על ליל הסדר ומצוותיו

[Speaker A] הרב אתה על מיוט.

[Speaker B] טוב, בואו נתחיל. מי שיכולה להפעיל מצלמות אני אודה לכם, אני אשמח לראות ככה עם מי אני מדבר. טוב, אנחנו ב, כמו שכתבתי לכם בגלל שהסוגיה הבאה היא קצת ארוכה, היא לא תיגמר לנו בפגישה אחת, אז חשבתי לדחות את זה כבר לאחר פסח ולעסוק היום קצת בענייני פסח. זה השיעור האחרון, בשבוע הבא כבר נמצאים בחופשת פסח. אני רוצה לדבר קצת באיזשהו מבט יותר כללי על הפרק הזה ועל ליל הסדר. פרק ערבי פסחים זה הפרק האחרון של מסכת פסחים, הוא עוסק בהלכות ליל הסדר. זאת אומרת, עד שם אנחנו עסקנו בעצם, המסכת עוסקת בהלכות חמץ, הלכות מצה, קצת קורבנות החג. יש פה לא מעט קודשים, עיסוק בקודשים בפרקים הראשונים, חובת ההשבתה, כל מיני דברים כאלה. הפרק האחרון מוקדש להלכות ליל הסדר, סיפור יציאת מצרים, ארבע כוסות, כל מה שאנחנו עושים בליל הסדר, אכילת מצה וכולי. אכילת מצה לא במובן, כי באכילת מצה יש שני אספקטים. אכילת מצה לא במובן של להקפיד לא לאכול חמץ אלא רק מצה. כמצת מצווה. כן, זאת לא מצווה, זה רק הימנעות מאיסור חמץ, שאם אנחנו אוכלים משהו שיהיה מצה ולא חמץ. בליל הסדר, בלילה הראשון, יש חובה לאכול מצה, לא רק איסור לאכול חמץ. נגיד בשאר הפסח, אם לא נאכל לא לחם ולא מצה, לא קרה כלום, אבל בליל הסדר אנחנו לא יכולים להימנע מלאכול מצה כי יש חובה לאכול מצה, לא רק איסור לאכול חמץ. לכן הפרק השמיני עוסק בזה. שאר הפרקים גם מזכירים קצת מצה וחמץ אבל רק בהקשר של המצה שהיא לא חמץ. זה לחם שמשומר מחמץ, אבל לא במובן של מצת מצווה. נגיד גם לאפות את המצות לשמה, למשל, אז זה בפשטות, יש מגיד משנה שאומר אחרת, אבל בפשטות לאפות את המצות לשמה זו דרישה במצת המצווה. זאת אומרת, כאשר אני רוצה לצאת ידי חובה, המצה צריכה להיות אפויה לשמה. אבל מצה רגילה שאני אוכל במהלך הפסח, אם זה לא חמץ, אז אין שום בעיה, אני לא צריך לצאת ידי חובת מצווה, אני רק צריך לא לאכול חמץ. יש הגר"א מדבר על העניין הזה שיכול להיות שיש גם מצווה קיומית לאכול מצה בשאר ימי הפסח. זאת אומרת אין חובה, אם לא אכלת לא ביטלת את מצוות עשה הזאת, בניגוד ללילה הראשון. אבל אם אכלת, אז קיימת מצווה. כך טוען הגר"א, זה שיטתו שלו, ואז אולי אפשר להבין שגם המצה הזאת של שאר ימי החג צריכה להיאפות לשמה, להיות משומרת לשמה. אבל באופן הפשוט זה לא ככה. בכל אופן זה הפרק האחרון שעוסק בהלכות ליל הסדר, עוסק גם בהלכות אכילת מצה, מצת מצווה של ליל הסדר, גם בהלכות שתיית יין, הלכות הסבה, יציאת מצרים, הלל, וכל הפרטים של הלכות ליל הסדר. אז אני רוצה קצת להסתכל על זה במבט כללי יותר. המשנה הראשונה פותחת את הפרק בארבעה דינים. אני אשתף פה את הקובץ. ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. כן, ארבע הלכות. הלכה ראשונה, סמוך למנחה אדם לא אמור לאכול עד שיורדת החשכה. הלכה שנייה, אפילו עני בישראל אסור לו לאכול עד שיסב. זה עניין ההסבה שגם מוסב על עני משום מה. הלכה שלישית, זה לא פוחתים מארבעה כוסות של יין. כשאומרים לא יפחתו לו, הכוונה לעני. אבל בעצם דרך העני אומרים את זה על כל אחד. זאת אומרת כל אחד צריך לשתות ארבע כוסות יין ואפילו לעני לא פוחתים מארבע כוסות. ואז מוסיפים הלכה שהיא רק לעני, ואפילו מן התמחוי. זאת אומרת שבהלכות צדקה לא ברור בפשטות. לא נותנים צדקה לעניים כדי שהם יוכלו לקיים בה מצוות. הצדקה לא מיועדת כדי לאפשר לעני לקיים מצוות. הצדקה מיועדת כדי לאפשר לו לחיות. הוא רוצה לקיים מצוות, אז מכסף שלו. אין לו כסף? אז הוא אנוס. אבל הצדקה לא אמורה לממן מצוות. פה בארבע כוסות החידוש הוא שנותנים לו אפילו מן התמחוי. זאת אומרת אפילו אם אין לו כסף, אז נותנים לו מן הצדקה בשביל קיום מצוות ארבע כוסות, וצריך להבין למה. את זה אני אעיר על זה בהמשך. אוקיי, אז למה באמת ההלכות האלה מופיעות במשנה הראשונה, פותחות את הפרק? אז האפשרות המתבקשת היא שזה איזשהו סדר כרונולוגי. כן, ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. זאת אומרת זה לא בגלל שזאת ההלכה הכי חשובה, להפך, זאת הלכה שולית. אבל זאת הלכה שעוסקת באיך אני נכנס לחג, הרגע הראשון של החג, לכן בסדר הכרונולוגי זאת ההלכה הראשונה שמובאת. כשאני נכנס לחג אני אמור להיכנס אליו רעב, כן שלא אכלתי עד עכשיו עד שתחשך. אמנם יש פה הסברים שונים בראשונים, רש"י ורשב"ם אומרים שזה כדי שיאכל את המצה לתיאבון. בשביל הידור המצווה של המצה, אז כדאי שיבוא רעב כי אז הוא אוכל את המצה לתיאבון. לפי תוספות בק"ז, שהפניתי אתכם לרבי דוד, חידושי הר"ן ותוספות ועוד, הם אומרים שזה בגלל שזאת אם הוא יאכל לפני כן, יכול להיות שאת המצה הוא יאכל באכילה גסה. אכילה גסה, כן, זה סוגיה ביומא, אכילה גסה זאת בעצם אכילה על בטן מלאה, מאוד מלאה. ואז הדבר הזה בכלל לא נקרא אכילה. ולכן אם אתה תבוא על בטן מלאה, יכול להיות שלא תצא ידי חובת אכילת מצה כי אכלת את המצה באכילה גסה. ואכילה גסה היא לא אכילה. אז זה ההסבר השני בדין הזה של לא לאכול עד שתחשך. אחרי זה יש את הדין השני שגם עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. אז קודם כל יש פה כמובן את החידוש של ההסבה. הוא לא כתוב סתם, הוא כתוב על עני, אבל בעצם מדובר פה קודם כל בכלל על דין הסבה שכולם צריכים להסב. אבל הכולם הזה זה אפילו עני. זאת אומרת אומרים פה ביחד את הדין הסבה שהוא מגיע עד העני, אבל בעצם מחדשים פה בעיקר את דין הסבה. מה החידוש כאן? יש פה תוספות אומר ככה, ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אני קורא מפה: דסלקא דעתך דהסבת עני לא חשיבה הסבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. כן, העני הזה אין לו כלי בית, אין לו כריות, אין לו כיסאות נוחים, אז על מה הוא יסב? הוא יסב על הברכיים של החבר שלו? זה לא נקרא הסבה, זה לא דרך חירות. אז לכן העני לא צריך להסב. החידוש הוא שלא. החידוש הוא שהעני כן צריך להסב ושימו לב החידוש הוא לא, הוא בכלל לא עוסק בגברא, בעני, אלא בצורת ההסבה. זאת אומרת גם הסבה שהיא לא הסבה על כריות אלא על הברכיים של חברו נקראת הסבה, זה החידוש למשנה. זה חידוש בהלכות הסבה וזה לא חידוש בהלכות עניים. הכי העני שהוא אחד שאין לו כריות גם צריך להסב כי גם דבר כזה נקרא הסבה. אוקיי, זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה זה להגיד שהחידוש הוא על העני. זאת אומרת הייתה הוה אמינא שעני נמצא במצב כזה שהוא לא צריך להסב, כמו שיש רשימה, ראיתם אולי בגמרא, רשימה של כל אלו שלא צריכים להסב, נשים ועבדים וכל מיני כאלה שמעמדם, או ילדים, תלמידים, שמעמדם לפחות היחסי הוא לא, הוא לא מעמד של בני חורין לגמרי, זה לא המעמד הגבוה ולכן הם לא מסיבים. כן, זה גם נשים בהקשר של הגמרא, ככה זה עבד אז לפחות. בכל אופן ראיתם את הרמ"א שאומר שבימינו נשים חשובות ולכן הדין שלהם הוא כמו גברים, אבל בימיהם זה היה אחרת. ואז בעצם אפשר לומר שהחידוש הוא לא חידוש בהלכות הסבה אלא בהלכות עניים. הטענה היא שבעצם גם עניים צריכים להסב, לא שגם הסבה על רגליים של חבר שלי נקראת הסבה. לא חידוש בהלכות הסבה אלא חידוש בהלכות עניים, שהעני לא שייך לאלו שפטורים מן ההסבה. העני צריך גם הוא להסב, כל עוד הוא בעל הבית הוא צריך לנהוג בדרך חירות. זה שהוא עני זה עניין סובייקטיבי, שיעבוד על עצמו ויבין שהוא בעצם בן חורין ויתעלם לרגע מהעוני האובייקטיבי שלו. זה התפקיד שלו בליל הסדר ולכן מטילים גם עליו את החובה להסב. זה אפשרות, ורסיה אחרת באפשרות הראשונה שזה חידוש בהלכות הסבה. או שזה מהלכות הסבה, או מהלכות העני שגם הוא צריך להסב. פירוש שני בתוספות, אני חוזר לתוספות, ויש מפרשים דאדלעיל קאי, שזה מדבר על ההלכה הקודמת. עד שתחשך. מה זאת אומרת? לא יאכל עד שתחשך, ואפילו עני שבישראל. זאת

[Speaker C] אומרת

[Speaker B] שהאיסור לאכול עד שיורדת החשיכה מוטל גם על עניים, למרות שהם רעבים. אם כבר יש להם אוכל, תן להם לאכול. פירוש, אפילו עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. ואז בכלל לא שייך להלכות הסבה. כן.

[Speaker A] בעצם הוא קושר את כל ארבע ההלכות האלה, אפשר לקשור את כל ארבע ההלכות האלה לעניין שהם קשורים בכלל לעני. כי החידוש של המשנה הזאתי היא לגבי עני. גם עני צריך לא לאכול עד שתחשך, גם עני צריך ארבע כוסות, גם עני צריך להסב, וגם עני צריך אפילו לקחת מהתמחוי. אז ראיתי שכל מה שמקשר את ההלכות האלה זה פשוט החידוש פה, שגם אדם עני צריך לצאת ידי חובה ב…

[Speaker B] זה לפי הפירוש השני של תוספות אולי, אבל גם לפי הפירוש הזה ההלכה הראשונה, לא יאכל אדם עד שתחשך, היא לא בעני. רק בסוף אומרים לי שההלכה הראשונה עוסקת גם בעני. כשאמרו את ההלכה הראשונה עצמה לא עסקו בעני, ולכן אני לא חושב שכל המשנה עוסקת בעניים. המשנה באה לומר שכל ארבעת ההלכות האלה צריך לקיים אותם גם אדם עני, אבל זה לא שהחידוש הוא על העני. החידוש הוא על ארבעת ההלכות, רק יש חידוש שארבעת ההלכות האלה זה גם על עני. נכון.

[Speaker A] כן, אבל אני חושבת שבעצם השאלה היא למה כל ההלכות האלה מופיעות יחד במשנה הזאת.

[Speaker B] אוקיי, זה אנחנו נדבר. זה השאלה.

[Speaker A] עכשיו רציתי לשאול משהו שלא היה ברור לי מתחילת הדרך, מצוות אכילת מצה היא מופיעה לנו בתורה. מאיפה לומדים את ה… זה מצווה דאורייתא, ולכן יש לנו דיון, יצא ידי חובת אכילת מצה, לא יצא, אם צריך לחזור כי הוא צריך לצאת ידי מצווה דאורייתא. אבל מאיפה לנו המצווה של הסבה? מאיפה היא מגיעה?

[Speaker B] הסבה זה דרבנן.

[Speaker A] אז הסבה היא מדרבנן וארבע כוסות? גם מדרבנן.

[Speaker B] גם

[Speaker C] מדרבנן.

[Speaker A] כי בכלל בדיון לא ראיתי בכלל התייחסות לדבר הזה שזה מדרבנן וזה מדאורייתא ולכן צריך לעשות איזושהי הפרדה מבחינת על מה חוזרים.

[Speaker B] לא, זה לא משנה. גם דרבנן, מה זאת אומרת? אם לא יצאת ידי חובה לא יצאת ידי חובה, מצוות דרבנן גם צריך לקיים.

[Speaker A] נכון, אבל אם נגיד אני חשבתי על זה שאם הוא יחזור, אם הוא אכל מצה ולא הסב והוא אחרי זה, ואם הוא לא יוצא ידי חובה רק בגלל הסבה, אם הוא יחזור אחר כך אז מה יקרה? הרי הוא כבר שבע, ועכשיו הוא צריך לאכול עוד פעם את המצה. ואמרנו שאכילה גסה היא בעייתית. אז הוא בעצם חוזר על משהו… אם הוא לא יצא ידי מצה אז הוא יהיה חייב לחזור כדי לצאת ידי מצה. אוקיי. אבל זה ספק דאורייתא?

[Speaker C] כי זה ספק דאורייתא אם יצא או לא?

[Speaker B] מה השאלה פה? זאת סתם שאלה לגמרא. אז מה קורה עם אכילה גסה? ההנחה היא שזאת לא אכילה גסה.

[Speaker A] לא, כי אני אומרת שלצורך הדיון ההלכתי זה נראה לי שזה כן משנה אם זה דאורייתא או דרבנן.

[Speaker B] ברור שזה משנה אם זה דאורייתא או דרבנן, אבל לא לענייננו. לענייננו גם דאורייתא וגם דרבנן זה הלכות שצריך לקיים.

[Speaker C] לא, אולי השאלה היא אם הוא חוזר או לא, זאת השאלה.

[Speaker B] אין הכי נמי. כן.

[Speaker A] למשל, כי אם הוא יחזור אז זה יגרום לו להשתכר, אז אנחנו מוותרים על מצווה דרבנן.

[Speaker B] לא, לא, זה דיון אחר,

[Speaker A] זה כבר בכלל לא קשור. אבל פה אם הוא צריך לחזור וכי הוא לא יצא ידי חובת דאורייתא של אכילת מצה בגלל זה, אז לא נכנס פה השיקול של אם הוא הוסיף על הכוסות, אם הוא השתכר. אבל אם זה מדרבנן אני חושבת שכן יש פה נפקא מינה.

[Speaker B] למה לא נכנס השיקול? בטח שנכנס השיקול. מה ההבדל בין דאורייתא לדרבנן? הלכה דאורייתא והלכה דרבנן הן שתיהן הלכות שצריך לקיים. יש ביניהן הבדל בדיני ספקות, זה הכל. אבל אם לא עשית הלכה דרבנן את צריכה לחזור ולעשות אותה. מה זה משנה אם זה דרבנן או דאורייתא?

[Speaker A] בגלל שאם כתוצאה מזה הוא ישתכר, אז אולי מדרבנן לא. למה? מי אמר? ואם כתוצאה מזה הוא מוסיף על הכוסות, זה ייראה כאילו הוא מוסיף על הכוסות אז אולי לא.

[Speaker B] למה? מי אמר? אני לא יודעת, אני חושבת שכן נכנס פה השיקול הזה.

[Speaker A] יכול להיכנס.

[Speaker B] לא, מי אמר שנכנס? את החלטת שנכנס, זה מה שאני אומר. אני שואלת. לא, אני אומר, יכול להיות שאת צודקת אבל זאת לא קושיה, זאת שאלה. יכול להיות שזה נכנס. בסדר, זה דיון אחר, זה לא נוגע אלינו. באופן עקרוני בהחלט יש פה הלכות שהן דאורייתא ויש פה הלכות שהן דרבנן. לא עשיתי פה את ההבחנה כי כרגע זה לא משנה לענייננו, לא עסקתי בהלכות ספקות. אם אנחנו עוסקים בהלכות ספקות אז יש מקום לדון. באופן עקרוני גם הלכות דאורייתא וגם הלכות דרבנן צריך לקיים. המצה היא דאורייתא, פסח זה דאורייתא בזמן הזה. כן, מרור גם כן. אז יש לזה כמובן השלכות, אבל לענייננו זה לא, אני לא חושב שזה חשוב לדיון שאנחנו עושים כאן. השאלה היא כמובן מה עושות ארבע ההלכות האלה במשנה הראשונה? אז החלק הראשון זה תחילת הסדר הכרונולוגי של חג הפסח, כן? איך נכנסים אל החג. אבל אחר כך הסבה ויין וארבע כוסות ועניים, למה כל זה נמצא במשנה הראשונה? מה זה עושה שם? נראה לפחות בהיגיון העריכתי, הייתי מצפה שבמשנה הזאת יצביעו על המסגרת של הדיון. כן, זה ייתן בעצם איזשהו מפה כללית של הדיון. ואז למעשה אפשר אולי לומר שאחרי שאמרו איך להיכנס ליל הסדר, להיכנס כשהוא לא אכל עד ליל הסדר, מתחילים בהתוויית המסגרת של הלילה. ומה זה המסגרת של הלילה? יש פה הסבה וארבע כוסות. זה מה שמופיע. מה עם מצה? מה עם סיפור יציאת מצרים? יש הבדל בין הסבה וארבע כוסות, למרות שהם דרבנן, לבין מצה וסיפור יציאת מצרים זה דאורייתא. דווקא הסבה וארבע כוסות, שזה מצוות דרבנן, הן המסגרת שחורזת את כל הלילה. כל ליל הסדר הולך לאורך ההסבה וארבע כוסות. זה מלווה את כל הלילה. סיפור יציאת מצרים למשל הוא חלק מסוים, הוא המגיד. אוקיי, אבל ההסבה קיימת גם בשולחן עורך, זאת אומרת, גם אולי כשמספרים, גם בשולחן עורך, זאת אומרת, הכוסות וההסבה הם בעצם נותנים איזושהי מסגרת כללית יותר למרות שהם רק דרבננים, והמצה וסיפור יציאת מצרים אלה פרטים חשובים, דאורייתא, אבל פרטים בהלכות הלילה. ולכן אולי המשנה מנסה להגיד לי פה דווקא את המסגרת הכללית. ולמה באמת חז"ל קבעו את ההסבה ואת ארבע הכוסות כמסגרת כללית, משהו שמלווה?

[Speaker C] אני חושב שיש פה איזה משהו, אני חושב דווקא בגלל שזה דרבנן, שחז"ל הבינו את המצוות שבתורה והם לקחו אותם בצורה יותר מוחשית להכניס אותנו לתודעה של חירות. כי מצוות מצה אני יכול אולי להתייחס אליה כמו שעושים המוציא לחם מן הארץ בשבת, אז עכשיו עושים על מצה. אבל פה הם אומרים לפני שאתה מתחיל, תשנה פאזה בראש, וזה מתבטא בהסבה, ביין.

[Speaker B] ובעצם מה שקורה זה ככה: הרי המצה והסיפור יציאת מצרים בעצם מטרתם בין היתר להכניס אותנו לתוך העניין הזה של החירות, שהיה ושיהיה, עוד נדבר על זה. אבל כשמסתכלים על זה באופן הפשוט הרי להלכה אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. אנחנו לא דורשים מה טעמיהן של המצוות. אנחנו לא עוסקים בטעמיהן, אנחנו מקיימים את המצוות לפי הפרטים ההלכתיים וההגדרות ההלכתיות שלהן. עכשיו באים חכמים ואומרים בסדר, אבל הרי אי אפשר להתעלם מעצם המסר שאותו המצוות האלה באות להעביר. המסר של החירות. עכשיו, את המצוות דאורייתא עצמן אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. אז באים חכמים ואומרים אוקיי, אנחנו נקבע פה מסגרת לליל הסדר שתבטא את אותם טעמים שאנחנו לא יכולים להכניס בהגדרות המצוות דאורייתא. ולכן הם קובעים את ההסבה ואת ארבע הכוסות כביטויים לדרך החירות. ואם ראיתם, נגיע לזה בהמשך, כששותה יין, ידי חירות יצא, ידי יין לא יצא, זוכרת את הגמרא הזאת. בעצם היין זה ביטוי להיותך בן חורין, וכמובן ההסבה היא ביטוי להיותך בן חורין. ולכן במובן מסוים, למרות שהסבה וארבע כוסות הן מצוות דרבנן, יש בהן משהו יותר יסודי מאשר המצוות דאורייתא. המצוות דאורייתא זה איזה שהם פרטים שהתורה מחייבת אותנו, פרטים חשובים, דאורייתא, מעכבים, הכל נכון. אבל את רוח הסיפור, מה בעצם זה בא לעשות? מה המטרה של כל הצרמוניה הזאת? המטרה של כל הצרמוניה הזאת זה בעצם להיכנס לתוך אווירה של חירות, שהייתה אז ושתהיה לנו גם היום. ולכן חז"ל אומרים אנחנו ניקח את הטעם של המצוות דאורייתא ונהפוך אותו להלכה בפני עצמה. הלכות דרבנן. והלכות האלה זה שתיית היין, ארבע כוסות לאורך כל ליל הסדר, וההסבה לאורך כל ליל הסדר. ולמה זה מלווה את כל ליל הסדר? זה מלווה את כל ליל הסדר כי זה בעצם האופן שבו אנחנו אמורים לבצע את ליל הסדר. זה לא ליל הסדר עצמו. האופן שבו אנחנו אמורים לבצע את ליל הסדר זה כבני חורין. שכבני חורין. קצת מזכיר, אני אולי כדי להמחיש, משהו שפעם אולי דיברתי איתכם על זה לפני שנים באחת השנים הקודמות. היה פעם לי ויכוח, לא משנה, עם כל מיני אנשים לגבי קבלת מצוות בגיור. אני טענתי שאין גיור בלי קבלת מצוות, מי שלא מקבל מצוות הוא גוי. זאת אומרת, זה לא משנה שהוא מל וטבל ובית דין והכול, אם הוא לא קיבל מצוות הוא נשאר גוי.

[Speaker C] קבלת מצוות?

[Speaker B] קבלת מצוות, לא נכנס עכשיו לאיזה היקף, עקרונית הוא מחויב למצוות. מה הוא יודע ומה הוא לא יודע, מה הוא יקיים בפועל אחר כך ומה לא, פחות חשוב. זה לא, זה בוודאי לא מעכב. בכל אופן, לא משנה זה רק דוגמה אז אני לא אכנס לזה יותר מדי. אז מישהו אמר לי, תראה אבל בשולחן ערוך לא מופיע קבלת מצוות בהלכות גיור, וגם לא ברמב"ם. אז אמרתי לו, זה לא אמרתי לו, כתבתי לו. כתבתי לו שבשולחן ערוך גם לא מופיע בהלכות קניינים שצריך להתכוון לקנות. לא מופיע, תסתכלו. עכשיו, אם מישהו לא התכוון לקנות וביצע פעולה קניינית הוא לא קנה. אבל זה לא מופיע בשולחן ערוך וגם לא ברמב"ם. למה? כי השולחן ערוך כשהוא כותב את דיני הקניין, אז הוא פונה למי שרוצה לקנות. אם מישהו רוצה לקנות אז הוא פותח את השולחן ערוך והוא בודק איך קונים כל סוג של דבר. מי שלא רוצה לקנות, אין בעיה, אז הוא לא רוצה, אז זה לא בשבילו. שולחן ערוך לא צריך לכתוב שצריך להתכוון לקנות כי לא צריך. אם אתה מתכוון לקנות, כך עושים את זה. אתה לא מתכוון לקנות, מצוין, אין שום בעיה, לא חייב להתכוון לקנות. לכן אין מה לכתוב שצריך להתכוון לקנות. ברור שאם לא התכוונת לקנות לא קנית, כי זה מה שנקרא לקנות. מי שרוצה לקנות וביצע את הפעולות האלה והאלה קנה. אני טוען שאותו דבר בגיור. זאת אומרת בגיור בעצם כל תהליך הגיור עניינו לעשות פרוצדורה שתכניס אותך לקבלת מצוות. אם אתה לא רוצה לקבל מצוות, כל הפרוצדורה הזאת לא רלוונטית לגביך. אז לא שכתוב בשולחן ערוך שצריך קבלת מצוות, לא צריך, אתה לא רוצה אל תקבל מצוות ותישאר גוי. אבל אם אתה רוצה לקבל מצוות אז צריך לעשות את זה דרך מילה טבילה והרצאת דמים, כן הפרוצדורה של הגיור. לכן לא צריך לכתוב בשולחן ערוך שצריך לקבל מצוות. צריך לקבל מצוות זאת מהותה של הגיור. מה שכתוב בשולחן ערוך זה הפרוצדורה איך עושים את זה בפועל. עכשיו כעין זה אני רוצה לומר גם כאן. בעצם ליל הסדר עניינו להיכנס לאווירה של חירות. זה הנקודה. איך עושים את זה? מבחינת התורה מצה וסיפור יציאת מצרים. בסדר? אז לא כתוב בתורה שצריך דרך חירות. נו לא כתוב. ברור כי זה כל העניין, זה לא פרט מהלכות אחת. זה כל הסיפור. אנחנו צריכים להיכנס לאטמוספרה של חירות. עושים את זה דרך המצוות דאורייתא של מצה ופסח וסיפור יציאת מצרים. אבל חז"ל ראו שאנחנו עלולים לפספס את זה. ומה הם עושים? לוקחים את אותו רעיון שבעצם דאורייתא הוא, הוא לא דרבנן. זה כל הרעיון דאורייתא של פסח. אבל כיוון שהוא רק רעיון, הוא רק הטעמא דקרא, הוא לא בא לידי ביטוי בהלכות דאורייתא של פסח, אז חכמים אומרים אתם יודעים מה, בואו נהפוך את הרעיון בעצמו להלכות כדי שיהיה לזה ביטוי מעשי. ואז הם דורשים מאיתנו לאורך כל הלילה להסב ולאורך כל הלילה לשתות יין. כיוון שזה הביטוי המעשי לרוח החג הזה שהיא מדאורייתא, לא מדרבנן. הצורך להיות באווירה של חירות זה הרעיון של הדאורייתא של החג הזה. אבל אנחנו לא דורשים טעמא דקרא בדאורייתא, אז לכן חכמים קבעו את זה כהלכות דרבנניות. זה בעצם הנקודה. אבל ברור שהרעיון פה הוא רעיון דאורייתא. לכן במובן מסוים אפשר לומר שהסבה וארבע כוסות הם דאורייתא. כי התורה מצפה מאיתנו להיות בני חורין וחכמים קבעו שלהיות בני חורין נעשה באופן הזה. אוקיי?

[Speaker C] זה דומה אולי לאיך מייצרים לנו את האבלות בשלושת השבועות ובתשעה באב?

[Speaker B] נכון, או או בחול המועד למשל, שכתוב

[Speaker C] תורה מסרה לחכמים.

[Speaker B] כן, זאת אומרת יש מצבים שבהם התורה דורשת מאיתנו לא לעשות מלאכה, היא לא קובעת מה זה נקרא מלאכה, מה המלאכה שאסורה בחול המועד. חכמים הם אלה שקובעים מהן אותן מלאכות שנכנסות לאיסור של התורה. אז זה דאורייתא או דרבנן? באופן הפשוט זה דאורייתא. נכון שחכמים קבעו את זה ויכלו גם לקבוע מלאכות אחרות, אבל הם קבעו את זה כצביון של חול המועד שנדרש מאיתנו מדאורייתא. רק התורה השאירה את זה פתוח כדי שחכמים ייצקו לתוך זה תוכן קונקרטי. הטענה היא אותו דבר גם כאן. התורה מצפה מאיתנו להיות בני חורין. כל ליל הסדר בעצם מיועד בשביל זה, כל פסח אולי, אבל בוודאי ליל הסדר. והמצוות עצמן של המצה והפסח וסיפור יציאת מצרים הם מצוות ככל מצווה הלכתית אחרת ואנחנו יכולים להקפיד לדקדק לעשות אותם עם כל הפרטים בלי לזכור בכלל שאנחנו מדברים על חירות ושיש פה עניין של חירות. כי אנחנו לא. אנחנו לא דורשים טעמא דקרא ואנחנו יכולים להתמקד ומרוב עצים לא רואים את היער, אנחנו עוסקים בעצים ולא נשים לב שאנחנו ביער, שאנחנו נמצאים ביער. באים חכמים וקובעים שתי הלכות דרבנן, הסבה וארבע כוסות, שיציבו מול העיניים שלנו גם את היער, שלא נטבע בין העצים. יש פה איזשהו עניין לעשות את כל הסיפור הזה בדרך של חירות. והביטויים המעשיים מדרבנן שחכמים קבעו לנו שהם יבטאו את העניין הזה זה ארבע כוסות והסבה. ולכן יכול להיות שזאת הסיבה שבגללה הדברים האלה מופיעים במשנה. זה שזה דרבנן זה עוד מחזק עוד יותר את הקושי הזה. הלכות הכי שוליות דווקא הן מופיעות במשנה? לא, זה הלכות הכי מבטאות את רוח החג. חכמים שקבעו אותם קבעו את זה כי הם הבינו שזאת רוח החג מדאורייתא. לכן זה הלכות הכי יסודיות למרות שהן דרבנניות. כעין זה למשל בתחילת מסכת שבת. במה עוסקת תחילת מסכת שבת?

[Speaker C] יציאות השבת.

[Speaker B] מלאכת הוצאה, נכון? אנחנו במקרה עוסקים בזה בשנה הזאת, נכון. אז זה מלאכת הוצאה. עכשיו מלאכת הוצאה ראינו כבר זו מלאכה גרועה. למה פותחים דווקא בזה? המהר"ל אגב כותב על המסכת הזאת. המהר"ל כותב שכל מסכת נפתחת בהלכה שהיא הביטוי הכי מזוקק שלה, של הרעיון המרכזי שלה. עכשיו דווקא הוצאה שהיא מלאכה גרועה תהיה ביטוי הכי מזוקק? אז דיברתי על זה, אתם זוכרים, דיברתי על זה בשיעור שדיברתי על המשמעות של הוצאה והראיתי שם שבאמת הוצאה דווקא בגלל שהיא מלאכה גרועה אז אין עצים, רואים ישר את היער. זאת אומרת, רואים את הרעיון עצמו של שבת, לא נכנסים לפרטים של בורר וזה ופה, אלא מלאכת הוצאה דווקא בגלל שכמלאכה היא מלאכה גרועה היא מבטאת בצורה יותר טובה את הרעיון של החג. נדמה לי שהוא מדבר על זה בתחילת הפירוש לתחילת המסכת, אם אני זוכר נכון, או שמביאים אותו פרשנים שם, יכול לחפש, אני לא זוכר כבר כרגע. אז כעין זה בעצם אני רוצה לומר גם כאן שהמשנה פותחת אצלנו במלאכות גרועות, בהלכות לכאורה שוליות, לא הלכות המרכזיות של החג, אבל זה לא נכון. הן הלכות שהן לא המרכזיות דווקא בגלל שהן הן מבטאות את הרעיון העיקרי של החג. לכן פותחים בהן. והרעיון העיקרי של החג זה החירות. עכשיו בואו נמשיך. בעצם אולי רב חיים, ידוע רב חיים מבריסק, רב חיים ידוע בשמו שהוא אומר שגם עיסוק בהלכות פסח נחשב חלק מסיפור יציאת מצרים. אנחנו יודעים בהגדה כתוב מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור. פסח מצה ומרור זה בעצם התמצית או השלד של הלכות ליל הסדר. פסח מצה ומרור, אלה בעצם ההלכות היסודיות של ליל הסדר. מי שלא אמר, כמובן סיפור יציאת מצרים הוא גם הלכה דאורייתא, אבל סיפור יציאת מצרים זה מה שאנחנו עושים. לא צריך להגיד מי שלא אמר את סיפור יציאת מצרים לא יצא ידי חובה. הפסח מצה ומרור זה חלק מסיפור יציאת מצרים שלנו. אנחנו כל הזמן מספרים ביציאת מצרים ובתוך זה אנחנו גם מקפידים להגיד פסח מצה ומרור. למה? כדי להגיד שבמסגרת סיפור יציאת מצרים צריך לכלול גם את העיסוק בהלכות הפסח, לא רק את הסיפור ההיסטורי של מה שהיה ביציאת מצרים. ולכן מוסיפים פה מעבר לסיפור שבו אנחנו עוסקים כל הזמן, מוסיפים פה את פסח מצה ומרור ואומרים שבלי זה לא יוצאים ידי חובה. הלכות הפסח הן חלק מסיפור יציאת מצרים. עכשיו הטענה היא בעצם, יכול להיות לאור מה שאמרתי קודם, יכול להיות שזה לא כך, אלא זה עובד הפוך. המצוות של החג וסיפור יציאת מצרים ביחד יוצרים איזושהי מסגרת יותר רחבה, הם ביטויים ספציפיים של מסגרת יותר רחבה שהיא חירות. גם הלכות החג משקפות את זה וגם סיפור יציאת מצרים משקף את זה. ולכן לא סיפור יציאת מצרים הוא התשתית ואנחנו משייכים הכל אליו. החירות היא התשתית, וסיפור יציאת מצרים גם הוא פרט בתוך המסגרת הכללית הזאת. מה היחס בין סיפור יציאת מצרים לבין המצוות, העיסוק בהלכות? סיפור יציאת מצרים זה עיסוק בעבר. את החירות שלנו אנחנו בונים על ידי א', הסנטימנט לעבר, הניסיון להתחבר למה שהיה, והיישום. וזה מה שכתוב גם בהגדה, כן? שאנחנו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים. היציאה שלהם ממצרים אפשרה לנו היום להיות בני חורין. ולכן כל המסגרת הזאת של החירות קשורה בטבורה לציר הזמן. וציר הזמן בעצם אומר לי שיציאה לחירות שנעשתה אז אמורה להיות משוחזרת על ידי היום. ואיך זה קורה? יש בפסוק כתוב: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

[Speaker C] אילו היה שם לא היה נגאל.

[Speaker B] כן, אז זה כבר הדרשות שמביאים בהגדה. אבל הפסוק אומר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. אז שואלים על זה הרמב"ן והרב קוק והבית הלוי והרבה אחרונים שואלים: הפסוק הזה לכאורה מתנסח הפוך. מה זה "בעבור זה"? הכוונה פסח, מצה ומרור, כן, שמונחים לפניי. בעבור זה עשה ה'? הקדוש ברוך הוא עשה לי את יציאת מצרים בעבור זה, בשביל פסח, מצה ומרור? זה הולך הפוך. אני אוכל פסח, מצה ומרור בעבור מה שהקדוש ברוך הוא עשה לי ביציאת מצרים, זכר למה שהוא עשה שם. אז הם כולם אומרים, כל אחד בסגנונו, שזה לא, זה ישר, זה לא הפוך. יציאת מצרים בסופו של דבר נעשתה כדי, בשביל ההשלכות שלה. ההשלכות ההלכתיות הן בעצם המטרה, יציאת מצרים היא האמצעי. זה קצת… אפשר לראות את זה אולי בפסוקים, שפעם דיברתי על זה. אפשר לראות את זה בפסוקים בפרשת החודש. התורה הרי אומרת, הקדוש ברוך הוא מתגלה למשה רבנו בראש חודש ניסן: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. נכון, בפרשת בא. כן, אז זה ראש חודש ניסן. ואז בהמשך מה כתוב שם? עשיתם פסח לה' וככה תאכלו אותו: מתניכם חגורים, מקלכם בידכם ונעליכם ברגליכם ועשיתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'. כל זה נאמר בראש חודש.

[Speaker C] פסח מצרים? כן. התגלות…

[Speaker B] כן כן. הרי ההתגלות הייתה בא' ניסן, בראש חודש ניסן. אז למה חיפזון? והמצות? הרי החיפזון והמצות זה תקלה של הרגע האחרון, לא? פרעה רדף אחרינו בלילה של י"ד שמה, כן, בין י"ד לאור לט"ו, הוא רדף אחרינו, לא הספיק בצקנו להחמיץ, יצאנו מהר מהר, הופ, נשארנו עם מצות. אז זה תקלה של הרגע האחרון. אז למה שבועיים קודם הקדוש ברוך הוא כבר אומר למשה רבנו: וככה תאכלו אותו, אכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'? אגב "פסח", הביטוי, זה מלשון שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו. פסח זה מהירות. עוד פעם, החיפזון הוא במהותו של הפסח, זאת לא תקלה. זה היה מתוכנן מראש. זה לא שפרעה רדף אחרינו, הופ, לא הספיק הבצק להחמיץ, מצאנו את עצמנו אוכלים מצה. זה עובד הפוך. המטרה הייתה שנגיע לאכול מצה. והקדוש ברוך הוא סובב את ההיסטוריה באופן כזה שפרעה ירדוף אחרינו והבצק לא יספיק להחמיץ ואז אנחנו נגיע לאכילת מצה. אז אנחנו היום מסתכלים על זה כאילו שאנחנו אוכלים מצה זכר למה שהיה שם. אבל הפסוק מלמד אותנו שזה הולך הפוך. בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. את ההיסטוריה בונים בשביל ההשלכות ההלכתיות שיוצאות ממנה. אנחנו כנמענים כמובן עושים את זה זכר למה שהיה שם. אבל הקדוש ברוך הוא שחולל את מה שהיה שם עשה את זה כי בראשו היה כאילו מראש הוא ראה שהוא רוצה לכוון אותנו אל ההשלכות ההלכתיות.

[Speaker D] המטרה שנרגיש חירות?

[Speaker B] אז הביטוי של היותנו בני חורין, כן, עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד השם הוא לבדו חופשי. הקיום של ההלכה, המחויבות להלכה היא איזשהו ביטוי של חירות. ולכן בעצם מה שקורה זה שהחירות שקיבלנו במצרים או כל אירועי יציאת מצרים זה אמצעי כדי לייצר את החירות שלנו לדורות, שלנו היום. ולכן גם במסגרת של החירות בליל הסדר אנחנו מתחילים, אנחנו עוסקים בסיפור יציאת מצרים שזה העבר, מה קרה, אבל מסיימים ב"כל שלא אמר פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובה", כיוון שבסוף בסוף זה צריך להסתיים בחירות שלנו היום, בהשלכות, לא במה שהיה אז. ולכן החיבור בין העבר לבין ההווה, ציר הזמן, הוא ממהותו, מהותה של החירות הזאת של פסח, הקישור הזה בין החירות שהיה אז לבין מה שאנחנו עושים היום. אנחנו נראה את זה בהמשך את הביטויים של העניין הזה.

[Speaker C] אבל אני חושבת שאפשר להגיד את זה על כל חג בעצם, שהוא לא רק זכר למשהו שקרה. בכל חג משחזרים איזשהו אירוע… מה? סליחה?

[Speaker B] נכון, בעלי המוסר כותבים את זה, שכל חג בעצם איכשהו מחזיר את העניין שהיה באותו זמן, חוזר אלינו מחדש. בדיוק. אבל אני חושבת שבפסח זה הרבה יותר בולט, בפסח הפסוק אומר את זה. בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים. ואז מה שיוצא, יכול להיות שמה שאומר רב חיים זה לא ש, או אולי הוא לא מתכוון לזה, אבל אז אפשר להציע פירוש אלטרנטיבי, או שיכול להיות שזה גופא מה שהוא אומר, מה שהוא אמר. שזה לא שהעיסוק בהלכות החג הוא חלק מסיפור יציאת מצרים, אלא העיסוק בהלכות החג וסיפור יציאת מצרים ביחד מייצרים את המסגרת של החירות שהיא החג. סיפור יציאת מצרים זה העיסוק בעבר, והעיסוק בהלכות החג זה העיסוק בהווה, השלכות בהווה לגבינו. אפשר להגיד שאולי זה סיפור יציאת מצרים במובנו הרחב, החירות הזאת שנמשכת אלינו, אבל החיבור הזה על ציר הזמן הוא ממהותה, מהותו של עניין החירות. תראו את הרמב"ם, כשהרמב"ם בתחילת פרק ז', שזה הפרק העיקרי שעוסק בנושאים האלה, אז אני אקרא לכם, תראו את ההקשר של ההלכות, את הסדר של ההלכות. מצוות עשה של תורה, תחילת פרק ז', לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת. ומניין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. את סיפור יציאת מצרים אתה צריך לעשות מתי שיש מצה ומרור לפניך. למה? מכיוון שסיפור יציאת מצרים שעוסק בעבר לא אמור לתקוע אותנו בעבר, אלא הוא אמור להוות תשתית לפסח מצה ומרור שאנחנו עושים היום, לביטויים ההלכתיים שאנחנו עושים היום. ולכן החיבור הזה בין העבר לבין העתיד הוא בעצם מה שיוצר את החירות הזאת שאנחנו אמורים לייצר היום. לא זוכר כבר מי זה, זה חסידים או בעלי מוסר מביאים את האגדה הזאת על העני הזה שהיה רועה צאן והיה לו מקל ותרמיל, ובסוף הוא נהיה עשיר גדול, והוא שמר באיזה חדר קטן, אולי אפילו זה מדרש חז"ל, אני לא יודע.

[Speaker C] על דוד המלך, זה מדרש של דוד המלך.

[Speaker B] אז הוא שמר באיזה חדר קטן תמיד בפאתי הארמון שלו את התרמיל ואת המקל שלא ישכח את תקופת

[Speaker C] העוני שלו, בדיוק.

[Speaker B] זה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, הוא גם אצלנו, לא לשכוח מאיפה באנו ולחבר את זה למה שאנחנו עושים היום. אוקיי, זה בעצם המשמעות. ועכשיו תראו, ובהמשך אותו פרק, הלכה ג', וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכן, אז מה הוא עונה להם? את סיפור העבר.

[Speaker C] על העבר. סיפור העבר. מה נשתנה הלילה הזה?

[Speaker B] אז הוא יספר להם את סיפור יציאת מצרים. וכיצד משנה? למה עושה שינוי כדי שהם ישאלו? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפים מצה זה מיד זה, עושים כל מיני דברים משונים כמו הגבהת המצה, גילוי המצות, כיסוי המצות, כל הדברים שאנחנו רגילים לעשות בליל הסדר זה בעצם מה שנקרא פה עקירת השולחן. ואז צריך לשאול ולענות, יש איזה שהוא סדר כדי שהדברים יעברו בצורה יותר טובה. עכשיו ממשיכים, הלכה ד'. וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועים אחר ההבל ורודפים אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקירבנו המקום לו והבדילנו מן הטועים וקירבנו לייחודו, זה בעצם החירות שלנו היום. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. בינתיים רק תיאור עובדתי, מה שהיה ומה שקרה עד ימינו. הלכה ה'. כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר לא יצא ידי חובתו. מה זה?

[Speaker C] הלכה על ההווה.

[Speaker B] מהלך מאותו סיפור יציאת מצרים ומאותו מהלך, סיפור יציאת מצרים או לא, מאותו מהלך שמסיים בפסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום, פסח מזכיר לי את מה שהיה, אבל זה הלכות פסח, ואמרתם זבח פסח הוא לה'. מרורים על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. מצה על שום שנגאלו. ודברים האלו כולם הן הנקראים הגדה. רב חיים מסביר דברים אלו כולם נקראים סיפור יציאת מצרים. אני חושב שלא בהכרח, אלא דברים אלו כולם נקראים הגדה, כבהגדה יש חלק שהוא סיפור יציאת מצרים, ויש חלק שהוא עיסוק בפסח מצה ומרור בהשלכות שלנו היום. ועכשיו תראו את הלכה ו' ממש מתבקשת, בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים. שנאמר ואותנו הוציא משם, אותנו זה אני, לא את אבותי. ועל דבר זה ציווה הקדוש ברוך הוא בתורה וזכרת כי עבד היית, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. עוד פעם החיבור בין ההווה לבין העבר. זאת אומרת, לא אבותי יצאו ממצרים, אני עצמי יצאתי ממצרים. עכשיו זה לא נכון, אלא מה? אבותי יצאו ממצרים כדי. שאני היום אהיה בן חורין. פה הוא מכניס את החיבור הזה בין העבר לבין ההווה. אנחנו נדבר על להראות את עצמו, לראות את עצמו, הרי יש פה בעצם שני היבטים. הרמב"ם גורס להראות את עצמו. בגמרא הגרסה המקובלת היא לראות את עצמו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הרמב"ם אומר להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים. לראות את עצמו פירושו לדבר על עצמו. להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים זה להמחיש את העבר. אוקיי? זה סוג של הצגה כזאת. אוקיי? זה עוד פעם שני הדברים האלה, שני הביטויים האלה זה ביטוי להווה וביטוי לעבר. לפיכך, עכשיו תראו את הלכה ז', שנייה אחת, רק שנסיים את המהלך כדי שתראו את השרשור. מה זה הלכה ז'? מיד אחרי זה. לפיכך, המילה לפיכך מאוד חשובה אגב גם במשניות גם בגמרא בתחילת בבא בתרא, פעם קודמת שלמדנו בבא בתרא הדגשתי את זה שמה. לפיכך זה תמיד מילה שמעוררת בנו תשומת לב כי זה קושרת מה שתואר עד עכשיו למה שיבוא עכשיו, נכון? בגלל מה שאמרתי עד עכשיו, לכן עכשיו אני אומר לך מה קורה. לפיכך, סיבה ותוצאה. כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות, אין פוחתין מהם ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות, שיעור כל כוס מהם רביעית. מה זה ההלכה הזאת? זאת ההלכה של המשנה שלנו. אוסף כל ההלכות שמופיעות במשנה שלנו והקדמה של הרמב"ם, לפיכך. זאת אומרת, כל ההלכות במשנה שלנו הם בעצם התוצאה של מה שהרמב"ם תיאר עד כאן. בגלל מה שהרמב"ם תיאר עד כאן, לכן יש את כל ההלכות של המשנה שלנו. למה? כי בגלל שכל הרעיון של חג הפסח הוא חירות ובגלל שאת החירות יוצרים על ידי חיבור בציר הזמן בין מה שהיה שם לבין מה שאנחנו עושים כאן. לפיכך, כשסועד אדם בלילה הזה, שני דברים: הסבה ויין. כן, בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות יין. לא מופיע במשנה שלנו דרך אגב. מה שכתוב זה שאפילו עני אין פוחתין לו. אבל הרמב"ם מבין שהחידוש הוא לא על עני, החידוש הוא שצריך לשתות ארבע כוסות, רק אומרים אפילו עני צריך לשתות את הארבע כוסות האלה. לכן הרמב"ם פה הוא כותב את הדברים במפורש. אז הוא אומר מה שני החידושים העיקריים: הסבה וארבע כוסות. כי אלה באמת הביטויים של רוח החירות של החג. לכן לפיכך, אחרי שהוא תיאר את כל מה שהוא תיאר עד כאן מהרמב"ם, לכן קבעו חכמים שצריך לשתות ארבע כוסות וצריך להסב דרך חירות. ואז הוא אומר ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחת מזה כי סך הכל זה רעיונו של חג הפסח. ברור שגם עני חייב לעשות את זה. זה רק השלכה של מה שהוא אמר עד כאן. נדמה לי שהמהלך הזה ברמב"ם מאיר באור אחר או באור יותר עמוק את המיקום הזה של המשנה הזאת בתחילת הפרק. מה בעצם היא באה לומר? אגב תראו ברמב"ם בפרק ח' הלכה ב'. יש פה משהו מאוד מעניין. מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובים עמו כל אחד ואחד. אגב פרק ח' זה כבר התיאור של ליל הסדר עצמו עם כל הפרטים. פרק ז' זה התשתית העקרונית של ליל הסדר. פרק ח' זה כבר התיאור הכרונולוגי, מה צריך לעשות פרט אחר פרט. אחר כך עוקרים השולחן לפני קורא ההגדה לבדו ומוזגים כוס שני וכאן הבן שואל. עכשיו זה המשפט החשוב, שימו לב. וכאן הבן שואל ואומר הקורא, לא הבן, ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבילין. לא הבנתי. אתם אומרים זה ארבע קושיות, לא? מה נשתנה הלילה הזה זה לא ארבע הקושיות? כן. ברמב"ם לא. וכאן הבן שואל. מה הוא שואל? מה הולך פה? מה קורה פה? עונה לו בעל ההגדה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. בעצם הבן שואל מה נשתנה נגיד, וכל ההמשך של כל פסקה מארבע הפסקאות האלה זה לא המשך השאלה של הילד, זה התשובה של האבא או של עורך הסדר. לא השאלה. השאלה היא לא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה. השאלה היא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות נקודה או סימן שאלה. תשובה: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. זה התשובה. אבל התשובה הזאת לא עונה לשאלה. הרי התשובה הזאת בעצם אומרת לו שיש הבדל הלכתי. זאת התשובה לשאלה שלך? מה עושים מיד אחרי זה? עבדים. עבדים היינו לפרעה במצרים. מתחילים את ההיסטוריה. ואז הולכים, הולכים עד שחוזרים ואומרים, כל שלא אמר פסח, מצה ומרור לא יצא ידי חובתו. חוזרים חזרה להלכות. זאת אומרת, הבן שואל מה נשתנה, האבא אומר לו מה נשתנה, ההלכות האלה, זה מה שנשתנה. אתה שואל אותי למה? בוא נחזור אחורה, אני אספר לך את כל הסיפור של יציאת מצרים שמסתיימת באמירת פסח מצה ומרור שמחזירה אותם לתשובה של האבא לבן שכבר נתן לו, את התשובה של ההלכות, הוא כבר נתן לו. רק אחרי שהוא גומר לספר את הסיפור ההיסטורי הוא מגיע חזרה להלכות, פסח

[Speaker A] מצה ומרור

[Speaker D] שהן הנגזרות של הסיפור ההיסטורי.

[Speaker B] וכאן מסתיימת התשובה של האבא.

[Speaker C] הרמב"ם

[הרב מיכאל אברהם] פה

[Speaker F] מאוד

[Speaker B] עקבי עם התמונה שהוא תיאר בפרק ז'. כי הרמב"ם בעצם אומר התשובה שהאבא נותן זה אוסף ההלכות שמופיעות במה נשתנה בארבעת הבתים של מה נשתנה. אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, אנחנו חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה, אוכלים מסובין הלילה הזה כולנו מסובין. זה הכל הלכות. אבל הבן שאל למה אנחנו עושים את זה, הוא רואה את ההלכות השונות. הרי בגלל ההלכות השונות הוא שואל, אבל למה זה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אז מה אני אומר לו? כי יש הבדל הלכתי. זאת תשובה? זאת הייתה השאלה, הם מצפים ממך לתשובה. אז הרמב"ם אומר ככה, האבא צריך לענות לו קודם כל, המטרה היא ההבדל ההלכתי. זה בעצם מה שאנחנו אמורים לעשות בלילה הזה. אתה שואל אותי איך זה קרה או מאיפה זה בא? בוא אני אספר לך. עבדים היינו לפרעה במצרים והוציאנו הקדוש ברוך הוא משם, והיה כך ונעשה כך, עד שהגענו בסוף למה? לפסח מצה ומרור מה שאמרתי לך בהתחלה. אבל בסוף בסוף, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. העיקר פה זה לא יציאת מצרים, העיקר פה זה הפסח מצה ומרור. זאת התשובה היותר מהותית לשאלה של הבן.

[Speaker C] בפסח צריך לקיים את מצוות פסח מצה ומרור, זאת מהותו של החג. ההיסטוריה זה איך מתגלגלת מהותו של החג ומתיישמת דווקא באופנים האלה. אוקיי, אז זה לגבי המסגרת הכללית. זה בעצם עיקר העניין. עכשיו אני רוצה קצת להדגים את הדברים. רגע, אבל אצל הרמב"ם גם מבוטא הסיפור ההפוך מה שאמרנו, שבעצם ההיסטוריה מתגלגלת כדי שאנחנו, לא לא הבנתי. אמרנו קודם שבעצם הקדוש ברוך הוא רצה שאנחנו נרגיש את המהות של חירות בחג ולכן הוא גלגל את ההיסטוריה בצורה כזאת שכשאנחנו נבין את ההיסטוריה וניישם אותה אז זה יבוא אצלנו לידי ביטוי. אבל אצל הרמב"ם רואים את זה הפוך,

[הרב מיכאל אברהם] רק אולי במשפט האחרון אמרת את זה קצת. אבל למה הפוך? כי רואים שהוא כותב לפיכך בגלל כל מה שקרה לפיכך אנחנו עושים את הדברים האלה. אבל בגלל מה שקרה? לא, לא בגלל מה שקרה. לא בגלל התיאור שנתתי לך קודם. התיאור הזה כלל גם את מה שקרה וגם את ההלכות. שימי לב להלכה ה', זה ההלכות. מה שקרה עד הלכה ו' ברמב"ם כולל את שני חלקי ליל הסדר, גם את סיפור יציאת מצרים וגם את פסח מצה ומרור שהם ההלכות. לפיכך, בגלל המעבר בין יציאת מצרים להלכות, אנחנו צריכים לעשות את ההלכות דרבנן של הסבה וארבע כוסות, כיוון שבעצם זה בא לבטא את רעיון החירות. אבל אמרנו קודם הפוך, אנחנו רוצים לבטא את רעיון החירות, לפיכך הקדוש ברוך הוא עשה את כל גלגל את ההיסטוריה וחולל אותה ככה ש… לא, עוד פעם. לא בגלל ההיסטוריה אנחנו עושים מסובים ושותים יין. לא זה, הלפיכך פה הוא לא זה. כי מה שמופיע לפני הלפיכך הוא לא רק ההיסטוריה, הוא גם ההלכות. לפיכך הכוונה בגלל שיש קשר בין ההיסטוריה שאמורה להוביל אותנו אל ההלכות פסח מצה ומרור, בגלל כל התמונה הזאת שתיארתי לך עד הלכה ו', עכשיו תוכלי להבין למה חכמים קבעו את מצוות הסבה ואת מצוות ארבע כוסות, שלמרות שהם הלכות דרבנן הם בעצם מבטאות את מהותו של ליל הסדר. זה הדרך שעושים את המצוות, זה המהות. זה לא המצוות, המצוות עצמן מופיעות כבר בהלכה ה', פסח מצה ומרור. הלכה ז' הוא מדבר רק על הלכות דרבנן של הסבה ויין. הסבה והיין זה תוספת דרבנן, אבל צריך להבין שזה בגלל כל מה שתיארתי קודם לכן הלפיכך. ולכן זה ממוקם במשנה הראשונה של הפרק, כי שם המשנה בעצם אומרת לי את הרעיון הכללי של כל מה שיבוא בפרק הזה. אוקיי, עכשיו פה בהלכה הזאת. הרמב"ם כותב כך, לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, עכשיו אני עד כאן ההקדמה והמסגרת הכללית, עכשיו אני רוצה להיכנס קצת לפרטים שיראו לנו את היישום של המסגרת הזאת. אוקיי? אבל זה בעצם מה שרציתי להציג כמסגרת. עכשיו, הרמב"ם כותב כך, לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. בינתיים לא מדובר לא על מצה, לא על יין, ולא על שום דבר. כשאתה אוכל ושותה בלילה הזה, כולל בסעודה, צריך להסב דרך חירות. ואימתי צריכים הסבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב, הרי זה משובח. וכך גם פוסק השולחן ערוך, שיש מצווה להסב בכל הסעודה, לא רק במצה ובארבע כוסות. עכשיו, מה זה אומר בעצם? אז אומר הרב מבריסק, אם ראיתם את הגרי"ז שמה בקטע הראשון, הקצר יותר, אז שמה אומר הרב מבריסק, שרואים ברמב"ם שמצוות הסבה היא מצווה עצמאית. אשתף פה את ה… לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. ואימתי צריכים הסבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח. עד כאן לשונו. מדברי הרמב"ם האלו מבואר, דמצוות הסבה היא מצווה בפני עצמה, שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות. הכוונה מצווה בפני עצמה זאת אומרת, זה לא מצווה להסב כשהוא אוכל מצה ושותה ארבע כוסות. המצווה היא להסב בלילה הזה כסעודה. בסדר? אבל אני מבינה שהמשנה היא לא כתבה שזה מצווה בפני עצמה, כי זה הניסוח של המשנה. אבל הרמב"ם, אם הוא היה חושב שזה מצווה בפני עצמה, א', אז הוא היה כותב את זה. הרי הוא היה יכול לכתוב את זה בפירוש. זה מוזר שהרמב"ם לא כתב את זה בפירוש. לא, הרמב"ם לא נכנס ללמדנות. הרמב"ם אומר מה ההלכות. אבל בסגנון שהוא מציג את ההלכות, אנחנו כהאחרונים או הנושאי כלים שלו, מנסים להבין מה היה הרקע הלמדני לכתיבת ההלכות האלה. הרמב"ם הוא לא פירוש לגמרא, הרמב"ם הוא ספר הלכה. אז אני יכול ללמוד מתוך הניסוח שלו מה האופן הלמדני שהוא ראה את הגמרא, אבל הוא לא כותב פה שטיכלאך למדניים, חתיכות כן למדנות. לכן בניסוח של הרמב"ם, הרמב"ם אומר כך: קודם כל צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. אז זה מצווה בפני עצמה. אחרי זה הוא אבל מוסיף, מתי קבעו את ההסבה שצריך אותה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות. אז אומר הרב מבריסק, רואים שזאת בכל אופן מצווה בפני עצמה, אלא דחכמים קבעו למצווה זו בשעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות. למרות שזה מצווה בפני עצמה, אז למה מיקדו את זה דווקא באכילת מצה ושתיית ארבע כוסות? אז כל הלילה! אז הוא אומר לא, מכל מקום מצווה בפני עצמה היא, ולא מדיני המצווה של מצה וארבע כוסות. זאת אומרת, הדרך להסב, האופן שאנחנו מסיבים, זה לא פרט בהגדרת מצוות ארבע כוסות ומצוות אכילת מצה. זה מצווה עצמאית, שצריך להסב בלילה הזה כדי להיות בני חורין. רק חכמים מיקדו את זה שזה מעכב באכילת מצה ובשתיית היין. אבל זה בעצם מצווה עצמאית, וזה רק העיתוי מתי צריך לבצע אותה. אתם מבינים את הנקודה? היה אפשר לומר שאכילת המצה ושתיית היין צריכות להיעשות בדרך של הסבה. זאת אומרת שמצוות הסבה היא לא מצווה בכלל, זה פשוט פרט איך מקיימים את מצוות אכילת מצה ואת מצווה שתיית ארבע כוסות. זה הכל. אומר לא, אבל ברמב"ם רואים לא כך. מצוות הסבה היא מצווה בפני עצמה, רק חכמים קבעו מתי לעשות את זה, או מתי צריך לעשות את זה, כל השאר זה מהודר לעשות את זה. מתי צריך לעשות את זה? כשאוכלים את המצה ושותים את היין. אבל לא שזה פרט במצוות אכילת מצה ושתיית היין. זה מיקוד מתי אנחנו חייבים לעשות את מצוות ההסבה, אבל יש מצוות הסבה. אז יש פה נפקא מינה אם צריך לחזור אם לא היסב. עכשיו הוא אומר, וכדחזינן, דגם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח, והיינו במקרה קיום מצווה של הסבה. מה זאת אומרת הרי זה משובח אם הוא היסב? הרי אם זה היה… פרט במצוות ארבע כוסות או במצוות אכילת מצה, אז מה זה מועיל שאני אסב כשאני סתם אוכל את הסעודה, את הקניידלך? מה זה עוזר שאני מסב שם? למה זה משובח באיזה מובן? אלא הוא אומר לא, זאת מצוות הסבה, ולכן בלי קשר למצוות אכילת מצה ושתיית יין, אם הסבת בארוחה קיימת את מצוות הסבה. עכשיו מצווה קיומית. באכילת מצה ושתיית יין זאת מצווה חיובית, אתה חייב להסב. אבל עדיין המצווה היא מצוות הסבה, זה לא מצוות אכילת מצה ושתיית יין והאופן הוא האופן של הסבה, אוקיי? ואז הוא אומר, הרי דמעשה ההסבה, אני קורא פה מהשורה העליונה, רואים עוד פעם, הרי דמעשה ההסבה היא מצווה בפני עצמה ושייכא כמשייכת גם בשאר אכילתו ושתייתו, אלא דאינו מחויב בה רק בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. אבל בעיקר דינה אין לה עניין עם מצוות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כלל. ולפי זה, עכשיו הנה ההשלכה, הנפקא מינה, זה החקירה הלמדנית, עכשיו הנפקא מינה. ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה, אין כאן שום גריעותא בהמצווה של אכילת מצה או ארבע כוסות, רק דלא קיים מצוות הסבה שהיא מצווה נפרדת לגמרי. אוקיי? זאת אומרת, אם הוא אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלי הסבה, אז מה קרה עכשיו? מה הוא ביטל את מצוות ארבע כוסות ואכילת מצה או שהוא ביטל את מצוות הסבה? זה הנפקא מינה. אם הוא ביטל את מצוות הסבה אז הוא צריך להסב אחר כך בהקשר אחר, אולי הוא יצליח לפצות על זה. אבל לא יעזור לו עכשיו לאכול מצה ולשתות יין עוד פעם כי הוא כבר יצא ידי חובת מצוות אכילת מצה ומצוות שתיית יין. הוא כבר עשה את זה בלי הסבה. מה שהוא ביטל זאת מצוות ההסבה לא את מצוות אכילת המצה ושתיית היין, אז אין מה לחזור אחרי זה ולהסב לאכול ולשתות בהסבה עוד פעם. לעומת זאת אם זה פרט שמגדיר את מצוות אכילת מצה ושתיית היין, אז אם לא הסבתי אז לא יצאתי ידי חובת אכילת מצה ושתיית יין. אז אם ככה ודאי שאני צריך לחזור לאכול מצה ולשתות יין בהסבה. זה הנפקא מינה. עכשיו הוא אומר והנה בתוספות פסחים דף ק"ח נסתפקו אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה. האם הוא צריך לחזור ולשתות או לא? לא רק האם הוא צריך אלא האם זה מועיל בכלל שיחזור וישתה. ובראש שם מבואר דאם אכל הכזית מצה בלא הסבה לא יצא. ולכאורה מבואר מזה להיפוך. כי אצל הראש זה דין בתוספות זה רק ספק. אז אחד הצדדים בספק של תוספות והדין של הראש הולכים נגד הדיוק שלו ברמב"ם. מה שהוא דייק ברמב"ם שהסבה היא מצווה בפני עצמה ולכן לפי הרמב"ם צריך לצאת שאם הוא אכל מצה או שתה יין בלי הסבה לא צריך ולא יכול לחזור חזרה לאכול מצה ולשתות יין בהסבה. זה לא יעזור לו. כי למה זה לא יעזור לו? כי הרי את מצוות אכילת מצה ושתיית יין הוא כבר יצא ידי חובה גם בלי ההסבה. אלא מה, מה חסר לו? מצוות ההסבה לא את מצוות אכילת המצה ושתיית היין. אז כיוון שכך אז מה זה יעזור לאכול מצה ולשתות יין מחדש? הוא לא מקיים כרגע את מצוות אכילת המצה ושתיית היין כי הוא כבר קיים את זה. אז מה זה עוזר שהוא יעשה את זה מחדש ויסב? הוא עדיין לא היסב בעת שהוא קיים את מצוות אכילת המצה ושתיית היין. זה לא עוזר. אבל הראש ואחד הצדדים בספק של תוספות שאומרים שהוא כן צריך לחזור, הם כנראה מבינים לא כמו הרמב"ם ולשיטתם ההסבה זה פרט מפרטי אכילת מצה ושתיית יין. פרט ואולי אפילו תנאי, לא? מה? כן זה אולי גם תנאי. פרט מעכב, כן, פרט מפרטי אכילת מצה ושתיית יין ופרט מעכב, בלעדיו לא קיימת. עכשיו שימו לב איך זה משתלב עם מה שאמרתי קודם. הרמב"ם מבין שהסבה וארבע כוסות הם בעצם ביטוי לדרך החירות, ולכן אומר הרמב"ם, אז אם ככה ודאי אתה צריך להסב כל הלילה לא רק באכילת מצה ושתיית יין. באכילת מצה ושתיית יין חובה להסב. בשאר הלילה אתה מקיים מצווה אם אתה מסב. אם לא, טוב אז לא. אבל באותם רגעים אתה כן חייב להסב. אז זה ממשיך את תפיסתו של הרמב"ם שראינו שמצוות ההסבה היא הרעיון של החג. זה לא פרט מפרטי ארבע כוסות או אכילת מצה. להיפך, כל עניינו של החג הזה זה להסב, זה להיות בני חורין. ממקדים את זה מתי שאתה מקיים את המצוות שזה ארבע כוסות ואכילת מצה, וכל השאר מצווה עליך להסב אבל אם לא הסבת זה לא ביטול עשה, זה עשה קיומי. אם לא הסבת מתי ששתית יין או אכלת מצה, אז ביטלת את העשה של הסבה. אבל ביטלת את העשה של הסבה, לא את העשה של אכילת מצה או של שתיית יין. אני רוצה רגע לשאול משהו. נשים, לכאורה, נגיד בוא נגיד אישה לא חשובה, בסדר, היא פטורה מהסבה. אז אם אנחנו אמרנו שאם לא אוכלים בהסבה, אז יש פה בעיה בלא יוצא ידי חובת אכילת מצה, אז איך נשים יוצאות בזה? זה בעיה, כי הרי זאת מצווה דאורייתא. מגיע, מגיע. אני מגיע לנשים בסוף, כאן לפניי תחת ידכן הערמה. לא הגעתי לזה בשיעור, אבל אני אדבר על זה. לכן כאילו זה נראה לי מראש שזה לא רק נשים, יש עוד כל מיני שפטורים. אז זה פשוט לא הגיוני שזה לא ייצא ידי אכילת מצה. אני אסביר, אני אסביר עוד מעט. אז זה מה שהרב מבריסק טוען, שיש פה בעצם מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש, ותוספות מסתפק בין שני הצדדים האלה. אוקיי. האמת שאפשר להתווכח על זה. למשל, יכול להיות שגם לפי הרמב"ם יצטרך לחזור לאכול ולאכול מצה ולשתות יין אם לא הסב. למה? בגלל שיש הריב"ש, בתשובת הריב"ש מביא את שיטת הראב"ד, באמת שיטה מאוד מחודשת. הגמרא בקידושין אומרת שמי שמקדש אישה על ידי שליח, אז זה פחות טוב. עדיף לקדש בעצמו, מצווה בו יותר מבשלוחו. והא עליו וכולי, יש מצווה לקדש בעצמו. אומר הראב"ד, שמובא בריב"ש בשו"ת הריב"ש בשני מקומות, אם אדם קידש על ידי שליח, שיחזור ויקדש את האישה מחדש בלי שליח. אבל על פניו הרי זה דבר מוזר ביותר. מה זאת אומרת יחזור ויקדש? הרי מקודשת לו, כבר היא אשתו. הרי קידושין על ידי שליח מועילים, ואם קידשת אותה על ידי שליח, אז עכשיו היא אשתי. רק זה היה לא הדרך המהודרת לעשות את זה. בתכלס עכשיו היא אשתי. אז מה שייך עכשיו לחזור ולקדש אותה בעצמי לא על ידי שליח? יכול לקדש מישהי שהיא כבר אשתי? זה נקרא לקיים את המצווה מחדש בהידור. הרי המצווה כבר קוימה, אני לא יכול לקיים אותה מחדש. כעין זה יש רב חיים ידוע על אתרוג. כן, רב חיים שואל, זה כבר מתחיל ברב מבית הלוי, האבא של רב חיים, אבל שניהם בעצם שואלים, יש לך שני אתרוגים. אתרוג אחד הוא מאוד מהודר אבל ספק אם הוא כשר. יש בו משהו שאולי פוסל אותו אבל הוא מאוד יפה, הוא מאוד מהודר. אתרוג שני בטוח כשר אבל לא מהודר. את מי אתה נוטל ראשון? אתה רוצה לעשות מצווה מהודרת גם, או לנסות לעשות מצווה מהודרת. אז לכאורה היית אמור ליטול את הלא מהודר, כי הוא הבטוח, זאת המצווה, ואחר כך תוסיף הידור. אבל זה לא שייך. כי אם נטלת את הלא מהודר כבר קיימת את המצווה. אחרי זה תיקח את האתרוג המהודר, אז אתה לא מקיים מצווה מהודרת כי כבר מצווה כבר קוימה. אז זה כבר לא רלוונטי. לכן הם אומרים קודם תיטול את האתרוג המהודר שהוא ספק כשר, וכיוון שהוא ספק כשר תיקח אחרי זה את האתרוג הלא מהודר ליתר ביטחון, כדי שאם האתרוג הראשון לא היה כשר לפחות תהיה לך מצווה לא מהודרת אבל תהיה לך מצווה. הסדר צריך להיות הפוך. מה ההנחה? ההנחה היא שבעצם אחרי שקיימת את המצווה באופן לא מהודר אין שום משמעות לקיום מחדש של אותה מצווה באופן מהודר, כי סך הכל כבר יצאת ידי חובה, זה כבר לא נקרא שאתה עושה עכשיו מצווה. אוקיי, אותו דבר בעצם גם כאן, כך מניח הרב מבריסק. זה הנכד, כן, הבית הלוי זה האבא, רב חיים זה הבן והגרי"ז זה הנכד. אז קודם הבאתי את האבא ואת הבן עכשיו אני מביא את הנכד. רוח הקודש מה שנקרא. אז הטענה של הרב מבריסק בעצם זה שאחרי שאם יצאת ידי חובת אכילת מצה ושתיית יין אין לך מה לאכול מצה ולשתות יין מחדש עכשיו עם הסבה כי זה יותר מהודר. אתה צריך להדר את קיום המצווה שלך. אבל כשאתה אוכל מחדש אתה לא מקיים פה מצווה כי המצווה כבר קוימה. אותו דבר, אותו רעיון. אבל לפי הראב"ד שהבאתי קודם והריב"ש שהבאתי קודם זה לא בטוח. הם טוענים לא כך, הם טוענים אם קיימת מצווה באופן לא מהודר יכול להיות שאתה יכול לחזור ולקיים אותה מחדש באופן מהודר ואז יוצא שהמצווה, הקיום השני הוא היה הקיום ולא הראשון. בעצם כך מסבירים בדרך כלל, ההנחה היא שכל קיום של מצווה יש איזשהו תנאי מכללה. ברגע שאני מקיים אותה באופן לא מהודר, אז גם אם לא התניתי במפורש, אבל יש איזושהי הנחה שאני מתנה שאם אני אצליח לקיים אותה אחר כך באופן מהודר, אז אני לא מתכוון שזאת תהיה המצווה אלא שפעולה השנייה שלי היא תהיה המצווה. ואז לכן אם אני מוצא עכשיו אופן מהודר לקיים את זה, אז אני עושה את זה באופן המהודר ואז מתברר שהקיום הראשון בכלל לא היה מעשה מצווה, כי הרי בתנאי אמרתי שאם אני עושה באופן מהודר אז המעשה השני יהיה מעשה המצווה. לא הראשון. ואז המעשה השני הוא מעשה המצווה, ועשיתי אותו באופן מהודר. אם זה באמת כך, אז אפשר גם לפי הרמב"ם להגיד שאפשר לחזור לאכול ואת המצה ולשתות את היין באופן שאתה מיסב, כי זה לפחות הידור על האכילה ועל השתייה של היין. ויותר מכך. אבל כאן זה לא עניין של הידור. למה? כי אם אנחנו מניחים שזה שתי מצוות, אז המצווה… אמרתי שהרי הסבה זה הרוח של כל מצוות החג של כל אחד. לכן ברור למה יש עניין דווקא להסב בארבע כוסות ואכילת מצה. גם לפי הרמב"ם זה כתוב ששם זה מעכב, ובשאר הלילה לא. כיוון שבסופו של דבר המצוות האלה באות לבטא את רוח החג. רק אנחנו לא דורשים טעמא דקרא לכן חכמים קבעו הלכה מדרבנן שתבטא את זה. אבל ההלכה מדרבנן הזאת אמורה ללוות את הקיום של מצוות דאורייתא, כי זה רוח המצוות דאורייתא. אז לכן האופן היותר מהודר לקיים את המצווה דאורייתא זה אם אתה מיסב במצווה דאורייתא. אבל כיוון שלא דורשים טעמא דקרא, אז גם אם לא הסבת יצאת ידי חובה, כי סוף סוף אכלת מצה בפסח או משהו כזה. סליחה כבוד הרב, זאת אומרת אפילו אם אני לא אמרתי ולא התכוונתי עדיין אפשר לסמוך על הנחה סמויה כביכול? תנאי מכללא, זה מה שנקרא תנאי מכללא. שתמיד אני במחשבה לעשות את זה על שיטת הראב"ד. אבל זאת שיטת הראב"ד, אמרת שיטה מאוד מחודשת, התפיסה הפשוטה בכל האחרונים היא לא כזאת. הראב"ד הזה מאוד מחודש. אבל בדברים אחרים יכול להיות גם מצב כזה? זה נותן הסבר לשיטת רבי עקיבא, המצה יפה ממנה, הוא נשא אישה. כן, זה לא קשור. בהידור. לא, מי שמהדר זה אוכל, לא יודעת, כמו שהלל היה לו משהו יותר יפה הוא משאיר אותו. אומרים את זה לשבת קודש. נו אז מה זה קשור אלינו? אבל זה הוא שומר את הדברים היפים לשבת. לא, מישהו השאיר משהו לשבת, זה מעין גם קביעה כזאת, ואחר כך הוא משנה את זה, מצה או משהו כזה. כן, נכון, אבל שמה זה לא מצווה, זה לא עובד באופן פורמלי. הבנתי. מה נפסק להלכה? אבל שנייה אני רוצה לחזור שנייה רגע למה שדיברנו קודם. אם אנחנו מניחים שזה שתי מצוות לפי מה שכאן זה האור החיים מה שהוא כותב, זה שהם בעצם שתי מצוות בלתי תלויות אחת בשנייה. ולא שבאמת מצווה שאני עושה… נכון, ולכן המסקנה שלו היא כמו שהוא הסיק. אבל אני טוען שהמסקנה שלו לא הכרחית. כיוון שאם באמת לפי מה שהסברתי ברמב"ם, זה שההסבה היא בעצם רוחו של כל החג וכל מצוותיו. זאת לא סתם מצווה עצמאית, זאת מצווה עצמאית אבל היא בעצם מבטאת את הטעמא דקרא של כל המצוות האחרות ושל החג כולו. אז אם כך כשחכמים ממקדים אותי ואומרים לי באכילת המצה ובשתיית היין אתה צריך לעשות את זה בהסבה, ומשם זה גם מעכב, מה הם בעצם אומרים לי? שאכילת מצה ושתיית יין מהודרת זה רק אם אתה באמת גם מיסב, כי אז אתה מבטא את רוחן של המצוות האלה. נכון שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא, אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. אז לכן בעצם אם אתה לא הסבת אז יצאת ידי חובת אכילת מצה ושתיית יין, רק מצוות הסבה לא יצאת, כי אחרת זה דרישת טעמא דקרא. אבל לא נכון להסיק מכאן את מה שהרב מבריסק הסיק שאם ככה אז אין טעם לאכול מצה מחדש ולהסב. יש טעם. כי אם אני אוכל מצה מחדש ואני אסיב, אז אכילת המצה נעשית באופן מהודר ולשיטת הראב"ד יכול להיות שעכשיו זאת תהיה אכילת המצה האמיתית שלי ולא הקודמת. זאת אומרת שזה גם מצווה וגם תנאי למצווה אחרת, יש כזה עוד דבר? זה בדיוק מה שהסברתי קודם, שהמצווה הזאת היא מצווה דרבנן. למה? כי בדאורייתא אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, אבל בעצם זה רוח המצווה דאורייתא. לכן כשחכמים קובעים את החובה להסב הם אומרים תסב כשאתה אוכל מצה, או תסב כשאתה שותה ארבע כוסות, כי זה… או פסח, ארבע כוסות זה גם דרבנן, אבל כשאתה… הם אומרים לך בעצם הרי בעצם זאת הלכה דרבנן שבאה לבטא את הרוח של מה שהתורה רוצה. אז זה מתבקש להגיד שהם אומרים תסב כשאתה אוכל את המצה, לא תסב סתם. אז נכון שזאת מצווה עצמאית להסב ואם לא הסבת את אכילת המצה יצאת ידי חובה. אני מקבל את ההגדרה הזאת. אני רק טוען שמכאן לא יוצא שאם אתה אכלת בלי להסב אין טעם לחזור ולאכול עוד פעם בהסבה. זה לא נכון כבר. בסדר? אבל יש עוד מצב שמצווה אחרת היא בעצם תנאי ל? כן, יש, יש עוד דברים כאלה. פעם כתבתי על זה, אני צריך להסתכל, יש כמה, יש כמה. כמה וכמה, כתבתי במאמר שלי על שורש שתים עשרה נדמה לי כתבתי על זה. למשל תכלת ולבן. תכלת ולבן הרמב"ם מונה את זה כשתי מצוות, להבדיל מתפילין של יד ושל ראש, אבל הם לא מעכבות זו את זו. וזה שתי מצוות. אבל ברור שאם אתה שם תכלת ולבן, אתה הידרת את מצוות הלבן, למרות שהתכלת היא מצווה עצמאית. וגם הלבן שלך פחות מהודר אם אתה לא שמת תכלת. התכלת היא מצווה עצמאית, אבל בסוף בסוף כשאתה תשים תכלת, הרי זה הרמב"ם לא, אני חושב שבמניין המצוות הרמב"ם לא מביא מצוות לבן ומצוות תכלת. זה שתי מצוות נפרדות בהגדרתן, אבל בעצם יש מצוות ציצית, שאם אתה שמת תכלת אז מצוות הציצית נעשית באופן יותר שלם. אבל הם לא מעכבות זו את זו. ומה אם תכלת היא מצווה בפני עצמה? כן. ומה עם תפילין של יד ותפילין של ראש? זה הוא כותב בשורש אחת עשרה הרמב"ם. מה? מה לגבי תפילין של יד ותפילין של ראש? כי יד ושל ראש צריכים ברכה אחת או שתיים. זה מחלוקת ראשונים, ובזה תולים את זה באמת בשאלה אם זה שתי מצוות או מצווה אחת. ותפילין של יד ותפילין של ראש לא מעכבים זה את זה גם כן, זו אותה משנה במנחות. אבל עדיין הרמב"ם אומר זאת מצווה אחת. בציצית בתכלת ולבן זה לא מעכב זה את זה וזה שתי מצוות. ובתפילין זה מצווה אחת וזה מה שהוא מסביר בשורש י"א, וגם על זה כתבתי מאמר, זה התפרסם בהקדמות גם פעם. טוב, אבל בוא נחזור לענייננו. אז בעצם זה רק הערה על המסקנה שמסיק הרב מבריסק מהרמב"ם. ועכשיו הוא אומר: והנה מקור דינו של הרא"ש, כן, הפסקה האחרונה, והנה מקור דינו של הרא"ש דאם אכל כזית מצה בלא הסבה לא יצא, הוא מהא דאמר רבי יהושע בן לוי, ק"ח עמוד ב': השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא. משמע, מיסב אין, לא מיסב לא. אתם רואים שצריך להסב, בלי להסב אתה לא יצאת. ואז מכאן הרא"ש מוכיח שההסבה מעכבת את המצווה. זאת אומרת שאם אתה לא מיסב אז לא יצאת ידי חובה. אז זה קושיה על הרמב"ם, נכון? כי הרמב"ם הרי טוען שהסבה לא מעכבת את המצווה. אז איך הוא יסביר את הגמרא פה? אז אומר הרב מבריסק: ולכאורה היה אפשר לומר דרבי יהושע בן לוי לא מיירי כלל מדין מצוות אכילת מצה, רק מדין מצוות הסבה. וקאמר דאם אכל כזית מצה כשהוא מיסב כבר יצא ידי חובת הסבה, לא חובת מצה. אף על פי שלא אכל כל אכילתו בהסבה. והן הן דברי הרמב"ם שכתב דשאר אכילתו ושתייתו אם מיסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך. מה אינו צריך? אינו צריך להסב. נכון? אבל במצה אם לא היסב, אז הוא כן צריך. מה צריך? להסב, לא לאכול מצה. צריך להסב, לא לאכול מצה, כי הוא לא יצא ידי חובת הסבה, לא שהוא לא יצא ידי חובת אכילת מצה. בסדר? זה מה שהוא אומר, ולכן הוא מדייק ברמב"ם שהרמב"ם כשהוא קורא את דברי רבי יהושע בן לוי, מה שכתוב פה לא יצא, הכוונה לא יצא ידי חובת הסבה, לא לא יצא ידי חובת אכילת מצה. בסדר? ואז לא קשה על הרמב"ם מהגמרא פה. עכשיו, אוקיי, אז זה לגבי מחלוקת הרמב"ם והרא"ש והתוספות, שעוד פעם אני ממשיך ואני אומר, זה הולך כהמשך לאותה הקדמה שנתתי ברמב"ם שמצוות ההסבה היא בעצם רוחו של כל החג הזה. עכשיו בהמשך הפניתי אתכם לגמרא שבגמרא בק"ח עמוד ב', שתאן חי יצא. אני פה לא אכנס לזה כבר בפרטים כי צריך כבר להתקדם. שתאן חי יצא, אמר רבא, אולי אשתף את הגמרא הזאת, שתאן חי יצא, אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. מה זה? עכשיו אני כבר כאן, מה הכוונה ידי יין יצא ידי חירות לא יצא? יין הוא כי הוא קיים את מצוות השתייה, אבל לשתות יין חי זה לא דרך חירות. נכון. זאת אומרת שיש בעצם שני אספקטים. זה ממש מה שאני אומר כל הזמן. מה הכוונה? מצוות שתיית יין היא מצווה. אוקיי? כמו אכילת מצה זאת מצווה, כמו אכילת הפסח זאת מצווה, אבל יש רעיון מאחורי כל המצוות האלה לעשות את זה בדרך של חירות. אומרת הגמרא אם הוא שותה את היין חי, הכוונה לא מזוג במים, אז זה נקרא שהוא שתה יין, הוא קיים את המצווה הפורמלית. אבל בני חורין לא שותים כך יין, ולכן בעצם את רוח העניין הוא לא קיים. אז ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא. פה ממש כתוב כמעט במפורש מה שאמרנו. שתאן בבת אחת את כל ארבעת הכוסות, זה אגב מדבר על, כן, שתאן בבת אחת, רבא אמר ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. הרמב"ם והרי"ף גורסים ידי חירות יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. ועוד פעם מה רואים פה? נעזוב כרגע את כל הפלפולים האלה, עוד פעם רואים את שני האספקטים האלה, יין וחירות. בן חורין שותה את היין שלו מזוג ושותה את היין שלו לאט. אוקיי? ולכן, הפוך אולי? סליחה, סליחה, אבל הוא שותה את היין שלו מזוג, אבל הוא לא חייב לשתות את זה לאט. ידי ארבע כוסות בהלכה הפורמלית הוא לא יצא, למה לא? כי חכמים רצו לפזר את ארבעת הכוסות לכל אורך ליל הסדר. כי אמרנו שארבעת הכוסות וההסבה חורזים את כל ליל הסדר כי זה מה שנותן את הציביון של החירות. אם אתה שותה בבת אחת, אז את היין שתית בדרך של חירות, אבל את ליל הסדר בעצמו לא ביצעת באופן של חירות. אז לכן ידי חירות של היין יצא, אבל ידי ארבע כוסות, לפצל את זה לארבע כוסות על פני ליל הסדר, את זה לא עשית. ולכן אני חושב שלפחות לגרסת הרמב"ם והרי"ף, אבל גם לגרסה אחרת, בהלכה הראשונה של רבא, נראה באופן ברור שבעצם יש פה שני אספקטים. אספקט אחד זה המצווה הפורמלית, והאספקט השני זה המצווה לעשות את זה באופן שמבטא חירות. ואנחנו רואים פה את ההפרדה שיכולים להיות מצבים שבהם אני עושה את המצווה הפורמלית ולא בדרך של חירות, אז קיימתי את המצווה אבל את רוח הדברים לא עשיתי, אז זה לא באופן מהודר. והטענה היא שפיזור היין על פני ליל הסדר והסבה, זה בעצם האופן, או שתיית יין מזוג שזה דרך בני חורין על פני כל הסדר ולעשות את זה בהסבה, זה בסך הכל מטרתו מעבר למצוות הפורמליות עצמן, מטרתו לצבוע את כל מה שאנחנו עושים בחג הזה בצבע הזה של החירות. אלה הביטויים ההלכתיים של המבוא הרעיוני שנתתי בהתחלה. עכשיו תראו. מה זה המצווה של שתיית יין? מה? ארבע כוסות. לא, שהיא לא ארבע כוסות. לא, זה ארבע כוסות. לא, אבל אמרנו שהוא יצא ידי יין ולא יצא ידי ארבע כוסות, אז מה זה מצוות שתיית יין? מצוות ארבע כוסות מכילה שני מרכיבים. מרכיב אחד זה לשתות יין, מרכיב שני זה לעשות את זה באופן של ארבע כוסות מפוצלות. כשאתה שתית את היין בבת אחת, את המרכיב הראשון של המצווה עשית, שתית יין, אבל לא עשית את המרכיב השני שרצו לפצל את זה לארבע כוסות. אז למעשה זה שלושה מרכיבים? גם יין, גם ארבע כוסות, וגם שהוא ישתה בהסבה? וגם שיהיה מזוג. שיהיה מזוג ובהסבה. נכון, ארבעה מרכיבים. מזוג, בהסבה, יין, שיהיה מזוג, שיהיה בהסבה, ושיפוצל לארבעה כוסות. כל אחד מהם אם לא קיימת אותו זה דין אחר. אם לא הסבת זה לכאורה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ותוספות, נכון? זה אם חסר אלמנט ההסבה. אם חסר האלמנט של היין שהוא מזוג, אז ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא. אם חסר האלמנט של הפיצול לארבע כוסות, אז ידי חירות יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. וכן הלאה. זאת אומרת, זה בסך הכל כל הדיונים שעשינו עד עכשיו זה בדיוק השילובים האלה בין המרכיבים של החירות לבין המרכיבים הפורמליים שזה מצוות ליל הסדר, בין המימד הרעיוני למימד הפורמלי. והשאלה מתי הוא מעכב, מתי הוא לא מעכב, זה בעצם כל הביטויים לדיון הזה. לכן אני אומר זה קודם אמרנו שארבע כוסות הם בעצמם המימד הרעיוני, לא? נכון, הפיזור שלהם על פני ליל הסדר בא להגיד שאני רוצה דרך ה… הרי בן חורין שותה יין מזוג בהסבה. זה מה שהוא עושה. אוקיי? אבל אני רוצה שתהיה בן חורין לכל אורך ליל הסדר, אז פיצלתי את זה לארבע כוסות. אם שתית את כל ארבעת הכוסות בבת אחת, אז אני בן חורין כיוון ששתיתי יין מזוג בהסבה. נכון שלא פיזרתי, לא פיזרתי את החירות על פני כל ליל הסדר, אז ידי ארבע כוסות לא יצאתי, אבל ידי חירות יצאתי. וזה משהו כפול אבל, נכון? כי אנחנו אומרים שכל מצוות ה… המצוות דרבנן שהם מצוות ארבע כוסות הם בעצמם הביטוי של החירות. כן, אבל אחרי שחכמים קבעו שצריך לשתות ארבע כוסות, אז יש גם עניין מצווה פורמלית לשתות ארבע כוסות. הרעיון היה לבטא את היותך בן חורין, אבל עכשיו יש לך קודם כל מצווה לשתות ארבע כוסות ואת זה אתה צריך לצאת ידי חובה קודם כל פורמלית, אבל מן הראוי לעשות את זה באופן של בן חורין, ואולי זה אפילו מעכב לדעות מסוימות, אבל המרכיב השני הוא חשוב, אבל הוא הטעמא דקרא של העניין של הדרבנן פה. מה שהגמרא אומרת שבמצוות היין למרות שהיא דרבנן יש גם ממד פורמלי. כמו במצוות דאורייתא, קודם כל חכמים קבעו לשתות ארבע כוסות, אתה צריך לשתות ארבע כוסות. אתה שואל אותי למה הם קבעו, מה הם רצו להשיג? ברור שהם רצו לבטא בזה דרך חירות ולפזר את זה על פני ליל הסדר ולכן יש גם עניין לעשות את זה כך. אבל קודם כל יש את הדבר הבסיסי. יש את הדין דרבנן, תבצע אותו. זה הדבר הפורמלי. הרעיונות, הממד הרעיוני שאתה רוצה להשיג, זה בונוסים. חלקם מעכבים, לפעמים לא מעכבים, אבל זה הבונוסים הנוספים. כן, יש פה חידוש מעבר למה שאמרתי, שארבע כוסות זה קודם כל גם מצווה הלכתית פורמלית מעבר למה שזה בא להשיג. אוקיי, עכשיו אני כבר ממש צריך להתקדם כי אני לא מספיק להגיע למה שרציתי. ברמ"א כתוב ככה: אישה אינה צריכה הסיבה. זה השולחן ערוך. אלא אם כן היא חשובה. אם אישה היא באיזה מעמד רציני, אז היא צריכה הסיבה כבר בזמנה. הגה, זה הרמ"א: וכל הנשים שלנו מקרי חשובות. הנשים בזמננו כולם במעמד שהן חשובות, זה כבר לא מה שהיה פעם. שימו לב, אנחנו מדברים על המרדכי, המרדכי זה כבר המאה השלוש עשרה, אוקיי? המאה השלוש עשרה, משהו כזה. זאת אומרת, כבר אז תהליך שחרור האישה לא התחיל היום. זאת אומרת כבר אז המרדכי טוען שבזמנו כל הנשים חשובות לא כמו שהיה בגמרא שמונה מאות שנה קודם או תשע מאות שנה קודם. אוקיי? אך לא נהגו להסיב כי סמכו על דברי הראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסיב. זה דבר תמוה. שיטת הראבי"ה, אחד מראשוני אשכנז, שבזמן הזה בכלל לא מסיבים, בלי קשר לנשים. לא צריך להסיב. למה? כי בזמן הרומאים ההסיבה הייתה ביטוי עליון להיותך בן חורין. היום גם כשאנחנו העשירים והבני חורין הכי גדולים, לא אוכלים ושותים בהסיבה. יושבים על שולחנות וכיסאות. אז לכן היום הדרך להסיב לא מבטאת חירות. וכיוון שכך אומר הראבי"ה היום לא צריך להסיב. עכשיו בא הרמ"א ומחבר את שתי האמירות האלה של המרדכי ושל הראבי"ה ביחד באופן שהוא לא מובן. הוא אומר ככה: בזמננו כל הנשים נקראות חשובות, הוא פוסק כמו המרדכי. לכן מה? נשים זה כמו גברים, צריכות להסיב. עכשיו הוא אומר כן, אבל לא נהגו להסיב כי סמכו על הראבי"ה. אבל הראבי"ה אומר שגם גברים לא צריכים להסיב. כי היום לא שייכת הסיבה, הסיבה של היום היא לא דרך חירות. אז ממה נפשך? אם אתה חושב, אתה פוסק כמו המרדכי שנשים הן כמו גברים, אז אם צריך להסיב אז גם נשים צריכות להסיב וגם גברים צריכים להסיב. אם אתה פוסק כמו הראבי"ה שלא צריך להסיב, אז גם נשים וגם גברים לא צריכים להסיב. איך אתה עושה את החיבור הזה שאתה לוקח את הראבי"ה שאמר דין כללי על הסיבה ומיישם אותו רק על נשים? הרי אם אתה מקבל את זה שנשים הן כמו גברים, אז אתה צריך לפטור את כולם מהסיבה לפי הראבי"ה. איך החיבור הזה נוצר וזה שמיישמים את זה רק על נשים ולא על גברים? אז ראיתי כל מיני הסברים ממש לא משכנעים, איזה תרתי… בעצם הטענה היא שהרמ"א מסתפק. המרדכי כתב כך אבל יש דעות אחרות אז אני מסתפק. אז לגבי נשים זה ספק ספיקא. ספק אם הן חייבות להסיב או לא, וגם אם חייבות להסיב, ספק אם בזמן הזה שייך את ההסיבה. אז לכן לגבי נשים הן פטורות. לגבי גברים זה רק ספק אחד. כי הגברים אולי צריכים להסיב ואולי לא, אז מספק הם צריכים להחמיר. נגד הראבי"ה. אבל קודם כל הסיבה זה דין דרבנן. אז למה מספק צריך להחמיר? בי"ת אין רמז ברמ"א לזה שהוא מביא את זה כספקות. אולי את הראבי"ה הוא מביא כספק. אבל לגבי נשים הוא מביא את זה כהלכה חתוכה שנשים בזמן הזה הן חשובות. אז גם אם הראבי"ה הוא ספק, אז תחליט מה דיני ספקות שלך, אבל תיישם את זה על נשים ועל גברים כאחד. הרי אתה אומר שהם אותו דבר. אני רוצה לטעון דבר כזה, אני כבר לא אקרא בפנים, הפניתי אתכן לסטנסיל של רב חיים, שהוא מביא שם מהבן שלו, כן? הבריסקר רב, הגרי"ז. והוא מביא שולחן ערוך הרב והגר"א. ששולחן ערוך הרב כותב שצריך להרבות בכלים נאים בסעודה וכולי, והגרי"ז כותב, זאת אומרת הוא אומר שמשמע שזה לא רק משום זכר בעלמא אלא זאת דרך חירות שנאמרה במצוות הסיבה. זאת אומרת מצוות ההסיבה זה לבטא את היותי שלי בן חורין, זה לא זכר למה שהיה אז. אוקיי? אז עכשיו מצד שני אפשר להבין שזה רק זכר למה שהיה שם. למה? כי הרי בזמננו, זה מה שאומר הראבי"ה, כי הרי בזמננו אין דרך להסיב, זה לא ביטוי להיותך בן חורין בזמננו. לא בגלל שזה דרך חירות, אלא בגלל שזה זכר לחירות. וזכר למה שהיה אז. אתם רואים עוד פעם את הקשר בין העבר להווה? ואני בעצם צריך לעשות עכשיו את מה שמזכיר לי את מה שהיה אז. או לחילופין, אני תופס את מצוות ההסבה לא כחלק מזכר למה שהיה אז, אלא כהנהגת בן חורין שלי היום. על זה אומר הראבי"ה, כן, אבל היום אין את זה. עכשיו תראו דבר יפה. אם זה באמת כך, אני רוצה לטעון שיש פה שני דינים. ההסבה באה גם כדי לזכור את העבר וגם כדי לבטא את דרך ההסבה היום, את דרך החירות היום. עכשיו זה עובד כך. הרי אומר הראבי"ה היום זה לא דרך הסבה, לכן מצד הדרך חירות, לא הזכר לחירות, אין מה להסב היום. אבל עדיין יש את הזכר למה שהיה אז. לראות את עצמו ולהראות את עצמו, כן? את ההתייחסות להווה לעצמי, והתייחסות למה שהיה. אז בהסבה יש לה שני אספקטים. אבל היום כשכבר זה לא מבטא חירות, אז מבחינת הנהגתי שלי כבן חורין אני לא צריך להסב. אני כן צריך להסב כדי, כחלק מסיפור יציאת מצרים, כדי לספר להם שאבותינו היו בני חורין ולבטא את זה או להדגים את זה דרך זה שאני מסב. אוקיי? עכשיו, אבל יש אני רוצה לטעון שיש הבדל בין תפקידו של עורך הסדר לתפקידם של המסובים. אם המסובים כוללים גם נשים, אז זה גם נשים. מה ההבדל? עורך הסדר, וזה עונה לשאלה שלך מלכיאני ששאלה מקודם או עידית, אני לא זוכר כבר. עורך הסדר בעצם תפקידו ללמד, והגדת לבנך ביום ההוא. מה תפקידו של הבן שעושה סביב השולחן? לשמוע. נכון? אז עורך הסדר בעצם תפקידו לספר מה היה אז, לספר מיציאת מצרים. אבל להיות בן חורין זה כולם צריכים לעשות, לא רק עורך הסדר, נכון? כי כולנו בני חורין. הסיפור זה חלק מוהגדת לבנך, זה כמו תלמוד תורה. אני אמור ללמד את בני. בסדר? אז אני המלמד, לא בני. בני יושב ושומע. אבל ההנהגה שלי כבן חורין זה גם הבן חייב. כולנו צריכים להתנהג כמו בני חורין. אבל זה אין היום. רגע, בדיוק. עכשיו אני רוצה לטעון ככה. האישה, כל עוד היא לא עורכת את הסדר, ויש לי ראיות לזה שאם היא עורכת את הסדר אז דינה כמו גבר. אבל אם היא לא עורכת את הסדר, נגיד שהבעל עורך את הסדר והאישה יושבת סביב השולחן, אז תפקידו של עורך הסדר זה הבעל. והוא חייב להסב משני דינים, להראות את עצמו כבן חורין ולספר על מה שהיה אז. אומר הראבי"ה, כן, אבל היום זה לא רלוונטי. נכון, אבל הגבר צריך גם להראות את מה שהיה אז, לכן הגבר צריך להסב. אבל האישה היא אישה חשובה, ולכן יש לה דין כמו הגבר, ועקרונית מבחינת הדין של להתנהג כמו בן חורין גם היא צריכה להתנהג כמו בן חורין כמו הגבר. אבל זה אומר הראבי"ה, אבל היום כבר אין את הדין הזה, אז האישה לא צריכה להסב. ולספר על מה שהיה אז, זה תפקידו של עורך הסדר, לא שלה. אז גם מהצד הזה היא לא צריכה להסב. לכן על זה סמכו נשים שלא מסבות. זה לא מדיני ספקות. השאלה היא לגבי שאר הגברים שמשתתפי הסדר. בדיוק, יש לזה כמה השלכות. אני לפי אם אני צודק, אז שאר הגברים לא צריכים להסב, רק עורך הסדר חייב להסב. אגב, אני ראיתי בכמה וכמה מקומות שככה עושים בלי לשים לב אפילו. עורך הסדר מקפיד יותר להסב והאחרים או שכן או שלא. אני חושבת שיש לזה בסיס אם אני מסביר ככה את הרמ"א. אני חושבת שזה סיבות פרקטיות. נפקא מינה הפוכה זה מה קורה כשהאישה עורכת את הסדר, ואז היא צריכה להסב גם היום. זה הטענה. עכשיו חני או לא זוכרת מי ששאלה את השאלה קודם, אז היא שאלה אז רגע, איך העני מבטא את החירות שלו אם הוא לא מסב? אוקיי? העני נחשב, או לא העני אלא לא משנה, כל מי שפטור מהסבה, הוא מבטא את החירות שלו דרך עורך הסדר כי הוא טפל אליו. לכן עורך הסדר מתפקד פה כמישהו שמעביר את זה לאחרים ובמובן הזה הוא גם הוציא אותם ידי חובה בזה. לכן גם מי שפטור הוא פטור בגלל שהוא טפל לעורך הסדר. אבל העני, זה מה שהסברתי קודם, הרי העני לא פטור כי הוא טפל למישהו, הוא עצמו עורך הסדר הרי, אז למי הוא טפל? הוא פטור בגלל שהוא לא בר הכי להסב? זה אומרת הגמרא, אפילו עני שבישראל יאכל בהסבה, כיוון שהוא אין לו את הפטור של טפל, הוא לא טפל לאף אחד. אף אחד אחר לא יעשה את עבודת החירות במקומו, אז הוא לא פטור. זה לא אותו דבר כמו עבד או שמש או אישה של זמנם או משהו כזה. ששמה הפטור הוא בגלל שאתה טפל לעורך הסדר. אז זה משהו אחר. אוקיי? טוב, יש לזה עוד השלכות, אני כבר לא אספיק להגיע לזה, אז תוכלו לקרוא בסיכום אם תרצו. אני חושבת שעשו כל מאמץ פשוט לפטור את הנשים מכל מיני סיבות כי פרקטית זה לא היה רלוונטי להם, התינוקות על הידיים שלהם, פשוט לא הסתדר כל הסיפור הזה. את יכולה לקבל את כל זה אבל זה לא רלוונטי. בגלל שבמשקפיים ההלכתיות, נכון, אתה יכול לעשות מאמצים איזה שאתה רוצה, אם אין לך הצדקה אז היא חייבת. מה המוטיבציה שלך לפטור אותה, זה מה שאת יכולה, יכול להיות מה שאת אמרת, אבל עדיין צריך להיות מנגנון הלכתי שיעגן את זה הלכתית. אז אני מאמינה שבאמת זה היה אבל. אז יש לי פה, יש לי פה עוד נפקא מינה בין הרמב"ם ובין ובין הרא"ש. שאם המצווה היא הסבה אולי זה מצוות עשה שהזמן גרמה ואישה פטורה. הבנת? את שומעת? אבל זה דרבנן. נכון. לא, אבל העניין של אם העיקר הוא הסבה או… מצוות עשה שהזמן גרמה בדרבנן זה מחלוקת רש"י ותוספות. כן. אבל במצוות הפסח אישה חייבת כי היא שייכת בחמץ אז גם במצה. כן, אני יודעת. לא, אבל ארבע כוסות זה לא בגלל שהיא שייכת בחמץ. שאף הן היו באותו הנס. כן. רציתי להגיד משהו אחר, שבאמת התפעלתי מהעובדה שהם יושבים ומדברים על חירות, הרי כולם הם כתבו פה את זה במאה ה-13 ובעובדה שהם כולם היו בגלות ותחת גזירות ותחת אני לא יודעת מה. היום אנחנו נוח לנו לחשוב על חירות. הבית שלנו בארץ ישראל, אני לא יודעת מה, אבל איך הם כתבו על זה ואיך הם ישבו על זה? זה נושא לשיעור אחר שנתתי אותו לפני כמה שנים אני לא יודע אם היית, שבו דיברתי על ההבדל בין חופש לחירות. שחופש זה כשאין עליך מגבלות. כשאתה בן חורין זה דווקא כשיש עליך מגבלות, השאלה מה אתה עושה איתן. או שאתה לקחת אותם על עצמך. כן, שגם זה בהחלט… דווקא במצב הגלות נראה לי שבן אדם יותר שואף לחירות. שואף כן, שואף כן, אבל אתה צריך להיות… להיות בן חורין עכשיו, לא לשאוף לחירות. אגב חלק מהיותך בן חורין זה אם אתה שואף לחירות, זה בעצמו מבטא את היותך בן חורין. כן כן. ספרטקוס שעשה את מרד העבדים, הוא היה בן חורין עוד לפני שהיה המרד. הוא זה שהיה חולם על החירות ופעל בשביל לממש אותה. הוא היה בן חורין אמיתי. אחרי שהתחילה, אחרי שהמרד הצליח, נגיד בהנחה שהמרד… המרד לא הצליח. בהנחה שאחרי שהמרד היה מצליח, אז כולם היו הופכים להיות חופשיים. אבל הבן חורין הוא היה לפני המרד. כמו נגיד אנטולי שרנסקי שאמר לשופט שלו. כן, בדיוק. אה אוקיי. טוב, שיהיה חג כשר ושמח. תודה רבה, חג שמח. שמח וכשר. תודה רבה חג שמח. להתראות. תודה, חג שמח.