עיונים בנושא התשובה שיעור 5

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו מסכמים היום את המהלך של הכמה שבועות האחרונים, מסיימים לא מסכמים, אבל זה יהיה גם סיכום. דיברנו על המשמעות של מה זאת תשובה. אמרתי שיש שני מנגנונים או שני מהלכים של תשובה. אחד מהם זאת התשובה הקטנה הטכנית, השנייה זו התשובה המהותית. דיברתי על הייחוד של כל מנגנון כזה. אמרתי שהתשובה הקטנה הייחוד שלה או החידוש בה, החסד שבה, זה זה שהיא מתקבלת, כי בסך הכל לעשות אותה בסדר אפשר, אבל זה שזה מתקבל, שזה מוחק את העבר, זה החסד המיוחד שיש בה. בתשובה הגדולה, אם מישהו עשה אותה אז מתקבל מעיקר הדין. הזכרתי את רב אלחנן שמדבר על צדיק שמרד באחרונה וגם שם הוא איבד את זכויותיו וזה וודאי לא לפנים משורת הדין. אז החסד אמרתי שהחסד שיש בתשובה הגדולה זה עצם העובדה שאפשר בכלל לעשות אותה. ואז נכנסתי לדיונים של מה בעצם קורה כשאנחנו מנסים לעשות איזשהו היפוך נפשי או רוחני כזה. ודיברתי על חופשת הרצון, דיברתי על הנפש הבהמית והאלוקית של התניא, ועל המשמעות של הבחירה והמאבק מול הסביבה גם הפנימית וגם החיצונית שלנו. אני חושב שלא הזכרתי, אבל רק במאמר מוסגר כהשלמה, בנפש החיים כשהוא מסביר את חטא אדם הראשון, אז הוא אומר שאחרי שהנחש מפתה את חווה ובעקבותיה את אדם לאכול מעץ הדעת, אז כתוב שנזרקה בהם זוהמתו של הנחש. והאר"י קושר את הדברים האלה, זוהמתו של הנחש או משכא דחויא, כן, זה עור הנחש, נשל הנחש מה שנקרא. זה מתקשר בעצם למה שנקרא קליפת נוגה. ובלשון הפסוקים זה מה שנקרא והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. מה זה יודעי טוב ורע? הטוב והרע לפני האירוע הזה היו משהו שפונה אלינו מבחוץ. הנחש עומד מחוץ אלינו ומנסה לפתות אותנו. אז היצרים בעצם עומדים מחוץ אלינו וברור מי נגד מי. הם מנסים לפתות אותנו ואנחנו אמורים להחליט מה אנחנו עושים עם הדברים האלה. בעקבות החטא היצרים נכנסו לתוך האדם. זה המשכא דחויא, הזוהמה של הנחש נכנסה לתוך האדם, ואחרי החטא התחושה שלנו היא שמה שהיצרים שלנו מנסים לפתות או לדחוף אותנו לעשות, זה בעצם מה שאנחנו עצמנו רוצים לעשות. אנחנו לא מפרידים כבר יותר בין היצרים שלנו לבינינו עצמנו. מבחינתנו זה מה שאני רוצה לעשות. במצב כזה כמובן הרבה יותר קשה להתמודד עם הדחפים האלה או עם המתווה הטופוגרפי שתיארתי בפעם הקודמת כפי בספר התניא, כי התחושה שלי היא שהמתווה הזה זה בעצם אני. ולכן אם זה מה שאני רוצה, אז זה מה שאני אעשה. אם הנחש עומד מבחוץ אני מבין פה שיש איזה שהוא מאבק, אני יכול לנסות להתחזק ולעמוד נגד הפיתויים שלו. אבל כשזה מה שאני עצמי רוצה, אז מה אין פה מי נאבק נגד מי. זה כמובן מזכיר בדיוק את מה שאמרתי על הפרדוקס שיש באדם שמשנה את עצמו. זוכרים? רבי אלעזר בן דורדיא, שמה זאת אומרת אני משנה את עצמי? איך מי המשנה ומי המשתנה? אם אני כבר רוצה לשנות, אז כבר השתניתי. כן, זה השיעור שדיברתי על חופש הרצון. אז התוצאה הזאת שבעצם הדברים האלה נכנסו לתוכנו היא תוצאה של חטא אדם הראשון, ואחרי זה באמת כבר מאוד לא ברור מה זה הסביבה או המתווה הטופוגרפי שבתוכו אני פועל ומי זה אני. הגבולות ביני לבין הסביבה שמנסה לפתות אותי או לדחוף אותי לעשות כל מיני דברים היטשטשו. ולכן היום, תשאלו בני אדם, הם יגידו לכם זה מה שאני רוצה, כזה אני, מה תעשו? מה זה כזה אתה? כשבאים אליך בתביעה אז אומרים לך נכון, יש לך דחפים לעשות את זה, אבל אנחנו מצפים ממך לעמוד בפניהם. אבל אם בן אדם אומר הדחפים זה אני, מה זאת אומרת לעמוד בפני הדחפים? הדחפים זה אני עצמי. אז כל התביעה לשינוי מאבדת את משמעותה, הסלחנות נגיד כלפי. כלפי תלמידים או כלפי התנהגויות לא סוציאליות, כן, הסלחנות נובעת מזה שאנחנו מזהים את הדחפים שיש לבן אדם איתו עצמו. זה מה שהוא. מה אתה רוצה שהוא יעשה? זה הוא. כל מה שאתה יכול זה לנסות לשנות אותו, לתכנת אותו כביכול אחרת. אתה לא יכול לדרוש מבן אדם להתנהג לא לפי מה שהוא עצמו חושב. זה מה שהוא חושב, מה אתה רוצה שהוא יעשה? כמה שזה

[Speaker B] טעות

[הרב מיכאל אברהם] בזהות של מי הוא הבן אדם. האם היצרים זה הוא או שהיצרים זה גורמים חיצוניים והוא זה מי שהיצרים מנסים להשפיע עליו? לא היצרים, רצונו כן, לא יצרים, רצונות ויצרים זה… אז זה המתווה הטופוגרפי שמסביב, זה לא האדם עצמו. אוקיי. ואז בסוף בסופו של דבר גם אמרתי שזאת הסיבה, וזאת אחת השאלות שבהן התחלתי, זאת הסיבה, נדמה לי שהגעתי לזה, שזאת הסיבה שבגללה הרמב"ם מקדיש שני פרקים באמצע הלכות תשובה, פרק ה' ופרק ו', לעסוק בענייני בחירה. השאלה למה הוא ממקם את זה דווקא בהלכות תשובה, סליחה. למה לא בהלכות שבת, בהלכות ברכת המזון, בהלכות כיבוד הורים? בכל ההלכות האלה יש לאדם בחירה אם לעשות או לא לעשות. הוא יכול למקם את הדיון שלו בענייני הבחירה בכל קובץ הלכות. כל קובץ הלכות מניח שיש לאדם בחירה ולכן נדרש ממנו לעשות כך או לא לעשות אחרת. למה דווקא בהלכות תשובה? אני חושב שדיברתי על זה, לא? אני לא זוכר כבר. כן. אז הטענה הייתה שבניגוד לכל הקשר הלכתי אחר, ששם הבחירה היא תנאי לכניסה לתוך ההקשר ההלכתי הזה, נגיד בהלכות ברכת המזון. ברור שאדם שאין לו בחירה אין מה להפנות אליו ציוויים. אז לכן זה שהוא בעל בחירה, זה שהוא בוחר את דרכו בעצמו, שהוא אוטונומי, זה תנאי לזה שיהיה אפשר לצוות אותו בברכת המזון, אפשר יהיה להתחיל לדבר איתו על כל ההלכות האלה. בהלכות תשובה זה לא תנאי. בהלכות תשובה זה הדבר עצמו. מה שתשובה דורשת ממך זה לחזור להיות בוחר. לא שהבחירה היא תנאי ואם תהיה בוחר תוכל לעשות תשובה, אלא לעשות תשובה פירושו לחזור להיות בוחר. זה המשמעות של תשובה, זה לא תנאי לתשובה. כיוון שכל החטאים שאותם אנחנו עושים נובעים מחולשת הרצון, דיברנו על זה, מזה שהאדם שומט את המושכות מהידיים, שהוא לא בוחר. אז תשובה, זאת אומרת לעזוב את החטא ולהפסיק להיכשל להבא, משמעותה ליטול בחזרה את המושכות לידיים, לחזור להיות בוחר. לכן הרמב"ם ממקם את הדיון שלו בבחירה בהלכות תשובה. כיוון שבהלכות תשובה מה שנדרש ממך זה להיות בוחר. בהלכות ברכת המזון לא נדרש ממך להיות בוחר, זו דרישה קודמת. אחרי שאתה בוחר, נדרש ממך לבחור לברך ברכת המזון. אבל בתשובה לא נדרש ממך כלום חוץ מלהיות בוחר. זו הדרישה. זה מה שנקרא לעשות תשובה, לחזור להיות בוחר. ובגלל זה הדיון של הרמב"ם בחופש הרצון, בזה שיש לנו את היכולת ויש לנו את האפשרות לבחור באופן חופשי, שאנחנו לא תלויים בסביבה ולא ברצון אלוקי ולא בשום דבר, אנחנו אוטונומיים לגמרי, הכול בידינו. לכן זה ממוקם בהלכות תשובה. זה התמצית של הלכות תשובה. אלו בדיוק שני הפרקים האמצעיים, פרק ה' ופרק ו'. זה רק סמל כמובן. אבל הנקודה היא שזו המשמעות של תשובה, לחזור להיות בוחר. לכן זה ממוקם כאן. אגב, זה מתחיל כבר בתורה עצמה. אין לי פה חומש, אבל בתורה עצמה בפרשת ניצבים. נכון, ואיפה זה מתחיל? ושבת עד ה' אלוהיך. זאת אומרת, התורה עצמה קושרת את מושג התשובה למושג הבחירה. באותו פרק עוסקים בשני הדברים האלה. בפרק שעוסקים בבחירה עוסקים בתשובה ולהפך. זה אותו עניין. בפרשת וילך יש

[Speaker B] ידיעה, השם העיד שהוא ידע שהם יזנו.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זו שאלה האם באמת הקדוש ברוך הוא יכול לדעת מראש, וקם העם הזה וזנה, כן, יש בהרבה מקומות דברים. כן, אבל אלו קושיות. אבל אני אומר מעבר לשאלה איך מיישבים את הקושיות, איפה זה ממוקם? הדיון על התשובה ממוקם בפרק שעוסק בבחירה. זה הנושא של הפרק שם.

[Speaker C] ואז מצווה, יש מצווה של תשובה לפי

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם או מצווה של וידוי? לא, לא. דיברתי על זה שאין מצווה של תשובה וגם את זה הסברתי כך. כיוון שמה, הרי לא יכול להיות שתהיה מצווה להיות בוחרים. ובחרת בחיים, הפסוק של ובחרת בחיים, יש מישהו ממוני המצוות שמונה אותו במניין המצוות? אף אחד. למה לא? כי מה שייך לצוות עליי להיות בוחר? אם אני לא בוחר גם את זה אני לא אעשה. להיות בוחר זה תנאי לזה שבכלל אפשר יהיה לצוות עליך. בלי שאתה בוחר אין עם מי לדבר, אז איך אפשר לצוות עליך להיות בוחר? בדיוק מאותה סיבה אומר הרמב"ם אין אפשרות לצוות עליך לעשות תשובה. השאלה אם אנחנו צריכים לעשות תשובה? בוודאי שכן. ולכן אמרתי, ביד החזקה מופיעה חובה כפולה: לשוב ולהתוודות. אבל בספר המצוות, איפה שכתובים כל הציוויים שהתורה מצווה אותנו, שם לא מופיעה התשובה. רק שכשכשישוב החוטא מחטאו שיתוודה. לא, אבל לשוב בעצמו זה לא חובה. למה לא? כי אי אפשר לקבוע את זה כמצווה. זה אבסורד. זאת אומרת, המצווה להיות מצווה. אי אפשר לצוות על בן אדם להיות מצווה. אם הוא לא מצווה, גם את הציווי הזה הוא לא יקיים. להיות מישהו ששייך לצוות אותו זה תנאי לזה שבכלל אפשר להטיל עליך מצווה. אז אי אפשר לצוות על מישהו להיות כזה שאפשר להטיל עליו מצוות. אם הוא לא כזה, אז מה הטעם לצוות עליו? אז גם את המצווה הזאת הוא לא יקיים. לכן, מבחינת הרמב"ם אין מצווה לעשות תשובה, לכן הרמב"ם ממקם את ענייני הבחירה, את הדיון שלו בבחירה, בתוך המסגרת של הלכות תשובה, בגלל שכל המהות של הלכות תשובה זה בעצם לחזור להיות עובד השם, להיות בן אדם. ואז כל היד החזקה וכל ההלכה כמובן מתחילה להיות רלוונטית. אבל בלי זה אין כלום. לכן באמת כשמסתכלים על הלכות תשובה באופן כללי ברמב"ם וזה מה שפתחתי, אז מעבר אמרתי שם שני דברים. ממש בהתחלה, בתחילת השיעור הראשון. אמרתי שבהלכות תשובה לרמב"ם יש שני דברים חריגים. אלף, יש ערבוב בין הלכות תשובה לבין מחשבת התשובה. ברוב ההקשרים ההלכתיים יש הבחנה ברורה בין דיון הלכתי לדיון מחשבתי. והיחס בין הדיון ההלכתי והדיון המחשבתי, עד כמה שיש, אני חושב שאין דבר כזה מחשבת ישראל, אבל אלה שחושבים שיש, אז הטענה היא שהמימד המחשבתי מסביר את ההוראות ההלכתיות. הוא זה שעומד מאחוריהן, הוא מסביר מה זה בא לעשות ומה זה בא למנוע. אוקיי? אבל בהלכות תשובה זה לא ככה. בהלכות תשובה שניהם נמצאים באותו מישור. לכן ברמב"ם בהלכות תשובה מופיעים שני הדברים. ולמה? אז אמרתי, שמה שנראה לנו כמו מחשבת התשובה זה בכלל לא מחשבת התשובה. זה הלכות התשובה הגדולה. רק התשובה הגדולה לא עובדת במובן ההלכתי הפורמלי, כי אין את הכללים הפורמליים, הם לא מחייבים. אתה לא צריך את ארבעת השלבים, לא להקפיד על הסדר, לא צריך וידוי בפה, לא צריך שום דבר. אם התהפכת אז התהפכת, אז אתה בעל תשובה. אבל זה לא המימד המחשבתי שמסביר את הלכות תשובה. זה מכניזם אלטרנטיבי של עשיית תשובה. אתה יכול ללכת על המכניזם ההלכתי עם ארבעת השלבים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי בפה. זה המנגנון ההלכתי הפורמלי, ואתה יכול ללכת על המכניזם המחשבתי. זה לא מחשבתי, זה פשוט אלטרנטיבה להלכה. וללכת על התשובה המהותית, להתהפך פשוט. ואם התהפכת אף אחד לא מדבר איתך אם יצאת ידי חובה, אם עשית את השלב ההוא לפני השלב הזה. אתה מישהו אחר וגמרנו, לא מדברים איתך. לכן פה זה לא שהמחשבה היא ההסבר להלכות. המחשבה, מה שנראה כמו מחשבה, הוא אלטרנטיבה להלכות. במקום ללכת על המסלול ההלכתי אתה יכול ללכת על מסלול לא הלכתי, על מסלול מהותי, לא פורמלי. לכן זה לא מחשבה. זה נראה כמו דיבור מחשבתי כי הוא לא מדבר בשפה הלכתית של מה מחייב ומה לא מחייב, מה מעכב, מה לא מעכב, כמו שאנחנו רגילים בכל הקשר הלכתי אחר. אבל זה דיון הלכתי. אם אתה עשית את התשובה הגדולה, אתה חזרת לכשרותך עם כל ההשלכות ההלכתיות. זה לא מחשבה, זה הלכה. זה רק הלכה שלא עובדת בגדרי ההלכות הפורמליות. זה הייתה הערה אחת שהייתה לי. הערה שנייה, אולי המשך של אותה הערה, זה עדיין לא הערה שנייה, ההמשך של אותה הערה זה באמת שהרמב"ם מקדיש לא מעט מהלכות תשובה שלו כדי להתפייט בשבח התשובה. כן, עשרים וארבעה דברים מעכבים את התשובה, חמישה דברים נועלים דרכי התשובה בפני עושיהם. זה לא הלכה. זה אמירות עובדתיות אפשר לקרוא להם, מחשבתיות. פרק חמישי ושישי, זה הפרק הרביעי. פרק חמישי ושישי זה הדיון על הבחירה שזה כמובן בכלל לא הלכה. פרק שביעי כולו עוסק בהואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו בפרק חמישי ושישי, הוא מתחיל את פרק שביעי עכשיו. הואיל ורשות כל אדם נתונה לו. הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל האדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאו כדי שימות והוא בעל תשובה כדי שיזכה לחיי העולם הבא. הואיל, בגלל פרק חמישי ושישי שדיברנו שיש אפשרות לכל בן אדם לבחור באופן חופשי, לכן הוא צריך לעשות תשובה. מה זאת אומרת לכן? זה לא בדיוק, זה לא גרימה. זה זה, פשוט כיוון שאתה יכול להיות בעל בחירה אתה מצווה להיות בעל בחירה, אתה צריך להיות בעל בחירה. אין מצווה פורמלית כי אי אפשר לצוות מישהו להיות מצווה, אבל אבל בגלל שני הפרקים הקודמים, אומר הרמב"ם, לכן אתה צריך לעשות תשובה. ואז הוא אומר לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו, ויראה כאילו חציו זכאי וחציו זכאי, ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שאין בהם מעשה וכולי, אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא וכאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה. כל הנביאים כולם ציוו על התשובה וגם התורה, גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, כל דבר כזה זה הלכה, אני רק עובר בריפוף. כן, כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה מובדל מה' אלוהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם, והיום כן הוא מדובק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלוהיכם, צועק ונענה מיד וכולי. בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים וכולי, ואין להזכיר חטאיו בפניו, הנה אני זה כל פרק שביעי. מה זה עושה כאן? זה כבר, זה גם לא התשובה הגדולה, זה סתם, זה איזה שהוא פיוטים בשבח התשובה או עד כמה היא מעולה, זה כבר באמת מחשבתי. מה זה עושה כאן? במקום שבו אתה לא אמור לעשות משהו כי אתה מצווה. אין ציווי, אין מצווה לעשות תשובה, אז הרמב"ם מנסה לשכנע אותך לעשות תשובה. הלכות ברכת המזון הוא לא כותב כמה יפה וגדולה מעלתו של מי שמברך ברכת המזון. למה לא? אולי היא באמת מעלה מאוד גדולה וזה לא שייך ליד החזקה. אבל אבל בברכת המזון התביעה מאיתנו לברך כתוב ואכלת ושבעת וברכת, יש ציווי בתורה, לא צריך לדבר איתך לשכנע אותך לברך, יש ציווי, לא תברך ביטלת עשה, יש לך עבירה. בתשובה אין לך עבירה אם לא עשית תשובה כי אין ציווי. אז הרמב"ם צריך לשכנע אותך לעשות תשובה. השכנוע לעשות את המצווה הוא חלק מהלכות תשובה. למה? כי בתשובה להבדיל מההקשרים ההלכתיים האחרים אין ציווי. מה הרמב"ם יגיד, אתה צריך לעשות תשובה כי יש מצווה לעשות תשובה ואם לא תעשה ביטלת עשה? אין מצווה לעשות תשובה. אז הרמב"ם צריך לנסות להמריץ אותנו לשכנע אותנו למה לעשות תשובה, לכן כל פרק ז' נמצא פה. זאת ההערה השנייה על הייחוד של ספר של הלכות תשובה.

[Speaker D] אבל יש חובה לעשות תשובה?

[הרב מיכאל אברהם] יש חובה לעשות תשובה אבל לא מצווה. מה

[Speaker D] ההבדל?

[הרב מיכאל אברהם] שאנחנו לא מצווים. אז

[Speaker D] למה אנחנו זה שיש חובה?

[הרב מיכאל אברהם] כי חובה זו סברה פשוטה, לא צריך להיות מצווה בשביל זה.

[Speaker D] ואם אתה כן בוחר אבל בכמה דברים נתת ליצרים זה לא אומר שאתה לא בוחר לחלוטין?

[הרב מיכאל אברהם] לא לחלוטין, שום דבר הוא לא לחלוטין.

[Speaker D] אז למה אי אפשר לצוות אותך לעשות תשובה? אתה כן בוחר אולי לא לגמרי אבל כן יש לך בחירה.

[הרב מיכאל אברהם] כי לעשות תשובה פירושו לחזור להיות בוחר, אז מה שייך לצוות? אם אתה כבר בוחר אז אין מה לצוות ואם אתה לא בוחר הציווי לא יועיל, זה לא יעזור. אלא מה, יש מקום, יש לך חלקים מסוימים בך שאתה נותן לסוסים לקחת אותך, אתה לא בוחר, אז אומרים לך גם במקומות האלה תחזור להיות בוחר, אבל אין מה לצוות עליך להיות בוחר. לצוות להיות בוחר זה אוקסימורון, אין מה לצוות להיות בוחר.

[Speaker E] יש לי שאלה הרב, אם זה גולש למובן שמה יש ציווי נגד זה ואהבת את ה' אלוהיך, זה גם לכאורה הפרדוקס הזה יהיה קיים כי אם אתה לא

[הרב מיכאל אברהם] אוהב אז אין מה לצוות. לא נכון, לא נכון, מצווים אותי אז אני אני אעבוד על זה כדי לאהוב אותו. מה זאת אומרת, זה רגש, אם אני אוהב… אז מה? לא נכון, ממש לא נכון. קושיא מפורסמת, קושיא רווחת מאוד, לא מסכים לה בכלל, לא מתחילה. ברור, אתה צריך לעבוד על זה שתאהב את הקדוש ברוך הוא אבל אני אגיע לזה עוד בהמשך, זה דווקא יתקשר אלינו.

[Speaker E] רק בוא נקצר, בשפתה ואהבת המילה עצמה תכניס אותך לזה שזה מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי הרמב"ן כותב על זה שזה מצווה אבל הרמב"ם אומר שלא. אנחנו בשיטת הרמב"ם. מתי כשאדם עושה חטא הוא

[Speaker E] לא עשה את זה ברצון הבחירה שלו לא הייתה?

[הרב מיכאל אברהם] אמרנו שהוא שמט את המושכות, זה מה שהסברתי בשיעור על חולשת הרצון. הוא שמט את המושכות, האשמה שלו היא לא בזה שהוא בחר לחטוא אלא בזה שהוא בחר לא לבחור. הוא ויתר על היותו בוחר, ממילא הוא חטא. בן אדם לא בוחר לעשות רע בדרך כלל, זה לא עובד ככה, הוא נכשל, נכשל. קשה קשה לדמיין מישהו שאומר, זה דיברנו בחולשת הרצון כן, שהוא יודע שזה רע ובין… בנפש חפצה, מתוך החלטה אישית שלו מחליט לעשות את זה. זה קשה לדמיין דבר כזה, זה הזוי. בדרך כלל התחושה היא נכשלתי, נכון? לא עמדתי. מה זאת אומרת לא עמדת? לא נאבקת חזק נגד הסוסים, נתת לסוסים לקחת אותך. אז אני אומר, בינתיים עברנו שתי הערות על ייחודן של הלכות תשובה. היום אני רוצה לסכם מה עושות בעצם הלכות תשובה לאור מה שדיברנו. אז ההערה הראשונה זה שמחשבת התשובה מופיעה ביחד עם הלכות תשובה. אז על זה אמרתי שתי תשובות, שני הסברים, שכל אחד מהם מתייחס לחלק אחר מהחלקים המחשבתיים של הלכות תשובה. החלק הראשון זה התיאור של התשובה הגדולה. התיאור של התשובה הגדולה לא מדבר בשפה הלכתית, כי התשובה הגדולה היא תשובה מהותית. ולכן השפה ההלכתית היא לא השפה הנכונה לטפל בזה. זה חלק מהעניין, זה פרק ד' ואולי, כן, בעיקר פרק ד'. פרק ז' הוא אחר. פרק ז' לא עוסק בתשובה הגדולה בהכרח. פרק ז' עוסק בכלל בתשובה. כמובן שהמעלה של התשובה הגדולה יותר גדולה, אבל פרק ז' עוסק בהטפה לעשות תשובה. הטפה לעשות תשובה זה לא נכנס תחת ההסבר הקודם שאמרתי. ההסבר הקודם שאמרתי זה לא הטפה, זה הגדרה. יש מנגנון אחר של תשובה שהוא לא מנגנון הלכתי פורמלי אלא מכניזם של היפוך רוחני. אבל מה עושה פה הטפה לעשות תשובה? אז כאן הסברתי, גם לזה יש מקום כאן. למה? כי אם אין ציווי לעשות תשובה, אז בניגוד להלכות ברכת המזון, שם הרמב"ם אומר אתה צריך לברך ברכת המזון כי כתוב בתורה, מצוות עשה. אסור לך לחלל שבת כי יש לאו דאורייתא, התורה אמרה לא לחלל שבת. ולא צריך להיכנס לשאלה כמה זה נורא לחלל שבת. זה אולי נורא, אבל אין לזה מקום בספר הלכתי. אבל בהלכות תשובה, כיוון שאין ציווי, אז הרמב"ם, זה צריך לבוא מאיתנו, מתוך בחירה שלנו, להחליט להיות בוחרים. אז הרמב"ם צריך לשכנע אותנו להיות בוחרים, להסביר לנו שזה אפשרי וזה הדיון על ענייני התשובה. ואחר כך לשכנע אותנו כמה זה חשוב וכמה זה טוב ושיש לנו סיכוי להצליח ושלא נתייאש, שלא נחשוב שאנחנו מרוחקים וכולי. כל הדברים האלה באים להמריץ את הבנאדם לעשות תשובה. למה זה פה קיים ובהלכות ברכת המזון לא? שבברכת המזון יש ציווי, הוא לא צריך להמריץ אותי לעשות תשובה, יש ציווי נקודה. לא תעשה תחטוף. אבל בהלכות תשובה אין ציווי לעשות תשובה, אז הרמב"ם מנסה לדרבן אותנו, להסביר לנו למה כדאי לנו, לשכנע אותנו לעשות תשובה. זה סעיף ב' של מה עושים פה עניינים במחשבת התשובה ולא בהלכות תשובה. אמרתי שני סעיפים מסבירים את זה: אחד לפרק ד', אחד לפרק ז'. פרק ד' זה התשובה הגדולה ופרק ז' זה המרצה לעשות תשובה או השכנוע של האדם לעשות תשובה.

[Speaker F] אין בעיה של לשמה? כאילו של כל התשובה הזאת היא…

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו מגיעים לפרק ח' עד י', זה עוסק בלשמה. אז סיימתי הרי לקרוא את פרק ז'. בפרק ז' הלכה א', ואילו רשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה כדי שיזכה לחיי העולם הבא. אז יש פה באמת משהו קצת לא לשמה, נכון? כדי שיזכה לחיי העולם הבא. נכון, אז למה זה פותח את פרק ז'? כי פרק ז' תפקידו להמריץ את מי שלא מבין לבד לעשות תשובה. איך אתה ממריץ אותו? אתה אומר לו, כך תזכה לחיי העולם הבא. נכון, זה לא לשמה. עכשיו תראו, בפרק ח' מופיע חלק שלישי של הלכות תשובה, שעל זה עוד בכלל לא דיברנו. החלק השלישי הזה לא קשור בכלל להלכות תשובה ולא למחשבת התשובה. כלום. אוסף של דברים, שלושה פרקים, פרק ח' עד י'. פרק ח' עוסק בעיקרי האמונה: הכרת עולם הבא, עולם הזה, גיהנום, גן עדן, מה יש בעולם הבא, אם יש בו גופות, אין בו גופות, נפש, נשמה, עונשים בעולם הבא, כל מיני דברים כאלה. זה פרק ח'. פרק ט', מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא, שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה היא גם בעולם הבא. מהו שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם ואם לא תשמעו יקרה אתכם, כל אותם דברים בעולם הזה כגון שובע ורעב, מלחמה ושלום וכולי. ואף על פי כן אין אותן הטובות הן סוף מתן שכרן של מצוות ולא אותן הרעות הן סוף הנקמה. ולא אותן הרעות הן סוף הנקמה שנוקמים מעובר על כל המצוות. אלא כך הוא הצע הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זה עץ חיים וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו וגודל חוכמתו הוא זוכה וכולי. ואז הודיענו בתורה שאם אנחנו נעשה אז נקבל שכר, לא נעשה נקבל עונש, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, וזוכים לשני העולמות או שמאבדים את שני העולמות וכולי. מפני זה התאוו כל ישראל ונביאיהם וחכמיהם לימות המלך המשיח וכולי. ואז זה פרק ט', והוא מסביר את השכר בעולם הזה ובעולם הבא, כהמשך התמריץ לעשות תשובה, למרות שזה בכלל לא עוסק בתשובה, זה עוסק בעיקרי אמונה, עולם הזה, עולם הבא, שכר בעולם הזה, שכר בעולם הבא, עונש, גויות, לא גויות, כן יש גופות, אין גופות בעולם הבא, מה זה קשור? הוא זה המשך של פרק ז' שמנסה לשכנע אותנו לעשות תשובה, בזכות עולם הזה ועולם הבא, בזכות העולם הבא והגיהינום. עכשיו פרק י': אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחוכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. לא הבנתי, עכשיו שלושה פרקים הסברת לי, שני פרקים הסברת לי שכדי אנחנו נעשה את זה ואז נזכה לחיי העולם הבא. המרצת אותי לעשות תשובה, לקיים מצוות כדי לזכות לשכר בעולם הזה, בעולם הבא, הכל, ולהימנע מהעונש. ואל יאמר אדם לעשות את זה בשביל העולם הבא. זה השלב האחרון, זה פרק י' של הלכות תשובה, וכאן הוא מדבר על עבודה לשמה. לכן ברור יש פה מהלך מאוד ברור. אתה חייב לחזור להיות בוחר. זה פרק ה'-ו'. פרק ז' המרצות להיות בוחר. כדאי לך להיות בוחר, אתה מתקרב לקדוש ברוך הוא, אתה עושה. פרק ח'-ט' לא רק זה, אתה תקבל המון שכר ותינצל מהרבה עונש, או תקבל הרבה עונש אם לא תעשה את זה. פרק י' זה כבר השלב הבא. עזוב כל מה שאמרתי לך עד עכשיו זה לילדים. זה אם אתה צריך המרצות כאלה אז בסדר. אבל האמת שזה דרך הנשים והקטנים, ככה הוא כותב פה. אין ראוי לעבוד את השם על דרך זה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובד את השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותם לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החוכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בכלל. אתה לא עושה את זה בשביל הטובה שתבוא, אתה עושה את זה כי זאת האמת. זה הסוף של הלכות תשובה. לעשות האמת מפני שהוא אמת. ותראו יש פה מהלך מאוד מאוד מובנה. צריך להבין זה מהלך שהוא בנוי היטב, זה לא אוסף מקרי כזה אקלקטי של נושאים. יש פה הלכות תשובה א' עד ג'. פרק ד' זה התשובה הגדולה. פרק ה'-ו', אחרי שהוא אמר את התשובה הגדולה, יש לנו בחירה חופשית דעו לכם. אז אפשר לחזור להיות בוחרים ולחזור לתשובה הגדולה. פרק ז' בא לשכנע אותנו לעשות שימוש ביכולת לבחור חופשי, זאת אומרת לחזור להיות בוחרים. תראו כמה גדולה מעלתו של בעל התשובה ושמי ששב בגלל שיש לך את היכולת לבחור, ככה הוא פותח את פרק ז'. אבל עדיין כל זה המרצות כולל פרק ח' וט' של שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא. ופרק י' אחרי שאתה מגיע לשם מתוך שלא לשמה בא לשמה. בסופו של דבר כל מה שאמרתי לך עד עכשיו זה לנשים וקטנים ועמי הארץ. בעצם אתה צריך לעשות את זה כי זאת האמת. וסוף הטובה לבוא, הטובה תבוא אבל לא בשביל זה אתה אמור לעשות את זה. אתה אמור לעשות את זה כי זאת האמת, לעשות אמת מפני שהוא אמת. אוקיי? זה בעצם המבנה של הלכות תשובה. ולכן הלכות תשובה אם הייתי מסכם את זה, ננסה לרדת לפרטים עוד קצת יותר עוד מעט, אבל אם אני מסכם את זה בעצם הלכות תשובה תפקידם להחזיר אותנו להיות בוחרים. זה הכל, זה הלכות תשובה. במובנים רבים זה בכלל לא הלכות, כי כדי להחזיר אותנו להיות בוחרים זה לעסוק במסד לדיון ההלכתי. זאת אומרת כשאנחנו בוחרים אפשר להתחיל לדבר איתנו הלכות, חייב, אסור, מותר. אבל אם אתה לא בוחר אין עם מי לדבר. הלכות תשובה זה לא הלכות במובן הרגיל, יש חלק מסוים שכן. אבל במהותן הלכות תשובה בעצם זה לנסות ולבנות בן אדם שאפשר לדבר איתו, שכל השאר היד החזקה כל שאר ההלכה יכולות לדבר איתו. הלכות תשובה עוסקות בלהביא אותנו לשלב הזה. ועכשיו אפשר להתחיל לדבר איתנו הלכה. אוקיי ולכן יש באמת משהו חריג בהלכות תשובה אבל יש לזה מקום. לכן למשל העבודה שלא לשמה, כדי לקבל שכר ולהימנע מעונש, היא קשורה יותר לתשובה הקטנה. דיברנו על זה שאיך אפשר לשכנע מישהו שעובד שלא לשמה, עשינו סימולציה, זוכרים? אמרתי לכם שאני עובד שלא לשמה, מקסימום שכר מינימום עונש. תשכנעו אותי לעבוד לשמה. הגענו למסקנה שאין דרך לעשות את זה, נכון? למה? כי אני רוצה מקסימום שכר מינימום עונש. לכל היותר אתה יכול להגיד לי ככה תקבל יותר שכר, אבל אף פעם לא תצליח להוציא אותי מהלופ שבתוכו אני נמצא. אלה הנחות היסוד שלי. אתה לא יכול לשכנע אותי אלא על בסיס הנחות היסוד שלי, אוקיי? אז בעצם אני עובד שלא לשמה. לכן הרמב"ם כשהוא מדבר עם מישהו בשלב הראשון הוא אומר לו עזוב, אתה תקבל מקסימום שכר, לכן תחזור להיות בוחר ותעבוד את הקדוש ברוך הוא. בשלב הבא, פרק י', זה זה לא שכנוע. אתה לא אין דרך לדבר עם מישהו שהגיע עד פרק ט' ולהעביר אותו לפרק י'. אין דרך לעשות את זה. כל מה שאתה יכול זה להגיד לו תשמע, מה שהיה עד עכשיו זה לילדים ולנשים, עכשיו תחשוב לבד, תבין שהמדרגה הגדולה באמת זה פרק י'. זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. אבל פה זה לא שכנוע. הוא לא אומר לכן, הוא לא אומר בגלל, הוא לא הוא לא מעלה טיעונים, הוא פשוט הוא מציג לך את התמונה. מי זה האדם השלם? עכשיו תחליט אם אתה רוצה להיות אדם שלם או לא. אין פה דרך סיסטמטית להביא אותנו לשם. פרק י' הוא מן איזה יחידה עצמאית, הוא הקומה העליונה, אבל אין דרך סיסטמטית לעבור מפרק ט' לפרק י'. זה או שאתה עובר את זה או שאתה לא עובר את זה. הוא רק אומר לך שאם אתה לא עובר את זה אז אתה מעמי הארצות, מהנשים והקטנים. עכשיו בואו ניכנס קצת יותר לפרטים. מה יש בפרק י'? כי פרק י' למעשה אני אזכיר את זה עוד עוד יותר, אני אכניס את זה עוד יותר למה שדיברנו. זה הכל פשוט סיכום של כל מה שדיברנו. אתם זוכרים לפני ראש השנה, בעצם בשיעור הקודם היה, לפני ראש השנה דיברתי על המשמעות של ציווי. ואמרתי שההמלכה של הקדוש ברוך הוא בראש השנה משמעותה בעצם זה לחזור להכרה שמה שהוא אומר אני עושה. לקבל אותו עלי באלוה, מה שנקרא ברמב"ם הלכות עבודה זרה, שאמרתי שאלוה פירושו שמה שהוא אומר אני עושה. לא בגלל סיבה כזאת, לא כי אני אוהב אותו, לא כי אני ירא ממנו, לא שום דבר כזה. אני עושה כי הוא ציווה. נקודה. כמו המאלורי ההוא, מטפס הרים, אמר הבאתי את הדוגמה הזאת אני חושב, שואלים אותו למה הוא טיפס על האוורסט, אז הוא אומר כי הוא שם. אין הסבר, זה ברור. מי שלא מבין את זה אני לא יכול להסביר לו. אני מטפס כי כי אני מטפס, זהו. כשאתה מגיע להכרה כזאת שאם הקדוש ברוך הוא מצווה זה מחייב כי הוא ציווה, לא כי זה יביא לטובה ולהימנע מרעה, ולא בגלל שאני אוהב אותו ולא בגלל שאני ירא ממנו, גם זה לא. דיברנו על הלכות עבודה זרה ברמב"ם, שעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור. למה? כי גם לעבוד את הקדוש ברוך הוא מאהבה ומיראה זה לא עבודה שלמה. לקבל אותו עלי באלוה זה העבודה השלמה. אחרי זה צריך לאהוב אותו ולירא ממנו, הכל נכון, זה מצוות. אבל זה לא התשתית שבגללה אני עובד אותו. אני עובד אותו כי הוא אמר. בגלל שהוא שם. זה זה העבודה. וזה פרק י'. לכן פרק י' בסופו של דבר מסיים את המהלך הזה ושמה אנחנו אמורים להיות בראש השנה, בפרק י'. אם אנחנו נמצאים בפרק י' בראש השנה, עשרת ימי תשובה זה כבר פועל יוצא, זה כבר מתבקש. כי כשאני מבין שמה שהוא אומר אני צריך לעשות כי הוא אמר, אין אז מהיכא תיתי לתת ליצרים שלי או לסוסים שלי לקחת אותי לכל מיני מקומות? מה שהוא אומר צריך לעשות. מה זאת אומרת לתת למישהו אחר לנהל אותי? אז כאן כבר התשובה זה זה פועל יוצא, זה מתבקש. בסדר? ואז יום כיפור מגיע עם הכפרה שלו, אבל אבל ראש השנה בעצם אמור להביא אותנו לשם. עכשיו אני מתחיל מהנקודה הזאת על פרק י'. בעצם פרק י' כמו שקראתי כבר את ההלכה הראשונה, זה לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זה בדיוק הקבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו אני עושה את זה כי זאת האמת, לא כי זה נותן לי משהו, לא כי יש טובה או יש רעה או אני אוהב או אני ירא, כל אלה סיבות צדדיות. למה אני עושה את זה? ככה. ככה. עכשיו מה זה ככה? ככה, כן לייבוביץ' תמיד היה אוהב מאוד את המילה הזאת, ככה. אבל הרבה פעמים התחושה שלי שהוא לא הבין את עצמו אפילו, כי הוא כלוא בתוך חשיבה פוזיטיביסטית. הטענה של ככה פירושו אני לא יכול לנמק לך. אבל לא יכול לנמק לך יש לזה שתי משמעויות. אולי דיברתי על זה אני כבר לא זוכר, יש לזה שתי משמעויות. יש ככה שרירותי ויש ככה אקסיומטי. זה לא אותו דבר. ככה שרירותי פירושו אין הסבר, הטלתי קובייה וזה מה שיצא. זהו. אין הנמקה, זה לא יותר נכון ולא פחות נכון, ככה בא לי, החלטתי. זה ככה שרירותי. הככה שאנחנו מדברים עליו כאן, הקבלה באלוה זה לא ככה שרירותי, אלא כי ככה נכון. רק כשתשאל אותי למה זה נכון. אני לא יכול להסביר לך. למה אני לא יכול להסביר לך? כי כל עיקרון שבו אני אשתמש כדי להסביר את זה הוא בעצמו אתה יכול לשאול עלי, יכול לשאול אותי, ולמה הוא נכון? איפה זה יעצור? זה יעצור באותם עקרונות שהנכונות שלהם היא מובנת מאליה, שהיא לא צריכה הסבר שמתבסס על עקרונות יותר יסודיים. מה שדקארט קרא אבדינציה, הברירות, כן, זה דבר שהוא ברור מתוך עצמו, לא צריך דבר קודם. אז למשל ההנחות של האקסיומות של הגיאומטריה, בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, במרחב אוקלידי ישר, אז בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. מישהו ישאל אותי מי אמר לך? אגיד לו ככה. הככה שם פירושו שהחלטתי באופן שרירותי? מה פתאום. הככה פירושו שזה מה שנכון, ומי שלא מבין את זה הוא טמבל. אבל אין לי הסבר, אני לא יכול להוכיח. אם הייתי יכול להוכיח זאת לא אקסיומה. אקסיומה פירושו משהו שאני לא יודע להוכיח אותו. אוקיי? אבל זה ככה לא מהסוג השרירותי, זה ככה מהסוג האקסיומטי. אקסיומטי פירושו, טוב אצל מתמטיקאים אקסיומטי זה יש הרבה שחושבים שזה שרירותי, אבל אני מתכוון אקסיומטי לאפוקי משרירותי. אקסיומטי הכוונה זה נכון מתוך עצמו, לא צריך הסברים כדי לבסס למה זה נכון. להפך, זה יכול לבסס דברים אחרים. זאת הנקודה התשתיתית שממנה אני יוצא. זה הככה שאני מדבר עליו. אז הקבלה באלוה, שואלים אותי למה אתה עושה מצוות? למה אנחנו מקיימים את מה שהקדוש ברוך הוא אמר? אין לי תשובה, התשובה היא ככה. כל תשובה שתתנו לא שווה כלום. למה? כי השאלה שמחפשת הסבר הטעות היא כבר שם. כי אם אתה שואל שאלה פירוש הדבר שאתה לא תופס את עבודת השם כערך אקסיומטי, אלא אתה חושב שזה פועל יוצא של אקסיומה אחרת, שהיא לא טעונה הסבר, והיא תסביר למה אני צריך לעבוד את השם. אבל לא, החובה לעבוד את השם זאת האקסיומה הבסיסית. ממנה יוצאים כל הדברים האחרים. זה ככה אקסיומטי, זה הקבלה באלוה. עכשיו זה מה שנקרא ברמב"ם פה בתחילת פרק י', לעשות האמת מפני שהוא אמת. לעשות האמת מפני שהוא אמת פירושו ולא משום סיבה אחרת, לא עולם הבא, ולא עולם הזה, ולא שכר, ולא עונש, ואפילו לא אהבה ויראה. עכשיו תראו פה יש נקודה… אהבה ויראה זה אני אומר, אפילו לא אהבה ויראה זה לא כתוב פה. זה כתוב בהלכות עבודה זרה. אבל דיברנו על זה. אבל תראו פה במובן הזה יש פה התנסחות מאוד מבלבלת ברמב"ם. אני אקרא לכם שוב את ההלכה, תראו שהעסק פה קצת מבלבל. אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחוכמתה, אני מתחיל את פרק י', כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על דרך זו. שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובד את השם על דרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכים אותם לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. אתם רואים? זה איזשהו מעבר שאי אפשר לשכנע אותם. אתה עובד, עובד, עובד, באיזשהו שלב אתה מגיע להבנה ואז אתה עובר לעבוד מאהבה. אבל תשימו לב פה האבחנה היא בין אהבה לבין יראה, לא בין אהבה ויראה לבין קבלה באלוה כמו שהיה בהלכות עבודה זרה, שלכאורה זאת סתירה. בהלכות עבודה זרה הרמב"ם הכניס את האהבה ויראה לתוך אותו סל. אהבה ויראה שניהם זה מניעים צדדיים. כנגד זה עומדת עבודה דתית שיסודה בקבלה באלוה, ככה. גם אהבה זה בעצם מניע צדדי כמו יראה. אולי יותר גבוה, אבל זה עדיין אותו עיקרון. עדיין יש פה משהו שהוא אני, ולא השתעבדות לרצון השם או לציווי של הקדוש ברוך הוא. אז למה פה הרמב"ם מנגיד את אהבה מול יראה, ולא את אהבה ויראה מול קבלה באלוה ביחד? אז תראו את ההמשך. העובד מאהבה, זו הלכה ב', עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החוכמה, לא מפני דבר בעולם. לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה. עד כאן זה בסדר, נכון? כי הוא עושה את זה מאהבת השם, לא בגלל שכר או עונש או משהו כזה. אבל לא, הרמב"ם לא כותב כך. אלא… מה היינו מצפים? אלא עובד כי הוא אוהב את השם, נכון? זה ההנגדה. אומר אל תעבוד מיראה, תעבוד מאהבה. מי זה העובד מאהבה? זה מישהו שלא עושה את זה בגלל שכר או עונש או עולם הבא עולם הזה. לא. אלא… אם הייתי אומר לכם תשלימו? אלא בגלל שהוא אוהב את השם אהבה גדולה, נכון? אבל לא. אלא עושה האמת מפני שהוא אמת. זה מה שנקרא אהבה? לעשות האמת מפני שהוא אמת זה לעשות מה שנכון. מה זה קשור לאהבה? אהבה זה רגש, נכון? ככה אמרת קודם, אהבה זה רגש. לא? מה זה לעשות האמת מפני שהוא אמת? הפוך. בהלכות עבודה זרה הרמב"ם הרי אמר שאם אתה עובד מאהבה זה עבודה לא לשמה. ופה הרמב"ם… באופן עקבי ממשיך עם זה. כי האהבה שהוא קורא לה פה אהבה, זה לא האהבה שהוא דיבר עליה שם. פה מה שהוא מגדיר אהבה זה לעשות האמת מפני שהוא אמת, הדבר הכי קר בעולם. אהבה זה לא איזה רגש, אמוציות חזקות. לא. לעשות האמת מפני שהוא אמת, הכי קר שיש. להיות מין איזה אוטיסט כזה חסר רגשות שעושה רק את מה שנכון וזהו זה. במחילה מכבודם של, היום אסור להגיד דברים כאלה. כן. אז הוא אומר ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד ואין כל חכם זוכה לה. חכם, שימו לב. מה זה חכם? אוהב השם, צדיק. מה זה חכם? לא, לעשות האמת מפני שהוא אמת. להכיר את האמת זו חכמה. המדד פה הוא חכמה, הוא לא אהבת השם המתפרצת, המימד האמוציונלי. והוא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבי, לפי שלא עבד אלא מאהבה. אבל עוד פעם, מה זה אהבה? לעשות האמת מפני שהוא אמת. לא אהבה במובן האמוציונלי. והיא המעלה שציוונו הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ובזמן שיוהב את השם אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. כשהוא למעלה כבר הגדיר מה זה אהבה. אהבה פירושו לעשות האמת מפני שהוא אמת.

[Speaker D] למה הוא מגדיר את זה בתור אהבה?

[הרב מיכאל אברהם] עוד שנייה אחת. ואז היותר מזה, אתם כבר רואים איך זה התשתית לכל שאר הספר. כי אחרי שאתה מגיע לשלב הזה של לעשות האמת מפני שהוא אמת, סיימת את תהליך התשובה, חזרת להיות בוחר, לעשות את מה שנכון כי הוא נכון, ולא לתת לסוסים לקחת אותך לכל מיני מקומות. גם לא למקומות הטובים. דיברנו על זה שללכת אחרי היצר הטוב זה גם בעצם נפש בהמית, כי אתה נותן ליצר לקחת אותך, לא אתה מחליט לאן אתה הולך גם כשאתה עושה טוב. זה עדיין לא אדם שלם. וזה מיד יעשה את כל המצוות מאהבה. זה התשתית לכל המצוות האחרות. לכן הלכות תשובה זה התשתית שבונה אדם שעכשיו אפשר להתחיל לדבר איתו על מצוות, כי הוא עושה את האמת מפני שהוא אמת, הוא אדם בוחר. הוא מבין שאם הוא יבין שזאת האמת, אז הוא יעשה את זה. לא בגלל כל מה שהוא אמר לנו עד עכשיו בפרק ז', ח' ו-ט'. עכשיו אנחנו כבר מדברים על המדרגה הגבוהה. אוקיי? עכשיו תראו דבר מעניין. וכיצד היא אהבה הראויה? הלכה ג'. לכאורה מאה שמונים מעלות הפוך. ושיאהב את השם אהבה גדולה יתרה רבה עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד. ממש אמוציונלי, נכון? יותר מזה. כאילו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד. אוקיי? ממש טרגדיה יוונית. בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והוא ששלמה אומר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. אז לכאורה הרמב"ם בעצם הופך פה את כל התמונה. עד עכשיו אמרת לי שאהבה שעליה מדובר כאן זה לא אהבה שדיברת במקומות אחרים, זה לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה קבלה באלוה. אז מה הגעת עכשיו לאהבת אישה שהלב שלך מלא מזה ואתה לא מצליח להינתק מזה וזה מלווה אותך בכל רגע? אז זה ממש כבר התיאור האמוציונלי. איך זה קשור? עכשיו זה סותר את ההלכה הקודמת, אני לא מדבר פה על איזה קושיות גדולות במשנת הרמב"ם. בהלכה הקודמת אמרת אחרת, אהבה פירושו לעשות האמת מפני שהוא אמת. כשאני כמובן משלים את זה מהלכות עבודה זרה, ששם את האהבה והיראה הוא מכניס בצד של הלא לשמה. גם את האהבה וגם את היראה. הקבלה באלוה זה הצד של הלא לשמה. אז לכן אני אומר, אני חושב שזה מה שכתוב פה. בהלכה ג' הרמב"ם מתכוון להביא משל. הוא אומר כל שיר השירים משל הוא לעניין זה. כמו שבאהבה האמוציונלית, אהבת אישה, אתה לא מצליח להיפטר מזה וזה מלווה אותך בכל רגע ורגע, כך צריכה להיות גם אהבת הקדוש ברוך הוא. לא שהיא צריכה להיות גם היא אמוציונלית. לא שגם היא צריכה להיות איזה רגש מתפרץ וכל מיני דברים כאלה. אלא שהיא צריכה להיות לעשות האמת מפני שהוא אמת. אבל הדחף הזה של לעשות את האמת מפני שהוא אמת, לא הדחף, ההחלטה לעשות את האמת מפני שהוא אמת, ההחזקה של המושכות לא לתת להם להישמט, צריך להיות בכל רגע ורגע בדיוק כמו אהבה אמוציונלית. וזה ההסבר למה הרמב"ם קורא לדבר הזה אהבה למרות שזה לא אהבה שהוא מדבר עליה בהלכות יסודי התורה.

[Speaker G] להיות כך בסטטוס גבוה של הכרה. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ואכן כל שיר השירים משל הוא לעניין זה. לא רק בגלל שזה מדבר על אישה ולא על הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, אלא בגלל שהאהבה שם. והאהבה שהוא מדבר עליה כאן זאת מה שנקרא אצל האחרונים אהבת השם השכלית. הכוונה לעשות האמת מפני שהוא אמת. כי לייצר אהבה אמוציונלית כלפי הקדוש ברוך הוא, זה דבר נורא מוזר בעיני. אתה לא יודע מה הוא בכלל, מי… איך אפשר באמת לייצר איזשהו קישור איתו כמו שאתה קושר עם בן אדם? זה מוזר. יש אנשים שאומרים שיש להם את הדבר הזה, אני לא יודע, יכול להיות. אבל אני לא חושב שהרמב"ם מדבר על זה כאן. הרמב"ם מדבר על לעשות האמת מפני שהוא אמת, אבל באותה רמת אינטנסיביות כמו מישהו שפועל על סמך דחף או רגש של אהבה. לכן שיר השירים משל הוא לעניין זה, לא רק בגלל שזה אדם ואישה או גבר ואישה וזה הקדוש ברוך הוא ואדם ישראל או כנסת ישראל, אלא בגלל שהאהבה שם היא אמוציונלית והאהבה פה היא אהבה קרה, היא אהבה שכלית. לעשות האמת מפני שהוא אמת. ולכן אין סתירה בין הלכה ב' להלכה ג'. בהלכה ג' כשהוא אומר שצריך לשגות בה תמיד ושיתעסק אותך כל הזמן, הוא לא מתכוון אמוציונלית. הוא מתכוון להפך, דווקא בגלל שהיא כל כך רציונלית, קשה להחזיק את זה כל הזמן. אם אתה אוהב אז זה מתפרץ אצלך, אז זה כמובן מעסיק אותך כל הזמן, אוהב אישה נגיד. אבל אם אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא שזאת אהבה שכלית לעשות האמת מפני שהוא אמת, הרי איך אנחנו חוטאים? אנחנו שומטים את המושכות לרגע, נכון? לא תמיד אנחנו מחזיקים את המתח הזה של לעשות האמת מפני שהוא אמת. על זה אנחנו עושים תשובה. מה אומר לנו הרמב"ם? תחשבו כמו באהבת אישה, בכל רגע ורגע תקפידו לא לשמוט את המושכות. דיברת קודם על זה שלפעמים אנחנו לא בוחרים ולפעמים כן. זה בדיוק מה שהוא אומר כאן: תחזרו להיות בוחרים כל הזמן, כמו שאתם עוסקים באהבת אישה כל הזמן, לא בגלל שאהבת השם צריכה להיות אמוציונלית. עכשיו, כמובן זה הלכות תשובה. למה הרמב"ם בכלל עוסק באהבת השם בהלכות תשובה? יש לזה פרק בהלכות יסודי התורה. תסתכלו בהלכות יסודי התורה באותו ספר, הלכות יסודי התורה, אני פותח

[Speaker B] את היד החזקה.

[הרב מיכאל אברהם] מצווה ג' ליחדו, מצווה ד' לאהבו, מצווה ה' לירא ממנו. ואהבת השם ויראת השם יש על זה דיון בהלכות יסודי התורה. מה ההגדרה? מה צריך לעשות? ואיך הדרך להגיע? הכל נמצא שם. מה אתה חוזר פתאום לאהבת השם בהלכות תשובה? מה זה קשור? כי בהלכות תשובה הוא לא עוסק בהלכות אהבת השם בכלל. זה בכלל לא הנושא. הלכות אהבת השם זה הלכות יסודי התורה. ושם אתה באמת צריך להגיע גם כנראה גם למימד אמוציונלי של אהבה כלפי הקדוש ברוך הוא. אבל הלכות תשובה לא עוסק בזה. הלכות תשובה עוסק בלחזור להיות בוחר. כשהרמב"ם עוסק באהבת השם בהלכות תשובה זה לא הלכות מצוות אהבת השם. זה עבודת השם מאהבה. זה לא אותו דבר. מצוות אהבת השם היא אחת המצוות, אחת מתרי"ג מצוות. חשובה יותר, חשובה פחות, אפשר להתווכח, אבל זה אחת מתרי"ג מצוות. הרמב"ם בהלכות תשובה מדבר על התשתית לקיום כל המצוות. את כל המצוות אני עושה מתוך אהבה. אז זה לא גדר במצוות אהבת השם. מי שלא עושה את כל המצוות מתוך אהבה, מקיים את מצוות אהבת השם? ברור שכן. אם הוא אוהב את השם הוא מקיים את מצוות אהבת השם. לעשות את כל המצוות מתוך אהבת השם זה עוד… עוד דבר. זה פרשייה אחרת, זה לא קשור להלכות מצוות אהבת השם שנדונה בהלכות יסודי התורה. יותר מזה, פה גם זה לא מדובר על אהבה במובן האמוציונלי כמו שהוא מדבר בהלכות יסודי התורה, כי פה זה לא מצוות אהבת השם. פה זה על לעשות האמת מפני שהוא אמת, התשתית של להיות עובד השם. זה הנושא של הלכות תשובה. לכן הוא חוזר על דיון של אהבת השם גם בהלכות תשובה למרות שהוא עסק בזה בהלכות יסודי התורה, כי זה לא באותו היבט. הלכות יסודי התורה הוא עוסק במצוות אהבת השם, כל קובץ הלכות עוסק בכמה מצוות, מפרט את ההלכות שנוגעות למצוות המסוימות שבהן הקובץ הזה עוסק. בהלכות תשובה עוסק רק במצוות תשובה. אז מה זה עושה פה מצוות אהבת השם? עוד פעם תראה שיש גם תלמוד תורה פה, כל מיני דברים אחרים, מה זה עושה פה? כל מה שהרמב"ם כותב כאן זה כפילות על הלכות שנמנו במפורש במקומות אחרים. אז למה זה חוזר פה? זאת ההערה השלישית שלי על הלכות תשובה. מה כל הדברים האלה עושים כאן? והתשובה היא אותה תשובה, או ההסבר הוא אותו הסבר. כל הדברים האלה נמנים כאן בגלל שהם עוסקים לא במצוות הספציפיות שנדונות במקומות האחרים. בהלכות תלמוד תורה מצוות תלמוד תורה, בהלכות יסודי התורה את מצוות אהבת השם או כל מיני דברים כאלה. זה לא עוסק בזה. זה עוסק באותם אספקטים של אהבת השם ושל תלמוד תורה שנוגעים לבנייה של האדם כעובד השם. לא במצוות תלמוד תורה ובמצוות אהבת השם שזה מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות. זה משהו אחר, לכן גם המושג אהבה מתפרש פה באופן אחר. זה לא אהבה במובן האמוציונלי, זה אהבה במובן של לעשות האמת מפני שהוא אמת. ואהבה האמוציונלית היא משל לעניין זה, שאתה צריך לעסוק בזה כל הזמן ולא לשמוט את המושכות מהידיים, כמו שאתה עוסק באהבת אישה. ששמה זה כמובן דבר טבעי. שאלתם פה פעם, אתה תמיד אמרת לי, אתה תמיד אומר שאי אפשר לעבור ממה שמצוי

[Speaker E] למה שראוי. זה בעצם מושג שהוא. אבל

[הרב מיכאל אברהם] מה זה אמת? אמת זה הכוונה הראוי הערכי. לא אמת במובן של מה העובדות הנכונות. לעשות את האמת הערכי בגלל שהיא האמת.

[Speaker E] כן, אבל פעם למדתי את המאמר על הסוציולוגיה, והעמדת את העניין של עבודת השם על הכרת טובה. זאת אומרת, למה לעבוד? נכון, להעמיד את זה על הכרת טובה.

[הרב מיכאל אברהם] זה הכרת טובה אונטית. לעשות אמת מפני שהוא אמת.

[Speaker E] כן, אבל הכרת טובה זה אתה

[הרב מיכאל אברהם] מעמיד את זה על איזשהו מקום רגשי. לא, לא, לא. כמו שקראת לזה פה אהבה, שמה קראתי לזה הכרת טובה, גם שם זה לא רגשי. לא קשור לרגש בכלל. זה מחוייבות כלפי המקור שממנו באת.

[Speaker H] כן, אבל זה נותן סיבה. לאדם יש לו רגש של הכרת טובה, אז.

[הרב מיכאל אברהם] זה הכרת טובה אתית. הכרת טובה אונטית זה בדיוק ההבדל. בדיוק כמו ההבדל בין אהבה של לעשות אמת מפני שהוא אמת לבין אהבה אמוציונלית. האהבה האתית זה התחושה הזאת שאתה צריך להחזיר למי שנתן לך. הכרת טובה אונטית זה בכלל לא מחוייבות מאותו סוג. הכרה אונטית זה הכרה הגיונית או שכלית או ערכית שאומרת שאם אני באתי מהקדוש ברוך הוא, יש לי מחוייבות כלפיו. מה שהוא אומר לי אני צריך לעשות, כי הוא המקור שלי, ממנו באתי, ממנו נוצרתי. זה בדיוק מקביל להבחנה בין שני סוגי אהבה פה. בדיוק אותו דבר.

[Speaker E] וזה מתקיים גם אם הוא יתחיל להתנהג בצורה מרושעת? מה זאת אומרת? זאת אומרת, יש כאלה שאחרי השואה זה זרק את המחוייבות שלהם למצוות. אז כנראה שמה שאמרנו פה זה, מה שאתה אומר פה זה לא מובן.

[הרב מיכאל אברהם] אם הם חושבים שהקדוש ברוך הוא עשה את זה, אז יכול להיות שהם עקביים. אני חושב שלא הקדוש ברוך הוא עשה את זה, אז לכן זה לא,

[Speaker E] אבל בוא נאמר גם אם הוא עשה את זה, אתה אומר אבל

[הרב מיכאל אברהם] עדיין יצאתי ממנו אז אני צריך להיות מחוייב לו בלי קשר. נכון, אבל הכרת הטובה האתית פה במקרה הזה או הכרת אי טובה אתית כנראה גוברת על ה, על זה. או שהם לא מכירים ביסוד הזה שהצעתי. אני לא יודע. יש הרבה אנשים שלא מסכימים למה שכתבתי שמה. אז אני לא בטוח שזאת ראיה. אם הם צודקים צודקים, אני צודק אני צודק. אבל זה לא גברא גברא קרמית, מה שנקרא.

[Speaker D] אבל זה כן לתת סיבה. אנחנו עושים את מה שהשם אומר כי הוא ברא אותנו, אז זה לתת סיבה למה שאנחנו עושים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל מה זה סיבה? כשתגיד למישהו את הדבר הזה, אני לא בטוח שהוא יתפוס את זה כסיבה. כי ברור שמי שעושה אותי מחייב אותי מה שהוא אומר. למה זה ברור? ככה. אין לי הסבר לזה. מי שלא מבין את זה, אני לא יודע להסביר לו. אבל זה ככה. זה נדמה לי, על זה גם כתבתי שם במאמר ההוא, הרבה פעמים ששואלים את הבן אדם למה אתה עובד את השם? הבן אדם בהרבה פעמים לא נותן לעצמו דין וחשבון למה. הוא גדל כך, או שהוא לא יודע, הגיע למסקנה כזאת, לא משנה כל אחד איך שהוא הגיע לעניין, הוא הרבה פעמים לא נותן לעצמו באמת דין וחשבון למה הוא עושה את זה. אבל כשאתה שואל אותו את השאלה, אתה דוחף אותו לפינה, אתה מתחיל לשמוע כל מיני תירוצים. הכרת טובה, או כי זה הכי טוב, או כי עולם הבא, או כי גיהנום, כל אחד וההסברים שלו. אף אחד מההסברים האלה לא נכון. אני לא מאמין לאף אחד שאומר את זה. אני לא מאמין להם, לא שאני לא מסכים איתם, הם גם עצמם לא חושבים כך. הם עושים את זה ככה, כי מבינים שכך נכון. אלא מה? הרבה מאוד אנשים לא מודעים לאופציה הזאת של הככה. ככה זה נשמע סתם שרירותי. מה זה ככה? בן אדם רציונלי צריך הסברים למה שהוא עושה, הנמקות למה שהוא עושה. אז ברגע שמכניסים אותך לפינה אתה חייב להנפיק איזשהו הסבר, עכשיו אתה מנסה להמשיג לעצמך למה אתה עושה את זה, אתה מתחיל לחשוב רגע מאין יבוא עזרי, אולי הכרת טובה? אולי, אתה מנסה לעשות רציונליזציה למה שאתה מרגיש. אבל זו טעות, לא צריך לעשות את זה, אלא אתה עושה את זה כי כך נכון, נקודה. זה הכל. כי אם הוא ברא אותי אני חייב לעשות מה שהוא אומר. לא צריך הסברים. אם אני אתן לך הסבר, אז תשאל אותי על ההסבר ולמה הוא. איפה זה יתחיל? זה יתחיל באותו מקום שברור לי שהוא נכון. נו, אז כאן ברור לי שהוא נכון. אני לא צריך הסברים קודמים. כמו אקסיומה כזאת? כן, בדיוק אמרתי, זה הככה האקסיומטי, לא הככה השרירותי. כן, בדיוק אותו דבר.

[Speaker E] זה לא נראה לי

[הרב מיכאל אברהם] משכנע אנשים. זה לא אמרתי שזה משכנע, זאת האמת. משכנע אותם או לא משכנע אותם זאת בעיה טכנית.

[Speaker E] אבל אתה גם מצד שני אמרת שאתה עושה ככה, כי בסוף אתה יכול, איפה הגבול פה? אין גבול.

[הרב מיכאל אברהם] מה שאתה חושב שנכון לעשות זה מה שאתה עושה, מה הגבול? איזה גבול?

[Speaker E] ולמה אתה לא יכול להסביר את זה לוגית למה? לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה תצליח בהצלחה. אני לא יודע איך עושים את זה. איך אתה יכול לשכנע מישהו שהוא חייב לקיים מצוות כי הקדוש ברוך הוא ברא אותו? אם הוא לא מבין את זה לבד, אני לא יודע מה לעשות עם זה. יכול להביא לו דוגמאות. הבאתי שם גם במאמר קצת דוגמאות על הורים. על המחוייבות שלנו כלפי הורים. נגיד הורים שלא עשו חסד עם הילדים שלהם. לקחו להם את הילד בקטנותו, בסדר? לא באשמתם. אם זה באשמתם אז יכול להיות שוב פעם הכרת האי טובה גוברת על ה, אבל לא באשמתם. ילדי תימן, בסדר? הם גילו את ההורים שלהם בחזרה. יש להם מחוייבות. של כיבוד הורים? אז אם התחושה היא כן, מי שאין לו תחושה כזאת, עוד פעם, אין לי מה לעשות עם זה. אבל מי שיש לו תחושה כזאת ישאל אותו למה? ההורים האלה לא השקיעו בך כלום, למה אתה חייב להם? לא באשמתם. עוד פעם, לא שיש לי טענה כלפיהם. אבל למה אני חייב להם? קיבלתי מהם. ויש איזושהי אינטואיציה אנושית כזאת שאני יכול להביא אנלוגיות, אני לא יכול לשכנע מישהו שלא מרגיש את זה. אנלוגיות עוזרות לבן אדם לאתר בתוכו שגם הוא מרגיש כך. אבל אם הוא לא יאתר את זה בתוכו, אז לא. כמו כל אקסיומה. אם יבוא מישהו ויגיד לך בין שתי נקודות עוברים שלושה וחצי קווים ישרים. אתה יכול לשכנע אותו שזה רק אחד? לא, אין דרך לשכנע אותו כי אין לי הוכחה. בסדר, אז בגלל זה זה לא נכון? זה נכון, רק אין לי דרך לשכנע אותו, מה לעשות?

[Speaker E] הבעיה היא שכאילו הוא אומר שזה כן, אין לך…

[הרב מיכאל אברהם] לא זה אומר שזה נכון, אני יודע שזה נכון. מה זאת אומרת? ככה. איך אתה יודע שיש פה קיר? איך אתה יודע שיש פה קיר? אני רואה. אז מה? הראייה הטעתה אותך? איך אתה יודע? כי אני רואה. וזהו, אין לך תשובה יותר טובה מזה. איך אתה יודע שאסור לרצוח? כי אתה יודע שאסור לרצוח. כל ערך הוא כזה. אתה לא יכול, כל הסבר שתיתן אני תמיד אשאל אותך גם על ההסבר למה. בסוף אתה תעצור עם ככה, נכון? איפה אתה עוצר עם ככה? אתה עוצר ככה עוד פעם, לא ככה שרירותי, אלא ככה כי זה מובן מאליו. מי שלא מבין את זה אני לא יודע מה לעשות איתו. איפה אתה עוצר? באותו מקום שהוא באמת מובן מאליו. עכשיו אני חושב שעבודת השם אמורה להיות שם, זה הקבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו אני לא צריך הסברים למה לעבוד אותו. אהבה ויראה זה גם הסברים. לכן הרמב"ם אומר קבלה באלוה זה לא אהבה ויראה. מי שעובד עבודה זרה מאהבה ויראה פטור.

[Speaker E] אם יש פה נגיד אריסטו וכל זה, זה מראה שבעצם אלוקים הוא לא, אין לו עניין במה שקורה פה. אז רואים שזה לא ציווה, לא קשור.

[הרב מיכאל אברהם] זה שזה ויכוח עובדתי. הוויכוח העובדתי השאלה אם הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו או לא. אם הוא לא ציווה אז ברור שלא צריך לעשות כלום. זה ברור. גם מי שמסכים לתפיסה שלי שציוויים שלא מחייבים, זה אם יש ציוויים, אם אין אז אין. אבל בהנחה שכן מעניין אותו והוא כן ציווה, אז זה מובן מאליו שצריך לעשות. להתווכח אם הוא ציווה או לא, אז זה כבר שאלה עובדתית. עוד פעם, לא שקל לברר אותה, אבל עקרונית זאת שאלה עובדתית, זאת לא שאלה ערכית. אז הטענה היא שבעצם פרק עשירי הוא הפסגה של הלכות תשובה. הפסגה של הלכות תשובה פירושו להגיע למצב המופשט, הכי טהור, הכי צרוף שיש של אדם שעושה את האמת מפני שהוא אמת. זה בעל תשובה אמיתי. הוא מחק את כל ה… לקח את המושכות לידיים והוא לא מוריד אותם. הוא בשליטה מלאה. זה בעל תשובה אמיתי. לכן פרק י' מסיים את הלכות תשובה. עכשיו תראו את ההמשך של פרק י', הלכה ד'. אחרי שכל שיר השירים משל לעניין זה, הוא גומר את עבודת השם מאהבה, אז זה אהבת השם. עכשיו פתאום תלמוד תורה. מה תלמוד תורה? יש הלכות תלמוד תורה, שמה הכל מפורט, מה אתה נכנס עכשיו לזה? אמרו חכמים הראשונים: שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר: לאהבה את השם. כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה. עוד פעם, זה לא הלכות תלמוד תורה פה. הרמב"ם לא דן פה בפרט מהלכות תלמוד תורה. זה יש הלכות תלמוד תורה, שמה הוא דן בכל הפרטים. הרמב"ם ממשיך לדון במשמעות של עבודה מאהבה, עבודה מאהבה במובן של הלכות תשובה. זאת אומרת לעשות את האמת מפני שהוא אמת. ויש לזה אספקטים באהבת השם כמו שראינו קודם שזה המהות של העניין, וגם בתלמוד תורה. עוד רגע אני ארחיב יותר. ועוד אמרו חכמים: במצוותיו חפץ מאוד, במצוותיו ולא בשכר מצוותיו. וכן גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום, אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו. כלומר, עבדו מאהבה. מה זה כלומר? זה לא כלומר. הוא הרב אז הם צריכים לשמשו, לא כלומר. ולאהוב אותו. לא לא, זה הכלומר, זה הפירוש. הפירוש של לאהבה אותו זה לעשות את הדברים כי הוא הרב. וזה בדיוק אותו דבר כמו שאמר למעלה. פירוש המילה אהבה בהקשר הזה של פה, זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. וזה גם בקשר לתורה ומצוות. כאן הוא מרחיב את מושג האהבה כפי שהוא הגדיר אותו כאן לכל המושג של תורה ומצוות, שבעצם זה התשתית לכל עבודת השם. בסדר, אז לכן זה לא חזרה על הלכות תלמוד תורה או הלכות אהבת השם שפורטו היטב במקומות אחרים. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע אליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ. שציווה בה, הרי זה עוסק בה לשמה. ושוב פעם, לדעתי האהבה פה זה לא אהבה אמוציונלית, אלא אהבה כמו שהגדיר בשני ההלכות הקודמות. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולכן פרק ז, ח וט מקדימים את פרק י, כי אתה מתחיל בעבודה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. מה פירוש העניין מתוך שלא לשמה בא לשמה? זה חידוש אדיר. כי אין דרך סיסטמתית להגיע מתוך עבודה שלא לשמה לעבודה לשמה, כמו שדיברנו עם הסימולציות של העבודה שלא לשמה. אין דרך לעשות את זה. אלא יש איזשהו תהליך טבעי, שאם אתה תעשה את הדברים שלא לשמה בשביל השכר, לאט לאט תבין מה היא האמת, תפנים שצריך לעשות כי זאת האמת ותגיע לדרגת עובד לשמה, או מאהבה מה שנקרא פה. שזה בדיוק ההיפוך שדיברתי עליו כשדיברתי על התשובה הגדולה. אמרתי שאין דרך שבנאדם יהפוך את עצמו. אם אני עובד שלא לשמה, איך אני אהפוך את עצמי להיות עובד לשמה? אם אני חושב שצריך לעבוד לשמה, אז לא צריך להפוך את עצמי, אני כבר שם. זה לא מוגדר. אמרתי שהקדוש ברוך הוא איכשהו צריך להעביר אותי, או לעזור לי איכשהו לעבור את המעבר המוזר הלא מוגדר הזה. זה בדיוק מה שהוא אומר פה, מתוך שלא לשמה בא לשמה. הוא בא, הוא מוצא את עצמו פתאום בלשמה. אין דרך סיסטמתית לעשות את זה. אוקיי, זה ממש כל מה שאמרת קודם, רעבד?

[Speaker D] מה? נגיד אתה עובד מיראה, ואז יש מצווה לאהוב את השם, אז אתה…

[הרב מיכאל אברהם] המצווה לאהוב את השם לא קשורה לעניין. מצווה לאהוב את השם זה לייצר אהבה אמוציונלית. אני מדבר על עבודה מאהבה במקרה הזה, זה לעשות את האמת מפני שהוא אמת.

[Speaker D] אז זה גם בהדרגה. אתה עובד עם עצמך לאהוב את השם ואז אתה מגיע…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אתה לא יכול לעשות את זה באופן סיסטמטי. כמו שאמרתי קודם, כי אם אתה עובד שלא לשמה, אז האקסיומה שלך זה שאתה רוצה מקסימום שכר מינימום עונש. איך תגיע פתאום לזה שאתה לא עובד בכלל בשביל שכר ועונש? איך תעשה את המעבר הזה? איך? איך תשכנע את עצמך?

[Speaker D] ואיך תעשה את המעבר שללאהוב את השם?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker D] אם אתה עובד רק בשביל שכר ועונש, אז אתה לא יכול לאהוב מישהו כדי לקבל שכר.

[הרב מיכאל אברהם] למה לא? בטח שכן. למה לא? אני יכול לשכנע את עצמי שראוי לאהוב את הקדוש ברוך הוא, נכון? לאהוב אותו שלא לשמה, בשביל שכר. בזה אני יכול לעבוד על עצמי להגיע למצב שהוא אוהב מישהו, כן? שהוא אוהב את הקדוש ברוך הוא. כן, אני לא רואה מה הבעיה בזה. מה זה מה הבעיה? לא שזה קל, אבל כן, אפשר לעשות את זה. כל ההנחה הזאת שזה רגש ולכן… מה פתאום? אם הרגש לא היה בידינו לא הייתה מצווה על זה. ברור שהרגש הוא בידינו. המצווה היא לייצר עבודה שבסופו של דבר תסתיים ברגש כזה. זה, זה המצווה, ואפשר לעשות את זה.

[Speaker I] למה לא? אני יכול לשלם למישהו בשביל שיתחיל לאהוב מישהו שהוא לא אוהב?

[הרב מיכאל אברהם] למה לא? כן. זה לא עומד בסתירה. מה זאת אומרת? זה משהו שטהור… לא, הפוך. זה הכי טהור שיש. אהבה שאתה קורא טהורה זה זיוף אחד גדול. כיוון שאהבה מה שאתה קורא טהורה זה בסך הכל אימפולס. שזה בכלל לא קשור להחלטה שלי. דיברנו, לא זוכר אם דיברנו על זה, הדוגמה המפורסמת שאני הרבה פעמים מביא על ביקשו ממני פעם לדבר בשדה בוקר, אני חושב שהבאתי את זה פה. אז אמרתי ש… אז שאלתי אותם האם כשאני בא… כן, דיברתי על זה. שאלתי אותם שם האם כשאני בא ואני… אני פגעתי במישהו, ואני מבקש, בא לבקש ממנו סליחה כי יש לי נקיפות מצפון. אז אני מבקש ממנו סליחה. זה סליחה אמיתית, נכון? עכשיו אם אני אומר אין לי שום נקיפות מצפון, הוא מעניין אותי כקליפת השום. אבל אני יודע שפגעתי בו ואני יודע שזה לא בסדר ואני יודע שמי שעשה דבר כזה צריך לבקש סליחה. זה הכל, יודע אינטלקטואלית. הוא לא מעניין אותי כקליפת השום מבחינת המימד הרגשי. לא כואב לי הבטן בשום צורה עליו. בסדר? עכשיו אני בא ומבקש סליחה. ונגיד שהוא יודע שזה מה שבלבי. האם הוא צריך לקבל את הבקשת סליחה שלי? אז שם ענו לי מה פתאום, זה מזויף, זה לא אותנטי, זה לא אמיתי. הפוך בדיוק, זה הבקשה הכי אותנטית שיכולה להיות. כי הוא עושה את זה באמת בגלל שהוא מבין שהוא היה לא בסדר. הראשון עושה את זה כדי לפרנס את הכאבי בטן שלו. כי יש לו נקיפות מצפון על זה שהוא עשה לך דבר רע, אז הוא רוצה להשקיט את ה… את הכאבי בטן, אז הוא הולך ומבקש סליחה. זה אותנטי? מה שאותנטי זה אחד שלא מרגיש כלום והולך לבקש סליחה. כי הוא הולך לבקש סליחה כי לא בגלל שזה מוסכמה חברתית, אלא בגלל שהוא באמת חושב שזה לא בסדר. וזה מה שמוטל עליו לעשות כי הוא היה לא בסדר, בלי שום רגש. זה הכי אותנטי שיש. ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגו וידעו ויעבדו מאהבה. שזה מה שהרמב"ם עושה בפרק י'. הוא לוקח אותנו מהשלב של עמי הארצות, נשים וקטנים, מעביר אותנו את כל השלב, אומר לנו תראו יש לכם בחירה חופשית, ובואו אני אגיד לכם כדאי לכם לעשות בה שימוש כי יש המון שכר ויש עונש ותראו איזה מעלה גדולה תהיה לכם, נהדר הכל נפלא והעולם הבא והכל בסדר. ואז פתאום בהלכה י' הוא אומר אוקיי, ובשלב כלשהו תתרבה… דעתכם תגיעו להבנה שכל העסק הזה הוא לא באמת הדבר האמיתי. הדבר האמיתי זה לעשות את האמת כי זאת האמת. נקודה. ופה אין לו דרך לשכנע אותנו, או שאנחנו שם או שאנחנו לא שם, או שהגענו להשגה הזאת או שלא הגענו להשגה הזאת. דבר ידוע וברור שאין אהבת השם נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שציווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא בדעה שידעהו, ועל פי הדעה על פי האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. כאן אולי הוא חוזר לאהבה אמוציונלית, אני אפילו בזה לא בטוח, אבל ברור שהוא תולה אותה בדעה. על פי הדעה כך תהיה האהבה. אולי בהלכה הזאת אני אפילו לא בטוח, יכול להיות שפה עדיין הוא מדבר על אהבה ממש לעשות האמת מפני שהוא אמת. אבל גם אם כן הוא מדבר על הממד האמוציונלי, זאת ההלכה שמסיימת את הלכות תשובה. ובסופו של דבר האהבה האמוציונלית גם היא תוצאה של ההבנה האינטלקטואלית, הדעה, של לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זאת בעצם המסקנה. ולהגיד מישהו אצלו יש לו איזה חסך רגשי, הוא לא אין לו את הממד האמוציונלי כבוי אצלו, אין לו את זה, הוא הנוירונים שמה לא מתפקדים, כבויים. אין שום בעיה, הכל בסדר, כל עוד הוא הגיע למסקנה הנכונה, העובדה שאין לזה פועל יוצא אמוציונלי לא חשובה. אדם שבנוי נכון, הפועל היוצא האמוציונלי פשוט מעיד שהוא עשה את העבודה הנכונה במישור האינטלקטואלי ערכי. אז לכן זה המדד הנכון, אם הגעת לאהבה במובן האמוציונלי סימן שכנראה עשית את העבודה נכון. האם יש במקרה בן אדם שאצלו זה לא קורה? לא קרה כלום. לכל היותר אין לו את האינדיקציה שהוא עשה עבודה נכונה. אבל זה לא באמת, זה רק סימן, זה לא הדבר שיש לו ערך. זו תוצאה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו, שימו לב, להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה. עוד פעם חזרנו לידיעה, הממד האינטלקטואלי. אוקיי? הממד האינטלקטואלי קובע את האהבה. אתה נפגש עם אישה אז אתה יכול להתאהב בה, אבל את הקדוש ברוך הוא אתה לא נפגש, אין דרך להתאהב בו, זה מגוחך. מה שאתה יכול זה להבין מי הוא אינטלקטואלית. אולי זה גם ייצור אצלך איזשהו ממד אמוציונלי, יכול להיות, יכול להיות אפילו שזאת המצווה להגיע לסיטואציה הזאת, אבל זה פועל יוצא. בסופו של דבר מה שאתה צריך לעשות זה לעשות את העבודה לקראת. אם יצאה התוצאה האמוציונלית זה אומר שעשית את העבודה נכון. אבל העבודה היא הדבר החשוב, לא התוצאה. ולכן אם מישהו אין לו את האגף הזה לא קרה כלום, הכל בסדר. כל עוד הוא עשה את העבודה והגיע לתובנה הזאת לעשות האמת מפני שהוא אמת, אז הכל בסדר. אני רק רוצה להשלים את ה… מה? גם עניין של רגש שנקרא יראת הרוממות? זה כבר כמעט, זה כבר כמעט זה אני חושב. מה שאתה עומד, אני לא יודע, אתה יכול להתייחס גם ליראת הרוממות בשני המישורים האלה. במישור האמוציונלי אתה עומד מול דבר גדול אתה פשוט איכשהו מתפעם, מבין? אבל זאת תגובה אמוציונלית. אתה מבין שאתה צריך להכיר בגדולתו ויש לך איזושהי תגובה אמוציונלית שהיא אינסטינקט. ואתה יכול לבנות את יראת הרוממות, זאת אומרת להבין את הרוממות בצורה מאוד עמוקה אינטלקטואלית שזה ייצור אצלך יראה כלשהי. ואז זה כבר ממש כמו… ההבדל בין יראת הרוממות לבין האהבה הוא דק מאוד אם בכלל, דקא דקא דנבדק. נקודה אחרונה בהקשר הזה, למה באמת הרמב"ם בוחר פה את הלכות מצוות תלמוד תורה כדי להדגים את העניין הזה? אז פה זה כמובן נושא לשיעור בפני עצמו, אני רק אגיד את זה בקצרה. במצוות תלמוד תורה רואים בצורה מאוד ברורה וחד משמעית את הממד הזה שהרמבמ מדבר עליו לעשות האמת מפני שהוא אמת. ובמובן הזה זה מאוד דומה למה שנקרא פה מצוות תשובה, שאין מצווה אין ציווי לעשות תשובה לפי הרמב"ם, אבל זה דומה מאוד. למה? יש בכמה מקומות בש"ס כתוב ששיטת רבי שמעון בר יוחאי שמצוות תלמוד תורה יוצאים ידי חובה בפרק בבוקר פרק בערב. קריאת שמע, לכתחילה, לא צריך פרק אחר. קריאת שמע אתה קורא בין כה וכה בבוקר ובערב, יצאת ידי חובת תלמוד תורה. כל השאר לא קשור למצוות תלמוד תורה. ככה מובא בגמרא בנדרים, הגמרא אומרת רב גידל אמר רב, הנודר אקום ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. שואלת הגמרא הרי מושבע ועומד מהר סיני? והיא דוחה את זה שזה נדרי זירוזין, לא משנה, אז זה לא חל, כן, אין שבועה חלה על שבועה. זה שבועה זה לא נדר, משתמשים פה בלשון נדר אבל בגמרא זה מתחלף, הכוונה לשבועה. אין פה חפצא. אז השבועה חלה על שבועה? אז אומרת הגמרא לא, כיוון שזה הולך כרבי שמעון בר יוחאי שאומר שפרק בבוקר ופרק בערב יוצא ידי חובתו, ואם הוא נודר על פרק נוסף, אז על זה הוא לא מושבע ועומד. אז יש פה המחלוקת ראשונים, יש ראשונים שמסבירים שבעצם גם בזה הוא, הר"ן למשל שמה על המקום, יש פירוש הר"ן הרי על הגמרא עצמה, לא על הרי"ף, בנדרים זה יש הר"ן על הגמרא עצמה, אז הוא אומר שבשאר חוץ מפרק בבוקר פרק בערב זה מצווה שיוצאת מדרשה "ושיננתם לבניך" עד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שים שישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו וכולי, והוא אומר כיוון שככה שבועה חלה על זה. זה דאורייתא, אבל זה דאורייתא שלא כתוב במפורש בתורה, זה יוצא מדרשה, ודבר דאורייתא שיוצא מדרשה שבועה כן חלה עליו. זה חידוש גדול של הר"ן וככה הוא כותב שמה. אבל אז יוצא שיש חיוב לעשות את זה, רק החיוב הוא לא מהמצווה של "ובשכבך ובקומך" שזה בוקר וערב אלא מ"ושיננתם לבניך" או מדרשה של "ושיננתם לבניך". אבל הראש והמפרש שם במקום, זה לא רש"י שם זה המפרש אחר, הריב"ן כנראה, הם אומרים שלא, באמת אין חובה. אין חובה ללמוד חוץ מפרק בבוקר ופרק בערב. אז זאת אומרת אין חובה, אז מה זה המושג ביטול תורה? שלא קראתי קריאת שמע זה ביטול תורה. ביטול תורה זה מישהו שיכול היה ללמוד ולא למד, נכון? אבל הוא לא צריך, אז מה הבעיה? מה זה ביטול תורה? ביטול תורה כמרקד בראש הגמרא אומרת, זה על זה נידונים קודם כל. מה פשר העניין הזה? אז מה שהטענה שלי, אפשר להביא לזה הרבה ראיות, אבל בקצרה הטענה שלי זה שמצוות תלמוד תורה היא באמת פרק בבוקר פרק בערב, יש סוגיה במנחות שאפשר לראות את זה בצורה מאוד יפה, שכל הסוגיה מוקדשת כדי להראות שאין שום מצווה ללמוד תורה חוץ מפרק בבוקר פרק בערב ומנסים בכוח להראות שאין בדל מצווה ולא מצווה קיומית ואין שום עניין, כלום, שום דבר. למה? כדי להסביר לך שתלמוד תורה זה לא מצווה. תלמוד תורה זה משהו הרבה יותר יסודי ממצווה. מי שלא לומד תורה, מי שלומד תורה רק בגלל שזאת מצווה הוא לא מבין מה זה תורה. מי שלומד תורה, מי שלומד תורה צריך ללמוד את זה כי הוא מבין מה המשמעות של תורה, לא בגלל שיש מצווה ללמוד תורה, זה לא אחד מתרי"ג מצוות. אחד מתרי"ג מצוות אתה רוצה לצאת ידי חובה פרק בבוקר פרק בערב הכל בסדר אתה מסודר. אבל ברור שאתה צריך ללמוד כל הזמן ויש ביטול תורה על כל רגע שאתה יכול ללמוד ולא לומד. מאיפה זה בא? אין ציווי. זה בא מתוך זה שאתה צריך להבין, אם אתה מבין מה המשמעות של תורה אז אתה מבין שאתה צריך לעסוק בזה ככל שאתה יכול. בדיוק כמו שדיברתי על התשובה, זאת אומרת שאין ציווי למה? כי זאת מצווה תשתיתית, זאת מצווה שאם אתה לא מבין אותה, רבי ישראל סלנטר כותב שהוא דן שמה במצוות תלמוד תורה במאמר שנקרא חוק ומשפט, אז הוא מביא שם את הגמרא בסנהדרין שהגמרא אומרת בן סורר ומורה לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות, אז למה נשנה? שואלת הגמרא זה מחלוקת תנאים, אז למה נכתב? שנה וקבל שכר. ומה זה שנה וקבל שכר? צריך את השלושה פסוקים האלה כי את כל השאר גמרתי ואז מה יהיה עם השכר שלי? אז אני חייב עוד שלושה פסוקים כדי שיהיה לי שכר. אמירה משונה. הוא אומר לא, זה כדי ללמד אותך את העיקרון של שנה וקבל שכר. מזה שצריך ללמוד את בן סורר ומורה והוא נכתב בתורה למרות שהוא לא היה ולא עתיד להיות, מה זה בא ללמד? זה בא ללמד שכשאנחנו לומדים תורה אנחנו לא לומדים את זה כדי לקיים את כשזה יקרה שנדע מה לקיים, אלא יש ללימוד ערך לעצמו. וזה לא רק לבן סורר, בן סורר מלמד את זה על כל שאר התורה, בשביל זה הוא נכתב כדי ללמד את העיקרון של שנה וקבל שכר, כדי ללמד את העיקרון שאתה לא לומד כדי לדעת מה לעשות אלא הלימוד הוא ערך לעצמו. עכשיו אחת מעוד ראיה שהוא מביא לעניין הזה, ראיה רגע, כן אפשר לקרוא לזה אולי ראיה, יש גמרא במנחות שהגמרא אומרת למה, לא יודע אם זה במנחות בעצם לא זוכר כבר, למה לא מצוי שבניהם של תלמידי חכמים יוצאים גם הם תלמידי חכמים? אז הגמרא אומרת אחד ההסברים זה מפני שלא בירכו בתורה תחילה. אומר איזה מין יצר הרע משונה זה? מתלמידי חכמים שמקדישים את כל חייהם ללמוד תורה ובברכת התורה הם מחפפים? ולמה דווקא בברכת התורה? מה הוורט פה? אז הוא אומר כתוב זה הגמרא במנחות, הגמרא אומרת כל מצווה שהיא לא סוף מצווה לא מברכים עליה. על הכשרי מצווה לא מברכים. לכן לומדים בירושלמי על בניית סוכה שהירושלמי אומר שמברכים על בניית סוכה, יש כאלה שרוצים ללמוד שבירושלמי התפיסה שיש מצווה לבנות סוכה. עכשיו זה לא נכון, הירושלמי חולק על היסוד הזה עצמו שמברכים על הכשרי מצווה. הבבלי אומר שלא מברכים על הכשרי מצווה. אבל, אבל, אבל הטענה היא שעל הכשרי מצווה לא מברכים. עכשיו מה קרה, אומר ר' ישראל סלאנטר שהתלמידי חכמים האלה, למה הם לא בירכו בתורה תחילה? כי הם חשבו שלא צריך לברך על זה, כי ללמוד תורה זה הכשר מצווה. הכשר מצווה כדי לדעת מה לעשות. על הכשר מצווה לא מברכים. מי שמתייחס כך לתלמוד תורה, אז בניו לא יצאו תלמידי חכמים. כי הוא לא מבין מה זה לימוד תורה. לימוד תורה זה לא כדי לדעת מה לעשות. לימוד תורה זה ללמוד כדי ללמוד. ככה, עוד פעם הככה המפורסם. לא בשביל להשיג משהו, אלא ככה. זה נקרא לימוד תורה. אגב, יש רש"י בתחילת פרשת בחוקותי, נכון? רש"י אומר שמה, אם בחוקותי, אז הולך שמה, ואם במצוותיי תשמרו וכו', אם בחוקותי תלכו ואת מצוותיי תשמרו לעשות אותם, משהו כזה, נכון? אני לא זוכר בדיוק את הפסוק. אז רש"י מסביר שמה שלושה דברים. בחוקותי תלכו, ואת מצוותיי תשמרו, לעשות אותם. מה הכוונה? אז יש ביצוע, יש ללמוד כדי לבצע, ויש היו עמלים בתורה, זה הרש"י שתמיד המשגיח היה מצטט, כן? אם בחוקותי תלכו, היו עמלים בתורה. מה הכוונה היו עמלים בתורה? אין הכוונה שדווקא למות ולעמול קשה. הכוונה שתהיו עמלים בתורה בשביל תורה, לא בשביל לדעת מה לעשות. להבדיל מאת מצוותיי תשמרו, שזה הללמוד כדי לדעת מה לעשות, ולעשות אותם זה הביצוע עצמו. אוקיי? אז בחוקותי תלכו זה ללמוד כדי ללמוד, לא כדי לדעת מה לעשות. יש שמה עוד הרבה ראיות, יש שמה, לא משנה. אז בקיצור, אז מה שאנחנו רואים פה, זה שגם במצוות תלמוד תורה רואים יסוד מאוד דומה למה שראינו בתשובה. שגם מצוות תלמוד תורה בעצם צריכה להיעשות מתוך הכרת המשמעות של מה זה תורה, לא בגלל הציווי. ולכן התורה לא באמת מקפידה לא לצוות על זה. מבחינת הציווי, פרק בבוקר פרק בערב, אתה יוצא ידי חובה. אבל יש מושג ביטול תורה. למה יש מושג ביטול תורה? כי ברור שאתה צריך ללמוד כמה שאתה יכול. אם אתה לא לומד את זה, זה ביטול תורה, אתה תיתבע על זה. אבל לצוות על זה לא רוצים. למה? כי אתה צריך לעשות את זה מתוך ההכרה מה זה תורה. לא כדי להשיג משהו. פעם בירוחם, כשלימדתי בירוחם, אז היה שם איזשהו דיון בישיבה, למה ללמוד תורה. אז אני טענתי שהשאלה מעיקרא ליתא. ברגע שנותנים תשובה אכלת אותה. זאת אומרת ירית לעצמך ברגל. כי הכרת בלגיטימיות של השאלה. ואם אתה נותן תשובה למה ללמוד תורה, כי זה משפר את מידותיי, כי זה לא יודע מה, עושה עולם טוב יותר. אולי הכל נכון ואולי לא, אני לא יודע. אבל זה ודאי לא הסיבות למה לומדים תורה. כי אם זה הסיבות למה לומדים תורה, זה אומר שהערכים האמיתיים זה שיפור המידות ותיקון העולם, ולימוד תורה זה הכשר מצווה. אבל לא, לימוד תורה זה מצווה. והסיבה למה לומדים תורה, בגלל שאנחנו מבינים מה זה תורה, ותורה צריך ללמוד. תורה זה הדבר הבסיסי שאיתו אני יכול להסביר דברים אחרים, הוא עצמו לא דורש הסבר. ככה. למה לומדים תורה? ככה. כי אם אתה, ככה אקסיומטי, לא שרירותי. ככה כי אתה מבין מה זה תורה ואתה מבין מה המשמעות של זה, אז אתה לומד תורה. לא בגלל שזה יביא תועלת כזאת או תועלת אחרת. זה לא בשביל תועלת. זה לימוד לא לשמה. וגם זה בחינה של לימוד לא לשמה, ללמוד כדי לתקן את המידות.

[Speaker D] אז למה זה לא מצווה בפני עצמו? כי אז אתה לומד בשביל לקיים את המצווה ולא בשביל…

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי לא רוצים שתעשה את זה בגלל המצווה. רוצים שתעשה את זה כי אתה מכיר בחשיבות הדבר. במובן הזה זה דומה קצת לתשובה. בתשובה אי אפשר לצוות בכלל, כי תשובה זה להיות בוחר. אבל ברור שהרעיון הוא שאתה צריך להיות בוחר כי אתה מבין שהאדם צריך להיות יצור בוחר. לא בגלל שיש מצווה להיות בוחר. בסדר? לכן גם הרמב"ם מביא את תלמוד תורה פה כהדגמה בפרק י' לכל המהלך שלו של לעשות את הדברים ככה. בגלל שאני לוקח את המושכות ואני מחליט מה לעשות, ולא מכל מיני סיבות צדדיות. לא בכדי אני חושב שהוא בחר את תלמוד תורה. תלמוד תורה פירושו בעצם זה הדוגמה הכי מובהקת למצווה שאותה אתה עושה ככה. ואם אתה לומד תורה בגלל זה, אז אתה באמת אחד שמחזיק את המושכות בידיים. אפילו ציווי אתה לא צריך. אתה מבין שזה נכון וזה מה שאתה עושה. אחרי זה הוא עובר גם למצוות, אבל במצוות ברור שאתה מצווה, לכן זה יותר חלש מאשר בתלמוד תורה. מצוות אתה עושה כי אתה מצווה, וגם במצוות אתה צריך לעשות את זה ככה. אבל אחרי שאתה לומד את זה בתלמוד תורה, אתה גם יכול ליישם את זה על קיום המצוות. טוב, זהו, שיהיה שבוע טוב וגמר חתימה טובה. תודה רבה.