משיחיות שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מעבר ממשיחיות לכיתתיות והר המור
- התבטאויות על נשים וסערות סביב דמויות הקו
- מאפיין המנהיג הפרסונלי והכריזמה שאינה ניתנת לערעור
- פונדמנטליזם: עקרונות שאינם עומדים למבחן ביקורתי
- סגירות אינטלקטואלית, סדרי לימוד כתבי הרב קוק ותחושת “כניסה אל הקודש”
- דמות הרב קוק: גדלות לצד אפשרות טעות והאדרת־יתר
- שלושת תלמידי הרב קוק ובתי המדרש, ולגיטימיות תלמידים
- בועה טוטאלית: “אין חוץ” ו”הכול אצלנו”
- עוצמות לימודיות, מסירות נפש ורגש נחיתות
- שפה איזוטרית וז׳רגון מחייב
- הצגת עובדות מעוותת, דמוניזציה ו”הקרן החדשה”
- “אמונה” במקום “מחשבת ישראל” והתרגום של כל ההוגים לשפה אחת
- “גדול הדור באמונה” והיפוך הקריטריון של גדלות
- שפה קולקטיבית, תיוג במקום טיעון, ושאלת “תלמיד של מי”
- שימוש בכינויים כמו “מרן הרב זצ״ל” כטקטיקה של שיח סגור
- צנזורה על כתבי הרב קוק וחתימת כתבים
- רצינות תהומית, דחיית השכל הישר ו”מבט מעמיק”
- מבנה היררכי־צבאי, “זרועות” ושליחות החוצה
- מגלומניה של “סדר הצלת העולם” ופחד מהחוץ
- יחס לאקדמיה ולמדעי הרוח, וישיבות אחרות כ”לא חוקיות”
- מרכז והר המור
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציג את המעבר מדיון במשיחיות לדיון בכיתתיות וטוען שבמובן רחב תופעה “משיחית” בהקשר דתי־תורני מתחברת לתופעות כיתתיות. הוא קושר זאת בעיקר להר המור ולמעגלים שסביבה, מביא דוגמאות של סערות סביב התבטאויות של הרב טאו ושל דמויות המזוהות עם הקו, ומתאר אוסף מאפיינים שלדעתו יוצרים בועה סגורה עם מנהיגות כריזמטית, פונדמנטליזם, שפה איזוטרית, צנזורה, היררכיה ויציאה החוצה באמצעות “שלוחים”. לצד הביקורת הוא מודה בעוצמות לימודיות חריגות ובמסירות נפש ללימוד, וטוען שהעוצמות הללו מלוות באמביוולנטיות ורגש נחיתות מול העולם החרדי ובמערכת תירוצים שמיישרת סתירות ומנטרלת ביקורת.
מעבר ממשיחיות לכיתתיות והר המור
הדובר קובע שהדיון בכיתתיות הוא המשך טבעי של הדיון במשיחיות, משום שתופעה משיחית בהקשר היהודי דומה לתופעה כיתתית בהקשר הכללי. הוא טוען שלהר המור ולמעגלים שסביבה יש מאפיינים שמזכירים כת, ומציין פוסט שכתב “מה להר המור ולחב״ד” שעורר התנגדות חריפה גם מחבריו, בעוד שהוא רואה בו תיאור עובדתי של אלמנטים מצטברים. הוא אומר שאינו מכיר די הצורך כדי לקבוע אם זה “עובר את הסף” של כת ממש, אך מתאר את האוסף כבעייתי ומוסיף ששמע שיש “עוד הרבה חומר” ממי שמכירים מבפנים.
התבטאויות על נשים וסערות סביב דמויות הקו
הדובר מתאר שמועות וסיפורים על אמירות של הרב טאו בנוגע לנשים, כולל תיאור של אמירה על בנות ש”לא סורגות כיפה” ושל ייחוס אי־יכולת להבין “ברוחניות” מטבע בריאתן. הוא מתאר את הרב טאו כטיפוס מורכב: מצד אחד “איש נבון” ובעל השכלה רחבה לפי אנשים שהוא נותן להם קרדיט, ומצד שני בעל “יציאות קיצוניות” שנראות לו לא קשורות. הוא מתאר התרגשות ציבורית סביב כל “יציאה” כזו וטוען שהסערות נובעות מכך שמבחינת החוגים הללו הוא סמכות ומנהיג, גם כאשר הם מסתייגים ממנו.
מאפיין המנהיג הפרסונלי והכריזמה שאינה ניתנת לערעור
הדובר מגדיר מאפיין מרכזי של תנועות משיחיות וכיתתיות כמנהיג שאי אפשר לערער עליו, בעל “הבנה קוסמית מופלגת” שמפקיעה אותו מביקורת. הוא מתאר מצב שבו חבר הקבוצה אינו יכול לומר “רגע, מי אמר?” או “פה הוא טעה”, משום שדברי המנהיג נתפסים כמגיעים ממקור עליון דמוי “גילוי אליהו”, גם אם אינם משתמשים במונח הזה בפועל. הוא משווה זאת לאגדות פוליטיות על לנין שבהן “כל הפיזיקה המודרנית” טמונה בדבריו, כדי לתאר מנגנון של ייחוס ידיעה כוללת למנהיג.
פונדמנטליזם: עקרונות שאינם עומדים למבחן ביקורתי
הדובר טוען שהעקרונות הבסיסיים אינם נתונים לביקורת, ומביא כדוגמה את הרב קלנר שאמר שאם מדינת ישראל תחרב הוא “מוריד את הכיפה”. הוא מציג תפיסה שלפיה אם הרב קוק או הרב טאו אמרו שמדינת ישראל היא “ראשית צמיחת גאולתנו”, נפילה של הטענה משמעה קריסה תיאולוגית כוללת, עד כדי ניסוח כמו “זה אומר שהקדוש ברוך הוא לא קיים”. הוא מציב זאת כעמדה “ישרה” שמוכנה לשים מסקנות על השולחן, אך גם כראיה להתייחסות פונדמנטליסטית שמסרבת לאפשר אפשרות טעות אנושית אצל רבנים גדולים.
סגירות אינטלקטואלית, סדרי לימוד כתבי הרב קוק ותחושת “כניסה אל הקודש”
הדובר מתאר סגירות כלפי ספרים ורעיונות מבחוץ, ומביא אנקדוטה על תגובת הרב ברזילי לספרו “שתי העגלות” בשאלה אם זה “ספר קודש” או “ספר חול”. הוא טוען שזה מפתיע במיוחד כשזה בא מתלמידי הרב קוק, שלדבריו הדגיש איסוף ניצוצות ולימוד רחב, ואף חלם על ישיבה עם תוכנית רחבה יותר מהמקובל. הוא מתאר כללים מדורגים ללימוד כתבי הרב קוק, כגון איסור על תלמיד שנה א’ ללמוד “אורות הקודש” והיתר רק בשלבים מאוחרים, וטוען שזה פחות זהירות דידקטית ויותר טקטיקה לייצר אווירה של כניסה למשהו “גדול מהחיים” שמצריך תיווך של “תלמידים מובהקים”.
דמות הרב קוק: גדלות לצד אפשרות טעות והאדרת־יתר
הדובר אומר שהרב קוק היה “יהודי ענק” ואישיות יוצאת דופן שכל מי שפגש בה יצא נפעם, אך מדגיש שהוא גם “בן אדם בשר ודם” שיכול לטעות ואף “אמר שטויות” ו”עשה שטויות” מדי פעם. הוא מתנגד להפיכת הרב קוק לדמות מיסטית שאינה ניתנת לתיאור אנושי, ומביא אמירה ששמע על כך שאין אוטוביוגרפיה כי “אין ספר שיכול להכיל”, כדי לבקר את ההאדרה הזו. הוא טוען שאין סודות שאי אפשר להסביר לבני שמונה־עשרה, ושחלוקת כתבים ל”עמוקים באמת” לעומת אחרים משרתת יצירת היררכיה וקדושה מלאכותית סביב התיווך.
שלושת תלמידי הרב קוק ובתי המדרש, ולגיטימיות תלמידים
הדובר מציג חלוקה ששמע בשם הרב עמיטל שלפיה לרב קוק היו שלושה תלמידים מרכזיים: הרב הנזיר, הרב חרל״פ, והרב צבי יהודה, וכל אחד העמיד בית מדרש שונה. הוא מתאר את הקו של הרב צבי יהודה כמי שמוביל למרכז ולימים להר המור, את הרב חרל״פ כקשור לעולם החרדי ואת הרב הנזיר כקשור יותר לאקדמיה בשל עיסוקו בפילוסופיה והקשרים רחבים. הוא טוען שתלמידי הרב צבי יהודה, כלומר הרב טאו וסביבתו, אינם מכירים באמת בבתי מדרש אחרים כתלמידים לגיטימיים של הרב קוק ומציגים כאילו “כל תלמידי הרב קוק יושבים בהר המור”, מה שיוצר בועה שמוחקת לגיטימיות של נתיבים אחרים.
בועה טוטאלית: “אין חוץ” ו”הכול אצלנו”
הדובר מתאר שני צדדים של אותה מטבע: ניסיון להראות שאין דבר מחוץ לבועה, ובמקביל שהכול נמצא אצלם. הוא טוען שבשיח הזה כל מה שאחרים אומרים הוא או *m’stara achra* או חזרה על דברי “הרב’ס שלנו”, ושחיבורי הרב טאו נתפסים כמערכת אחת שמסבירה “כל דבר שזז במציאות”. הוא מתאר מנגנון של תירוצים והמשכים שמיישרים סתירות בין כרכים שונים של “אמונת עתנו”, ומביא חוויה בירוחם שבה קניית עליות לוותה בהתחייבויות ללמוד כרכי “לאמונת עתנו”, עד שאמר בציניות “מישהו רוצה גם ללמוד תורה פה?” והדבר העליב.
עוצמות לימודיות, מסירות נפש ורגש נחיתות
הדובר מכיר בעוצמות לימודיות ייחודיות בהר המור ובמסירות נפש ללימוד לאורך שנים, וטוען שזה מייצר שכבת תלמידי חכמים בגילים מסוימים במשקל גדול מהפרופורציה שלהם באוכלוסייה. הוא אומר שמצד אחד יש הסתייגות מהתבטאויות הרב טאו, אך מצד שני הוא נשאר סמכות מרכזית שמחייבת התייחסות, דבר שיוצר אמביוולנטיות ו”פיצול אישיות” ביחס אליו. הוא טוען שבסטנדרטים הלמדניים “החרדיים לגמרי” יש להם בולטות, אך מול ישיבות חרדיות טובות יש רגש נחיתות עמוק, והפער הזה מזין גם את התלות במנהיגות.
שפה איזוטרית וז׳רגון מחייב
הדובר טוען שהדברים מתוארים במינוח איזוטרי ששייך רק להם, עם מושגים רוחניים עליונים שחלקם לקוחים מהרב קוק והפכו לז׳רגון מחייב ול”מערכת צבעים” לצביעת המציאות. הוא מביא את יהודה יפרח שכתב על הרב קלנר ועל “מילון מונחים פרטי” ללימוד הרב קוק, כולל מונחים שהוא “המציא”, שלוקח זמן להיכנס אליהם. הוא אומר שלשפה סגורה יש גם תועלת אפשרית בכך שמי שבחוץ עלול לתרגם מיד לשפתו ולראות אבסורד או רשעות, בעוד שבמקור הכוונה אולי שונה, אך הוא מציג עצם הקיום של שפה כזו כאינדיקציה לבניית בועה שבה “כל ההסברים” נמצאים בפנים.
הצגת עובדות מעוותת, דמוניזציה ו”הקרן החדשה”
הדובר טוען שסגירות וחד־גוניות מובילות להצגת עובדות בצורה לא מאוזנת, ומביא כדוגמה “אובססיה” עם “הקרן החדשה” עד שכל אירוע מיוחס לה. הוא אומר שאפשר להאמין בקיומן של מזימות, כסף אירופי או מעורבות נוצרית, אך עדיין נדרשת פרופורציה והכרעה עניינית לפי הבעיה המעשית בהחלטה ולא לפי “הדמונים” שמאחוריה. הוא מקשר זאת לנטייה להסביר אירועים דרך כוחות מטאפיזיים ולא דרך הפעולות עצמן, וטוען שלעתים ההתנגדות נוצרת משום שמקור ההחלטה מיוחס לאויב, ולא בגלל נימוק ענייני.
“אמונה” במקום “מחשבת ישראל” והתרגום של כל ההוגים לשפה אחת
הדובר טוען שבמעגלים הללו לא לומדים “מחשבת ישראל” אלא “אמונה”, ומפרש ש”אמונה” פירושה תרגום כל מה שקיים לשפת הר המור. הוא מתאר לימוד של הרמב״ם, הכוזרי ואחרים בתיווך הרב טאו כך ש”הרמב״ם אומר את כל הדברים של הרב קוק בשפה שלו”, וטוען שזה מטשטש מחלוקות ועולמות מושגיים שונים. הוא מציב את האקדמיה כאנטיתזה, שבה מנסים לא לתרגם ולהרמוניזציה אלא ללמוד כל הוגה “מתוך עצמו”, גם אם לעתים יוצרים מחלוקות יתר, ומסביר שהמודל הישיבתי־אמוני מאפשר לראות את הכל כרצף מסירה אחיד עד לכדי “משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק”.
“גדול הדור באמונה” והיפוך הקריטריון של גדלות
הדובר טוען שהרב טאו אינו נתפס כגדול בהלכה במובן הקלאסי, אך בקו הזה הוא הופך למוביל כ”גדול הדור באמונה”. הוא אומר שלאחר קבלת הכריזמה באמונה מתפתחות אגדות משלימות על גדלותו גם בתחומים אחרים, בדומה לאגדות על הרב צבי יהודה, ומציג זאת כמנגנון כיתתי של בניית סמכות. הוא מבקר גם את ההנחה ההפוכה שהיות אדם תלמיד חכם בהלכה מעניקה לו סמכות מוחלטת בעניינים אקטואליים, וטוען שאצלם ההליך עובד בכיוון ההפוך: סמכות אמונית מולידה אחריה ייחוס ידיעה כוללת.
שפה קולקטיבית, תיוג במקום טיעון, ושאלת “תלמיד של מי”
הדובר טוען שהשפה היא קולקטיבית: “אנחנו מאמינים” ו”מקובלנו”, ולא “אני חושב”, משום שהאמת נתפסת כמשהו שנמסר ולא כעמדה אישית. הוא מביא דוגמה מהוויכוחים סביב הרב שרלו והטענות שהוא “לא שימש תלמידי חכמים אמיתיים”, וטוען שהתיוג הזה משמש תחליף לדיון ענייני ומנטרל את מי שאינו “בר הכי” לשיח. הוא קושר זאת לטענה רחבה יותר שהשאלה “מאיזו בטן יצאו הפנינים” חשובה יותר מהשאלה אם הטענות נכונות, ומתאר תפיסה שלפיה מי שלא למד “אמונה” אלא “מחשבת ישראל” אינו שותף שווה זכויות לשיח.
שימוש בכינויים כמו “מרן הרב זצ״ל” כטקטיקה של שיח סגור
הדובר מתאר שימוש מכוון בכינויים כגון “מרן הרב זצ״ל” או “הרב ז״ל” בלי לציין שם, לא רק כשיח פנימי אלא גם כלפי חוץ, כדי לשדר השתייכות לקבוצה סגורה ולהותיר את מי שאינו מבין מחוץ למעגל. הוא משווה זאת להבדלה בין “הרב” ו”הורב” אצל הרב ליכטנשטיין, אך טוען שאצל הרב ליכטנשטיין זה לא שימש תעמולה מול קהל שאינו יודע, בעוד שכאן זה הופך לכלי שמבסס “השיח היהודי” כבלעדי ומדיר שפות אחרות.
צנזורה על כתבי הרב קוק וחתימת כתבים
הדובר מתאר צנזורה “ברוטלית” על כתבי הרב קוק, כולל מאבקים סביב הוצאת “לנבוכי הדור” וקטעים “מחתרתיים” שעשויים להשתמע כאוהדים לנצרות או רעיונות רגישים אחרים. הוא טוען שההיגיון הפנימי הוא שאם משהו כתוב אצל הרב קוק הוא “מיד מחייב”, ולכן כשיש קטע בעייתי הפתרון אינו ביקורת אלא השמטה והסתרה. הוא מתאר גם מאבקים סביב “אורות הקודש” מול “השמונה קבצים” וטוען שיש התנגדות לתת לאנשים גישה חופשית לכתבים, כולל כתבי הרב הנזיר, עם מגבלות במכון ארי פי״ש ובידי משפחות ומוסדות.
רצינות תהומית, דחיית השכל הישר ו”מבט מעמיק”
הדובר טוען שכל דבר זוכה להתייחסות רצינית וקוסמית, בלי מקום ל”סתם” פרוזאי, ושההתנהלות היא אידיאולוגית עד כדי כך ש”השכל הישר” נעשה מילה גסה ומזוהה עם יצר הרע ו”דעת בעלי בתים”. הוא מתאר דרישה קבועה ל”מבט מעמיק” שמנוגד להבנה פשוטה של המציאות, ומציב זאת כחלק מהתלות בכריזמה רוחנית: אם הדברים היו עומדים במבחן חשיבה ביקורתית לא היה צורך במתווכים ובסמכות.
מבנה היררכי־צבאי, “זרועות” ושליחות החוצה
הדובר מתאר מבנה פעולה היררכי הדומה למדרג צבאי, שבו ההנהגה רואה “כוחות אופל” ומעבירה אמת למעגל פנימי, וממנו יוצאים נציגים להסביר להמון את “דעת תורה”. הוא מציין בדיחות כמו “אליזה היא הזרוע הצבאית של הר המור” ומתאר מעגלים של ישיבות ומוסדות שמפיצים את המסר החוצה, כשה”פנים” מזין את העולם והחוץ אינו נכנס פנימה. הוא מתאר משמעת קשוחה עד כדי “משפט צבאי” למי שסוטה, ומביא דוגמה על הרב חננאל אתרוג שחטף תגובה קשה ונאלץ לחזור בו לאחר שהעז לחלוק על הרב טאו.
מגלומניה של “סדר הצלת העולם” ופחד מהחוץ
הדובר מתאר תחושת שליחות מגלומנית שלפיה הם “היחידים שעומדים נגד כל העולם” והעולם יושב על “התורה הגואלת” שלהם, תוך דימויים שהוא עצמו מקשר ל”הארי פוטר” ולכוחות אופל. הוא קושר זאת גם לאתוס ישיבתי כללי של “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי”, אך טוען שאצלם זה אינו בדיחה אלא תפיסה קבועה של “סדר הצלת העולם” מתמשך. הוא מתאר פחד עמוק ממה שקורה בחוץ והנחה שרק מי שעבר “חיסונים” יכול לצאת בלי להיפגע, בעוד שהיציאה נועדה להאיר לאחרים ולא להיחשף לאלטרנטיבות.
יחס לאקדמיה ולמדעי הרוח, וישיבות אחרות כ”לא חוקיות”
הדובר טוען שיש פסילה קטגורית של לימודים באוניברסיטה בתחומים שמתחרים בתורה כמו תנ״ך, תלמוד ומחשבת ישראל, בעוד שפיזיקה ומתמטיקה נתפסים כנסבלים. הוא מציג זאת כהפך מתפיסת הרב קוק שרצה “להכניס גם את האקדמיה” עם ביקורת נקודתית ולא דחייה גורפת, ומסביר שהבעיה היא שהחוץ מציע אלטרנטיבה ולכן אינו “מכיר את מקומו”. הוא מוסיף שבדומה לכך יש זלזול בישיבות שאינן רואות עצמן כחלק מהקו, ותיאור של רבנים אחרים כלא “תלמידי חכמים אמיתיים”, בעוד שהיחס לעולם החרדי הוא אמביוולנטי: “טועים בהשקפה” לצד רגש נחיתות למדני.
מרכז והר המור
הדובר אומר שאינו יודע מספיק על היחס של מרכז להר המור, אך מעריך שיש במרכז הערכה רבה ואף סוג של התבטלות מצד תלמידים כלפי הר המור, כחלק מהיותם עדיין בתוך עולם שמייחס בלעדיות לתלמידות הרב קוק “במינונים אחרים”. הוא מוסיף שמרכז במובנים רבים היא “ישיבה חרדית” בסגנון ליטאי, ומסיים בכך שהוא עוצר את הדיון בנקודה זו.
תמלול מלא
בפעם הקודמת התחלתי לדבר קצת על, עברתי מהדיון על משיחיות לדיון על כיתתיות. אמרתי שהתופעות האלה הן, שזה אותו נושא? כן, לא, זה המשך של אותו נושא, שלא בהתחלה חשבתי, אבל אחרי זה ראיתי שזה בעצם מתקשר. כי מה שאנחנו קוראים בהקשר היהודי, דתי, תורני, לא יודע איך לקרוא לזה, תופעה משיחית, בהקשר הכללי יותר קשור למה שקוראים תופעה כיתתית. זאת אומרת כת, כיתות. ואז אמרתי שיש חלקים מסוימים, כן, הר המור ובנותיה, שיש להם כל מיני מאפיינים שמזכירים. היה שבוע יוצא הר המור, במוסד הגדול. היה שבוע מעניין, הרב טאו, אתה לא קראת השבוע? מה היה? מה הגזרה? משהו שהוא אמר על נשים. אוי, אתה חייב להיכנס, תיכנס לאינטרנט. לא שמעתי. אתה חייב לקרוא מה הוא אמר. היה עצום. ואשתך לא, אשתך לא שמחה? לא, אבל זה רמי מאלי, מאלי. כן, לא, אבל הוא זה, הוא חסיד גדול של. כן, הוא בעלי עכשיו, הוא ר"מ בעלי. החרד"לים משתגעים. שמע, אני שמעתי את זה, אני אומר לך. מה, מה הוא אמר? נשים זה פחות רגועה ככה בצורה לא, מה? וזה בגדול. לא לא, הוא אומר את זה בשיעור. כל הגמרא הזאת מדברת על נשים. כל הגמרא מלאה בזה. אני לא ראיתי את הגמרא. הלכתי לבית המדרש אז הבנות סרגו כיפות, אז אמרו לי איך אתה מאשר שבנות יסרגו כיפות? אמרתי זה מה שהן טובות, מה להבין הן לא יבינו. לא לא, הוא אמר בת שלא סורגת כיפה אני לא מקבל אותה. בת שלא סורגת בשיעור, הרי להבין אין סיכוי. היא לא מבינה ברוחניות, היא לא מבינה בזה. נשים לא יכולות. הן מטבע בריאתן. אין להן גם אינטואיציה לשמוע את זה. שמע, מעניין. טוב. האמת שהוא טיפוס די, אני לא מכיר אותו אישית, פעם נפגשנו אבל לא, הוא כבר אתה יודע, הוא טיפוס מורכב. זאת אומרת, אני יודע מכל מיני אנשים שאני נותן להם קרדיט, הוא איש נבון. זאת אומרת הוא איש נבון ויש לו השכלה רחבה, זאת אומרת הוא. אמרו לי זרקו אותו מהישיבה. ומצד שני יש לו הרבה פעמים מין יציאות קיצוניות מאוד כאלה, זאת אומרת מין משהו כזה לחלוטין לא קשור, זאת אומרת כמין איזה תופעה לא ברורה. עלי לא יורדת מהכותרות. זה לא היה בישיבה, זה היה מחוץ לישיבה. מה זה משנה? הוא השוס שם. הוא הרציני שם בעלי. הוא לימד גם בירוחם. כן, הוא לימד גם אצלנו כשהייתי בירוחם. בני סדן מבחינת ניהול הוא הרציני, אבל מבחינת הרוחניות הוא הרוחני? כן. טוב, הנכדים שלי לא יהיו בעלי. כשישאלו אותך אז, הם לא ישאלו אותי, אני אאסוף עליהם מידע. אני אגיד להם בלי שישאלו אותי. טוב, בכל אופן הטענה, מה שאני בעצם טענתי זה שיש איזשהן תופעות כיתתיות ואני ככה מתבטא בזהירות יחסית, תופעות שמאפיינות כיתות. לא יודע עוד פעם זה עובר את הסף ואיזה רף צריך לעבור כדי להיחשב ממש כיתה. אנשים נורא התקוממו על הפוסט הזה שכתבתי, אנשים חזרו אליי אחרי זה מזועזעים, אפילו חברים שלי. איזה פוסט? באתר, זה היה באתר. מה להר המור ולחב"ד, משהו כזה, כן. אז גם חברים שלי מהכולל בבר אילן באו אליי ככה מזועזעים. אבל האמת שבעיניי זה תיאור לגמרי עובדתי של עניין. בסך הכל ריכזתי אלמנטים ואני אפילו לא מספיק מכיר. יש כאלה שאמרו לי שאתה פשוט לא מספיק מכיר, אם היית מכיר יש לנו עוד הרבה חומר. זאת אומרת, הרבנים, זאת אומרת אנשים ששמה נמצאים, כן, בדיוק. אז אני באמת, אני לא מספיק מכיר את החבר'ה האלה והם גם לא מספיק מעניינים אותי כדי שאני אעשה עליהם מחקר. אבל יש פה אוסף מאפיינים שהוא לא יודע, הוא נראה לי בעייתי. אז על הכמה ראשונים דיברתי בפעם הקודמת. דיברתי על המנהיג הפרסונלי, הרב טאו, שעל זה דיברנו קצת, על תנועות משיחיות שבדרך כלל יש שם מנהיג. לא יודע אם זה חייב להיות, אבל בדרך כלל יש שם איזשהו מנהיג שאי אפשר לערער עליו, ויש לו איזושהי הבנה קוסמית מופלגת כזאת שאין לנו השגות באיך שהוא תופס, מין איזשהן אמירות שמפקיעות אותו מביקורת. זאת אומרת, אתה לא יכול להתמודד עם מה שהוא אומר כי מה שהוא אומר זה ישר מגיע מגילוי אליהו. עכשיו הם לא אומרים… גילוי אליהו, לא משנה, אבל איזשהו סוג של הבנה או כריזמה רוחנית שאתה לא, שזה לא חוקי להתמודד איתו. זאת אומרת, אתה לא יכול כאחד מאנשי הכת, כן, אחד מאנשי הקבוצה, להגיד רגע, מי אמר? אני לא חושב כמוהו, או לא נראה לי, נראה לי שפה הוא טעה. נדמה לי שזה, זה לא משהו שאפשר להגיד שם. נדמה לי, עוד פעם, אני אני אומר בזהירות כי אני לא מספיק מכיר את ה, את הקבוצה הזאת, אבל אני מכיר קצת. דיברתי על זה שגם אצל לנין הרי מצאו את כל הפיזיקה המודרנית והכל בעצם טמון בדילוגי אותיות בדבריו. זאת אומרת, יש הדברים האלה שבעצם הבן אדם שמבין הכל, בין מה שהוא למד ומה שהוא לא למד, הוא מבין הכל. זאת אומרת, בכל מיני אגדות כמובן על זה שהוא מבין בכל התחומים ויודע הכל. לא הכה אותו על הראש כשהוא נולד. כן, על הזה, כן. דבר שני, שזה קשור לעניין, המאפיינים כמובן קשורים גם אחד לשני הרבה מהם, הפונדמנטליזם הזה שאומר שאי אפשר לבדוק את העקרונות, זאת אומרת העקרונות לא עומדים למבחן ביקורתי. העקרונות הבסיסיים, הזכרתי את הרב קלנר אפרופו, שאמר שאם מדינת ישראל תחרב אז הוא, אז הוא מוריד את הכיפה. זאת אומרת, זה לא יכול להיות. זאת אומרת, אם מרן הרב אמר, זצ"ל, כן, הרב קוק, לא משנה, או מי שלא יהיה, הרב טאו אמר, שייבדל לחיים, אמר שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, אם ייפול מדבריו משהו ארצה, זה אומר שהקדוש ברוך הוא לא קיים. זאת אומרת, יש פה איזושהי אמירה שמצד אחד היא ישרה, או לפחות מוכן לשים על השולחן את המסקנות בניגוד להרבה אחרים, אבל מצד שני זה אומר שיש פה איזשהו סוג של התייחסות כיתתית, התייחסות פונדמנטליסטית. אז מה, הרב טאו לא יכול לטעות? או הרב קוק אפילו? לא יכול לטעות? זאת אומרת, בסדר, היה יהודי נבון, חכם, צדיק, ראוי להערכה רבה. הבנתו במציאות לדעתי תלויה ועומדת, גם של הרב קוק וגם של הרב טאו, אבל בסדר, אפשר להתווכח, אתה חושב שהוא הבין את המציאות, אבל לא יכול להיות שהוא טעה? מה, הוא לא בן אדם? יש פה משהו שהוא בעייתי. סגירות, דיברתי על זה, על הפתיחות לרעיונות אחרים, על על זה שאתה אתה קורא דברים, כן. אז הזכרתי שהוא לימד אצלנו בישיבה, הרב קלנר, בירוחם. היה איתו עוד אחד שכבר בינתיים נפטר, היה הרב ברזילי, יהודה ברזילי, נפטר צעיר, היה טרגדיה. שניהם היו, לימדו במצפה רמון, ישיבת הסדר של הקו מה שנקרא, והם בדרך כזאת בירוחם, אז הם גם נתנו שיעורים אצלנו. וכשיצא הספר שלי, "שתי העגלות", אז אז הרב ברזילי דיבר עם החבר'ה בישיבה, אמר מה זה הספר הזה? כי הם סיפרו לי אחר כך. מה זה הספר הזה? זה ספר קודש? זה ספר חול? מה, מין כזה. עכשיו, כשזה בא ממישהו שמגדיר את עצמו כתלמיד מובהק של הרב קוק, זה בכלל מפתיע. שהרב קוק היה זה שאמר שבכל מקום אפשר לאסוף את הניצוצות ובכל דבר יש אמת, ובכל צריך לשמוע וללמוד הכל. תוכנית הלימודים שלו בישיבה שהוא חשב עליה, שהוא חלם עליה, הייתה הרבה יותר רחבה מאשר ישיבה הסטנדרטית. והיום הם עושים פלפולים על זה שלא הקימו שמה מכון להוראה. עכשיו אני אומר עוד פעם, יש בזה היגיון מסוים, אני לא שולל את זה דרך אגב, על ההבחנה הזאת, אבל כשזה בא מהם זה מוזר. למה? כי וגם על זה אני אסביר בהמשך, אני אדבר על זה בהמשך, יש תמיד את הדרך איך להתאים את האמירות של מרן הרב זצ"ל שאף פעם לא טעה לדרך של מרן הרב הנוכחי שליט"א, כן, שאף פעם לא טועה, ולכן המדיניות שלו תמיד מתאימה למה שהוא אמר. היי, זה לא מתאים? בסדר יש לנו תירוצים: זה מיועד לצדיקים, זה מיועד לתקופות אחרות, זה מיועד לכאלה שכבר גמרו את הישיבה רק אחר כך. יש כל מיני הסברים. צריך להיכנס ככה לאט לאט אל הקודש, זה אקדמיה, להיכנס לאט לאט ולא בבת אחת, ולא כשאתה צעיר. אפילו את כתבי הרב קוק אגב, יש כללים איך לומדים ברמות. זאת אומרת, בשנה א' אתה לא לומד, אתה לא לומד "אורות הקודש", אתה לומד רק, לא זוכר מה, משהו, "אורות התחיה", אני לא יודע, אחד האורות, לא לא יודע איזה. ובשנה ב', שנה ג', זאת אומרת אסור קודם, אתה לא יכול, כי זה דברים ש… עכשיו עוד פעם, עם כל הכבוד, בסדר, אתה יכול ללמוד את זה. אין שם שום דבר שהוא… ואם יסבירו לך אז אתה תבין. זאת אומרת זה לא… ואם אתה תשב בחבורה אז אתה גם תבין. מה, ילד בשיעור א' לא יכול להבין את זה? איזה סודות יש שם? נכון, אפשר להגיד זה דברים מעניינים, דברים חכמים, דברים עמוקים. אבל מה, מה הזהירות הזאת שבשנה א' לא תלמד את זה אלא רק את זה? בעיניי זה לא קשור לזהירות בכלל. זה חלק מהניסיון לייצר אווירה שאתה נכנס למשהו שהוא גדול מהחיים. זה מין טקטיקה כזאת. אז צריך להתוות לך, תראה, בשנה א' אסור, בשנה ב' את זה מותר, בשנה ג' את זה מותר, וכשתגיע לשנה ה', ו', ז', לא יודע איזה, אז אתה יכול להרוס אל הקודש, כן, אז אתה יכול להיכנס לכתבים העמוקים באמת. אני לא חושב שיש שמה עמוקים באמת ולא עמוקים באמת. יש דברים יפים, הרב קוק היה יהודי ענק, זאת אומרת אני לא בא להמעיט, להקטין בגדלותו של הרב קוק. אני רק אומר שלא צריך לעשות מזה, לא יודע מה, דברים מיסטיים כאלה ודברים. אין שם איזה דברים שהם לא אי אפשר להסביר אותם לחבר'ה בני שמונה עשרה תשע עשרה. היה איזה רב בשנה א' בשילוב אולי לא יודע מה שאמר לי שזה לא במקרה שלא נכתבה אוטוביוגרפיה על הרב קוק כי אין ספר שיכול להכיל. מה זה פה איזה שלוש? שלוש קודש? גם לא צריכים להכיל אותו את כל אחד מהם. לא תשמעו האמת שהוא באמת היה יהודי ענק. זאת אומרת זה לא אני לא מתלמידיו אני לא מרגיש מחובר אליו אני לא לא מיי קאפ אוף טי בהרבה מאוד מובנים. בהרבה מובנים אחרים כן זאת אומרת עוד פעם הוא היה יהודי ענק ללא שום ספק זאת אומרת כל מי שפוגש אותו מכל כיוון שלא יהיה בין מהכיוון החרדי מהרבי מגור שהיה בביקור של המשלחת מאירופה של אגודת ישראל ובין לא יודע ישעיהו ליבוביץ' אפילו וכל מי שפגש אותו יצא נפעם מול האישיות הזאת. זאת אומרת זה כנראה אישיות בלתי רגילה אני רחוק מלכפור בזה זה ברור. אבל בסדר אבל הוא היה בן אדם בשר ודם שיכול היה גם לטעות וגם אמר שטויות כנראה מדי פעם וגם עשה שטויות מדי פעם ובסדר ואפשר לבקר אותו ואפשר ללמוד אותו גם בגיל שמונה עשרה וגם בגיל חמש עשרה תסביר קצת תראה אתה יכול לא להמליץ אתה יכול להגיד תראה יש סדר למשנה בסדר יש המלצות איך כדאי לעשות את זה יותר טוב פחות טוב דידקטיקה דידקטיקה זה בסדר. אבל שם התחושה היא שזה כניסה אל הקודש זאת אומרת זה פעם בשנה ביום כיפור זאת אומרת אתה לא יכול זה דברים שהם לא לא בהשגתו של בן תמותה רק דרך בתיווך של הרב קלנר והרב לא יודע כל החבר'ה האלה התלמידים המובהקים שהם מתווכים את תורתו של מרן הרב קוק. עכשיו זה אמר לי פעם מישהו שלהרב קוק היו שלושה תלמידים היה הרב לא הרב הנזיר הרב חרל"פ והבן שלו הרב צבי יהודה כן וכל אחד מהם כל אחד מהם בעצם העמיד איזה שהוא סוג של בית מדרש אחר. הרב צבי יהודה זה מרכז לימים הר המור זאת אומרת כן שזה הרב חרל"פ זה חרדים. החרדים של פעם שפעם לא הייתה אבחנה כזאת הרב קוק גם היה חרדי בהגדרה איך שהוא הגדיר את עצמו זאת אומרת אני נקרא חרדי הם קראו לעצמם גם החרדי זה לא היה מובחן כמו כמו היום. היו החרדים שהיו עם הרב קוק והיו חרדים שהיו נגד הרב קוק זאת אומרת עם הרב זוננפלד וכולי. אז זה הרב חרל"פ שהוא באמת היה רב חרדי ואני חושב שגם משפחתו חלק לפחות אבל וודאי תלמידיו הם חלק מהעולם החרדי היום. ואגב הרב עמיטל הוא תלמיד של הרב חרל"פ. והרב הנזיר שבעצם זה אקדמיה זאת אומרת מי שלומד אותו כי הוא יש לו כל מיני מובאות לספרות לפילוסופיה וכל מיני דברים מהסוג הזה הוא עוסק בדברים לא שזה החתן שלו הרב גורן? מה? כן כן לא אני אומר הבית מדרש שהוא העמיד זה להרב גורן אין תלמידים זאת אומרת הרב גורן לא העמיד בית מדרש הנה אלף תלמידי הרב גורן. מי שלומד את הרב הנזיר מי שעוסק בדברים האלה זה בדרך כלל באקדמיה זאת אומרת שוורץ דב שוורץ עוסק בזה לא מעט וגם אני נחשב כזה חצי אקדמיה לא משנה גם אני עסקתי בזה קצת. הרב שילת לא נחשב? הוא היה בן בית שלו. אולי גם אני לא יודע יכול להיות שכן. יכול להיות שכן אבל אני לא יודע אם על המפה הזאת הוא תופס איזה נישה רביעית זאת אומרת אני לא בטוח יכול להיות אני לא מספיק בקיא פעם מישהו אמר לי את זה פשוט זה לא שלי הוא אמר לי שבאמת רואים שיש שלושה עכשיו כל שמעתי את זה מהרב עמיטל. מה? שמעתי את זה מהרב עמיטל החלוקה הזאת. אה אז אולי אפילו הוא אמר את זה בשמו נדמה לי שהרב שרלו אמר לי פעם אני חושב כי הרב שרלו טען שהרב עמיטל אני חושב שזה פעם דיברתי איתו אז הוא אמר לי את זה אני חושב שהרב עמיטל בעצם הוא תלמיד של הרב חרל"פ. אז כולם אומרים הוא לא תלמיד של הרב קוק הוא משהו אחר כי הוא קשור גם להרב ליכטנשטיין שזה הרב סולובייצ'יק זה ערבוב מין בשאינו מינו מבחינתם. אז הוא אמר מה פתאום הוא תלמיד של הרב קוק בדיוק כמוהם רק לא דרך הרב צבי יהודה אלא דרך הרב חרל"פ שזה באמת גוון אחר והרב עמיטל לקח את זה למקום אחר. אוקיי אז יש בעצם שלושה עכשיו הנקודה היא שתלמידי הרב צבי יהודה זאת אומרת הרב טאו וכולי לא מכירים בזה. הרב חרל"פ בסדר הוא היה שמה והכול בסדר אף אחד לא יפקפק בו כי הוא היה תלמיד קרוב של הרב קוק חבר תלמיד של הרב קוק וזה אבל הם לא מכירים בבית מדרש אחר כמשהו כתלמידים לגיטימיים של הרב קוק אין דבר כזה זאת אומרת כל תלמידי הרב קוק יושבים בהר המור זאת אומרת זה מבחינת השיח המקובל שם אין אין משהו אחר זאת אומרת הם לא מכירים בקיומם של דברים אחרים זה סוג של בניית בועה ועל זה גם דיברתי על הבועה הזאת שמצד אחד ומנסים להראות שאין שום דבר מחוצה להם, ומצד שני הכל נמצא אצלם, שזה שני צדדים של אותה מטבע. זאת אומרת, הרב'ס שלנו יודעים להסביר כל דבר שקורה במציאות, לא צריך להיזקק לשום דבר אחר. כל מה שמישהו אחר אומר זה או מסטרא אחרא או שהוא רק חוזר על מה שאומרים הרב'ס שלנו. זאת אומרת, אין צורך להיזקק לשום דבר. החיבורים של הרב טאו הם מכילים הסברים לכל דבר שזז במציאות. זאת אומרת, הכל זה משנה אחת סדורה, הוא מסביר הכל, איך בדיוק קורה ומה פשר התהליכים, ושזה בסדר ברמה העקרונית, מותר להציע תיאוריית תיאורי אוף אבריטינג. כן, זה כמה מטובי הפיזיקאים חיפשו כאלה דברים. אבל, אבל התחושה היא שהם מצאו, הם לא חיפשו. זאת אומרת, הוא לא מחפש, הוא מוסר להם מה ההסבר לכל תופעה ואיפה היא ממוקמת על המפה. וככל שזה מתרחק יותר מההסבר שאמור היה להיות, אז יש עוד ועוד תירוצים, אז יוצא לאמונת עתינו תקע"ח שמסביר למה באמונת עתינו תקע"א בעצם נראה שזה לא תהיה התנתקות, אז זה ברור כי זה בעצם הסבר, לא משנה, כל מיני דברים מן הסוג הזה. אני עוד פעם, לא מספיק מכיר את הספרים האלה, לכן אני לפעמים מרגיש קצת לא נוח לדבר עליהם. הייתי פעם בירוחם גם כן, כשלמדתי בירוחם, אז היה שמה, אני חושב שזה היה בשבת זכור, עשו שמה עליות וכל אחד קנה עליה בדפי גמרא או בלא משנה בהתחייבויות מה הוא ילמד בשנה הקרובה עד שבת זכור הבא. התחילו שמה זה לאמונת עתינו א' וההוא לאמונת עתינו ג'. אמרתי להם תגידו, מישהו רוצה גם ללמוד תורה פה? נורא נעלבו שם החבר'ה. זאת אומרת, כל מיני, התחושה היא שיש איזשהו סוג של, על זה דיברתי פעם אני חושב, שמה? כן, בירוחם, בירוחם, בוודאי כן, וזה אני מניח שעד היום ככה דרך אגב. ובכמה מקומות נוספים שיהיו מפתיעים מבחינתך אני חושב. כי, כי יש איזשהו סוג של וזה תמיד הפליא אותי, אני ככה תמיד הסתכלתי על זה בצורה מאוד מוזרה. זאת אומרת, שמצד אחד הם מסתייגים מדרכו של הרב טאו, מביטויים שלו, מכל מיני התבטאויות שונות שלו. סוף כל סוף הרב לוינשטיין הוא דמות מאוד ממלכתית, מאוד זה, אבל ספציפית לא במובן שנגד היציאות של הרב טאו. הוא ממלכתי כאילו אבל לא קונצנזואלי, פוסט קונצנזואלי. כן. זה עוד אחת מהסתירות שיש להם אלפי תירוצים, כן, איך זה מסתדר עם הממלכתיות, היציאה נגד הממלכתיות. במקום שהממלכתיות פוגעת בממלכתיות, אז זה משהו אחר, ואז זה לא הממלכתיות, הממלכתיות זה כשהם אומרים מה שאני אומר. זאת אומרת, יש תמיד כל מיני סוג של הסברים כאלה. אז הנקודה היא שיחד עם ההסתייגות הזאת יש איזשהו סוג של רגש נחיתות מאוד עמוק בהרבה מקומות, אגב בחלקו מוצדק אני חייב לומר. זאת אומרת, יש בהר המור עוצמות שאין בשום מקום אחר אני חושב, עוצמות לימודיות, אני לא מדבר עכשיו על העוצמות, כמו בעולם החרדי? כן נכון, בדיוק אותו רעיון. יש שמה עוצמות בלתי רגילות, חבר'ה שמוסרים את נפשם על לימוד לאורך הרבה שנים. מה שלא קיים בהרבה מהישיבות האחרות. אתה תמיד מחפש לעצמך קריירה משהו וזהו, אתה לא נשאר לשבת כל הזמן וללמוד לאורך שנים. ומטבע הדברים באמת נגיד השכבה של תלמידי החכמים בני שלושים ארבעים שכבר עברו כמה שנים בישיבה, אז המשקל של בוגרי הר המור הוא יותר מאשר משקלם הכללי באוכלוסייה וגם הרמות שאליהן הם מגיעים הרבה פעמים, לא מוצא עוד פעם, תמיד יש כמובן בכל מיני מקומות, אבל בגדול זה ראוי להערכה. אלו אנשים שמוסרים את נפשם, אנשים שאי אפשר לקחת להם את מה שיש בהם. וזה יוצר איזשהו סוג של רגש נחיתות שברור שכל מה שהרב טאו אומר זקוק להתייחסות, זאת אומרת, וגם אם הוא בעצם המנהיג שלנו אז נכון אנחנו לא מסכימים אבל זה בעצם, ואז תגידו מה אז הוא אמר אז מה. ועוד כזאת כאילו סערות היו בישיבה כשהוא אמר משהו, אני לא יודע על הרפורמים ועל הזה, לא משנה כל פעם הייתה לו יציאה אחרת. אמרתי להם אוקיי אז היה איזה יהודי בירושלים שאמר משהו מה, כולם סוערים. כולם סוערים כי מבחינתם הוא באמת המנהיג או אחד המנהיגים שלהם, סוג של סמכות, כן איזה שהוא סוג של סמכות מבחינתם. אז האנשים קרועים קצת, מצד אחד הם לא מזדהים עם כל מה שהוא אומר אבל מצד שני ברור להם שהוא נשיא דורנו בשפה של חב"ד, מין כזה התייחסות מן הסוג הזה. יש פה איזו אמביוולנטיות שנובעת, ועל זה דיברתי פעם קודמת, שנובעת מעובדות. אבל בסטנדרטים שלהם כי הסטנדרטים שלהם הם חרדים לגמרי. זאת אומרת בסטנדרטים שלהם הם לא יכולים להתחרות באמת עם ישיבות חרדיות טובות. ישיבות אחרות מעמידות סטנדרט אחר, אז הם לא מנסות להתחרות בסטנדרטים האלה. אבל כן, אבל בסטנדרטים האלה הם בהחלט יש להם בולטות ויש להם, אי אפשר לקחת את מה שאת מה שיש להם, ולכן זה יוצר איזשהו סוג של תחושה קרועה, מעין פיצול אישיות כזה, זאת אומרת איך להתייחס לתופעה הזאת. עכשיו אולי עוד כמה מאפיינים מאפיינים נוספים שעליהם עוד לא עוד לא דיברתי. דיברתי על התירוצים כל פעם שמוצאים משהו שלא מתאים אז יש הסברים וכל מיני, כן הזכרתי את הספר הקומוניסטי על לנין, שכן שאומרים שכל הפיזיקה מצאו אצל לנין וכל העניינים האלה. העקרונות הם ממקור מיסטי עליון, לא חייב להיות גילוי אליהו, לא אומרים שיש שמה גילוי אליהו לרב טאו, אבל איזשהו סוג של כריזמה רוחנית שהוא יש לו איזשהו קשר מיוחד שמה, הוא מבין דברים מכבשונו של עולם שאחרים לא לא מבינים, והדברים לא צריכים לעמוד במבחן של השכל הישר, מבחן של החשיבה הביקורתית, זה כל הרעיון. אם הם היו עומדים במבחן הזה, אז לא היה צריך את הכריזמה הרוחנית. זאת אומרת דווקא בגלל שאתה אומר דברים שנראים על פניהם לא סבירים או לא הגיוניים, אפשר תלמד, תגדל, תהיה כמו הרב טאו, גם אתה תבין. זאת אומרת זה לא אתה אתה מונע את ההתמודדות האמיתית, הביקורת המחשבתית על העניין. הדברים מתוארים במינוח ובשפה איזוטרית ששייכת רק להם. יש להם כל מיני אוסף של ביטויים כאלה שחלק מהם מופיע אצל הרב קוק, רובם אני חושב מופיע בכתבי הרב קוק, אבל כל מיני מונחים של הרב קוק הפכו לאבני בניין של שפה, שפה מיוחדת משלהם. כשהם מדברים יש להם את השפה שלהם, איך בדיוק הם מתייחסים לכל מיני דברים, וזה נראה כאילו שיש להם מערכת צבעים משלהם לצבוע את המציאות. זה הכל במסגרת השפה הזאת, שכשאתה מנסה לתרגם את זה לשפה הרגילה, לא יודע עד כמה באמת המושגים האלה יש להם משמעות מובחנת. יהודה יפרח כתב להזכיר את הדברים של הרב קלנר השבוע שהוא למד אצלו, באמת הוא יש לו מילון מונחים פרטי שלו ללימוד הרב קוק, שלוקח זמן, מי שלא מי שמתחיל לא מכיר לוקח זמן להיכנס לזה, שהוא פשוט המציא מונחים משלו. מעניין, איפה כתב? יהודה יפרח כתב על הרב קלנר. אז השפה היא שפה איזוטרית, מושגים רוחניים עליונים, כל מיני ניצוצות וזה, זה לקוח מהרב קוק קצת, אבל הם הפכו את זה לז'רגון מחייב, זאת אומרת הם הפכו את הביטויים האלה למשהו שבאמצעותו מדברים. אגב זה באמת פותח פתח לכל מיני תירוצים שכשיוצאות כל מיני אמירות כאלה והציבור ככה קצת לא מבין מה מה זה עושה כאן. אגב לפעמים זה אולי אפילו נכון, כיוון שאני מחוץ לבית מדרש הזה אז אני מוכן לתת להם קרדיט שלפעמים באמת זה נכון. כי לפעמים באמת אתה לא מבין את ההקשר שבו דברים נאמרים, ואת השפה ואת המינוח שבו דברים נאמרים, ואתה מיד מתרגם את זה לשפה שלך ואז זה יוצא אבסורדי או מרושע או לא יודע בדיוק מה, בעוד שבמקור אולי באמת הכוונה הייתה קצת שונה. אבל אינדיקציה, זאת אומרת זה אינדיקציה לזה שאתה מדבר באיזושהי שפה סגורה, זה חלק מהניסיון לייצר את הבועה שאומרת את כל ההסברים ואת כל המשמעות אתה תקבל פה. זאת אומרת אין החוץ, אנחנו לא נמצאים באינטראקציה עם החוץ. זאת אומרת החוץ בחוץ יש שגרירים שלנו שבאים לבשר לאנשים את הבשורה מבפנים, אני אגיע עוד מעט למדרג הצבאי שמאפיין את הפעילות שלהם, אבל החוץ לא ייכנס פנימה, הפנים ייצא החוצה, ואצלם באופן ברור הפנים זה הישיבה, זה הר המור, וזה מזין את כל העולם כולו עד שבטי קומנצ'י בלא יודע איפה. זאת אומרת כולם חיים בגלל התורה הגואלת שלומדים אותה בהר המור, ועכשיו רק צריכים את שלוחי חב"ד שלהם שיצאו לכולם ללמד את אורות הקודש אצל האינדיאנים. הרבה פעמים הסגירות הזאת מובילה לזה, או החד גוניות הזאת מובילה לזה שמציגים עובדות בצורה מעוותת. זאת אומרת אתה מקבל איזושהי תמונה מאוד לא מאוזנת, אז הזכרתי כבר את האובססיה הזאת עם הקרן החדשה. רחוק מלהיות מגדולי אוהדיה, אבל מצד שני ההתייחסות שמה היא פשוט מטורפת. זאת אומרת אין פעולה עלי אדמות שזה לא הקרן החדשה. זאת אומרת כששר החינוך מקבל איזושהי החלטה לא יודע מה ללמד תנ"ך בצורה כזאת או בצורה כזאת זה הקרן החדשה. כשהכל, זאת אומרת אז אני אומר, אוקיי, אני מבין, יש להם מזימות, יש להם כסף אירופי, יש אולי אפילו מעורבות נוצרית מסוימת שמה, הכל יכול להיות נכון. אבל בסדר, ויש פרופורציה, אוקיי, לפעמים כן ולפעמים לא ותילחם, שים את זה על השולחן אבל הדמונים האלה שעומדים מאחורי האירועים הקונקרטיים זה חלק מההתייחסות וכאן זה מתחבר לציונות הדתית שדיברתי שדנים באירועים דרך הכוחות המטאפיזיים שמחוללים אותם ולא דרך מה שהם עושים. אתה יכול להתנגד להחלטתו של שר החינוך, להגיד שזה מזיק, זה לא בסדר, זה רע מאוד, אני מתנגד. אבל לפעמים הרושם הוא שאתה מתנגד לזה כי זה בא מהקרן החדשה, לא כי יש משהו בעייתי בהתנהלות עצמה. ועזוב, מה זה מעניין? זאת אומרת תגיד מה שאתה חושב. יש למשל כל האצלם לא לומדים מחשבת ישראל וזה לא פילוסופיה יהודית ולא השקפה בשפה החרדית אלא אמונה. זה גם כן איזשהו סוג של ביטוי. עכשיו מה זה אמונה? אמונה פירושו תרגום של כל מה שזז לשפתם של הר המור. זה נקרא אמונה. זאת אומרת לומדים אמונה. עכשיו אין מחשבת ישראל. זאת אומרת כשהם ילמדו את הרמב"ם אז הם לומדים את הרמב"ם בתיווך של הרב טאו. זאת אומרת הוא מסביר להם איך בעצם הרמב"ם אומר את כל הדברים של הרב קוק בשפה שלו. זה תרגום. זה תהליך של תרגום. והכוזרי ולא משנה כולם. שבסופו של דבר הזכרתי את הספר הזה לזכרו של הרב רענן שגנזי קדמונים שמה היו הרב חרל"פ והרב צבי יהודה נדמה לי, לא זוכר מי. זאת אומרת מבחינתם משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק. זאת אומרת זה פחות או יותר שושלת המסירה. ואם היה מישהו בדרך שאתה לא יכול להתעלם מהרמב"ם ומהיהודים שבסך הכל בעולם ההלכתי אתה כן הם עמודי הבניין. אז אתה עושה להם תרגום וזה מה שנקרא לימוד אמונה. זאת אומרת לימוד אמונה קודם כל זה כתבי הרב קוק ואמונת עתנו וכולי. זה קודם כל. אבל אם אתה לומד משהו אחר מתרגמים אותו לשפה של הרב קוק או לשפה של הר המור ותרגום של המציאות לשפה הזאת. וזה מטשטש את העובדה שיש מחלוקת בין הרמב"ם לכוזרי או אני לא מספיק מכיר בשביל לדעת את זה, אבל גם אם הייתה מחלוקת היא תתפרש בתוך ה… זה לא מחלוקת שהרמב"ם חשב כמו הרב קוק והכוזרי נגד הרב קוק או להיפך. זה לא כך אלא בתוך שיטת הרב קוק אז יש גוון של הרמב"ם ויש גוון של הכוזרי. אני אומר עוד פעם, אני לא מספיק מתמצא כדי לקבוע בוודאות, אבל זאת התרשמות מאוד ברורה ממה שאני כן מכיר. זאת אומרת זה פחות או יותר מה שקורה שמה. אני לא לומד אמונה ולא שום דבר אז אני לא יודע להגיד את זה מכלי ראשון אבל אני שומע מאנשים. אני היום אתם מדברים עם אנשים אגב לא רק בהר המור, תלכו לירוחם הם לא לומדים מחשבת ישראל הם לומדים אמונה. עכשיו זה לא סתם ביטוי. זה לא ביטוי. זאת אומרת יש פה משהו שהוא אני לא אומר איך הם לומדים כמו בהר המור, אבל יש פה איזשהו ביטוי שהוא צובע את הדברים בצבע ההוא. זאת אומרת איזושהי זיקה לצורת החשיבה שם. זאת אומרת זה עניין סמנטי? לא ממש, כי כשאתה לא מדבר אוניברסיטה אתה לא אומר מחשבת ישראל ולא מחשבת ההולנדים בסדר, אבל כשאתה לומד את זה אתה לומד אמונה כי אתה יהודי, אתה לומד אמונה. אבל הביטוי אמונה כמו שהוא מתפרש או משתמשים בו שם הוא יוצא נגד המחשבת ישראל של האוניברסיטה, לא נגד הגויים ולא נגד משהו אחר. זה אלטרנטיבה למחשבת ישראל, זה לא אלטרנטיבה ללא יודע מה לפיזיקה. זאת אומרת שאמונה פירושו לא מחשבת ישראל. כי מה קורה באקדמיה? באקדמיה, ושוב פעם לפעמים יש לי גם ביקורת עליהם, אבל בסדר, אבל מה עושים שם באקדמיה? שזה האנטיתזה המוחלטת. באקדמיה מנסים לא לתרגם שום דבר לכלום. אני לומד את הרמב"ם מתוך עצמו, לומד את הכוזרי מתוך עצמו ולהיפך הרבה פעמים מייצרים מחלוקות גם במקום שאין מחלוקות כי מבחינתם כל דבר לגופו, הם לא עושים הרמוניזציה בין דברים. להבדיל מהתפיסות הישיבתיות נגיד גם בהלכה. גם בהלכה נגיד המחקר התלמודי אקדמי הוא לומד כל סוגיה לגופה וסוגיה אחרת הוא לא יישב אותה עם הסוגיה הזאת. הוא יסביר שזה שתי תקופות, שני אנשים, שני בתי מדרש, לא משנה, שני עורכים של מה שלא יהיה, סתמאים ולא סתמאים וכל מיני דברים מהסוג הזה. אותו דבר קורה במחשבת ישראל. עכשיו במחשבת ישראל זה גם בעיניי יותר מוצדק מאשר בגמרא אבל לא משנה, התפיסה היא שאתה לומד הוגים שונים, כל אחד מעמיד משנה משלו ויש להם כמובן מחלוקות והכל בסדר, אבל זה כמובן גם מעמיד את הדברים באופן כזה שדי ברור שזה המצאה ועל זה דיברנו פעם שזה המצאה של ההוגים עצמם, הרמב"ם הכוזרי. המהר"ל, רב צדוק, לא משנה כולם. כי אתה רואה, זה עולמות מושגיים אחרים לגמרי, זה צורות חשיבה אחרות לגמרי, זה מחלוקות די קוטביות בין האנשים, אז לא סביר שזה הכל ירד מסיני וזאת רק מסורת שעוברת אלינו וקצת פרשנויות פרשנויות. זה לא נראה כך. האלטרנטיבה היא ללמוד אמונה. מה זה אמונה? זה לקחת את כל החבר'ה האלה, להכניס אותם לתוך תבנית אחת בתוך אותו עולם מושגים, ואז ברור שזה משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק, דרך הרמב"ם, דרך זה, בסדר, אבל זו בעצם זאת משנה אחת שירדה מסיני. וזה הכל מסיני, זה לא חידושים של אף אחד שהתחדש באמצע. אגב, כל הפריחה של לימוד מחשבת ישראל כחלק מלימוד תורה, שלא היה מקובל עד לפני חמישים שנה או אפילו פחות, היא בהשראתו של הרב קוק ושל מרכז הרב, למרות שהיום הם מתנגדים להרבה דברים שעושים בהקשר הזה, אבל זה המקור. הרב טאו לא ידוע, אם כי האגדות עליו כמובן מהלכות, אבל הוא לא ידוע בתור גדול תלמידי החכמים במובן הקלאסי, זאת אומרת בהלכה. איך הוא נהיה כזה מוביל? לא יודע, שם זה גדול הדור באמונה זה נקרא. יש להם ביטוי גם לזה, גדול הדור באמונה. פעם היה גדול הדור, זה גדול הדור, אתה יודע, הוא יודע, חכם. אגב, וזו הטעות ההפוכה, שזה שהוא תלמיד חכם זה עוד לא אומר שהוא אומר דברי טעם בהקשרים אקטואליים, בהקשרים עכשוויים, ועל כל מיני דברים בעולם. אצלם זה עובד הפוך, זאת אומרת הוא גדול הדור באמונה, יש לו איזושהי כריזמה רוחנית, אחרי זה גם מתפתחות אגדות שהוא בעצם גדול תלמידי החכמים גם בהלכה. אתה יכול לראות את זה גם על הרב צבי יהודה, גם על הרב טאו, לא יודע, לא בדקתי אותם אף פעם, אולי זה גם נכון, אבל האגדות האלה הן אגדות שמתפתחות, מתפתחות אחר כך. מה שיותר חשוב מזה, הלימוד אמונה, המושג הזה של האמונה בא להוות אנטיתזה לכל מה שקורה מסביב, כולל לימוד הספרים שאנחנו מדברים עליהם של הרמב"ם וכוזרי ומהר"ל. כי אמונה פירושו לצבוע את כל הספרים האלה בצבע שלנו, לגייר אותם בעצם. זה מה שנקרא ללמוד אמונה. לפעמים זה תרגום, לפעמים זה כן זה תרגום. זו מחלוקת רמב"ם וראב"ד בהלכות קריאת שמע, שהרמב"ם אומר שאפשר לקרוא קריאת שמע בכל לשון ובלבד שידקדק ידקדק בה, משהו כזה. אז שואל הראב"ד, בכל לשון? אז זה תרגום. כל הלשונות תרגום הן, ומי הוא זה שידקדק אחר כל תרגום? פירוש הוא, משהו כזה. ומי הוא זה שידקדק אחר פירושו? מה יש לך לדקדק בפירושים? זאת אומרת פירוש זה פירוש, זה לא הטקסט עצמו. בטקסט עצמו אתה יכול לדקדק, זה הקדוש ברוך הוא כתב את זה. הפירושים, בסדר, מה יש לדקדק בפירושים? או לדקדק באותיות, לדקדק באותיות כשאתה קורא קריאת שמע באנגלית. איזו קדושה יש אם לא ביטאת את הג'י אייץ'? זאת אומרת זה משנה קצת. אז כן, הרמב"ם כנראה תפס שגם בעברית זה ככה. הרב הנזיר אגב מדבר על זה. הרב הנזיר היה אקדמאי. הרב הנזיר לא צבע את הכל בצבע הזה, הוא לא למד אמונה למרות שהיום לומדים אותו כאחד מאבירי האמונה. אבל הרב הנזיר למד מחשבת ישראל. לכן אני אומר שאנשי האקדמיה שלומדים מחשבת ישראל זה בעצם במובן מסוים בית המדרש של הרב הנזיר. אפשר לראות, הוא מביא מקורות, הוא מביא הקשרים, הוא לא הוא מראה שיש מחלוקות בזה, הוא מראה שהרמב"ם, מה זה מראה? זה דבר פשוט, שהרמב"ם חלק עם עם הרמב"ן ועם עוד כמה מהראשונים על משמעותה של לשון הקודש, שזה כמעט כפירה בעיקר מבחינת ההסתכלות המרכז-ניקית. זאת אומרת שמה הוא היה? התלמיד המובהק של של הרב קוק. כן, אבל גם הרב צבי יהודה היה תלמיד מובהק של הרב קוק. וזה אצלם מאוד לא מקבלים אותו בצורה כזאת, לא לומדים כל כך את מה שהוא כותב, אבל כן הוא גם חלק מהפנתיאון הנזיר, אבל בלי להיכנס לפרטים. זאת אומרת לא הוא לא הוא לא חלק מהקאנון שאותו כל אחד צריך ללמוד, או אף אחד לא חושב שלא חושב שלומדים אותו שם נדמה לי, בטח לא בצורה מסודרת. ואם כן, אז עוד פעם זה בתרגום לשפה אמונית. עכשיו השפה מעבר לזה, השפה היא בדרך כלל שפה קולקטיבית. זאת אומרת אנחנו מאמינים שכך וכך ומקובלנו שכך. לא אני חושב, אין דבר כזה אני חושב. זאת אומרת מישהו שמה שיתן שיעור יגיד אני חושב כך וכך? מה זה אתה חושב? משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קלנר. זאת אומרת השאלה היא מה הקדוש ברוך הוא אמר בסיני, זה לא שאלה מה אתה חושב. זאת אומרת לכן זה אנחנו מאמינים או אנחנו חושבים, זה כן מתאים למה שאנחנו חושבים. הכל זו שפה קולקטיבית כזאת כי אין משהו אחר, זאת אומרת יש את ה יש את מה שנכון ויש את מה שלא נכון. זאת אומרת זה עכשיו זה כל כך הפוך למה שהרב קוק מדבר עליו אבל גם לזה יש גיורים כי הרב קוק מדבר על זה שיש אמיתות גם במקומות רחוקים ובכל מקום יש נקודה שאפשר. אני אראה לך שהיא מופיעה גם אצל קירקגור, או גם אצל הרמב"ם, או גם… הכוונה שבכל מקום יש נקודה אמיתית, לא שאני מוכן לבדוק גם מישהו שלא אומר את מה שאני אומר, כי יש אספקט מסוים שהוא אולי קולע אליו. לא לא, זה הכל עובר תרגומים, זאת אומרת התרגום הזה של האמונה הוא מאוד מעניין, כי הם צריכים להישאר צמודים לרב קוק, כי הוא הרי מורם ורבם, ומשם יצא הכל. עכשיו, הוא אמר בהרבה מאוד דברים את ההיפך המוחלט ממה שהם עושים, חושבים, מדברים, פשוט מוחלט, לגמרי. והכל עובר תרגומים, זאת אומרת בלימוד אמונה גם זה עובר תרגומים. זאת אומרת גם זה הכל מיושב, הכל יבוא תרגומים, הכל בסדר. אגב, לרב טאו כמובן מותר לקרוא הכל, כי הוא כבר זה כמו הרבי החסידי, זאת אומרת הוא יודע לתקן תיקונים על כל הדברים, אבל אנשים פשוטים, שנה א', שנה ג', שנה ט', אז הם צריכים לא תעלה במעלות המזבחי. יש לו השכלה כללית. מה? לרב טאו. כן כן, ברור, ברור, וזה מוסכם עליהם, לכן הוא, כי הוא מותר לו, זאת אומרת כי הוא נמצא, זה כמו הרבי החסידי שהיה מותר לו לעשות מה שלחסידים אסור. זאת אומרת הרב קוק נשאר רק לרב טאו, ולא לכל ה… אני אומר יש את זה לשיעורין, אני מניח שגם לרב קלנר מותר, אבל אתה יודע… אבל לא, הקו של הרב טאו ולא הקו של הרב… מבחינתם. מבחינתם, שנשאר הרב האמיתי, התלמידי הרב האמיתי, זה מה שהרב שרלו אז אמר לי: מה זאת אומרת, אני תלמיד של הרב קוק בדיוק כמוהם. אבל אותי זה לא מעניין אם אתם תלמידים של הרב קוק, אז לכן אני לא כל כך נכנס לוויכוח הזה, לא אכפת לי אם אני תלמיד של הרב קוק או לא. למדתי ממנו דברים, למדתי מאחרים דברים, מה זה משנה אם אני תלמיד של הרב קוק או לא. אבל מה זה משנה, יש כאלה שזה חשוב להם, אז הוא אמר: אני תלמיד של הרב קוק לא פחות מהם. דיברנו פעם גם על זה אני חושב, שהיה פעם שתקפו אותו על ספר שהוא הוציא, הרב שרלו, תקפו אותו שהוא לא שימש תלמידי חכמים אמיתיים, שהוא לא… הוא בכלל לא בבית מדרש הזה, מה הוא כותב עליו ספר, מה הוא מבין בכלל. לא רק זה, הוא גם לא שימש תלמידי חכמים אמיתיים. היה מישהו בשבי חברון שכתב גם כן נגד הרב שרלו, זה היה נדמה לי לפני שנים, שהוא לא שימש תלמידי חכמים אמיתיים, ומה הוא בכלל, זה רב הוא? זה לא רב בכלל. זה הגישה של ה"רבלאך" של הרב אברהם שפירא, הוא בעצם פתח את העניין הזה שכולם "רבלאך". אז… אבל הוא דיבר יותר בהקשר ההלכתי אני חושב, והם תרגמו את זה להתייחסות השקפתית, אז הוא אמר להם: אז מה, שהרב ליכטנשטיין לא תלמיד חכם אמיתי? והרב סולובייצ'יק, שהוא חתנו והוא תלמיד שלו, הוא לא תלמיד חכם אמיתי? אז התפתח שם כל מיני איזשהו שיח, אבל בסוף הוא אמר: כן, אבל חוץ מזה אני גם תלמיד של הרב קוק דרך הרב עמיטל ולא דרך הרב צבי יהודה, אז מה הבעיה? או הרב חרל"פ ולא דרך הרב צבי יהודה, אז למה אני לא תלמיד של הרב? אז עוד פעם השיח שמה זה שלא, הוא לא תלמיד של הרב קוק, כי אין תלמידים של הרב קוק חוץ מאשר הבועה שלנו. ואגב, חלק מהבעיה הזאת, זה משקף בעיה, זה בעצמו לא בעיה, זה משקף בעיה כי השאלה אם אתה תלמיד של הרב קוק או לא, בעיניי שמה מתחילה הבעיה. אז הוא לא תלמיד של הרב קוק, אז מה? אז הוא תלמיד של הרב סולובייצ'יק, או שלא תלמיד של אף אחד, הוא אוטודידקט, תבדוק בדבריו לגופם, מה אכפת לך תלמיד של מי הוא. וזאת עוד פעם איזושהי גישה שהיא עוד פעם סוג של מאפיין כיתתי, זאת אומרת שהשאלה מאיפה באו, מבטן מי יצאו הפנינים האלו, לא השאלה האם זה פנינים או לא, אלא השאלה מאיזו בטן הם יצאו. אבל יש את העניין הזה שגם הרב אומר לפעמים את הטעות של הסטודנטים, אתה מבין את השפה איך הדברים מתנהלים, את הסוד שימוש. הטענה המטופשת הייתה שאתה לא מבין את איך הראש הזה עובד. אבל אני אומר עוד פעם, אז תעלה טיעונים, תגיד הטיעון הזה לא נכון בגלל שכך וכך. אבל במקום זה, במקום להעלות טיעונים, אתה אומר שהוא לא שימש תלמידי חכמים אמיתיים, זה לא ענייני. אם יש לך טיעונים, תעלה טיעונים ונדבר. יש לו, הוא מדבר בשפה אחרת משלהם, זה ברור, אבל הוא אמר: בסדר, אז מה? אני מדבר בשפה אחרת, אין לי, אני לא תלמיד של אף אחד, ויש לי שפה מסוימת, שפה אחרת, אוקיי, ואתה לא מסכים, תגיד למה אתה לא מסכים. התיוג הזה הוא תחליף לדיון ענייני, ולמה? בכוונה. לא מוכנים לדון עניינית עם מישהו שהוא לא בר הכי, הוא לא שותף שווה זכויות לאיזשהו שיח סביב שולחן עגול, אנחנו לא מוכנים לשבת איתו, הוא לא חלק מהעניין, הוא פשוט לא מהתורה הגואלת, זאת אומרת הוא לא למד אמונה, הוא למד מחשבת ישראל רחמנא ליצלן, אז הוא לא באמת שותף לסוד שיח. כן, את זה ראיתי פעם, היה פעם אולי שמעת, בהושענא רבה אצל… אז הוא נתן שם שיעור. יעקב? לא, לא, אח שלו, יעקב. אז הוא אמר שמה "אבל הרב ז"ל אמר כך וכך", בלי להגיד מי זה הרב ז"ל. אז כולם ככה התלחששו, זה רב שמואל. אז כולם ככה התלחששו מי זה הרב ז"ל, מי זה הרב ז"ל, ואז חשבתי לעצמי הרב ז"ל זה אינסטנציה. כן, כן, שלמד בפונוביז'. לא, אבל זה תעלול רטורי, הוא ידע שאף אחד לא יודע מי זה הרב ז"ל. אבל זה כאילו אומר אני שייך לאותה קבוצה סגורה שקשורה לרב זצ"ל, ומי שלא מבין מה זה, אין מה להסביר לו אפילו. זאת אומרת הוא בכלל לא, אז זה כמו המרן הרב זצ"ל בהר המור, לכן זה הזכיר לי את העניין הזה. זאת אומרת, אתה חייב להגיד את השם באופן בלי להגיד את השם, זאת אומרת להגיד הרב זצ"ל. זה נורא חשוב. עכשיו, אם אתה בפורום פנימי, בסדר, כי כולם יודעים על מי מדובר, הרב זצ"ל זה הרב קוק, אני יכול להבין. אבל לא, יש להם איזשהו עניין גם בחוץ להגיד מרן הרב זצ"ל נקודה. עכשיו, מי זה הרב זצ"ל? זאת אומרת יש עוד כל מיני רבנים זצ"ל שאתה יכול לחשוב עליהם, אבל לא, הוא כאילו אמור לשדר לך את המסר שאתה בכלל לא אמור להסתפק מי זה הרב זצ"ל כשאני אומר לך את המונח הזה. שמעתי גם כן התבטאויות על תלמידים מהאסכולה של הרב סולובייצ'יק, גם כן הרב. אצל הרב ליכטנשטיין הרבה פעמים זה ההבדל בין הורב להרב. הורב זה הרב סולובייצ'יק והרב זה הרב קוק, נדמה לי שככה זה עבד אצלו. כל אחד קורא לרב מי ש… לא, אני מבין, אבל לכן אני אומר, אם זה שיח פנימי אין בעיה. אבל כשהרב ליכטנשטיין דיבר עם סטודנטים הוא לא אמר הרב זצ"ל, אני מבטיח לך שלא. הוא אמר הרב סולובייצ'יק כי הוא מבין שצריך להסביר על מי. בסדר גמור שהוא רואה אותו כרבו, אומר זה הרב, אין בעיה, ותלמידיך כולם יודעים גם איפה זה בא. אבל שם זה הפך לסוג של אמצעי תעמולה. זאת אומרת, זה לא רק שיח פנימי, בסדר גמור, אתה מדבר בשפה שלך זה בסדר, אבל כשהשפה הופכת להיות קדושה, כשכל מי ששומע אותך חייב להשתייך לפה אחרת אין לך מה לדבר איתו, אם הוא לא שייך למיליה הנכון. אז ברור שאתה מדבר איתו כאילו זה שיח פנימי, הם לא תופסים את זה כשיח פנימי, זה השיח היהודי. אני קורא לזה שיח פנימי כי יש גם שיח אחר, יש בית מדרש כזה, יש בית מדרש אחר, לכל אחד יש את השפה שלו. אצלם אין שפה, אבל אצלם זה לא שיח פנימי, זה השיח היהודי, זאת אומרת השיח האמוני. לומדים אמונה. כן, זו דרך לנטרל מסרים מחתרתיים, צנזורה על כתבי הרב קוק, כמובן גדולי המצנזרים זה כמובן אנשי הר המור, שמצנזרים על כל צעד ושעל. הנה דיברנו, למדנו פה שנה אחת את לנבוכי הדור, ושם דיברתי על זה קצת, שהייתה מלחמת עולם, עכשיו הוא יצא בינתיים הספר. לא, לא יצא הספר המוסמך של רחמני הבוגד שהיה הרב רחמני שהיה. לא, לא יצא. קיבלתי ממנו רשות ללמוד מהקובץ. אז נלחמו נגדו, הוא בתוך מרכז הרב, אני לא יודע בדיוק איפה הוא ממוקם שם על המפה, אבל הוא קרוב שם לעניין, הוא לא מישהו רחוק, אבל הוא מספיק ישר, עשה דוקטורט אפילו במחשבת ישראל רחמנא ליצלן באוניברסיטה. ובאוניברסיטה אסור ללמוד דרך אגב, לא מחשבת ישראל, לא תלמוד, לא תנ"ך, שום דבר. פיזיקה כן, מתמטיקה כן, מי שלא מצליח ללמוד תורה, אבל לא דברים שמתחרים, שום דבר. זה פשוט הכל אפיקורסות, הכל פסול, אין שם כלום. זה באופן קטגורי לגמרי. כשהרב קוק כמובן בדיוק הפוך, הוא רצה גם את האקדמיה להכניס, הוא רצה הכל. עם ביקורת, שצריך להיות ביקורתי, זה לא בעיה, אבל לא ביקורת גורפת. אז רגע איפה, כן, על הצנזורה, צנזורה שעושים על הספרים, אז שמה יש צנזורה ברוטלית. אני ראיתי, עשיתי את ההשוואה בין הספר שיצא, שאצלם הם ראו כבר שהכתב יד דולף, אז הוציאו איזשהו כתב יד כזה מצונזר עם כל מיני קטעים שיצאו החוצה, כי זה עוד לא ראוי לצעירי הצאן, זה רק הרב טאו יכול להבין את הסודות הנשגבים שיש בקטעים האלה שצונזרו, ושם הוא מדבר על הנצרות ועל כל מיני דברים אחרים, באופן שיכול להשתמע כאוהד, או גם כל מיני רעיונות, בקיצור רעיונות די מחתרתיים. וכנ"ל לגבי כל מיני דברים, אורות הקודש מול השמונה קבצים, כל מיני מלחמות עולם על צנזורה של כתבי הרב. הרב הנזיר עשה. מה? זה הרב הנזיר בעריכה שלו. כן, הרב הנזיר. הוא בעצמו גם היה עורך. הוא השפיע בעריכה, הוא לא צנזור. אבל היו שם כנראה, לפחות אלה הטענות, לא בדקתי אותן, היו שם גם שיקולי צנזורה. וכשיצאו השמונה קבצים גם שם הייתה מלחמה נגד זה שלא יוציאו את השמונה קבצים של הרב קוק. ולמה? כי יש שם כל מיני קטעים שהם לא עברו לרשות הרבים דרך הצנזורה. הם הרי לא מוכנים לתת לתת לאנשים לגשת לכתבים. גם של הרב הנזיר אגב. לא מוכנים. הכתבים חתומים ויש מאבקים גדולים על לגשת אליהם, להגיע אליהם. כתבי הרב הנזיר לא ברשות המשפחה? הם ברשות, יש במכון ארי פי"ש נדמה לי, רובם נמצאים שמה, ואתה לא כל אחד יכול לגשת. וגם אם כן אתה לא יכול להוציא, אתה לא יכול. זה דברים, היום זה כבר קצת יותר פתוח מישהו אמר לי, כי פעם ביקשו ממני לעשות איזושהי עבודה שמה ולא הלכתי בסוף, אבל אני יודע שיש איזה כל מיני מאבקים. עכשיו מה אכפת לך? זה כתוב שם, אם כתוב שם דברי שטות אז תגיד שאתה לא מסכים. מה או אם לא? לא, אין דבר כזה. כי אצל הרב קוק אם כתוב משהו זה מיד מחייב. זאת אומרת, אז מה אתה עושה? אתה מצנזר. מה זאת אומרת, לכן הכל בסדר. אז מרן הרב זצ"ל מדבר דרך פיו של מרן הרב שליט"א והכל בסדר. זאת אומרת, הכל מיושר. כל דבר בעולם, הרצינות למשל, שזה נשמע אולי מאפיין חיובי. כל דבר בעולם מתייחסים אליו ברצינות תהומית. זאת אומרת אין משהו בעולם שקורה במקרה כמובן. הכל זה תוצאות של תהליכים קוסמיים. זאת אומרת אין שום דבר שקורה כי פשוט קרה, כי מישהו עשה כך או משהו עשה אחרת. אבל מעבר לזה יש כל דבר הוא כל כך רציני, כל דבר זוכה לדקדוקים ופירושים ובודקים את זה אם זה נכון ומתאים לאידיאולוגיה או לא מתאים לאידיאולוגיה. עכשיו לכאורה זה דבר שראוי להערכה. אתה מתייחס ברצינות לחיים שלך, לאיך שאתה מתנהג. אבל התחושה שלי שבכל זאת יש בחיים גם אלמנטים של סתם פרוזאיים רגילים שאתה חי אותם והכל בסדר. אתה לא צריך להסביר למה בחרת לאכול לחמנייה כזאת או לחמנייה אחרת בארוחת בוקר. בסדר, אז אולי אני מגזים, אבל אני אומר ברמה העקרונית בסדר, זה אומר ככה וזה אומר ככה. מה? הרצינות התהומית הזאת שכל דבר הוא באש קודש כזה, גם זה סוג של מאפיין מאפיין כתתי. התנהלות מאוד אידיאולוגית. השכל הישר זה מילה גסה כמובן ויצר הרע. דעת תורה זה הפך דעת בעלי בתים. במקום שיש שכל ישר זה כמובן מיד יצר הרע. זה כנראה לא נכון אם שכל ישר כי כמו שהרמב"ם כותב שיש כאלה שרע בעיניהם לתת לתת טעמים למצוות כי אז הופך את הקדוש ברוך הוא לאנושי. וזה אותו דבר. אם אתה מסביר את הדברים האלה בשפה של שכל ישר אז מה עשינו? הרי אמונה צריכה להראות שכל העסק הוא לא כמו שרואים הבעלי בתים, לא כמו שהאיש הרגיל בעצם מפרש את זה. אנחנו היחידים שבאמת מבינים מה קורה פה. אז זה חייב להיות נגד השכל הישר, זאת אומרת במובן מסוים. התרגום לא תרגום לשכל הישר, הפוך, זה תרגום של שכל ישר לשכל העקום שלהם. זאת אומרת איך בעצם להראות שהכל מתאים לשכל העקום. זאת אומרת זה התרגומים שאותם עושים. עכשיו, זה תמיד כמובן הסתכלות על המציאות זה תמיד במבט מעמיק. כי אם אתה מסתכל במציאות סתם ככה אז אתה לא מבין אותה. זה תמיד צריך להסתכל במבט מעמיק. עכשיו יש כאלה שיכולים להבין אותה ויש כאלה שלא יכולים להבין אותה כי הם בעלי בתים. יש המבנה הצבאי, הזכרתי את המבנה הצבאי, אני רואה שזה לוקח לי הרבה זמן. המבנה הצבאי בעצם, יש את מנהיגי הכת שהם רואים את כל כוחות האופל מסביב, כן פה עברתי לשפה של הארי פוטר כבר בעניין הזה כי זה ממש הזכיר לי ועל זה אנשים נעלבו נורא בקטעים האלה, שהיו רואים את כל כוחות האופל והם מבינים באמת מה שקורה פה. עכשיו הם מסבירים לחברה שסביבם, למעגל הפנימי, זה בנוי במדרג צבאי. הם מסבירים לחברה שסביבם מה האמת. והחבר'ה האלה, אלה מביניהם שמספיק מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים, כמובן ש"ס ופוסקים, הש"ס הלבן, ש"ס ופוסקים, יוצאים החוצה ומסבירים את זה להמון העם. זאת אומרת ככה זה עובד. אז לכן למשל הבדיחות הן שאליזה היא הזרוע הצבאית של הר המור. כן, זה הבדיחה אומרת, ש… אבל זה בדיחה שיש בה הרבה אמת. מה? שבי חברון. שבי חברון אפילו, למרות ששבי חברון זה לא מדרשה זה ישיבה, אבל אליזה זה מדרשה זה ממש זרוע צבאית. אבל כן, יש שבי חברון במעגל יותר פנימי, ועדיין חיצוני כמובן. ויש איזה שהם מעגלים והאמת מבעבעת מבפנים החוצה. זאת אומרת ואז יש נציגים שהם יוצאים להסביר לציבור מה דעת תורה על כל מה שקורה פה. אז מדי פעם יש כל מיני כנסים כאלה שבאים. מגלומניות כאלה מצחיקות, מגלומניות כאלה, שזה הסברים מטעם ראשי הכת, אלה שמוסמכים על ידם, יוצאים דרך הסיף תשע ושלושה רבעים כידוע, כי רק דרך שם אפשר לצאת באופן כשר ולא להיטמא בטומאת ארץ העמים בשיטת אבה ומגדל, ואז הם מכשירים לתת את ההסברים האמיתיים האותנטיים במבט המעמיק על מה שקורה באמת. לא מה שאתם באמת חושבים שקורה, זה שטויות, זה הכל רדיפות של הקרן החדשה. ומין איזשהו סוג של מגלומניה שאנחנו, זה מצחיק אבל זה ממש כמו הארי פוטר בעיניי. בעיניי זה לא אירוניה, זה פשוט זה. אני הייתי כותב הארי פוטר עליהם. זה לא היה מצחיק. האנשים נורא נעלבו מזה. לא יודע, אני באמת רואה את זה ככה. לא עשיתי את זה בשביל הבדיחה, אני עשיתי את זה בשביל הבדיחה, אבל אני באמת רואה את זה ככה. יש איזה מגלומניה שאנחנו היחידים שעומדים נגד כל העולם. זאת אומרת, עלינו העולם יושב. במובן מסוים זה קצת אתוס יהודי בכלל באופן כללי שהתורה, העולם עומד על התורה, כי אם לא, איך זה הולך? חוקות שמיים וארץ לא שמתי. אם לא בריתי יומם ולילה, כן בדיוק, חוקות שמיים וארץ לא שמתי. זאת אומרת, אם מפסיקים ללמוד תורה, אז סדר הצלת העולם. אתם מכירים אחרי המשמר של שבועות? אז כולם הרי הולכים לישון, העולם יחרב, אף אחד לא לומד תורה. זה יש בישיבות, אבל שם הוא ברור שאומרים את זה כבדיחה. בישיבות אומרים יש סדר הצלת העולם. אלה שככה חזקים נשארים ללמוד אחרי התפילה, נשארים ערים אחרי התפילה ולומדים עד הצהריים כשאנשים אחרים מתעוררים כדי להשאיר את העולם עומד. אוקיי, אז אצלם התפיסה היא שכל הזמן זה ככה, הם בסדר הצלת העולם, כי הם היחידים שעושים את התורה הגואלת. הייתי מסביר להם שבשבועות השעות בניו יורק, בזמן שהם ישנים שם לומדים. כן. זה חוכמות חיצוניות, אנחנו לא עוסקים בדברים כאלה. הם אחוזים פחד נורא במה שקורה בעולם המוגלגים, כן, בחוץ. זאת אומרת מה, איזה דברים מתרחשים שמה, זה רק אנשים שמוכשרים ועברו את החיסונים הנאותים יכולים לצאת החוצה ולא להינזק ולא להיפגע, ולהיפך, להאיר את כל האורות שצריך להאיר לכל המוגלגים בחוץ. כל השאר הם כמובן חמורו של משיח. במובן הזה הספר של ספי רכלבסקי שהוא תלה את זה ברב קוק בעיניי לא בצדק כל כך. חמורו של משיח, כן, ספר שעורר כל כך הרבה מהומות. אבל הוא מתאר מאוד נכון את התפיסה של הר המור, שכולם בעצם זרחי משיח. הרב בלומנצויג אני זוכר כל כך נעלב כשהגיע פעם שדר מהרב טאו לצאת להפגנה נגד לא זוכר איזו אחת הגזרות התורניות, לא זוכר איזה גיוס, בית משפט עליון, לא זוכר משהו כזה, הייתה איזושהי, למה אתם לא יוצאים להפגנה? הוא שאל את הרב בלומנצויג. והוא הבין למה לא, הוא שאל את זה רק בעצבים ככה, דיברתי, אני זוכר. כאילו כי הם לא, הם יושבים ללמוד תורה כדי להחזיק את העולם. הזרוע הצבאית צריכה לצאת להפגנה כי יש את האנשים שמממשים, צריכים לצאת לשטח ולפעול לפי הוראות המנהיגות. יש שמה מבנה מאוד מאוד היררכי. אגב, הרב חננאל אתרוג שהוא ראש ישיבת שבי חברון פעם העז לצאת נגד משהו, אני לא זוכר כבר שהרב טאו אמר, הוא חטף על הראש והוא ירד על הארבע וחזר לקנוסה והתנצל וזה כי אחרת החרימו אותו והוציאו אותו מחוץ לגדר ושום דבר. הוא העז להגיד משהו שהוא חושב אחרת, לא זוכר אפילו באיזה עניין. אין דבר כזה, זאת אומרת המשמעת הצבאית אתה מקבל מיד משפט צבאי אם אתה לא יודע את מקומך. אתה שייך למעגל שבין הישיבות, הישיבה שהיא מרכז הישיבה המרכזית העולמית, כן, מתוך המגלומניה הזאת של הר המור. לא, ברור, אני אומר האימוץ שלהם הוא אימוץ מגלומני. הרב קוק לא דיבר על זה ככה. הרב קוק דיבר על זה כתקווה, כאוטופיה. הם מדברים על זה כמטאפיזיקה. זאת אומרת הישיבה, אם זה לא יהיה, הרב קוק מבחינתו זה החזון להקים את הישיבה הזאת. הם רואים את עצמם ככאלה, שאם הם לא יהיו פה אף אחד לא יהיה. ולכן ברור שיש מעגלים, יש את הישיבות מסביב, הישיבות הגבוהות מסביב, בבית אל, לא יודע מה, שבי חברון, למרות שבית אל זה יותר מרכז, אבל הם רואים את הישיבות שמסביב, הישיבות הגבוהות כמעגל ראשון, אחרי זה ישיבות ההסדר, אחרי זה המכינות, ובסוף החבר'ה שהולכים יות"מים בישיבות תיכוניות שהם כולם שלוחים של הישיבה ויש לא מעט כאלה אגב. ולכן ההשפעה שלהם בתיכונים היא הרבה מעבר לפרופורציה שלהם באוכלוסייה כי יש די הרבה חבר'ה מחנכים שבאים מתוך הבית מדרש הזה. אז התפיסה ההיררכית הזאת גם היא איזשהו סוג של הם תופסים את עצמם כסוג של צבא. כמו חב"ד קצת, שחב"ד מדברים על צבא השם וטנקי המצוות וכולי. זה לא רק ביטויים. יש פה משהו שהוא התפיסה האמיתית. הכרת החיוב במה שיש בחוץ זה רק שהחוץ מכיר את מקומו. ולכן במקום שהחוץ מאיים ומהווה אלטרנטיבה בשום אופן לא, זה יהיה הר המור. לכן אמרתי מדעי הרוח וכל הדברים באוניברסיטה, חס מלהזכיר. שום בוגר הר המור לא יעז להגיע לשם. זאת אומרת, אלא אם כן הוא מסתכל בנידוי. זאת אומרת זה לא, ללכת לאוניברסיטה זה משהו אחר אם זה פיזיקה או מתמטיקה או לא יודע דברים מהסוג הזה. עכשיו אני לא חשוד כחסיד מהגדול של מדעי הרוח, אבל מבחינת הפסילה האפוקליפטית הזאת היא בעייתית. ולמה? כי החוץ לא מכיר את מקומו. זאת אומרת הוא מציע אלטרנטיבה. גם ישיבות אחרות הן לא חוקיות, כי ישיבות אחרות שלא רואות את עצמן כלביין של הר המור הן לא ישיבות. זה לא תלמידי חכמים אמיתיים, זה תלמידי חכמים צעצוע, זאת אומרת הם לא שייכים באמת לצבא. מה היחס שלהם לכל עולם הישיבות החרדיות, הליטאיות וזה? זה טועים בהשקפה, טועים בהשקפה שיש כלפיהם רגש נחיתות מאוד עמוק בהקשר הלמדני. בהשקפה, אבל הם המשך של ישיבת וולוז'ין, של הרב קוק. היו מסרו להרב קוק, הסברתי שוב, אתה תפספס את פרקי אבות. זאת אומרת יש לך גרסה קדומה של פרקי אבות. והיחס למרכז? אה? למרכז. מרכז אני לא מספיק יודע, אבל אתה יודע זה חלק מהעניין, מרכז הפכה להיות ישיבה חרדית מבחינתם. ויש בזה הרבה אמת אגב, מרכז היא במובנים רבים ישיבה חרדית. חרדית רגילה, חרדית כמו ליטאית, זאת אומרת. איך במרכז מסתכלים על הר המור? אני לא מספיק יודע כדי להגיד לך, למרות שיש לי בן שלמד שמה וקצת קשור, אבל לא מספיק מכיר. אני חושב שיש במרכז הערכה רבה להר המור וכיוון שהם עדיין תלמידי הרב קוק ועדיין הם קצת כן בתוך העולם הזה שרק אנחנו תלמידי הרב קוק ולא אחרים, זה נמצא גם במרכז רק במינונים אחרים, במגלומניה שונה, אז הם יש איזה הערכה או סוג של התבטלות מסוימת כלפי הר המור. יש שם משהו כזה. במרכז יש התבטלות כלפי הר המור? תלמידים, אני מדבר עכשיו, כן. הר"מים אולי גם אבל לא מכיר, אבל ודאי זה אני יודע, דיברתי עם חבר'ה. טוב, זה אני אעצור כאן.