ספק וסטטיסטיקה – שיעור 16

[הרב מיכאל אברהם] טוב. אנחנו בסדרה על ספק וסטטיסטיקה. התחלתי בפעם הקודמת אחרי שעסקנו בהבדל בין ראיה הסתברותית לראיה ישירה, או ראיה נסיבתית לראיה ישירה, עברתי לעסוק בדין קבוע. דין קבוע הוא בעצם הסתייגות על דין הליכה אחר הרוב בהלכה. ראינו את הגמרא בכתובות שמביאה את המקור לדין הזה, עוסקת במקור לדין הזה ובכמה דוגמאות לדין הזה. הדוגמה הראשונה שהגמרא מביאה זה מצב שבו, קודם כל נתחיל עם פריש. המצב של פריש זה כאשר אנחנו מוצאים חתיכה ברחוב, וברור לנו שהיא באה מתוך אחת מהחנויות שיש בעיר, ורוב החנויות בעיר הן כשרות או טריפות או מה שלא יהיה, הולכים אחרי רוב החנויות שבעיר והכלל הוא כל דפריש מרובא פריש. זאת אומרת חתיכה שפרשה, פרשה כנראה מקבוצת הרוב של החנויות. מה קורה אם החתיכה לא פרשה, היא עדיין נמצאת בתוך החנות? אני נכנסתי לחנות קונה חתיכת בשר, הולך הביתה ופתאום נזכר שאני לא זוכר באיזה חנות זה היה, באיזה חנות קניתי את זה. עכשיו ודאי יש תשע חנויות כשרות וחנות אחת טריפה אבל אני לא יודע באיזה מהחנויות הייתי. במצב כזה זה נקרא קבוע, וזה אומר שהסטטוס של החתיכה הוא סטטוס של ספק שקול. מתייחסים לזה כאילו שזה חמישים חמישים, למרות שיש פה תשע חנויות כשרות וחנות אחת טריפה. אותו דבר כן, מי שנגע בתוך תערובת יש תשע צפרדעים ושרץ אחד, אם פרש אחד מהם ונגעתי, אז אני טהור כי צפרדע לא מטמא ושרץ מטמא. אם הם לא פרשו אלא הם נמצאים במקומם, אז אני ספק טמא. אם זה ברשות הרבים ספק טומאה טהור, אם זה ברשות היחיד ספק טומאה טמא. מקרה שלישי שהגמרא מביאה שם, וזה בעצם המקור לדין קבוע, וקם לו וארב עליו, כתוב הפסוק כתנאי לענישה של רוצח, כתוב וקם לו וארב עליו, ואז אם הוא הרג אז עונשים אותו. מה זה וקם לו וארב עליו? אז מסבירה הגמרא כגון זורק אבן לגו. מישהו נכנס זורק אבן לתוך לא יודע מה חדר, מקום, שיש בו אנשים גויים ויהודים. ואם יש, אם יש בחדר הזה רוב גויים אז באופן עקרוני אני פטור כי כשזרקתי את האבן לא ידעתי במי האבן תפגע.

[Speaker B] יכול לשמוע אם את מדברת? רגע.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע במי האבן תפגע, כשההנחה היא שמי שהורג גוי לא חייב מיתה ומי שהורג יהודי חייב מיתה. אז אם אני זורק אבן לתוך חדר שיש בו תשעה גויים ויהודי אחד, אז בעצם אי אפשר לומר שאני הרגתי, בסוף נהרג היהודי כמובן, כי אחרת אין דיון על עונש מיתה. אבל השאלה מה ידעתי, מה היה המצב כאשר זרקתי את האבן. אם המצב היה שידעתי שיש שם תשעה גויים ויהודי אחד וזרקתי סתם את האבן פנימה, אז אי אפשר להגיד שהיה פה מעשה רציחה, אלא קרתה פה רציחה למרות שבעצם אני מראש לא עשיתי את המעשה הזה ולכן אני לא חייב מיתה. עכשיו הגמרא אומרת שדבר כזה הוא מצב של ספק. למרות שיש תשעה גויים ויהודי אחד, בעצם אנחנו מתייחסים לזה כאילו שזה חמישים אחוז שתרצח יהודי וחמישים אחוז שלא. ועל זה אומרת הגמרא אז אם ככה מה נפקא מינה? זאת אומרת, בין אם זה קבוע ובין אם זה לא קבוע, אם זה תשעים אחוז או חמישים אחוז, כך או כך לא הורגים את הרוצח כי גם על ספק לא הורגים את הרוצח. והגמרא אומרת בוא נדבר על מקרה שיש תשעה יהודים וגוי. אם יש תשעה יהודים וגוי וזרקתי את האבן לתוך החדר הזה, אז אני כן חייב מיתה אם היינו הולכים אחרי הרוב, כיוון שההנחה היא כשזרקתי את האבן הרוב זה יהודים, אז ההנחה היא שבעצם זרקתי פה אבן על יהודי שאתה הורג יהודי. ועכשיו שהתחדש הדין שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, זאת אומרת במצב שהדברים קבועים במקומם אז מתייחסים לזה כספק שקול, אז אני לא חייב מיתה. זאת אומרת פה יש השלכה לקולא לדין קבוע, פוטרים אותי ממיתה בגלל דין קבוע. זה מה שאומרת הגמרא כשהמושג קבוע בעצם מתאר סיטואציה שבה… החפץ שעליו אני עוסק, שבו אני עוסק, או לגביו אני מסתפק, נמצא במקומו, כן, במקום התערובת, באותו מקום שבו יש את כל הגורמים משני הסוגים, החפץ נמצא שם. אם החפץ יצא משם למקום אחר, ואני רק שואל מה טיבו, האם הוא מוצאו מקבוצת הרוב או מקבוצת המיעוט, אז הולכים אחר הרוב, כל דפריש מרובא פריש. אם הוא נמצא במקומו, ואני מסתפק או רגע הספק, רגע לידת הספק, זה כשהחפץ עדיין נמצא במקומו, במצב כזה אני רואה את זה כספק שקול, בין לקולא בין לחומרא. זאת אומרת, גם במקום שהספק הוא חומרה, גם במקום שהספק הוא קולא, רואים את המצב הזה כמצב של ספק, וזה דין קבוע. עכשיו כמה הערות לפני שאני מתקדם. יש לנו, אני רוצה לבדוק קודם כל אפריורי, לפני השאלה של ההסבר, איך להסביר את דין קבוע, שזה בעצם השאלה שלנו, איך אפשר להבין את דין קבוע? השאלה האם יכול להיות שיהיה הסבר לדין הזה? אפריורי, לכאורה לא יכול להיות שום הסבר לדין הזה. למה? כי לכאורה הסיכוי, מה זה משנה אם החפץ פרש או לא פרש? הסיכוי הוא תשעים אחוז. אז מבחינה סטטיסטית ברור ששני המצבים הם שקולים. אז איך אפשר לחשוב על הסבר שיבחין בין מצב של פריש לבין מצב של קבוע? בעצם סטטיסטית זה אותו דבר. כבר ראינו בנושא הקודם, ולכן עברתי לנושא הזה מיד אחריו, שיש עוד סוגי הסברים. וגם עליהם אולי נדבר. לכן זה שאין הבדל סטטיסטי, זה אנחנו כבר יודעים שזה לא אומר שלא יהיה הסבר מסוג אחר. יתרה על כן, יש איזושהי נטייה לחשוב שאם יש לנו מקור מפסוק, "וקם לו וארב עליו", אז בעצם אנחנו לא צריכים לחפש הסבר, או אולי מי שירחיק לכת יגיד אין הסבר. גזירת הכתוב. גזירת הכתוב אין לה הסברים. אם היה הסבר, זה היה סברה, אז לא היינו צריכים פסוק כדי שילמד אותי את הדבר הזה. זה לא נכון וגם לא יכול להיות נכון. דיברנו על זה פעם, שמקובל בישיבות לומר, אולי הזכרתי את זה אפילו בסדרה הזאת, אני לא זוכר כבר, שכל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו. למה? כן, זה הבדיחה שאני משתמש תמיד על שרה אמנו. אברך מתווכח עם אשתו והיא אומרת לו כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", אתה חייב לציית לשרה אשתך, יש כתוב בתורה. אז הוא אומר לה עם הארץ שבעולם, כל מה שכתוב בתורה זה הוראה מיוחדת לאברהם, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", אם זה היה הכלל, אז לא היה צריך להגיד לאברהם אבינו שישמע בקול שרה. להיפך, מזה שאמרו לאברהם אבינו שישמע בקול שרה, רואים שלא צריך לשמוע בקול נשים, לכן היה צריך החידוש לאברהם שישמע בקול שרה. וכך על זו הדרך, כל פסוק שמלמד אותנו משהו, בעצם העיקרון שיוצא ממנו זה ההיפך ממה שכתוב בו. כך הרבה פעמים תשמעו מישיבע בוחרס. שזה כמובן שטויות. יש, למה זה שטויות? כי כל הרעיון של מידת בניין אב בתורה זה שיש לי דוגמה אחת והיא מהווה בניין אב שממנה אני לומד את העיקרון הכללי. זה בדיוק מה שעושים במידת בניין אב. אבל זה כן נכון שיש מקומות בגמרא אפילו שבאמת רואים צורת חשיבה כמו שהזכרתי קודם. השאלה מתי עושים את זה כך, מתי עושים את זה כך, שאלה מעניינת. כתבתי עליה פעם, אבל לא ניכנס לזה כאן. בכל מקרה לא נכון שתמיד כשפסוק אומר משהו אז הוא מלמד אותנו את ההיפך. כן, זה ודאי לא נכון. אבל אני אומר יותר מזה. לא רק שהוא לא מלמד אותנו את ההיפך. אחרי שהפסוק אומר משהו, אז הוא מלמד אותנו את הרעיון שכתוב בו. זה ברור. אבל אני שואל מי אמר שיש בו רעיון? מי אמר שיש מאחורי זה איזשהו היגיון שטמון בבסיס הדין? זה גזירת הכתוב, בפשטות עוד פעם ישיבע בוחרס רגילים לומר גזירת הכתוב זה משהו הלכתא בלא טעמא. כן, זה איזשהו הלכה שאנחנו לא לא מבינים אותה, לא אמורים להבין אותה, לא יכולים להבין אותה, אולי אין לה הסבר. כן. אז פה אני רוצה לחלק בין שני דברים. דבר ראשון, אם נדבר על הלכה שכתובה במפורש בתורה. הלכה שכתובה במפורש בתורה, יש אולי מקום לומר שזאת הלכתה בלא טעמא. למרות שגם על זה הרמב"ם כותב במורה בחלק ג', ורבים, וככה הסברה הפשוטה נדמה לי, שגם אם אנחנו לא מבינים, אבל די ברור שמאחורי ההלכה הזאת יש איזשהו טעם, אחרת למה הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו? סתם? מה הוא החליט להתעלל בנו? סביר להניח שיש לו איזשהו סיבה שמביאה לציווי הזה. אז לכן אפילו דבר שכתוב בתורה, לכל היותר אנחנו לא מבינים את הטעם, אבל לא סביר לומר שאין לזה טעם. למה יש לזה נפקא מינה? מה נשנה אם יש ואנחנו לא מבינים או שאין? הנפקא מינה היא מה קורה במקום שאני כן יכול להבין איזשהו טעם. לך תדע, אולי זה נכון, אולי לא? מי יודע אם הבנתי נכון את הקדוש ברוך הוא? אז פה אני אומר, אם ההנחה היא שיש טעם. אם אתה אומר אני בכלל לא יודע אם יש טעם, אז באמת זה קצת ירייה באפלה. אבל אם אני אומר, ההנחה היא שיש טעם. אני חשבתי על טעם שנשמע לי סביר. נכון, אולי הוא לא נכון, אולי פספסתי, אבל כאן כבר נטל הראיה עובר למי שמטיל ספק בטעם שלי. יש לי איזשהו טעם, הטעם הזה הוא סביר, ולכן למה להניח שזה לא הטעם הנכון? אם יש טעם, וחשבתי על טעם הגיוני, אז מבחינתי זה כנראה הטעם. אולי אני טועה? בסדר, אבל בשביל להגיד שאני טועה, אתה צריך להביא נימוקים, לא אני צריך להביא נימוקים כדי להגיד שאני צודק. להראות שהסברה הגיונית? את זה ברור. ואחרי שיש לי סברה הגיונית, אני לא צריך שום דבר חוץ מזה בשביל להגיד שזה הטעם של הדין. לכן באמת אנחנו מוצאים בכמה מקומות שחכמים כן הציעו טעמים גם לדינים שמוגדרים בפירוש כגזירת הכתוב. הדוגמה הבולטת לעניין הזה, אחת הדוגמאות הבולטות לעניין הזה, זה המאירי בסנהדרין. הגמרא שם אומרת שבפרק בן סורר ומורה, הגמרא אומרת שעושים דין בן סורר ומורה בבן ולא בבת. כתוב בן סורר ומורה, דורשת הגמרא בן ולא בת. ועל זה אומרת הגמרא, והירושלמי אומר את זה יותר במפורש אבל זה כתוב גם בבבלי, שזה גזירת הכתוב. אז יש כל מיני, נגיד בספר החינוך או כל מיני פרשנים כאלה שעוסקים במימד הרעיוני, אז יכולים להציע כל מיני הסברים לדינים שכתובים בתורה, אבל זה לא אומר הרבה כי זה לא טעמים, זה לא הסברים או טעמים שהם באמת עומדים מאחוריהם הלכתית. לתת טעם בפה, לא יודע בדיוק מה. אבל המאירי מביא הסבר. הוא אומר בן ולא בת למה? כי דרכה של בת זה לא ללסטם את הבריות. בנים בדרך כלל יכולים להגיע כי אנחנו אומרים שבן סורר נידון על שם סופו. למה? כי אם הוא מתחיל ככה, בסוף הוא יגיע ללסטם את הבריות. אומר המאירי הטעם, ולא רק המאירי, זה עוד ראשונים, הוא מביא את זה בשם ראשונים אחרים, שלמה פטרו בת? כי בת כנראה לא תגיע ללסטם את הבריות. אין דרכה ללסטם את הבריות. ההבדל בין המאירי לראשונים אחרים שהמאירי שואל רגע רגע רגע, אבל הרי הגמרא אמרה שזה גזירת הכתוב. איך מוצאים לזה הסבר? את זה החינוך אף פעם לא שואל, כי החינוך לא מתכוון להסבר באמת. בסדר, הוא נותן לך איזה שהם הסברים לתת לך טעם בפה אבל הוא לא באמת מתכוון שזה הטעם שעומד מאחורי מה שהתורה ציוותה. אבל פה במאירי, מתוך זה שהוא מקשה, רואים שהוא רואה את הטעם הזה כטעם שבאמת עומד מאחורי ההלכה הזאת. בגלל זה התורה פטרה בת. ואז הוא שואל טוב, אז למה קראו לזה גזירת הכתוב? והתשובה שגם לגזירת הכתוב יש טעם. אז למה זה נקרא גזירת הכתוב? ובכלל למה צריך מקרא פסוק? אם יש טעם, למה לי קרא? סברא הוא. על זה, זה לא נכון. תחשבו שלא היה פסוק ודרשה, והייתי אומר הייתי לומד את פרשת בן סורר ומורה. עכשיו הייתי אומר אתה יודע, אבל בנות אין דרכן ללסטם את הבריות. אז האם לפטור בנות ואין פסוק? אני משתמש רק בסברה. אתם מבינים שזה בכלל לא ברור שהיינו פוטרים בנות. יש עוד הרבה אוכלוסיות, אתה יכול להגיד טוב פה הסיכוי שהוא יגיע ללסטם את הבריות הוא קטן. לא יודע מה, יש מוסד חינוכי מפואר שכל ילדיו יוצאים גידולים לתפארת. בסדר? עכשיו הבוגרים שלו לא נעשה בן סורר ומורה גם אם יש שם מישהו שגונב תרטימר בשר ושותה לוגי יין וכולי, לא נעשה בו דין סורר ומורה כי הוא לומד בבית הספר ההוא וחזקה שהוא יצא בסדר. לא היינו עושים את זה, נכון? גם בבנות למרות שהטעם הוא אולי טעם נכון, השאלה. חילוק נכון זה מספיק כדי להשיג את המסקנה ההלכתית. והתשובה היא שלא תמיד. אנחנו זה וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה? יש לנו איזשהו חילוק. מי אמר שהוא מספיק חזק? מי אמר שהוא ברור? לכן גם כשיש לנו הבנה, זה לא אומר שלא צריך פסוק. ואחרי שיש פסוק זה לא אומר שההבנה לא נכונה, כי אחרת בשביל מה כתבו פסוק. הפסוק אומר שההבנה הזאת מספיק חזקה כדי לבנות עליה דין, כדי לפטור באמת בנות מדין בן סורר ומורה. אז זה לגבי, טוב, אפשר להרחיב בזה הרבה. דיברנו פעם על טעמא דקרא, גם שמה הרבה פעמים מקובל לחשוב שלא דורשים טעמא דקרא כי אנחנו לא יודעים מה הטעם הנכון. הרא"ש כותב בבבא מציעא בדף צ"ד, הרא"ש כותב שאם ברור מהו הטעם אז כן דורשים טעמא דקרא. אז נראה שבאמת הבעיה היא שאנחנו לא יודעים את הטעם. אבל הראיתי שלפחות לפי הרמב"ם ועוד, זה לא נכון. זאת אומרת, גם אם יודעים את הטעם עדיין אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, למשל כשהתורה עצמה כותבת אותו. לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, לגבי מלך. אז התורה עצמה כתבה את טעם הדין, ובכל זאת אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. אז זה לא בגלל שאנחנו לא יודעים את הטעם, התורה עצמה אמרה את הטעם. אז לכן בקיצור, גם בהקשר של טעמא דקרא זה לא נכון שאין טעם לגזירות הכתוב. יש טעם ועדיין לא תמיד דורשים טעמא דקרא. טוב, בכל מקרה, מה שאני אבל רוצה לומר זה שבדרשות זה עוד הרבה יותר חזק. תחשבו למשל אפילו על הדרשה של בן ולא בת. או הדרשה של ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', שפוסלת נשים לעדות, אנשים ולא נשים. או הדרשה שלנו, וקם לו וארב עליו, כגון זורק אבן לגו. עכשיו, בוא ננסה להכניס את עצמנו לתוך הנעליים של הדרשן. הדרשן רואה פסוק, ועכשיו הוא דורש אותו באיזושהי צורה. עכשיו אתם מבינים שלא יכול להיות שהוא עשה את הדרשה הזאת בלי שהייתה לו איזושהי הבנה למה באמת יש בזה היגיון. זאת אומרת, לא ייתכן. הרי וקם לו וארב עליו, איך הגעת לזה שמדובר דווקא בזורק אבן לגו? אולי מדובר במי שעומד על רגל אחת ויורה ברובה אוויר? או מי שהשם שלו מתחיל בגימ"ל? למה, למה פתאום דפקת דחפת לפה את הסיטואציה הזאת של זורק אבן לגו? כי הבנת שזורק אבן לגו כנראה באמת יש איזושהי סברא לפטור. ולזה, לזה מה שמתכוונת התורה כשהיא אומרת שמתחייבים רק בוקם לו וארב עליו, ואם זה לא מתקיים אז פוטרים, פטורים. ואת התורה אני מבין כי היא מטילה פה איזה שהוא סוג של תנאי על חיוב מיתה. אז היא אומרת לי רק אם מתקיים וקם לו וארב עליו הוא חייב מיתה, אם זה לא מתקיים אז לא. עכשיו אני שואל אבל מה זה התנאי הזה? יכולתי לפרש את זה במאה צורות. ברור שאני בוחר את הצורה שנשמעת לי הכי סבירה. אז אני אומר כנראה שמדובר על דין קבוע, והתורה חידשה פה את דין קבוע. אם לא היה היגיון מאחורי החילוק בין פריש לקבוע, אז למה לא הייתי מחלק בין רוב של שמונים אחוז לרוב של שישים אחוז? רק ברוב של שמונים אחוז חייבים, לא ברוב של שישים אחוז. מה הבעיה? יש פוסקים אפילו שמחלקים בין מיעוט ניכר ומיעוט לא ניכר. לא, יש שמחלקים בין קבוע לבין רוב, אז זה אומר שלדרשן או לגמרא, כן, היה היגיון מאחורי זה, למרות שזה יוצא מדרשה. כי אם לא היה היגיון אז את הדרשה הזאת לא היינו מיישמים על המקרה הזה. היינו מוצאים חילוק אחר שיש בו היגיון והיינו מניחים שהתורה התכוונה אליו. אם אנחנו אומרים שהתורה התכוונה לזה, כי זה לא רמוז בפשט הכתובים. אם הייתי יכול להוציא את זורק אבן לגו מתוך המילים וקם לו וארב עליו, אני מבין, אבל אתם מבינים שזה לא קשור למילים. זה לא יוצא מהמילים. המילים האלו לא מתארות זורק אבן לתוך חדר. אלא מה אני מבין שהתורה באה להוציא משהו, שזה לא נקרא שהוא התכוון להרוג, הוא לא קם לו וארב עליו. כן, הוא לא תכנן פה הריגה. על מה מדובר? אולי באינו מתכוון? לא, הגמרא אומרת בזורק אבן לגו. כי הגמרא מבינה שבזורק אבן לגו באמת יש פה איזושהי בעיה בכוונת הרציחה. זה לא מעשה רציחה שעליו חייבים מיתה, זאת אומרת יש פה איזשהו היגיון שרק מכוחו אני מיישם את זה על דרשת הפסוק. רק בגלל שיש היגיון מאחורי החילוק בין קבוע לבין פריש, רק בגלל זה אני יכול להגיד שהתורה באה למעט את הדין קבוע. אם לא היה היגיון לא הייתי מעלה בדעתי לעשות את זה, כן. דיברנו כבר את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, למה לא לרבות כיסאות? כי אני אומר את ה' אלוהיך תירא זה בא לרבות, את בא לרבות, זאת ההנחה של רבי עקיבא. כן, אז את בא לרבות, את מה הוא בא לרבות? אני מחפש בסברא מה הכי קרוב. איך אני מחליט את מה לרבות? סברה. זאת אומרת מאחורי התוצר של הדרשה חייבת להיות סברה. מאחורי מה שכתוב בתורה סביר מאוד שיש סברה, אני חושב שאנחנו לפעמים גם אפילו יכולים להבין אותה, זה מה שאמרתי קודם. אבל כשמדובר בדרשה חייבת להיות סברה מאחורי זה, כי אחרת הדרשן עצמו, זה שיצר את ההלכה, לא היה יוצר את ההלכה הזאת. הרי הוא יצר אותה, איך הוא ידע אותה? זה לא בא מהקדוש ברוך הוא. איך הוא ידע אותה? כי הוא הבין שהפסוק הזה בא לרבות או למעט או לחלק בין שני מצבים והוא מבין שבאמת יש היגיון בחילוק בין שני המצבים האלה, פריש וקבוע במקרה שלנו. אז לכן או בן ולא בת, והתורה באה להוציא בת. למה? אולי באה להוציא ילדים טובים? יש לי איזה שהיא סברה לחלק בין בן לבין בת, אני מבין שהתורה באה להוציא, אז אני אומר, אוקיי, אז כנראה שהיא באה להוציא בת, כי יש היגיון לחלק בין בן לבת. לא היה היגיון אז גם הדרשה לא הייתה אומרת את זה. את זה זה לא נכון על דבר שכתוב מפורש בתורה. מה שכתוב מפורש בתורה אז הוא כתוב, אין פה. אבל בהלכה שיצאה מדרשה, אז הדרשן שיצר אותה, ברור שהייתה לו איזה שהיא סברה בבסיס היצירה, אחרת הוא לא היה מצליח ליצור את הסברה הזאת. לכן למיטב הבנתי וידיעתי, בהלכות שיוצאות מדרשות כן דורשים טעמא דקרא. כל מה שכתוב שלא דורשים טעמא דקרא זה מהלכות שכתובות בתורה. בהלכות שיוצאות מדרשות ודאי שדורשים טעמא דקרא. מי שיצר את ההלכה התבסס על טעם. ככה היא נוצרה. אז לכן די ברור ששמה הטעם יקבע את גדרי ההלכה.

[Speaker D] הרב, סליחה הרב. כן. מה שאתה אומר שמאחורי דרשה עומד היגיון, זה רק על דרשות שמהן יוצאות הלכות, אבל לא הגדות ודברים כאלה.

[הרב מיכאל אברהם] מדרש אגדה אני לא קורא לזה דרש,

[Speaker D] זאת אומרת, אוקיי, בסדר, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] כן. אז הטענה בעצם שחייבת להיות פה איזה שהיא סברה הגיונית, וזה מה ש… יש שאלה? שנייה אחת, אני רק חוזר למה שאמרתי קודם, ולכן לא רק שאפשר שתהיה סברה הגיונית כמו שאמרתי קודם, למרות שיש פסוק ולמרות שזה גזירת הכתוב, אפשר שתהיה סברה. עכשיו אני אומר יותר מזה, חייבת להיות סברה. כי אם לא הייתה סברה לא היה יוצא הדין הזה, כי הדין לא כתוב בתורה, הוא נדרש. למה חכמים החליטו לדרוש דווקא להוציא את קבוע לעומת פריש ולא את רוב של שישים אחוז מול רוב של שמונים אחוז, או לא יודע מה, כל דבר אחר. ברור שלחכמים הייתה איזה שהיא סברה, רק צריך את הפסוק כי הסברה לבדה אולי לא מספיקה, אז אתה רוצה שהפסוק יגיד לך כמו שהמאירי שראינו, הפסוק אומר שהסברה הזאת מספיק חזקה, באמת אתה יכול לפסוק אותה להלכה. אתה יכול לעשות את החילוק הזה גם הלכה למעשה. אחרת הייתי אומר אוקיי, יש סברה לחלק, אבל איך תדע? וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה? אבל אם יש פסוק או דרשה, אז הדרשה אומרת לי אוקיי הסברה הזאת היא בסדר, אתה יכול לסמוך עליה, תפעל על פיה גם למעשה. אז אם ככה חייבת להיות סברה. כן, מישהו רצה לשאול קודם?

[Speaker E] הרב לפי מה שזכור לי לפעמים יש מסורת על דרשות, כלומר דורשים משהו ש…

[הרב מיכאל אברהם] מה שאמרתי קודם זה הדרשות יוצרות, לא הדרשות צומחות, הרמב"ם אומר שדרשות בתשובה שמה שדרשות צומחות זה כמו שלושה ארבעה, זאת אומרת כמעט אין דרשות צומחות, רוב הדרשות הן יוצרות. יותר מזה, גם בדרשות צומחות לדעתי צריך להיות היגיון. לא בגלל החשש לטעות כי קיבלנו כבר את ההלכה אז אין בעיה מבחינת הטעות, אבל דרשה שאין בה שום היגיון אז היא לא תסמוך את ההלכה, מה היא עוזרת לך? לסמוך את ההלכה זה אומר ההלכה הזאת יוצאת מהפסוק הזה, איך היא יוצאת? בוא אני אראה לך איך היא יוצאת, כי אני עכשיו לוקח את הפסוק וכתוב בו כך וכך והרי צריך לרבות, את מה נרבה? נרבה כנראה את הדבר הזה כי יש בו היגיון. או נמעט או נרבה לא משנה, אוקיי? אני צריך לשכנע אותך בדרשה הזאת גם כשהיא באה לסמוך, אחרת אני סתם משחק משחקים. עכשיו אם אין בזה היגיון מאחוריו וזה לא משכנע בשום צורה, זה סתם, זה משחק. לכן לדעתי גם בדרשות צומחות מה שאני אומר נכון, אבל דרשות יוצרות זה ודאי כך, ולפי הרמב"ם רוב הדרשות הן יוצרות אז זה די ברור שזה כך, רוב הדרשות הן יוצרות. אז זה אומר שבעצם חייבת להיות סברה, לא רק שהיא יכולה להיות סבירה אלא חייבת להיות סברה. עכשיו אני אספר לכם מעשה שהיה בדידי, מעשים שהיו בדידי. היה לי חברותא חבר טוב, למדנו יחד הרבה שנים עד שהוא החליט שאני אפיקורס. ומדי פעם הוא היה מגיע אליי עם הצעה להסבר של דין קבוע, זה התחביב שלו. אחת לכמה זמן הוא היה עולה עם איזה שהוא הסבר לדין קבוע, ותמיד זה היה הסבר סטטיסטי, כאילו זאת אומרת הסבר במובן הרגיל, כן, סברה. אז אמרתי לו: תראה, לפני שאתה מציג לי את ההסבר יש לי שאלה, אתה מוכן לשתות רעל על סמך ההסבר הזה? אתה מאמין שיש הבדל סטטיסטי, זה אומר שזה לא מועיל רק בהלכה, זה אומר שגם תהיה לך דילמה מעשית, פיזית, כן, רפואית, לא משנה מה, אתה גם תגיד שקבוע זה מחצה על מחצה, זה באמת חצי חצי. כן, זה בעצם מה שהסבר כזה אמור לתת. למשל דוגמה: יש לכם שני ארגזים שמכילים בתוכם עשרה, כל ארגז מכיל בתוכו עשרה בקבוקים. בארגז אחד יש בקבוק רעל אחד ותשעה… רגע… בקבוק רעל אחד ותשעה בקבוקים עם מים. בבקבוק השני יש שישה בקבוקי רעל… לא, רגע, יש שלושה בקבוקי רעל ושבעה בקבוקי מים, אוקיי? עכשיו מהארגז הראשון… מהארגז השני פרש בקבוק. בסדר? אני יודע שיצא מהארגז הראשון, בסדר? אז הסיכוי הוא שלושים אחוז שזה רעל, נכון? עכשיו הארגז השני, יש לך עכשיו שתי אפשרויות, אני עם אקדח לרקה שלך, יש לך שתי אפשרויות: או לשתות את הבקבוק הזה, שלושים אחוז רעל, או לקחת בקבוק מהארגז השני. בארגז השני יש בקבוק אחד של רעל, הסיכוי הוא עשרה אחוז, נכון? לקחת אקראית בקבוק מהארגז השני. אבל זה דין קבוע. דין קבוע זה אומר שאתה בעצם מתייחס לזה כאילו שיש פה חמישים אחוז רעל וחמישים אחוז מים. אז ברור שעדיף לשתות את הבקבוק שפרש, שם זה שלושים אחוז, פה זה חמישים אחוז. אמרתי לו אם תגיד לי שאתה שותה את… אתה בוחר באופציה השנייה, לבחור בקבוק מהארגז השני, אני מוכן להקשיב להסבר שלך. אם לא, תחפש הסבר אחר. נדמה לי שכאן בדרך כלל נסתתמו טענותיו וכל הדוגמאות שהוא הביא, כי זה לא עובד ככה. זאת אומרת הוא לא מצא… לא יכול היה להציע הסבר הסתברותי, כי לכאורה הסתברותית מה ההבדל אם זה קבוע או פריש? זה בדיוק אותו דבר. ולכן מבחן הרעל הוא מבחן טוב. זאת אומרת כשאתה טוען שיש לך איזשהו הסבר הסתברותי, אז בוא נראה אותך שותה רעל על בסיס ההסבר הזה. הרבה פעמים שואלים כן גם לגבי ללכת אחרי הרוב. באיסורים אנחנו הולכים אחרי הרוב כשיש מיעוט, ברעל גם היית הולך אחרי הרוב? וזה לא קושיא, כיוון שבאיסורים אני הולך אחרי הרוב כי מותר, התורה עצמה אמרה שהולכים אחרי הרוב. ברעל זה לא שאלה של התורה, אני לא רוצה לקחת סיכונים. זה לא בגלל שיראת השמים שלי פגומה, אלא בגלל שההלכה עצמה אומרת שאפשר לסמוך על הרוב. זה לא מציאות, שאלה הלכתית. שאלה הלכתית, ההלכה עצמה אומרת שאפשר לסמוך על הרוב. במקרה שלנו אתה מנסה להציע לי הסבר סטטיסטי להלכת קבוע. אם היית אומר לי תראה אני הולך אחרי דין קבוע כי זה ההלכה אני מבין, כשאתה בא לתת לי הסבר אתה בעצם אומר לא, זה גם המצב ההגיוני או הסטטיסטי. ואם זה ככה, אז בוא נראה את ניסוי הבקבוקים איזה מהם אתה תשתה. בקיצור המצב נשמע עגום. מצד אחד כמו שאמרתי קודם חייב להיות הסבר, מצד שני לא יכול להיות הסבר, כי הסבר הסתברותי לא יהיה פה. אתם כבר רואים שאנחנו נמצאים באותו מצב כמו שנמצאנו בדיון על הראיות הסטטיסטיות. והמוצא המתבקש הוא, או המוצאים המתבקשים זה אותם כיוונים כמו שעלו שם. מה זה יכול להיות? או הסבר משפטי הלכתי, כן, או איזושהי… כמו שאמרתי במובן של… כשאני אומר הסבר משפטי אני מתכוון שיש בזה היגיון משפטי, מה שאני יכול להראות תוצאות בעייתיות אם אני אתיר את זה אז יקרה כך וכך, כמו פירות העץ המורעל. כן, הראייה היא ראייה טובה אבל אני לא סומך עליה, וזה לא גזירת הכתוב שאני לא סומך עליה, יש לזה הסבר. הגיוני. אתה לא סומך עליה כדי לא לעודד אנשים להבא לעבור על החוק כדי להשיג ראיות. זה מה שקראתי הסבר משפטי, זה הסבר מאוד הגיוני למרות שמבחינה סטטיסטית הראיה הזאת היא ראיה טובה. זה לא שיש פה הסבר סטטיסטי. הראיה היא ראיה טובה. זה שאני לא סומך עליה יש לזה הסבר הגיוני, גם אם הוא לא הסבר סטטיסטי הוא הסבר משפטי. אני טענתי שיש גם קטגוריה שלישית. קטגוריה שלישית זה איזה שהוא סוג של אינטואיציה משפטית. מה זה אומר אינטואיציה משפטית? זה מצב שבו אני לא יכול להראות לך שיש לצעד הזה השלכות בעייתיות ברמה המשפטית וגם אין לי הסבר סטטיסטי. ועדיין האינטואיציה שלי אומרת שכך נכון לנהוג או לא נכון לנהוג. מבחינתי גם דבר כזה הוא הנמקה קבילה. בסדר? זה בעצם מה שרציתי לטעון, זה גם מה שראינו בסוגיה הקודמת, בסוגיה של ראיות סטטיסטיות. כאן אנחנו נמצאים במצב מאוד דומה. לכאורה מבחינה הסתברותית זה אותו דבר. למה להעדיף את, למה קבוע זה מחצה על מחצה ופריש זה הולך על פי הסטטיסטיקה, על פי הרוב? ומצד שני חייב להיות פה הסבר כי זאת לא הלכה שכתובה בתורה, זאת הלכה שחכמים הוציאו מתוך הדרשה של וקם לו וארב עליו, אז היה להם איזשהו היגיון מאחורי זה, הם לא הוציאו את זה סתם. אבל ההיגיון הזה הוא לא סטטיסטי. מה שנשאר זה אחת משתי האפשרויות האחרות. גם אני לא רואה בעניין הזה שום הסבר משפטי. זאת אומרת הסוג השני אני לא רואה. יכול להיות שיש ופספסתי אבל אני לא רואה למה הסבר כזה יכול להיות קיים פה, ההסבר המשפטי כמו פירות העץ המורעל. ולכן זה מוביל אותנו לכיוון השלישי. אבל הכיוון השלישי גם הוא לא איזה מילת קסם וזה נקודה חשובה. העובדה שאני אומר טוב, גם אינטואיציה משפטית שאני לא יכול להצביע על השלכות ואני לא יכול להצביע על חישוב סטטיסטי או משהו כזה ועדיין מבחינתי אינטואיציה משפטית זה קביל, זה לא ג'וקר. זה לא שכל פעם שאני נתקע עם משהו זה אינטואיציה משפטית והכל. צריך לבדוק האם באמת יש לנו אינטואיציה משפטית כזאת. זה לא מילים. לזרוק את המילים יש לי אינטואיציה משפטית אז הכל מצוין אז לא צריך להסביר כלום. גם אינטואיציה משפטית צריך להסביר. על זה שיש לי אינטואיציה משפטית זה אני צריך לוודא שאכן יש לי אותה. ושוב פעם ההסבר לא יהיה סטטיסטי וההסבר גם לא יהיה משפטי דרך השלכות או תוצאות. אז יש פה איזשהו סוג נוסף של הסברים שהם יהיו הסברים לעקרונות האלה והם הסברים למרות שהם לא אף אחד משני הסוגים הראשונים. אבל גם הסוג השלישי כשאני אומר אינטואיציה משפטית זה לא להפריח את המילים אינטואיציה משפטית לחלל האוויר ולצאת בחיים. אלא אתה צריך לתת לבנאדם שמולך או לעצמך אם אתה מדבר עם עצמך למשש, האם באמת יש לי אינטואיציה כזאת? האם באמת בראיות סטטיסטיות אני חושב שיש אינטואיציה חזקה כזאת? על דוגמת האסירים שם בכלא שתשעים ותשעה התנפלו ואחד לא או כל מיני דוגמאות אחרות שהבאנו שם, האוטובוסים הכחולים והאדומים וכולי. יש היגיון רב אינטואיטיבית לפחות לא להרשיע על סמך ראיות סטטיסטיות. נדמה לי ששמה בהחלט אפשר להשתכנע שיש אינטואיציה כזאת למרות שעוד פעם מבחינת התוצאות אמרתי לא השתכנעתי. זה ההסברים של אנוך שהוא הציע הסברים משפטיים תוצאתיים. מבחינה סטטיסטית לכאורה ברור שצריך להשתמש בראיות האלה, לכן ההסבר למה לא משתמשים בראיות האלה יכול להיות רק הסבר מהסוג השלישי, אבל שם באמת יש אינטואיציה כזאת. אז זה בסדר. האם פה גם יש? כי על פניו גם כששואלים אנשים באופן כללי אין אינטואיציה. מה ההבדל בין לקחתי את החתיכה מתוך החנות או שהחתיכה פירשה ומצאתי אותה ברחוב? אני מבין שאין הבדל סטטיסטי אבל אני אומר יותר מזה, אין גם שום הסבר תוצאתי, אין הסבר סטטיסטי וגם אין אינטואיציה. זה אותו דבר, מה זה משנה? פה בניגוד לראיות סטטיסטיות האינטואיציה פה לא באמת, שלי לפחות לא באמת אומרת שיש הבדל בין שני המצבים. אז מה הוביל את הדרשן בגמרא להוציא את הדין הזה מוקם לו וארב עליו? בכל זאת היה מאחורי זה איזשהו היגיון שהנחה אותו. והשאלה איך להבין את הדבר הזה. עכשיו אולי עוד הערה אחת אני חייב בכל זאת להעיר, זה שכחתי בפעם הקודמת לפני ה… אנחנו עכשיו נתחיל עם ההסברים עוד רגע. בינתיים רק שמתי את המסגרת ואנחנו בעצם מחפשים הסבר מהסוג השלישי, זאת אומרת הסבר שיראה לנו מה היא האינטואיציה שעומדת מאחורי ההבדל בין קבוע לבין פריש. לא תוצאות משפטיות ולא חישובים. אבל אז עד כאן הגענו. עוד רגע אני אתחיל בנושא ההסברים, אבל אני רוצה רק להעיר עוד הערה אחת. עברנו קצת בשלווה גדולה מדי על הדין הזה שזורק אבן לגו ושגויים זה לא נחשב, רק יהודים נחשבים. אז אני רוצה בכל זאת להעיר גם על זה משהו. יש משהו מקומם באמירות מהסוג הזה. הערה מוסרית שלא קשורה בעצם לסוגיה הזאת, לדיון שלנו, אבל בכל זאת נתקלנו בזה. יש משהו מקומם באמירה הזאת. הרבה פעמים יש ביקורת שההלכה מעדיפה חיים של יהודים על פני חיים של גוי. גם חילול שבת, אז מותר להצלה של חיי יהודי אבל לא להצלה של חיי גוי. פה את זה אנשים פחות יודעים, אבל זה גם נכון שהריגת יהודי מחייבת בעונש מיתה והריגת גוי לא. כן, זה יוצא מ"לא תרצח", זה יוצא מ"שופך דם האדם", ולכן יש פה איזושהי מצוקה מוסרית שטעונה דיון, טעונה הסבר. אז עקרונית אפשר, כשדיברתי על מוסר והלכה הארכתי בעניין הזה, לא תמיד ההלכה צריכה להתאים למוסר. יש הלכות אנטי-מוסריות ויש להן איזה שהן מטרות, קראתי להן מטרות דתיות, ולפעמים המטרה הדתית יכולה לפגוע בערכים מוסריים. יש התנגשות בין ערכים ולפעמים הערך המוסרי נפגע לטובת איזשהו ערך דתי. אבל כאן בהקשר שלנו של רצח גוי, אני בכל זאת חושב שאפשר קצת יותר להסביר למה. כי הטענה, השאלה איך אנחנו רואים את ההבדל שההלכה עושה בין הריגת יהודי להריגת גוי. האם זה חומרה בהריגת יהודי או שזה קולא בהריגת גוי? תשאלו מה ההבדל? זה הכל יחסי, אם זה חומרה אז ההוא קולא. לא. אני שואל מה הסטנדרט, מה מצב האפס, מה היחס הבסיסי. אם היחס הבסיסי הוא שרצח לא מחייב המתה, אז רצח גוי לא מחייב המתה. לגבי יהודי אני מחמיר יותר. אפשר להחמיר, אני לא מזלזל בחיי גוי, יש איסור דאורייתא להרוג גוי. מי שהורג גוי הוא עבריין חמור. אבל עונש מוות אין על זה. למה? כי באמת ברמה המוסרית לא מגיע עונש מוות למי שהורג בן אדם. התורה אבל אומרת, אבל אם הרגת יהודי אני מחמירה עליך יותר, אתה כן חייב עונש מיתה. זה יותר קל לעיכול, כי זה לא אומר שמזלזלים בחיי גוי. זה אומר שהיהודי, שהוא בסך הכל נקרא לזה בן משפחה, הוא שייך לקבוצת ההשתייכות שלי, אני דואג לו יותר מאשר לגוי, שזה לגיטימי. אוקיי? למשל, להרוג גוי כדי להציל יהודי את זה אני לא אעשה, כי זה לפגוע בחיי גוי. אבל להציל גוי מול להציל יהודי או להעניש מי שהרג גוי מול להעניש מי שהרג יהודי זה לא אותה סיטואציה. כמו למשל בהשבת אבידה או בריבית מה שכתבו פה. נכון? גם שמה הראשונים כותבים את זה במפורש, שבהשבת אבידה הרמב"ם כותב בפירוש המשנה בבבא קמא שהשבת אבידה למה לא חייבים להשיב לגוי? בגלל שגם הגויים לא משיבים אבידות. הסטנדרט המקובל הוא שאין, אם איבדת נגעת נסעת מה שנקרא. איבדת, אבוד לך. הם לא מחזירים אבידות. אז גם אם אני אאבד אבידה הם לא יחזירו לי אותה, אז למה שאני אחזיר להם? אין חובה מוסרית להחזיר אבידות בחברה שהנורמה המקובלת היא שלא מחזירים אבידה, גם לי לא יחזירו אבידה. יש איזשהו מידה של הדדיות שנדרשת מאחורי עקרונות מוסריים. עקרונות מוסריים מבוססים גם על הדדיות, לא יודע אם רק, אבל דרושה גם הדדיות. אותו דבר עם ריבית, הגויים מלווים בריבית, למה שאני לא אלווה להם בריבית? גם הם כשהם ילוו לי הם ילוו לי בריבית. זה שהתורה מחמירה ואומרת ליהודי כן תחזיר אבידה או ליהודי אל תלווה בריבית זאת חומרה לגבי יהודי, זה לא קולא לגבי גוי. וכל עוד שזה עומד בסטנדרט האוניברסלי, אז הבעיה המוסרית פה מאוד נקרא לזה מתקהה אם לא נעלמת. כי אני בסך הכל אומר, זה איסור דאורייתא, זה חמור מאוד להרוג גוי, הכל נכון. עונש מיתה זה באמת תגובה קיצונית. את זה אני עושה למי שהורג יהודי כי התורה דואגת לקהילה שלה או לקהילה שלי. אני דואג לילדים שלי יותר מאשר אני דואג לילדים של השכן שלי. אז מה זה אומר שאני מזלזל בילדים של השכן שלי? לא, יש לי מחויבות גדולה יותר לקרובים אליי כל עוד אני לא פוגע בילדים של השכן שלי. אני כמובן לא אקח מהם כדי לתת לילדים שלי לאכול, זה אסור. אבל אם יש לי אוכל לתת לילדים שלי לפני הילדים של השכן זה נשמע לי מאוד סביר. אותו דבר עם המשפחה שלי, עם העם שלי, זה מעגלי קרבה. שמותר לעשות פרוטקציה חיובית למעגלי קרבה, ואפילו רצוי לדעתי, לא רק שמותר. כן, היה פעם בר מצווה של האחיין שלי, הם תפסו עמדות אוניברסליסטיות מאוד. אז דיברתי שם בבר מצווה בדיוק על העניין הזה, על המחלוקת שיש לי עם ההורים שלו, עם אחותי ובעלה, עם האוניברסליזם. ואמרתי שאני חושב שיחס שונה למעגלי קרבה שונים זה לא משהו בטח לא משהו פסול, אבל לדעתי זה אפילו משהו ראוי, לא רק ניטרלי. כך ראוי לנהוג. מי שדואג לכל העולם בשווה, בסוף יוצר עולם גרוע יותר. כי אם אתה דואג לכל העולם, אף אחד לא ידאג לאף אחד. אם כל אחד ידאג יותר לסביבה שלו הקרובה ופחות לסביבה הרחוקה, אני חושב שבסוף בסוף העולם יתנהל נכון יותר וטוב יותר. למרות שזה כאילו שוביניסטי קצת, אתה מעדיף את הקרובים אליך, עניי עירך קודמים, כן, אתה מעדיף. למה עניי עירך קודמים? מה העני של העיר שלי מגיע לו לאכול יותר מאשר העני של העיר השנייה? ההנחה היא שאם יגידו לי תדאג לקהילה שלך, אז זה דרישה יותר אפקטיבית, יש יותר סיכוי שהיא תתקיים. אם יגידו לך תדאג לכל העולם, זה לא יתקיים. אוקיי? אז הטענה היא שבכל ההלכות האלה שלכאורה מפלות בין יהודי לבין גוי, תמיד השאלה הגדולה היא האם אתה פוגע בגוי או שאתה מעדיף יהודי. וזה לא אותו דבר. יש איזשהו מצב אובייקטיבי שהוא המצב הראוי. אם אתה אומר לעשות לגוי משהו מתחת למצב הראוי זה לא בסדר. אם אתה אומר לעשות ליהודי משהו שהוא מעל המצב הראוי, זה בסדר. לגיטימי. זה איזשהו חוזה בתוך הקהילה היהודית בין חבריה לבין עצמם. לכן הרבה פעמים בעיניי ההאשמות האלה הן האשמות לא נכונות. זאת אומרת, לא מדובר באנשים שבאמת רוצים שאנחנו נהרוג רוצחים, רוב האנשים לא תומכים בעונש מוות לרוצחים. אוקיי? אז למה פתאום עכשיו הם אומרים לא לא, זה שאתה לא הורג רוצח של גוי זה אומר שאתה לא בסדר? למה? אני עושה בדיוק את מה שאתה ממליץ. השאלה למה אני הורג רוצח של יהודי? כי שם אני מחמיר יותר. אבל זה לא שיש לי יחס גרוע, זה כמו האבחנה בין זכויות אזרח לזכויות אדם. זכויות אדם מגיעות לכל אדם בשווה. מדינה לא יכולה לפגוע בזכויות אדם גם של מישהו שהוא לא תושב שלה או אזרח שלה. אבל זכויות אזרח מגיעות רק לאזרחים. מה ההבדל? כי זכויות אדם זה המצב האפס. לפגוע בזכויות אדם זאת פעולה לא לגיטימית, זאת פעולה שלילית. את זה אתה לא יכול להפלות לאף אחד. זה כמו לקחת אוכל מהילדים של השכן שלי כדי לתת לילדים שלי, את זה אסור לי לעשות. למה? כי לקחת להם אוכל זאת פעולה שלילית. אבל אם אני לא לוקח מהם ואם יש לי אוכל משלי, למי אני אתן? לילדים שלי או לילדים של השכן? אני אתן קודם לילדים שלי. עוד פעם, אם המצב הוא שווה לפחות, אתן קודם לילדים שלי. למה? כי אני אמור לדאוג להם יותר מאשר לילדים של השכן שלי. זה לא פגיעה בילדי השכן שלי, זה אי מתן פריבילגיה לילדים של השכן שלי. זה לגיטימי. זה מקביל לזכויות, כן, זכויות אזרח זה הזכויות שמגיעות למי שחבר במשפחה שלי. זכויות אדם זה הזכויות שמגיעות לכל אחד בעולם. אסור לי לפגוע בזכויות אדם של אדם אחר למען חברי המשפחה שלי. אבל מותר לי לתת זכויות אזרח רק למשפחה שלי ולא לאנשים אחרים. אנחנו לא חייבים לדאוג לחינוך לכל העולם למרות שיש חוק חינוך חובה במדינת ישראל. חוק חינוך חובה זה זכות אזרח, זה לא זכות אדם. מדינת ישראל לא חייבת לדאוג לחינוך לכל העולם. היה טוב אם הייתה עושה את זה, אם היא יכולה לעשות את זה, לא משנה. אבל זאת לא תביעה אם היא לא עושה את זה. בגלל שזה זכות אזרח, זו לא זכות אדם. זאת מחויבות של מדינה לאזרחיה, לא לכל אדם בעולם. אז במובן הזה הביקורות המוסריות על ההפליות בין יהודי לבין גוי, חלק מהן אני לא בטוח שהן כל כך משכנעות. כי לפעמים זאת העדפה של היהודי ולא פגיעה בגוי. אוקיי. עד כאן רק, הרגשתי שעברתי בקלות רבה מדי ליד העניין הזה של להרוג גוי אין בעיה ולהרוג יהודי אסור. אז זה לא ככה. שניהם איסורי דאורייתא, שניהם חמורים, ולגבי יהודי יש עונש יותר חמור. נכון. לא רואה בזה בעיה מוסרית. טוב, אז אנחנו חוזרים חזרה למהלך שלנו. אז אנחנו הגענו למסקנה שצריך להיות איזשהו הסבר לדין קבוע. עוד הערה אחת לפני שאני מגיע להסברים, עוד נתון. רוב הפוסקים מסכימים שדין קבוע קיים רק ברוב דאיתא. קמן, לא ברוב דליתא קמן. כן? זוכרים את ההבחנה? דיברנו עליה בהרחבה. רוב דאיתא קמן זה כמו החנויות, את הרוב שכל המידע נמצא לפנינו והדבר שעליו אני מתלבט הוא חלק מאותה קבוצה שיש לי לגביה מידע מלא, אז זה רוב דאיתא קמן. כמו החתיכת בשר בחנויות, יש לי את כל המידע על חתיכות הבשר בעיר. אני לא עושה שום הכללה, אני לא עושה שום איזושהי היפותזה מדעית כללית. זה מצב שהוא גם לא מצב טבעי אלא מצב מזדמן, מצב מקרי. בעיר הזאת יש תשע חנויות כשרות ואחת טריפה. יכול להיות עיר אחרת שההתפלגות היא שונה. זה מקרה. ועל המקרה הזה איך אני יודע אם זה רק מקרה? אני פשוט יודע כי יש לי ידע ישיר. לא תוצאה של הכללה. אוקיי? יש לי ידע ישיר על מלוא החתיכות בשר ועכשיו אחת מתוכן יצאה. עכשיו אני שואל לאור המידע שבידיי על כלל חתיכות הבשר, מה דינה של החתיכה הזאת? זה רוב דאיתא קמן. רוב דליתא קמן זה רוב שביסודו הוא רוב שעוסק בטבע העולם. ולכן איך אני יודע משהו על טבע העולם? הרי לא ראיתי את כל המקרים בעולם. זה תמיד כמו במדע, זה תמיד נעשה על ידי הכללה ממדגם. אני מסתכל על מדגם ואני מניח שהוא מייצג. יש איזושהי התפלגות במדגם הזה, כמו רוב נשים יולדות לתשעה חודשים ולא לשבעה חודשים, תשעה ולא שבעה חודשים. אז כיוון שראיתי בין מאה נשים שילדו, ראיתי שרובן ילדו לתשע ולא לשבע, אני עושה הכללה ואני אומר כל הנשים בעולם מתפלגות בצורה של רוב לתשע ומיעוט לשבע. אוקיי? אני מניח שהמדגם שלי היה מדגם מייצג. עכשיו מגיעה לפניי אישה, ואני שואל האם הלידה שלה הייתה לתשעה או לשבעה? יודעים שזה נפקא מינות לממזרות, נתגרשה והתחתנה עם מישהו אחר, של מי הילד הזה? של הראשון? של השני? לא משנה. אבל עולה השאלה אם היא ילדה לתשעה או ילדה לשבעה. במקרה הזה זה תלוי. אם האישה הזאת היא אחת מתוך מאה האנשים שיש לי מידע עליהם, כן? אני נגיד יש לי מידע על מאה נשים, מידע ישיר, פשוט ראיתי, אוקיי? ורשמתי לי, עשיתי סטטיסטיקה, יצא לי תשעים-עשר. עכשיו מגיעה לפניי אישה שילדה ואני שואל את עצמי, יש לזה נפקא מינה הלכתית, אני שואל את עצמי האם היא ילדה לתשעה או ילדה לשבעה? אם זה אחת מאותן מאה נשים שאני מכיר שעברתי עליהן, ועוד פעם אין לי רשימה שמית אחרת הייתי יכול להסתכל ולראות, אבל לגביהן המידע כבר נמצא בידיי וכבר סיכמתי וזה מתחלק שבעים-שלושים אחוז, אוקיי? שבעים אחוז יולדות לתשע, שלושים אחוז יולדות לשבע. ועכשיו אחת ממאה הנשים של המדגם שלי מגיעה לפניי, אני לא זוכר מי היא הייתה מהרוב או מהמיעוט, אני שואל את עצמי מה דינה? איזה רוב זה? זה רוב דאיתא קמן. למה? כי יש לפניי מאה נשים, אחת מהן פרשה ואני שואל האם היא פרשה מהרוב או מהמיעוט? רוב נשים יולדות לתשע באופן כללי זה לא המצב הזה. אלא זה עוסק במצב שבא לפניי אישה אחרת. לא האישה הזאת. באה לפניי אישה אחרת, לא אחת מהמאה שעליהן עשיתי את הסטטיסטיקה. זה היה מדגם. עכשיו אני מניח גם לגביה ששבעים אחוז שהיא ילדה לתשע, שלושים אחוז שילדה לשבע. על סמך מה אני עושה את זה? הרי היא לא אחת מתוך מאה האנשים שאני מכיר? כי אני מניח שמאה האנשים האלה הם מדגם, ואת המדגם הזה אני מחליל ועכשיו אני אומר ההתפלגות בכל הלידות של כל הנשים בעולם זה כנראה שבעים-שלושים. ממילא גם האישה הזאת שבאה לפניי היא כנראה שבעים אחוז ילדה לתשע, שלושים אחוז ילדה לשבע. זה רוב דליתא קמן. יש לו שני מאפיינים שהם קשורים זה לזה. מאפיין אחד זה רוב שקשור לטבע העולם. זה לא רוב מזדמן כמו רוב חנויות. טבע העולם שנשים יולדות לתשעה חודשים. יש משהו בפיזיולוגיה שלהם שכנראה גורם לזה שהם יולדות לתשע ולא לשבע. והמאפיין השני שקשור לזה שהרוב הזה נלמד על ידי הכללה ממדגם. למה זה קשור למאפיין הראשון? אם אני טוען משהו על טבע העולם, איך אני יכול לדעת את זה? לא ראיתי את כל המקרים בעולם. תמיד זה הכללה ממדגם, נכון כך עובד מדע? לעומת זאת רוב מזדמן, כן, רוב חנויות בעיר, זה לא הכללה ממדגם. אין מדגם ואני לא יכול לעשות את זה כתוצאה מהכללה. אני פשוט מכיר את החנויות של העיר. יש לי מידע ישיר על החנויות שבעיר ואני יודע שזה מתחלק תשע-אחת, שבע-שלוש, לא משנה איך שזה מתחלק. אוקיי? אז שמה זה בא ממידע ישיר בגלל שזה מידע מקרי, לא מידע מהותי, לא קשור לטבע העולם. מידע שקשור לטבע העולם הוא תוצאה של הכללה. ראינו את ההשלכה של זה על רוב בבית דין. למה רוב בבית דין הוא רוב דאיתא קמן ולא ליתא קמן? כקושיית הראשונים והאחרונים והסברתי את זה לאור החלוקה הזאת. למה אני חוזר על ההבחנה בין רוב דאיתא וליתא קמן? יש לנו רמז מסוים בדין קבוע. רוב מוחלט של המפרשים, ראשונים ואחרונים, מבינים שדין קבוע נאמר רק על רוב דאיתא קמן. אין ברוב דליתא קמן דין קבוע. זאת אומרת, למשל בחנויות זה רוב דאיתא קמן. אם אני הולך לחנות עצמה, החתיכה לא פירשה אלא אני הולך לחנות עצמה ולוקח חתיכה, זה נקרא קבוע. אז זה מקרה של רוב דאיתא קמן ואנחנו עושים חלוקה בין קבוע לבין פריש. ברוב נשים שיולדות לתשע, נגיד שהאישה שאני מתלבט לגביה נמצאת בבית, במקום שלה. אז יהיה פה דין קבוע? לא. למה? כי הרוב שבו אני עוסק זה רוב דליתא קמן. עכשיו זה מאוד הגיוני לי להבין את דין קבוע, אבל אפילו אם אני לא מבין את דין קבוע, עדיין די ברור שהוא מדבר רק על רוב דאיתא קמן ולא רוב דליתא קמן. כי ברוב דאיתא קמן יש משמעות למקום. לזה שהוא קבוע במקומו וזה משמעות. מה זה המקום? המקום זה אותו מקום שבו נמצאת התערובת. אם החתיכה שעליה אני מסתפק נמצאת בתוך התערובת, אז היא במקומה. אם היא פירשה אז היא לא במקומה. אבל ברוב דליתא קמן אין תערובת. אין איזה מקום מסוים שבו ממוקמת התערובת. זה בכל נשות העולם, יש איזושהי התפלגות של שבעים שלושים. אז אין פה איזשהו מקום מסוים שבו האישה יכולה להימצא ואז אני אומר היא במקומה או לא במקומה, פירשה או לא פירשה. זה לא רלוונטי. היא יכולה להימצא בבית שלה, אבל הבית שלה זה לא מקום התערובת, זה המקום שלה. מה אכפת לי מה המקום שלה? לכן התפיסה הפשוטה היא שברוב דליתא קמן אין הבדל בין קבוע לפריש. תמיד הולכים אחר הרוב. רק ברוב דאיתא קמן, אם זה קבוע זה כמחצה על מחצה, אם זה פריש אז הולכים אחר הרוב. יש מאחרונים שרצו לחלוק על הדבר הזה, בעיניי זה מופרך. זאת אומרת אני חושב שזה לא יכול להיות נכון וזה גם הסכמת רוב המפרשים כמו שאמרתי קודם. אז זה רמז מסוים שאומר שדין קבוע קיים רק ברוב דאיתא קמן. עכשיו אני אביא לכם שני הסברים שמצאתי ככה בחיפושיי לדין קבוע. יש הרב גורדין מאלון שבות, מישיבת הר עציון, יש לו מאמר על דין קבוע, והוא רוצה להציע את ההסבר הבא. הוא בעצם טוען שבמקרה של החנויות אם החתיכה פירשה, אז אנחנו מחפשים מה זהותה של החתיכה שפירשה. לעומת זאת כשאני ניגש לחתיכה בתוך החנות, אני בעצם לא שואל מה זהותה של החתיכה, אני שואל מה זהותה של החנות שנכנסתי אליה. ממילא יהיה ברור מה יהיה החתיכה. בחתיכה אני בעצם שואל מה זהותה של החתיכה. ההתפלגות של החנויות עוזרת לי לברר את השאלה הזאת אבל השאלה היא לא על החנות אלא על החתיכה. עכשיו הטענה היא כזאת. אם החתיכה פירשה, אז מה אני צריך לברר? אני בעצם צריך לברר איך נראה הקולקטיב של החנויות בעיר הזאת. נכון? כי אני צריך בעצם להחליט חתיכה זאת יצאה מאיזושהי חנות בעיר הזאת. עכשיו אני שואל את עצמי איך נראה הקולקטיב של החנויות בעיר הזאת? אז אני אומר בשאלה הזאת אני הולך אחר הרוב. ככלל, אני רוצה לקבוע את הזהות של הקולקטיב. אם זה קולקטיב שמורכב מתשע חנויות כשרות ואחת טריפה, אז מבחינתי זה קולקטיב של חנויות כשרות. זה יותר דומה לביטול ברוב מאשר להליכה אחר הרוב. וברגע שהקולקטיב הוא של חנויות כשרות, אז ממילא ההכרעה לגבי החתיכה שבפניי זה שהחתיכה הזאת גם היא כשרה. בסדר? עכשיו אם לקחתי את החתיכה מהחנות עצמה ואני לא זוכר מאיזו חנות, אז הדיון הוא לא על אופיין של כלל חנויות העיר. הדיון הוא על החנות המסוימת הזאת, אני רק לא יודע מה טיבה של החנות הזאת. כך הוא טוען. זאת אומרת אני אעיר על זה אבל כך הוא טוען. וכיוון שכך, אם אני לא שואל מה אופיו של הקולקטיב, אלא אני שואל מה אופיה של החנות הזאת, בחנות הזאת או שהיא כשרה או שהיא טריפה, יש שתי אפשרויות. אז זה כמחצה על מחצה. זאת אומרת, אם אני מדבר על קולקטיב שיש בו תשע חנויות כשרות ואחת טריפה, ואני שואל מה אופיו של הקולקטיב, אז אני אומר טוב, הרוב קובע את האופי של הקולקטיב. אז מבחינתי חנויות העיר הזאת הן חנויות כשרות. וממילא גם החתיכה שפירשה מהן, אני מניח שהיא חתיכה כשרה. כי אני רוצה לבדוק מה מה האופי של הקולקטיב והרוב יקבע את האופי. כמו בדמוקרטיה דיברנו על זה, כן? שהרוב קובע בעצם מה הציבור רוצה. זוכרים מה שאמרתי על רוב דמוקרטי? הרוב קובע שם לא מה נכון. הרוב קובע שם מה הציבור רוצה. ומה שהרוב רוצה זה מדד לקבוע מה הציבור רוצה. אז גם פה, זה זה יותר דומה לביטול ברוב או לדין רובו ככולו מאשר להליכה אחר הרוב, וזאת בעצם הטענה שלו. לעומת זאת, אם אני לוקח את החתיכה מתוך החנות, אז בעצם אני לא שואל שאלה על מכלול החנויות שבתוך העיר, הן לא מעניינות אותי. מה שמעניין אותי זה החנות הזאת עצמה. יש לי התלבטות אם היא חנות כשרה או חנות לא כשרה. וכיוון שכך, אם זה שאלה רק על חנות אחת, אז יש לי שני שתי אפשרויות, או שהיא כשרה או שהיא לא כשרה, ומבחינתי זה כמחצה על מחצה. עכשיו, די ברור שזאת לא אמירה סטטיסטית, נכון? זה לא הוא לא טוען שבאמת סטטיסטית הסיכוי הוא חצי. זה הסבר משפטי, נקרא לזה כך. אבל לא הסבר משפטי מהסוג השני, אלא מהסוג השלישי. הוא לא מראה שיש פה איזושהי תוצאה בעייתית שבגללה אני צריך להתעלם מההבדל הסטטיסטי, או להפך, או לייצר הבדל, להתעלם מחוסר ההבדל הסטטיסטי בין קבוע לבין פריש. אוקיי? הוא רק מנסה להציע איזושהי הגדרה שתיתן לנו הבנה למה בעולם המשפטי יש מקום להתייחס לזה אחרת. כי זה תלוי בשאלה מה בעצם השאלה שלי מחפשת, את האופי של מכלול החנויות בעיר או את האופי של חנות אחת מסוימת. ועדיין קצת קשה עם ה אגב, הוא גם מסביר בעניין הזה למה למה בית דין זה זה שאלה של רובא דאיתא קמן, לא משנה כרגע, זה השארנו שם. אבל אני אני אומר שהטענה היא עדיין טענה בעייתית. כי זאת אומרת, אולי תראו, אני אקרא לכם איזשהו קטע שהעתקתי ממנו מתוך טור שלי זה. לא פה. לאור ההסבר שאנו מציעים עכשיו ברובא דאיתא קמן, נאמר שהסקר הסטטיסטי אינו בירור מציאותי. הסקר הסטטיסטי שיש תשע חנויות כשרות ואחת טריפה, איננו בירור מציאותי אלא מכשיר שנועד לקבוע מהו אופי המקום. אם רוב המצביעים בעיר מסוימת הצביעו למפלגה האדומה, הרי שהעיר היא עיר אדומה, ולכן התושבים שגרים בעיר הם אדומים, למרות שלא כולם כאלה. לשאול מה אופיה של העיר זה זה. ובדיוק גם משתמש בדוגמה הזאת של רוב דמוקרטי, כי זה באמת דוגמה טובה לצורת החשיבה הזאת. לפי דברינו, ההסתמכות על רוב במקרה של איתא קמן היא בתורת הנחיה ולא בתורת בירור. התורה לא אומרת לי תכריע ברובא דאיתא קמן גם כשהחתיכה פירשה, הטענה שלו היא כזאת, תראו. גם כשהחתיכה פירשה מהחנויות אני מכריע על פי הרוב. אבל גם שם ההכרעה היא לא בגלל בגלל הבירור הסטטיסטי, אלא ההכרעה באופן שאני בודק מה איך מה הסטטוס של מכלול החנויות בעיר. הולכים אחרי הרוב, אז אם הרוב כשרות, אז חנויות העיר הן חנויות כשרות. זאת עיר אדומה, במובן הזה זה עיר כשרה. ממילא החתיכה כשרה. זאת אומרת הטענה שלו שברובא דאיתא קמן אנחנו בכלל לא עסוקים בבירור סטטיסטי. הוא לא אומר שאין פה הכרעה סטטיסטית, הוא רק טוען שהכלל ההלכתי הוא לא בגלל ההכרעה הסטטיסטית, אלא בגלל הקביעה של אופי העיר. עכשיו, יש בזה היגיון מסוים כי באמת אחרי רבים להטות של בית דין הרי לומדים את הדין הזה של הליכה אחר הרוב, ומאותו פסוק גם למדו את ביטול ברוב וכנראה גם את רובו ככולו, לפחות לפי כמה וכמה אחרונים. גם את דין רובו ככולו. זאת אומרת יש איזשהו יסוד משותף לכל הדינים האלה. ובאמת הרי בבית דין זה באמת לא מצב של חתיכה שפירשה שאני יכול לעשות עליה סטטיסטיקה, על זה דיברנו כבר. בבית דין שהולכים אחר הרוב זה לא סטטיסטיקה, אלא יש איזשהו עיקרון שאומר מה בית הדין אמר. אם שני דיינים אמרו כך ודיין אחד. דיין אחד שאמר כך, אז בית הדין אמר כך. כי מה שהרוב אומר זה מה שבית הדין אומר. לכן בעצם ברוב דאיתא קמן לומדים אותו מהרוב בבית דין, מאחרי רבים להטות. כיוון ששמה התחדש העניין הזה שכשיש לך כמה אפשרויות ואתה שואל את עצמך מה אופיו של קולקטיב כלשהו, הרוב עונה את התשובה. זה לא חישוב סטטיסטי, זה דין הלכתי, עיקרון הלכתי. העיקרון ההלכתי אומר שהרוב קובע את הקולקטיב. ולכן הטענה שלו שבמקום כזה יש אפשרות לחלק בין רוב דאיתא קמן לבין רוב דליתא קמן, סליחה, בין קבוע לבין פריש. כי בקבוע, בפריש אני שואל את השאלה מה אופיו של מה אופיה של העיר, האם זו עיר אדומה או לא עיר אדומה, וזה יקרין על החתיכה שבידיי. כשאני נכנס לחנות ובוחר חתיכה, אני שואל את עצמי מה אופיה של החנות המסוימת שאליה נכנסתי, לא מה אופיה של מכלול החנויות. וכיוון שכך שמה יש רק שני צדדים, ושוב פעם זה לא סטטיסטיקה. שמה יש שני צדדים, או שהחנות כשרה או שהחנות לא כשרה. אז אם ככה אנחנו מבחינתנו מתייחסים לזה כמחצה על מחצה כיוון שגם בפריש אנחנו לא הולכים אחרי הסטטיסטיקה. ממילא גם בקבוע אנחנו לא הולכים אחרי הסטטיסטיקה. לא סטטיסטיקה קובעת, אלא סוג השאלה שאותה אני שואל, והתשובה היא לא תוצאה של חשבון סטטיסטי. עכשיו תוסיפו לזה את מה שאמרתי כשדיברתי על רוב בבית דין ועל ההבחנה בין רוב דאיתא ודליתא קמן ואחרי זה יישמתי את זה גם על ראיות סטטיסטיות. אז אני מזכיר לכם שמה שאמרתי שם זה שברוב בחנויות הוא באמת לא רוב סטטיסטי במובן הפשוט. אמיתית לא. אין שם התפלגות. אין דרך לקבוע שבאמת הסיכוי שהחתיכה הזאת טרפה הוא עשרה אחוז, כי אין דרך לעשות ניסוי, לבחור מדגם ולבצע הכללה על בסיס המדגם. איך נעשה את הניסוי הזה? זו סברה אפריורית. ולכן אמרתי שבית דין גם הוא רוב דאיתא קמן. זו סברה אפריורית, זה לא סטטיסטיקה. אין שם חישוב סטטיסטי. עדיין אני כמובן אם היו חייבים אותי להמר הייתי מהמר על תשע מול אחד. אבל זה לא תוצאה של חישוב סטטיסטי, זו תוצאה של סברה אפריורית. זוכרים את המטבע הזה, את הקובייה הזאת שאמרתי שאני צריך להמר מה הסיכוי שהיא תיפול על חמש. אז אם אני יודע שקובייה הוגנת אני מהמר על בסיס מידע. יש לי מידע שהקובייה הוגנת, יש לי התפלגות, ההתפלגות שהיא תיפול על כל פאה היא שווה. אז הסיכוי שהיא תיפול על חמש זה שישית. מה קורה אם מביאים לי קובייה שאין לי שום מושג לגביה? אני לא יודע אם היא הוגנת, לא הוגנת, איך בדיוק מתחלקים המשקלים של הפאות השונות, אין לי שום מידע. עכשיו אומרים לי אתה צריך להמר, מה הסיכוי שהיא תיפול על חמש? עדיין הייתי מהמר על שישית. הרי אם תשאלו סטטיסטיקאי הוא יגיד לכם שאתם סתם מנחשים. אין לזה בסיס סטטיסטי כי אין פה התפלגות. אתה לא יכול לקבוע סיכויים אם אין לך התפלגות. זו הכרעה על בסיס בורות. ההכרעה הקודמת היא על בסיס ידע, ההכרעה הזו היא על בסיס העדר ידע, העדר מידע. אוקיי? אז אפשר לקרוא לזה סטטיסטיקה אבל זה סתם שם. זה לא באמת סטטיסטיקה. אין פה התפלגות, אין בסיס אמיתי, אין בסיס אמפירי לסיכוי הזה שאני מצמיד, שישית. אבל בגלל הבורות אין לי שום דרך להעדיף תוצאה אחת על כל התוצאות האחרות, אני עדיין אהמר על שישית. אין לי משהו אחר לעשות. אני לא יודע אז זה שישית. יש הבדל בין מצב שאני יודע שזה שישית למצב שאני לא יודע כלום ולכן מבחינת מחדל אני אגיד שישית. אז עוד פעם זה לא, אני לא יודע אם הייתי שותה רעל על בסיס זה. לא יודע. שאלה טובה. לא יודע. אבל כן, מבחינת ההימורים הייתי מהמר על זה באותה צורה אם הייתי צריך להמר על זה. ומצד שני זה לא סטטיסטיקה. זה באמת לא סטטיסטיקה. זה ברוב דאיתא קמן, גם ההכרעה בפריש שאנחנו מכריעים תשעים אחוז היא לא סטטיסטיקה. אז ממילא גם בקבוע שאנחנו מחליטים שזה מחצה על מחצה, זה לא כל כך קשה למה זה לא מתאים לסטטיסטיקה, כי גם בפריש זה לא סטטיסטיקה. כל השאלה זה איך אנחנו מכריעים הלכתית את השאלה הזאת. אז בפריש אנחנו מכריעים כי אנחנו מכריעים מה אופיו של מכלול החנויות. ובקבוע אנחנו מכריעים כי אנחנו רוצים להכריע מה אופיה של החנות. וכמובן אפשר לשאול, אבל גם הכרעה על אופיה של החנות אפשר להכריע את זה על בסיס קבוצת החנויות. תחשבו על החנות הזאת שהיא פרשה מתוך קבוצת החנויות. איך היא פרשה? אני ניגשתי אליה וזה בעצם מה שמייחד אותה. הגישה שלי אל החנות, ההגעה שלי אל החנות היא בעצם מה ש… אם ככה אז אני יכול לשאול עוד פעם מה אופיו של מכלול החנויות בעיר ומתוך זה להכריע על החנות הזאת שלגביה אני מתלבט. אז זה לא ההסבר הזה הוא לא גלאט. הוא מצליח לטשטש את ההבחנה בין קבוע לבין פריש, כן באיזשהו סוג של חשיבה משפטית. כשההנחה היא שרוב דאיתא קמן הוא לא סטטיסטיקה. ואם זה לא סטטיסטיקה אז זה תלוי בסוג השאלה שאותה אני שואל. אבל עדיין לא אני לא לגמרי בטוח שאני קונה את האינטואיציה הזאת של ההבחנה בין קבוע לפריש כי אני יכול לנסח את כל מה שהוא מנסח גם על המקרה של קבוע. אני יכול להגיד שהחתיכה אמנם לא פרשה אבל החנות פרשה. ואני שואל שאלה מה טיבה של החנות? יש לי עשר חנויות פה, תשע חנויות כשרות אחת טרפה, אז מבחינתי החנויות בעיר הזאת הם כשרות. עכשיו אני מסתכל על חנות שפרשה מתוך חנויות העיר, אז אני אמור להגיד שהיא כשרה. יכולתי לנסח את אותו היגיון שהוא מוצא בפריש גם על קבוע. אז אני לא השתכנעתי שיש פה באמת סברה. אני אגיד רק אשלים את התמונה מה קורה לגבי רוב דליתא קמן? למה ברוב דליתא קמן אין בכלל הבחנה בין קבוע לבין פריש? כי ברוב דליתא קמן זה סטטיסטיקה. ומבחינה סטטיסטית אין הבדל בין קבוע לפריש. ברוב דליתא קמן אנחנו לומדים את ההתפלגות מתוך המדגם, מכריעים על המקרה שבא לפנינו על בסיס ההתפלגות שהגענו אליה. זה בעיה סטטיסטית. אם אתה מכריע את השאלה בכלים סטטיסטיים אז באמת אין מקום לחלק בין קבוע לבין פריש. כי הסטטיסטיקה היא תהיה אותו דבר בין זה לזה. לא משנה אם האישה נמצאת בבית או שהאישה נמצאת ברחוב. זה לא מעניין. בסופו של דבר כשאתה שואל שאלה סטטיסטית תשתמש בכלים סטטיסטיים כדי לענות עליה. בכלים סטטיסטיים אין הבדל בין קבוע לבין פריש. הטענה שלו שבמקרה של רוב דאיתא קמן הכלים שבהם אנחנו משתמשים בין בפריש בין בקבוע זה לא כלים סטטיסטיים. זאת הכרעה דרך הכרעה הלכתית שנקבעת לפי סוג השאלה שאותה אתה שואל. אם זה כך אז יכול להיות כבר הבדל בין קבוע לבין פריש כי סוג השאלה שאתה שואל בפריש ובקבוע הוא סוג שאלה שונה. אז למרות שאין הבדל סטטיסטי עדיין אפשר להבין שיהיה הבדל הלכתי. זאת בעצם הטענה שלו. יש פה משהו אבל אני לא מרגיש שזה מספיק כדי לשכנע אותי שבאמת יש פה אינטואיציה שמבחינה בין זה לזה. טוב זה ההסבר הראשון. אני אציע הסבר שני של משה קופל שעלה לכותרות אתמול, המייסד והנשיא של פורום קהלת והוא גם ידיד שלי. ואחרי זה אני אציע אולי גם ניסוח משלי. ושוב פעם כמו שראינו בדיון על ראיות סטטיסטיות גם פה אני חושב ששלושת הניסוחים הם לא לגמרי שונים. הם תופסים את הבעיה מזוויות שונות אבל שלושתם ביחד אני חושב כן ייתנו לנו איזשהו סוג של אינטואיציה להבחין בין קבוע לבין פריש. עד כאן. יש הערות או שאלות?

[Speaker D] אפשר לחזור רק על מה שהסברת לגבי הריגת גוי שאתה אומר שזה לא קולא כלפי הגוי אלא שזה פריווילגיה לעם שלנו וזה לפי החילוק שעשית בין זכויות האדם לבין זכויות האזרח אז החיים יותר לכאורה שייכים לזכויות האדם דבר אוניברסלי.

[הרב מיכאל אברהם] לכן האיסור להרוג גוי הוא לדעתי לא יידחה בפני איסור להרוג יהודי. אם עכשיו אומרים לי תהרוג מישהו אחד או יהודי או גוי. אני לא חושב שמותר לי להרוג את הגוי כדי להציל יהודי. אם אומרים לי תהרוג אחד מהם אני לא יודע זה שאלה מעניינת בפני עצמה. אבל אם אומרים לי זה כמו שיש לי אוכל השאלה אם לתת את זה לבן שלי או לתת את זה לבן של השכן. צריך להבין ששניהם נגיד נמצאים בסכנת רעב גם הבן שלי וגם הבן של השכן נמצאים בסכנת מוות. עדיין אני חושב נסכים שאני אתן את האוכל לבן שלי לפני שאני אתן לבן של השכן. ערך החיים הוא זכויות אדם לא זכויות אזרח. נכון אבל השאלה היא ההצלה שלי את החיים זה זכויות אזרח או זכויות אדם? לא השאלה מה ערך החיים אלא החובה שלי להציל היא כמובן קודמת לקרובים שלי או לאזרחים שלי על פני אנשים אחרים. לכן.

[Speaker D] כן, כן, את זה אני מבין לגמרי, אבל התכוונתי יותר לעונש שרק ה…

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. עכשיו מה שאני אומר, אני רוצה לטעון אותו דבר לגבי איסור רצח. האיסור רצח אתה יכול להגיד אולי שהוא יכול להיות אותו דבר ואחד לא ידחה את השני. אולי כן, אולי לא. אבל העונש, אם אני כבר רצחתי, זה משהו אחר. זה כבר החלטה של החברה להטיל סנקציה על מישהו שעשה עבירה. זה כבר בהחלט יכול לשקף התייחסות אחרת לעבירה כלפי אזרח שלי או לעבירה כלפי אדם אחר. אם הייתי אומר לו תעדיף להרוג גוי מאשר להרוג יהודי, אני מבין את השאלה. אבל אם אתה שואל אותי איזה עונש אתה נותן לו, הגויים עצמם לא נותנים עונש מוות על הריגה, נכון? הם מכניסים לכלא, מתייחסים לזה בחומרה, אבל לא נותנים עונש מוות על הריגה של אדם. אז למה שאני אתן עונש מוות על הריגה של אדם שלהם? הם עצמם לא דורשים את הדרישה הזאת. על הריגה של יהודי אני מחמיר יותר, ועל הריגה של גוי אני עושה את הסטנדרט המקובל בעולם. בסדר? תודה.

[Speaker C] אם אני יכול לשאול, איך, אולי הרב אמר את זה, אבל איך אנחנו יודעים שההלכה שבמקרה שנכנס לחנות לא כשרה, שאני הולך לפי קבוע, כל קבוע? איך אנחנו יודעים שזה ההלכה במקרה הזה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת איך אנחנו יודעים? לא הבנתי. זה דין קבוע.

[Speaker C] זה מקרה של דין קבוע, כאילו זה ה…

[הרב מיכאל אברהם] מי מביא את זה?

[Speaker C] רבא מביא את זה. אוקיי. אבל הוא לא, אוקיי, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] זה בשיעור הקודם הבאתי את הדוגמאות האלה מהגמרא בכתובות. עוד מישהו?

[Speaker F] הרב, מחר השיעור הוא מוקדם, ראינו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, מחר בשמונה ורבע. זה גם השבוע לא נכון וגם שעה אחרת כי המגיד שיעור השני לא יכול ואני לא יכול בתשע, אז אני עושה את זה בשמונה ורבע. ושיעורי הרענון הזה שבוע אני שבוע הרב אלגזי, לכן זה פעם בשבועיים.

[Speaker B] יצא לנו טוב כי שבוע הבא זה שבועות גם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אוקיי. טוב, שבוע שאחרי אני מניח שייתן הרב אלגזי, כך שזה יהיה עוד שבועיים אני. אני מניח. אוקיי. טוב, שבת שלום, להתראות.