מחלוקת ואמת – שיעור 7

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת התחלנו, עברתי אחרי הדיון על רוב בהלכה, רוב בבית דין, המטרות השונות של הרוב הזה, איך זה קשור לרוב דאיתא קמן ורוב דליתא קמן, חישוב סטטיסטי של מה הסיכוי שהדיינים, רוב הדיינים צודקים או רוב הדיינים טועים. עברתי לסוגיה של עירובין. לסוגיה של עירובין דף י"ג, מדובר על מחלוקת בית שמאי ובית הלל שניטשה במשך כמה שנים ולא הוכרעה, עד שיצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. והגמרא מסבירה שזה שהלכה כבית הלל זה בגלל שהם נוחי נפש וענווים והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. זה מהלך הגמרא. אמרתי שאפשר לקרוא את הגמרא הזאת בשתי צורות קריאה. באופן עקרוני יש בגמרא הזאת, הייתי אומר, ארבעה מרכיבים. מרכיב אחד זה עצם התמשכותה של המחלוקת וחוסר היכולת להכריע אותה בין בית הלל לבית שמאי, שזה עצמו כבר צריך להבין למה זה קורה. מרכיב השני זה צורת ההכרעה על ידי הבת קול. איך אנחנו מקבלים הכרעה על ידי בת קול כשאנחנו יודעים שלא בשמים היא? המרכיב השלישי זה הסתירה הפנימית לכאורה בין שני החלקים של דברי הבת קול, שמצד אחד היא אומרת אלו ואלו דברי אלוהים חיים, לכאורה שניהם צודקים, מצד שני הלכה כבית הלל. אז אם הלכה כבית הלל שהם צודקים, אז באיזה מובן דברי בית שמאי הם דברי אלוהים חיים? אם שניהם צודקים, אז למה פוסקים הלכה כבית הלל? והמרכיב הרביעי בגמרא זה הנימוק או ההסבר שהגמרא מציעה לדברים של הבת קול. זאת אומרת, הגמרא עצמה מסבירה את מה שהבת קול הכריעה כבית הלל בזה שהם נוחי נפש וענווים והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. צריך להבין מה בעצם הדבר הזה אומר. אז לגבי עצם התמשכותה של המחלוקת, אמרתי שזה קשור כמובן לתיאור ההיסטורי עליו דיברנו בעבר, שיצר בעצם שני בתים שלא הצליחו ליצור שיח משותף ולקבל החלטות ביחד בגלל שהתפיסה הייתה תפיסה מסורתנית. תפיסה שבעצם אומרת: אנחנו צריכים בסך הכל לוודא או לברר מה נאמר למשה רבנו בהר סיני. ואין מקום בתפיסה הזאת לשיקול דעת, לפרשנויות, להרחבות, ולכן המחלוקות ברגע שהן נוצרות זה תוצאה של שיבוש בהליך של המסירה. כל אחד קיבל בעצם משהו אחר, מין טלפון שבור כזה, ועכשיו אין לנו מה לעשות עם זה. כי כל אחד נשבע שמשה רבנו קיבל מהקדוש ברוך הוא איקס והוא נשבע שמשה רבנו קיבל מהקדוש ברוך הוא וואי. מה עושים עכשיו? אתה יכול להתחיל לדון מי יותר הגיוני, אבל ההיגיון לא משחק תפקיד. אנחנו צריכים לדעת מה נאמר למשה בסיני. הכל גזרות הכתוב. אין לנו בעצם שום מגע, אין לנו שום אפשרות לפרש ולבדוק את העניין הזה, ולכן זה מרשם לתקיעה, תקיעה מובנית בתפיסה הזאת של מסורת, מסורת קפואה נקרא לה, מסורת של צינורות חלולים. וחלק מהתקיעה הזאת זה בעצם מה שמופיע בגמרא בהתחלה, שבית שמאי ובית הלל נחלקו ולא הצליחו לקבל החלטה, לא הצליחו להגיע להכרעה. ואז הביטוי המעשי לעניין הזה היה, או הביטוי ההלכתי לעניין הזה היה, שהייתה ביניהם מחלוקת גם בקשר לדרכי ההכרעה עצמן. דיברתי על זה. האם הולכים אחרי רבים להטות? אז למה אנחנו לא נעשה הצבעה ונקבל החלטה על פי הרוב? פסוק מפורש. מה, בית הלל ובית שמאי לא ידעו את זה? היה להם ויכוח. הגמרא ביבמות מדברת על זה ותוספות מביא את זה גם בעירובין, שהיה להם ויכוח בשאלה מי הוא הרוב הקובע. בית שמאי שהיו חריפים יותר טענו שרוב החוכמה קובע, ובית הלל שהיו רבים יותר טענו שרוב האנשים קובעים. זאת השאלה, מי זה הרוב שאחריו אנחנו הולכים. ברגע שהמחלוקת ניטשת על דרכי ההכרעה עצמן, אנחנו תקועים. אנחנו תקועים כי מה נעשה עכשיו? איך נקבל החלטה? נעשה הצבעה? בהצבעה יהיה בית שמאי נגד בית הלל ושוב פעם אנחנו נתקע עם אותו עניין. בית שמאי יטענו שהרוב איתנו, בית הלל יטענו שהרוב איתנו, ואין לנו בעצם דרך להכריע את זה, וגם אם נעשה הצבעה על הנושא הזה עצמו, כמובן לא נצא מזה. זאת לולאה. ולכן לכן בעצם התקיעה יש לה הסברים היסטוריים סוציולוגיים ובתפיסת המסורת, אבל יש לתקיעה הזאת גם ביטוי הלכתי או מטא הלכתי, כי היה פה ויכוח לכאורה נורא ספציפי האם הרוב הקובע הוא רוב האנשים או רוב החכמה, אבל תכלס זה תקע את העניין, לא איפשר להמשיך. אז זה באשר למרכיב הראשון של הסוגיה. המרכיב השני של הסוגיה זה אוקיי, אז למה הלכו לבת קול? אז זה כבר תוספות שואל את זה ומציע כל מיני תשובות למה הלכו לבת קול, הזכרתי גם את זה, תשובות דחוקות בסך הכל. תוספות אומר אולי זה היה לפני הבת קול, לפני אמרת לפני הדין הזה של אין משגיחין בבת קול, או להיפך או הגמרא הזאת שלא משנה זה לא בעצם ההיפך לא, או שיש סוגיות חלוקות או כל מיני תירוצים דחוקים. אני חושב שהשאלה מעיקרה לא קשה, לא צריך לחפש תירוצים, השאלה לא קשה. למה? כי כל מה שהגמרא אומרת שלא משגיחין בבת קול, לא בשמים היא, זה במקום שבו יש לנו דרך הכרעה על פי ההלכה. יש לנו דרך הכרעה הלכתית. במקום שיש לנו דרך הכרעה הלכתית אנחנו לא נזקקים להכרעות טרנסצנדנטיות, לבנות קול שיוצאות מן השמים או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל כיוון שכמו שראינו כאן דרך ההכרעה ההלכתית לא איפשרה לנו להתקדם, אין לנו כלי הלכתי שהיה מצליח לפתור את הפלונטר הזה, כי הכלי ההלכתי הוא אחרי רבים להטות, אבל הוויכוח היה עליו עצמו. מה עושים עכשיו? רוב חכמה או רוב האנשים? אז מה עושים? אז בגלל שדרכי ההכרעה ההלכתיות נעולות בפנינו, אנחנו לא יכולים להכריע את זה בדרכי הכרעה הלכתיות, לא שייך להגיד פה לא בשמים היא. לא בשמים היא פירושו תשתמש בדרכי הכרעה הלכתיות, אל תזדקק לבת קול. אבל אם אין לי את דרכי ההכרעה ההלכתיות, בדיוק בגלל זה יוצאת הבת קול כי היא הבינה שאנחנו תקועים, ולכן שם אפשר ללכת אחרי בת קול, צריך ללכת אחרי בת קול. אוקיי? אז במקום שאין לנו דרך הכרעה הלכתית אנחנו כן הולכים אחרי בת קול ולכן נזקקו לבת קול. זה ההסבר השני. הנקודה השלישית שבה בעצם עצרנו, השלישית והרביעית בעצם, זה הסתירה בין שני חלקי דברי הבת קול אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל, וההמשך של הגמרא שנוחים ועלובים היו ושנו את דברי בית שמאי לפני דבריהם. ואמרתי ששתי הנקודות האלה צריך לבחון בשתי פריזמות. יש שתי צורות להסתכל עליהן. יש צורה לקרוא את הגמרא באופן מוניסטי ואפשר לקרוא את הגמרא באופן פלורליסטי. בדרך כלל מקובל לקרוא את הגמרא באופן פלורליסטי. אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, יש ריבוי אמיתות הלכתיות, אין אמת הלכתית אחת. אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, כולם צודקים. ואז עולה השאלה האם אז למה הלכה כבית הלל? אז אני מבין את הרישא אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, לא מבין את הסיפא של הבת קול מה זה נקרא הלכה כבית הלל? אז אמרתי שכנראה לפי הקריאה הפלורליסטית צריך להניח שפסיקת ההלכה היא לא בגלל שהחלטנו שהאמת היא כבית הלל. אנחנו לא פוסקים כבית הלל כי הם צודקים, שני הצדדים צודקים. אלא מה, או לא צודקים, לא משנה, אין דבר כזה צודק וטועה. הלכה כבית הלל מסיבות טכניות חינוכיות אחרות לא בגלל שהאמת איתם. ובאמת מתבקש מאוד לקרוא את הגמרא באופן הזה כי הגמרא, זו הנקודה הרביעית, הגמרא שאומרת שלמה פסקו כבית הלל בגלל שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, זה בעצם באמת נראה כמו קריטריון לא ענייני. בעצם הוא אומר חינוכית אני רוצה לחנך את האנשים להתייחס בנימוס לדברי החולקים עליהם ולכן אני פוסק הלכה כבית הלל. אז זה לא בגלל שהם צודקים אלא פשוט בחרתי. עכשיו למה לא ללכת אחרי האמת? כי אין אמת. זה קריאה פלורליסטית, שני הצדדים צודקים אין פה שאלה מי צודק. כל השאלה זה מה לעשות עכשיו, אוקיי, אבל איך להכריע את ההלכה, אז צריך למצוא איזשהו קריטריון טכני שיכריע את ההלכה והקריטריון החינוכי הוא בסדר גמור. אם אין לנו אמת אז נלך עם החינוך. זאת הקריאה הפלורליסטית. בקריאה הזאת באמת אפשר אולי לראות את זה שזה פה הדין יוצא

[Speaker B] של ההלכה למעשה? מה?

[הרב מיכאל אברהם] פה הדין יוצא של ההלכה

[Speaker B] אחרי שנקבעה הלכה אחרי שיש פה קשר ל

[הרב מיכאל אברהם] השיקול החינוכי הוא היה זה שהביא אותנו להכריע את ההלכה כבית הלל בגלל שרצינו לחנך את האנשים תראו הנה בית הלל מתייחסים באופן ראוי לדברי בית שמאי אז נפסוק הלכה כמותם כדי לחזק את הגישה הזאת. אז זה אומר שאנחנו לא מחפשים פה מי הצודק כי שניהם כנראה צודקים. אנחנו מחפשים להרוויח רווחים אחרים, לא משנה, איזשהו קריטריון אחר, כדי שנגיע להחלטה בין שתי דעות ששתיהן צודקות באותה מידה. או לא צודקות באותה מידה, לא משנה. אוקיי? זה הקריאה הפלורליסטית. אני אביא לכם רגע את הריטב"א הידוע שלא הבאתי פעם קודמת. הנה, הריטב"א בדף י"ג עמוד ב' שם בעירובין. הצג האלקטרוני כרגיל. אוקיי.

[Speaker C] בואו נקווה שזה יגיע עוד מעט.

[הרב מיכאל אברהם] תזכירו לי את השם?

[Speaker D] סליחה? שלב.

[Speaker E] נראה

[Speaker C] לי שהיינו פטורים בעיות בשריון. מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח. אני מפרק ומרכיב מחדש בתקווה שזה יעבוד. הצד השני?

[Speaker E] אולי הצד השני לא מחובר למטה.

[Speaker C] לא מחובר.

[Speaker E] לא מחובר. הנה זה נפתח לנו חברים. לא, לא לא לא. לא נדלק. או או, הנה הנה. יופי. מצוין.

[Speaker C] אוקיי, זהו.

[הרב מיכאל אברהם] הר הבית בידינו. טוב, אז הריטב"א אומר ככה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל, היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלוהים חיים, וזה אוסר וזה מתיר? מה השאלה? כן, אמת אחת, לוגיקה. אתה לא יכול להגיד שדבר והיפוכו שניהם אמת. מה ההנחה שלו? שאנחנו מחפשים את האמת, נכון? לא פלורליסטי, אנחנו מחפשים את האמת. אבל זה לא יכול להיות, אז איך שניהם אלו ואלו דברי אלוהים חיים?

[Speaker F] ודברי אלוהים חיים זה אומר מה האמת. טוב זה גם לא כזה ברור.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, זאת ההנחה שלו. ותרצו, כי כשעלה משה למרום לקבל תורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר. ושאל הקדוש ברוך הוא על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. אוקיי? בעצם מה הוא אומר? הקושיה שלו מבוססת על קריאה מוניסטית, והתירוץ שלו הוא פלורליסטי, נכון? התירוץ בעצם הוא אומר לא, טעית, זה לא מוניזם, זה פלורליזם, והכל מצוין. מה עם הלכה כבית הלל? בסדר, אז עברנו לפלורליזם אז אני מבין את אלו ואלו דברי אלוהים חיים. עכשיו אתה צריך להסביר לי אז מה זה הלכה כבית הלל. זה לא מטריד אותו. זה לא מטריד אותו כי בסדר, אז ההלכה כנראה זה משהו משיקול טכני ולא בגלל שזאת האמת, כי אין אמת. אבל, כן, יהא מסור לחכמי ישראל וההכרעה תהיה כמותם. זאת קריאה פלורליסטית. אבל הבאתי פעם קודמת, יש רבי יוסף קארו בכללי הגמרא אומר: תמהני, אם לא היה הדין כדבריהם, כבית הלל, וכי מפני רוב המידות הטובות שבהם קבעו הלכה כמותם? איך זה יכול להיות הוא אומר. כן, השאלה הפוכה ממה. ממש. הוא אומר הרי ברור שהלכה כבית הלל זה האמת. זאת אומרת ברור לו שקביעת הלכה זה האמת, זה לא גישה פלורליסטית, זה גישה מוניסטית. ואז איך זה יכול להיות שמתוך שיקול לא ענייני קובעים הלכה כמו בית הלל? הלכה לא כמותם וקובעים כמותם טעות הלכתית רק כדי לחנך אותנו? לא סביר. מה הוא אומר? ואפשר דהכי קאמר: מפני מה זכו שיכוונו תמיד האמת, עד שמפני היותם אמת קבעו הלכה כמותם. הוא לא מוכן לוותר על המוניזם. מה הוא אומר? הלכה כמו בית הלל בגלל שהם צודקים, שזאת האמת. אז מה? כי אנחנו שואלים למה הם זכו לכוון לאמת? הם זכו לכוון לאמת בגלל שהם היו נוחי נפש וענווים והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. אפשר היה להסביר את זה במישור ה, נקרא לזה מיסטי, סיעתא דשמיא, לא יודע בדיוק מה, אם אתם כאלה צדיקים אז הקדוש ברוך הוא עוזר לכם להגיע לאמת. אבל אפשר להסביר את זה בצורה יותר טבעית ולהגיד שהעובדה שאתם מקדימים דברי בית שמאי לדבריכם ומגבשים עמדה רק אחרי ששמעתם את הנימוקים מכל הצדדים, זה עצמו מביא אתכם יותר קרוב לאמת. זאת פשוט מתודולוגיה יותר מוצלחת. וזה גם על בסיס ההנחה שבית שמאי היו יותר חריפים. לכאורה יותר חכמים, ובכל זאת בית הלל הצליחו להגיע קרוב יותר לאמת בגלל שהמתודולוגיה לא פחות חשובה מהכישרון. ואם המתודולוגיה שלך אתה עושה נכון ואתה שוקל את מה שאומר כל אחד ורק אחרי זה מגבש עמדה, תגיע יותר קרוב לאמת מאשר בן אדם שלא שוקל את דברי חברו אפילו אם הוא יותר חכם ממך. ודיברנו על המגן אברהם, כן, להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממך וכל מיני דברים מן הסוג הזה, אני לא אחזור לזה כרגע. אז הקריאה הזאת היא קריאה מוניסטית, ולפי הקריאה הזאת כמובן אנחנו צריכים להסביר אז מה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים. לפי הקריאה הפלורליסטית צריך להסביר מה זה הלכה כבית הלל. לפי הקריאה המוניסטית אני יודע מה זה הלכה כבית הלל, כי האמת איתם. אז באיזה מובן דברי בית שמאי גם הם דברי אלוהים חיים? נכון? זה בעצם מה שאנחנו צריכים להסביר. אז כך. מתכוונים לאמת? מה?

[Speaker H] מתכוונים לאמת. אלו ואלו.

[הרב מיכאל אברהם] מתכוונים לאמת זה נחמה, נחמה למסכנים. אה? בית שמאי תרמו להחלטה שתהיה אמת. אוקיי, אבל בסוף החליטו שהם לא צודקים. באיזה מובן זה דברי אלוהים חיים? יש כאלה שמסבירים כך אבל זה אף פעם לא נשמע לי הגיוני. כן.

[Speaker B] אומרים

[הרב מיכאל אברהם] תראה, גם אתה צודק, כי בסך הכל בית הלל ראו שאתה אידיוט, אז בסדר, תרמת גם אתה למה שקרה בסוף. לא נשמע לי מאוד משכנע או מאוד דברי אלוהים חיים. אה?

[Speaker G] בגלל הצורה שבית הלל שמעו את בית שמאי, זה נהיה בסיס משותף.

[הרב מיכאל אברהם] הבעיה, אם הם הסכימו איתם אז זה לא אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אז דברי בית שמאי בלבד הם דברי אלוהים חיים. אבל אם בית הלל לא הסכימו איתם אז דברי בית הלל בלבד הם דברי אלוהים חיים. אז אף פעם זה לא אלו ואלו. אז אני שואל איך יכול להיות ששני הצדדים הם דברי אלוהים חיים אם אנחנו פוסקים בסופו של דבר הלכה באופן מוניסטי, שהלכה כבית הלל כי זאת האמת. אוקיי? אז פה אני באמת רוצה להיכנס לסוגיה אחרת, זה נקראת סוגיית ההרמוניזם. אתם זוכרים את הריטב"א שהביא מ"ט פנים לטמא מ"ט פנים לטהר, וזה נסמך בין היתר על סוגיות שונות, סוגיות שונות, אחת מהן למשל זה גמרא בסנהדרין דף י"ז. אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. כן, הוא צריך לדעת להביא טעמים, נימוקים לטהר את השרץ. אמר רב: אני אדון ואטהרנו, ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור, שרץ שאינו ממית ומרבה טומאה אינו דין שיהא טהור? כן, ולאו מידי דהוי אקוץ בעלמא, לא משנה, אז דוחים את זה. אבל מה בעצם הגמרא אומרת? שבשביל שמישהו ישב בסנהדרין הוא צריך להעלות טיעונים שיטהרו את השרץ. אוקיי? אז שואל תוספות, רבנו תם מובא שם בתוספות, אומר יודע לטהר את השרץ, קשה לרבנו תם, דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו? כן, מה זה, זה בחינות לרב פורים? אם אתה רוצה לטהר את השרץ, כהונה בסנהדרין אתה צריך לדעת את ההלכה, לא לבלבל את המוח עם כל מיני פלפולים. ומפרש רבנו תם שיודע לטהר מטומאת נבלות שלא יטמא במשא בכזית. יש דברים שבהם השרץ טהור ולא טמא והוא צריך להסביר למה זה נכון. אוקיי, לא פשט הגמרא, אבל הרמ"ה פה במקום אומר לו כך. הרמ"ה ב-ה' כן? יד רמ"ה. אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ, כלומר להראות מקל וחומר שהיה בדין שיהיה טהור, ולא לעשות מעשה בדבר לאחר שהתורה טימאה אותו. הוא אומר בעצם כן, צריך להראות נימוקים למה בעצם היה ראוי לטהר את השרץ למרות שבפועל ברור שהוא לא מורה שהשרץ טהור. צריך לדעת את ההלכה, התורה אומרת שהשרץ טמא, אבל הוא כן צריך להביא נימוקים למה השרץ טהור, לא כמו שרבנו תם אמר.

[Speaker F] מבחן כישרון כזה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, סוג של מבחן כישרון. אז אני חושב אבל שזה יותר ממבחן כישרון. הנקודה היא שזה לא רק מבחן כישרון אלא זה מבחן לחשיבה מורכבת. וכשאתה יושב בסנהדרין אז אתה צריך להיות יכול לדון בסוגיה באופן מורכב. כן, אין סוגיה שבאה לפניך שהיא קליר קייס. תשאלו כל משפטן יגיד לכם, אין שום סוגיה שזה ברור לגמרי מי צודק ומי טועה, יש בני אור ויש בני חושך והכל פשוט. אין. תמיד יש צדדים לפה וצדדים לשם. וההכרעה משפטית או הלכתית שאנחנו מקבלים היא בדרך כלל שקלול של איזה נימוקים גוברים, איזה נימוקים יותר משמעותיים מהנימוקים האחרים, ובסוף בסוף זאת ההחלטה ההלכתית. ולכן מי שיושב בסנהדרין מאוד חשוב שגם כשהוא מטמא את השרץ יבין שיש צדדים לטהר את השרץ. יש צדדים אמיתיים לטהר את השרץ, רק בסוף הצדדים לטמא אותו גוברים על הצדדים לטהר אותו. וזה בעצם הדרישה מדיין בסנהדרין. למה? כי במקרים אחרים יבוא לפניך לא יודע מה בעל חיים אחר, לא שרץ משמונה שרצים של התורה אלא משהו קצת שונה, חצי עכבר חצי אדמה, כמו שהגמרא מדברת, כן? או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אתה צריך לדון האם הוא טמא או טהור. כאן כבר לא כל כך פשוט, זאת אומרת אתה צריך לראות איזה טעמים מתקיימים בו ואיזה טעמים לא מתקיימים בו ולקבל החלטות, ויכול להיות שפה באמת התכלית שהוא טהור כי הטעמים לטהר במקרה המסוים הזה גוברים על הטעמים לטמא. ואם אתה לא מכיר בקיומם של טעמים לטהר את השרץ לא תוכל לדון במקרים מורכבים. אתה תוכל לדעת מה התורה אומרת אבל לא תוכל לדון במקרים מורכבים. כן? זה התורה של מסורת, שואפת להגיד מה נאמר למשה בסיני. תורה של משא ומתן מנסה להראות מה צורת החשיבה כדי לטפל בסוגיות שבהן לא טיפלו עד עכשיו, זאת אומרת לנסות וליישם את העקרונות האלה על מקרים אחרים אבל שם פתאום יכול להיות שהצדדים האחרים יגברו על הצדדים המטמאים, הצדדים המטהרים יגברו על הצדדים המטמאים, ולכן דיין מאוד חשוב שיהיה ניחן בחשיבה מורכבת, כן בדיוק. בעצם הטענה היא כזאת, כן המשל החביב על איזה משל השוקולד, הבאתי אותו לא זוכר כבר אם לא אז אני מביא עכשיו. שני אנשים מתווכחים האם לאכול שוקולד, ויכוח הרה גורל. ראובן אומר צריך לאכול שוקולד כי הוא טעים, כדאי לאכול שוקולד כי הוא טעים. שמעון אומר לא כדאי לאכול שוקולד כי הוא משמין. מי צודק? שניהם, נכון שוקולד גם טעים וגם משמין. אוקיי, זה בדרך כלל הולך ביחד, לא צריך אפילו להגיד, אם זה טעים זה משמין. אז שני הנימוקים משני הצדדים צודקים, אז על מה הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה איזה נימוק שוקל יותר, איזה נימוק אכל שוקולד. הוויכוח הוא בשאלה של איך אני ממשקל את הטעמים, לא אם הטעמים נכונים או לא. וככה תדעו לכם ברוב מוחלט של הוויכוחים שאתם תשמעו, אלא אם כן יש איזה טמבל אחד, אבל בדרך כלל כשאתם שומעים ויכוח, בטח אם זה ויכוח בין קבוצות שבקבוצות תמיד יש גם אנשים נבונים וגם אנשים פחות נבונים, אז לא כולם מדברים שטויות. בדרך כלל הנימוקים משני הצדדים הם נימוקים נכונים ואין ויכוח על זה שהנימוקים האלה נכונים משני הצדדים, הוויכוח הוא בשאלה מיהו הנימוק שגובר ולא מהו הנימוק הצודק. זה טעות לתאר ויכוחים בצורה כזאת למרות שיש לנו נטייה מאוד חזקה לעשות את זה. יש תופעה אולי בסוגריים אני אוסיף, יש תופעה שנקראת אני קורא לה קורלציות מדומות. מה זה קורלציות מדומות? נסעתי פעם באוטובוס, במכון ויצמן נסעתי, וראיתי מהחלון מכונית עברה שמה והיה כתוב אין לרבין מנדט להחזיר את הגולן, היה סטיקר כזה. כן זה עוד פעם היה איזה ויכוח, אני מדבר על לפני שלושים שנה בערך. היה שמה עוד פעם ויכוח, כן, האם לתת לסורים את הגולן, לא לתת לסורים את הגולן, מדי פעם זה מתעורר. אז "אין לרבין מנדט להחזיר את הגולן". שאלתי את עצמי האם בעל המכונית הוא בעל תפיסת עולם שמאלנית או ימנית. והתשובה היא שאין לי מושג. אין לי דרך לדעת מתוך הסטיקר הזה. למה? כי בשאלה האם למסור את הגולן לסורים מעורבות, או בשיח אז היו מעורבות שתי שני סוגים של שאלות או שני סוגי דיון. סוג דיון אחד זה דיון שעוסק במוסר פוליטי. מה זאת אומרת? אתה הבטחת לפני הבחירות שאתה לא תחזיר אף שעל מהגולן, שזה אינטרס ביטחוני של ישראל וכולי. הגעת אחרי הבחירות, דברים שרואים משם לא רואים מכאן כמו שאמרו כמה שנים אחר כך, ואתה מגיע למסקנה אחרת. והכל בסדר, אני מניח שהכל בתום לב והכל לפי מיטב הבנתו של ראש הממשלה דאז. אוקיי? עכשיו השאלה היא שאלה מוסרית, אתה נבחרת על בסיס אג'נדה אחרת. השאלה אם יש לך מנדט פוליטי לנהל מדיניות שהיא לא המדיניות שאותה הבטחת לבוחר, או שאתה צריך לחזור לבוחר, להציע לפניו את השקפתך המחודשת ולקבל את האמון שלו או לא לקבל את האמון שלו, אבל לחזור חזרה כדי לראות שבאמת יש לך את המנדט. זו שאלה פוליטית, שאלה של מוסר פוליטי. אוקיי? השאלה השנייה זה האם ראוי לתת את הגולן לסורים. שאלה ביטחונית, אידיאולוגית, מדינית, מה שאתם רוצים. בסדר? שאלה אחרת לחלוטין. אלה שתי שאלות שלא מדברות אחת עם השנייה, הן בלתי תלויות.

[Speaker B] "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים".

[הרב מיכאל אברהם] כן, הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים, כמו שאמר יצחק איך קוראים לו? לא, זה, אני חושב שזה היה שמיר, יצחק שמיר. גם הוא הבטיח וגם הוא קיים. כן, אולי הבטיח לקיים אבל הרבה פעמים קיים. בכל אופן הטענה, הטענה שמדובר פה בשתי שאלות בלתי תלויות. כשיש שתי שאלות בלתי תלויות, מה היינו מצפים? כמה קבוצות באוכלוסייה יהיו? ארבע. נכון? לכל אחת מהשאלות האלה יש שני צדדים כבדי משקל. אני לא מזלזל באף אחת מהתשובות לאף אחת משתי השאלות. יש בהחלט צד להגיד כך וצד להגיד כך על כל אחת משתי השאלות. הייתי מצפה שיהיו באוכלוסייה ארבע קבוצות. כמה היו בפועל? שתיים כמובן, תמיד שתיים. כן? אלה שהתנגדו אמרו זה גם לא מוסרי וגם לא נכון לעשות את זה מבחינה פוליטית, ביטחונית, אידיאולוגית, מה שלא יהיה. ואלה שהיו בעד אמרו מה פתאום? זה מוסרי והוא קיבל את המנדט וחוץ מזה זה גם נכון לעשות את זה. לא הייתם מוצאים שם את קבוצות האלכסון, הקבוצות הלא אלכסוניות. הקבוצות שאומרות זה מוסרי אבל אני חושב שלא ראוי לעשות את זה, או זה ראוי לעשות את זה אבל זה לא מוסרי. קבוצות כאלה כמעט לא היו. אולי פה ושם היו אבל כמעט ולא היו קבוצות כאלה באוכלוסייה. למה לא? כי אנחנו לא ישרים כמובן. מה זאת אומרת? מה? תכריע? לא, תכריע אין בעיה תכריע. אבל אל תגייס את כל הנימוקים לאותו כיוון כי הם לא תמיד הולכים ביחד. אתה בעצם, בעצם היו צריכות להיות ארבע קבוצות באוכלוסייה. שתי הקבוצות החסרות היו צריכות להיות קבוצה אחת אומרת אין בעיה, יש לרבין מנדט לעשות את זה למרות שלדעתי לא נכון לעשות את זה, אני נגד הסכמים עם הסורים. בסדר? אבל הוא נבחר לראש ממשלה, יש לו את המנדט לעשות את זה. תפיסה אחת. תפיסה שנייה, אין לו את המנדט לעשות את זה כי זה לא מוסרי, הוא נבחר על בסיס אג'נדה אחרת, אבל אני אישית איש שמאל, אני בעד לעשות הסכמים עם הסורים והכל מצוין. נכון? שתי קבוצות, עכשיו מה אתה אומר במצב כזה, האם לעשות או לא לעשות? תשקלל את הנימוקים ותחליט, הנימוקים מובילים לכיוונים הפוכים, אתה צריך לקבל החלטה מי מהם גובר. בסדר? צריך לקבל כך או כך. הנקודה היא שאנשים לא שיקללו את הנימוקים. אין, לא היתה קבוצה עם נימוקים מעורבים. היתה קבוצה אחת עם שני נימוקים לכיוון הזה, קבוצה שנייה עם שני נימוקים לכיוון ההוא. זהו. וככה אגב זה תמיד. זה תמיד ככה.

[Speaker I] כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] היה פעם כתבתי מאמר תגובה למקור ראשון בתקופת התעורר הוויכוח על הגיור של מערך הגיור, כן, של הרב דרוקמן. אז אז היה דיין באשדוד שפסל את כל הגיורים של מערך הגיור של הרב דרוקמן כי הדיינים כולם רשעים, הם לא דורשים קיום מצוות, וכיוון שלא דורשים קיום מצוות הם רשעים. ברגע שהם רשעים אפילו אם מגיירים כהלכה זה לא גיור, כי צריך בית דין, זאת אומרת בלי שזה בית דין אז אין גיור. ככה הוא, ככה, ואז התעורר ויכוח. זה הגיע לבית הדין העליון של הרבנות והם אישרו את הפסק דין הזה, ואז הרב עמאר ביטל את זה. עשה איזה תרגיל לא משנה אבל ביטל את זה, מה שאומר שכל הסיפור הזה הוא פוליטי. אבל אבל בסופו של דבר כשהויכוח התנהל שם, אז בהתחלה היה ויכוח כאלו נימוקים לפה נימוקים לשם, מה עם קבלת מצוות? כן דורשים לא דורשים, מה לעשות עם קבלת מצוות והדעות התגלגלו לכל הכיוונים. תוך זמן לא ארוך. פתאום גיליתי שהתמונה הפכה להיות שחור לבן. זאת אומרת, כל הרבנים הציונים דתיים היו נגד הפסק הזה וכל הרבנים החרדים היו בעדו. ככה זה עבד. עכשיו אני כתבתי מאמר במקור ראשון אמרתי תראו בלי לחשוב יותר מ-10 שניות אני מעלה 13 שאלות אולי זה היה 13 בלתי תלויות שעל כל אחת מהן אתה צריך לענות ואחרי שתענה על 13 השאלות תוכל לגבש עמדה לגבי הדיון הכללי. אם יש 13 שאלות שכל אחת מהן יש לה שני צדדים, כמה תשובות, כמה קבוצות אמורות להיות באוכלוסייה?

[Speaker F] שתיים ב-13, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] שמונה קיי. אוקיי? שמונת אלפים קבוצות, לא שמונת אלפים אנשים, שמונת אלפים סוגי עמדות שונות היו צריכות להיות באוכלוסייה. כמה היו בפועל? שתיים. שתיים. אלה שענו על כל 13 השאלות בכן ואלה שענו על כל 13 השאלות בלא. זהו, זה היה שתי הקבוצות. עכשיו, אני לא אומר שבסוף בסוף אתה לא צריך לגבש עמדה, כמו שאמרת קודם, וודאי שצריך לגבש עמדה. אבל אם אתה רוצה לגבש עמדה בצורה רצינית, אז תדון בכל אחת מן השאלות לחוד, תגבש עמדה לגביה, ויכול להיות שבשאלה אחת, שתיים, חמש, עשר, 11 ו-13 יצא לך כן, ובשאר השאלות יצא לך לא. עכשיו תצטרך להחליט, אוקיי, בשורה התחתונה אני בעד או אני נגד. צריך לשקלל את הצדדים השונים ולגבש עמדה. אבל אנשים עושים לעצמם חיים קלים. חיים קלים ושקריים. הם מציירים את זה כאילו שהכל מוביל לכיוון שהם החליטו עליו מראש, ואלה מציירים את זה הפוך, שהכל מוביל לכיוון שהם החליטו עליו מראש, וככה הדיון מתרדד ונהיה שטחי. לא מנהלים כך דיון. אתה לא יכול לגבש עמדה בצורה רצינית כך. אתה מתעלם מטיעוני הנגד. יש טיעוני נגד. עכשיו אין בעיה, מותר לך לשקול את הנימוקים האלה ולהגיד שהם יותר חשובים מהנימוקים האלה. אבל אתה לא יכול להתעלם מהנימוקים האלה. כי למשל בסיטואציה אחרת פתאום יצא שהנימוקים האלה יהיו יותר חשובים. ואם אתה לא מוכן להכיר בקיומם של הנימוקים האלה, אז אתה תטעה בהקשרים אחרים לפחות. וגם בהקשר הזה, אם אתה לא מוכן לשקול אותם, את הנימוקים הנגדיים, אז תגיע להחלטות לא נכונות. בדיוק כמו בית הלל, נכון? שבית הלל הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, מה בעצם אמרו? בוא נשקול ברצינות את העמדה הנגדית, את הטיעונים הנגדיים, הרי גם הם נכונים. אחרי זה אני אשקלל את הנימוקים השונים ואגיע למסקנות שלי, אגבש את העמדה שלי. אבל אני כן אשקול את כל הטיעונים וכל הנימוקים שעולים לכל הכיוונים, ורק אחרי זה אגבש עמדה. וזה מה שנדרש מדיין בסנהדרין. דיין בסנהדרין צריך לדעת לחשוב חשיבה מורכבת, ולדעת שיש נימוקים בעד ויש נימוקים נגד ולשקול ברצינות את כל הנימוקים לכל הכיוונים, ולא להיות שבוי של עמדה אפריורי. ואחרי זה לשקלל ולהגיע לשורה תחתונה, לגבש עמדה. ולכן הוא נבדק הדיין בסנהדרין האם הוא יכול לתת ק"נ טעמים לטהר את השרץ או לטמא את השרץ. רק אז הוא ייבחר לסנהדרין. כי אם הוא מנהל חשיבה של שחור לבן, אז הוא דיין רע, הוא דיין גרוע. ולכן זה ממש לא פלפולים של הבל, כמו שאומר רבנו תם. כשהתורה אומרת ששרץ טמא, היא לא אומרת שאין נימוקים לטהר את השרץ. וודאי שיש נימוקים טובים מאוד לטהר את השרץ, ויש גם נימוקים לטמא את השרץ. וכשהתורה אומרת שהשרץ טמא, היא רק אומרת שהנימוקים לטמא יותר משמעותיים מאשר הנימוקים לטהר, ולכן בסוף בשורה התחתונה הוא טמא. האם זה אומר שאין נימוקים לטהר? וודאי שיש. ודיין טוב צריך לדעת את הנימוקים לטמא ולטהר ולא רק לטמא ולדעת את הנימוקים של לטמא כי זה טמא, והשאר זה פלפולי הבל. זה לא פלפולי הבל בכלל, זה לא רב של פורים. זה רב אמיתי. רב אמיתי צריך להתנהג כך. רב של פורים זה מי שמחליט לפי הנימוקים השוקלים פחות. לא מי ששוקל את השיקולים האלה ואז מגיע למסקנה שהם שוקלים פחות. זה לא רב של פורים, כך צריך להתנהג, כך דיין צריך לעבוד. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שכאשר יש לנו דיון הלכתי, פילוסופי, פוליטי, אידיאולוגי, מה שאתם רוצים. כל דיון מוסרי, בכל דיון כזה, כמעט בכל דיון כזה, יעלו צדדים לכאן ולכאן. אמיתית, יש צדדים לכאן ולכאן. שום תופעה בעולם היא לא תופעה פשוטה. ולכן דיין אמיתי או פילוסוף אמיתי או שופט אמיתי, מה שאתם רוצים, צריך לדעת להיכנס לעובי הקורה בנימוקים האלה ובנימוקים האלה ובסופו של דבר לגבש עמדה על ידי שקלול של כלל הנימוקים. ולכן בעצם כשאנחנו אומרים אלו ואלו דברי אלוהים חיים, זו הפרשנות עכשיו אני חוזר חזרה לשאלה. השאלה שלנו הייתה לפי הקריאה המוניסטית של רבי יוסף קארו. איך אנחנו מבינים את האמירה אלו ואלו דברי אלוהים חיים? נכון, זאת הייתה השאלה. תשובה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים פירוש הדבר שגם הנימוקים של אלה וגם הנימוקים של אלה נכונים. עכשיו שלוש מאות הנימוקים נכונים! עכשיו צריך לקבל החלטות. בשביל לקבל החלטות אני עושה שקלול. מחליט מי יותר, מי פחות, ובסוף מגיע לאיזושהי תפיסה. לכן הלכה כבית הלל. אז אלו ואלו דברי אלוהים חיים הכוונה שברמת הנימוקים באמת כולם צודקים. אמיתי. לא צודקים חלקית, לא פרס ניחומים על התנהגות טובה או על מטרות חינוכיות. שניהם לגמרי צודקים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים אין שום בעיה לוגית באמירה הזאת. הנימוקים לפה והנימוקים לשם כולם נכונים. והלכה כבית הלל לא סותר את זה. כי הלכה כבית הלל אומרת שאנחנו צריכים לשקלל את הנימוקים ולהגיע לשורה התחתונה. והוויכוח בין בית שמאי לבית הלל לא היה בשאלה אם הנימוקים צודקים או לא צודקים. גם בית הלל וגם בית שמאי הסכימו שכל שלוש מאות הנימוקים נכונים. הוויכוח היה בשאלה מי הנימוקים ששוקלים יותר. וכאן יש רק אמת אחת. הלכה כבית הלל. בית שמאי טעו. ולכן האמירה שאלו ואלו דברי אלוהים חיים יכולה להתפרש כפשוטה והיא לא פלורליסטית בשום מובן. כולם צודקים. כל שלוש מאות הנימוקים צודקים וזה לא פלורליזם. זה לא שיש ריבוי אמיתות. כי נימוקים לא סותרים אחד את השני. המסקנות שעולות מהם סותרות אחת את השנייה. נכון, בשקלול יש רק אמת אחת. בשקלול יש רק אמת אחת. בית הלל צודקים. בית שמאי טעו בשקלול. הנימוקים שבית שמאי העלו הם נכונים, גם בית הלל מסכימים לזה. הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל הוא בשאלה, כן, נחזור לשוקולד. כשאנחנו מתווכחים אם לאכול שוקולד או לא. אז ראובן אומר לאכול שוקולד כי הוא ממשקל את ההנאה יותר מאשר את ההשמנה, נכון? ושמעון ממשקל את ההשמנה יותר מאשר את ההנאה. אז אין לשניהם, אף אחד מהם לא מתווכח שזה גם טעים וגם משמין. הנימוקים כולם נכונים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אבל ברמת השקלול אחד צודק והשני טועה. אנחנו קוראים לזה עכשיו בקריאה מוניסטית. אני אומר זה הקריאה המוניסטית. הוא מסביר עכשיו את הקריאה המוניסטית. הקריאה המוניסטית אומרת שיש אמת הלכתית אחת. זה לא אומר שיש מאה חמישים טעמים נכונים ומאה חמישים לא נכונים. כל השלוש מאות נכונים. בשקלול בין הטעמים רק אחד צודק. ולכן כשפסקו הלכה כבית הלל זה בגלל שהם צדקו. בית שמאי לא צדקו. אבל במה שבית שמאי לא צדקו זה לא בנימוקים שלהם, הנימוקים שלהם נכונים. הם לא צדקו בשקלול שהם עשו, כי השקלול שהם עשו סותר את בית הלל ובית הלל כנראה יותר קרובים לאמת. זה הנקודה. ולכן יותר מזה, הגמרא, אם באמת ההסבר שאמרתי קודם נכון, אז בית שמאי לא באמת שקלו את הנימוקים של בית הלל. הם זלזלו, הם לא הקשיבו, לכן מה שאמרנו בפעם הקודמת, ובית הלל שקלו ברצינות את הנימוקים של בית שמאי. אז אפילו השקלול שהם עשו מבוסס על… הם לא באמת עשו שקלול. אני אומר גם אם יש ויכוח בשקלול אמיתי, ויכוח אמיתי בשקלול, בעניין הזה המוניסטי יאמר אחד צודק והשני טועה. והנימוקים כולם נכונים. אין שום סתירה.

[Speaker F] אולי הם נתנו יותר משקל לטיעונים שלהם בגלל שהם חריפים יותר?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, בגלל זה. אמרתי בפעם הקודמת. החריפות, לפום חריפתא שבשתא. זאת אומרת החריפות היא זו שהכשילה אותם. בגלל שהם היו כל כך מבריקים וכל כך אמרו, טוב, בית הלל כנראה לא מבינים. אז הם לא הקשיבו ברצינות.

[Speaker F] זה שאלה טובה אם לתת משקל לטענה לפי החריפות של אומרה?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, יש לנו לכולנו נטייה כזאת. אני חושב שזה לא נכון באופן עקרוני. אם אין לך ברירה ואתה צריך לעשות מיון בלי להקשיב, בסדר, אני אקשיב לחכם. אבל אם יש לך ברירה ובכל זאת בית הלל לא היו אידיוטים, היו פחות חריפים מבית שמאי אבל הם אומרים אחרת, תקשיב. זאת אומרת תשקול. תגיד אחרי זה שאתה לא מסכים, אין בעיה. תשקול. דיברתי על המגן אברהם הזה שאומר, כן, שכשאתה מקשיב לאדם גדול אז לפחות אתה שוקל את דבריו, זה לא שאתה חייב לקבל, אבל אתה שוקל את מה שהוא אמר.

[Speaker B] יש זה לא שתפסו את דברי רבי מאיר, לא קבעו הלכה כמותו כי לא הבינו את דבריו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה הערך של האוטונומיה, אני אדבר על זה עוד מעט. אז התפיסה שהצגתי כאן זה פלורליזם או מוניזם? זה מוניזם לגמרי. אבי שגיא יש לו ספר שנקרא אלו ואלו, ושם הוא אומר שיש שלושה, שלוש גישות. מוניזם, פלורליזם והרמוניזם. הרמוניזם זה לעשות הרמוניה בין הצדדים השונים. מה שתיארתי כאן. אבל הרמוניזם הוא בסך הכל גוון אחר של מוניזם. המוניזם הפשטני אומר קנ"ט הטעמים האלה נכונים, קנ"ט הטעמים האלה לא נכונים. אבל זה סתם פשטנות, זה בדרך כלל לא נכון. בדרך כלל הנימוקים כולם נכונים כשמדובר באנשים אינטליגנטיים משני הצדדים. בסדר? לכן בעצם יש פה איזושהי אמת אחת יותר מלאה, הרמונית, כן, שמורכבת מכל שלוש מאות הטעמים עם משקל שונה שאנחנו נותנים לכל אחד. זאת האמת. האמיתית. ולכן ההרמוניה שאנחנו עושים בין הדעות השונות היא בסך הכל סוג של מוניזם. יש אמת הלכתית אחת, ולאמת הזאת יש הרבה צדדים, אבל כולם נכונים, הם לא סותרים. זה לא שאמת והיפוכה שניהם, דעה והיפוכה שתיהם נכונות, אין דבר כזה. אבל אספקטים שונים הם לא סותרים אחד את השני, הם מובילים למסקנות שונות, אבל אין סתירה ביניהם לבין עצמם. ולכן כולם יכולים להיות נכונים. יש, כן, זה כמו המשל הפיל הידוע, ששני אנשים מתווכחים מה זה פיל. אז ראובן אומר פיל זה חיה עם עין אחת ושתי רגליים שדי מרוחקות אחת מהשנייה. והבן אדם השני אומר מה פתאום? פיל זה חיה עם שתי עיניים ודווקא שתי הרגליים שלו מאוד קרובות אחת לשנייה. נכון, אחד מסתכל על הפיל מהצד, מהצד אתה רואה עין אחת ורגליים רחוקות. אם אתה מסתכל עליו מהחזית, אז אתה אומר זה שתי עיניים ורגליים קרובות. אוקיי? ומה הפיל באמת? החיבור של שניהם. נכון, זה הרמוניזם.

[Speaker G] כל

[הרב מיכאל אברהם] אחד רואה היבט או היטל מסוים של הבעיה. זה נכון על פיל ברמה הפיזית, מרחבית, אבל זה נכון גם לבעיה עיונית. בבעיה עיונית שיש לנו ויכוח, הרבה פעמים אני רואה את הבעיה מזווית מסוימת או מזוויות מסוימות. אתה רואה את הבעיה מזוויות אחרות. בסוף בסוף כל הזוויות האלה מתארות את הבעיה. צריך בסוף לקבל החלטה ברמה הפרקטית אולי מה לעשות או איזה זווית יותר חשובה לענייננו, אבל כל הזוויות נכונות. זה רק היטלים שונים של האמת המורכבת, המלאה. את האמת המלאה רק הקדוש ברוך הוא יכול לראות. אנחנו בני אדם, מטבע הדברים, אנחנו רואים את הדברים מזוויות מסוימות. אבל בשביל זה יש הרבה בני אדם וכדאי להקשיב, כי יש אנשים שרואים את הדברים מזווית אחרת, והרבה פעמים זה ישלים את התמונה שאתה רואה רק באופן חלקי. ולכן יהיה לך תמונה מלאה יותר אם אתה תשמע, תעשה הרמוניזציה לכל צורות ההתייחסות או כל צורות ההסתכלות של האנשים ושל הקבוצות השונות.

[Speaker B] עכשיו שוב כל האובייקטים. עכשיו שוב כל השאלה הזאת. בשבילו האי שמעתא יותר טוב והשני אומר האי שמעתא יותר טוב. אוקיי, איפה השקלול פה?

[הרב מיכאל אברהם] השקלול, השאלה מי יותר טוב, מי יותר חשוב, מי מחליט? אז אם יש ויכוח אנחנו מנסים להתווכח. אם לא מצליחים, עושים הצבעה. אבל זה לא אומר שהצבעה הזאת היא שרירותית. יוסף קארו טוען לא זה מוניזם, התוצאה היא אמיתית ומי שאומר אחרת כנראה טועה. לא בהכרח, לא תמיד הרוב צודק, אבל השאיפה היא להגיע לאמת וההנחה היא שיש אמת. זה שאני לא יכול להעלות נימוקים חותכים או חדים לשכנע את האחר בזה שאני צודק, זה הרבה פעמים נכון, כי בבעיות של שקלול קשה קצת לשכנע. בנימוקים קל לשכנע, אני יכול להראות לך שהנימוק הזה הוא הגיוני, אתה תקבל את זה. במשקל יותר קשה לשכנע ולכן שם עושים הצבעה אם יש חילוקי דעות. אבל זה לא אומר שאין שם אמת. יש שם אמת, רק קשה יותר לשכנע לגביה.

[Speaker B] הצבעה על מה, על שכל או על מספר אנשים?

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא על השכל. לא, אתה אומר החכמה או מספר האנשים? זה היה הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל.

[Speaker B] כן, בסדר,

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה היה הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל. אבל ההצבעה נעשית כדי להבין מה נכון, לא הצבעה נעשית סתם כדי לקבל החלטה משיקול טכני. הקלפי ששמו מי…

[Speaker B] הקלפי זה משהו אחר.

[הרב מיכאל אברהם] הקלפי זה אוסף של בורים כיוצאי מצרים כמו שהחינוך אומר. אני מדבר על תלמידי חכמים, בית הלל ובית שמאי.

[Speaker B] אבל היה תלמיד שאותו מעניין השיקול הזה ואותו מעניין השיקול הזה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מעניין? הוא חושב שהשיקול הזה נכון והוא חושב שהשיקול הזה נכון. אחד צודק והשני טועה.

[Speaker B] מי החליט על זה? הצבעה. הצבעה על מי? מה היה הקריטריון של ההצבעה?

[הרב מיכאל אברהם] הרוב, מה זאת אומרת?

[Speaker B] רוב האנשים?

[הרב מיכאל אברהם] אה, זה הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל. עוד פעם אתה מחזיר אותי לאותה נקודה. אז בית שמאי אומרים רוב החכמה, בית הלל אומרים רוב האנשים. יצאה בת קול ואמרה רוב האנשים. מכוח הרוב? נכון, ולכן יצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל. אבל באופן עקרוני, כשאין לנו דילמה בין חכמים וטיפשים, לא תמיד זה ככה. הרבה פעמים יש ויכוח בין אנשים אבל אין פה הסכמה שאלה יותר חכמים מאלה. אז מה אנחנו עושים? אנחנו עושים הצבעה וכולם מבינים שהולכים אחרי הרוב והכל בסדר. וזאת האמת שהולכים אחרי הרוב, לא שהולכים אחרי הרוב כי זה כלל שצריך להכריע טכני. לא, הטענה היא שהרוב הוא אינדיקציה לאמת, כמו שראינו בחינוך. אוקיי? אז זה לגבי ההרמוניזם. אז זה אומר שבעצם ההלכה מחזיקה באיזושהי תפיסה הרמוניסטית, שזה סוג יותר מתוחכם של מוניזם. זה בעצם אמת אחת, אבל האמת האחת הזאת היא מורכבת מהרבה מאוד זוויות מבט שכולן ביחד נותנות את האמת. זה מה שהרבה פעמים אומרים האמת והשלום אהבו. אנחנו בדרך כלל רגילים לזה שאו אמת או שלום. שלום זה לוותר על האמת. אוקיי, בוא נתפשר, נגיע לשלום. לא, יש מודל יותר גבוה של שלום, שהוא האמת. מה זאת אומרת? אם אתה מבין שהוא צודק וגם אתה צודק במובן של הנימוקים, אתה מגיע ל ואתה עושה שלום או הרמוניה בין הנימוקים השונים, אז אתה מגיע לאמת. האמת והשלום אהבו זה הוראה סתירתית. לא, זה לא הוראה סתירתית. האמת כזאת שנוצרת משלום בין זוויות מבט שונות, הרמוניה בין זוויות מבט שונות, זאת יותר אמת. זה הק"ן טעמים לטמא ולטהר את השרץ של הדיין בסנהדרין.

[Speaker B] הקדוש ברוך הוא לא הסכים. למה? כי הוא לקח את השלום וזרק אותו לארץ ואת האמת לקח וזרק אותה לארץ בשביל שהעולם יוכל להתקיים.

[הרב מיכאל אברהם] לא יכול להתקיים במה? עם האמת. ויש מדרש שאומר שכן, אוקיי, אז מה?

[Speaker B] הקדוש ברוך הוא לקח

[הרב מיכאל אברהם] את האמת

[Speaker B] וזרק אותה לארץ, נכון, כי היא התנגדה לבריאת האדם.

[הרב מיכאל אברהם] נו אז מה זה אומר לענייננו? אתה מכיר את הקוצקר על זה? כתוב שהאמת, הצדק והשלום התווכחו עם הקדוש ברוך הוא אם לברוא אדם. האמת התנגדה והשלום התנגד והצדק והקדוש ברוך הוא היו בעד. אוקיי, אז הקדוש ברוך הוא זרק את האמת לארץ ובאופן דמוקרטי החליטו שניים נגד אחד לברוא את ה לברוא את האדם. אז הקוצקר שואל למה זרקו את האמת לארץ ולא את השלום? אז הוא אומר שאם היו זורקים את השלום אז האמת הייתה נשארת למעלה, אז היה שניים נגד אחד כשהאחד הוא האמת. נגד האמת אין רוב. נגד השלום יכול להיות רוב, נגד האמת לא יכול להיות רוב. זה בדיוק אומר את מה שאני אומר. כן, יש איזה אמת, אמת היא אמת, אין אנחנו פה הטענה פה היא לא טענה פלורליסטית שיש ריבוי אמיתות. לא, אלא האמת עצמה מורכבת מהרבה זוויות וכל אחד רואה זווית מסוימת והרבה פעמים הוא חושב אולי שזה חזות הכל בשביל זה כדאי לשמוע גם אחרים ואז הוא יבין שזה לא חזות הכל. עדיין בסוף אנחנו משקללים וכל אחד ישקלל ויכולים להגיע למסקנות אחרות. אבל אף אחד פה לא אידיוט. אנשים שמעלים נימוקים זה נימוקים שיש בהם ממש. וזה לא זה הנקודה, והאמת היא אוסף כל הנימוקים, כולל שקלול מסוים שיש ביניהם. בסדר? תחשבו על ויכוח בין קפיטליזם וסוציאליזם או קומוניזם. קומוניזם, לא סוציאליזם. מה? קומוניזם. לא, גם סוציאליזם, לא אכפת לי. השאלה עד איפה הולכים, כן, השאלה היא עד כמה קיצוניות. אבל הוויכוח בדרך כלל מנסחים את זה כוויכוח בין ערך החירות לערך השוויון. קפיטליזם דוגל בחירות או בחופש והסוציאליזם או הקומוניזם דוגל בשוויון. עכשיו אף אחד לא מתווכח ששני הדברים האלה חשובים. כל השאלה זה מי גובר. אין ויכוח שחשוב שיהיה חופש ועד כמה שאפשר, כל עוד זה לא פוגע בחופש אני גם לגמרי בעד שוויון. אני רק טוען שבמקום שזה יפגע בחופש אני לא בעד שוויון, אם אני קפיטליסט, אוקיי?

[Speaker I] שוויון הזדנויות, כן,

[הרב מיכאל אברהם] אז יש כל מיני ניסוחים, נכון. אבל נגיד אני כרגע משתמש בניסוח פשטני רק כדי להדגים את הנקודה. אז הטענה היא שאין ויכוח פה בשאלה ששני הדברים חשובים. השאלה היא מה קורה כשמתנגשים. כשמתנגשים אז אתה צריך למשקל ולהחליט מי מהם שווה יותר בעיניך. וזה ההבדל בין קפיטליסט לסוציאליסט מפוקח. קפיטליסטים וסוציאליסטים לא מפוקחים יגידו מה פתאום השוויון לא שווה כלום או החופש הוא סתם הזיה אין לו שום ערך. לא נכון, שני הדברים יש להם ערך, הנכון לפעמים הם מתנגשים וצריך לקבל החלטות מי גובר. זה הסתכלות הרבה יותר נכונה אני חושב על האמת. האמת היא בכל מערכת ערכית, מערכת ערכית מכילה סט של ערכים אבל גם היררכיה ביניהם, סולם ערכים מה שנקרא. מי שוקל יותר מי שוקל פחות. לגבי סט הערכים כמעט כולם יסכימו שהערכים האלה נכונים, הוויכוחים בדרך כלל הם בשאלה מהו הסולם. מי יותר חשוב ומי פחות חשוב. זה בדיוק אותו דבר בכל ההקשרים זה אותו דבר ולכן אני חושב שההסתכלות ההרמוניסטית שופכת פה אור על המון דברים שאנשים נורא מסתבכים איתם ברמה הלוגית כאילו איך יכול להיות שאלו ואלו דברים אלוהים חיים ושניהם צודקים? כן, אולי כן יכול להיות ששניהם צודקים וזה לא סותר שום דבר בלוגיקה. כלום. זה לא יכול להיות בשורה התחתונה ששניהם צודקים כי יש לוגיקה. אבל בנימוקים אין בעיה, נימוקים לא סותרים. זה שהשוקולד טעים זה סותר את זה שהוא משמין? לא, הוא גם טעים וגם משמין. נכון שברמה הפרקטית צריך להחליט עכשיו כן לאכול או לא לאכול ופה יש החלטה נכונה אחת ומי שאומר אחרת טועה. אז זה הלכה כבית הלל. אבל אלו ואלו דברי אלוהים חיים זה על הנימוקים. זאת הקריאה המוניסטית של הגמרא. תראו הביטוי הזה אלו ואלו דברי אלוהים חיים מופיע בש"ס בשני מקומות. מקום אחד זה בעירובין י"ג מה שראינו, המקום השני זה בגיטין בדף ו'. ושם לעומת עירובין הגמרא גם מסבירה מה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים לכן יש לזה יתרון. אז בואו ננסה לראות מה כתוב שם. אם מאמנים אותו הוא בסוף קולט. טוב. תגלה לך דף מחדש. הגמרא, מובא שם בגמרא בגיטין מובא שמה יש שם איזושהי מחלוקת, לא משנה מחלוקת הלכתית עם רבי אביתר, והגמרא דנה אם רבי אביתר הוא בר סמכא. אוקיי? ואז היא אומרת, בטח, הרי הקדוש ברוך הוא עצמו הסכים על ידו. כתוב שם כך: ועוד, הא רבי אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה, דכתיב: ותזנה עליו פילגשו, פילגש בגבעה. רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה. רבי יונתן אמר: נימא מצא לה. אשכחיה רבי אביתר לאליהו, מה הוא מצא הבחור ההוא שנשרף לו הפיוז שמה, שהוא השתגע ועשה את מה שעשה? אז אחד אומר הוא מצא לה זבוב בקערה, השני אומר נימא באותו מקום. בסדר? ואשכחיה רבי אביתר לאליהו, רבי אביתר פגש את אליהו הנביא. אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: לא יאומן, עסיק בפילגש בגבעה. בדיוק בסוגיה שלנו גם הקדוש ברוך הוא עוסק. או, מצוין, עכשיו סוף סוף נדע את האמת. ומאי קאמר? אמר ליה, אליהו הנביא מצטט את הקדוש ברוך הוא: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. זה הקדוש ברוך הוא אומר שרבי אביתר אומר כך ורבי יונתן אומר כך. אז אומר רבי אביתר לאליהו הנביא, אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? מה הקדוש ברוך הוא לא יודע מה היה שם? אם זה היה נימא או זבוב? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. מה זאת אומרת? הוא מצא גם את הנימא וגם את הזבוב, שניהם צדקו בעצם. זבוב הוא מצא ולא הקפיד, ואחרי הנימא, כשהוא את הנימא הוא מצא הוא הקפיד. אפשר להבין את זה בשתי צורות. צורה אחת, בעצם עובדתית הוא מצא את שני הדברים. אבל מהותית צדק רבי יונתן שזה נימא, כי הנימא בעצם זה מה שהרגיז אותו, לא הזבוב. אבל זה קצת משונה, כי אם זה ככה אז מה זה שהקדוש ברוך הוא הסכים על ידו של רבי אביתר? הפוך, הוא הסכים על ידו של מי שחולק עליו. נדמה לי שהקריאה יותר פשוטה, זה שהכעס של אותו אדם היה הצטברות של שני הדברים. הוא מצא זבוב ולא הקפיד, זה רק התחיל לחמם אותו, ואז הוא מצא את הנימא וזה כבר שרף לו את הפיוז. אז בסופו של דבר זה אומר ששניהם באמת צדקו גם ברמה המהותית, לא רק שעובדתית הוא מצא נימא וזבוב, אלא מה גרם לכעס של הבן אדם? גם הנימא וגם הזבוב. אבל מצד שני ברור ששניהם גם לא לגמרי צדקו. כי אחד אומר נימא, שני אומר זבוב, אבל בסוף בסוף רק שניהם ביחד גרמו לכעס. כל אחד מהם לחוד לא גרם לכעס. נכון? זה רק הוסיף. אני מוסיף אחרי זה הגמרא אומרת: אמר רב יהודה, זבוב בקערה ונימא באותו מקום. זבוב במאיסותא, כן זה מאוס בעיניו הזבוב בתבשיל, ונימא סכנתא. הגמרא אומרת שיש סכנה אם יש נימא באותו מקום. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא ונימא פשיעותא. זבוב זה קורה באונס ונימא זה פשיעה. היא הייתה צריכה להתגלח, כן? אז זה פשיעותא. אז זה נקודה מעניינת כי אם זה באמת אונס מול פשיעה, אז אונס לא אמור להרתיח אותך. מה אתה רוצה? זה אונס, מה אפשר לעשות? פסיכולוגית זה יכול לקרות אבל אין פה הצדקה אמיתית. לעומת זאת אם זה פשיעה, אז אני יכול להאמין, הוא כועס בגלל שהיא פשעה. לעומת זאת מאיסותא וסכנתא זה שני נימוקים שהולכים לשני הכיוונים. אבל נדמה לי שאפשר גם בקריאה של הלישנא בתרא, אפשר לקרוא את זה באופן שאני אמרתי קודם: הזבוב הוא אונס, אבל אחרי שהוא רואה שהיא גם עושה פשיעה, אז הוא מבין שגם האונס בעצם היה רשלנות. כי בעצם ברגע שהיא לא זהירה, אז גם האונס הוא לא אונס. ולכן בסוף בסוף שני הדברים הרגיזו אותו, ואולי אפילו כל אחד מהם לחוד יכול היה להרגיז אותו אם הוא היה יודע שזה פשיעה גם הזבוב. אבל לא משנה, לענייננו אני חושב שהקריאה הפשוטה בגמרא פה היא באמת שהאלו ואלו דברי אלוהים חיים מייצג קריאה הרמוניסטית. שני הצדדים צודקים או האמת היא הרכבה של שתי זוויות המבט. וזה הגמרא עצמה אומרת. זאת אומרת, פה הגמרא עצמה מסבירה שאלו ואלו דברי אלוהים חיים זאת המשמעות שלו. בגמרא בעירובין היא רק אומרת אלו ואלו דברי אלוהים חיים אבל היא לא מסבירה מה זה אומר. אבל כאן אומרים לי מה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים, שכל אחד תפס פן אחד של המציאות. אחד תפס את הזבוב, השני תפס את הנימא, במציאות האמיתית שניהם היו, גם זבוב וגם נימא. וזה בדיוק מה שאמרתי קודם, זה הקריאה הרמוניסטית שאומרת שהנימוקים של שני הצדדים כולם נכונים. השאלה איך אתה משקלל, או אם הם מצטרפים, או זה שוקל יותר, זה שוקל פחות. אז אפשר להתווכח. ולכן אני חושב שבגמרא עצמה אפשר ללמוד מכאן שבעצם אלו ואלו מתפרש באופן הרמוניסטי. כן, הרבה פעמים כשאנחנו מדברים למשל על חקירות למדניות, אז בחקירות למדניות יש לנו נטייה, זה אני עוסק בזה בשיעור הערב על חקירות למדניות, יש לנו איזושהי נטייה לנסח את החקירות האלה בצורה דיכוטומית. או שזה נכון, או שזה דין בגברא או שזה דין בחפצא, או שהרשלנות בשמירה מחייבת אותך לשלם על ממון שהזיק, או שעצם העובדה שאתה בעלים יש לך אחריות על מה שעושה ממונך, החקירה הידועה של האחרונים בבבא קמא. למה משלמים כשממון מזיק? האם זה בגלל שהתרשלתי בשמירה, או שבעצם העובדה שאני בעלים מחייבת אותי, יש לי אחריות על מה שממוני עושה. בדרך כלל אנחנו נוטים לנסח את זה בצורה קיצונית, או שזה או שזה. אבל האמת שכשבודקים את הסוגיות הרבה פעמים הניסוח הדיכוטומי לא באמת עובד. אנחנו מגלים שבעצם שני הדברים נכונים ויש תמהילים שונים או תפקיד שונה לכל אחד מהצדדים. לא יודע, הרשלנות בשמירה מחייבת ובלבד שזה יהיה ממוני, או שזה ממוני מטילה עליך אחריות ובלבד שלא שמרת כמו שצריך. איזשהו חיבור ששני הצדדים של החקירה ויצירת איזושהי אמת שמורכבת מהרמוניה או משילוב של שני הצדדים שלו. ובדרך כלל הניסוחים הילדותיים האלה, הדיכוטומיים האלה של או שזה ככה או שזה ככה, לא באמת מחזיקים מים. כשנכנסים יותר לעובי הקורה הלמדני של הסוגיה רואים שזה לא עובד. זאת אומרת, אנחנו מגלים פתאום חוסר עקביות. הרמב"ם יוצא שזה דין בגברא, אבל משם רואים שהרמב"ם סובר דין בחפצא. יש לנו קושיות ומחפשים תירוצים והכל. לא צריך קושיות ולא תירוצים. הרמב"ם מבין שיש פה גם דין בגברא וגם דין בחפצא, אבל יש איזשהו שילוב מסוים שלהם שבו הרמב"ם דוגל ומישהו אחר יכול לדגול בשילוב שונה שלהם. שזה בדיוק מקביל כמו שאמרתי קודם לצדדים לטהר ולטמא את השרץ. הוויכוחים הם בשאלה של איך אני ממשקל את הצדדים השונים, אבל הצדדים כולם נכונים. ואנחנו מעלים סתם, כשאנחנו מעלים שני צדדים בחקירה עיונית, ברור שאנחנו מעלים את הצדדים, אנחנו לא חושבים שזה שאני חייב לשלם על ממוני הזיק בגלל שיש לי בית גבוה. גם אפשרות. למה את זה אנחנו לא בודקים? כי מה הקשר לגובה של הבית שלי לבין זה שאני צריך לשלם נזק כשממוני מזיק? אין קשר, נכון? כשאני עושה חקירה אני עושה חקירה בין שני צדדים שבשניהם אני רואה קשר רלוונטי לסוגיה. אני אומר, אני הבעלים על הממון, אז אם הוא עשה נזק יש לי אחריות עליו. או שלא שמרתי כמו שצריך, טוב, אז מגיעה לי סנקציה, לא שמרת כמו שצריך, קרה נזק, ספג את התוצאות, תשלם. שני הצדדים האלה יש בהם היגיון, נכון? לכן בחרתי את שני הצדדים האלה, לא בחרתי צדדים שאין בהם שום היגיון. ברגע שיש בהם היגיון, למה להניח שאחד מהם לא משחק והשני כן? שניהם משחקים כי בשניהם יש היגיון. יכול להיות שיהיה ויכוחים בשאלה מה התפקיד היחסי או מה המשקל היחסי של כל אחד מהצדדים, אבל זה ששני הצדדים משחקים על המגרש זה די ברור. מעצם העובדה שהעליתי את שני הצדדים די ברור שאני מבין ששני הצדדים רלוונטיים. לא העליתי פה צדדים לא רלוונטיים. אוקיי? אז זה סתם, זה לקח שהרבה מאוד למדנים ישיבתיים לא מבינים אותו, אבל אני חושב שזה מאוד חשוב להבין אותו כי זה מוביל לחשיבה נורא פשטנית, ילדותית קצת, האנליטיות הישיבתית הזאת של או זה או זה. זה אף פעם לא עובד. זאת אומרת, זה בדרך כלל גם זה וגם זה אבל בצורות שילוב שונות. אוקיי, אז בעצם הטענה בסופו של דבר, זה אני קורא פה מאיזה טורים שכתבתי באתר שלי, כן, זה יש לי פה הערה מעניינת. הטענה, הטענה שטענתי שם, יש לי ספר שכתבתי על מדעי המוח ובחירה חופשית, זה נקרא מדעי החופש. ובספר שם אני דן ב, אני מתמודד מול העמדה שלא מוכנה לקבל שיש באדם מרכיב רוחני, אלא האדם הוא כולו חומר. אוקיי? עמדה מטריאליסטית. אז במדעי המוח יש כמה אספקטים שנוגעים בשאלה הזאת, ואני מנסה לבחון את כל האספקטים האלה ולראות אם באמת הם אומרים את מה שהם מתיימרים לומר. הרבה מאוד אנשים חושבים שממצאים של מדעי המוח מראים שאנחנו באמת רק חומר, אין לנו מימד רוחני, מנטלי, או מה שלא יהיה. אחת התופעות המרתקות זה ניסויים של מוח חצוי. מוח חצוי זה יש כפיס המוח שקושר את שתי האונות. ואז מה שקורה זה שאין קשר ישיר בין האונות, או כמעט אין קשר. יש איזה מנגנונים עקיפים אבל כמעט אין קשר בין האונות. ואז מה שקורה מתברר לתדהמתנו שאנחנו יכולים לבדוק מה אומרת כל אחת מהאונות לחוד על כל מיני שאלות, בין היתר על מה שרואים. ואתה מקבל תשובות שונות. האונה הזאת תראה בית, האונה הזאת תראה תרנגול. כי השאלה לאיפה היא מסתכלת, הרי האונה הימנית משתמשת בעין שמאל, האונה השמאלית משתמשת בעין ימין, כן הרי הסדר מתהפך, גם בשמיעה, כל צד. כל הצד הימני נשלט על ידי האונה השמאלית, הצד השמאלי נשלט על ידי האונה הימנית. אז נגיד אם אתה, יש לך תמונה של בית ותרנגול, ועין שמאל רואה את התרנגול, עין ימין רואה את הבית, אז אם תשאל את האונה השמאלית היא תגיד לך מה שאומרת העין הימנית, תגיד לך שאתה רואה בית. אם תשאל את האונה השמאלית, אז היא תענה לך את עין ימין שרואים תרנגול וכן הלאה. אבל אחד הדברים המעניינים שם זה שבתפיסת העולם יש הבדל. יש אנשים שהאונה השמאלית שלהם היא רפובליקנית והאונה הימנית שלהם היא דמוקרטית. תומכים בניקסון ומתנגדים לניקסון, ניקסון היה רפובליקני, כן. אז תומכים בניקסון ומתנגדים לניקסון באותו אדם עצמו. עכשיו יש טענה שבעצם נו אז זה ברור שבעצם כל הסיפור הזה זה רק ביולוגיה. זה הכל ביולוגיה. נו בסדר, אז המוח שלנו עושה כל מיני מניפולציות ובסוף מגיע לזה שאתה רפובליקני או דמוקרטי או קפיטליסט או סוציאליסט או מה שלא יהיה כל הדברים האלה.

[Speaker K] וכל אחד בנפרד, כל אחד…

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זאת אומרת הטענה שלי הייתה שהמוח שלנו הוא בסך הכל דיין בסנהדרין. מה זאת אומרת? האונה הימנית אחראית על סוג מסוים של שיקולים, במקרה הזה כנראה שיקולים רפובליקניים, והאונה השמאלית היא זו שאחראית על זווית המבט הדמוקרטית. עכשיו בסוף בסוף אתה אמור לשקלל ק"נ טעמים לטמא וק"נ טעמים לטהר, ואחרי שאתה משקלל את כולם אתה מגיע בסוף למסקנה אם אתה רפובליקני או דמוקרטי, אבל ברור שיש צדדים נכונים לפה וצדדים נכונים לשם. אז העובדה ששתי האונות חושבות אחרת בסך הכל אומרת ששני החלקים האלה במוח שלי כל אחד מהם אחראי על עיבוד של שיקולים מסוג מסוים, אבל את ההחלטה בסוף אני מקבל על ידי שקלול של כל השיקולים. ולהפך, אני חושב שהתמונה הזאת מראה בעליל שאנחנו לא יצור חומרי, ושבסוף בסוף מה שזה אומר זה שהמוח הימני הוא רפובליקני והמוח השמאלי הוא דמוקרטי והנפש או הנשמה שלנו עושה איזשהו שקלול של הצדדים האלה והצדדים האלה ומגיעה בסוף למסקנה מה אני, זאת אומרת אני מגיע למסקנה מה אני באמת חושב, אבל המסקנה הזאת צריכה לשקלל את הצדדים, את הק"נ טעמים לטמא ואת הק"נ טעמים לטהר ותמיד יש ק"נ לפה וק"נ לשם. ואני חושב שיש לזה ביטוי ביולוגי נהדר לתפיסה הזאת ההרמוניסטית כן שתיארתי כאן.

[Speaker I] וזה שיש בעל למוח כמו שדיבר ליבוביץ'.

[הרב מיכאל אברהם] כן בדיוק. ההומונקולוס.

[Speaker I] מה? מה?

[הרב מיכאל אברהם] בעל למוח?

[Speaker I] בעל למוח כן.

[הרב מיכאל אברהם] לא המוח חושב, בעל המוח חושב באמצעות המוח. כמו שאף אחד לא אומר שהרגליים הולכות, אני הולך ואני עושה את זה באמצעות הרגליים, נכון? גם כשאני חושב לא המוח חושב, אני חושב באמצעות המוח, המוח הוא האיבר שמבצע עבורי את הפעולה הזאת. כמו שהרגליים הולכות עבורי המוח חושב עבורי, אבל מי שחושב זה בעל המוח לא המוח. זה השכל. מה ההבדל בין שכל למוח? מוח זה איבר ביולוגי, שכל זה כושר מנטלי, זאת פונקציה מנטלית.

[Speaker B] של בעל השכל.

[הרב מיכאל אברהם] בעל השכל הוא מי… כן השכל זה פונקציה של בעל השכל, כן בדיוק. לכן ראיתי פעם מאמר, יש רבינוביץ' זה מישהו היה מרצה פה לפסיכולוגיה, עדיין לא יודע הוא בטח כבר מבוגר יותר, הוא כתב ספר אהרון רבינוביץ' אני חושב קוראים לו, הוא כתב מאמר סליחה בבד"ד או בהגיון, באחד מהגיליונות של הגיון אני חושב, שהוא מנסה לאתר איפה נמצא האגו שלנו במפה הפסיכואנליטית של נפש החיים, של בעל התניא, של לא יודע מה לפי תפיסות עולם שונות באיזה חלק מהנפש שלנו בעצם נמצא האגו, האני, האני שלי. ואני חשבתי כל הזמן שקראתי את המאמר הזה שיש לו טעות בקטגוריה, במושגים. האני זה בעל המפה הוא לא נמצא על המפה, המפה היא מפה שלו. אין מה… זה כמו לשאול איפה נמצאת הציפור בכנפיים או ברגליים? הציפור זה הכנפיים והרגליים והכל ביחד זה הציפור. הכנפיים והרגליים הם כנפיים. האדם הוא בעל הפונקציות המנטליות האלה. הוא לא, האני הוא לא אחת מהפונקציות המנטליות, האני הוא הבעלים של הפונקציות המנטליות, הם פונקציות שלו. אוקיי? אז טוב, זה באמת אבל חורג מהדיון שלנו כאן. אז הטענה בסופו של דבר זה שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, לפי הקריאה המוניסטית זה בעצם אמירה שמדברת על הטעמים. הטעמים נכונים לכל הכיוונים, אבל הלכה כבית הלל כי יש האמת, השקלול האמיתי הוא השקלול של בית הלל. אוקיי? עכשיו אני עובר צעד אחד הלאה. אז הגענו למסקנה, או לא יודע, תיארתי את האפשרות, לדעתי זאת גם מסקנה, אז אולי אני אגיד עוד משפט על זה באמת. אז בינתיים הצגתי שתי צורות קריאה, מוניסטית ופלורליסטית, בסדר? מי צודק? אם אתה אומר ששניהם צודקים אז זה אומר שאתה פלורליסט.

[Speaker B] אם אתה

[הרב מיכאל אברהם] אומר ששניהם צודקים אז זה אומר שאתה פלורליסט, לא? אז הפלורליזם צודק, לא שניהם צודקים.

[Speaker B] מי? מה אתה אומר?

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר שזאת ראיה בדרך השלילה שהפלורליזם לא יכול להיות נכון. כי אם הפלורליזם הוא נכון זה אומר שגם המוניזם נכון, כי הפלורליזם אומר שגם המחלוקת הזאת עצמה שני הצדדים צודקים, אז גם הפלורליסט צודק וגם המוניסט צודק. אז זה אומר שהפלורליזם לשיטתו מוביל אותי למוניזם או גם למוניזם.

[Speaker F] ואז לשיטתו הוא טועה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. וזו הוכחה בדרך השלילה לטובת המוניזם. זאת אומרת אם אתה מיישם את הפלורליזם על המחלוקת על הפלורליזם עצמו, כמו משפט גדל כזה, כן? אם אתה מיישם את הפלורליזם על המחלוקת על הפלורליזם עצמו אתה מגיע לסתירה. ולכן סימן שהפלורליזם לא נכון. בקיצור גם כשמסתכלים אז רואים, עזבו את כל השיח, הרבה פעמים יש כשאנחנו מנסים לדון בשאלות פילוסופיות או שאלות מטה הלכתיות אנחנו נזקקים לספרי מחשבה, להקדמות לספרים ולשו״תים ושם אנשים אומרים וורטים, עזבו את כל הדברים האלה זה לא אין מה ללמוד משם שום דבר. כשאנחנו רוצים לראות באמת מה קורה, אז תסתכלו איך אנשים עובדים בהלכה. וכשאנשים עובדים בהלכה אף אחד לא פלורליסט. אף אחד לא פלורליסט, בובע מייסעס. לאנשים ברור שהם מחפשים את האמת, הם חושבים שהם טעו, הם לא בטוחים שהם הגיעו לאמת, אבל הם מחפשים אמת, הם לא משחקים משחק. מחפשים אמת, והם חושבים שמי שאומר אחרת טועה. זה לא אנחנו כן הם כן מאמינים בקיומה של אמת הלכתית. לא נדבר בנימוקים, נימוקים כולם צודקים, אני מדבר בשקלול. בסוף בסוף כשאתה מגיע למסקנה, אם זאת המסקנה שלך אתה חושב שאתה צודק והשני טועה. ויותר מזה, יש יראי הוראה שיראים להורות שמא הם יטעו. לפי העמדה הפלורליסטית מה יש לך להיות ירא? כל מה שאתה אומר זה נכון, אז מה זה יראה הוראה? הפוסקים כמשיחים לפי תומם אפשר לראות באופן מאוד ברור שאף אחד מהם לא פלורליסט. כולם מוניסטים, זה ברור. הפלורליזם זה משחק לטקסטים לא הלכתיים. שמה אפשר להשתעשע ברעיונות האלה ולהגיד מה שאתה רוצה בלי להתחייב לשום דבר. אבל בעולם האמיתי אנשים הם מוניסטים. זה כמו ויכוח על האפלטוניזם במתמטיקה למשל, אתם יודעים יש ויכוח בשאלה אם המתמטיקה מתארת איזושהי אמת אובייקטיבית כלשהי או שזה רק מבנה של איך שאני חושב אבל לא באמת בעולם. עכשיו בפילוסופיה של המתמטיקה הדעות חלוקות, אבל בין מתמטיקאים לפחות בסקרים שאני עשיתי כולם אפלטוניסטים. כן, כולם אפלטוניסטים. אתה יכול להשתעשע בזה כשאתה נמצא על הכורסה מהצד. מי שנמצא בתוך העסק הזה יש לו עמדה מאוד ברורה. מתמטיקה זה לא עניין שרירותי וזה לא סטייטמנט עלינו, זה סטייטמנט על, יש אמת אובייקטיבית במתמטיקה. בפילוסופיה אפשר להשתעשע להגיד מה שרוצים, זה תמיד נכון. זה כך נכון גם בהלכה. גם בהלכה כשאתה קורא טקסטים פילוסופיים אתה תראה את כל האפשרויות וכל העמדות גם במשפט אגב. אתם רואים למשל בעולם המשפטי כשמדברים למשל על קניין רוחני, זכות יוצרים, קניין רוחני וכולי, אז מציגים לפניך את כל האפשרויות, יש אפשרות לראות את זה כקניין ממש, שיש לך בעלות, יש לך זכות בדבר ויש שיטה שאומרת לא, זה רק הסדרה יעילה לצורך מטרות של קידום החשיבה והיצירה האנושית. אם אתה תיתן לבן אדם זכויות על יצירתו יש לו מוטיבציה לייצר יצירות. אוקיי? אז לא באמת שיש לבן אדם קניין. אז כל מיני אפשרויות עולות. ככה כשמלמדים על קניין רוחני מלמדים את כל האפשרויות. כשמגיעים לשטח מגלים רק אחת. אין קניין. ופרשנויות והסברים. בעולם המעשי הרבה פעמים לאנשים יש עמדה מאוד ברורה מה נכון. אגב, בהקשר הזה אני לא מסכים, אני אפלטוניסט גם בהקשר ההוא. זאת אומרת, אני חושב שיש בעלות על יצירה אמיתית, לא כדי להסדיר את החיים בצורה יותר יעילה. אבל זה דיון אחר. אז הרבה פעמים אני אומר, האפשרויות התיאורטיות, כשאתה נמצא בשיעור תיאורטי, אתה מציג את כל האפשרויות. בפרקטיקה כולם יודעים שהאפשרות הזאת נכונה וכל השאר לא. נכון. אז גם בסוגיה הזאת של מוניזם מול פלורליזם, אז בספרות המחשבתית או לא יודע איזה, אז אתם יכולים לראות אצל אבי שגיא, שהוא מביא בספר שלו, הוא סוקר את הדעות השונות, מביא מקורות מה לטובת הפלורליזם, לטובת מוניזם, לטובת הרמוניזם. כל המקורות שהוא מביא לא נכונים. או שהם מחשבתיים ואז קשה מאוד להסיק מהם מסקנות. הוא לא מביא אף מקור הלכתי. אף מקור הלכתי, רק מקורות מחשבתיים, וגם במקורות המחשבתיים ברובם לא כתוב מה שהוא אומר, כי הם מקורות מחשבתיים אפשר לשחק איתם. אולי אחד משל המהר"ם גבאי, יכול להיות שאני זוכר שהיה לו איזה מקור אחד שאולי שמה כן הוא צדק בניתוח שלו, אבל זהו. אין מקור לעמדה פלורליסטית בהלכה לדעתי, מקור רציני.

[Speaker F] זה לא מייתר את השיח ההלכתי? כאילו אין משמעות לדיון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש משמעות, כי אנחנו מנסים להבין מה היא האמת. יש חילוקי דעות, אף אחד לא מתווכח שעובדתית יש חילוקי דעות.

[Speaker F] לא, אני

[הרב מיכאל אברהם] אומר שאם כולם צודקים, אין משמעות לוויכוח. כן, הפוך אתה אומר.

[Speaker F] לפי הפלורליזם אין משמעות

[הרב מיכאל אברהם] לוויכוח, אבל לפי המוניזם יש. אם כולם צודקים, אז לא תמצא. כן, נכון. אז הטענה בסופו של דבר, אני רוצה לטעון שלא רק שהצגתי תפיסה מוניסטית מול תפיסה פלורליסטית, אלא שאני רוצה לטעון לטובת העמדה המוניסטית. זאת אומרת, אני חושב שההלכה היא מוניסטית. ואז זה כמובן מעורר את השאלה, אוקיי, אם זה ככה, היינו מצפים שאחרי שקיבלנו הכרעה, נגיד עשינו הצבעה והלכנו אחרי הרוב, קיבלנו הכרעה, אז עכשיו כולם יצטרכו לעשות את זה כי זאת האמת. עכשיו כולם צריכים לעשות את האמת, נכון? אבל אנחנו רואים בכמה וכמה מקומות שלא. לא כולם עושים את מה שהתקבל בהכרעה בסופו של דבר וגם אין טענה כלפיהם. זה בסדר גמור, כל אחד יעשה את מה שהוא חושב, אלא אם כן עוד פעם הייתה הכרעה בסנהדרין והחליטה שכולם צריכים לאחד את ההתנהגות. אבל אין לנו ביקורת על אנשים שנוהגים באופן אחר, למרות שהוכרע. בית שמאי נהגו כדבריהם ובית הלל נהגו כדבריהם. אף אחד לא ציפה שבית שמאי ישנו את התנהגותם אחרי שבת קול הכריעה כבית הלל. יותר מזה, אפילו בגמרא אנחנו מוצאים בסוגיות מסוימות שהאמוראים פוסקים כבית שמאי, למרות שדברי בית שמאי במקום בית הלל אינם משנה אחרי הבת קול. זה בטל. לא, אמוראים יכולים לפסוק כמו בית שמאי בסוגיות מסוימות. בתחילת מסכת ביצה יש שמה כמה סוגיות כאלה ועוד. אין הלכה כבית שמאי? כן, כל מיני. אז הטענה שמעבר לשאלה של האמת ההלכתית, אנחנו נכנסים פה עכשיו למישור אחר, וזה אני קורא לו המישור של האוטונומיה. פה אני רוצה לדון בזה באופן אולי לדון קודם כל במושגים ואז לנסות ולראות מה המושגים האלה אומרים. המושגים, אני אדבר על פלורליזם מול סובלנות. פלורליזם וסובלנות נתפסים הרבה פעמים כמושגים סינונימיים, בעלי אותה משמעות. משרד החינוך כל שנה יש לו איזה נושא שאליו מוקדשת השנה, זה או דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, כיבוד הלא יודע מה, זה הכל אותו דבר בקיצור. כל פעם קוראים לזה אחרת, אבל זה אותו דבר. אז ההנחה היא שסובלנות ופלורליזם זה כמעט מילים נרדפות. למה? כי בשני המצבים האלה בעצם אני מתייחס בסובלנות או מכיל עמדות אחרות משלי. אבל אני רוצה לטעון שלא רק שזה לא סינונימי או לא חופף, זה הפוך.

[Speaker E] פלורליזם וסובלנות, דיברנו על זה?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז אני אעשה את זה בקצרה, לא יודע, ברח לי העניין הזה. אז אני אומר בעצם ככה, הטענה היא שכאשר אני מקבל או מכיל את הדעה של מישהו אחר שחושב אחרת ממני, אם אני מוניסט, אז למיטב הבנתי איקס הוא נכון. אם הוא חושב וואי, אז הוא טועה. נכון? זה לוגיקה. עדיין זה לא אומר שאני אכפה עליו לא לעשות וואי אלא לעשות איקס. למה? כי אני סובלן. אוקיי? לעומת זאת הפלורליסט לא יכפה עליו לעשות איקס כי הוא חושב שגם וואי נכון כמו האיקס. אין הבדל. אוקיי? אז לכן לכאורה ברמה הפרקטית שני הצדדים נראים דומה, אבל ההנמקות להתנהגות הזאת שונות מאוד בפריימוורק הסובלני ובפריימוורק הפלורליסטי. הפלורליסט לא מתערב כי אין במה להתערב, אין סיבה להתערב. הסובלן לא מתערב בגלל ערך הסובלנות שאמרנו ודיברנו על זה, אז אמרתי שהוא מבוסס בעצם על כיבוד האוטונומיה של האחר. זאת אומרת, האחר יש לו אוטונומיה לנהוג כמו שהוא חושב. ובעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שלמרות שאני מניסט ויש אמת הלכתית אחת, למחלוקת יש משמעות לא רק ברמה העובדתית. עובדתית יש דעות חלוקות, זה ברור, אי אפשר להתווכח על זה. הפלורליזם העובדתי הוא ודאי נכון. עובדתית יש דעות שונות בין אנשים, על זה אין ויכוח, נכון? אלא מה? השאלה אם זה שיש דעות שונות גם אומר שיש ריבוי אמיתות. כי יכול להיות שיש דעות שונות, אחד צודק ואחרים טועים. יש הרבה אנשים שחושבים שאם יש דעות שונות סימן שכולם צודקים. הרבה פעמים בתחום המוסר מביאים את הטיעון הזה. הרי קבוצות שונות מתייחסות אחרת לאותה סיטואציה, סימן שאין מוסר אחד. לא נכון. סימן שלא כולם חושבים אותו דבר על מוסר, אבל זה לא אומר שאין מוסר אחד נכון וכל האחרים טועים. זה דברים שונים. גם בתחום המדע יכולים להיות ויכוחים, אז גם בתחום המדע אין אמת? יש אמת, רק לא כולם מבינים אותה או לא כולם מסכימים איתה, אז מתווכחים. זה מוסר סובייקטיבי. מה?

[Speaker B] גם המוסר זה משהו סובייקטיבי.

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שלא. אני טוען שלא. אני טוען שמוסר זה משהו אובייקטיבי.

[Speaker B] וזה

[הרב מיכאל אברהם] שאנשים לא מסכימים לגביו כי יש ויכוח, גם במדע יש ויכוח, אז מה? אחד צודק ואחרים טועים. העובדה שיש ויכוח לא אומרת שיש אמיתות מרובות. היא אומרת שיש הרבה דעות אצל אנשים, זאת עובדה נכונה, זה לא אומר שכולם צודקים. זה לא אומר שיש אמיתות מרובות, זה שני דברים שונים. אתה יכול להגיד גם שיש אמיתות מרובות אם אתה פלורליסט, אני רק אומר שקיומן של דעות שונות לא מוכיח את זה. בסדר? זה הטענה שלי. אז היסוד של הסובלנות בעצם אמרתי הוא מוניסטי. הוא מוניסטי וזה מוניזם שמכיר באוטונומיה של הזולת ולכן זה מוניזם סובלני. בגלל שאני כבר מתקרב לסוף, אז אני רק אסכם את זה לצורך הפעם הבאה. אז בעצם יש לנו שלוש תפיסות אפשריות על המפה. תפיסה אחת זה פלורליזם, תפיסה שנייה זה מוניזם לא סובלני, אמת אחת שלא מוכנה להכיל טעויות, והתפיסה השלישית זה מוניזם סובלני שזה מבוסס על ערך האוטונומיה בעצם. זה מוניזם פלוס אוטונומיה, ולכן המוניזם הזה מכיל דעות אחרות, מוכן להכיל דעות אחרות למרות שהוא מוניסט. הוא חושב שהוא צודק והם טועים. זה שלוש תפיסות. עכשיו כשאני רוצה לבדוק בדיקה לא בספרות, נקרא לזה, פובליציסטיקה תורנית אלא בספרות ההלכה, איזה משלוש הגישות היא הנכונה? הגישה המטא הלכתית הנכונה. איך נכון לתפוס את ההלכה? פלורליסטית, מוניזם סובלני ומוניזם לא סובלני.

[Speaker K] מוניזם סובלני, זה אנחנו רואים את זה בבית שמאי ובית הלל, מעולם לא נמנעו מלהתחתן זה בזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אומר.

[Speaker K] זה לא אומר.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר? אולי לא היה להם כוח?

[Speaker K] יש להם מחלוקת עקרונית ביבמות.

[הרב מיכאל אברהם] יש להם מחלוקת אבל זה פלורליזם פרקטי. אני שואל האם, או סובלנות פרקטית. אני שואל האם מהותית אני מכיר בערך האוטונומיה? האם אני מכיר בזה לכתחילה שאתה צריך לעשות מה שאתה חושב? לא רק שאני מוכן לקבל את זה שאתה עושה כי אין לי דרך להשפיע עליך, אלא אני חושב לכתחילה שאם אתה חושב אחרת אתה צריך לעשות אחרת למרות שאני חושב שאתה טועה. אז פה אני אומר בדרך כלל כשאנחנו בודקים שאלה מהסוג הזה אנחנו הולכים לפובליציסטיקה התורנית. פובליציסטיקה תורנית פירושו של דבר ספרי מחשבה או הקדמות, כל מה שאמרתי קודם. מזה לא תגיעו לשום מקום. זה מה ששגיא עושה שמה ואי אפשר ללמוד מזה כלום. אחת האינדיקציות לזה כן למשל בים של שלמה, המהרש"ל. בים של שלמה אז בכמה מקומות בים של שלמה ובהקדמות לספר הוא כותב מאוד נחרץ נגד השולחן ערוך. הוא כותב שמה פתאום לפסוק על פי תקדימים, בן אדם צריך לפסוק על פי הכרעת דעתו, על פי סברתו בסוגיה. מה זה ללכת אחרי שלושת גדולי הפוסקים והרוב ביניהם, הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם מה שהשולחן ערוך עושה או הרמ"א? אז הוא יצא מאוד בחריפות נגדם, אומר אני אכריע במחלוקות תנאים. ממסברא. וים של שלמה הוא כותב את זה. יש מחלוקת תנאים, אני אקבע מי צודק בסברא, לא לפי כללי פסיקה או משהו כזה. אני נכנס למחלוקת תנאים והאמוראים, בטח שראשונים. שולחן ערוך אפילו למחלוקת ראשונים לא נכנס, הוא רק עושה מכריע בכללים טכניים. הוא אומר: לא, בראיות, אני אכריע בראיות מי צודק, אם אביי צודק או רבא צודק, או אם רבי יהודה או רבי שמעון. בסדר? זה מה שהוא כותב בכמה מקומות בים של שלמה, בהקדמות לספר וכולי. תראו את השו"ת של המהרש"ל, שו"ת סטנדרטי לגמרי. הוא עושה משא ומתן כמו כל אחרון, דן בשאלה, הרי"ף אומר ככה, הרמב"ם אומר ככה, ויש לו ראיות לפה, ראיות לשם. לא תמצאו שום דבר מהאיזוז הגדול שמלווה את החיבורים האחרים שלו. למה? כי השו"ת עוסק בשאלות הלכה למעשה. בהלכה למעשה הוא התנהג רגיל. בפובליציסטיקה, בהצהרות האידאולוגיות הוא היה נורא נחרץ. ולכן צריך מאוד להיזהר מהצהרות אידאולוגיות. צריך לראות את זה איך זה עובד בשטח אם רוצים באמת לדעת. ולכן כשאני שואל את עצמי איך אני אכריע בשאלה המטה-הלכתית הזאת: פלורליזם, מוניזם סובלני או מוניזם לא סובלני? אז אני אומר הדרך לעשות את זה זה לא לחפש בספרי מחשבה או חיבורים מהסוג הזה, אלא ללכת להלכה עצמה. בוא ננסה לחשוב על נפקא מינה הלכתית שתבדיל לי בין שלושת הגישות האלה. נתחיל עם מוניזם ופלורליזם, עוד מעט נדבר על סובלנות. מוניזם ופלורליזם, האם מישהו יכול לחשוב על שאלה הלכתית שאם אתה פלורליסט אתה תענה עליה כך, אם אתה מוניסט אתה תענה עליה כך? כי אז זה נותן לי אפשרות דרך הנפקא מינה לנסות להכריע את השאלה המטה-הלכתית הזאת. אוקיי, זה בעצם המטרה שלי. עוד פעם? אשכנזים וספרדים? שמה? מה זה אומר?

[Speaker J] לא, אני אומר שמה שאתה אומר זה לא מכריע כלום.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הם מנוגדים אחד לשני כי הם חושבים אחרת. מה לעשות עכשיו? לא, פה אתה צודק, אבל איך תדע מי? ספרדים חושבים שהם צודקים ואשכנזים חושבים שהם צודקים. אז עדיין הם יתנהגו כל אחד כמו שהוא חושב. זה לא יכריע. כי כמו שאמרתי, קיומה העובדתי של דעות שונות הוא ודאי עובדה. זה ברור שיש דעות שונות עובדתית. השאלה מה קורה ברמה הרעיונית, האם יש אמת אחת או לא? תראו השאלה, אני מציע לכם שאלה נורא פשוטה: אני רוצה להכשיל אותך בדבר שלדעתי הוא מותר ולדעתך הוא אסור. אוקיי? אם אני פלורליסט, אז לא הכשלתי אותך.

[Speaker K] אז לא הכשלתי אותך.

[הרב מיכאל אברהם] הפוך. אני מכשיל אותך בדבר שלדעתך הוא אסור ולדעתי הוא מותר. בסדר, אז ודאי שהכשלתי אותך. אם אני פלורליסט זה אומר שהלכה באמת זה אסור למרות שמבחינתי זה נראה מותר, אבל שנינו צודקים אותה מידה, אני פלורליסט, אז אתה אמור להתנהג כמו שאתה חושב, אז אסור לי להכשיל אותך.

[Speaker F] אבל אם אני מוניסט ואתה חושב שאתה צודק,

[הרב מיכאל אברהם] אני צודק ואתה טועה, אז זה שאני מכשיל אותך בדבר מותר ואתה חושב שהוא אסור, בעיה שלך, מה אכפת לי? לא הכשלתי אותך בדבר אסור, דבר מותר. אגב, שימו לב, לקח נורא מעניין. הרבה פעמים אנשים חושבים שלהיות פלורליסט זה לקולא ומוניסט זה לחומרא. הנה פה דוגמה לזה שפלורליזם מוביל לתשובה לחומרא ומוניזם, התפיסה שיש אמת אחת, היא דווקא מובילה אותי לקולא פה בהקשר הזה לא לחומרא. אז הנה למשל נפקא מינה. אז אם אני אמצא סוגיא שבה אני אוכל לבדוק מה ההלכה בסיטואציה כזאת, היא תוכל לעזור לי להכריע בין התפיסות מוניזם מול פלורליזם ואחרי זה נראה גם מוניזם סובלני. יש סוגיא כזאת וזה נייר לקמוס נהדר שאומר תשובה שונה לכל אחת משלוש הקטגוריות. פלורליסט יענה כך, מוניסט סובלני יענה כך ומוניסט לא סובלני יענה כך. סוגיא בסוכה בדף י'. לא, שמה זה סיפור קצת אחר כי שמה רבן גמליאל, דיברנו על זה במבוא ההיסטורי, כי שמה זה קידוש החודש ועיבור השנה. בקידוש החודש ועיבור השנה יש סמכות מנדטורית לנשיא הסנהדרין. זאת אומרת, הוא קובע גם אם הוא טועה. אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו אנוסים, כך ששמה זה לא דוגמה כל כך טובה. יש סוגיא שעושה את העבודה הזאת ואנחנו נדבר עליה בפעם הבאה.