מצוות התענית ביום כיפור – שיעור 3 – הרב מיכאל אברהם

אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] דיברנו בשיעור הראשון על על ההבחנה בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה. דיברנו על זה שההבחנה איננה ביצועית, אלא נורמטיבית, ולכן ישנן מצוות עשה שדורשות מאיתנו אי-עשייה, ויש מצוות לא תעשה שדורשות ממנו מאיתנו מחדל. סליחה, מצוות לא תעשה שדורשות מאיתנו עשייה. ואז, בפעם הקודמת, עברתי למצוות התענית ביום כיפור, וראינו שבתורה מופיעה מצוות תענית כמצוות עשה, מצוות לא תעשה בכלל לא ברור אם יש, ואם כן, אז מאיפה? הרמב\"ם מוכיח מהמשנה בכריתות שיש, אבל השאלה מאיפה לומדים את זה היא שאלה לא פשוטה, ראינו את הסוגיה ביומא שמנסה ללמוד את זה מהתורה, אבל ראינו שאי אפשר, אין אין דרך כל כך לנסח מצוות עשה שדורשת מאיתנו, מצוות לא תעשה, סליחה, שדורשת מאיתנו להתענות. למרות שבהסתכלות הביצועית להתענות, באמת, באופן טבעי זה מצוות לא תעשה. אסור לאכול, נכון? אבל לא, ראינו שמה שזה דורש מאיתנו להיות במצב של עינוי, לא לא לאכול. ולהיות במצב של עינוי זה באופן מהותי זה מצוות עשה, ולכן בתורה כשרואים את הניסוחים זה מצוות עשה. ואפילו הלאו, אפילו מי שאומר שיש לאו, ובפשטות יש לאו, ראינו שרס\"ג אולי סובר שלא, אבל בגמרא נראה שיש, הרמב\"ם ודאי מונה מצוות לא תעשה, אבל לא כל כך מצליחים למצוא ניסוח שהתורה יכולה לנסח, \"הישמר\", \"פן\", \"לא תאכל\", \"פן לא תתענה\", כל מיני דברים מהסוג הזה, זאת אומרת, זה ניסוחים מאוד מפותלים בגלל שאין דרך כל כך פשוטה להגיד את זה בשפה המקראית, שיש לך מצוות לא תעשה על לא להתענות. מצוות עשה להתענות זה אנחנו יכולים לכתוב, מצוות לא תעשה על לא להתענות זה סיפור מסובך. זאת אומרת, זו הייתה בעצם איזושהי דוגמה שהיא כמעט הפוך על הפוך. כי התחלנו בזה שההבדל, אני פשוט רוצה לשים את הדברים בקונטקסט, התחלנו בזה שההבדל בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה זה בשאלה אם זה דורש ממך לעשות, אז זה מצוות עשה, דורש ממך לא לעשות, זה מצוות לא תעשה. אחרי זה ראינו: לא, אין קשר. זאת אומרת, יכולה להיות מצוות עשה שדורשת ממני כן לעשות או לא לעשות, ומצוות לא תעשה שדורשת ממני כן לעשות ולא לעשות. אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל הוא בשאלה אם אתה מצביע על מצב חיובי או על מצב שלילי. אוקיי? לכן זה בעצם אתה לא יכול ללמוד מהאופן שבו מקיימים או מבטלים את המצווה על האופי שלה. בין אם זה דורש ממך לעשות, יכול להיות שזאת מצוות לא תעשה דווקא, ולהפך. המצוות התענית היא כבר כבר במישור שלישי, קומה שלישית של המהלך הזה. שמצוות התענית, באופן הביצועי היינו אומרים שזאת מצוות לא תעשה. אחרי זה, בשלב השני, אנחנו אומרים: טוב, אי אפשר לדעת, כי זה יכול להיות שזה מצב חיובי, יכול להיות שזה מצב שלילי. אבל בעצם אנחנו מגלים בגמרא שהפוך, זה דווקא מצוות עשה, להתענות, ובדווקא עשה, עד כדי כך שאנחנו לא מצליחים למצוא ניסוח מקראי שיראה לנו איך יש מצוות לא תעשה בלא להתענות. אז זה כבר ממש הפכנו את הקערה על פיה. זאת אומרת, לא רק שאין קשר בין הביצועי ללא ביצועי, אלא במצוות התענית, ששם ממש הקריטריון הביצועי היה אומר לי שזאת מצוות לא תעשה, פתאום אנחנו מגלים שזה כל כך מצוות עשה שאין אפילו דרך לנסח את זה כלא תעשה. זאת אומרת, לא רק שזה לא רק שזה יכול גם להיות מצוות עשה, זה לא יכול שלא להיות. אוקיי? אז זה כבר ממש הופך את התמונה על פיה. אז אני רוצה טיפה, היום, זה המפגש השלישי והאחרון שלנו בסדרה הזאת, להרחיב טיפה את היריעה על המשמעות של המצווה הזאת של להתענות, או האיסור או המצווה להתענות. מה מה בעצם הדבר הזה אומר? אז אני אתחיל אולי עם עם ניסוחים של הרמב\"ם. נדמה לי שהערתי על זה כשקראנו, אבל אני רוצה עכשיו לשים עליהם קצת יותר פוקוס. נו מה? עלה על תכנוני? או, כן. כן, צריך לבקש יפה. אוקיי, אז אז אני רוצה עכשיו לקרוא לשונות של הרמב\"ם. אז ראינו בספר, במצוות לא תעשה קצ\"ו, \"הזהירנו מאכול בצום כיפור\". זה בעצם הלאו שאנחנו לא יודעים מה המקור שלו ו… כן, לא באה בתורה אזהרה על הפועל הזה, הרמב\"ם אומר, כן? זה הגמרא ביומא שראינו, שלא ברור… הוא מאיפה האזהרה בדיוק, לא משנה, לומדים את זה מאיזשהו מקום. עכשיו עברנו למצוות עשה. נכון? אמרנו שבתענית יש מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה. מה זה מצוות עשה? מצווה קס\"ד היא שציוונו להתענות בעשירי מתשרי. והוא אמרו יתעלה: \"תענו את נפשותיכם\". ובא הפירוש בספרא: \"תענו את נפשותיכם\", עינוי שהוא איבוד נפש. ואיזה זה? אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה שאסור ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה. עכשיו תראו, זה המשפט החשוב: \"ושהשביתה\", רואים פה? \"ושהשביתה מחויבת מאלו הפעולות כולם\". בסדר? השביתה מחויבת מכל הפעולות. מה זאת אומרת מכל הפעולות? לא רק שביתה ממלאכות, שזה בכל הימים טובים ובשבת צריך לשבות ממלאכה. ביום כיפור צריך לשבות לא רק ממלאכה, אלא גם מאכילה, שתיה, סיכה, רחיצה. זאת אומרת, זה הרחבה של מושג השביתה. זאת אומרת, אם ביום טוב יש שביתה ממלאכה, ממלאכת עבודה, בשבת יש שביתה ממלאכת עבודה וגם ממלאכת אוכל נפש, ביום טוב לא, כן? וגם ממלאכת אוכל נפש. ביום כיפור יש שביתה ממלאכת עבודה, ממלאכת אוכל נפש, וגם מהנאות. אבל ההנאות זה הרחבה של מושג השביתה. זה לא שיש פה חובת שביתה, ויש גם חובת תענית או איסור ליהנות. לא. האיסור ליהנות וחובת התענית זאת הרחבה של חובת השביתה. ביום כיפור השביתה יותר רחבה. לא רק שביתה ממלאכה, אלא גם שביתה מהנאות. אוקיי? זה בעצם מה שהוא אומר כאן. אז

[Speaker B] אם מישהו אם מישהו עושה מלאכה של שבת וגם אוכל משהו באותו זמן, הוא מקבל רק רק מלקויות אחת?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי זה שני לאווים שונים. אבל שני הלאווים האלה הם הם על שביתה. נכון. אבל זה שני לאווים שונים שמרחיבים את השביתה. אבל מה,

[Speaker B] לא הבנתי, איך זה יכול להיות? כאילו זה לא זותה…

[הרב מיכאל אברהם] אם מישהו אוכל אם מישהו צד בשבת ואחרי זה גם בורר בשבת, הוא הוא הוא חוטף פעמיים? כן. למה? שניהם זה חובת שביתה בשבת. אז הרמב\"ם אומר: \"ושהשביתה מחויבת מאלו הפעולות כולם מאומרו בו: שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם\". הרמב\"ם אומר זה כבר בפסוקים כתוב, זה לא המצאה שלי. בפסוקים עצמם מה כתוב? \"שבת שבתון הוא לכם\", זאת אומרת, \"ועניתם את נפשותיכם\". זאת אומרת, העינוי הוא הרחבה של מושג השביתה. שבת שבתון זה לא רק לא לעשות מלאכה, זה גם לענות את נפשותינו. לכן זה שבת שבתון. שבת רגיל זה לא לעשות מלאכה. שבת שבתון זה שביתה יותר רחבה, לא רק ממלאכה, אלא גם מאכילה ושתיה. לא, העינוי הוא סוג של שביתה, לא הפוך. לא שהשביתה היא סוג של עינוי, העינוי הוא סוג של שביתה. אוקיי? כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים, והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו. גם זה אתם רואים? הרמב\"ם מרחיב, זה לא ניסוח מקרי. חצי מה חצי מה מה מהמצווה הזאת בעצם הרמב\"ם מקדיש כדי להסביר את הרעיון הזה, שהחובה לשבות מהנאות, מאכילה ושתיה, היא חובה לשבות. זאת הרחבה של מושג השביתה. אוקיי? בלשון ספרא: \"מנין שיום הכיפורים אסור ברחיצה, סיכה ותשמיש המיטה? תלמוד לומר: שבת שבתון, שבות\", או שבוֹת, כן? כלומר, השביתה מאלו כולם עד שיגיע העינוי. זאת אומרת, אני אמור לשבות מכל הדברים האלה, שזה לא רק מלאכה, אלא גם עינוי. עכשיו תראו גם פה: בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ד'. קודם כל, מה שם הקובץ ההלכות שעוסק ביום כיפור? שביתת עשור. מה זה כולל ההלכות האלה? איסורי מלאכה כמעט לא תמצאו שם. יש שם שתיים-שלוש הלכות, כי זה נמנה בהלכות שביתת יום טוב, בשבת, זאת אומרת, הוא כבר פירט את איסורי המלאכה. כמעט כלום. כל הלכות שביתת עשור זה הלכות העינוי. למה זה נקרא שביתת עשור? כי הרמב\"ם מבין שביום כיפור, העשור בחודש השביעי, זה יום כיפור, זה מונח אחר של שביתה. יש הלכות שביתת שבת, הלכות שביתת יום טוב, והלכות שביתת עשור. שביתת יום טוב זה הכי מצומצם, שביתת שבת זה יותר רחב, ושביתת עשור זה הכי רחב. זאת אומרת, עוד פעם, לכל אורך הדרך הרמב\"ם אומר לנו: יש פה איזשהו מושג רחב של שביתה. אוקיי? תראו פה את הלשון שלו בפרק א הלכה ד': \"מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר: תענו את נפשותיכם. מפי השמועה למדו עינוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצוות עשה\" וכולי. אוקיי? לשבות בו מאכילה ושתייה. שוב פעם הרמב\"ם חוזר על זה, שהאכילה והשתייה הם הרחבה של מושג ה… של מושג השביתה. עכשיו, אני רוצה קצת לנסות ולהסביר את זה יותר. אני רוצה לדבר טיפה על הלכות עבודת יום הכיפורים, ולהכניס את ה… את העינוי או את השביתה לתוך המסגרת הזאת, כי גם העבודה ביום הכיפורים היא חלק מהפרשה הזאת. אז אני אתחיל אולי עם הפרשה ב… פרשת אחרי מות, שזה המקור לעבודת יום הכיפורים. \"וידבר ה' אל משה\", אתם רואים, או, רגע. \"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו\" וכולי. קודם כל בהקדמה של הפרשה הזאת, אז הרקע הוא כמובן מות שני בני אהרון, נדב ואביהוא. והם, הפסוק פה מתאר, זה לא לגמרי ברור מה הכוונה, אבל ברור שהוא כותב: \"בקרבתם לפני ה' וימתו\". מה זאת אומרת? הם מתו בגלל שהם קרבו לפני ה'. לכן הם מתו. הביאו אש זרה, אנחנו יודעים שיש כבר דיונים בחז\"ל, ובפסוקים עצמם יש רמזים, אבל לא לגמרי ברור מה הכוונה. מה זה אש זרה בדיוק? מה, הורו הלכה בפני רבם? כל מיני במדרשים חז\"ל כבר מנסים להציע כל מיני הסברים למה הם מתו, אבל בפסוקים מה שכתוב, הם התקרבו אל הקודש לא כמו שצריך באיזשהו מובן, לא יודע באיזה מובן, אבל לא כמו שצריך.

[Speaker C] גם פיזית,

[הרב מיכאל אברהם] הם נכנסו אל אל הקודש, אבל אבל כמובן שזה לא רק העניין הפיזי אלא, כן, אתה התקרבת לקדוש ברוך הוא באיזושהי צורה שהיא לא נכונה באיזשהו מובן, אוקיי? והפרשה הזאת באה לתקן את מה שעשו נדב ואביהו, נכון? כתוב מפורש, זה לא דרושים, כתוב פה. ואומר, כן, \"אל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת ולא ימות\". אל תבוא כמו נדב ואביהו לבית מבית לפרוכת מבפנים, כי אחרת גם אתה תמות. אז מה כן? \"בזאת יבא אהרן אל הקדש\". אז איך כן לבוא? ועכשיו, הנה כל הנוהל. כל הפרשה הזאת בעצם תפקידה להסביר לאהרון איך עושים זאת נכון, איך לא נופלים במה שנדב ואביהו נפלו. אז איך? לא לא באים בכל עת אל הקודש. אני חושב שפשט הגמרא פשט התורה, סליחה, זה שנדב ואביהו נכנסו אל הקודש לא כמו שצריך, לא עם כל הפרוצדורה שמנויה כאן. זה החטא! לא הוראת הלכה, לא להביא אש מן ההדיוט ומן הגבוה, וכל ה כל הדברים האחרים. פשוט, זה מה שכתוב בפסוקים! בפסוקים כתוב שכשאתה נכנס אל הקודש, פה יש פרוצדורה שלמה איך עושים את זה. ונדב ואביהו שבאו בכל עת אל הקודש, כל הזמן, בלי להקדים את הפרוצדורה הזאת, על זה הם מתו. זהו, לא חטאים כאלה, זה מה שכתוב בפסוקים, אוקיי? זאת אומרת, כל עבודת יום הכיפורים, אתם רואים, אחרי זה שני השעירים וכל ה כל הפרוצדורה שמתוארת כאן, הזאות ובגדי בגדי לבן ובגדי זהב, וכל הדברים האחרים, כל אלה הם הדרך הנכונה להיכנס אל הקודש. בכלל אין אזכור ליום כיפור, זה לא קשור ליום כיפור בכלל. מה שאומרים לך: אל תבוא בכל עת אל הקודש, כי זה מה שעשו נדב ואביהו. מה זאת אומרת לא לבוא בכל עת? לא שאל תבוא בכל יום, תבוא בכל יום, אין שום בעיה, אבל תקדים את הפרוצדורה הזאת. הכוונה אל תבוא בכל עת, הכוונה אל תבוא סתם ככה. אתה צריך לעשות את זה בדרך מאוד מסוימת, זה הכל. בדיוק. יש איזה שהיא הקדמה בירוקרטית אם אתה רוצה להיכנס אל הקודש. אבל אם אתה רוצה להיכנס ב-י' בכסלו, שיהיה לך לבריאות. או ב… לא יודע מה, ב-ו' חשוון, גם בסדר, כל עוד עשית את הפרוצדורה הזאת. ובאמת הגר\"א… מה?

[Speaker D] הגר\"א כותב,

[הרב מיכאל אברהם] הגר\"א כותב, שבאמת ה כל הסדר העבודה שמתואר כאן בפרשת אחרי מות, הוא בכלל לא עבודת יום הכיפורים. הוא עבודת הכניסה אל הקודש. מי שרוצה להיכנס אל הקודש זה בסדר גמור, רק זאת הפרוצדורה איך עושים את זה. אוקיי? ואז יש את כל התיאורים, קטורת סמים דקה, ושעיר הפנימי, ושעיר המשתלח, וזה, ויצא אל המזבח, וכיפר עליו, ולקח מדם הפר, הזאות וכולי. סמך אהרון את שתי ידיו עליו, ורחץ את בשרו, שעיר לעזאזל, שעיר הפנימי, כל הפרשיות האלה, לא נקרא את כל הסיפור הזה. תראו את הסוף. זהו. עכשיו, תראו את הסוף. \"והיתה לכם לחקת עולם, בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם, וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם, ועניתם את נפשתיכם, חקת עולם.\" זה השבת שבתון שהרמב\"ם מביא. מה זאת אומרת? קודם כל, כך נכנסים אל הקודש. עקרונית אתה יכול לעשות את זה בכל תאריך שאתה רוצה. אתה רוצה להיכנס? בסדר גמור. תעשה את הפרוצדורה הנכונה ותיכנס. אתה, הכוונה כהן גדול כנראה. פעם אחת בשנה חייבים לעשות את זה. בכל תאריך אחר, אם אתה רוצה להיכנס, תעשה תקדים את זה ותיכנס. ביום כיפור יש מצווה לעשות את זה. עכשיו שימו לב, המצווה היא לא לעשות את סדר העבודה. המצווה היא להיכנס אל הקודש. ויום כיפור זה יום חריג, בשל שפה הכהן הגדול חייב להיכנס אל הקודש. בשאר הימים אם הוא רוצה, שיעשה את הפרוצדורה וייכנס. פה הוא חייב להיכנס אל הקודש. עכשיו כמובן, שאם הוא צריך להיכנס אל הקודש, יש להקדים את כל הפרוצדורה הזאת. מותנים, במובן הזה זה לא שונה. לכן העבודה הזאת היא בכלל לא עבודת יום הכיפורים. זה עבודת הכניסה אל הקודש. אך ביום הכיפורים יש דין שחייבים להיכנס אל הקודש, זה הכל. למה? \"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם\". ואת הכניסה אל הקודש זה בעצם מה שמכפר, עיצומו של יום מכפר או השעיר מכפר, זה הגמרא ביומא דנה בעניין הזה, ובשבועות דנה בעניין הזה. אבל עיצומו של יום מכפר, זה מהותו של יום כיפור, וכחלק מתהליך הכפרה כהן הגדול צריך להיכנס אל הקודש. אם הוא כבר נכנס אל הקודש, זאת הפרוצדורה שצריך להקדים, בסדר, כך נכנסים.

[Speaker B] הוא צריך להיכנס בכל יום? בכל יום הוא צריך להגיד את הוידוי הזה. בטח, אם הוא רוצה להיכנס

[הרב מיכאל אברהם] ב-י' כסלו, הוא צריך להגיד את כל זה.

[Speaker B] נכון, וביום כיפור לא רק

[הרב מיכאל אברהם] להגיד את זה, ביום כיפור חייב להיכנס אל הקודש. עכשיו כחלק מהכניסה אל הקודש צריך גם את הוידוי, צריך הכל, כל הפרוצדורה. כך נכנסים אל הקודש. אז זה אומר שבעצם המטרה היא הכפרה כנראה, הדרך להתכפר זה להיכנס אל הקודש, הדרך להיכנס אל הקודש זה לעשות את כל הפרוצדורה הזאת, זה הכל. אבל הדין ביום כיפור זה בכלל לא העבודה הזאת. הדין ביום כיפור זה להיכנס

[Speaker D] אל הקודש, זה מה שצריך לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, כי ביום כיפור צריך להיכנס אל הקודש. זה מה שהוא אומר, לכן גם זה מופיע בסוף, הוא לא אומר בהתחלה \"בעשרה בחודש השביעי תעשו אותו וככה תעשו\", לא. קודם כל נותן פרוצדורה שלמה איך נכנסים אל הקודש שלא יקרה לכם מה שקרה לנדב ואביהוא. כלום, שום דבר. בסוף הוא אומר, חוץ מזה, דע לך שיש יום אחד בשנה שבו אתה צריך להיכנס. בסדר? בסדר, אתה צריך את כל הפרוצדורה הזאת לעשות כדי להיכנס. הגר\"א טוען שכן, במדבר. כן, ששמה היה, לא יודע אם היה אבל היה אפשר להיכנס גם בימים אחרים. אחרי הכניסה לארץ הוא טוען שזה באמת השתנה וזה רק יום כיפור. לא יודע בדיוק למה, אבל אבל ברור שבפשט ה בפשט התורה זה מה שכתוב, לא צריך את הגר\"א בשביל זה, זה מה שכתוב פה. אין פה רמז ליום כיפור, זה הכל כך נכנסים אל הקודש. בסוף אומרים: וביום כיפור יש חובה להיכנס אל הקודש. בסדר? למה? כי זה חלק מהכפרה. ופה מופיע הפסוק שאותו דורש דורשת הגמרא והרמב\"ם מביא: \"שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם\". ואת חלק מהכניסה אל הקודש זאת השבתה מלאה, השבתה הכי רחבה שיש: ממלאכות, מלאכות עבודה, וממלאכות אוכל נפש, ומהנאות. ההשבתה צריכה להיות מלאה, זה המשמעות של להיכנס אל הקודש. אתה בעצם משבית את כל העולם שלך, כל העולם הרגיל, הגשמי, היומיומי, אתה משבית אותו כי כך נכנסים אל הקודש. ואז עד כשאתה יוצא אתה מתחיל מחדש, זאת אומרת העולם מתחיל מתגלגל עוד שנה, עד שבשנה הבאה עוד פעם, מדמימים את הכל, הכל הכל מוקפא, אין שום דבר, שביתה מוחלטת, מתכפרים, חוזרים חזרה לחיי המעשה. זאת אומרת, הדרך להתכפר היא בעצם השבתה מלאה של כל העולם שלנו, בעצם. זה זה המשמעות של כניסה אל הקודש, הכל מושבת. אוקיי? עכשיו, זה זה נותן לנו את ה את ה קונטקסט, לא משנה, \"והיתה לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם\", \"אחת בשנה\". כן? זאת אומרת פעם בשנה אתם חייבים לעשות את זה, כי זה חלק מתהליך הכפרה. בשאר הימים אתה רוצה להיכנס? תעשה את הפרוצדורה. אוקיי? זה זה בעצם המשמעות של יום כיפור. יום כיפור עניינו הוא לא עבודת יום כיפור, אלא הכניסה אל הקודש, בשביל להתכפר. כשהכניסה אל הקודש מחייבת את כל הפרוצדורה הזאת, אוקיי? עכשיו, אני רוצה טיפה לדבר על ה על המשמעות של ה של התהליך הזה של יום כיפור. המהות של יום כיפור, או המהות של יום כיפור זה הכפרה. כשאנחנו מסתכלים בגמרא, הכפרה שואל הגמרא שואלת מה מכפר על ה על העוונות? מה ביום כיפור, מה מה המוקד? מה הנקודה שבה הכל מתכפר? המסקנה היא: שעיר המשתלח. שעיר המשתלח הוא זה שנשא עליו את כל עוונות בני ישראל אל המדבר, כן? כתוב פה, איך קוראים לזה: \"והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה.\" כתוב בתורה, הכפרה נעשית על ידי שעיר המשתלח. עכשיו, הגמרא אומרת שאולי חוץ מטומאת מקדש וקודשיו וכולי, שזה אולי שעיר הפנימי מכפר, אבל העוונות באופן כללי מתכפרים, כפרתו של יום כיפור זה בעצם בשעיר המשתלח, כן? זה הרב סולובייצ'יק, מי שמכיר, תחילת \"על התשובה\", מדבר קצת על היחס בין הכפרה של השעיר לבין הכפרה של היום, עיצומו של יום מכפר. איך זה עובד, הכפרה הזאת של השעיר? אז אני רוצה להציע הצעה שאולי קצת תהיה אקטואלית, לכן זה אולי טיפה דרוש, אני לא יודע, אבל אני חושב שיש בזה משהו. כי על פניו זה נראה נורא מוזר. מה זה למה שעיר המשתלח מכפר? מה זה בכלל שעיר המשתלח הזה? משהו כל כך מוזר. אתה לוקח איזה שעיר, שולח אותו לעזאזל, לא יודע למי, מה. זה לא קורבן במובן הרגיל. לא נכנס אל בית המקדש, לעזרה, לא שוחטים אותו, לא שום דבר. שולחים אותו לעזאזל המדברה, דוחפים אותו שם מאיזה שהוא צוק, וזהו. מה? מה זה אמור לעשות? מה זה הדבר הזה? אפילו לא שעיר הפנימי. תבינו, יש פה הרי שעיר שנכנס לפני ולפנים. פעם בשנה שעיר הפנימי, עד הסוף נכנס פנימה. היית מצפה שהדבר הזה, זה מה שיכפר עלינו. לא, לא, שעיר הפנימי זה טומאת מקדש וקודשיו, משהו כזה. שעיר המשתלח מכפר. זה שהולך בכלל עד הסוף החוצה, לא זה שנכנס פנימה. מה פשר העניין הזה? אז בואו נתחיל רגע. האבן עזרא כותב ככה: \"ואמר רב שמואל\", לא יודע אם זה רשב\"ם, \"אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לה', גם השעיר המשתלח הוא לה'.\" ככה אומר רב שמואל. אל תחשוב ששעיר המשתלח זה קורבן למישהו אחר, גם זה קורבן לה'. לה'. \"ואין צריך\", אומר האבן עזרא, \"כי המשתלח איננו קורבן.\" כאילו לא ישחט. לא עושים לו את כל פרוצדורת ההקרבה. שעיר המשתלח הוא לא קורבן. אוקיי? ולכן אתה לא צריך להגיד שהוא לה'. הרי מה הטריד את רב שמואל? למה הוא אמר ששניהם זה לה'? אנחנו מקריבים קורבן, מה, אנחנו נקריב קורבן למישהו אחר? לא לה'? ברור שזה לה'. אומר לו: לא צריך, זה לא לה'. זה לא יודע מה, למישהו אחר. ואל תהיה מוטרד, זה לא קורבן. זאת אומרת, אין פה עבודה זרה. שעיר המשתלח הוא לא קורבן. אז מה זה? מה מה פשר העניין הזה? \"ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל\", כאן האבן עזרא מתחיל את התעלומה שלו, \"תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז\", נותן לנו רמז, \"בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו.\" כתב חידה של האבן עזרא. מסביר לנו מה זה הדבר, הוא לא קורבן, ולכן גם לא צריך להגיד שהוא לה', לא יודע, לשטן, לא יודע למי. אבל זה לא קורבן, ולכן אין בעיה. ו ומה זה הדבר הזה? אז מה הוא עושה? מה סודו? מה מה פשר העניין הזה? מה מה משמעותה של הפרוצדורה הזאת? \"בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו.\" אז הרמב\"ן שם כותב: \"והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו.\" הנה, הפסוק הרי אומר \"נאמן רוח מכסה דבר\" ו\"הולך רכיל מגלה סוד\". אז הרמב\"ן משתמש פה בפרפרזה בפסוק הזה, אומר: רבי אברהם כיסה פה, אני אגלה לכם. \"שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים.\" אגב, זה בדיוק הייתה לי שיחה על זה בראש השנה, הולך רכיל, אנשים חושבים שללכת רכיל זה לדבר לשון הרע. ללכת רכיל זה לגלות סוד, לא קשור ללשון הרע. כתוב בגמרא גם. זאת אומרת הולך רכיל זה מגלה סוד, לא קשור ללשון הרע. הנה, פה האבן עזרא שומר איזשהו סוד, הרמב\"ן מגלה את הסוד הזה, אין פה לשון הרע, הוא לא אומר לשון הרע על אף אחד. אתה מגלה את הסוד, זה נקרא הולך רכיל. כן? הגמרא מביאה מה זה מה זה רכילות, נגיד בית דין יושב על איזשהו מקרה, שני דיינים חייבו את הנאשם ודיין אחד זיכה אותו. בסדר? יוצאים החוצה שלושת חתומים על הפסק, אתה חייב. אחד הדיינים, זה שזיכה, אומר, אבל אני הייתי זה שזיכה, הם חייבו אותך, לא אני, זה הולך רכיל, אסור לעשות את זה. תחתום על הפסק וזהו. ואם אתה לא סומך מספיק על שני העמיתים שלך להרכב, אז אז אל תשב, לא אל תחתום, אל תשב בהרכב כזה שאתה לא מוכן להיות במיעוט ולהצטרף בחתימתך לפסק הדין. כמו שהגמרא אומרת, נקי הדעת בירושלים היו בודקים מי יושב איתם לסעודה. אל תשב בסעודה עם מישהו שאתה לא מוכן להשתכר איתו, זאת אומרת מישהו שאין לך אמון בו. והדיינים צריך להיות לך אמון בהם שגם אם יהיה להם שניים נגדך ואתה תהיה בדעת מיעוט, אתה סומך עליהם שהם מספיק נאמנים, מספיק חכמים, מספיק אמינים, כך שאתה מוכן לחתום על פסק דין שגם הם למרות שהוא נגד דעתך ולעמוד מאחוריו. כי אחרת אל תשב בהרכב הזה, אל תצטרף להרכב. אוקיי? אלא אם כן אתה ברבנות הראשית, אז כמובן. שום דבר מזה לא לא מחייב, אף אחד שם לא נאמן לכלום. טוב, בכל אופן אז לענייננו, יצאנו ידי חובת גם לשון הרע, לא? הולך רכיל. עכשיו זה רק בעושה מעשה עמך, אז אין חשש. בכל אופן אז אז הוא אומר שהוא רוצה לגלות את הסוד של של האבן עזרא. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול: לפיכך היו נותנים לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, זאת אומרת הגורל השני, השעיר לעזאזל, זה הולך לסמאל. זה קורבן לשטן, לא קורבן, סליחה, זה נשלח לשטן, זה שוחד, זה לשטן. כן, מין משהו כזה שהוא לא יתערב לנו ולא יפריע לנו עם השעיר הפנימי. אז זה נורא מוזר, כי המתנה, הסייד דיש שלא שאתה אמור לא להפריע לנו עם השעיר הפנימי, היית מצפה שהשעיר הפנימי יכפר על הכל וזה רק מטפל בהוא שלא יפריע. לא לא, הטיפול בהוא זה ה זה הכפרה על הכל, לא השעיר הפנימי. משהו פה משובש לחלוטין. אז הוא אומר, כן, גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת, וכל עוונותיהם של ישראל עליו. והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד העניין. אני מביא פה בדילוגים. כי היו עובדי אלוהים אחרים, המה המלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח. כן? היו כאלה שעובדים עבודה זרה למלאכים והיו מקריבים להם קורבנות. למלאכים כאילו אמיתיים, יש מלאכים כאלה, אבל אסור להקריב להם קורבנות, הם לא אלוהים, אוקיי? זה כשהרמב\"ם מדבר בתחילת הלכות עבודה זרה, שהעבודה דרך מתווכים היא גם ככה התחילה עבודה זרה. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן והוא הראוי לו, כן, זה הסמאל הזה, מפני שהוא בעליו, ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. יש לנו מזה בשפע היום. היום נראה לי שאנחנו נמצאים בלב המדבר. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקורבן מאיתנו אליו, חלילה, אבל, כמו שהאבן עזרא כותב, אבל שתהא כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. אנחנו עושים את רצון בוראנו לתת לסמאל את המתנה הזאת. בסדר? זה לא קורבן לסמאל, אבל זה כן מיועד אליו, ומיועד אליו במצוותו של הקדוש ברוך הוא. הוא ציווה עלינו לתת לו את הדבר הזה. כל זה זה פירוש למה שאמר האבן עזרא. כל הדברים של ה של הרמב\"ן פה זה לפרש את מה ש את הסוד הזה של האבן עזרא. וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו. קורבן אחד לה' וקורבן אחד לעזאזל זה ממש עבודה בשיתוף, כן? אבל היה מעמידם לפני ה' פתח אוהל מועד. אז הוא לא עשה את זה, הוא העמיד את שני השעירים פתח אוהל מועד לפני ה', כי שניהם מתנה לה', כדי להראות ששניהם זה הקדוש ברוך הוא, זה לא אף אחד מהם הוא לא קורבן לסמאל, וכולי. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. פה אני כותב בסוגריים, כן? זה פסוק שמופיע שלושים ושלושה פסוקים אחר כך. זה בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו, זה מה שהרמב\"ן מתכוון. בסדר? זאת אומרת, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו, לך שלושים ושלושה פסוקים קדימה, שם תגלה את הפירוש: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים.

[Speaker B] משחק איתנו, אתה יודע.

[הרב מיכאל אברהם] לא חושב שיש פה איזה לא חושב שיש פה איזה סודות שהוא רצה להסתיר מאיתנו, הוא רצה קצת להפעיל אותנו. ולא הוא יכול לפרש, אומר הרמב\"ן, כי היינו צריכים לחסום פי המתח כמים בטבע, הנמשכים אחרי היווני, אריסטו, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו, כן, התגאה, לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג עליו הוא בסברתו, איננו אמת. איך זה קשור למלחמה נגד אריסטו? מה שמתאר את אריסטו זה שהוא גאוותן כזה, שרק מה שהוא מבין קיים ומה שהוא לא מבין לא קיים, כן, זה בעצם, והשעיר לעזאזל אמור לטפל באריסטו? מה, בכלל, כאילו, זה נאמר הרבה לפני שהיה אריסטו כמובן, אבל אבל איך, מה מה מה פשר העניין הזה? למה מה מה נכנס פה פתאום היווני? מה נכנס פה ההגסת הדעת הזאת? קיצור, הוא רצה לפענח את כתב החידה של האבן עזרא, אבל השאיר לנו כתב חידה לא פחות אה לא פחות עמום. אוקיי? אז אני, אם תרשו לי להיות עוד יותר הולך רכיל, אני אנסה לפענח קצת את כתב החידה של הרמב\"ן. אוקיי? אז בשביל זה אני רוצה לעשות אה אני רוצה לעשות איזה סיור איזה סיור אה בעקבות השעיר המשתלח. אם זה אמר, את השיעור הזה נתתי פעם בירוחם שלימדתי שם בישיבה. אמרתי להם שאני יודע שאנשים רגילים לעשות סיורים תנ\"ך. אני יותר, סיורי תנ\"ך האלה שמראה פה היה הקרב ההוא ופה היה זה, והצמח הזה זה מה שנקרא עירו אז אני עושה סיורים רב חיים. וזה אוקיי. אז אה בוא בוא ננסה לראות איך הסיפור הזה עובד. מה מה הפרוצדורה שעובר השעיר לעזאזל? בשלב הראשון אנחנו בעצם לוקחים את שני השעירים, בסדר? קונים את שני השעירים, צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, ככה המשנה אומרת. זה לא מעכב, אבל הם צריכים להיות לכתחילה שווים בקומה, במשקל ובדמים. ואז אנחנו בעצם עושים הגרלה, מקדישים את שניהם, סליחה, מקדישים את שניהם, ואז יש להם קדושת קורבן. עושים הגרלה, מי מהם הולך לפני ולפנים ומי הולך לעזאזל. ההוא שלפנים הולך פנימה, ההוא שלעזאזל עובר שילוח, סמיכת הידיים, לשון של זהורית, משלחין אותו ביד איש עתי המדברה, דוחים אותו מהצוק, וכן הלאה. אוקיי, זה בגדול התמונה. בוא ננסה להיכנס יותר בפרטים אה לתמונה הזאת. קודם כל, אחרי שאנחנו קנינו את שני השעירים האלה והקדשנו אותם, מי שמקריב, הגמרא אומרת ביומא בדף ס\"ב, מי שמקריב את שני ה אה מישהו משני השעירים האלה בחוץ, מחוץ לעזרה, אז הוא עבר על שחוטי חוץ. זה אומר ששני השעירים כרגע הם בסטטוס של קורבן. נכון? סתם בהמה אתה יכול לשחוט איפה שאתה רוצה. כן, קורבן אסור לך להעלות בחוץ, זה שחוטי חוץ, אתה צריך להעלות אותו בעזרה. בינתיים השעיר לעזאזל הרי הולך בכלל לעזאזל, הוא לא הולך להקרבה, אבל כרגע, אחרי ההקדשה, הוא קורבן לכל דבר, שניהם קורבן לכל דבר. בסדר? ולכן מי שמעלה אותו בחוץ זה שחוטי חוץ. אז זה לא כל כך מסתדר עם מה שהם אומרים שהשעיר לעזאזל הוא לא קורבן. כן, שניהם קורבן כרגע. אבל שימו לב, הוא עוד לא שעיר לעזאזל. בינתיים יש לנו שניים, הם עוד לא הוגרלו, אנחנו עוד לא יודעים מי הולך לאן. בשלב הבא, עושים את ההגרלה. כשעושים את ההגרלה, אז כן, הם שמים שני פתקים בקלפי. עכשיו יש פה מחלוקת. ה\"גבורת ארי\" אומר, זה ה\"שאגת אריה\", אז הוא אומר שמה שאומרים על השעיר שהולך פנימה את המילים \"להשם חטאת\", ועל זה שהולך לעזאזל לא אומרים כלום. ממילא זה השני הולך לעזאזל. זה להשם חטאת, והשני נשאר ככה. רש\"י אומר שצריך לכתוב על שני פתקים להשם ולעזאזל, שני פתקים בתוך הקלפי, מערבבים אותם, מעלים את זה וככה קובעים מי מהם הולך לעזאזל ומי להשם. על שני הפתקים צריך להיות כתוב, וכשאתה מעלה, זה שעיר החטאת וזה שעיר לעזאזל. בסדר? אתה אומר את זה. למה צריך? הרי מבחינת ההגרלה מספיק שתעלה את האחד, ממילא השני ברור. אז מסבירים כמה אחרונים שההגרלה היא חלק מעבודת היום. אתה אתה זה לא בשביל לדעת שהוא לעזאזל, אתה יכול לדעת שהוא לעזאזל גם בלי זה. אם העלית אחד להשם, אז השני הוא לעזאזל. אתה צריך לקבוע על שניהם שם, זה חלק מעבודת ה מעבודת היום. אוקיי? אז כרגע זה בעצם אה קורבן ואנחנו עושים בו עבודה. כן. היה קלפי עם שני פתקים. קלפי, פתקים. כן? אחרי ההגרלה אנחנו קושרים לשון של זהורית לקרניים של השעיר לעזאזל. היו שתי לשונות של זהורית, אחת נקשרה לקרניים שלו ואחת לסלע. ואם היינו מתכפרים אז הלשון של זהורית הייתה מלבנת ואז כולנו היינו מבינים שהתכפרנו והיה שמחה גדולה. אבל זה הלשון של זהורית, אז קשרו את הלשון של זהורית לקרניים של השעיר. שאלה איך מותר לעשות דבר כזה? הרי זה עבודה בקורבן. אסור לעשות עבודה בקורבן. קושר לו שעיר ל לעזאזל, לשון של זהורית, הוא סוחב עליו את הלשון של זהורית ככה שואלים כמה אחרונים, רב חיים יש לו בסטנסיל על לשון של זהורית. מה? עבודה. לא, מה מה קשור?

[Speaker E] איזה שהוא בעד, חוט זה…

[הרב מיכאל אברהם] כן, חוט השני. אה.

[Speaker E] הוא משנה צבע? כן, כן, אם נתכפר להם.

[הרב מיכאל אברהם] אז אז המפרשים אומרים שהם שואלים איך זה יכול להיות, הרי זה עבודה בקורבן. עכשיו אמרתי, השאלה לא כל כך קשה, בסדר, זה חלק מעבודת היום, מה? עכשיו נכון ש… נדמה לי שהלשון של זהורית לא מופיעה בפרשה, נדמה לי, לקשור את הלשון. אז יכול להיות שהם שואלים, רגע, אז זה בעצם לא באמת חלק מעבודת היום, כי זה לא כתוב בפסוקים, אז איך אנחנו מרשים לעצמנו בכל זאת לעשות את זה, הרי זה עבודה בקורבן. אבל הקושיה הזאת מה היא מראה לנו? שעדיין אנחנו רואים את השעיר לעזאזל כקורבן. כאן זה כבר אחרי ההגרלה. כבר יש הגרלה, אנחנו כבר יודעים שהוא השעיר לעזאזל, נכון? עדיין חז\"ל המפרשים אומרים, רגע, משהו פה לא בסדר, אסור הרי לעבוד בקורבן, התפיסה שלהם היא שהדבר הזה הוא לקורבן. אוקיי? אחרי ההגרלה והקשירה, יש סמיכה. הכהן סומך את ידו על ראש השעיר. בספר מקדש דוד בהלכות עבודת יום הכיפורים, הוא מביא ראיות שהסמיכה הזאת היא כדין סמיכה בקורבנות, כמו שסומכים על קורבנות. זאת אומרת, עדיין יש לו סטטוס לשעיר הזה, סטטוס של קורבן. אחרי זה, מתוודים על השעיר שהולך לעזאזל, כן? הכהן מתוודה עליו את כל חטאותיו וכולי, מתוודה על אחי על כל אחיו הכהנים ועל כל ישראל, וכל הוידויים שאנחנו מדברים גם בעבודת ה עבודת היום, סדר העבודה. רב חיים, כן, כותב שמכאן והלאה, אחרי שמתוודים על השעיר, הוידוי גם הוא מדיני התשובה או מדיני קורבן? מקדש דוד דן שמה, אם הוידוי הוא מדיני תשובה או מדיני וידוי על קורבנות. זו שאלה, רב חיים מסביר שזה תלוי בשאלה אם הדבר הזה הוא עדיין קורבן. וטענתו היא, שמהשלב הזה והלאה, מהשלב של הוידוי, הוא כבר לא קורבן. יש פה גם עניין של סמיכה, איך מותר לסמוך עליו, זה גם עבודה בקורבנות. אז אז אז רב חיים אומר שבשלב הזה זה וידוי מדיני התשובה וזה כבר לא קורבן. מקדש דוד מעלה, הוא אומר שיש בזה מחלוקת, אומר יכול להיות שזה עדיין קורבן. השלב הבא זה השילוח של השעיר לצוק. לוקחים את השעיר ושולחים אותו לצוק, לעזאזל, כן, למדבר. בשלב הזה, שולחים אותו ביד איש עיתי. מה זה איש עיתי? \"ביד איש עיתי המדברה\". איש עיתי, הכוונה זר, לא כהן. מישהו שהוא לא כהן. עכשיו כאן זה כבר יותר מרמז, שזה כבר לא קורבן, כי עבודת הקורבנות נעשית רק בכהנים. נכון ששחיטה כשרה בזר, אבל באופן עקרוני עבודה נעשית בכהנים. כשאנחנו שולחים את זה ביד איש עיתי, אז זה בעצם אומר שוב עוד יותר חזק, שהשעיר הוא כבר בשלב הזה הוא כבר לא קורבן. אוקיי? יותר מזה, יש יש כאלה שטוענים שאומנם האיש עיתי הרי חוזר לכהן הגדול ואומר, \"אישי כהן גדול, עשיתי שליחותך\", ככה אומרת המשנה ביומא. אז יש כאלה שרוצים לטעון, לא, הוא שליח של הכהן הגדול, זאת עבודה שכן נעשית בכהן, רק אפשר לעשות את זה גם בשליחותו של זר, כי זה לא בפנים. אבל אבל עדיין זאת עבודה של הכהן הגדול. אלא שמה? מה קורה מכאן והלאה? אז עדיין יש מקום להתלבט, אולי זה עדיין כן קורבן בשלב הזה. אלא מאי? יש מהראשונים שטוענים שהשילוח בכלל לא מעכב. יכול לא לשלח. זה ממש מוזר. אתה עושה את כל ההכנות, עושה הגרלה, זה לפני ולפנים, זה פסגת היום, זה מכפר על כל הכל היה הכנה לקראת השלב של השילוח. עכשיו אתה יכול ללכת הביתה לעשות קומזיץ. לא, זה לא מעכב. רוצה תשלח, אתה לא רוצה אל תשלח. לא מעכב. אז מה, הכל היה הכנה לקראת זה, לא? אז זה מחלוקת ראשונים עוד. ושימו לב מה קורה הלאה. במהלך הדרך, במדבר, האיש עיתי אוכל ושותה, יום כיפור. אוכל ושותה, והכל מצוין. הוא גם עובר על איסור תחומין, כי הוא יוצא איתו מחוץ לתחום. אין שום בעיה, אין יום כיפור, כלום. הבחור בפיקניק. אוקיי? בדרך, כך מתואר במשנה ביומא, כל ישראל מעמידים סוכות, הם בונים סוכות בדרך והם מחכים לו, מלווים אותו לאורך הדרך שמה, והם מתלשין בשערו של השעיר. מתלשין בשערו של השעיר. עכשיו זה כבר ממש מופרך: א', אסור את זה ביום כיפור, משום קוצר, כי בהמה הוקשה לקרקע, לתלוש שיער זה איסור דאורייתא. אסור ביום כיפור. ב', זה זה קורבן, איך אתה יכול לקחת משהו מקורבן ולתלוש אותו? מה זאת אומרת? זה זה ממש מעילה בקורבן. אוקיי? אז בשלב הזה, זה ברור שזה כבר לא זה לא קורבן, ואנחנו כבר לא ביום כיפור, כלום. שום שום דבר. יצאנו יצאנו מהסרט, אוקיי? מהמטריקס הזה של יום כיפור. בסוף המסלול, האיש עיתי מגיע שמה לצוק והוא דוחה אותו מראש הצוק למטה. כאן זה כבר לא מחלוקת ראשונים. כאן הגמרא אומרת שזה לא מעכב. לא זורק?

[Speaker E] כן, לא קרה שום דבר.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול לשבת שמה לחלל לחלל לו להנאתו מנגינות נחמדות בחליל. הוא יכול לשחוט אותו ולשחוט אותו ולאכול אותו, אתה עוד מחמיר, אפשר גם בלי לשחוט. עוד מעט נראה. אז זה בכלל לא מעכב, אתה יכול אתה יכול לא לדחות אותו מהצוק, לא קרה שום דבר. יש חלק מהראשונים שאומרים שהשילוח לא מעכב, אבל הדחייה לכל הדעות לא מעכבת, גם לפי הראשונים שהשילוח מעכב, הדחייה כבר לא מעכבת בכלל. ולא עוד גמרנו. אחרי הדחייה מהצוק, האיברים של השעיר מתרסקים. הם מותרים בהנאה. קורבן, אסור לגעת, מעילה. לא, הכל בסדר, אתה יכול לעשות קומזיץ. אתה יכול לאכול אותם. בחידושי הגרי\"ז, הוא מוכיח שאם השעיר נשאר חי אחרי הדחייה, אתה יכול לאכול אותו

[Speaker B] בתיאבון גם בלי לשחוט אותו.

[הרב מיכאל אברהם] או אולי עם

[Speaker C] לשחוט אותו, אבל בלי לשחוט,

[הרב מיכאל אברהם] כן, תאכל אותו בתיאבון. למה בלי לשחוט? אתה לא צריך לשחוט. למה כן? לא צריך לשחוט. צריך לשחוט כל בהמה, מה מה מה? לא, לא, כתוב שלא צריך. כאילו, מה מה ההבדל בין לא יודע מה ההבדל, יש להם ראיות שלא צריך לשחוט, אתה יכול לאכול אותו, בלי לשחוט כדין. תהרוג אותו אולי שלא יהיה אבר מן החי, אבל לא צריך שחיטה כדין, אוקיי? לא. פה, בשעיר המשתלח, לא, פה זה משהו מיוחד. יש אז אני אומר, יש כאלה שאומרים שאפשר לשחוט ולאכול אם הוא נשאר חי, אחרים אומרים, לא, לא צריך אפילו לשחוט. לא, קח ת'שעיר, תעשה קומזיץ, תסיים את המסע הנחמד הזה לאורך ה לאורך ה הדרך, כן? אתה אכלת, איש עיתי, אתה גם לאורך הדרך, אין שום בעיה, אתה הרי לא ביום כיפור, אתה האיש עיתי הזה נמצא בספירה אחרת, ועכשיו הוא יכול לקחת את השעיר הזה ולעשות לעצמו קומזיץ פרטי, והכל בסדר. אוקיי?

[Speaker B] אני זוכר של הגמרא נטייה ש שהיה אוכל בסוכות אבל כי כי היה לו פת בסלו, לא כי הוא היה אה

[הרב מיכאל אברהם] יכול אה יכול אה

[Speaker B] משהו כזה, או אני טועה? מותר לו לאכול. כן.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שהוא לא אכל כי יש פת בסלו, אז הוא לא רעב, לא חשוב, אבל מותר לו לאכול, אוקיי? אז ה ה התהליך הזה הוא תהליך מאוד מוזר. בתחילת התהליך מנקודת המוצא זה שיש לנו שתי בהמות, הם קדושות בקדושת קורבן, מי שמעלה אותם בחוץ חייב משום שחוטי חוץ, הכל, קורבן גמור. לאט לאט העסק מדלדל, מתפוגג, ועד שמגיע לאיזשהו שלב שבעצם לא נשאר כלום, זאת אומרת זה לא קורבן, אנחנו לא ביום כיפור, אין כלום, זאת אומרת יש רק אתה הולך לך להנאתך עם איזשהו שעיר נחמד לטיול משותף, אחרי זה אתה יכול גם לאכול אותו אם אתה, כן, אריק שרון פעם אמר שהוא לא אוכל חברים, עם הכבשים שלו שם בחוות השקמים, כן? אבל אם אתה לא נקשרת אליו יותר מדי, אתה יכול גם לאכול אותו, והכל בסדר. אם נקשרת אז אני לא יודע איך תדחה אותו שם בסוף מהצוק. אבל אבל כן, הסיפור הזה אומר דרשני, משהו פה לא לא הגיוני, מבחינת ההגדרות ההלכתיות. הגמרא בנדרים אומרת שקדושת הגוף לא פוקעת בכדי. אם יש משהו שהוא קדוש בקדושת הגוף, הוא לא יכול להפוך פתאום לחולין סתם ככה, בכדי. צריכה להיות איזושהי פעולה, אם בכלל אפשר. פה, איכשהו משהו, זה מתפוגג מאליו, לא עשית שום דבר, ובאיזשהו שלב פתאום זה מתאדה, הוא היה קדוש בקדושת הגוף, קורבן. אוקיי, אז מה זה אומר?

[Speaker E] אה, כן,

[הרב מיכאל אברהם] נו, זה כל יום כיפור, זה זה מה שקרה שם.

[Speaker E] אף אחד לא שאל שאלות? לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מכיר, אבל אה כן, את התמונה הזאת אני אני אספתי, אני ליקטתי, כי תמונה הזאת היא תמונה שלי, אבל אבל זה אלה העובדות, אני רק אספתי את העובדות מכל מקום כדי להראות לכם שיש פה איזשהו מהלך שהוא מהלך עקבי, זה לא מקרי. אז בראשונים, באחרונים, אתם יכולים לראות דיונים, פה זה מעכב, זה לא מעכב, כן עושים הגרלה, כשאתם רואים את זה בתמונה כללית כזאת, אתם מבינים שיש פה איזשהו משהו שהוא שיטתי, זה לא זה לא מקרי, יש פה איזושהי תמונה, אתה מתחיל עם קורבן, ולאט לאט הקדושה שלו מתפוגגת, יום כיפור עצמו מתאדה, ולא נשאר כלום.

[Speaker E] ממה שכל זה יכול להיות שנה אחת אכלו אותו, שנה אחת אה כן, הכל יכול להיות.

[הרב מיכאל אברהם] מה שרוצים. כן. יכולים לעשות מה שרוצים. אוקיי? עכשיו, יש פה משהו ש אומר אומר דרשני. אני רוצה אני רוצה להציע לזה איזשהו סוג של פשר שהוא קצת אקטואלי, אבל אני לא חושב שהוא בהכרח אקטואלי וזה היווני של הרמב\"ן, זה כבר מתחיל שמה, אבל היום אני חושב זה עוד הרבה יותר הרבה יותר מוחשי, מבחינתנו. אז אני עוזב עכשיו את התהליך הזה, נחזור אליו אחר כך, ולאבן עזרא, ולשעיר המשתלח, ולכפרת היום כיפור. אני רוצה לדבר על דברים אחרים עכשיו. יש לנו במערכות לוגיות אנחנו בדרך כלל מבחינים בין שני סוגים של טענות. יש הנחות יסוד, אקסיומות, ויש טענות נגזרות, תאורמות. אנחנו גוזרים משפטים מתוך האקסיומות, נכון? כמו בגיאומטריה. אוקיי? אז יש לנו בעצם טענות

[Speaker D] יסודיות

[הרב מיכאל אברהם] שמהן באמצעות כלי הלוגיקה אנחנו גוזרים מסקנות. כן? עכשיו, כל המערכת הזאת כולה קרויה מערכת אקסיומטית. מערכת אקסיומטית זה אקסיומות, הגדרות, כללי גזירה, והתאורמות שאנחנו גוזרים באמצעות כללי הגזירה מתוך מתוך האקסיומות. אוקיי? במינוח הקבלי, הטענות הראשוניות, האקסיומות, קרויות חוכמה. זה הספירה הראשונה: חוכמה, בינה, דעת, כן? חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אז למעלה בשלוש הספירות העליונות שצמודות לראש באיזושהי צורה, זה חוכמה, בינה ודעת. חוכמה ימין, בינה שמאל, דעת באמצע למטה, אוקיי? חוכמה זה האקסיומות. בינה זה להבין דבר מתוך דבר, נכון? זה בינה. להבין דבר מתוך… מה זה אומר להבין דבר? לגזור, באמצעות כלים לוגיים, לגזור מסקנה מתוך הנחות, להבין דבר מתוך דבר, אוקיי? זה הבינה, והדעת זה התוצאה, המערכת האקסיומטית כולה. כן? כל מה שאנחנו מקבלים בסך הכל זה הדעת. כן? אז יש ת'אקסיומות, יש ת'תאורמות, וכל המערכת כולה זה הדעת. אוקיי? עכשיו, בוא ננסה רגע לראות מה מה זה בעצם אומר התהליך הזה. יש לנו איזושהי נטייה לחשוב שטענה קבילה זה רק טענה שיש לה הוכחה, שיש לנו טיעון שמוכיח אותה. אם אין לנו טיעון שמוכיח אותה, העניין שרירותי. רוצה תקבל, אתה לא רוצה אל תקבל, אבל אין שום סיבה לקבל ת' ת'טענה הזאת, כן? פעם שאלתי סטודנטים או תלמידים, אני כבר לא זוכר, מה מה מה מה מה הטענות החזקות יותר בתוך הגיאומטריה? האקסיומות או התאורמות? תאורמות זה כולל אקסיומות, המשפטים הנגזרים. לאקסיומות אין הוכחה. לתאורמות יש. אז זה אומר שהתאורמות הן יותר חזקות מהאקסיומות? לכאורה לא, כי הן מבוססות על האקסיומות.

[Speaker B] למה לא? נכון. זאת אומרת, מה זה ההוכחה?

[הרב מיכאל אברהם] כשאנחנו מדברים על ההוכחה של תאורמות, ההוכחה זה להעמיד אותן על האקסיומות, זה נקרא הוכחה, נכון? אבל אם אתה חושב שהאקסיומות זה משהו שרירותי, כי הרי אין לו הוכחה, אז גם התאורמות הן שרירותיות. זה שיש להן הוכחה זה לא עוזר כלום, ההוכחה זה רק להעמיד אותן על האקסיומות, נכון? אז לכן בעצם יוצא שכל המערכת היא שרירותית, אם אתה באמת מוכן לקבל אך ורק דברים שיש לך הוכחה עבורם. אז הכל שרירותי, אז בעצם אין שום דבר שיש לו הוכחה. כי הוכחה זה תמיד להעמיד דברים על אקסיומות שלהן אין הוכחה, אוקיי? אז אם אתה לא מוכן לקבל דברים שאין לך הוכחה עבורם, אז הכל שרירותי. הכל הכל מקרי, אוקיי? בעולם שלנו, אפשר לקרוא לזה, כן? רלטיביזם או פוסטמודרניות, או לא יודע, יש לזה כל מיני שמות. הפוסטמודרניות שלא מאמינה בקיומה של אמת, זה בעצם, אנשים לא כל כך מבינים את זה, אבל זה למעשה לוגיציזם מופרז, קיצוני. זה הסתמכות מופרזת על לוגיקה. זאת אומרת, מי ש- מי שמוכן לקבל אך ורק דברים שיש לך הוכחה לוגית עבורם, יישאר בלי כלום. כי הוכחה לוגית תמיד בנויה על אקסיומות, נכון? אז אתה לא יכול לקבל בעצם שום דבר אם אתה מוכן לקבל אך ורק דברים שיש לך הוכחה עבורם. וזה בדיוק הפוסטמודרניזם. הפוסטמודרניזם בעצם אומרת: \"אני מוכן לקבל רק דברים שיש להם הוכחה.\" עכשיו מה זה אומר? לי יש סט של הנחות מסוימות, מהן אני גוזר מסקנות מסוימות. למישהו אחר יש הנחות אחרות, מהן הוא גוזר מסקנות הפוכות. מי צודק? שנינו צודקים באותה מידה. כי כל אחד מאיתנו הניח הנחות, ולהנחות אין הוכחה, ומהן הוא יכול להוכיח ת'מסקנות שלו. לכן למעשה יש לנו אוסף של מה שהם קוראים נרטיבים, או סוגי שיח מסוימים, אבל כולם באותו מעמד, כיוון שאין לך דרך לבקר מישהו כל עוד הוא עקבי. כי הדרך היחידה לבקר משהו זה באמצעות הוכחה לוגית, נכון? להגיד שזה נכון והשני לא נכון, אם יש לך הוכחה ל- אבל לשנינו יש הוכחות לוגיות, רק הנחות היסוד שלנו הן שונות, נכון? לכן בעצם, כן, אם לקחנו אקסיומות אחרות ומהן יוצאות מסקנות אחרות, אז בעצם הם צודקים כמוני, נכון? זאת אומרת, שמההיצמדות שלך ללוגיקה יוצא ההפך ממה שציפינו. יוצא שכולם צודקים באותה מידה. זאת אומרת, מי שרוצה כן, מי שמשתמש אך ורק באמת מידה לוגית בעצם מגיע למצב שבו כולם צודקים באותה מידה. צדקן, אפשר לקרוא לו צדקן. צודק תמיד, כן, צדקן. כל מה שאתה אומר אתה צודק. אוקיי? כמו אשתו של השופט, כן? צודק, גם אתה צודק וגם את צודקת. אוקיי? אז הטענה הזאת, זה תובנה מאוד חשובה כי היא בעצם אומרת שמי שמוכן לקבל אך ורק דברים שיש לו טיעון לוגי עבורם בעצם יישאר בלי כלום, יישאר ספקן גמור. זה אותו יווני שהגיס בדעתו, כן, כמו שהרמב\"ן אומר, אבל תכף נגיע לעניין הזה. טוב, בוא נסתכל רגע בחזרה למינוח הקבלי של חוכמה ובינה. אתם יודעים שבמינוח הקבלי, כשאנחנו מדברים על בינה, יש מה שנקרא חמישים שערי בינה. אוקיי? חמישים שערי בינה. יש בזוהר, זוהר חדש בתחילת פרשת יתרו, יש חמישים שערי בינה וכנגדם חמישים שערי טומאה. אוקיי? זוהר חדש שם אומר שלמה הקדוש ברוך הוא הקדים להוציא את ישראל ממצרים? כי הוא חשש שהם ישקעו בשער הטומאה החמישים, ומזה אי אפשר לצאת. לכן הוא הקדים אותם, הקדים קצת להוציא אותם, כדי שלא ישקעו בשער הזה. זה מצד אחד. צד שני, הפסוק במשלי אומר, פסוק במשלי אומר: \"כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה\". אז הגר\"א על הפסוק הזה אומר ככה: \"ואמר 'כל פעל' וכולי 'וגם רשע', כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם, ושער החמישים לא נתגלה עד ביאת הגואל, שהוא סוד עלמא דחירות. והיינו, כי לסטרא אחרא אינו רק מ\"ט שערי טומאה, ושער החמישים אין לו. וכאשר יתמלא כל המ\"ט שלו, אז יתבער הוא מן העולם, כי יבער כאשר יבער הגלל עד תומו. ולכן יתגלה שער החמישים ויתבער הוא, כשיתגלה שער החמישים, שערי הטומאה יתבערו מן העולם. וזהו 'כל פעל' וגומר, שהוא נ' שערי בינה, 'וגם רשע' בגימטריא הוא מ\"ט שערי טומאה 'ליום רעה', 'כפרוח רשעים' וגומר 'להישמדם עדי עד' וכולי\". מה הוא מתכוון לומר? \"כל\", מה זה \"כל\" בגימטריא? חמישים, נכון? כ-ל. \"וגם\" בגימטריא? ארבעים ותשע, נכון? ו-ג-ם זה ארבעים ותשע. אז \"כל פעל ה' למענהו\" זה חמישים שערי בינה, \"וגם רשע ליום רעה\" זה ארבעים ותשע שערי טומאה. הטענה של הגר\"א זה שיש ארבעים ותשע שערי טומאה וחמישים שערי בינה, למרות שזה כנגד זה עשה אלוקים, יש בכל זאת הבדל. וגם הרמב\"ן בהקדמה לבראשית אומר שהשער החמישים הוא לא בדיוק כמו ארבעים ותשע שערים הראשונים. יש חמישים שערי בינה וארבעים ותשע שערי טומאה. ואז הלשם שואל על הגר\"א בספר הדע\"ה, דרושי עולם התוהו זה ראשי תיבות דע\"ה, מתוך לשם שבו ואחלמה, אז הוא מקשה, הוא אומר, אז מה זה שבני ישראל עמדו לשקוע בשער החמישים של הטומאה? אז יש שער חמישים בטומאה. וגם הרי אנחנו יודעים שזה כנגד זה עשה אלוקים, אז אם יש חמישים שערי בינה, יש גם חמישים שערי טומאה. יותר מזה, אני אולי אוסיף, למה ההפך משערי בינה זה שערי טומאה? למה לא שערי כסילות? למה טומאה זה הפך מבינה? כן? מה, או שתגיד טומאה וקדושה, או בינה וכסילות, או למה למה בינה וכנגדם טומאה? אז בואו אני אנסה להציע הסבר לעניין הזה. טוב, בוא נסתכל רגע על המטאפורה הזאת של שער, שערי בינה. מה זה שער? שער זה משהו שמוביל ממקום אחד למקום אחר, נכון? השער זה המעבר ממקום אחד למקום אחר, אוקיי? לכן הבינה, המטאפורה שמשמשת אותנו כדי לתאר אותה, זה שער. זוכרים מה זה בינה? בינה זה להבין דבר מתוך דבר. הכללים הלוגיים, להוציא מסקנה מתוך הנחות. לכן בינה מתוארת על ידי שערים, כי השערים מוליכים אותי ממקום אחד למקום אחר. אז אם אני עכשיו מרחיב קצת את המושגים שלנו, אנו בעצם נקרא לזה חדרים, נגיד, מקומות, שביניהם יש שערים. יש חדר ויש שער שמוביל אותי לחדר אחר, ויש שער שמוביל אותי לחדר אחר, יש ארבעים ותשעה שערי בינה, אוקיי? והחמישים זה משהו אחר קצת. בוא ננסה להבין איך איך בנויה השרשרת הזאת. תחשבו על שרשרת של חדרים ושערים, חדרים ושערים. יש כמה חדרים יש, או מקומות? אני הייתי אומר חמישים. נכון? שער לחדר, עוד שער לחדר, עוד שער לחדר, השער האחרון גם הוא מוביל לאיזשהו מקום. אז יש בעצם חמישים חדרים שביניהם ארבעים ותשעה שערים. אלא אם כן, בעיה של תנאי שפה, אלא אם כן זה לא נמצא בקו אלא בעיגול. אם זה נמצא בעיגול, יש ארבעים ותשעה חדרים, ארבעים ותשעה שערים, נכון? השער הראשון הוא בעצם חוזר להיות גם האחרון, האחרון חוזר להיות הראשון, ואז השרשרת יש חדר על כל שער, ויש ארבעים ותשעה שערים, ארבעים ותשעה חדרים. השאלה עכשיו אם אנחנו נמצאים על קו או על עיגול, עיגולים ויושר מה שנקרא. מה זה אומר? בנמשל, נשתמש בזה כמשל, מי שחושב שרק דברים שיש לנו טיעון לוגי שמוכיח אותם, רק טענות שיש לנו טיעון לוגי שמוכיח אותם הן קבילות, אוקיי? אז בעולמו בעצם יש רק טענות שיש שער שמוביל אליהן. הוא לא מוכן לקבל טענה אם אין שער שמוביל אליה. אבל הוא לא תמיד שם לב שאם זה ככה אז הוא נמצא בעיגול. כי אם הוא נמצא על קו, אז נכון שלטענה הזאת יש שער שמוביל אליה אבל יש בהתחלה איזשהו חדר שאליו לא מוביל שום שער, אז אתה לא יכול להכיר בו כחדר. הדרך היחידה שאתה יכול לעשות את זה זה לסדר את זה בעיגול, ואז אין בעיה, אין שום חדר שלא מוביל אליו שער, וכמובן הטענה בעיגול. או במילים אחרות נגיד בנמשל, אם נגיד אתה לא מוכן לקבל את האקסיומות של הגיאומטריה, אז אתה בעצם גם לא מוכן לקבל את המשפטים. אם האקסיומות שרירותיות, אז גם המשפטים שרירותיים. אתה בעצם בעיגול. אתה יודע שאם החדר הזה נכון אז גם החדר הזה, אם החדר הזה נכון גם החדר הזה, אבל אף חדר אתה לא יודע באמת שהוא נכון. אתה רק יודע את ה\"אם אז\", אם זה נכון אז זה נכון, אם זה נכון אז זה נכון, יש לך רק את ה\"אם אז\", אין שום דבר שהוא נכון מחמת עצמו, אוקיי? ואז זה בעצם אומר ששום דבר במערכת הזאת לא נכון. טענה בעיגול. אתה רק יכול להגיד שאם זה נכון זה נכון, אם זה נכון… אבל שום חדר אתה לא יכול להגיד. אני שואל אותך: מה סכום הזוויות במשולש? כמתמטיקאי אתה אמור לענות לי: אין לי שום כלי לדעת את הדבר הזה, תגיד לי מה ההנחות שלך. אם ההנחות שלך הן אוקלידיות, אז סכום הזוויות במשולש הוא מאה ושמונים מעלות. אם יש הנחות אחרות, אז סכום הזוויות הוא מינוס פאי, סכום הזוויות הוא איי, דמיוני, כן? לא משנה, מה שאתם רוצים. תגיד לי מה ההנחות שלך, אני אגיד לך מה סכום הזוויות. המתמטיקאי לא אחראי להגיד לך תשובה מוחלטת, רק תשובה של \"אם אז\" תגיד לי מה ההנחות שלך, אני אגיד לך מה יוצא מהן. נכון? זו התפיסה הרגילה של המתמטיקה. המתמטיקה לא מגלה לנו שום עובדה נכונה, אלא רק קשר בין עובדות. ואם אתה מקבל את העובדות האלה, המסקנה היא המסקנה הזאת, אם אתה מקבל עובדות אחרות, המסקנה היא מסקנה אחרת. אתם רואים את היחסיות או הרלטיביזם הפוסטמודרני, אוקיי? אבל אם אתה מתייחס לאמיתות המתמטיות כטענות אמיתיות, אתה בעצם מניח שהאקסיומות הן אקסיומות נכונות. איי, אבל אין שום הוכחה, אין טיעון שמוכיח אותן. נכון, אני מוכן לקבל גם טענות שאין לי הוכחה עבורן, גם אותן אני מוכן לקבל.

[Speaker B] זה שהמציאות זה תמיד ככה זה לא הוכחה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. למה? תצפית. תצפית היא לא הוכחה מתמטית, תצפית זה אישוש מדעי, זה לא הוכחה מתמטית. עד עכשיו ראית ככה, מחר בבוקר זה יהיה אחרת, איך תדע?

[Speaker B] לא, תמיד ראיתי ככה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? בסדר, אז עד עכשיו זה היה ככה, מחר יהיה אחרת. זו הוכחה? מתמטיקאי לא מקבל תצפית כהוכחה, נכון? מתמטיקה זה לא משהו שיוצא מתצפית, מתמטיקה היא לא מדע, זה לא יוצא מתצפית. אז מה זה אומר בעצם? זה בעצם אומר שיש לנו שתי אופציות להסתכל על העולם, אינטלקטואלית. אופציה אחת, נקרא לה עכשיו, אני קורא לה האופציה האנליטית, לא משנה, מסיבות השמורות עמי, זו אופציה שאומרת שאני מוכן לקבל אך ורק דברים שיש לי הוכחה עבורם. התוצאה היא, אתה לא יכול לקבל שום דבר. כל מה שאני יכול לקבל זה רק אם אז, אם אז, אם אז, אם אז, נכון? או במילים אחרות אני מוכן לקבל רק בינה ללא חוכמה. חוכמה זה כוח מה, כן? זה החוכמה. מה זאת אומרת? זה דבר שהוא נכון מחמת עצמו. מתוך החוכמה אפשר להוציא, עם כלי בינה אפשר להוציא עוד מסקנות. אבל זה הכול אם אתה קיבלת את התשתית, את החוכמה. אם את ההנחות אתה מקבל כדבר נכון, כל מה שאתה מוכיח מתוכם, שאתה מוציא ב באמצעות כלי הבינה, גם הוא נכון. אבל אם אתה לא מוכן לקבל את האקסיומות הראשוניות, אז מה זה עוזר לך כל מה שהוצאת עם כלי הבינה, גם הוא לא נכון, כי התשתית שממנה, עליה בנית, היא לא נכונה. אוקיי? אז עכשיו השאלה בעצם בתמונה שתיארתי קודם, האם אני נמצא על קו או אני נמצא על עיגול? אם אני נמצא על עיגול, אז כל מה שיש לי זה אם אז, אם אז, אם אז, אבל שום דבר לא נכון. אוקיי? זה היחסיות, התפיסה היחסותית או רלטיביסטית, אוקיי? ולעומת זאת אם אני נמצא על קו, אז אני אומר, אז החדר הראשוני הוא נכון פשוט כי הוא נכון, השכל הישר שלי אומר שהוא נכון, אין הוכחות. השכל הישר שלי אומר שהוא נכון, האמונה שלי אומרת שהוא נכון, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה.

[Speaker B] אם אני מקבל את זה, אז

[הרב מיכאל אברהם] כל מה שמוכח מתוך זה באמצעות כלי הבינה, גם הוא נכון. אינטואיציה. כן. בסדר? אז כלי הבינה יש להם משמעות כי הם מוציאים עוד ועוד מסקנות מתוך משהו שיש לי אמון בו, אז גם במסקנות יכול להיות לי אמון, אוקיי? לכן השאלה איך אני מתייחס לחדר הראשון, לחוכמה, קובעת בעצם איך אני מתייחס לדעת, כולה, לכל המבנה, לכל התוצאות שאני מוציא מתוך החוכמה, אוקיי? יחסי לחדר הראשון קובע את הכול, האם אני בעיגול ואז שום דבר אין לו משמעות, או שאני נמצא בקו ואם זה נכון, גם זה נכון, ואז אני צובר באמת מידע. כל תהליך כזה יש לי עוד ועוד ידע על המציאות. תחשבו על על מצב שבו יש לכם ארמון מלא שערים ושומרים ומערכת שלמה, שבאמצע אמור להיות המלך. ואם באמצע אין כלום? הקוסם מארץ עוץ בעצם מתאר דבר כזה, נכון? מגיעים בסוף לקוסם מארץ עוץ ורואים שאין שם שום דבר, סתם איזה זקן פחדן. אוקיי? זה בדיוק המשל של העניין הזה. זה התמונה הזאת של ה בסוף אין חדר, אין כלום. השרשרת שנמצאת, אתה בסוף מגיע, אין שם שום דבר בקצה, אין כלום. למה? כי לא יכול להיות משהו שנכון מתוך עצמו, רק מתוך משהו אחר, אבל התשתית הראשונית שממנה מתחיל הכול, היא לא יכולה להיות נכונה כי היא לא מבוססת על כלום, אוקיי? בעצם, מה שאנחנו רואים כאן זה ש שערי בינה מקבלים את משמעותם מזה שיש בהתחלה חוכמה. אם יש בהתחלה חוכמה, כל הבינה שמוציאה מזה עוד ועוד דברים מקבלת משמעות. מה קורה אם אני לא מכיר בקיומה של חוכמה? אז אותם ארבעים ותשעה שערי בינה הופכים להיות שערי טומאה. למה? מה זה טומאה? מת זה אבי אבות הטומאה. מה ההבדל בין מת לחי? נקודה אחת שמחייה את כל הגוף חסרה, נכון? הגוף הוא אותו גוף, כל מה שיש במת יש בחי, אותו דבר. נקודה אחת שמחייה את כל הסיפור הזה חסרה. דבר שמנותק מהשורש שמחייה אותו, זה מה שנקרא טומאה. שדים, כאן דברים בלי שורש, יצורים בלי שורש, כן? לכן הם מייצגים את הטומאה. השעירים, מה שהוא מדבר כאן זה השדים, אוקיי? זה יצורים בלי שורש, אוקיי? זה נקרא טומאה. עכשיו, ארבעים ותשעה שערים בלי החדר הראשון שמחייה את כל הסיפור, שנותן לו משמעות, אם החדר הראשון לא נכון, אז מה אכפת לי מכל הנגזרות שאתה גוזר ממנו? אוקיי? בלי הנקודה שנותנת לו את המשמעות, בלי הנקודה שמחייה אותו, זה שערי טומאה. זה שערי טומאה כי זה שערים שהם בלי שורש, אין חדר שמחייה את כל שרשרת השערים. אבל אם יש חדר בהתחלה, אז אותם שערים עצמם הופכים להיות שערי בינה. שערי בינה ושערי טומאה זה לא שני דברים שונים, זה אותם שערים עצמם. כל השאלה זה האם יש חדר בהתחלה. אם יש חדר בהתחלה זה שערי בינה, אם אין חדר בהתחלה זה שערי טומאה, אוקיי? עכשיו, בעולם שלנו מאוד קל לנו להבין את העניין הזה, למה? כי בעולם שלנו יש איזה שהיא תחושה שיש מה שנקרא פילוסופיה פוסטמודרנית, איזה שהיא חוכמה מאוד גדולה שהיא כולה לוגיקה ומדע, אבל זה כמובן הכול פייק. אין שם כלום. למה אין שם כלום? כי כל מה שיש שמה זה רק אם אז. זאת אומרת, אם זה נכון, אז אני יכול להוכיח שזה נכון, ואם זה נכון, אני יכול להוכיח שזה נכון, ואם זה לא נכון, אז לא, אז אני אוכיח שההיפך הוא נכון, נכון? בעצם כולם צודקים. זאת אומרת חוכמה מאוד גדולה, מיומנות לוגית מאוד גדולה, שבעצם מכסה על ואקום, אין שם כלום. בסוף יש את הזקן הפחדן הזה, כן? בסוף הקוסם מארץ עוץ יש את הזקן הפחדן הזה, אין שם כלום. פאסאדה נורא גדולה, כן? הכול נמצא מאחורי ארמונות ושערים וזה, וחדרים, קומפלקס עצום, שבתשתית שלו, מה שנותן לו חיות, אין שם שום דבר, זה מת. זה קומפלקס מת. אין, הנקודה שמחיה אותו לא קיימת, אוקיי? אז זה עולם שעושה רושם נורא חכם ונורא מגוון ואינטליגנטי וזה, ואין בו כלום, אין בו שום דבר. אתה יכול להיות מאוד אינטליגנטי בשימוש בכלי הבינה, אבל אם אתה לא מקבל את התשתית, את הנכונות של האקסיומות, של החוכמה, אז מה זה עוזר כל הבינה הזאת? אז כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד והבינה שלו, כל אחד והאמת שלו, ואין שם כלום. אולי, שאלה איך אתה מתייחס אליה. אבל מה שאני רוצה לומר בעצם זה שיש סוג של אשליה עצומה, העולם הזה כולו מלא רעש וצלצולים, מלא חוכמה ואינטליגנציה והכל, ומאחורי זה יש כלום. ואקום מוחלט, ואקום מוחלט. הגיעו לירח, ואנשים עדיין חושבים שהם הגיעו לירח באמצעות דברים שיש להם הוכחה לוגית, מדעית, מתמטית וכדומה. שטויות במיץ עגבניות. אין דבר כזה הוכחה שלא מבוססת על איזושהי תשתית לא מוכחת, על איזשהן הנחות. גם מדע, גם לוגיקה, גם פילוסופיה, הכל. יש בהתחלה איזושהי תשתית, ואם אתה לא מניח אותה, אתה לא יודע שום דבר. ואנשים חיים באיזושהי פסאדה כאילו שהם מבחינתם, כן זה הפוזיטיביזם הלוגי במאה העשרים, שרק רק דברים מוכחים ומוגדרים עד הסוף ותצפיתיים, רק זה מה ש רק זה מה שאנחנו מוכנים לקבל. זה שטויות. אם אתה מקבל רק את זה, לא קיבלת כלום, אתה לא יודע שום דבר. המדע רווי בהנחות שאין להם שום הוכחה, לא אמפירית ולא לוגית ולא פילוסופית ולא כלום, פשוט מניח אותם. כן, התיאוריות מבוססות על אותן הנחות, כמו עקרון הסיבתיות, עקרון האינדוקציה, כל מיני דברים מן הסוג הזה, אוקיי? בלעדיהם אין מדע, בלעדיהם אתה לא יודע שום דבר. ולכן בעצם, זה עולם מאוד מאוד מרשים, מערכת שלמה של חדרים ושערים והכל, אבל אם אין ברקע, בתשתית, בליבה, אין שום אין אין שם משהו מוצק, אז כל הסיפור הזה זה עורבא פרח, זה פייק, אוקיי? אבל אם בתשתית אתה נותן אמון, אז כל מה שלמדת מתוך התשתית הזאת מלמד אותך עוד חוכמה ועוד דברים, אז הדעת מקבלת משמעות. נקודת החוכמה זה הנשמה שמחיה את כל הגוף הזה של הדעת. ואם לנקודת החוכמה אתה מתייחס כמשהו שהוא שרירותי, יחסי, סובייקטיבי, מה שלא יהיה, אז כל הדעת שלך היא כזאת, אין לה שום משמעות. עולם שבו אין נקודות שאתה נותן אמון גם בלי שיש לך הוכחה עבור הנקודות האלה, אז לשום דבר אתה לא יכול לתת אמון. ואנשים לא מבינים את זה. אנשים חושבים שאתה יכול לחיות רק על בסיס לוגיקה ותצפית, להיות רציונלי, כן? זה לא רציונלי, זה רציונליסטי, להיות רציונליסטי לגמרי, אבל זה שטויות, אין דבר כזה. עכשיו אתה יכול להחליט: או שאתה ספקן גמור, או שאתה נותן אמון בכמה נקודות, או אמונה אם תרצו, בכמה נקודות ראשוניות, ומשם והלאה אפשר לבנות המון דברים, אבל כל עוד אתה נותן אמון, או אמונה, בנקודות הבסיסיות. עבודת יום הכיפורים, נדמה לי, עניינה זה בעצם להדגים את התהליך הזה. השעיר המשתלח, הרי יש שני השעירים. מה אתה אומר? אתה בעצם אומר ככה: אתה לוקח שני שעירים, הם צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, שווים לגמרי, צריכים להיות זהים. למה שיהיו זהים? כי מה שמבחין בין זה לבין זה זה רק הבחירה שלך. בחרת להיות ככה או בחרת להיות ככה. ההגרלה מייצגת את תהליך הבחירה. אם אתה בוחר בזה אז יש לזה משמעות, ואם אתה לא בוחר בזה אין לזה משמעות, אוקיי? בחרת בטוב זה טוב, בחרת ברע זה רע, אוקיי? זה המשמעות של ההגרלה. וההגרלה קובעת שהשעיר הזה ילך לעזאזל והשעיר ההוא ילך לפני ולפנים. אבל זה לא בגלל שיש הבדל בין שני השעירים, אין הבדל בין שני השעירים, ההבדל הוא רק שאני בחרתי בזה לפני ובזה לעזאזל. הבחירה קובעת האם המעשה הזה הוא טוב או רע, לא המעשה מצד עצמו. הבחירה קובעת, אתה נותן את המשמעות של טוב ורע למעשים שלנו. יש טעות חינוכית מאוד נפוצה, דיברנו על זה אני חושב, שמציירים, כן בספרי ילדים, מציירים את את עשיו כמשהו דוחה ומגעיל כזה, ומכוער, ומלידה כזה, ויעקב הוא מלאך, נראה כמו מלאך. וזה טעות חינוכית, זה טעות חינוכית כי זה אומר שההבדל בין עשיו לבין יעקב זה שהוא נולד מלאך והוא נולד שד. אבל לא, ההבדל ביניהם זה בשאלה מה הם בחרו. אז צריך לצייר אותם שווים בקומה, במשקל, בדמים, אותו דבר בדיוק. זה רשע כי הוא בחר ברע, וזה צדיק כי הוא בחר בטוב. זה ההבדל ביניהם, ואותו דבר שני השעירים. מה שרבי יצחק הוטנר אומר, למה צריך לשתות בפורים עד דלא דיברנו על זה, לא? עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מה, למה? דווקא להפך, כל עבודת היום זה להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. ולא, כי עומק ההשוואה כעומק ההבדלה. אתה צריך שמרדכי והמן יראו לך בדיוק אותו דבר, זהים. ההבדל הוא שזה בחר בטוב וזה בחר ברע. אותו דבר יעקב ועשו, אותו דבר שני השעירים. הם צריכים להיות שווים לגמרי כדי להבין שההבדל הוא פשוט במה הוא בחר. ההבדל הוא לא בשאלה מה הוא ועד כמה הוא שמן ויפה ומשובח וכולי. לא, ההבדל הוא בשאלה מה הוא בחר, או ההגרלה, מה העלתה ההגרלה, אוקיי? ואז מה שקורה, בעצם אומרים לנו ככה: החטאים שלנו הם חטאים שנעשים כשאנחנו חיים בסרט. אנחנו חיים בסרט. אנחנו חושבים שיש לנו אלטרנטיבה אחרת, יש אופציה כזאת ויש אופציה כזאת, וההוא צודק וגם ההוא צודק, ולכל אחד יש לו תזה משלו, ויש משנה כזאת ויש משנה אחרת, יש לנו המון המון עולם שלם מלא אפשרויות ואמיתות ואלטרנטיבות וכל הדברים מהסוג הזה. ואנחנו חיים בסרט. אנחנו חיים בסרט, והסרט הזה בעצם גורם לנו הרבה פעמים לחטוא. למה? כי אנחנו פתאום עשינו לנו תיאוריה שבעצם גם זה בסדר, זה גם אופציה, לא רק האופציה הזאת נכונה, גם האופציה ההיא נכונה. ואז אנחנו יכולים להתנהג באופן אחר, כי גם זאת אופציה, אין לך מונופול על האמת, כן? אנחנו יודעים, הוא צודק וגם אתה צודק, גם אשתו של השופט צודקת, כולם צודקים. אין לאף אחד מונופול על האמת. זאת אומרת, האופציה הזאת של של הריבוי של האמיתות, הפלורליזם, זה אבי כל חטאת. משמה מגיעים החטאים. למה? כי אתה מצליח להצדיק לעצמך שיש גם אלטרנטיבות אחרות, שהם צודקות כמוך. אוקיי? אז מי אמר שדווקא צריך להתנהג טוב? אפשר גם להתנהג רע, זה גם בסדר. מי אמר שדווקא זה טוב? אולי גם זה טוב? הכל אפשרי. זאת אומרת, התפיסה הזאת של שערי טומאה, או במילים אחרות של הבינה אין שורש, שאין משהו שהוא נכון מחמת עצמו, היא אם כל חטאת. ומה שעושה עבודת יום הכיפורים זה מנסה לעבוד איתנו על הנקודה הזאת. ומה היא אומרת לנו? אה, אתם חושבים שיש גם שעיר, יש היום סמאל, כן, האחראי על השעירים והשדים והמדבר וכל הדברים האלה, ויש לפני ולפנים. זה כנגד זה, זאת אומרת יש את הטוב ויש את הרע. אוקיי, אז בוא נלך איתך, זה מה שאתה חושב, בוא נקריב קורבן לסמאל, אוקיי? בוא נלך עם זה עד הסוף. קורבן קדוש, אסור להקריב אותו בחוץ, ושולחים אותו לעזאזל, כקורבן. ואז אתה הולך לאט לאט, ופתאום אתה מגלה שאין כלום. כלום, שום דבר. זה לא קורבן, סתם שעיר נחמד, תעשה איתו מה שאתה רוצה, הקורבן לא מעכב, שום דבר, אין יום כיפור, אתה יכול לאכול, אתה יכול לעשות… אין כלום! שום דבר, זה פייק! הכל פייק. ובעצם זה איזשהו ניסוי מטאפיזי שמעבירים אותנו. אתם חושבים שיש טוב ויש רע, ויש התמודדות ומאבק, ואולי זה צודק ואולי ההוא צודק, ואולי שניהם צודקים. אין כלום, אין אין בכלל משהו אחר, זאת אומרת יש רק את זה. יש רק את הדבר הזה. מה שקורה שם בחוץ, אין שם כלום. יש שם גן חיות של שעירים נחמדים שמשחקים, הולכים מטיילים, אין שם כלום. אז זה מתחיל בקול רעש גדול, אתה הולך לאיזשהו ניסוי מטאפיזי, יש קורבן עד הסוף פנימה, לקדוש ברוך הוא, לפני ולפנים, ועד הסוף החוצה, קורבן לסמאל, אוקיי? והולכים עד הסוף, ומגלים שאין שם כלום. שום דבר, זה פייק. אין שם שום דבר. אתה מתעורר, אתה אומר זה לא קורבן, אתה יכול לאכול אותו, אין שחיטה, אין יום כיפור, אין כלום, אין כהן, שום דבר. איש עתי, יכול לאכול, יכול לתלוש אותו, תעשה מה שאתה רוצה. ואת כל הדבר הגדול הזה של השעירים והעזאזל והסמאל והיצר והעולם האלטרנטיבי והכל, זה הכל סרט. אתם מכירים את עליסה בארץ הפלאות? עליסה בארץ הפלאות, הרי אחרי שהיא עוברת את כל ההרפתקאות שלה, מה קורה בסוף? היא מתעוררת על גדת הנחל והיא רואה שהכל היה חלום. נכון? לא היה שם כלום: לא מלכת הלבבות, לא הארנב, לא מסיבת התה של הכובען המשוגע, שום דבר לא היה שמה. שום דבר, הכל היה חלום, התפוגג. כן, הזיה. אז זה מתפוגג כשהיא מתעוררת. זה מה שקורה ביום כיפור! הולכים עם החלום שלך עד הסוף, ובוא נלך עד הסוף, בוא בוא נביא להם קורבן לחבר'ה האלה, אין שום בעיה, הכל בסדר. אתה תגלה שאין, אין חבר'ה. אין למי להביא קורבן, אין כלום. אוקיי? זה מה שמכפר. השעיר לעזאזל זה ניסוי מטאפיזי, שכש אנחנו עוברים אותו, זה מה שמכפר לנו את החטאים. בגלל שכל החטאים באים מתוך התפיסה שיש שם משהו, וכשאנחנו מגלים שזה פייק, אין שם כלום, אם באמת גילינו את זה, אז אז אין כלום, אז אז התכפרנו. זה הכפרה של עיצומו של יום, לגלות את הדבר הזה. ואם אני חוזר לרמב\"ן, אז הרמב\"ן אומר: ולא יקריבו עוד את זבחיהם לשעירים אחרי שעושים את העזאזל. למה? כי מנגד אין שעירים. אין למי, אין למי להקריב את הקורבן הזה, אתה מגלה שאין כלום. ולכן הוא מגיע בסוף לאותו יווני ותלמידיו הרשעים, שהגיס בדעתו לחשוב שרק מה שהוא הגיע אליו בדעתו, עם הלוגיקה שלו, הוא נכון, וכל השאר לא קיים. ברגע שאתה חושב שהכל לוגיקה, אין כלום. אין אלטרנטיבה כזאת. ולכן כל התהליך הזה של השעיר לעזאזל וכפרת שעיר המשתלח, בעצם זה כדי לסתום את פיו של היווני ותלמידיו הרשעים, שחושבים שרק הלוגיקה יכולה לאשש טענות, שרק מה שיש לנו הוכחה עבורו הוא נכון. התפיסה הרציונליסטית כאילו. והשעיר לעזאזל תפקידו לטפל בזה, לסתום את פיו של היווני ותלמידיו הרשעים, שהגיס שרק מה שמוכח הוא נכון. זה ה בעצם הסוד של השעיר לעזאזל, שלא זה שהכהן בוחר,

[Speaker F] אז זה מראה שכאילו

[הרב מיכאל אברהם] ברגע שאתה מבין שאין אלטרנטיבה, אתה תבחר נכון. כי למה אתה בוחר לא נכון? חולשת הרצון. למה אתה בוחר לא נכון? כי אתה חושב שהאלטרנטיבה בעצם מי אמר שהיא לא נכונה, אולי גם זה נכון. ואז אתה אומר: לא, אין אלטרנטיבה, אתה חי בסרט. אין אלטרנטיבה. אז אתה תבחר נכון. מכאן ואילך אתה כבר תבחר נכון, מקווים. זה התיקון של יום הכיפורים. ולכן: \"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים\". אחרי שאתה מגלה שאין שעירים, למה שתזבח להם זבחים? אוקיי? אז התהליך הזה, זה לא כפרה של קורבן כמו שאנחנו רגילים בקרבנות רגילים. הכפרה היא אותו ניסוי מטפיזי שבעצם הופך אותך למצב שבו אתה כבר לא באמת תחטא יותר. זה מתקן את שורש החטא. לכן זה מכפר, לכן השעיר לעזאזל מכפר על הכל, כי אתה מגלה שהיווני ותלמידיו הרשעים לא באמת מציגים אלטרנטיבה. ואם אין אלטרנטיבה, אז למה שתבחר בה? אתה לא תבחר בה, אתה תבחר בדבר הנכון. ואני חוזר חזרה, מה?

[Speaker B] פשוט זה לראות… שחשבתי, מתי שהרב דיבר על הפלורליזם והרלטיביזם, שבאמת הכל נכון אבל כל אחד לעצמו, זה לא, כאילו, זה לא גורם קצת לסלף למשל את הגמרא ש\"זה וזה… אלו ואלו דברי אלוהים חיים\"? כאילו שבאמת כל אחד צודק, אבל כל אחד לעניין שלו?

[הרב מיכאל אברהם] אלו ואלו דברי אלוקים חיים זה לא פלורליזם.

[Speaker B] אוקיי, אז מה זה, בעצם?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק עכשיו, היום בצהריים העליתי טור לאתר שלי שמדבר על זה, על \"אלו ואלו\". תסתכל על ה הדוגמה היחידה שמובאת בהקשר של \"אלו ואלו\" זה הגמרא בגיטין. רבי יונתן ורבי אביתר לגבי פילגש בגבעה, אם הוא מצא לה זבוב או מצא לה נימא. זה מחלוקת רבי אביתר ורבי יונתן למה הוא התעצבן עליה. אחד אומר שהוא מצא לה זבוב בתבשיל, והשני אומר שהוא מצא לה נימא באותו מקום, שערה באותו מקום. ואז רבי אביתר פוגש את אליהו הנביא, הוא שואל את אליהו הנביא: מה הקדוש ברוך הוא עושה עכשיו? אז הוא אומר לו: הוא לומד את פרשת פילגש בגבעה. אה! מעניין, בדיוק התווכחנו על זה, ומה הוא אומר? אומר: אביתר בני אומר כך, ויונתן בני אומר כך. אז הוא שואל את אליהו: חס ושלום, מי איכא ספיקא קמי שמיא? מה, הקדוש ברוך הוא לא יודע מה היה שמה? לא לא לא, לא הבנת. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא ו… \"אלו ואלו דברי אלוהים חיים\" הם. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. מה זה אומר? אז אפשר היה להגיד: נו, אז כנראה רבי אביתר צדק, בעצם הנימא עשתה את העבודה, לא הזבוב. אבל אני חושב שזאת לא הקריאה הנכונה. זבוב מצא ולא הקפיד, מה הכוונה? זה כבר חימם אותו, אבל לא הביא לפיצוץ. ואז הנימא הביאה לפיצוץ. וההצטברות של הנימא והזבוב ביחד הביא לפיצוץ. \"אלו ואלו דברי אלוהים חיים\" אין פירושו ששניהם צודקים. פירושו שהתמונה מורכבת משתי זוויות המבט ביחד. כל אחד תורם משהו לתמונה. וזוויות המבט כולן ביחד הן אלה שנותנות את האמת השלמה. זה לא רלטיביזם.

[Speaker B] שזה לא בעצם מחלוקת.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זה כן מחלוקת, כי אנחנו כל אחד רואה את זה מזווית מסוימת, אבל האמת השלמה זה אוסף כל הזוויות. ק\"נ טעמים לטמא את השרץ, ק\"נ טעמים לטהר את השרץ. מי צודק? כל השלוש מאות צודקים. יש טעמים נכונים לטמא את השרץ, יש טעמים נכונים לטהר את השרץ. אוקיי? בסוף התורה אומרת שהשרץ טמא. מה זה אומר? שהטעמים לטמא את השרץ הם יותר, שוקלים יותר מאשר הטעמים לטהר, אבל לא בגלל שרק הם נכונים והטעמים לטהר לא נכונים. הכל נכון. רק עכשיו אתה צריך לעשות שקלול כדי לדעת בסוף טמא או לא טמא. אז השקלול של ה-150 לטמא יותר, המשקל שלהם יותר גדול מאשר ה-150 לטהר. אבל כל הטעמים נכונים. \"אלו ואלו דברי אלוהים חיים\" זה לא פלורליזם. \"אלו ואלו דברי אלוהים\", כן, כשאני, דוגמת השוקולד תמיד משמשת אותי בהקשר הזה. אוקיי? אחד אומר שלא לאכול שוקולד כי הוא משמין, השני אומר לאכול שוקולד כי הוא טעים. מי צודק? שניהם, נכון? הוא גם טעים וגם משמין. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אבל בסוף בסוף אתה צריך להחליט: לאכול או לא לאכול? אז תלוי, אם הטעם גובר על ההנאה, אם הטעם גובר על הבריאות או הבריאות גוברת על הטעם, נכון? אז ההבדל הוא בשקלול, במשקל של הטעמים, אבל הטעמים עצמם כולם נכונים, לשני הכיוונים. הוא גם משמין וגם טעים. זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים זה לא רלטיביזם, זה לא פלורליזם וזה לא שום דבר מזה. זה מוניזם גמור, יש רק אמת אחת. אבל האמת הזאת היא אמת מורכבת, יש לה פנים כאלה ויש לה פנים כאלה, וכל הפנים נכונות. השאלה בסוף זה איך למשקל אותם, מה שוקל יותר, מה שוקל פחות, ומה השורה התחתונה. כאן יש רק אמת אחת. לא, אז אני טוען שלא. אלו ואלו דברי אלוהים חיים זה על הנימוקים, לא התוצאות. תוצאה יש רק אחת נכונה. נימוק, לא, נימוקים נכונים יש לו, הוא שיקלל אותם לא נכון. הנימוקים הם דברי אלוהים חיים, הם נכונים. נכון, בדיוק. הנימוקים, כל ה-300 נכונים, 150 לטמא נכון, 150 לטהר נכון. המשקל, בסוף שם יש רק אמת אחת, כי השיקולים לטמא את השרץ גוברים על השיקולים לטהר את השרץ. אז כשאומרים אלו ואלו דברי אלוהים חיים, הכוונה שכל הנימוקים נכונים. נימוקים לא נכונים זה לא דברי אלוהים חיים, כשהנימוקים נכונים זה דברי אלוהים חיים. אבל השיקלול, במשקלות, ביחסים, יש רק אמת אחת. טוב, אבל זה נושא לשיעורים בפני עצמם. אני רק רוצה לחזור לענייננו, כי צריך לסיים כבר, אז אני רק אומר אם חוזרים ליום כיפור, אז בעצם השביתה המוחלטת שיש ביום כיפור, שביתה מהנאות ושביתה ושביתה ממלאכות, השביתה המוחלטת הזאת ביום כיפור בעצם משמעותה היא השבתת העולם שלנו. הדרך שלנו להתכפר זה על ידי זה שאנחנו משביתים את העולם שלנו. כשאנו משביתים את העולם שלנו וכשיש שקט, אנחנו רואים ישר שאין אלטרנטיבות, שיש אמת אחת והדברים האחרים זה רעש, רעש לבן, פייק. אוקיי? אז ההשבתה הזאת, ההשבתה המוחלטת של העולם שלנו ממלאכות, מהנאות, מכל הדברים האלה, היא בעצם הדרך שלנו להתכפר. כשאתה משבית את כל הרעש ואתה נשאר פשוט אתה מתבונן באמת מה מה באמת קיים ומה לא, זה הניסוי הזה של השעיר לעזאזל שבסופו של דבר

[Speaker B] נושא

[הרב מיכאל אברהם] את כל עוונותינו לעזאזל המדבר. זאת כפרתו של יום כיפור, ושיהיה לנו גמר חתימה טובה.

[Speaker B] גמר חתימה טובה. תודה רבה. שנה טובה. תודה רבה. בריאות שלמה לכולם.