נושאים במחשבת ההלכה – שיעור 14

אוקיי, אנחנו בפעם הקודמת עסקנו בהלכה ומוסר, בעצם נקודת המוצא הייתה דברי בעל דרשות הר"ן, שאמר שצריך להיות כפל כפל מערכות, אפילו מערכות משפטיות, במבנה השלטוני היהודי, או ההלכתי התורני, לא יודע איך לקרוא לזה, התורני אולי, כאשר בראש מערכת אחת נמצא המלך, שאחראי על משפט המלך, ומשפט המלך הוא בעצם משפט אוניברסלי שקיים גם בעמים אחרים, אחראי בעצם על צדק, מוסר, ניהול תקין של חברה וכדומה, והמשפט ההלכתי שבראשו עומד הסנהדרין או נשיא הסנהדרין שאחראי על יישום ההלכה. דיברנו על הטענה ההיסטורית שהייתה ברקע ועל איך בדיוק נוצר המצב שהסמכויות האלה התאחדו וניתנו כולן בעצם לסמכויות התורניות, אבל מתוך זה לקחתי איזשהו משפט שהר"ן משתמש בו באמצע הדרשה הדרוש ואומר שבמערכות משפט אחרות תימצא הרבה פעמים שהן יותר קולעות לצדק ולמוסר מאשר מערכת המשפט ההלכתית. והסיבה לזה היא שאנחנו בעצם שואפים לא רק לערכים מוסריים אלא גם לערכים דתיים, חול העניין האלוהי בלשונו, ולכן היכולת שלנו להשיג את המטרות האלה יורדת, כי ככל שאתה שואף ליותר מטרות, הסיכוי שלך להשיג כל אחת מהן פוחת, יש לך יותר אילוצים. דיברתי על המתמטיקה של אוכל כשר ואוכל טעים וכן הלאה, מכונת כביסה ומכונת ייבוש וכל שאר הדוגמאות, יש כהנה וכהנה. בכל אופן, אחרי זה עברתי לעסוק בהלכה תורה ומוסר או הלכה ומוסר, ואמרתי שיש כמה אפשרויות לפתור את ה או לפתור או להסתכל על המתח הזה שקיים בין חלק מן ההלכות לבין עקרונות מוסריים, ובסוף הצעתי מודל אחר שלי שלדעתי פותר את הבעיה בצורה מושלמת, כלומר לא צריך להידחק בשום דבר, פשוט בגלל שאין בעיה. ההלכה בכלל לא אמורה להתאים לעקרונות מוסריים כי מטרתה היא לא לשאוף לעולם מוסרי יותר אלא לעולם מתוקן יותר מבחינה דתית. השאיפה לעולם מתוקן מבחינה מוסרית מסורה למלך, כמו שכותב הר"ן, ולכן לפעמים באמת המלך יצטרך להתערב ולחרוג מההלכה במקום שבו ההלכה פוגעת בצורה אנושה מדי במטרות המוסריות. ולכן גם הר"ן כותב שאנחנו לא צריכים להיבהל מזה, לא צריכים לקבל רגשי נחיתות מהעובדה שהמערכת שלנו פחות מוסרית ממערכות אחרות, א בגלל שהיא לא אמורה להיות, כי יש לנו את המוסר במקביל להלכה והוא כמובן מוסרי כמו כל כמו המוסר של כל עם אחר, זה אותו מוסר. וב בגלל שיש מי שאחראי לתקן בעיות שייוצרו בגלל האבחנה הזאת. זאת אומרת, התנהלות דתית נטו או הלכתית נטו באמת תיצור חברה שבמידה רבה תעשה דברים בעייתיים מבחינה מוסרית, ולכן בשביל זה יש מלך שייתן תיקונים, שמדי פעם יתערב ויראה שהעסק הזה בכל זאת שומר על צלם צלם אנוש או צלם חברתי תקין. התמצית של החידוש בתמונה הזאת זה בעצם היכולת לחיות תחת שתי מערכות נורמטיביות מקבילות שלפעמים יכולות להיות גם סתירות ביניהן, אוקיי, סתירות, מה שקראתי בעצם קונפליקטים ולא סתירות כי זאת לא סתירה, אין בעיה ששתי מערכות כאלה סותרות אחת את השנייה כמו שדיברתי על השוקולד שהוא כן שהוא טעים וגם משמין ואין סתירה בין מי שאומר שהוא טעים לבין מי שאומר שהוא משמין, זה נכון. יש קונפליקט במובן הזה שצריך להחליט מה לעשות, לאכול אותו או לא לאכול אותו, וכאן כבר צריך לבחור את אחת משתי האפשרויות, אבל גם אם בחרנו את אחת האפשרויות זה לא אומר שההנמקה של האפשרות השנייה היא לא נכונה. נגיד שבחרתי לאכול את השוקולד, אז מה זה אומר שמי שאומר שהשוקולד משמין טועה מבחינתי? לא, הוא לא טועה, רק אני חושב שההנאה שווה את הסיכון להשמין, אוקיי? ולהפך. לכן בעצם מדובר פה בקונפליקט ולא בסתירה. בסוף הגענו לכמה דוגמאות שבהן אפשר לראות את המשמעות של העובדה שאנחנו מתייחסים, המשמעות של התפיסה שאנחנו רואים את ההלכה ואת המוסר כשתי קטגוריות בלתי תלויות שאנחנו מחויבים לשתיהן במקביל. אמרתי למשל בעיות של מה שבדרך כלל מכנים בעיות של הלכה ודמוקרטיה, תורה ודמוקרטיה או הלכה ומדינה או משהו כזה. נגיד שיש עיקרון הלכתי מסוים שאומר X, אבל המדינה קבעה לא X. אז עכשיו אני בקונפליקט, מה לעשות? לציית להלכה או לציית למדינה? בדרך כלל האנשים דתיים טוענים שלא יכול להיות שאתה נמצא בקונפליקט. אם אתה דתי אז ברור שאתה צריך לציית להלכה. והמדינה אומרת לא, ככה צריך להסתדר עם זה. אוקיי, אולי יהיה לי אפילו היתר לציית להם כדי שלא יזרקו אותי לכלא, אבל אני לא נמצא בקונפליקט אמיתי. כי הם תופסים את זה כסתירה, ובסתירה אי אפשר להימצא. אבל אני טוען שזאת לא סתירה, זה קונפליקט. ולכן אני כן יכול להימצא בקונפליקט כזה, ואני יכול להיות מחויב גם להלכה וגם לעקרונות הדמוקרטיה או לחוקי המדינה או מה שלא יהיה גם במקום שהם סותרים את ההלכה. חזיתית, לא בעקיפות ולא בפתרונות ולא ב"אני אעשה את זה ביד שמאל" או כל מיני דברים כאלה, אלא זה סותר חזיתית ואני עדיין מחויב לזה. ואין עם זה שום סתירה למחויבותי להלכה. אני יכול להיות מחויב לשתי מערכות מקבילות למרות שיש ביניהן סתירה. ואז למשל הבאתי דוגמה נדמה לי לעניין הזה, לא יודע מה, נגיד אני רוצה לדבר על נישואין אזרחיים, את כל הדוגמאות האלה הבאתי, אבל אני רוצה לדבר על נישואין אזרחיים למשל. אני טוען וגם מוכן להילחם בשביל זה שהמדינה חייבת לאפשר נישואין אזרחיים. כולל נישואין של כהן לגרושה, כולל נישואין של יהודי לגויה וכל מיני דברים כאלה. ואני אלחם בשביל זה. למרות שאני חושב שהלכתית זה אסור. נישואין אזרחיים זה נגיד איסור קלוש אם בכלל, אבל ודאי שיהודי וגויה זה איסור משמעותי וכהן וגרושה זה לאו ברור. ועדיין אני מחויב להלכה ובו בזמן אני אלחם בשביל זה כי אני מחויב גם לערכי הדמוקרטיה. וברמה הדמוקרטית מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה לא לאפשר לזוגות שרוצים בזה להתחתן. בשלב הבא מישהו אחר יעלה לשלטון, יעבירו ברוב קולות שאסור להתחתן לנישואים דתיים כי הם חושבים שנישואים דתיים זה משהו חשוך, נותן בעלות לבעל על אשתו, ולכן הם יאסרו בחוק נישואין אזרחיים כמו שבאירופה אוסרים שחיטה וכל הדברים כאלה. ושוב פעם גם את הדבר הזה עצמו אפשר לפרש כטיעון פרגמטי. אם אתה תעשה את מה שאתה באמת חושב אתה תחטוף בחזרה. אבל אתה באמת חושב, באמת לו זה היה תלוי בך באמת זה מה שהיית עושה. רק משיקול פרגמטי אני אומר אין ידינו תקיפה ודרכי שלום וכל האפולוגטיקות המקובלות ולכן אתה בעצם אומר טוב לא אכשר דרא, כן, אני לא יכול להוציא לפועל את מה שאני באמת הייתי רוצה לעשות. זה הגישה המקובלת ביחס לדברים כאלה. אבל אלה שלא מתנגדים לנישואין אזרחיים במסגרת המדינה הם בדרך כלל מנמקים את זה או מבססים את זה על שיקול פרגמטי. אני רוצה לטעון שזה הרבה יותר מזה. אני אלחם בשביל זה, לא שאני לא אתנגד לזה, אני אלחם בשביל זה. כי אני חושב שמדינה דמוקרטית חייבת לאפשר את זה. חייבת לאפשר את זה ואני מאמין בערכי הדמוקרטיה ומחויב להם. מבחינתי זה חלק מהמערכת המוסרית שאליה אני מחויב. וזה לא סותר את העובדה שאני מחויב להלכה, כי ההלכה אין מטרתה להשיג מטרות מוסריות. אז אני אלחם לטובת ההלכה בהקשר הדתי ואני אלחם לטובת המוסר בהקשר המוסרי, הדמוקרטיה בהקשר המוסרי. נפקא מינה למשל במובן הפרקטי, אם יש בן אדם, נגיד שחזרה סנהדרין ושלטון התורה חזר למקומו, יש לנו עכשיו את כל הסמכות. מה שאנשים גועדים ממנו הרי פחד מוות, נדמה לי שאם היו מציעים לאנשים מיליון דולר ושיסכימו לזה שיש שלטון הלכתי הדתיים יהיו האחרונים שיסכימו לזה. ובצדק, בגלל שהם לא יודעים מה לעשות עם מצב כזה. כי ברור לכולם שאתה חייב באמת לאפשר לאנשים את החופש האמונות והדעות שלהם. מצד שני אתה לא יודע איך זה יסתדר עם תפיסת העולם הדתית שלך. אז הנה אני מציע פתרון. אני טוען שאפשר להיות מחויב גם לזה וגם לזה. אני אומר יותר מזה, גם במקומות שבהם אנחנו נכפה על המצוות, כופין על המצוות, בן אדם שירצה לא לעשות מצווה או לעבור עבירה אנחנו נכפה. אוקיי? אבל כהן שירצה לשאת גרושה אני אלחם על זכותו לשאת אותה. איך זה מסתדר? אז תלוי. אם זה כהן שלא מאמין בכל העניין הזה אני חושב שלגביו לא שייכת כפייה. כפייה היא חסרת משמעות, זה הבן אדם אנוס לגמרי, הוא גם אם תכפה עליו זה לא יעזור כלום. מצוות שנעשות מתוך כפייה אין להן שום ערך. ולכן הבן אדם ההוא צריך להשאיר אותו לנפשו שיעשה מה שהוא מבין, לכל היותר לנסות לשכנע אותו, תחזירו אותו בתשובה, לשכנע אותו שהוא נוהג לא בסדר. אבל כל עוד זה מה שהוא חושב אין מה לעשות עם זה ואין שום אפשרות וודאי לא גם חובה לכפות עליו את הדבר הזה. ואז על אדם כזה אני אלחם שהמדינה תאפשר לו לשאת את הגרושה. כהן כזה אני אלחם שהמדינה תאפשר לו לשאת את הגרושה. אדם שכן מקבל את המערכת ההלכתית ועושה את זה מתוך יצר, שם יכול להיות שאנחנו נצטרך לכפות עליו לא לעשות את זה, כמו שאנחנו כופים על חוקים באופן כללי, גם מדינה דמוקרטית כופה אנשים לא לעבור על החוקים. ולכן צריך להבחין פה בין שני סוגי עבריינים או שני סוגי אנשים שבעצם רוצים לעשות את הצעד הזה. האם מדובר באנשים שההלכה אומרת לי שאני צריך לכפות עליהם לא לעשות את הצעד הזה? אז פה אני כנראה אצטרך לבלוע רוק, אני לא אוהב את הרעיון הזה, אבל אני כנראה אצטרך לכפות כל עוד הדבר יהיה בידיי. אבל אם יש בן אדם שלא מאמין בכל המערכת הזאת, יהודי, כהן לכל המהדרין, מגילת יוחסין עד אהרון הכהן, אבל הוא לא מאמין. טוב נו פשוט אתאיסט גמור, לא מאמין בכלום. אחד כזה בעיניי אין שום וודאי לא חובה וגם לא הצדקה לכפות עליו לעשות משהו. וכיוון שכך, אין שום סיבה בעולם למנוע ממנו על ידי המדינה לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. זאת מדינה דמוקרטית. ולכן אני לא רואה שום שום סתירה במחויבות כפולה כזאת. אני אלחם לפתוח את המקוואות לפנויות, כן, לרווקות, למרות שיש איסור על טבילת רווקות. יותר מזה פה אני חושב שגם במובן ההלכתי זה כדאי, כי בסך הכל אתה חוסך איסור דאורייתא של נידה ואתה עובר על איסור דרבנן כזה או אחר שבלאו הכי עוברים עליו. וכן הלאה, זאת הדרך. כן, עם נישואין הומוסקסואליים וודאי אפשרות להומוסקסואלים לאמץ ילדים או כל מיני דברים מן הסוג הזה שבהקשר הדמוקרטי אני אלחם בשבילם ובהקשר ההלכתי אני חושב שזה אסור. האימוץ לא אסור אבל היחסים ההומוסקסואליים אסורים. אוקיי? אז בכלל בעניין הזה יש המון תראו המון נקרא לזה טאבואים, כן, ביחס של אנשים דתיים לדברים האלה. אף אחד לא מעלה בדעתו למנוע מזוג שלא שומר שבת לאמץ ילד. עכשיו אי שמירת שבת לא פחות חמור מהומוסקסואליות. מי שכופר בשמירת שבת כופר בכל התורה כולה, נחשב מומר לכל התורה כולה. יותר מזה, מי שלא שומר שבת אז הוא סתם עבריין. שישמור, מה אכפת לו למה זה מחיר כל כך גבוה, כל כך כואב לו? הומוסקסואל ידרוש ממנו לשמור על ההלכה זו תביעה שדורשת ממנו מסירות נפש מטורפת. זה בן אדם שימנע את עצמו מיחסים, יחסי אישות, כל חייו נגד הנטייה הטבעית שלו. זו דרישה מטורפת. עכשיו אין לי פתרון כרגע, אני לא יודע, אני לא חושב שאני יכול להתיר לו את זה הלכתית. אבל להגיד שהוא כזה עבריין שצריך להילחם נגדו? איזה עבריין? אם יש מישהו שהוא לא עבריין זה מישהו שעובר את העבירה הזאת. כל שאר העבירות זה עבריינים הרבה יותר גדולים מזה. אבל זה בן אדם, מה אתה רוצה שהוא יעשה? אז לכן העובדה שדווקא נגד הדבר הזה נלחמים מצביעה על זה שהמוטיבציות הן לא מוטיבציות דתיות. זה לא בא מהמקום הדתי. זה בא מכל מיני טאבואים, אנשים התרגלו לזה שזה נורא ואיום, זה שפלות נוראית ואיומה. ואגב הרבה פעמים מתייחסים לזה כשפלות מוסרית לקשר הומוסקסואלי. אני לא רואה מה השפלות המוסרית פה, אני לא רואה בזה שום בעיה מוסרית. יש פה איסור הלכתי. אבל עוד פעם, אותם אלה שמזהים את ההלכה עם המוסר אז הם מוצאים את עצמם נאלצים לראות בכל דבר שהוא אסור הלכתית גם שפלות מוסרית. אני אישית לא רואה קשר בין הלכה לבין המוסר, אין לי שום בעיה להגיד שאין בזה שום בעיה מוסרית, לא פוגע באף אחד, להיפך האיסור פוגע באנשים לא ההיתר. ומצד שני זה אסור הלכתית, מה אני אעשה? ברמה ההלכתית זה אסור. אני לא מחויב לחבר את ההלכה עם המוסר. דוגמה אחרת שכתבתי עליה איזה טור באתר שלי ששם הסברתי את ההפרדה הזאת שאני עושה בין הלכה לבין מוסר על שהיה. הביקורות שעלו ביחס להרב הצבאי אייל קרים, לא יודע אם הוא עדיין הרב הצבאי או הוא היה, אני לא יודע, הרב אייל קרים, הרב הצבאי הראשי, שהיו לו כל מיני התבטאויות לגבי אשת יפת תואר, כן, שבעצם מותר לאנוס שבויות גויות. אז מישהו שאל אותו, וזה עוד לפני שהוא היה רב ראשי, מישהו שאל אותו בעבר האם ההלכה באמת מתירה, אז הוא אמר בהחלט כן, יש אשת יפת תואר וזה מותר על פי ההלכה וכולי וכולי. אז לפני שמינו אותו להיות רב צבאי ראשי היו על זה ביקורות מטורפות ודרשו לבטל את המינוי וכולי, איזה מן דבר זה, איך אפשר למנות מישהו כזה, ואז הוא התנצל כמובן ודבריו הוצאו מהקשרם וכל מיני דברים מהסוג הזה. אז דבריו לא הוצאו מהקשרם, ומה שהוא אמר זה בדיוק זה, ומה שהוא אמר גם לגיטימי לחלוטין, התורה בהחלט מתירה את זה לפי רוב הדעות. מה זה קשור? אבל מה שהיא מתירה היא מתירה את זה הלכתית, אבל השאלה אם הדבר הזה מגונה מוסרית? ברור שמגונה מוסרית. התורה לא עוסקת בזה. התורה מדברת על השאלה אם יש פה איסור הלכתי, לא אם זה לא מגונה מוסרית. ויותר מזה, כל הבעיות שהמפרשים רואים באשת יפת תואר אם תשימו לב, הבעיות הן ביאת גויה, לא אונס. כל הבעיה זה רק איך מתירים לו לבוא על גויה או להתחתן עם גויה, גיורת או לא משנה לבוא על גויה, אוקיי? זה השאלה שבה עוסקים כולם, דיברה תורה כנגד יצר הרע וכל מיני דברים מהסוג הזה, זאת השאלה. לא מטריד את אף אחד בקצה הצ'ופצ'יק שלו שמדובר פה באונס של אישה שלא רוצה. למה לא? אז אפשר להגיד טוב, זאת אדישות מוסרית, אגב בחלק מהמקרים אני חושב שזה באמת נכון, שזה נובע מאדישות מוסרית, חלק אגב מהאדישות המוסרית הזאת נובע מאותו חיבור בין ההלכה לבין המוסר, כי אנשים חושבים שאם ההלכה מתירה אז ממילא גם אין לא יכולה להיות פה בעיה מוסרית, אז זה גם קשור לעניין. אבל חלק אחר אומר זה לא אדישות מוסרית אלא זאת קביעה הלכתית. אם תשאל את אותו אדם מה דעתו המוסרית על זה הוא בהחלט יכול להגיד לך שהוא מתנגד לזה נמרצות. זה שאנחנו מתירים את זה הלכתית לא אומר מאומה על היחס המוסרי המתבקש למעשה כזה, שני דברים לגמרי שונים. ולכן בהחלט ייתכן שאני אגיד לחייל כזה אסור לך בשום אופן מוסרית לעשות את זה, אין איסור הלכתי. עכשיו במובן הזה אני יותר גרוע מהעמית הגוי או החילוני שלי? למה? הוא חושב שזה גם איסור הלכתי? לא, הוא מדבר על האיסור המוסרי, לא על האיסור ההלכתי, ההלכה מעניינת אותו כטיפת השום. נו אז ברמה המוסרית גם אני מסכים שזה אסור. כל מה שאני רק טוען זה שמעבר לאיסור המוסרי איסור הלכתי אין פה, לפחות כשיש יצר, כי גם שמה אומרים חז"ל דיברה תורה כנגד יצר הרע וזה לא גלאט גם הלכתית, אבל הלכתית התירו את זה. אבל כל הדיון של אם התירו או לא התירו ומה הבעיה הוא דיון הלכתי של ביאת גויה, זה בכלל לא קשור לאונס. האונס הוא לא בעיה הלכתית הוא בעיה מוסרית, ובבעיה המוסרית לא נוגעים בסוגיה הזאת. זה אסור מוסרית ואני אוסר על זה מוסרית בדיוק כמו עמיתי החילוני או הגוי, אין שום הבדל בינינו במישור המוסרי. לכן כל הביקורת הזאת היא ביקורת של חוסר הבנה מוחלט. אגב גם של המבקרים וגם של המבוקרים, כי הרב קרים שענה זה אותו חוסר הבנה בדיוק, כי גם הוא הבין שיש פה איזושהי ביקורת והוא צריך לצאת ממנה איכשהו בשלום. והוא לא אמר להם חברים אני אמרתי אמירה הלכתית, במובן המוסרי אני לגמרי איתכם, זה הכל. הוא אמר זה היה פעם והיום זה אחרת וזה ודבריו הוצאו מהקשרם וכל מיני היו שם תילי תילים של אפולוגטיקה לא רק מצדו אלא מצד כל המסבירנים הדתיים המקובלים, אפולוגטיקות הדתיות המקובלות הן תמיד כאלו. ואני אומר אין צורך באפולוגטיקה. ברמה המוסרית אין מוסר תורני ומוסר אחר. יש מוסר נקודה והמוסר הזה מחייב את כולם, ואם זה לא מוסרי לאנוס אישה אז זה לא מוסרי לאנוס אישה גם אם אתה יהודי וגם אם אתה גוי, זה לא משנה כלום. אין הבדל ביניכם במישור המוסרי. הדיון ההלכתי עוסק רק ביהודים ועוסק רק בפן ההלכתי, בחול העניין האלוהי לפי הר"ן, שום קשר למוסר. אז הנה דוגמה למשל לדיון שלם ששני הצדדים גם המבקרים וגם המבוקרים, גם הדתיים וגם החילוניים נופלים באותו כשל, כי שניהם מזהים הלכה עם מוסר. אבל הזיהוי הזה הוא שגוי, זה פשוט לא נכון. וכל הבעיות האלה של הלכה ומוסר הן הראיה. אז מה אתה מספר לי שמבחינת התורה זה אולטרה מוסרי לאנוס אישה? איזה מין שטויות אלו? ברור שזה לא מוסרי, השאלה אם יש בזה איסור הלכתי, זה דיון אחר. אמרתי שהתורה גם בהלכות חילקתי את ההלכות הרי לשלוש קטגוריות: הלכות מוסריות, הלכות אנטי מוסריות והלכות א-מוסריות. ואמרתי שגם בהלכות המוסריות, לא תרצח. כבד את אביך ואת אמך, ואהבת לרעך כמוך וכולי, כולה הלכות המוסריות, השכליות, גם שם לדעתי הציווי הוא לא ציווי מוסרי. האיסור לרצוח זה לא איסור המוסרי לרצוח, האיסור המוסרי לרצוח שייך למוסר. הפסוק לא תרצח קובע שיש בזה גם בעיה דתית, חוץ מהבעיה המוסרית. לכן זה לא, אין, ההלכה לא עוסקת במוסר. ועשית הישר והטוב זה פסוק שעוסק במוסר ולא בכדי הוא לא נכנס למניין המצוות אצל אף מונה מצוות. אף מונה מצוות שאני לפחות זוכר כרגע, בטח לא המרכזי. אוקיי? הנה, לא נכנס, כי הוא לא חלק מההלכה. למה? הרי התורה מצפה מאיתנו לעשות את הישר והטוב, להיות מוסריים. נכון, היא מצפה מאיתנו, לא מצווה עלינו. היא מצפה מאיתנו זה מוסרית. ציווי זה שייך להלכה. שני דברים שונים. עכשיו בסוף הגענו להכרעת דילמות. כשאנחנו נמצאים בשתי כפופים, אני חוזר עכשיו למהלך שלי, כשאנחנו כפופים לשתי מערכות נורמטיביות ולפעמים יש סתירות בין הנורמות של שתי המערכות, אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אוקיי, אז נכון סתירה אין פה, זה רק קונפליקט, אבל את הקונפליקט מה אני עושה איתו? איך אני מחליט מי גובר? מה אני עושה בפועל? וכמו שאמרתי בסוף הפעם הקודמת, כאשר יש סתירה בין המוסר לבין ההלכה, מבחינתי זאת סתירה בין שני רצונות של הקדוש ברוך הוא, שתי ציפיות של הקדוש ברוך הוא מאיתנו. וכיוון שכך יש פה קונפליקט, ולא רק שאין פה סתירה אלא זה קונפליקט, אלא שבקונפליקט גם לא תמיד ידה של ההלכה תגבר. לפעמים יד המוסר צריכה לגבור. ואמרתי שכדי להכריע קונפליקט בין הלכה לבין המוסר, ברור שאני לא יכול לעשות את זה במסגרת ההלכה וגם לא יכול לעשות את זה במסגרת המוסר. כי הדילמה היא בין ההלכה לבין המוסר, לא יכול להיות שאחד מבעלי הדין יהיה השופט. ההכרעה מי גובר צריכה לבוא מאיזושהי מערכת שקודמת לשתי המערכות האלה, או כוללת אם תרצו את שתי המערכות האלה. אבל לפני כן אני רוצה לעסוק בדילמות בתוך ההלכה או דילמות בתוך המוסר. הרי גם שמה יש דילמות, קונפליקטים. הזכרתי את הסטודנט של סארטר, כן, שהתלבט האם לברוח מפריז ולהצטרף לצבא צרפת החופשית להילחם נגד הנאצים או להישאר בפריז המצורה, או הכבושה סליחה, ולעזור לאמא שלו המבוגרת שחולה. אוקיי? דילמה מוסרית. זה לא דילמה בין הלכה למוסר, זה דילמה בין שני ערכי מוסר. האם בן אדם כזה חי בסתירה? ברור שלא. שני הערכים האלה לא סותרים זה את זה. הערך של לחימה ברוע והערך של לעזור לאמא שלו המבוגרת לא סותרים זה את זה, אין שום סתירה בזה שאוחז בשניהם. נוצרה סיטואציה שבה הערכים האלה מכתיבים צעדים הפוכים בפרקטיקה. ולכן נוצר פה קונפליקט, לא סתירה. אבל כמובן עדיין צריך איכשהו להכריע את הקונפליקט. צריך, אוקיי, אז מה אני עושה במצב כזה? מה שאני בעצם צריך לעשות זה לבנות סולם ערכים, לקבוע אם המלחמה ברוע נמצאת יותר גבוה בסולם מאשר העזרה לאמי המבוגרת או להפך. ברגע שבניתי סולם ערכים אז הערך שנמצא גבוה יותר גובר. זה כמובן מאוד פשטני אבל בגדול לכאורה זה מה שצריך לעשות. אוקיי, אז זה הנקודה. לכן יש גם בקונפליקט בתוך ההלכה, או בתוך, נגיד פיקוח נפש בשבת, זה קונפליקט בתוך ההלכה בין ערך הלכתי לערך הלכתי אחר. וקודם הזכרתי את סארטר שזה קונפליקט בין ערך מוסרי לערך מוסרי אחר. לכן קונפליקטים קיימים גם למי שמחזיק במערכת נורמטיבית אחת. זה לא חוסך לך קונפליקטים. ולכן אני לא רואה שום בעיה עקרונית בלהחזיק בשתי מערכות נורמטיביות גם אם יש קונפליקטים ביניהם. זה לא שונה מהותית מקונפליקט שנמצא גם בתוך מערכת אחת שאני מחזיק בה. עוד לא אמרתי מה עושים ואיך מכריעים אבל בכל המקרים האלה צריך לחפש איזושהי דרך הכרעה אבל אין שום סתירה עקרונית בעצם האימצאות בקונפליקט, אין בזה שום בעיה. טוב, אז עכשיו בואו ננסה להבין קודם כל מה אנחנו עושים בתוך מסגרת אחת לפני שאני מדבר על שתי המערכות. זה כבר לא יהיה שונה מאוד אבל בואו נדבר קודם כל בתוך מסגרת אחת. אני אתחיל רגע עם ההגדרה של מה זה ערך בכלל. יש ישעיהו ליבוביץ' כותב בכמה מקומות, יש לו למשל מאמר בסוף הספר שלו על אמונה היסטוריה וערכים, כל הספרים זה אסופת מאמרים כן, זה לא ספרים שהוא כתב, אבל בסוף יש מאמר על ניתוק של ויכוח ציבורי גדול בארצות הברית על איזה נערה בשם קארן שחלתה באיזה מחלה סופנית עם הרבה סבל והייתה דילמה אם לנתק אותה ממכשירים. להשאיר אותה למות או לא. ויכוח מאוד מאוד גדול והוא כתב על זה מאמר. והטענה שלו שמה הייתה שהוא מתנגד לנתק אותה ממכשירים בגלל שערך החיים, כמו כל ערך בכלל, לא ניתן לרציונליזציה. מה זאת אומרת? אם אתה בעצם מנתק אותה ממכשירים, מה אתה בעצם אומר? אתה בעצם אומר שהחיים שווים רק כל עוד אתה חי אותם בשופי ובנחת, בלי סבל. החיים הם אמצעי, הם לא מטרה. אם החיים לא מביאים לי את החיים בנחת, את הנחת, אז הם לא שווים. ואם אני סובל, אז אפשר לזלזל בערך החיים ולנתק את הבחורה הזאת מהמכשירים, לשלוח אותה למות. בעצם הפכת את החיים לאמצעי ואז זה כבר לא ערך, כי ערך במהותו הוא לא אמצעי שמיועד לשרת משהו. ולכן החיים לא מיועדים לשרת נוחות, אוקיי? ולכן הטענה היא שאתה לא יכול במקום שבו יש חוסר נוחות, אפילו חוסר נוחות קיצוני, אתה לא יכול להגיד שאין ערך לחיים במצב כזה. כי אם אתה אומר את זה, אז בעצם לדעתך אין בכלל ערך לחיים. החיים הם אמצעי, יש ערך לנוחות, ולחיים מאושרים, לאושר, אבל לא ערך לחיים. החיים הם אמצעי שנותן לי את האושר. כל עוד הוא עושה את זה הכל בסדר. אם הוא לא עושה את זה זורק אותו לפח. זה לא נקרא ערך החיים. ערך החיים פירושו שלחיים יש ערך נקודה, בלי קשר לשאלה את מה הם משרתים ואם הם אכן משרתים את מה שהם צריכים לשרת. אוקיי? טענתו בעצם, עכשיו אני ארחיב את זה יותר. הטענה שלו אומרת את הדבר הבא. כאשר אני רוצה להכריע לגבי התנהגות כלשהי, צריך לעשות אותה או לא צריך לעשות אותה, אני מביא לזה נימוק ערכי. אני אומר אסור לרצוח, למה? כי יש ערך לחיים, ולכן אסור לרצוח. אז הערך הוא ההנמקה להוראה המעשית. נכון? כשאני אומר אסור לרצוח זה ההוראה המעשית. הערך הוא ההנמקה. הערך אומר לחיים יש ערך, אסור לפגוע בהם, זאת אומרת הפגיעה בהם היא ערך שלילי, כי לפגיעה בהם יש ערך שלילי, וההוראה המעשית זה שאסור לרצוח. עכשיו השאלה מה מנמק את הערך? למה הערך הוא נכון? למה יש ערך לחיים? אם אני אשאל למה אסור לרצוח, אז תענו לי כי יש ערך לחיים. עכשיו אני אשאל אתכם כן, אבל למה יש ערך לחיים? מה עונים על זה? או שמתרצים כמו באמת מי שחושב פרגמטית שלחיים יש ערך בגלל שזה נותן לי משהו, הנאה או משהו אחר, ערך אחר בעצם. חזרנו לרדוקציה, נכון? ואז בעצם חזרנו לזה שכשאתה אומר שיש ערך לחיים כי הם נותנים לי איקס וואי זי, בעצם אתה אומר אין ערך לחיים, יש ערך לאיקס וואי זי, לא לחיים. החיים הם אמצעי. נכון כמו להחזיק בכסף אין לזה ערך מוסרי, למרות שעם כסף אפשר לעשות הרבה דברים טובים. אבל כסף הוא אמצעי, הוא לא ערך לעצמו. ואז אני אשאל אותך אוקיי, החיים הם ערך כדי להשיג אושר. ולמה אושר הוא ערך? באיזשהו שלב אני אהיה חייב לעצור, אבל אני יכול להמשיך כמה שאני רוצה להמשיך. אתה יכול להמשיך כמה שאתה רוצה, אתה תמצא את עצמך מאוד מוגבל. מתישהו אתה תצטרך לעצור. ואז כשתעצור אני אשאל אותך למה, מה תענה לי? ככה. אומנם ככה זה לא תשובה, מקובלנו מהורינו עד גיל שנתיים שככה זה לא תשובה, אבל ככה זה תשובה נהדרת. ככה זה התשובה הכי יסודית שעומדת בבסיס כל התשובות האחרות. ככה פירוש הדבר, הדבר הזה נכון מתוך עצמו. הוא לא דורש הנמקה על בסיס שנמצא מחוצה לו. זה הפירוש ככה. עכשיו אני רוצה להבחין פה בין שני סוגי ככה. יש ככה שהוא שרירותי. למה החלטתי לאכול את הסוכרייה הזאת ולא את הסוכרייה הזאת? ככה. עשיתי הגרלה, לא יודע מה, בא לי. בסדר? אין לי הסברים, לא צריך הסבר ככה. ככה הכוונה שרירותי, יכולתי לעשות גם ההפך ובאמת אין העדפה לאופציה הזאת על האופציה השנייה, בחרתי בהגרלה שרירותית. זה סוג אחד של ככה. סוג אחר של ככה, למשל אם אני אשאל אתכם מי אמר לכם ש… מאיפה אתם יודעים שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד? האקסיומה של הגיאומטריה האוקלידית, כן. מאיפה אתם יודעים ששני מקבילים לא נפגשים אף פעם? בדקנו ולא מצאנו אופציה אחרת. לא מצאתם, אינה ראיה. אולי יש. מאיפה אתה יודע? למדו שזה אקסיומה. היגיון. מה זה מילה? אני שואל אתכם למה? היגיון. כולם מסכימים שככה זה הדבר. כולם מסכימים, אם כולם היו מסכימים שאני אקפוץ מהגג הייתי קופץ מהגג? סליחה על התשובה הילדותית. אבל לא כולם מסכימים. מה זה כולם מסכימים? אם כולם מסכימים לדבר לא נכון אז אני אסכים לו? זה שכולם מסכימים זה לא אומר כלום. לכל היותר זו אולי אינדיקציה לכך שזאת אמת. זאת לא הסיבה לכך שזאת אמת. אפילו לא אינדיקציה, אם כולם מסכימים זה כנראה לא נכון. זאת ההנחה שלי עד שלא הוכח אחרת. אבל לא משנה, זה דיון אחר. אבל הנקודה היא, אין לי הסבר. זה נכון מתוך עצמו. כשאתה שואל אותי למה, אתה בעצם מצפה למשהו אחר שיבסס את הטענה הזאת. אבל גם על המשהו האחר הרי תוכל לשאול אותי למה. מאיפה אתה יודע אותו? ואז אני אתן לך עוד משהו אחר, ואז תשאל גם עליו. וגם עליו אני אגיד לך עוד משהו אחר. בסוף בסוף אתה תעצור. איפה נעצור? נעצור במקום שבו אנחנו רואים ככה. אבל פה צריך להבין טוב, אם הככה שאני עוצר בו זה ככה שרירותי, פירוש הדבר שגם כל מה שבניתי עליו הוא שרירותי. תסתכלו על האקסיומות, נגיד בניתי את הגיאומטריה על האקסיומות. עכשיו שואלים אותי למה האקסיומה נכונה? אני אומר ככה. אם הככה הזה פירושו שרירותיות, אז זה אומר שגם המשפט שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, גם הוא שרירותי. כי הוא הוכח על בסיס אקסיומות שהן שרירותיות. אז אין שום משמעות לכל העסק הזה, הכל שרירותי. אבל הרי אני יודע, סכום הזוויות במשולש הוא באמת מאה שמונים מעלות. זה לא שרירותי. ברור שזה נכון. אני גם יודע שבין שתי נקודות בחיים לא תמצאו יותר מקו ישר אחד. אפילו לא אחד ורבע. הרציף של הוגוורטס, כן, חמש ושלושה רבעים, איך קוראים לזה שמה. הטענה היא שאני אומר לכם ככה בהקשר הזה, זה לא ככה שרירותי. אלא זה ככה כי זה מובן מאליו. כי זה נכון בבירור. לא כי זה שרירותי. זה שני דברים שונים. יש דברים מסוימים שמכונותם מובנת מאליה, יש לי איזושהי ברירות בלתי אמצעית בכך שזה נכון, ולכן אני לא נזקק לנימוקים אחרים כדי לבסס את זה. כי אם אני נזקק לנימוקים אחרים, הרי אני אשאל עליהם. בסוף בסוף אני אצטרך לעצור איפשהו. אני אעצור באותן טענות, אותן טענות שהן מובנות מתוך עצמן. זה מה שנקרא אקסיומה. בניגוד למה שמתמטיקאים יענו לכם, שאקסיומה זה עניין שאנחנו מאמצים באופן שרירותי, אז אני כפיזיקאי אומר לכם שאקסיומה זה משהו שאנחנו מאמצים כי אנחנו מבינים שזה נכון. מאיפה נובעת ההבנה הזאת אבל? זו השאלה. תפיסה בלתי אמצעית. מה זה מאיפה? כשאתה שואל אותי מה ההוכחה, אתה מבין שאתה בעצם מניח שאני צריך לספק לך הוכחה שבעצמה בנויה על אקסיומות. אז תשאל את עצמך מה פירוש מאיפה. תסביר לי את המושג הזה מאיפה, אני אשמח לתת לך תשובה. המושג הזה מאיפה הוא נטול תוכן. אני בעצם שואל את השאלה של, איך קוראים לו, נו, דקארט. אולי יש פה שד שיש פה איזה דמון שמבלבל אותי. נכון, מה אתה חושב שאני אענה לך, לא תגיד לי אולי זה שד גרם לך לחשוב כך? גם תגיד לי, נכון? אז אם אתה מחכה לתשובה, אז אתה כנראה מניח שבמקומות מסוימים אני לא אצטרך לא להתחשב בשד. אלא אם כן אתה בכלל לא מחכה לתשובה. אבל מי שלא מחכה לתשובה מבחינתי זאת לא שאלה. שאלה זה משהו ששואלים כדי לקבל תשובה. אז אם אתה מכיר באפשרותה של תשובה, פירוש הדבר שכבר כאן, כבר כששאלת, אתה מקבל את זה שיכולות להיות טענות שנכונותן היא אינהרנטית. היא לא דורשת הנמקה מחוצה להן. הן נכונות פשוט כי זה מובן מאליו שהן נכונות. בלי הנמקה. ועוד פעם, לא שרירותית, אלא להפך, זה ברור מאליו ולכן זה נכון, לא כי זה שרירותי. הרבה פעמים אנשים מערבבים בין שתי המשמעויות האלה של הככה ואז הם נהיים ספקנים. הפוסט מודרניות והספקנות למיניה. אבל זאת טעות גדולה. יש שני סוגי ככה. יש לנו איזשהו כושר, כך אני לפחות מאמין, יש לנו איזשהו כושר, אני קורא לו אינטואיציה, לתפוס דברים, לתפוס את נכונותם של דברים לא על בסיס הנמקה קודמת, אלא מתוך עצמם. לראות שמשהו הוא נכון נקודה. לראות לא דווקא בעיניים אלא בעיני השכל, או תקראו לזה חוש שישי או מה שאתם רוצים, לא משנה איך תקראו לזה. אז אם אתם לא מניחים את זה אתם נידונים להיות ספקנים. השאלות שלכם הן לא שאלות כי לא יקבלו אף פעם תשובות. מי ששואל שאלות ומחכה לתשובות, ומי שנותן תשובות, בהגדרה צריך לקבל שיש לנו כושר כזה שנקרא אינטואיציה שאומר לנו על דברים מסוימים שהם נכונים ואז אני יכול לבנות עליהם כאקסיומה. הבעיה היא שנובעת כשיש אנשים שונים עם אינטואיציות שונות. לצורך העניין בשאלה שהעלית, יש אנשים שבאמת יסתכלו על חיים כערך ויש אנשים שמסתכלים על חיים כלא ערך, כמטרה להנאה. למה אתה חושב שזה בעיה? אז יש לנו ויכוח. למה ויכוח הוא בעיה? אתה חושב שכן, אני חושב שלא. זה ויכוח שאי אפשר להגיע למסקנה. אז מה לעשות? מי לידך תקע שתמיד צריך להגיע למסקנות? בסדר, מה לעשות? יש גם שאלות במדע שאני לא יודע לפתור אותן. בסדר, מה לעשות? יש שאלות במתמטיקה שהן בלתי פתירות. אוקיי, מה לעשות? אולי אחת האקסיומות היא שאי פעם נפתור? חוץ מזה שהייתי נורא שמח לפתור את כל הבעיות שלי, אבל זו לא בעיה מהותית בזה שאני לא מצליח לפתור בעיה או לשכנע מישהו או להכריע ויכוח. בסדר. אז כמו שאמרתי קודם, זה לא סתירה ולא בעיה, זה קונפליקט. זאת אומרת, זה משהו שצריך איכשהו לנהל אותו ולראות מה עושים איתו, אבל זה לא אומר שמצב כזה הוא בלתי אפשרי. זו לא טענה כנגד קיומו של מצב כזה. זאת מצוקה. בסדר, צריך לחשוב איך פותרים אותה אם בכלל אפשר. אוקיי. מה שאני רוצה לטעון זה שכמו שבגיאומטריה אני בונה איזשהו מבנה שמתחיל מאקסיומות ועליו אני בונה את המשפטים, או בכל תחום ידע אחר, גם בעולם המוסר, בעולם האתיקה, המבנה הוא מבנה כזה. והאקסיומות שעומדות בבסיס המבנה הזה קוראים להם ערכים. ערך זה משהו שנכונותו נובעת מתוך עצמו, מובנת מאליה. היא לא דורשת הצדקה ולא רציונליזציה. הוא לא משרת משהו אחר, כי כשאתה נותן הצדקה לערך, אתה בעצם אומר שהוא משרת משהו. זה ההסבר למה הוא חשוב או למה הוא נכון. אם אתה אומר שלערך לא צריך הצדקה, אז אתה בעצם אומר הוא לא משרת שום דבר, להפך. כל מה שאנחנו עושים אמור לשרת אותו. הוא לא משרת כלום, הוא המטרה הסופית. הערך הוא המטרה. וכל מה שאני עושה או לא עושה צריך להימדד במונחים של סולם הערכים שלי. האם זה מתאים לערכים שלי או לא מתאים לערכים שלי? הערכים הם המטרה, הם לא אמצעי. לכן ההגדרה של ערך לפי לייבוביץ' זה משהו שהוא מטרה אתית לעצמה, הוא לא אמצעי לכלום. שלב א'. שלב ב', אם זה באמת כך, אנחנו בבעיה לפחות פרקטית. למה? בוא ננסה לחשוב למשל, הרי אמרתי קודם שכשאי בבדילמה מוסרית, אז כדי להכריע אותה אני צריך לבנות סולם ערכים, נכון? אני צריך לקבוע נגיד אם המלחמה ברוע הנאצי יותר גבוהה בסולם מאשר העזרה לאימי המבוגרת, או להפך. צריך לבנות סולם ערכים. בוא ננסה לחשוב איך בונים סולם כזה. אז אני צריך לדרג שני ערכים אחד מול השני. איך מדרגים שני דברים אחד מול השני? שוקלים כל אחד מהם באיזשהו קנה מידה נתון ומשווים את המשקלים ההדדיים, נכון? כמובן פה זה לא משקל פיזי בקילוגרמים. אבל אני שוקל את הערך המוסרי של הערך הזה, הערך המוסרי של הערך הזה, ואני רואה מי שוקל יותר. אז הוא נמצא גבוה יותר בסולם הערכים. אוקיי, אבל אם ערך לא משמש למטרה שהיא מחוצה לו, אי אפשר לעשות לו רציונליזציה, אז אי אפשר לשקול אותו. תנסו לחשוב איך הייתם בונים סולם ערכים כשאתם עוסקים במלחמה ברוע מול עזרה לאימא המבוגרת. הרי לא המלחמה ברוע משרתת משהו, זה ערך לעצמו, להכחיד את הרוע. ולא העזרה לאימא משרתת משהו. היא משרתת את האימא, אבל הערך שבשירות הזה הוא ערך מוסרי לעצמו, הוא לא משרת שום דבר. עכשיו תסבירו לי איך אני אדרג את שני הערכים האלה, איך אני אבנה מהם סולם, איך אני אדע מי יותר גבוה ממי. אין דרך לעשות את זה. אם, עוד פעם, אם שני הערכים האלה היו משרתים משהו שמחוצה להם והייתי מצליח להראות שהמלחמה ברוע משרתת אותו יותר טוב או מביאה לי יותר תפוקה במונחי אותה תוצאה מאשר העזרה לאימי המבוגרת, אז היה לי דירוג טבעי בין הערכים. אבל אם הערך לא משרת שום דבר, אז באיזה קנה מידה אני אמדוד אותו כדי להשוות אותו לערך השני? אין להם קנה מידה משותף. אין להם קנה מידה בכלל. זאת הבעיה שקרויה באתיקה, אתיקה אנליטית, אינקומנסורביליות של ערכים. אינקומנשרבל באנגלית פירושו העדר מידה משותפת. קומון מז'ר. מז'ר זה מידה, קומון זה משותף. מז'ר זה מידה, קומון זה משותף. אינקומנשרבל הכוונה חסר מידה משותפת. כשאני ארצה לשאול אתכם מה יש יותר, מים באוקיינוס או טוב לב אצל בני האדם? מה התשובה? אתם לא יכולים למדוד את זה. זה שתי יחידות שונות. מה הקשר? הם לא נמדדים באותם כלים. לא באותן יחידות. אין להם, אין להם מידה משותפת. הם לא נמדדים באותן יחידות. אני לא מתייחס לצ'אטים ובטח שיש בהם פרובוקציות. היחידה שבה אנחנו מודדים את שני הדברים האלה, אם בכלל יש יחידה כזאת, היא לא יחידה משותפת. אני לא יכול לבדוק מה יותר טוב לאכול תפוח או לעזור לאמא שלו. זה טוב הנאתי וזה טוב מוסרי. מה, מה אתה רוצה שאני אגיד? זה יחידות מידה שונות. אין דרך להשוות אותם. עכשיו כיוון שלערכים לא באים לשרת משהו אחר, אין לי דרך למדוד את הערך במונחים של כמה הוא שווה או כמה הוא משרת איזושהי מטרה, ובטח לא מטרה שהיא משותפת לשני ערכים שונים, שזה מה שאני צריך לעשות כדי להשוות ביניהם. וכיוון שכך יש לנו אומנם רק קונפליקט ולא סתירה, אבל הקונפליקט הוא לא מקרי. זה לא שאנחנו במקרה לא יודעים מה לעשות פה, הוא מהותי. קונפליקט כזה לא ניתן להתרה. אי אפשר להתיר אותו. עכשיו זאת כבר בעיה, כי זה אומר נכון, אין לי סתירה אז ברמה העיונית הפילוסופית אני בסדר, אני אישן בשקט. אבל פרקטית אני לא אצליח להכריע בשום בעיה, בשום בעיה מוסרית. פרקטית תמיד, פרקטית תמיד נוכל לראות כאילו את התוצאה למדוד לפי הדברים שמסביב, כמו תוצאות. למשל בדוגמה של אותו אחד, אם נגיד הוא היה יודע מראש שאם הוא ילך להילחם בנאצים אמא שלו תמות מיד והתפקיד שהוא יעשה לא ישפיע בכלל על המלחמה. אבל אמא שלו תינצל, אבל העולם יינצל. לא, אני אומר אם נגיד הוא יודע שהתפקיד שלו יהיה ממש לא משמעותי כמעט בכלל. אז לא, דוגמה, כאילו אני אומר לא, אי אפשר, הוא לא יכול באמת לדעת, אבל אני אומר כאילו הוא יכול לפי זה, זה הדבר היחיד שיכול כאילו לשקול עד כמה הוא חושב שהוא יהיה אפקטיבי פה מול אפקטיבי פה. א', אענה לך בתרתי. א' זה מאוד היפותטי, אף פעם אי אפשר באמת, כמעט אף פעם אי אפשר באמת לעשות את זה. ב' גם מה שאתה מציע לא באמת אפשרי. אפילו במקום שהתוצאות במלחמה הן מינוריות והתוצאות לאמא שלו הן דרמטיות. אתן לכם דוגמה שקראתי פעם במאמר של יהודי בשם שי ווזנר, מרצה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, כתב בהקדמות פעם מאמר, הוא הביא שם דוגמה הבאה. שחקן מקבל הצעה לשחק בסרט לפרסומת לסיגריות. והוא בא לחבר שלו שהוא במקרה גם רופא להתייעץ איתו אם לקבל את ההצעה או לא. הציעו לו לשחק בסרט, הוא יקבל על זה מיליון דולר משכורת. אוקיי? עכשיו זה כרוך בעישון של לא יודע מה נגיד עשר סיגריות. אז החבר שלו אומר לו תראה, בכובעי כרופא אני אוסר את זה עליך כי זה לא בריא. בכובעי כחבר שלך לך על זה ומה יותר מהר. למה? כי מיליון דולר, עזוב את העשר סיגריות. עכשיו אני שואל אתכם איך אפשר להשוות בין מיליון דולר לבין נזק רפואי של עשר סיגריות? זה לא אותו דבר כמו, אני אשאל אתכם מה יש יותר, טוב לב אצל בן אדם או מים בטיפה אחת? לא בכל האוקיינוס. זה ממש מעט, נכון? מים בטיפה אחת. כמה מים יש בטיפה אחת? לעומת טוב לב אצל כל בני האדם. יש אפשר לענות על שאלה כזו? לא. למה לא? הבעיה היא לא כמותית. כשאתה מודד איכויות שונות אז מה זה עוזר שפה הכמות קטנה ושם הכמות גדולה? זה כמות קטנה של איכות כזאת וזו כמות גדולה של איכות אחרת, אז איך אפשר לדמות? אה, זה מה שאני אומר שככה לכן גם במקרה שבמלחמה ברור יהיה לי תרומה שולית אפסית ובעזרה לאמא שלי יש לי תרומה עצומה, אבל כיוון שמדובר פה בקנה מידה או ביחידות מידה שונות, אז מה זה עוזר לי ששמה הערך הוא אפסי ופה הערך הוא גדול? זה אפס מים מול המון טוב לב אצל בני האדם. עדיין אי אפשר לענות מה יש יותר. כי השאלה חסרת משמעות. בואו נעצור פה כי אני רואה שהזמן מתקדם. חמש דקות הפסקה ונחזור נמשיך. וידבר השם אל משה בהר סיני לאמר. שואל רש"י הידוע, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא ללמדנו שמה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני. והדברים טעונים ביאור, למה נבחרה דווקא מצוות השמיטה? אלא שיש קשר עמוק בין השמיטה לבין מתן תורה. אנחנו נמצאים עכשיו בתוך ימי ספירת העומר. התורה מצווה אותנו בפרשת אמור וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה. ובפרשה שלנו, פרשת בהר, התורה מצווה על ספירה אחרת, וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים. יש כאן דמיון מובהק בין המבנה של ספירת העומר למבנה של שנות השמיטה עד היובל. שבע פעמים שבע. בספירת העומר מגיעים ליום החמישים, יום מתן תורה, ובשמיטה מגיעים לשנת החמישים, שנת היובל שבה קוראים דרור בארץ. העניין של שמיטה הוא ההכרה שהארץ היא של הקדוש ברוך הוא, כי לי כל הארץ. והעניין של מתן תורה הוא ההכרה שהחכמה והתורה הן של הקדוש ברוך הוא. אדם ששובת בשמיטה מפגין אמונה וביטחון בהשם, וזהו הבסיס לקבלת התורה. לכן דווקא השמיטה היא זו שמלמדת על כל המצוות כולן, כי היא התשתית של האמונה שבלעדיה אי אפשר לקבל תורה מסיני. שנזכה בעזרת השם להמשיך את הספירה בקדושה ובטהרה ולזכות לקבלת התורה בשמחה. מאה חמישים ושתיים עכשיו אני שוב מהטלפון. מה שעשיתי הבעיה הייתה עם הטלפון המקורי. הבעיה הייתה שהמעבד בטלפון שלי הלך וזה עוד גרסה חמישית שלו ופשוט בגלל העומס היום נשמר לנו עד ג'יגה ביום וככה זה נשלח הלאה. מה? מאה חמישים עכשיו מחקתי. מה? מה קרה? הבעיה הייתה שהמעבד בטלפון שלי הלך וזה עוד גרסה חמישית שלו ופשוט בגלל העומס היום יש לנו עד ג'יגה ביום וככה זה נשלח הלאה. נשלח הלאה. שלחתי את הפרופיל ואז זה הפיל להם את כל ה… מה? מאה חמישים עכשיו מחקתי. מה? מה קרה? חמשת אלפים שלוש מאות משתמשים. מה? חמשת אלפים שלוש מאות משתמשים. מה? הבעיה הייתה שעכשיו אפשר לראות את הציפורניים דרך הדפדפן. לא מבינים, לא סתם. סבבה, יש לנו חמשת אלפים שלוש מאות משתמשים. זה הזמן לבנות פה פלטפורמה, זה הזמן לשפוך כסף, להקים פה דייטינג, להקים פה צ'אטים, להקים פה דסק. לא לחכות ש… בואי ציפורניים, עוד מעט זה לא יעניין אותם, ביי. מבין? זה הזמן להחזיק אותם בפלטפורמה. בשביל זה אתה צריך כיס עמוק, לשפוך כסף, ולהוכיח להם ששווה להישאר בפלטפורמה. אני נותן לך את תשומת הלב שלהם עכשיו לחודשיים. אוקיי? יש לנו אפליקציה, הכל מוכן. אתה חייב להבין שאני צריך כסף לצוות פיתוח, לצוות יו איי, ובאמת להקים פלטפורמה. שלוש מאות חמישים משתמשים בבת אחת? לא לא, הכל בסדר. שלוש מאות חמישים? מה פתאום? חמשת אלפים שלוש מאות משתמשים. מה? יש פה אינטרנט? פה יש לנו מספר משתמשים יפה, זה לא זניח. זה לא זניח. שלוש מאות חמישים בבת אחת. זה לא ייאמן. יכול להיות שאנחנו צריכים לעבור למטוס הרצליה. אוקיי. חוזרים. הרב, מה שרציתי רק להגיד שם בשאלה המקודמת, שדווקא הדוגמה הזאת של הטיפה, טיפת מים וטוב לב בעולם, זה דוגמה טובה למה שאני בעצם ניסיתי להגיד, שאני, ברור לי שאין לזה תשובה באמת, ואין לזה תשובה הגיונית. אבל אינטואיטיבית, אם מישהו יצמיד לי אקדח לראש ויגיד לי מה יש יותר, טיפת מים או טוב לב, אני אגיד טוב לב. כי בהמחשה אני יודע שיש הרבה טוב לב, למרות שאני יודע שזה לא תשובה נכונה. ובזה אני מסכים לגמרי. ואני חושב שהדוגמה של השחקן עם הסיגריות היא דוגמה מצוינת. כי הרי אנחנו כולנו היינו נותנים לו בדיוק את העצה הזאת. מצד אחד זה נזק בריאותי של עשר סיגריות, מצד שני זה רווח כספי של מיליון דולר. איך אפשר להשוות נזק בריאותי לרווח כספי? אי אפשר, ועדיין הייתי אומר לו לך על המיליון דולר. זאת אומרת שיש, ואני אחזור לזה עוד רגע כי זו הבחנה חשובה, זאת אומרת, אולי אני כבר אגיד את זה כאן אם אתה העלית את זה. זה אומר שיש לנו כנראה איזשהו קנה מידה אוניברסלי שבאינטואיציה שלנו כן מצליח לשקול ערכים שונים ולהעמיד אותם זה מול זה או לבנות סולם ערכים. אין פה, אתה לא יכול להגיד נגיד למה בדיוק תורמת המלחמה ברוע או העזרה לאמא. אבל אני כן יכול למשל להגיד כמה טוב יש בזה. שזה שאלה קצת שנשמעת מין לא מוגדר. אבל עובדה, וזו האינטואיציה שעליה דיברת קודם, העובדה שאנחנו מצליחים להכריע קונפליקטים כאלה, בעצם אומרת שיש לנו כנראה איזשהו כלי מדידה שמודד כמה טוב יש בדבר מסוים, בצעד מסוים, או בערך מסוים. ובמובן הזה זה כן סולם או קנה מידה אוניברסלי שאפשר למדוד איתו את כל הערכים ואז לדרג אותם או לבנות סולם מי נמצא למעלה ומי נמצא למטה. במובן של כמה טוב יש בזה או כמה טוב ליחידה. כן, כמה מים יש בטיפה, תכפיל בכמה טיפות יש באוקיינוס. אבל הוא מסנכרן את היחידות של ערכים שונים זו מול זו וכן אנחנו מצליחים לדרג אותם. שזה מאוד מוזר. הערכים בעצם הם לא משרתים את הטוב. אני נשאר בהגדרה שערך לא בא לשרת שום דבר. ערכים לא משרתים את הטוב. הערכים נמדדים בכמה טוב יש בהם. זה לא אותו דבר. זה לא משהו שמחוץ לערך שהערך בא לשרת אותו. הטוב בעצמו הוא לא ערך. זה לא שהאיסור רצח פוגע בהשגת הטוב והטוב זה איזשהו משהו חיצוני לאיסור לרצוח. האיסור לרצוח הוא בעצמו רע. הוא לא משיג תוצאה שהיא רעה. לכן כשאני אומר שלערכים אין מטרה שאותה הם באים להשיג. אני נשאר בזה, אני עדיין אומר את זה. ובו בזמן אני טוען שיש לנו יכולת לחייל אותם או למדוד אותם במונחים של כמה זה טוב. הרב, אבל זה פר חברה בעצם שזה כיוון שאתה כיצור חברתי אנחנו עכשיו נמצאים בחברה מסוימת שיש לה איזשהו סולם ערכים מסוים. אבל בחברה אחרת זה לאו דווקא נכון שיהיה לה את אותה סולם ערכים, סולם ערכים. העובדה שבה כל זה לא נכון שבכל חברה יהיה אותו סולם ערכים, זאת עובדה תיאורית. זה מתאר את המצב בעולם. אבל זה לא אומר כלום לגבי השאלה המהותית. כיוון שאם יש סולם ערכים ש… שוב, אתה אומר שיש סולם ערכים שיש קבוע בנו, בכולנו, אבל זה שיש שוני בין כל חברה לכל סולם… לא, לא אמרתי את זה שזה טבוע בנו. אמרתי שיש לנו יכולת לתפוס את זה. לא אמרתי זה טבוע בנו. יש לנו בעולם. יש לנו יכולת לתפוס את זה. עכשיו, אנשים שונים תופסים את זה בצורות שונות. כמו שבעולם מדעי יכולים להיות ויכוחים. צד אחד צודק וצד השני טועה. קיומו של ויכוח לא אומר שאין פה אמת אחת, או לא בהכרח אומר את זה. יכול להיות שיש פה אמת אחת, אני עושה את המיטב להבין מה היא המערכת הזאת להבנתי, אתה עושה את המיטב להבנתך, ואם אנחנו לא מסכימים אז אחד צודק והשני טועה, יש לנו ויכוח. לפעמים אגב אפשר לשכנע אחד את השני, אבל לפעמים לא. בסדר? אבל זה שקיימים ויכוחים זה לא מרשים אותי בשום בשום תחום. אז יש ויכוחים, אז מה קרה? ואחד צודק והשני טועה. לא, אז אתה אומר שאפשר גם להגיע לצודק וטועה גם בעניין של ערכים? כן. זה לא לא צודק וטועה בוודאות. אבל גם במדע אני לא יכול להגיע לוודאות. אני מגיע למסקנות שלי. יכול להיות מישהו אחר שיגיע למסקנות אחרות. אז עכשיו, מי מאיתנו צודק? אני חושב למיטב הבנתי שאני צודק. הוא חושב שהוא צודק. אז נתווכח. בסוף בסוף ברור שאחד מאיתנו צודק והשני טועה. אבל אין לך דרך לדעת שאתה בוודאות זה שצודק. כל מה שאתה יכול זה לנסות לעשות את המיטב להגיע לאמת. זה הכל. או שתצליח או שלא תצליח. אבל זה לא אומר שאין פה צודק וטועה. וזו לעולם לא תהיה אמת מוחלטת. נכון. תמיד תבוא לזה איזשהו… אז כשלעצמו זה לא אמת. אמת היא אמת אחת רק כשהיא מוחלטת. חס וחלילה. שתיים ועוד שתיים תמיד יהיה ארבע, נכון שזה עניין שאנחנו המצאנו? בשום אופן לא. בשום אופן לא. אתה מזהה בין שני דברים שאין שום קשר ביניהם. שאלת האמת ושאלת הוודאות הם בלתי תלויות. אין קשר ביניהם בכלל. אם דבר מסוים הוא אמיתי, זה רק אומר שהוא מתאים למצב העניינים בעולם. האם אני בטוח בזה? זאת שאלה עליי. אה, ברור. לא, ברור. אז אתה מבדיל בין וודאות לבין אמת. אמת זאת טענה על העולם. הוודאות זה השאלה כמה אני בטוח שזאת האמת. שני דברים שונים לגמרי. ולכן אני לא בטוח בשום אמת אגב, לא בהקשר המוסרי, לא בהקשר ההלכתי, לא בהקשר האישי ולא בשום הקשר, לא בהקשר פיזיקלי אגב. אני לא בטוח בשום דבר במאה אחוז. זה לא אומר שאין שם אמיתות. זה אומר שאני לא יכול להיות בטוח אף פעם שאני מחזיק באמת, באמיתות האלה. זה הכל. כי אני בן אדם, בן אדם לא תמיד יכול, לא יכול להיות בטוח שהוא צודק. אז מה קרה? אז אני לוקח את המיטב שאני יכול, הכי טוב שאני יכול, זה מה שיש לי, אין לי משהו יותר טוב מזה. אוקיי. טוב, נחזור לענייננו. בואו אני אתן לכם דוגמה שתחדד אפילו עוד יותר. האינקומנסורביליות של הערכים, מה שאמרתי קודם, זה בעצם אומר שזה שני ערכים, אין יחידת מידה משותפת. עכשיו נגיד שאני מצאתי פסוק, והפסוק אומר לי שיש יותר טוב לב מאשר מים באוקיינוס. זה פותר לי את הבעיה? לא. למה? כי זה לא נתן לי עדיין כלי מידה. בסדר שעכשיו נניח ואני מקבל את זה כעובדה. חסר הנימוק, אבל אני יודע את התשובה. אוקיי, ואני לא יודע איך להוציא ממנה שום מידע נוסף. אם אני עכשיו רוצה… לא צריך את המידע הזה, לא צריך מידע נוסף. אני צריך את המידע הזה. הוצאתי את המידע הזה. אני טוען שלא. גם את המידע לא, לא רק את ההנמקה. למה? כי אין מידע כזה. הטענה שלי זה שכשאני שואל מה יש יותר, מים באוקיינוס או טוב לב, זה לא שקשה לי להגיע לתשובה, בלתי אפשרי מבחינתי להגיע לתשובה. הטענה שלי זה שאין תשובה. השאלה חסרת משמעות. זה לא חוסר יכולת. חשוב להבין את זה. אם זה באמת המצב, אז גם פסוק לא יעזור. הפסוק לא יכול לגלות לי שיש יותר מים באוקיינוס מאשר טוב לב אצל בני אדם. כי המשפט חסר מובן. אין שאלה והתשובות חסרות משמעות. פסוק יכול לעזור לי במקום שבו אני לא מספיק חכם להגיע לתשובה. אז הפסוק אומר לי דע לך התשובה היא זאת. הקדוש ברוך הוא יודע, הוא הכי חכם, הוא אומר לי מהי התשובה. אני לא מספיק חכם כדי לדעת, הפסוק מגלה לי. אבל במקום שבו אין תשובה, אני לא יכול לצפות למצוא אותה גם בפסוקים. אין תשובה. אז צריך להבין שאם אני לוקח ברצינות את האינקומנסורביליות של הערכים, אז זה נועל בפני את כל ערוצי התשובה. ננעלו בפני דלתי התשובה. זאת אומרת אני לא, אני לא יכול לקבל על זה תשובה גם מפסוק, לא רק משיקול הדעת שלי, גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לענות על זה תשובה. כי אין. לא שהוא לא יכול, אלא כי אין תשובה פשוט. שאלה חסרת מובן. אז לכן יש פה בעיה מהותית, זה לא סתם שאלה של אני לא יודע אבל הפסוקים יפתרו לי את זה. טוב, רגע, יש פסוק כזה אז אתה אומר שהוא נונסנס? כן, ברור. אני פשוט אגיד שהוא נונסנס, אני אגיד שלא בתורה יש לך פסוק כזה, אז נניח שיש, לא שראיתי את זה. נו, אז אתה אומר שזה, שזה נונסנס? אם הגעתי למסקנה ברורה שזה מה שהפסוק אומר, אז כן, אז הפסוק הוא נונסנס. מה שאני אעדיף להגיד, זה שהפסוק לא אומר את זה. לא הבנתי אותו כנראה נכון. אוקיי. כי אין מה להגיד, זה כמו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. לא, זה אני אפרש את זה באופן אחר. אני לא, זה מה שהגמרא בחולין הרי אומרת, האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. יש דברים שגם יהושע בן נון יגיד אני לא אקבל, אי אפשר לקבל. זה סתירה, מה מה אתה רוצה שאני אקבל? גם אם הקדוש ברוך הוא יגיד לי אני לא מקבל. טוב, זה כבר שאלה. אז בקיצור, הנקודה היא כזאת. יש לנו באמת זה לא סתירה, זה קונפליקט. גם אני אומר בין שני ערכים מוסריים, שני ערכים הלכתיים, או בין ערך מוסרי לערך הלכתי. זה אוסף של קונפליקטים. זה לא סתירות. הכל אפשרי, הכל אפילו מתבקש, אנחנו נמצאים במצבים כאלה הרבה פעמים, זה אפילו לא נדיר כל כך, אבל כמובן יש פה קונפליקט, וקונפליקטים צריך לפתור. מה עושים עם הפתרון? אז אני אראה לכם כמה דוגמאות שבסוף בסוף הם לא נותנות מענה שלם. אבל הם מראות שלפחות בחלק מהמקרים אני כן יכול לפתור את העניין. ניקח דוגמה ראשונה. אני אקח את הסוגיה במסכת יומא לגבי פיקוח נפש בשבת. שם יש קונפליקט בין שני ערכים ששניהם ערכים הלכתיים. לא הלכה ומוסר, זה הלכה והלכה. וחי בהם, כן? ערך החיים הוא ערך הלכתי, ושמירת שבת זה גם ערך הלכתי. עכשיו יש לי סתירה בין שני הערכים האלה, מה אני אמור לעשות? קונפליקט, לא סתירה. מה אני אמור לעשות? הגמרא, באה שאלה לפני חכמים שהלכו שם בדרך, הגמרא ביומא בדף פ"ה, באה השאלה לפניהם וכל אחד מהם הביא מקור שמסביר למה פיקוח נפש דוחה שבת. אגב, כולם מגיעים לאותה מסקנה, שפיקוח נפש גובר. ודי ברור שהתשובה הייתה ידועה מראש. הם רק מחפשים איזשהו מקור להוציא ממנו את זה. אוקיי? לסמוך את ההלכה הזאת על מקור. אבל בעצם ההלכה הייתה ידועה. ויתרה מזאת, הגמרא שמה אפילו דוחה את רוב המקורות בטענה שהם מסבירים שפיקוח נפש דוחה שבת אבל לא יוצא מהם שספק פיקוח נפש דוחה שבת. ולכן זה לא יכול להיות מקור. מה זאת אומרת לכן זה לא יכול להיות מקור? אז כנראה שספק פיקוח נפש לא דוחה שבת. מה השאלה? זה המקור ויוצא ממנו רק וודאי דוחה וספק לא דוחה. בסדר גמור, אז להלכה וודאי דוחה וספק לא דוחה. למה למה אתה דוחה את המקור? כי היה ברור להם מראש ההלכה. ההלכה הייתה ידועה. וודאי פיקוח נפש דוחה שבת וגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת, זה ברור. כל השאלה זה רק מה המקור. אם המקור לא נותן לי גם את הספק, אז כנראה זה לא המקור הנכון. זה רק עוד אינדיקציה לזה שמדובר פה בדרשות סומכות ולא בדרשות יוצרות. כן, זאת אומרת ההלכה הייתה ידועה ואנחנו מחפשים לה רק מקור מדרשות. עכשיו, בסוף בסוף אחרי שדחו את כל האפשרויות שעולות שם, נשארו שתיים. רבי שמעון בן מנסיא אומר, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. כן, תחלל את השבת הזאת אבל תרוויח חיים שיש בהם הרבה שבתות שהוא ישמור הרבה שבתות. אפשרות שנייה, שמואל אמר, אם הייתי שם, שמואל הוא אמורא, אז הוא לא היה שם בדיון. אמר, אם הייתי שם הייתי אומר להם עדיפא מכולהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אגב, מבנה כזה מופיע בעוד מקום אחד או שניים לפחות, שיש… אוסף של דעות תנאיות ואז מגיע שמואל האמורא ומביא מקור יותר טוב מכל התנאים ואנחנו פוסקים הלכה כמוהו. מעניין, כי זה כנראה רק משמעות דרושית. זה לא ויכוח הלכתי. אבל בכל אופן אז זה המבנה שם. עכשיו, שימו לב לשני הנימוקים שמובאים בגמרא. במובן מסוים זה נימוקים הפוכים. למה? כי חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה זה בעצם דיון כמותי, נכון? הוא בעצם אומר לי תראה, בוא נשווה את שתי האפשרויות, או שאני אחלל שבת עכשיו ואני אציל אותו, או שאני אשמור את השבת הזאת והוא ימות. בוא נשווה את התוצאות. אם אתה מחלל שבת אחת אז הוא יינצל, תרוויח ממנו הרבה שבתות שהוא ישמור אותם, סך הכל הרווחת אן מינוס אחת שבתות. שבת אחת פספסת כי חיללת אותה, אבל שאר השבתות הוא ישמור, נכון? אז יש לך אן מינוס אחת שבתות שנשמרו. אם אתה לא תחלל שבת אז הרווחת את השבת האחת הזאת אבל זהו, יותר שבתות לא הרווחת, הפסדת את כל השבתות שהוא יכול היה לשמור בעתיד, אז זה רק אחת. אז בהנחה שתוחלת החיים שלו היא יותר משבועיים אז כדאי לחלל שבת. יש לו שתי שבתות שהוא ירוויח. אוקיי? אז כדאי יותר לחלל שבת מאשר לא לחלל שבת. הסאבטקסט של הנימוק הזה בעצם אומר שזה לא החיים דוחים את ערך השבת. השבת היא הערך. החיים הם בכלל לא ערך. החיים הם אמצעי שמאפשר לי לשמור שבתות. שבת היא הערך. מה שדוחה את השבת זה לא ערך החיים. זה פשוט אוסף השבתות שאני ארוויח אם אני אחלל עכשיו שבת. זאת אומרת שהנימוק הזה מבין שבעצם החיים הם אמצעי, הם לא ערך. הם אמצעי לקיום מצוות. אגב, לא רק לשמירות שבת, המאירי מובא בביאור הלכה בשכ"ח, המאירי כותב שאפילו על חיי שעה מחללים. חיי שעה אתה תמות אחרי שעתיים. לחלל שבת או לא לחלל כדי להציל לך את השעתיים האלה? אתה לא תשמור שבתות הרבה. אומר המאירי נכון, אבל אתה תתפלל, אתה תלמד תורה, יש לך עוד מצוות שאתה יכול לעשות. השמירות שבת פה זה רק מטאפורה, זה לא, הכוונה היא שמירות הלכה, מצוות. אוקיי? בכל אופן אז לענייננו זה רק מחזק את מה שאמרתי קודם שהנימוק הזה בעצם מניח שהחיים הם לא מטרה אלא אמצעי, אמצעי לקיום מצוות. מה אומר הנימוק של וחי בהם? הנימוק של וחי בהם אומר לכאורה ממש הפוך. הוא אומר שבעצם כל מה שאתה נדרש לשמור מצוות זה רק במקום שזה לא פוגע בחיים שלך. אבל אם זה יעלה לך במחיר של חיים, לא שלך אלא בכלל של חיים, אז ודאי, אז כל התורה בטלה. וחי בהם ולא שימות בהם. אם אתה מת בהם אז לא צריך את כל המצוות, החיים זה העיקר. אז הנימוק הראשון אומר שהחיים הם אמצעי והמצוות זה העיקר. הנימוק השני אומר המצוות זה שולי, החיים זה הדבר העיקרי. אם החיים פה על הפרק עזוב את המצוות, לא מעניין המצוות. זה ממש נימוקים שהתשתית הערכית שלהם סותרת, הפוכה. עכשיו תראו דבר יפה. בפוסקים, למשל המשנה ברורה שהזכרתי קודם, הביאור הלכה הזה שמביא את המאירי, מביאים את שני הנימוקים האלה להלכה. שניהם ביחד. עכשיו איך שניהם ביחד? הרי הנימוקים האלה הם הפוכים בהיגיון שלהם, סותרים. אתה לא יכול לפסוק את שניהם. אתה יכול לפסוק את הראשון, אתה יכול לפסוק את השני, אתה לא יכול לפסוק את שניהם. או שאתה פוסק שהחיים הם אמצעי למצוות, או שאתה פוסק שהחיים הם מטרה לעצמם, שיותר חשובים מהמצוות. אתה לא יכול לפסוק שזה גם זה נכון וגם זה נכון. אחד סותר את השני. איך זה יכול להיות? אני אגיד לכם איך זה יכול להיות. התפיסה שאמרתי קודם שחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה זה אומר שהחיים הם אמצעי לשמירות מצוות, זה לא נכון. עכשיו יש למשל עולה פה שאלה מה קורה עם חילול שבת כדי להציל חיים של חילוני, מומר בלשון ההלכה. הוא לא ישמור שבתות הרבה, לא יעשה מצוות, האם מוצדק לחלל שבת עליו? אז האור החיים על התורה מצדד שלא. אבל כל הפוסקים כמעט אומרים שכן. לכאורה זה אומר שבעצם החלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הוא לא באמת נימוק במובן המלא של העניין, כי הבחור הזה שאני אציל אותו לא ישמור שבתות הרבה. אז מה ההצדקה להציל אותו? אבל זה לא נכון בגלל ש. אני תפקידי לאפשר להרבה שבתות להישמר. ולכן הדין הזה שמצילים גם אנשים שלא שומרים שבת הוא לא סותר. אבל אני אגיד לכם מה מה כן ההסבר בעניין הזה. למה אני טוען שהנימוק של רבי שמעון בן מנסיא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה לא אומר שהחיים הם אמצעי למצוות. זה לא נכון. אני טוען שבעצם מה שהגמרא עושה פה היא אומרת אני לא יודעת להכריע בין ערך השבת לערך החיים. לא יודעת, זה אינקומנסורבילי. אין לי דרך לדעת לבנות סולם ערכים ולקבוע מי למעלה ומי למטה. אין לי. אבל אני יכול לעקוף את זה ולהכריע את הבעיה בלי לבנות סולם ערכים. בואו נראה לכם פשוט איך עושים את זה. נניח שערך החיים, נחזור ללוח שלנו, בסדר? נגיד שערך החיים זה איי. אוקיי? וערך של שמירת שבת זה בי. סליחה על הכתב חרטומים. אוקיי, עכשיו אני רוצה לעשות השוואה כזאת. אם אני מחלל שבת, נגיד שתוחלת החיים של הבן אדם אם אני אחלל עליו שבת תהיה אן שבתות. האות אן, לא, כן, לא אין שבתות, אלא אן שבתות. אוקיי? אז בואו נעשה עכשיו את חישוב תוחלת הרווח בשני המצבים. אם אני מחלל שבת, נגיד שאני מחלל, חילול שבת, מה אני מרוויח? אני מרוויח ערך של חיים, נכון? ואני מפסיד שבת אחת ומרוויח אן שבתות נוספות. אז אני מרוויח עוד אן מינוס אחת שבתות. כמובן חשבון מאוד גס כי זה חילול שבת אחת אבל אני שומר את שאר השבת, פעם אחת חיללתי אותה, לא משנה זה רק כדי להמחיש את הרעיון. אוקיי. זה תוחלת הרווח אם חיללתי את השבת. עכשיו מה תוחלת הרווח אם אני לא מחלל? חלילה וחס. אוקיי, מה קורה אם אני לא מחלל? אם אני לא מחלל, אז הפסדתי את ערך החיים, אפס, נכון? לא זה לא מינוס איי זה אפס. אפס והרווחתי שבת אחת, בי. נכון? שבת אחת הרווחתי, שמרתי שבת אחת. מה יותר גדול? בהנחה שאן גדול משתיים. בעצם בשני הסקאלות חילול עדיף. אנחנו רואים שאני לא צריך לדרג את איי מול בי ולקבוע מי יותר חזק. כשתשוו את שני אלה תמיד זו תהיה האופציה העדיפה. כל עוד אן גדול משתיים, נכון? בלי שום תלות בשאלה מה ערכו של איי. זאת אומרת שבעצם אני מצליח להכריע פה את הקונפליקט בלי לבנות סולם ערכים. אז איי ובי הם אינקומנסורבילים, יחידות איי ויחידות בי הם לא בנות השוואה. אני לא יכול לענות על השאלה מה יותר גדול איי או בי או אן מינוס אחת בי מול שלושה איי. לא יודע מה יותר גדול כי אני לא יודע כמה שווה איי וכמה שווה בי. אבל אני לא צריך לדעת. זה מה שאומרת הגמרא. רבי שמעון בן מנסיא בעצם אומר כיוון שאיי ובי אינקומנסורבילים, אז כדי להכריע את זה אני אתרגם את ערך המעשה שלי למונחים של שמירת שבת, לא למונחים של ערך החיים. ואני אכריע את הדילמה או את הקונפליקט רק במונחי שמירת שבת. אני אתעלם מערך החיים. לא צריך אותו. מה שלא יהיה ערכם ההכרעה תהיה אותה הכרעה. זאת אומרת אני מצליח לעקוף את הצורך לבנות סולם ערכים ואני מכריע את השאלה גם בלי זה. זה בעצם אומר. שחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה לא באמת מניח שהחיים הם אמצעי לשמירת שבת, זה לא נכון. אלא שחוץ מהחיים שאתה מרויח, אתה מרויח גם שמירת שבת. לא שהחיים הם אמצעי לשמירת שבת, אלא חוץ מזה שהרווחת חיים, ברור שאם אתה חי גם יהיו פה שמירת שבת. ומבחינת ההכרעה מספיק לי להסתכל על כמה ב' יש לי בכל אחד מהצדדים. לא צריך לדעת מה היחס בין א' ל-ב'. הנה לכם למשל אפשרות להכריע דילמה ערכית פר אקסלנס בלי לבנות סולם ערכים ובלי לפתור את בעיית האינקומנסורביליות. לא פתרתי את השאלה איך אני מדרג את א' מול ב'. מה סולם הערכים שלי? החיים יותר גבוהים או השבת יותר גבוהה? אגב, במאמר מוסגר, תשימו לב שכנראה ערך החיים כשלעצמו לא מצדיק חילול שבת. נכון? כי אחרת היה מספיק להשוות את ה-א' מול אפס. והייתי מתעלם מ-ב'. אם א' הוא אינסופי, ערך החיים הוא אינסופי ו-ב' זה משהו, אז זה מוכרע על סמך א' לבדו, לא צריך את ב', נכון? למה אני אומר את זה? כי הרבה פעמים יש ביקורת למשל של חילונים או גויים למה לא מחללים שבת להציל חיים של גוי. ביקורת מוסרית. עוד פעם, זה כמובן עוד פעם דילמה בין מוסר לבין הלכה. אבל פה עוד פעם התשובה היא תשובה מאוד פשוטה, בגלל שגם את החיים של יהודי לא מחללים כדי להציל את החיים שלו. החיים של היהודי זה לא מספיק שיקול כדי להציל את החיים שלו. אני מחלל שבת כדי להציל את החיים שלו בשביל שאני מרויח שמירת שבת. גם החיים של יהודי לא שווים יותר מהחיים של גוי. את החילול שבת להציל את היהודי זה לא בגלל ערך החיים של היהודי אלא בשביל שאני ארויח הרבה שבתות. אצל גוי אני לא ארויח את השבתות האלה. אבל אין פה שום אמירה לגבי השאלה האם ערך החיים של יהודי הוא יותר מערך החיים של גוי. תעשו את אותה משוואה על גוי, בסדר? מה יהיה? נגיד שאני רוצה לחלל שבת על להציל חיים של גוי. אז פה אם אני לא מחלל, אז לא הרווחתי חיים והרווחתי שבת. שבת שלי כמובן, היהודי. אז הרווח פה הוא ב'. מה הרווח פה? פה הרווחתי ערך חיים של גוי וזהו, אפס. לא, זהו, נכון? אין שבתות כי גוי לא מחויב שמירת שבת. עכשיו אני צריך לבדוק מה גובר, א' או ב'? ההכרעה הזאת כבר דורשת סולם ערכים, כי פה אני צריך להחליט האם שווה לחלל שבת בשביל ערך של חיים. אבל זה לא בגלל שערך חיי גוי הוא יותר נמוך, גם אצל יהודי ב' גדול מ-א'. ה-א' של יהודי הוא כמו ה-א' של גוי. רק אצל יהודי מחללים שבת בגלל האיבר הזה. לכן אי אפשר לגזור מכאן שחיים של גוי שווים פחות מחיים של יהודי. הרב, אבל זה לא איך אפשר לדבר על עניין של כמות של שמירת שבתות במונחים מספריים? בסופו של דבר בן אדם כל עוד הוא קיים הוא מצווה לשמור שבת. הוא לא קיים, הוא לא מצווה לשמור שבת. העניין של הרווח פה הוא לכאורה לא רלוונטי. אתה שואל שאלה אחרת, אתה שואל שאלה שקיימת בלי קשר למה שאני אומר. סתם שאלה על הגמרא. למה הגמרא רואה את שמירת השבת כסוג של ערך? אם בן אדם לא קיים ולא שומר שבתות אין בזה שום בעיה. עכשיו רק תזכור, זה שאלה צדדית, זה לא קשורה אלי, זה בלי קשר אלי, זה שאלה על הגמרא. אבל אני אומר שרק שים לב שמה שלא כתבתי פה, שאם אני לא מחלל שבת והבן אדם מת אז יש לי מינוס אן מינוס אחת ב'. נכון? הוא לא חילל שבת, אבל ברור שלא הרווחתי שמירת שבתות, נכון? זה לא חילול, אבל ברור שאין לי פה שמירת שבתות. את מצוות העשה לא קיימו. אז אם אתה שואל כמה מצוות הקדוש ברוך הוא הבטיח, הרוויח, סליחה, החשבון הזה הוא חשבון נכון. אבל זה אתה צריך להגיד בגמרא בלי קשר אלי. אני אומר זה לא קשור לחשבון שלי. זה שאלה על הגמרא. יותר מזה, הגמרא פה משווה חילול שבת על ידי ואי שמירת שבת עם הבן אדם ההוא ימות. אז זה לא ב' מול אן מינוס אחת ב'. פה זה מינוס, זה משהו, זה חילול שבת. סליחה, פה יש חילול שבת, אתה צריך להוסיף חילול, זה לא אן ב' מינוס ב'. פה יש חילול שבת. מינוס ערך של חילול שבת שאני לא יודע כמה הוא. זה לא רק שלא שמרתי את השבת, אני גם חיללתי. לעומת זאת הבן אדם שמת הוא רק לא ישמור את השבת, לא שהוא יחלל אותה. יש פה עוד הרבה הערות על החשבון הזה של הגמרא. אני רק רציתי להראות לכם איך הגמרא בעצמה מתמודדת עם בעיה של איך בונים סולם ערכים כשיש אינקומנסורביליות. ושימו לב, זה בתוך דילמה שהיא דילמה בתוך ההלכה, בין שני ערכים הלכתיים, זה לא קשור להלכה ומוסר. לכן בעצם הטענה… למה חיים זה ערך הלכתי? מה אני לא שומע? למה חיים זה ערך הלכתי? יש מצווה לחיות? כן, וחי בהם, כן. זה מצווה בספר המצוות? אני לא זוכר כרגע מי מונה את זה ואם מונים את זה. אבל כן, ברור שזה ערך הלכתי. למה למה זה לא יהיה כמו בערכים המוסריים של ועשית הישר והטוב ואז אתה צריך גם לחיות? יש לזה גם ערך מוסרי, ברור שיש גם, אבל זה גם ערך הלכתי. ברור שזה ערך הלכתי לחיות. מה זאת אומרת? אתה צריך לשמור, שמירת החיים היא ערך בהלכה. מה בדיוק המקור? ואם זה יוצא מוחי בהם, או אם זה יוצא מוחי בהם למה זה לא מנוי, שאלה אחרת. יכול להיות שיש פה איזושהי תפיסה שאומרת לא צריך למנות את זה כי זה מובן מאליו, בלי לחיות לא תקיים את המצוות, אתה צריך לדאוג לזה שתקיים את המצוות, אם לא תחיה לא תקיים אותם. אפשר להציע הסברים, לא משנה כרגע, אבל זה מוצג בגמרא בצורה ברורה כערך הלכתי, זה לא שאלה של מוסר והלכה. בכל אופן, אז הנקודה היא שיש מצבים מסוימים שבהם אני יכול לעקוף את בעיית האינקומנסורביליות ואני יכול להכריע את הדילמה בלי לבנות סולם ערכים ולהחליט איזה סולם עומד מעל איזה ערך עומד מעל ערך אחר. עכשיו יש לי עוד דוגמאות לזה, אני כבר אין לי זמן להיכנס אליהן, אז אני רק אסיים בהערה של שמעון מקודם. כי נכון, אני יכול במקרים מסוימים לעקוף את הצורך לבנות סולם ערכים, לעקוף את האינקומנסורביליות, אבל יש מקומות שבהם אני לא אצליח. אם לא הייתי מצליח לתרגם את החיים למונחים של שמירת שבת, אז לא הייתה לי את האפשרות לעשות את הפטנט הזה כדי להכריע פה את השאלה. מה עושים שם? אז כמו ששמעון העיר קודם בצדק, זה יש לנו איזושהי, וזה מה ששמעתי קודם, יש לנו איזושהי יכולת אינטואיטיבית לקצוב או לקבוע כמה דבר מסוים הוא טוב מול דבר אחר ולדרג אותם. ואז אני בונה סולם ערכים למרות האינקומנסורביליות. יש איזשהו ערך או סולם אוניברסלי שמודד את כל הערכים המוסריים, כמה זה טוב. עכשיו אני אטען את אותו דבר גם על דילמות הלכתיות, כמו פיקוח נפש ושבת. נגיד שלא הייתי מצליח למצוא פטנטים, אז מה שהייתי עושה, הייתי צריך להחליט מסברה, אינטואיציה, להפעיל אינטואיציה הלכתית ולשאול כמה זה ראוי דתית. אני לא משתמש במונח טוב כי טוב תיאר את מידת המוסר שבזה. אני עכשיו מדבר על מידת חלות העניין האלוהי שבזה, כן, כמה זה שווה ברמה הדתית, בעבודת השם. והייתי צריך להפעיל את האינטואיציה הזאת ולראות מה יותר חשוב לעבודת השם, החיים או שמירת שבת. יש פה גם את השאלה הכמותית, כמה חיים וכמה שמירות שבת, לא משנה כרגע, רק בגדול. השאלה הגדולה זה כאשר יש סתירה בין מוסר לבין הלכה, מה אני אמור לעשות שם. כי כשאני אשאל עד כמה זה טוב, זה רק מדד לכמה זה מוסרי. כשאני אשאל עד כמה זה ראוי מבחינה דתית, זה מדד כמה זה דתי. כשאני אשאל את השאלות האלו אז יצא לי שהמצווה הזאת זה איקס ברמה הדתית, והעיקרון המוסרי הוא וואי במישור המוסרי. נו, עדיין אני לא יכול להשוות אותם. מתברר כנראה, זה שאנחנו מצליחים לעשות, להכריע קונפליקטים כאלה, זה אומר שהאינטואיציה שלנו יש לנו איזשהו מושג יותר עליון גם מהטוב והראוי ביחד. ואנחנו שואלים את עצמנו עד כמה זה ראוי נקודה. לא ראוי מוסרית, ראוי דתית, אלא ראוי. ויש כנראה איזשהו קנה מידה מופשט, מידת הראויות של הדבר, שיכול למדוד גם ערכי מוסר וגם ערכי הלכה. וכשהם מתנגשים, אז אני צריך להפעיל את המדידה הזאת. לא תמיד אני אצליח, לפעמים אני אהיה בספק. אבל יותר מזה, לפעמים אני אביא פסוקים כמו שעושים בפיקוח נפש בשבת. אני אביא פסוקים. אבל אמרתי, אם זה אינקומנסורבילי, אז גם פסוק לא יעזור. הרי אין על זה תשובה, זה לא שאני לא יכול להגיע לתשובה. אז מה עוזר לי שיש פסוק? העובדה שאנחנו מכריעים כמו העשה דוחה. העובדה שאנחנו מכריעים דילמות כאלה על ידי פסוקים אומרת שיש איזה שהוא קנה מידה מופשט, כללי כזה שיכול למדוד כל דבר עם כל דבר. וגם אם אנחנו לא מצליחים לראות את זה אינטואיטיבית, התורה אומרת לנו את זה. כי עכשיו יש משמעות לשאלה, יש לה תשובה, רק אני לא מצליח להגיע אליה. אז פה בא הפסוק ואומר לי אוקיי, אז זה קודם לזה או זה דוחה את זה. משפט אחרון אני אגיד איפה פסוק אומר דברים כאלה. פסוק אומר דברים כאלה כאשר ההתנגשות היא התנגשות מהותית. מה זאת אומרת? למשל, אם אומרים לי, נגיד הזכרתי קודם את הלא תרצח וחובה לסקול מחללי שבת, זאת סתירה בתוך ההלכה, נכון? אבל בוא נגיד שהלא תרצח הוא מוסרי לצורך הדיון, איסור, אתם יודעים מה, הריגת עמלק, בסדר? הריגת עמלק, אז יש חובה להרוג את העמלק אבל יש איסור מוסרי על רצח. יש גם שופך דם האדם, לא משנה, אבל יש איסור מוסרי על רצח. עכשיו אני אומר ככה, אם בגלל האיסור המוסרי אני לא אהרוג את העמלק, זה אומר שמצוות מחיית העמלק לא יכולה להתקיים אף פעם. נכון? כי תמיד כשתבוא להרוג עמלקי, יש מולך את הבעיה המוסרית. ההתנגשות היא התנגשות מהותית. כל הריגת עמלקית תמיד כרוכה בבעיה מוסרית. לא רק כשאני מתגונן, כשאני מתגונן זה דין רודף, הדין שאני הולך והורג עמלקי כי הוא עמלקי. אוקיי? אז יש פה את הבעיה המוסרית. אם התורה אומרת להרוג את העמלקי, אז התורה אומרת לנו פה שהערך הדתי גובר על הערך המוסרי. כי אחרת לא הייתה מצווה כזאת, כי אף פעם לא היינו אמורים לקיים אותה. אבל למשל פיקוח נפש בשבת, נגיד שזה סתירה בין הלכה ומוסר לצורך הדיון, נגיד שערך החיים זה מוסרי ושמירת שבת זה ערך דתי. כאן, זה שהתורה אומרת לשמור שבת לא אומר בהכרח שזה דוחה פיקוח נפש. למה לא? כיוון שלא נכון שכל פעם שאני דואג לחיים שלי זה כרוך בחילול שבת. יכול להיות שהתורה אמרה לשמור שבת רק במקום שזה לא עולה לי בפיקוח נפש. זה לא מרוקן לגמרי את הציווי של שמירת שבת מתוכן, כי ההתנגשות פה התנגשות מקרית. אין סתירה אמיתית בין שמירת החיים לבין שמירת שבת. במקרה אם קורה שמישהו חולה בשבת נוצר קונפליקט, אבל אין סתירה אמיתית. אבל בין מחיית העמלק לאיסור המוסרי של רצח יש סתירה מהותית. תמיד כשאתה הורג עמלקי אתה עובר על איסור לרצוח. במקום שהסתירה היא סתירה מהותית, אם התורה אמרה להרוג את העמלקים, אז היא כנראה אמרה לי זה כנראה דוחה את האיסור המוסרי. אבל במקום שהסתירה היא מקרית, אז בכלל לא ברור שאם יש מצווה בתורה זה דוחה את המוסר. שם יכול להיות שהמוסר יגבר. אין הכרח לומר שההלכה גוברת על העיקרון המוסרי. ואגב יש לזה דוגמאות גם בדברי הפוסקים, למשל מיסוד הזנות. מיסוד הזנות יש הבעל העקידה כן דן בזה ועוד כמה פוסקים. יש יתרונות הלכתיים גדולים למיסוד הזנות. כי אתה דואג לזה שהזונות יטבלו ואז אין איסור נידה, אתה דואג לזה שהן לא יהיו אשת איש כי תהיה רגולציה. הכל יהיה מסודר, יהיה נקי, הכל נהדר. יש המון יתרונות. האיסור בסדר, אנשים עוברים את האיסור בצורה יותר חמורה, לפחות תחסוך להם את רמת האיסור. אז מבחינה הלכתית נטו אפשר לראות בזה הרבה יתרונות. אבל כל הפוסקים מתנגדים, כי מוסרית לא יעלה על הדעת שהזנות תהיה לגיטימית. אוקיי? עכשיו רואים פה דוגמה שעיקרון מוסרי, בהנחה שאין איסור הלכתי לפחות לא משמעותי על ביאת פנויה, אוקיי? אז בשיקול ההלכתי ברור שעדיף למסד את הזנות. אבל השיקול המוסרי גובר על השיקול ההלכתי. למה? כי פה זה התנגשות מקרית, זה לא התנגשות מהותית. את איסור נידה אפשר לשמור גם בלי זה, זה לא שזה תמיד מתנגש. כאשר יש מצווה שתמיד כרוכה באיסור מוסרי, בהגדרה, אינהרנטית, אז כשהתורה אומרת לעשות את זה היא אומרת תתעלמו מהעניין המוסרי, המצווה גוברת עליו. אבל במקום שההתנגשות היא התנגשות מקרית, אז כאן לכו תדעו, אולי כן, אולי לא, אי אפשר לגזור מזה שהתורה אמרה איסור על זה שזה גם במחיר מוסרי, או מצווה שזה גם במחיר מוסרי, לא יודע, כי אולי התורה מתכוונת רק במקום שאין מחיר מוסרי. ואז צריך לדון בזה לגופו ולהחליט מה גובר, ואז חוזרים לאינטואיציה ולכל הדברים האחרים, או שמוצאים פסוק או שמפעילים את האינטואיציה. אוקיי, נעצור כאן. שיהיה לכם חופשה מועילה ונעימה, הצלחה בבחינות למי שיש, ומי שיהיה בשנה הבאה בסמסטר הבא נתראה. תודה רבה רב. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה, להתראות. תודה רבה. אולי הרב יכול להביא עוד דוגמה למקום של קונפליקט שבו אנחנו מכריעים לכיוון המוסר? עבירה לשמה למשל. סוגיית עבירה לשמה עוסקת ממש בזה. הדוגמה שמובאת מיד אחרי הסוגייה, אבל מתוך ההקשר ברור שזה באותו הקשר, בנות לוט. סוגיית עבירה לשמה, אז היא מביאה אמירה שמאוד לא ידועה. היא מביאה, חז"ל אומרים משבחים מאוד את בנות לוט על מה שהם עשו עם אבא שלהם. ידעתם את זה? חז"ל חולקים להם שבחים גדולים. למרות הקללות ולמרות שעמון ומואב וכל הדברים האלה, חולקים להם שבחים גדולים על ההחלטה הזאת. אתם מכירים היתר לעבור על איסור, על איסור עריות? אבא עם בת? בשום הקשר שלא יהיה. הם החליטו במודע לעבור על איסור ערווה. בעיקרון אפשר להצדיק את זה לפי אם מקבלים את המדרשים על מה שהיה עם אדם וחווה והילדים שלהם לצורך העניין. לא הבנתי. קין והבל, כל המדרשים שמספרים שהם נולדו עם אחיות וכל הסיפור הזה. אז במציאות הזאת שיש אין ברירה כי רק ככה אפשר לייצר המשכיות. המדרשים ידועים. זה מילון אנגלי אנגלי. איך תצדיק את המדרשים? מבחינה הלכתית. אני שואל מבחינה הלכתית. מבחינה הלכתית אין הצדקה לעבור על איסור ערווה בשום מצב. זה יהרג ואל יעבור. אין שום דבר שמצדיק. אבל אם אין ברירה, או זה או שהעולם נחרב, כמו שהם חשבו. שייחרב. בהדי כבשי דרחמנא למה לך? שייחרב. אגב, אנחנו יודעים שזה לא היה באמת המצב. זה התשובה באמת אבל זה לא תשובה הלכתית. הייתה פה טעות שם, אנחנו יודעים שזה לא המצב. הם חשבו שכל הארץ נשמדה, כי זה מה שהם ראו סביבם. ואנחנו יודעים שזה היה רק בסדום ובסביבה, בערי הכיכר. שאר המקומות היו אנשים. למה? כי הקדוש ברוך הוא דואג לזה שהאנושות לא תיחרב. אז אתה יכול לעשות איזשהו סוג של שיקול כזה. אבל נגיד שאתה רואה עכשיו את הסיטואציה ככה, ומבחינתך כל האנושות נחרבת. אז חז"ל אומרים שהם עשו שיקול מצוין. ואין איזשהו היתר הלכתי, לא תמצא את זה לא בשולחן ערוך, לא ברמב"ם, לא בשום מקום. אין הלכה כזאת. וזה עבירה לשמה. העיקרון המטא-הלכתי, המוסרי, הצלת האנושות דוחה את איסור ערווה מתוך שיקול של בנות לוט שלא ידעו כנראה קרוא וכתוב טוב, בטח לא גדולי הפוסקים אמר להם מה לעשות שם. יש עוד דוגמאות. אוקיי, כל טוב, להתראות.