עיונים בנושא התשובה שיעור 3

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בפעם הקודמת דיברנו על, זאת אומרת התחלתי עם שני מכניזמים של תשובה. אמרתי שאחד מהם הוא מכניזם טכני של, נקרא לזה מחיקת עוונות. השני זה מכניזם מהותי של היפוך הכיוון הרוחני היסודי שלנו. אמרתי שיש חסד נראה שבכמה מקומות שכתוב שיש חסד מיוחד בזה שניתנה לנו התשובה. ואמרתי שהחסד בתשובה הקטנה זה זה שהיא מתקבלת, והחסד בתשובה הגדולה זה זה שבכלל אפשר לעשות אותה. למה יש, מה המניעה לעשות את התשובה הגדולה? למה צריך בשביל זה חסד מיוחד? ניסיתי להדגים את זה דרך כמה ניסיונות סימולציות או ניסיונות מחשבתיים, וניסיתי להראות שבעצם מה שנדרש מאיתנו זה לשנות את עצמנו, פעולה שקצת לא מוגדרת. כי אם אני משנה את עצמי, אז המְשַׁנֶּה כבר נמצא ביעד, והמשתנה כבר לא צריך להשתנות אם ככה, כי הרי זה אותו גורם. אז אני לא אחזור לכל הדברים האלה שוב. אבל הטענה היא בעצם שבסופו של דבר הבעייתיות שיש בעשיית תשובה היא הבעייתיות שיש בבחירה בכלל. יש בחירה? מה? יש בחירה?

[Speaker B] אני

[הרב מיכאל אברהם] חושב שכן, תחליט מה שאתה חושב. אז אין בעיה בעשיית תשובה. אל תחליט, אתה לא צריך להחליט. מה?

[Speaker B] אין בעיה, אז לפי זה גם

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה בעשיית תשובה? שמה? אם יש בחירה אז אין פה בעיה. לא, אבל הבעיה במושג הבחירה קיימת, היא קיימת שמה. עכשיו אם אתה מחליט שיש, זה לא פותר את הבעיה, זה רק אומר שאמור להיות לה פתרון. עוד לא אמרתי מהו, ולכן עד שלא מצאנו לה איך עושים את התשובה בשלב השאלה, כשאתה אומר שיש פה בעיה, אז גם אם אני מניח שיש בחירה, עוד לא הסברתי איך זה יכול להיות. הקשיים עדיין בעינם. בקיצור, אז המסקנה בסופו של דבר היא שבמהות בעצם הדרישה מאיתנו לעשות תשובה משמעותה דרישה לחזור להיות בוחרים. זאת הייתה המסקנה בסופו של דבר. ולכן הרמב"ם ממקם את הדיון שלו על הבחירה, שני הפרקים פרק ה' ופרק ו', דווקא בהלכות תשובה. למרות שבאופן עקרוני אנחנו אמורים לבחור בכל הקשר הלכתי, גם לפדות פטר חמור או לא יודע מה, כיבוד הורים, בכל מקום כזה בעצם אנחנו אמורים לבחור לעשות את זה או להימנע מלא לעשות את זה. אבל בנושא התשובה הבחירה היא לא תנאי סף לקיום המצווה, אלא זאת המצווה עצמה. זאת המצווה עצמה זה לחזור להיות בוחר. לא לשמוט את המושכות, בתיאור שנתתי שם. כאן אני רוצה להמשיך את הדיון הזה בשני ענפים מהנקודה הזאת, להמשיך את הדיון הזה בשני ענפים. דיון ראשון, ענף ראשון סליחה, זה השאלה לגבי מצוות תשובה. בנושא הזה של מצוות תשובה, האם יש מצווה לעשות תשובה, יש סתירה ברמב"ם. מצד אחד הרמב"ם בעשין ע"ג אומר שיש מצווה שכשישוב החוטא מחטאו יתוודה. וזאת אומרת שאין מצווה לעשות תשובה, אלא שכשאתה שב אז תתוודה. בהלכות תשובה בהתחלה, בפתיח להלכות תשובה, הרמב"ם כותב שיש מצווה שישוב החוטא מחטאו ויתוודה. זאת אומרת זה עדיין מצוות עשה אחת, אבל זאת מצוות עשה שיש בה שני פרטים, לשוב ולהתוודות. הניסוח בספר המצוות הוא ניסוח של במובן מסוים לפחות ניסוח של מצוות עשה חיובית מותנית. נכון? אם אתה שב, אז תתוודה. לא שבת, אין שום בעיה. כמו אם אתה לובש בגד של ארבע כנפות אתה צריך לשים בו ציצית. לא שמת בגד של ארבע כנפות אז לא. אוקיי? אלא שאם אני ממשיך את הדמיון הזה לציצית מתעורר איזשהו קושי. כי במצוות ציצית אם שמתי בגד של ארבע כנפות ולא הטלתי בו פתילים, אז ביטלתי את העשה של ציצית, נכון? זה לא עשה קיומי, זה עשה חיובי מותנה. אוקיי? עשה קיומי זה עשה שאם עשית אותו יש לך מצווה, אם לא עשית אותו לא קרה כלום. אבל כאן אי אפשר לבטל עשה קיומי. אבל במצוות ציצית יש עשה חיובי מותנה ולכן כאשר מתקיימים התנאים שאתה לובש בגד של ארבע כנפות אז אתה יכול גם לבטל אם אתה לא מטיל את הציצית. בוא נעביר את זה רגע לעניין התשובה. זה בעצם אומר שאם עשיתי תשובה ולא התוודתי אז ביטלתי את העשה של וידוי, נכון? אז זה נדמה לי שהמתחסדים מעירים על זה שזה אבסורד. אם לא עשיתי תשובה בכלל אז אין שום בעיה, הכל בסדר. אבל אם עשיתי תשובה רק לא התוודתי אז זה ביטול עשה? זאת אומרת אני יותר גרוע ממי שלא עשה תשובה בכלל? זה קצת לא סביר, נכון? זאת אומרת לא יכול להיות או בלתי סביר מאוד שמי שלא עשה תשובה בכלל יותר טוב מאשר מי שעשה תשובה ולא התוודה. לכל היותר אתה יכול להגיד שמי שעשה תשובה ולא התוודה זאת לא תשובה או לפחות לא תשובה מלאה, אבל לא יכול להיות שזה יותר גרוע מאשר מי שלא עשה תשובה.

[Speaker C] מי

[הרב מיכאל אברהם] שלא עשה תשובה, כן.

[Speaker C] מקיימים אותו וידוי באותו רגע שאדם עשה תשובה והתוודה?

[הרב מיכאל אברהם] חטאתי ולא אחזור לזה חטא לעולם, אשמנו בגדנו, זה הנוסח הקבוע ואתה יכול להתוודות בכל לשון שאתה רוצה.

[Speaker C] פרג'ינו פאדרה נוסטרה?

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה, מה שאתה רוצה, זה שזה לקוח מנוצרים זה לא אומר כלום, מותר גם, כל עוד אתה באמת אומר את מה שאתה צריך להגיד.

[Speaker D] אין בעיות עם זה? מה? זה שלקוח מנוצרים? אין בעיות במשהו שלקוח מנוצרים אחרות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, נוצרים גם לובשים מכנסיים, זה לא, אם אתה עושה את הדברים לגופם לא בגלל שאתה עושה פה אקט נוצרי אז מה הבעיה? אז ההנחה שמדובר פה בעשה מותנה גם היא בעייתית. מה פשר העניין הזה? לכן יותר סביר לומר שיש פה איזשהו סוג של הגדרה. מה זאת אומרת? אם אתה עושה תשובה אתה צריך להתוודות, לא התוודת אז לא עשית תשובה או לפחות לא תשובה מלאה. ואז זה אומר דבר אבל קצת מוזר, מפתיע. אין מצווה לעשות תשובה, אבל אם אתה רוצה לעשות תשובה איך עושים את זה? אתה צריך להתוודות. אם לא התוודת לא עשית תשובה. זה שלא עשית תשובה אין בעיה, זה לא ביטול עשה כי אין מצווה לעשות תשובה, אוקיי? אבל יש הגדרה שאם אתה רוצה לעשות תשובה אז תתוודה. זה בעצם מה בעצם המשמעות של העניין? אני כרגע הכל בינתיים הכל בספר המצוות עוד לא הגעתי להלכות תשובה. ההגדרה בספר המצוות שכשיישוב החוטא מחטאו שיתוודה. כשאתה שב שיתוודה. אז אמרתי עשה קיומי לא נראה שזה ככה. חיובי מותנה גם לא נראה שזה אז מה זה כן? זה הגדרתי. מה זאת אומרת? שאם אתה עושה תשובה אז אתה צריך להתוודות, לא התוודת פשוט לא עשית תשובה. הזכרתי, לא זה לא היה פה נדמה לי, אני לא זוכר באיזה הקשר הזכרתי את סוגי העשה בשיעור של הבוקר. סוגי העשה השונים. אמרתי שיש לפי הרמב"ם יש ארבעה סוגי מצוות עשה. יש מצוות עשה חיובית שאפשר לקיים ואפשר לבטל, יש מצוות עשה קיומית שאפשר לקיים ואי אפשר לבטל, יש לאו הבא מכלל עשה שלהלכה אנחנו פוסקים שהוא עשה וזה מצווה שאפשר לבטל אבל לא לקיים, ויש סוג רביעי לפי הרמב"ם לפחות יש סוג רביעי שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל. למשל הפרת נדרים.

[Speaker E] איפה הרמב"ם מביא את זה בתוך הדברים?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא כתב בשום מקום במרוכז אבל זה מה שיוצא. זאת אומרת יש את ארבעת הקטגוריות האלה ברמב"ם. שלושת הראשונות קיימות אצל כולם. הרביעית זה נמצא גם אצל הרמב"ם בעשה צ"ה וצ"ו. הרמב"ם מדבר שם על הפרת נדרים ועל טומאה. והרמב"ם אומר שהטומאה אין פירושו שאסור להיטמא, לישראל אין איסור להיטמא, ואין פירושו כמובן שחייבים להיטמא, זה לא מטיל עליך שום חובה. זה רק מגדיר שאם אתה נוגע במת אתה נטמא או בשרץ או באוהל או מה שלא יהיה. אז זאת הגדרה. הפרת נדרים אותו דבר. אין מצווה להפר נדרים, אין איסור לא להפר נדרים, שום דבר. רק אם אתה רוצה שהנדר יופר אתה צריך לעשות את זה כך ולא אחרת. אז זאת הגדרה. להגדרה הזאת יש השלכות הלכתיות. זאת אומרת אם הנדר מופר אז אין בעיה עכשיו האישה יכולה לעבור עליו. או אם נגעת במת עכשיו אתה טמא אז אסור לך לגעת בתרומה, אסור לך להיכנס למקדש. יש לזה השלכות, אבל הגדרת המצב, מצב הטומאה עצמו היא רק הגדרה. האיסור להיכנס טמא למקדש זה איסור בפני עצמו, זה נמנה במניין המצוות לחוד. עצם ההגדרה מתי אתה טמא מתי אתה לא טמא זה רק הגדרתי, אין לו שום השלכה של עשה או לא תעשה. ובכל זאת זה נמנה ברמב"ם כמצוות עשה. לכן גם מצוות התשובה באיזשהו מובן נמנית אצל הרמב"ם כמצווה הגדרתית. זה בעצם אומר אין מצווה לעשות תשובה מבחינת ספר המצוות, אין מצווה לעשות תשובה, אבל אם אתה רוצה לעשות תשובה דע לך שעושים את זה. זה ככה עם וידוי בפה. לא התוודת, לא עשית תשובה. אבל דבר אחד כן יוצא מפה, זה מניסוח בריסקאי אני אגיד, מה שיוצא מכאן זה שלפחות יש במישור דאורייתא חפצא של תשובה. אין מצווה לעשות תשובה אולי, אבל מושג התשובה קיים בעולם הזה של ההלכות דאורייתא. כי עובדה שאנחנו מגדירים את המושג הזה ואומרים איך עושים אותו ואיך לא עושים אותו. את המושג שלעצמו קיים. יש רב חיים כזה שהוא מדבר על רב חיים על הלכות תפילה. אז כידוע יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן לגבי תפילה. הרמב"ם אומר שיש מצווה לעשות תפילה לעובדו, כן, עשה ה' או ו', אני לא זוכר משהו כזה ברמב"ם. והפרטים זה דרבנן, הנוסחים, שלוש פעמים ביום, הזמנים וכן הדינים, זה הכל דרבנן. אבל המצווה להתפלל היא דאורייתא. והרמב"ן אומר שהכל דרבנן. אבל רב חיים אומר הרי בתורה מופיעות תפילות. נכון? אבות התפללו. זאת אומרת הוא אומר חפצא של תפילה קיים גם במישור, גם לפי הרמב"ן במישור דאורייתא. את המושג תפילה הוא מושג שמוגדר בעולם ההלכות דאורייתא, למרות שאין מצווה לעשות תפילה לפי הרמב"ן. אוקיי? זאת אומרת המושג הוא לא מושג שיסדו אותו חכמים. חכמים רק כיוונו אותו. המושג קיים כבר בדאורייתא. בסדר? גם זה אחת ה…

[Speaker D] אבל הרמב"ן אומר שבעת צרה זה מצווה דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] בעת צרה זה משהו אחר, אני מדבר על מצווה רגילה. "והרעותם בחצוצרות". והריעותם, לא, לאו דווקא. זאת אומרת יכולים להיות דינים דאורייתא שמאפיינים או מכתיבים או מעצבים צורה של מושג שהוא כשלעצמו לא חובה לעשות אותו. בסדר? אין חובה בכלל להתפלל. אבל אם אתה מתפלל אתה צריך לעשות את זה כך. באופן עקרוני, דין כזה יכול להיות דין דאורייתא. במקרה הזה לפי הרמב"ן הוא דין דרבנן, אבל כי המושג הוא מושג דאורייתא. אז זה שאני לא חייב לעשות אותו עדיין זה לא אומר שהתורה למשל לא תגיד לי תראה אם אתה לא מתפלל בפה זאת לא תפילה. זה לא אומר שאם התפללת בפה קיימת מצוות עשה. אבל מה שאם התפללת בפה זה התפללת. אם אתה לא עושה את זה בפה אז פשוט לא התפללת. אין לך ביטול עשה כי אין מצווה להתפלל, אתם מבינים? המושג קיים בעולם של ההלכות דאורייתא ולכן עקרונית אפשר לעצב אותו בדרישות שהן תהיינה דאורייתא למרות שהדבר הבסיסי כשלעצמו הוא לא חובה מן התורה. משהו מעין זה קיים בתשובה. זאת אומרת מושג התשובה קיים בדאורייתא אחרת התורה לא הייתה מטילה דרישות שתעשה את זה עם וידוי בפה. זאת אומרת התורה מכירה במושג הזה כמושג שקיים למרות שהיא לא מטילה חובה לעשות אותו. אוקיי? זה מבחינת ספר המצוות.

[Speaker F] איך הרמב"ם מפרש "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו"?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, נגיע עוד רגע. לעומת זאת בהקדמה להלכות תשובה שמה הרמב"ם מתנסח אחרת. חסר כ'. לא "כשישוב החוטא מחטאו ויתוודה", אלא "שישוב ויתוודה". וזה לא מותנה שאם אתה עושה תשובה עליך להתוודות, אלא אתה צריך לעשות תשובה ולהתוודות. אז פה כבר נראה שיש מצווה לעשות תשובה. האמת שהדברים האלה באמת מתחילים בפרשנות הפסוק כמו שאתה תיארת קודם. כתוב "ושבת עד ה' אלוהיך". הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה, הרמב"ם מסביר ש"ושבת עד ה' אלוהיך" כבר הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה. שנאמר וכל הדברים האלה, לא זוכר בדיוק, "ושבת עד ה' אלוהיך". אז הרמב"ם תופס את זה כהבטחה לעתיד שלעתיד יעשו תשובה וזאת לא מצווה. לכן זה מאוד עקבי עם תפיסתו בספר המצוות. הרמב"ן על זה אומר "ושבת עד ה' אלוהיך" זה מצווה. מצווה לעשות תשובה. אז הוויכוח בשאלה אם יש פה מצווה מתחיל בשאלה מהו המקור. אוקיי? אבל אני אגיד יותר מזה. ברמב"ם יש תפיסה מאוד קיצונית של מה נקרא הלכות דאורייתא. הלכה דאורייתא מבחינת הרמב"ם זו הלכה שיש עליה ציווי מפורש בתורה. אפילו דבר שיוצא מדרשה לא מספיק בשביל להיחשב הלכה דאורייתא. בשורש השני הרמב"ם אומר שזה נקרא דברי סופרים, הלכות שיוצאות מדרשה. זאת אומרת זה צריך להיות כתוב בתורה. עכשיו, גם אם הרמב"ם לא היה כותב כלום והייתם שואלים אותי אם יש מצווה לעשות תשובה, אז הייתי אומר לכם לא. לפי הרמב"ם לא. למה? כי את הפסוק "ושבת עד ה' אלוהיך" הרמב"ם מפרש כהבטחה. אין מקור אחר. בהיעדר מקור גם אם תמצא איזה דרך עקיפה לדרוש את זה או… או לא יודע, או מסברה, או מה שאתם לא רוצים, מצוות עשה דאורייתא זה לא יכול להיות. אם אין מקור, אין מצווה. הרמב"ן בעניין הזה יותר גמיש. הוא מוכן לקבל דרשות, הוא מוכן לקבל דברים אחרים. הרמב"ם מאוד מאוד תקיף בנושא הזה, מאוד מאוד מצמצם את המושג דאורייתא. לכן הרמב"ם לשיטתו, גם אם הוא לא היה כותב כלום, הייתי אומר שאין מצווה לעשות תשובה. ובאמת בספר המצוות זה מה שהוא כותב, שאין מצווה לעשות תשובה, יש רק מצווה להתוודות כשעושה תשובה. כן.

[Speaker B] יש הבחנה כשאני אומר סברה, זה כאילו הרעיון שזה מהתורה כאילו מההיגיון. אבל זה לא מצווה, לא מצווה דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם

[Speaker B] חובה זה גם לא מצווה דאורייתא. לא.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה סברה? צריך לדון על זה. יש לי מאמר ארוך אם תרצה אני יכול להפנות אותך אליו. תוכל לחפש באתר שלי מעמדן של סברות או משהו כזה, אז תראה שם אני דן בזה בהרחבה. אבל בספר המצוות הרמב"ם כותב כן מצווה. מצווה שישוב החוטא מחטאו ויתוודה. הסתכלתי שמה קצת לראות מבחינת נוסחאות, אין תיקונים. זאת אומרת זה כנראה הנוסח שהיה מקובל, לא מצאתי תיקונים בעניין הזה. מה פשר העניין הזה? נדמה לי שזה מתקשר למה שדיברנו עד עכשיו. מבחינת הרמב"ם, מה שמופיע בספר המצוות זה אך ורק דבר שהתורה מצווה עליו. נכון? זה מה שאמרתי קודם. אם התורה ציוותה, זה יימנה במניין המצוות. האם יש חובות, אולי אפילו חובות דאורייתא שלא יופיעו במניין המצוות? כן. איזה למשל?

[Speaker B] יש בספר המצוות…

[הרב מיכאל אברהם] מה שלא מופיע בספר המצוות אני אומר.

[Speaker B] לא, אני אומר ביד החזקה זה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] איזה מצוות למשל? איך זה יכול להיות? כשאין ציווי, נכון? כשאין ציווי, אז למרות שהתוצר אולי הוא מצוות דאורייתא ואולי לא, זה תלוי בכל מיני תנאים נוספים, זה לא יימנה שם, או אם זה יוצא מסברה או משהו כזה. לא יימנה במניין המצוות. גם אם זה יוצא מדרשה כמו שאמרתי קודם. אז אם הרמב"ם בספר המצוות אוסף את כל הדברים שיש לנו עליהם ציווי, הוא לא יכול להכניס שם מצווה לעשות תשובה כי אין ציווי. אבל עכשיו אני שואל אתכם האם יש חובה לעשות תשובה? לא אם יש מצווה, האם צריך לעשות תשובה? נראה לי פשוט שכן. למה? סברה פשוטה, אם אתה קלקלת ויש לך אפשרות לתקן, אז תתקן.

[Speaker B] מי שלא חוטא אין לו מצווה לעשות תשובה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל מי שכן חוטא… נדבר כרגע לפחות למי שכן חוטא. אז הטענה בעצם, מה שאני רוצה לטעון בעצם זה שנכון שאין ציווי לעשות תשובה, אבל ברור שצריך. עכשיו ביד החזקה הוא מרכז את כל מה שצריך לעשות, לא את כל מה שהתורה ציוותה. יש ביד החזקה את הלכות חנוכה ופורים גם. אין שום מצווה דאורייתא בחנוכה ופורים, זה מצוות עשה דרבנן, אחת על חנוכה ואחת על פורים, וזה נמנה במניין… זה מופיע ביד החזקה, יש איזה קובץ הלכות נפרד חנוכה ופורים. אין שום מצווה. למה? כי היד החזקה אמור לסכם את כל מה שצריך לעשות. בספר המצוות מופיע רק מה שאנחנו מצווים, לא כל מה שצריך לעשות. אתם מבינים את ההבדל? אז בספר המצוות לא תופיע מצווה לעשות תשובה. אבל ביד החזקה וודאי שהיא תופיע חובה לעשות תשובה כי יש חובה לעשות תשובה למרות שאין מצווה. למה? מאיפה החובה הזאת? אז כאן זה נקודה מעניינת, המשך חכמה ויש עוד כאלה שרוצים לומר שבעצם הם לא מבינים איך בכלל אפשר לקבוע מצווה לעשות תשובה. כי יש לנו את המצווה על… יש לנו את המצוות עצמן, נגיד יש מצווה לשמור שבת. ומישהו חילל שבת, אז ברור שהוא צריך לתקן או לפרוש מן העבירה הזאת כי יש מצווה לשמור שבת. למה צריך לחדש עוד מצווה לעשות תשובה שבעצם מיועדת לדאוג לזה שאני אקיים את המצוות? המצוות עצמן אומרות לי שצריך לקיים אותן. למה צריך להוסיף עוד משהו? ככה המשך חכמה טוען. זה לא כל כך פשוט. כי מצוות תשובה לא אומרת רק להימנע מעבירות. מצוות תשובה אומרת אחרי שעברת עבירה אתה צריך לעזוב אותה שזה פשוט, בשביל זה וודאי לא צריך את מצוות תשובה כי יש את המצווה עצמה, אז אתה וודאי שאסור לך לעבור על המצווה. אבל מה עם חרטה על מה שהיה? זה שאני מצווה לשמור שבת זה אומר שאני חייב להתחרט אם לא שמרתי שבת? זה אומר שהייתי לא בסדר. מי אמר שאני חייב להתחרט? האם זה אומר שאני חייב לקבל להבא לשמור שבת? לא. ברור שאני צריך לשמור שבת, אבל מי אמר שזה אני אמור לעשות קבלה כזאת שאני מקבל על עצמי לשמור שבת. האם זה אומר שצריך לעשות וידוי בפה, כל מיני דברים כאלה? אז וידוי בפה באמת המשך חכמה אומר לכן וידוי יש מצווה. כי המצוות כשלעצמן לא אומרות שאם עברתי עליהן אני אעשה וידוי. אבל הוא מניח שאת כל השאר לא צריך לצוות, כל השאר נכלל בעצם זה שאנחנו מצווים במצוות האחרות. ולכן הרמב"ם מונה רק את מצוות וידוי ולא את המצווה של לעשות תשובה, כי כל שאר הדברים חוץ מהווידוי הם בעצם פועל יוצא של הציוויים עצמם, הציוויים הספציפיים עצמם. לעזוב את החטא, לא לחזור עליו להבא, להתחרט. הוא תופס שזה פשוט פועל יוצא של העובדה שאנחנו מצווים, לא צריך להוסיף שום דבר. והווידוי זה הדבר היחידי שהוא חידוש, זה באמת מצווה לפי הרמב"ם. אז לכן הרמב"ם מונה רק את מצוות הווידוי. ואז זה קצת מרוקן מתוכן את העניין, כי בעצם יש מצווה לעשות תשובה, רק זה נכלל בתוך המצוות האחרות ומבחינת מניין המצוות אין טעם למנות את זה חוץ מאשר המצווה של וידוי. אבל זה רק שאלה של מניין המצוות, ברמה העקרונית יש אפילו ציווי לשיטתו לעשות תשובה.

[Speaker H] זה על המשקל של "ואהבת את ה' אלוהיך". מישהו לא יכול להגיד לבן אדם "תשוב בתשובה"? הקדוש ברוך הוא לא יכול להגיד לבן אדם "תשוב בתשובה"? למה לא? זה צריך לבוא מפנימיות של בן אדם, לבוא להרגיש שהוא זקוק לעשות תשובה, כנות שלו. כמו היה קשה להבין מה פתאום "ואהבת". מה כנות?

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר לך לעשות

[Speaker H] תשובה, השתכנעת ועכשיו אתה עושה תשובה. סליחה, כן, אוקיי, זה צריך לבוא, איך אומרים,

[הרב מיכאל אברהם] מפנימיות של

[Speaker H] בן אדם, לא בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר לך "תניח…".

[הרב מיכאל אברהם] ברכת המזון זה בא ממך? זה שהקדוש ברוך הוא ציווה אז הוא ציווה, אבל אתה מחליט לברך ברכת המזון.

[Speaker H] בסדר, הוא אומר לי "תשמע אתה צריך, אתה צריך להודות על מה שקיבלת".

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל

[Speaker H] "תשוב בתשובה" זה איזה משהו שהוא פנימיות וכנות של בן אדם.

[הרב מיכאל אברהם] לא בטוח, לא, אני לא לא בטוח שאני רואה פה הבדל גדול. בסופו של דבר אני חושב שמה זאת אומרת, הוא אומר לך לעשות תשובה, כמובן שבסוף אתה צריך להחליט לעשות את זה, כמו בברכת המזון, הוא אומר לך לברך ברכת המזון ואתה צריך להחליט לעשות את זה. עוד שנייה אני אולי אראה עוד משהו. אז לכן אני לא בטוח שאני מסכים עם המשך חכמה הזה. אני חושב שיש פה משהו יותר יותר יסודי למה זה לא נמנה במניין המצוות. זה לא נמנה במניין המצוות כיוון שאי אפשר לצוות על זה. למה אי אפשר לצוות על זה? מה שיואל אמר קודם זה ניסוח יותר חלש הייתי אומר. יש הרב קוק באגרות שלו כותב, הוא מביא את הקושיה של רב חיים ויטאל ב ב איך קוראים לספר? "שערי קדושה". ב"שערי קדושה" רב חיים ויטאל שואל למה התורה לא מצווה על תיקון המידות. הוא אומר ש האמת שהשאלה הזאת צריך להסביר אותה. באופן הפשוט אני לא מבין מה הוא שואל. התורה כן מצווה על תיקון המידות. כתוב "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", צריך להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. אז מה זאת אומרת התורה

[Speaker D] לא?

[הרב מיכאל אברהם] כמצוות עשה ממש? כן, זה מנוי על כל מוני המצוות. כל מוני המצוות מונים את זה, מצוות עשה "ולדבקה בו". אז מה מה פשר השאלה הזאת? נדמה לי, וזה רק בסוגריים אני אומר, נדמה לי שהשאלה היא על תיקון המידות, לא על ההתנהלות. להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא אין פירושו לתקן את מידותינו. להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא פירושו להתנהל כמוהו. איך אני יודע את זה? זאת אומרת זו מצווה על ההתנהגות, לא על המידות. איך אני יודע את זה? גם לגבי הקדוש ברוך הוא מה שאני יודע זה מה הוא עושה. אני לא יודע את הטבע שלו, את האופי שלו, אי אפשר לדבר על זה בכלל. מה שאני יודע זה לכל היותר זה איך הוא מתנהג בעולם. אז מה שאומרים לי להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", הכוונה תתנהג ברחמים ובחנינה כמו שהקדוש ברוך הוא עושה. מה שרב חיים ויטאל שואל, נדמה לי, זה השאלה מאיפה אנחנו יודעים שצריך לתקן את המידות, התיקון הנפשי, לא ההתנהלות המעשית. מי אמר שאת זה צריך לעשות? אז זה השאלה. אז רב חיים ויטאל טוען שהתורה לא ציוותה על זה בגלל שהתורה זה תנאי להיותך מצווה. התורה מצווה בני אדם. מי שלא בן אדם אין מה לצוות אותו. אם אתה לא מבין את זה לבד, אז אין טעם להטיל עליך שום ציווי. לצוות אותך לתקן את המידות זה זה מגוחך. כי אם אתה לא בר ציווי אז גם את הציווי הזה אין טעם לצוות אותך. להיות בר ציווי פירושו להבין שאתה צריך לתקן את המידות. כך טוען רב חיים ויטאל. הרב קוק לוקח את זה צעד אחד הלאה, הוא רוצה לטעון יותר מזה. הוא רוצה לטעון שאם התורה הייתה מצווה אותך היא הייתה הורסת. בגלל שבעצם התורה מעדיפה שאתה תתקן את המידות מתוך, כן, איתערותא דלתתא, ביוזמתך שלך ולא מכוח היענות לציווי. כי אם אתה עושה את זה מכוח היענות לציווי זה פחות משמעותי. ולכן בכוונה היא לא ציוותה, כי בהקשר של המידות גדול מי שאינו מצווה ועושה מאשר מי שמצווה ועושה. כך כותב הרב קוק. הדוגמה שתמיד אני מביא בהקשר הזה זה על ה כן, הבדיחה הזאת בישיבות על הבחור שיצא לשידוכים ודחה את כל הבחורות, אף אחת לא נראתה לו. המשגיח אומר לו: "מה זה? זה רבן של כל בני הגולה, אף אחת לא מתאימה לך? איזה צדיק יסוד עולם? שב תעבוד על המידות קצת, תעבוד שנה, אחרי שנה תחזור להיפגש". טוב, עובד על המידות בהתפעלות, מתבודד, לומד ספרי… עובד על המידות בהתפעלות, מתבודד, לומד ספרי מוסר, אחרי שנה חוזר להיפגש עוד פעם הוא דוחה את כולן. שואל אותו המשגיח תגיד, מה מה עשית בשנה הזאת? אומר לו תראה כבוד הרב, אני לפני שנה הייתי בעל גאווה ואף אחת לא התאימה לי. עכשיו שאני ענוותן, אז קל וחומר שאף אחת לא מתאימה לי. זה קל וחומר שאין עליו תשובה. כך נראה מישהו שמתקן את מידותיו בגלל שיש ציווי לתקן את המידות. ולכן אומר הרב קוק התורה לא ציוותה על עבודת המידות כי העדיפה שאנחנו נעשה את זה מתוך ההבנה שלנו שצריך לתקן את המידות ולא כהיענות לציווי. אוקיי? ואותו דבר אולי, זה מה שיואל הציע קודם, אולי אותו דבר זאת הסיבה למה התורה לא מצווה לעשות תשובה, כי התורה מעדיפה שזה יבוא מתוכנו ביוזמה שלנו ולא כהיענות לציווי. אני רוצה לטעון טענה יותר חזקה. אם באמת המשמעות של לעשות תשובה כמו המסקנה שלנו בשיעור הקודם, המשמעות של לעשות תשובה פירושו לחזור להיות בוחר, אז מה שייך לצוות עליי לעשות תשובה? זה לא שייך לוגית. אי אפשר לצוות עליי להיות בוחר. נכון? לצוות עליי להיות בוחר. אם אני בוחר אני מקיים את זה, אבל אם אני בוחר אז אני לא צריך לקיים את זה כי אני כבר בוחר. ואם אני לא בוחר אז מה זה יעזור לצוות עליי? גם את זה אני אבחר או לא אבחר לקיים, נכון? אין טעם לצוות. במובן הזה אני חושב שהרב חיים ויטאל צודק דווקא, לא הרב קוק. או גם הרב קוק אבל עוד יותר מזה, לא צריך להגיע לניסוח של הרב קוק. כי פה זה אתה לא שייך לצוות על בן אדם להיות בוחר. אם באמת מהותה של תשובה זה להיות בוחר, לחזור להיות בוחר, לקחת את המושכות בידיים, לא שייך לצוות על זה. זה קצת דומה לכן, קודם כל בתורה עצמה כתוב ובחרת בחיים, בפרשת השבוע של עכשיו. מה ובחרת בחיים? אף מונה מצוות לא מונה את זה. למה? ממש ציווי לכל דבר, נותן לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים. מצווה, למה לא מונים את זה? כי לא שייך למנות את זה. אי אפשר לצוות עליך להיות בוחר. אם אתה לא בוחר אין עם מי לדבר. אנחנו מדברים עם מישהו שבוחר. אם הוא לא בוחר אז מה יש לצוות עליו? גם את זה הוא יבחר לא יבחר לעשות. היותך בוחר הוא תנאי לזה שיופנו אליך ציוויים. אי אפשר לצוות עליך להיות בוחר. זה פשוט לא עולה על הדעת, זה אוקסימורון. קצת דומה לזה, פרדוקס הנבל, מכירים את זה שהרמב"ן כותב בקדושים תהיו, הרמב"ן אומר שזה מצווה להתנהג לפנים משורת הדין, לא להיות נבל ברשות התורה. עכשיו כשתסתכלו בשורש הרביעי, הרמב"ם כותב את המצוות שכוללות את כל התורה כולה, שלא מונים את המצוות שכוללות את כל התורה כולה. יש כאלה שמסבירים ככה למה לא מונים את מצוות יישוב ארץ ישראל או כל מיני שטויות כאלה, בגלל שזה מצווה שכוללת את כל התורה כולה. זה המצאה ציונית משעשעת במיוחד, כתבו אותה כמה פוסקים חשובים אבל זה פשוט בדיחה אינטלקטואלית במחילה. כשקוראים את הרמב"ם בשורש הרביעי אז רואים שזה לא דובים ולא יער. זאת אומרת מצוות שכוללות את כל התורה כולה זה לא מצוות יסודיות. מצוות שכוללות את כל התורה כולה זה ציוויים לקיים את כל המצוות. כתוב ועשיתם את כל מצוותיי ושמרתם אותם, זה מה שהרמב"ם מדבר כשמדבר על מצוות שכוללות את כל התורה כולה, פשוט כשהתורה אומרת תקיים את כל המצוות. למה לא מונים את זה? כי זה כפול כבר, המצוות אומרות לנו לקיים אותן. לא צריך מצווה לקיים מצוות. אם אני לא מקיים מצוות למה לקיים את זאת? אין טעם לצוות עליי לקיים מצוות, נכון? זה הרמב"ם מתכוון שם, לא בגלל שיש מצוות יסודיות ובגלל זה הן לא נמנות, עיקרון כזה לא מופיע ברמב"ם בשורשים בכלל. ויש כאלה שאומרים שזה מצוות יישוב ארץ ישראל, אז מעבר לזה שאין שום רמז ברמב"ם לתפיסה החדשה הזאת שארץ ישראל זה כל התורה כולה. יש את הרמב"ן הזה עם הציווי לחלוציות, אמר את זה בפירוש על התורה ועושים מזה עיקר אמונה. אמר את זה וורט בפירוש על התורה. אבל הדבר הזה הופך להיות איזשהו מין תפיסה כזאת מובנת מאליה ולכן הרמב"ם לא מנה כי זה עיקר שכולל את כל התורה כולה, זה שטויות. האמונה בקדוש ברוך הוא הרמב"ם מונה במצוות עשה א'. זה לא יותר יסודי מאשר ארץ ישראל? במחילת כבודם של הוגי הציונות הדתית. האמונה בקדוש ברוך הוא זה בכל זאת קצת יותר יסודי מאשר קדושתה של הארץ, לא? למה זה נמנה במצוות עשה א' אם לא מונים מצוות כאלה במניין המצוות? פשוט שטויות. אני חושב שהסיבה, וזה כספקולציה, אבל יכול להיות שהרמב"ם לא מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל כי הוא חושב שזאת לא מצווה. זה מכשיר מצווה. זה מכשיר מצווה, אתה צריך להיות שמה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. אבל זה כשלעצמו ללא המצוות התלויות בארץ, זה לא מצווה בעיני הרמב"ם. יש כך מדויק לייבוביץ' תמיד מצטט את זה, ממסכת כלים, ומהי קדושתה של ארץ ישראל? עשר קדושות הן. ומהי קדושתה? שמביאים ממנה. העומר ושתי הלחם. זאת אומרת קדושת ארץ ישראל פירושו שאפשר לקיים בה את המצוות התלויות בארץ, לא המטאפיזיקה של הקדושה. עכשיו אגב שמה אני חושב שהוא לא צודק. זאת לא קדושתה. אבל בהקשר של המצוות, של מניין המצוות, הרמב"ם לא תופס את ישיבת הארץ כמצווה, ושימבחינתו ישיבת הארץ זה רק מכשיר מצווה. לכן הוא לא מונה את זה. מניח שזה הסבר הרבה יותר פשוט והרבה יותר מתאים לתפיסות של הרמב"ם. בכל אופן נחזור לענייננו, אני סוגר את הסוגריים. אז מצוות תשובה לא נמנית בגלל שזאת מצווה להיות בוחר. ואי אפשר למנות או לצוות אותך להיות בוחר, ולכן ובחרת בחיים לא נכנס למניין המצוות, לא כי זאת מצווה יסודית מדי בשביל להיכנס למניין המצוות אלא כי אי אפשר להכניס אותה למניין המצוות. זה בעיה לוגית, לא בגלל מידת החשיבות של המצווה. פשוט בעיה לוגית. אי אפשר לצוות מישהו להיות בוחר כי אם הוא לא בוחר הוא לא בר ציווי. ואם הוא כן בוחר, אם הוא כן בר ציווי, אז הוא כבר בוחר, אז בשביל מה לצוות אותו להיות בוחר? הוא כבר בוחר. מעצם זה שציווית אותו אתה מניח שהוא בוחר. אוקיי? התחלתי עם הפרדוקס הענווה, אז

[Speaker I] קדושים תהיו, הרמב"ן…

[הרב מיכאל אברהם] שנייה אחת. הרמב"ן בהשגות לשורש הרביעי, אז הרמב"ן אומר שמה, הוא כותב, יש שם ויכוח על קדושים תהיו, לא משנה, אבל הרמב"ן לא מזכיר את זה שקדושים תהיו זה ציווי להיות לפנים משורת הדין. יותר מזה, בהוספות למניין המצוות לא תמצאו מצוות עשה של לנהוג לפנים משורת הדין או לא להיות נבל ברשות התורה. למרות שהרמב"ן מפרש כך את המצווה של קדושים תהיו. השאלה היא למה הוא לא מונה את זה במניין המצוות הרמב"ן? והתשובה היא מאותה סיבה שדיברנו כאן, כי אם הוא היה מונה את זה במניין המצוות, אז להתנהג באופן כזה לא היה לפנים משורת הדין, זה היה שורת הדין. היינו חייבים. יש מצוות עשה כזאת, נכון? בהגדרה אתה לא יכול להכניס את זה למניין המצוות כי כל מה שזה אומר לך שמצפים ממך להתנהג מעבר למה שאתה מצווה. אז את זה להכניס למניין המצוות? אז רוקנת מתוכן את המשמעות של העובדה שאתה מתנהג פה מעבר לדין. זה הפך להיות הדין אם זה נכנס למניין המצוות. אתה לא יכול למנות דבר כזה. זה אומר שאתה לא חייב, בטח שאתה חייב. אבל זה לא נכנס למניין המצוות כי זה לא יכול להיכנס למניין המצוות. אז כעין זה אני רוצה לומר גם על המצווה לעשות תשובה. בספר המצוות זה לא נכנס כי לא יכולה להיות מצווה כזאת. אין מצווה כזאת. אתם שואלים אם צריך לעשות תשובה? בוודאי שצריך לעשות תשובה. לכן ביד החזקה כשהרמב"ם כותב את כל מה שצריך לעשות, אז הוא גם כותב שצריך לעשות תשובה. זה ברור. אבל לא בגלל שיש מצוות עשה לעשות תשובה. לכן בספר המצוות זה לא יופיע, כי בספר המצוות מופיע רק מה שאנחנו מצווים עליו. אוקיי?

[Speaker J] אז הטענה שכל מי שכבר בוחר אין טעם לצוות אותו לעשות תשובה?

[הרב מיכאל אברהם] אין טעם לצוות אותו להיות בוחר. ולעשות תשובה זה להיות בוחר. אם אני צודק בשיעור הקודם שאמרתי שלעשות תשובה פירושו לחזור להיות בוחר, אז אין טעם לצוות מישהו לעשות תשובה, כיוון שאם לעשות תשובה זה להיות בוחר ואין טעם לצוות מישהו להיות בוחר, מסקנה אין טעם לצוות מישהו לעשות תשובה, מה שהיה להוכיח.

[Speaker D] אז התורה בעצם מדברת רק על ציבור הבוחרים? בטח. כן, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] נראה פשוט, לא? מה יש לדבר על מי שלא בוחר?

[Speaker D] לא יודע, נגיד בבחירות אנשים רוצים שיבחרו.

[הרב מיכאל אברהם] הבנתי. בטח, גם אני רוצה שיבחרו.

[Speaker D] לא, בלי קשר, כאילו פה במקום המעשי הזה אין את הסתירה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] למה אין את הסתירה הזאת? מה זאת אומרת? אם למישהו אין בחירה אם לבחור בי אני אלך לשכנע אותו לבחור בי?

[Speaker D] אה, אז זה לא לציבור הבוחרים זה ציבור האנשים שיש להם אפשרות לבחירה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? אתה מניח שהם גם בוחרים, כי אם אתה משכנע אותו אתה מקווה שהוא גם יסיק מסקנות ויבחר בך. כי אם אין סיכוי שהוא יבחר בך גם אם היה לו אפשרות תיאורטית לבחור אתה לא מדבר איתו. אתה מדבר עם מי שאתה חושב שזה גם יעזור כשאתה מדבר איתו.

[Speaker D] אבל אז אתה אומר שזה גם לאנשים שלא בוחרים אבל יש להם אפשרות של בחירה. כי אם אנחנו משווים את זה לבחירות…

[הרב מיכאל אברהם] אם הם לא בוחרים ויש להם אפשרות מה זה עוזר לי? אתה יכול לדבר אל הקיר. מה זה עוזר אם הם לא עושים שימוש באפשרות לבחור אז בשביל מה לצוות עליהם או לשכנע אותם או מה שלא יהיה?

[Speaker D] כי יש להם אפשרות לבחור.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל הם לא עושים בה

[Speaker D] שימוש אתה אומר.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אתה יכול לשנות את דעתם שיעשו. אז הם כן עושים בשימוש. מה אתה רוצה?

[Speaker D] אז הם כן עושים בשימוש. אם הם השתכנעו הם השתכנעו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש הבדל בין

[Speaker D] אנשים שלא

[הרב מיכאל אברהם] יכולים לבחור לבין אנשים ש… יש הבדל כזה, רק ההבדל הזה לא רלוונטי לענייננו. כי אם מישהו יש לו אפשרות לבחור אבל הוא לא עושה בה שימוש אין טעם לצוות עליו כי הוא לא עושה בה שימוש. אם הוא עושה בזה שימוש ביכולת לבחור אז יש טעם לצוות עליו.

[Speaker D] אבל יש תנועה בין אלה שלא עושים בזה שימוש לבין אלה שעושים בזה שימוש.

[הרב מיכאל אברהם] ברגע שיש תנועה אז אין דבר כזה מי שלא עושה בהם שימוש. כי אם הוא נע זה אומר שהוא עושה בזה שימוש. לא תמיד, בסדר, אבל הוא עושה בזה שימוש באופן עקרוני. זה מספיק לי.

[Speaker D] אז אין הבדל ביניהם בעצם? לענייננו לא. אז אנחנו חוזרים לעניין הזה שכיוון שלכל בני אדם יש אפשרות של בחירה.

[הרב מיכאל אברהם] אם לבני אדם יש אפשרות בחירה והם לא עושים בזה שימוש, אז מבחינתי הם קירות, עציצים. אתה יכול לדבר אל העציץ אם הוא לא עושה בזה שימוש. אם אתה מדבר אליו אז אתה מניח שיש סיכוי שהוא יעשה בזה שימוש, נכון? זה הכל.

[Speaker D] אז אתה מדבר אל מי שכן עושה שימוש בבחירה שלו. אבל לכל בני אדם יש סיכוי שיעשו.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר גמור, אבל ההנחה היא שיש סיכוי שהם יעשו בזה שימוש, רק בגלל זה אתה מדבר איתם. אז אין טעם לצוות מישהו לבחור, זה הטענה שלי. כי אם הוא לא בוחר, אז מה תצוה עליו?

[Speaker D] אוקיי, בסדר. אוקיי, אז

[הרב מיכאל אברהם] זה בעצם, זה בעצם מסביר למה, מה המשמעות של מושג הבחירה. ואז תשימו לב שזה מתחבר למה שפתחתי בו. בספר המצוות הראיתי שמושג התשובה קיים במישור דאורייתא למרות שאין ציווי. גם בעולם של ספר המצוות, שבו אין ציווי לעשות תשובה, אבל מושג התשובה קיים גם במישור דאורייתא, נכון? זה לא שמושג התשובה התייסד על ידי, לא יודע מה, חכמים, מדרבנן, לא יודע בדיוק מה. התורה לא מכירה בו, ודאי שלא. התורה מבינה שיש דרך של תשובה. קין עשה תשובה, לא משנה, אנשים עשו תשובה בתורה, גם במקרא בתנ"ך, יש מושג של תשובה, רק אין מצווה לעשות אותו. אוקיי? כמו התפילה לפי הרמב"ם. זה מה שאמרתי בספר המצוות. ממילא עכשיו ביד החזקה הרמב"ם אומר לנו, אם יש לך אפשרות לעשות תשובה, אז הסברה פשוטה שאתה צריך לעשות בה שימוש. אז לכן אם אתה שואל אם צריך לעשות תשובה, ודאי שצריך. זה אומר שיש מצווה? לא, אין מצווה. כי לא יכולה להיות מצווה, לא יכול להיות ציווי על זה. אוקיי? אז זה בעצם ההשלכה של המסקנה אליה הגעתי בפעם הקודמת, שלעשות תשובה פירושו לחזור להיות בוחר. זה ענף אחד שרציתי להמשיך את מה שדיברתי בפעם הקודמת. הענף השני מדבר על ה, אני רוצה קצת להיכנס יותר לתיאורים שנתתי בפעם הקודמת על המאבקים של האדם, לקחת את המושכות, לא לקחת את המושכות, כן, מה, מה פשר העניין הזה, גורמים חיצוניים, גורמים פנימיים, זוכרים דיברתי על זה שהקושי הזה, או חוסר האפשרות בעצם, זה לא קושי, זה לכאורה חוסר אפשרות ממש, לבחור או לעשות תשובה, נובע מזה שאם גורם חיצוני כלשהו מניע אותי או הופך אותי לכיוון אחר, אז הוא עשה תשובה לא אני. ואני עצמי לא יכול להפוך את עצמי, זה רבי אליעזר בן דורדיא מה שראינו, לא ייתכן שהאדם הופך את עצמו כי אז הוא כבר היה הפוך מעיקרא. כן, לעשות פעולה כזאת ולדרוש ממך באופן יזום לגשת לסט הערכים שלך ולשנות אותו, זה אוקסימורון. אז מה שקורה זה שזה לא יכול להיעשות מבחוץ, וזה לא יכול להיעשות על ידי עצמי. ואז זה אומר זה לא יכול להיעשות בכלל. ומה זה אז מושג התשובה? אז דיברתי שמה שזה איזשהו, כנראה צריך להגיע לאיזשהו סוג של חיבור בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, משהו שקורה ספק מבפנים ספק מבחוץ, זה איזשהו רצף כנראה ולא הסתכלות דיאלוגית שאני עומד מולו, אלא משהו ממנו נמצא בתוכי ותהליך, מי שדיברתי על זה, לא?

[Speaker I] ותהליך

[הרב מיכאל אברהם] התשובה בעצם נעשה בתפר הזה, איפה שלא מוגדר היטב החוץ והפנים. אוקיי? בכל אופן, הקושי הזה…

[Speaker I] בסדר, יש תפר, אז מה זה פותר?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אז מראש הרי מבחוץ אני מסכים שזה יכול להיעשות, נכון? רק אין לזה ערך, כי לא אני עשיתי את זה, מישהו אחר עשה את זה. מבפנים היה לזה ערך אם הייתי עושה, רק אי אפשר לעשות. מה שאני טוען זה ואמרתי, שהניסוח עד הסוף אני לא סגור עליו, אבל הטענה היא שכל הניסוח המנפשך הזה, כל טיעון הדילמה הזה, מבוסס על איזושהי הסתכלות דיכוטומית שזה אני פה, הקדוש ברוך הוא שם, אני עומד מולו והשאלה אם הוא עושה את זה או אני עושה את זה. אבל אם ההסתכלות האונטית מראש היא לא כזאת, אלא זה לא דיאלוג שאני עומד מולו אלא יש איזשהו רצף, משהו ממנו בסופו של דבר נמצא בתוכי. וכשאני פועל, אני עושה תשובה, כנראה גם הוא מעורב שם איכשהו, אחרת זה לא היה יכול להתבצע. זה איכשהו נעשה על ידי כשמשהו ממנו הוא גם חלק ממני. אז אולי זה יכול לפתור את הבעיה, ואמרתי אני לא מנסח את זה עד הסוף כי אני גם לא בטוח איך בדיוק זה, אבל אני אומר, זה נדמה לי תנאי הכרחי. בלי זה אין פתרון. לא אמרתי שאם זה בהכרח יש פתרון. אוקיי. אז בעצם מה שיש כאן זה איזשהו עימות בין הדברים שמחוצה לי לבין הדברים שבתוכי. והדילמה היא שהדברים שמחוצה לי אם הם עושים עליי תשובה אין לזה ערך, אם זה בא ממני אז זה לא יכול להיעשות. אז עוד פעם, יש פה משהו שהוא בעייתי. אגב, במאמר מוסגר, יש בתחילת הספר שלי 'מדעי החופש' אני מביא… יש שמה שני סוגי טעות נפוצים. יש אנשים שאומרים שבגלל שהיום אנחנו יודעים שיש פלסטיות של המוח, זאת אומרת שאנחנו לא מתים איך שאנחנו נולדים, גם המוח והמבנה הנוירוני שלנו משתנה על ידי האינטראקציה עם הסביבה ואת כל מיני תהליכים שאנחנו עוברים, אז כיוון שכך יש כאלה שטוענים, שופנהאואר נדמה לי זה אחד מהם, שטוענים שיש שבגלל זה אומר שיש בחירה, כי העולם לא דטרמיניסטי, המוח הוא פלסטי, הוא יכול להשתנות. חוסר הבנה גמור, ברור שזה לא נכון. עצם העובדה שהמוח משתנה זה אומר שיש גורמים חיצוניים שמעצבים אותו. מה זה קשור אליי? רק אם אני יכול לפעול נגד המבנה הנוירוני שלי, זה משמעות של בחירה. אבל אם המבנה הנוירוני שלי משתנה על ידי גורמים חיצוניים, בדיוק מה שדיברתי קודם, זה לא מה שנקרא בחירה, זה נקרא שינוי, אבל לא בחירה. אם הדבר קורה לי, אז עברתי שינוי, אבל השינוי הזה זה לא מה שנקרא בחירה וזה לא מה שנקרא תשובה. הטעות ההפוכה זה הקומפטיביליזם שאומר שאם דברים קורים מתוכי, אז זה נקרא לבחור. שתי טעויות הפוכות. שופנהאואר חושב שאם משהו קורה מחוצה לי זאת בחירה. מה שפנימי לתוכי זה דטרמיניסטי, אבל אם דברים מבחוץ קורים לי, אז זה בחירה, חינוך למשל או כל מיני דברים כאלה, שזה טעות שדיברתי עליה קודם. הטעות ההפוכה היא של הקומפטיביליסטים. הם טוענים שהתמונה הדטרמיניסטית לא סותרת את התזה של רצון חופשי. זה קומפטביל, אין סתירה ביניהם. כי אם אני בעצם מונע על ידי איזה שהם כוחות פנימיים שלי, אז זה מה שאני רוצה. מה זה נקרא לבחור באופן חופשי? ששום דבר בחוץ לא מפריע לי, אלא אני עושה את מה שאני רוצה. זה שהדבר הזה מוכתב מראש על ידי הטבע שלי, זה לא אומר שאני לא עושה את מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה. לכן זה נקרא רצון חופשי. אז כמובן כהגדרה אפשר לקבל את זה, זה רק מרוקן את המשמעות המהותית של רצון חופשי. כשאלה אם אני צריך לתת את הדין, אם יש לי אחריות על זה, ברור שלא. כי אם אין לי אפשרות לשנות את זה, אז באיזה מובן אני אחראי? מה אכפת לי שזה בא מתוכי? אוקיי? זה הטעות ההפוכה. זה שתי טעויות הפוכות. יש כאלה שתופסים שהשפעות מבחוץ זה בחירה, יש כאלה שתופסים שהשפעות מבפנים זה בחירה, ושניהם טועים. לא זה בחירה ולא זה בחירה. בחירה זה משהו שנעשה על ידי, נגד הכוחות הפנימיים והחיצוניים. אתם יודעים למשל בנפש החיים כשהוא מסביר את חטא אדם הראשון, אז הוא אומר שם כתוב בפסוק "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". הרמב"ם גם שואל את זה בתחילת מורה נבוכים, מה זה העונש בזה "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע"? זה התקדמות רוחנית. איך יכול להיות שהעונש על חטא זה להתקדם רוחנית? אז הוא מסביר, הנפש החיים מסביר, ברמב"ם זה כתוב אחרת קצת אבל אפשר אולי לתרגם את הדברים האלה אחד לשני אולי. נפש החיים טוען שיודעי בהקשר הזה פירושו כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". יודעי הכוונה מחוברים. והטענה בעצם זה שהטוב והרע, כשהנחש פיתה את חוה, אז היה ברור שהפיתויים האלה באים מבחוץ. אוקיי? אחרי שהיא חטאה, אז נזרקה בה זוהמה של נחש. משכא דחויא, כך חז"ל קוראים לזה, בזוהר זה משכא דחויא, לא משנה, זוהמתו של נחש במדרשים. וזה בעצם אומר "יודעי טוב ורע". הטוב והרע שמפתים, היצרים הטוב והרע שמפתים אותי מבחוץ, נכנסו אליי פנימה, התחברו אליי, זה נקרא יודעי טוב ורע כמו האדם ידע את חוה אשתו. התחבר, ועכשיו זה נראה לי כאילו שאני בעצמי רוצה את זה. מה שהיצרים שלי אומרים זה בעצם מה שאני רוצה. מבינים? זה בדיוק הקומפטיביליזם. הקומפטיביליזם בעצם אומר מה אתם רוצים, זה מה שאני רוצה, זה רצון חופשי. היצרים שלי זה אני, מה שאני רוצה. אז לכן בעצם רב חיים וולוז'ינר אומר לכן כל כך קשה לנו להתמודד מול היצרים אחרי החטא. כי אחרי החטא איבדנו את ההבנה שהיצרים זה לא אנחנו. קל מאוד להיקלע לתפיסה קומפטיביליסטית, שבעצם אומרת שהיצרים זה אני בין היתר, זאת אומרת כל המכלול הזה זה אני. אז אם היצרים לא מושכים אותי לעשות משהו, היצרים זה אני שרוצה לעשות משהו. אוקיי? אז מה זאת אומרת להיכנע ליצרים, להילחם נגד היצרים? מי אמור להיכנע או להילחם נגד היצרים? הרי זה אני עצמי. אבל זה טעות. העונש בעקבות החטא הוא שהתפיסה שלנו האשלייתית היא שהיצרים זה אנחנו, אבל האמת שלא. זה באמת כוחות חיצוניים, רק אנחנו מרגישים אותם כאילו הם מדברים אלינו מבפנים ולכן זה מאוד מקשה עלינו להתמודד מולם. זה הנקודה. עכשיו אני רוצה אולי תחלקו את הדפים בינתיים. אם יש שניים שיושבים ליד שולחן אחד, אז תקחו אולי אחד כדי שלא, אני לא בטוח שיש מספיק לכולם.

[Speaker G] מה הדבר שצריכים לתת גט? אם הוא לא רוצה לתת גט אז מרביצים לו, הרמב"ם אומר, עד שיאמר רוצה אני.

[הרב מיכאל אברהם] מה אומר, כן?

[Speaker G] ואז הוא בעצם מוריד את הקליפות של הרע.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, שמה זה פרשייה בפני עצמה, גם על זה יש לי מה לומר, אבל זה דיון אחר. הוא קשור קצת, אבל כן.

[Speaker B] אפשר לעשות את הדברים האלה בדרכים של היתרון הקושי שאמרת?

[הרב מיכאל אברהם] הבחירה לבחור. זה אותו, אפשר לתרגם אותם, אני חושב. זה משני צדדים להסתכל על הנקודת תפר הזאת. הבחירה לבחור כנראה נעשית באיזשהו שיתוף עם הקדוש ברוך הוא. אחרי שאני כבר במוד של בוחר, אז עכשיו אני בוחר. אבל איך אני מגיע לשם? איכשהו כנראה זה התשובה למה שאתה שאלת אותי אחרי השיעור, למה זה לא נסוג אחורה? ואני יכול לחזור על כל הקשיים בקשר לבחירה לבחור, כי שם יש איזשהו חיבור עם הקדוש ברוך הוא. המה נפשך הזה כבר לא קיים, של או הוא או אני.

[Speaker K] לגבי הפירוש הזה שאמרת עכשיו, זה להיות כמו אלוהים יודע טוב ורע. זה אומר שגם אצל אלוהים זה כך? כן.

[הרב מיכאל אברהם] רק אצלו זה באמת. אצלו באמת טבע הטוב להיטיב, מה שהרמח"ל אומר, אצלו באמת ההטבה היא חלק ממנו עצמו, זה לא יצר טוב. אצלנו, אנחנו כמו אלוקים, כן? כף הדמיון. כאילו שגם אצלנו היצרים כביכול נכנסים לתוכנו, אבל אנחנו לא הופכים בזה להיות טובים או רעים בעצם. עוד מעט אני אדבר פה. תראו, יש פה פרק בספר התניא, שזה פרק מרתק, ובואו נקרא אותו קצת ואני אנסה להציע לו הסבר. והוא מתחבר למה שדיברתי קודם. והנה מקום משכן נפש הבהמית מקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם. וכתיב כי הדם הוא הנפש. ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האיברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם. וכמו שכתוב לב חכם לימינו. והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם וכו'. אז מה הוא אומר בעצם? מקום משכן הנפש הבהמית מקליפת נוגה, עוד מעט אני אסביר קצת את המושגים, זה בלב בחלל השמאלי, ומשם הוא מתפשט גם לראש. זה מתחיל בלב, חלל שמאלי, לא חשוב כרגע, וזה מתפשט לראש. איפה הנפש האלוקית, שזה היצור המתנגד? אז היא, שורשה זה במוחין שבראש. ומשם זה יורד ללב, אגף אחר של הלב, אבל משם זה יורד ללב. נכון? מה הוא מתכוון לומר פה? מה שהוא מתכוון לומר פה אני חושב, בדרך כלל כשאנחנו תופסים את המאבק בין טוב לרע, זה נתפס, אם מטאפורית, זה נתפס אצלנו כמאבק בין ימין לשמאל, בלי קונוטציות אקטואליות, כן? מאבק בין ימין לשמאל, נגיד שהימין זה הרע והשמאל זה הטוב. בסדר? רק בשביל שיהיה ברור שאנחנו לא

[Speaker F] כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז המאבק הוא בעצם בין הצד הזה לצד הזה, מי ינצח. ככה הגננת תמיד מתארת את זה, נכון? אבל התיאור הזה הוא תיאור

[Speaker F] ילדותי.

[הרב מיכאל אברהם] למה? כי התיאור הזה משמיט את הנקודה הכי חשובה מהסיפור הזה. נגיד שהיצר הטוב גבר על היצר הרע, איך זה קשור אליי? נוצרתי עם יצר טוב יותר חזק מיצר רע. מישהו אחר נולד עם יצר רע יותר חזק מיצר טוב, אז אני צדיק והוא רשע? למה? כי אני נבראתי צדיק והוא נברא רשע?

[Speaker G] העבודה שלך קשה יותר.

[הרב מיכאל אברהם] מי זה העבודה שלך? מי זה האתה? אתה זה עוד משהו חוץ מהיצרים, נכון? זאת אומרת המאבק הוא לא מאבק בין יצר טוב ליצר רע. המאבק הוא מאבק שלך כנגד המימד היצרי שלך, שכולל בתוכו גם יצר טוב וגם יצר רע. עוד מעט נראה, אני אחדד את זה יותר. אוקיי? לכן העיקר חסר מן הספר בתיאור הזה של יצר טוב ויצר רע. היצר הטוב והיצר הרע הם שניהם יצרים. כל אחד מנסה למשוך אותי, אחד לכיוון חיובי ואחד לכיוון שלילי. מה שיקבע לגביי זה השאלה אם מה אני מחליט לעשות, לא מה היצרים שלי מספרים או מתמודדים ביניהם. זה לא מעניין אף אחד. השאלה מה אני מחליט לעשות? יש פה גורם שלישי בתמונה. לא שלישי, היחיד שקיים. אני. הגורם שצריך לבחור ולהחליט האם הוא הולך לכאן או הולך לכאן. היצרים זה כמו הנחש. למרות שאחרי החטא הם נכנסו פנימה וזה נראה לי כאילו הם מדברים אלי מביפנים, אבל לא, זה עדיין שני כוחות שהם מבחינתי חיצוניים לי. אחד מושך אותי לטוב ואחד מושך אותי לרע. ועכשיו השאלה מה אני אעשה? זה מה שקובע. ולכן בעל התניא בעצם טוען שהמאבק הוא לא בין יצר כזה ליצר כזה, בין ימין לשמאל. המאבק הוא בין המעלה והמטה. המעלה פירושו שהממד היצרי זה נמצא בלב. כל הממד היצרי, הן יצר טוב והן יצר הרע. המאבק הוא בשאלה מי מוביל. האם הלב, הממד היצרי, לוקח אותי? אגב, בין לטוב ובין לרע. הממד היצרי כולל גם יצר טוב. יצר טוב יכול לקחת אותי לעשות דברים טובים, אני עדיין אדם של נפש בהמית. כי אדם של נפש בהמית זה אדם ששמט את המושכות, בשפה של השיעור הקודם. בעצם היצרים לוקחים אותו, הוא לא מחליט. אדם של נפש אלוקית זה אדם שבעצם הראש שולט. היצרים מנסים למשוך אותו לפה או לשם, אבל הוא לא שומט את המושכות. הוא מחליט. המאבק האמיתי הוא לא מאבק בין יצר טוב ליצר רע. יצר טוב ויצר רע, שניהם נמצאים איפה שהוא פה. המאבק האמיתי זה בשאלה אם לציית לשני היצרים האלה או להחליט לבד. האם להחזיק את המושכות או לתת לסוסים, היצרים, לקחת אותי. ולכן המאבק הוא בין נפש אלוקית שמשכנה במוח לנפש בהמית שמשכנה בלב. ולא בין יצר טוב ליצר רע. אולי עוד הערה, אמנם הנפש האלוקית משכנה בראש, אבל כמו שהוא אומר היא מתפשטת ללב. והנפש הבהמית משכנה בלב, אבל היא מתפשטת לראש. אז תכל'ס שניהם נמצאים בשני המקומות, אז מה בכל זאת ההבדל? בסוף איפה השורש, מי הקטר ומי הקרון? נכון. בנפש האלוקית הקטר זה הראש והקרון זה הלב. הראש מושך אחריו את הלב. בנפש הבהמית הקטר זה הלב והקרון זה הראש. ולכן תראו, אני אקרא קצת את ההמשך: הכי נכתב ולאום מלאום יאמץ, כי הגוף נקרא עיר קטנה. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, על כולה, כן? דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו, שהאלוקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה מושלת עליו ומנהיגתו, וכל האיברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, כל האיברים כולל הלב כמובן, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וכולי. ואז אני מדלג את הכל, שורה, תראו שורה לפני הסוף: אך נפש הבהמית מהקליפה, ממש הסוף של הדף, כן? רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחה כמשל הזונה שבזוהר הקודש. זאת אומרת הנפש הבהמית רוצה היא למשוך את כל הגוף אחריה. מה זה בעצם אומר? תראו, יש לנו הרבה פעמים איזושהי נטייה לחלק בין מאבק בין טוב לרע לבין חוכמה מול טיפשות. חוכמה מול טיפשות זה ללכת אחרי הבטן או אחרי הראש, נכון? אבל אלה שהולכים אחרי הבטן זה לא אנשים טיפשים, זה גם לא תפיסות טיפשיות.

[Speaker I] יכולה להיות להם חוכמה עצומה.

[הרב מיכאל אברהם] כל השאלה זה איזה קרדיט הם נותנים לחוכמה שלהם. כן, הייאוש מן השכל, הייאוש מן התבונה שמאוד מאפיין אני חושב הרבה בדור הזה, הוא לא אומר שמדובר באנשים שהם יותר טיפשים מאנשים שכן נותנים קרדיט לשכל. השכל שלהם יכול להיות שכל גאוני, זה לא קשור לעניין. אבל לא הוא זה שקובע. מי שקובע זה תחושת הלב, הרגש. והשכל הוא הקרון שנמשך אחרי הקטר, הקטר זה הלב שמנווט או מכתיב את הכיוון. השכל בא אחרי זה, עוד מעט אני אסביר קצת יותר. לעומת זאת אנשים של נפש אלוקית זה אנשים שלא בהכרח יותר חכמים, אבל זה אנשים שנותנים קרדיט לשכל או לחשיבה שלהם. מה שקובע את מה שהם יעשו זה החשיבה וההחלטה, הרצון, החלק הקוגניטיבי שלנו, לא היצרים והדחפים. אבל גם שם הם מנסים לרתום את היצרים כקרון שינוע אחרי הקטר, שיעזור להם ללכת לכיוון שהקטר מכתיב. אז ההבדל הוא לא בשאלה מה אורך הרכבת. בשני סוגי הרכבות, גם של הנפש הבהמית וגם של הנפש האלוקית, יש קרון ויש קטר. ההבדל הוא לא גם בשאלה מי חכם ומי טיפש, או למי יש יצר טוב ולמי יש יצר רע. לשניהם יש יצר טוב וגם יצר רע, ושניהם יש בהם גם חוכמה וגם טיפשות, יכולים להיות יותר חכמים או פחות חכמים, כל בן אדם לפי מה שהוא. הוויכוח הוא בכלל לא בזה. הוויכוח הוא בשאלה של סדר הקרונות ברכבת. הקטר יכול להיות קרון מדהים, החוכמה או הרגש יכול להיות קרון מורכב ומתוחכם, הכל טוב. אבל אם הוא קרון ולא קטר, אז אתה אדם של נפש בהמית, למרות שאתה גאון אינטלקטואלית. זה לא מאבק בין טיפשים לחכמים ולא בין טובים בטבע לרעים בטבע, אלא זה מאבק בין מי שבוחר בטוב או מי שבוחר לפני הטוב, מי שבוחר לבין מי שלא בוחר. אני אתאר את זה עכשיו בצורה קצת יותר מפורטת. אני אתחיל אולי עם ה… מסקנה שצריך לבחור?

[Speaker G] מה? הבנתי? מסקנה שצריך לבחור?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, בשביל זה

[Speaker G] אני אומר את זה כאן.

[הרב מיכאל אברהם] תראו, אני אתאר איזושהי תמונה שעומדת בבסיס התפיסה הליברטנית, מה שנקרא של רצון חופשי, כן, לא ליברטריאניזם כלכלי חברתי אלא במובן מטאפיזי. התפיסה שאומרת שיש לנו רצון חופשי, הלא דטרמיניסטית, אוקיי? בדרך כלל מביאים כל מיני טענות כנגד התפיסה הזאת. הנה תראה מצאו את הגן שאחראי על אמונה באלוקים, את הגן שאחראי על אלימות או על נדיבות או על מה שאתם רוצים, אוקיי? אז קודם כל לא מצאו. זה הכל כותרות של עיתונים, לא מצאו שום גן שאחראי על כלום עד היום, לפחות ככל הידוע לי. מה שמצאו זה גנים שמשפיעים על כל מיני דברים. ודאי שיש השפעה למבנה הגנטי שלנו, אין גנים שמכתיבים, לפחות לא מצאו. ההשערה היא שזה כן מכתיב, אבל זאת השערה. התכתיבים ברגע שימצאו אותם זה רק מבנה גנטי שלם, שום קטע מסוים של הגנום לא אחראי לבד על תכונה, בטח לא על תכונה נפשית, אולי על מחלות אורגניות כן. אז הקושיות האלה בעצם מניחות שהתפיסה הליברטנית אומרת שאין השפעה לגנטיקה או לחינוך או למה שלא יהיה על התנהגותו של האדם. אבל זה שטויות, זה להכחיש את העובדות, זה לייצר איש קש כדי שאפשר יהיה לתקוף אותו. לא זאת התפיסה הליברטנית. תפיסה ליברטנית מסכימה שהגנטיקה והסביבה וההשפעות והנטיות המולדות וכל מה שאתם רק רוצים, החינוך והסביבה, משפיעים על האדם, זה ברור. מה שהיא טוענת זה שהם משפיעים על האדם אבל לא קובעים חד-ערכית את מה שהוא עושה. התפיסה הדטרמיניסטית אומרת לא רק שהם משפיעים אלא שהם קובעים חד-ערכית. זה הוויכוח. הוויכוח הוא לא בשאלה אם יש השפעה, הוויכוח הוא בשאלה מה מידת ההשפעה, אם זה מאה אחוז או שזה רק השפעה, אבל זו לא קביעה, היקבעות דטרמיניסטית. וכדי להסביר את זה אני אתן לכם איזה משל, איזה תמונה שמבהירה את זה אני חושב יותר טוב. תחשבו על איזשהו שטח שיש מתווה טופוגרפי מורכב, אוקיי? שיש שמה הרים וגבעות וגאיות ואוכפים והרים תלולים וכל מיני דברים וגבעות וכל מיני דברים. תשימו שם כדורון קטן באיזשהו מקום, מה יקרה לו? הוא ינוע למקום נגיד הנמוך ביותר לצורך הדיון, אוקיי? אז בעצם המתווה של פני השטח הוא זה שקובע את כיוון התנועה של הכדור, בסדר? מה קורה אם תשימו שם, או אם תשימו שם לא יודע מה, קצת מים תשפכו שם? גם הם יזלו למקום הנמוך ביותר. מה יקרה אם תשימו אדם שם? אז הוא יכול כמובן להחליט לטפס על ההר. הכדורון ברגע שיש הר ויש עמק הוא ירד לעמק, נכון? אבל האדם יכול להחליט לטפס על ההר. הוא יכול גם להחליט לרדת לעמק.

[Speaker H] תלוי כמה כוחות יש לו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הר שהוא בר טיפוס, אחרת זה…

[Speaker H] לא, המקום… הוא בתוכנית ובסוף הוא רואה את עצמו אדם…

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, הר שהוא בר טיפוס כרגע אני מדבר, מבחינת האדם שאני מדבר עליו. עכשיו מה זה אומר בעצם? האם האדם הוא לא יצור פיזיקלי? הוא לא מרגיש את הפרש הפוטנציאלים בין ההר לבין העמק? ודאי שכן. הכוח שלהם פועל עליו בדיוק כמו על כדורון. אם הוא יחליט לטפס על ההר הוא יצטרך להשקיע אנרגיה, יצטרך להשקיע כוח בעניין הזה, זה לא עובד לבד. אז ברור שהמתווה הטופוגרפי משפיע גם עליו כמו על הכדור. ההבדל בינו לבין הכדור זה לא שהמתווה לא משפיע עליו, ההבדל ביניהם זה שהמתווה לא קובע את מה שהוא יעשה. יש השפעה, נגיד אם נשים בני אדם, מאה בני אדם במקום כזה, בהנחה שנגיד הם מתפלגים באיזשהו אופן אחיד, אז אני מניח שההתפלגות בין אלה שעולים על ההר לאלה שיורדים למטה לא תהיה חמישים חמישים, היא תהיה שבעים שלושים, ובהר מאוד תלול זה יהיה תשעים עשר, אוקיי? מה זה אומר? שבאופן סטטיסטי המתווה הטופוגרפי משפיע גם על אנשים שיש להם בחירה. זה לא נכון שאין השפעה, זה כן נכון שאין פה היקבעות, אוקיי? זאת אומרת השפעה קיימת אבל ההשפעה לא מכתיבה את התוצאה בניגוד לכדורון או לזרם מים ששמה זה לא השפעה אלא זה מה שקובע לאן אתה תלך. התמונה הליברטנית האמיתית זה לא תמונה של אדם ללא מתווה טופוגרפי, אדם בוואקום, ככה בדרך כלל מציגים את זה ואז מיד תוקפים מהחינוך מהסביבה מהגנטיקה וכולם בשאגות שמחה איך הם הוכיחו שלא יודע למה כולם שמחים כל כך מהתמונה… כל כך לא הומניסטית הזאת. אבל עובדה שיש הרבה אנשים שנורא שמחים מהממצאים האלה, כנראה בגלל שזה נגד התפיסה הדתית, זה מספיק טוב בשביל לשמח אותם. אז הנה אתם רואים, הגנטיקה קובעת, הגנטיקה משפיעה. הגנטיקה לא קובעת, הגנטיקה משפיעה. זה שני דברים שונים לגמרי. אוקיי? כשיימצאו שהגנטיקה קובעת, אז באמת יש לנו בעיה עם דטרמיניזם. בינתיים לא מצאו את זה נדמה לי על שום דבר, שום דבר שקשור לבחירות של בן אדם, אני מתכוון. אז לכן מה זה המתווה הטופוגרפי הזה? בוא ננסה לחשוב מה בונה אותו. בעצם מה הוא מייצג? הוא מייצג את רמות הקושי שלי לפעול כל מיני פעולות. אני נמצא במצב מסוים, מישהו נתן לי סטירה. יש לי כמה אפשרויות. אפשרות אחת זה לברוח. אפשרות שנייה זה להישאר שם ולהבליג. אפשרות שלישית זה לתת לו סטירה ואולי לתת לו הרבה סטירות, או סטירה חזקה, סטירה חלשה, המון אפשרויות. בוא נתאר את זה כמשל במסגרת של איזשהו מתווה טופוגרפי כזה. אני עומד באיזשהו מקום. אם מאוד מאוד קשה לי להבליג, אז זה אומר שבכיוון ההבלגה יש הר גבוה, קשה לי ללכת לכיוון הזה. אוקיי? בכיוון התגובה האלימה יש פה עמק, קל לי מאוד להגיב באלימות בחזרה. ואז זה אומר בעצם שיש איזשהו מתווה שמנסה לדחוף אותי לכיוון מסוים, לדחוף אותי להגיב באלימות. אוקיי? אבל ברור שאני תמיד יכול להחליט שאני לא הולך עם המתווה הזה. לא אגיב באלימות למרות שיש לי נטייה לעשות את זה. פה אני לוקח את המושכות לידיים, זה בדיוק מה שדיברתי עליו בשיעור הקודם. הנטיות שלי לוקחות אותי לכל מיני מקומות, היצרים שלי לוקחים אותי לכל מיני מקומות. אבל אני לא חייב להיענות להם. כי יצרים זה לא אני. למרות שאחרי חטא אדם הראשון זה נמצא בתוכי והקומפטיביליסטים כבר חושבים שזה אני, היצרים. לא נכון. היצרים זה בעצם המתווה שסביבי. עכשיו, המתווה הזה אגב לפעמים יכול להיות מתווה שדוחף אותי לעשות את הדבר הנכון והטוב. זה לא תמיד מלחמה נגד המתווה. כי יש לנו גם יצרים טובים, נוח לנו לעשות דברים טובים. הרבה פעמים לאדם נעים מאוד להתנהג באופן טוב. זה גם נעים, לא רק שהוא חושב שזה נכון. זה מאוד נעים. אם הוא היה שומט את המושכות הוא היה מתנהג הרבה פעמים טוב. אוקיי? לכן אני אומר, היצרים שניהם, גם יצר טוב וגם יצר רע, הם חלק מהכוחות והגנטיקה שלי וכל הסביבה והשפעות והכל, כל זה בונה את המתווה שסביבי. כל זה זה לא אני. זה הסביבה שבתוכה אני פועל. מי זה ה"אני"? אני זה אותו אחד שהולך שם וצריך להחליט האם לעלות על ההר, לרדת לעמק, לטפס על הגבעה, ללכת באוכף, לא יודע מה. תחליט מה שאתה רוצה. עכשיו לפעמים אני ארד לעמק, כי אם העמק הוא גם נוח וגם טוב זה בסדר גמור. אין עניין לעשות תמיד את מה שקשה, צריך לעשות את מה שנכון. אם מה שנכון הוא קל, מצוין, אני אלך על זה, אבל אני אלך על זה לא כי זה קל, אני אלך על זה כי זה נכון, רק הנכון במקרה הזה הוא גם קל. אבל אם זה לא היה נכון, אז אני אחליט לטפס על ההר למרות שזה קשה. וזה מה שמודד אותי. מה שמודד אותי זה לא השאלה אם ההרים שלי הם בכיוון הרע והעמקים שלי הם בכיוון הטוב. ככה מתאר הדטרמיניסט את הצדיק. מי זה הצדיק? הצדיק זה מישהו שבנוי כך שבאופן טבעי הוא עושה את הטוב. והרשע יש לו יצר טוב חזק, כן התיאור של הגננת. והרשע זה מי שיש לו יצר רע חזק. מה זה אומר יצר רע חזק? שההרים הגבוהים הם בכיוון של הטוב, קשה לו לעשות טוב. יש לו יצר רע חזק, נוח לו לעשות רע. אבל הסביבה לא קובעת אם אני צדיק או רשע. הסביבה קובעת את התווך שבתוכו אני פועל. מה שקובע באמת את האופי שלי זה מה אני עושה על פני התווך הזה, לא איך התווך שלי נראה. איך התווך שלי נראה במידה רבה זה גם לא בידיי. יש לי אפשרות גם לשנות, זה הפלסטיות של המוח שדיברנו קודם, אבל בגדול זה לא הנקודה. הנקודה היא מה אני עושה על פני התווך ולא לאן התווך גורר אותי. אני מתחיל עם החזרה, אני חוזר למושג שעליו דילגתי, והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה. יודעים מה זה קליפת נוגה? יש ארבע קליפות בקבלה. שלוש קליפות הן קליפות שהן רע מוחלט, והקליפה הרביעית זה רע מעורב בטוב, קוראים לה קליפת נוגה. והמקובלים מזהים את זה עם משכא דחיויא, כן, עם זוהמת הנחש, שזה מה שנכנס לתוך האדם אחרי חטא אדם הראשון. הטיל את זוהמתו באדם, בחווה ובאדם. מה זה אומר?

[Speaker G] שיש איזשהו משהו לא הוגן פה, כי אם אדם קיבל יותר נתונים להיות צדיק, ואחד קיבל נתונים יותר להיות רשע.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז הוא גם נשפט בהתאם, אני לא בא, הקדוש ברוך הוא בא, והקדוש ברוך הוא יודע מה הנתונים שלו ושופט אותו בהתאם, אני מניח. הטענה בסופו של דבר, קליפת נוגה היא לא טובה ולא רעה, היא יצרית. היצר הזה כולל גם טוב וגם רע, גם היצר הטוב וגם הרע. היצר הרע. והקליפת נוגה הזאת נכנסה לתוך האדם והיא זו שמרכיבה את המיתאר הטופוגרפי שבתוכו הוא פועל. גם המשיכה לטוב וגם המשיכה לרע. האדם נשפט לא בשאלה אם המשיכה לטוב גוברת אצלו על המשיכה לרע. זה רק אומר איזה מתווה טופוגרפי, בתוך איזה מתווה טופוגרפי הוא פועל. אדם נשפט לפי השאלה מה הוא מחליט לעשות עם המתווה הנתון. לא איך נראה המתווה. ולכן קליפת הנוגה שנכנסת לתוך האדם בונה אצלו איזשהו מתווה טופוגרפי, יוצרת אצלו איזושהי אשליה "זה אני", אבל זה לא נכון, זה לא אתה. זאת הסביבה שלך. רק שיש חלק בסביבה שנבנה מתוך כוחות פנימיים ולא על ידי כוחות חיצוניים, הסביבה, החינוך, ההורים או מה שלא יהיה. אבל זה עדיין הסביבה. אתה זה מי שמחליט מה לעשות כשהוא פוסע על פני המתווה הזה או הולך, פועל בתוך המתווה הזה.

[Speaker H] והיצר משתנה בהתאם לזה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, היצר לא חייב להשתנות. יש תופעה מסדר שני, שאחרי שאתה עושה טוב, כנראה זה גם משנה את המתווה. אנחנו יודעים את זה גם בנוירונים. אתה יודע, אחרי שאנחנו פועלים, גם המבנה הנוירוני מכתיב לנו פעולה. אחרי שעשינו פעולה, זה חוזר וזה גם משנה את המתווה הנוירוני.

[Speaker H] כמו, בוא נראה את הדמות הזאת, תיקח בנאדם שהוא שומר מצוות, אז הוא לא יילך לגור במקום ששם יש פונדק.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא רוצה להתמודד עם הרים גבוהים, יותר טוב לו להתמודד עם גבעות, כי אז יותר קל לו להצליח.

[Speaker H] לא, אבל הוא מרגיש שלמעשה במקום כזה הוא יכול לשמור על עצמו לא…

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שבמקום שיושבים אנשים טובים, אז זה אומר שההרים לכיוון הטוב יותר נמוכים. אולי הם אפילו עמקים, נוח לעשות טוב. אז הוא, כשאתה עובר מקום, אתה לא משנה את עצמך. כשאתה עובר מקום, אתה פשוט עובר למתווה אחר שבתוכו יהיה לך יותר קל לפעול טוב. אבל בסופו של דבר מה שקובע זה לא המקום, המקום רק מאפשר לך אולי לעשות דברים יותר בקלות יותר. אבל בסופו של דבר אתה נשפט לפי מה שעשית. והיצר משתנה בהתאם לזה? כן, בטח שמשתנה. יותר קל לך לעשות טוב במקום טוב, יותר קשה לך לעשות רע. אבל זה לא משנה, אתה לא נשפט לפי השאלה מה מידת היצר שלך. אתה נשפט לפי השאלה מה עשית. אוקיי? אז לכן הנקודה בעצם, כשאני אומר שאני חוזר לתיאור של השיעור הקודם, שהדרישה בתשובה זה בעצם לקחת את המושכות לידיים ולהיות בוחר, פירוש הדבר זה בדיוק הנקודה הזאת. הדרישה מבנאדם זה לפעול במוד של נפש אלוקית ולא במוד של נפש בהמית. אדם שפועל במוד של נפש בהמית, גם אם הוא עושה את הטוב באופן מוחלט תמיד, הוא אדם ברמה נמוכה. הוא כבשה. כן, זה הסיפור החביב עליי של אמנון יצחק. אמנון יצחק שמעתי פעם שהוא סיפר, שהרב של איזה עיר שחט כבש, כיסה אותו ב-4 בבוקר, כיסה אותו בטלית על הרחוב הראשי של העיר וצועק "צדיק, צדיק מת", כן, הוא הרי שחקן, "צדיק מת", בוכה ומיילל ו"אוי" ו"ניצחו אראלים את המצוקים" וכולי. אנשים מתעוררים ככה 4 בבוקר, הרב של העיר שם עם צדיק כזה, כולם מצטרפים למסע הלוויה. מי לא יוצא ללוות את הצדיק? הם מגיעים לבית הקברות, מוציאים אותו מהטלית כדי להוריד אותו, הם רואים באיזה צדיק מדובר, רוצים לצרף אליו את הרב. אבל הרב עוצר אותם ואומר להם "מה, מה הבעיה? מה אתם רוצים?". אז אומרים לו "מה זה צדיק זה? זה כבשה". אז אומר להם "אני לא מבין, אתם, אני תמיד כשאני מוכיח אתכם או נוזף בכם, אומרים "מה אתה רוצה מאיתנו כבוד הרב? אנחנו לא פוגעים באף אחד, אנחנו לא רוצחים, אנחנו לא גונבים, אנחנו בסדר גמור, מה אתה רוצה?". אומר להם "גם הכבשה הייתה צדיקה, היא לא פגעה באף אחד, היא לא רצחה, היא לא גנבה. לא שום דבר. היא צדיקה כמוכם, אז למה אתם מתקוממים כשאני מכנה אותה צדיק?". מה הוא מתכוון לומר פה? שצדיקות לא נקבעת לפי הטבע שלך. לכבשה יש טבע טוב. היא עושה את הטוב לא כי בחרה לעשות טוב, כי היא במוד של נפש בהמית, כי היא בהמה. נכון? אין לה בחירה. אז היצרים לוקחים אותה, רק היא במקרה יצור שנולד עם יצרים טובים, אז היא עושה את הטוב. זה השאיפה של בנאדם, להיות כבשה? בנאדם טוב פירושו זה בנאדם שיש לו יצרים, "הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אבל הוא צריך לקחת את המושכות לידיים ולא לתת לסוסים לקחת אותו או לכבשים לקחת אותו. אלא הוא צריך להחליט, ואם יש הר, אז הוא יטפס על ההר, או אם יש עמק לכיוון רע, אז הוא יתאפק והוא לא יידרדר לעמק. מה שקובע זה לא המתווה הטופוגרפי, אצל הכבשה יש רק מתווה טופוגרפי. הכבשה בנויה מקליפת נוגה נקודה. אין שם ראש, יש שם רק לב, בשפה המטאפורית הזאת. בסדר? יש שם רק את המתווה הטופוגרפי. אין את המישהו שצריך להחליט מה עושים בתוך המתווה הטופוגרפי הזה. אבל אדם נדרש להיות אדם של נפש אלוקית, לא כבשה. אז אם אדם נולד צדיק בטבעו והוא תמיד עושה את הטוב, אולי אדם מאוד נחמד ו… חביב מאוד לחיות איתו, אבל זה לא באמת הדמות של הצדיק שאנחנו מדברים עליה. הדמות של הצדיק שאנחנו מדברים עליה זה אדם בשר ודם, עם היצרים, עם כל הקשיים והחולשות והכל, שצריך להתגבר ולעשות בכל זאת את הטוב, עד כמה שהוא יכול. וזה אדם של נפש אלוקית. אדם של נפש אלוקית זה לא אדם שבוחר בטוב. אדם של נפש אלוקית זה אדם שבוחר, נקודה. אדם של נפש בהמית זה לא אדם שבוחר ברע. אדם של נפש בהמית זה אדם שלא בוחר. שהמושכות לא אצלו, הסוסים לוקחים אותו. לפעמים הוא הולך לטוב, לפעמים הוא הולך לרע. דיברנו אם כן על רבקה, שני גויים בבטנך, כן? לפעמים בתי מדרשות, לפעמים בתי כנסיות. אז זה נפש בהמית. למה? כי הוא לא באמת החליט על דרכו, זוכרים את התשובה הגדולה? שבן אדם צריך להחליט על דרכו. הבינוני זה אחד שלפעמים מושך לפה, לפעמים מושך לשם. אוקיי. בעצם הטענה פה, זה שהמאבק האמיתי הוא לא מאבק בין טוב לרע, הוא המאבק בין אדם בוחר לאדם שלא בוחר. זה הנקודה. ולפעמים יכול להיות מצב שהאדם שלא בוחר עושה רק טוב, והוא לא בוחר, הוא כבשה. וזה המהות. אדם בוחר זה אדם שמחליט לעשות את הטוב, גם אם זה מאוד נוח לו, אין שום בעיה שיעשה את הטוב, אבל שיבין שהוא זה שקובע, לא הסוסים לוקחים אותו. אוקיי. הנכון הוא, וזה הערה בסוגריים שקשורה על הטור האחרון שכתבתי, מי שיצא לו לקרוא. הטענה היא שכשבן אדם כבר בוחר, כמעט תמיד הוא בוחר בטוב. קשה לי מאוד לדמיין אדם שהוא נמצא במוד של בוחר והוא בוחר ברע. אני כמעט לא מצליח לדמיין דבר כזה. אפילו הרשעים הכי מטורפים, אני לא יודע, היטלר וכל מיני כאלה, נדמה לי שבאיזשהו מקום גם הוא לפחות חשב שמה שהוא עושה זה מה שראוי לעשות.

[Speaker B] חלק מהפרדוקס.

[Speaker D] מה?

[הרב מיכאל אברהם] כל

[Speaker B] המושג נקמה זה בחירה בלאו. עוד פעם? כל המושג נקמה זה בחירה בלאו, הוא יודע שזה לא טוב.

[הרב מיכאל אברהם] כל דבר, כל החלטה רעה, מה מיוחד בנקמה? כל דבר.

[Speaker B] שהוא לא עושה מצד הטוב, הוא עושה כדי לדפוק את השני חזרה.

[הרב מיכאל אברהם] אז כל דבר, לאו דווקא נקמה, כל דבר שאתה עושה את זה רק בגלל שהסוסים לוקחים אותך, אז זה לא מעשה שלך.

[Speaker B] רק

[הרב מיכאל אברהם] מתי שאתה מחליט זה מעשה שלך. מתי שהסוסים מחליטים זה מעשה של הסוסים. אז אתה כדורון, אתה זרם מים, אתה לא בן אדם או כבשה בהקשר המינוח של רבנו הזקן. אז בעצם הטענה כשאנחנו נתבעים לקחת את המושכות לידיים בתרגום של בעל התניא, פירושו של דבר לחזור להיות בוחרים. לקחת את המושכות בידיים ולא לתת לנפש הבהמית לגרור אותנו לכל מיני מקומות. אני רוצה להבהיר את זה קצת יותר. המימד היצרי שלנו, קליפת נוגה או הנפש הבהמית שלנו, בעצם במידה רבה חופפת למה שאנחנו קוראים רגשות, אני חושב. נכון שזה יותר מורכב אבל אני עוד מעט אחדד קצת יותר למה אני מתכוון. יש איזושהי… אני אתחיל אולי עם איזה… יש איזה בדיחה ששמעתי פעם בשם דב סדן, שהיה חוקר ספרות באוניברסיטה העברית, יהודי מאוד מעניין. והוא אמר שהבן אדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורטופד יהודי. למה אורטופד יהודי? ולמה יהודי זה ברור, כי כל מי שעושה מהפכה בעולם הוא יהודי, אבל למה אורטופד? אז הוא אומר זה פשוט. הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו, או משה רבנו, לא משנה את מי שאתם רוצים, הוא לימד אותנו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא את אלה, להפעיל את הראש. אוקיי. היהודי השני שעשה מהפכה בעולם היה ישו, אותו האיש, רחמנא ליבא בעי, נכון? שצריך ללכת אחרי הלב, אז ירדנו מהראש ללב. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם

[Speaker B] היה מרקס.

[הרב מיכאל אברהם] הכל בבטן, הקפיטל בעצם לוקח אותנו, האינטרסים לוקחים אותנו, נכון? אז ירדנו מהראש ללב, אחרי זה לבטן. היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם כבר הוזכר זה פרויד, שהסביר לנו שהכל מתחת לחגורה. נכון? אז התחלנו בראש, עברנו ללב, לבטן, מתחת לחגורה. הבא יהיה אורטופד או פודיאטר, מישהו שמתעסק בכפות רגליים.

[Speaker D] ויש באמצע רמב"ם, יש באמצע איינשטיין.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אל תתחילי עכשיו עם קושיות, זו בדיחה. אבל הבדיחה באה לתאר תהליך אמיתי. התהליך האמיתי הזה אני חושב שבאמת מתרחש בעולם. התהליך של הירידה הזאת מתרחש, אבל שימו לב, אני לא מתכוון לומר שהעולם נהיה יותר טיפש. ממש לא. חושב שהעולם נהיה יותר חכם אם הייתי צריך להחליט. העולם נהיה פחות עם אמון בשכל. זה מה שאני מתכוון. זה בדיוק ההבדל בין נפש בהמית לנפש אלוקית. המעבר מנפש אלוקית לנפש בהמית אין פירושו שאתה נהיה טיפש יותר, להיפך, הרבה פעמים בגלל שאתה כל כך חכם אתה מאבד את האמון בשכל שלך כי השכל שלך יכול להסביר לך כל דבר. ואז אתה בעצם מאבד את האמון. בגלל שהיכולת האנליטית התפתחה בצורה כל כך חזקה, הרבה יותר מהדורות הקודמים, אז אתה יכול להסביר את שיטת הרמב"ם לתלפיות, להסביר את שיטת הרשב"א לתלפיות, עכשיו לך תחליט מי צודק. מי שלא מספיק חכם כדי להסביר כל שיטה ולענות על כל קושיא, אז הוא יכול להחליט, זה נראה יותר הגיוני כי על ההוא יש קושיא. אבל ההוא יש קושיא אני אביא לך חמישה תירוצים מהשרוול. מה שהראשונים יישארו בצריך עיון, היום ילד בישיבה יכול לתת לכם שלושה תירוצים על המקום. תירוצים טובים, לא תירוצים רעים. כי היכולת האנליטית שלנו הרבה יותר חזקה ממה שהייתה בדורות הקודמים. ואני חושב שבגלל זה בריסקרים מחמירים. הם איבדו את היכולת להחליט. כי היכולת האנליטית כל כך חזקה, שאתה יכול להסביר כל עמדה, כל דבר אתה יכול לבסס אותו. אז איך אני מחליט? אז מי צודק? זה דין בגברא או דין בחפצא? הסברת את ההוא זה דין בגברא וזה מיישב את כל הנפקא מינות והקושיות והכל. ההוא אומר זה דין בחפצא וזה מיישב את כל הקושיות והתירוצים והכל. אוקיי, עכשיו אני שואל, זה דין בגברא או דין בחפצא? לא יודע, כל אחד מיישב את הכל, אז אין על אף אחד קושיא, אז איך אני אכריע? איבדנו את היכולת להכריע. הרבה פעמים היכולת האנליטית גורמת לייאוש מהשכל. ואני חושב שהפוסט-מודרניות במידה רבה נובעת מזה. בגלל שכל עמדה ועמדה בעולם אני יכול להראות לך איך אני מצדיק אותה, מבסס אותה, אז עכשיו איבדתי את היכולת או הביטחון העצמי להגיד ההוא לא צודק וההוא כן צודק. הרי כל אחד עקבי עם ההנחות שלו, אני יכול להראות לך שיטה עקבית לגמרי שמסבירה אותו, אפילו אם הוא עצמו לא חושב ככה, אבל אני אסביר אותו, כמו עם הרמב"ם. גם עם הרמב"ם אנחנו עושים אותו דבר, לא? אז זה מה שעושים הפוסט-מודרניים לכל בן אדם או לכל תפיסה. ואז מה שקורה זה שנוצר ייאוש מהשכל. ואז מה קורה כתוצאה מהייאוש מהשכל? אז נותנים ללב ללכת. מה שנקרא פרגמטיזם במובנו הירוד. פרגמטיזם במובנו הירוד, פרגמטיזם פילוסופי פירושו ללכת אחרי מה שפרגמטי, כי מה שנכון ממילא הוא מחוץ לסקופ אצלנו, אנחנו לא יכולים לדעת מה נכון. אז בוא נלך אחרי מה שמועיל, גישה אמריקאית כזאת.

[Speaker G] בתקופה שלי בזמנו, אז האיי קיו היה המודל שלפיו בחנו אנשים לעבודה וכדומה. היום אין איי קיו, היום יש אי קיו.

[הרב מיכאל אברהם] אינטליגנציות מרובות, אבל

[Speaker G] פעם

[הרב מיכאל אברהם] נתתי גם על זה איזה שיעור, כתבתי על זה טור פעם, על האינטליגנציות המרובות, יש שמה לופ לוגי מאוד מעניין בהגדרה של האינטליגנציות המרובות. בכל מקרה, טוב, אני לא רוצה להיכנס לזה כאן. הטענה בסופו של דבר זה שהעולם שלנו לא נהיה יותר טיפש. אנחנו לא ירדנו מהראש ללב במובן שאיבדנו את הראש, שאין לנו שכל. בטח שיש שכל, אנשים מבריקים. אבל האמון שלהם במה שהשכל אומר לא קיים, ולכן הם אנשים של נפש בהמית. ואם תשימו לב, כל באקטואליה רואים את זה מיד. הדיון הוא דיון שכולו אמוציונלי. למה הוא אמוציונלי? זה דבר מהותי, זה לא סתם בגלל שאנשים רשעים, טיפשים, לא מדובר באנשים טיפשים ברוב המקרים. הדיון הוא אמוציונלי כי אנשים איבדו את האמון בזה שאפשר להכריע שאלות טובות עם השכל. אז הם פונים לבטן. אז גדעון לוי ב'הארץ' מתאר לכם סצנות קורעות לב איך מתעללים בפלסטינים חסרי ישע ושלא אשמים, חפים מפשע. והוא צודק, במקרים שהוא לא משקר, והוא גם משקר, חלק מהמקרים אני יודע שהוא שיקר. אבל יש מקרים שלא. וזה באמת נכון. אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו? שאני אעשה הסכם עם הפלסטינים כי יש חפים מפשע שסובלים? זה שני דברים לגמרי שונים. מה שהוא מנסה זה להביא אותי למקום הרגשי שחס על אלה שסובלים, ובצדק, כך צריך להיות, ולשעבד את ההיגיון או השכל שלי לרגש שלי, להיות איש של נפש בהמית. אגב, הימין עושה אותו דבר כמובן. גם הימין זה לא אינטלקטואלי צרוף. זאת אומרת, גם שם מנסים באמצעים רגשיים, מסחטה אמוציונלית, לרתום את הראש לכיוון הרגשי. ולכן בעצם כל הדיון מתנהל במישור של קליפת נוגה. אין פה דיון אינטלקטואלי, אין פה דיון של טיעונים. אגב, זה בבחירות הקודמות, לפייגלין או לא לפייגלין, אני כתבתי למה אני חושב שצריך להצביע לפייגלין. לא בגלל שאני כל כך מעריץ את הבנאדם, אלא בגלל שהוא היחידי שהעלה טיעונים. עכשיו אתה יכול להסכים, לחלק גדול מהם הסכמתי, לחלק אחר לא הסכמתי. אבל הוא מעלה טיעונים, הוא לא מדבר איתך על הבטן. בניגוד לכל האחרים, עד האחרון. רק זה היה שווה בעיניי, אבל אתה רואה, היום זה כבר לא רלוונטי. אבל יחשבו אותך חסיד שוטה.

[Speaker G] הא? יחשבו אותך חסיד שוטה בגלל זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא גם, אותו דבר, זה זה. אני אומר, לא להיות חסיד שוטה, לדבר על טיעונים, ואו שהשתכנעת או שלא השתכנעת. זה בדיוק הנקודה. אתם יודעים, אתם שומעים היום, בנאדם בא ממוזיאון או מקונצרט, מה שואלים אותו בראיון אחרי זה? האם זה היה מרגש, נכון? כל… הכל רגשות. ריבונו של עולם, מה אכפת לי מכל הרגשות? התרגשת? קח כדור. תגיד לי אם זה היה מעניין. היה שם איזשהו צורת יצירה חדשה, ראית שם איזשהו פתרון של בעיה אסתטית אמנותית כזו או אחרת, או לא יודע. תן איזה אינסייט אינטלקטואלי. הכל זה כל מיני רגשות, זה מרגש אותי. פעם היה איזה תוכנית טלוויזיה, באחת מתוכניות המוזיקה, לא זוכר איזה, ראיתי את זה עם הילדים שלי. אז היה שם אחד השופטים שהוא אומר למישהו או מישהי ששר שם, אומר תראה, תראי, הראש שלי אומר כך, אבל הלב שלי אומר כך. הוא נעצר. אני שאלתי רגע, נו, ואז מה אתה עושה? הוא לא טרח להגיד, כי אם הראש שלי אומר כך והלב שלי אומר כך, אז ברור, נלך אחרי הלב, כאילו זו לא שאלה. הראש שלי אומר כך, אבל הלב שלי אומר כך. מה קובע? ברור שהלב. והוא לא טרח אפילו להגיד אחרי זה, אז אני אלך אחרי הלב. מאיזושהי סיבה הוא אומר לא לא, כשיש עימות בין הראש ללב, לא צריך להוסיף. לכל הצופים היה ברור להם, הילדים שלי פרצו בצחוק כשאני שאלתי את זה, כי לכולם היה ברור שאחרי שהוא אמר את זה, אז ברור שההכרעה היא כך, נכון? כי זה מה שהלב אמר. אבל למה? אם הלב אומר כך והראש אומר כך, זה בסדר גמור, יכול להיות דיסוננס בין הראש לבין הלב. ועכשיו אתה צריך להפעיל את הראש ולכפות את הלב, לעשות את מה שהראש אומר. אבל לא, זה לא דוגמה פרטית, זה מייצג צורת התייחסות מאוד מאוד רווחת, שברור שאנחנו הולכים אחרי הלב, לא אחרי הראש. הראש אני יכול להסביר לך מה שאתה רוצה. זה בדיוק המשמעות של נפש בהמית. אני חושב שזה מה שדב סדן, מה שעומד מאחורי הבדיחה הזאת, אני חושב של דב סדן. שבסופו של דבר מה שיורד למטה זה לא האינטליגנציה, אנחנו לא פחות אינטליגנטיים, אלא מה שיורד למטה זה המקום שבו אנחנו מקבלים את ההחלטות. פעם קיבלו את ההחלטות פה. הסתכלו על זה כאיזה תפיסה נאיבית, חשבו שעם השכל אפשר לפתור את הכל. ואז הגענו ללב, אחרי זה האינטרס, אחרי זה מה שמתחת לחגורה, וזהו. אני לא יודע עד איפה אפשר לרדת יותר. והנקודה היא שזו לא ירידה בחוכמה, זו ירידה במוקד קבלת ההחלטות. זה ההבדל. ומה שנדרש מאיתנו לחזור להיות בוחרים או לעשות תשובה, זה לקחת את המושכות חזרה, להרים את מוקד קבלת ההחלטות למעלה. קבלת החלטות צריכה להיות פה, לא פה. וזה לא אומר שאין לב, בטח שיש לב. וזה גם טוב שיש לב. הלב לפעמים נותן אינדיקציות מה בעצם המשמעות של דברים. אבל אחרי, פעם שאלו אותי תלמידים שלי בירוחם שאלו בקשר ל-היה לי יותר מפעם אחת, שאל אותי תלמיד מה על שידוך. אם הלב הוא מאוד מתחבר- הפוך. הראש שלו אומר שזאת בת זוג מצוינת, מתאימה לו והכל, אבל בלב זה משהו לא לא משהו לא מתחבר. אז מה לעשות? או להפך, אז מה מה לעשות? אמרתי לו רק הראש. אבל הראש צריך לקחת בחשבון את השיקול של החיבור הרגשי. כשאתה רוצה לבנות בית, ברור שכשיש חיבור רגשי בין בני הזוג, אז הבית ייראה יותר טוב. אבל זה לא בגלל שהלב קובע, הלב נותן את האינפוט שלו והראש ישקלל גם את השיקול הזה כשהוא מקבל את ההחלטה. בסוף החלטה מקבלים רק בראש. הלב לא נועד לקבל החלטות. הראש זה הלב המטאפורי, זו האמיגדלה בעצם. זה היכולת שלנו, היכולת האמפתית שלנו, מה שנקרא במדעי המוח או בפסיכולוגיה. זאת אומרת היכולת שלנו לחוש את האחר. פה הלב יכול לתרום. הלב אומר לנו איך האדם השני חש או מה המשמעות שלו. אחרי שאני מבין את זה, עכשיו הראש צריך להחליט מה לעשות. זה שהאדם השני חש מצוקה, זה לא אומר שאני לא אעשה לו את זה. אם מגיע לו, אז אני אעשה לו את זה. אבל מאוד חשוב להבין מה הוא חש, זה אינפוט מאוד חשוב כשאני מקבל את ההחלטה. אז זה לא אומר שללב אין תפקיד, ודאי שיש תפקיד, אבל השורה התחתונה, את ההחלטה צריך לקבל בראש. זה העניין של הנפש האלוקית. אני אסיים אולי עם איזה סיפור, גם סיפור שהייתי פעם במדרשה בשדה בוקר, לא במדרשה, כן, במדרשה התיכון הסביבתי, במדרשה בשדה בוקר. חבר'ה באמת ברמה טובה, מאוד התרשמתי מהם. ביקשו- המנהל שם היה חבר טוב שלי והוא ביקש ממני לבוא לדבר איתם. הייתי בישיבה בירוחם, ביקש ממני לבוא- זה חבר'ה חילוניים, ביקש ממני לבוא לדבר איתם על כפרה, מחילה, סליחה בעשרת ימי תשובה בלי קשר לדת. בלי לא להכניס דת ודברים כאלה, לדבר על המושגים עצמם. טוב, אז החלטתי להרים את הכפפה ושאלתי אותם, תיארתי להם סיטואציה ושאלתי אותם מה דעתם. אני פגעתי במישהו והגעתי הביתה והבנתי שהייתי לא בסדר. פגעתי בו. לא כאב לי הלב כקליפת השום. אני אוטיסט, בסדר? אספרגר, לא יודע, מה שאתם רוצים. לא מרגיש כלום, אין לי אמפתיה, אפס. אוקיי? לא מרגיש אותו בכלל, אבל אני יודע אינטלקטואלית שהייתי לא בסדר. עשיתי את החשבון, לא בסדר. טוב, למחרת בבוקר אני הולך ואני מבקש ממנו סליחה. לא מרגיש כלום, לא מעניין אותי שישרף מבחינת התחושה הרגשית, האמוציונלית. מבקש ממנו סליחה כי הייתי לא בסדר. האם אתם הייתם סולחים לי במצב כזה? שאלתי אותם. היה קונצנזוס מלא של לא. זה צביעות, מה זאת אומרת, אתה לא באמת מתחרט, זה צביעות. אמרתי להם שבעיניי זאת בקשת הסליחה הכי גבוהה שיכולה להיות. כי אם בא מישהו ומבקש סליחה בגלל שהלב שלו כואב, אז הוא אז מה הוא עושה בבקשת הסליחה הזאת? הוא מנסה לפרנס את כאבי הבטן שלו. יש לו כאבי בטן בעקבות מה שהוא עשה, וכדי לשכך אותם אז הוא הולך ומבקש סליחה כדי להרגיע את הבטן ההומה. אוקיי? אז הוא בעצם עושה את זה בשביל עצמו, לא בשבילי. אבל אם בן אדם הולך ומבקש סליחה למרות שאין לו שום כאב בטן, מעניין אותו כקליפת השום, מעניין התכוונתי רגשית כקליפת השום, מעניין אותו אינטלקטואלית. הוא אומר הייתי לא בסדר אמיתית. לא, הייתי לא בסדר ואני צריך לבקש סליחה. החלטה מאוד של מחשב כזה, מאוד קרה ואינטלקטואלית. לא מרגיש כלום בלב. זאת בקשת סליחה הכי טהורה שיכולה להיות. הראשון הוא הצבוע. השני זה הבקשת סליחה הכי ישרה שיש. למה? כי הוא באמת מבקש סליחה כי הוא מבין שהוא היה לא בסדר. הראשון מבקש סליחה כי זה הכדור הרגעה שהוא לוקח לעצמו. אז לכן אני אומר זה משל שאני מביא לפה. יש היום איזשהי התייחסות כאילו שהלב זה הדבר האותנטי. וללכת אחרי הראש זה מן איזה אינטלקטואליות רציונלית קרה ומנוכרת כזאת. מה פתאום, זה התנהגות לא אנושית. לא נכון. בסופו של דבר ההחלטות שלנו צריכות להתקבל מהראש. צריך לבחור בדבר הנכון. ברור שהלב יש לו משמעות, צריך לקחת אותו בחשבון אם הוא קיים. אם הוא לא קיים אז בן אדם חולה, בסדר, אז מה קרה? יש בני אדם חולים. אבל זה לא פגיעה ברמת הצדקות שלהם או ברמה הרוחנית שלהם. יש להם מחלה, הם לא מרגישים שום דבר, מה לעשות? אבל מי שכן מרגיש זה כמובן לא לגרעותא, זה בסדר גמור, זה כלי עבודה. אתה צריך לעבוד עם הדבר הזה. אבל בסופו של דבר ההחלטה מתקבלת פה, לא מתקבלת פה. את הפעולות שלך שאתה עושה אתה צריך לעשות בגלל שיקולים מפה, בגלל שיקולים מפה ובטח לא שיותר למטה. אוקיי? והתחושה היום היא שדווקא הפעולה מהלב זה הדבר הכי אותנטי, הכי נעלה, הבלדות הנשגבות על האהבה של בני זוג, הרומנטיקה המטורפת הזאת, בסדר אז הם אוהבים אחד את השני, ככה קרה, מה לעשות? מה יש לך לשיר על זה סרנדות? הם אוהבים אחד את השני והם רוצים לחיות אחד עם השני, אוקיי, ועוברים חיים מאוד קשים בשביל לממש את מה שהם רוצים, את האינטרס שלהם, אוקיי. מה נשגב כל כך בדבר הזה? אם מישהו עוזר לשני שהוא לא אוהב אותו זה בעיניי הדבר הכי נשגב שיש. הוא לא אוהב אותו בכלל אבל הוא עוזר לו כי נורא חשוב לעזור, על זה הייתי כותב בלדות. אוקיי.

[Speaker G] היום קבלה לעבודה זה רק אינטואיציה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש בזה משהו, לא ויש בזה משהו, כן זה כן דבר שהוא משמעותי. אוקיי עכשיו אני הולך לפה. זה

[Speaker B] יכול להיות אחד היותר מוצלחים ששמתי על הכיסא שלי על הרצפה.

[הרב מיכאל אברהם] לתפוס את זה. רגע.