהוא נגח אותה היא עצבנה אותו. אז יכול להיות שהוא לא באמת שור נגחן באופי אלא רק זה קרה לו אבל אם הוא עושה את זה שלוש פעמים אז כנראה שהוא נגחן באופי למרות שיכול היה להיות תירוץ מקומי לכל נגיחה. אותו דבר אם הוא נגח שלוש פעמים שוורים אז הוא מועד רק לשוורים הוא נוגח שוורים הוא עצבני על שוורים על חמורים לא. בסדר אם הוא נגח רק חמורים אז זה רק חמורים אבל אם הוא נגח פעם אחת שור פעם אחת חמור ופעם אחת גמל אז הוא מועד לכל המינים יש מחלוקת רמב"ם וראב"ד מה זה כל המינים אבל לא משנה הוא מועד לכל המינים למה כי אתה לא אומר שזה דווקא על שוורים דווקא על חמורים או דווקא על גמלים אלא זה משהו שהוא כנראה כללי ועוד פעם אנחנו מעדיפים את ההסבר הפשוט יותר זה בדיוק מה שאומרת הגמרא זה לא רב חיים הגמרא אומרת את זה. עכשיו בגמרא ביבמות מביאים פה בדף ס"ד הגמרא אומרת כי המביאה את מחלוקת רבי ורשב"ג לגבי מילה מה קורה אם נולד ילד עשו לו ברית מילה והוא מת עוד ילד עשו לו גם ברית מילה וגם הוא מת מה עושים לשלישי? גם עושים לו ברית מילה הוא גם ימות לנו? אז רבי אומר שלא עושים ברית מילה זה פיקוח נפש ורשב"ג אומר שכן רק אחרי שלוש פעמים לא אחרי פעמיים חזקה נוצרת אחרי שלוש פעמים צריך לב חזק ברבי לא עושים ההורים צריכים לב חזק בקיצור אז המחלוקת שלהם היא לגבי מילה אז אומרת הגמרא אם הני פליגי לעניין מילה בנישואין מי פליגי? אין גם בנישואין הם חולקים והתניא נישאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תינשא דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר לשלישי תינשא לרביעי לא תינשא. אז עוד פעם אותו ויכוח כן האישה נישאה לבעל אחד מת היא נישאה לבעל שני גם הוא מת האם מותר להתחתן איתה?
[Speaker D] יש עניין של הפרשי גילאים וכמה זמן הוא חי אחרי הנישואים הגמרא
[הרב מיכאל אברהם] לא מביאה עוד מעט יש לא בהמשך יש טיפה על תכף נראה אבל לא כרגע בקיצור לא האם מותר לא האם כדאי כדאי זה כבר כל אחד יחליט לעצמו אבל השאלה היא אם מותר זה פיקוח נפש אסור לסכן את הנפש זה איסור הלכתי אוקיי אז השאלה היא אם מותר להתחתן איתה אז זה מחלוקת בין רבי לרשב"ג. וכמה זמן הוא חי אחרי זה? הגמרא לא מביאה. עוד מעט יהיה, לא, בהמשך יש טיפה על, תכף נראה, אבל לא. אולי כדאי. בקיצור, לא אם כדאי, לא אם כדאי. כדאי זה כבר כל אחד יחליט לעצמו, אבל השאלה היא אם מותר. זה פיקוח נפש, אסור לסכן את הנפש, זה איסור הלכתי. אוקיי? אז השאלה היא אם מותר להתחתן איתה. אז זה מחלוקת בין רבי לרשב"ג, אם אחרי פעמיים אסור, או אחרי שלוש פעמים אסור. אז אומרת הגמרא, לא מבינה למה, למה יש מחלוקת בין שניהם. בשלמא גבי מילה, איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא. זאת אומרת יש משפחות שיש להן איזה דם רופף. אני לא יודע, אבל לגבי מילה יכול להיות שבמשפחה יש איזה משהו בדם שבגלל זה ברית מילה יכולה להרוג אותו. לא הכוונה בהכרח משהו בדם, אלא איזושהי מחלה, לא יודע איזושהי חולשה כלשהי, שהם לא עומדים בברית מילה ולכן הם מתים. אז שם אני יכול להבין שאם שניים או שלושה זה קרה להם, צריך להיזהר בבא בתור. אלא נישואין מאי טעמא? בחתונה זה אנשים ממשפחות שונות, ממקומות שונים. כולם מתו. אז אין שום קשר ביניהם. למה להניח שיש פה איזושהי תופעה שצריך להיזהר ממנה? כן, זה ממש שאלה של הכללה מדעית. איך אתה עושה הכללה על סמך מקרים? יש מקומות שבהם המקרים מדגימים חוק כללי, ויש מקומות שבהם לך תדע, זה סתם שלושה מקרים, אין קשר ביניהם.
[Speaker H] למרות שזאת אומרת פה אתה יכול לראות שהגמרא לא מאמינה בעין הרע, מיסטיקה, כן?
[הרב מיכאל אברהם] תכף תראה, אל תראה את זה כל כך מהר. עוד מעט, חכה, נקרא עוד שורה. אלא נישואין מאי טעמא? למה אז בנישואין אנחנו חוששים? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא, אותו רב הונא שראינו קודם, כן, זה היה רב הונא, מעיין גורם. אצל האישה המעיין שלה, כשהוא מקיים איתה יחסי אישות נוזלי הגוף, לא יודע בדיוק מה, יש שמה איזושהי בעיה וזה מה שהורג את כל הבעלים. אז לכן גם שמה יש הסבר. סוג של איידס. כן, לא יודע, משהו כזה. ורב אשי אמר, מזל גורם. הגענו. רב אשי אמר מזל גורם. מה זה מזל גורם? שדים, רוחות, לא יודע, מזלות, לא יודע בדיוק מה. האישה הזאת כנראה היא רוצחת סדרתית של בעלים. לא רוצחת כמובן. זה מזכיר לי את המשפט שהיה לא מזמן של איזה חבר של פינקלשטיין, על אותו אחד שרצח שלוש נשים שלו ובסוף הוא הושעה לשתיים. אז כן, אז גם שמה בעצם היו רק ראיות נסיבתיות. זה ממש שאלה של חזקה. שלוש נשים שלו מתו. והשאלה אם הוא רצח אותן או שלא יודע, היה שלושה מקרים. זה מזכיר לי עוד משהו. זה דווקא מעניין מאוד. יש, אתם מכירים את התסמונת הפסיכולוגית שנקראת תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח? תסמונת מינכהאוזן זה, לא כדאי להכיר, ואני גם לא יודע אם יש כזו. תסמונת מינכהאוזן זה מישהו שעושה מעשים פרובוקטיביים או מעשים בעייתיים כדי למשוך תשומת לב, כמו הברון מינכהאוזן מהסיפורים. עכשיו, תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח זה רופא בריטי בשם סר רוי מדו. הוא ניסח את התסמונת הזאת, או פסיכיאטר, אני לא זוכר מה הוא היה בדיוק. והוא אמר שמה?
[Speaker D] פסיכיאטר זה גם רופא.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, משהו כזה. בכל אופן אז הוא ניסח את זה וזה התעורר שהייתה אישה שמתו לה שני ילדים מות עריסה. היום אנחנו קצת עם מתמטיקה. מתו לה שני ילדים מות עריסה. אז הוא אמר, תראו, הסיכוי למות עריסה זה אחד לשמונת אלפים. אחד לשמונת אלפים ילדים מת מות עריסה. הסיכוי לזה ששני ילדים ימותו מות עריסה זה אחד לשישים וארבעה מיליון. זאת אומרת הם לא מתו מות עריסה, היא רצחה אותם. אין סיכוי שמתו מות עריסה. וכיוון שכך, אז ברור שהיא רצחה אותם. אתה שואל למה?
[Speaker B] מה היא תרוויח מזה שהיא רצחה אותם? אז הוא ניסח את תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. זאת אומרת היא עשתה מעשים פרובוקטיביים, מעשים שמושכים תשומת לב כדי למשוך לעצמה תשומת לב. מרחיב את תסמונת מינכהאוזן. תסמונת מינכהאוזן רגילה זה כשאני עושה את המעשים. בדרך כלל בבתי חולים כאילו ילדים. אתה רואה אנשים שאנשים עושים לילדים שלהם כל מיני דברים בשביל שאחרי זה ייקחו אותם לבית חולים ויתנו להם תשומת לב.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז זאת הנקודה הזאת, זאת תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. מי זה השליח? השליח הכוונה על ידי מישהו אחר. אני לא עושה את זה לעצמי, אני
[Speaker B] עושה את זה למישהו אחר. דיברו על האמא המרעיבה, דיברו בהקשר הזה שזאת תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח וכל מיני דברים כאלה. בבתי חולים עובדים סוציאליים בודקים כמה פעמים.
[הרב מיכאל אברהם] עובדים סוציאליים לא בודקים אם יש תופעה כזאת, אבל לא משנה. אז זאת בעצם הייתה הטענה. אוקיי? מה זה בעצם אומר? עוד פעם, דבר שהוא לא סביר יכול להיות לו הסבר. אבל אם הוא קורה פעמיים או שלוש, אז חזקה. אז זה אומר שיש פה איזשהו מנגנון שעומד מאחורי זה. עכשיו פה זה כמובן שטות מוחלטת, האישה המסכנה הזאת ישבה בכלא, לא זוכר כמה זמן, אבל היא ישבה זמן לא מבוטל, עד שהגיע איזה סטטיסטיקאי והסביר לשופט האידיוט הזה שהראיה הזאת מטופשת. מטופשת, אפשר להציג את זה בכמה צורות, זה הכל קשור לענייננו.
[Speaker D] מאורעות בלתי תלויים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, א', זה בכלל מי אמר שזה מאורעות בלתי תלויים? אולי זה קא מתדמי? אתה מבין? אם זה קא מתדמי, אז זה אומר שיש תלות, אז במשפחה הזאת יש משהו שגורם לתינוקות למות. אז לא, אי אפשר להכפיל את ההסתברויות אם זה בלתי תלוי. אבל מעבר לזה, אפילו נגיד שזה באמת שישים וארבע מיליון וזה בלתי תלוי. אז מה? מה הסיכוי שאישה תרצח את בנה או את בניה?
[Speaker E] זה הרבה יותר קטן מזה.
[הרב מיכאל אברהם] קטן מאוד, נכון? כמה נשים כאלה יש? אוקיי, אז יש סיכוי קטן שילדים כאלה ימותו ויש גם סיכוי מאוד קטן שאישה תעשה את זה. אז עכשיו השאלה היא איזה סיכוי הוא יותר קטן? אני לא יודע. כמה נשים יש בבריטניה הגדולה? לא יודע, כמה עשרות מיליונים? אוקיי, אז מתוכן נגיד שיש סיכוי שאחת או שתיים יעשו את זה, יעשו את זה. אוקיי, עכשיו השאלה אם האישה הזאת היא ההתממשות של הסיכוי הקטן הזה או שבמקרה זה באמת היה הסיכוי של אחד לשישים וארבע מיליון שזה קרה במקרה. גם זה אחד לכמה מיליונים, גם זה אחד לכמה מיליונים. איך אתה יכול להחליט? ומישהו יש, אפשר לנסח את זה בצורה קצת שונה, בוא ננסח את זה בצורה קצת שונה. תראו, יש נגיד, אתה רוצה כשאתה רוצה לאתר תופעה נדירה, כן, אתה רוצה לתפוס דגים קטנים, אתה צריך רשת עם חורים קטנים. נכון? רשת עם חורים גדולים לא תתפוס איתה דגים קטנים. וכשאתה רוצה לתפוס תופעה נדירה, אתה צריך מכשיר שיש לו רזולוציה גבוהה. אוקיי, ניתן דוגמה. למשל, אני הולך לרופא והוא חושד שיש לי איזושהי מחלה נדירה. אז הוא שולח אותי לעשות בדיקה. הבדיקה הזאת אמינה ב-99%. אוקיי? 99% היא אמינה, זאת אומרת היא קולעת לתשובה הנכונה ב-99% ונניח כרגע לשני הכיוונים, זאת אומרת 99% מהבריאים יצאו בריאים ו-99% מהחולים יצאו חולים. יש בדיקות שיש להן טעויות שונות בשני הכיוונים. אוקיי, עכשיו הלכתי לבדיקה ונמצאתי חולה. מה הסיכוי שאני חולה?
[Speaker D] השאלה מה הנדירות של המחלה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, מה הסיכוי שאני חולה? 99%? לא.
[Speaker D] לא.
[הרב מיכאל אברהם] תלוי כמה המחלה נדירה. בדיוק. בוא נסתכל, נניח שהמחלה, נניח שהמחלה היא אחד לעשרת אלפים. בסדר? לצורך הדיון. ומיליון איש הלכו לבדיקה. בסדר? אז מתוכן יש מאה חולים, נכון? אחד לעשרת אלפים אז מאה חולים ושאר המיליון בריאים. עכשיו כולם עברו את הבדיקה. מבין הבריאים, יש מיליון פחות או יותר בריאים, מיליון פחות מאה, לא משנה, מיליון בריאים, בסדר, מתוכם יש טעות של אחוז אחד. אז עשרת אלפים יצאו חולים. נכון? עכשיו יש מאה חולים, יש טעות של אחוז אחד, אז מתוכם אחד יצא בריא. אז מתוך כל המיליון כמה חולים יוצאים? עשרת אלפים
[Speaker C] תשעים ותשע.
[הרב מיכאל אברהם] עשרת אלפים תשעים ותשע. בסדר? כמה חולים באמת יש? מאה. מאה. זאת אומרת המחלה נתנה עשרת אלפים חולים כשבתוכם רק מאה חולים אמיתיים. זאת אומרת אם המחלה הוציאה אותי חולה, הסיכוי שאני חולה הוא אחוז אחד. אני יכול ללכת הביתה שמח וטוב לב, שום סיכוי שאני חולה. לא צריך את הבדיקה. רופאים אגב היום לומדים את זה כבר באוניברסיטה, באוניברסיטה העברית לפחות אני יודע שכבר לומדים את זה, כי רופאים שלא מודעים לזה ישלחו אותך לכימותרפיה. הבדיקה הזאת היא 99%.
[Speaker K] היא
[הרב מיכאל אברהם] בדיקה של 99% בדיקה אמינה להפליא. אוקיי? וזה לא אומר כלום על זה שאני חולה או לא חולה. תלוי מה הנדירות. אם אתה מחפש תופעה נדירה אתה צריך מכשיר שיש לו רזולוציה שהיא בערך הנדירות של המחלה, פלוס מינוס. אוקיי? אפילו יותר, כדאי שיהיה יותר, כי אחרת זה רק חמישים אחוז. אם זה שווה זה חמישים אחוז. אבל בשביל שזה יהיה אפקטיבי אתה צריך להשוות את הגודל של החורים לגודל הדגים.
[Speaker B] קיצור אתה לא לוקח תרופות. מה? אתה לא לוקח.
[הרב מיכאל אברהם] רק אם יש אינדיקציה. זאת אומרת אם יש עוד אינדיקציה חוץ מהמחלה הזאת זה משנה את החישוב הסטטיסטי לגמרי. אפילו אינדיקציה חלשה.
[Speaker E] לא שלושה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי. אה, שלושה. אוקיי. לא, אינדיקציה חלשה, זה בדיוק, שלושה זו אינדיקציה חלשה אבל אינדיקציה חלשה משנה את החשבון לגמרי. אנחנו דיברנו תוך כדי שהוא כתב את הפסק דין הזה, אז כי היו שם בעיות כאלה, בדיוק סטטיסטיות על זה דיברנו שמה. כי בראיות משפטיות זה אותו דבר. יבוא שופט ויגיד יש לי ראיה של 99% לזה שהבן אדם רוצח. אבל כמה רוצחים יש באוכלוסייה? הסיכוי שאתה רוצח הוא מאוד קטן. נכון? כמה רוצחים יש מכלל האוכלוסייה? ברוך השם לא כל כך הרבה. נכון? לא יודע כמה, עשירית אחוז, מאית אחוז, לא יודע כמה רוצחים יש באוכלוסייה. עכשיו יש לך ראיות ברמה של 99% שהבן אדם הוא רוצח. מה הסיכוי שהוא באמת רוצח? אחוז אחד. הוא לא רוצח. זה אותו דבר כמו ברפואה. עכשיו גם במשפטים צריך ללמד את זה, שם נדמה לי לא מלמדים את זה עדיין. צריך ללמד את זה, זה דבר בעייתי. זאת אומרת אם אין לך איזושהי אינדיקציה תומכת מהצד ואפילו חלשה היא משנה לגמרי. אבל אם אין לך אינדיקציה מהצד, ראיה של תשעים ותשעה אחוז שווה כדחת. לא שווה כלום. אלא מה? עכשיו אתה יכול לסמוך על מה? אם הבן אדם כבר הוא עמד לדין מתוך אלה שהוא עמדו לדין, מספר הרוצחים הוא יותר גדול מאשר מכלל האוכלוסייה. אז בסדר, אם יש לך אמון במערכת האכיפה במשטרה או בפרקליטות, או אם החליטו להגיש כתב אישום, אז זה עושה איזשהו סינון, והסינון הזה הוא מאוד חשוב, מאוד חשוב הסינון הזה. זה הרציונל מאחורי, אולי, לא יודע מה הם חשבו, אבל זה הרציונל האמיתי שיש מאחורי העניין הזה של ההחלטה להגיש כתב אישום. כי אחרי שאתה מחליט כתב אישום, בעצם מישהו בדק את הדברים והחליט שאתה מועמד להיות רוצח, מועמד סביר להיות רוצח. אז עכשיו מבין אלה שהגישו נגדם כתב אישום, אחוז הרוצחים כבר הרבה יותר גבוה. ואז ראיה של תשעים ותשעה אחוז זה בסדר. אוקיי?
[Speaker D] הרי אם תיקח את זה מכלל האוכלוסייה, אלא אם כן
[הרב מיכאל אברהם] זה שהגיש את כתב האישום עשה אותו חשבון. בדיוק. אם הוא עשה את אותו חשבון זה לא יעזור כלום.
[Speaker E] זה בעצם מה שאתה אומר שזה שאם הוא היה הולך למשפט אבל שלוש פעמים, אז הסבירות כבר הייתה הרבה יותר גבוהה.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, כן, נכון. ואם אני חוזר לתסמונת מינכהאוזן, האישה הזאת הגיעה מתוך כלל הנשים בבריטניה, לא היה שום אינדיקציה שהיא רצחה חוץ מהסטטיסטיקה עצמה. אם היה ראיה תומכת זה משהו אחר, אבל לא היה כלום. היא נכנסה לכלא על סמך סטטיסטיקה. עכשיו עכשיו זה הרי מגוחך. זאת אומרת, אחד לשישים וארבע מיליון, נגיד שהסיכוי הוא אחד לשישים וארבע מיליון, עזוב את התלות, כן? הסיכוי הוא אחד לשישים וארבע מיליון, זה אומר שיש אישה אחת בבריטניה שזה יקרה לה, סטטיסטית, נכון? נו, אז זו האישה הזאת, מה הבעיה? איך אתה יודע שהיא רוצחת? יש יש ספר של נסים טאלב, שדיברנו עליו הברבור השחור, זה לבנוני כזה שמתעסק בהשקעות בבורסה. והוא כותב שם שאנשים חושבים שלא טראמפ, איך קוראים לשני? המשקיע, מיליארדר כזה ידוע אמריקאי. וורן באפט. וורן באפט, אנשים חושבים שהוא גאון כלכלי. לא זוכר אם הוא מדבר על וורן באפט, אבל לא משנה. אומר, אין שום אינדיקציה לזה. תחשבו על מיליון אנשים שנכנסים לבורסה. בסדר? עכשיו מתוכם יהיו כאלה יהיו כמה שירוויחו ויהיו יותר שיפסידו שיפרנסו את אלה שהרוויחו. עכשיו אחרי נגיד שאתה מרוויח לאורך זמן, חודש. טוב, זה כבר יהיו פחות אנשים שמרוויחים לאורך זמן, נכון? יהיו חלק שירוויחו, הכל אקראי לגמרי, אף אחד אין לו יכולת כלכלית. זאת ההנחה. מה יקרה בפועל? נגיד שלאף אחד אין דבר כזה יכולת להשקיע בבורסה, נניח.
[Speaker D] באמת אין דבר כזה.
[הרב מיכאל אברהם] נגיד, לא משנה, אני לא בטוח, אבל נגיד. אז בוא נניח, אז בוא נראה מה יקרה. אז לאורך חודש נגיד שאני לא יודע מה, עשרה אחוז מהאנשים ירוויחו. לאורך שנה, חמישה אחוז מהאנשים ירוויחו. לאורך עשר שנים, אחוז אחד מהאנשים ירוויח. לאורך חמישים שנה, עשירית אחוז מהאנשים ירוויחו. עכשיו מיליון אנשים נכנסו לבורסה. עשירית אחוז מתוכם, אז זה אומר שאלף איש ירוויחו לאורך חמישים שנה. באמת יש בן אדם שמרוויח חמישים שנה לא מפסיד באופן רצוף. אין לכם אינדיקציה שיש לו יכולת כלכלית. זה יכול להיות מקרה לגמרי, הוא במקרה אותו אחד, שאחד לאלף שמרוויח לאורך חמישים שנה. אז אחד כזה צריך להיות גם אם זה סתם אקראי, גם בלי יכולת. הסטטיסטיקה זה דבר מאוד מתעתע.
[Speaker B] תגיד, איך אתה גורם לזה שזה יהיה אני?
[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלת מיליון הדולר, אגב זה ההבדל, אם אני אומר לך מראש שהבן אדם הזה ירוויח לאורך חמישים שנה, אז זה משנה את הסיכוי לגמרי. אבל זה לא יכול לקרות.
[Speaker B] אבל מעניין שאתה קורא את כל הספרים האלה? איפה אתה מוצא זמן לקרוא את הספר של ההוא שכתב?
[הרב מיכאל אברהם] אני קם בשש וחצי בבוקר כדי להגיע פה לשיעור, יש לי זמן אחרי זה אני יכול לקרוא ספרים בשפע. טוב, בכל אופן אני חוזר לחזקה של השלוש פעמים. בעצם החזקה של השלוש פעמים אומרת שאם משהו נדיר או לא סביר קרה שלוש פעמים, אז זה אומר שיש מאחוריו איזשהו הסבר, נכון? זה בעצם מה שזה אומר. עכשיו מה אומרת לנו פה הגמרא? יש מחלוקת בין האמוראים מה קורה אם האישה הרגה שלושה בעלים. הרגה כמו ש… כן, התסמונת מינכהאוזן, זאת אומרת, מתו בגלל הנישואין אליה. אז הגמרא אומרת, או מעיין גורם או מזל גורם. מה ההבדל בין שתי הדעות האלה? מעיין גורם הכוונה שיש סיבה פיזיולוגית, זאת אומרת, יש הסבר פיזיולוגי, רפואי, למה אנשים מתו. מזל גורם זה השערה אפלה, נכון? אין לי הסבר, אבל אם זה קרה שלוש פעמים זה כנראה לא מקרה, לפי השיקול של התסמונת מינכהאוזן, כן? זה קרה שלוש פעמים רצופות, אז זה לא מקרה. אז יש פה משהו מאחורי זה למרות שאני לא יודע מה. עכשיו צריך להבין, אם יש לי ידע רפואי, אז לא צריך להגיע לחזקות. יש לי את הידע הרפואי, אני יודע שדבר כזה גורם למיתה של הבעלים. אבל פה מדובר במצב שאין לי ידע, אבל יש לי חשד אפשרי, זאת אומרת, מעיין גורם זה לא אומר שאני. יודע שיש תופעה כזאת שמעיין של אישה הורג אנשים, אבל זה כן משהו שלאור הניסיון שלי יכול לבוא בחשבון. והשני אומר אפילו דבר כזה לא צריך. אם משהו קרה שלוש פעמים, אז זהו. אוקיי? עכשיו אומרת הגמרא מאי נפקא מינה? מאי בינייהו? איכא בינייהו דארסה ומת. אם מת אחרי אירוסין, לא אחרי נישואין, עוד לא היו יחסי אישות בכלל. אז אם זה המעיין גורם, אז פה אין בכלל הסבר. ואם מזל, מזל יכול להיות תמיד.
[Speaker D] מה שאתה אומר אם מת בכלל הסבר לגבי הפסיקה שנולדו שלושה שמת שלושה? עוד פעם. הרי שניהם מסכימים שאסור לה להינשא אחרי כמה פעמים שמת הבעל. מי שסובר מעיין גורם ואחד מהם הוא ארוס, אז זה כאילו לא נספר? לא. לא.
[הרב מיכאל אברהם] צריך שלושה שמתו אחרי נישואין. והנפקא מינה אחת אחרי אירוסין, נפקא מינה אינמי דנפל מדיקלא ומת. הוא נפל מעץ, התאבד, ראה את מי התחתן עלה על העץ והתאבד. זאת אומרת הוא נפל מהדקל, שזה ברור שזה לא יכול להיות המעיין עוד פעם אלא זה כנראה, אז אם זה מזל מזל, אם זה מעיין אז פה לא תהיה חזקה. ועוד פעם מה אנחנו רואים כאן? בעצם אנחנו רואים כאן את התער של אוקאם. אנחנו מחפשים את ההסבר הפשוט ביותר. במובן הזה זה דומה למה שראינו קודם. אנחנו בוחרים את ההסבר הפשוט הפשוט ביותר, ומעדיפים אותו על פני אוסף של כל מיני הסברים. אגב, חשיבה מדעית גם היא בנויה ככה, זה משהו שפעם אולי דיברנו, חשיבה מדעית בעצם אומרת כן, אם אם ראיתי תופעה שקורה לשלוש פעמים, או לא משנה שלוש כמה פעמים, או לכמה עצמים שונים, אם יש גיוון זה יותר טוב, אז כנראה שיש פה תופעה כללית ואנחנו עושים הכללה. אוקיי? ראיתי שלושה עורבים שחורים, אז אני מניח שכנראה כל העורבים הם שחורים. יכול להיות שאני לא צודק, אבל ההנחה היא שכנראה זה לא מקרה. למרות שיכול להיות, אם הם יש המון עורבים המון צבעים, יכול להיות שיש שלושה עם צבעים שחורים, אבל אם המדגם הוא מקרי, לא בחרתי דווקא שלושה עורבים מסוימים, אז ההנחה היא שכנראה זה תכונה של עורב להיות שחור וזה לא משהו מקרי. ולכן בעצם זה בסך הכל צורת חשיבה מדעית מה שמדובר עליה כאן. עכשיו אני רוצה להראות את זה בעוד מקום וזה הצד השווה, לימוד של הצד השווה. דיברנו פעם על הדיברנו פעם על הכללים, כן על עבודה עם כללים בהלכה. הבאתי את המשנה הזאת, משנה ראשונה של בבא קמא, ארבעה אבות נזיקין השור הבור המבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור וכולי כל אחד מהם שונה. ובסוף מסיימים הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. יש פה גרסה של הרי"ף גם שהם ממונך ודרכם להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק. אז דיברתי אפילו ממש עכשיו בעצם, דיברתי על זה כשדיברתי על חקירה שמה בחקירה של הפעם הקודמת. עכשיו פה המשנה מסיימת בכלל, מה הצד השווה שממונך שמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק. אז היינו מצפים שבעצם כל המשניות יתנסחו כך. נותנים סוף סוף את הכלל, אני יודע איך לעבוד. מה אתה מביא דוגמאות? השור הבור המבעה? ואם זה כלב? לא יודע. איך אני יכול ללמוד? תן לי את הכלל. כל דבר שהוא ממוני ודרכו להזיק ושמירתו עלי, אם הוא הזיק אני חייב לשלם. נהדר, נכון? אז הגמרא הייתי מצפה שתגיד בשביל מה צריך את הדוגמאות, יש לי עכשיו את הכלל, הבאת לי את הכלל, מה אתה מביא לי שור בור מבעה, מה זה משנה? תן לי את הכלל וזהו. נכון? מה אומרת הגמרא? הצד השווה שבהן, שואלת הגמרא לאתויי מאי? מי צריך את הצד השווה, מי צריך את הכלל? יש דוגמאות, למה צריך את הכלל? או להפך, למה צריך את הדוגמאות? יש את הכלל? הגמרא שואלת יש את הדוגמאות, למה צריך את הכלל? הכלל מיותר.
[Speaker D] הוא לא מבטא את כל ההתנהגות, הוא רק מתאר את הצד השווה. זה המה שנקרא בסדר, מכל אחד יש ספציפיקציה. אבל מה זה משנה?
[הרב מיכאל אברהם] אבל כולם חייבים.
[Speaker D] כן, אבל יכול להיות שזה לא מספיק. זה נדרש אבל לא מספיק.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה לא הצד השווה לא יכול לעבוד. הצד השווה פירושו שאם הצד השווה מתקיים זה מספיק. אם זה ממונך ושמירתו עליך, אתה חייב לשלם. כל דבר. זה המשמעות של צד שווה. צד שווה אומר שברגע שזיקקתי מתוך הדוגמאות את הצד השווה, כל מי שמקיים את הצד השווה הזה, ההלכה חלה עליו.
[Speaker D] או כל מי שלא מקיים את אחד התנאים אני פטור. אבל לאו דווקא פה מספיק או לא.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה לא הצד השווה, אני אומר עוד פעם. הצד השווה זה תמיד אתה לוקח את הדבר המשותף לדוגמאות ואתה בעצם אומר לא צריך להיות כמו אחת הדוגמאות. מה שאתה צריך זה שתקיים את הצד השווה.
[Speaker B] מה שדיברנו על אוקימתות בהתחלת הדרך דיברנו על זה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, יכול להיות. אני לא זוכר.
[Speaker B] לא זוכר. גם הבאת לזה, אני זוכר.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. בכל אופן אז מה אנחנו רואים כאן? יפה, אז יש אנשים שמחזיקים ראש. מה בעצם אנחנו רואים כאן? אז הגמרא אומרת, אז הצד השווה לכתובים, אז היא מביאה לימוד משני אבות על תולדה. למשל אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו, שאת זה לומדים מאש ומבור ביחד. בסדר? זה הצד השווה בא לרבות את הדבר הזה. ואז השאלה איך בנוי ריבוי כזה? זה דוגמה שהצד השווה יש בהרבה מקומות בש"ס. אז איך בנוי ריבוי כזה? יש לנו שני מלמדים, נגיד במקרה הזה אש ובור. לכל אחד מהם יש תכונה. אש למשל כוח אחר מעורב בה, כי היא זזה עם הרוח. ובור תחילת עשייתו לנזק. זאת אומרת כשאתה חפרת בור הוא מועמד להזיק. עכשיו אבנו סכינו ומשאו ששמת אותם בראש הגג והם נפלו ברוח מצויה והזיקו, הזיקו אחרי נפילתם, יש בהם מאפיינים שאפשר לבנות אותם מאש ומבור ביחד. בסדר? אתה צריך את אש ואת בור ביחד כדי ללמד את זה. אש זה בגלל שיש כוח אחר מעורב בו, אז אש מראה שגם אם כוח אחר מעורב בו אתה חייב. בור מלמד שתחילת עשייתו לנזק אתה חייב, ואתה בעצם עושה איזה סינתזה. המבנה הכללי הוא כזה: נגיד יש לנו שני מלמדים איי ובי ויש לנו למד סי. לאיי ולבי יש תכונות ייחודיות ויש להם גם תכונה משותפת. נגיד לאיי יש את התכונה איקס, לבי יש את התכונה וואי, ולשניהם יש את התכונה זד. בסדר? לזה יש איקס זד, לזה יש וואי זד, וללמד לסי יש רק את זד. אין לו את איקס ואת וואי. בסדר? עכשיו אני אומר ככה: אני מנסה ללמוד את סי מאיי. אני אומר אי אפשר ללמוד, כי לאיי יש את התכונה איקס, תכונה מיוחדת. אני לא יכול ללמוד ממנו לסי. אני אומר בי יוכיח. אבל לבי יש את התכונה וואי שגם אותה אין לסי. אז אומר טוב, אז חזר הדין, לא הרי זה כהרי זה, הצד השווה שבהן שיש בשניהם זד ובסי בלמד יש גם זד. אז כיוון שכך אפשר ללמוד אותו משניהם. עכשיו כמובן פה עוד פעם עולה השאלה מי אמר? זאת אומרת יכול להיות שהדין הוא באיי, הדין מתקיים בגלל התכונה איקס, ובבי הדין מתקיים בגלל התכונה וואי. ואם זה ככה, אז בסי שאין לו לא את איקס ולא את וואי, לא יהיה הדין הזה.
[Speaker D] יכול להיות שבשביל לחייב צריך או איקס או וואי.
[הרב מיכאל אברהם] או איקס
[Speaker D] או וואי.
[הרב מיכאל אברהם] או איקס וזד או וואי וזד. כן, אבל לא צריך את זד, הזד כבר מיותר. או איקס או וואי, סליחה.
[Speaker D] לא, אמרתי שיכול להיות שצריך גם את זד.
[הרב מיכאל אברהם] אולי ואולי לא. לא חייב. אבל זה מספיק לי להניח שצריך את איקס ואת וואי בשביל להגיד שבסי לא יהיה חייב. אוקיי? אז זה בעצם השאלה שעולה כאן, אז כל צד שווה שיש בש"ס בעצם אנחנו אמורים לשאול את עצמנו על מה הוא מבוסס. הרי יש לי בעצם תמיד את האפשרות להגיד שדין נגיד החיוב בתשלום נובע או מזה שאתה כמו אש שכוח אחר מעורב בו או משהו כזה, דרכו לילך ולהזיק, כי זה הגורם המחייב. כוח אחר מעורב זה גורם פוטר, כן. אז זה שדרכו לילך ולהזיק זה הגורם המחייב. ובבור שתחילת עשייתו לנזק, אז מה שחייב זה רק או דבר שתחילת עשייתו לנזק או דבר שדרכו לילך ולהזיק. אבל מי אמר שמהו שיש לו איזושהי תכונה אחרת, שהוא ממשמרתך הלך אבל אין לו את שתי התכונות האלה, מי אמר לך שהוא גם חייב? אולי רק מי שיש לו את אחת משתי התכונות האלה. אתם רואים שזה בדיוק אותו דבר כמו הסוגיה הקודמת. בדיוק אותו דבר. מה בעצם אנחנו אומרים בעצם? שההסבר הפשוט יותר, התער של אוקאם, אומר שבמקום להגיד שהסיבה היא או איקס או וואי, אני מעדיף להניח שהסיבה היא זד, שיש רק סיבה אחת ולא או איקס או וואי. ואם הסיבה היא זד, אז גם בסי שיש לו את זד הוא חייב.
[Speaker D] אז בדרך כלל צריך שהצד השווה יהיה על שלוש דוגמאות ולא על שתיים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, פה בצד השווה זו מידה שהתורה נדרשת בה, בצד השווה מספיק שתי דוגמאות. מספיק שתי דוגמאות. לא שלוש, כן. בדברים שכתובים בתורה. כנראה שהתורה כשהיא כתובה, אז היא כתובה תחת ההנחה הקדוש ברוך הוא כשהוא כותב את התורה הוא בעצם מניח שאנחנו נעשה הכללה על סמך שתי דוגמאות ולכן הוא צריך לשים לב.
[Speaker I] למה המחלוקת היא בין רשב"ג ורבי? למה לא הביאו את הדוגמה הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] שאלה טובה. רבי היה יכול להביא את הצד השווה בתור ראיה לשיטתו, אבל אז רשב"ג היה עונה לו את מה שאני עניתי לך, שיכול להיות שהתורה כתובה תחת ההנחה. התורה נכתבה. הטבע זה הטבע, מה שיש יש. אבל התורה נכתבה על ידי גורם שכתב אותה, הקדוש ברוך הוא, ויכול להיות שכשהוא כתב את התורה הוא כתב אותה כך שכל שתי דוגמאות אם אתה רואה ביניהן צד שווה אז הכלל יהיה נכון. כלל שיוצא מהן. זאת הנחה של הכתיבה. אם זה ככה, אז הוא נותן לי מידה שעוברת בהלכה למשה מסיני, מידת דרש של בניין אב משני כתובים. אומר שאם יש לך שני כתובים אתה יכול.
[Speaker D] ואז זה הטבע, זה קורה ככה.
[הרב מיכאל אברהם] זה קורה בתורה. בטבע עצמו אתה צריך להשתכנע שזה באמת כך, אף אחד לא ארגן את הטבע כדי שתעשה.
[Speaker J] זה קצת
[הרב מיכאל אברהם] הפוך תפסת מרובה לא תפסת כי זה בעצם אומר אל תסיק מסקנות מעבר למה שאתה חייב.
[Speaker D] נכון תיקח את אוקמס רייזר כן הדבר הכי פשוט.
[הרב מיכאל אברהם] מבחינת התער של אוקאם כן אבל שם דווקא אומרים לי לצמצם לא להרחיב פה אני מרחיב. כן. בכל אופן אז זה הצד השווה.
[Speaker D] עכשיו במקרה של הסכין והרוח המצויה הלו גם הדוגמה הזאתי עומדת בקריטריון של שמירתו עליך וממונך הוא. אז למה בכלל אני צריך את הדוגמאות ולא יכולתי להסיק את זה רק מהצד השווה?
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהגמרא מסבירה שהמשנה כשהיא אומרת הצד השווה מתכוונת להגיד לך קח את הדוגמאות ותעשה להם צד שווה כמו בדוגמה הזאת וכל כשתעשה את זה אז אתה תגיע לזה שממונך ושמירתו עליך אתה חייב לשלם.
[Speaker D] אבל במקרה הזה אני לא צריך את הדוגמאות.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא צריך את הדוגמאות?
[Speaker D] הרי אם המשנה הייתה מלמדת רק בלי הדוגמאות הייתה אומרת כל דבר שממונך הוא שמירתו עליך ודרכו להזיק אתה חייב.
[הרב מיכאל אברהם] זה היה מספיק.
[Speaker D] זאת אומרת שהדוגמאות שמועברות כאן הם לצורך לימודך במקומות אחרים.
[הרב מיכאל אברהם] לא וזה מה שאני אומר מה שהטריד את הגמרא זה לא למה הביאו את הדוגמאות זה היה ברור לגמרא מה שהטריד אותה זה למה הביאו את הכלל.
[Speaker D] ולמה הביאו את הדוגמאות באמת?
[הרב מיכאל אברהם] כי הדוגמאות זה ברור שזה ההנחה של הגמרא זה דיברנו אז כשדיברנו על החשיבה לפי כללים אז כן אז אמרתי שהדוגמה בעצם הגמרא היא קזואיסטית זאת אומרת הגמרא
[Speaker D] מעמידה אבל במקרה הזה הסכין הזאת אני יודע ללמוד אותה גם מהכלל אני לא צריך את הדוגמאות.
[הרב מיכאל אברהם] ברור אבל אני אומר להפך את הדוגמאות אומרים לי כי זה הדבר הבסיסי. המשנה אומרת לי אתה יכול להכליל את הדוגמאות באמצעות כללים של צד שווה ודוגמה לדבר זה המקרה הזה של אבנו סכינו ומשאו כאשר המשנה כבר מסכמת את כל ההכללות שעשית אבל זה אחד מהם בעצם. אוקיי. הראש פה אני לא זוכר אם דיברנו הראש פה על הגמרא הזאת מביא כמה דעות מביא כמה דעות איך להתייחס אולי אני צריך איזושהי הקדמה קטנה ארבעת אבות הנזיקין לכל אחד מהם יש פטורים מיוחדים. שן ורגל פטור ברשות הרבים, אש פטור על טמון, בור פטור על כלים שור ולא אדם חמור ולא כלים, מה עוד יש לנו? קרן חייב חצי נזק בקרן תמה כן בשור תם. אוקיי אז לכל אחד מהם יש איזהשהם פטורים מיוחדים וכאן זה כבר באמת בעייתי כי אם באמת לכל אחד מהאבות זה לא רק סתם דוגמה אלא זו דוגמה שיש לה גם דינים אחרים ההכללה היא כבר בעייתית כיוון שאז נגיד מה יקרה עכשיו באבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו? אנחנו לומדים את זה מאש ומבור נכון? זה יהיה פטור על כלים? בור פטור על כלים אבל באש לא. זה יהיה פטור על טמון? אש פטורה על טמון אבל בור לא. האם זה יקבל את הפטורים של שני המלמדים שלו? זה לא יקבל פטור של אף אחד מהם או זה יקבל פטור של אחד מהם ואיזה משניהם? זאת אומרת יש פה שאלה פתוחה. אוקיי? אז הראש פה מביא ויש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש כיוון דאתו במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם. בסדר?
[Speaker D] בעצם לוקח
[הרב מיכאל אברהם] את שני הפטורים זה ההיגיון הפשוט. נכון? למה? כי אם אתה צריך את שני המלמדים כדי ללמוד איי ובי כן כדי ללמוד את סי אז כל מה שאתה יכול לחייב בסי זה רק מי שחייב בשני המלמדים כי אתה צריך את שניהם. מה? אתה לא יכול לחייב יותר מהצד השווה לשניהם כי אתה לוקח את המשותף לשניהם. אז זה ההיגיון אומר ולכן הראש לא מסכים לזה. והוא אומר ויש שנסתפקו בדבר. מה הכוונה יש שנסתפקו בדבר?
[Speaker C] אני לא מסכים. מה? אני לא מסכים למה?
[הרב מיכאל אברהם] אה לא ויש שנסתפקו בדבר מה הכוונה נסתפקו. הוא לא מפרט. אני הייתי מבין הכוונה לתת להם את ה… לא לתת להם אף פטור או לתת את שני הפטורים או לתת לא לתת אף פטור, נכון? מה הרעיון בלא לתת אף פטור? אני אגיד לכם מה הרעיון. בעצם אני אומר ככה, זה תלוי, זה הרב מבריסק, זה השיעורי פתיחה של בבא קמא בישיבות, אלה שלא עושים את החקירה שעשיתי פעם קודמת הם מביאים את הרב מבריסק הזה. אתה יכול לבחור לך איזה שיעור פתיחה אתה רוצה בבבא קמא. אז הרב מבריסק בעצם אומר שהשאלה איך אנחנו איך מה המשמעות של הצד השווה או מה המשמעות בעצם של ארבעה אבות נזיקין. אני יכול להגיד ככה, כל אב נזק חייב לשלם. חוץ מזה התחדש בו דין שהוא פטור על טמון, נגיד אש פטורה על טמון או בור פטור על כלים. אוקיי? אתה יכול להגיד לא, אש התחייבה רק על דבר שהוא לא טמון. לא שהוא חייב על הכל רק שיש לו פטור מטמון, אלא הוא בכלל לא חייב על טמון, הוא חייב רק על מה שלא טמון. או בשן ורגל חייב רק על חצר הניזק ולא על רשות הרבים. או אתה יכול להגיד לא, הוא חייב לגמרי, יש לו פטור מיוחד מרשות הרבים. מה ההבדל? אם אני מבין שבכל אב הפטורים הם מהותיים, זאת אומרת זה לא פטור אלא אתה בכלל לא חייב על חלק מהדברים, אז בוודאי שהדעה הראשונה בראש צודקת. זאת אומרת אין לך מקור לחייב בדבר שהוא טמון. דבר שהוא טמון האש לא חייבת עליו ורק הבור, אבל בשביל לחייב הרי אתה צריך את שניהם. אבל אם אתה מבין לא, קודם כל הם כולם חייבים. אחרי זה לכל אחד יש פטור, אוקיי? משלו. עכשיו אני אומר, זה שזה שאבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו הוא חייב, וודאי שכן, כי שניהם חייבים. עכשיו אני רוצה לדעת האם יש לו אבל את הפטור של טמון. בשביל ללמוד את הפטור של טמון צריך שהפטור של טמון יהיה גם בבור וגם באש, אבל הוא יש רק באש, אז אי אפשר ללמוד את הפטורים. אפשר ללמוד רק את החיובים. אוקיי? ואז יוצא שבעצם לא יהיה אף פטור. אתה תהיה חייב בין בטמון בין בלא טמון בין ברשות הרבים בין בחצר הניזק. מה? רגע תכף נגיע למצב האמצע, אבל קודם כל אני מדבר שתי האפשרויות הראשונות. או שאתה מקבל את הפטורים של שניהם, זה הדעה הראשונה בראש, או שאתה לא מקבל את הפטור של אף אחד מהם. מה ההבדל בין שתי התפיסות האלה? ההבדל בין שתי התפיסות האלה זה השאלה איך אתה מבין את הצד השווה פה. האם הצד השווה פה מלמד את ה את החיוב הבסיסי ועל גבי החיוב הבסיסי יש פטורים מיוחדים לכל אחד מהאבות או שבעצם אתה אומר לא, מה פתאום? כל אחד מהם חייב רק בחלקה שלו והצד השווה זה חיבור של שני החיובים. אין אין חיוב כללי כזה שאותו אתה לומד, אלא מה שמתחייב גם פה וגם פה אתה יכול ללמוד בצד השווה אבל אין חוק כללי מה שאמרת קודם, שממונך ושמירתן עליך שתמיד חייבים. לא, זה צריך לצאת מתוך השילוב של שני ה שני האבות, ולכן הביאו את הדוגמאות. שאלת למה הביאו את הדוגמאות? לפי התפיסה הזאת הביאו את הדוגמאות כי לא נכון שכל דבר שהוא ממונך היית חייב לשלם. כן, בדיוק. אוקיי, אז זה שתי האפשרויות הראשונות. ואז אומר הראש, אבל הוא לא נראה לו גם זה. אז הוא אומר: ולי נראה דכל דין בור יש להם. יש להם את דין בור, כולל הפטורים של בור על כלים. הם יהיו פטורים על כלים. טמון הם יהיו חייבים, את הפטורים של אש לא יהיו, רק הפטורים של בור. עכשיו מה היה רע לו בשיטות הקודמות? למה הוא למה הוא בוחר את השיטה הזאת ולמה דווקא בור? למה לא אש? שיהיה לו את הפטורים של אש ולא של בור.
[Speaker D] מה העדיפות שיש לבור על אש?
[הרב מיכאל אברהם] אז בואו נסביר שבעצם וזה זו צורה אחרת ללמוד את הצד השווה. תראו, בואו נחזור רגע למנגנון של הצד השווה. אני הצגתי את הצד השווה קודם בתור תער של אוקאם. נכון? תער של אוקאם זה בעצם אומר אני יכול להציע הסבר או X או Y ואני יכול להציע הסבר שהכל תלוי ב-Z. עכשיו Z יותר ההסבר השני יותר פשוט, אז אני מעדיף את ההסבר הפשוט. הראש לא למד כך את הצד השווה, לפחות לא את הצד השווה שפה. הראש אומר ככה: אני לומד את אבנו סכינו ומשאו מאש, כי עובדה שתחילת עשייתן דרכן להזיק וכוח אחר מעורב בו וכולי, לכן הוא חייב. אה כן, אבל מה לאבנו סכינו ומשאו שכן אני לא יודע מה שהוא מה לאש שכן היא נעשתה על ידי הבן אדם בממונו. אבל בור הוא לא ממונו של האדם, לא משנה איזושהי פירכא שבבור אתה לא יכול לדעת. אז אני אומר, אז אני מוכיח מבור שזה לא מפריע שזה לא ממוני. בסדר? אני בעצם לומד את זה או בעצם לפי הראש זה עובד הפוך. אני לומד את אבנו סכינו ומשאו שהזיקו מבור. זה דומה לבור כי זה מונח ברשות הרבים, מישהו נכשל בזה ונפל, זה ממש בור. אלא מה, יש לי בעיה צדדית כי הבור הזה נוצר על ידי כוח אחר שהיה מעורב בו בניגוד לבור רגיל שאני חופר אותו במו ידי. אז בסדר, את זה אני אוכיח מאש. מה אני מוכיח מאש? אני מוכיח מאש שכשיש כוח אחר שמעורב זה לא פוטר, אבל החיוב הוא חיוב של בור. אתה בעצם חייב מדין בור, רק זה בור מיוחד יש בו איזשהו מאפיין של אש. אני אומר לך באש עצמה חייבים, סימן שהמאפיין הזה לא פוטר. אז האש רק מסייעת לסלק מפריע, אבל באופן בסיסי למדתי את זה מבור.
[Speaker J] מאיפה יודעים מה בסיסי ומה נשאר בסוף?
[הרב מיכאל אברהם] סברה, לא מה שנשאר בסוף, סברה, מה שנשאר בסוף.
[Speaker B] כן, בסוף אין אש, בסוף זה נשאר בור.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, לכן אני אומר, זה סברה. הסברה אומרת שאם בסוף זה הזיק כי זה היה מונח ברשות הרבים, אז זה בור בעצם.
[Speaker J] אז המהות היא מה שהגמרא אומרת שבור זה הבסיס?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב שבהכרח זה לפי נוסח הגמרא, אלא לפי ההיגיון. זאת אומרת, בסופו של דבר יש שם אבנו, סכינו ומשאו שמוטלים ברשות הרבים ומישהו נכשל בהם, זה ממש בור. הייתה לך פה איזה בעיה, כי זה בא לפה על ידי הרוח, בסדר, האש מראה שלא צריך, שזה לא מפריע לי הבעיה הזאת.
[Speaker B] לא יכול להיות דוגמה שהבור נהיה אש? מה? לא יכול להיות דוגמה שמה שנשאר בסוף זה אש מכל הסיפור?
[הרב מיכאל אברהם] איך תדע? יכול להיות. למה? אם אני הנחתי את אבנו, סכינו ומשאו ברשות הרבים, בסדר? חפרתי בור. ועכשיו הם עפו על ידי הרוח והזיקו? זה יהיה אש.
[Speaker B] בור המתגלגל ברגלי אדם?
[הרב מיכאל אברהם] בור המתגלגל ובהמשך, יש את זה,
[Speaker B] אבל זה לא נלמד מהצד השווה.
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? זה כן נלמד.
[Speaker B] כן, זה אחד הדוגמאות, דוגמה לכרת כאילו חצי מזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה אחד הדוגמאות שפה. אז לא משנה, בכל אופן לענייננו, אז מה בעצם אומר הרא"ש? תראו, אני אביא לכם עכשיו אולי דוגמה שבה אפשר לראות יותר טוב את העניין הזה, למרות ששמה זה ספק. תראו, יש ברמ"א, מביא דין מהירושלמי שהרוקק בשבת חייב. רוקק, שהוא יורק. אז כל הראשונים, אחרונים תמהים, איפה, למה הוא חייב? מה, אסור לירוק בשבת? חייב מדאורייתא, חייב מדאורייתא. אוקיי, מה, אסור לירוק בשבת? טוב, אז המשנה ברורה מביא בשם רב מנשה מאיליה, תלמידו של הגר"א, טיפוס מאוד מעניין רב מנשה מאיליה דרך אגב, לא משנה. הוא הביא ממנו שמדובר ברשות הרבים, והירושלמי אומר יותר מזה, הרוקק חייב משום זורה. זורה, מה זה זורה? זורה אתה זורק את הגרגרים והמוץ של התבואה לאוויר והרוח מעיפה את המוץ והגרגרים נופלים, זה סוג של בורר, אוקיי? אז הרוקק חייב משום זורה. אז רב מנשה מאיליה מתקן את הגרסה, אומר הרוקק חייב משום זורק, לא משום זורה. זאת אומרת מדבר ברשות הרבים, ברשות הרבים זורק ד' אמות חייב. ואז הוא אומר ככה, בעצם זה לא תיקון גרסה מזורה לזורק, אלא זה שניהם. זה זורה פלוס זורק. כי שימו לב שפה למשל יש ארבעה אבות נזיקין, נכון? והגמרא מביאה תולדות שלומדים משניים ביחד, מהצד השווה לומדים תולדות. בהלכות שבת לא מצאנו צד שווה בשום מקום. יש ל"ט אבות, גם שם יש אבות. התולדות הן תמיד תולדה של אב בודד. אף פעם אין תולדה של שני אבות ביחד. מאוד מעניין, מאוד מוזר, שאלתי פעם כמה תלמידי חכמים מאוד גדולים, לא קיבלתי תשובה טובה למה זה. למה באבות נזיקין אנחנו לומדים משני אבות תולדה משותפת, ובשבת כל תולדה היא תולדה של אב בודד? אין תולדות שהן תולדות של שני אבות ביחד.
[Speaker D] יש איזה משהו?
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, אני לא מכיר. בחז"ל לא מוצאים את זה. אוקיי, עכשיו יכול להיות שבגלל שהרזולוציה יותר גבוהה נכנסו שמה הרבה יותר סוגים, אז זה מכסה את כל האפשרויות, אז כל תולדה שתמצאו היא תהיה מספיק דומה לאב בודד. אולי זה רק עניין טכני.
[Speaker D] אבל לפי הרא"ש שפה? של סתם לא יכול להיות בשבת?
[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר בוא נתלה את שבת על פי הרא"ש הזה. כלומר, גם בנזיקין בעצם אנחנו מחפשים רק אחד. כן, אבל אתה צריך עדיין את השני, יש שם צד שווה. הלוגיקה של הצד השווה זה שיש אחד בסיסי והשני רק מסיר מפריעים. אוקיי? עכשיו אני טוען שרב מנשה מאיליה אומר שרוקק זה הדוגמה בשבת. רוקק אתה לומד אותו מזורה וזורק ביחד. איך זה עובד? אתה אומר ככה, בעצם אני רקקתי ברשות הרבים, נכון? והרוח לקחה את זה, אז זה דומה ל… אני חייב משום זורק, נכון? זרקתי משהו ד' אמות ברשות הרבים. מה ההבדל?
[Speaker D] שבזורק הכוח שלי לוקח את הדברים ד' אמות.
[הרב מיכאל אברהם] ירקתי וזה עבר ד'
[Speaker D] אמות ברשות הרבים?
[הרב מיכאל אברהם] עבר ד' אמות ברשות הרבים. זורק. זורק זה תולדה של מוציא, של הוצאה.
[Speaker D] אבל אמרת מדאורייתא אין זורק?
[הרב מיכאל אברהם] הוצאה מדאורייתא, מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים זה אחד מאבות מלאכה. אז הרוקק הזה הוא בעצם באופן בסיסי הוא זורק. למה? כי אתה זרקת משהו ד' אמות ברשות הרבים. לא בדיוק. כי כשאני זורק, אז הכוח שלי לוקח את הדברים ד' אמות. מזורה אני לומד שזה שהרוח מעורבת בו בדיוק כמו כוח אחר מעורב בו של אש, זה ממש אותו דבר. מזורה אני לומד שאם יש רוח מעורבת בו זה לא פוטר. אז עכשיו זה בעצם זורק לפי ההיגיון של הראש שאני בעצם חייב משום זורה, כשזורה רק פוטר לי בעיה צדדית. הוא אומר, גם כשהרוח עוזרת לי, זה לא מפריע לי להתחייב. נכון? עכשיו שימו לב מה יש שם בעצם. תסתכלו על זה אז אתם תראו אין שום דבר משותף בין זורה לזורק. לא תמצאו צד שווה. נכון? אין צד שווה. תנסו לנסח את זה במונחי איקס, וואי וזד, כן? שזורה יש בו איקס וזד, בדיוק, נכון, וזורק יש בו וואי וזד, ואז אני רוצה ללמוד מזה. מה משותף לזורק ולזורה? כלום. שתי מלאכות. בסדר, אבל מה משותף להם?
[Speaker B] לא, גם בשבת התולדה צריכה להיות משהו שאתה צריך אותה. בזריעה אתה צריך את הגרעינים.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה תנאי צדדי, לא אכפת לי. אז שלא יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל עדיין אתה צריך שתהיה מלאכה שנלמדת משני אבות. עכשיו אין פה זד. אז לכן זה נראה לכאורה כמו צד שווה. הלוגיקה דומה ללוגיקה של צד שווה אבל זה לא. לוגיקה של צד שווה זאת אלימינציה. לוגיקה של צד שווה אומרת כנראה לא איקס ווואי קובעים אלא זד קובע. אני עושה אלימינציה. נכון? פה אני עושה סינתזה. שמה זה אנליזה פה זה סינתזה. אני אומר אני לוקח מרכיב איקס של זורה, לוקח מרכיב וואי של זורק, איקס פלוס וואי יוצר לי מלאכה שלישית ועליה חייבים. בלוגיקה של הצד השווה היו פטורים על המלאכה הזאת מפני שאין בה את המאפיינים לא של זורה ולא של זורק לגמרי. נכון? נגיד לפי התפיסה הראשונה בראש שלוקחים רק את הדבר המשותף לשני המלמדים, אין דבר משותף לשני המלמדים. פה לא היית יכול לעשות את זה. יצירה חדשה. בדיוק. פה אתה לוקח מאפיינים של מלמד של אב איי, מאפיינים אחרים של אב בי, מחבר אותם ביחד, מייצר בסינתזה מלאכה סי, מלאכה שלישית.
[Speaker K] אם אתה הולך בכיוון של הראש זה בסדר גמור.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, לכן אני מביא את זה. זאת אומרת הראש כשהוא לומד את הצד השווה הוא כנראה לומד אותו לא עם אוקהמס רייזר, כן? לא עם התער של אוקהם, אלא הוא רואה את זה כאיזשהו סוג של סינתזה. מה זאת אומרת? אני בעצם לומד מבור רק יש לי איזשהו קושי כי מעורבת בו רוח. אין בעיה, אני לוקח מהאש שכשמעורבת רוח זה בסדר. ואז בניתי מזיק חדש שהרוח עושה משהו שאני הייתי עושה בכחי שלי זה עדיין מזיק שעליו חייבים.
[Speaker I] אבל אין לזה חוק, זאת אומרת אין לזה סברה?
[הרב מיכאל אברהם] למה, יש לזה סברה, למה לא?
[Speaker I] לא, כי אתה לוקח שני דברים שונים לגמרי
[הרב מיכאל אברהם] ואין
[Speaker I] לך הצדקה, לפחות הצד השווה כמו שלמדנו לפני כן.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה הוויכוח אבל יש בזה, הלוגיקה היא מובנת. מה הבעיה?
[Speaker I] אני מדבר על עץ ואני מדבר על שולחן. הם שניהם…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל פה אני מראה לך. אני אומר זורה, הרי אני רוצה ללמוד מזורק, נכון? את הרוקק. אני רוצה ללמוד מזורק, זה דומה. רק אומרים לי, תראה אתה לא יכול ללמוד מזורק כי בזורק הכוח שלך עושה את זה, ברוקק הרוח מעורבת בזה. הוא אומר, את זה אני אוכיח לך מזורה שזה שהרוח מעורבת זה לא פוטר.
[Speaker D] בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] אז יש בזה היגיון, רק זה היגיון אחר, זה היגיון של סינתזה לא של אנליזה. אז אני… זה פשוט צד אחר להראות את ההרכבה הכימית של מושגים או של רעיונות או של עקרונות שבעצם אפשר לראות את זה כבר, נדמה לי בגמרא או בראשונים ולא רק באחרונים. אולי עוד נקודה אני אעשה בפעם הבאה, נשלים את העניין.