מחשבת ההלכה – תשפ＂ג – שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] אז הסברתי שהציווי לא מיועד בעצם להביא לידיעתנו אינפורמציה. זה לא נגיד, יש שאלות כמו למה התורה כותבת לא תרצח? היינו אמורים לדעת לבד שאסור לרצוח. יותר מזה, התורה עצמה באה, הקדוש ברוך הוא בא בטענות לקין, כן? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, הרבה לפני שהיה איסור על רצח. ולכן נראה שהתורה בעצמה מניחה שהאיסור הזה אמור להיות מובן מאליו גם בלי שהיא מצווה אותנו. והטענה בעצם הייתה שהציווי עניינו לומר לנו שהדבר הזה הוא איסור הלכתי. הבאתי לזה דוגמה, נגיד שכולם היו מקפידים לא לעבור באור אדום ולעבור באור ירוק, רק באור ירוק. אבל לא היה חוק. חוק לא היה אוסר לעבור באור אדום. עכשיו אם מישהו היה עובר באור אדום, הוא היה לא בסדר. מסכן את עצמו, מסכן אחרים. אבל אי אפשר להגיד שהוא עבריין, נכון? כל עוד אין חוק, אז הדבר הזה לא אסור. אוקיי? עכשיו אתה שואל, עכשיו, האם אפשר לשאול בשביל מה צריך את החוק שאסור לעבור באור אדום? אנחנו מבינים לבד שזה לא בסדר לעבור באור אדום. לא, השאלה כמובן לא לעניין. למה? בגלל שהחוק מטרתו לומר לנו שיש בעניין הזה איסור משפטי, חוקי, לא רק לא בסדר במובן המוסרי או נורמות חברתיות כאלה ואחרות, אלא צריך להגדיר שהדבר הזה הוא אסור הלכתית או משפטית במקרה הזה. אוקיי? גם בהלכה, הציווי אין מטרתו לגלות לנו שאסור לרצוח וגם לא לגלות לנו שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שנרצח. אנחנו אמורים לדעת את זה לבד. הציווי מטרתו לומר שיש חוק שאסור לרצוח, שמי שרוצח הוא לא רק שהוא לא בסדר ברמה המוסרית, אלא הוא גם לא בסדר ברמה ההלכתית. הוא עבר על החוק, על החוק ההלכתי, על החוק הדתי. אוקיי? זו המשמעות. לכן גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אז הסבירו תוספות ראש והריטב"א מסבירים למה גדול המצווה ועושה. בגלל שמי שמצווה ועושה יש במעשה שלו שתי תועלות, שתי תוצאות חיוביות. נגיד מי ששומר שבת. התורה אומרת לשמור שבת. אתה שומר שבת. אז א', השגת את התועלת הרוחנית שבגללה הצטווינו על זה. אז זה תועלת ראשונה אחת. תועלת חיובית אחת. תועלת שנייה זה שאתה שמעת לקול הציווי. קיימת את החוק. בלי קשר כרגע אפילו אם לא היו לו תוצאות חיוביות, אבל אם התורה מצווה יש חוק, צריך לציית. יכול להיות שהוא בא בשביל זה. זה כמו חוק המדינה. חוק המדינה הוא בסך הכל בא בשביל לגרום לנו לא לעבור באור אדום, נכון? ועדיין יש משמעות לחוק בזה שהוא חוקק. זאת אומרת, המצב אחרי שהוא חוקק שונה מהמצב לפני שהוא חוקק למרות שגם לפני כן ידענו שזה לא בסדר לעבור באור אדום. למה? נכון שזה… זה דרשינן טעמא דקרא? הטעם של החוק זה כדי שלא נעבור באור אדום. אבל איך החוק עובד? החוק עובד באופן כזה שיש חיוב לקיים אותו גם בלי קשר לתוצאות. נגיד אפילו שאין תוצאות, יש חובה לציית לחוק. אוקיי? המטרה בסוף זה כדי שתעשה את הדבר הנכון, בסדר. אבל מבחינת ההגדרה, כשאתה מקיים את החוק, אז זה לא רק שאומרים לך עשית את הדבר הנכון, אלא גם אתה לא עבריין, לא עברת את העבירה המשפטית. משני אספקטים היית לא בסדר אם עברת באור אדום. אתה גם לא בסדר מוסרית, אנושית, חברתית, אתה גם לא בסדר משפטית, למשל אפשר להעניש אותך בבית משפט. לא אמרתי שיש. אם הייתה תועלת אז היה נכלל במסגרת התועלות. אני אומר שיש תועלת ויש את עצם הציות. אוקיי? עכשיו, עצם הציות הוא תנאי למשל לענישה. למרות שהנזק וגם המודעות שלי לנזק היו קיימים גם בלי החקיקה. אותו דבר בהלכה. גם בהלכה יש הרבה דברים שאני יכול להבין לבד שהם לא בסדר, גם בלי שהתורה אומרת. והרבה פעמים מתלבטים, גם פרשנים מתלבטים, אז למה התורה אומרת? למה לי קרא סברא הוא? וזו טעות. אז יש הקדוש ברוך הוא ציווה, זאת הסיבה למה הדבר הזה הוא חוק. ועכשיו הוא מחייב, כי הוא חוק. אתה שואל אותי למה זה חוק? כי זה התקבל במוסד הרלוונטי. ובהקשר שלנו זה הכנסת, ובהקשר של התורה זה הקדוש ברוך הוא. יש הרבה הבדלים, אבל מבחינת ההגדרה של המושג חוק, זה אותו דבר בשני ההקשרים. אתה יכול להגיד לחוק הזה אני בכלל לא מחויב ולחוק הזה כן. אגב, בשני הכיוונים. זאת אומרת, יש כאלה שמחויבים לחוק התורה ולא מרגישים מחויבים לחוק המדינה, ויש כאלה שההפך, מחויבים לחוק המדינה ולא מחויבים לחוק התורה. אני לא טוען שמי שמחויב לזה גם צריך להיות מחויב לזה או להפך. מה שאני טוען זה שהלוגיקה, מה נקרא חוק, המושג חוק, מתפקד באותה צורה בשני ההקשרים. חוק במשחק כדורגל הוא קצת שונה. בחוק במשחק כדורגל אין תוצאות. הוא פשוט מגדיר את המשחק. בפילוסופיה אנליטית מבחינים בין מערכת חוקים מכוננת ומכוונת. מערכת חוקי התעבורה למשל, זה מערכת חוקים מכוונת. גם אם נסעת שלא כחוק, נסעת. רק היית לא בסדר, נסעת שלא כחוק. אז המערכת החוקים לא מגדירה את המושג נסיעה או שימוש בתחבורה או שימוש בכביש. לעומת זאת, חוקי השחמט או הכדורסל מגדירים את הפעילות. זאת אומרת, אם אתה לא נגיד שיחקת שח וזזת עם הצריח באלכסון, האם אתה עבריין? לא, אתה פשוט לא משחק שח. נכון? זה לא עבריין, אתה פשוט משחק משחק אחר. החוק מגדיר את המשחק, זה נקרא חוק מכונן. החוק הזה מכונן את הפעילות. אז אתה אם אתה לא עובר עליו, אתה לא עבריין, אתה פשוט לא עושה את הדבר שמוגדר על ידי החוק הזה, אתה עוסק בפעילות אחרת. אוקיי? אני מדבר על חוקים במובן המכוון, זאת אומרת חוקים כאלה שאם אתה לא עושה אותם אתה לא בסדר, ולא שאם אתה לא עושה אותם אז אתה לא במשחק. אגב, לדעתי האישית ואולי נגיע לזה בהמשך השנה, מי שלא מכיר בתוקפו של החוק ההלכתי, אז הוא באמת לא במשחק. הוא לא עבריין. הוא לא במשחק. הוא לא יכול לקיים מצוות, לא יכול לעבור עבירות, הוא פשוט לא במשחק. מבחינתו זה חוק מכונן, לא מכוון. כן, פשוט לא יודע, הוא חושב שאין חובה לקיים את זה, הוא חושב שזה סתם שטות. מה אתה רוצה ממנו? מגדירים אותו בדרך כלל כאנוס. אני טוען זה יותר מאנוס. זה לא רק תינוק שנשבה או מושגים מהסוג הזה, הוא בכלל לא במשחק. אין בעיה להכשיל אותו בעבירה לדעתי. אדם שלא מאמין אין בעיה להכשיל אותו בעבירה לדעתי. אולי יאמרו, להגיד, אין שום בעיה להכשיל אותו. לך אולי אסור להשתמש בזה כי זה מעשה שבת, זה דיון אחר. מבחינת ההכשלה שלו בעבירה, אין לו עבירות. זה כמו להכשיל קוף בעבירה. לא, אין. לדעתי אין. הוא לא יודע שיש יהדות. הוא יודע במובן האנתרופולוגי. זה כמו שאני… לא יודע שאסור לנסוע בשבת. הוא יודע שהיהדות חושבת שאסור לנסוע בשבת. משהו אחר לגמרי. לא, אז אני אומר, זה תלוי אם הוא לא מתעמק או שהוא מתרשל ובגלל זה הוא לא מבין, אז אולי יש פה מידה של רשלנות. אבל אני אומר, אחד הגיע למסקנה שהוא לא מאמין בזה. תחשבו על פרופסור לתרבות אינדיאנית. הוא מומחה בעל שם עולמי בכל המנהגים של שבט האפאצ'י. אוקיי? את הכל הוא מכיר, את כל כתבי הקודש שלהם, הוא יודע הכל. מה הם עושים כשאין גשם וכשיש גשם, מה עושים כשהמכשף אומר לעשות כך, כשהמכשף אומר לעשות אחרת. האם הוא מעלה בדעתו בכלל לקיים את מה שהוא יודע? לא. זאת תרבות שהוא חוקר אותה, יש לו איזה עניין אינטלקטואלי בזה, וזאת העבודה שלו או אחת מהסיבות שלו, אבל הוא לא מעלה בדעתו לקיים את זה. עכשיו תחשבו על מי שחוקר את העולם היהודי ומבחינתו זה כמו שבט האפאצ'י. למרות שגם הוא יהודי, לא משנה, אבל הוא מבחינתו זה תרבות פרימיטיבית כלשהי שמשום מה יש כאלה אנשים שמחויבים אליה, אבל הוא לא מעלה בדעתו שזה מחייב. אז אחד כזה, אז הוא יכול לדעת הכל. הוא יכול לדעת את כל הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה ולהיבחן לדיינות ולעבור מצטיין. אוקיי? אבל הוא לא מבין שבכלל הדבר הזה הוא לא תרבות אינדיאנית, שמשהו אומר לו משהו. אז הוא לא במשחק. לא אמרתי שהוא לא פוגם. יכול להיות שהוא פוגם, אבל הוא לא אשם. אני אומר זה עבירה עליי להכשיל אותו, אבל מה תהיה העבירה עליי? לגרום לו לעשות עבירות. אבל אם הוא לא עשה עבירות, אז גם העבירה עליי לא נעברה. למה? הוא מבחינתו. אתה יכול אולי להגיד, אני אנסה לסדר את זה, יש לי פה פער בין החוק להלכה.

[Speaker B] כאילו, לא נהנה, זה למה אתה לא נהנה מזה?

[הרב מיכאל אברהם] זה לגיטימי אם מבחינתך זה לא משנה, אז אין לי לדעתי אין בעיה להכשיל אותו אם הוא לא מאמין. לא, כי זה בחוק, בחוק המשפטי, לא בהלכה. בחוק המשפטי הכלל הוא שאי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש. בהלכה לדעתי לא. אני אומר לדעתי, אולי תשאל את רובא ואנשים אחרים יגידו לא ככה, אבל אני אומר לדעתי, שיהיה ברור, כן. אי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש, אבל אי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש בגלל שלמחוקק יש מטרה לזה שאנשים יבררו את החוק ויקיימו אותו ולכן הוא לא מוכן לעשות הנחות בכל מיני הקשרים. בהלכה אנחנו דנים בשאלה האמיתית, לא בשאלות של איזה נזקים ייווצרו. האם הוא עבריין או לא עבריין? האם מגיע לו עונש? התשובה היא לא, הוא לא עבריין, הוא אנוס. לדעתי כן. למה? אי ידיעת החוק מהותית. לא, לא אם הוא לא הספיק. לא משנה. יש אי ידיעה שהיא תוצאה של רשלנות, שזה מה שנקרא שוגג. אבל יש אי ידיעה שאומרת אני הגעתי למסקנה שכל הסיפור הזה לא נכון, אני פשוט לא. אז אני אומר זה מה שבדרך כלל מתייחסים אליו כתינוק שנשבה, לדעתי זה ביטוי חלש מדי. כי תינוק שנשבה שייכת למשפחת האונס. אני חושב שזה משהו יותר רחוק. הוא לא במשחק. טענת אונס היא טענת פטור. אני לא אומר טענת פטור, הוא לא במשחק. גם אם הוא יעשה נגיד מצווה, זאת לא מצווה. פה זה לא שייך לתינוק שנשבה, תינוק שנשבה אף אחד לא יגיד שאם התינוק שנשבה עושה מצווה זאת לא מצווה. אני טוען שגם מצווה אם הוא יעשה זאת לא מצווה. לא, ממש לא. פעילות מיותרת לחלוטין. הנחת תפילין ברחוב כזה של החבדניקים. אני אומר, אם הם תופסים מישהו שהוא מאמין אז לא, ולכן אני אומר, לא יודע מי עובר לי ברחוב. אבל אם הם תופסים מישהו שהוא לא מאמין והוא עומד שמה רק כדי שירדו לו מהווריד, הם לא עשו כלום, זה לא שווה שום דבר ברמה ההלכתית. יכול להגיד שיש לזה תוצאות, אולי זה ישפיע עליו מיסטית, אולי זה פתאום יעורר אותו והוא יתחיל לחשוב ויחזור בתשובה, הכל יכול להיות. אבל המעשה מצד עצמו הוא לא מצווה, אין לו ערך דתי. הוא צריך להניח תפילין עוד פעם. בטח, כן. להניח תפילין עוד פעם ולברך עוד פעם, והברכה הראשונה חבל שבירך בכלל, סתם ברכה לבטלה. הוא גם לא מצטרף למניין לדעתי, אחד כזה. זה לא רק לקולא, זה גם לחומרא. הוא לא במשחק. הוא עציץ. זה כמו לצרף עציץ למניין. תשעה אנשים ועציץ זה מניין? הוא עציץ מבחינה הזאת, הפעילות הזאת לא רלוונטית, היא לא אומרת לו כלום. אז יכול להיות שיש פה טענה של רשלנות. יכול להיות שיש טענת רשלנות, אבל עוד פעם, גם טענת רשלנות זה לא כל כך פשוט, כי השאלה היא האם בכלל הם היו צריכים להעלות בדעתם שצריך לעשות בירור כזה. אתה מעלה בדעתך לעשות בירור האם האפאצ'י, המערכת החוקית של האפאצ'ים מחייבת אותך? לא, כי זה נראה לך שטות על פניה, אז למה שתבדוק? זה אונס גמור. זה שהוא לא בדק אז מה? כי זה נשמע לו הזוי. למה שיבדוק? יש מיליון דעות בעולם, את כולם אי אפשר לבדוק. צריך לעשות איזשהו מיון כדי להחליט מה בכלל יכול לבוא בחשבון ואת זה לבדוק. לא יודע, הקדוש ברוך הוא יודע לבדוק מה בליבו של אדם. אני אומר ברמה העקרונית גם זה אונס, למרות שלא בדק מספיק, כי לא מעלה בדעתו שיש פה מה לבדוק. אגב, אני אסיק פה דברים שאולי עוד נגיע אליהם בהמשך, אבל אני חושב שמסורתי זה הרבה יותר גרוע מאשר אתאיסט. בטח, סתם חפפנות. אצל המסורתי העבירות שלו הם עבירות, האתאיסט הוא מחוץ, הוא לא במשחק, מה אתה רוצה ממנו? הוא לא מאמין בכל הסיפור. מהמסורתי? לא, בוא נדבר מסורתי מהזן הרגיל. יש כמה סוגי מסורתיים, אתה צודק. המסורתי מהזן הרגיל זה המסורתי שכן מקבל את המערכת, רק הוא לא אין לו כוח לעשות את כל הפרטים. הוא נוסע לבית כנסת בשבת ואחרי זה עובר למשחק כדורגל. מה שאני אגיד לו טקטית זה שאלה אחרת. אני שואל מה הערך ההלכתי של מה שהוא עושה. ברור שטקטית אני אגיד לו תבוא בכל זאת כדי לשמר וכולי והילדים שלו והכול נכון, שיקולים טקטיים. אבל השאלה היא מה הערך הדתי של מה שהוא עושה. אז המסורתי מצד אחד אם הוא עושה מצווה זאת מצווה לכל דבר, לא כמו אתאיסט. אבל העבירה שלו היא עבירה לכל דבר. לא אנוס, הוא עבריין גמור. והאתאיסט הוא מקסימום אנוס ומטה. אם הוא אטום ליישורי מצפון אז בגלל זה הוא לא עבריין? לא, זה לא עניין של יצר. השאלה אם הוא מבין שיש פה משהו נכון. מבחינתי זה לא באזור האמוציונלי, זה באזור הקוגניטיבי. מה שהבן אדם חושב זה מה שקובע, לא מה שהוא מרגיש. מה שהוא מרגיש זה מנותק, האגף הרגשי לא מעניין. כן, בדיוק. אז טוב, באמת זה אנחנו מפליגים. בוא נחזור למהלך שלנו. אז הטענה בעצם היא שהציווי בעצם עניינו להגיד לבני אדם הדבר הזה הוא אסור הלכתית. גם התחלתי עם התוספות רא"ש והריטב"א שהם אומרים מה זה גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה? שמי שמקיים והוא מצווה ועושה, אז יש שתי תועלות במה שהוא עושה. א', התועלת של המעשה וב', עצם הציווי. וכנ"ל בעבירה שהוא עושה, עצם הנזק שמביאה העבירה, הנזק הרוחני, וב' המרי, אי הציית. אוקיי? נגיד נשים במצוות עשה שהזמן גרמן. שיש כאלה שאומרים שיש עניין, רוב הפוסקים אומרים, שיש עניין שנשים יקיימו מצוות עשה שהזמן גרמן. אוקיי, אבל הן לא מצוות. אז את התועלת שהמצווה מביאה כנראה יש גם לנשים, חלק ממנה, לא יודע אם הכול. אבל הן לא מצוות, את הערך של ציות לציווי אין להן. לכן גדול המצווה ועושה. לא כל הוורטים האלה שאם אני מצווה אז יש לי יצר הרע גדול לכן אני יותר נאבק, זה וורטים. גדול המצווה ועושה כפשוטו. מי שמצווה ועושה פשוט יש שתי תועלות במה שהוא עושה, מי שאינו מצווה ועושה יש רק תועלת אחת במה שהוא עושה. זה הכול. מה זה תועלת? לציית לקדוש ברוך הוא זה בעצמו ערך. מה שהקדוש ברוך הוא אמר, הוא ברא אותנו, אנחנו חייבים לו, מה שהוא אמר צריך לציית גם אם אין לזה תועלת אחרת למעשה מצד עצמו. לציית לו זה בעצמו ערך. כן, נקודת החוק, נכון, נקודת הציות. לא, גם בחוק המדינה, אם זה לא היה קיים בחוק המדינה אז גם לחוק המדינה לא היה חוק. הוא פשוט היה מגלה לי מה ראוי ומה לא ראוי, אבל זה שהוא חוקק לא אמור להיות לזה שום משמעות. לא, חוק המדינה יש לו ערך מסגרתי במובן הזה שצריך לשמר פה את המסגרת אחרת תהיה פה אנרכיה. נכון, נכון. מצד עצמו, נכון. נכון, נכון. אבל יש ערך בלציית לחוק כי ברגע שכולם מצייתים לחוק אז העסק גם מתנהל יותר נכון מהותית. אבל אתה צודק, נגיד אם אני בשתיים בלילה רמזור אדום, אתה עובר או לא עובר? אף אחד לא עובר שמה, אין שום סכנה, אתה לא מסכן אף אחד, אתה לא מסכן את עצמך. שום דבר, אתה יכול לעבור באור אדום. אם אתה לא יודע מה, מקפיד נורא גדול, אתה מציית לחוק, החוק אוסר אז אתה עומד. לא יודע, אולי יש בזה איזשהו סוג של ערך אבל זה נשמע לי קצת מוזר. בסדר, אבל עצם העובדה שמדובר פה בחוק אומר שיש פה נדבך נוסף על פני ההודעה מה נכון ומה לא נכון. הידיעה מה נכון ומה לא נכון היא עובדה, הקביעה שהדבר הזה הוא אסור זאת נורמה. אוקיי? זה דבר אחר לגמרי. זה חוק, זאת המשמעות של חוק, לא משנה חוק דתי או חוק חילוני. זאת המשמעות של חוק. המשמעות של חוק שיש פה מעבר לנכון ולא נכון, מוסרית, חברתית, מה שלא יהיה, קובע אסור ומותר, חובה. אני מדבר לגבי המדינה, אפשר להתווכח על זה. לגבי המדינה יש כאלה שרוצים לטעון שאתה חייב הכרת טובה למדינה או משהו כזה, לכן אתה גם צריך… לא, זה הבסיס למחויבות לחוק, יש גישות מסוימות. ועכשיו יש חוק. מעבר לזה שהחוק בעצמו יכול להיות שיש לו גם תועלת שאתה מונע סיכון או משהו כזה, יש גם ערך לציית לחוק. למשל, תלוי בהגות, יש הגויות משפטיות שונות בהקשר הזה. אתה יכול להגיד שלא, יכול להגיד שאין לזה ערך, אבל עדיין החוק יש לו… גם אם אין לזה ערך נוסף, אבל ברור שכשחוק חוקק הוא משנה את המצב לעומת המצב שבו אין חוק. וזה ברור. אם האם זה מוסיף עוד ערך או מוסיף משהו אחר, נתווכח על זה. אוקיי? טוב, למה אני אומר את זה? כי התחלתי ברש"י הראשון בבראשית, שהוא חוזר קצת כי אף אחד מכם פה לא היה בשיעור שעבר. רש"י הראשון בתחילת בראשית, אז רש"י כותב, רש"י מביא שמה אמר רבי יצחק למה התחילה התורה מבראשית ולא מהחודש הזה לכם. אוקיי? אז הוא אומר כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. בעיניי השאלה הרבה יותר חזקה מהתשובה. התשובה, בוא נגיד, שמענו כבר תשובות טובות. אבל השאלה היא שאלה שבהחלט שווה תשומת לב. למה שיתחילו מהחודש הזה לכם ולא מבראשית? מה רע בבראשית? מה הפריע לרבי יצחק בשאלה? כשהוא אומר שהיו צריכים להתחיל מהחודש הזה לכם ולא מבראשית, ולכן צריך הסברים למה התחילו מבראשית. ההנחה היא שתורה אמורה להכיל מצוות. נכון? החודש הזה לכם זו המצווה הראשונה. אוקיי? אז התורה בעצם הייתה אמורה להתחיל מהמצווה הראשונה ולהכיל רק מצוות. כל דבר שהוא לא מצווה שנמצא בתורה, זה טעון הסבר, למה זה שם? כי כן, זה מה שרבי יצחק מלמד אותנו. התורה זה ספר חוקים. לא, זה לא עובדה. יש בתוך התורה עוד דפים, עוד פסוקים או עוד פרשיות שהן לא חוקים. כל אחד מאלה טעון הסבר למה הוא שם. אבל בבסיסה התורה בעצם, תורה זה אגב מהשורש של הוראה, נכון? זה הוראות. מה אסור ומה מותר. תורה, חוק. אוקיי? התורה אמורה להיות ספר חוקים באופן עקרוני. עכשיו, יחד עם החוקים הכניסו לנו עוד דברים כי היו עוד עניינים שגם היה צריך להכניס שם. אבל בבסיסה התורה היא ספר חוקים. ולכן יש בעצם כשאנחנו מסתכלים על התורה, בפועל כמובן יש בה גם פרשיות שהן לא חוקים. עכשיו כשאנחנו מסתכלים על התורה, בעצם התורה מחולקת לשני ז'אנרים, שתי קטגוריות. יש פרשיות ופסוקים הלכתיים ויש פרשיות ופסוקים לא הלכתיים, סיפוריים או דברים אחרים. אוקיי? והשאלה במידה אם אין שום אבל הרוב הגדול… הרוב הגדול של ההלכות לא כתוב בתורה. זה אתה יודע, לומדים את זה מתוך התורה, מה זה אתה יודע? איך הגעת לזה? אללה, בוא נגיע, אנחנו נגיע לזה בהמשך, שום דבר לא ניתן למשה בסיני. תורה שבעל פה, מה שניתן למשה בסיני זה דברים מאוד קטנים. כל מה שיש בידינו היום זה התפתח לאורך הדורות. כולל הלכות דאורייתא. זה מה שהרמב"ם אומר, ככה הרמב"ם אומר. כולל שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן לא ניתנו למשה בסיני למרות שהם הלכה למשה בסיני. אוקיי, פיתוח זה משהו אחר מאשר שמשה רבינו קיבל את הכל. בסדר. נאמן או לא נאמן זה אפשר לדון, אבל זאת פרשנות, הרחבה של מה שניתן למשה בסיני. מה שניתן למשה בסיני זה מינימום מאוד מאוד קטן. כל המלאכה שבידינו היא תוצאה של פרשנויות, לא אומר שזה המצאות. אני רק טוען זה לא ניתן למשה בסיני. כחכמים אומרים שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני או כל מה שתלמיד צעיר שואל, יש פה גרסאות שונות בעניינים האלה, ניתן למשה בסיני, זאת לא טענה היסטורית, טענה נורמטיבית. לא באמת כל המשנה ברורה ניתן למשה בסיני, זה שטויות. אלא מה, צריך להתייחס לזה כאילו זה ניתן למשה בסיני, זה התוקף שלו. זו טענה נורמטיבית, זאת לא טענה היסטורית. למה? כי לדברים האלה הם תוצרים של פרשנות למה שניתן למשה בסיני, הרחבה, כל הדברים האלה. אני מדבר כרגע רק על הלכות דאורייתא, אוקיי? הלכות דאורייתא נוצרו על ידי פרשנות למה שניתן למשה בסיני. אז מבחינתנו מה זה משנה אם זה ניתן או לא? זה יוצא משם אז יש לזה תוקף כמו שזה ניתן למשה בסיני. אבל זה לא באמת ניתן שם. אז הם יסבירו לך אבל לא צדקו. יש ויכוח כמעט על הכל. על מה עצמה יש דיון? כן. גם שם מאיפה לומדים? זאת שאלה אחרת. בכלל לא ברור. מי אמר לך? מי אמר לך? הם פשוט לקחו את קלימנטינו מכל מקום, מי אמר לך? למה, על סמך מה אתה מספר? אבל בסדר, היסטורית זאת גם, המסורת הזאת נולדת מתישהו, מי אמר שהיא נולדה בסיני? אתה טוען שכל הפרשנויות והדרשות הם בעצם דרשות סומכות, הכל קיבל משה בסיני. לא נכון. רבי עקיבא היה יתרו. הגמרא מביאה דעות שהיו במשנה, בגמרא, יש שם יש דיון שלם בגמרא בראש השנה, מה זה פרי עץ הדר ומאיפה לומדים. בסדר, יש, יש דברים מסוימים שלא. אגב בתפילין גם יש ויכוח בין רבנו תם לרש"י, בין רבנו תם לבין רש"י איך לסדר את הפרשיות. בסדר, אז איזה פרשיות אין ויכוח? מצאת דבר אחד שאין בו ויכוח, אז זה 95 אחוז? לא, זה דיון אחר. לא, לא, לא. טוב, זה לא אומרת וגם אתם לא צודקים. זאת אומרת, זה לא, זה לא הוכחה שמשה רבנו לא קיבל את זה, יכול להיות שכן קיבלו את זה וזה רק עלה על הכתב בשלב כלשהו, אבל גם יכול להיות שלא. דברים התחדשו לאורך הדורות, יש מחלוקת בין רש"י לרבנו תם ביחס לתפילין. עכשיו השאלה היא לפי רבנו תם, שהוא הנכד של רש"י, מה עשו עד זמנו? כן. כן. כן. כמו רש"י? נו אז מה הוא ממציא תפילין עכשיו? שאלה מצוינת, ומה התשובה הטובה? מה התשובה הטובה? לא, אין מסורת אחרת. לא, הוא לא מביא מסורת. הוא טוען נגד סבא שלו. לא, זאת לא שאלה טובה, זאת שאלה רעה מאוד. בגלל שיש דברים שמתחדשים לאורך ההיסטוריה. וזה הכל. נכון. יכול להיות, אני לא אומר, לא יודע, לא שאלתי אותו. אבל באופן עקרוני דברים התחדשו לאורך ההיסטוריה, מה זאת אומרת? הגמרא מביאה דברים כאלה, זה לא צריך, מה זה לא קורה? זה קורה מההבנה שלו את הפסוקים, את המסורת, את ההלכה למשה מסיני, עם הפרשנויות שלו, זה מה שיצא לו. הוא לא המציא. זה לא רבנו תם לא טוען שצריך לעבוד אותו במקום את הקדוש ברוך הוא. לא מדובר על זה. לא, זה פשוט מאוד. רבנו תם לא טוען שצריך לעבוד אותו. רבנו תם היה זה שייסד את התפילין לשיטתו. זה לא בא במסורת מסיני. הוא חשב שזה הפירוש הנכון לפסוקים ולמסורת שקיבלנו מסיני. בסדר גמור. אין מסורת? ברור שיש מסורת. מי אמר שאין מסורת? אני רק טוען שמה שאנחנו מקיימים, ההלכה שבידינו, רובה המוחלט נוצר לאורך ההיסטוריה. איך זה נוצר? בדרשות, זה נוצר כתוצאה ממשא ומתן, מסברות, מפרשנויות כאלה ואחרות. אני מדבר על הלכות דאורייתא, לא הלכות דרבנן. הלכות דרבנן ברור שנוצרו לאורך ההיסטוריה. אבל הלכות דאורייתא, הרוב המוחלט שלהן הוא כזה. הרמב"ם כותב שמבין הדרשות יש שלוש או ארבע דרשות שהן דרשות סומכות. כל השאר הן יוצרות. דרשות סומכות, דרשות שההלכה הייתה ידועה והדרשה סמכה את ההלכה הידועה על הפסוק. דרשות יוצרות, זה דרשות שהחכם שדרש אותן יצר הלכה חדשה מכוח הדרשה. היו שלוש, ארבע דרשות סומכות וכל השאר הן יוצרות. ככה הוא אומר. נכון. לא אמרתי שחכמים היו פושעים. ברור, חכמים עשו את מה שהיה מוטל עליהם ומותר ומטופל עליהם. בסדר גמור, אבל אי אפשר להגיד שכל ההלכות שבידינו התקבלו למשה בסיני. זה פשוט שטות. מי שאומר את זה פשוט לא יודע א' ב'. הא? מסברות, פרשנויות. אנחנו לומדים גמרא, אנחנו רואים איך דברים מתגבשים, לא? ושם אנחנו רואים הכל, הכל על השולחן. לא, מה זה הרוב? תסתכל, תיקח את השולחן ערוך, תיקח את השולחן ערוך, תעבור הלכה הלכה, בסדר? לדעתך 95 אחוז מההלכות בשולחן ערוך הם לא במחלוקת? אין הלכה שהיא לא במחלוקת בשולחן ערוך כמעט. אני שואל, ההלכות עצמן הן תוצאה של פרשנות של אנשים. היסודות, בסדר, באיזשהו מובן מופשט כל היסודות הם מסיני, אבל ההלכות שאני מדבר עליהם, מה שאנחנו מדברים עליהם היום בתור תורה שבעל פה, זה כמעט הכל התחדש לאורך ההיסטוריה. זה ברור. טוב, אבל אנחנו מאחרים את המאוחר בהרבה. אנחנו נגיע, נגיע גם לזה אני מקווה, בהמשך. אז יש לנו בתורה שני סוגי פרשיות או פסוקים. הסוג ההלכתי והסוג הלא הלכתי, סיפורי, מה שלא יהיה. ההבדל הקטגורי ביניהם זה שהסוג ההלכתי זה פסוקים של ציווי. הסוג האחר זה מה שנקרא בלשון פסוקי חיווי. כן? פסוקי חיווי זה פסוקים שמתארים עובדות. פסוקי ציווי, אתם יודעים, אפילו בלשון מחלקים בין ארבעה זמנים, נכון? עבר, הווה, עתיד וציווי. למה ציווי זה זמן? חשבתם על זה פעם? למה ציווי זה זמן? מה זה קשור לזמן? יש עבר, הווה, עתיד, שלושה זמנים נכון? אין עוד יותר משלושה זמנים. למה ציווי נחשב הזמן הרביעי בלשון? מפני שכל שלושת הזמנים מתייחסים לפסוקי חיווי. פסוקי עובדה יכולים לדבר על ההווה, יכולים לדבר על העבר, על ההווה או על העתיד. פסוקי ציווי הם פשוט סוג רביעי של פסוקים. אגב הם מנוסחים בשפה של עתיד, נכון? עשה משהו, לעתיד. ציווי מנוסח תמיד בצורה של עתיד. אגב, אבל זה לא משנה, זה לא באמת משפט על העתיד. הוא מכוון לעתיד, הוא לא מתאר עובדה עתידית. מחר ירד גשם זה פסוק חיווי על העתיד. הורד מחר גשם זה פסוק ציווי על העתיד. אוקיי? אז פסוקי חיווי ופסוקי ציווי זה שתי קטגוריות שונות. פסוקי חיווי זה פסוקים שמתארים עובדות. פסוקי ציווי לא מתארים עובדות. פסוקי ציווי אומרים לי מה לעשות או מה לא לעשות. אוקיי? יש שתי קטגוריות שונות. דיברנו בפעם הקודמת על השורש השמיני של הרמב"ם ששמה קצת מסתבכים עם היחס בין שתי ההגדרות האלה. יש פסוקים שהם איכשהו יושבים באמצע, בין חיווי לבין ציווי. מה? לא לא, יש ארבעה עשר שורשים של הרמב"ם, זה ארבעה עשר כללים שלפיהם הוא מנה את המצוות, את תרי"ג מצוות, מאתיים ארבעים ושמונה עשה, שלוש מאות שישים וחמש לא תעשה. איך הרמב"ם החליט מי כמה מצוות עשה ומי הן מצוות עשה ולא תעשה? לפי מה הוא החליט? נכון? אז העקרונות האלה מתוארים בארבעה עשר השורשים שלו. אוקיי? תעברו על התורה, תנסו לחפש במסגרת התרגילים שאני נותן לכם, תעברו על התורה תנסו לאתר תרי"ג מצוות בתורה. מבטיח לכם נאמנה, אפילו במקרה לא תצליחו. אף אחד לא ימצא שם תרי"ג מצוות. על פי שום דבר, על פי מה שאתם קוראים. אף אחד אחר לא היה מוצא גם. אף אחד אחר לא היה מוצא. מה? נכון, אם לא היית יודע שהמספר הוא תרי"ג, אף אחד לא היה מגיע לתרי"ג. אפילו במקרה. פשוט ידוע שהמספר הוא תרי"ג ואנשים מכווננים את הכללים כדי להוריד כמה מצוות, להוסיף כמה מצוות, לחבר כמה מצוות, כך שזה יצא תרי"ג. הרמב"ן כותב את זה בהתחלת ספר המצוות של הרמב"ם. הוא אומר, מאיפה יודעים שזה תרי"ג? הרי כשסופרים את המצוות אין לך שום דרך להגיע לתרי"ג. יש לנו מסורת שזה תרי"ג, זה גמרא בסוף מסכת מכות, וזה בעצם מכוון את צורות המנייה שלנו כדי להגיע לתרי"ג. וכשהרמב"ם חולק על בה"ג, אז הוא, בעל הלכות גדולות, אז הוא מוסיף מצוות מסוימות הוא צריך להוריד כנגדן כדי שיישאר תרי"ג. אוקיי? לא, הגמרא עצמה כתוב תרי"ג. הרמב"ן באמת טוען שלא בטוח בכלל. הוא מתלבט מאוד לגבי זה. ויש באמת קצת מוני מצוות, של התשב"ץ למשל נדמה לי, שאומרים שמי אומר בכלל שיש תרי"ג מצוות? לא לא רק זה, לא רק שזה מספר סתמי. יכול להיות שרבי שמלאי שאמר שיש תרי"ג מצוות, הוא ספר את המצוות ולשיטתו יצא תרי"ג. אבל מי שחולק עליו, יכול להיות שיצא לו מספר אחר של מצוות. למה כולם צריכים להיצמד לתרי"ג? יש הרבה חכמים בגמרא. רבי שמלאי ספר ויצא לו תרי"ג, בסדר גמור. אבל אם יש אמורא אחר שחולק עליו לגבי כמה מצוות, אז אצלו יהיה רק ת"ו. מה פתאום? מי צודק בכל המחלוקת? יש מחלוקות, מי צודק במחלוקת? וזה קצת מהותית, כל מחלוקת היא מהותית. מחלוקת אם יש שלושים ותשעה אבות מלאכות או ארבעים אבות מלאכות. מי אמר שפוסקים הלכה זה אומר שהוא צודק? פוסקים על פי רוב אז אומר שהרוב צודק. אז גם בתרי"ג מצוות תלך אחרי רוב אבל יכולה להיות מחלוקת, נכון? השאלה מי צודק היא לא שאלה רלוונטית בהקשר הזה. למה זה נדבר בהמשך. כן נכון, אין לזה שום נפקא מינא. מה יש? על מניין המצוות? אין לזה שום נפקא מינא. האח של הגר"א מביא בשמו שהדבר היחיד שהגר"א לא נגע בו זה מניין המצוות. בגלל שבמניין המצוות אין שום נפקא מינא, זה סתם משחק. יש מאמרים על זה למה בכל זאת איכשהו יוצאות נפקא מינות בעקיפין, טרמינל. כי כשאתה מונה מצווה אתה חייב להוריד אחרת. וכשאתה מוריד אחרת אתה צריך להסביר למה הורדת אותה. לפעמים ההסברים האלו יוצרים נפקא מינא בעקיפין. לא, למשל זה מחובר עם מצווה אחרת, אז הם נמנים כאחת ולא כשתיים. עכשיו אם זה מחובר עם מצווה אחרת זה אומר שאתה תופס אותה הלכתית באופן מסוים, ולזה יכולות להיות השלכות הלכתיות. אוקיי? אז בעקיפין יכולות לצאת השלכות הלכתיות, אבל ישירות מה נכלל במניין ומה לא נכלל במניין זאת שאלה חסרת משמעות. טוב, לענייננו, אז יש לנו שני חלקים בתורה, החלק החיווי העובדתי והחלק הציווי. ההלכה זה החלק הציווי. ההגדרה שלנו להלכה, אותם פסוקים בתורה שעוסקים בציווי וכמובן כל מה שלומדים מהם, זה הבסיס, וכל מה שלומדים מהם, זה בעצם מה שנקרא הלכה. כל השאר, למרות שאולי הוא נדמה לנו כמו הלכה, הוא לא באמת הלכה. מחווה דעה. מחווה זה בעצם להראות, מחווה מילולית זה להראות. אוקיי? אני מראה לך עובדה, אני מתאר לך עובדה. ככה קוראים לזה בעלי הלשון. פסוקים למשל קחו לדוגמה ועשית הישר והטוב. נשמע כמו ציווי, נכון? בנוסח, בשפה של ציווי. אף מונה מצוות לא מונה את זה, אף מונה מצוות שאני מכיר לא מונה את זה. לא נכלל בהלכה. ולמה? פשוט. לא, הרמב"ן והמגיד משנה אומרים ככה, אני לא מסכים. לא חושב שזה בגלל זה, יש הרבה מצוות כלליות שכן. ועשית הישר והטוב, הרמב"ן מסביר שמה שזה לעשות לפנים משורת הדין. עכשיו אם זה היה נמנה במניין המצוות, היינו חייבים לעשות את זה, אז זה היה שורת הדין, לא לפנים משורת הדין. ברור. לא, לא, הגר"א אומר הפוך, אבל התפיסה, אתה מדבר על מצוות קיומיות, נדבר על זה. באופן כללי כל מצווה היא חובה. הטענה היא שבגלל הפרדוקס הזה, כן, אתה לא יכול למנות במניין המצוות את החובה לעשות לפנים משורת הדין. כי אם זה ככה זה לא היה לפנים משורת הדין, זה היה שורת הדין כי היית חייב לעשות את זה, יש מצווה. נכון? אם אתה רוצה להשאיר את זה כמשהו שהוא לפנים משורת הדין, אתה לא יכול להכניס את זה למניין המצוות. אז הנה דוגמה לפסוק שנשמע כמו פסוק ציווי, לא חיווי, אבל הוא לא נמצא במניין המצוות. יש קצת דוגמאות כאלה שהן דוגמאות ביניים שנראות, הם לא פסוקי חיווי, אבל הם לא נכנסים במניין המצוות. נדמה לי שאת הפסוקים האלה צריך לקרוא כפסוקים שנותנים לנו נורמות לא הלכתיות, למשל נורמות מוסריות. נורמה מוסרית, אז זה לא פסוק מתאר, נגיד, אל תרצח מוסרית, לא לא תרצח ההלכתי. אל תרצח מוסרית, אוקיי? זה לא פסוק חיווי, הוא מתאר לך עובדה כמו שיש פה סטנדר. אוקיי? אבל מצד שני זה לא פסוק שקובע איסור הלכתי, אלא הוא נגיד והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אז אנחנו לומדים מכאן שראוי להיות ענווים אבל אין מצוות עשה להיות עניו. נכון? מהפסוק הזה אתה יכול להבין שיש ערך בלהיות ענוותן. אז למה משבחים את משה רבנו על זה? אומרים הרבה דברים, אני לא מתייחס למה שאומרים. והלכת בדרכיו? אבל והלכת בדרכיו נמנה במניין המצוות, וגם זו קושיה, חיים ויטאל שואל את זה. כן, כן, והלכת בדרכיו, להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. בסדר, שאלה בפני עצמה, לא נכנס לזה כאן, אולי נדבר על זה בהמשך. יש הרבה דברים שאנחנו פטורים מלדבר. בכל אופן, אז יש פסוקים מסוימים שהם לא פסוקי חיבוי, אבל הם גם לא הלכה. זה כנראה עקרונות נורמטיביים שהם לא מחייבים הלכתית, מוסרית. נגיד אם בחוק היה כתוב למשל יבורך מי שמשלם מס הכנסה עוד עשרה אחוז מעבר למה שהוא חייב. אוקיי? נניח. בסדר? אז מי שעושה את זה זה לא שהוא קיים את החוק. החוק אומר לשלם את כמה שאתה צריך לשלם. אבל יש ערך בלהעשות גם את זה. בחוק אין דברים כאלה. ובהלכה יש. בהלכה או בתורה יש. ההלכה זה מה שחייבים. בתורה יש דברים שהם מעבר להלכה. הם לא רק ההלכה. אוקיי? טוב, אז אלה בעצם הקטגוריות. עכשיו, אני רוצה לקרוא איתכם קטע של החינוך בהקשר הזה, שצירפתי בפעם הקודמת. מצווה ס"ט, זה האיסור לקלל דיינים. אלוהים לא תקלל. אלוהים זה דיינים. רואים? רגע, אולי אני אפתח. אוקיי, זמן תגובה. אז החינוך דן שמה באיסור לקלל דיינים, אלוהים לא תקלל. ובתוך הדברים שלו, אני קורא רק את הקטע שרלוונטי אלינו, אז הוא אומר ככה: כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצווה מבלי אזהרה. וזהו שיאמרו רבותינו ז"ל תמיד, עונש שמענו, אזהרה מנין? והעניין הוא מפני שאם לא תבוא לנו, אולי לפני כן, מה הוא אומר בעצם? בתורה כאשר אומרים למשל מכה אביו ואמו מות יומת, האם זה אומר שאסור להכות את אביו ואת אמו? נכון, זה לא אומר. מה שזה אומר זה רק שמי שיכה את אביו ואמו הוא ימות. לא כתוב שאסור להכות את אביו ואמו. גם קראתי פעם בספר של חיים כהן, הוא היה משנה לנשיא בית המשפט העליון, בספר שנקרא המשפט. ושמה הוא כותב שבחוק הישראלי למשל אין איסור לגנוב ואין איסור לרצוח. כתוב שהגונב עונשו כך וכך, והרוצח עונשו כך וכך. לא כתוב שאסור לגנוב ואסור לרצוח. בתפיסה ליברלית בעצם, תפיסה ליברלית של החוק בעצם אומרת שהחוק לא יכול להכתיב לי מה לעשות. אני אזרח חופשי, אוטונומי. אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. החוק יכול להגיד מה לעשות למי שעובד אצלו, לשופטים, לשוטרים. אומר להם: מי שגונב, עונשו כך וכך. אני, אני אעשה מה שאני מבין, הם יעשו גם את מה שהם מבינים. אוקיי? אבל החוק לא אוסר עלי. אני חושב שזו פרשנות מופרכת. אבל ככה הוא טוען. לענייננו אבל בתורה, בתורה זה כן ככה. חד משמעית זה ככה. בתורה כשכתוב מכה אביו ואמו מות יומת, הגמרא מיד שואלת עונש שמענו, אזהרה מנין? בסדר, אבל המכה אביו ואמו מות יומת מדבר על בית דין בתורה. ומה תעשה? יבואו לבית דין, יהיו עדים והוכחות, יהרגו אותו אבל לא יעזור לו שום חרטא, וזה לא עוזר. חרטות וזה לא עוזר. אני פעם כתבתי. יש בטח שיש תשובה אצל הקדוש ברוך הוא, לא בשביל בית דין. אם אתה חייב עונש בבית דין, אתה תחטוף את העונש עם התשובה ועם התשובות ועם, תשובה אחרת כי פעם בשבעים שנה היו מוציאים מישהו שהיה חייב מיתה, אבל אם מוציאים מישהו שהוא חייב מיתה לא יעזור לו שום חרטות. זאת לא בגלל החרטה, העדות לא הייתה כמו שצריך, לא התרו בו קודם, כל מיני סיבות שבגללן לא חייב מיתה. לא. פעם כתבתי מאמר על זה שיכול להיות שבכל זאת אפשר לומר, אבל זה דעה שכמעט לא קיימת. הדעה המקובלת היא שהוא נענש בכל מקרה. יש דין דמלכותא, כן? כן, כן, ברור, דין דמלכותא. טוב, בכל אופן, אז הגמרא כשהיא רואה פסוק שכותב עונש, עונש אז המכה אביו ואמו מות יומת, הגמרא שואלת עונש שמענו אזהרה מניין. ככה בכל מקום שלא מוצאים. למה? אם יש עונש, כמו שאמרנו קודם על הגונב נפשות מקרב אחיך, אם יש עונש כנראה זה גם אסור, לא? למה צריך, מה זה אזהרה? אזהרה זה פסוק שאומר שזה אסור. עונש זה פסוק שאומר מה יעשו לך אם אתה עושה. שני דברים שונים. והגמרא מניחה שתמיד צריך את שני הפסוקים. לא מספיק להגיד שיעשו לך עונש כלשהו, צריך גם להגיד שהדבר הזה הוא אסור. שלמה? זה אומר כי לא יספיק לנו הזכרת העונש, אני חוזר וקורא מהתחלה, כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצווה מבלי אזהרה. אז אם יש עונש על משהו אבל אין אזהרה, אין פסוק שאומר שזה אסור, לא מספיק. וזהו שיאמרו רבותינו ז"ל תמיד, עונש שמענו אזהרה מניין. מצאנו עונש על מכה אביו ואמו, איפה האזהרה? חייבת להיות גם אזהרה, זו ההנחה של הגמרא. והעניין הוא, עכשיו הוא מסביר למה, והעניין הוא מפני שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני ייענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצווה, ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצוותו, ויחזור דבר המצווה כעין מקח וממכר. כלומר, הרוצה לעשות דבר פלוני ייתן כך וכך ויעשהו, או ייתן שכמו לסבול כך ויעשהו. זאת אומרת, אם היה נגיד מכה אביו ואמו מות יומת ולא היה פסוק שמזהיר, אז אומר החינוך אז הייתי אומר מי שמכה אביו ואמו אין שום בעיה במעשה הזה, הוא יכול להכות את אביו ואמו בתנאי שימות אחר כך. כמו מקח וממכר, זאת אומרת זה התשלום על המעשה שאותו אתה עושה, אבל זה לא עונש במובן הזה שהמעשה הזה הוא לא בסדר, היית לא בסדר ומגיע לך עונש. לא עונש, זה מקח וממכר. אבל אם כתוב מות יומת זה אומר שזה אסור, לא? לא, לא, לא. החינוך טוען שלא. החינוך טוען שאם לא היה פסוק שמזהיר אז באמת היינו מבינים את העונש ככה. לכן צריך פסוק מיוחד שגם אומר שזה אסור. לא מספיק להגיד שיש עונש על הדבר הזה. זה מה שהוא טוען. אגב, ראיתי פעם במאמר של יהודי מעניין, דב לנדאו ראש ישיבת סלבודקה, הוא הביא שתי דוגמאות שבהן נראה שזה באמת המצב. למשל, הגמרא אומרת שכובש נבואתו לוקה. נביא שקיבל נבואה ולא מסר אותה לנמענים, כבש את נבואתו. הגמרא אומרת בסנהדרין, הגמרא אומרת שהוא לוקה. שואל שם תוספות אבל אין אזהרה על זה, למה הוא לוקה? אם אתה נביא. אוקיי, אוקיי, אז זה באמת יש כאלה שרוצים לטעון את הטענה הזאת אבל, אבל מה? הוא צריך לאסור את זה עליך, לא רק להגיד שיש על זה עונש. לנביא הוא גם מסר לו את הנבואה, אז בזה הוא אמר לו גם למסור אותה. אז זה מזה. אז החינוך אומר לא, אתה לא, אתה יכול להבין, לא, אתה יכול להבין מזה שהאש שורפת אבל אתה לא יכול להבין מזה שאסור להכניס את היד לאש. בלי שיש חוק שאוסר אור אדום, עדיין לא הייתי עובר כי זה מסוכן. אוקיי, אבל איסור אין בלבוא באור אדום, רק אם יש חוק. ובדיוק לכן אני מביא את זה פה. אוקיי? זה בעצם מה שהוא טוען. מה? עוד פעם? או שאתה מבטל עשה, שזה אותו דבר, אבל בלאו, מדבר על הלאו, לא על העשה. טוב, זה כבר הופך לחלוטין. מה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה? אני אומר שבמצוות עשה אתה גם חייב לעשות, כי אם אתה לא עושה אז יש לך איסור. נו, אז מה ההבדל? למה זה מצוות עשה וזה מצוות לא תעשה? אני שואל, מה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה? אבל יש הבדל, יש הבדל בהלכה. על מצוות לא תעשה עונשים. על מצוות לא תעשה אדם צריך להוציא את כל ממונו כדי לא לעבור עליה. על מצוות עשה רק עד חומש. אם זה היה אותו דבר, אז למה יש הבדלים הלכתיים? סתם, פעם מנסחים בצורה שלילית, פעם מנסחים בצורה חיובית, מה ההבדל? יש הבדל. יש גם הבדל בחומרה, אבל יש הבדל בלוגיקה. זה שונה. אני אגיד לכם בקצרה, כי חשבתי גם על זה לדבר בהמשך, אני לא יודע למה מכל זה אני אגיע, אבל ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, כשאני אומר לך "תניח תפילין", זה לא אותו דבר כמו להגיד לך "אני לא רוצה שלא תניח תפילין". כמו שלכאורה שלילה כפולה מחזירה אותנו לאותו מקום, נכון? בלוגיקה. זה לא אותו דבר. אני לא, נגיד אם היה מצב שמוגדר להיות לא עם תפילין ולא בלי תפילין. נגיד, מצב ביניים כזה. אוקיי? אז לא קיימתי את הציווי של "להניח תפילין", אבל לא עברתי על הלאו של "לא להניח תפילין". זאת אומרת, יכולים להיות, יכול להיות מצב בין, נגיד מצוות עשה לשים מעקה לגגך, שים מעקה בבית, בגג. אוקיי? ויש גם איסור "לא תשים דמים בביתך". מה קורה אם אין לי בית? אין לי בית בכלל. אז ברור שאין בעיה בזה שלא שמתי מעקה כי אין לי איפה לשים מעקה, נכון? לא ביטלתי את העשה, נכון? נכון. ולא עברתי על הלאו תעשה. אז עכשיו, כשאני כשאין לי בית בכלל, אז לא מוטלת עליי מצוות עשה לשים שם מעקה, אבל עדיין יש עליי איסור להיות עם בית בלי מעקה. זה לא אותו דבר. יש פה מצב ניטרלי שבו אני לא עשיתי מעקה אבל לא עברתי על הלאו. זאת אומרת, לא תמיד כשלא קיימתי את העשה זה אומר שעברתי על הלאו. אם אתה יכול, אם הגוף לא נקי אז אתה לא צריך להניח תפילין. בסדר, אבל למה זה נוגע אלינו? מה זה קשור אלינו? לא, לא משנה, אני מספיק לי שיש כאלה בשביל להראות לכם שיש הבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. אולי יש מצוות שבהן אין מצב ביניים כזה. אוקיי, אז מה? ברמה העקרונית אלו שתי קטגוריות שונות. באופן עקרוני כשאומרים לך מצוות עשה, אומרים לך המצב הזה הוא מצב חיובי. אני רוצה שתהיה בו. לא תהיה בו? אז אתה לא בסדר כי לא היית חיובי. אבל כשאני אומר לך על מצוות לא תעשה, אני אומר לך המצב ההוא הוא מצב שלילי. אם אתה נמצא בו, אתה לא בסדר כי אתה במצב שלילי, לא כי אתה לא במצב חיובי. מבינים? זה משהו אחר. במצוות לא תעשה אומר, נגיד שהייתה מצוות לא תעשה להיות בלי תפילין. כשאני נמצא בלי תפילין, עשיתי משהו שלילי, מגיע לי עונש. אבל אם יש רק מצוות עשה להניח תפילין ולא הנחתי תפילין, אז לא עשיתי משהו שלילי, רק לא עשיתי משהו חיובי. טוב, ברור שלא, אין עונש בית דין בביטול עשה. זה משהו אחר, אבל בית דין אין עונש על ביטול עשה, יש עונש על לאו. למה? כי ביטול עשה זה לא להיות במצב חיובי. לעבור על לאו זה להיות במצב שלילי. הבנת? לא תמיד לא להיות במצב חיובי זה אוטומטית אומר שאתה נמצא במצב שלילי. לא, זה לא אותו דבר, שני דברים שונים. כמו שאתם יודעים, זה דוגמה קצת אסוציאטיבית. יש פרדוקס שנקרא פרדוקס נוזיק, בתורת המשפט. נוזיק, רוברט נוזיק, זה פילוסוף יהודי של המשפט, אמריקאי. הוא, מה? פילוסוף יהודי. אז הוא אומר, תראו, יש פיתוי מותר על פי החוק. נכון? אבל סחיטה אסורה. מה זה סחיטה? אם אתה לא תעשה את זה אני אקח לך אלף שקל. אם אתה תעשה את זה, הכל בסדר, תישאר כמו שאתה. מה ההבדל? בשני המצבים אני שם לפניך שתי אפשרויות, הפער ביניהם הוא אלף שקל, כשהמטרה שלי זה לגרום לך לעשות או לא לעשות משהו. אז למה זה מותר וזה אסור? מה ההבדל בין פיתוי לסחיטה? למה? מה ההבדל? יש כאן מרווח פוטנציאלי של אלף שקל בין שתי האפשרויות. עכשיו השאלה מה תעשה או לא תעשה. יש לך שתי אפשרויות, הבדל בין שתי אפשרויות שההבדל הוא אלף שקל, ואתה יכול להחליט מה אתה תעשה. מה זה משנה אם ההבדל הוא בין אפס לאלף או בין מינוס אלף לאפס? למה? אני גם פוגע בו שאני לא נותן לו אלף שקל. למה לא פוגע? הוא יכול לקבל אלף שקל. או! מבינים? אז יש הבדל בקיצור בין לא לפגוע במישהו, בין לא לתת למישהו סליחה, לבין לפגוע. זה בדיוק ההבדל בין עשה לבין לאו. לא לעשות מצוות עשה זה להיות במצב אפס. לא להיות במצב אחד, כן? אבל להיות לעשות לעבור על מצוות לא תעשה זה להיות במצב מינוס אחד. להיות במצב שלילי. כשאתה לוקח ממישהו אלף שקל, אתה עושה פעולה שהיא לא חוקית. וגם אם, בסדר, שיעשה את מה שאני אומר לו אני לא אקח ממנו אלף שקל. לא בהכרח שאני אעבור על החוק. אני רק אומר לו דע לך שאם לא תעשה אני אקח אלף שקל. ברגע שאחת האפשרויות היא לא חוקית, גם אם יש אופציה שתוציא אותי חוקי, אם הוא יעשה את זה אז אין בעיה. אוקיי, אסור לי לעשות דבר כזה. במקרה של הפיתוי שתי האופציות הן חוקיות. אני יכול לתת לו אלף שקל ואני יכול לא לתת לו כלום. מותר לי זה ומותר לי זה. זה לא בסדר כי אתה לא היית במצב חיובי. לא, הכל מהותי. הכל מהותי. אם אתה לא עשית מצוות עשה אתה במצב אפס. זאת ההגדרה. אתה לא במצב שלילי. רק אם עברת על מצוות לא תעשה אתה במצב שלילי. אוקיי. ועכשיו לגבי סוגיית ביטול… אוקיי. ביטלת מצוות עשה של ואהבת את השם אלוקיך. ביטלת עשה. האם עברת על לאו? זה רק אם נדרש ממך להיות באחד, ואתה היית באפס. אבל יש הבדל בין הרוע הזה לזה, זה כמו בין לא להציל בן אדם שטובע לבין להטביע אותו. מבינים שיש הבדל? למה? בשני המקרים בעצם בגללי הוא טבע. אותו דבר כמו הפיתוי והסחיטה. יש הבדל, זה גם רע, לא להציל בן אדם זה גם דבר רע. אם אתם רואים אותו שם ובלי מאמץ נגיד יכולים להציל אותו בקלות, לא הצלתם, עברתם שמה, שרקתם ועברתם הלאה. אוקיי? והוא טבע. הייתם לא בסדר. אבל הייתם לא בסדר כי ביטלתם עשה. אבל מי שהטביע אותו שמה, אז הוא רוצח. הוא עבר על לא תעשה, הוא עבר על לא תרצח. זה הבדל. אוקיי? ובשני המקרים התוצאה היא אותה תוצאה. כל זה שאלה של הגדרה. אם התורה מגדירה שיש איסור לא למסור את הנפש, אז אם לא מסרתי את הנפש עברתי איסור, זה מצב שלילי. אם התורה אומרת יש חובה למסור את הנפש ולא מסרתי, אז אני לא הייתי במצב חיובי, אני במצב ניטרלי. זה לא בסדר כי התורה רוצה שאני אהיה במצב חיובי, אבל זה לא אותו אותה רמה של לא בסדר כמו להיות במצב השלילי. טוב, אז לענייננו, אומר החינוך שאם התורה הייתה אומרת, אם התורה הייתה אומרת רק עונש ולא הייתה אזהרה, לא הייתה אזהרה, אז הייתי מתייחס לעונש כמשהו שלא מגלה לי על כך שהמעשה הזה הוא אסור, ושהוא לא בסדר, אלא כמקח וממכר. אתה רוצה תעשה ותקבל עונש, אתה לא… מבינים? זה כמו, פעם שמעתי הרצאה על פילוסופיה של כדורגל במונדיאל לפני הקודם. היה הרצאה של שני מרצים לפילוסופיה באיזה פאב בתל אביב. הלכנו עם איזה חברים. והם דיברו על סוגיות מאוד מעניינות. סוגיה אחת למשל זה עבירה בכדורגל. האם עבירה בכדורגל זה לעבור על חוקי המשחק? או בכדורסל למשל? ברור שלא. הרי זה חלק מהטקטיקה, נכון? המאמן אומר לך תעשה עכשיו עבירה. בכדורגל אתם מכירים, נכון? אוקיי. אז זה גם בכדורסל, זה חלק מהטקטיקה. לפעמים אתה עושה עבירה, לפעמים כשהעבירה היא בוטה זה בעייתי, לפעמים ירחיקו אותך אפילו. אני אומר עבירה כחלק מהמשחק, לעצור אותו, לתפוס אותו בבגד. כן. זה לא עבירה על חוקי המשחק, אלא מה? הכדור יעבור לצד השני. נכון? מה זה אומר? זה בדיוק המקח וממכר שהוא מדבר עליו כאן, נכון? זה לא עבירה במובן שאתה לא בסדר, אבל יש מחיר. עשית את זה, הכדור יעבור לצד השני. זה המקח וממכר שהוא מדבר עליו כאן. זאת אומרת, אם היה כתוב לא תעמוד על דם רעך, או אם היה כתוב מכה אביו ואמו מות יומת ולא הייתה אזהרה, הייתי אומר שזאת עבירה בכדורגל. מכה אביו ואמו הוא יומת, זה המחיר, אבל לא שהוא היה לא בסדר בזה שהוא היכה את אביו ואת אמו. בשביל להגיד לו שהוא לא בסדר, צריך גם פסוק שמזהיר אותו לא להכות את אביו ואת אמו. אוקיי? אחרת זה כעין מקח וממכר, זה מה שהוא כותב כאן, כן? זה קשור קצת. זאת אומרת, בין החוקים המכוננים יש שתי רמות. אף אחד מהם הוא לא מכוון. בעצם אתה יודע מה? אולי אפילו ממש. זה לא מעניין. נגיד לעשות עבירה לא ספורטיבית, לעשות זה נגד חוקי המשחק ואז מה? יש פה שני דברים. א', אתה משחק במובן מסוים זה דווקא חוק מכוון. כי הטענה היא זה לא שאין לך טענה, רק לא שיחקת כדורסל, שיחקת משהו אחר. לא, יש לך טענות, היית לא בסדר. נכון? אז זה אומר שכן שיחקת כדורסל רק שיחקת אותו לא בסדר. דווקא עבירה חמורה יותר זה עבירה על חוק מכוון, לא מכונן. לא, עברת פה על עבירה מוסרית. מבחינה פילוסופית פשוט לא שיחקת שח. עברת עבירה מוסרית, בסדר, אבל לא עברת על חוקי השחמט, פשוט לא שיחקת שחמט. כמו הרמאי של עכשיו, יש עכשיו איזה סיפור עם הנס ניימן וקרלסן, הצעיר הזה, ניימן, משהו כזה, ויימן, ניימן, שהוא טוען שהוא ניצח כמה, ניצח את אלוף העולם, השחקן הכי טוב שהיה אי פעם, קרלסן. וקרלסן עזב את המשחק באיזשהו שלב ואמר אני אומר לכם בוודאות שהוא מרמה. ואז יש כל מיני בדיקות אלקטרוניות, יש כל מיני טכניקות איך לבדוק אם בן אדם מרמה. נגד קרלסן, כן, הוא בן 19. אז הוא ניצח את קרלסן פעם אחת ובמשחק הבא אחרי הצעד הראשון קרלסן פרש. הוא אמר שהוא מרמה. לא, לא רימה במשחק הזה. הוא טוען שהוא מרמה, הוא ניצח גם כמה רב-אמנים אחרים קודם וקרלסן טוען שהוא מרמה. פשוט זה לא הוא אומר, בשביל לנצח אותי רואים שהוא לא היה מרוכז. ברמת ריכוז כזאת אף אחד לא מנצח אותי, קרלסן אומר. אם הוא ניצח אותי, הוא רימה. ואנשים לקחו את זה ברצינות כי שמע, הבן אדם רציני. לא מנצחים אותו סתם ככה, הוא עילוי, כן, מגנוס קרלסן, כן, הכי טוב בעולם הוא כנראה גם הכי טוב שהיה אי פעם לדעת רבים. והוא מוטציה ממש. ואחרי שהוא אמר את זה התחילו בדיקות, יש אתרי שחמט, משחקים באתר שיכולים להשוות משחקים, מה עשית בסיטואציות דומות וכולי. יש דרכים להעריך בוודאות די גבוהה אם אתה מרמה או לא. והטענה עכשיו כנראה שהוא באמת מרמה. עכשיו אגב הוא הגיע או מגיע לארץ, הרמאי הזה. אומרים לך יש לך מכשיר שמזמזם לך בכיס ואומר לך מה לעשות. מישהו בחוץ יושב עם מחשב, ויש היום תוכנות מחשב והוא שולח לך הוראות. כחול עמוק היה הראשון שניצח את קספרוב. כחול עמוק היה הראשון שניצח את קספרוב, משם והלאה כבר התוכנות, זה אינטליגנציה מלאכותית, אין לך סיכוי. אף אחד לא ינצח. פשוט עושים את החישוב לא יודע כמה צעדים קדימה, אין לך סיכוי לנצח אותם. השאלה היא אם זה חוק מכונן או חוק מכוון? שאלה טובה. כן. טוב, אז בכל אופן אז לענייננו, הטענה היא שזה כן כמקח וממכר. עכשיו בוא נמשיך לקרוא. כן, אז היה במשמע של שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש, מין עסקה כזאת, ולא יחוש לצערו לעבור על המצווה, כן, זה אין בעיה לעבור על המצווה, זה לא נגד רצון השם, ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצוותו, אין בעיה, לא עשית משהו רע, רק דע לך שזה המחיר. ויחזור דבר המצווה כעין מקח וממכר, אלא מה, הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו, או יתן שכמו לסבול, כן, לקבל מלקות או מיתה או משהו כזה ויעשהו. ואין הכוונה על המצוות בכך. לכן אומר החינוך אבל הגמרא לא מקבלת את זה. הגמרא כל פעם שהיא רואה פסוק של עונש היא שואלת, עונש שמענו, אזהרה מניין? זאת אומרת היא מניחה שכשיש פסוק עונש לא יכול להיות שזה רק עונש, זה חייב להיות שגם המעשה אסור. אבל בשביל שהמעשה ייאסר צריך פסוק של אזהרה. לכן היא שואלת טוב, אז איפה פסוק האזהרה? וזאת רואים מתוך הקושיה של הגמרות, הקושיות של הגמרא שתמיד היא מניחה שהמצוות הם אף פעם לא מקח וממכר. אם אתה מקבל עונש זה בגלל שהמעשה הוא לא בסדר. אוקיי? לא, אתה צריך את האיסור. אתה צריך את האיסור כדי שזו תהיה עבירה הלכתית ולא רק מוסרית, כי בלי זה גם עונש אין. בדיוק. לא, אבל הענישה לא אומרת שיש חוק. הענישה, אתה צריך עדיין לאסור את זה הלכתית, לא רק מוסרית כדי שיהיה עונש. נו, זה מה שהוא אומר, החינוך אומר לא, אחרת הגמרא לא הייתה תמיד שואלת עונש שמענו אזהרה מניין. הגמרא מניחה שגם אם כתוב עונש על מעשה מסוים, עדיין חייב להיות פסוק שאוסר אותו. מה? הגמרא אומרת. לא יודע, מסורת בידה או מה שלא יהיה או סברה, אבל כך הגמרא שואלת בכמה וכמה מקומות. אוקיי, סו אומר החינוך רואים מהקושיות האלה של הגמרא, מהקשיות של הגמרא שהגמרא מבינה שהמצוות הם לא כעין מקח וממכר, אלא אם אתה מקבל עונש כנראה שהמעשה הוא לא בסדר. זה מצד אחד. אבל מצד שני, לכאורה אם יש לי את ההנחה הזאת, אז עכשיו כתוב מכה אביו ואמו מות יומת. ואני יודע את ההנחה שאין עונשים סתם, העונש הוא בגלל מעשה שהוא לא בסדר. אז אולי זה חוסך לנו את הפסוק של האזהרה? עדיין, למרות שאני יודע את ההנחה שלא נותנים עונש אלא אם כן המעשה הוא לא בסדר. אוקיי, התחלתי עם שתי דוגמאות שראיתי במאמר ההוא. דוגמה אחת זה על, לפי דעתי על כל הסיפורים האלה, התחלתי עם הדוגמה, כובש נבואתו. כובש נבואתו לוקה, נכון? אז שואל התוספות איפה האזהרה? למה לוקה? אז המנחת חינוך מציע הסבר. הוא אומר באמת אין אזהרה. אין אזהרה. ומה שכתוב לוקה זה כעין מקח וממכר כמו שהחינוך אומר כאן. כי אין אזהרה, אז המעשה הוא לא אסור, אבל לוקה. בסדר, לוקה זה המקח וממכר. אומר לפי זה אפשר להבין את מה שקרה עם יונה הנביא. יונה הנביא קיבל נבואה מהקדוש ברוך הוא ואז הוא בורח תרשישה. מה הוא ילד קטן? בורח מהקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא, הוא נביא. היה יהודי שהיו לו השגות כנראה. מקבל צו מהקדוש ברוך הוא ללכת לנינווה להגיד להם כך וכך, והוא בורח מהקדוש ברוך הוא. מה זה אתה בורח? הקדוש ברוך הוא שלח אותך להעביר נבואה לנינווה. אומר המנחת חינוך הרי כל ספר יונה בנוי על זה שיש ויכוח אידיאולוגי בין יונה לבין הקדוש ברוך הוא. יונה טוען שאם אנשי נינווה חטאו שיחטפו. מה זאת אומרת לאפשר להם עכשיו יונה אומר לעצמו אוקיי, כובש נבואתו לוקה, וזה לא אסור, אז אני בורח מהקדוש ברוך הוא. אני לא, אני לא הולך, לא, בורח הכוונה לא מתנבא. אני לא הולך להתנבא. אנחנו לא שואלים למה הוא בורח, איך הוא יודע שהקדוש ברוך הוא לא יראה אותו. בורח פה זה תיאור מטאפורי לבן אדם שבעצם לא מוכן למלא שליחותו. ואז זה אומר שהוא, זה מין סירוב מצפוני כזה. זאת אומרת, אני מבין שאני אחטוף על זה, כובש נבואתו לוקה, אבל זה הרי לא נגד רצון השם. אני תופס אחרת, אני לא מסכים לתפיסה הזו. וזה מה שאמרת קודם, בגלל שהקדוש ברוך הוא מנבא אותך אז בזה הוא גם אומר לך להגיד את הנבואה הזאת, אז למה צריך את האזהרה? אבל אם ההנחה היא לא כזאת, ההנחה של הקושיה של החינוך היא לא כזאת, ככה בתוספות, לא כזאת, אלא צריך אזהרה מפורשת, לא מספיק הדיבור שהקדוש ברוך הוא נותן לנביא, אז פה לא, זה לא נגד רצון השם, זה לא איסור, לא שלא נגד רצון השם, סליחה, זה לא איסור, כי אין אזהרה. אוקיי, אז הוא אומר אוקיי, אני מוכן לקבל על עצמי את העונש כעין מקח וממכר, וזה כמו כל מקום שכתוב העונש ולא כתובה האזהרה, שאני מוכן לקבל על עצמי את העונש כעין מקח וממכר, אני יודע שזו לא פעולה שהיא נגד רצון השם. ואז הוא דוחה את זה ואומר זה לא יכול להיות, למה זה לא יכול להיות? כי עובדה שהגמרא תמיד שואלת עונש שמענו אזהרה מניין. הגמרא מניחה שחייבת להיות אזהרה, לא יכול להיות שיש מצב שמופיע עונש אבל אין עליו אזהרה. נכון שתמיד צריך אזהרה, אבל מצד שני הגמרא מניחה שתמיד יש אזהרה. איך הגמרא קושיה עונש שמענו אזהרה מניין? והעונש הזה הוא כעין מקח וממכר. אז זה מה שאמרנו, לא משנה כל מיני תירוצים, יכול להיות שהמלקות האלו הן בכלל לא מלקות דאורייתא, השאלה גם מי מתרה אותו, זה כל מיני בירורים שמה. מי מתרה אותו? אף אחד לא יודע שהוא קיבל נבואה. אם הוא לא מקבל התראה איך אפשר להלקות אותו? יש מי שאומר חבריו הנביאים מתרים בו. הנביאים האחרים יודעים שהוא קיבל נבואה, ואם הוא לא אומר אותה, אז יגידו כבר הם. אפשר להתפלפל על העניין. טוב, בכל אופן לענייננו, אז הטענה היא שמה שהחינוך בעצם אומר כאן זה שכאשר פסוק אומר שיש עונש על הדבר, אפילו זה לא מספיק להגיד שהוא אסור, חייב להיות ציווי שאומר לנו שהמעשה הזה הוא אסור או חובה במידה ומדובר במצוות עשה. וזה מחזק יותר מה שאמרתי קודם, שהמשמעות של הפסוקים המצווים בתורה היא להפוך את הדבר הזה לחוק. זו המשמעות של הפסוק. זה לא כדי לגלות לנו שזה לא בסדר. אני יודע שזה לא בסדר, אבל בלי שיהיה ציווי, אז זה לא בסדר אבל זה לא איסור, ולכן גם עונש לא יהיה. אוקיי, זה רק מחדד יותר את הטענה על המשמעות של הפסוקי ציווי. טוב, עכשיו אני רוצה אולי להעיר עוד הערה כי לא נשאר לי הרבה זמן, עוד הערה קצת על המשמעות של שני החלקים האלה. בקצרה אמרתי את זה פעם קודמת. נדמה לי, זו טענה מרחיקת לכת, אבל אני חושב שהיא נכונה, שמה שרבי יצחק אומר, התורה במהותה זו הלכה, הפסוקים המצווים. כל השאר זה דברים שיש להם הסברים או שצריכים טעמים למה הם מופיעים. יש טעמים, אז הם מופיעים שמה. אבל אני רוצה לטעון יותר מזה. בעצם כשאנחנו לומדים, עובדתית, עזבו כרגע את הסיסמאות וההצהרות, עובדתית, כשאנחנו לומדים פרשה שהיא לא פרשה הלכתית בתורה, בדרך כלל אנחנו לא לומדים כלום. אין שום דבר. אני ביקשתי מאנשים שיביאו לי דוגמאות למשהו שהתחדש להם בעקבות לימוד של פרשה לא הלכתית בתורה או אגדה בחז"ל, בקיצור לימוד לא הלכתי. אם תשימו לב אז אתם תראו שבדרך כלל הלקח שאותו אתם לומדים זה לקח שאתם מבינים שהוא נכון גם קודם. אם הייתי לומד, מה זה לימוד? לימוד זה כאשר אני נגיד ניגש לתורה, אני רואה שם לא יודע מה שיש ערך איקס, ואני לא הייתי חושב שזה ערך טוב, אני אולי הייתי חושב אפילו שזה רע. התורה אומרת, אז הבנתי טעיתי, כנראה שאיקס זה טוב. זה נקרא שאני לומד, נכון? כמו בהלכה. לא חשבתי שביום שבת אסור להדליק אש, לא חשבתי שלאכול חזיר זה בעיה. התשובה היא לא. אני אחדד יותר, אני אחדד יותר. בדיוק. כל אחד זה הערכה שמה על, שימו את זה בצד. בדיוק הנקודה. כל אחד לוקח את זה למקום אחר כי כל אחד חושב משהו אחר. כשאתה לוקח את זה לאותו, זה כמו אתה יודע, זה כמו מהשואה. הציונים דתיים לומדים מהשואה שזה עונש על זה שהתנגדו לציונות. החרדים לומדים מהשואה שזה עונש על הציונות. זאת אומרת, ככה לומדים בדרך כלל מקרא. זאת אומרת כל אחד לומד משם את מה שהוא חושב מראש. אתן לכם דוגמה. רואים שיעקב נשא, שיעקב שיקר, נכון? שכתוב שהוא שיקר לאבא שלו. טוב, סימן שכנראה לשקר זה בסדר, נכון? כתוב בתורה. אז למה יש לנו קושיות? אז למה הקושיה? איך זה יכול להיות שיעקב שיקר? זה הרי לא בסדר. אז מאיפה אתה יודע שזה לא בסדר? איך אתה יודע? הרי בתורה כתוב שכן, הכל בסדר, מה הבעיה? לא, כי אם ברור לנו, מדבר שקר תרחק זה משהו אחר, זה משהו בדין אולי, שאפשר להסביר את זה. אין איסור לשקר, נכון? אין איסור לשקר, אז אין בעיה. אני מפרש, מה הבעיה? יעקב שיקר, מצוין, הרי הוא הבחיר שבאבות, תם איש תם יושב אוהלים. הא? נכון? אז למה כל המפרשים מתחבטים איך זה יכול להיות שיעקב שיקר וזה תירוצים ועל פי הדיבור וכל מיני דברים מהסוג הזה? למה? מה הבעיה? פשוט כתוב מותר לשקר, הכל בסדר, זה הכל. אז אני אומר, אבל אפשר לשנות כשההנחה היא שבעצם זה דבר בעייתי, רק צריך תירוצים למה שם זה בסדר. למה? לא, לא לומדים. אולי, אבל לא. למה לא? אז אני אומר לא, לא, מהותית לא. אולי היה אפשר לעשות את זה אבל לא. למה? כי ברור לנו שאסור לשקר. אתה לא תוציא מהתורה ערך שאתה לא חושב שהוא נכון. כי אם היית חושב שהוא לא נכון, היית מוצא תירוצים אז למה בכל זאת עשו אותו שם באופן שלא יפגע במה שאתה חושב. אני לא מדבר על, זה ברור. אני לא מדבר על עובדות. בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, לא הייתי יודע שהקדוש ברוך הוא ברא שמים וארץ אלמלא היה כתוב. זאת אני לומד משם. גם לא הייתי יודע שהיה אברהם אבינו או שאשתו הייתה שרה. אני מדבר על ערכים, לא על עובדות. על ערכים. בערכים אני בעצם לא לומד שום דבר. תחשבו, עברתי על מאות דוגמאות, אנשים התווכחו איתי, כעסו עליי, צעקו עליי, אמרתי להם תביאו לי דוגמה אחת שאתם לומדים משהו חדש מאגדה או מפסוק בפרשה לא הלכתית. אין, לא מצאתי דוגמה אחת. הסברים נהדרים. ולכן מה? ועדיין אתה לא לומד שום דבר מהמקרא. מה היית עושה עם, ברור, ובגלל זה הקדוש ברוך הוא ייתן לנו תארץ הזאת, עובדה נכון? מה איפה זה מלמד? לא, להפך, אני הייתי אומר הקדוש ברוך הוא ייתן לנו תארץ הזאת לנו, אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר. אתה יכול לקחת דבר לאיפה שאתה רוצה. אתה יודע, זה כמו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. אם אתה אומר את זה לנשים, הן יגידו הנה, אתה רואה? התורה אומרת שהגבר צריך לשמוע בקול האישה. אבל מה עם הגברים? הם יגידו הנה אתה רואה? הגבר לא צריך לשמוע בקול האישה, לכן היה צריך חידוש שאברהם קיבל ציווי מיוחד שהוא צריך לשמוע בקול שרה. לא תבשל גדי בחלב אמו, אין לך פשט ראשוני שאותו אתה חושב. זה תחומים שהם לא נוגעים לערכים המוסר. זה הלכה. בהלכה אין בעיה. אתה מקבל מהתורה שאסור לבשל גדי בחלב אמו. יש הבדלים פרשניים כמובן, שהפירוש כך והפירוש אחרת, אבל אתה תמיד לומד משהו חדש. אתה לא מלביש את זה על מה שהיית חושב קודם. ובכל החלקים המוסריים, מוסר לא לומדים מהתורה. כתוב ועשית הישר והטוב. מה זה הישר והטוב? מה שאתה מבין שהוא הישר והטוב. הפסוק לא אומר מה זה הישר והטוב שאותו צריך לעשות. למה? כי הוא מניח שאנחנו יודעים לבד מה זה ישר וטוב. השם מצפה מאיתנו לעשות מה שאנחנו מבינים לבד. זה אומר שיש גם הבדלים בין מה שאני קורא הלכה, החלק ההלכתי בתורה, לבין החלקים הלא הלכתיים בתורה, יש גם הבדלים מעבר להבדלים הלשוניים, זה בלשון ציווי וזה בפסוקי חיווי. יש הבדלים, ההלכה בסופו של דבר היא מה שמגדיר תורה. כל השאר, שנייה אחת, כל השאר זה ערכים שהם בסך הכל הם גם לא אגב לא פונים דווקא ליהודים. אין דבר כזה מוסר יהודי למשל. יש מוסר. אם המוסר הזה הוא נכון, אז הוא מחייב כל אדם בעולם. ואם הוא לא נכון, אז הוא לא מחייב גם יהודים. אין דבר כזה מוסר יהודי. הלכה היא יהודית. מוסר הוא אוניברסלי בהגדרה. אבל במערכת הרוחנית בטח שיש. זה הלכה, זה לא מערכת מוסרית. לא, זה לא מגיע ביחד. לא, זה לא מגיע ביחד. זה מגיע לחוד. אני אומר, כיוון שהמוסר עכשיו לבד, כשאתה מגיע למסקנה מסוימת שמשהו אסור לעשות אותו, מבחינתך לגוי מותר לעשות אותו, זה אסור מוסרית, לא הלכתית. מה זה לי אישית? אני שואל אותך עכשיו תן לי דוגמה. תן לי דוגמה למשהו שלדעתך הוא איסור מוסרי לא הלכתי, שבא על ההלכה. איסור מוסרי שפונה רק ליהודים. איפה שמעת? תגיד מה אתה אומר. כגון המניע… שהמניע צריך להיות מניע נעלה. גם אצל גוי צריך להיות מניע נעלה. לאיפה שכל אחד מגיע, זה כל אחד ומה שהוא הגיע. אני שואל מה נדרש. אנחנו לא מצווים בכלום, זה מוסר, זה לא ציווי. ציוויים יש בהלכה. מוסר זה מצופה מאיתנו להיות מוסריים, גם מהגויים מצופה להיות מוסריים. מוסרית ודאי. הלכתית הוא לא מצווה. מה זה קדוש? זה מילים. חברה, זה מילים. חברה, זה מילים, זה מילים. חברה, אתם סתם מילים, אתם מתווכחים על מילים. זה סתם איך שאתה מגדיר קדוש. הגוי מצווה לעשות כל מה שאתה מצווה… לא מצווה, מצופה לעשות כמה שאתה מצווה ברמה המוסרית. אין הבדל בין מוסר שפונה לגוי למוסר שפונה ליהודים. ההבדל בין יהודים לבין גויים הוא בהלכה. ורק בהלכה. זהו. המוסר הכי פשוט למה יהודי? לעזור אחד לשני, גם הגוי צריך לעזור אחד לשני. מניעה מעבודה זרה… זה מוסר. לא, אבל זה לא מוסר. זה לא מוסר. זה לפנים משורת הדין הלכתית, זה לא מוסר. מה, יש בעיה מוסרית לעשות פסל? אין שום בעיה מוסרית. זה בעיה הלכתית. אני מדבר על המוסר, על ערכים. יכול להיות גם תולדות מקולקלות לאכילת ארוחת בוקר. אז מה? מה זה קשור? אבל הדבר… בטח שאפשר להפריד. זה שדבר מסוים מוביל לתולדות כאלה ואחרות, מה זה אומר? זה לא אומר כלום. לא, זה לא אומר כלום. זה אומר שהוא אמצעי. הדבר מצד עצמו לא פסול. יכול להיות שהוא מוביל לדברים פסולים, אבל אם הוא יוביל לדברים הפסולים אז גם הגוי אסור בהם. אז מה ההבדל? מה המסקנה? מה המסקנה? מה המסקנה? או שהוא גם מצווה, או שזה לא נכון שזה נאסר בגלל שזה מוביל לדברים בעייתיים, כי הגוי לא מצווה בעבודה זרה, בפסל. יש דברים בעבודה זרה שהוא לא מצווה. המוסר בעולם היהודי? כן, זה ספר של אסף וול נדמה לי, לא? אסף וול יש לו ספר על ההיסטוריה הפלסטינית. 110 עמודים שלא כתוב בהם מילה. המוסר היהודי זה ספר עוד יותר קצר. טוב, בכל אופן הטענה היא, אני רוצה לומר במשפט אחד ורק בזה אני מסיים, משפט אחד. בעצם מה שמייחד תורה, מה שמייחד יהדות, מה שמייחד יהודים לעומת גויים זה רק הלכה. שום דבר חוץ מזה. כל השאר זה אגדות עם. רק הלכה. זהו. איך להתנהג הלכתית, לא מוסרית. לא, לא ברור בכלל. ברור שלא. לא, אז אתה טועה. אני אביא לך הרבה דוגמאות. יהיה לנו על זה סדרה בהמשך. זה אין לא רק שזה לא קשור, לא רק שזה לא זהה, אין קשר. זה בלתי תלוי. כל מה שקשור למוסר לא שייך להלכה ולהיפך. שתי קטגוריות בלתי תלויות. מה? זה לא מצוות, המצוות השכליות הן לא מוסר. עוד פעם, אתה חוזר לאותו דבר. אני מעצמי הייתי מתעורר מוסרית, אבל לא הלכתית. כן, כן, הכל בסדר, סיימנו. על זה, על זה נסוב כל השיעור, על ההבדל הזה. ברגע שיש ציווי זה הופך להיות חוק. אני יודע שזה לא מוסרי גם קודם לרצוח, אבל בלי הציווי לא היה איסור הלכתי לרצוח. האיסור ההלכתי לא קשור למוסר. האיסור ההלכתי הוא קומה נוספת על גבי המוסר. כשאתה רוצה, לא, לא, לא. איך להתנהג מורכב משני סוגי חוקים: חוקים הלכתיים וחוקים מוסריים. החוקים המוסריים הם אוניברסליים, החוקים ההלכתיים הם רק ליהודים. בקצרה, בתמצית. כן. הא? שאלה נהדרת, אין לי מושג. אין לי מושג. תגיד לי אתה למה יש. אתה יודע להסביר לי למה יש? כן, כולם מנסים רק שהם לא מצליחים. לכן המסקנה שלי היא כזאת, אין לי תשובה. כל אלה שאומרים "לא, לומדים משם המון המון דברים", כשתבדוק אתה תראה שלא לומדים משם כלום. אז הסיסמה שלומדים שם המון דברים פותרת את כל הבעיות, רק שהיא לא מחזיקה מים כי אתה לא לומד משם כלום. אני לא לומד משם כלום, אולי אתה כן. אני חוזר עוד פעם, אני לא מדבר על עובדות. אני מדבר על השלכות. מה שבבראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, זה עובדה. העובדה היא שאלוקים ברא את העולם. תעזוב את ההשלכות עכשיו. אתה מדבר על העובדות. אני לומד מזה דברים. אתה יכול ללמוד מהמון השלכות. אתה יודע, כשאני רואה ציפור בשמיים אני גם אצטרך ללמוד המון השלכות. המון השלכות יש לזה. בטח. הציפור יכולה לעוף גבוה, אז אולי גם אני אלמד שצריך לנסות לשאוף גבוה רוחנית. אז מה? בגלל זה לראות ציפור עפה זה תורה? השלכות זה לא מעניין. השלכות אתה יכול להפיק מהמון דברים. אני שואל מה הערך של הדבר עצמו. נו, מה ההבדל? עוזר לך בסדר גמור, ואתה לא לומד מזה שום דבר. אבל זה עוזר לך כמדיטציה. זה אולי יעזור לך ליישם, יכול להיות, הכל בסדר. יכול להיות שלא. אני מצהיר שאני לא יודע להגיד לכם בוודאות. מה שאני כן יודע אבל, זה מה שרציתי לחדד, שההבדל בין שני החלקים האלה של התורה, החלק ההלכתי והחלק הלא הלכתי, הוא הבדל שיש לו משמעות מאוד גדולה. ההגדרה של יהדות, מה זה יהודי? ההגדרה של יהדות היא מי שמחויב להלכה. כל השאר לא רלוונטי בכלל להגדרת יהדות. אז הוא לא יהודי במובן המהותי. במובן האתני הוא יהודי, הוא לא יהודי במובן המהותי, ההתנהלות שלו היא לא התנהלות יהודית. רק הלכה. במחשבה אין דבר כזה. דברים שהם לא הלכתיים אין שום דבר. מי שלא מוסרי, אז הוא לא יהודי? יהודי דתי שהוא לא מוסרי, הוא לא דתי? פשוט המוסר לא מגדיר את היהדות, אבל ההלכה כן. זה תמיד שואלים, יגאל עמיר, כן? מי שרוצח הוא יהודי דתי שפשע, ומי שאוכל לא כשר הוא לא דתי. למה? הרצח זה איסור יותר חמור. נו, אז למה? מה זה קשור? הרצח זה יותר חמור. למה מי שרוצח הוא יהודי דתי שכשל ומי שאוכל לא כשר הוא לא דתי? אבל הוא לא מקיים את החוקים, הוא רצח. נו, אז אני שואל מה ההבדל בינו לבין מי שאכל לא כשר? יש הבדל. מי שאכל לא כשר אנחנו מתייחסים אליו כלא דתי, מי שרצח אומרים הוא דתי שפשע. למה? כי רצח אנחנו תופסים את זה במישור המוסרי. והגדרה של התנהלות מוסרית היא הגדרה לבני אדם, לא ליהודים. זה לא מגדיר את היהודי להיות מוסרי, זה מגדיר אותך בן אדם להיות מוסרי. ההלכה גם את זה אומרת, זה ברור. אבל זה לא הגדרה. כשאתה רוצה להגדיר משהו אתה צריך להגדיר אותו מול משהו אחר, מה הוא לא. עכשיו, אתה לא יכול להגדיר יהודי כמי שלובש מכנסיים, למרות שכל היהודים לובשים מכנסיים, כי גם גויים לובשים מכנסיים. נכון? לכן אני אומר, החוקים המוסריים לא יכולים להגדיר יהדות ויהודי. החוקים ההלכתיים כן, כי הם נוגעים רק ליהודים. יש משמעות מאוד עמוקה להלכה, וזהו. זאת האמת. לא יודע מה זה אמת. חיוב כמו כל גוי. המוסר. לא ההלכה. לא, ההלכה לא, כי הלכה לא מצפה ממנו. כי זה ככה, יש חלוקת תפקידים. למה הכהנים חייבים במצוות שישראל לא חייבים בהם? זהו, אז גם אנחנו מתוקף תפקידנו חייבים במצוות האלה והגוי לא. בוא נגיד, בוא נגיד, בהינתן המצב שאין כהנים אז יש תחליפים. בנסיבות האלו יש תחליפים.