מחלוקת ואמת – שיעור 5 – חלק א'
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שני מושגים של רוב: דמוקרטי מול בית דין
- רוב בקהילה וסברת ההכרח מול פסוק אחרי רבים להטות
- ספר החינוך מצווה ע"ח והטיית הדין אחר הרוב
- אפלטון, משקל החכמה, והגבלת תחום בית הדין
- חיזוק קיום הדת, “תורה ככמה תורות,” ואחריות הטעות
- לא תסור, דרשות הר"ן, ואמת רחבה הכוללת ציות
- חולין דף י"א: רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן
- הגדרת רוב: מידע ישיר מול הכללה ממדגם
- רמב"ם, ר' שמעון שקופ, וחולשת רוב דאיתא קמן
- יישוב סיווג רוב בית דין כרוב דאיתא קמן וחישוב אפריורי
- תנאי החינוך: שוויון חכמה והמשך לדיון ברוב פוסקים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מבדיל בין שני סוגי רוב: רוב דמוקרטי שנועד לייצג את רצון הציבור על בסיס זכויות שוות, ורוב בבית דין שנועד לכוון לאמת על פי הפסוק *אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת*. הוא טוען שההליכה אחרי רוב בהחלטות קהילה איננה נלמדת מ-*אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת* אלא היא סברה הכרחית למנגנון הכרעה, ומבקר את הטענה שמייחסת זאת לחיים סולובייצ'יק. בהמשך הוא מביא את ספר החינוך שמגדיר את הרוב בבית דין ככלי הסתברותי-שיטתי להגיע לאמת כשיש דיינים שקולים בחכמתם, אך גם מצדיק ציות לרוב גם כשנדמה שהרוב טועה כדי למנוע “תורה ככמה תורות” ולחזק את קיום הדת. לבסוף הוא מעמיק בסוגיית חולין על רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן, מסביר את ההבדל ביניהם דרך שאלת מידע ישיר מול הכללה ממדגם, ומנסה ליישב מדוע רוב בית דין מסווג כרוב דאיתא קמן למרות שנראה אינטואיטיבית כרוב דליתא קמן.
שני מושגים של רוב: דמוקרטי מול בית דין
הרוב הדמוקרטי נועד לבטא את דעת הציבור במחלוקת ולכן נשען על יסוד של זכויות שוות ולא על ניסיון להגיע לאמת. הרוב בהכרעות קהילתיות כמו שבעת טובי העיר או הצבעת חברי הקהילה פועל כאותו עיקרון דמוקרטי של ייצוג רצון הקהילה, והוא אינו קשור באמת ל-*אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת*. הרוב בבית דין נלמד מ-*אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת* כמנגנון שמגדיל את הסיכוי להגיע לאמת כאשר יש מחלוקת בין דיינים. הטקסט קובע שאין ללמוד מהרוב של בית דין על רוב דמוקרטי, מפני שהמטרות שונות: אמת מול ייצוג.
רוב בקהילה וסברת ההכרח מול פסוק אחרי רבים להטות
הפוסקים שמנמקים הליכה אחר רוב פוסקים נגד רבנו תם מביאים את הפסוק *אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת* אך מוסיפים שאין דרך אחרת, כי בלעדי רוב לכל אדם יש זכות וטו. הטקסט מסיק שהפסוק משמש אצלם אילוסטרציה, בעוד שהנימוק האמיתי הוא סברה של צורך במנגנון הכרעה בגוף חברתי כדי שלא תשותק כל החלטה. הוא טוען שזו איננה שאלה הלכתית מהותית אלא שאלה של ניהול קהילה שנשאלה לפוסקים מחוסר כתובת אחרת, ולכן אין לפוסקים סמכות ייחודית בה. הוא שולל את העמדה שמייחסת את עקרון הרוב הקהילתי ל-*אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת* וטוען שחיים סולובייצ'יק אינו צודק בנקודה זו.
ספר החינוך מצווה ע"ח והטיית הדין אחר הרוב
ספר החינוך במצווה ע"ח מגדיר חובה לנטות אחר הרוב כשנופלת מחלוקת בין חכמים בדין כללי של התורה או בדין פרטי בין בעלי דין, ומביא “רובא דאורייתא” מחולין דף י"א. החינוך מתנה את ההליכה אחר הרוב בכך ששתי הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה או בקירוב, וקובע שאין “כת חכמים מועטת” נגררת אחרי “כת בורים מרובה” “ואפילו כיוצאי מצרים.” החינוך מסביר שכאשר החכמים שקולים, ריבוי הדעות מסכים “לעולם אל האמת” יותר מן המיעוט, ולכן הרוב הוא אלגוריתם מיטבי להתקרבות לאמת גם ללא ערובה. החינוך מוסיף שבכל מקום חוץ מן הסנהדרין בוחנים גם את יחס החכמה בין החולקים, ואילו בסנהדרין “לעולם נעשה כדברי הרוב” מפני שהם בחשבון מחויב מן התורה ושכולם חכמים גדולים.
אפלטון, משקל החכמה, והגבלת תחום בית הדין
הטקסט מציג את ההשלכה האפלטונית של רוב שמכוון לאמת: הכרעה צריכה להינתן לחכמים, ואף מיעוט חכמים יכול להכריע רוב בורים גדול. הוא קושר זאת גם לרעיון של “לשקלל” את משקל ההצבעה לפי חכמה בהקשר של בירור אמת בבית דין, ומבחין שזה אינו שייך לרוב דמוקרטי שבו כל אצבע שווה מצד זכויות. הוא קובע שבית דין עוסק בהלכה ובמשפט ולא בענייני מדיניות-חברה כגון הקמת חומה בעיר, שבהם “שבעה טובי העיר” הם שמחליטים. הוא מבקר את התופעה של פנייה לרבנים בענייני “דעת תורה” כמו פתיחת קיוסק או חנות נעליים, וקובע שהחלטות כאלה אינן אמורות להימסר לבית דין או לפוסקים.
חיזוק קיום הדת, “תורה ככמה תורות,” ואחריות הטעות
החינוך מנמק את מצוות ההטיה אחר הרוב בצורך “לחזק קיום דתנו,” כי אילו כל אחד היה מקיים לפי מה שהוא משיג כאמת, כל יחיד היה אומר “דעתי נותנת” גם נגד כל העולם, והדבר היה מוביל לחורבן ולעשיית התורה “ככמה תורות.” הטקסט מדגיש שהחינוך מניח בסאבטקסט ערך של אוטונומיה הלכתית שבה אדם אמור לפעול לפי האמת כפי דעתו, ורק כדי למנוע חורבן נקבעת פרוצדורה מחייבת של רוב. הוא מדגים קושי שבו תלמיד חכם גדול כמו רבי עקיבא יכול לחשוב שהסנהדרין טועה ואף להיות צודק, אך עדיין חייב לציית כדי למנוע פירוד ולהבטיח תורה אחת. החינוך קובע שאפילו אם החכמים לא יכוונו לפעמים אל האמת “חלילה,” החטא עליהם ולא על המצייתים, ומביא מהוריות שבית דין שטעו בהוראה והיחיד עשה על פיהם—בית הדין חייב בקורבן ולא היחיד, “זולתי בצדדים המפורשים שם.”
לא תסור, דרשות הר"ן, ואמת רחבה הכוללת ציות
הטקסט מציע שהחינוך הולך בכיוון של דרשות הר"ן שמסביר שגם אם פעולה מסוימת מצד פרטיה היא “אמת,” עבירה על *לֹא תָסוּר* היא עצמה חלק מן המארג ההלכתי ויוצרת פגם. הוא מתאר את שיטת הטבעיים בדרשות הר"ן שלפיה עבירה יכולה לגרום “הרס גופני,” ומסביר שגם אי-ציות לסנהדרין הוא עבירה שמקלקלת, כך שגם אכילת דבר כשר לפי ההכרעה העצמאית יכולה להוביל לפגם מצד *לֹא תָסוּר*. הוא מסיק שהצדקת הציות לרוב גם כשנראה שהוא שוגה היא שהאמת ההלכתית כוללת גם את החובה לציית למוסד הסנהדרין. הוא מוסיף שהכרעת סנהדרין נדרשת במיוחד היכן שפיצול מעשי מזיק, כגון החלטה ציבורית על יציאה למלחמה, בעוד שבתחומים רבים אפשר להשאיר מחלוקות בלי חורבן, ואף רואה בביטול מוחלט של מחלוקת “אפוקליפסה.”
חולין דף י"א: רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן
הגמרא בחולין דף י"א שואלת “מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא” ומביאה את הפסוק *אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת*. הגמרא קובעת ש”רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמיבעיא לן” ושואלת על “רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנלן,” ומכאן יוצאת סוגיה של חיפוש מקור לרוב שאינו לפנינו. הטקסט מציין שהגמרא אינה מוצאת מקור ברור לרוב דליתא קמן, ורש"י מציע שזה הלכה למשה מסיני או שלומדים מרוב דאיתא קמן, כשהטקסט מדגיש את המוזרות בכך אם אכן ניתן היה ללמוד כך מלכתחילה.
הגדרת רוב: מידע ישיר מול הכללה ממדגם
הטקסט מגדיר רוב דליתא קמן כרוב המתאר “איך מתנהל העולם” כמו “רוב נשים יולדות לתשע,” והוא מבוסס על אינדוקציה והכללה ממדגם בהנחת מדגם מייצג. הוא מגדיר רוב דאיתא קמן כרוב שמבוסס על מידע קונקרטי ישיר שנמצא לפנינו, כמו תשע חנויות כשרות ואחת טריפה, ללא צורך בהסקה ממדגם על העולם כולו. הוא מציע שכך ניתן להבין אינטואיטיבית מדוע רוב דליתא קמן נתפס כחלש יותר, מפני שהכללה ממדגם כוללת רכיב ספקולטיבי של ייצוגיות המדגם, אף שבפועל ניתן להגיע לדיוק גבוה באמצעות שיטות דגימה מודרניות כמו סקרים. הוא מוסיף שהבחירות עצמן אינן “הליכה אחר הרוב” אלא קביעת התוצאה, ומביא את הבדיחה על רבי יהונתן אייבשיץ שמבדילה בין הליכה אחר רוב במצב ספק לבין מצב של ידיעה ודאית.
רמב"ם, ר' שמעון שקופ, וחולשת רוב דאיתא קמן
הטקסט מתאר שר' שמעון שקופ בשער ג' מצביע על כך שלפי הרמב"ם התמונה מתהפכת: רוב דאיתא קמן חלש יותר ורוב דליתא קמן חזק יותר, עד כדי כך שלדעת הרמב"ם בדיני נפשות רוב דליתא קמן מועיל ורוב דאיתא קמן אינו מועיל. הוא מסביר שרוב דאיתא קמן אמנם מציג התפלגות ודאית של חנויות, אך דורש הנחות כבדות כדי ליישם אותה על חתיכת בשר מסוימת, כגון שוויון סיכויי פרישה ואובדן בין חנויות, גודל חנויות, ואיכות שקיות. הוא מדגים הבחנה בין הסתברות הנובעת ממידע לבין הסתברות הנובעת מחוסר מידע באמצעות דוגמת מטבע שאינה ידועה, ומקביל זאת להבחנה בין ספק “חתיכה אחת” לספק “חתיכה משתי חתיכות” בהקשר אשם תלוי. הוא מוסיף אינדיקציה נוספת דרך מצב שבו ידוע שיש מיעוט אסור נוכח, ולכן יש שיטות בראשונים שלפיהן כשנשארות חתיכות מעטות אין עוד רוב שניתן לסמוך עליו, בעוד שרוב דליתא קמן ממשיך לחול על כל מקרה חדש.
יישוב סיווג רוב בית דין כרוב דאיתא קמן וחישוב אפריורי
הטקסט מציג את קושיית ר' שמעון שקופ על החינוך: אם ההצדקה לרוב בבית דין היא ש”ברוב המקרים הרוב צדק,” זה נראה כרוב דליתא קמן, אך הגמרא מסווגת סנהדרין כרוב דאיתא קמן. הוא טוען שאין אפשרות אמיתית לבצע הכללה ממדגם של “מקרים שבהם הרוב צדק” מפני שאין פידבק בלתי תלוי לקבוע אם פסיקה הייתה אמת, למעט חריגים כמו כניסת ראיות DNA שהראו הרשעות מוטעות. הוא מציע שהבסיס האמיתי להליכה אחר הרוב בבית דין הוא חישוב הסתברותי אפריורי על איכות דיינים ולא סטטיסטיקה אמפירית ממדגם, ולכן זה דומה לרוב דאיתא קמן שהוא הנחה על המקרה שלפנינו ולא הכללה על העולם. הוא מסכם שהרוב בבית דין הוא “באמת רוב דאיתא קמן” מפני שהוא נשען על הנחת תקפות של מנגנון הכרעה במקרה הנתון, בדומה להנחה שחתיכת הבשר שייכת לרוב החנויות.
תנאי החינוך: שוויון חכמה והמשך לדיון ברוב פוסקים
הטקסט חוזר לתנאי החינוך שהרוב מכוון לאמת רק כאשר החולקים שווים פחות או יותר ברמתם, ובמצב של פער חכמה מיעוט חכמים מכריע גם מול רוב עצום של בורים. הוא מוסיף שיש אחרונים כמו הש"ך והחזון איש בחושן משפט סימן כ"ה שדנים מה קורה במחלוקת בין פוסקים מחוץ לבית דין והאם הולכים אחר הרוב, ומציין שהרמ"א בשולחן ערוך כותב שכן, כשהדיון נקטע בנקודה זו.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו מתחילים. דיברתי בפעם האחרונה על שני מושגים של רוב. יש רוב, רוב שמטרתו לגלות את האמת, ויש רוב שמטרתו לבטא או להוות מדד לדעתו של הציבור במקרה של חילוקי דעות. רוב דמוקרטי זה בעצם רוב שעניינו לייצג את מה חושב הציבור, ולכן במצב כזה לא עולה השאלה האפלטונית של שלטון הפילוסופים. בסופו של דבר לכל אחד יש אצבע במשקל שווה, כי היסוד לכל העניין הזה הוא יסוד של זכויות ולא של הגעה לאמת כלשהי. וזכותו של כל אדם, לא משנה כמה הוא מוכשר וכולי, זכותו של כל אדם להשפיע על החיים כמו זכותו של כל אדם אחר. זאת תפיסה ערכית שעומדת בבסיס הרוב הדמוקרטי. אמרתי שזה גם מה שמונח ביסוד ההלכות שנוגעות לקבלת החלטות בקהילה. כשבקהילה בשבעת טובי העיר, מועצת העירייה מה שנקרא היום, או אפילו בהצבעה בכלל חברי הקהילה, זה שהולכים אחרי הרוב זה בעצם עיקרון דמוקרטי ועל פניו הוא לא קשור לאחרי רבים להטות, אלא זה עיקרון שעניינו לשקף או לבטא מה הקהילה רוצה, מה הקהילה מעוניינת שייעשה, כשזה בעצם מה שאנחנו אמורים לעשות. דיברתי על הוויכוח ההיסטורי אם זה נשאב מהמשפט הרומי או לא נשאב, אני לא יודע, אבל זה לא באמת מבוסס על אחרי רבים להטות, את זה אני כן יודע. וזה אני חושב חיים סולובייצ'יק לא צודק, זה לא נשאב מאחרי רבים להטות. הזכרתי שאפילו הפוסקים, זה רוב הפוסקים, השאלה אם בזה הולכים אחרי הרוב, אם רוב הפוסקים שסוברים שהולכים אחרי הרוב נגד רבנו תם, כשהם מנמקים את העמדה שלהם, אז הם מביאים את הפסוק אחרי רבים להטות אבל תמיד אחר כך גם מוסיפים שחוץ מזה גם אין דרך אחרת. אי אפשר להסתדר אם לא הולכים אחרי הרוב כי זה נותן זכות וטו לכל אדם. כל אחד שיתנגד בעצם מטיל וטו על ההחלטה, אז זה כאילו כמו לומר ללכת אחרי המיעוט שזה עוד פחות סביר מאשר ללכת אחרי הרוב. אין אופציה כזאת. אבל למה הם צריכים להוסיף את ההנמקה הזאת ולא מסתפקים ביש פסוק אחרי רבים להטות, גמרנו? כשמישהו אומר לי למה אני צריך ברכת המזון, אז אומרים לי כי כתוב ואכלת ושבעת וברכת. לא מסבירים לי למה ברכת המזון נורא חשובה ואי אפשר להסתדר בלעדיה. זה הדין כי זה מה שהתורה מצווה וגמרנו. נראה שגם אותם שחולקים על רבנו תם וסוברים שכן הולכים אחרי הרוב בהחלטות של קהילה מבינים שזה לא נלמד מאחרי רבים להטות. כשמביאים את הפסוק אחרי רבים להטות זאת אילוסטרציה, אבל בסופו של דבר הם בעצם מתכוונים לטעון טענה שהיא טענה מסברה, שכאשר אתה צריך לקבל החלטות בגוף שמכיל הרבה אנשים אתה צריך איכשהו להחליט על מנגנון איך מקבלים החלטות, אחרת לא תתקבל שום החלטה. ולכן הטענה בסופו של דבר שרוב דמוקרטי ורוב בקבלת החלטה בתוך מנגנונים חברתיים זה רוב שמטרתו לגלות את האמת, סליחה, זה רוב שלא מטרתו לגלות את האמת אלא מטרתו לייצג דעה של ציבור. לעומת זאת אחרי רבים להטות, הפסוק הזה הוא פסוק שבעצם אומר לי איך אני אמור לכוון באופן מיטבי לאמת. והשאלה הזאת לא קשורה לרוב הדמוקרטי אלא לרוב בבית דין. שיש לי חילוקי דעות בין דיינים אז אומרים לי אחרי רבים להטות, לך אחרי רוב הדיינים בגלל שזה המנגנון שיביא אותך בסיכוי הכי גבוה קרוב לאמת. אף פעם אין ערובה וזה לא חייב להיות ולא בהכרח נכון, אבל אם צריך לבחור מנגנון כללי המנגנון של הרוב הוא זה שיביא אותך הכי קרוב לאמת. וזה מה שנלמד מאחרי רבים להטות. ולכן הפסוק אחרי רבים להטות בעצם אומר לי שהרוב משמש אותי כמדד למה היא האמת ואין מה ללמוד מזה לרוב דמוקרטי ורוב בקהילות וכל מיני דברים מהסוג הזה. אני חושב שהערתי, אני כבר לא זוכר אבל נדמה לי שהערתי שבכלל בעיניי זאת לא שאלה הלכתית, השאלה מה עושים בקהילות ואיך מקבלים החלטות בקהילות, מה זה קשור להלכה. זה שאלו את הפוסקים כי לא היה מישהו אחר לשאול, אבל זה לא באמת שאלה שמסורה לפוסקים, אין להם סמכות לגבי זה, זאת לא שאלה בהלכה. טוב, אבל זה הערה בסוגריים. אני רוצה עכשיו באמת לעבור להיכנס קצת יותר לרוב בבית דין, ולנסות להבין איך הסיפור הזה עובד. אז יש מקור בסיסי לדברים שאפשר למצוא בספר החינוך. אוקיי, עוד לא. הוא מחפש אותי. יופי. בספר החינוך במצווה ע"ח, כן, אחרי רבים להטות, מצוות הטיה אחרי רבים. אז החינוך כותב כך.
[Speaker B] אה,
[הרב מיכאל אברהם] חזר לי פשוט, אין דופליקייט, בסדר, עכשיו נראה לי שזה הסתדר.
[Speaker D] הוא בורח
[הרב מיכאל אברהם] לי. אה, הנה. הוא בורח לי כל פעם מדופליקייט לפי.סי אונלי. צריך לשכפל את המסך, הוא בורח, לא יודע למה. טוב, קיצור, אז תקשיבו. לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין
[Speaker B] החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהיה בין ראובן ושמעון על דרך משל. כן, הוא מדבר
[הרב מיכאל אברהם] על שני סוגי קבלת החלטות. יש קבלת החלטות, נגיד סנהדרין יושבת ורוצה לקבוע איזושהי הלכה כללית, לא מקרה שבא לפניה, אז שגם שמה יכולים להיות חילוקי דעות. גם בבית דין רגיל שיש מחלוקת בין הדיינים על מקרה מסוים שבא לפניהם, גם שם צריך לחפש מה לעשות כשנופלת מחלוקת. דרך משל שתהיה מחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנים לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר אחרי רבים להטות. ובביאור אמרו זכרונם לברכה רובא דאורייתא. זה גמרא בחולין דף י"א, נגיע אליה עוד מעט. אבל החינוך כותב שכאשר יש מחלוקת בין החכמים צריך לנטות אחרי הרוב. ואמרתי שבמחלוקת מהסוג הזה השאלה שמעניינת. אותנו השאלה שאותה אנחנו מחפשים זה מה היא האמת. מי צודק? זה לא כמו רוב דמוקרטי. אז יושבים בית דין מחפשים מה היא ההלכה במקרה מסוים או במקרה כללי, יש חילוקי דעות בין הרוב לבין המיעוט. שואלים: אוקיי, מי צודק? אז אומרת התורה אחרי רבים להטות. כנראה הרוב צודק, או לפחות סיכוי יותר גבוה שהרוב צודק. ובחירת רוב זה, לפי הדומה, הוא שבשתי הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה. מתי הולכים אחרי הרוב? מתי שהדיינים הם פחות או יותר באותה רמה. כן, באותה רמה תורנית. שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה, ואפילו כיוצאי מצרים. בסדר? זאת אומרת, יש שני חכמים נגד שש מאות אלף בורים. נלך אחרי הרוב? ברור שלא. מה זה? זה אפלטון, נכון? הוא בעצם אומר שאנחנו בעצם צריכים לתת את ההחלטה לחכמים. במקום שבו יש מחלוקת בין החכמים, כולם חכמים, ויש מחלוקת ביניהם, הולכים אחרי הרוב. אבל אם לא, אז בעצם החכמים צריכים להחליט. זה ממש תפיסה אפלטונית. למה? בגלל שאם אנחנו מדברים על רוב בבית דין, רוב בבית דין תפקידו לגלות את האמת, לא לבטא מה הציבור רוצה. ושם אפלטון צודק. אם המטרה היא לגלות מה היא האמת, אני מחפש, אז כנראה רוב החכמים קולעים יותר לאמת. אבל בהשוואת החוכמה, או בקירוב, זאת אומרת, במקום שבו הדיינים הם באותה רמת חוכמה פחות או יותר או בקירוב, הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. בסדר? הוא אומר מפורש, נכון? שהרוב באחרי רבים להטות, למה הולכים אחרי הרוב? כי זה יסכים יותר לאמת מאשר המיעוט. זאת אומרת אנחנו מחפשים אלגוריתם שיביא אותנו קרוב ככל האפשר לאמת. זה העניין. ואחרי רבים להטות מציע לנו את האלגוריתם הזה. אבל זה אלגוריתם לחיפוש האמת. לכן אין מה ללמוד מכאן לשאלות דמוקרטיות. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע. אני בתור שומע אומר: וואלה, הרוב פה בטוח טעה. בסדר, בדרך כלל הרוב צודק, אבל פה ברור לי שהוא טעה. זה לא משנה. הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. עדיין, למרות שאני חושב שבמקרה הזה הרוב טעה, עדיין צריך ללכת אחרי הרוב. את הדבר הזה אפשר להסביר בשתי צורות: א, כי מי אמר שאתה צודק? זאת אומרת, גם המיעוט שחושבים כמוך חושבים שהרוב טועה. בסדר, תצטרף למיעוט ועדיין הרוב צודק. אפשר להגיד שבמקום שבו יש לנו כבר כלל אז אנחנו לא יוצאים מהכלל, שזה איזשהו סוג של לא פלוג. אוקיי, ננסח את זה כך או כך. מה? שני ניסוחים. נכון, שני ניסוחים. לא, ניסיתי שני ניסוחים. ניסוח אחד אומר: גם אתה מיעוט, אז אולי אתה לא צודק. זה שאתה חושב שהרוב טועה, גם המיעוט חשב שהרוב טועה. בשביל זה יש ויכוח, וכנראה הרוב בכל זאת צודק וגם אתה זה שטעית יחד עם המיעוט. אפשרות אחת. אפשרות שנייה, אולי לא, אבל בסדר, יש לא פלוג. ברגע שהכלל הוא שהולכים אחרי הרוב אנחנו כבר לא מתחילים לעשות משחקים. אבל הסדר
[Speaker B] הזה הוא פרטי?
[הרב מיכאל אברהם] למשל? לזה אני עוד אגיע, לזה אני עוד אגיע. כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקים איזו כת יודעת יותר, אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם. והטעם, לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציוותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניינכם. ועוד, שהם כולם היו חכמים גדולים. גם לגבי הסנהדרין אין את ההבחנה הזאת בין אם כולם חכמים במידה שווה או לא. בסנהדרין תמיד הולכים אחרי הרוב. או בגלל ששם באמת כולם חכמים מבין כה וכה, זו הטענה או ההנחה, או בגלל ששמה יש גזירת הכתוב מפורשת של התורה. לא משנה, אבל זה בעצם הנקודה. אז הוא בעצם אומר ככה: הנה השלכה ראשונה של ההבחנה שאותה עשיתי. עשיתי הבחנה בין רוב דמוקרטי לבין רוב בבית דין. שרוב בבית דין מטרתו לגלות את האמת, ורוב דמוקרטי מטרתו לייצג מה הציבור רוצה. אחת ההשלכות זה אפלטון. האם למסור את ההחלטה לחכמים, או כמו שהזכרתי בפעם קודמת, לתת משקל שונה להצבעה של החכמים, ככה באיזשהו ניסוח קצת יותר. מתון מזה של אפלטון, אז לשקלל את המשקל של האצבע שלך עם האינטליגנציה שלך או משהו כזה. אז הוא אומר כן, בהקשר של רוב בבית דין, התשובה היא כן, צריך ללכת עם אפלטון, בגלל שאנחנו מחפשים את האמת, ומיעוט חכמים מכריעים כת של בורים, אפילו אם מספרם כיוצאי מצרים. אוקיי? אנחנו רוצים את האמת. ברוב דמוקרטי כל זה לא רלוונטי. זה שיש שני חכמים ו-600,000 בורים, 600,000 הבורים הם אלו שיחליטו, כיוון שיש זכות לכל אחד להשפיע על איך תתנהל החברה, מה תהיה ההחלטה, ולכן שם אפלטון לא צודק. אוקיי, אז זאת השלכה ראשונה. כשאתה הולך
[Speaker B] לגישה הזאת, אתה מצפה, אתה אמור לצמצם את היקף הפעילות של בית הדין. בית הדין אמור לדון רק בעניינים הלכתיים. כל עניין ציבורי, מי אמר שהאמת שבבית הדין היא יותר טובה מה…
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ובאמת בית הדין עוסק בתורה, בית הדין לא עוסק בדברים אחרים.
[Speaker B] בעניינים של משפט, אבל הרבה מעשי זה לא כך. למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] איפה ראינו שבית הדין עוסק בדברים?
[Speaker B] הנה, הלכות ציבור וכך…
[הרב מיכאל אברהם] מה זה הלכות ציבור? אם להקים חומה בעיר הבית דין לא צריך להחליט את זה, שבעה טובי העיר מחליטים את זה. הלכות ציבור שנכנסות להלכה זה משהו אחר. סנהדרין יכולים לקבוע הלכות ציבור שמחייבות, כי הם מחייבות הלכתיות. בסדר, זה תקנה דרבנן, יש לא תסור. מה? התורה עצמה אומרת, החלטה ש… זה לא מסור לסנהדרין כי הם יגלו את האמת. זה מסור לסנהדרין כי התורה אמרה שיציאה למלחמה זה על פי סנהדרין. טוב. אני אומר, סנהדרין ובתי דין עוסקים בהלכה, הם לא עוסקים בדברים אחרים. זה שהיום הולכים לשאול רבנים כל מיני דברים על דעת תורה, ואם להקים קיוסק או להקים חנות נעליים, בסדר, זה החלטות של האנשים, זה לא אמור להימסר לבית דין או לרבנים או לפוסקים. טוב. ומשורשי מצווה זו, אני ממשיך לקרוא בחינוך, שנצטווינו בזה לחזק קיום דתנו. שאילו נצטווינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר, דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא. ואפילו כל העולם יאמרו בהופכו, לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהפך האמת לפי דעתו. ויצא מזה חורבן, שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטווינו לקבל בדעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו, והוא קיומנו גדול בה. ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצוותם, אנו משלימים מצוות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטא ולא עלינו. וזהו העניין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות, שבית דין שטעו בהוראה ועשה יחיד על פיהם, שהם בחיוב הקורבן ולא היחיד כלל, זולתי בצדדים המפורשים שם. אומר פה כמה דברים מעניינים. הוא אומר קודם כל, למה צריך ללכת אחרי הרוב? כי חיזוק קיום הדת דורש את זה, שלא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. עכשיו, יש פה נקודה מעניינת, כי בסאבטקסט הוא בעצם מתמודד עם הנחה הפוכה. הוא אומר, באופן עקרוני כל אחד היה צריך לעשות מה שהוא חושב. זה מה שהיה צריך להיות. אלא מה? ויותר מזה, לא היה לו רשות לא לעשות את מה שהוא חושב, אפילו אם כל העולם ואשתו חושבים אחרת וכל חכמי ישראל חושבים אחרת. אם אני חושב כך, זה מה שהייתי אמור לעשות. זה מה שהוא אומר, אין לו רשות לעשות העניין בהפך האמת לפי דעתו, אפילו אם כולם, כן, אפילו כל העולם יאמרו בהופכו. למה? ואחר כך נדבר על חובת האוטונומיה, אבל אבל כן, זאת ההנחה. אלא מה? שבסדר, יש בעיה, זה יצור חורבן. אם כל אחד יעשה בעצם מה שהוא רוצה, התורה תהיה כשתי תורות, ולכן נקבעה פרוצדורה שתגיע לשורה תחתונה שתחייב את כולם. והפרוצדורה הזאת זה אחרי הרוב. וגם שם, אחרי הרוב כמו שאמרנו, רוב חוכמה, רוב אנשים אם הם שווים בחוכמה אז רוב האנשים, ואם לא שווים בחוכמה אז רוב החוכמה. זאת אומרת, אנחנו כן מנסים לכוון לאמת. אבל יש סייג, האמת הזאת אמורה להיות אחת. עכשיו, זה בעייתי בגלל שאם אני חייב ללכת אחרי רוב הסנהדרין, נגיד שאני תלמיד חכם שהגיע להוראה, ובהחלט יכול להיות שאני יותר חכם מכל הסנהדרין למרות שאני לא יושב שם. כבר היו דברים מעולם. רבי עקיבא יצא לחו"ל והגמרא אומרת שלא השאיר כמותו בארץ ישראל, והוא עיבר שנים בחוץ לארץ. רבי עקיבא. הוא היה בן גרים. הוא לא ישב בסנהדרין. למרות ש… למרות ש… שהוא היה גדול החכמים באותו דור. לא השאיר כמותו בארץ ישראל. והוא לא היה בסנהדרין. עכשיו כשהסנהדרין מוציאה פסק דין ורבי עקיבא שומע את זה ואומר הם מדברים שטויות. הוא חייב לציית. למה? במקרה הזה אם אנחנו מדברים על האמת, אז האמת היא כנראה כמו רבי עקיבא, הוא גדול החכמים אבל הוא לא יושב בסנהדרין. וזה מה שהוא אומר פה, שכדי למנוע את החורבן אנחנו מוותרים על הערך של האמת. אנחנו אומרים אוקיי, הסנהדרין היא המוסד הקובע, מה שהם קובעים מחייב את כולם. לשאלת האוטונומיה והחובה לפסוק עצמאית אני עוד אגיע.
[Speaker E] בארץ ישראל או בחוץ לארץ? מה? חכם בארץ ישראל מחליטים לפיו?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, לא קשור לחוץ לארץ. החובה ללכת אחרי הרוב היא לא חובה שתלויה בארץ. בסנהדרין זה דיון אחר, כי הסנהדרין ישבה בארץ ישראל, אין סמוכים בחו"ל. משהו אחר, אבל לא בגלל שהחובה ללכת אחרי הרוב קיימת בארץ ישראל, סנהדראות יש רק בארץ ישראל. בית דין שיושב בחו"ל גם הולכים אחרי הרוב, זה לא. החינוך, אז בעצם הנתון הבסיסי היה שאם אני חושב שהאמת היא כך, זה מה שהייתי אמור לעשות. ושוב פעם למה? כי תפיסתו של החינוך זה שהמטרה בבירור ההלכתי זאת האמת. ואם אני חושב שזאת האמת לא אכפת לי שכל העולם אומר אחרת, אוקיי? אלא מאי? במקום שהסנהדרין אמרו את מה שהם אמרו כולם צריכים לציית. עכשיו אני אגיד יותר מזה, יש מקומות או יש תחומים, הקשרים שבהם אפשר להשאיר את המחלוקת על כנה וזה לא יגרום לשום חורבן. במקומות האלה, כך אני חושב, יש כאלה שחולמים, כן, החזון, האוטופיה שאליה הם שואפים זה שתחזור הסנהדרין ויסדרו פה את כל המחלוקות ויקבעו מה נכון ומה לא נכון והתורה תפסיק להיות כשתי תורות. בעיניי זה אפוקליפסה עכשיו, זאת אומרת, או לא עכשיו כשזה יהיה, ממש לא. הפסקת המחלוקת זה חורבן בעיניי. אני חושב שהסנהדרין תפקידה אחר לגמרי, סנהדרין תפקידה לא להפוך את התורה לתורה אחת אלא רק במקומות שבהם הפיצול יכול להזיק. אם יש סוגיות מסוימות שבהן צריך לקבל החלטה אחידה, אי אפשר לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה. החלטה מדינית האם לצאת למלחמה, משהו ששאלו קודם, אוקיי? לא כל אחד מי שהחליט יצא למלחמה ומי שלא החליט לא יצא למלחמה, אי אפשר לעבוד ככה. זאת החלטה ציבורית ובהחלטה ציבורית צריך לקבל החלטה אחת והיא תחייב את כולם. שם הסנהדרין תקבע מה צריך לעשות. אבל יש הרבה מאוד דברים, הלכות כשרות, כשרות כזאת כשרות אחרת, אתה חושב ככה אתה חושב ככה, אין בעיה תעשה אתה מה שאתה חושב, הוא עושה מה שהוא חושב. אולי במקום שבו הם פתאום יפסיקו לאכול אחד אצל השני כי זה לא כשר לדעתי והוא כשר לדעתך, יכול להיות שהסנהדרין בכל זאת תחליט להתערב ולקבוע איזשהו סטנדרט קבוע שמחייב את כולם, אולי. אבל אין שום חזון כזה לבטל את המחלוקות ולהפוך את הכל למשהו אחיד, ממש לא. כן צריך לבטל את המחלוקות במובן החברתי, המחלוקות במובן המריבות שנוצרות. במקום שבו הדבר הזה גורם להתפרקות חברתית אז הסנהדרין כנראה יתערבו ויקבעו סטנדרט שיחייב את כולם. אבל זה לא אומר שיש איזושהי שאיפה שכל הסיפור הזה יהיה אחיד, שכולם יעשו אותו דבר, ממש לא. יש חובת אוטונומיה וזה מה שאמרתי לכם אפילו פה כשהוא אומר את ההיפך, בסאבטקסט רואים שהוא בעצם כן מאמין בחובת האוטונומיה. הוא אומר אם אני חושב ככה בעצם היה אסור לי לשמוע לכל האחרים אפילו אם כולם אומרים נגדי. אסור לי, לא רק שלא הייתי חייב, כי זאת האמת ואני צריך ללכת עם האמת. אבל במקום שבו זה מביא לחורבן אז לא, אני מוותר על האמת כדי למנוע את החורבן. אבל באופן עקרוני יש חובת אוטונומיה, בן אדם צריך לעשות את מה שהוא חושב. מה? כן, זה זקן ממרה, זה חלק מאותו עניין. הוא אומר יותר מזה, הוא מוסיף עוד, ואף ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, חשבו על רבי עקיבא, שומע את הסנהדרין, הוא חכם יותר מכולם, והרוב קבע משהו מסוים ורבי עקיבא אומר זאת טעות. והוא צריך לציית להם, כשהוא יודע שמה שהם עושים זאת טעות והוא כנראה גם צודק כי הוא גדול החכמים, כן? ובכל זאת הוא צריך לציית להם. אז צריך להסביר לו רגע אבל מה קורה הרי כל המשמעות של ההלכה זה איזשהו סוג של אמת. אנחנו אם נעשה נכון אז העולם יהיה מתוקן, נעשה לא נכון העולם לא יהיה מתוקן, אז מה אני הורס את העולם? צריך להסביר לרבי עקיבא מה תהיה ההצדקה. הוא? לא, כולם מסכימים לזה, מה זה הוא? כולם מסכימים לזה. לא, כולם מסכימים לזה שרבי עקיבא הוא גדול הרבנים. גם הסנהדרין מסכימים לזה. אין ויכוח.
[Speaker B] אבל הוא יחיד.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הוא מחוץ לסנהדרין. הסנהדרין יכולה
[Speaker B] להיות שהיא תסכים לזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, נגיד שבהנחה שזאת עובדה מוסכמת. עוד נדבר על זה קצת על הדברים האלה. אז מה קורה במצב כזה? יש דרשות הר"ן. אני חושב שספר החינוך הולך פה בכיוון של דרשות הר"ן. דרשות הר"ן מדבר על זה, הוא מביא את שיטת הטבעיים, שאומרים שאם אתה עושה עבירה זה גורם לאיזשהו סוג של הרס גופני ממש. זאת אומרת, אם אתה אוכל מאכל אסור אז משהו ישתבש אצלך בגוף. אוקיי? טוב, זה שיטת הטבעיים, יש הרבה שלא מסכימים לזה, אני לא חושב שזה נכון. אבל הוא אומר, גם לשיטה הזאת צריך להבין שלא תסור זאת גם עבירה. כשאתה לא מציית לסנהדרין כי אתה חושב שהאמת היא כך, כשתעשה את הדבר הזה אז היד שלך תפעל כמו שצריך. היא לא תתקלקל כי אכלת את הדבר הכשר. אבל יד שמאל שלך תתקלקל, כי יש לא תסור. גם זאת עבירה, וגם העבירה הזאת הורסת. זאת אומרת, הנקודה היא שלא תסור הוא גם חלק מהמארג ההלכתי. וכשאתה מקבל החלטות לעשות את האמת, האמת היא לא רק מה שהלכות שבת אומרות, נגיד אם זה דיון בהלכות שבת, אלא גם החובה לציית לחכמים. ואם אתה לא מציית לחכמים אז נוצר איזשהו פגם בגלל עבירה על הלאו של לא תסור, בדיוק כמו שעבירה על הלכות בורר בשבת יכולה ליצור פגם. ולכן בעצם אומרים לרבי עקיבא, תשמע, יכול להיות שאתה צודק לגופו של עניין, אבל אם אתה לא תציית לסנהדרין, אז אתה גם גורם לחורבן, זאת גם לא אמת במובן רחב יותר. ולכן אתה צריך לציית להם. וזה מה שהוא אומר, שאפילו אם לא יכוונו לפעמים חכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטא ולא עלינו. זאת אומרת, אל תהיה מוטרד מזה שהם לא מכוונים את האמת, כי החובה לציית להם גם היא חלק מהאמת. אוקיי? זה בעצם הטענה. אבל אולי יש
[Speaker C] פה עניין של שיקולים, איזה הרס אני מעדיף? אם ההרס של ה…
[הרב מיכאל אברהם] אז התורה אומרת לך לא תסור. ואתה חייב לציית לסנהדרין, והתורה עשתה את השיקולים האלה, והוא אומר לך החינוך, התורה עצמה אומרת לך שהערך של לא תסור גובר על ערכים אחרים. בסדר? עכשיו, מה בעצם הטענה שלו? כשאנחנו הולכים אחרי הרוב, זה מה שהוא אומר, הגמרא בחולין בדף י"א אומרת שהולכים אחרי הרוב, אחרי רבים להטות, ולכן הולכים אחרי הרוב בסנהדרין. מה שבעצם יוצא מהחינוך זה שהרוב בסנהדרין או בבתי דין בכלל, מטרתו להגיע קרוב ככל האפשר לאמת. זאת לא ערובה, לא תמיד הם יקלעו לאמת, זה מה שהוא אומר שם, אפילו אם חס ושלום הרוב לא קולע לאמת, וזה יכול לקרות, אבל עדיין ברור שברוב המקרים רוב החכמים הוא הקולע לאמת יותר מאשר המיעוט. ולכן אם אני צריך לקבוע איזשהו עיקרון גורף, מנגנון גורף, אני אומר הרוב קובע. ואני לוקח בחשבון את האפשרות שלפעמים זה יוביל אותי לעשות דבר מוטעה. בסדר, מה לעשות, אלה החיים. בוא ננסה רגע לחשוב על ההליכה אחר הרוב בבית דין במונחים של הליכה אחר הרוב בהלכה. כי זה יחדד לנו קצת את העניין. הגמרא בחולין, שהוא עצמו הזכיר אותה, הגמרא בחולין דף י' או י"א, תכף אני אמצא את זה. כן, הגמרא בדף י"א עמוד א', מה אומרת? הגמרא שמה דנה בכל מיני כללי הכרעה, הליכה אחר הרוב, חזקות, כל מיני דברים כאלה. כל השערי יושר, אלא אשמעינן אידך. אז הגמרא שמה בדף י"א מגיעה לדין רוב. מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? כן, מאיפה חכמים למדו שצריך ללכת אחרי הרוב? מנלן? דכתיב אחרי רבים להטות. כתוב בפסוק אחרי רבים להטות, סימן שהולכים אחרי הרוב. אומרת הגמרא, רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמיבעיא לן. כי קמיבעיא לן. רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנלן? מה זאת אומרת? רוב ההלכה מחלקת את דין רוב לשתי קטגוריות. יש רוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן. רוב דאיתא קמן זה כמו תשע חנויות. מה זאת אומרת? יש לנו עשר חנויות בעיר, מתוכן תשע מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר לא כשר. מצאתי חתיכת בשר ברחוב. האם מותר לי לאכול אותה? אז על פי מעיקר הדין כן. למה? כי רוב החנויות בעיר כשרות וזיל בתר רובא, הולכים אחרי הרוב. זה נקרא רוב דאיתא קמן, רוב שישנו לפנינו. יש עשר חנויות לפנינו, אנחנו יודעים שתשע כשרות ואחת לא כשרה, וחתיכת הבשר הזאת אנחנו משייכים אותה לרוב שלפנינו. מה זה רוב דליתא קמן? כן, רוב דליתא קמן זה בעצם איזשהו טענה על אופן ההתנהלות של העולם. למשל רוב נשים יולדות לתשע. כן, חז"ל חשבו שההריונות מסתיימים באחד משני תאריכים, או אחרי שבעה חודשים או אחרי תשעה חודשים. השאלה אם האישה יולדת לשבע או לתשע. עכשיו ברוב המקרים אישה יולדת לתשע, אבל יש מיעוט שיולדת לשבע. עכשיו נולד ילד. הוא נולד לתשע או לשבע? ברוב המקרים
[Speaker B] לא
[הרב מיכאל אברהם] יודעים, אבל רוב הילדים נולדים לתשע. אז אני הולך אחרי הרוב ואני אומר, אם אני לא יודע, אני מניח שגם הילד הזה נולד לתשע. הרוב הזה הוא רוב דליתא קמן שאיננו לפנינו. למה? כשאנחנו מדברים בעצם על איזשהו עיקרון שלא מבוסס על מידע שנמצא לפנינו כמו עשר חנויות, אנחנו יודעים יש תשע כשרות, אחת לא כשרה, אז הכל נמצא לפנינו. פה לא, אנחנו יש לנו איזשהו מידע איך מתנהל העולם, והמידע הזה אומר לנו שנשים בדרך כלל יולדות לתשע, אז כנראה גם האישה הזאת ילדה לתשע. אוקיי? זה נקרא רוב דליתא קמן. אומרת הגמרא, כשאנחנו באנו לחפש את המקור לדין של הליכה אחר הרוב, היא מביאה את הפסוק אחרי רבים להטות, כמו רוב אחרי רבים להטות. שואלת הגמרא, ואחרי רבים להטות מלמד אותי רק את רוב דאיתא קמן, שזה כמו הרוב של העשר חנויות. אבל מה עם רוב דליתא קמן? ואז מתחילה סוגיה שלמה מאיפה לומדים את רוב דליתא קמן. בסדר? בסופו של דבר אגב, הגמרא לא מוצאת מקור. הגמרא לא מוצאת מקור, היא גם לא אומרת סברה, היא לא אומרת כלום. היא לא מצאה כלום וזה הכל וזהו, היא שותקת. רש"י מרגיש בעניין הזה, זה דף אחר כך, דף יותר מאוחר, ורש"י אומר שזה או שזה הלכה למשה מסיני צריך לומר, למרות שהגמרא לא אומרת כלום, או שלומדים רוב דליתא קמן מרוב דאיתא קמן. זה מאוד מוזר, כי אם לומדים אחד מהשני אז מה כל הסוגיה מיותרת? הרי כל הסוגיה מתחילה בזה, למדנו את רוב דאיתא קמן, איפה אני יודע רוב דליתא קמן? מנסים כל מיני מקורות, דוחים את כולם, לא מצאנו. לא, לא, אז לומדים מרוב דאיתא קמן.
[Speaker E] אם
[הרב מיכאל אברהם] אפשר ללמוד מרוב דאיתא קמן, אז מה היה כל הדיון?
[Speaker E] להיללו אמר לך תראה שמע מה עמא דבר, מה יאמר דבר? טוב, בסדר, זה
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו לא הולכים אחרי מה שעמא דבר אם אין לדבר הזה מקור. מה? כל חזקה זה רוב דליתא קמן. איזה חזקה?
[Speaker B] חזקה, עצם הנושא של חזקה.
[הרב מיכאל אברהם] חזקה זה לא בדיוק רוב. השאלה מה ההבדל ביניהם זה שאלה שאני לא אכנס אליה כרגע. חזקה זה לא בדיוק רוב. הטענה של הגמרא זה שהרוב בבית דין, שהרי עליו כתוב אחרי רבים להטות, הרוב בבית דין מסווג כרוב דאיתא קמן. הוא דומה לרוב של החנויות. נכון? כי כתוב אחרי רבים להטות, משם לומדים את דין רוב, ועל זה שואלת הגמרא רגע, משם אתה יכול ללמוד רק את רוב דאיתא קמן, כמו רוב של חנויות. למה? כי הגמרא מניחה שרוב בבית דין שעליו כתוב הפסוק אחרי רבים להטות זה דומה לרוב של חנויות, זה רוב דאיתא קמן ולא לרוב דליתא קמן. אוקיי? אבל זה לא נכון. נחזור לחינוך. החינוך הביא את הגמרא הזאת, נכון? בתור המקור להליכה אחר הרוב. מה החינוך מסביר? למה אנחנו בבית דין הולכים אחרי הרוב?
[Speaker B] ברוב המקרים הרוב צודק, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] זה המנגנון הכי טוב שיש לנו להתקרב לאמת בסיכוי אופטימלי. זה רוב דליתא קמן, זה לא רוב דאיתא קמן. כשאנחנו משייכים את זה לרוב דאיתא קמן, בדרך כלל מי שהולך אחרי פירוש המילים אז אומר בית דין זה רוב דאיתא קמן, הנה האנשים נמצאים לפנינו, יש פה שלושה דיינים, שניים אומרים כך, אחד אומר כך, הרוב נמצא לפנינו כמו החנויות. זה לא נכון. כי הרי הרוב שאחריו אנחנו הולכים זה לא רוב הדיינים. הרוב שאחריו אנחנו הולכים זה בעצם אנחנו מסתכלים על כל המקרים שהיו חילוקי דעות בין דיינים. בסדר? והרוב מול מיעוט, בכל מקום יש רוב מול מיעוט. והטענה היא, שברוב המקרים האלה, כן, הרוב צדק. הרוב צודק. עכשיו, זה רוב דליתא קמן, זה לא רוב דאיתא קמן. נכון שאנחנו מדברים על רוב הדיינים, אבל הרוב שהכריע פה את השאלה זה לא רוב הדיינים, אלא זה רוב המקרים שבהם התגלו חילוקי דעות. ובהם, נגיד שהיו אלף מקרים כאלה, אם ב-900 מהמקרים הרוב צדק, אז יש לנו רוב לכך שהרוב צודק. הרוב שמופיע, רוב הדיינים, זאת השאלה. זה לא כלל ההכרעה. האם הרוב צודק או המיעוט. ההכרעה נעשית על פי הרוב, אבל לא רוב הדיינים, אלא רוב המקרים שבהם היה חילוקי דעות בין הרכבים. זה הרוב המכריע את השאלה. הרוב של הדיינים זה השאלה, האם הולכים אחרי רוב הדיינים או אחרי המיעוט. אבל הרוב שמכריע, שאנחנו הולכים אחריו, זה רוב המקרים שבהם היו חילוקי דעות. אוקיי? אז זה רוב דליתא קמן. וזה שואל רבי שמעון שקופ על החינוך. הוא אומר איך הגמרא אומרת, לפי החינוך שראינו עכשיו, שהרוב בבית דין בעצם מתקבל בגלל שזאת הדרך שלנו להגיע לאמת, כי ברוב המקרים הרוב צדק. אם זה כך, אז זה לא מתיישב עם הגמרא בחולין שהחינוך עצמו מביא אותה בתור המקור. כי הגמרא בחולין מתייחסת לזה כרוב דאיתא קמן. אבל לפי ההסבר של החינוך זה רוב דליתא קמן. אוקיי? אז מה? למי? אז תראו, אני חושב שכשחופרים קצת אצל רבי שמעון שקופ זה מה שעומד מאחורי מה שהוא אומר, שהוא מנסח את זה בצורה לא כל כך מדויקת. אבל נדמה לי שהוא מתכוון לעיקרון הזה וזה עיקרון מאוד מעניין. יש מבוכה גדולה בהבנת המושגים רוב דאיתא ורוב דליתא קמן. יש כל מיני הסברים כאלה, הסברים אחרים. אני אגיד לכם מה ההסבר הנכון לדעתי. רוב דליתא קמן זה רוב שבעצם עוסק בשאלה איך מתנהל העולם. נגיד אם אישה יולדת לתשעה, יולדת לשבעה. אם סתם אישה היא אילונית, רוב הנשים הם לא אילוניות, הם יכולות ללדת, אוקיי? וכן הלאה. רוב בעילות אחר הבעל, כל מיני איך העולם נוהג להתנהג. בסדר? זה רוב דליתא קמן. איך אנחנו מגיעים לקביעה הזאת? לקביעה סטטיסטית, נכון, אינדוקציה. מה זאת אומרת? אנחנו לוקחים מדגם מסוים, כך עובד מדע, נכון? אנחנו לוקחים מדגם מסוים, בהנחה שהמדגם הזה הוא מדגם מייצג ואנחנו רואים אם במדגם הזה הרוב יולדות לתשעה או הרוב אינן אילוניות או כל מה שאנחנו בודקים. אז אם המדגם הזה הוא מייצג, אנחנו מניחים שזה המצב בכל העולם. רגע, אז לכן אנחנו מניחים שזה המצב בכל העולם, נכון? אנחנו עושים הכללה ממדגם, על בסיס מדגם. וההנחה היא שהמדגם הוא כמובן מדגם מייצג. כי אם אתה לוקח מדגם מוטה אז לא נכון להסיק ממנו מסקנה כללית. עכשיו, מה קורה ברוב של החנויות? ברוב של החנויות אין כלל טבע בעולם שרוב החנויות בעולם כשרות, הפוך. בדרך כלל רוב החנויות בעולם הם לא כשרות, נכון? תבדקו את כל העולם ותעשו סטטיסטיקה בין החנויות, רוב החנויות מוכרות בשר לא כשר. רוב העולם צורך בשר לא כשר. מה קורה בעיר הזאת? בעיר הזאת יש לנו מידע קונקרטי, בדיוק. יש לנו מידע שנמצא לפנינו, זה רוב דאיתא קמן. המידע הזה נמצא לפנינו. והרוב שאליו אנחנו מגיעים שיש תשע חנויות כשרות ואחת טרפה זה לא תוצאה של הכללה ממדגם. אלא זה תוצאה של מידע ישיר. אני יודע פשוט שזה אחרת. ברגע שאני יודע שפה יש התפלגות מסוימת, תשע על אחד נגיד של חנויות כשרות, אז הרוב שבעולם כולו, שברוב החנויות בעולם הם לא כשרות, הוא לא רלוונטי, הוא לא מעניין, כי במקרה המסוים הזה אני יודע כבר את ההתפלגות. אני לא צריך להסיק מסקנות ממה שקורה בכל העולם. יש לי מידע ישיר. זה נקרא רוב דאיתא קמן. רוב דאיתא קמן הכוונה זה רוב שלא נוצר על ידי הכללה ממדגם אלא זה רוב כתוצאה ממידע ישיר שנוכח לפנינו, לקמן. אומרת, נמצא לפנינו. זה רוב דאיתא קמן. רוב דליתא קמן זה רוב שבעצם מדבר על העולם כולו. עכשיו העולם כולו אף פעם לא נמצא לפנינו. לכן בהגדרה רוב דליתא קמן תמיד הוא תוצאה של הכללה, אינדוקציה מדעית או הכללה ממדגם. אוקיי, זה הנקודה. יש באמת שאלה מעניינת… איזה משני הרובים עדיף? מי יותר חזק?
[Speaker E] איתא קמן, ודאי.
[הרב מיכאל אברהם] בגמרא בחולין משמע שאתם צודקים. למה? איך אני יודע? כי הגמרא בחולין אומרת מאחרי רבים להטות לומדים את רוב דאיתא קמן. איפה נדע את רוב דליתא קמן? את יודעת מאיפה? בקל וחומר. לא! כי רוב דליתא קמן הוא יותר חלש מרוב דאיתא קמן, נכון? כי אחרת אם יש לי מקור לרוב דאיתא קמן אז ודאי שאני יכול ללמוד ממנו גם את רוב דליתא קמן, כי רוב דליתא קמן יותר חזק? לא. רואים שאחרי שיש לי מקור לרוב דאיתא קמן השאלה לגבי רוב דליתא קמן נחשבת עדיין כשאלה פתוחה. זאת אומרת שרוב דליתא קמן הוא חלש יותר, ככה לכאורה. אבל רב שמעון. לא לא, אני לא נכנס כרגע לשאלה כמה הוא הרוב. לא נכנס לשאלה כמה הוא הרוב. בהנחה שזה אותו דבר באיתא וליתא קמן. השאלה מי מהם יותר חזק. בסדר?
[Speaker B] תארו לכם סקר בחירות מול בחירות. תחשבו שסקר זה דליתא והבחירות זה דאיתא.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל בחירות זה לא רוב, לא דאיתא ולא דליתא. בחירות? בחירות זה לא רוב בכלל. בחירות זה לא קשור לא לרוב דאיתא ולא לרוב דליתא. אין שם שאלה של הליכה אחר הרוב בבחירות. כשרוב דאיתא ורוב דליתא זה יש לפניי שאלה מה לעשות, אני אעשה לפי הרוב. בבחירות זאת התוצאה, אין לי מה אני לא צריך להחליט על משהו לאור הרוב שיצא, זה הרוב עשה את התוצאה. אין דאיתא קמן. זה לא איתא ולא ליתא, זה לא שייך בכלל להליכה אחר הרוב.
[Speaker E] איתא קמן, כי כל אחד כל אחד הביע את רצונו.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא איתא ולא ליתא קמן. כי זה לא שאלה שאני אתם יודעים מה זה הבדיחה הידועה. כמו כל הסיפורים הטובים מספרים את זה על רבי יהונתן אייבשיץ, שבא אליו הכומר ואומר לו למה אתם לא הולכים אחרינו? אנחנו הרוב! אחרי רבים להטות, הנוצרים. כן? אז הוא אומר לו אני הולך אחרי הרוב כשאני בספק, אם אני לא בספק אני לא הולך אחרי הרוב. מה מה זאת אומרת? אם אני מוצא חתיכת בשר בשוק עם פלומבה של כשרות מהודרת, בסדר? רוב החנויות בעיר הם טרפות, מותר לי לאכול את זה? למה? הולכים אחרי הרוב, רוב החנויות טרפות. יש פלומבה! כי אין לי ספק. נכון? חתיכת הבשר הזאת היא לא מסופקת. כשיש לי חתיכת בשר שאני לא יודע מה איתה אני הולך לסטטיסטיקה, אם אני יודע מה איתה לא צריך סטטיסטיקות אני יודע את התשובה. נכון? זאת אומרת יש מצבים שבכלל לא קשורים להליכה אחר הרוב במקומות שבהם הרוב לא מכריע שאלה שעומדת בפניי. הבחירות, התוצאה של הבחירות היא תוצאה מוגדרת, היא לא יוצרת רוב שעכשיו עוזר לי להחליט בשאלה אחרת מה לעשות. הבחירות הכריעו כבר בעצמן. אם הייתה לי שאלה אחרת ואני הייתי שואל את עצמי שאלה מה הדעה הנכונה, לא יודע נגיד אוקיי? והיינו עושים בחירות ונגיד שהייתי מניח שרוב האנשים אוחזים בדעה הנכונה, זה היה דין של הליכה אחר הרוב. איתא ליתא זה אפשר לדון. אבל הבחירות זה לא שיש לי שאלה והבחירות קובעות איזה שהוא רוב שהוא יכריע מה אני אעשה בשאלה הזאת. לא, הבחירות הן התשובה. אין פה אין פה שאלה שאני הולך אחרי הרוב. השאלה הייתה מה הרוב והנה זאת התשובה הרוב אומר ככה.
[Speaker E] בסדר? אבל תמיד בבחירות אתה צריך לקבל שזו תשובה מסוימת, ימין או שמאל זה לא
[הרב מיכאל אברהם] זה התוצאה של הבחירות אבל לא שאני מחליט על פי הבחירות שאלה אחרת. אני שואל מה התוצאה של הבחירות. זה כמו לשאול כמה כשאני שואל את השאלה כמה נשים בעולם יולדות לתשעה? בסדר? זה רוב דאיתא קמן או ליתא קמן? ליתא קמן. לא זה ולא זה, זה קביעת הרוב עצמו. רוב דאיתא ורוב דליתא קמן יש לפניי אישה שהיא ילדה ואני שואל את עצמי ילדה לתשעה או לשבעה? הרי יש רוב דליתא קמן שרוב הנשים יולדות לתשעה, האישה שלפניי כנראה שייכת לרוב. זה שאלה של הליכה אחר הרוב. אבל לקבוע את עצם העובדה שרוב הנשים יולדות לתשעה זה לא רוב דאיתא ולא רוב דליתא, זה פשוט קביעת עובדה.
[Speaker E] וזה חזקה, מה שאתה אומר זה חזקה.
[הרב מיכאל אברהם] חזקה הרוב לא אכפת
[Speaker E] לי, אבל לא עניין של רוב.
[הרב מיכאל אברהם] חזקה שנשים רוב נשים יולדות לתשעה. זו עובדה שרוב נשים יולדות לתשעה, זו לא חזקה. אני כשאני רוצה לקבוע האם רוב הנשים יולדות לתשעה זה לא רוב דאיתא ולא רוב דליתא קמן, זה לא שאלה של רוב בכלל. אני רוצה לקבוע עובדה ואני בודק ואני שואל מה היא העובדה. זהו. הליכה אחר הרוב זה תמיד שאלה, באה לפניי אישה מסוימת, האם היא ילדה לתשעה או לשבעה? הרי יש עובדה רוב נשים בעולם יולדות לתשעה, כיוון שיש דין הליכה אחר הרוב אז האישה המסוימת הזאת שלגביה שאלתי את השאלה היא ילדה. אני אומר כנראה גם היא ילדה לתשע. זה נקרא ללכת אחר הרוב ברוב דליתא קמן. אבל לקבוע את העובדה שרוב הנשים בעולם יולדות לתשע, זה לא שאלה של הליכה אחר הרוב, זה לקבוע את הרוב עצמו. זה לא רוב דאיתא ולא רוב דליתא. אוקיי, אוקיי, אז אני חוזר לפה, אני חוזר אלינו. אז בעצם שאלתי מה יותר חזק? אז מהסוגיא יוצא שרוב דאיתא קמן יותר חזק. והאינטואיציה של זה אפשר להבין אותה. סך הכל פה יש לך איזושהי הכללה ממדגם. אתה רוצה נגיד שאתה רוצה לקבוע שרוב הנשים יולדות לתשע. בחרת מדגם, ואתה עושה הכללה על בסיס המדגם. מי אמר שהמדגם הוא מייצג? אולי לא? פה יש איזושהי ספקולציה שאתה אף פעם לא יכול לדעת, נכון? לכן זה בעצם רוב שמבוסס על הנחה מאוד לא פשוטה. אגב, היום יש טכניקות של עשיית מדגמים שעוזרות לנו לטפל בזה בצורה יותר טובה. יש לנו כבר ידע סטטיסטי ועובדתי שעוזר לסוקרים שונים לקבוע איך אנחנו עושים מדגם שיהיה מדגם מייצג. ואגב ההצלחה שלהם היא פנומנלית, בניגוד לשם הרע שיוצא להם, פנומנלית. אתה לוקח חמש מאות איש ואתה אומר לי מה התוצאה של הבחירות בטעות של שלושה אחוז, לא יודע לפה לשם. זה פנומנלי. אתה מדבר על תוצאה של לא יודע חמישה מיליון מצביעים על בסיס מדגם של חמש מאות. אנחנו כיוון שהמצב הפוליטי אצלנו כל כך שקול, כך שטעות של אחוז אחד יכולה לשנות את כל הבחירות, כי השאלה היא אם זה שישים ואחד חמישים ותשע או חמישים ותשע שישים ואחד. אבל כשאתם בודקים ברמת הדיוק של התחזית של הסוקרים, דיוק פנומנלי. זה תמיד אומרים שזה כן יום כיפור של הסוקרים, שטויות במיץ עגבניות. הסוקרים מצליחים פעם אחר פעם. אין פספוסים. הם מצליחים בצורה מדהימה. יש הייתה טעות אחת פעם נדמה לי על יש עתיד שהם ניבאו שלושה עשר במקום תשעה עשר, חלק מהניבויים שם זו טעות משמעותית. כלום, חוץ מזה לא היו טעויות בכלל. הדיוק הוא מדהים. טוב בכל אופן אבל לענייננו, השאלה. בנט תמיד מפסיד. נהיה ראש ממשלה אחרי שהוא הפסיד. עד שהוא הרוויח. תודה, זה כמו בכדורגל, משחקים תשעים דקות עד שגרמניה מנצחת, אז זה אותו… הטענה, הטענה בסופו של דבר זה שברוב דליתא קמן יש מימד ספקולטיבי מסוים, ולכן מאוד מתבקש להניח שזה חלש יותר מאשר רוב דאיתא קמן, זה גם מה שיוצא מהגמרא. אבל ר' שמעון שקופ מראה שם שברמב"ם התמונה היא הפוכה. כמובן, אם זה מה שיוצא מהגמרא אז ברמב"ם יהיה הפוך כן.
[Speaker C] ברוב דאיתא קמן יש עוד הנחות, כאילו גם שם יש, נגיד במקרה של הזה אנחנו מניחים שהבשר הגיע מאחת החנויות.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז בואו באמת נלך על הכיוון הזה. כשאנחנו מדברים על רוב דאיתא קמן, בסדר? שיטת הרמב"ם היא שרוב דאיתא קמן הוא חלש יותר. רוב דליתא קמן הוא החזק יותר. איך הוא מסתדר עם הסוגיא לא חשוב כרגע. אבל רוב דליתא קמן הוא חזק יותר, לכן בדיני נפשות למשל הולכים אחר רוב דליתא אבל לא הולכים אחר רוב דאיתא לפי הרמב"ם. אתה
[Speaker D] לא מכריע לפי רוב דיינים שהם פוסקים ל…
[הרב מיכאל אברהם] כן הולכים אחר הרוב, רוב של שניים. הולכים אחר הרוב. כן כן, אבל זה רוב בבית דין. זה רוב בבית דין. אבל רוב בדיני ראיות, רוב דליתא קמן מועיל ורוב דאיתא קמן לא מועיל בנפשות לפי הרמב"ם. אז לא משנה, זה ר' שמעון שקופ בשער ג' מי שרוצה הוא מעריך בעניין הזה והוא טוען שלפי הרמב"ם רואים שרוב דאיתא קמן הוא החלש יותר דווקא ולא החזק יותר. למה? באמת כמו שהעירו פה קודם, ברוב דאיתא קמן גם יש הנחות לא פשוטות. אתה מוצא חתיכת בשר בשוק, אוקיי? ואתה אומר טוב, יש תשע חנויות כשרות ואחת טריפה. עכשיו פה הרוב הוא מוצק, אני יודע אותו מידע ישיר, זה לא הכללה ממדגם כמו רוב נשים יולדות לתשע. זה נהדר, הרוב הוא מוצק לגמרי. רק השאלה אם הוא רלוונטי לחתיכת הבשר. לא יודע אם שום דבר אבל לא הרבה. כי אתה צריך להניח שהסיכוי למשל שחתיכה יצאה מכל חנות הוא שווה. אתה צריך להניח שמספר חתיכות הבשר בכל החנויות פחות או יותר דומה, וזה מחלוקת בפוסקים האם מה קורה כשיש חנות אחת מאוד מאוד גדולה, האם זה משנה את הדין או לא משנה את הדין. אתה צריך להניח שהסיכוי שהחתיכה תיאבד מכל החנויות, יכול להיות שיש חנות שהשקיות שלה נקרעות יותר בקלות. לקחת את הבשר בתוך שקית, ואיך הבשר נפל, הרי אני מוצא אותו על הרחוב, איך הוא נפל? כי שקית נקרעה. או אולי יש חנות אחת שהשקיות שלה היו פחות טובות, הן נקרעות יותר. אז איך אתה יכול לדעת בכלל שגם ההתפלגות היא תשעים עשר. זה ברור, זה אתה יודע מידע ישיר. זה לא הכללה, לא מדגם, לא מייצג ולא בטיח. זה בטוח, אין שום בעיה. הבעיה הגדולה היא מה ההתפלגות הזאת אומרת על חתיכת הבשר. זה השאלה. וכאן יש הנחות מפליגות. הנחות מפליגות. תסתכלו למשל, אתן לכם דוגמה. נגיד שיש לכם מטבע הוגנת. אוקיי? מטבע הוגנת הכוונה אתה יודע שהסיכוי חמישים אחוז שהיא נופלת על עץ או על פאלי. ואתה צריך להמר האם היא תיפול על עץ או על פאלי. אתה תהמר בהנחה שזה חמישים אחוז, נכון?
[Speaker C] עכשיו שאלה חדשה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה יכול לפגוע בחמישים אחוז מהמקרים. עכשיו כשמביאים לפניך מטבע שאתה לא יודע כלום עליה. כלום. לא הוגנת, לא, לא יודע שום דבר. אגב התפרסם לא מזמן ששום מטבע היא לא באמת הוגנת. כשעשו בכל המטבעות שבדקו, ועשרות רבות של מטבעות, התפרסם שיש הטיה קצת לאחד הצדדים. לא משנה, אבל מה זה הטיה?
[Speaker E] זה לא חמישים חמישים.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא חמישים חמישים. תטיל מטבעות, זה לא יצא חמישים חמישים על עץ ועל פאלי. מה? זה דטרמיניסטי לגמרי, זה בכלל לא סטטיסטיקה. טוב, לא משנה, נעזוב את זה. לא משנה. עכשיו אני אומר נגיד שיש לי מטבע שאני לא יודע כלום עליה. בסדר? שום דבר. לא יודע אם היא הוגנת או לא. אומרים לי אתה חייב להמר. מה אתם מהמרים על עץ או על פאלי? עדיין חמישים אחוז, נכון? אבל החמישים אחוז פה שאתם מניחים כי אין לי משהו אחר. משיקולי סימטריה אני אהמר על חמישים אחוז. אוקיי? אבל אי אפשר להגיד שזו תוצאה של סטטיסטיקה, זה שטויות. החמישים אחוז פה הוא תוצאה של חוסר מידע לא של מידע. נכון? במטבע ההוגנת, נכון שאני לא יודע מה תהיה התוצאה, אבל ההתפלגות זה מידע שמצוי בידי. אני יודע שההתפלגות היא חמישים חמישים. בסדר? לעומת זאת במטבע שאני לא יודע עליה כלום, ההתפלגות בעצמה היא תוצאה של חוסר מידע. זה לא באמת חמישים חמישים, אני לא יודע מה ההתפלגות שמה. משיקולי סימטריה אני אניח חמישים חמישים, אני חייב להמר, אין לי משהו אחר. זה מה שאני אעשה. בדיוק. וזו תוצאה אפריורי, זה לא תוצאה של מידע. נכון? זאת אומרת שבעצם יש לנו שני סוגי שימוש בסטטיסטיקה. כאילו בסטטיסטיקה. שימוש אחד זה שימוש בסטטיסטיקה מתוך ידע. שימוש שני זה שימוש בסטטיסטיקה מתוך חוסר ידע.
[Speaker E] אבל גם פה אם אתה רואה פעם אחת נופל על עץ, פעם אחת נופל על פאלי, אתה רואה שיותר מדי הצטברות של דברים האלה אתה לומד מתוך זה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אם יש לך את האפשרות לעשות ניסיונות וללמוד, אינה חינמי. אני אומר אין לך את האפשרות. יש לך מטבע אתה לא יודע מה איתה. עכשיו תהמר על מה היא תיפול. בסדר. אז יש, זה כמו למשל, יש הבדל בין ספק של חתיכה אחת וספק של חתיכה משתי חתיכות. יש לי חתיכה אחת אני לא יודע אם היא בשר או אם היא חלב או שומן. כן? אז זה ספק של חתיכה אחת. יש לי ספק של חתיכה משתי חתיכות. מה זה? יש לי שתי חתיכות, אני יודע שאחת חלב ואחת שומן. אני רק לא יודע איזה היא איזה. בשני המקרים אני מניח שזה חמישים אחוז זה ספק. אבל הספק של חתיכה משתי חתיכות הוא ספק שעליו מביאים אשם תלוי. ספק דאורייתא. ספק של חתיכה אחת לא מביאים אשם תלוי. יש הבדל בין שני הספקות האלה. למה? כי בחתיכה אחת משתי חתיכות יש לך פה חלב מול העיניים בסיטואציה. אתה יודע שיש סיכוי חמישים אחוז שאתה אוכל פה חלב. ואולי לא. בחתיכה אחת שעומדת לפניך יכול להיות שאין פה חלב וזה מעולם לא היה חלב אתה לא יודע על זה כלום. כיוון שאתה לא יודע, זה יכול להיות חלב ויכול להיות שומן. אבל זה לא באמת, אתה לא יכול באמת להגיד שסטטיסטית יש פה חמישים אחוז שזה חלב. במקרה הראשון אתה יכול להגיד שסטטיסטית חמישים אחוז שאכלת חלב. במקרה הזה גם אני אהמר על חמישים אחוז בגלל העדר מידע. אבל סתם, בגלל שזה העדר מידע. אני חוזר לרוב דאיתא קמן. ברוב של החנויות אני יודע שתשעים אחוז מהחנויות כשרות. את זה אני יודע מידע אישי. ידע ישיר. לא הכללה, לא מדגם ולא כלום. אבל השאלה מה זה אומר על הבשר? כלום. אני לא יודע כלום על ההתפלגות של אובדן של חתיכות בשר מתוך חנויות. אני יודע את התפלגות החנויות. אבל מה זה אומר על הבשר? איך אני יודע את דרכי הפרישה, נקרא לזה כך, של הבשר מתוך החנויות? אין לי שום מידע על זה. וכאן אני מחליט שזה תשעים עשר מחוסר מידע, לא בגלל מידע. לכן זה יותר חלש לפי הרמב"ם. אני אגיד לכם אינדיקציה אחרת, אתם יודעים זה מה שקראתי פעם אפקט דוד לוי. דוד לוי. מה זאת אומרת? דוד לוי פעם במרכז הליכוד הוא בא בטענות, הסיעה שלו נגיד היו שלושים אחוז, לא זוכר כבר וזאת היתה הטענה. נגיד שזה משהו כמו שלושים אחוז. אומר תראו, יש לי שלושים אחוז תומכים במרכז ואפס אחוז מהתפקידים הביצועיים. סיעה שלנו לא מקבלת תפקידים ביצועיים. אתה רוצה, אנחנו דמוקרטיה, עושים הצבעה, תצביעו והדמוקרטיה קובעת. הרוב קובע. הוא אומר שוטים שבעולם, זה בדיוק הבעיה. על כל אחד מהתפקידים עושים הצבעה והנה נגיד שיש חמישים ואחד נגד ארבעים ותשע. חמישים ואחד אחוז יכריעו על מאה אחוז של התפקידים שילכו למפלגה שלהם. נכון? על כל תפקיד אנחנו עושים הצבעה ובכל הצבעה יש רוב של חמישים ואחד נגד ארבעים ותשע. יוצא שאם יש לך רוב של אפסילון מעבר לחמישים אחוז אתה מקבל מאה אחוז מהתפקידים. שיטת
[Speaker C] הבחירות בארצות הברית.
[הרב מיכאל אברהם] מה? כן, אוקיי.
[Speaker C] דוד לוי אמר פעם שהוא רוצה ששכר המינימום יהיה מעל הממוצע או משהו כזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, יש עליו הרבה בדיחות, אני לא… חלקן סתם מרושעות, הוא היה איש אינטליגנטי לדעתי. הוא עוד בחיים?
[Speaker B] יקר מאוד, עדיין יש שיפורים… מה הוא חי?
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהוא נפטר, לא? לא? אוקיי, סליחה, שמועות על מותו היו מוקדמות בקיצור. טוב, בכל אופן אז הטענה, מה זה אומר בעצם? ברוב דליתא קמן, תחשבו זו צורה אחרת להסתכל על זה, ברוב דליתא קמן כל אישה שתגיע לפני אני אגיד שהיא ילדה לתשעה. למרות שיש נשים שיולדות לשבעה, אבל זה לא מאגר מוגדר של נשים. כל אישה שתגיע לפני, רוב הנשים יולדות לתשעה, אני אכריז שהיא ילדה לתשעה. אבל אם ברוב דאיתא קמן, נגיד שיש עשר חתיכות בשר ואני יודע שתשע מתוכן כשרות, לפי רוב הפוסקים הראשונים כבר זה הרשב"א ועוד תורת הבית הרא"ה, את החתיכה האחרונה ואפילו שתי החתיכות האחרונות אסור לך לאכול. כי אתה יודע שיש פה חתיכה לא כשרה. כל אחת שמגיעה לפניך כל עוד יש רוב אתה יכול לסמוך על הרוב, תאכל את החתיכה בהנחה שהיא מהרוב. כשנשארה רק אחת או שתיים לך תדע אולי זאת האסורה, כאן כבר אין רוב. מבין אלו שנשארו אתה לא יודע ולכן אסור לך לאכול. אתה לא יכול להתעלם מזה שיש פה מיעוט שנמצא לך מול העיניים. במובן הזה רוב דליתא קמן יותר חזק מרוב דאיתא קמן. צורה אחרת להסביר את זה.
[Speaker E] אז מה זה אומר? אם יש שלוש חתיכות בשר, אחת טרפה ושתיים כשרות אתה יכול לאכול את כל השלושה יחד?
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, יש שיטות כאלה ויש הרבה שיטות בראשונים שלא. אתה צריך להשאיר או אחת או שתיים, שלאיזה מדרבנן או מדאורייתא, אני לא נכנס עכשיו לכל ה… יש על זה הרבה חילוקי חילוקי דעות. אבל לענייננו, מה שאני רק רוצה להראות זה שיש גם חולשה דרוב דאיתא קמן בניגוד למה שהנחתם קודם שרוב דאיתא קמן ברור שהוא יותר טוב כי הוא לפנינו. זה נכון ביחס לשאלה של ההתפלגות. אני יודע את ההתפלגות פה בוודאות להבדיל מהכללה ממדגם, שלת דע אם המדגם היה מייצג. אבל השאלה אם ההתפלגות הזאת מה היא משליכה על חתיכת הבשר. ההליכה אחר הרוב, לא הרוב אלא ההליכה אחר הרוב, רוב דליתא קמן בהחלט אפשר לומר שהוא יותר חזק. אוקיי? רוב דליתא קמן צריך להבין זה רוב של איך העולם מתנהג. יש משהו בפיזיולוגיה של האישה שגורם לה ללדת לתשעה ולא לשבעה. לכן יש סיבה אקטיבית כל אישה שמגיעה לפני להניח שהיא ילדה לתשעה כי סביר שהגוף שלה בנוי בצורה שהפיזיולוגיה של נשים בנויה. בחנויות אין שום דבר בחתיכות הבשר שגורם להם להיות כשרות. במקרה יש לי איזה שהו מידע על התפלגות החנויות. אין פה שום דבר, זה רוב חלש כשמסתכלים על זה ככה. מה זה אומר לענייננו? בואו נחזור רגע, אז אנחנו מבינים כבר מה זה רוב דאיתא קמן ומה זה רוב דליתא קמן. בוא ננסה לחזור לבית הדין. הרוב הזה שהולכים אחר רוב הדיינים, רבי שמעון שקופ שאל על החינוך הרי זה רוב דליתא קמן. כי בעצם אנחנו לא הולכים אחרי רוב הדיינים, אנחנו הולכים אחרי רוב ההרכבים שהיו מאז ומעולם שבהם היו חילוקי דעות שברוב המקרים הרוב צדק. ולכן אני מניח שגם פה הרוב צדק. אוקיי? איך אתה יודע? זו הנחה.
[Speaker C] איך
[הרב מיכאל אברהם] אתה יודע שברוב המקרים הרוב באמת צדק? אין איך
[Speaker C] להוכיח.
[הרב מיכאל אברהם] אין שום דרך לדעת אם פסק של בית דין שהתקבל הוא צודק או לא. מה שיש לך זה הראיות, הראיות עמדו גם לפני הדיינים.
[Speaker C] בסברא יותר.
[הרב מיכאל אברהם] אין לך שום פידבק, כן, אין לך שום פידבק בלתי תלוי שיוכל לבדוק, נגיד הייתי רוצה לעשות הכללה. הרי אם זה היה רוב דליתא קמן אז בעצם מה שזה היה צריך להיות זה היה צריך להיות רוב שהוא תוצאה של הכללה ממדגם, נכון? הייתי צריך לקחת מדגם של מקרים שפסקו שהיה חילוקי דעות של רוב ומיעוט ופסקו כמו הרוב, לבדוק במקרים האלה כמה מהמקרים האלה הרוב צדק. הייתי מגלה ש-90% נגיד הרוב צדק, ואז הייתי עושה הכללה והייתי אומר ברוב המקרים הרוב צודק, נכון? ככה הייתי אמור לפעול. עכשיו תנסו לחשוב איך עושים את זה ותראו שאי אפשר. אי אפשר לעשות את זה. כל מקרה שבא לפניי, עכשיו ניקח את המדגם, בחרתי עשרה קייסים שהיו בעבר, שהיו להם חילוקי דעות, עכשיו אני רוצה לבדוק בעשרה האלה מה ההתפלגות, מתי הרוב צדק, מתי הרוב לא צדק. אני צריך לבדוק כל מקרה כזה אם הרוב צדק או לא. איך אני אבדוק? איך אני אבדוק? אני יכול להסתכל על הראיות, כמו שהדיינים הסתכלו על הראיות. אין לי מקור בלתי תלוי שייתן לי פידבק. לא כמו נשים, אני יכול לבדוק כמה זמן היא בהריון. נכון? אז אין לי שום דרך בלתי תלויה כדי לבדוק את הדבר הזה. אגב, היה לזה חריגה אחת מאוד ידועה בארצות הברית ברגע שהדי-אן-איי התקבל כראיה תקפה, כראיה מוכרת, קבילה, אז התחילו לבדוק כל מיני אנשים שהורשעו ברצח נגיד, או לא משנה בעבירות כאלה ואחרות, ופתאום גילו שיש אחוז מאוד משמעותי, אני לא זוכר את המספרים כאלה, אחוז מאוד משמעותי שהראיות של הדי-אן-איי אומרות שההרשעה הייתה מוטעית. זה מעלה סימן שאלה לא קל על הרשעה של בתי דין, ועל מיומנות של בתי דין, ומה אומרת המיומנות הזאת. אבל בדרך כלל אין לנו את הדרך, את הראיות היה גם לפני הדיינים, והם הרי קבעו מה שהם קבעו, אין לי שום דרך בלתי תלויה לבדוק אם הם צדקו או לא צדקו. אז איך אני מגיע למסקנה שהרוב בדרך כלל צודק? וזה לא יכול להיות הכללה ממדגם, נכון? וזו סברה אפריורית, נכון? אני מניח, אם תרצו זה חישוב סטטיסטי. נגיד שה, זה שאל אותי פעם הרב שבתאי. נגיד ש, נגיד שלדיין, המיומנות של דיין נמדדת בפי. אוקיי? כמה באיזה אחוז מהמקרים הוא צודק. פי בין אפס לאחד. בסדר? אז דיין שהוא חצי הוא דיין שלא שווה כלום, אפשר לעשות הגרלה. נכון? שהוא צודק בחצי מהמקרים. אבל דיין שצודק ב-60% מהמקרים זה כבר יותר טוב מהגרלה, נכון? דיין שצודק ב-80% מהמקרים זה כבר דיין לא רע. דיין שצודק ב-95% מהמקרים זה כבר דיין טוב. אז בואו נייצג את זה על ידי מספר פי שקובע את איכותו של הדיין. אוקיי? אז נגיד שיש לנו דיין באיכות פי. עכשיו יש לנו שלושה דיינים ששניים מתוכם נגד סוברים כיוון אחד. שאלה מה זה טוב.
[Speaker E] שאלה אם זה טוב. טוב זה מעל חצי. מה זה טוב? מה ההחלטה שלו לא נכונה?
[הרב מיכאל אברהם] דיין שצודק, זה דיין טוב. אז יש לנו עכשיו שני דיינים כנגד אחד, ונגיד שהאיכות של כולם זה פי, רק לצורך הפשטות. אוקיי? שלושה דיינים שאיכותם שווה, כמו שהחינוך אומר, אז הולכים אחרי הרוב, נכון? למה אני אלך אחרי הרוב? בעצם זה חישוב סטטיסטי. הוא שאל אותי פעם, הרי אם דיין אחד האיכות שלו היא פי, אז יש סיכוי של אחד מינוס פי שהוא טועה, נכון? ויש סיכוי פי שהוא צודק. מה הסיכוי ששני דיינים צודקים? פי בריבוע. אז אם זה 70% האיכות של דיין, אז פי בריבוע זה 0.49. זאת אומרת הסיכוי ששניים יצדקו יותר קטן מהסיכוי שאחד צודק. אז למה הולכים אחרי הרוב? הסיכוי שאחד טועה הוא יותר נמוך מאשר ש…
[Speaker B] זה כמובן טעות.
[הרב מיכאל אברהם] תעשו את נוסחת בייס, תראו שזה טעות. אבל לענייננו, מה שבעצם הדבר הזה אומר, מה שבעצם הדבר הזה אומר, זה שההליכה אחר הרוב בבית דין היא תוצאה של חישוב סטטיסטי אפריורי, לא תוצאה של הכללה ממדגם. אם תעשו את החישוב נכון אתם תגלו שהרוב יותר צודק מהמיעוט. לא עם פי בריבוע, זה לא עובד ככה. זה פי בשלישית… מה?
[Speaker C] אם שלוש יצדקו או שתיים יצדקו לעומת אחד או אפס…
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז אתה צריך לעשות נוסחת הסתברות השלמה, אתה צריך זה פי בריבוע כפול אחד מינוס פי לעומת פי כפול אחד מינוס פי בריבוע פעמיים. אוקיי, לא משנה, בקיצור, החישוב… מה? לא, אם כולם צודקים אז אין שאלה. הדיון שלנו תמיד זה כשיש שניים נגד אחד. לא לוקחים בחשבון את האפשרות של שלושה צודקים. שלושה לא יכולים להיות צודקים כי אנחנו מדברים רק על מקרה שיש התפלגות דעות, שניים נגד אחד. אז שתי אפשרויות זה או שהאחד צודק או שהשניים צודקים. טוב, אז בכל מקרה לענייננו,
[Speaker B] מה
[הרב מיכאל אברהם] שבעצם, כשאנחנו מחליטים שהרוב צודק, זה תוצאה של חישוב סטטיסטי אפריורי, ולא תוצאה של הכללה ממדגם. ולכן זה רוב דאיתא קמן. פשוט. זה לא שונה מהכללה. זה לא סטטיסטי בכלל, זה לא סטטיסטי במובן זה הסתברותי. זה לא סטטיסטי. אוקיי? זה חישוב הסתברותי, בסדר, אבל זה לא חישוב סטטיסטי. זה לא תוצאה של מדגם שאני עושה הכללה, מדגם מייצג, ואז אני אומר ברוב המקרים. אם הרוב צודק.
[Speaker B] אני
[הרב מיכאל אברהם] בעצם בכלל לא הולך לרוב ההרכבים או לרוב המקרים ואני בודק האם ברוב המקרים האלה הרוב צדק או לא. זה פשוט לא נכון. אי אפשר לעשות את זה.
[Speaker B] זה רק צורה לייצג את העניין.
[הרב מיכאל אברהם] מה שאני עושה זה אני הולך על ההרכב המסוים הזה. בהנחה שכל דיין האיכות שלו היא פי, תעשו את החישוב ותגלו שהשניים צודקים בסיכוי יותר גבוה מאשר האחד. זה הכל. לא הולך בכלל לרוב ולא הולך בכלל להרכבים ולא כלום. ולכן זה רוב דאיתא קמן, וצודק אחינו. קושיא היא לא קושיא.
[Speaker B] בעצם כל התנהגות אנושית זה רוב, למה לא? נניח מפיזיקה.
[הרב מיכאל אברהם] זה שבדרך כלל כשבן אדם רואה נמר אז הוא פוחד. מה הבעיה לבדוק את זה? לבדוק כמה אנשים כשהם רואים נמרים ותראה אם הם פוחדים או לא. מה הבעיה? כל התנהגות אנושית אי אפשר לבדוק? בטח שאפשר, בפסיכולוגיה עושים סטטיסטיקה. אתם יודעים, שמעתי פעם כהנמן, דניאל כהנמן בספר שלו, הוא כתב פעם, אנשים מפחדים מאוד מתנינים. אתם יודעים שהרבה יותר אנשים מתו מיתושים מאשר מתנינים. ממלריה. איפה הטעות שלו?
[Speaker C] המקרה…
[Speaker B] לא הפחד…
[הרב מיכאל אברהם] לא, הפחד בסדר, אני רוצה לפחד ממה שיותר מסוכן, זה דווקא נכון. המקרים? ברור. אותם אנשים שהיו באזור שתנינים איימו עליהם, מתו שמה יותר אנשים מאשר אנשים שהיו באזור של יתושים. אלא מה? פשוט כמעט אף אחד מהאנשים לא נמצא באזור של תנינים. מה החוכמה? זאת אומרת, אבל מתוך המקרים שבהם התנין מאיים עליך, זה הרבה יותר מסוכן מאשר שיתוש מאיים עליך. אז זה פשוט טעות סטטיסטית. טוב, לא משנה, בוא נרד שמה עם ה…
[Speaker E] עוד תמונת ראי אנושה, שבטיסה יש הרבה יותר מאשר בתאונות דרכים. למה? כי יש הרבה פחות נפגעים בטיסות מאשר נפגעים בתאונות דרכים.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה כמה
[Speaker E] טייסים יש לעומת כמה נוסעים בכביש?
[הרב מיכאל אברהם] השאלה מה גודל הקבוצה הכללית. אתה לא יכול לבדוק באופן מוחלט כמה נפגעו מטיסות לעומת כמה נפגעו מתאונות דרכים. אתה צריך לבדוק כמה מתוך אלה שטסו נפגעו וכמה מתוך אלה שנוהגים נפגעו.
[Speaker E] במצטבר של שנה, תדע בדיוק מה קורה.
[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, תדע בדיוק, תבדוק את זה. כי הרבה פעמים מצטטים את המספר, הנה תראו כמה אנשים מתו מתאונות טיסה לעומת כמה אנשים מתו מתאונות דרכים. זה לא אומר כלום. השאלה איזה אחוז מבין אלה שטסו מתו לעומת האחוז מבין אלה שנוהגים שמתו. זו השאלה. בסדר, לא חשוב. אני רק אומר שהשאלה צריך לנסח אותה יותר במדויק. טוב, אז נעזוב את האנקדוטות האלה. לענייננו, מה בעצם הדבר הזה אומר? שהרוב בבית דין הוא באמת רוב דאיתא קמן. הוא לא תוצאה של הכללה ממדגם. הוא תוצאה של הנחה. וההנחה שלנו היא שהרוב צודק, כמו שההנחה שלנו שחתיכת הבשר הזאת באה מחנויות הרוב ולא מחנויות המיעוט. זה לא תוצאה של הכללה ממדגם, זה תוצאה של הנחה, ולכן זה רוב דאיתא קמן. זה השיקול למה בעצם אנחנו הולכים אחרי הרוב. אנחנו הולכים אחרי הרוב כי בדרך כלל הרוב צודק. אבל, זה עצמו שיקול שצריך לקחת אותו בערבון מוגבל. כמו שאומר החינוך, א', כי אנחנו מחפשים את האמת, נכון? אז א', זה רק כאשר החולקים שווים פחות או יותר ברמתם. אבל אם יש חכמים מאוד גדולים אז בורים כיוצאי מצרים זה לא מעניין אותי. ב', וזה כותבים כמה אחרונים, הש"ך ואחרי זה החזון איש ועוד בחושן משפט בסימן כ"ה, מה קורה, נגיד שיש מחלוקת בין הפוסקים, לא בבית דין. באופן כללי בסוגיה מסוימת יש מחלוקת בין הפוסקים, האם צריך ללכת אחרי הרוב. אז הרמ"א בשולחן ערוך כותב שכן.