מוסר, אמונה והלכה – שיעור 7 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו בנושא המוסר, כן, הלכה ואמונה, ובפעם הקודמת דיברתי קצת, התחלתי לדבר קצת על שאלת הציווי. ראינו שהבחירה האנושית שהיא תשתית בסיסית לשיפוט מוסרי, שהפעולה תיעשה מתוך בחירה, אבל הבחירה היא לא בחירה שקובעת מה הם הערכים הנכונים, אלא זאת בחירה האם להתנהל לפי הערכים הנכונים. אבל מי קובע מה הם הערכים הנכונים? זהו איזשהו נתון חיצוני, בהמשך אני אטען שזה הקדוש ברוך הוא, כן, זה יביא אותנו לקשר לאמונה, אבל אמור להיות איזשהו מקור סמכותי שמצווה על הערכים האלה וזה מה שקובע שאלה הערכים המחייבים, אלה הערכים הנכונים. ולכן זה מביא אותנו בעצם למשמעותו של הציווי, גם בהלכה וגם במוסר. אז התחלתי לטפל בזה בהקשר ההלכתי, למרות שהלוגיקה היא אותה לוגיקה גם ביחס למוסר. זאת אומרת, אני רוצה לטעון שבתשתיתה של מערכת נורמטיבית, בין אם זה מוסר ובין אם זה הלכה, אמור להימצא איזשהו מקור סמכות שהציוויים שלו הם מה שנותנים תוקף לנורמות המדוברות. אז הקדוש ברוך הוא בהקשר ההלכתי, ובהקשר המוסרי נדבר, אבל זה גם הקדוש ברוך הוא אני אטען, אבל גם שם צריך להיות משהו כזה. עכשיו, בתוך ההקשר ההלכתי, אז התחלנו לראות את שיטת הרמב"ם בעניין הזה, כי ברמב"ם אפשר לראות את זה מתוך כמה וכמה התייחסויות שלו. המקור הראשון שראינו זה בעצם מחלוקת אביי ורבא לגבי עבודה זרה מאהבה או מיראה, שהרמב"ם, בניגוד לשאר הראשונים, הרמב"ם מפרש את זה כפשוטו, שמי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור, כשיטת רבא. מה זאת אומרת אהבה ויראה? אהבה ויראה של האליל, לפי הרמב"ם. השאלה איך זה יכול להיות, מה אמור להיות בשביל שהעבודה זרה הזאת תהיה באמת עבודה זרה למהדרין, כן, לכל דבר ועניין? אז הרמב"ם אומר שם שמה שצריכה להיות קבלה באלוה. מה זה קבלה באלוה? אז אמרתי שאלוה, גם בלשון המקרא, אלוה זה גורם שאני מבצע את מה שהוא אומר כי הוא אמר. זאת אומרת, לא בגלל שיש לי איזה שהן סיבות, אינטרסים כאלה ואחרים, ואפילו לא בגלל שאני אוהב אותו או ירא מפניו, אלא עצם העובדה שהוא אמר מספיקה כדי לחייב אותי לעשות את זה. לכן התורה קוראת לדיינים אלוהים, כיוון שהדיין כשהוא אומר משהו, מה שאני מחויב לקיים את זה, לציית, זה לא בגלל שהדיין צודק, אלא בגלל שהוא הדיין. זאת אומרת, אם הוא אמר את זה, זה מחייב. שופט, כן, דיין, זו סמכות פורמלית והסמכות הזאת מחייבת אותי מעצם קיומו של הציווי. עצם העובדה שהוא מצווה עליי לעשות את זה מחייבת אותי. זה לא נכנס עכשיו לשאלה מה זה עושה לי, והאם זה טוב לי, ולמה כדאי לקיים את זה או לא כדאי לקיים את זה, זה בכלל לא השיקול. השיקול הוא פשוט שהוא אמר. וגורם כזה שיש לו איזושהי סמכות מנדטורית מהסוג הזה נקרא אלוהים. אז דיין גם הוא נקרא אלוהים, אבל כמובן הגורם המקורי זה הקדוש ברוך הוא, זה אלוקים הדתי. וזה בעצם אומר שהמחויבות לציית לציווי שלו נובעת מעצם היותו אלוהים. אם מישהו יגיד, תראו, הגעתי למסקנה שיש אלוקים, אני מסכים, עדיין לא ברור לי אבל אז מה? למה שאני אציית למה שהוא מצווה? אז אין מה לענות למישהו כזה. זאת אומרת, אם אתה תענה למישהו כזה תשובה כמו אם הוא ציווה הוא הרי יודע מה הכי טוב לנו אז כנראה שזה מה שכדאי לעשות, או הוא ברא אותנו אז אנחנו חייבים לו, או כל מיני דברים מהסוג הזה, כל התשובות האלה מפספסות את הנקודה. כל התשובות האלה בעצם אומרות אני עושה את זה מסיבות צדדיות, מסיבות אחרות. אבל לא, עבודה דתית פירושה לעשות משהו כי אלוקים ציווה. זהו. זה שהוא ציווה זה מספיק. זאת אומרת, אם אני מגיע למסקנה ש… שיש אלוקים ושאלוקים ציווה עליי משהו, התגלה בהר סיני, לא משנה, ציווה עליי משהו, לא צריך שום דבר נוסף כדי לגזור את זה שאני חייב לעשות כך. עצם העובדה שהוא קיים ושהוא ציווה זה מספיק. זאת ההגדרה של אלוקים. כל גורם אחר אם אני מציית לו, זה יהיה תוצאה של חשבון. למה לציית לו? כי כדאי, כי אני מפחד, כי אני אוהב אותו, כי כל מיני סיבות, לא משנה, של אינטרסים כאלה ואחרים. אבל תמיד צריכה להיות סיבה. לכן אמרתי שלציית לשוטר בכביש זה לא עבודה זרה. למה? הרי אני מקיים את מה שהוא אומר מיראה, אני מפחד ממנו, הוא יעניש אותי, ולכן אני מציית לו. למה זה לא עבודה זרה? זה לא עבודה זרה בגלל שהציות לשוטר נובע מאיזה שהוא סוג של שיקול. לא מעצם העובדה שהוא אמר לכן אני מציית לו, אלא הוא נובע מאיזה שהוא סוג של שיקול. ברגע שזה סוג של שיקול, אז זה כבר לא עבודה זרה. זאת אומרת, עבודה דתית זאת עבודה שנעשית כלפי גורם שעצם הציווי ממנו מספיק כדי שאני אציית. אז אם כך אתה עובד למדינה? אז אם כך אתה עובד עבודה זרה. זאת אומרת, אלא אם כן אתה אומר שיש ערך לציית למה שהחברה קבעה או המדינה קבעה או משהו כזה, ואז אנחנו נשאל, אוקיי, ומי המקור לערך הזה? מי נותן תוקף לערך הזה? אבל זה לא המדינה מתוך עצמה. זאת אומרת, אם אתה מציית כי המדינה אמרה, והרבה אנשים שתשאלו אותם מה זאת אומרת כי זה החוק. אז מה אם זה החוק? זה החוק, גם אני יכול לכתוב פה וזה יהיה החוק. אני קבעתי שזה החוק. מה, למה לציית לזה? אז מה? צריך להיות איזה שהוא סוג של חשבון שאומר לי למה לציית לחוק. צריך לציית לחוק כי הסבר כזה, הסבר אחר, לא משנה. ברגע שיש חשבון אז זה כבר לא סמכות מוחלטת, זה כבר לא אלוהים, זה כבר לא עבודה זרה. זאת אומרת, ברגע שאתה מציית מעצם העובדה שמישהו ציווה, זאת עבודה זרה. במובן הזה אני חושב שההתייחסות החרדית, כן, שהיא בדרך כלל מטופשת, יש בה יש בה משהו אמיתי. הטענה שכן להיות ציוני זה סוג של עבודה, ציונות זה סוג של עבודה זרה. מה זאת אומרת זה סוג של עבודה זרה? שטויות. אבל אבל אם באמת אתה מגיע למצב שבו אתה מציית לחוק מעצם העובדה שהוא חוקק, לא בגלל איזה שהוא סוג של חשבון כזה או אחר, פשוט כי המחוקק אמר, זה כבר באמת יש פה ריח של עבודה זרה. זאת אומרת, אתה לא יכול לציית לשום גורם אחר חוץ מאלוקים באופן בלתי מותנה, באופן שהוא לא תוצאה של שום של חישוב, של כדאיות, אינטרס, ערך כזה או אחר. אוקיי? לכן עבודה דתית במהותה, או עבודת אלוהים במהותה, זאת עבודה לגורם שעצם העובדה שהוא ציווה מספיקה כדי לחייב אותי. וזה מה שנקרא קבלה באלוה. זאת אומרת, אם אני רואה באליל מסוים אלוהים, הווה אומר אני רואה בו גורם שאם הוא דורש ממני משהו, זה מספיק כדי שאני אציית, זה מה שנקרא עבודה זרה. אבל אם אני עושה את זה כי אני אוהב את האליל הזה, או כי אני ירא ממנו, מפחד שהוא לא יודע מה יעשה לי, ישלח לי מחלה אם אני לא אעבוד אותו, זה לא עבודה זרה. לא עבודה זרה לשמה. אוקיי? כי כי יש לי חשבון למה אני מציית לו. זה לא עבודה דתית. כמו שאני לא מציית לקדוש ברוך הוא בגלל שיהיה לי טוב. אם אני מציית לקדוש ברוך הוא בגלל שיהיה לי טוב, זה לא עבודת השם. זה פשוט טכניקה כדי לשפר את חיי. אני יכול לקחת תרופה לשפר את חיי, אני יכול לאכול כדי לשפר את חיי, אני יכול לעשות מצוות כדי לשפר את חיי. כל השאלה זה רק מה אני מאמין שישפר את חיי, זה הכל. זה כל ההבדל בין הערוצים השונים האלה, לכן זה לא עבודה דתית. זאת אומרת, אם אתה חושב שקיום המצוות יהפוך את חייך לטובים יותר, אתה לא עובד השם. אתה פשוט עובד את עצמך, אתה ממלא את האינטרסים שלך, אתה רוצה שהחיים שלך יהיו יותר טובים.

[Speaker D] אין הבדל בין עבודה מאהבה לעבודה

[הרב מיכאל אברהם] מיראה? נכון. אני אומר, גם עבודה מאהבה וגם עבודה מיראה הם לא עבודת השם. לא, אבל אני מכיר לפחות את הרעיון שצריך

[Speaker C] לעבוד מיראה בהתחלה, ואז אחרי זה לעבוד מאהבה.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז הרמב"ם, קראנו אותו בסוף השיעור הקודם. הרמב"ם בתחילת פרק י' בהלכות תשובה, תראו פה. כן, אז תראו הרמב"ם פה מגדיר עבודה מאהבה ועבודה מיראה. לא, זה עבודה זרה, רגע, הנה, אל יאמר אדם הריני עושה מצוות. מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, אפרוש מן העבירות כדי שאנצל מן הקללות וכולי, אין ראוי לעבוד את השם על דרך זו. שעובד על דרך זו הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים,

[Speaker E] ואין עובדים השם על דרך זו אלא עמי הארצות

[הרב מיכאל אברהם] והנשים והקטנים שמחנכים אותם לעבוד מיראה שתורבה דעתן ויעבדו מאהבה. עכשיו מה זה עבודה מאהבה? העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת. וזו עבודה מאהבה. אדם מאהבה אין פירושו שליבי יוצא לקדוש ברוך הוא וכדי לרצות אותו אני עובד, לא, אלא עבודה מאהבה פירושו לעשות האמת מפני שהוא אמת. עניין מאוד קר ומאוד לא אמוציונלי, כן, למרות שאהבה ויראה נראים כמו רגשות. אז מה שהרמב"ם מגדיר פה עבודה מאהבה זה לא עניין אמוציונלי, זה עניין אינטלקטואלי. אני עושה את האמת מפני שהוא אמת, זה הכל. כמו שכתוב שמע ישראל ואהבת את השם אלוקיך. זה משהו אחר. אתה מדבר איתי על מצוות אהבת השם. מצוות אהבת השם זה משהו אחר מאשר עבודה מאהבה. מצוות אהבת השם מתוארת בהלכות יסודי התורה. עבודה מאהבה נידונה בהלכות תשובה. למה?

[Speaker F] למה ההלכה הזאת לא מופיעה בהלכות יסודי התורה כשהרמב"ם

[הרב מיכאל אברהם] מדבר על הלכות אהבת השם? אתם יודעים למה? בגלל שיש מצוות אהבת השם, שזו אחת מתרי"ג מצוות, והיא נידונה בהלכות יסודי התורה. פה לא מדובר על מצוות אהבת השם. מדובר על השאלה היא למה אני עושה מצוות בכלל. מה היא המוטיבציה שלי לעשיית מצוות? המוטיבציה שלי לעשיית מצוות צריכה להיות אהבה ולא יראה. זה לא כדי לקיים את מצוות אהבת השם. לקיים את מצוות אהבת השם הרמב"ם מגדיר בהלכות יסודי התורה איך מקיימים אותם. פה השאלה מה צריכה להיות המוטיבציה שלי בבואי לקיים מצוות, לא איך מקיימים את מצוות אהבת השם. זאת שאלה מטא-הלכתית, זאת לא שאלה הלכתית. בגדרי אהבת השם זאת שאלה הלכתית, זו אחת המצוות המנויות וצריך לדעת איך מקיימים אותה. זו שאלה הלכתית. פה זו לא שאלה הלכתית. זו שאלה מטא-הלכתית, למה לקיים מצוות בכלל. האהבה פה משחקת תפקיד מטא-הלכתי. לא קיום של מצוות אהבת השם אלא סיבה למה לקיים מצוות בכלל. ופה הרמב"ם באמת אומר מה זה האהבה הזאת שעליה מדובר כאן, לעשות האמת מפני שהוא אמת. אחד שחינכו אותו להיות חרדי עכשיו, כן? להורים שלו אמרו לו את זה וזה ולעזוב, אני הולך עם מה שאמרו לו, אז בעצם הוא מקיים את כל המצוות אבל הוא לא עובד

[Speaker F] השם בכלל. ברור. מה לא הבנתי? מה זה קשור אליי? זה ברור מאליו. מה? אמרת לפני שחרדי, כאילו חלק מהם זה הקונספציה. מה? לפני רגע אמרת שאמרתי שחרדים רואים את הציונות כעבודה זרה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז בקשר פה את העבודה

[Speaker F] שלהם הם לא רואים כעבודה זרה?

[הרב מיכאל אברהם] אני מניח שלא.

[Speaker F] אם היו רואים אותה כעבודה זרה לא היו עושים את זה. אבל אתה שומע שהוא עובד כי אבא שלו אמר לו עובד וזה בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא קשור למה שהם אומרים, זה לא עבודת השם.

[Speaker F] אם הוא

[הרב מיכאל אברהם] לא מגיע

[Speaker F] למסקנה שהוא מחויב ולכן הוא

[הרב מיכאל אברהם] עובד אלא זה בעצם יותר דומה למסורתיים.

[Speaker F] מה ש… אגב יש ספר מעניין של הרב מנחם נאבת. יצא לכם לראות?

[הרב מיכאל אברהם] שכחתי איך נקרא הספר. הוא יצא לא מזמן. הוא שלח לי את זה וכתבתי על זה גם באתר. ושם הוא באמת טוען שחרדיות זה סוג של מסורתיות. זאת אומרת, העבודת השם של חרדי, וזו טענה מעניינת, עבודת השם של חרדי היא נובעת ממקור מאוד דומה לקיום מצוות של מסורתי. לא דתי, מסורתי. המסורתי בעצם מקיים מצוות לא כי חייבים. הוא מקיים מצוות כי אבא שלו עשה את זה, כי את אותן מצוות שהוא מקיים לא משנה, כי

[Speaker G] אבא שלו

[הרב מיכאל אברהם] עשה את זה וכי זה הפולקלור ויש לו סנטימנטים למערכת הזאת אז הוא עושה את זה. במובנים רבים החרדים גם ככה. זה גם הם בעצם באים משם. לכן הם הרבה פחות שמים דגש על להגיע להכרעה ולבחור ולתת אופציות שונות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. והחרדי ודאי שיתווכח איתך אם זה נכון. באופן המודע ברור שהוא יגיד לך שהוא עושה את זה כי ברור שזה הנכון וזה הדבר היחיד הנכון וכל מי שאומר אחרת טועה וכולי. כשאתה שואל באמת

[Speaker H] מה המוטיבציה שמניעה את האנשים, למה הם לא

[הרב מיכאל אברהם] עוסקים בכלל בהנמקות למה לעבוד את השם? הם לא עוסקים בזה, זה אסור בכלל לעסוק בזה מבחינתם. למה? כי בעצם בעצם הם לא עובדים בגלל הנמקות ושהם הגיעו להכרעה, הם עובדים בגלל שאבא שלהם עשה את זה. אחרי זה בסוף תמיד יש את הדיסוננס הקוגניטיבי, כן? שאתה מצדיק בפני עצמך את מה שאתה עושה וברור שאתה מחפש נימוקים ומסביר למה זה הכי נכון. מרכיבים שונים

[Speaker F] במוטיבציות של למה

[הרב מיכאל אברהם] בן אדם פועל כמו שהוא פועל, אבל בגדול אני חושב שזה תיאור לא רע של החרדיות. עכשיו נוסיף עוד משהו, עוד נדבך להאני מאמין בהקדוש ברוך הוא וזה. הציונות זה שהוספת לה עוד פרמטר, את הלאומיות, ארץ, אז הפכת אותה לעבודה זרה מה? למה? מה זה קשור? אמרת עכשיו שהציונות הדתית יש לה… לא ציונות דתית, לא יודע כל פעם משהו אחר,

[Speaker F] לא, לא אמרתי שום דבר על ציונות דתית. אמרתי שציונות, לפי החרדים אומרים שציונות זה עבודה זרה, לא ציונות דתית, ציונות. ציונות זאת עבודה זרה למה? בגלל שזה נותן, למה? הם אומרים את זה בגלל

[הרב מיכאל אברהם] מה שהם אומרים

[Speaker F] את זה, אבל אני אומר יש בזה משהו אמיתי

[הרב מיכאל אברהם] במובן הזה שברגע שאתה מגיע להזדהות כזאת עם המדינה, שעצם העובדה שהמדינה חוקקה משהו זה מספיק כדי שאני אתנהל כך, זה באמת יש פה איזה שהוא ריח של עבודה זרה. אבל על ציונות דתית… נו? לא קשור לדיון, למה זה… ציונות ציונות, ציונות זה מין תוספת כלשהי על הדת. למה זה תוספת? הציונות דתית, חלק מהדתיות שלהם זה הציונות, מה, לא הבנתי. הם טוענים שהדתיות שלהם מחייבת גם להיות ציוני.

[Speaker F] טוב, ככה הם טוענים, אז מה הבעיה?

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להסכים אתה יכול

[Speaker F] שלא להסכים אבל הם לא מוסיפים שום דבר.

[הרב מיכאל אברהם] זה כמו שהדתיות שלי מחייבת אותי לשמור שבת, אז לשמור שבת זה תוספת לדתיות שלי? לא, זה מה שהדתיות אומרת. עוד מצווה, עוד הנהגה.

[Speaker F] כן, הם טוענים

[הרב מיכאל אברהם] שזה פשוט חלק מה… נגיד יוסף בורג אמר פעם כן, שהעיקר בציונות דתית זה לא הציונות ולא הדתיות זה המקף שביניהם. וזה אמיתי, זה לא בדיחה, זה נכון מאוד.

[Speaker F] והטענה שלו בעצם שציוני

[הרב מיכאל אברהם] דתי זה לא מישהו שהוא גם ציוני וגם דתי, אלא זה מישהו שהציונות שלו היא דתית והדתיות שלו היא ציונית. זאת אומרת זה מותך ליחידה אחת, המקף מחבר את שני הדברים האלה ליחידה אחת. אני למשל לא ציוני דתי במובן הזה, אישית. אני ציוני ודתי אבל אין מקף. אני ציוני חילוני. הציונות שלי חילונית, היא לא קשורה לתפיסת עולם הדתית שלי. אני ציוני כמו בן גוריון. הרב מפוניבז' אמר פעם, היה לו איזה בדיחה ובבני ברק תמיד סיפרו לי את זה בלגלוג והתפעלות עצומה, ששאלו אותו, הוא לא היה אומר הלל ביום העצמאות הרב מפוניבז', אבל גם לא אמר תחנון. זה כאילו יום שמח, לא אומרים תחנון. שאלו אותו, אם אתה ציוני אז אל תגיד תחנון ותגיד הלל, אם אתה חרדי אז אל תגיד הלל ותגיד תחנון, איך, למה אתה לא אומר הלל ולא אומר תחנון? אז הוא אמר שאני ציוני כמו בן גוריון, גם בן גוריון לא אומר הלל ולא אומר תחנון ביום העצמאות. כן, לא אמר שום דבר ביום העצמאות. אז עכשיו כולם תופסים את זה כאיזושהי בדיחה על חשבונה של הציונות הדתית, זאת טעות בתפיסה, זאת בדיחה על חשבון החרדיות. כי מה שהוא אמר בעצם, הוא אמר אמירה לגמרי רצינית לפי פרשנותי, הוא אמר שהוא ציוני והוא דתי, רק הציונות שלו לא דתית. זאת אומרת הוא לא אומר הלל כי זה יום שמח, הוא לא אומר תחנון, סליחה, כי זה יום שמח שהוקמה מדינה, הוא שמח מאוד שהוקמה מדינה. הוא לא רואה בזה מימד דתי אז הוא לא אומר על זה הלל. בסדר? זה דיון אחר. אני אגב גם אומר הלל, אני לא חושב שצריך לראות בזה מימד דתי כדי להגיד הלל, זה דיון אחר. אבל אני חושב שזה מה שעומד מאחורי האמירה שלו, שהוא בעצם ציוני חילוני. פעם אמרתי בראיון לערוץ שבע, ומישהי ראיינה אותי, בשבע, לא ערוץ שבע, ראיינה אותי, כשהוא סגור אותו, מה? אחרי שסגרו אותו.

[Speaker F] אה, לא יודע, אז היא ראיינה אותי, אז אמרתי

[הרב מיכאל אברהם] לה שאני יהודי דתי וציוני חילוני. הציונות שלי חילונית ואני בן אדם דתי אבל הציונות שלי חילונית כמו של בן גוריון, בדיוק אותו דבר, זה הרב מפוניבז' בעצם. אוקיי? אחרי זה מישהו אמר לי שהמקור הוא ליבוביץ', אפילו לא זכרתי כנראה, בטח ראיתי את זה לפני כן, ליבוביץ' בעצם הגדיר את עצמו ככזה. טוב, בכל אופן איך הגענו לכל זה אני לא יודע. מה שהרמב"ם אומר פה זה שהעבודה מאהבה זה לעשות את האמת מפני שהוא אמת, זה נקרא עבודה מאהבה. זה לא קיום של מצוות אהבת השם, הקיום של מצוות אהבת השם זה בהלכות יסודי התורה. פה מדובר על השאלה מה צריכה להיות המוטיבציה שלי לקיום המצוות באופן כללי, המוטיבציה צריכה להיות שזאת האמת, זהו. לא כי אני מרויח מזה, לא כי זה מתקן את העולם, לא כי זה מתקן אותי, לא שום דבר, פשוט בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. וזה ה… ולכן אני חושב שהאמירה הזאת של הרמב"ם פה משלימה את האמירה שלו בהלכות עבודה זרה שקבלה בלי קבלה באלוה אין עבודה דתית.

[Speaker F] זה נכון לעבודה זרה וזה נכון לעבודת השם, רק עם קבלה באלוה. בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר, זהו. אתה צריך להגיע לאיזשהו תרגיל מחשבתי כלשהו, למה? קודם כל, אתה מדבר על טיעון שיסביר למה? אז אני אומר, מה תהיה

[הרב מיכאל אברהם] ההנחה של הטיעון? הרי כל טיעון מתחיל מהנחות, נכון? מה תהיה ההנחה של הטיעון? מה יכול להיות שם בתור הנחות? הרי גם על ההנחות שאתה תביא אני אשאל ומה מבסס אותן. נכון? אז אתה תלך עוד אחורה, תביא עוד מטא-הנחות שמסבירות את ההנחות, ואז

[Speaker G] אני

[הרב מיכאל אברהם] אשאל אותך מה מבסס אותן. איפה זה יעצור? זה יעצור באותו מקום שהוא מובן מאליו. שאין יותר. ברגע שאתה מבין, לא שאין יותר, שהוא מובן

[Speaker F] מאליו. אתה לא צריך הסבר.

[הרב מיכאל אברהם] לא שאין הסבר, לא צריך הסבר. זה מובן, זה ברור. זה מושכל ראשון, אקסיומה. בסדר? לזה אני אגיע עוד מעט, אבל הטענה היא בעצם שברגע שאתה מבין שהקדוש ברוך הוא הוא אלוהים, הסיבה למה לציית לו לא צריכה שום טיעון. זה המושג אלוהים. זה כמו שאי אפשר להגיד, אני אומר… אבל להגיע לזה זאת הבעיה. תגיע למסקנה שהוא אלוהים, אבל אחרי

[Speaker F] שהגעת למסקנה שהוא

[הרב מיכאל אברהם] אלוהים, זה מה שזה אומר. מה שזה אומר זה שמה שהוא אומר זה מחייב. איך אתה מגיע למסקנה שהוא אלוהים? כל אחד ודרכו. זה כמו, תחשבו על מוסר. מישהו אומר לי: תראו, אני יודע שלרצוח זה לא מוסרי, אבל למה לא לרצוח? מי ששואל שאלה כזאת, הוא לא באמת יודע שלרצוח זה לא מוסרי. כי אם הוא באמת יודע שלרצוח זה לא מוסרי, לא צריך הסברים למה לא לרצוח, כי זה לא מוסרי. זה המשמעות של האמירה שלרצוח זה לא מוסרי. המשמעות היא שאסור לרצוח. אתה לא יכול להגיד: אני יודע שלרצוח זה לא מוסרי, אבל בעצם למה אסור לרצוח? להגיד שזה לא מוסרי זה להגיד אסור לרצוח. באותה מידה, להגיד שאלוהים ציווה זה הסבר מספיק למה אני צריך לעשות. אי אפשר להגיד: אני יודע שאלוהים ציווה, אבל למה לעשות? אז אתה לא באמת חושב שאלוהים ציווה, או שהוא לא אלוהים מי שציווה, לא משנה. אתה לא הגעת למסקנה שבאמת יש פה גורם שהוא אלוהים ושהוא ציווה. כי אם היית מגיע לזה, לא צריך שום הסבר נוסף. זה מספיק בשביל ליצור את המחויבות. אתה יכול להגיד: אני עוד לא יודע שהוא אלוהים, כמו שאמרת, בסדר, נימוקים שונים, כל אחד והדרך שלו להגיע לזה. לכן הרמב"ם אומר שעבודה דתית במהותה, בין אם זה עבודה זרה ובין אם זה עבודת השם, עבודה דתית במהותה תלויה בקבלה באלוה. עבודה מאהבה או עבודה מיראה זה לא עבודה דתית אמיתית. מאהבה או מיראה במובן של רגשות אהבה ויראה, לא לעשות האמת מפני שהוא אמת. לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה מה שהוא קורא פה עבודה מאהבה. זה כן, זה קבלה באלוה. ואתה מבין שזאת האמת. אם הוא ציווה, אתה צריך לעשות. זה הכל. למה אני צריך לעשות? ככה. כי הוא ציווה. אין לי הסברים. אין לי משהו יותר ברור מזה שאני יכול לבסס עליו את ההסבר לזה. כשאני בא להסביר משהו, אני צריך משהו אחר שיהיה יותר ברור שאני אוכל להסביר באמצעותו את הדבר הזה. אז מה יהיה הדבר הכי ברור

[Speaker F] שאותו כבר לא צריך להסביר, שהוא הכי ברור? המחויבות לאלוהים, לציווי האלוהים יהיה הדבר הכי ברור שיש. אין משהו יותר ברור מזה שהוא יסביר למה אני צריך להיות מחויב לאלוהים.

[הרב מיכאל אברהם] זה מצחיק, אחד בא ואומר: אני מאמין באלוהים, אני מאמין שיש אלוהים וזה,

[Speaker F] אבל אני לא שומר שבת.

[הרב מיכאל אברהם] אז באיזשהו מקום מה זה… אני לא מבין את זה, איך הדבר הזה… אם הוא לא שומר שבת זה לא משנה כלום. אם הוא לא חושב שצריך לשמור שבת, אז הוא נמצא בסתירה לוגית. אם הוא לא שומר שבת אז הוא צריך… כנראה לא… לא, יש אנשים שיש להם יצר כזה ויצר אחר, דיברנו על זה בשיעורים הקודמים. לא, יש חולשת הרצון. בן אדם לפעמים לא עושה את מה שהוא חושב שצריך לעשות. זה יכול לקרות. אבל אם הוא לא חושב שצריך לשמור שבת, אם אתה יודע שאלוהים ציווה לשמור שבת, אתה לא יכול לא לחשוב שצריך לשמור שבת. יכול ליפול, כי היצר שלך גבר עליך ואתה בכל זאת בפועל לא שומר, אבל לחשוב שאתה לא צריך לשמור זה לא יכול להיות. זאת אומרת, אם אלוהים ציווה, אז אתה צריך. זאת אומרת, אין פער בין להגיד אלוהים ציווה לבין להגיד אני צריך. בסדר? רק הערה בסוגריים, ראינו פה את הרמב"ם הזה עם שתי ההלכות שלו, בהלכה ג' הרמב"ם לכאורה אומר משהו סותר. לא הבאתי את זה פה, הרמב"ם אומר. הנה, הרמב"ם אומר, אחרי שבהלכות א' וב' שראינו, בהלכה ג', כן, אז הוא אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא. בהלכה ג', כיצד היא האהבה הראויה? והיא שיאהב את השם אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהיה נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. כאן לכאורה זה הפוך ממה שאמרתי, כי פה נראה שהאהבה הכוונה זה באמת רגש האהבה, זה משהו אמוציונלי, כמו אהבת אישה. נכון? אבל, אבל הלכה אחת קודם הוא אומר שלעבוד מאהבה פירושו לעשות האמת מפני שהוא אמת. הדבר הכי קר ומנוכר שאני יכול לחשוב עליו, ופה זה ההשתפכות האמוציונלית הזאת בהלכה ג'. עכשיו הוא לא התבלבל, זה הלכה אחת קודם, וזה לא רחוק. הא? עבודה זרה משהו בג'? במובן מסוים, נכון. אז מה שאני רוצה לטעון,

[Speaker I] זה תמיד זה לקח חשוב לשימוש במשלים.

[הרב מיכאל אברהם] כל שיר השירים משל הוא לעניין זה, אז ממשילים את האהבה שלנו לקדוש ברוך הוא לאהבה לאישה. אוקיי? אז הרמב"ם אומר שאתה תהיה שוגה בה תמיד כמו באהבת אישה וכולי, אבל תמיד יש פערים הרי בין משל לנמשל. כל השאלה היא איזה פרט במשל נועד כדי להסביר לך משהו בנמשל, לא כל מה שיש במשל שייך גם לנמשל, נכון? אני אביא לך איזשהו משל, משל שועל על בני אדם, אבל לשועל יש ארבע רגליים ולבני אדם יש רק שתיים, אז מה אתה מביא לי משל משועל כזה או שועל אחר, מנסה ללמד אותי משהו על בני אדם? כי זה לא רלוונטי, אני לא מדבר על מספר הרגליים של השועל, אני מדבר על איזשהו היבט מסוים שראינו בהתנהגותו של השועל שהוא משל להתנהגות של בני אדם. אוקיי? זאת אומרת אחת הטעויות של אנשים זה לקחת משל ולהעתיק אותו אז איז לנמשל. לא, יש אספקט מסוים שהמשל בא להבהיר, אבל יש עוד פרטים במשל שהם לא רלוונטיים לדיון. עכשיו אני טוען שגם פה, אהבת האישה, כיוון שזה דבר שמוכר לכולנו, אז מסבירים את אהבת השם על ידי המשל של אהבת אישה, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה כמו שהרמב"ם כותב כאן. אבל לאיזה אספקט אנחנו צריכים להתייחס במשל? לא לאספקט של ההצפה הרגשית אלא לאספקט של האינטנסיביות. זאת אומרת כמו שאתה מתעסק כל הזמן באהבת האישה וכל הזמן אתה ראשך נמצא שם וליבך נמצא שם ואתה שוגה בה תמיד וכולי, אותו דבר צריכה להיות אהבת השם, אבל לאו דווקא במובן האמוציונלי. אם זה יהיה אמוציונלי בסדר, אבל זו לא הנקודה. הכוונה המחויבות שלך לאמת, שזה מה שהוא הגדיר בתור אהבת השם בהלכה קודמת, המחויבות שלך לאמת צריכה ללוות אותך כל הזמן בצורה אינטנסיבית כמו שאהבה לאישה מלווה אותך כל הזמן. דבר אינטנסיבי. נכון, בכל לבבך ובכל נפשך זה צריך למלא אותך כל הזמן, אבל זה לא אומר שאתה צריך להיות מוצף אמוציונלית. הלכה קודם הוא אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת, הוא הגדיר את המושג אהבה.

[Speaker H] אנשים שהם באמת יודעים שדבר הוא מוסרי הוא אמת, הם גם יאהבו אותו. אני לא חושב שזה נכון, אבל אם הם יאהבו אותו שיהיה להם לבריאות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הדרישה היא לא זאת. הדרישה היא להיות מסור לעניין הזה לגמרי ולהיות כל הזמן עם זה בתוכך. עד כמה זה ייכנס לך למימד האמוציונלי, במידה שזה נכנס לבריאות, מישהו אחר שזה לא נכנס גם לבריאות. זה לא הדרישה, זאת אולי תוצאה. אבל בסוף בסוף מה שאתה נדרש זה להתמסר לזה כמו שאתה מתמסר לאהבה אמוציונלית. אבל בעצם האהבה פה זה לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה הוא אמר בהלכה קודמת. זה נקרא אהבה. אתה צריך להיות מסור בכל רגע בכל ישותך ובכל רגע מחייך לעשיית האמת מפני שהיא אמת, ובבירור האמת ולעשיית האמת. אוקיי, זה אני חושב שזה מה שצריך להבין מההלכה ג' הזאת. אוקיי. ביסודי התורה הוא לא אמוציונלי? מה? ביסודי התורה אני לא זוכר

[Speaker E] שיש ביטוי אמוציונלי,

[הרב מיכאל אברהם] אבל שם הוא מדבר על מצוות אהבת השם, זה משהו אחר. שם הוא ודאי לא מדבר על האמת מפני שהוא אמת.

[Speaker E] הלכה ב' זה לא אותו פסוק של מצוות אהבת השם? ואהבת את השם אלוקיך. זה הפסוק שהוא מביא בהלכה ב'.

[הרב מיכאל אברהם] לא נראה לי. והיא המצווה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר "ואהבת את השם

[Speaker E] אלוקיך". ובזמן שיאהב אדם את השם אהבה

[הרב מיכאל אברהם] ראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. מה זאת אומרת? מצוות אהבת השם יכולה אולי להיות אמוציונלית, גם שם אני בכלל לא בטוח. אבל היא יכולה להיות אמוציונלית. אבל פה אנחנו לא מדברים על מצוות אהבת השם. אם אתה תאהב את השם, מיד תעשה את כל המצוות מאהבה. ומה זה לעשות כל המצוות מאהבה? הוא כתב למעלה: לעשות אמת מפני שהוא אמת. נכון. אבל הפסוק הזה לא מדבר על למה אתה עובד את השם, הפסוק הזה מגדיר את המצווה של אהבת השם. הוא אומר אם אתה תאהב את השם ותקיים את המצווה של אהבת השם, אתה תגיע גם לעשיית המצוות מאהבה. אבל פה הדיון הוא על זה, לכן גם זה מפוצל. מצוות אהבת השם נדונה בהלכות יסודי התורה, נכון? זה לא בהלכות תשובה. למה מה זה קשור להלכות תשובה, מצוות אהבת השם? כי פה הוא מדבר על לעשות מצוות. הלכות תשובה עוסקות בחזרה לעשיית מצוות, לא לנטוש את המחויבות למצוות. לכן פה הדיון הוא דיון במישור אחר. רק הוא אומר יש קשר, אם אתה תקיים את מצוות אהבת השם זה ישחק תפקיד גם במישור המטא-הלכתי, למה אתה מקיים מצוות. אוקיי?

[Speaker F] אבל לא זה נושא הדיון. מצוות אהבת השם זה מצווה והיא נדונה בהלכות יסודי התורה. משאל? נתקלתי במשהו מאוד מוזר. אחד אמר לי ששינה זה אחד משישים במיתה.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי וואו, מה הולך פה?

[Speaker F] הגמרא אומרת את זה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני יודע אבל מה איך

[Speaker F] מסבירים דברי טעם כאלה?

[הרב מיכאל אברהם] למה, מה הבעיה?

[Speaker F] ואיך זה קשור אלינו? מה זה? לא אני אמרתי שאני סוטה קצת

[הרב מיכאל אברהם] כי הזכרת את המילה של משל, אז אני העליתי את זה. זה לא משל, טענה שזה אחד משישים במיתה.

[Speaker F] מה הבעיה?

[הרב מיכאל אברהם] זה פשוט, מה קשה להבין שם? מה הפרמטר במיתה? למשל, אין לך מודעות כשאתה ישן. אז יש פה מימד של מיתה, נכון? הלב עוד דופק, זה הכל בסדר. אז יש פה מימד מסוים של המיתה נמצא גם בשינה. אחד משישים.

[Speaker B] זה לא מיתה,

[הרב מיכאל אברהם] זה יש פה מימד מסוים של המיתה. נראה לי פשוט. טוב, בכל אופן אז זה לגבי הציווי, אני רוצה להמשיך. בסופו של דבר בעצם הטענה היא שהמחויבות לעבודת השם או המוטיבציה שבגללה אני עובד את הקדוש ברוך הוא צריכה להיות עצם זה שהוא אלוהים, קבלה באלוה. והציווי שלו. ברגע שהוא מצווה, עצם קיומו של הציווי מספיק כדי שאני אהיה מחויב. זה המשמעות של עבודה דתית. וכמו שכבר הקדמתי וכבר שאלתם אז כבר אמרתי את זה אני רק אחדד, לכאורה זה מין משהו לא הגיוני. תמיד גם תופסים הרבה פעמים את האמונה הדתית כמשהו לא הגיוני. אוקיי? זה אמונה זה לא הגיוני זה לא רציונלי. אז זה שטויות. הדבר הכי רציונלי שיש. אמונה זה מעל הרציונל? לא, לא מעל, זה הרציונלי. שום דבר, אין דבר כזה מעל הרציונל.

[Speaker F] זה מילים ריקות.

[הרב מיכאל אברהם] האמונה מתחילה כשהרציונל נגמר? איך הם אומרים אני יודע אלה שאומרים, תשאל אותם מה הם אומרים, הם בעצמם לא יודעים.

[Speaker F] אמונה זה מסקנה

[הרב מיכאל אברהם] רציונלית וזה מה שצריך לעשות. להפך, האמונה עומדת בבסיס הרציונליות במובנים רבים. אבל זה נושא אחר אני לא אכנס אליו כאן. מה שאני כן רוצה לומר בעצם, זה קצת קשור למה שאני רוצה לומר עכשיו, זה שבסופו של דבר אתה שואל את עצמך רגע אבל מה אני עושה סתם דברים בלי סיבה? זה שאלוהים אז הוא אמר, אז מה אם הוא אמר, למה שאני אעשה את זה? כמו שאמרתי קודם, נגיד שהייתי מביא לך איזושהי סיבה. אתה עושה את זה כי איקס.

[Speaker F] תמיד אפשר לחזור ולשאול ואת איקס למה אתה מחויב לו?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל וואי. וואי למה? בסוף בסוף אתה נכנס לרגרסיה אינסופית. אתה צריך לעצור את זה איפשהו. איפה אתה עוצר את זה? אתה עוצר את זה באותו עיקרון שהוא לדעתך לא דורש הנמקה קודמת, הוא מובן מתוך עצמו הוא מובן מאליו. נכון? זה העיקרון שבו אני יכול לעצור כל שרשרת הנמקה. שרשרת הנמקה תמיד תעצר כשאני מגיע לאיזושהו עיקרון שהוא עצמו לא דורש נימוק מחוצה לו.

[Speaker F] הוא מובן מאליו מתוך עצמו זה ברור שזה נכון. ראיתי אנשים שאמרו שהעולם הוא קדמון, הקדוש ברוך הוא איכשהו נוצר אני לא יודע

[הרב מיכאל אברהם] או לא יודע

[Speaker F] איך. מה השאלה? אז איפה אתה עוצר?

[הרב מיכאל אברהם] כל אחד

[Speaker F] עוצר איפה שהוא רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לוקח אותך לרגרסיה אינסופית, אומר כל אחד עוצר איפה שהוא רוצה. אני רק אומר, כל אחד צריך להחליט לעצמו כשהוא עוצר, מה הטיב של החוליה הראשונה הזאת בשרשרת שבה הוא עוצר. ומבחינתו זה צריך להיות משהו שהוא מובן מתוך עצמו, הוא לא דורש הנמקות מחוצה לו. עכשיו, יש אנשים שמובן מתוך עצמם שיש אלוקים, יש אנשים שמובן מתוך עצמם שאין אלוקים. זה לא רציונלי, אתה עושה את זה בלי סיבה. להיות רציונלי ולהציג סיבות, יש לזה מגבלה. בסוף בסוף, סיבה וסיבה ועוד סיבה של הסיבה וכן הלאה, בסוף זה יעצור. גם הנמקה רציונלית בסוף עוצרת. ולכן הטענה פה היא לא טענה אירציונלית. הטענה הזאת שאומרת אני מקיים את זה כי הקדוש ברוך הוא ציווה זה רק אומר שהעיקרון שמובן מתוך עצמו בעיניי, שהוא לא דורש הנמקה חיצונית, זה העיקרון של המחויבות לדבר השם. מחויבות לציוויו של אלוהים. זה מובן מאליו, זה העיקרון שבו אני עוצר את שרשרת ההנמקות. מכאן והלאה אני אתחיל הנמקות, זאת אומרת נגיד שואלים אותי למה נשמור שבת? כי כתוב בתורה. אז מה אם כתוב בתורה? כתוב בתורה זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. אז מה אם הוא ציווה? הוא אלוהים. אז מה? אין אז מה, ככה. אם אלוהים ציווה אז חייבים לעשות. זה שרשראות הנמקה אבל הם ייעצרו. איפה הם ייעצרו? באותו מקום שהוא מובן מאליו, הוא מובן מתוך עצמו. הוא לא צריך הסבר נוסף מחוץ לו כדי לבסס אותו. וזה תמיד ככה, זה לא עניין לא רציונלי. אין הצדקות רציונליות שהן לא כאלה. כל הצדקה רציונלית בסוף נעצרת באיזשהם מושכלות ראשונים, באקסיומות, נכון? לכן הטעות הזאת לחשוב שדבר כזה הוא לא רציונלי זה שטות. זה לא לא רציונלי, זה הכי רציונלי שיש. הדבר שנראה לי מובן מאליו מחייב אותי. ברור, זה הכי רציונלי שיש. להפך, למה אני צריך הנמקה לדברים מסוימים שהם לא מובנים מאליהם? אם הם לא מובנים מאליהם אז צריך להסביר, אז למה זה נכון? אה, בגלל זה. אבל אם זה עצמו מובן מאליו, אז למה אני צריך משהו אחר שיסביר אותו? הוא מובן מאליו, הוא יכול להסביר דברים אחרים, אבל הוא עצמו לא דרוש הסבר, לא דורש הסבר. אוקיי? לכן לעצור שרשראות הנמקה זה לא דבר אירציונלי. זה הדבר הכי רציונלי שיש. שרשרת הנמקה תמיד נעצרת באיזושהי חוליה שעליה אם ישאלו אותי למה היא נכונה, התשובה שלי תהיה ככה. וזהו, ככה. אבל יש שני סוגי ככה. זה נקודה חשובה. יש ככה אחד שהוא שרירותי. ככה, כי בא לי. אין לי הצדקה, אין לי הנמקה, בא לי. הטלתי מטבע בבוקר והחלטתי שמה שהמטבע יגיד זה מה שאני אעשה. זה ככה שרירותי. אני לא מדבר על זה. אני מדבר על ככה שהוא נכון, לא שהוא שרירותי. אז למה אני קורא לו ככה? כי הוא נכון מתוך עצמו. אין לי הסבר על סמך עיקרון אחר שיסביר אותו. אז לכן גם בהקשר הזה משתמשים במילה ככה. אבל זה לא ככה במובן השרירותי, זה ככה במובן שזה ברור שזה נכון. לא צריך הסברים, זה לגמרי נכון. אוקיי? אני חוזר לליבוביץ' גם בהקשר הזה, אני חושב שהוא בלבל בין שתי המשמעויות האלה של ככה. תמיד כשהוא שאלו אותו שאלות על ערכים, על דברים כאלה הוא אומר ככה, כי החלטתי שרירותית. זו החלטה שרירותית. הוא התכוון באמת לככה במובן השני, לא לככה השרירותי, אלא לככה במובן שזה מובן מאליו בעיניי ולכן אני לא צריך הנמקות למה זה נכון. אבל הוא לא הבחין בעצמו בין שתי המשמעויות האלה של הככה. יש לזה סיבות, הוא היה פוזיטיביסט, אבל לא ניכנס לזה כאן. בכל אופן לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לומר, זה שבתחילתה של כל שרשרת הנמקה יושב תמיד העיקרון הראשוני הזה שהוא מובן מתוך עצמו, שאם ישאלו אותי עליו התשובה שלי תהיה ככה. ובכל שרשרת הנמקה זה נמצא שם. גם שרשרת משפטית, שרשרת פילוסופית, שרשרת מדעית, כל שרשרת הנמקה שתרצו תמיד מתחילה מאיזשהם עקרונות שהם מובנים מאליהם. זאת אומרת לגביהם אני לא צריך הצדקות נוספות. אוקיי? אז גם פה בהקשר הדתי יש איזשהו עיקרון ראשוני.

[Speaker F] העיקרון הראשוני הזה אומר שמה שאלוהים אומר מחייב. מעצם העובדה שהוא אמר. אוקיי?

[הרב מיכאל אברהם] זה העיקרון הראשוני. חסידות גור למשל, המדבר על החסידות גור… חסידות גור זו עבודת עבודה זרה למהדרין.

[Speaker F] זה לא קשור, זה לא דוגמה לכלום.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם ממש עובדי עבודה זרה, לגמרי. זה זה הרבי, הרבי אמר. לא מעניין אותי מה שאין אלוקים. כן? לא, הם עובדי עבודה זרה מדופלמים. לא כל החסידויות, בגור בעיקר. יש חסידויות שרואות את הרבי שלהם כמדריך רוחני או משהו כזה, אבל אצל גור הרבי יכול לפלוט איזה שטויות שהוא רוצה וכל החבר'ה עונים מיד אמן. זאת אומרת ה'תקונס' של גור למי שמכיר וכל השטויות שלהם, זו עבודה זרה לגמרי. לא רק זו עבודה זרה, זה יותר מעבודה זרה, זה כת. זה כת במובן הכי חמור של המילה. זו כת מסוכנת מאוד. וזו כת, זו החסידות הכי גדולה והכי חזקה בישראל ששותפה בשלטון בישראל. יש לנו כת. טוב בכל אופן, אז עוד הערה. מה שאמרתי עכשיו שאני מקיים את הציוויים של הקדוש ברוך הוא כי הוא ציווה, זה לא אומר שלציוויים אין הצדקות, שהם לא הגיוניים, שהציווי לא בא להשיג משהו, לא הופך את העולם לטוב יותר, את החיים שלי לטובים יותר, יכול להיות בכלל שכן. רק לא בגלל זה אני מחויב לו. מבינים? זה לא אומר שאין לו הצדקה. הבאתי אני חושב את הדוגמה של העגלי טל, נכון, בהקדמה, שהוא אומר שיש כאלה שחושבים שליהנות מלימוד זה לא טוב כי כי הלימוד הוא לא לשמה. הוא אומר זה טעות, ברור שזה טוב מאוד ליהנות מלימוד, זה משפר את הלימוד, זה הופך את המצווה לטובה יותר. אבל, הוא ממשיך ואומר, אם אתה לומד בשביל ההנאה או בגלל ההנאה, זה באמת לימוד לא לשמה. זאת אומרת, ודאי שמותר ורצוי ליהנות כשאתה לומד, אבל עדיין ההנאה היא לא הסיבה למה אתה לומד, זה לא אותו דבר. הבחנה חשובה וברורה. אני אומר, אם לא היית נהנה היית גם לומד? אם לא, אז אתה לא עושה

[Speaker F] מצווה, אתה נהנה, אתה מבלה.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה לומד, היית לומד גם בלי הנאה, רק במקרה אתה גם נהנה, אבל היית לומד גם בלי הנאה, זה לימוד לשמה, רק שאתה גם נהנה ממנה. בסדר. הבחנה מאוד חדה. בשבת אני יודע יש לומדים על מסכתות שכל אחד איפה שליבו חפץ. נו, אז מה? כאילו זה סותר את מה שאתה אומר?

[Speaker F] ממש לא. למה לא? למה כן? אתה רוצה ליהנות מהלימוד, מה זאת אומרת. האם זה אומר אם לא

[הרב מיכאל אברהם] הייתי מוצא מסכת שליבי חפץ אז לא הייתי לומד בכלל? אם זה המצב, אז אתה באמת לא לומד תורה, לא לומד לשמה. אבל אם אני מחפש מתוך המסכתות איזה מסכת מדברת אלי יותר ואני בוחר אותה ללמוד, אבל עצם הלימוד אני עושה כי יש מצוות תלמוד תורה, אז הכל בסדר, מה הבעיה? להיפך, יש עניין ליהנות כמו שהוא אמר, רק לא ללמוד בגלל ההנאה או לשם ההנאה. זה דיון אחר. אז לכן אני אומר שבהקשר הזה, לא נכון להסיק, וזה עוד פעם ליבוביץ הלך פה צעד אחד רחוק מדי, לא נכון להסיק מכאן שאין למצוות מטרה, שהמצוות לא נועדו להשיג יעד כלשהו, יעד רוחני כזה או אחר. ממש לא. אבל המחויבות לקיים את המצוות היא לא בגלל היעד. היעד הוא רק הסיבה למה הקדוש ברוך הוא ציווה, אבל אני מה שאני מקיים את זה זה בגלל שהוא ציווה. תחשבו על ילד שאני נותן לו סוכרייה כדי שהוא, לא יודע מה יעשה, ילך למכולת להביא לי משהו. אוקיי? אז הילד למה הוא הולך למכולת? כי הוא רוצה לקבל את הסוכרייה, נכון. אבל למה אני שולח אותו למכולת? כי אני צריך את המצרכים. הוא לא הולך בשביל להביא את המצרכים, הוא הולך כדי לקבל את הסוכרייה, נכון? אבל אני שולח אותו למכולת כי אני צריך את המצרכים. אני משתמש בסוכרייה כדי לגרום לו לעשות את זה. בסדר? לא תמיד הסיבה שבחמתה מעשה נעשה או שיש לנו ציווי לעשות אותו, זאת הסיבה שבגללה אני עושה את המעשה. שני דברים שונים. הקדוש ברוך הוא יכול לצוות את מצוות שבת כי זה מתקן את הנצח שבאות, בסדר. עכשיו השאלה היא למה אני שומר שבת? לא כי אני רוצה לתקן את הנצח שבאות, אלא כי הקדוש ברוך הוא ציווה. עכשיו למה הוא ציווה? כדי לתקן את הנצח שבאות. כמו עם הסוכרייה. אוקיי. לכן אני אומר, ליבוביץ הסיק מכאן שהמצוות לא באות להשיג כלום, אין להם יעד, הם סתם עניינים שרירותיים. אפשר גם לדקלם את ספר הטלפונים במקום להתפלל, זה לא משנה כלום, כל עוד אתה עושה את מה שהיית חייב, מה שהתחייבת. אוקיי, אז זה שטויות. תופס נקודה תמיד, ליבוביץ תופס נקודה נכונה ותמיד הוא הולך איתה צעד אחד רחוק מדי. הנקודה הנכונה היא שאתה באמת לא צריך לעשות את זה בגלל החוויה הדתית, להתפלל וכולי, אבל זה לא אומר שלא צריכה להיות חוויה דתית או שאין ערך בזה שיש לך חוויה דתית, שני דברים שונים. אתה עושה את זה כי יש

[Speaker D] מצווה להתפלל, חוץ מזה יש לך גם איזה שהיא חוויה של עמידה מול הקדוש ברוך הוא, כל מיני דברים כאלה, כל אחד ועולמו. אוקיי? שני דברים שונים.

[הרב מיכאל אברהם] רק נכון שזאת לא אמורה להיות הסיבה שבגללה אתה מתפלל, בזה הוא כן צדק. אוקיי. אז אם אתה עומד על זה, אז כאילו הפרשנות של התכלית של המצוות תשפיע

[Speaker G] עליך את ה…

[הרב מיכאל אברהם] כאילו איך אתה… תראה, אם הייתי מאמין לפרשנויות האלה ואני לא, אז אם הייתי מאמין לפרשנויות האלה אני מניח שזה היה יכול ליטול חלק בשאלה איך אני אקיים את המצווה. אבל מה שאני מכיר לא משכנע אותי. לא קטגורית, אני פשוט כל הטיעונים. מורה נבוכים חלק ג' או אני לא יודע מה, כל מיני לנבוכי הדור של הרב קוק, כל מיני המצאות. המצווה נועדה ל, זה לא מחזיק מים, זה לא מסביר את הפרטים של המצווה. סתם. לתת טעם בפה, כמו שהחינוך כותב. זה לא באמת, זה לא הטעם של המצווה בעיניי. לא סביר. טוב, אבל לא משנה, אם אתה הגעת למסקנה שזה כן משכנע אותך הטעם הזה, אז בסדר, זה יכול להיות שאתה תוכל, זה יכול להשפיע על איך שאתה תעשה את המצווה. אולי. למרות שבאופן עקרוני אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. מבחינת ה"מה אני אעשה" או ההגדרה ההלכתית של המצווה, היא לא ניזונה מהטעם. מחלוקת תנאים, אבל ההלכה אנחנו פוסקים שלא דורשים טעמא דקרא. אנחנו לא מעצבים את הגדר של המצווה לפי הטעם שלה. בסדר? אבל ברמה העקרונית מבחינת החוויה שמלווה את הקיום או אפילו לפעמים גם פרשנות למה שאתה עושה, אם אתה השתכנעת שזה הטעם יכול להיות שזה ייטול חלק במה שתעשה. אבל עוד פעם, אבל זה כי זה יסביר לך מה לעשות. אבל השאלה היא למה לעשות את זה,

[Speaker F] זה לא בגלל הטעם זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה.

[הרב מיכאל אברהם] הטעם רק יגיד לך מה הוא ציווה. לפי הטעם אתה יכול להבין אם אתה צריך לעשות ככה או צריך לעשות ככה, כי אתה רואה מה יקדם יותר את הטעם. אוקיי? אבל בסופו של דבר כשאתה עושה את זה, אתה עושה את זה כי הוא ציווה, לא בגלל שאתה רוצה לקדם את הטעם. הוא רוצה לקדם את הטעם. אתה עושה את זה כי הוא ציווה. מה שאתה אומר, גם אם מצאת טעם, אתה עדיין חייב להמשיך לעשות את זה. כן, ברור. אז יש ברבי אלחנן וסרמן, יש לו מאמר שנקרא תשובה, מאמר על תשובה בקובץ מאמרים. ושמה הוא טוען שמביא מהרמח"ל בדרך השם שבכל מצווה ועבירה יש שני אספקטים. אספקט אחד זה האספקט התוכני מהותי והאספקט השני זה האספקט של הציווי. נגיד כשאני שומר שבת, אוקיי? אז אספקט אחד זה האספקט מה בא להשיג שמירת שבת. היא באה לעשות משהו, לא יודע מה. אוקיי? זה האספקט המהותי. ויש את האספקט של הציווי. הצטוותי לשמור שבת אז אני עושה את זה כי אני נאמן ומחויב לציווי. אוקיי? זה שני אספקטים. גם בעבירה אותו דבר. נגיד שאכלתי חזיר. אז א', כנראה עשיתי איזשהו סוג של נזק, כי אחרת למה הקדוש ברוך הוא אסר לאכול חזיר. כנראה שאם אוכלים חזיר קורה משהו בעייתי. אז א' מבחינת המהות עשיתי משהו בעייתי. ב' מרדתי נגד הציווי של הקדוש ברוך הוא. בלי קשר לנזקים ולהכל. זה שני אספקטים שונים.

[Speaker G] לכן למשל הוא אומר שמה

[הרב מיכאל אברהם] מה קורה מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה? גמרא בנזיר. חושב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה. נכון? שהוא אכל טלה. הוא לא אכל חזיר. מה הבעיה? המחשבה. אבל מה המחשבה? יש עבירה לחשוב? עבירה לחשוב? לחשוב אני יכול לחשוב מה שאני רוצה כל עוד אני עושה את מה שאני מחויב ולא עושה את מה שאסור לי. הנקודה היא שברגע שחשבתי לאכול בשר חזיר, אז עברתי על הציווי. מבחינתי כי אני הרי הייתי בטוח שיש פה ציווי לא לאכול. המהות לא התקלקלה כי לא אכלתי חזיר. התוצאה הרעה שיוצאת מאכילת חזיר לא קרתה פה, כי לא אכלתי חזיר אכלתי טלה. אז זה מה שרבי אלחנן אומר שם במאמר, אז מצב כזה זה בעצם עבירה על הציווי אבל לא על המהות. לכן צריך כפרה. בלי המהות אין פה עבירה, אבל עבירה על הציווי באופן עקרוני אתה צריך כפרה. מה קורה ההיפך? עבירה על המהות בלי הציווי. זה עבירה בשוגג. נכון? כשאתה אוכל משהו בשוגג, אז אתה לא יודע בכלל שזה חזיר, אתה לא יודע שזה אסור, אתה לא מורד נגד הציווי, אבל תכל'ס במהות אכלת חזיר. התוצאה קרתה. אכלת חלב, חזיר, לא משנה מה שלא יהיה. אוקיי? אז זה המקרה ההפוך לחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. כי פה אתה בעצם את הפעולה המהותית עברת עליה אבל את הציווי לא עברת על הציווי כי לא ידעת שיש ציווי. אז הוא מיישב עם זה כל מיני קושיות לא משנה. יש ריטב"א ותוספות רו"ש שמסבירים כך את האמירה של חז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. למה גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה? אז יש כל מיני הסברים דרושיים כאלה, וגם הם עצמם מביאים שהיצר שלך יותר גדול אם אתה מצווה, כן, זה ההסבר הנפוץ. וההסבר הפחות נפוץ והיותר נכון זה ההסבר השני שהם מביאים. שהוא אומר ברגע שאתה עושה דברים כמצווה ועושה, אז אתה גם נענה לציווי וגם מקיים את המהות. אתה עושה את המצווה ואתה גם מקיים את הציווי. ואם אתה לא מצווה ועושה. אז עשית דבר טוב והבאת איזושהי תועלת, הכל טוב, אבל ציווי לא קיימת כי אין עליך ציווי. לכן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. זה משפט במתמטיקה. גדול המצווה ועושה כי יש לו שתי תועלות, הוא גם נענה לציווי וגם עשה את המהות, ומי שאינו מצווה ועושה שיש לו רק תועלת אחת, רק את המהות. הוא לא נענה לציווי, לכן הוא יותר גדול מזה. אחד ועוד אחד גדול מאחד. בסדר? זה לא צריך פה הסברים פסיכולוגיים

[Speaker F] או יצר וכל מיני דברים מהסוג הזה. אז עוד פעם, זה אומר לנו שבעצם בכל מצווה ובכל עבירה יש באמת את שני ההיבטים האלה. ההיבט של הציווי, האיסור או הציווי, כן? וההיבט של המהות. למה הקדוש ברוך הוא מצווה? הוא מצווה כי כנראה זה מעשה מועיל וזה מעשה מזיק, אז לכן את זה הוא מצווה ועל זה הוא אוסר. אבל מבחינתנו מה שחשוב זה הציווי. זאת אומרת, אנחנו אמורים לקיים את הציווי.

[הרב מיכאל אברהם] ממה שאתה אמרת, זה שהמהרש"א,

[Speaker F] חבל, בא ואמר למה קוראים לברכה "ברכת הלולב"?

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה בא ואומר

[Speaker F] שהאתרוג הוא עדיף, גם גמילות חסד וגם תורה, תקרא לזה "ברכת

[הרב מיכאל אברהם] האתרוג", לא "ברכת הלולב".

[Speaker F] אז הוא אומר שהעובדה

[הרב מיכאל אברהם] שאתה עושה מצוות,

[Speaker F] זאת אומרת גמילות חסד, זה גורע מהתורה.

[הרב מיכאל אברהם] כי אתה

[Speaker F] עושה את זה בשביל

[הרב מיכאל אברהם] לגמול חסד ולא בשביל לקיים את הציווי האלוקי. כן, ומכיוון שלולב זה תורה, תורה מושלמת בלי גמילות חסד, בלי מעשים, בלי מעשים אתה קורא לזה… אה. טוב, מעניין, יש לך תיאוריות מאוד מעניינות בנושא הזה. אוקיי, לא הכרתי. יש למשל, חשבתי שאתה רוצה להביא את הנחת תפילין שהחבדניקים עושים ברחובות, שמניחים תפילין לאנשים. זה שיש על זה ויכוח מאוד מעניין

[Speaker F] בין הרבי מלובביץ' לבין רבי יצחק הוטנר.

[הרב מיכאל אברהם] יש חליפת מכתבים ביניהם בעניין

[Speaker F] הזה, כי רבי יצחק הוטנר טען את מה שגם אני חושב,

[הרב מיכאל אברהם] אין לזה שום ערך, זה סתם בזבוז זמן. זאת אומרת כי אתה עוצר אנשים ברחוב שהם לא מאמינים ומניחים תפילין, זה לא מצווה. נותן להם את הגשמאק הזה, העובדה ש… גשמאק לא גשמאק, מצווה אין פה. ובזמן של המלחמה מה הם רצו? תפילין וזה… נו מה אכפת לי?

[Speaker J] ואלה שרוצים להפריש חלה גם כן, אוסף הפגאנים האלה מה הוא רוצה? רק להפריש חלה, זה מה שהוא רוצה. ועדיין הם פגאנים.

[הרב מיכאל אברהם] בטח, טקסי הפרשת חלה זה פגאניות צרופה. יש מצוות הפרשת חלה, כשעושים את זה לטקס שחושבים שהוא גם יועיל בכל מיני סגולות וכאלה דברים זה פגאניות. איך אתה מגיע לאמונה ולהתעלות בידיים מהדברים האלה? בסדר, אתה יכול להגיד שיש פה ערך טקטי כזה או אחר, הכל בסדר. אבל במובן של אם דבר כזה הוא מצווה, שאלה הלכתית, כן? האם הדבר הזה… זאת אומרת אותו אחד שהניח תפילין בבוקר אצל החבדניקים, בסדר? חזר בתשובה בצהריים, הוא צריך להניח תפילין היום? כן, הוא צריך להניח תפילין עוד פעם היום. הוא לא קיים מצוות תפילין. אפילו את הברכה הייתי אומר להם שלא יתנו לו לברך, למרות שלא אכפת כי גם אם הוא מברך זה לא עבירה, הוא מכל מקום לא מאמין בכלום. אז זה לא משנה. אה? לא ברור, אני אומר. אם מדובר במישהו שלא מאמין, לא מאמין באלוקים, לא מאמין במצוות תפילין. מאמין באלוקים זה לא מעניין, יש כל מיני אנשים שמאמינים. הוא לא מאמין שהדבר הזה הוא מצווה, שהקדוש ברוך הוא ציווה אותם. זה מה שהרמב"ם, עוד רגע נראה את הרמב"ם הזה, הרמב"ם טוען שזה התנאי לקיום מצווה. טוב, אז אני עכשיו עובר לרמב"ם הבא, אבל מה שאני בעצם רוצה לומר פה זה שלכל מצווה יש מהות ויש ציווי. בלי שאתה מחויב לציווי בעצם אין פה קיום מצווה באמת. אם אתה פועל בשביל המהות אבל לא מתוך מחויבות לציווי אז אין פה מצווה באמת, לא מצווה לשמה בכל אופן. זה הרמב"ם בהלכות מלכים בסוף פרק ח', אולי הזכרתי את זה פעם קודמת, אני לא זוכר כבר. הרמב"ם כותב ככה, כל המקבל שבע מצוות, מדבר על גר תושב, כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותם ויעשה אותם מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. יש גרסאות "ולא מחכמיהם", אבל הגרסה הנכונה יותר זה "אלא מחכמיהם". מה הרמב"ם אומר? נניח שיש גוי שעושה שבע מצוות, אז באופן עקרוני הוא מחסידי אומות העולם, זה גר תושב. אוקיי? עכשיו, אבל אם זה כל זה נכון רק אם הוא עושה את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה את משה רבנו בסיני לעשות את זה. אבל אם הוא עושה את זה בגלל הכרח הדעת, שנראה לו שכך נכון להתנהג, הגיוני, ולכן הוא עושה את זה, זאת אומרת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם. מה הכוונה? תרגום לשפה שלי, אדם כזה הוא לא מחסידי אומות העולם, אין לזה ערך דתי במה שהוא עושה. יש לזה ערך מוסרי, זה המעשה הנכון, אז הוא מתנהג נכון, הוא מחכמי אומות העולם, אבל הוא לא מחסידיהם. זאת אומרת הוא לא עובד השם, אין לזה משמעות דתית. חסיד זה משמעות דתית, כן? אין לזה משמעות דתית, זו לא מצווה. למה? הוא עושה את המצווה, למה שזה לא יהיה מצווה? כי הוא עושה את זה בגלל שכך הגיוני בעיניו. אתאיסט שתומך בזולת עושה מצוות חסד, הוא לא קיים מצווה מימיו. הוא עושה מעשה טוב, הוא אדם

[Speaker B] מוסרי, הוא מחכמי אומות העולם, אבל הוא לא מחסידיהם. זאת אומרת אין לזה משמעות דתית למעשה שהוא עושה. אוקיי?

[הרב מיכאל אברהם] וזה בדיוק להגיד את אותו דבר שראינו בהלכות עבודה זרה ובהלכות תשובה. הרמב"ם חוזר לאותו דבר, כי בעצם הוא אומר שאם אתה לא עושה את זה מתוך מחויבות לציווי, או קבלה באלוה מה שקראתי, אז זה לא מצווה לשמה, זה לא מצווה. זה בבחינתו גם זה רק מי שמאמין בתורת משה או גם אני יודע מה, מוסלמים, נוצרים? הוא טוען שזה רק בגלל הר סיני. זה מה שהוא אומר פה, בשביל שציווה בהם הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהם. אז אני אומר, אם הם עושים את המצוות בגלל זה אז כן, אבל הם לא עושים את זה בגלל זה. הם מאמינים במשה רבנו, אבל את המצוות של מוחמד הם עושים בגלל שמוחמד ציווה ולא בגלל שמשה רבנו ציווה. למה? אותו דבר. אז לכן, אז הרמב"ם בעצם אומר פה זה שאתה יכול לעשות את אותם מעשים, אבל אם המוטיבציה שלך זה הכרח הדעת, כי כך נכון או הגיוני להתנהג, לא עשית מצווה. עשית מעשה טוב, אבל לא מצווה. אוקיי? מה שחשוב זה שאתה התנגדת לו כשאמרתי לך שהאמונה אולי היא על ה… האמונה היא מעבר להשגות השכליות. מה שאמרת עכשיו. לא יודע מה, אין תחום כזה מעבר להשגות השכליות. לא מכיר בקיומו של תחום כזה. עכשיו, המילים שאמרת עכשיו בסוף, שבגלל הכרח הדעת, שמישהו עושה בגלל הכרח הדעת ולא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. נכון. אוקיי. אז מה? אז שהקדוש ברוך הוא ציווה זה אמונה, והכרח הדעת… לא, מה זאת אומרת אמונה? הקדוש ברוך הוא ציווה בגלל שהוא אמר את זה למשה רבנו בסיני, ולכן אני יודע שהוא ציווה. מה זה קשור לאמונה? אבל הדבר הזה צריך להיות מוטמע בך, אתה… לא מוטמע שום דבר, אני יודע שהוא ציווה, מה זה מוטמע? אני יודע שהוא ציווה ולכן אני עושה את זה. לא יודע מה זה מוטמע בי, אני לא יודע מה זה. כמו שאני יודע שהחוק אומר משהו, אז אני מקיים את מה שהחוק אומר. מה צריך להיות מוטמע בי? אני לא יודע מה. הכרח הדעת והדבר הזה, זה לא מסתדר לי. למה? מה לא מסתדר? מה זה הכרח הדעת? הכרח הדעת הכוונה זה הגיוני להתנהג כך, לא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. אני גומל חסד עם השני כי אני אדם מוסרי, אבל אני אתאיסט, אני לא מאמין שהקדוש ברוך הוא ציווה לעשות את זה. אז מצווה אין לי. למה אין לי? גמלתי חסד, יש מצוות חסד, נגיד, מצוות חסד, נניח שיש. אוקיי? אז למה אין לי מצווה? כי אני לא עושה את זה בגלל מחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא. אני עושה את זה כי כך נראה לי נכון והגיוני לנהוג. אדם, תראו את כל הוויכוחים האלה על החלוצים שייבשו ביצות והקריבו את חייהם למען יישוב ארץ ישראל. האם הם קיימו את מצוות יישוב ארץ ישראל? בחיים לא. דיברתי על אותם אלה שלא מאמינים. אלה שמאמינים כן. אותם אלה שלא מאמינים לא קיימו את מצוות יישוב ארץ ישראל. מצוות צריכות כוונה, מצוות צריכות אמונה. אם אתה לא מאמין בזה שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, גם אם יישבת את ארץ ישראל ואתה יהודי, כיהודי אתה מחויב במצוות, לא קיימת את המצווה הזאת. וזה שהתגייסו ונתנו את עצמם במלחמה הזאת מנהמת ליבם? ברור שהוא לא עשה שום מצווה בעניין הזה, ברור שלא. מה זאת אומרת? ובטח שהוא לא מקדש השם וקדוש וכל מיני שטויות כאלה שאומרים סביב זה, זה כזה בולשיט. זה מה שנקרא אצל מישהו, לא זוכר מי זה היה, הוא קרא לזה קידושי טעות. ממש קידושי טעות בקידושין. אז הוא אומר זה שאומרים שכל יהודי שנהרג בגלל יהדותו הוא קדוש. בולשיט יותר גדול מזה לא שמעתי מימיי. אדם אתאיסט שנהרג בגלל שהוא יהדותו, שיתרע מזלו והוא נהרג. נהרג, מה הופך אותו לקדוש? מה זה קשור לקדוש? מה קדוש בו? מסכן אני מבין, אבל למה קדוש? הוא מסכן, נהרג בגלל שהמחבל ירה עליו. היה יכול לירות במישהו אחר אז הוא לא היה נהרג. מה הופך אותו לקדוש? הוא בא, הוא הקריב את עצמו? לא, אני מדבר עכשיו על מישהו שנפגע בפיגוע כרגע. לא, עזוב. יפה. עכשיו מי שהולך מהמרכז לדרום, אבל הוא עושה את זה כי הוא אזרח נאמן והוא רוצה להגן על מדינת ישראל, אז הוא חייל מצוין. מצוות אין לו. מצווה אתה לא עושה אם אתה לא מחויב למצווה. הוא לא עשה את זה בגלל מצווה, הוא עשה את זה בגלל שהוא אזרח בלגי שמגן על בלגיה כנגד האויבים שלה כי הם מצווה? למה לא? זה בדיוק אותו דבר כמו הישראלי שמגן על ישראל כנגד האויבים שלה. מה ההבדל? זה אותו דבר בדיוק. אי אפשר להגיד אחרת. מה? זה מובן. מי שאומר אחרת זה פשוט מבולבל. זה שטות, מה, זה ברור שלא. אבל השם יקום דמם. השם יקום דמם, אתה יכול לאחל לאויבים שלהם שהשם יקום דמם ויהרוג את אלה שהרגו אותם. מה זה קשור? אבל זה לא אומר שהם קדושים או שהם קידשו את השם. אני אומר, אם יש אנשים שעשו את זה מתוך מודעות דתית, אז כן. אני מדבר על אתאיסטים או על כאלה שלא מחויבים, אז הם עשו דברים שאני חייב להם המון הכרת הטוב, זה ברור. והם עשו מעשה גדול ויפה, מחכמי אומות העולם, אבל הם לא מחסידיהם. מצווה אין להם. אם הוא עשה את זה במטרה לקדש את השם ובגלל זה הוא עשה את זה, אז כן, למה לא? למרות שהוא לא היה דתי? לא. לא כי הם זה. לא, אם הוא אדם דתי הוא שאל. אה? הוא שאל אדם דתי. דתי ברור. זהו, אז זה מה שהוא שאל. בכל אופן, אז יש כשכתבתי כתבתי איזה מאמר פעם, אז חלק מהתגובות היו טוב, הרמב"ם מדבר פה על שבע מצוות בני נח. לא על ה… לא על כל המצוות שלנו. הוא מדבר על הלכות גר תושב. מי שמקיים שבע מצוות זה על גוי. מה עם יהודי שעושה את המצוות בגלל הכרע הדעת ולא בגלל שהקב"ה ציווה על ידי משה? אז נראה לי פשוט מסברא שזה אותו דבר. תסתכלו ברמב"ם פרנקל בספר המפתח, כמה אחרונים כותבים שזה דבר פשוט שזה גם נכון ליהודי. יש אחד נדמה לי שטוען שזה רק לגויים ולא ליהודים, אבל בעיניי אין לזה שחר. זה ברור שזה סברא. גם כמו שלגוי כך גם ליהודי. תשאל אז למה הרמב"ם כותב את זה פה ולא כותב את זה על כל המצוות? למה דווקא על השבע מצוות בני נח הוא כותב את הרעיון הזה? שיכתוב בתחילת היד החזקה שאת כל היד החזקה אם מישהו מקיים רק בגלל הכרע הדעת אז הוא לא קיים מצוות, הוא מחכמי ישראל אבל לא מחסידיהם. למה הוא מדבר על חכמי אומות העולם ועל גר תושב ועל שבע מצוות, למה בהלכות מלכים? למה לא בפתיחה ליד החזקה? אז מה שאני טענתי, מה זה שבע מצוות בני נח? שבע מצוות בני נח זה המצוות ההגיוניות, המוסריות, ההגיוניות. כמו שהרמב"ם כותב, הם דברים שהדעת נוטה להם. זה שבע מצוות בני נח. אוקיי? איפה יכול להיות מצב שבן אדם מקיים מצוות לא בגלל הציווי אלא בגלל שכך נראה לו נכון? באותן מצוות שהן הגיוניות, נכון? אף אחד לא יפדה פטר חמור כי כך נראה לו נכון אם הוא לא חושב שהוא מצווה ולא בא לקיים מצווה, נכון? אבל שבע מצוות בני נח, הוא לא גוזל, הוא לא רוצח, את זה הוא עושה בגלל שכך נראה לו נכון. לא בגלל שהקב"ה ציווה. וכשאתה מנסה לדבר על סיטואציה שבה בן אדם מקיים מצווה בגלל הסברא, בגלל הכרע הדעת, ולא בגלל הציווי, אז מטבע הדברים אתה מדבר על המצוות ההגיוניות, השכליות, לא השמעיות. אז לכן זה נאמר בשבע מצוות בני נח. לא בגלל שזה מדבר רק על גוי. אוקיי? עכשיו אני רציתי לטעון טענה מאוד מרחיקת לכת במאמר שדיברתי עליו. אני רציתי לטעון שאתה יכול להכשיל חילוני בעבירה, לא קרה שום דבר. החילוני לא עשה עבירה ואתה לא הכשלת אותו. למה? כי מי שלא מכיר בקיומו של מצווה, אז מצוותיו אינן מצוות ועבירותיו אינן עבירות. הוא לא בעולם הזה של מצוות ועבירות. הוא לא מכיר במחויבות כזאת. ומה עם מצוות כמו שכיבוי החשמל בבית הכנסת? זה משהו אחר כי אם הוא עושה את זה בשבילך זה כמו גוי. גם לגוי אסור לך להגיד. שהגוי לא מחויב לשמירת שבת. אסור לך ליהנות ממעשה שבת שנעשה עבורך. זה משהו אחר. אבל אם אני צריך למנוע אותו מלעשות עבירה, לא בשבילי, בכלל? או לא להכשיל אותו. בלי שאתה מבין שהקדוש ברוך הוא ציווה ושאתה מחויב לציווי, המצוות שלך הן לא מצוות והעבירות שלך הן לא עבירות. אתה מופרך, אתה מופקע מהעולם הזה של קיום מצוות ומעבר עבירות. אתה לא שייך בעולם הזה. לצרף אנשים למניין, חילונים למניין. חילונים נגיד לא מאמינים, כי חילונים יש כל מיני סוגים, אבל חילונים שלא מאמינים לצורך הדיון. אתה עוצר אנשים, אני צריך מניין, זה כמו לצרף עציצים. אתה יכול לצרף עציצים, זה אותו דבר. הם לא מצטרפים למניין. לא בתור סנקציה, לא כי הם רשעים, כי הם לא, התפילה שלהם היא לא תפילה. מה הם עושים שם? זה כמו לצרף גוי למניין. מה ההבדל? נראה לי פשוט. אגב במובן הזה למשל, בעיניי מסורתיים הרבה יותר גרועים מאתאיסטים. מסורתיים הם ממש פושעים. אתאיסטים הם לא, אתאיסטים הם, כי אתאיסטים עושים את מה שהם חושבים, הם טועים אבל זה מה שהם חושבים. המסורתיים זה אנשים שכן חושבים שצריך לקיים מצוות אבל לא עושים את זה, לא מתאים להם, הם מחפפים. זה פושעים. נכון? תמיד חושבים הפוך, תמיד חושבים מסורתיים זה חצי דתיים כאילו זה דווקא דבר בעל ערך, אתאיסטים זה הדבר הכי גרוע. בדיוק הפוך. מסורתיים הם הפושעים הכי גדולים והאתאיסטים הם לא פושעים, זה מה שהם חושבים, מה לעשות. אבל לגבי צירוף למניין, לכן הזכרתי בזה, אבל לגבי צירוף למניין התמונה מתהפכת. המסורתי יכול להצטרף למניין, זה לא קשור כי אני לא מדבר על סנקציה כי הוא רשע או כי הוא פושע. השאלה היא כשהוא נמצא פה זה עוד אחד שמתפלל? אז המסורתי כן, הוא אחד שמתפלל. האתאיסט לא. אז לצרף אתאיסט למניין זה כמו לצרף עציץ. לצרף מסורתי למניין זה כן, כי הוא מתפלל, לא משנה שהוא מחפף הרבה פעמים, אבל הוא כן שייך בזה, זאת אומרת זה לא מעשה חסר משמעות מבחינתו. אוקיי? עכשיו יש רמב"ם דומה בפירוש המשנה במסכת חולין. הרמב"ם כותב שם, המשנה כותבת שם קודם כל. מה? לא צריך לעשות את התפילה כמו שאתה אומר שזה נחשב לעשות מצווה? כאילו בפועל הוא לא צריך לעשות את זה כאילו הוא חושב שזה הציווי ולא לעשות את זה כאילו עובד השם משהו כזה? וזה עדיין מצטרף? בזה אני מסכים, לא זה מה שאמרתי קודם, לא הבנתי את השאלה. אם הוא לא עושה את זה מתוך… אז זה לא תפילה לשמה, בסדר, כמו כל מצווה. אם הוא מאמין באופן עקרוני אז מצוותיו מצוות. אם הוא לא עושה את זה בגלל המחויבות אז זה כמו מצוות צריכות כוונה, בסדר. הרי הוא עושה את זה בגלל המחויבות, למה הוא עושה את זה? הוא לא מודע לזה, זה לא מלווה אותו באופן מודע, אבל הוא עושה את זה בגלל המחויבות. אדם שלא מאמין באלוקים או בציוויו, אז הוא לא עושה את זה בגלל המחויבות, לא בגלל שהוא לא מודע לזה, גם בפנים לא, זאת אומרת זה לא עולמו בכלל. אגב בעיניי זה לתת יותר כבוד לחילונים, לא פחות כבוד. לחשוב שלהגיד להם שהם לא מצטרפים למניין זה לכבד אותם. אני מכבד את זה שאתה אומר לי שאתה לא מאמין. אני לא מספר לך סיפורים לא, בתוך בתוך פנימה אתה מאמין אתה רק לא יודע. בסדר? אם לא אז הוא גם טיפש, לא רק חילוני. אבל אני אומר באופן עקרוני זה מכבד אותו הגישה הזאת. להפך, הגישה של לצרף אותו למניין היא גישה בעיניי לא מכבדת. אתה לא באמת מאמין לו שהוא לא מאמין. אתה אומר לו בתוך פנימה אתה יודע את האמת אתה רק לא… לא, אני אומר שאם הוא לא מאמין, אם הוא אומר שלא מאמין, הוא כנראה באמת לא מאמין. טוב בכל אופן המשנה בחולין אומרת, מדובר על גיד הנשה. נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה אבל מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. כן? אז זה מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים האם גיד הנשה זה איסור רק גיד הנשה של בהמה טהורה או גם גיד הנשה של בהמה טמאה גם יש איסור גיד הנשה. תשאלו מה נפקא מינה? בבהמה טמאה אסור לאכול אותה בין כה וכה, לא בגלל זה גיד הנשה, כי אסור לאכול אותה כי היא טמאה. כן, אבל אם תאכל גיד הנשה של הבהמה הזאת יכול להיות שתעבור שתיים, תעבור שני לאווים. איסור של אכילת בהמה טמאה ואיסור גיד הנשה. טמאה? לא טמאה? בהמה לא כשרה. כן, לא טמאה במובן שהיא נגעה במת. בהמה. אבל לא טמאה? לא שנגעה במת. בהמה טמאה הכוונה בהמה לא כשרה. טמאה, בהמה טמאה לא כשרה זה הוא לא חייב כלום לפי הרמב"ם. מה זאת אומרת לא חייב כלום? הוא לא… כי אם אתה אכלת גיד הנשה של בהמה טמאה… רגע, עזוב את הרמב"ם עכשיו. אני לומד משנה. מי אמר לך כמו מי הרמב"ם פוסק? יש פה מחלוקת תנאים. לאט לאט. אז אנחנו מדברים על מחלוקת התנאים. מחלוקת התנאים היא בשאלה האם איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה. אז רבי יהודה שטוען שזה נוהג גם בבהמה טמאה יש לו ראיה נגד תנא קמא. מה הראיה? הרי מתי נאסר גיד הנשה? בזמן שיעקב עם המלאך, נכון? מאבק יעקב עם המלאך. באותה תקופה עוד לא היה מעמד הר סיני. אז לא היה עוד הבדל בין בהמות טהורות לבהמות טמאות. עוד לא היה איסור לבהמות טמאות. מה פתאום? בהמות טמאות… לא, אבל לא היה איסור לאכול בהמות טמאות. אנחנו מדברים על איסור לאכול בהמות טמאות. לא היה עוד הבדל בין בהמות טמאות ובהמות טהורות. עוד לא היה מעמד הר סיני. ואם שמה נהגו באיסור גיד הנשה, אז לא הגיוני שהם נהגו איסור גיד הנשה רק בבהמות טהורות ולא בבהמות טמאות. הם לא הבחינו ביניהם בכלל. זה מה שטען רבי יהודה. אז עונה לו תנא קמא, אמרו לו: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו. איסור גיד הנשה אנחנו לא נוהגים אותו בגלל שיעקב אבינו נאבק עם המלאך וכל מיני דברים כאלה. אנחנו נוהגים אותו כי כתוב בתורה לא לאכול גיד הנשה. התורה סודרה על סדר האירועים, אז היא מתארת לי את זה בספר בראשית, אבל מבחינתנו מה אוסר עלינו את גיד הנשה? הציווי בסיני, לא המאבק של יעקב עם המלאך. סתם, גם בפסוק, הרי על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה, נכון? זה לא מתואר כאיסור. הם נהגו לא לאכול גיד הנשה, זכר למאבק של יעקב עם המלאך. איפה כתוב שאסור לאכול גיד הנשה? זה הישמר פן ואל, יש כללים איך כותבים לאו בתורה. מה שמתואר שמה זה בסך הכל מנהג של בני ישראל שהם נהגו לא לאכול גיד הנשה. בסדר. איך עשית מזה לאו? זה בכל מקרה קשה להוציא את האיסור מהפסוק שמה. בכל אופן, אז זה מה שהמשנה אומרת, שמכוח הציווי בסיני, זה לא מכוח הסיפור עם יעקב. אז הרמב"ם אומר ככה: ושים לבך, בפירוש המשנה שם בחולין: ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו, והוא אמרם: מסיני נאסר. והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני ציווי השם על ידי משה, לא מפני שהשם ציווה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמה לכך: אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שהשם אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שיישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהשם ציוונו על ידי משה להימול, כמו שמל אברהם עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו נמשכים בו אחרי איסור יעקב אבינו אלא ציווי משה רבנו. והלא תראה אמרם: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצוות. אומר הרמב"ם מה שכתוב פה במשנה זה עיקרון מטא-הלכתי יסודי, לכאורה אותו עיקרון שראינו בהלכות מלכים ברמב"ם. שמה? שמה שאנחנו מקיימים מצוות זה לא בגלל שיעקב אבינו והמלאך ומה שנהגו שמה איסור, אלא בגלל הציווי בסיני. וכשאנחנו שואלים את עצמנו למה לא לאכול גיד הנשה, זה לא בגלל שיעקב נאבק עם המלאך, אלא שהצטווינו בסיני לא לאכול גיד הנשה. למרות שיעקב עם המלאך נאבק ובאמת בני ישראל נהגו לא לאכול גיד הנשה, אותו דבר אבר מן החי נאסר על בני נח כבר, למה אנחנו היום לא אוכלים אותו? לא בגלל שהוא נאסר על בני נח, אלא שבסיני התחדש שיש עלינו איסור אבר מן החי. בקיצור, כל מה שאנחנו מחויבים היום במצוות זה רק בגלל שהצטווינו עליהם בהר סיני, גם אותן מצוות שהיה עליהן ציווי קודם. זה לא משנה, מבחינתנו הציווי בסיני הוא המחייב. בדיוק כמו שראינו בהלכות מלכים, שהרמב"ם אומר שמי שעושה משהו בגלל הכרע הדעת או מכל מיני סיבות אחרות, לא קיים את המצווה. רק מי שעשה את זה בגלל הציווי שקיבל משה רבנו בסיני. רק אז המצווה שלו היא מצווה. אז לכאורה הוא בעצם אומר פה את מה שהוא אומר שם. עכשיו כשחושבים על זה עוד קצת רואים שזה לא במדויק אותו דבר. יש הבדל. הנה לכם מה ההבדל. בהלכות מלכים הרמב"ם מדבר על השאלה מה צריכה להיות המוטיבציה שלי בבואי לקיים מצוות. אז הוא אומר: הציווי למשה בסיני ולא הכרע הדעת. אוקיי? פה בפירוש המשנה הרמב"ם לא שואל את השאלה מה

[Speaker F] צריך להניע אותי בקיום מצוות, אלא מהי ההצדקה העקרונית שמכוחה אנחנו חייבים במצוות.

[הרב מיכאל אברהם] אבהיר

[Speaker F] לכם את זה דרך התייחסות למשפט ישראלי. החילוני לקיים את

[הרב מיכאל אברהם] המצוות או לא

[Speaker F] לעבור את העבירות בגלל

[הרב מיכאל אברהם] הציווי ולא בגלל

[Speaker F] הכרע הדעת?

[הרב מיכאל אברהם] נגיד מישהו משלם מיסים לא בגלל שהחוק מחייב לשלם מיסים אלא בגלל שהוא חושב שמן הראוי לשלם מיסים. האם הוא קיים את מצוות תשלום

[Speaker F] מיסים? ברור שכן, נכון? ואם מישהו לא רצח, כן?

[הרב מיכאל אברהם] לא בגלל שהחוק אמר אלא בגלל שנראה לו לא ראוי לרצוח.

[Speaker F] האם הוא עבר על איסור רצח?

[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא, נכון? הוא לא רצח. החוק לא מתעניין במוטיבציה של האזרח. החוק מתעניין בשאלה מה אתה עושה או לא עושה. קובע לך מה אתה יכול לעשות,

[Speaker G] מה אסור לך לעשות, מה אתה חייב לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] ואתה צריך לציית לחוק, לא אכפת לי למה. אוקיי? לכן השאלה שמטרידה את הרמב"ם בהלכות מלכים לא תטריד את המחוקק החילוני. המחוקק החילוני לא מעניין אותו למה האזרח מקיים מצוות. את התורה זה כן מעניין. אבל יש שאלה אחרת שהיא תעניין גם את המחוקק החילוני וזאת שאלה מטא-משפטית שאומרת מכוח מה אני מצפה מאזרח לציית לחוק? שאלה שכתבו עליה הרבה הוגי משפט. מה ההצדקה? מה פתאום? מכוח מה אני יכול לבוא בטענות לאזרח שלא נשמע לחוק או למה אני תובע ממנו לציית לחוק? זה לא שאלה עליו למה הוא מקיים פסיכולוגית או מה

[Speaker K] המוטיבציה שמביאה אותו לקיים את החוק או לעבור על החוק.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה היא עליי כמחוקק או עליי כשופט, מכוח מה אני בא ושופט אותו? וזאת שאלה שנשאלת גם במסגרת של משפט חילוני. וזה יכול להיות נפקא מינה. למשל אם זה אני לא יודע מה אם זה מישהו שהוא בכלל לא אזרח ישראלי אבל הוא מבקר פה בארץ והוא עבר איזושהי עבירה. יש מקום לדון האם זאת נחשבת עבירה. למה? כי הוא לא מחויב למחוקק הישראלי ולכן אנחנו לא רואים בזה עבירה נגיד רק לצורך הדיון זה לא כל כך פשוט אבל רק לצורך הדיון.

[Speaker D] אוקיי? זאת אומרת המחוקק והשופט בהחלט יכולים לקחת בחשבון את השיקול למה מכוח מה

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו באים ותובעים מהבן אדם לקיים את החוק או לא לעבור על החוק. יותר מזה יש פסקי דין שבהם מופיעה למשל האמנה החברתית.

[Speaker F] זאת תיאוריה שאומרת למה

[הרב מיכאל אברהם] אזרח צריך לציית לחוק כי יש אמנה חברתית שכולנו חתומים עליה שאנחנו נקיים את מה שמוסכם על כולם. בסדר? פומפוזי לא חשוב אבל זאת תיאוריה אחת אפשרית. אוקיי? עכשיו בפסקי דין משתמשים בזה כדי לקבוע מה גבולות

[Speaker F] החובה לציית לחוק או לעבור על החוק ויש שמסיקים מזה מסקנות לפעמים. אוקיי? זאת אומרת השאלה למה

[הרב מיכאל אברהם] אני תובע מבן אדם לציית לחוק היא שאלה שמעניינת

[Speaker F] גם מחוקק חילוני או שופט חילוני.

[הרב מיכאל אברהם] אבל השאלה מה הייתה המוטיבציה של הבן אדם כשהוא קיים את החוק או עבר על החוק זה לא מעניין אותם. תעשה את זה איך שאתה רוצה. אם עשית את מה שהחוק אמר הכל בסדר מבחינתי. לא אכפת לי אם התכוונת לשם ייחוד לקיים את מצוות המחוקק. זה לא מעניין. בעולם הדתי זה כן מעניין. גם זה מעניין. בעולם הדתי מעניין לא רק התיאוריה למה אנחנו מחויבים במצוות אלא גם המוטיבציה האישית שלנו למה אנחנו הולכים ומקיימים את המצווה הזאת. זה מעניין בעולם הדתי לא בעולם החילוני. עכשיו הרמב"ם בפירוש המשנה בחולין מדבר על השאלה התיאורטית שמעניינת גם את החילונים. מה תוקף המחויבות שלנו למצוות באופן כללי? הוא אומר הציווי בסיני. הרמב"ם בהלכות מלכים מדבר על השאלה מה אמור להניע אותי כשאני מקיים מצווה. לא מה התיאוריה המטא-הלכתית שאומרת לנו למה צריך לקיים מצוות אלא השאלה למה הבן אדם אמור מה צריכה להיות המוטיבציה של הבן אדם בבואו לקיים או לעבור על מצווה. אלו שאלות שונות. אבל לענייננו בשני המקומות הרמב"ם רואה את מעמד הר סיני כבסיס העיקרון הנורמטיבי הבסיסי. המחויבות לקיים מצוות היא מכוח מעמד הר סיני. אם אתה לא מחויב למעמד הר סיני המצוות שלך הם לא מצוות. את זה אין בחוק. אם אתה לא עושה את זה בגלל שאתה מחויב לחוק אז מה? תכלס עשית את מה שהחוק אמר אז עשית. לא אכפת למחוקק אם אתה לא עושה את זה בגלל שהחוק אמר או שאתה עושה את זה בגלל כי נראה לך שזה הגיוני. לא חשוב לי. בעולם ההלכתי זה כן חשוב. בעולם ההלכתי גם המוטיבציות נחשבות. אוקיי? אבל השאלה המטא-משפטית שאומרת למה בכלל צריך לציית למערכת היא קיימת גם בחוק החילוני וגם בהלכה. שם זה חקיקה של הכנסת היא העיקרון היסודי ופה זה מעמד הר סיני העיקרון היסודי. אבל השאלה מי הוא העיקרון היסודי או על מה מבוססת המחויבות שלנו לחוק היא שאלה שקיימת בשני ההקשרים האלה. עכשיו הרמב"ם בשמונה פרקים, הקדמה לאבות, אז הפרק השישי, יש עוד מקור ברמב"ם ושמה יוצא משהו שלכאורה לא מתאים לתמונה שראינו עד עכשיו. האמת שנראה לי שכבר לא כדאי להתחיל את זה, כי זה ייקח לנו, אין לנו כבר יותר משתי דקות. נעצור כאן.