מחשבת ההלכה – תשפ＂ג – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- למה לציית: ככה, רגרסיה אינסופית ואקסיומות
- לוגיקה, הנחת המבוקש, ומתמטיקה מול מדע
- אינטואיציה, אמונה, ידיעה, והסוף הבלתי נמנע של ההנמקה
- מה צריך להיות במודעות בקיום מצוות: רמב״ם הלכות מלכים וגר תושב
- רמב״ם בפירוש המשנה חולין: סיני כבסיס תורת ההלכה
- נורמה בסיסית: הנס קלזן והשוואה לחוק המדינה
- מצוות צריכות אמונה, לא בהכרח מודעות מתמדת
- אהבה ויראה מול קבלה באלוה: עבודה זרה ועבודת השם
- קומה ראשונה וקומות נוספות: כוונה, הרגל, וסיפורים חסידיים
- הגדרת אלוקים והשלכתה על השאלה ״למה לקיים״
סיכום
סקירה כללית
הטענה היא שהתשובה היחידה לשאלה למה לקיים מצוות היא *ככה*, משום שכל ניסיון להצדיק חובה מתוך המערכת עצמה נכשל ומוביל או ל״צבים כל הדרך עד למטה״ או לעצירה בעקרון יסוד שאינו מוכח אלא מתקבל כאינטואיטיבי. הובאה הבחנה בין *ככה* שרירותי לבין *ככה* שהוא ודאות אינטואיטיבית, ונקבע שכל הוכחה נשענת בסוף על הנחות יסוד לא מוכחות ולכן אין יתרון מהותי ל״הוכיח״ על פני ״מובן מאליו״. לאחר מכן נטען שקיום מצווה תלוי במוטיבציה של המקיים, ושכדי שפעולה תיחשב מצווה היא חייבת להיעשות מפני ציווי הקדוש ברוך הוא שנמסר בתורה על ידי משה רבנו בסיני, ולא מפני מוסר, הגיון, תרבות, רגש, אהבה או יראה; על גבי המחויבות הזו אפשר לבנות קומות נוספות של כוונה, אהבה ויראה, אך לא להחליף אותה בהן.
למה לציית: ככה, רגרסיה אינסופית ואקסיומות
הטענה היא ששאלת ה״למה״ על חובה אינה יכולה להיענות מתוך אותו כלל עצמו, ולכן כל הצדקה לחובה חייבת להישען על עיקרון שמחוץ למערכת. הדוגמה של סמכות חכמים מוצגת כך שהחובה להלכות דרבנן אינה יכולה להיות ״כי דרבנן אמרו״, והרמב״ם מייסד אותה על *לא תסור* מכוח התורה. הטענה היא שכל שרשרת הנמקה שאינה נעצרת היא רגרסיה אינסופית שאינה מסבירה דבר, וכל שרשרת הנמקה שכן נעצרת מגיעה לנקודת יסוד שבה התשובה היא *ככה*.
לוגיקה, הנחת המבוקש, ומתמטיקה מול מדע
הטענה היא שאקסיומות מתקבלות לא מפני שהוכחו אלא מפני שמקבלים אותן כנקודת התחלה, ומתמטיקאים רבים מגדירים את תפקידם כהסקת מסקנות מן האקסיומות ולא כהכרעה אם הן ״נכונות״. נטען שכל טיעון לוגי תקף כולל את המסקנה בתוך ההנחות במובן זה שאם מקבלים את ההנחות חייבים לקבל את המסקנה, ולכן טיעונים לוגיים אינם מוסיפים מידע חדש אלא מוציאים מידע שכבר כלול באקסיומות. הטענה היא שמתמטיקה ודאית משום שאינה תלויה במציאות ואינה ניתנת להפרכה אמפירית, בעוד שמדע מוסיף מידע ולכן מבוסס על הפרכה בסגנון פופר, כולל ההבחנה בין תיאוריה מדעית שניתנת למבחן הפרכה לבין טענה כמו ״יש אלוקים״ שאינה תיאוריה מדעית.
אינטואיציה, אמונה, ידיעה, והסוף הבלתי נמנע של ההנמקה
הטענה היא שאין כלי שאינו נשען בסופו של דבר על אינטואיציה או קבלה של הנחות יסוד, ולכן אין הצדקה לטענה שמה שאין לו הוכחה הוא שרירותי או לא נכון. נטען שידיעה ואמונה אינן שונות מהותית במבנה ההצדקה שלהן משום שגם ידיעה נשענת על הנחות יסוד, ושאין ודאות מוחלטת בכלום. המסקנה היא ששאלת למה לקיים מצוות מסתיימת בהכרח ב*ככה*, ושכל תשובה אחרת ״לא באמת מחזיקה מים״.
מה צריך להיות במודעות בקיום מצוות: רמב״ם הלכות מלכים וגר תושב
הובא הרמב״ם בסוף פרק ח׳ בהלכות מלכים: ״כל המקבל שבע מצוות… הרי זה מחסידי אומות העולם… והוא שיקבל אותן… מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו… אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת… אלא מחכמיהם״, ונאמר שהמשמעות היא שלמעשה יש ערך מוסרי אך לא ערך דתי כאשר עושים מפני *הכרע הדעת*. הטענה היא שמצווה היא מעשה שנעשה מתוך מחויבות לציווי, ומי שמקיים מפני תרבות, לכידות, פולקלור, או אפילו מפני ש״זה נראה הגיוני״ אינו מקיים מצווה אף אם עושה מעשה נכון. ניתן משל על אחד העם גם אם היה מקפיד על כל פרטי ההלכה, ועל מי שמניח תפילין מפני לחץ חיצוני, ונאמר שבמקרה כזה אינו יוצא ידי חובה.
רמב״ם בפירוש המשנה חולין: סיני כבסיס תורת ההלכה
הובא פירוש הרמב״ם למשנה בחולין פרק ז׳ על ״מסיני נאסר״, ונאמר הכלל: ״כל מה שאנו מוזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני ציווי השם על ידי משה, לא מפני שהשם ציווה בכך לנביאים שקדמוהו״. הדוגמאות הן אבר מן החי, מילה, וגיד הנשה, והטענה היא שאף אם התכנים הופיעו קודם, המחייב ההלכתי הוא הציווי בסיני ולכן ״שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני״. הוצגה הבחנה בין העיקרון התיאורטי של הנורמה הבסיסית המחייבת לבין השאלה הפסיכולוגית-מעשית של המוטיבציה האישית בקיום המצווה.
נורמה בסיסית: הנס קלזן והשוואה לחוק המדינה
הובאה תורת הנס קלזן על *גרונד נורם* כמקור המחייב של מערכת משפטית, עם דוגמה שהנורמה הבסיסית בחוק הישראלי היא שחובה לקיים את מה שהכנסת קובעת ומכוחה נגזרות תקנות והסמכות להן. נטען שבחוק אין חשיבות למוטיבציה של האזרח אם הוא עומד באור אדום, בעוד שבהלכה המוטיבציה כן קובעת אם מדובר בקיום מצווה. נאמר שהרמב״ם בחולין נותן את תורת המשפט ההלכתית על הציווי בסיני, והרמב״ם בהלכות מלכים קובע את דרישת המוטיבציה בקיום המצוות.
מצוות צריכות אמונה, לא בהכרח מודעות מתמדת
נטען שמעבר למחלוקת ״מצוות צריכות כוונה״, יש עיקרון ש״מצוות צריכות אמונה״, והובהר שהדרישה אינה בהכרח מודעות מפורשת בכל רגע אלא השתייכות אמונית כללית שממנה ההקשר מפרש את המעשה כמעשה מחויבות, בדוגמת *סתמא לשמה* בזבחים. הוצגה הבחנה בין אתאיסט למסורתי, ונאמר שמסורתי שמאמין יכול להצטרף למניין בעוד אתאיסט אינו מצטרף למניין לפי העמדה המוצגת, וכן נטען שהמסורתי ״יותר גרוע מהאתאיסט״ משום שהוא יודע מה צריך לעשות ולא עושה. נאמר שקיים מנעד רחב בין קצוות, אך הדיון משתמש בדמויות קצה להבהרה.
אהבה ויראה מול קבלה באלוה: עבודה זרה ועבודת השם
הובאה גמרא סנהדרין סא ע״ב על ״העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה״ והפסיקה כרבא שפטור אם לא ״קבליה עליה באלוה״, והובאו רש״י שמפרש אהבה/יראה כאהבת אדם ויראת אדם, מול הרמב״ם בהלכות עבודת כוכבים ג׳ ו׳ שמפרש אהבה/יראה כלפי האליל עצמו. הוסבר ש״קבלה באלוה״ פירושה עשייה מפני סמכותו של האלוה ולא מפני שיקולי תועלת, רגש, שכר, עונש, אהבה או פחד, ושבמובן הזה אהבה ויראה יכולים להיחשב אינטרס עצמי ולכן אינם ״עבודה״ לשמה. נטען שהמשמעות של *אלוהים* כ״דיינים״ מבהירה את מושג הסמכות: עושים כי הוא אמר, וזהו ה*ככה* הבסיסי של קיום מצוות.
קומה ראשונה וקומות נוספות: כוונה, הרגל, וסיפורים חסידיים
נטען שיש ערך לעבוד את הקדוש ברוך הוא מאהבה ויראה כקומה שנייה ושלישית, אך הבסיס חייב להיות מחויבות לציווי גם כשאין רצון, רגש או הזדהות. הובא סיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שרואה יהודי מתקן עגלה עם טלית ותפילין ונאמר שהמעשה מבטא קבלה באלוה ולא רק ״מצוות אנשים מלומדה״, משום שהאדם בא לבית הכנסת בגלל החובה גם אם אינו מצליח לכוון. הובא *האגלי טל* מסוכטשוב שמגדיר כטעות את התפיסה שהנאה בלימוד פוגמת בלשמה, אך מסייג שלימוד לשם הנאה בלבד הוא ״שלא לשמה״, ונקבע שההנאה אינה פוסלת כאשר המוטיבציה הראשית היא המצווה.
הגדרת אלוקים והשלכתה על השאלה ״למה לקיים״
נטען שמי שאומר ״אני מאמין באלוקים אבל למה צריך לקיים מה שהוא אמר״ אינו מבין את מושג אלוקים, משום שאלוקים מוגדר כגורם שציוויו מחייב. הושוותה השאלה לטענה ״אני יודע שזה לא מוסרי לרצוח אבל למה לא לרצוח״, ונאמר שהאיסור נכלל במשמעות ההכרה עצמה. הטענה המסכמת היא שמצווה היא פעולה הנעשית מפני הציווי והמחויבות אליו, וכל טעם נוסף יכול להיות אמיתי ומועיל אך אינו יסוד המחייב ואינו תחליף לו.
תמלול מלא
דיברנו בפעם הקודמת על השאלה למה לקיים מצוות. התשובה היחידה האפשרית היא ככה. השאלה למה לציית לחוק, ברור שלא יכולה להיות תשובה שאומרת יש חוק ולכן צריך לציית לחוק, נכון? כי החוק הזה בעצמו הוא המטרה שלשמה אנחנו שואלים למה לקיים. אז התשובה צריכה להיות באיזשהו מקום מחוץ למערכת שאותה אנחנו באים להצדיק. כשאני שואל למה לציית לחוק, אני צריך עיקרון שהוא כבר מחוץ לחוק והוא זה שיוצר את החובה לקיים את החוק. עכשיו אם ניגש לסמכות חכמים, מצוות דרבנן. המטרה מחוץ למערכת הזו. עכשיו החובה לקיים הלכות דרבנן לא יכולה להיות בגלל שדרבנן אמרו, נכון? למה שאני אציית לאמירה הזאת של דרבנן? אז על מה זה יכול להיות מבוסס? אז למשל הרמב"ם אומר שזה מבוסס על לא תסור. יש פסוק בתורה שמאציל סמכות לחכמים, אז מכוח התורה אפשר להבין שיש סמכות לחכמים. עכשיו כשאני אשאל את עצמי אוקיי, ולתורה עצמה למה אני צריך לציית? מה מקור הסמכות לתורה עצמה? אוקיי הקדוש ברוך הוא, לא משנה. למה לציית לקדוש ברוך הוא? לא יודע, אפשר להעלות כל מיני השערות, בסוף בסוף אני אשאל על ההשערות האלה ולמה הם? אוקיי? מתישהו זה ייגמר נכון? איפה זה ייעצר השרשרת הזאת? אתם מכירים את הסיפור על הצבים כל הדרך עד למטה שהזכרתי את זה, כבר לא זוכר. לא מכירים? סיפור מפורסם של פילוסוף אמריקאי בשם וויליאם ג'יימס. שהוא מספר שהיה פיזיקאי יווני קדמון, נתן הרצאה על הפיזיקה. הסביר לקהל השומעים שהעולם עומד על צב גדול, אטלס, העולם עומד על צב גדול. מצביעה אישה אחת שואלת אותו והצב על מה עומד? הצב, על מה הוא עומד? אז הוא אומר לה על עוד צב, יש צב מלמטה שהצב הזה עומד עליו. מעניין. אחרי חצי דקה היא מצביעה עוד פעם: רגע, ועל הצב השני על מה הוא עומד? אומר לה יש צב שלישי, זאת אומרת הצב הראשון עומד על השני, השני עומד על השלישי והעולם עומד על הראשון. טוב. ואז היא מצביעה עוד פעם והוא כבר מבין מה היא הולכת לשאול, אומר לה תשמעי את לא מבינה, יש צבים כל הדרך עד למטה. מה הבעיה עם ההסבר הזה? זה הסבר טוב? זה לא מסביר כלום נכון? בעצם ההסבר הזה זה מה שנקרא רגרסיה אינסופית בפילוסופיה. כשאתה נותן הסבר שמורכב משרשרת של אינסוף חוליות, זה לא נחשב הסבר. זה בעצם לברוח מהסבר. אתה בעצם אומר יש לי הסבר בלי להציג אותו. אמרנו יש צב והוא עומד על צב והוא עומד על צב. בשלב מסוים אתה אומר צבים כל הדרך עד למטה. מה זה למטה? למטה יש איזשהו צב ראשון? צב ראשון, צב שני כמו בצה"ל… אז יש צב ראשון שם למטה? אז על מה הוא עומד? אם אין שום צב למטה, אז לא הבנתי איך יש פה הסבר? זאת אומרת בסופו של דבר אתה בורח מלהסביר ולא מסביר. בסוף בסוף כל שרשרת הנמקה צריכה לעצור באיזשהו מקום. אם היא לא עוצרת זה כמו צבים כל הדרך עד למטה. אבל עכשיו עולה השאלה ההפוכה: אם היא עוצרת, אז למה שאני אקבל את העיקרון הראשון? הוא הרי אין משהו שמצדיק אותו נכון? כי זה הראשון. נכון? אז על סמך מה אני אקבל אותו? דיברנו על זה קצת פעם קודמת נכון? בדיוק. בדיוק. כמו אקסיומות בגיאומטריה. אקסיומות, לא משנה, בכל מערכת משפט או כל מערכת אקסיומטית אחרת. אז יש לנו אוסף של אקסיומות. על סמך מה אני מקבל את האקסיומות? אתה לא רואה כלום, מה אתה רואה? אתה רואה שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד? מי אמר לך שאין עוד שלושה? ראית? לא יכול לראות שאין. מה נתת אקסיומה? אוקלידס נתן לך את הגיאומטריה בהר סיני? מה פתאום? אתה סומך על מי שנתן את האקסיומה. אז זה אוקיי, השאלה אם זה נכון או לא? מה זה אוקיי? צודק או לא צודק? לא לא, אני לא מדבר אפילו על העולם. מדבר על תורה מתמטית. אני לא מדבר על העולם, מדבר על תורה מתמטית. תורה מתמטית לא עוסקת בעולם. מתמטיקה לא עוסקת בעולם. פיזיקה עוסקת בעולם. על הנחות היסוד האלה אני שואל על סמך מה אני מקבל אותן. הנחות יסוד. אם הנחות היסוד הן בעצמן נכונות או לא, זה ברור. כן אני שואל על סמך מה אתה מקבל הנחות יסוד, כי יכולת לקבוע גם הנחות יסוד אחרות. אז על סמך מה אתה מקבל את הנחות היסוד? למה אתה מניח שהגיאומטריה נכונה? אז אני אומר, יש מקומות, יש מקומות שבהם באמת מתמטיקאים הרבה פעמים כשישאלו שאלה כזאת יגידו לכם אנחנו לא טוענים שהאקסיומות נכונות. אנחנו טוענים שאם תניחו את האקסיומות האלה, זאת אמורה להיות המסקנה. אם האקסיומות נכונות או לא נכונות, תחליטו לבד. זה לא המנדט של המתמטיקאי לקבוע את זה. המתמטיקאי אחראי על איך ומה מוציאים מתוך האקסיומות, לא האם האקסיומות נכונות או לא. יש בדיחה מפורסמת על אברהם אבינו. מכירים את זה? מאיפה יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? כתוב "וילך אברהם". שם שם. יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע, נכון? אז אם אברהם הלך עם כובע, אז אנחנו צאצאיו הנאמנים צריכים ללכת בדרכו גם כן עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה הבעיה? מה הבעיה? מה לא הבנת? אני אומר אני רוצה להוכיח שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, אוקיי? הנה ההוכחה. בסדר? כתוב "וילך אברהם". נכון? יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע. נכון? אז אם אברהם הלך עם כובע, מה לא הבנת? מה לא ברור במשפט? לוגיקה לא הבנת. אתה מתכוון להגיד שלא הסכמת, לא שלא הבנת. הבנת לגמרי, מה הבעיה? נשמע מאוד ברור. המסקנה כנראה לא בצדק. מתכוון לומר שאין לו בסיס. בסדר, מותר להגיד את זה. הנקודה היא מה קורה פה בעצם. מה הבעיה בסוג כזה של הוכחה? זה האמת שאין שום בעיה. זה רק אני עושה עוד פעם פסק זמן. אין בעיה. זה מה שנקרא בפילוסופיה הנחת המבוקש. מה זאת אומרת? שכשאתה רוצה להוכיח משהו, אתה לא יכול לאמץ את המסקנה שאותה אתה רוצה להוכיח בתור אחת ההנחות של המהלך. נכון? אם אתה תיקח את המסקנה בתור אחת ההנחות של המהלך, אז מה הערך של כל המהלך? הרי המהלך בא לשכנע מישהו נגיד שצריך ללכת עם כובע. אוקיי? אז אני צריך לקחת הנחות מסוימות שהוא כנראה יסכים להן, ועליהן לבנות את ההוכחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. עכשיו אם הוא לא יסכים להנחות, אז אין טעם, זה לא יעזור שום דבר, נכון? ואם אני לוקח את המסקנה ושם אותה בתור אחת ההנחות, אם אני בא להוכיח לו את המסקנה זאת אומרת הוא בינתיים לא מסכים לה, אז מה הטעם להציב את זה בתור הנחה? הוא לא מסכים לזה. זה לא יעזור לך כלום. במילים אחרות ההנחה הזאת, ההוכחה הזאת מניחה את המבוקש. מה שאתה מבקש להוכיח בעצם הנחת אותו. כשאני אומר הרי יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, מה אני בעצם אומר בסאבטקסט? שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, יהודי לא הלך בלי כובע. אבל את זה מה שאני רוצה להוכיח. נכון? את המסקנה שאותה אני רוצה להוכיח הטמנתי פה בתור הנחה. לפעמים אני עושה את זה מתוחכם, פה זה פחות מתוחכם, לא משנה. לפעמים זה מתוחכם, אבל עדיין בסוף בסוף זה מה שנקרא הנחת המבוקש. אבל מצד שני בואו נחשוב רגע הלאה. אז מה זה טיעון לוגי תקף שלא מניח את המבוקש? למשל, דוגמה כן שפילוסופים כבר מקיאים ממנה מרוב שהיא נדושה. כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. הדוגמה הקנונית של הפילוסופים לטיעון לוגי. אוקיי? פילוסוף יווני. פילוסוף יווני. שלושה פילוסופים מרכזיים, יווניים מרכזיים זה סוקרטס, אפלטון ואריסטו. אפלטון, כל הספרים שהוא כתב הם ספרים על סוקרטס. דיאלוגים של סוקרטס עם עוד מישהו. בכל אופן אז כן אז אם. אם כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. טיעון הכרחי, נכון? מה פירוש הכרחי? אם אתה מקבל את ההנחות, אתה חייב לקבל גם את המסקנה. אתה לא יכול לקבל את ההנחות ולא לקבל את המסקנה. עכשיו אני אשאל אתכם למה? למה? אתם יודעים יבוא חייזר, בסדר? מהכוכב של הנסיך הקטן. בסדר, הוא יגיע הנה, אומר, ואתה אומר לו, תשמע, כל בני אדם הם בני תמותה. אוקיי, מעניין, טוב לדעת. ואתה אומר לו, אתה יודע, יש אחד סוקרטס, הוא בן אדם. מצוין, הבנתי. ואז אתה אומר לו, אתה מבין שסוקרטס הוא בן תמותה? למה? לא הבנתי, הוא אומר לך. הרי אתה הסכמת שכל בני אדם הם בני תמותה, כן. ושסוקרטס הוא בן אדם, גם כן. נו, אז מה? הוא שואל. מה הבעיה? אתם יכולים לנסות להסביר לו למה אם הוא מקבל את שתי ההנחות האלו הוא צריך גם לקבל את המסקנה? במילים, זה לא מובן מאליו. מה לעשות? תסבירו לו. לכם זה מובן מאליו, לו זה לא מובן מאליו. מה? אתה מניח שהוא נכון, אבל אם הוא לא מניח? עכשיו שמעתי, איך תוכיח? אם יש הנחה… היה לי חברותא, היה לי חברותא שלי, היה לי חברותא פעם בישיבה, שתוך כדי ויכוח התחלתי ככה להזיז את הידיים בהתלהבות, הוא אומר לי: שים את הידיים מאחורה, תקשור אותם ותגיד לי את זה רק עם הפה. ברגע שאתה מתחיל לנפנף ידיים, זה אומר שאתה לא מצליח להסביר. טוב, שים את הידיים מאחור ותסביר עם הפה. לא תצליח להסביר. מה זאת אומרת? הוא לא ברור לו. מה יש הוכחה, אין הוכחה, אוקיי תוכיח. אוקיי הוא מבין, כל בני אדם בני תמותה. נכון, מצוין, מבין את זה מצוין. סוקרטס הוא בן אדם, נכון. נו, אז מה? למה? כי זה מובן לך מאליו שאם זה נכון לכולם זה גם נכון לכל אחד מהם לחוד, נכון? אבל לו זה לא מובן מאליו. מה לעשות? הנקודה היא, אני חושב שמה שעומד מאחורי כל הכללים הלוגיים האלה, זה שבעצם אתה מניח את המבוקש. הרי כשאתה אומר שכל בני אדם הם בני תמותה, בוא נפרק את זה לפרוטות. זה בעצם להגיד בקיצור המון משפטים, נכון? יעקב הוא בן תמותה, סוקרטס הוא בן תמותה, דוד הוא בן תמותה, מוחמד הוא בן תמותה, ינקלה הוא בן תמותה, כולם בני תמותה. בסדר? במקום להגיד את זה, אתה אומר כל בני אדם הם בני תמותה. עכשיו, אם סוקרטס הוא אחד מבני האדם, אז ברשימת המשפטים האלה, אחד מהם זה סוקרטס הוא בן תמותה, נכון? אתה רק אומר בקיצור, אתה אומר את זה על כולם, אבל בעצם אם היית פורט את זה לפרוטות, אז אחד מהמון משפטים האלה שבהנחה, זה סוקרטס הוא בן תמותה. נו, אז אתה מניח את המבוקש. זה כבר קיבלת שסוקרטס הוא בן תמותה. אתה לא יכול להתווכח עם המסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. לכן חייבים לקבל את המסקנה. חייבים לקבל את המסקנה בגלל שהיא נמצאת בתוך ההנחות. אם קיבלת את ההנחות, אתה חייב לקבל את המסקנה, לא בגלל איזה מיסטיקה, כלל לוגי, לא יודע מה, כל מיני דברים מהסוג הזה. זה פשוט בגלל כשקיבלת את ההנחות, בתוכן כבר קיבלת את המסקנה, היא טמונה בהן. או במילים אחרות, כל טיעון לוגי בעצם, טיעון לוגי תקף, מניח את המבוקש. כל טיעון לוגי מניח את המבוקש. המסקנה, טיעון לוגי תקף פירושו שהמסקנה נובעת בהכרח מההנחות. למה המסקנה נובעת בהכרח מההנחות? כי היא נמצאת בהן באיזושהי צורה. אחרת זה לא היה ככה. נכון? זאת אומרת שכל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש. אחרת אם אתה מקבל את ההנחות והמסקנה לא כלולה בהן, אז למה שתהיה חייב לקבל את המסקנה? חייב לקבל את המסקנה רק בגלל שהיא בעצם כלולה בהן. לפעמים די קשה לראות את זה. כשלוומדים מתמטיקה מכירים הרבה דוגמאות כאלה. אוקיי? שצריך לעבוד קשה בשביל להוציא את המסקנה מתוך ההנחות. אבל היא שם. היא נמצאת בתוכן. בסדר? אז מה זה אומר בעצם? זה אומר בעצם שאין, אתה אף פעם לא יכול להמשיך את השרשרת הזאת לאינסוף. השרשרת תמיד מתחילה מאיפה שהוא, ובסוף כשתתחיל מאותו מקום ותגיע אל המסקנה, אתה תגלה שהמסקנה בעצם נמצאת כבר בתוך ההנחות שמהן יצאת, כי אחרת לא תצליח להגיע מההנחות האלה אל המסקנה. אבל אם זה כך, אז זה מחזק עוד יותר את השאלה ששאלתי קודם, אז איך מתחילה שרשרת הנמקה? האם אתה אומר לי אני מנמק את המסקנה על סמך ההנחות, אוקיי? את ההנחות ומה פירוש לנמק? שההנחה בעצם המסקנה בעצם נמצאת בתוך ההנחות, אוקיי? אז עזוב, אז מה הרווחת מכל ההוכחה הזאת? אז אתה בסך הכל מניח את המסקנה, זה הכל. כל ההוכחות האלה לא שוות כלום. שאלתי אתכם פעם קודמת, כן, שאלתי פעם תלמידים, מה יותר נכון בגיאומטריה המשפטים או האקסיומות? למשפטים יש הוכחה, לאקסיומות אין. האקסיומות, נכון. למה? כי מה זה מה זה הוכחה? הוכחה זה להוציא את המשפט מתוך האקסיומה, נכון? מה זה להוציא? תחשבו על הלהוציא. לא נשענת, היא נמצאת בתוכם. צריך להוציא אותה מתוך האקסיומות, כי היא שם בפנים. אם היא לא הייתה שם, אי אפשר היה להוציא אותה משם. זאת אומרת כל הלוגיקה והמתמטיקה וכל הטיעונים ההכרחיים לענפיהם ולסוגיהם בעצם לא מוסיפים לנו אף פעם מידע חדש. הם בסך הכל מוציאים עוד ועוד מידע שנמצא בתוך האקסיומה. ככל שתתאמץ יותר תוציא עוד מידע ועוד מידע, אבל הכל נמצא בתוך האקסיומה. כן, אתם מכירים את הבדיחה על על הכדור הפורח? שאנשים מאבדים את הדרך בכדור פורח. אז הם לא יודעים איפה הם נמצאים, רואים מישהו חורש בשדה למטה, אז הם צועקים לו תגיד איפה אנחנו נמצאים? וההוא למטה אומר מעל השדה שלי. אז ההוא בכדור פורח אומר לחבר שלו שההוא שלמטה בטוח מתמטיקאי. שתי סיבות. א, מה שהוא אומר ודאי לחלוטין, מדויק וודאי לחלוטין, וב שזה לא עוזר לנו כלום. זאת אומרת וברמה המהותית זו לא בדיחה, זה אמיתי. למה המתמטיקה ודאית לחלוטין? כי היא לא עוזרת לנו בכלום. במובן המהותי לא של אלא במובן הזה שהמסקנה לעולם לא מוסיפה לך עוד מידע מעבר למה שהיה לך בהנחות. במתמטיקה לא יתווסף לך אף פעם מידע. לכל היותר תוכל להוציא עוד ועוד מידע מתוך האקסיומות, זה הכל. לעולם לא יכול להוסיף מידע. הדיסציפלינה שמוסיפה מידע זה מה שנקרא מדע. מדע מוסיף לנו מידע, מתמטיקה לא. ולכן מדע לא עובד בטכניקות דדוקטיביות, טכניקות לוגיות של תקפות לוגית הכרחית. מדע הוא אף פעם לא הכרחי, אף פעם לא ודאי. אפשר להפריך מדעי, משפט במתמטיקה אי אפשר להפריך. אם המסקנה נובעת מההנחות אז זהו, אני לא צריך להעמיד את זה למבחן ולהפריך את זה. וזו אחת האינדיקציות אגב שמתמטיקה לא עוסקת במציאות. כי היא לא נתונה למציאות, היא דנה על קשרים בין טענות. זה הכל. את הקשרים האלה אי אפשר להפריך אותם, או שזה נכון או שזה לא נכון אבל אין מה להפריך. ובמדע אתה מציע איזשהו חוק כללי ואתה צריך לבדוק, כן עובד, לא עובד. עושה ניסוי כדי כדי לנסות להפריך את זה או לא להפריך את זה, אבל במתמטיקה כל זה לא רלוונטי. אני תרגלתי פעם במכניקה כשהגעתי לאוניברסיטה, תואר שני בהתחלה, נתנו לי לתרגל קורס במכניקה, בפקולטה לפיזיקה. אז שאלתי את החבר'ה שמה האם התיאוריה שתיים ועוד שלוש שווה חמש היא מדעית? הכלל, העיקרון של פופר, קרל פופר פילוסוף של המדע, מה זה תיאוריה מדעית? תיאוריה מדעית זו תיאוריה שניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. נכון? נגיד אני אומר כל העורבים הם שחורים. אי אפשר להוכיח את התיאוריה הזאת כי אף פעם אתה לא יכול לדעת שראית את כל העורבים, נכון? אבל להפריך אפשר. תמצא עורב אחד שהוא לא שחור, פה תזרוק את התיאוריה לפח, היא לא נכונה. יש אסימטריה בין הוכחה לבין הפרכה. אוקיי? במדע. הטענה של פופר היא שכיוון שאי אפשר להוכיח תיאוריות מדעיות אז איך נגדיר תיאוריה כמדעית? תיאוריה כזאת שניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. אם היא עמדה בכל מבחני ההפרכה עד עכשיו אז אני מאמץ אותה, אם לא אני זורק אותה. אבל זו תיאוריה מדעית. תיאוריה לא מדעית זה למשל שיש אלוקים. זו לא תיאוריה מדעית, למה? כי אי אפשר להציע ניסוי שיבדוק את זה שאם הוא יכשל אני אגיע למסקנה שאין אלוקים. אין אין דרך לעשות ניסוי כדי להפריך את התזה הזאת, וזו לא תזה מדעית. זה לא שהיא לא נכונה, זה פשוט שהיא לא מדעית. אלו שני דברים שונים. אין לך, באמת לא אין לך, באמת אתה לא יודע. אתה מצפה לוודאות, אין ודאות. לפי פופר אין אפילו לא שאין ודאות, אין בכלל תיאוריות מדעיות נכונות, יש תיאוריות מדעיות שלא הופרכו עדיין, זה הכל. זה מוגזם אבל לא משנה לא ניכנס לזה. מכל מקום אז למה אני אומר את זה? כי שאלתי אותם שם, אז האם תגידו לי אם התיאוריה שתיים ועוד שלוש שווה חמש היא תיאוריה מדעית. בוא תנסה להציע לי ניסוי שיפריך אותה, שיכול להפריך, כן. תוסיף שני בדידים לתוך כוס, תוסיף עוד שלושה ותספור כמה יש לך סך הכל. אם יצא חמש, אז לא הפרכת, אם יצא שבע עשרה, אז הופרך. אוקיי. עכשיו אני אשאל אותך שאלה. נגיד שעשית את הניסוי, יצא שבע עשרה. בסדר? מה אתה אומר? שתיים ועוד שלוש לא שווה חמש, שווה שבע עשרה? לא, עדיין חמש. למה? למה, למה, למה אתה כל כך בטוח? כי זה לא עומד למבחן הפרכה. כי גם אם תגלה שזה שבע עשרה, אתה לא תוותר על המשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש. על מה תוותר? אתה או שתגיד שהייתה טעות בניסוי, משהו, נכנסו בדידים בלי ששמתי לב, מה שלא יהיה. לא משנה. בסדר, אבל אתה הצעת לי, הדמגוגיה שלך, לא שלי. אתה הצעת לי את ניסוי ההפרכה הזה, לא אני. בסדר, אז בוא נבדוק עכשיו מה עושים עם הניסוי הזה. ברור שזה לא יצא, כי אתה בטוח שזה נכון. בסדר, אוקיי. אבל עדיין זה ניסוי שעקרונית יכול להפריך את התיאוריה הזאת. אם הוא לא יפריך, מעולה. לא חייב להפריך. ואם היא לא נכונה, יש ניסוי שיפריך אותה. נכון? אבל לא, הוא לא יפריך אותה. למה הוא לא יפריך אותה? בגלל שאפילו נגיד שלא הייתה טעות בניסוי והכול, אני בטוח לגמרי. מה שהופרך כאן זה לא המשפט במתמטיקה שתיים ועוד שלוש שווה חמש, אלא המשפט בפיזיקה שאומר שהוספת בדידים לתוך כוס מתוארת על ידי חיבור אלגברי. צריך כנראה לומר שהוספת בדידים לתוך כוס זה לא מודל בשביל התיאוריה של שתיים ועוד שלוש שווה חמש, בשביל המתמטיקה. כן, ברור שיש מודלים, דברים שמתקיימים עבור התיאוריה הזאת. אוקיי? זה הכול. אבל זה לא נוגע בתיאוריה המתמטית. התיאוריה המתמטית נשארת נכונה תמיד. למה אמרתי את זה בתחילת קורס מכניקה? אמרתי אם תראו פוף, יש כוח של חמישה ניוטון צפונה, בסדר? ויש עוד כוח של חמישה ניוטון מזרחה. מה סך הכול הכוח שפועל על הגוף? חמש שורש שתיים. נכון? כן, חמש שורש שתיים, לצפון מזרח. אוקיי. לא הבנתי, חמש ועוד חמש שווה עשר, לא? יש כוח של חמש ועוד כוח של חמש והתוצאה היא לא עשר? הנה, הפרכנו את המשפט חמש ועוד חמש שווה עשר. ברור שלא. למה לא? הפרכנו את המשפט בפיזיקה שהוספת כוחות נעשית על ידי חיבור אריתמטי. לא נכון, היא נעשית על ידי חיבור וקטורי. אוקיי? המתמטיקה לא עוסקת בעולם. יש מתמטיקאים שחושבים שכן, אני לא מסכים איתם. אני פלטוניסט במידה מסוימת. המודלים המתמטיים תמיד עוסקים במתמטיקה, במבנה, בהכללה. המודל המתמטי עצמו לא נדרש לשום הוכחה. נכון, אתה יכול ליישם אותו וזה בדיוק הנקודה. זאת אומרת, יש תחומים שמהווים מודל עבור התורה המתמטית הזאת. אז כלכלה יכולה להיות מודל, פיזיקה יכולה להיות מודל. אבל התורה המתמטית כשלעצמה היא תורה א-פריורית שמקיימת את כללי הלוגיקה והיא לא תלויה בשום עובדה בעולם. טוב, נחזור אלינו, זה רק אסוציאציה. מה? אפשר לשאול גם על זה, ומי אמר שזה נכון? והוא התגלה אז מה אם הוא התגלה? זה עוד גזירה, אז הוא התגלה. אז מה? כן. אתה תמיד, לא תעצור את שאלות הלמה אף פעם. אלא אם כן אתה נמצא, וזה בדיוק אני חוזר עכשיו למהלך שלנו, אלא אם כן אין ברירה, אתה צריך באיזשהו מקום להישאר עם עיקרון שהוא נקרא לו מובן מאליו. כשאני אשאל אותך למה הוא נכון, התשובה תהיה ככה. ככה. אבל אמרתי שיש שני סוגי ככה. יש ככה שרירותי, כי בא לי, החלטתי, לא שזה באמת נכון אלא החלטתי להניח ככה. זה סוג אחד של ככה. אוקיי? יש סוג אחר של ככה, כמו שתגיד למה אתה חושב שמה שאתה רואה באמת קיים? אני לא יודע להסביר לו את זה, אבל ברור לי שזה נכון. אז אני לא אומר לו ככה, כשאני אענה ככה אני לא מתכוון לככה במובן שרירותי, כי בא לי. לככה וזה ודאי שזה נכון למרות שאין לי הסבר. זה מובן לי מאליו אינטואיטיבית. אוקיי? זה סוג אחר של ככה. ככה, בלי שום הסבר, משאלת ההסבר האחרונה. אז בסופו של דבר הטענה שכל שרשרת הנמקה נעצרת באותו מקום כשתשאל עליו למה, התשובה תהיה ככה. אין דרך אחרת, לא יעזור כלום. נכון. אז בעצם האשליה הזאת, כאילו שיש יתרון בלהוכיח דברים, היא אשליה. להוכיח דברים זה לבסס אותם על אוסף של הנחות שהן עצמן לא מוכחות, הן פשוט מובן לנו מאליו שהן נכונות. תחשבו על אלוקים, קיומו של אלוקים. יש כאלה שעובדים קשה כדי להוכיח את קיומו, אחרים אומרים: לא יודע, אינטואיטיבית נראה לי ברור. יש הבדל בין שתי התפיסות האלה? שום הבדל. אלה שמוכיחים את קיומו פשוט מוציאים את זה מדברים אחרים שמובנים להם מאליהם, ועליהם הם בונים את קיומו. לעומת זאת מישהו אחר אומר: הוא עצמו קיומו. לא צריך את המשחק הזה. וזה בסדר גמור. אם לך זה לא מובן מאליו, אז תנסה להוציא את זה מדברים אחרים שכן מובנים לך מאליהם, אבל אם למישהו אחר זה כן מובן לו מאליו, מה הבעיה? זה בסדר גמור, זה אותו דבר. לכן צריך לצאת מההנחה המוטעית והנפוצה מאוד שאם יש משהו שאין לנו הוכחה עבורו אז הוא לא נכון או שרירותי. זה לא נכון. אם הוא היה שרירותי אז כל דבר בעולם הוא שרירותי, כי כל דבר בעולם, גם זה שיש לנו הוכחה עבורו, מתחיל מהנחות יסוד שעליהן אין לנו הוכחה. אוקיי, אז אני חוזר חזרה לשאלה הזאת. לא נכון, אבל גם דבר שיש לו הוכחה יכול להיות לא נכון אם האקסיומות שעליהן אתה מבוסס לא נכונות. בזה אתה לא מאמין בכוח המשיכה? אם היית מאמין בזה היית מנהל את חייך לפי זה. זה מוביל אותך למקום לא מומלץ בבית הקברות בסוף החיים. אני לא אומר שכל אינטואיציה תמיד צודקת, אני אומר שאין לנו כלי אחר. גם אם היא טועה, אבל זה מה שיש. כי אם תסמוך תמיד על הוכחות, עדיין בבסיס של ההוכחה תמיד יושבים עקרונות שיש לך רק אינטואיציה לגביהם. אין לך משהו יותר טוב מזה. לא אמרתי שכל דבר שמישהו יגיד. אני צריך להחליט מה נראה לי נכון. אם משהו מסוים נראה לי נכון אני מאמץ אותו. אם לא, אז אני אבדוק אולי הוא יוצא מדברים אחרים שנראים לי נכונים, גם בסדר. אבל אין יתרון לזה על פני זה, וזה לא משנה. אני יכול לטעות בשניהם ואני יכול לצדוק בשניהם, אבל אין יתרון לאחד על השני. אתה מתאר את המצב הזה כעובדה. השמש זרחה היום? זו עובדה. אז אני מסכים איתך שזה כן, אבל במקרה הזה אנחנו מסכימים. אתה יודע, מה שרוב בני האדם מסכימים עליו, אינטואיציה, לא מוכח. לפעמים המיעוט צודק והרוב טועה, אלא אם כן הוכח אחרת. יש מושג שיש פירמידת כישרון. מעט חכמים והרבה טיפשים. כשיש מחלוקת בדרך כלל המיעוט צודק והרוב טועה. טוב, זה לא נכון תמיד, יש פה איזושהי אמרה שאומרת שהטיפשים לא נמשלים, התשובה לא נכונה. הטיפשים עונים חצי נכון וחצי לא נכון, זה נקרא להיות טיפש. הטיפש לא עונה תמיד את התשובה הלא נכונה, אין קשר בין התשובה שהוא עונה לבין האמת. לפעמים הוא עונה נכון ולפעמים לא נכון. תעשו את החשבון עכשיו ותראו שזה לא טוב. טוב, בכל אופן, העובדה שבסוף בסוף בסוף התשובה תהיה ככה. ככה, הנה, כי השם אמר. שמיים והוא אמר. אז הוא אמר. בסוף אני אגיע לאיזשהו. הנחה, כי אם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וציווה, אז צריך לקיים. מי שמקבל את ההנחה הזאת טוב, מי שלא לא, אבל אין לך משהו יותר טוב מזה. אז בסוף, הדבר הכי בסיסי שיש לנו זה זה. אין תשובה יותר טובה מכך, זאת התשובה הכי טובה שיש. בחוץ תמיד אומרים ככה זה לא תשובה, לא, ככה זאת התשובה הכי טובה. כל השאר זה לא תשובה. רק ככה זה תשובה. כן, אבל היא גם ידיעה. אבל גם ידיעה זה ככה. ידיעה ואמונה אלה מילים נרדפות. מה ההבדל בין ידיעה לבין אמונה? גם ידיעה זה ככה. מה ידיעה? אתה עושה איזה הוכחה, נו, והתשתית להוכחה מאיפה באה? מככה. למה? מה ההבדל בין ידיעה לאמונה? אותו דבר. גם בידיעה זה לא ככה. על מה? על הנחות. ועל הנחות מה את הידיעה? תגיד לי משהו אחד שאתה יודע, אני אשאל אותך למה, ותגיד לי אותו דבר. כן, אתה יודע את זה, מאיפה אתה יודע? מאיפה אתה יודע שמה שהיה היה? אגב, מאיפה אתה יודע שנוסחת המתמטיקה היא נכונה כמו שהיא במקור, אולי היא לא נכונה בכלל? אני תמיד יכול לשאול אותך, אני לא שובר ספקות כאלה, אני גם חושב ככה. אני רק אומר, שום דבר לא יכול להתבסס באופן מוחלט בלי הנחות יסוד. אין דבר כזה. תמיד יש הנחות יסוד. וכשתשאל למה הנחות היסוד? התשובה תהיה ככה. או שתהיה תשובה אחרת ותשאל עליה וזה יהיה ככה. בסוף בסוף יש אוסף של הנחות יסוד שהן היסוד. וכששואלים למה לקיים מצוות, בסופו של דבר התשובה תהיה ככה. כל התשובות האחרות שיגידו לכם הן תשובות שלא באמת מחזיקות מים, זה מונפץ. רגע, ואז איפה נכנס פה הנושא הזה של האמונה? איך אני, אני אגיד את זה, אני יושב עם בן אדם, אני שואל אותו איזה משהו, התשובה שלו היא כי ככה, ככה אני מרגיש. אני יכול עכשיו להאמין לזה, לא להאמין לזה. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אז נכון, ככה זה לא תמיד תשובה. לא, ככה הוא תשובה, זה לא אומר שהיא תמיד תשובה נכונה. אנחנו לא תמיד צודקים, אבל זה הכלי שיש לנו, אין לנו כלי אחר, אין לנו כלי יותר טוב. ככה זה הכלי שלנו. זה לא אומר שהוא תמיד צודק. אנשים חושבים מחשבות הפוכות, במצבים כאלו אחד צודק והשני טועה, אבל לכל אחד יש איזה שהן הנחות שמהן הוא יוצא. לא אמרתי שכשאתה נסמך על האינטואיציה שלך אתה תמיד צודק. ממש לא. מה שאני אומר זה שאין לך ברירה, כי אין דרך לא להסתמך על האינטואיציה. זהו, זה מה שיש. אין לך דרך אחרת שהיא בטוחה, שהיא לא נזקקת לאינטואיציה. לא. הוכחות גם הן נזקקות לאינטואיציה. לכן זה לא יעזור. ודאות תמיד חסרה, זה ברור, אני לא אומר שיש לנו ודאות. להיפך, אין לנו ודאות בכלום. אפילו בזה אני לא בטוח, שאין ודאות בכלום. מה? למה? בגלל מה שאני אומר. טוב, פרדיגמה, פרדוקס, אינסוף של רפרנס. בכל אופן, אז זה לגבי השאלה למה לקיים מצוות. אוקיי? עכשיו אני רוצה לעבור לשאלה שהיא לכאורה אותו דבר אבל היא שונה. וזה השאלה מה צריך להיות במודעות שלי כשאני מקיים מצוות. מה זאת אומרת? בואו נראה את הרמב"ם בסוף פרק ח' בהלכות מלכים. בסדר, רואים? טוב, אם אתם רואים אז בסדר, אני יכול לשמוח בכם. זהו כן? אה? כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו. והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם. יש כאן כאלה שגורסים פה "ולא מחכמיהם", אבל הגרסה היותר נכונה זה "אלא". מה כתוב פה? מדובר פה על דיני גר תושב. גר תושב זה גוי שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. אוקיי, אז מותר לו לשבת בארץ ישראל ויש לו כל מיני דינים. מה? נכון, הזכרתי את זה בשיעור קודם, עכשיו אני אגיע לזה. מהכרע הדעת, כן. נכון, בדיוק. הזכרתי את זה פעם קודמת, אני אזכיר עוד פעם, אבל ניכנס לזה. בכל אופן מה הוא אומר שמה? שאם מישהו מקיים מצוות בגלל הכרע הדעת, מה הכוונה? זה נראה לו הגיוני, מוסרי, או מה שלא יהיה, אז הוא לא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. מה הכוונה? בתרגום חופשי אני אגיד, אין לדבר הזה ערך דתי למרות שיש לזה ערך מוסרי, אנושי, כזה או אחר. זאת אומרת הוא עושה מעשה נכון אבל מצווה זה לא. למה? כי מצווה אתה צריך לעשות בגלל מחויבות למצווה. אוקיי? אם אתה עושה את המצווה כי היא נראית לך הגיונית, אז אתה לא מקיים מצווה, אתה עושה את המעשה הנכון אבל אתה לא מקיים מצווה. מצווה זה כאשר אתה עושה את המצווה מתוך מחויבות למצווה. לדוגמה, היה הוגה דעות ציוני, ציונות תרבותית, בשם אחד העם. אחד העם טען שצריך לקיים את המצוות או לפחות את השלד שלהם כדי לשמר את התרבות הלאומית, את הלכידות הלאומית וכולי. נגיד שאחד העם אפילו היה חושב שצריך לקיים את כל ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה עם כל הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה והשולחן ערוך וכל נושאי הכלים, הוא לא קיים מצווה מימיו בגלל שהוא לא עושה את זה כי הקדוש ברוך הוא ציווה וזה מחייב. הוא עושה את זה כי יש לו איזושהי סיבה ללכידות, פולקלור, תרבות, מה שלא יהיה. זה לא מצווה. אם מישהו במקרה עושה, לא יודע מה, מניח תפילין בגלל שהחב"דניקים ירדו לו מהראש ברחוב, הוא לא קיים מצווה. בסדר? הוא הניח תפילין, נגיד הוא חוזר בתשובה בצהריים הוא צריך להניח שוב פעם תפילין, הוא לא יצא ידי חובה. לא הניח תפילין. בגלל שמי שמקיים מצוות לא מתוך מחויבות למצווה אלא בגלל הכרע הדעת או מכל סיבה אחרת שלא תהיה, אז זה לא קיום מצווה. לא אמרתי לבטל את ההיגיון, אמרתי לקיים את המצוות בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. זאת אמורה להיות המוטיבציה שלנו לקיום המצוות, אחרת זאת לא מצווה. זה לא אומר שאתה אמור לחשוב שלמצוות האלה אין היגיון. יכול להיות היגיון משני. בהחלט יכול להיות שלמצוות יהיה היגיון, אבל הייתי עושה את זה גם בלי היגיון כי מה שהקדוש ברוך הוא מצווה זה מחייב. אם זה לא ככה, אז אני עושה אולי מעשים טובים אבל לא מצווה. שמה המצוות זה משהו אחר, בואו ננסה לחשוב על טעמי המצוות. אז מה שכתוב פה בעצם זה שקיום המצוות צריך להיעשות מתוך מחויבות אגב לקדוש ברוך הוא שהצטווינו על ידי משה רבנו בתורה. זאת אומרת לא מספיק להאמין שיש אלוקים. צריך להאמין שיש אלוקים שהתגלה בהר סיני, נתן תורה למשה רבנו ובגלל שכתוב בתורה המצוות האלה לכן אני מקיים אותם. אני מדבר על גוי. הגוי שמקיים את השבע מצוות בני נח שלו, לא יהודי. זה לא מצווה אלא אם כן הוא מקיים אותם בגלל שהם כתובות בתורה שניתנה למשה רבנו על ידי הקדוש ברוך הוא בהר סיני. אחרת זה לא מצווה. קביעה חזקה. אוקיי, עכשיו תראו רמב"ם מקביל. הלכה היא שמי שעושה אחרת זה לא מצווה, אחד אדם זה לא מצווה, לא קיים מצווה. חוזר בתשובה צריך להניח תפילין עוד פעם. ויש נפקא מינות הלכתיות, יש נפקא מינות הלכתיות. הוא לא יצא ידי חובה בשום מצווה שהוא עושה. אגב, לטענתי גם אין לו עבירות, גם העבירות שלו הן לא עבירות. אז יש, אז אני כתבתי על זה פעם ואנשים רצו לטעון את הטענה הזאת, בעיניי א', זה לא נכון מסברה. מה ההבדל? אם זה לא מצווה זה לא מצווה, מה זה משנה אם זה יהודי או גוי? בדיוק, אז לכן מה ההבדל בין יהודי לגוי? לא לא, השאלה אם זה צריך להיות מודע, אפשר לדבר על זה. זה לא קשור. האם הוא… עוד פעם, אם אתה עושה את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה זו מצווה, אם אתה לא עושה את זה, גם אם כל עם ישראל מקיים ככה, אז מה? כל עם ישראל לא מקיים מצווה, זה הכל. כן. עכשיו השאלה היא עוד פעם, אני אדבר על זה עוד, השאלה כמה זה צריך להיות מודע, תכף נדבר על זה, לא בטוח שזה צריך להיות. אבל זה, זה הלכה אחת ברמב"ם. עכשיו הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת חולין בפרק ז', סוף פרק ז' זה פרק גיד הנשה. אז יש שם מחלוקת במשנה, מחלוקת תנאים, בשאלה האם איסור גיד הנשה נאמר גם על בהמה טמאה או רק על בהמה טהורה. מחלוקת רבי יהודה וחכמים. אוקיי? והם מנהלים ביניהם דיון. לא הבאתי את המשנה פה, לא משנה. אז הם, חכמים טוענים כנגד, כנגד רבי יהודה. רבי יהודה טוען כנגד חכמים נדמה לי, שאיך אפשר להגיד שזה נאמר גם על בהמה טמאה? הרי כשהתחדש האיסור הזה זה היה אצל יעקב אבינו, על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ובאותו זמן עוד לא היה הבדל בין בהמה טמאה לבהמה טהורה, לא ניתנה תורה. אז איך אפשר להגיד שהאיסור הזה נאמר רק על בהמה טהורה? כן, אבל לא היה איסור לאכול ולא לאכול, זה נאמר בשפה אנכרוניסטית. אנחנו כקוראי התורה הרי אנחנו קוראים אותה אחרי שהיא כבר ניתנה, אנחנו כבר יודעים מה זה בהמה טהורה ובהמה טמאה. אז מתארים לנו את הציוויים שנוח קיבל במונחי השפה שלנו היום. אבל אז בפשטות לא היה הבדל בין בהמה טמאה לבהמה טהורה. למשל, משהו כזה, כן. בשפה שלנו מתארים את זה כבהמה טהורה ובהמה טמאה כי נוח עוד לא היה עוד לא הבין מה ההבדל בין בהמה טמאה לבהמה טהורה, זה עוד לא היה קיים. אוקיי. בכל אופן אז לענייננו, אז חכמים טוענים, סליחה, רבי יהודה טוען כנגד חכמים, איך אתם יכולים להגיד שזה נאמר רק בבהמה טהורה? הרי בזמן יעקב אבינו עוד לא היה הבדל בין בהמה טמאה לבהמה טהורה. אז חכמים עונים לו, לא, זה נאמר בסיני וזה חזר ונכתב במקומו. מה הכוונה? זה הרמב"ם מסביר את זה כאן ככה. בואו נראה את זה. ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו, והוא אמרם: מסיני נאסר. והוא שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו מוזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני ציווי השם על ידי משה, לא מפני שהשם ציווה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמה לך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שהשם אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שיישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהשם ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו נמשכים בו אחרי איסור יעקב אבינו אלא ציווי משה רבנו. והלא תראה אמרם: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצוות. כהגמרא בסוף מסכת מכות אומרת שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מילה נאמרה קודם, גיד הנשה, אבר מן החי נאמרו קודם, איך אפשר להגיד ששש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו בסיני? התשובה, כל המצוות נאמרו בסיני, אנחנו מקיימים אותם בגלל שהם נאמרו בסיני. גם אם הם התחדשו קודם, הסיבה שאנחנו מקיימים אותם זה בגלל שמשה בהר סיני. מה שאברהם אבינו קיים את המילה או בני יעקב לא אכלו את גיד הנשה, זה היה עסק שלהם. אנחנו כשאנחנו מקיימים את זה זה בגלל שהתורה מצווה עלינו. זה הטענה. אפילו אם לא כתוב בתורה שזה נאמר בסיני, זה למשל לגבי גיד הנשה, זה לא כתוב. עצם העובדה שהתורה שניתנה בסיני מכילה גם את הפרשיות האלה של יעקב אבינו, זה כנראה נתפס אצל חכמים כאיזושהי חזרה על הציווי. בסדר? עכשיו מה, האם ההלכה הזאת בעצם אומרת? לכאורה היא אומרת את מה שראינו קודם. לא הלכה, זה פירוש המשנה. לכאורה היא אומרת את מה שהרמב"ם אמר בהלכה למעלה, נכון? אנחנו מצווים את זה בגלל הציווי בסיני, מה שהוא אמר למעלה. אבל למעלה הוא אמר לגבי גר תושב, כן? שרק אם אתה מקיים את זה בגלל הציווי שניתן למשה בסיני, אז טוב. ואם לא, אז לא. זה אותו דבר כתוב פה. אני חושב שלא. זה עיקרון קצת שונה. דומה אבל לא זהה. מה זאת אומרת? מה שכתוב בהלכות מלכים, זה השאלה מה צריכה להיות המוטיבציה האישית שלך בבואך לקיים מצווה. אתה צריך לקיים את המצווה בגלל זה ולא בגלל זה. זאת שאלה פרקטית על איך מקיימים מצוות. את המצוות צריך לקיים מתוך מחויבות למצווה. אם אתה עושה את זה מסיבה אחרת, זה לא מצווה. מה שכתוב פה, זה התיאוריה של ההלכה. זה לא קשור לאופן קיום המצווה. בתיאוריה של ההלכה, מה הסיבה שבגללה אנחנו מקיימים מצוות? מה ההצדקה העקרונית למחויבות לקיים מצוות? הציווי בסיני. יש בתורת המשפט, בהגות המשפטית, יש פילוסוף אוסטרי של המשפט שנקרא הנס קלזן. הוא נקרא מה שנקרא פוזיטיביסט. והוא בעצם טוען שלכל מערכת משפטית יש איזשהו עיקרון בסיסי, הוא קורא לזה נורמה בסיסית, הגרונד נורם, הנורמה הבסיסית שממנה נגזרות המחויבויות לכל שאר הנורמות. למשל נגיד בחוק הישראלי, הנורמה הבסיסית זה שצריך לקיים את מה שהכנסת קבעה. מכאן נגזר הכל. אם הכנסת קבעה את זה, אז צריך לקיים. ואם הכנסת הסמיכה מישהו אחר, את מנכ"ל משרד התחבורה, לא יודע בדיוק מה, לקבוע תקנה, אז גם זה מחייב. למה? כי הכנסת הסמיכה אותו, והכלל אומר שמה שהכנסת קובעת מחייב, אז לכן גם זה קובע וכן הלאה. זה בעצם איזושהי מערכת כמו מערכת אקסיומטית כזאת. יש איזה נורמה בסיסית, ממנה נגזרות עוד נורמות, ויכול להיות שמהן נגזרות הלאה עוד נורמות. אבל כל המבנה הזה הוא מבנה שהוא מבנה בתיאוריה של המשפט. נגיד בעולם המשפטי, אם אני אעמוד באור אדום לא בגלל שהחוק מחייב אלא סתם כי בא לי לנוח, מישהו יגיד שלא קיימתי את החוק? נכון? לא מעניין את המחוקק למה אני עומד באור אדום, כל עוד אני עושה מה שהחוק אומר. המוטיבציות שלי לא מעניינות את המחוקק. רגע, אני מדבר על המחוקק. את המחוקק מבחינתו, זה רק השאלה מה התיאוריה שבגללה אני מחויב לחוק. כי מה שהכנסת קובעת זה מה שמחייב, הכנסת היא הריבון. אוקיי? אבל זה לא אומר שהמחשבה שצריכה ללוות אותי כשאני מקיים את החוק, אני כל הזמן צריך להגיד לשם ייחוד קודשא בריך הוא והכנסת, אני צריך לקיים את מה שהכנסת קובעת. לא מעניין את המחוקק למה אני עושה את זה, כל עוד אני עושה את מה שמותר ולא עושה את מה שאסור. בהלכה זה לא ככה. בהלכה, בפירוש המשנה בחולין מה שקראנו עכשיו, אז הרמב"ם אומר לנו את תורת המשפט ההלכתית. הנורמה הבסיסית היא שמה שהקדוש ברוך הוא אמר בסיני זה מה שמחייב, כמו שמה שהכנסת קובעת זה מה שמחייב. אבל זה התיאוריה של ההלכה. בפרק ח' בהלכות מלכים הרמב"ם מדבר על איך אני צריך לקיים הלכות, מה צריך להיות לי בראש כשאני מקיים הלכה. אני צריך לקיים הלכה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה בסיני. בלי זה זו לא מצווה. זה לא קיים בעולם של החוק. לא מעניין את המחוקק למה אני מקיים את החוק. בהלכה כן. זה יותר ממצוות צריכות כוונה, זה מצוות צריכות אמונה. ויש שמצוות צריכות כוונה זה מחלוקת. מחלוקת בגמרא, מחלוקת בראשונים, מחלוקת בפוסקים. אוקיי? ולכן זה לא ברור שמצוות צריכות כוונה. מצוות רצוי שיהיו עם כוונה לכל הדעות, השאלה אם זה מעכב, זה המחלוקת. אז יש מחלוקת אם זה מעכב או לא. אבל מצוות צריכות אמונה, זה לכל הדעות. לא, שמצוות צריכות אמונה זה בדיוק מה שאני מסביר עכשיו. מצוות לא צריכות כוונה זה נכון. מה זה כוונה? כוונה זה הכוונה שאני עושה את המצווה כדי לצאת ידי חובה. אז פה, אם לא חשבתי שאני עושה את זה כדי לצאת ידי חובה, אז זו המחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה. אבל אם אני בכלל אדם שלא מחויב למערכת, אני לא מאמין בקדוש ברוך הוא או במעמד הר סיני או מה שלא יהיה, אני לא מחויב. את עמדתי שלי. זאת לא מוסכם על כולם. להפך, אני חושב שרוב האנשים עכשיו לא יסכימו איתי. אבל אני אני מתאר כרגע את עמדתי שלי. אז את רשמת את זה. נכון. בעל כורחו? נכון, אבל לא דין הלכתי, דין מוסרי. המוסר הוא לא מכוח ציווי. המוסר קיים… לא, עבירה מוסרית ולא עבירה הלכתית. זה נושא שעוד נטפל בו בהרחבה, היחס בין הלכה למוסר. בסדר? יחס בין הלכה למוסר. אז בעצם מה שהרמב"ם אומר פה זה שני דברים: א', המוטיבציה שלך בבואך לקיים מצווה צריכה להיות הציות לציווי של הקדוש ברוך הוא. ב', התיאוריה של ההלכה היא שצריך לקיים את המצוות בגלל הציווי בהר סיני. במובן הזה זה דומה לחוק. במובן הראשון זה לא קיים בחוק, רק בהלכה. בסדר? שני דברים שונים. אז אנחנו מגלים פה עכשיו משהו חדש. עד עכשיו דיברתי על התיאוריה של ההלכה. למה צריך לציית למצוות? אז אמרתי ככה. עם כל הדיונים שעשיתי בשיעור הקודם ועכשיו, הככה המפורסם שאמרתי אותו קודם, זה סיבה התיאורטית למה אני מקיים את ההלכה. אבל עדיין, או מה התיאוריה של ההלכה אומרת למה צריך לקיים. אבל השאלה היא מה צריכה להיות המוטיבציה שלי? גם המוטיבציה שלי צריכה להיות בגלל הציווי בסיני. זאת צריכה להיות המוטיבציה. מי שעושה את המצוות בגלל שהוא לא יודע מה, רוצה להתחבר לדורות הקודמים, הוא לא קיים מצווה. כן? הוא לא קיים מצווה, הוא התחבר לדורות הקודמים. לקיים מצווה פירושו לקיים את ציוויו של הקדוש ברוך הוא מתוך מחויבות לציווי. עכשיו השאלה אם זה צריך להיות מודע או לא מודע, זאת שאלה אחרת. יש בגמרא בתחילת מסכת זבחים, גמרא דנה שמה בשאלה של סתמא לשמה. זאת אומרת, יש כל מיני כוונות שצריך כשזובחים זבח, קורבן, מביאים קורבן, צריך כל מיני כוונות. מה קורה אם מישהו לא התכוון? לא שהתכוון הפוך, פשוט לא התכוון. הוא עשה את זה כמו שקורה לנו הרבה פעמים. עושים דברים, נגיד מצוות, תפילה, או מה שלא יהיה, אנחנו לא ממש מתכוונים בדיוק מה אנחנו עושים, אנחנו עושים את זה ברוטינה כזאת. אוקיי? היית רוצה שזה אולי משפט לא לגמרי מדויק. אתם מכירים את ה… אתם יודעים כתוב 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר', מה הכוונה? יש כאלה שבשביל להגיע לארצות הברית הם יסעו במטוסים, ברכבות, באוניות, אנחנו, אנחנו מתחילים להתפלל אנחנו כבר בארצות הברית. 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה". בראש כבר ישר מגיע לארצות הברית שאתה בשמונה עשרה. בכל אופן, אז האם אתה יוצא ידי חובה? עזבו רגע את תפילה, תפילה זה באמת משהו קצת מיוחד, נראה את זה אולי בהמשך. אלא מצווה, סתם מצווה, הנחת תפילין. מדובר באדם מאמין. לא מישהו שהחב"דניקים הטרידו אותו ברחוב. אדם מאמין, מחויב להלכה, בא לבית כנסת, מניח תפילין, אבל הוא לא חושב כרגע שהוא עושה את זה בגלל הציווי של הקדוש ברוך הוא. אוקיי? האם זה אומר שהוא לא יצא ידי חובה? לא. כי ההקשר מוכיח שהוא עושה את זה בגלל זה. לא משנה כרגע אם זה היה אצלו במודעות או לא. זה מה שנקרא בגמרא בתחילת זבחים סתמא לשמה. אם אתה עושה דברים בסתמא, אבל בהקשר ברור שאתה עושה אתה, למה אתה מקריב את הקורבן? אתה באת לבית המקדש, מקריב את הקורבן, הבאת בדיוק סוג הבהמה הנכון, עשית את כל הפרוצדורה שצריך לעשות, אז ברור שאתה עושה את זה בשביל ההקרבה. וזה שלא חשבת כרגע באופן מודע שאתה עושה את זה בגלל מצווה זו וזו זה לא משנה, ההקשר מוכיח שאתה עושה את זה בגלל זה. זה מספיק טוב. לכן כשאמרתי קודם שמצוות צריכות אמונה, לא התכוונתי שזה חייב להיות מודע כל הזמן. אבל זה כן צריך להיות שאתה תהיה אדם המאמין באופן עקרוני. כי אם אתה לא אדם המאמין באופן עקרוני, אז זה לא נכון שמתוך ההקשר אנחנו מבינים שאתה עושה את זה כמחויב לציווי. לא, מה פתאום? אז הסיבות הן אחרות. מה, היית עם חב"דניקים? מה פתאום? באמת חילוני. חילוני מאמין? יש חילונים שהם אנשים מאמינים ויש חילונים שלא. יש חילונים שכן ויש חילונים שלא. נכון. בדיוק. מסורתי זה דוגמה נהדרת. מסורתי הוא אדם… המסורתי הוא הרבה יותר גרוע מהאתאיסט. כן, זה ברור. בגלל שהמסורתי, המסורתי בעצם יודע מה צריך לעשות ולא עושה את זה. הרבה יותר גרוע מהאתאיסט. האתאיסט פשוט באמת לא יודע מה הוא צריך לעשות. הוא אנוס גמור. אנוס בדעתו. יש גם אונס בדעות. הוא הגיע למסקנה לא נכונה. זאת המסקנה שלו, מה אני יכול לעשות? מצד שני, אבל אם המסורתי יעשה מצווה, זאת מצווה. אם האתאיסט יעשה מצווה, זה לא נחשב לכלום. שום דבר. זה לא סנקציה, זה לא שאני אומר "אתה לא עושה כלום כי אתה פושע ואנחנו מטיחים את המצווה בפניך". לא, זה לא סנקציה על זה שאתה רשע. זו לא מצווה. מצווה זה כאשר אתה עושה משהו שהקדוש ברוך הוא מצווה ואתה מחויב לזה. לכן למשל אתאיסט לדעתי לא מצטרף למניין. אי אפשר לצרף חילוני כזה למניין. לעומת זאת מסורתי שמאמין בזה שיש אלוקים ושמתפללים אליו וכולו, לא בא לו, לא מתאים לו, לא יודע בדיוק, אין בעיה, הוא מצטרף למניין. לא אמרתי, לא אמרתי שהעולם הוא דיכוטומי. אני ציירתי שתי דמויות שנמצאות בשני הקצוות. לא, הכל אתה מגזים, זה לא הכל, אבל נכון שיש מנעד. לפעמים, אמרת טוב. לפעמים. נכון. יש מנעד שלם. יש אתאיסטים שהם אתאיסטים לגמרי, ויש כאלה שלא. ויש מסורתיים מכל מיני רמות. מסכים לגמרי. אני תיארתי את שתי דמויות הקצה. וכל התהליך באמצע יש המון המון סוגים, וכל דבר, כל סוג לחוד. אבל אני קל לי לדבר יותר על שתי הדמויות הקיצוניות. אוקיי? מה? כן, כן, רק להבהיר את הנקודה. אז הטענה בעצם זה שהסיבה או המוטיבציה שלך לקיים מצווה יש לה משמעות בבואך לקיים מצווה. לקיים מצווה זה לא רק איזה פעולה טכנית, אלא זה צריך להיות משהו שנעשה מתוך מוטיבציה מסוימת, מתוך מחויבות מסוימת. אחרת זה לא מצווה. אגב, אני אגיע לזה בהמשך, אבל זאת בדיוק התפיסה הקאנטיאנית לגבי מעשה מוסרי. קאנט כשהוא מגדיר מעשה מוסרי, שזה פשוט ככה, למרות שמציגים את זה תמיד כוויכוחים, זה משהו שאני לא מבין. ברגע שבן אדם מקיים מעשה מוסרי סתם במקרה, או לא כדי להיות אדם מוסרי, זה לא מעשה מוסרי. כבשה, הם אמנון יצחק, שמעתי פעם סיפור, הוא סיפר שמה, הרב של העיר קם בארבע בבוקר, שוחט כבש, מכסה אותו בטלית, שם אותו בכביש הראשי של העיר וצועק "צדיק מת, צדיק מת". כן, אמנון יצחק הוא שחקן כזה, כן. אז כל האנשים בעיר ככה מתעוררים, הרב בוכה וצדיק וזה, בואו מהר, וכולם מצטרפים, בטח איזה גדול הדור שמה קבור. הולכים לבית הקברות, הוא מוריד את הצדיק לקבר, הם רואים באיזה צדיק מדובר, רוצים להחליף את הרב עם הצדיק, להכניס אותו לתוך הקבר. אז אומר להם הרב "מה אתם רוצים?". אומרים לו "מה, מה אתה עובד עלינו? אתה עושה מאיתנו צחוק?". אמר "אני לא מבין מה אתם רוצים ממני. הרי אתם כל הזמן מסבירים לי שמה, אתם שואלים אותי מה אני רוצה מכם, הרי אתם צדיקים. גם הכבשה הוא צדיק. הוא לא גונב, הוא לא רוצח, הוא לא פגע באף אחד. הוא צדיק בדיוק כמו שאתם אומרים". עכשיו זה לא בדיחה, זה סיפור, סיפור שיש לו תוכן משמעותי. להיות כבשה זה לא נקרא להיות צדיק, למרות שאף פעם לא פגע באף אחד, זה נהדר לחיות לידה והיא עוזרת והיא לא פוגעת, כי זה אינסטינקט. ככה היא בנויה, אז ככה היא מתנהגת. אוקיי? מתי בן אדם הוא צדיק? כשהוא עושה את זה מתוך הכרעה. הוא עושה את זה בגלל שהוא מבין שהאדם מוסרי צריך להתנהג באופן כזה. זה אדם מוסרי. אדם שעושה את זה במתעסק, הוא לא מוסרי. הוא אדם נחמד, הכל טוב, אבל הוא לא מוסרי. נגיד אדם, אגב, מחזיר אותנו לנושא הרגש. בן אדם שנולד טוב לב, הטוב זורם ממנו, חוצה, בסדר? הוא לא יכול לעשות משהו רע. הוא אדם שברוח שלו הוא אדם מאוד טוב, אבל זה לא אדם מוסרי. זה כבשה. זאת אומרת, הוא עושה את מה שטוב כי ככה הוא בנוי פשוט. אין לו שום עניין לעשות משהו אחר. זה לא מתוך מוטיבציה מוסרית הוא עושה את זה, הוא עושה את זה כי ככה הוא בנוי. לא, אני רק מצייר על מישהו שלא. בסדר? זה כמו הכבשה בעצם. הוא לא מוסרי. מוסרי זה כאשר אתה עושה את זה מתוך הכרעה. וזה לא אומר שהאדם המוסרי צריך להיות רשע בתחושות או ברגשות שלו. אבל שאפילו אם יהיה לו פעם תחושה מרושעת, הוא עדיין יעשה את זה, את הדבר הנכון. אז זה אדם צדיק. ואז גם אם אין לו תחושה מרושעת, בסדר, אבל עדיין ברור לי שהוא עושה את זה גם מתוך המוטיבציה המוסרית, רק חוץ מזה הוא גם אדם טוב בטבע שלו. זה לא פוסל כמובן. אוקיי, אבל אני אומר ברמה העקרונית, אם הוא עושה את זה בגלל הטבע שלו, זה כמו הגזפוני. שמע? שמע. כבר קראת. כן. זה בוחן מה קורה גם כשאתה כן מזדהה. יש פה בהקדמת האגלי טל מסוכטשוב. היה רב חסידי אבל ידע ללמוד בכל זאת. רגע, לא חבדניק. מסוכטשוב, זה מסוכטשוב. מדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה. ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד תורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. אם אתה נהנה, אז בעצם לימוד לא לשמה. הלימוד לשמה זה כאשר אתה לא נהנה. ככה, זאת הטענה של אלה שהוא מביא. ואז הוא אומר ובאמת זה טעות מפורסם. זה לא נכון. למה? ואדרבה, כי זהו עיקר מצוות לימוד תורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה. בסדר? אז לכן ברור שאנחנו אומרים כל בוקר הערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו. אנחנו רוצים ליהנות מהלימוד. ברור שההנאה לא פוסלת או לא פוגמת בלימוד. אז זה דברים מפורסמים שהוא אמר. ויש פה עוד משפט שהוא מוסיף. ומודנא דהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצווה רק לשם תענוג אכילה. אבל הלומד לשם מצווה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצווה. שימו לב, יש פה סייג. זאת אומרת, ברור שאין פסול בליהנות. להיפך, אם אתה נהנה הלימוד יותר אפקטיבי, יותר נבלע בך, אתה מחובר אליו, הכל טוב. אבל, אם אתה לומד בגלל ההנאה, אז זה באמת לימוד לא לשמה. בדיוק מה שאמרתי קודם. זאת אומרת, אם אתה מזדהה עם הדבר, זה לא פוסל את המעשה שלך. אבל אם אתה עושה את זה בגלל ההזדהות, אז כן, זה עשייה לא לשמה. זה לא מצווה. זאת אומרת, אין מצווה להיות אדם רע. לא, לא בשביל לקיים את המצוות אתה חייב להיות אדם רע ולעשות את זה רק כי הקדוש ברוך הוא ציווה. אבל כן צריך להיות שמה שאתה עושה את זה, זה בגלל הציווי של הקדוש ברוך הוא ולא בגלל שהטבע שלך פשוט רצה לעשות את זה, זאת אומרת, את הדבר הטוב. אם יש לך חוץ מזה גם טבע טוב, מצוין, אז מה רע? אבל, אבל זה ייבחן באותו מקום שלא יבוא לך לעשות, שאלה אם אתה תעשה את זה בכל זאת. בסדר? זה המבחן. לא שאתה צריך באמת להרגיש שאתה לא רוצה לעשות את זה. אוקיי, אז זה בעצם אותו, אותו דבר לענייננו. אז אם כן, תראו עכשיו את הגמרא פה. גמרא בסנהדרין סא עמוד ב'. איתמר: העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב, רבא אמר פטור. אביי אמר חייב, דאף על גב דעבד, עבד. רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לאו לא. זאת אומרת, אביי אומר, מי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה. אוקיי? עוד מעט אני אסביר את זה יותר. אביי אומר חייב, זה עבודה זרה לכל דבר, סוף סוף הוא עבד עבודה זרה. רבא אומר לא, הוא פטור. למה? בגלל שצריך שהוא יקבל את העבודה זרה עליו באלוה כדי להיות חייב. ואם הוא עובד מאהבה או מיראה הוא פטור. זו הגמרא. ולהלכה פוסקים כמו רבא, נכון? מחלוקת אביי ורבא, חוץ מיע"ל קג"ם, פוסקים כמו רבא. חוץ משש-עשרה מקרים. בסדר? באמת הפוסקים מביאים כמו רבא. אבל, רש"י שם תראו איך הוא מפרש מאהבה או מיראה: מאהבת אדם ומיראת אדם. ולא חשבה בלבו באלוהות. מאהבה ויראה אין הכוונה אהבה ויראה של האליל. זו אהבה ויראה של איזהו אדם. אני רוצה לרצות מישהו, אז אני עובד את העבודה זרה שהוא מחבב אותה, כי אני אוהב אותו או כי אני ירא ממנו. זו הכוונה עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה. אבל זה לא פשט הגמרא. עובד עבודה זרה מאהבה ויראה הכוונה אהבה ויראה של האליל. למה רש"י מפרש מוציא את הגמרא מפשוטה? מה? בדיוק. כי אחרת, אז מה זה נקרא כן עובד עבודה זרה? אם אתה עובד עבודה זרה בגלל שאתה אוהב וירא מהאליל, זה בדיוק מה שאתה אמור לעשות כלפי הקדוש ברוך הוא, לעבוד אותו מאהבה ויראה. אתה עושה את זה כלפי האליל, זה לא עבודה זרה? אז מה כן עבודה זרה? לכן אומר רש"י אין ברירה, הוא צריך להגיד שהאהבה ויראה שמדובר פה זה אהבה ויראה של אדם, לא של האליל עצמו. כך מסבירים כל הראשונים, חוץ מאחד, הרמב"ם כמובן, שיש פשט של הגמרא, אז כידוע שהרמב"ם לא יפרש ככה. הלכות עבודת כוכבים פרק ג' הלכה ו': העובד עבודת כוכבים מאהבה, עכשיו הוא מסביר: כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר. או שעבדה מיראתו לה שמא תרע לו, כמו שמדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה. לפי הרמב"ם, בבירור מדובר על אהבה ויראה של האליל, לא של אדם, נכון? ברור. נגד הראב"ד ורש"י והריב"ש, כל הראשונים מפרשים אחרת. אוקיי. לא. הוא מפחד שתירע לו. זה ממש כבר מהאליל. והיראה, היראה זה כן מהאליל, שהוא יירא עליו, וגם האהבה זה כנראה אותו דבר. נו רגע, צריך להגדיר קודם כל, צריך להגדיר יותר טוב מה זה נקרא קבלה באלוה. תכף נראה. שנייה אחת חכו, ואז אולי נחזור לזה. אז ברמב"ם כתוב שהעובד עבודה זרה מאהבה ויראה הכוונה אהבה ויראה של האליל, לא של אדם. אז זה פטור. אז מה האנטיתזה? שאלנו, מה הטריד את רש"י? רש"י הטריד את רש"י, אז מי חייב? מה זה נקרא עובד עבודה זרה למהדרין, כן, זה שסוקלים אותו? אז הוא אומר: אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור. זאת אומרת, קבלה באלוה זה האנטיתזה של אהבה ויראה. עכשיו זה דבר מוזר מאוד. מה זו הקבלה באלוה הזאת? בפשטות אני מבין, שכעובדים את הקדוש ברוך הוא נגיד עובדים אותו מאהבה ומיראה. אם את אותו דבר עצמו עושים כלפי אליל, זה עבודה זרה, לא? הרמב"ם אומר לא. אם עובדים עבודה זרה מאהבה ויראה זה עבודה זרה לא לשמה. זה לא עבודה זרה רצינית. אתה לא חייב מיתה. רק אם אתה מקבל אותה על עצמך באלוה. מה הכוונה? זה הסביר לי פעם חבר שלי, דב שנר, פיזיקאי. מה? אני לא בטוח בזה, אני לא תלוי, אני לא תלוי איך אתה מבין את הפגאניות שהייתה קודם, אני לא יודע. לא בטוח. אני אסביר רגע למה הכוונה. תראו. מה? דב שנר, פיזיקאי. אז הוא בעצם הטענה היא הטענה הבאה. נגיד, הרי מה זה נקרא לעבוד מאהבה או מיראה? אני אוהב את האליל או ירא ממנו, אני מפחד שהוא יזיק לי. טוב, אני טועה כמובן, כי אליל זה עץ ואבן, הוא לא יזיק. אבל ככה אני חושב. אוקיי? למה שזה יקרא עבודה זרה? יש שוטר בכביש, בסדר? או שוטר, יודעים? מצלמת מהירות. בסדר? עכשיו אני נוסע מאה חמישים במקום שמותר לי לנסוע רק מאה. אני רואה מצלמת מהירות, אני מאיט. אני מפחד שאני אקבל קנס, נכון? אבל זה דמה. מביאים יש מצלמת דמה. נכון? עבדתי עבודה זרה? קיימתי את מה שהאליל דורש, ובעצם טעיתי, הוא בכלל לא דורש את זה. למה זה לא עבודה זרה? זו עבודה זרה מיראה, לא? כל השאלה היא אם לאליל יש בחירה? יש עבודה זרה רק לאלילים עם בחירה? אלא מה? יש לו בחירה. אליל עם בחירה זה עבודה זרה, אליל בלי בחירה זה לא עבודה זרה? כן, אז מה שיש לו הכרעה, זה לא מכני. והוא מחליט להעניש אותך או לתת לך שכר, שזה לא מכני. זה מה שאתה אומר בעצם? נראה מאוד מוזר. רק אלילים עם בחירה יש איסור עבודה זרה? אלילים בלי בחירה? הרי אין אלילים לא עם בחירה ולא בלי בחירה. פשוט השאלה איזה שטות זה עבודה זרה. זה הנקודה. זה הנקודה. מה אתה? אל תסביר לי את הרציונל למה שמים מצלמות מדומות, את זה אני מבין. מה זה קשור לעבודה זרה? לא למה אתה צופה במצלמה. אתה מסביר לי איך להתנהל בכביש. אני שואל אותך בהלכות עבודה זרה, למה זה לא עבודה זרה? יש חלק מהאלילים נכונים, הקדוש ברוך הוא נכון. אז מה זה אלילים? הקדוש ברוך הוא נכון. מה צריך להיות דווקא? ואם יש רק מצלמה נכונה אחת וכל השאר לא, אז לא? תראו, הנקודה היא מה שאתה… תזכיר לי את השם? עומר. מה שעומר אמר קודם. כאשר אני עובד מאהבה או מיראה, אני עושה את החשבון שלי. עוד פעם אנחנו חוזרים לרגשות. אני עושה את החשבון שלי. אני לוקח תרופה כדי שתוריד לי את החום, אני לא נכנס לאש כדי לא להישרף. אני מאיט כדי שהמצלמה לא תתפוס אותי כדי לא לקבל קנס. זה לא עבודה זרה. זה חשבון של שכר ועונש שאני עושה. אני עושה את זה בשבילי, לא בשבילו. רגע, שניה, שניה, שניה. עבודה זרה זה כאשר אני עושה את זה בשבילו, לא בשבילי. אני עושה את זה בגלל שאני צריך לקיים את מה שהוא אומר, בלי קשר לשאלה אם אני ירא ממנו, אוהב אותו, יקרה לי משהו, לא יקרה לי משהו, אלא הוא האליל. מה שהוא אומר אני עושה. זה נקרא עבודה זרה. הרמב"ם, לא אני. אבל אני לא בטוח, דרך אגב. לא בטוח, לכן אמרתי לך, אני לא יודע מה היו הפגאנים של אז, אם הם באמת תפסו את האליל שלהם כמשהו בעל סמכות או לא. בהחלט יכול להיות שכן, אני לא יודע. בכל אופן, מה זה אומר בעצם? זה בעצם… כן. לא, הטענה שלו שבסופו של דבר כשאתה עושה את זה מאהבה זה לא לעשות את האמת מפני שהיא אמת כמו שאמרתי בשיעור הקודם, והרמב"ם הגדרה אחרת לאהבה. אלא אהבה במובן של לרצות את הרגש האהבה שבתוכי. בסוף אני עושה את זה בשבילי. אני עושה בשבילו משהו, אני אוהב אותו, אבל זה מספק אותי. כי אני עושה משהו בשביל מישהו שהוא אהוב עליי. זה מספק אותי. זה כמו השאלה של הספורנו והמפרשים שם על יעקב, כן? שהוא עבד ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. אז המפרשים שואלים מה זה, זה הפוך. אתה עבדת שבע שנים וזה נראה לו ימים אחדים? הרי להפך, אם אתה רוצה מישהי, אז אפילו אם זה כמה ימים, זה נראה לך כמו שנים. ולא ההפך. אומרים לא נכון, זה בגלל שאתה אוהב את עצמך. אם אתה אוהב את עצמך, אז אם אתה עובד יומיים זה נראה לך שנתיים. ואם אתה אוהב אותה, אז לא אכפת לך כמה לעבוד, העיקר שבסוף תגיע. אז אפילו אם זה שנים, זה נראה לך ימים אחדים באהבתו אותה. כשאנחנו מדברים על אהבה פה, זה אהבה מהסוג הראשון. אוקיי? ואז בעצם הרמב"ם אומר כך: כל פעם שאתה עובד בגלל שיקול של אינטרס, אז בעצם אתה עובד את עצמך, לא את האליל. זה לא עבודה זרה. גם אהבה ויראה של האליל בסוף בסוף זאת עבודה שלך, אתה עושה את זה בשבילך, החשבון אתה במרכז. אוקיי? עבודה זרה, עבודה של אליל זה כאשר הוא במרכז. אני עושה את זה כי הוא אמר. מה שהזכרתי שבמקרא המונח אלוהים משמעותו דיינים. נכון? אלוהים, אלוהים שלוש פעמים דיינים, מכאן למדו שבית דין של שלושה. לא הסנהדרין. למה? כי דיין זה מישהו שאתה צריך לעשות את מה שהוא אומר כי הוא אמר. לא בגלל שהוא צודק, לא בגלל שאתה אוהב אותו ולא בגלל כלום. פשוט יש לו סמכות. מה שהוא אומר צריך לעשות. זה המשמעות של אלוהים. אלוהים זה מישהו שמה שהוא אומר צריך לעשות כי הוא אלוהים. ככה. זה הככה שדיברנו עליו קודם. כי הוא אלוהים. אין סיבות. זה לא בגלל שיהיה לי יותר טוב או יהיה לי יותר גרוע, יהיה עונש, יהיה שכר, זה יעשה את העולם יותר טוב, זה יעשה את העולם יותר… כל החשבונות לא רלוונטיים. הם יכולים להיות נכונים, אבל לא רלוונטיים, לא בגללם אני אמור לעבוד. אני אמור לעבוד כי הוא אמר. הוא האלוה. אלוהים פירושו מישהו שמה שהוא אומר חייבים לעשות. לכן למשל, ובזה אגב כמובן לא רק בקשר לעבודה זרה, זה גם בקשר לקדוש ברוך הוא. זה אותו דבר. עבודה זרה והקדוש ברוך הוא זה בדיוק אותו דבר. זה אסור וזה חובה, או מותר וחובה. אוקיי? מה שאנחנו לומדים פה על עבודה זרה למהדרין זה גם עבודת השם למהדרין. ולהפך, מה שהוא לא עבודה זרה זה גם לא עבודת השם. אותו דבר. כשאתה עובד את הקדוש ברוך הוא בגלל אהבה ויראה, זאת עבודה לא לשמה. אהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא זאת עבודה לא לשמה. אתה צריך לעשות את האמת מפני שהוא אמת, מה שדיברתי בשיעור הקודם. זה נקרא עבודת השם, כי קיבלתי אותו עליי באלוה. אני עושה את מה שהוא אומר כי הוא אמר. לא כי אני אוהב אותו, לא כי אני ירא ממנו, לא כי יש לי איזה חשבונות של רווח והפסד. שנייה אחת. אני עושה זה כי הוא אמר, כי הוא האלוה. זה נקרא קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושה שאני מקבל אותו על עצמי באלוה. אלוה פירושו מה שהוא אומר אני עושה. לא אהבה, לא יראה, לא כלום. אני יכול לתעב אותו, יכול לא לאהוב אותו, לא משנה בכלל. אבל אם הוא אמר, אני עושה. זה נקרא עבודה. עכשיו כמובן שיש ערך לעבוד את הקדוש ברוך הוא מאהבה או מיראה בקומה ב' ג'. בתשתית אתה צריך לעבוד אותו כי הוא אמר, כי הוא האלוה. על גבי זה יש מעלה נוספת, תעבוד אותו גם מתוך אהבה ויראה והכל. אבל איפה המבחן? בדיוק כמו שאמרתי קודם עם העגלה ההיא. אם בוקר אחד תתעורר על צד שמאל, לא אוהב אותו, לא ירא ממנו, לא בא לך, ועדיין תמשיך לעבוד אותו, אם כן אז זאת עבודת השם לשמה. לא אומר שלא צריך לאהוב וליראה ממנו. צריך לאהוב וצריך לירא, זה שתי מצוות מצוינות. יש חובה לאהוב ולירא את הקדוש ברוך הוא. אבל המוטיבציה לעבודה צריכה להיות קודם כל שהוא האלוה, מה שהוא אומר צריך לעשות. על גבי זה יכולה להיות אהבה ויראה והכל. עוד משפט אחד שאני רוצה פשוט רק לסגור את המעגל הזה. יש סיפור חסידי על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורם של ישראל. שהוא ראה פעם איזה יהודי יוצא מבית הכנסת עם טלית ותפילין ומתקן את היצול של העגלה. ככה באמצע התפילה ככה החליט לנצל את הזמן. יצא החוצה ותיקן את העגלה. הוא אומר ריבונו של עולם תראה איזה עם של צדיקים. הם מתפללים בבית הכנסת, הם מתפללים כשמתקנים את העגלה, הם מתפללים תמיד, כל הזמן מתפללים. איזה עם של צדיקים. ואני תמיד התייחסתי לכל סיפורי החסידים זה סיפורי מעשיות לילדים מבוגרים. טוב, בסדר, מה אתה מספר לי סיפורים. אבל יש פה משהו שהוא מאוד עמוק לפי מה שאני אומר עכשיו. זה לא סיפור פשוט. כי בעצם הטענה היא כזאת, אם הוא באמת רוצה, הרי הוא לא יצא ידי חובת תפילה בצורה כזאת, נכון? מן הסתם. אז למה הוא עושה את המשחק הזה? שישב בבית יתקן את העגלה בשקט וייסע לעבודה שלו. אז אנשים אומרים לא, זה מצוות אנשים מלומדה. הוא רגיל, אז הוא הולך לבית הכנסת למרות שלא יוצא ידי חובה. אני חושב זה לא נכון. זה קבלה באלוה. היהודי אומר יש מצווה להתפלל אני מתפלל, לא יודע יוצא ידי חובה, לא יוצא, לא יודע כלום. זה יהודי פשוט, הוא לא רוצה כוונות ולא כלום. אבל הוא כל בוקר מגיע לבית הכנסת ומניח תפילין. גם אם הוא יתקן את העגלה וגם אם יעשה הכל. ועובדה הוא לא נשאר בבית כדי לתקן את העגלה בבוקר. זאת אומרת יש לו איזושהי תחושה. הרבה פעמים יש ביקורת על אנשים כאלה שלא מתכוונים אבל באים כל בוקר לבית הכנסת רק כי זה מצוות אנשים מלומדה. זאת התפילה הכי גבוהה שיש. באמת? שנייה. כן. באמת. כן. למה? כי אתה עושה את זה באמת, לא כי אתה רוצה את הצרכים שלך ולא כי אתה לא רוצה, לא כי אתה אוהב ולא כי אתה ירא, רק כי יש חובה. עכשיו זה לא אומר שלא צריך להתכוון. בטח שבקומה ב' ג' ד' ה', הכל בסדר. אבל קודם כל צריכה להיות קומה ראשונה. והקומה הראשונה היא שאני הולך לבית הכנסת כי יש חובה נקודה. לא כי בא לי, לא כי אני אוהב את השם, לא כי אני ירא מהשם, לא כי אני רוצה ממנו משהו ולא כי אני לא רוצה ממנו. רק כי יש חובה להתפלל. זה הכל. מצווה לצאת ידי חובה. זהו. וזאת תפילה נפלאה. למרות מה שכל המשגיחים מספרים לכם שזה לא שווה כלום, זה מלומדה וכל מיני דברים כאלה. הבובקעס של המשגיחים. תפילה נהדרת, לא מושלמת, אבל תפילה נהדרת. לא מושלמת כי על גבי יכולות להיות עוד קומות, בסדר? אהבה ויראה וכוונות והכל בסדר. אבל בבסיס אם יש רק את הקומות האלו לא יצאת ידי חובה. אם אתה בא להתפלל כי אתה צריך את הצרכים שלך וכל מיני דברים כאלה לא יצאת ידי חובה. צריך קודם כל לבוא כי יש מצווה להתפלל ומצוות צריכות כוונה, צריך לצאת ידי חובה. זה קודם כל. אחרי זה יש כל הכוונות ואהבה ויראה ומה שאתה רוצה. אוקיי, אז מה שאני רק אסיים ואז תהיה שאלה סליחה על השיהוי, מה שאני רק רוצה לומר זה שימו לב עוד פעם לאותה נקודה. את החשיבות של הציווי מבחינת אופן קיום המצוות. כשאני בא לקיים מצוות סתם מעשה הוא לא קיום מצווה. אם אני עושה אותו סתם מסיבות, אפילו סיבות טובות, קיומיות, אהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא והכל. זה לא מצווה. או כי אני חושב שזה ראוי, כי זה מוסרי, כמו שהרמב"ם. כמו שקראנו קודם. כל זה זה לא מצווה. מצווה זה אני עושה את זה כי הקדוש ברוך הוא ציווה, קיבלתי אותו עלי באלוה. זה נקרא מצווה. על גבי זה יש את כל המוטיבציות והרגשות והחוויות וכל מה שאתם רוצים, יכולים להעמיס על גבי זה, לא במקום. אחרי, על גבי. אבל קודם כל מצוות צריכות כוונה, מצוות צריכות אמונה. קודם כל הוא מצווה ואנחנו מחויבים לעשות כי זה אלוה. מה שאלוה. כשמישהו אומר לי תראה אני מאמין באלוקים אבל למה צריך לקיים מה שהוא אמר, אתה לא מאמין באלוקים. אלוקים בהגדרה זה גורם כזה שמה שהוא מצווה צריך לקיים. אין מה לשאול שאלה רגע אני מאמין באלוקים אבל למה לקיים מה שהוא אמר. זה המושג אלוקים. זה כמו להגיד אני יודע שזה לא מוסרי לרצוח אבל למה לא לרצוח. המשמעות של לא מוסרי פירושו שאסור לרצוח. אחרת אתה לא מבין שזה לא מוסרי לרצוח, או שאתה פשוט באמת לא מבין מה זה נקרא לא מוסרי לרצוח. אבל אם אתה באמת מבין את זה, אז אתה לא תשאל רגע אז למה באמת לא לרצוח, זה חלק מהעניין. אותו דבר עם הקדוש ברוך הוא. אלוה, אתה מבין מה זה אלוה, אתה מבין שמה שהוא אמר צריך לעשות, זה הגדרה של אלוה. אין מה לשאול אה אני מבין שהוא האלוה אבל למה לעשות מה שהוא אמר. אז אתה לא מבין שהוא האלוה. אלוה זה הגדרה של. כן. כן. כן. ברור, האמונה זה ה-א' ב' בתוך המשחק. אם אתה לא באמונה אתה לא במשחק. על זה לא מדברים. מה. לעשות האמת מפני שהוא אמת. לא, אין בעיה, עוד פעם אין בעיה שיש לו רגש, זה לא הנקודה. השאלה היא מה המוטיבציה לעשייה. אתה עושה את האמת מפני שהוא אמת, זהו. זה האמת, מה זאת אומרת. זה האמת, זה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. עכשיו עוד פעם, אם אתה עושה את זה בגלל פחד כדי לפרנס את המוטיבציה. אם האהבה שלך היא בהגדרה של הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה, לעשות האמת מפני שהוא אמת, הוא קורא לזה אהבה. לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה סוף המשפט, זה פרק י' מהלכות תשובה. פרק י' מהלכות תשובה. ראינו את זה בשיעור הקודם. כן. וזאת האמת שצריך לעשות נחת רוח לישות הטובה הזאת שציוותה אותנו. זאת האמת מבחינתו. והוא עושה את זה לא בשבילו, הוא עושה את זה כי זאת האמת. מה בדיוק, איך בדיוק להגדיר את האמת הזאת? זה עומק הביטוי כאן. ומי שעובד מאהבה זה באמת מצד האישיות המקבלת את זה. לא, אמרתי, יש שתי משמעויות למושג אהבה. הרמב"ם עצמו משתמש בהן. בפרק י' מהלכות תשובה הרמב"ם מגדיר אהבה לעשות האמת מפני שהוא אמת. אבל האהבה בהלכות יסודי התורה זה לאהוב את הקדוש ברוך הוא כמו שרגילים לדבר על אהבה. זה שתי משמעויות של המושג אהבה. יש שתי משמעויות שונות, שתיהן נכנסות תחת הכותרת אהבה. עובד השם שלא לשמה, בסדר. אז הפחד הוא מה שמניע אותו. אבל הוא לא מקבל בכלל שציוויי הקדוש ברוך הוא מחייבים, אז באמת אני בספק אם זה בכלל מצווה. אם הוא לא מתכוון בפועל לקיים את המצווה, אז זה מה שנשמע בדברי הכתב סופר. להגיד שציוויים של הקדוש ברוך הוא מחייבים והוא מבין את זה, אבל עדיין מה שמביא אותו לעבוד זה היראה. בסדר, יכולים להיות כל מיני אנשים, המוטיבציות הן מורכבות. אבל אם הוא מבין שיש אלוקים שנתן תורה ושהתורה הזאת מחייבת, הוא במשחק. אולי לכתחילה, אתה יודע, גם אם אנחנו מבינים שזה נכון וזה מחייב, לא תמיד אנחנו עושים את זה רק בגלל זה. לפעמים צריך לעזור לנו מסיבות שונות, עונש, שכר כדי לעשות את זה. זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים או לא מבינים שזה מחייב. בני אדם הם יצורים מורכבים וצריך לעזור להם לעשות גם את מה שמאמינים בו. לא, השאלה אם מצווה מוסרית היא טובה או לא טובה, על זה נדבר בשלבים הבאים כשנדבר על הלכה ומוסר. אני חושב שאין קשר בין שני הדברים, אבל זה כבר נושא אחר. מבחינת ציווי פרטי. מבחינת ציווי פרטי שהוא יחנך את בנו להלכה אבל לא שהציווי ההוא מחייב את בניו. זה מצוות חינוך, כמו לילדים. כשאני מחנך את הילד שלי, אז אני תפקידי לדאוג שהוא יקיים מצווה. ואת המצווה שהוא מקיים היא לא מצווה. אני רק מכין אותו לשלב שבו הוא יהיה גדול ואז הוא כבר יקיים את זה מכוח הציווי לא בגלל שאני חינכתי אותו. החינוך מכין את הבן אדם להיות מצווה. בסוף כשהוא מקיים הוא מקיים לא בגלל החינוך הוא מקיים בגלל הציווי. לא, לא, והרמב"ם על זה מדבר, גיד הנשה. ועל זה הוא אומר, על זה הוא אומר שלא. הוא אומר שרק החזרה בסיני כי זה ציווי, זה ציווי, שמה בכלל אין ציווי, זה רק תיאור של מנהג, על כן לא אוכלים את זה. זה בכלל קושיה, הרשב"א כבר מקשה את זה. צריך ציווי בשביל שהדבר יהיה מצווה אבל קבלה אצל חז"ל שבכל זאת זה ציווי. אבל זה ציווי שהוא נאמר לבניו של יעקב. זה עדיין לא ציווי שמחייב את עם ישראל מכוח המחויבות לתורה. לא, לא כציוויים שמדברים. יש ערכים, חינוך, אבל אין ציוויים. ציוויים זה רק מכוח הר סיני. זה רבי אליעזר? נתן אביעזר. נתן אביעזר בראשית ברא. נגיד יש את השאלה של הצמחים לפני השמש. ומה? בגיבוש שלא תיאור נכון. את השמחנך או משהו כזה. כן. יש נתן אביעזר פה מפיזיקה כתב שני ספרים, בראשית ברא, שכחתי את השם של הספר שלו, עוד אחד, והוא כאילו מנסה כן לתאם בין הפיזיקה לבין לבין התיאור המקראי. לי יש ספק עד כמה יש לזה ערך לדברים האלה.