מוסר, אמונה והלכה – שיעור 6 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב, דיברנו בעצם על השאלה של חולשת הרצון, איך אדם פועל במצב שבו הוא עצמו מבין שמה שהוא עושה לא נכון. דיברנו על המשמעות של ההכרעה ושל הבחירה בשיפוט המוסרי של מעשים של אדם. דברים שלא נעשים מתוך הכרעה אין להם בעצם שום מעמד בהקשר הזה. ואני רוצה עכשיו לעבור הלאה ולדבר קצת, זאת אומרת להגיע לקראת חשיבותו של ציווי. זה יקדם אותנו יותר בדיון שלנו, כי בעצם הנושא שלנו הוא מוסר ואמונה והלכה. אז עד עכשיו בעצם הגדרתי קצת מה זה מוסר. עכשיו אני ארצה, עוד מעט אני ארצה לעבור ולטפל במשמעותו של הציווי או של הנורמה המוסרית. אבל לפני כן אני אחדד עוד נקודה שבעצם כבר נגעתי בה מזוויות שונות. אוקיי. כאשר אנחנו מדברים על בחירה של אדם, אז ראינו שהוא בעצם צריך להכריע איך עליו להתנהג ולהכריע באופן חופשי. אחרת למעשה שלו אין משמעות מוסרית. סייגתי את זה בפעם הקודמת, אמרתי שאם האדם שומט את המושכות מן הידיים, זאת אומרת מחליט לא להיות בוחר, לא לעבוד במוד של נפש אלוהית, אז יש לו אחריות גם על זה. אבל באופן עקרוני צריך להיות מימד של בחירה כי בלי זה אין משמעות למעשים שלו. עכשיו הבחירה היא בחירה שנעשית בין אלטרנטיבות ערכיות. יש ערכים מסוימים, אני נמצא בסיטואציה כלשהי, בסיטואציה הזאת הערכים אמורים לעשות איקס, הערכים כפי שאני מבין אותם אמורים לעשות איקס, בחולשת הרצון אני עושה וואי. זה נקרא שחטאתי או שהתנהגתי לא לפי הערכים הנכונים. השאלה היא איך נקבעים הערכים. המסגרת שבתוכה אני מנהל את הדיון הזה היא בעצם בעצמה טעונה הסבר. מאיפה באה המסגרת הזאת? אז אני רוצה להביא איזה דוגמה שתחדד קצת את הנקודה. יש, אולי הזכרתי את זה כבר אני לא זוכר, יש אפשר לדבר בהקשר של בחירות דמוקרטיות במדינה, אפשר לדבר על שלושה או ארבעה מודלים שכולם לכאורה טוענים לחופש בחירה. המודל הראשון זה סוריה. דמוקרטיה ידועה, ושם אתה נכנס לקלפי, אני יודע בתקופת אסד היום אין לי מושג מה הולך שם אני חושב שאין קלפי בכלל. אבל בתקופתו של אסד האבא ואסד הבן ואסד רוח הקודש, אז היה קלפי. אתה נכנס לקלפי ואתה צריך לבחור פתק באופן חופשי לשלשל אותו לקלפי. נכון. אלא מה? היה פתק אחד בלבד, רק אסד. נכון? ובאופן מאוד מפתיע כל פעם מחדש אסד נבחר בתשעים ותשעה נקודה שבעה אחוזים או משהו כזה. אין לי מושג מאיפה האפס נקודה שלושה אחוזים האלה שלא בחרו באסד, זה תעלומה שלא נפתרה עד עצם היום הזה. אולי זה טעות בספירה פשוט? יכול להיות שהרגו אותם אחרי שהם בחרו, כן. בכל אופן, אז זה המודל הראשון. עכשיו למה אני מביא אותו ברשימת המודלים שמבטאים חופש? כי אף אחד לא אומר לך מה לעשות. אתה נכנס לקלפי באופן חופשי, נכון? בוחר את הפתק שאתה רוצה, מכניס לקלפי, הכל בסדר. ומה שיוצא זה הנשיא. אלא מה שיש רק פתק אחד. יש רק אופציה אחת. אז אין עליך איזושהי כפייה במובן האקטיבי, הישיר. אוקיי? אף אחד לא אומר לך מה לעשות. רק האלטרנטיבות שלך מצומצמות. זאת אומרת אין לך אלטרנטיבות. אז זה הדמוקרטיה הסורית. הדמוקרטיה הבאה זה הדמוקרטיה השוויצרית. בדמוקרטיה השוויצרית ועוד פעם מבחינתי שוויץ כמין מטאפורה, שוויץ האמיתית ודאי לא כזאת, זה שיטה שבה אתה נכנס לקלפי. מכניס אותו לקלפי, בוחר אחד מכמה פתקים, לא אחד, יש שמה כמה פתקים. אתה בוחר אחד מכמה פתקים, מכניס אותו לקלפי, סופרים ומי שמקבל את מירב הקולות הוא נשיא שוויץ. אוקיי, לכאורה דמוקרטיה במיטבה, נכון? אלא מאי? שלשוויץ המטאפורית אין בעיות. אז מה זה משנה מי יהיה שם? יהיה פלוני או יהיה אלמוני, מה נפקא מינה? זה מכל מקום לא משנה. תעשה מה שאתה רוצה, תתלמד במה. מה זה משנה? אין בעיות. זאת אומרת, אין מחירים לשום בחירה נכונה או לא נכונה. תעשה מה שאתה רוצה. לא מתמודדים עם בעיות. ובמקום שלא מתמודדים עם בעיות, אז אתה באמת חופשי. אף אחד לא אומר לך מה לבחור. אבל הבחירה שלך היא נטולת ערך. מה זה מעניין? זאת אומרת, אין פה מחירים שהם הנתונים או הם המסגרת שבתוכה אתה מתנהל. ובמצב כזה, גם אם אתה חופשי, זה בעצם חסר ערך. אוקיי? מה קורה במודל שלישי? המודל השלישי זה מודל במדינות שאחת מהן לפחות מוכרת לי היטב, מדינה שיש בה בעיות. אוקיי? זאת אומרת יש לך כמה פתקים בקלפי, אתה נבחר, אתה בוחר באופן חופשי עד כמה שאפשר, ומי שמקבל את מירב הקולות הוא ראש הממשלה. וכאן גם יש בעיות. זאת אומרת, אם בחרת לא נכון, יש תג מחיר. זאת אומרת, אתה תסבול, כי הוא יפעל באופן שלא ייטיב איתנו. אוקיי? אז בעצם יש איזשהו תג מחיר שהוא לא תלוי בי. אני לא בוחר את תג המחיר. אני רק בוחר מה לעשות בהינתן תגי המחיר. זאת אומרת, אני נמצא בתוך איזושהי מסגרת נתונה, ועכשיו אני אומר בוא נראה איך אני מתמרן בתוך המסגרת הזאת. אני בוחר באיקס, אני בוחר בוואי, והמחירים, יש תג מחיר, זאת אומרת, בחרת באיקס, הרווחת את זה, הפסדת את זה. בחרת בוואי, כנ"ל. עכשיו תחליט איך אתה מחליט להתנהל בתוך המסגרת הזאת כשהמסגרת נתונה, לא אתה בוחר בה. מסגרת נתונה. אוקיי? זה המודל השלישי. זה מודל של דמוקרטיה שגם יש בה ערך, נכון? פה כשאתה מחליט לבחור באופן חופשי, אם זה לא חופשי אז אין מה לדבר על ערך, אתה פשוט עושה את מה שאתה מחויב לעשות. אני מדבר על מישהו שפועל באופן חופשי. אתה פועל באופן חופשי ומכריע באחת משתי אופציות או באחת מכמה אופציות. אבל אם אין תגי מחיר שנתונים לך מראש והם לא בידך, אז לחופש הבחירה שלך אין משמעות. לחופש הבחירה שלך יש משמעות אך ורק אם אתה בוחר באופן חופשי וגם יש איזושהי מסגרת של טוב ורע, שחור ולבן, מחירים, עלויות, תועלות, שהיא הנתונה. היא המסגרת שבתוכה אתה מתנהל. ורק אז יש לחופש שלך משמעות ערכית. אוקיי? יש כמובן מימד רביעי שהאמת שאנחנו אני יותר חושש שאנחנו נמצאים שם. המודל הרביעי, אני אספר לכם סיפור, זה חבר של חבר שלי, היה פעם בטיול בבורמה. היה שמה ג'ונגלים מאוד כן מיאנמר של היום, יש שם ג'ונגלים מאוד גדולים. הוא נסע שם עם תרמילים במעמקי בורמה, והוא הגיע באיזשהו שלב בתוך הג'ונגל, הגיע לאיזשהו כפר של חושות כזה, מן החבר'ה שמה, לא יודע מי גר שמה, כל מיני ילידים שגרים שמה, רחוק מכל הציוויליזציה באמצע, אין דה מידל אוף נו וור, כן? כלום. הוא הגיע לשמה, הוא רואה שיש סניף דואר. זאת אומרת, אתה יכול לשלוח מכתב. זה עוד היה עידן שלא היו טלפונים, לא טלפונים סלולריים. זה אחרי אלכסנדר בל, כן? אבל לא היו טלפונים סלולריים, אז הוא החליט לשלוח מכתב. הוא ניגש לדואר והוא נדהם, כי היה שמה, יש שם דלפק כזה ועל יד הדלפק יש אוסף של המון המון תיבות ממוינות לפי יבשות וארצות. אתה יכול להכניס את המכתב שלך לכל מקום שאתה רוצה. לא ייאמן, אין דה מידל אוף נו וור, כן? באמצע הג'ונגלים, ממש ממוין, נהדר. הוא היה המום, בסדר, הוא ניגש עם המכתב שלו, משלשל אותו לישראל, ביבשת, במדינה הנכונה, ואז ניגש לשלם בזה, לא יודע אם זה שלשל ואחר כך שילם, לא יודע בדיוק. הוא ניגש לדלפק, ואז פה היה התיבות דואר. הוא ניגש לדלפק, הוא רואה מה יש מאחורי תיבות הדואר. ומה שהיה שם, יכולים לנחש, היה שק אחד שאליו נפלו כל המכתבים. זאת אומרת המון המון מדינות ויבשות, אבל הכל נופל לתוך אותו שק. מכתב אחד בחודש יוצא משם, אתה תכניס עכשיו, תבדוק עכשיו מאה שקים במי מהם נשלח מכתב. זאת אומרת זה המשל למודל הרביעי. כן? המודל הרביעי זה מקום שבו יש בעיות. יש לך חופש לבחור, אתה יכול לבחור איזה מי שאתה רוצה, אבל כולם עושים אותו דבר, זה לא משנה מה אתה בוחר. אז לא משנה מה שבחרת, מה שיצא יצא אותו דבר. אז זה נדמה לי שאנחנו יותר קרובים למודל הזה. אבל בכל אופן לענייננו, מה שרציתי רק לחדד בהקשר הזה זה שחופש זה לא מספיק. זאת אומרת שבשביל שלחופש שלי יהיה ערך אני צריך לפעול בתוך איזושהי מסגרת שהיא מסגרת נתונה. והמסגרת הזאת כפויה עליי והיא קובעת מחירים לכל בחירה שלי, טובים, רעים, ערכיים, כלכליים, לא חשוב, מכל ההיבטים. ורק קיומה של מסגרת כזאת נותן משמעות ערכית לחופש שלי. והחופש שלי כשלעצמו אין בו שום ערך. החופש לעשות הגרלות זה סתם אקראיות. אוקיי? מה אני בעצם רוצה לומר? יש מכתם של רבי יהודה הלוי שהוא אומר: עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד השם הוא לבדו חופשי. וככה אני כבר לפני הרבה שנים כששמעתי על המכתם הזה הוא עצבן אותי. הוא עצבן אותי כי זה היה נשמע אורווליאני כזה, זאת אומרת הרי עבד השם הוא לא חופשי, נכון? מה אתה מבלבל את המוח? הרי יש לנו המון מגבלות, זאת אומרת כל ההלכה וכל, המון מגבלות, הרבה פחות חופשי מאשר חילוני, נכון? או אתאיסט או לא יודע מה, אוקיי? גוי. אז מה אתה מספר לי סיפורים? אתה חושב שאם תחזור על המנטרה מאה פעמים אז תשכנע אותי? כן, זה עוד ג'ורג' אורוול, כן? הבערות היא כוח, בערות היא חוכמה, לא יודע מה המנטרה של 1984. אז זאת הייתה התחושה שלי. אבל באיזשהו שלב חשבתי שאפשר אולי לתת לזה פשר משמעותי, כן? פשר שכן מחזיק מים. למה? הטענה שלי זה שיש הבדל בין חופש לחירות. חופש זה היעדר מגבלות. אם אין עליי מגבלות אז אני חופשי. תיאורטית, אין מישהו שאין עליו מגבלות, אבל באופן עקרוני אם אין עליי מגבלות אני חופשי. אם יש לי מעט מגבלות אז אני די חופשי. וכן הלאה, זאת אומרת כמות המגבלות קובעת את מידת החופש שיש לי, נכון? זאת אומרת חופש בבסיס זה היעדר מגבלות. האם חופש הוא ערך? לא, חופש הוא מצב. אני מאוד שמח אם אין עליי מגבלות. הכל בסדר, לא מדבר על מגבלות מוסריות או משהו. ככל שיש לי פחות מגבלות אני יותר מבסוט, כן? ברור, אף אחד לא מחפש סתם מגבלות, נכון? אז לכן ברור שאני מאוד שמח מזה שאני חופשי, שאין עליי מגבלות. אבל אי אפשר להגיד שחופש הוא ערך. חופש הוא מצב. הוא לא ערך. אני במצב חופשי או מצב לא חופשי. ערך זה לא מצב עובדתי נתון. אם יש לי או אין לי מגבלות זה שאלה עובדתית. אוקיי? לכן זה לא רלוונטי בכלל לדון בשאלה הזאת במישור של האם יש ערך של חופש. היום מקובל בעולם איכשהו שיש ערך לחופש. אין שום ערך לחופש, זה פשוט טעות קטגוריאלית. זה לא ויכוח ערכי, שאני חושב שיש ערך בחופש והוא חושב שאין. מי שחושב שיש הוא מבולבל. הוא מבולבל בגלל שברמה המושגית מצב לא יכול להיות ערך. מה

[Speaker C] שמתכוונים שיש ערך לחופש זה שיש ערך לתת לאנשים חופש.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, סליחה, אני כבר מגיע. אוקיי? מה מבלבל את האנשים? מה שמבלבל את האנשים זה שאם אני למשל שולל ממישהו חופש באופן שלא מוצדק, כן? אז עשיתי מעשה לא מוסרי. נכון? סתם להכניס בן אדם לכלא, לנעול אותו בבית, עד כדי אנדרוניה, זאת אומרת זה מעשה לא מוסרי. אוקיי? כן, זה ברור. האם זה אומר שחופש הוא ערך? לא. בוא ניקח דוגמה, למשל, זה גם מעשה לא מוסרי לקחת ממישהו כסף, נכון? לגזול, זאת אומרת לגנוב או לגזול. אוקיי? האם זה בעל ערך מוסרי להיות בעל כסף? זה שיש לי כסף זה לא. אלא מה זה כן? זה לא ערך אלא נכס או זכות, נכון? יש לי כסף, מצוין, אני מאוד נהנה מזה, אני שמח שיש לי כסף, זכותי להחזיק בכסף, הוא שלי כדין, הכל בסדר. אבל זה לא ערך, זה נכס. לפגוע בנכס של מישהו זאת פעולה לא מוסרית. כשאני אומר שלפגוע במשהו זאת פעולה לא מוסרית זה לא אומר שהמשהו הזה זה ערך. המשהו הזה יכול להיות גם נכס. זה גם פעולה לא מוסרית לפגוע בנכס. ואני חושב שזה מה שמבלבל את האנשים. מה שמבלבל את האנשים זה שאם אני שולל ממישהו חופש שלא בצדק זאת פעולה לא מוסרית. שאני אומר שלפגוע במשהו זאת פעולה לא מוסרית, זה לא אומר שהמשהו הזה זה ערך. המשהו הזה יכול להיות גם נכס. זה גם פעולה לא מוסרית לפגוע בנכס. ואני חושב שזה מה שמבלבל את האנשים. מה שמבלבל את האנשים זה שאם אני שולל ממישהו חופש שלא בצדק זאת פעולה לא מוסרית. אבל זה לא אומר שחופש הוא ערך. חופש הוא נכס, הוא לא ערך. מי שאין לו מגבלות, על הכיפאק, טוב לו, נחמד לו, כמו מי שיש לו הרבה כסף. מצוין לו. זה אומר שזה נכס, החופש, כמו שכסף הוא נכס. לפגוע שלא כדין, באופן לא מוצדק, בנכס של מישהו אחר זאת פעולה לא מוסרית. אוקיי? מה כן ערך? הבן דוד של החופש, קוראים לו חירות. חירות זה ערך. למה? כי חירות זה לא מצב, חירות זה התנהלות, זה הכרעה. מה זאת אומרת? חירות זה סיטואציה שבה אני פועל כבן חורין בתוך מערכת מגבלות נתונה. יש עלי מערכת מגבלות מסוימת. השאלה אם אני נותן למגבלות להכתיב לי את מה שאני אעשה, נפש בהמית, כן, או שאני מחליט על דרכי במסגרת המגבלות. המגבלות אני כפוף להן, זאת אומרת הן לא בידיי, אוקיי? אבל אני בוחר את דרכי בתוך, בהינתן המגבלות האלה. זה התנהלות שיש לה ערך, התנהלות של נפש אלוקית. הבנאדם מקבל החלטות ומתנהל לפי מה שהוא הכריע. אוקיי? עכשיו הערך של החירות לא יכול להתקיים אלא אם כן יש עלי מגבלות. כי אם אין עלי מגבלות, אין שום משמעות להכרעות, זה הכרעות בין מה למה? אין מחירים. שווייץ, כן, אין מחירים. אז מה אני מכריע באופן חופשי האם לאכול פיצה כזאת או פיצה אחרת? אוקיי, זכיתי באופן חופשי, אז מה? אבל אין שום מגבלה או תג מחיר לכל אחת מהבחירות שלי. אז אין לזה שום משמעות ערכית. בדיוק כמו הבחירות בשווייץ. אוקיי? ולכן הטענה שלי זה שחירות היא ערך וחופש הוא נכס. חירות וחופש זה לא מילים נרדפות, זה במובן מסוים מילים הפוכות. חופש זה היעדר מגבלות, חירות מוגדרת רק כשיש עליך מגבלות. כי אם אין עליך מגבלות אתה לא בן חורין. את החופש אפשר לגזול ממישהו, אם אני מטיל עליו מגבלות, אני לוקח ממנו את החופש, אני מכניס אותו לכלא, אוקיי? שזה לא בסדר אם אני עושה את זה שלא כדין. אוקיי? חירות אי אפשר לגזול אפילו אם תרצה. ככל שאתה יכול, אתה יכול להוסיף עוד ועוד מגבלות, אבל ההחלטה של הבנאדם עד כמה להיות אוטונומי בתוך המגבלות שבהן הוא נתון, זה החלטה שלו. לא בידך, אתה לא יכול לקחת לו את זה, אתה לא יכול לתת לו את זה. אוקיי? לכן במובנים רבים חופש וחירות הם לא רק שהם לא מילים נרדפות, הם הפוכים. הם ממש הפוכים. עכשיו שווייץ זה חופש. למה? כי שווייץ אתה בוחר באופן חופשי לגמרי אבל אין שום מגבלות, אתה יכול גם להטיל מטבע. אין משקל ערכי לאף אחת מהבחירות שלך. אוקיי? אז זה חופש. אוקיי? סוריה זה כמובן לא חופש ולא חירות, כי אין לך אופציות, אתה לא יכול להכריע באופן חופשי, אוקיי? אף אחד לא שם לך אקדח לראש אבל פשוט אין לך אופציות. אז זה דטרמיניזם, זה התנהלות של שעבוד אפשר לומר. ומדינות, כן, מדינות עם בעיות, כל המדינות יש להן בעיות, אבל מדינה עם בעיות שם אפשר להתייחס לדמוקרטיה כערך, כי שם אתה מתנהל כבן חורין, לא כאדם חופשי. בן חורין כי יש מגבלות, איתן אתה מתמודד ובתוכן אתה מקבל החלטות איך אתה מתנהל. ושם יש לחופש שלך ערך, רק שם. אוקיי? אגב, זה סתם הערה מעניינת, בעברית, מה חופש, אני כשאני במצב של חופש אני נקרא חופשי, נכון? כשאני במצב של חירות איך אני נקרא? דתי? לא, לא דתי. קפצת. במילים, איך אני, חירותי? בן חורין. בן חורין, נכון? זה מעניין, לא יודע אם זה נכון אבל זה מעניין. אתה לא, אין דבר כזה חירותי. יש דבר כזה חופשי. למה? כי חופש זה היעדר מגבלות, אתה יכול להיות במצב בלי מגבלות. חירות אתה אף פעם לא יכול להיות חירותי. אתה יכול לשאוף להתנהל בחירות, להכריע, ואז זה צורת התנהלות, זה לאן אתה חותר, אז זה לא מצב שבו אתה נמצא. כן? מה זה בן עולם הבא? יודעים מה זה בן עולם הבא? בן עולם הבא זה תמיד מישהו שחי בעולם הזה. נכון? מי שהגיע לעולם הבא הוא לא בן עולם הבא, הוא נמצא בעולם הבא. בן עולם הבא זה מישהו בעולם הזה שפניו, כן, הוא זכאי לעולם הבא או פניו להגיע לעולם הבא, זה נקרא בן עולם הבא. בן משהו זה תמיד שאתה לא נמצא במצב ההוא, אתה נמצא במצב אחר, רק פניך לשם, אתה חותר לשם, מהותית אתה שואף לשם, אוקיי? אז בן חורין. בן חורין זה בעצם אומר אתה אין מצב חירותי שבו אתה נמצא, זה לא כמו חופש. אתה יכול להיות חופשי, אין דבר כזה.

[Speaker D] דתי זה התנהגות אחור-

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, דתי תכף נגיע, עוד לא הגעתי לדתי. עוד רגע. קודם כל אני מגדיר את המושגים. אוקיי? רבי יהודה הלוי, אני אחזור אליו. אז הטענה היא ש- ש- אם כשאומרים לי שאני בן חורין זה כמו בן עולם הבא, אני בעצם נמצא בתוך מגבלות, אבל אני שואף שהמגבלות לא יכתיבו לי את ההתנהלות שלי, אלא שאני אקבל הכרעות והחלטות ואתנהג כמו שאני מחליט. לכן זה בן חורין ולא חירותי כמו חופשי. אוקיי.

[Speaker E] עכשיו, נגיד בצורה מסוימת בשוויץ, נגיד, היית מעדיף חינוך או אגיוקיישן או זה, למה אתה מעדיף?

[הרב מיכאל אברהם] כי זה יביא איזה שהיא תועלת. אז זה אומר שיש מסגרת, שיש בעיות. כלכלית? לא, זה כן בעיה, בעיה כלכלית, אתה רוצה כסף. ערכית? אז יש לך בעיה שאם אתה לא מתנהג ככה, יש לך בעיה ערכית, לא כלכלית, זה עדיין בעיה. בסוף בסוף, ברגע שיש משמעות למה שאתה עושה, זה אומר שאתה כבר לא בשוויץ, בשוויץ המטאפורית כמובן. בשוויץ יש בעיות, אבל במושגים שאני מדבר עליהם, שוויץ זה עולם שבו ממש לא משנה מה תעשה, משום בחינה, לא ערכית, לא כלכלית, לא שום דבר, ביטחונית, כלום. תעשה מה שאתה רוצה. תטיל מטבע. הכל בסדר. לכולם יש כמה אוכל שהם רוצים, כמה כסף שהם רוצים, אף אחד לא מאיים עליהם, אין בעיות בריאות, הכל בסדר. כלום, לא יקרה כלום. כולם ימותו באותו יום, באותו זמן, הכל, שום דבר לא בידך. הכל בסדר. כאילו אתה לא, אין לך שום שליטה על כלום. אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, לשחק כדורגל, לשחק כדורסל, תאכל סנדוויצ'ים, תאכל פיצה, תעשה מה שאתה רוצה, אתה חופשי לגמרי. רק שום דבר מזה לא ישפיע על כלום. אוקיי? ברגע שמשפיע, אז כבר אז אנחנו לא בשוויץ. אוקיי?

[Speaker D] זה היפותטי אבל זה מצב…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, היפותטי, אני רק מגדיר מצבים. זה לא- אין מדינות כאלה. אני מגדיר מצבים. אז הטענה שבעצם אני רוצה לטעון זה ש- זה ש- כן, מה שרבי יהודה הלוי אמר, עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד השם הוא לבדו חופשי. אני מתרגם את זה לשפה שלי: עבד השם הוא לבדו בן חורין. לא לבדו חופשי. בן חורין פירושו מישהו שמכריע על גורלו בהינתן המגבלות. הוא פועל בתוך מגבלות. זה לא חופש, זה חירות. הרבה פעמים משתמשים במושגים האלה באופן חילופי, אבל במינוח שאני מדבר עליו כאן זה לא מילון, אני הגדרתי את זה רק לצרכיי כאן. יכול להיות שבמקומות מסוימים יקראו למה שאני קורא חירות, יקראו משהו אחר, ומה שאני קורא חופש יקראו חירות. לא אכפת לי, כל אחד והמילון שלו. אני רק רוצה שיהיה ברור שמדובר בשני מושגים שונים. אני קורא לזה חופש ולזה חירות. זה לא חשוב. תבחרו איזה שתי מילים שאתם רוצים. בסדר? אז הטענה שבעצם אני רוצה לטעון זה שרבי יהודה הלוי מדבר על חירות ולא על חופש. עכשיו למה באמת עבד השם הוא לבדו חופשי? מה? הוא בוחר. בזה שיש לו מגבלות זה לא אומר שהוא בוחר בתוך מגבלות הוא בן חורין. בזה שיש לו מגבלות זה לא מספיק. צריך שיהיה לו חופש לבחור ויש אילוצים או מגבלות או מסגרת שבתוכה הוא מתנהג. אוקיי? עכשיו מסגרת כזאת יכולה בעצם להיות מוכתבת לך באופן אובייקטיבי מבחוץ רק על ידי הקדוש ברוך הוא, רק על ידי אלוהים. מסגרת ערכית. כי כלכלית, אילוצים של בריאות, כלכלה והכל כמובן יש לכולנו. המסגרת ערכית של נכון ולא נכון במובן הערכי, זה צריך להיות איזשהו גורם חיצוני שיכתיב את הדבר הזה. בשביל להסביר את העניין הזה, נחכה, עוד כמה שיעורים אני אגיע לאלוהים ומוסר, בסדר? אבל כרגע אני מניח את זה, בסדר? אני עוד לא הסברתי למה אני חושב שזה נכון. אבל הטענה היא שבעצם עבד השם הוא לבדו חופשי פירוש הדבר רק המגבלות שהקדוש ברוך הוא מטיל עלינו יכולות לתת משמעות לחופש שלנו. הווה אומר להפוך אותנו לבני חורין, לא לחופשיים. חופשי אתה יכול להיות בלי המגבלה שהקדוש ברוך הוא, לא רק יכול, רק בלי המגבלה שהקדוש ברוך הוא תהיה חופשי, אבל שם לא תוכל להיות בן חורין כי כשאין מגבלות אין לזה שום משמעות. כן? זה כמו מישהו שבורח מכלא סגור, זה יצירתי, נכון? מישהו שרץ בשדה פתוח, אין פה שום יצירתיות, הוא לא צריך לגלות שום מחשבה יצירתית בשביל זה, הוא פשוט אין שום מגבלה, תרוץ לאיפה שאתה רוצה. אוקיי? זאת אומרת, תמיד אם יש משהו שמתנגד למה שאני רוצה לעשות, אז מה שאני רוצה לעשות מקבל משמעות. חיובית או שלילית, לא משנה, אבל זה צריך להיות איזושהי מסגרת שמנסה לאלץ אותי, מנסה להכתיב לי, ואז אני נבחן בשאלה האם אני נותן לה להכתיב לי או שאני מחליט על דרכי. אוקיי? זה בעצם מה שאני רוצה לומר. בעצם אומר שבשביל שפעולה מוסרית, וזה הנקודה שאליה התכוונתי להגיע, בשביל שפעולה מוסרית תהיה בעלת ערך, אז א', צריך שיהיו לפניי שתי דרכים, לא סוריה. צריך שאני אפעל באופן חופשי, שוויץ. אבל לא מספיק, לא שוויץ ולא סוריה זה באמת בעל ערך. צריך שזה יהיה מדינות עם בעיות, או צריך שזה יהיה פעולה חופשית, אבל שהיא נעשית בתוך מסגרת של אילוצים ומחירים וערכים, כן, כל מיני דברים כאלה שנותנים תגית מחיר לכל דבר שאני אעשה. ואז יש משמעות לדברים שלי. זאת אומרת, שבעצם קיומם של ערכים מצד אחד זו מגבלה, אבל מצד שני המגבלה הזאת היא זו שנותנת ערך לבחירות המוסריות שלי. או במילים אחרות, אני לא בוחר בערכים, בניגוד למה שאנשים חושבים. האדם לא בוחר בערכים שלו, הערכים שלו הם נתונים. האדם בוחר האם לפעול על פי הערכים שלו או לא. מעניין. זאת אומרת, הערכים זה חלק מהמסגרת שהיא נתונה לי, לא אני בוחר בה. בתוך המסגרת הזאת, אם יש לי דרגת חופש לבחור, כן, יש לי רצון חופשי, אני יכול לבחור ללכת עם הערכים או ללכת נגד הערכים. אז ברגע שזה מתקיים ובחרתי ללכת עם הערכים, המעשה שלי הוא מעשה מוסרי. אז כל הדברים האלה נדרשים בשביל שהמעשה יהיה מעשה מוסרי. צריך שיהיו לי שתי אופציות, צריך שיהיה לי חופש לבחור ביניהן, וצריך שתהיה מסגרת שתיתן תג מחיר לכל בחירה שלי, תג מחיר ערכי, כרגע ערכי לצורך הדיון, זאת אומרת מערכת שתכתיב לי ערכים. אוקיי. אני אדגים גם את הדבר הזה מבחינה אחרת. יש השופט מנחם אלון, שהיה בבית המשפט העליון, נפטר כבר, השופט הדתי. הוא ישב על הכיסא הדתי, אז עוד היה רק שופט אחד תמיד דתי. אז יש לו כמה בנים, אחד הבנים שלו קוראים לו ארי אלון. זה נדמה לי הבן הצעיר אני חושב, והוא דתל"ש, הוא יצא בשאלה, אבל הוא נהיה מן איזה אדמו"ר חילוני כזה. עוסק ביהדות, יהדות חילונית כמובן, מלא ביקורות על היהדות הדתית וכולי, לא משנה. בקיצור, הוא איש שיש לו יכולת התבטאות בלתי רגילה, זאת אומרת תענוג לשמוע ולקרוא אותו. אבל מאלה שיש להם יכולות התבטאות כל כך טובות צריך מאוד להיזהר, כי הרבה פעמים יכולת ההתבטאות מחביאה מאחוריה איזשהו ואקום במובן התוכני. זאת אומרת, הדברים שאותם אתה אומר יכולים להיות שטויות גמורות, אבל אתה מציג אותם בצורה כל כך נפלאה שכולם שבוים בקסם ההצגה. כן, הרבה פעמים אנשים עם יכולת ביטוי משובחת יכולים לדבר שטויות כי אף אחד לא שם לב, הם פשוט נהנים נורא ממה שהם אומרים ובאופן שבו הם מציגים את זה וכן הלאה. טוב, לא משנה בכל אופן. אז באחד הכתבים שלו, וזה חוזר גם בעוד מקומות, אז הוא רוצה להבחין בין היהודי הרבני ליהודי הריבוני. מה זאת אומרת? היהודי הרבני, כן, זה היהודי הדתי, זה בעצם אדם שרבנים מחוקקים לו את ערכיו. כן, ערכיו כפויים עליו, מוכתבים לו מבחוץ, הקדוש ברוך הוא, רבנים, לא חשוב. היהודי הריבוני זה יהודי שהוא ריבוני, הוא מחוקק לעצמו את ערכיו. וכל החיבור שמה זה שיר הלל ליהודי הריבוני נגד היהודי הרבני, אוקיי? ואז אני שאלתי את עצמי, מה היה אומר ארי אלון על היהודי הריבוני הבא שאני אתאר אותו כרגע. יש יהודי ריבוני שמחוקק לעצמו את הערך של להיות רוצח שכיר. סך הכל שזה עבודה די מכניסה, זאת אומרת מרוויחים יפה בעבודה הזאת, והוא אומר, טוב, אני רוצה להרוויח מקסימום, מינימום מאמץ להרוויח מקסימום רווח, אז רוצח שכיר זה אחת העבודות הכי מכניסות. והוא מקדיש את חייו לערך הנעלה הזה של עשיית כסף באמצעות רצח. אוקיי, עכשיו הוא עומד בקריטריונים של ארי אלון, הוא מחוקק לעצמו את ערכיו, הוא יהודי ריבוני לכל דבר. אני מניח שארי אלון לא יראה בו דמות מופת, אני חושב, אני לא מכיר אותו אבל אני כמעט בטוח. למה לא? מה חסר? כי הוא בחר בערכים רעים, נכון? להיות רוצח זה ערכים רעים. אבל רגע, אבל מי קובע שהערכים האלה הם רעים? אם האדם בוחר לעצמו את הערכים, אז אם אני בחרתי להיות רוצח, אז מבחינתי זה הטוב, זאת אומרת, הרי האדם… האדם מחוקק לעצמו את ערכיו, האדם הריבוני, נכון? אז בעצם אין לך, לא יכולה להיות לך שום ביקורת על השאלה מה טיבם של הערכים שהוא בחר, אם הם טובים או רעים. אם אתה מניח שיש ערכים טובים וערכים רעים ואתה שופט את הבנאדם לפי איזה ערכים הוא בחר, אז אתה בעצם אומר שיש איזושהי סקאלה שלא תלויה בבחירה שלו שקובעת איזה ערך הוא טוב ואיזה ערך הוא רע. נכון? וזה חייב להיות. כי אם הכל היה תלוי בבחירה שלי, אז אני תמיד בוחר בטוב. אז אין דבר כזה אדם רע. טוב זה מה שאני בחרתי להיות טוב, זה נקרא אני בוחר לעצמי את הערכים, אני מחוקק לעצמי את הערכים, זה האדם הריבוני, נכון? אז הטעות שלו זה שהוא חושב שהבחירה שיש לנו זה בחירה באיזה ערכים, מה הוא טוב ומה הוא רע, מאיזה ערכים לדבוק, אבל זה לא נכון. הבחירה שלנו זה בשאלה האם לדבוק בערכים האלה. מה זה טוב ומה זה רע זה נתון, זה לא תלוי בי, לא אני מחליט את זה, אני לא מחוקק מה זה טוב ומה זה רע. הבחירה שיש לי זה האם לפעול לפי הערכים הטובים ולא הערכים הרעים. אבל לא עצם הערכים, עצם הערכים זה לא דבר שאני בוחר בו. למה? הוא נתון, הוא לא תלוי בבחירות שלי. מה זה טוב ומה זה רע זה נתון. לא שאמרתי שאין ויכוחים, יכולים להיות ויכוחים מה זה טוב ומה זה רע, בסדר נתווכח. אבל בסוף בסוף אחרי שנגיע למסקנה, או לא נגיע למסקנה, אבל יש איזושהי מסקנה נכונה שקובעת מה זה טוב ומה זה רע. אוקיי? וזה לא תלוי בבחירות שלי בכלל. הבחירות שלי זה איך להתנהל בתוך המערכת הנתונה הזאת של טוב ורע. והמערכת של טוב ורע היא מערכת נתונה, אני לא בוחר בה. אני לא יכול לבחור מה נחשב טוב ומה נחשב רע, זה לא בידי. נכון? שאלה מצוינת, מי צריך להחליט? נגיע לזה באחד השיעורים הבאים. אוקיי? אבל כרגע אני רק קובע את העובדה. זאת אומרת, ברגע שאתה משתמש במושגים של טוב ורע, אתה מניח שיש איזושהי סקאלה אובייקטיבית שקובעת מה טוב ומה רע. אוקיי? ואם זה כך, אז לא ניתן לדבר על בחירה של אדם שיקבע מה זה טוב ומה זה רע. זה לא בידיך. כל מה שאתה יכול זה לקבוע מה אתה תעשה בפועל, האם תעשה דברים טובים או תעשה דברים רעים. זה הבחירה החופשית שיש לך. אוקיי? אבל לא הבחירה מה זה טוב ומה זה רע. זה פשוט טעות קטגורית. אין לך בחירה לבחור מה זה טוב ומה זה רע. אז זה עוד פעם בעצם אותו דבר רק מזווית שונה. כי בעצם מה שאנחנו רואים פה שוב זה שיש איזושהי מסגרת, במקרה הזה מסגרת ערכית של טוב ורע, אוקיי? ומישהו קבע אותה, לא יודע, יש איזו מסגרת נתונה, היא לא תלויה בבחירות שלי, ובתוכה אני מתמרן, אני בוחר, מחליט ללכת ככה, מחליט ללכת ככה, ועכשיו אפשר לשפוט אותי האם הלכתי לכיוון טוב או הלכתי לכיוון רע, האם הייתי אוטונומי, נתתי לנסיבות לגרור אותי. עכשיו אפשר להתחיל לשפוט אותי. אוקיי? אז גם זה פשוט עוד זווית כדי לראות שכדי שלמעשים שלי תהיה משמעות ערכית צריך שתהיה סקאלה ערכית שלא תלויה בהכרעות שלי. כי אם היא תלויה בהכרעות שלי…

[Speaker D] למה ערכית זה עוד משהו סובייקטיבי? אם אתה לוקח נניח קבוצת אנשים, הם צריכים לקבוע מה הטוב ומה לא טוב.

[הרב מיכאל אברהם] כל הרעיון זה שהם לא קובעים. אמרתי שאנשים לא קובעים מה זה טוב ומה זה רע. מה שתיקח אנשים שיקבעו, אנשים לא קובעים מה זה

[Speaker G] טוב ומה

[Speaker D] זה רע. מה

[הרב מיכאל אברהם] זה טוב ומה זה רע זה נתון, אנשים לא קובעים מה זה. למה? אלא אם כן אתה חושב שאין דבר כזה טוב ורע. כי מה שאנשים קובעים אין לזה שום משמעות. אנשים יכולים לקבוע שצריך לרצוח את היהודים. גרמניה הנאצית החליטה שצריך לרצוח את היהודים. זה טוב? הם קבעו, זה מה שהם קבעו. אם מה שהבנאדם קובע זה מה שמגדיר את הערך להיות טוב או רע, אז זה טוב כי זה מה שהם קבעו. זאת ההגדרה. אם אתה מרשה לעצמך לשפוט אותם, אז אתה בעצם אומר שזה לא מספיק שהם קבעו משהו בשביל שהוא יהיה מוגדר כטוב. יש איזושהי סקאלה אובייקטיבית שאתם צריכים להתאים אליה כדי להיקרא טובים. לא מספיק שהחלטתם משהו. אוקיי? חייב להיות, אחרת אתה לא מדבר על טוב ורע. אתה יכול להגיד אין דבר כזה טוב ורע, אנשים קובעים לעצמם ועושים מה שהם רוצים, בסדר, זה עקבי. אבל אתה לא יכול להגיד יש טוב ורע אבל הוא מסור לבחירתו של האדם. אין דבר כזה. אז אין טוב ורע אם זה מה שאתה אומר. זה נקודה מאוד חשובה, כי אנשים חושבים שהאדם הריבוני כמחוקק לעצמו את ערכיו ועדיין מדברים בשפה של טוב ורע. יבוא אותו אדם שחוקק לעצמו את ערכיו יכול לבקר אותי על זה שאני אדם רע כי אני מתנהג אחרת, אבל מה? אני חוקקתי לעצמי. עדיפות להחלטות שלך על החלטות שלי. אם אתה טוען שיש דבר כזה טוב ורע במובן האובייקטיבי, ואתה רואה שאני לא מתנהג באופן הזה, אז אתה יכול לשפוט אותי, אתה יכול להגיד אני אדם רע. לא בגלל שאתה החלטת שזה טוב או שזה רע, אלא בגלל שזה באמת טוב או רע, כי זה מה שאתה חושב שזה הטוב והרע. אולי אתה טועה, אבל זה מה שאתה חושב, אוקיי? הזכרתי כבר את מבחן התרד, נכון? של דוד אנוך. תרד? לא הזכרתי את זה, לא? שזה בעצם אומר אותו דבר. מבחן התרד זה כן, זה אומר שאם, אני אזכיר בקצרה, אם נגיד שבא איזה ילד ואומר כמה טוב שאני לא אוהב תרד, כי אם הייתי אוהב תרד אז הייתי אוכל אותו ותרד זה איכס. בסדר. עכשיו מה לא, מה מוזר באמירה הזאת? למה זה מצחיק? בגלל שאם היית אוהב תרד אז לא הייתה שום בעיה בזה שהיית אוכל אותו. בסדר. עכשיו אתה לא אוהב תרד, אבל אז היית אוהב תרד, אז מה הבעיה בזה שהיית אוכל את מה שאתה אוהב? מה הבעיה? אתה שופט מצב היפותטי אחר במשקפיים העכשוויות שלך כאשר המשקפיים העכשוויות שלך הן לגמרי סובייקטיביות. השאלה אם לאהוב או לא לאהוב תרד היא עניין של טעם. אם היית אוהב תרד, אז תרד היה טעים, אם לא היית אוהב תרד, אז תרד לא היה טעים. טעים ולא טעים זה עניין שזה מסור לבחירתו של האדם, להבדיל ממוסר מה שאמרתי קודם. אם אני אוהב או לא אוהב תרד זה אני מחוקק לעצמי אם אני אוהב או לא אוהב תרד. זה לא המציאות. אוקיי, נגיד לצורך הדיון. כן המציאות אולי, אבל זה תלוי בי. אם אתה לא אוהב תרד ואני כן אוהב תרד, אין לנו שום ויכוח. אתה לא אוהב, אני כן אוהב, הכל בסדר. אוקיי? לכן אמירה מהסוג הזה היא אמירה מגוחכת. עכשיו לעומת זאת, אם אני אומר לכם את האמירה הבאה, כמה טוב שאני חי היום ושאני יודע היום את תורת הקוונטים ותורת היחסות, ואם הייתי חי לפני מאתיים שנה אז לא הייתי יודע את זה. זה גם מצחיק באותה מידה? לא, אין פה שום דבר מצחיק, נכון? לפני מאתיים שנה באמת לא היית יודע תורת היחסות ותורת הקוונטים כי אף אחד לא ידע אותם אז. וזה שאני חי היום מאפשר לי לדעת את זה, אז אני מאוד שמח שאני חי בתקופה שבה אני יכול להיות יותר חכם. בסדר, לגיטימי. יכול לבוא מישהו אחר להגיד אותי זה לא מעניין. בסדר, אבל שום דבר מצחיק אין במה שאמרתי, נכון? אין פה שום דבר מצחיק, הכל בסדר. למה אין פה שום דבר מצחיק? מה ההבדל בין זה לבין התרד? למה בתרד אמירה כזאת היא מצחיקה אבל על תורת היחסות היא לא מצחיקה? נכון, כי תורת היחסות ותורת הקוונטים אלו עובדות. וזה שגיליתי אותם עכשיו זה לא מעניין, הם היו נכונות גם אז. זה שלא ידענו אותם אז, לא ידענו, אבל זה היה נכון גם אז. רק עכשיו גילינו אותם, נכון? כשאנחנו מדברים על אמת עובדתית, אמת אובייקטיבית, אין שום דבר מצחיק באמירה מהסוג הזה. כשאנחנו מדברים על אמת סובייקטיבית, אמירה כזאת היא מצחיקה, נכון? כמו אוהב או לא אוהב תרד. אז אם ככה יש לנו מבחן שאפשר להשתמש בו כדי לקבוע האם אמירה מסוימת היא אובייקטיבית או סובייקטיבית, מבחן התרד. אז בואו ניישם את מבחן התרד על עקרונות מוסר. עכשיו אני אגיד כמה טוב שאני חי היום ולא לפני מאתיים שנה, כי אם הייתי חי לפני מאתיים שנה אז הייתי משתעבד בשחורים והיו לי עבדים, או הייתי מפלה נשים. כן, לא נותן מעמד ראוי לאישה. אוקיי? זה מצחיק? זה דומה לתרד או דומה לתורת היחסות? לפי הצחוק נראה שזה מצחיק אותך. נכון, זה דומה ליחסות, לא דומה לאהבת תרד. אין פה שום דבר מצחיק, אני באמת שמח שאני לא הייתי במציאות הזאת כיוון שסביר להניח שהייתי אז מחזיק עבדים שחורים ומתעלל בהם, אוקיי? ואני מאוד שמח שאני לא נמצא שמה, שאני מתנהג באופן מוסרי. מה זה אומר? זה אומר שהאיסור להתעלל באנשים נתפס אצלנו כאמת אובייקטיבית ולא כטעם סובייקטיבי. כי עובדה כשמעבירים אותו את מבחן התרד זה לא מצחיק, נכון? אז זה אומר שהוא שייך לאגף של האמיתות האובייקטיביות ולא לאגף של האמיתות הסובייקטיביות, של האמירות הסובייקטיביות. אמיתות סובייקטיביות זה תרתי דסתרי.

[Speaker D] הבאתי פעם גרסה אחרת לתרד, אוכל דגים למשל. נו. בדגים. למה אתה אוהב דגים אז מה אתה אוכל אותו? למה אתה הורג אותם?

[הרב מיכאל אברהם] זה הגשש החיוור. אז מה, אז מה אתה רוצה ללמוד משם? לא הבנתי.

[Speaker D] אתה אם אתה כבר שואל אם אני אוהב תרד או לא אוהב תרד, אז…

[הרב מיכאל אברהם] האם תרד טעים לך? מה לא שאתה אוהב את התרד אהבת אהבה רומנטית. האם תרד טעים לך? זה הכל, זה נקרא אוהב תרד בהקשר ההוא. אני השם אוהב תרד, יש פסוק ידוע. טוב, בכל אופן אז הטענה הזאת דרך מבחן התרד בעצם עולה המסקנה שהאמיתות המוסריות שלנו הן אמיתות שאנחנו משייכים אותם לאגף של האמיתות האובייקטיביות ולא לאגף של האמירות הסובייקטיביות כמו אוהב או לא אוהב תרד. וזה עוד פעם אותו עניין. מה זה אומר? שטעם, יש לי טעם כזה טוב, יש לי טעם אחר גם טוב, נכון? טעם זה לא עניין אובייקטיבי, זה עניין סובייקטיבי. אוקיי? אבל ערך מוסרי הוא נתון אובייקטיבי, הוא לא תלוי בי. אם אני מתנהג לא לפי הערך המוסרי אז אני פשוט אדם לא טוב, לא שהמוסר שלו הוא אחר. לא, אני פשוט אדם לא טוב. הווה אומר שבעצם שוב פעם אנחנו נוכחים לראות שהטוב והרע, המערכת הערכית היא מערכת שהיא נתונה. היא לא מערכת שאנחנו מחליטים עליה. זו מערכת אובייקטיבית, זו אמת אובייקטיבית. אוקיי? ועוד פעם, אני לא אומר שאין ויכוחים, ברור שיש ויכוחים. לא משנה, יש ויכוחים כי אחד הצדדים טועה והשני צודק. בסדר, זה לא אומר שאין פה אמת אובייקטיבית. אז זה בעצם אומר שבשביל להעריך, אם אני מסכם את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בשביל להעריך מעשה או לתת לו ערך מוסרי או אנטי-מוסרי, אז צריך שיהיו לי שתי אפשרויות, צריך שיהיה לי חופש לבחור בין שתי האפשרויות וצריך שתהיה מערכת ערכית שלא תלויה בי, שלא אני בוחר בה, שהיא בדיוק, שהיא קובעת מה טוב ומה רע ולאורה אפשר לשפוט את המעשה שלי. אוקיי? כי אם המערכת היא תלויה בי, אני מחליט על המערכת, אז אני תמיד יוצא צדיק. זאת אומרת, זה לא מעניין. טוב, אז זה כמובן מעורר את השאלה, אז מאיפה באה המערכת האי האובייקטיבית הזאת שלא תלויה בקביעות של בני אדם? ועדיין אנחנו רואים, שימו לב, היא לא תלויה בקביעות של בני אדם, היא מערכת אובייקטיבית, אנחנו רואים בה מערכת של אמת מחייבת. אז מאיפה היא באה? זה לא תצפיות במובן הפשוט כמו תצפיות מדעיות. אני לא יכול לצפות במציאות ולראות שרצח זה רע. נכון? זאת הנמקה נטורליסטית. אי אפשר לנמק ערך באמצעות עובדות. אתה לא יכול להביא שום עובדה שאפשר לגזור ממנה ערך.

[Speaker D] אני לא יכול לאסוף קבוצת אנשים ולעשות הרוב למעשה קובע מה טוב ומה לא טוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הרוב לא קובע כי האנשים לא קובעים את הטוב ואת הרע, זה בדיוק מה שאני אומר. מה אכפת לי הרוב? זה לא קביעה של אנשים בכלל, זה נתון. בגרמניה הנאצית כולם קבעו שלרצוח יהודים זה טוב. הרוב קבע. אז מה זה אומר שלרצוח יהודים היה טוב? ואם רוב העולם היה גם מצטרף? לא, למה לא? כי לא האנשים קובעים את זה. טוב ורע זו לא קביעה של בני אדם, לא של קבוצה ולא של יחידים. עכשיו כמובן, יכולים להיות ויכוחים ואנחנו צריכים לחשוב מה בינינו טוב ומה בינינו רע כי אנחנו צריכים בסוף להחליט מה טוב ומה רע. אבל אנחנו יכולים להחליט נכון ולא נכון. לא מה שאנחנו מחליטים קובע מה טוב ומה רע. מה שאנחנו מחליטים קובע מה אני חושב שהוא טוב או שהוא רע. ויכול להיות שאני טועה. אוקיי? אז בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שצריך להיות איזשהו מקור חיצוני שייתן תוקף לערכים. וזאת בעצם הראיה לקיומו של אלוקים מן המוסר, הראיה מן המוסר. על זה אני אדבר בהמשך. לענייננו כאן, אני רוצה אבל לומר שבעצם ברקע אמור להיות איזשהו גורם שמכונן את התוקף של הערכים האלה. ומה שמכונן את התוקף של הערכים האלה זה הציווי או החקיקה של אותו גורם. ציווי, חקיקה, לא משנה זה אותו רעיון. אני אגיד אולי איזה טענה עוד יותר מרחיקת לכת. אתם מכירים את, יש דיאלוג אפלטוני שנקרא אותיפרון. אותיפרון. אלו שמות של אנשים, לא משנה. ועולה שם שאלה האם הטוב הוא טוב בגלל שהאלים, כן זה בניסוח אלילי, לא משנה כי זה ביוון, בגלל שהאלים רוצים אותו או שהאלים רוצים אותו בגלל שהוא טוב? למה אסור לרצוח? כי הקדוש ברוך הוא אמר שאסור לרצוח או הפוך, הקדוש ברוך הוא אמר שאסור לרצוח כי אסור לרצוח. האיסור קדם לציווי, והציווי הוא בגלל שהדבר הזה הוא שלילי. או לא, הדבר הזה הוא שלילי בגלל שהקדוש ברוך הוא אסר אותו. זה דילמת אותיפרון. עכשיו כמובן אפשר ליישם אותו גם על אל מונותאיסטי, שם זה מנוסח על אלילים אבל זה אותו רעיון. אפשר לשאול גם בהקשר היהודי, נגיד המונותאיסטי, האם הטוב והרע הם כאלה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה, או שהקדוש ברוך הוא ציווה על זה בגלל שזה טוב וזה רע. האם יכול להיות עולם אחר שבו הקדוש ברוך הוא יצווה עלינו לרצוח? סתם, לא מסיבות מוצדקות כאלה ואחרות. זה השאלה בעצם. כי אם הטוב, אם הקדוש ברוך הוא רוצה את זה כי זה טוב, זה אומר שטובו של הדבר לא תלוי בקדוש ברוך הוא. זה קודם לרצונו של הקדוש ברוך הוא, הקביעה שזה טוב, נכון? כי אחרת זה לא יכול היה להיות הסבר לזה שהקדוש ברוך הוא רוצה אותו. כי הרצון של הקדוש ברוך הוא הופך את זה לטוב. אז אם אתה אומר שהקדוש ברוך הוא רוצה את זה כי זה טוב, זה אומר שטובו של הדבר הזה, של הערך הזה, לא תלוי ברצונו של הקדוש ברוך הוא.

[Speaker I] הבעייתיות פה היא ההאנשה של הקדוש ברוך הוא להפוך אותו למשהו שהוא רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא חייב לרצות במובן האנושי שאנחנו מכירים את המוסר, אבל כן, רוצה, הוא רוצה שנקיים מצוות. ברור. נו, אז הוא רוצה. למה לא? מה הבעיה? אין שום בעיה. הוא אומר לנו שהוא רוצה.

[Speaker D] הוא אמר לנו שנעשה ונשמע. הא? זה הדילמה של אברהם אבינו. שמה? שהוא בא להקריב את בנו. רגע רגע רגע, עד עכשיו

[הרב מיכאל אברהם] עצם העובדה שהוא קיבל ציווי ושפט אותו מוסרית את הציווי, זה אומר שמבחינת אברהם אבינו הציווי לא מכונן את הערך המוסרי של הדבר. זה שהקדוש ברוך הוא ציווה זה עוד לא אומר שזה הדבר הנכון. כי הנה הוא התקומם נגד זה ואמר רגע, איך אתה מצווה על זה? הרי זה לא נכון. איך אתה יודע שזה לא נכון?

[Speaker D] והרי אם הציווי הוא זה שקובע מה נכון ומה לא נכון, אז איך אתה יודע? הרי הקדוש ברוך הוא ציווה אותך לעקוד את יצחק, אז מה הבעיה? וזה סותר את כל מה שאמרת לי קודם. לא, זה הבעיה הלוגית.

[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר על הבעיה המוסרית. הבעיה הלוגית אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע. נו, עכשיו אני אהרוג אותו אז איזה זרע? לא יקרא לי שום זרע. סתירה לוגית. אבל אני מדבר על ההתקוממות המוסרית. איך זה יכול להיות שאתה מצווה דבר כזה? או על אנשי סדום, שמה אברהם לא התווכח עם הקדוש ברוך הוא דווקא בעקידה, אבל אצל אנשי סדום הוא כן התווכח. אוקיי? אז הוויכוח הזה בעצמו בעצם אומר לנו שהטוב לא נקבע על פי הציווי האלוקי. קודם לציווי האלוקי, נכון? יש אבי שגיא, יש לו ספר, פה מהאוניברסיטה, יש לו ספר על מוסר, יש לו גם אסופת מאמרים, אבל גם יש לו תורה ומוסר, לא זוכר משהו כזה איך נקרא הספר בדיוק. דת ומוסר, בעצם דת ומוסר אני חושב שזה נקרא. ושמה יש לו בעצם כמעט כל הספר מוקדש לזה. על השאלה האם דילמת אותיפרון במישור היהודי. והוא עובר על מקורות שונים ומסקנתו היא שאין כמעט אף הוגה יהודי שחושב שהמוסר הוא כזה בגלל שאלוקים ציווה. כולם טוענים שהמוסר קודם לציווי של הקדוש ברוך הוא, הוא לא בידי הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא לא יכול לקבוע על משהו שהוא טוב לקבוע עליו שהוא רע או להיפך. טוב ורע זה נתון אובייקטיבי. זה לא בידיו של הקדוש ברוך הוא אפילו. במובן מסוים זה כמו לוגיקה. הקדוש ברוך הוא לא יכול לקבוע שסכום הזוויות במשולש לא יהיה 180. זה מתמטיקה. זאת אומרת, אתה לא יכול לקבוע, זה נתון אנליטי מתוך מושג המשולש. אוקיי? אתה לא יכול לקבוע שמשולש הוא יהיה עגול, שיהיה משולש עגול. אין, משולש הוא לא עגול. זה בעיה לוגית, אוקיי? אז זה לא בידיו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא כפוף לחוקי הלוגיקה, אוקיי? הטענה של הצד הזה בדילמת אותיפרון היא שהוא גם כפוף לחוקי המוסר. לחוקי המוסר יש להם מעמד כמו חוקי הלוגיקה. לא יכול להיות עולם שבו יהיה מוסרי לרצוח. יכול להיות עולם שבו אנשים יטעו ויחשבו שמוסרי לרצוח, אבל הם יטעו. זאת אומרת לא יכול להיות עולם שבו המוסר יאמר לרצוח, אין דבר כזה. גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לייצר עולם כזה. הוא יכול לייצר עולם שבו אנחנו נחשוב שמותר לרצוח, הוא יבלבל אותנו, אבל הוא לא יכול לייצר עולם שבו באמת יהיה מוסרי לרצוח. זה הטענה בעצם. אוקיי? עכשיו בוא ננסה לחשוב, מה? זה סותר את

[Speaker B] כל מושג האומניפוטנטיות של אלוקים כאילו?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, עוד לא דיברתי על ההוכחה אז לכן נשאיר את זה. אתה הערה טובה, אבל נגיע לזה כשאני אדבר על ההוכחה. קודם רק רמזתי עליה, אבל נגיע אליה. עכשיו מה למה אני… למה אני מביא את זה? כי אם באמת אנחנו מאמצים את התפיסה הזאת, שהמוסר קודם לאלוקים, אז באמת יש מקום לדון, אז מה מקורו? לא אלוקים יצר אותו, הוא אפילו קודם למה שאלוקים רצה. אז מה כן? זאת אומרת, יש פה משהו שהוא טעון הסבר. יתר על כן, אם אני רוצה לדבר על ציווי של אלוקים שמצווה אותנו להתנהג באופן מוסרי, אז לכאורה אני בעצם אומר שכן הקדוש ברוך הוא מכונן את הטוב ואת הרע. הוא מצווה ובכך הוא הופך את המעשה הזה להיות טוב או רע, מצוות עשה או מצוות לא תעשה, וכן הלאה, או רצון מוסרי. אז אני רוצה להסביר מה המוטיבציה התיאולוגית לקבוע שהמוסר לא בידי הקדוש ברוך הוא, הוא קודם לקדוש ברוך הוא. כי כשאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא טוב, אתם מבינים שלפי הצד הראשון בדילמת אותיפרון לא אמרנו כלום. כי מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מוגדר להיות טוב. בסדר, אז בהגדרה הוא טוב. לא אמרת כלום. השאלה היא כשאתה אומר שהקדוש ברוך הוא טוב, אתה באמת לא מתכוון להגיד כלום? או שאתה מתכוון להגיד משהו? לא, גם אתה לא, אבל רוב האנשים בטוח לא. ואני אומר לך שגם אתה לא. מה שאתה מתכוון לומר זה שהקדוש ברוך הוא טוב והוא לא רע. וברגע שאתה תופס את הדבר הזה לא כהגדרה אלא כטענה, אתה מבין מה שנאמר פה, מה הסאבטקסט. הסאבטקסט הוא שהקביעה של טוב ורע קודמת לרצון השם או לציווי של הקדוש ברוך הוא. מה זה טוב ומה זה רע זה נתון שקיים לפני שהקדוש ברוך הוא רוצה משהו או מצווה משהו. כי אחרת, אם מה שהוא רוצה או מצווה זה מה שמגדיר את הדבר להיות טוב, אז להגיד שהקדוש ברוך הוא טוב זאת הגדרה, זאת לא טענה. זאת הגדרה, כי מה שהוא רוצה זה מוגדר להיות טוב. אוקיי? זה כמו להגיד שאני מיכאל אברהם. ברור, כי זה השם שלי, זאת אומרת, לא אמרת פה כלום. אוקיי? אז זאת הגדרה, זאת לא טענה. כשאומרים טענה אתה צריך להגיד יכול היה להיות אחרת, ואני אומר לך שזה ככה, זה לא אחרת. זאת אומרת, יכול היה להיות שהקדוש ברוך הוא רע, ואני עכשיו טוען טענה, לא, הקדוש ברוך הוא טוב, הוא לא רע. איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא רע אם מה שמגדיר רע זה משהו שהקדוש ברוך הוא לא רוצה אותו? אז זה לא יכול להיות דבר כזה. זאת אומרת, הפכת את הטענה שהקדוש ברוך הוא טוב להגדרה. זו לא טענה, היא הגדרה. אבל אני חושב שאנשים כשהם אומרים דבר כזה הם מתכוונים לטעון טענה, לא להגדיר הגדרה. וזה עצמו נימוק חזק מאוד נדמה לי לטובת הצד השני בדילמת אותיפרון. הצד שאומר שהטוב והרע הם לא מתכוננים על ידי הציווי של הקדוש ברוך הוא או רצונו של הקדוש ברוך הוא, הם קודמים לו. זו איזושהי סקאלה שקיימת ועכשיו שימו לב, הלכתי צעד אחד הלאה מעבר למה שאמרתי קודם. זאת אומרת קודם הבאתי את העניין הזה שהאדם לא יכול לחוקק את מה זה טוב ומה זה רע. מה זה טוב ומה זה רע זה נתון. נכון? זה לא פרי החקיקה שלי או ההכרעה שלי. אני יכול להכריע אם אני אתנהג טוב או אתנהג רע, אבל אני לא יכול לקבוע שזה טוב וזה רע. זה נתון. עכשיו הלכתי צעד אחד הלאה, גם הקדוש ברוך הוא לא יכול. לא רק אני. זאת אומרת מה זה טוב ומה זה רע זה נתון אובייקטיבי, הוא גם הקדוש ברוך הוא כפוף אליו, לא יכול לקבוע אחרת. מי קבע את הלוגיקה? האמת, המציאות, זה פשוט ככה. לא יכול להיות מצב שיהיה עולם שבו יש בני אדם כמונו, אולי יצורים אחרים, אני לא יודע, אבל עולם עם בני אדם כמונו ושם יהיה מותר לרצוח מוסרית, לא, אין דבר כזה. מתוך הגדרת המושג אדם נובע באופן אנליטי שלרצוח אותו זה רע. לכן אתה לא יכול לקבוע עולם שבו יהיה אדם כמו שאתה לא יכול לקבוע עולם שבו יהיה אדם כמונו אבל הוא לא נושם. אם הוא לא נושם הוא לא כמונו, זה לא אתה לא יכול לקבוע עולם אחר היפותטי שהקדוש ברוך הוא יברא אותו שיהיה אדם כמונו אבל הוא לא נושם או שלא יהיה שם חמצן. אם לא יהיה שם חמצן לא יהיה שם אדם כמונו, אנחנו לא יכולים לחיות בעולם בלי חמצן. אוקיי? אותו דבר אני רוצה לטעון, לא יכול להיות עולם שבו אנחנו נתקיים שם, בני אדם יתקיימו שמה, והמוסר יאמר לנו לרצוח. לא יכול להיות, זה אנליטי. זו לא קביעה של הקדוש ברוך הוא, זה לא בידיו. זה נובע מטבעו של העולם. זאת אומרת, אם העולם הוא כזה, אלו ערכי המוסר שקשורים אליו. זה נובע מתוך טבעו של העולם. זה לא יכול להיות עולם עם אותו טבע שערכי המוסר שלו יהיו הפוכים. שהערכי המוסר יהיו אחרים. האדם? האדם, העולם, בוא נראה. יכולים להיות אנשים שיגידו שיש אקו-אתיקה, כן, שיש ערך מוסרי לשמור על האקולוגיה. אולי. וזה גם טבעו של העולם. לא נכנס כרגע לפרטים האלה. לא, טבעו של העולם. למה טבעו של האדם?

[Speaker E] לא, הוא לא מחליט.

[הרב מיכאל אברהם] אדם לא מחליט. אדם כפוף. אדם הוא כפוף, הוא לא מחליט. בעולם כזה, רע מאוד להשמיד אותו. אז לכן אסור להשמיד אותו. אבל זה, זה נובע מ… אולי עולם אחר היה כן כדאי להשמיד אותו, אני לא יודע. עולם, לא יודע, אחר שאני לא מדמיין. אז זה יכול גם לנבוע מ… אז זה לא משנה, לא אכפת לי לצורך הדיון מטבעו של האדם, אבל אני חושב שזה לא נכון. אז בעצם מה שאני רוצה לומר פה זה שהמוסר יש לו מעמד כל כך יסודי, ממש כמו הלוגיקה. זאת אומרת, בהינתן עולם נתון כזה, ערכי המוסר הם נגזרת לוגית מתוך מבנה העולם.

[Speaker D] ואני לא נכנס לכל הסוגיות המעניינות, נולדים שני ילדים, שאחד גובר על השני נניח, ואתה צריך, שלושה, שלושה ילדים. זאת אומרת אם אתה צריך להרוג אחד כדי שהשניים האחרים, נו, אז אתה, אז מה זה להרוג?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? אז המוסר אומר שצריך להרוג אחד כדי שהשניים האחרים ישרדו. מה הבעיה?

[Speaker D] אתה שומע שהמוסר להרוג כאן הוא,

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל להרוג לא בכל מחיר, וכשבאים עליי אויבים אז אסור לי להרוג אותם? אני צריך למות? ברור שהזה שאסור להרוג זה לא הדבר שהוא נכון בכל סיטואציה בלי סייגים. זהו, וזה לא קשור לדיון שלי. בלי קשר, בין אם המוסר יש לו מקור אובייקטיבי ובין אם המוסר הוא עניין סובייקטיבי, כולם מסכימים שאין איסור, האיסור לרצוח לא קיים בכל המצבים. אם מאיימים עליי או אם אני לא יודע מה, אז אני כן, אני אהרוג את מי שמאים עליי. אז הטענה הזאת אני שם אותה כרגע בהולד כי עוד נחזור אליה, אבל בעצם זה אומר שהציווי של הקדוש ברוך הוא לא מכונן מה זה טוב ומה זה רע, אבל הוא כן כנראה נוטל חלק במחויבות שלי לעשות את הטוב ולא לעשות את הרע. זאת אומרת אתה צריך איזשהו גורם סמכותי שיפנה אלינו כבני אדם, והוא יקבע שאנחנו חייבים לפעול לפי ערכי הטוב ולא לפי ערכי הרע. אבל מה זה טוב ומה זה רע? זה נתון אובייקטיבי, זה לא תוצאה של הציווי. אבל על זה עוד נגיע, זה סתירה בקאנט ואני עוד אדבר על זה בהמשך שנדבר על הקדוש ברוך הוא, על ההוכחה לקיומו של אלוקים, ההוכחה מן המוסר. אבל כאן אני רוצה לדבר קצת על שאלת הציווי. כי זה בעצם אומר שיש עניין מאוד מהותי בהקשר של המוסר שצריכים להיות, צריך להיות סט של ערכים של טוב ורע שהוא נתון, הוא לא מסור בידיי, והוא בעצם תוצאה של איזה שהוא לא יודע מה, או של אלוקים באיזה שהוא מובן, אבל שהוא בעצם מצווה עליי לעשות כך ולא לעשות אחרת. ובלי זה, בלי שיש ערכים מחייבים מבחינתי, אין משמעות מוסרית למעשים שלי. וכאן אני רוצה להראות את זה עכשיו דווקא בהקשר לא בהקשר המוסרי אלא בהקשר הדתי. אוקיי? שזה בעצם פועל בצורות מאוד דומות.

[Speaker B] אוקיי. אז בואו נראה.

[הרב מיכאל אברהם] בגמרא בסנהדרין בדף ס"א עמוד ב', איתמר: העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב. רבא אמר פטור. כן, איתמר עובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב, רבא אמר פטור. אביי אמר חייב, דאף על גב דעבד, רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא. זאת אומרת אם אתה עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה, רבא אומר שאתה פטור. למה? רק אם אתה קיבלת אותו עליך באלוה אז אתה חייב, אבל אם אתה עובד מאהבה ומיראה אז אתה פטור. עכשיו על פניו יש פה משהו מאוד מוזר. אגב הלכה כרבא, כן, כמו כל מחלוקות אביי ורבא חוץ מיע"ל קג"ם, ההלכה היא כרבא. זאת אומרת שהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור. מה זה אומר שהוא פטור? אם אני עובד את האליל כי אני אוהב אותו וירא מפניו, אז אני פטור? אז מתי אני אהיה חייב? מה אני אמור לעשות כדי להיות חייב בעבודה זרה? הרי בעצם אני מפנה כלפי האליל את מה שהייתי אמור להפנות כלפי הקדוש ברוך הוא, אהבה ויראה, אז הוא האלוהים שלי ועבדתי אותו. אז למה אני פטור? מה חסר בעבודה זרה הזאת? אמת רש"י על המקום כותב, מאהבה ומיראה שם בגמרא, מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בליבו באלוהות. העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אין הכוונה אהבה ויראה מהאליל, אלא אהבה ויראה של אדם. זאת אומרת אני רוצה לרצות מישהו ולכן אני עובד את האליל שלו, או כי אני מפחד ממנו או כי אני אוהב אותו. לא משנה. אבל אני עובד את האליל למרות שאני לא באמת מאמין באליל הזה, רק כדי לעשות נחת למישהו שאני מפחד ממנו או שאני אוהב אותו. אז אני פטור. למה? כי אני לא באמת מאמין באליל. אם קיבלתי אותו עלי באלוה, אם אני מאמין בו כאלוה, זאת עבודה זרה שעליה חייבים. מה הביא את רש"י לפרש ככה? זה לא פשט הגמרא, שאהבה ויראה הכוונה אהבה ויראה של אדם, לא אהבה ויראה של אליל. זה לא פשט של הגמרא. מה שהביא את רש"י לפרש ככה זה הקושי שאמרתי קודם. כי אם אתה אומר שזה אהבה ויראה של האליל, מה עוד אתה צריך לעשות כדי להיות עובד עבודה זרה למהדרין? נכון? לכן לא יכול להיות שמדובר בדבר כזה. כך רש"י, וכך רוב המפרשים, הריב"ש והראב"ד ועוד כמה וכמה מפרשים מפרשים את זה כרש"י. אבל הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ו, העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתה לה שמא תרע לו, כמו שמדמים עובדיה שהיא מטיבה ומרעה, אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור. אז מה הוא אומר? עובד עבודה זרה מאהבה ומיראה זה אהבה ויראה של האליל, לא של אדם כמו שרש"י אמר, כמו שהריב"ש אומר, כמו שהראב"ד אומר. הראב"ד שם במקום באמת אומר תראו, מאיר עליו, ואנו מפרשים, זו השגת הראב"ד, ואנו מפרשים מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה. למה? מאותה סיבה שרש"י. שיש אם אתה אוהב או ירא את העבודת כוכבים עצמה, נו אז זה עבודה זרה למהדרין. אז למה אתה פטור? מה אתה צריך לעשות כדי להיות חייב? לכן ברור שאם אתה אוהב או ירא את האליל ודאי שאתה חייב. לא על זה הדיון. הדיון אם אתה עובד את העבודה זרה כשאתה אוהב או ירא אדם ובשביל לרצות אותו אתה עובד את האליל. אוקיי? אבל הרמב"ם לא כמו הראב"ד ולא כמו רש"י, הרמב"ם טוען שאהבה ויראה הכוונה אהבה ויראה של האליל, לא של אדם אחר. אז פה חוזרת השאלה. אז אם אני עובד את האליל בגלל שאני אוהב או ירא ממנו עצמו, אז אני פטור? אז מתי אני אהיה חייב? מה אני צריך לעשות בשביל להיות חייב? הרמב"ם כותב. כן אתם רואים, העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, מאוד נהנה מהעבודה, זה אסתטי, זה נחמד, או שעבדה מיראתה לה שמא תרע לו, כמו שמדמים עובדיה שהיא מטיבה ומרעה, אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה. או, עכשיו השאלה מה זה נקרא קיבלה עליו באלוה. זאת אומרת, המוקד של הרמב"ם הוא בשאלה אם קיבלת אותו עליך באלוה. עכשיו רש"י כשהוא פירש את זה אז מה הוא אמר? אם אתה באמת מאמין בו. נכון? והאלטרנטיבה זה שאתה עובד מאהבה או מיראה של אדם. אתה עובד מאהבה או מיראה של האליל זה אומר שאתה מאמין בו. נכון? בוודאי שאתה חייב. אבל הרמב"ם אומר לא. אהבה ויראה זה של האליל וזה נקרא לא לקבל אותו באלוה. אם אתה כן מקבל אותו באלוה, אז אתה חייב. עכשיו מה ההבדל בין לעבוד אליל מאהבה או מיראה לבין לעבוד אותו מתוך קבלה באלוה? אז פה אני אגיד לכם, אני אסביר את זה ככה, זה את ההסבר הזה שמעתי מנדב שנרב, ידידי, פיזיקאי, פרופסור נדב שנרב. הוא הוא אמר לי פעם את הפירוש הזה, אני חושב שזה פירוש מאוד נכון. כתב על זה גם איזה מאמר בהקדמות. אם תחשבו למשל שאני נוסע בכביש, עכשיו אני רואה שוטר, נוסע על 150. אני רואה שוטר, אני מאיט ל-90, כמה שמותר לנסוע שמה. האם עבדתי עבודה זרה? למה לא? אני ירא ממנו ולכן עשיתי את מה שהוא מצווה. בגלל שהשוטר הוא לא אליל, למה מה הכללים, מי יכול להיות אליל? רק עץ ואבן? אדם לא יכול להיות אליל? אלוה? אה? לא הבנתי.

[Speaker H] משהו שאתה מאמין שיש לו איזה יכולות שהן על טבעיות?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה יכולות על טבעיות? אני אומר השוטר ייתן לי קנס ואני שוטה. אני אגיד לכם למה לא. זה לא, ברור שלא. ולמה לא? בגלל שכשאני עובד את השוטר כביכול, אני לא עובד את השוטר. אני עושה זה כי אני מפחד ממנו או מהחוק שהוא מייצג, לא משנה. בדיוק. זאת אומרת אם אני עובד אליל מאהבה או מיראה, אז בעצם אני עושה את הפעולות האלה בגלל שאני מפחד ממנו, או כי אני רוצה לרצות אותו, אני אוהב אותו וכולי. זה לא עבודה דתית. עבודה דתית זה כשאני עושה את העבודה הזאת כי הוא אמר. נקודה. לא כי אני אוהב אותו, לא כי אני ירא ממנו, לא כלום. מה שהוא אומר, אני עושה. זה נקרא אלוה, סתם בעברית. בעברית מקראית. אלוה זה מישהו שאתה שומע לו מעצם היותו מישהו. נכון, מסביר את מה שהוא אומר.

[Speaker D] חשק בו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, חשק בו זה אהבה ויראה. אני להפך, אני מדבר על הקבלה באלוה. תראו, בתורה, למשל בתחילת סנהדרין הרי מופיע מאיפה אנחנו יודעים שצריך בית דין של שלושה בממונות? כתוב שלוש פעמים אלוהים בפרשה. אלוהים זה דיינים. למה למה דיינים נקראים אלוהים? מה זה עבודה זרה? למה דיינים נקראים אלוהים? כי אתה צריך לשמוע בקול הדיין הזה בין אם אתה מסכים איתו ובין אם לא, בין אם מה שהוא אמר זה טוב, בין אם מה שהוא אמר זה לא טוב, זה לא משנה, הוא הדיין. ברגע שהוא הדיין, אתה חייב לשמוע בקולו. לכן הוא נקרא אלוהים. אלוהים זה מישהו שאתה מציית לו מעצם היותו מישהו. לא כי הדבר הזה מועיל לי, הופך אותי לטוב יותר, מועיל לו, אולי אני מפחד ממנו שיעניש אותי, לא מעניין, כל זה לא רלוונטי. אלוה, זה זה נקרא קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו שהוא האלוה שלי. והווה אומר מה שהוא אומר אני עושה. למה? כי הוא אמר. זהו. כן, נזכרתי עכשיו, לא הזכרתי את תומאס מאלורי, המטפס הרים הבריטי. שאלו אותו פעם למה למה הוא מטפס על האוורסט. הוא אמר כי הוא שם. זה משהו שאנשים אחרים כנראה לא יכולים להבין, אבל כאילו הוא לא הוא לא צריך הסבר. האוורסט שם, ברור שאני מטפס עליו, כאילו, מהיכי תיתי שאני לא אטפס עליו. אז זה אותו דבר. זאת אומרת כשאתה כשמישהו שואל אותך למשל, נגיד אני אומר אני, תחשבו תמיד יש ויכוחים בין דתיים לחילונים האם יש אלוהים, האם היה מעמד הר סיני, כל מיני ויכוחים כאלה, נכון? אבל נגיד שהיה אלוהים, יש אלוהים זאת אומרת והיה מעמד הר סיני. עכשיו מישהו יגיד אוקיי, יש אלוהים, היה מעמד הר סיני ואני לא מציית. כאילו אני לא חושב שזה מחייב אותי. למה טענה כזאת אף פעם לא עולה? בדרך כלל מי שלא מאמין מסביר או שהוא לא מאמין באלוהים או שלא מאמין שהיה מעמד הר סיני והוא התגלה, כן, אלוהים דאיסטי כזה, אבל לא באמת מאמין שהוא התגלה. אבל לכולם ברור שאם הוא קיים והתגלה… זאת אומרת כאילו אז ברור, זאת אומרת אז ברור שצריך לעשות את זה. למה? כי זה המשמעות של המושג אלוהים. שיבוא חילוני וישאל אותי בסדר, אני מבין שאתה מאמין באלוהים ואתה גם מאמין במעמד הר סיני. עדיין, למה אתה עושה את זה? בסדר, היה מעמד הר סיני, הוא ציווה. אז מה אם הוא ציווה? הוראת גזירה, אז הוא ציווה. אז מה? למה אתה עושה את זה? התשובה היחידה שאני יכול לתת לו זה ככה, כי אלוהים אמר. זה המשמעות של אלוהים. אלוהים פירושו, וזה קבלה באלוה. אני מקבל אותו עליי באלוה פירוש הדבר מה שהוא אומר אני עושה. למה? כי הוא אמר. זהו. לא כי זה טוב, לא כי זה מועיל לי, לא כי זה אני אוהב אותו ולא כי אני ירא ממנו. רק כי הוא אלוהים. וזה נקרא אצל הרמב"ם קבלה באלוה. ואם אתה עובד אותו כי אתה ירא ממנו, כי אתה חושב שהוא יעשה אותך חולה, הוא יהרוג אותך. בסדר? זה לא עבודה זרה, כי לא קיבלת אותו באלוה. אתה עושה את זה כמו שוטר כי אתה מפחד. זה שזה שטות לפחד לא משנה, אבל אתה מפחד. אז אתה עושה את זה בגלל הפחד. זה לא עבודה דתית. זה לא קבלה באלוה. אז אתה לא עובד עבודה זרה, לא למהדרין לפחות. קבלה באלוה פירוש הדבר שאין לי שום מניע אחר שבגינו אני עושה את המעשה הזה. אני עושה את המעשה הזה בגלל שהוא ציווה, נקודה. בגלל שהוא אלוהים והוא ציווה. זהו. מזכיר לכם קצת את מה שאמרתי על המוסר, שהערך של המעשה המוסרי זה רק כאשר הוא נעשה מתוך המחויבות למוסר. אם אני עושה את זה כדי שיהיה לי סיפוק מזה שאני אדם טוב, אז הוא לא מעשה מוסרי. אם אני עושה את זה כי אני אוהב את הרעיון של המוסר, זה לא מעשה מוסרי. רק אם אני מחויב, קיבלתי את המוסר עליי באלוה. בסדר? כי זה מוסרי, נקודה. אתה שואל אותי למה אני עושה את זה? כי זה מוסרי. זהו. אני לא צריך להוסיף לך שום הסבר. אם אתה שואל אותי כן, אני מבין שזה מוסרי, אבל עדיין למה אתה עושה את זה? אני לא צריך להוסיף לך שום הסבר. ברגע שאתה מבין שזה מוסרי אז זה גם אומר שכך צריך לנהוג, וזה יוצא מתוך העובדה שזה מוסרי. אותו דבר כשאני אומר שאלוהים ציווה, אני לא צריך להוסיף הסברים למה אני עושה את זה. זה המשמעות של אלוהים, שמה שהוא מצווה אני עושה כי הוא ציווה. זהו. לכן עבודה דתית, בין אם זה עבודה זרה ובין אם זה עבודת השם, צריכה להיעשות מתוך קבלה באלוה. אם אין קבלה באלוה, לא עשית מצווה. אם אין קבלה באלוה, אז לא עשית עבודה זרה. לא למהדרין לפחות.

[Speaker G] אם סתם, מעניין אותי אם לפי הרמב"ם הזה אז אולי כדאי לך לקבל את הקטע שפסקל אמר, של התוחלת של הדתות, ככה שיהיה לך עוד איזה דת, איזה נצרות או משהו, שיהיה יותר ביטחון?

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק הפוך. כי זה אומר שלא קיבלת אותו באלוה. זה אומר שלא באמת יש אלוהים, אלא אתה עושה הימורים למרות שאין אלוהים, אז זה לא שווה כל המצוות שלך. אגב, ההימור של פסקל הוא טעות גם ברמה הסטטיסטית, אבל זה דיון אחר. בכל אופן, הטענה בעצם שמופיעה פה ברמב"ם זה שעבודה דתית זאת עבודה שנעשית מתוך קבלה באלוה. זאת אומרת מעצם העובדה שאלוהים אמר, זה תנאי הכרחי ומספיק לזה שאני אעשה את זה. לא צריך להוסיף שום הסבר נוסף. אוקיי? וזה נכון לעבודה זרה וזה נכון לעבודת השם. כך למשל, זה נדב הוסיף לי את העניין הזה גם אחרי שהוא הסביר את זה. תחשבו למשל על בן אדם שהולך לישון בלילה, מת מעייפות. אתה כבר במיטה כזה, כמעט נרדמת, נזכרת שלא התפללת ערבית. בסדר? אתה עושה וואלה זה מכה. מה אתה עושה? מכניס איזה יד אחת לתוך השרוול, נשען על יד אחת, ממלמל מהר ערבית ונופל על המיטה ונרדם. יבוא אליך המשגיח יגיד לך עזוב, התפילה הזאת לא שווה כלום. לא התכוונת, לא עמדת מול הקדוש ברוך הוא. אז אומר לי נדב, ואני חושב שבמידה רבה של צדק, אין תפילה יותר מעולה מזאת. בגלל שהתפילה הזאת זאת תפילה שבאה מתוך מחויבות מזוקקת. זאת אומרת אתה עושה את זה כי אתה יודע שאתה חייב להתפלל. נכון, אנחנו כולנו בני אדם וקשה לנו ויצרים ואנחנו עושים ככה ועושים ככה, אבל אתה רואה את המחויבות הבסיסית שבאה לידי ביטוי בצורה הכי מזוקקת שיש במעשה הזה. כי העובדה שאתה… כן? תחשבו למשל על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הסיפור הידוע על היהודי שיצא החוצה מבית הכנסת עם טלית ותפילין כדי לתקן את היצול של העגלה. במקום להתפלל הוא הולך החוצה לתקן את העגלה כדי שהוא יוכל מיד אחרי התפילה לנסוע. אז בא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ואומר. הוא אומר שמע ריבונו של עולם איזה עם של צדיקים יש לך, הם מתפללים בבית הכנסת, הם מתפללים כשהם מתקנים את העגלה, כל הזמן הם מתפללים. זאת אומרת זה לא מפסיקים להתפלל. עכשיו זה תמיד היה נשמע לי סיפורי חסידים לילדים מפגרים. אבל האמת שיש פה משהו מאוד אמיתי. למה הוא בכלל טורח לשחק את המשחק הזה? עזוב, עזוב את הכל, תתקן את העגלה וסע לשלום. אתה ממילא לא מתכוון להתפלל. כי הבן אדם כן מחויב להתפלל. נכון, אנחנו בני אדם, אז אנחנו עושים ככה אלכסונים וקורצים ועוקפים. בסדר, אנחנו בני אדם. אבל בבסיס אתה רואה שמדובר בבן אדם שמחויב למצוות תפילה. בן אדם שמגיע כל בוקר לבית הכנסת להתפלל בדבקות כל בוקר כל בוקר ולא מתכוון כי הוא לא צריך פרנסה ולא רפואה ולא כלום ולא מעניין אותו כל הסיפור הזה. אבל הוא מגיע לבית הכנסת כל בוקר על השעון. כמו ליבוביץ, כן, אפשר לכוון את השעון כשהוא היה מגיע לבית הכנסת. כן, הוא לא ביקש שום דבר לא על פרנסה ולא על רפואה ולא שום דבר. בשביל זה יש קופת חולים כמו שהוא אמר. כן, אז הוא לא מבקש את זה מהקדוש ברוך הוא. אז המשגיח יגיד לו זה מצווה מלומדה, כן, זה תפילה לא שווה כלום. מצוות אנשים מלומדה. אתה סתם הולך לשמה בגלל הרגל, לא עשית, לא התפללת. וזאת טעות גדולה. אין לכם תפילה יותר גדולה מזאת. זאת תפילה שיסודה במחויבות להתפלל. אני יודע שמה שהקדוש ברוך הוא ציווה אני מחויב. אם הוא ציווה להתפלל, אני מתפלל. לא צריך פרנסה, לא צריך רפואה, לא צריך כלום. לא יודע, לא צריך ולא מבקש את זה ממנו. אבל יש חובה להתפלל, אז אני הולך ואני מתפלל. הטעות של ליבוביץ זה שהוא אמר טוב יכולתי גם לדקלם את ספר הטלפונים. הסידור סתם קבעו את זה אז אני אומר את זה. אפשר גם לדקלם את ספר הטלפונים. ממילא לא מבקש ולא מתפלל על רפואה ולא פרנסה ולא כלום, אז מה זה משנה. אז זאת טעות. למה זאת טעות? כדרכו הוא תמיד אומר משהו נכון והולך איתו רחוק מדי. זה כחוט השני בכל הגותו של ליבוביץ אני חושב. הנקודה היא שאחרי תחושת המחויבות הזאת שבגללה אתה הולך לבית הכנסת, אחרי זה גם יש עמידה מול הקדוש ברוך הוא ויכולות להיות גם חוויות דתיות או כל אחד והקומות הנוספות שהוא מוסיף במסגרת התפילה שלו. אבל זה נכון שכל אלה הם קומה ב', ג', ד', ה' עד קט"ו. קומה א' זה המחויבות. שאתה הולך כי חייבים. זה הכל, יש מצווה. מצוות צריכות כוונה, אתה צריך להתפלל. וכל הכוונות, מה אתה רוצה וזה ולהתחבר לקדוש ברוך הוא, הכל זה לכל היותר קומות גבוהות, מעלות נוספות. האם אתה אומר שלבוא מתוך מחויבות זה מלומדה, כן, ובעצם אתה צריך לבוא כי אתה מבין שאתה נזקק לקדוש ברוך הוא ואתה רוצה את הפרנסה ואתה מבין שהכל ממנו, לא קיימת מצוות תפילה מימיך. לא קיימת מצוות תפילה. כי מצוות צריכות כוונה. והכוונה של כל המצוות צריכות היא כוונה לצאת ידי חובה. זה גם בתפילה, חוץ מכוונת המילים שמה יש עוד כוונות. אבל חוץ מזה יש גם מצוות צריכות כוונה. לצאת ידי חובה. אתה צריך לבוא כי יש חובה להתפלל. זה הכל. על גבי זה יכולות להיות עוד קומות, כוונות האר"י ומה שאתה רוצה מעל זה. אבל הקומה הראשונית צריכה להיות זאת. וזה בדיוק הקבלה באלוה שעליה מדובר כאן.

[Speaker B] דיוק בין מצוות דרבנן לדאורייתא, לא

[הרב מיכאל אברהם] משנה, לפי הרמב"ם תפילה זה דאורייתא. מה אי במצוות דרבנן גם צריך כוונה? אני חושב שכן. מצוות צריכות כוונה, אבל כוונה לצאת ידי חובה דרבנן. זה לא בל תוסיף. איך

[Speaker D] תסביר את זה למאן דאמר שמצוות לא צריכות כוונה? אני טוען שמצוות צריכות אמונה. גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא צריך להתכוון בפועל לצאת ידי חובה. אבל ברור שאתה הולך לבית הכנסת בגלל שזאת מצווה להתפלל. למה אתה שם? אם אתה שמה בגלל שיש בר מצווה לבן דוד שלך אבל אתה לא מאמין בכלום, אז לא התפללת. גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה לא התפללת. ואמרת את כל המילים בסידור. אמרת הכל. לא התפללת כלום. אתה עציץ. אתה גם לא מצטרף למניין. בעיניי מי שלא מאמין לא מצטרף למניין. אין טעם לאסוף אותם ברחוב ולהגיד להם בואו תצטרפו למניין. אי אפשר לצרף עציצים למניין. מניין צריך עשרה מתפללים, או שלפחות שישה צריכים להתפלל. אבל האחרים גם צריכים להיות בני הכי, זאת אומרת שהם מבינים מה זאת התפילה, מחויבים לזה ומתפללים כשהם עוד לא התפללו, כן כשהם חייבים. אז זה המשמעות של הקבלה באלוה לפי הרמב"ם. ושוב פעם אני אעשה פה אנלוגיה מכאן ואילך בין המחויבות ההלכתית לבין המחויבות המוסרית. אז כמו שראינו במחויבות המוסרית שאתה צריך לעשות את זה בגלל המחויבות לצו המוסרי, את המחויבות הדתית אתה צריך לעשות בגלל המחויבות לצו הדתי. בלי זה אין לזה ערך דתי ולהוא אין ערך מוסרי. אם אני עושה את המצוות מסיבות אחרות. אם אני עושה את המצוות מסיבות אחרות. למה פה זה שונה? מה? מה זה המקור הזה שכתבת? זה טקסט שאני כתבתי מהאתר שלי. אז תראו למשל תסתכלו כאן. אל יאמר אדם, הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה, אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזו, שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים השם על דרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותם לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. אוקיי? זה הלכה א'. הלכה ב', העובד מאהבה, אז מה כן? עד כאן זה מה לא, ומה כן? העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה. ואם אתה עובד בשביל השכר בעולם הבא, בשביל שיהיה לך טוב, בשביל שלא יהיה לך רע, אז זה עבודה לא לשמה. זה דרך הקטנים והנשים, אוקיי? מה כן? לעשות האמת מפני שהוא אמת. אתה עושה זה כי זאת האמת. אם הקדוש ברוך הוא ציווה, אז זה מה שצריך לעשות. לא, לא בגלל שזה מוסיף לי משהו, גם לא רוחני. שום דבר. ולא בגלל שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא ולא בגלל שאני ירא ממנו. יש מצוות אהבת השם ומצוות יראת השם, אבל אלה מצוות. אם אהבה ויראת השם אלה המוטיבציות שבגללן אני עובד אותו, אז לא עבדתי אותו. אני צריך לעבוד אותו כי הוא האלוה, קיבלתי אותו עליי כאלוה. חוץ מזה יש מצוות אהבת השם ומצוות יראת השם, אבל אלה לא המוטיבציות שבגללן אני צריך לעבוד אותו. כשהרמב"ם מביא פה עבודה מאהבה, שימו לב איזה הגדרה מוזרה. מה זה עבודה מאהבה? לעשות אמת מפני שהוא אמת. ככה הייתם מגדירים עבודה מאהבה? עבודה מאהבה זה שלבי יוצא אליו, אני מחובר אליו, אני רוצה לרצות אותו, אני אוהב אותו ולכן אני עובד אותו, נכון? מה לזה ולגדרה לעשות האמת מפני שהוא אמת? סוף הטובה לבוא, זה מה שהוא אומר, אל תעבוד בשביל הטובה. הטובה תבוא אם תעבוד. אבל אסור לך להשתמש בטובה כמוטיבציה שבגללה אתה עובד. אתה עובד כי הקדוש ברוך הוא ציווה, כי זאת האמת. ורק כך יש ערך לדברים. וסוף הטובה לבוא. אבל הטובה לא יכולה להיות המוטיבציה שבגללה אתה עובד. ומה זה בעצם אומר? עוד פעם, אתה צריך לעבוד בגלל שהוא אלוה, ומה שהוא אומר זאת האמת וזה מה שצריך לעשות. לא משום סיבה אחרת, כולל אהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא. שום סיבה אחרת אלא כי חייבים, כי הוא אלוה והוא אמר, כי האוורסט שם. אוקיי?

[Speaker D] זה אומר שהיחידי שעשה את זה היה אברהם אבינו סתם פה?

[הרב מיכאל אברהם] לא יחידי, אברהם אבינו עשה את זה. תראו למשל פה את הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות מלכים, לא פרק י'. כל המקבל שבע מצוות וניזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. הוא וגר תושב. והוא שיקבל ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. זאת אומרת אם אני עושה, הגר תושב הזה עושה את המצוות בגלל הכרע הדעת, מה הכוונה הכרע הדעת? שזה נראה לו מוסרי או טוב או מועיל או לא יודע, מכל מיני סיבות כאלו ואחרות, אז הוא לא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. או בתרגום שלי, אין למעשה כזה ערך דתי. זה מעשה טוב, אתה עושה את הדבר הנכון, הרי הוא מחכמי אומות העולם, אתה נוהג נכון, אבל אתה לא מחסידי אומות העולם. אין לזה ערך דתי. כי ערך דתי יש אך ורק אם אתה עושה את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו בתורה על ידי משה רבנו בסיני. עוד פעם מה רואים? שהעבודה הדתית יש לה ערך דתי אך ורק אם היא נעשית מתוך מחויבות לצו. ציווי בסיני. מדבר אמנם על גר תושב, אבל בפשטות זה נכון גם ליהודי, זה נכון לכל אחד. אז על זה עוד נדבר אולי בפעם הבאה. טוב, נעצור כאן. תודה. תודה

[Speaker D] רבה.