ענייני שליחות – שיעור 5 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] בשיעור הקודם ראינו את דין מילי. ראינו את דין מילי, ואני מזכיר לכם שזה עלה כאשר הגמרא דנה במי שאמר לשני עדים לכתוב לו גט, לכתוב ולמסור, והם רצו למנות סופר שיכתוב במקומם. ואז אומרת הגמרא שמילי לא מימסרן לשליח. הם לא יכולים למנות את הסופר לכתוב, כי זה משהו שהוא מופשט, אמורפי מדי. ראינו הגדרות שונות למושג מילי, משהו שהוא לא גמור, משהו שאין בו חפץ קונקרטי, כל מיני דברים כאלו, ואז אי אפשר להעביר את זה בעצם למנות את הסופר לכתוב. זה עלה בהקשר של החידוש של הגמרא בברייתא ששליח ממנה שליח, והבעיה שם בעצם זה שהשאלה מה נקרא מילי ומה לא נקרא מילי, אבל הדין מילי יכול לסייג את החידוש הזה. זאת אומרת, גם אם אנחנו אומרים ששליח עושה שליח, אבל זה רק בשליחות ממשית, לא במילי. ואז יש מחלוקות ראשונים מה נקרא מילי: שליח קבלה בגט, שליח הולכה וקבלה בקידושין, ראינו שם דעות שונות בראשונים. אז אני רוצה קצת לגעת בסוגיית מילי כשהמקור העיקרי בדרך כלל שעוסקים בסוגיית מילי זה רבי עקיבא איגר. הפניתי אתכם אליו בדף ההכנה. הוא בעצם ממצה את הדיון היסודי בשאלה הזאת של מילי, אז אני רוצה לעבור עליו. אחרי זה נעבור כבר הלאה לשליחות בתרומה. הנקודה הבסיסית היא שמהניסוח הזה של הכלל נראה שמילי לא, זאת אומרת, כמובן לא הזכרתי שבאומר אמרו יש מחלוקת. רבי יוסי אומר שמילי לא מימסרן לשליח, מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוסי האם באומר אמרו זה כן מועיל. בסדר, זה רק הסיכום של מה שראינו. מניסוח הכלל בעצמו שכתוב שמה שמילי לא מימסרן לשליח, בפשטות נראה שעל מילי לא מוגדר מושג השליחות. אין שליחות על מילי. שליחות צריכה להיות על משהו מוחשי, ממשי, מסיים, כל ההגדרות שדיברנו עליהן. אבל מהמקרים שבהם רואים, שבהם הגמרא מדברת על דין מילי, זה תמיד עולה בהקשר של שליח שממנה שליח שני, נכון? למשל כמו שני העדים שרוצים למנות סופר שיכתוב את הגט בשמם. והשאלה היא למה הגמרא מניחה שהבעיה מתעוררת רק בשליח השני? הניסוח הרי אומר שמילי לא מימסרן לשליח, זאת אומרת המושג של מילי בכלל לא ניתן לשליחות. אז למה זה מתעורר רק בשליח השני? למה השליח הראשון כן מועיל? אם שליחות לכתוב גט היא מילי, אז גם השליח הראשון לא. איך בכלל ממנים סופר לכתוב גט בתור שליח ראשון? למה הבעיה מתעוררת רק כשאני אומר לעדים לכתוב והם ממנים את הסופר בתור שליח שלהם? אוקיי, אם מילי זה לא משהו שמוגדר עליו שליחות בכלל, אז זה כבר היה אמור להופיע בשליח הראשון. אז בזה בעצם עוסק רבי עקיבא איגר. הוא אומר ככה: ולכאורה יש לדון, תולה את זה בדין אומר אמרו כמו שאנחנו נראה עוד מעט, אומר: ולכאורה יש לדון, אמאי מהני על ידי שליח, הא קיימא לן מילי לא מימסרן. ולכמה פוסקים כרבי יוסי דאפילו אומר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר פלוגתא אם אומר אמרו כשר או לא, פליגי בזה. מה המחלוקת אם אומר אמרו כשר או לא, אפילו על הצד שמילי לא מימסרן לשליח, כן? בדעת רבי יוסי. אז מה המחלוקת? הוא טוען שהמחלוקת אם אומר אמרו כשר או לא תלויה בשאלה איך אני מבין את הפסול של מילי. מה יסוד הפסול של מילי? וההשלכה היא על אומר אמרו. איך זה עובד? זה עובד ככה: דלמאן דאמר אומר אמרו כשר, עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח היינו דאין כוח להשליח למסור כוחו לדין שליח עושה שליח, אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא. משום הכי. בלא אמר אמרו לסופר, רק שאומר לו כתוב, דנעשה הוא שלוחו דהבעל, אין בכוחו לחזור ולמסור כוח שליחותו לומר לאחר כתוב, כיוון דמוסר רק מילי בעלמא. אבל חד שליחות אפשר על ידי מילי, דהיינו שהבעל יכול לעשות שליח למילי. ואמרינן דמילי שעושה שליח הוי כמו מילי דבעלים עצמם. ומשום הכי אומר אמרו, סליחה, עוד רגע, מה הוא אומר? אם אני אומר שלשיטה שאומר אמרו כשר, הוא מתחיל עם השיטה שאומר אמרו כשר. אומר אמרו כשר פירוש הדבר שאם אתה לא אומר אמרו, אם אתה מינית אותם לכתוב והם ממנים מישהו אחר שיכתוב בשמם, אז זה לא עובד. אבל אם אומר אמרו אז כן. למה? כי כשאתה לא אומר אמרו, אז בעצם הראשון הוא שליח על המילי, אבל הוא לא יכול למנות שליח שני. הבעיה במינוי השליח היא רק כאשר אתה בא למנות את השני. אבל שליח אחד לעשות על מילי כן אפשר. כל הבעיה זה רק שהשני לא יכול לקבל את כוחו של השליח הראשון אם מדובר במילי. כן, ולכן אם אתה עושה שליח למילי, שליח אחד, אז מה שעושה השליח זה כמו מה שעשה הבעלים, כי יש שליחות על מילי באופן עקרוני. רק לשליח שני אי אפשר למסור. אז למה באומר אמרו כשר? עד כאן זה בסדר, אבל למה באומר אמרו כשר? זה הנקודה החשובה. זה אומר ומשום הכי אומר אמרו כשר, דהבעל עושה הוא לעניין זה שליח להדיבור, הציווי להסופר, כתוב שיעשה כן השליח עבורו. וכשאומר השליח להסופר כתוב, אין מוסר לו כוחו ומדין שליח עושה שליח, אלא דעושה כן בשליחות המשלח, ולזה בעצמו הוא שליח לומר להסופר כתוב במקום הבעל. מה שאומר, אומר כאשר אני אמרתי לו אמרו, אני אמרתי לעדים אמרו, אז בעצם הם לא התמנו בכלל לכתוב גט. הם התמנו למנות סופר. זה תוכן המינוי שלהם. אוקיי? אז עכשיו כשהם באים לסופר וממנים אותו, הם לא מעבירים לו את הכוח שהם קיבלו מהמשלח. הם לא קיבלו מהמשלח כוח לכתוב. השליחות שלהם לא הייתה לכתוב. השליחות שלהם הייתה למנות סופר שהוא יכתוב. נכון? אז כשמיניתי אותם למנות סופר זה מילי לכל דבר. אבל בשליח ראשון אין בעיה של מילי. אז הם נעשו שליחים למנות סופר לכתוב. למה השליחות של הסופר היא מועילה אם הוא אמר להם אומר אמרו? בגלל שכשם באים וממנים את השליח, הוא שליח ראשון לא שני. הוא לא שליח שלהם, הוא שליח של הבעלים. כיוון שהשליחות שלהם לא הייתה, אם השליחות שלהם הייתה לכתוב, אז את הכוח לכתוב הם מעבירים לשליח השני. אז הוא מקבל את הכוח מהם. זה אי אפשר לעשות. וזה מה שקורה כשהוא לא אמר אמרו. כי אם הוא לא אמר אמרו אז הוא אמר להם תכתבו אתם. והם מנסים לקחת את הכוח שהם קיבלו לכתוב ולהעביר את זה לשליח השני. את זה אי אפשר לעשות. במילי אתה לא יכול להעביר לשליח שני את הכוח שלך. אבל באומר אמרו למה זה כשר? כי באומר אמרו הם בכלל לא קיבלו את הכוח לכתוב. לא זה מה שהם מעבירים לשני. הם ממנים, מה תוכן השליחות שלהם? למנות סופר לכתוב. זה תוכן השליחות. אז כשהם ממנים את הסופר, זה כאילו שהמשלח ממנה אותו, כי יש שליחות על מילי לשליח הראשון. והשליח השני הוא שליח ראשון, הוא לא שני, הוא שליח של הבעלים. רק המינוי שלו נעשה על ידי העדים האלה באומר אמרו. הם לא העבירו לו את הכוח שהם קיבלו מהבעלים. הם פשוט מינו אותו בשם הבעלים. אז בשום מצב אין פה העברה של מילי משליח ראשון לשליח שני. השליח הראשון קיבל אמנם מילי, השליח השני גם הוא אולי שליח למילי, אבל הוא שליח למילי של הבעלים, לא של השליח הראשון. לכן אין שום בעיה, כי שליח אחד אפשר לעשות למילי. רק להעביר את הכוח של המילי לשליח שני זה אי אפשר. זה מי שסובר שאומר אמרו כשר. בסדר? אתם מבינים למה בלי אומר אמרו זה לא עובד כי אז זה העברת כוח, ולמה עם אומר אמרו אין בעיה. אוקיי? הערה, ראינו בגמרא שהגמרא אומרת שאם הוא, לפחות לאחת הדעות, שאם הוא נתן להם רשות למנות אז זה בסדר. יש שם ויכוח כאן באומר אמרו השאלה מה זה אומר אמרו. אומר אמרו פירוש הדבר זה השליחות שלהם, או אומר אמרו פירושו הוא בעצם אמר להם כתבו גט ותנו לאשתי, חוץ מזה הוא אומר אתם יכולים גם למנות סופר אחר אם אתם רוצים. נכון? יש ראשונים, אני לא זוכר כבר אולי לא הספקנו להגיע לזה בשיעור או בסיכום ששלחתי זה מופיע, יכול להיות שבשיעור אני כבר לא זוכר שבשיעור הגענו לזה. אז זה מחלוקת. רואים בראשונים יש כאלה שהבינו ככה ויש כאלה שהבינו ככה. יש כאלה שהבינו שאומר אמרו פירושו נותן להם רשות למנות. הם התמנו לכתוב, לא למנות. אומר אם אתם רוצים למנות בסדר מבחינתי, אין בעיה. עכשיו. איך להבין את זה? בדרך כלל אנחנו מבינים את זה שאם הוא נתן להם רשות, אז זה בסדר עם מילי, אז אין בעיית מילי. אוקיי? ככה מבינים בקריאה הפשוטה של הגמרא. לפי רבי עקיבא איגר זה לא ככה. לפי רבי עקיבא איגר זה לא יעזור שהוא ייתן להם רשות, כיוון שעדיין הם מוסרים את הכוח שלהם לשליח שני. לפי רבי עקיבא איגר אומר אמרו צריך להיות, אתם גם, או שבאמת לא מדובר שנתן להם רשות למנות סופר, אלא הוא מינה אותם למנות סופר. זה המינוי שלהם. הוא לא אמר להם כתבו גט. אוקיי? זאת אומרת כשהגמרא אומרת אוקימתא באומר אמרו, היא משנה את הציור, כי בציור כתוב כתבו גט ותנו לאשתי. זה היה הנוסח המינוי בהתחלה. עכשיו מעמידים את זה באומר אמרו, יורדים מזה. הוא אומר במקום זה, לא לא, הוא התכוון, הוא מינה אותם למנות סופר לכתוב. קצת דחוק. אפשרות אחרת זה לא, באמת הוא מינה אותם לכתוב והוא גם נתן להם רשות למנות, אבל לא שהרשות פוטרת את בעיית המילי, אלא הרשות פירושו אתם ממונים לשני סוגי שליחויות לבחירתכם. שליחות אחת תכתבו את הגט, ואז הם עצמם הסופרים, זה מילי של שליח אחד, נכון? אפשרות שנייה אם אתם רוצים, אני ממנה אתכם להגיד לסופר לכתוב. זה ערוץ מקביל. זאת אומרת, מיניתי אתכם לשתי שליחויות, תבחרו אתם איזה מהם אתם רוצים. אבל זה שתי שליחויות, זה לא שליחות לכתוב גט עם רשות להעביר את הדבר הזה לסופר. לא, זה לא יכול לעבוד לפי רבי עקיבא איגר. הרשות שלו לא תעזור. זה מילי, זה עדיין מילי. מה שכן אפשר להבין פה, כמו שאמרתי קודם, אחת משתי אפשרויות. או שהוא בעצם אמר להם, הוא לא אמר להם לכתוב את הגט, הוא בעצם מה שאמר להם אמרו לפלוני שיכתוב, זה לא רשות אלא זה היה תוכן המינוי. אפשרות שנייה, אם מדובר על רשות ולפי חלק מהראשונים מדובר על רשות, אז פירושו רשות הכוונה אני מרשה לכם גם להיות שלוחים למנות אותו. ואז אתם לא שלוחים לכתוב. אתם תבחרו באיזה מערוצי השליחות שמיניתי אתכם אתם פועלים. אם אתם פועלים בערוץ שאתם הסופרים ואתם רוצים להאציל את הכוח הזה לסופר, אין דבר כזה, אי אפשר לעשות את זה. כשאני נתתי לכם רשות למנות סופר פירוש הדבר, אמרתי לכם אתם מתמנים לשני סוגי שליחות, תבחרו איזה מהם. או שאתם סופרים, או שאתם אומרים לפלוני שיכתוב בשמי, אני ממנה אותו לכתוב. בסדר? הבנה שנייה, לשיטה שאומר אמרו, זה על אומר אמרו כשר. אבל מאן דסבירא ליה אומר אמרו פסול, סבירא ליה דחד שליחות גם כן אינו נתפס במילי ואין כוח לעשות שליח על מילי בעלמא. מי שאומר אומר אמרו פסול בעצם טוען שמילי לא עוזר גם בשליח ראשון, לא רק בשליח השני. למה? כי מה קורה באומר אמרו הרי? מה היה הפתרון? למה אומר אמרו היה כשר לפי התפיסה הקודמת? כי באומר אמרו הסופר הוא שליח ראשון לא שני. נכון? זה לא שהשליחים נתנו את הכוח שלהם לסופר. השליחים הם לא שליחים לכתוב, הם שליחים למנות את הסופר. כשהם ממנים את הסופר הם ממנים אותו בשם המשלח. ועכשיו הסופר הוא שליח של המשלח, הוא שליח ראשון. ובשליח ראשון אין בעיית מילי. אז למה באומר אמרו פסול? לשיטת אומר אמרו פסול, למה זה אי אפשר? כי לשיטה הזאת גם את זה אי אפשר לעשות, כיוון שמילי גם בשליח ראשון לא עוזר. הנה לכן זה תלוי בדין אומר אמרו. כל הבעיה באומר אמרו שבבאומר אמרו הסופר נהיה שליח ראשון ולא שני. אז מי שאומר אומר אמרו כשר, אז הוא אומר טוב, בשליח ראשון אין בעיה של מילי רק בשליח שני. אז באומר אמרו שליח ראשון לא שליח שני, אז אין בעיה של מילי, נכון? מי שאומר אומר אמרו פסול, אומר השליח השני באומר אמרו הוא שליח של הבעלים, הוא שליח ראשון, אבל גם זה פסול לשיטתו, כי אומר אמרו פסול. זה אומר שמילי לא יכול להיעשות גם בשליח ראשון, לא רק בשליח שני. נגיע לזה כבר, זה השאלה המתבקשת שם, עוד רגע נגיע לזה. אז המחלוקת באומר אמרו לפי הניתוח של רבי עקיבא איגר היא בעצם מחלוקת בשאלה האם שליח ראשון על מילי שייך או לא. בסדר? זה בעצם המחלוקת. וזה מה שהוא אומר, אבל מאן דסבירא ליה אומר אמרו פסול, סבירא ליה דחד שליחות גם כן אינו נתפס במילי, ואין כוח לעשות שליח על מילי בעלמא. ומשום הכי אי אפשר לבעל לצוות להסופר לכתוב על ידי שליח, דמה שאומר השליח להסופר כתוב, לא הוי כאומר הבעל, דלא ני… הוא לא אומר מה שאמרתי לכם קודם. יש פה צעד אחד הלאה. מה אמרתי לכם קודם? באומר אמרו, השליח השני הוא שליח של הבעל. הוא לא שליח שני, הוא שליח ראשון, ולכן זה תופס. אז לכן באומר אמרו פסול, אפילו שהוא שליח ראשון זה לא יעבוד. לכן גם באומר אמרו זה לא יעבוד. ושימו לב, אם באמת לפי השיטה שאומר אמרו פסול, גם שליח ראשון לא יכול להיעשות על ידי מילי, אז השליח השני הוא הפסול הוא בשליח הראשון, לא בשני. כי השליח הראשון כשאמרתי לו אמרו, מסרתי לו מילי. וכבר בשליח ראשון אין שליחות על מילי. אני תליתי את הכל בשליח השני, נכון? שבאומר אמרו, השליח השני הוא הראשון. ואז השאלה אם בשליח ראשון יש בעיית מילי או אין בעיית מילי. זה הוויכוח באומר אמרו, ויש השלכה. זה נכון בשלב ראשון. ויש השלכה. אחרי שאני מגיע למסקנה שמאן דאמר אומר אמרו פסול, שליח למילי גם שליח ראשון לא יכול להיות למילי, אם ככה אז הבעיה בכלל לא בשליח השני, בראשון. כי הראשון שהתמנה למנות את השני גם באומר אמרו, הוא התמנה למנות את השני זו שליחות על מילי. הוא התמנה למנות, מה זה למנות? להגיד. זה מילי, נכון? אז אומר שהראשון הוא לא שליח. אז אם הראשון הוא לא שליח, אז כשהוא ממנה את השני, זה לא שהשני הוא שליח ראשון של הבעלים רק הבעיה היא שזה מילי. השני הוא בכלל לא שליח של הבעלים כי הוא לא התמנה על ידי הבעלים. כי מי שמינה אותו לא היה שליח של הבעלים. תוצאה היא אותו דבר, אבל ההסבר הוא שהבעיה בשליח הראשון לא בשני. או גם בשליח הראשון, וממילא כבר השליח השני זה לא רלוונטי. וגם אם הוא היה מתמנה זה היה מילי. אבל תכלס הוא גם לא התמנה. כי מי שמינה אותו בעצמו היה שליח על מילי וזה לא שליח. אז הבעל לא מינה אותו בכלל. מינו אותו אנשים שהם לא רלוונטיים. בסדר? מה שאמרתי קודם נכון, אבל זה רק הצעד הראשון. הצעד הבא אחרי שאני מגיע למסקנה שמילי לא מועיל גם בשליחות ראשונה, אז עכשיו ממשיכים את החשבון ויוצא שהבעיה בכלל לא בשליח השני אלא מתחילה כבר בשליח הראשון. שליח הראשון שהתמנה למנות את השני באומר אמרו, השליח הראשון הוא כבר לא שליח. לא השני. עכשיו השאלה היא אז איך מועילה השליחות, איך מועילה השליחות של הסופר? אם אני עכשיו אני הבעל, אני הולך ישר לסופר ואני אומר לו כתוב גט לאשתי. זה וודאי טוב, הרי כך עושים את זה, נכון? זה ככה כותבים גט. נו, אבל אם מילי לא מועיל כבר בשליחות ראשונה, אז גם זה הרי אמור לא להועיל. הרי זה כל הרעיון תמיד שאמרתי שמילי תמיד נראה מהגמרא שהבעיה היא תמיד בשליח שני, כי שליח ראשון אם אני אומר לסופר לכתוב וודאי שזה מועיל. כל הבעיה היא כשהעדים רוצים למנות סופר. אבל עכשיו פתאום אנחנו מגלים שהבעיה בשליח הראשון לפי הצד השני של רבי עקיבא איגר, לפי השיטה שאומר אמרו פסול. כן? אם זה ככה, אז איך אפשר בכלל למנות סופר? שתי אפשרויות להבין את זה. נראה בהמשך את ההבדל. אפשרות אחת, שאמירה לסופר לכתוב זה לא מילי. הוא עושה מעשה, הסופר כן, וזה לא מילי. זה תלוי כמובן בקדושת מרדכי וכל מה שהיינו בשיעור הקודם, כי זה לא גמר מעשה. אם זה לא גמר מעשה זה כן מילי. אבל תכלס יש פה כן פעולה על חפץ מסוים והסופר בעצמו כותב גט. אז יש מקום לומר שדבר כזה לא נקרא מילי. שליחות למנות סופר זה אולי יהיה מילי. ולכן השליח הראשון קיבל שליחות של מילי, כי השליחות שלו זה למנות את השליח השני. אוקיי? אבל השליח השני, הסופר בעצמו זה לא מילי. אז למה זה פסול באומר אמרו? כי השליח הראשון הוא לא שליח. עכשיו הבעיה היא רק בשליח הראשון. קודם אמרתי שהבעיה היא בשני, אבל אחרי החשבון יוצא שיש בעיה כבר בראשון. אתם אומרים לא לא, בעיה היא רק בראשון. אם הראשון היה יכול למנות, למנות סופר לכתוב זה לא מילי. הבעיה בראשון כי הראשון התמנה לפעולה שהיא מילי, למנות סופר לכתוב. זה קצת קשה הכיוון הזה, כי אז יוצא שמה קורה בלא אומר אמרו? הוא מינה אותם לכתוב, נכון? עכשיו הם באים וממנים שליח אחר לכתוב. עכשיו אם אני אומר שהבעיה במילי זה בשליח ראשון, לא בשליח שני, אבל שליחות לכתוב היא לא מילי, לכן אפשר למנות סופר, אז יכולתי למנות אותם, נכון? הם כן סופרים. אוקיי? אז למה שהם לא יוכלו למנות מישהו אחר? גם שליחות שנייה לא צריכה להיות בעיה כי הרי זה לא מילי. אם זה מילי אז… איך נוצר מצב, איך נוצר הבדל בין אומר אמרו שזה כשר, לבין לא אומר אמרו שזה פסול? אז אם אנחנו אומרים לפי השיטה שאומר אמרו פסול, למה הוא פסול? בגלל שהמילי לא נמסר לשליח ראשון אפילו, נכון? לכן הראשון הוא לא שליח. אבל הסופר בעצמו זה לא מילי, לכן אפשר למנות אותו אם אני ממנה אותו ישירות. אבל אם זה כך, אז רגע, אז אין הבדל בין אומר אמרו לבין לא אומר אמרו. אז בלא אומר אמרו, אז הראשון הוא שליח כי הוא קיבל שליחות לכתוב גט שזה לא מילי, נכון? אז מה הבעיה שהוא יעביר את זה לשליח שני? הבעיה מתעוררת בלא אומר אמרו. למה בלא אומר אמרו זה פסול? שם זה היה צריך להיות כשר. בסדר? לכן לא סביר להגיד שהאמירה לשליח לכתוב זה לא מילי. כנראה שהאמירה לשליח לכתוב זה כן מילי. אז חוזרת השאלה, אז איך מועיל להגיד לסופר לכתוב סתם בגט רגיל? במאי נפשך, מה אתה אומר לי שזה לא מילי? אם זה לא מילי, אז מה הבעיה בלא אומר אמרו? בלא אומר אמרו אני ממנה את שני העדים לכתוב שזה לא שליחות על מילי, אז זה מועיל, והם ממנים שליח שני שזה גם לא שליחות על מילי, הם יכולים להעביר את זה לשליח שני כי זה לא מילי, מה הבעיה? ואם אתה אומר לי שאמירה לסופר לכתוב היא כן מילי, היא כן מילי, אז בעצם הבעיה בשליח הראשון ובשליח השני גם, בשניהם יש בעיה. אבל אז לא ברור איך אני יכול להגיד לסופר לכתוב, כי הרי יש בעיה גם בשליח הראשון במילי. לכן יותר סביר להגיד במקרה כזה, שבאמת כשאני ממנה את הסופר לכתוב הוא לא שליח שלי, לא צריך למנות שליח. באמת אינמי הוא לא שליח שלי. זאת אומרת, אמירה לסופר לכתוב היא כן מילי, במילים אחרות, זה מה שאני רוצה לומר. במילים אחרות, כן. שאני, אמירה לסופר לכתוב זה כן מילי. למה מועיל שהבעל הבית, בעל האישה, אומר לסופר לכתוב? לא בגלל ששליחות, הרי מילי לא מועיל גם בשליחות ראשונה, בגלל שלא צריך שהסופר יהיה שליח שלי. כל מה שצריך זה רק שאני אביע את רצוני לכתוב את הגט. יש ראשונים, הרמב"ן כמדומני כותב, שהאמירה לסופר לכתוב היא מדין לשמה בכלל, זה לא מינוי שליחות. הסופר היה צריך לכתוב וכתב לה לשמה, לשם האישה המתגרשת. איך אתה יכול לכתוב לשם האישה המתגרשת? אני הבעל שלה, אז אני צריך להגיד לך כתוב את הגט כדי לגרש את אשתי, וזה חלק מדיני לשמה, זה לא מינוי של שליחות. אז אם זה ככה, אז זה בעצם אומר ככה, למנות את הסופר זה בכלל לא שליחות. אז כשאני ממנה את שני העדים לכתוב, אין שום בעיה שיכתבו. למה? לא כי זה לא מילי, זה כן מילי שליחות לכתוב, אבל הם לא צריכים להיות שלוחים. אוקיי? ולמסור את הגט צריך שליחות, אבל על זה הם שלוחים, אין בעיה, זה לא מילי. בסדר? מה קורה כשהם באים למנות סופר, לא לכתוב בעצמם אלא למנות סופר? אז מה שקורה, שכיוון שהם לא שליחים, כי הרי אמירה לכתוב זה מילי. אם הם עצמם היו כותבים לא אכפת לי, כי הם לא צריכים להיות שליחים. אבל אם הם ממנים את הסופר השני בלי שהם שליחים, איך הם ממנים אותו? הרי הם צריכים להיות שליחים כדי שאני אחשב זה שמינה אותו. מדין לשמה הם צריכים להיות שליחים. זאת אומרת, כי אחרת לא אני מיניתי אותו, אז חסר בדין לשמה. אוקיי? לכן נוצרת בעיה. ואז מה שקורה זה שהבעיה בניגוד למה שאמרתי קודם, היא רק בשליח הראשון, לא גם בשליח הראשון. כי השליח השני, בעצם כשהעדים ממנים את הסופר, הם ממנים אותו לכתוב שזה מילי, אוקיי? אבל הסופר הוא לא שליח, אז לא אכפת לי שזה מילי. לכן אם הם היו שלוחים, לא הייתה נוצרת בעיה באמירה שלהם לשליח השני, כי השליח השני לא צריך להיות שליח, הוא סופר. אוקיי? הבעיה שמתעוררת פה זה בגלל שהם לא שלוחים. אם הם לא שלוחים שלי, אז מה זה עוזר שהם אומרים לו לכתוב? אני צריך להגיד לו לכתוב. אם הם לא שלוחים שלי, אז לא אמרתי. לכן ההסבר הפשוט. לכן ההסבר הפשוט יותר בשיטה הזאת של רבי עקיבא איגר, שלפי התפיסה שאומר אמרו פסול, האמירה לסופר לכתוב היא גם מילי. ומילי לא מועיל כבר בשליח ראשון, לא רק בשליח שני. אז למה אמירה לסופר לכתוב כן מועילה? כי לא צריך שם שליחות. ומה קורה כשהם לא אמר להם אמרו? אם הוא לא אמר להם אמרו, אז נכון שהסופר לא צריך להיות שליח, אבל הם עצמם צריכים להיות שליחים כדי למנות אותו בשמי, והם לא שליחים, כי הם קיבלו שליחות של מילי. כתיבה זה שליחות על מילי. לכן אין הבדל בין אומר אמרו ולא אומר אמרו. בשני המקרים השליחים הראשונים הם לא שליחים. אוקיי. רבי עקיבא איגר אומר ככה: וכיוון שכן, האי ביטול הגט הוי מילי בעלמא, ואיך יכול לבטל על ידי שליח? אפשר לשלוח שליח לבטל את הגט. ביטול הגט זה מילי. מה אתה עושה? אתה לא מוסר לו גט. אתה אומר לו לך תבטל את הגט. תגיד לו שהגט מבוטל. אתה שולח אותו להגיד משהו, לעשות פעולה בפה. אז זה מילי. אז איך אפשר לבטל על ידי שליח לפי התפיסה השנייה? שהבעיה במילי זה לא בשליח שני זה כבר בשליח הראשון. לפי התפיסה הראשונה אין בעיה, כי בעצם שליח לבטל את הגט זה אומר אמרו, נכון? הוא אומר לשליח הראשון אמור להוא שהגט בטל. אוקיי, אז זה בסדר כי השליח הראשון הוא שליח, הוא לא יכול להעביר את הכוח למישהו אחר אבל הוא לא מעביר שום דבר. הוא אומר לשני שהגט מבוטל, זה הכל. אבל אם הבעיה במילי זה כבר בשליח הראשון, לפי השיטה שאומר אמרו פסול, אז איך אפשר לשלוח שליח לבטל גט? אומר רבי עקיבא איגר: ובהכרח לומר, דווקא אמירת כתוב לסופר, דהמילי לא הוי גמר מעשה, רק שעל ידי זה יכתוב הסופר, זהו מיקרי מילי. כשאתה שולח שליח למנות סופר, השליחות הזאת היא שליחות של מילי. למה? כי כשהסופר יכתוב זה לא גמר מעשה, זה רק כתיבת הגט, עדיין צריך לתת אותו, זה מחוסר מעשה. אוקיי. אבל היכא דנגמר הכל על ידי מילי, כגון ביטול הגט, דעל ידי הביטול נגמר כל העניין, זה חשוב כמעשה. אתה שולח שליח לבטל את הגט, אז האופן שבו השליח פועל זה על ידי דיבורים. נכון? הוא רק מדבר כשהוא מבטל את הגט. אבל הדיבורים האלה, יש תוצאה. התוצאה היא שהגט מתבטל. והדיבור הזה בעצם הביצוע של המשימה של השליח הזה מחוללת תוצאה משפטית, הגט מתבטל. דבר כזה הוא לא מילי. אם אני שולח שליח למנות סופר לכתוב, זה מילי. למה? כי כתיבת הסופר לא מסיימת את הדבר. אוקיי. אז כשאני שולח שליח למנות סופר לכתוב, אני בעצם שולח אותו למילי, כי זה דיבור שלא מסיים את הדבר. אבל בשליח לביטול גט, זה אמנם דיבור אבל זה דיבור שמסיים דבר ולכן זה לא מילי. וראיה לזה, אומר רבי עקיבא איגר, מדפליגי רבי יאשיה ורבי יונתן אם יכול להפר נדרי אשתו על ידי שליח ותיפוק ליה דהוי מילי, אלא על כורחך דכהאי גוונא מהני. אדם יכול להפר את נדרי אשתו על ידי שליח, זו מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן בבבא מציעא צ"ו, הזכרתי את זה נדמה לי בשיעור הראשון, מחלוקת תנאים. עכשיו, יש שיטה שכן, יש שיטה שלא, אבל אף אחד לא מעלה את הבעיה שיש פה מילי. תגיד שהם חולקים בדין מילי. הגמרא לא אומרת את זה, הם חולקים בדין שלוחו של אדם כמותו. הקושיא של מילי לא עולה שם בגמרא. למה לא? הרי בעצם הוא שולח שליח להפר את נדרי אשתו. השליח בעצם אמור לדבר, להפר את הנדר, ממש כמו לבטל גט. מה רואים? שכיוון שכשהשליח מפר את הנדר הנדר מופר, זאת אומרת התוצאה המשפטית תחול בעקבות דיבורו של השליח, אז דבר כזה לא נקרא מילי. ברגע שהמילים יוצרות מציאות זה לא מילי. אותו דבר בשליח לביטול הגט ולא אותו דבר בשליח למינוי סופר. אז למה כשאני אומר לסופר ישר לכתוב למה זה כן טוב? הרי זה לא גמר הדבר, זה מילי, ומילי זה בעיה כבר בשליח הראשון. אז למה אפשר להגיד לסופר לכתוב? ולא צריך שיהיה שליח שלי? חייבים להגיד ככה. כי בכלל לא צריך שיהיה שליח שלי, כל מה שצריך מדיני לשמה אני צריך להגיד לו תכתוב את הגט לאשתי, אבל זה לא מינוי שליחות. בסדר? חייבים להגיד את זה. והוינן בהר"ן פרק קמא דפסחים שכתב דביטול חמץ דהוא מתורת הפקר אינו יכול לבטל על ידי שליח, שהרי אם אמר לחברו הפקר נכסיי אין בכך כלום. לא זכיתי להבין. איך פשוט לו להר"ן דלא מהני הפקר על ידי שליח? דאמאי לא? למה שאני לא אוכל לשלוח שליח להפקיר את נכסיי? וחשבתי לומר דהוי מדין מילי לא מימסרן. כן, זה מדין מילי, אתה לא יכול לשלוח שליח להגיד מילים להפקיר את נכסיך. אבל באמת ביררנו מסוגיין, הרי יצא מהסוגיה שלנו, דיכול לבטל על ידי שליח, וגם בהפרת נדרים הוכח דכי האי גוונא מהני שליח. והרי גם שם ההפקרה כשהשליח יגמור לדבר חלה התוצאה המשפטית, נכון? הנכסים עכשיו מופקרים. ואם זה גמר מעשה הדיבור הזה, אז זה לא מילי. אז למה הר"ן כותב ששליח לביטול חמץ לא מועיל? להפקרה, כן? למה לא מועיל? זה לא יכול להיות מדין מילי. אחר כך מצאתי בספר בית מאיר שהביא דברי הר"ן הנ"ל וניחם בקושיא. דגם הביא דברי מהרי"ט דאינו יכול להקדיש על ידי שליח משום דהוי מילי, וסתר זה מדין הפרת נדרים על ידי שליח. ובאמת גם מסוגיין דביטול הגט על ידי שליח נסתר דברי מהרי"ט. בסדר, אז המהרי"ט והר"ן באמת אומרים דברים שהם נגד מה שכותב פה רבי עקיבא איגר. הם כמובן יכולים ללכת לשיטה שאומרת אמרו כשר. כי אם אמרו כשר, אז רק שליח שני יש בעיה במילי, שליח ראשון אין בעיה במילי. נכון? הרי כל הדיון שלו פה זה לשיטה שאומרת אמרו פסול. אם אמרו פסול אז זה אומר שהבעיה במילי היא כבר בשליח הראשון. אוקיי? אבל לפי השיטה שאומרת אמרו כשר, אז יש שליחות למילי, רק אי אפשר להעביר את זה לשליח שני. אז לכן אין בעיה למה אפשר לשלוח שליח לבטל גט או להפקיר או כל מיני דברים כאלה. לא, רגע, סליחה, לא הפוך. הפוך. פשיטא שאפשר, לא, זה כן בעיה. זה לא יעזור.

[Speaker C] מה שאי אפשר לבוא… הוא לא מפחד מכוח השליח.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי איזה נזק.

[Speaker C] נניח סתם חמץ, אם נניח הוא יפקיר את כל הנכסים. אז הוא לא רוצה לתת את השליחות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מפקיר את החמץ. החמץ אבל הוא מדין הפקר.

[Speaker C] כן, אבל אם לא רוצים לייפות את הכוח, החכמים האלה שקובעים את ההלכה, לא רוצים לאפשר שהבן אדם יוכל למנות שליח ולאחר מכן הוא יוכל להתחרט, יהיו בעיות, זה, אז לא, תעשה את זה בעצמך.

[הרב מיכאל אברהם] למה בשליחות אחרת למה כן מאפשרים? הוא יתחרט לא יתחרט… בשליחות לקידושין הוא יכול אפילו להתחרט, הרי, או בשליחות לגירושין הוא יכול להתחרט וזה יוצר בעיות מטורפות. אפקינהו רבנן לקידושין מיניה בגלל כל הבעיות שנוצרות כשאתה מבטל את השליח שלא בפניו. יש בעיות נוראיות ואף אחד לא ביטל את השליחות בגלל זה.

[Speaker C] אבל הוא נתן לו גט ביד.

[הרב מיכאל אברהם] נתן לו גט ביד ועכשיו הוא הלך. עכשיו אני מבטל את הגט. אני מבטל.

[Speaker C] זה משהו אחר. אבל כשדובר על הפקר, להגיד למישהו לך עכשיו תפקיר את הנכסים שלי. הוא יכול לחזור בו.

[הרב מיכאל אברהם] גם שם הוא יכול לחזור בו. מה זה משנה שהוא נתן לו את הגט ביד? מה זה הוכחה? אמר את זה בפני שני עדים. זה לא שאלה של הוכחה. שאלה מה באמת קרה, לא השאלה אם יש לי הוכחה לזה. הבעיה היא לא בדיני ראיות. הבעיה היא מה קרה. לזה לא חוששים. לזה לא חוששים. הוא גם יכול להגיד לא הבנתי מה אמרת, נתת לי גט, חשבתי לעשות מזה עפיפון. זה לא עובד ככה, זאת אומרת, יכול להגיד הנה דרבנן, אולי לפעמים עושים תקנה, אבל פה זה לא עובד ככה, זה מדין תורה. אז באמת קשה הר"ן והמהרי"ט לפי הרבי עקיבא איגר, באמת קשה למה לא מועיל השליח לבטל את הגט. להפקיר, להפקיר, לא לבטל את הגט. להפקיר או לבטל? כן. לא, לבטל את הגט זה כן מועיל, סליחה. להפקיר. אגב היה לי פה משהו,

[Speaker C] להפקיר זה דבר מסוכן מדי. לא נותנים לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, למאן דאמר אומר אמרו, רגע, למאן דאמר אומר אמרו, אז כתיבת גט יכולה להיות מילי. שליחות לכתיבת גט היא מילי. נכון? אך למאן דאמר אומר אמרו פסול היינו חייבים בחשבון להגיע למסקנה שבכתיבת הגט עצמה, רגע, כתיבת הגט עצמה היא מילי. נכון? כתיבת הגט עצמה היא מילי. ומה שאני יכול להגיד לסופר לכתוב זה בגלל שלא צריך שליחות. אבל למאן דאמר אומר אמרו כשר, אז כתיבת הגט יכול להיות שהיא לא מילי.

[Speaker E] שליח ראשון ושני לא נכון בשביל כתיבת גט. אמרת ששליח ראשון ושני יכול להיות גם אם זה אומר אמרו. נכון. שליח ראשון אפשר ושני לא, אם אמר לו

[הרב מיכאל אברהם] זה שליח ראשון או שני. נכון. כן, נכון, אז מצד שזה שליח ראשון זה יהיה בעייתי, לא מצד שכתיבת גט היא מילי. כן, אז יוצא בעייתי לכל הדעות. מה שחשבתי פה אולי שמה זה נקרא שליח להפקיר? זה נורא מוזר. שליח להפקיר. תפקיר בעצמך, מה? למה אתה צריך שליח? נגיד הממון שלי באוסטרליה, מה אני צריך מישהו באוסטרליה שיהיה שליח שלי להפקיר? אני מפקיר מפה. ממון שלי בבית ההוא באוסטרליה במלבורן בטל כעפרא דארעא. מופקר. למה צריך מינוי של שליח? ויכול להיות שמה שהר"ן מתכוון זה בכלל לא קשור לדיני מילי אלא אתה לא יכול למנות שליח להפקיר את נכסיך כי אין בזה שום טעם. זה מעשה קוף, זאת אומרת זה לא רלוונטי. ובמקום שבו לא צריך שליח לא מוגדר שליח. שליח מוגדר רק במקום שצריך אותו. במקום שאין שום צורך בשליח למה למנות שליח? מה פתאום שהתורה תגדיר את המושג של שליחות בכלל?

[Speaker C] לא, אם אמרת סתם שהפקרת ואף אחד לא יודע מזה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה שאלה אחרת, האם צריך להפקיר בפני שני אנשים או לא. נגיד שהפקרתי בפני שני אנשים. זה לא משנה. אני יכול להפקיר בפני שני אנשים את הממון שלי שנמצא באוסטרליה. אין בזה… אין לשליח שום דבר שאין לי. אולי אני לא יודע בסיטואציה מאוד רחוקה אם אני על אי בודד אז אני מרים טלפון למישהו אחר שנמצא במקום שיש עוד שני אנשים שיכולים להיות עדים, שיפקיר את זה בשם שני העדים האלה בשמי. בסדר, אז אני בטלפון יכול להפקיר את זה לפני שני מאזינים שיהיו עדים. זה לא… בקיצור, יכול להיות שמה שהר"ן מתכוון זה משהו הרבה יותר פרוזאי שלא קשור בכלל לדיני מילי. אלא פשוט על להפקיר ואותו דבר על להקדיש מה שהמהרי"ט, מה שהוא אומר שאי אפשר להקדיש. אז הוא אמנם תולה את זה בדין מילי, לפחות כך הוא מצוטט, לא ראיתי את זה בפנים. אבל כשהרבי עקיבא איגר מצטט, הוא אומר אי אפשר להקדיש על ידי שליח משום דהוי מילי. אבל יכול להיות שלא, לא להקדיש ולא להפקיר לא שייך שליח כי אתה לא צריך שליח, תעשה את זה בעצמך וזהו. אין שום צורך שמישהו ייצג אותך בשום מצב. זה כמובן צריך איזושהי הנחה נוספת שבמקומות שבהם אין צורך בשליחות אז השליחות גם לא מוגדרת. גם בדברים שהם דברים משפטיים כמו הפקרה או הקדש, זאת אומרת זה דברים כן משפטיים, באותם מקומות שבהם אני בעצם אין ערך מוסף לשליח, לא צריך את השליח, יכול שהתורה בכלל לא מגדירה שליח. בסדר, אבל במהרי"ט לפחות הוא תולה את זה בדין מילי. והוא ממשיך אחרי זה אומר, אומנם במה שראיתי בספר בית מאיר הנ"ל בתחילת דבריו שפקפק על דין המהרי"ט הנ"ל, דמפירוש רש"י נראה דאגריותא דמילי אך שלא יוכל השליח למנות אחר תחתיו, אבל השליח עצמו מהני במילי, דרגט ומתנה גופא נמי אינו אלא מילי והם כותבים ונותנים, עד כאן לשונו. אז הוא אומר על המהרי"ט, גם אם אתה חושב שזה מילי להקדיש, אבל בשליח ראשון מה הבעיה במילי? כל מה שאתה לא יכול לעשות מילי זה רק למנות שליח שני. אז אומר רבי עקיבא איגר, זה לא נכון, וקושיא זאת על המהרי"ט לא קשה. ולעניות דעתי כבר כתבנו דזהו ניחא למאן דאמר אומר אמרו כשר, אבל למאן דאמר אומר אמרו פסול, אי אפשר לומר דאגריותא רק דאי אפשר למנות שליח אחר תחתיו, דהא מה שאומר לסופר כתוב אינו ממנה הסופר תחתיו אלא דבצוואת הבעל אומר לו כתוב, וזהו בעצמו שליחות הראשון שיעשה הסופר שליח במקומו של הבעל, ושליחות הסופר מהבעל נעשה על ידי שליח זה, ולדבר זה עושהו הבעל שליח שבשליחותו יאמר לסופר כתוב. אלא על כורחך דאינו יכול לעשות שליח כלל למילי. וגט ומתנה הוא טוען זה בכלל לא מילי, זה לעשות פעולה, זה לא שייך למילי בכלל. עכשיו הוא ממשיך, ואולם עדיין יש לעיין למאן דסבירא ליה למהרי"ם מראדוש, תשובה בבית שמואל, דבקידושין אף בשטר אין שליח נעשה שליח כיון דתליא ברצונה עדיין אין מעשה ביד השליח, דהא אין ביד השליח לגמור המעשה דשמא לא תתרצה. הזכרתי את הרשב"א בתשובה שאומר שגם בברכות שאם זה תלוי במישהו אחר אז אתה לא מברך, מצוות צדקה, למה לא מברכים על מצוות צדקה? כי אולי העני לא ירצה. אז זה לא תלוי רק בך, ברכה אתה מברך רק על משהו שתלוי רק בך. אם כן למאן דאמר אומר אמרו פסול, לפי דברינו הטעם דשליחות הראשון גם כן אי אפשר על ידי מילי, אם כן שליח בקידושין היכי משכחת לה. כן, הקדוש מראדוש הרי אומר שאפילו בשטר שליח לא נעשה שליח, למה? כי כל מה שתלוי ברצונו של צד אחר זה נקרא מילי. כי זה לא מעשה גמור כי המעשה הוא לא בידך, אז בעצם יש לו מעמד של מילי. הוא אומר לפי זה איך בכלל אפשר למנות שליח לקידושין? הרי למאן דאמר אומר אמרו פסול, הבעיה במילי זה כבר בשליח ראשון, לא בשליח שני. ואם שליחות לקידושין זה מילי, אז גם שליח ראשון לא יכול להיות לקידושין, אי אפשר למנות שליח לקידושין. האיש מקדש בו ובשלוחו כתוב, כן, יש שליח לקידושין. ועיין. הוא אומר זה לפי המהרי"ם מראדוש זה לא הולך, זאת אומרת ההסבר של רבי עקיבא איגר לא הולך. מה? הסברא שלו.

[Speaker C] נכון, שליח לא יכול לגמור מעשה ולכן זה מילי.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם זה מילי זהו, אז אי אפשר למנות שליח, אז איך אפשר למנות שליח לקידושין? אם אתה אומר שהבעיה בשליחות רק למאן דאמר אומר אמרו כשר, שהוא סובר שהבעיה היא רק בשליח השני, אבל למאן דאמר אומר אמרו פסול לא היה אמור להיות בכלל שליח לקידושין.

[Speaker C] בגלל שזה מילי לא? כן.

[הרב מיכאל אברהם] ובמילי אי אפשר גם שליח ראשון לא רק שליח שני. פה אני מציע שיש שני סוגי מילי. יש מילי אחד שהוא פשוט מילים, שליח למילים. שליח למילים אתה לא יכול למנות אפילו שליח ראשון. עכשיו בשליח בקידושין, בטח על ידי שטר, זה ודאי לא שליח על מילים, אתה מוסר לו חפץ, הרי זה ההגדרה הבסיסית של מילי. אלא מה, זה רק תלוי בהסכמה של האישה. במצב כזה המילי מהסוג הזה, בשליח ראשון אין בעיה רק בשליח שני. אני עושה חלוקה בין שני סוגי מילי. זאת אומרת ואז יצא שבמילי מהסוג הזה אומר אמרו יהיה כשר. כי הבעיה רק בשליח השני, לא בשליח הראשון. אוקיי. עד כאן הנושא של מילי לענייננו לפחות, לא נוכל להגיע לזה מעבר. טוב, אז אני עובר עכשיו לשליחות להפרשת תרומה. נתחיל את זה. שלחתי לכם את הדף, שליחות להפרשת תרומה. אני אתחיל קודם כל קצת עם המסגרת בגמרא. אני ארצה, עוד יש לנו עוד ארבע פגישות חוץ מהיום. אני ארצה עוד להספיק את זכין, שליח לדבר עבירה, אולי שליחות בגופו גם כן על מצוות. שליחות על מצוות. ומעבר לזה אני רוצה שליחות להפרשת תרומה, זה פחות או יותר מה שאני ארצה להספיק עד יום כיפור. אז פה קודם כל אני רוצה להזכיר את מה שראינו בשם רב שמעון שקופ, שדין שליחות דורש שליטה מלאה של המשלח במעשה. נכון? לכן ראינו שמה שהגמרא מדברת על שליחות בחליצה, והיא אומרת שמה שאינו בתנאי אינו בשליחות. מה שאתה לא יכול לעשות עליו שליח אתה לא יכול להתנות. למה? כי אם אתה לא יכול לעשות עליו שליח אתה לא בעלים בלעדי על הדבר, אין לך שליטה מלאה על העניין, ממילא אתה גם לא יכול להתנות. אז רואים שאם אתה לא בעלים מוחלט על הדבר, אתה לא יכול למנות שליח. אוקיי? כן, יש פה משהו מעניין ששמעתי פעם מאיזה יהודי בשיעור בשבת שנתן אצלנו בלוד, רב איסר רפשטיין, הוא היה הר"מ בקרית שמונה ואז הלך לעבוד בהייטק. בכל אופן, אז הוא הציע, הוא אומר, איך לומדים את דיני הקניינים ממגילת רות? הרי כתוב ושלף איש נעלו. לומדים את דיני הקניינים משם, בפרט את חליפין, אבל דיני קניינים בכלל. אז הוא אמר ששלף איש נעלו זה בעצם מבטא גמירות דעת של המקנה. זה הפעולה הקניינית שמבטאת את גמירות דעת של המקנה. בחליצה, למה האישה שולפת את נעלו של היבם? כי היבם לא לקח על עצמו את האחריות לייבם אותה בעצם. או במילים אחרות, הוא לא גמר בדעתו לעשות את מה שהוא היה צריך לעשות, מה שהתורה מצפה ממנו לעשות. בטח אם אנחנו תופסים שייבום הוא לכתחילה וחליצה זה רק בדיעבד. אוקיי? אז הוא לא גמר בדעתו. אז מה הסימבול לזה? זה שהאישה חולצת את הסנדל שלו. בעצם במקום שהוא יקח את נעלו ויבטא גמירות דעת, היא בעצם עושה את זה. וזה מבטא את הבוז שרוחשים לו על זה שהוא בעצם לא היה גבר, לא גמר בדעתו. בדיוק. כי הרבה פעמים אנחנו תופסים, ככה בדרך כלל תופסים, ככה היום יש, שחליצה זו השפלה לאישה. לכן היום יש כל מיני התמרמררויות על העניין הזה שטקס החליצה זה השפלה ודברים כאלה. לא הבנתי את הקטע הזה דרך אגב. זאת אומרת, זה טקס לא נעים אבל זה לא, אין פה השפלה מהותית לאישה. מה פשוט כן. מה זה? הוא טוען שזה השפלה לגבר, לא לאישה. עוד יותר טוב. אני אומר, והרעיון הוא להשפיל את הגבר לא את האישה. שזה שהוא לא עשה את חובתו, הוא לא ייבם אותה. והוא אומר זה גם ההשפלה היא גם סימבול, זאת אומרת הוא לא עשה את הפעולה הנדרשת שזה בא לידי ביטוי, גמירות דעת באה לידי ביטוי על ידי זה שחלץ איש נעלו, אז היא חולצת לו את הנעל. היא בעצם עושה. את הפעולה במקומו. טוב, לא משנה, זה רק סתם בסוגריים. בכל מקרה, אבל מה זה אומר? בעצם הוא ביטא את העובדה שאין לו שליטה בעניין. החליצה זה הוצאת השליטה מכוחו. בעצם היא חולצת לו, לא הוא חולץ לה. אז איך הוא יעשה שליחות בחליצה? זה בכלל לא מעשה שלו, זה מעשה שלה. אנחנו תמיד אומרים הוא חולץ לה, נכון? זה הביטוי ההלכתי, שהיבם חולץ ליבמתו. אבל לא, היא חולצת לו, לא הוא חולץ לה. זאת אומרת הטענה בעצם זה אתה לא חלצת, לכן היא חולצת לך במקום שאתה תחלוץ לה. רעיון מעניין. בכל אופן אבל לענייננו, מה שחשוב לענייננו זה שצריך שליטה בדבר כדי שאתה תוכל למנות שליח. נכון? זה אנחנו למדנו. עכשיו בוא נראה את הגמרא. הגמרא עושה צריכותא בין המקורות לשליחות. אשכחן בגירושין בקידושין מנלן? וכי תימא דיליף מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן בעל כורחה? אמר קרא ויצאה והייתה, מקיש הוויה ליציאה. מה יציאה משוי שליח אף הוויה נמי משוי שליח. כן, אז שליחות בקידושין לומדים משליחות בגירושין. עכשיו משליחות בגירושין אי אפשר ללמוד כי זה בעל כורחה, אבל עושים היקש ויצאה והייתה. ואמרנו שהיקש אין פירכא, זוכרים דיברנו על זה שהיקש אין פירכא, לכן זה שיש פה פירכא זה לא מפריע אם אני לומד את זה מהיקש. מה זה אומר בעצם? מה זה אומר שלגירושין שכן ישנן בעל כורחה, לכן אי אפשר ללמוד מגירושין לקידושין? למה זה שישנן בעל כורחה זאת פירכא? כי השליחה, השליטה של הבעל במעשה היא מוחלטת. נכון? להבדיל מקידושין שזה תלוי בהתרצות של האישה. לכן גם ראינו שזה מילי לפי הקצות והרשב"א וכולי. כן? שזה בעצם תלוי בהתרצות של האישה. אז זה בדיוק מה שאומרים פה. כיוון שזה נעשה בעל כורחה, אם זה נעשה בעל כורחה השליטה המלאה היא של הבעל. השליטה המלאה היא של הבעל, אז אולי בגלל זה באמת הבעל יכול למנות שליח להולכה בגירושין, ואתה לא יכול ללמוד מזה לקידושין ששמה אין לו את השליטה המלאה. אז רואים שמימד השליטה בעצם הוא רלוונטי לשאלה אם אתה יכול למנות שליח. כמה שהשליטה שלך יותר חזקה, כך אתה יכול יותר למנות שליח. אז אולי נלמד את זה משליחות לקבלה בגירושין? בשליחות לקבלה הרי האישה ממנה שליח, והיא אין לה שום שליטה. נכון? הרי ישנה בעל כורחה, זה הפירכא הייתה על הלימוד השני. נו, אז משליחות לקבלה תלמד בקל וחומר. הרי פירכא לצד אחד זה קל וחומר לצד שני, נכון? למה שבגירושין יותר קל שיהיה שליח מאשר בקידושין, כיוון שישנה בעל כורחה? נכון? אז עכשיו בשליח לקבלה, אם זה ישנו בעל כורחה, אז תלמד משמה לקידושין. זהו, אז אני דיברתי על זה שזה סוג שליחות אחר. שליחות על מעשה ואי אפשר ללמוד מזה לשליחות על כוח וזה בעצם אומר שדבר שישנו בעל כורחה של האישה משמש לשני תפקידים, לשני כיוונים. מצד אחד זה מחזק את כוחו של הבעל למנות שליח כי הוא השליט הבלעדי. מצד שני כשהאישה ממנה שליח, ברור שזה לא מסוג השליחים הרגילים של ייפוי כוח. זה משהו אחר. לכן מזה אי אפשר ללמוד שום דבר. צריך מקור מיוחד, זה ברור. ומהמקור הזה אי אפשר ללמוד לשליחות אחרת.

[Speaker C] אבל אם השליח לקבלה קיבל את הגט והוא איבד את הגט? מה? אבל אם השליח קיבל את הגט, השליח לקבלה של האישה, והוא איבד את הגט?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, ברגע שהוא קיבל את הגט היא מגורשת. לא צריך להביא לה את הגט. יכול לזרוק אותו גם באופן עקרוני. לא צריך לשמור את הגט בשביל ראיה וכולי, אבל ברגע שהוא קיבל את הגט ליד היא מגורשת. זה גם רגע הגירושין. לא רק שזה המעשה שמחולל את הגירושין אלא זה גם רגע הגירושין. רגע הגירושין זה כשהשליח קיבל את הגט. לשם שאלה, מה קורה אם אתה נותן את הגט לשליח ואתה אומר לו אבל היא לא תהיה מגורשת עד שהגט יגיע אליה? ואז יש בעיה שלא חזרה שליחות אצל הבעל, והגמרא מדברת על העניינים האלה. זה מסובך יותר. בשליח קבלה רגיל זה ברגע שהוא מקבל. אומרת הגמרא הלאה: ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא תרום, תרום כדעת בעל הבית. ואם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בבינונית אחת מחמישים. פיחת עשרה, הוסיף עשרה, תרומתו תרומה. זה משנה בתרומות, פרק ד משנה ד. מה רואים? שיש שליח בתרומה, נכון? יכול למנות מישהו שיתרום תרומה עבורך. מנלן? וכמובן זה מקור לא מהתורה, זה מקור ממשנה. אז הוא לא יכול להיות מקור. אנחנו רואים שיש שליחות להפרשת תרומה, אבל עדיין השאלה מאיפה המשנה ידעה את זה? צריך מקור מהתורה. מאיפה המשנה ידעה שאפשר למנות שליח בתרומה? אז אומרת הגמרא וכי תימא דיליף מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן חול? אמר קרא אתם גם אתם לרבות את השליח. אי אפשר ללמוד את זה מגירושין, כי גירושין זה חול ובתרומה זה קודש. למה קודש פחות אפשר למנות שליח מאשר חול? שוב פעם לדעתי זה עניין השליטה. קודש כל מקום בי גזא דרחמנא איתא, כן? זאת אומרת הקודש בעצם זה איזושהי רשות לעצמה שהכל זה רשות הקודש. אוקיי. ולכן השליטה שלך בדברים קדושים גם אם הם נמצאים ברשותך היא בעצם שליטה מוגבלת ולכן אתה לא יכול ללמוד משליחות על גירושין לשליחות על תרומה. כי זה קודש. אי אפשר ללמוד קודש מחול. חול זה יותר קל לעשות פעולות משפטיות. בקודש צריך חידושים מיוחדים. עוד פעם אני חושב שזה מתקשר לעניין רמת השליטה. אז מה כן? אז אי אפשר ללמוד מגירושין? אגב, המקום לשאול למה לא נלמד מקידושין? קידושין זה כן קודש? הגמרא בדף ו' אומרת בקידושין, היא אומרת שרגלה של זו עולה, היא מדמה את זה למקדש חצי אישה. והיא אומרת כמו שבהקדש פשטה קדושה בכולה, גם בקידושין יפשטו הקידושין בכולה. והראשונים והאחרונים מסבירים שמה שזה ממש הקדש, זאת אומרת קידושין זה יש פה מימד של קודש. זאת אומרת המעשה של קידושין, אז יש מקום להאריך בזה גם, אבל מהגמרא פה רואים לא ככה. אחרת הגמרא הייתה אומרת, בסדר, אז קידושין לומדים מויצאה והייתה מגירושין, ומקידושין שזה קודש אפשר ללמוד לתרומה. מה הבעיה?

[Speaker C] כי שם חסר משהו. מה? גם אין שם שליטה, צריך את ההסכמה של הצד השני.

[הרב מיכאל אברהם] אה, אתה אומר תהיה פירכא אחרת בקידושין? נכון שזה קודש אבל צריך את ההסכמה של האישה. אוקיי.

[Speaker F] אבל מה עם הצד השווה אולי?

[הרב מיכאל אברהם] מה הצד השווה?

[Speaker F] עושה שליח.

[הרב מיכאל אברהם] עושה שליח זה התוצאה. מה הצד השווה? הצד השווה צריך להיות איזושהי תכונה משותפת לשניהם שהיא הקובעת לעניין היכולת למנות שליח. עכשיו נכון שלפעמים הגמרא לא ממסגרה וכותבת במפורש מהו הצד השווה. כן? צו מיד ולדורות, זה הדוגמה בברייתא דדוגמאות לצד השווה. זאת אומרת מה כאן צו מיד ולדורות וכאן צו, אז בכל מקום צו מיד ולדורות. למה בכל מקום? מה משותף לכל הציוויים? הרבה פעמים הגמרא אומרת יש פירכא מפה פירכא מפה אז יבואו שניהם וילמדו משניהם. אבל בדרך כלל זה לא כך. בדרך כלל אומרים הצד השווה לשניהם שהם כך וכך, שממונך ושמירתן עליך, או שיש להם איזושהי תכונה ובגלל זה חייבים בלשלם בנזיקין כמו המשנה הראשונה של קידושין. לכן כל דבר שהוא ממונך ושמירתן עליך צריך, זאת אומרת אתה צריך משהו תכונה משותפת לשני המלמדים כי הפירכות תמיד אומרות שיש תכונה מיוחדת למלמד הראשון שלא נמצאת בשני ובמלמד. ויש תכונה מיוחדת בשני שלא נמצאת בראשון ולא במלמד. אז לכן מכל אחד מהם לחוד אי אפשר ללמוד. עכשיו אבל אם אתה עושה ללמוד משניהם ביחד, אז אתה צריך למצוא תכונה שמשותפת לשני המלמדים וגם נמצאת בלמד. כי אם היא נמצאת בשניהם ולא בלמד זאת עצמה תהיה פירכא. פורכים על הצד השווה תכונה משותפת לשני המלמדים. זה פירכא על הצד השווה. אז צריך להיות תכונה משותפת לשני המלמדים שקיימת גם בלמד. טוב, בכל אופן, יש קצת מקום להתלבט פה. אתה יכול להגיד שכן, דווקא אם אין תכונה משותפת אז אומר שכל מי שעושה שליח יכול למנות שליח כי אנחנו רואים שזה לא תלוי בשום דבר. כי עובדה שהתכונות המיוחדות לא משפיעות כי גם קידושין וגם גירושין אפשר. מוצאים דברים כאלה בגמרא. כנראה שפה הגמרא לא עושה דבר כזה כי היא מחפשת תכונה משותפת. אולי התוספות אומר את זה, אני כבר לא זוכר. חכה, אולי במקום אחר קצת. לא. טוב, בכל אופן, אז הגמרא מביאה מקור נוסף לדין שליחות. אם ככה יש לנו כבר שלושה מקורות. מקור אחד בגירושין לשלושת סוגי השליחויות. בקידושין זה ויצאה והייתה ודיברנו על השאלה מה בקידושין? הולכה, קבלה וכולי? שליח עושה שליח. ובתרומה זה כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם. יש מקום קצת. יש מקום קצת להתלבט, "כן תרימו גם אתם" זו דרשה? ומה זה משמעות הקרא? גם אתם הכוונה עוד מישהו, יש עוד מישהו. לא דרשה, זה פירוש הפסוק. יש מקום להתלבט אם זאת דרשה או לא. בכל מקרה, אז זה לרבות את השליח. ואז הגמרא, שוב פעם רואים שצריך מקור לכל הקשר הלכתי, דיברתי על זה בשיעור הראשון. ונכתוב רחמנא בתרומה וניתו הנך וניגמרו מיניה. משום דאיכא למיפרך שכן ישנה במחשבה. תרומה אפשר לעשות במחשבה. אז לכן מתרומה אי אפשר ללמוד על גירושין וקידושין. על קידושין אף פעם אין שאלה כי קידושין זה נלמד מגירושין "ויצאה והייתה". אין מקור מיוחד לקידושין שאתה שואל שהוא מיותר. אבל על גירושין תמיד השאלה. תלמד את גירושין מתרומה ו"ויצאה והייתה" כבר ילמד אותך על הקידושין. אוקיי? אז אומר לא, כיוון שתרומה ישנה במחשבה, וגירושין וקידושין צריך דיבור. זאת אומרת או מעשה, דיבור, אבל לא מועיל מחשבה. מה זה אומר שישנה במחשבה? נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה, דכתיב "ונחשב", "ונחשב לכם תרומתכם", אפשר על ידי מחשבה להפריש. מה זה אומר? שהשליטה שלך בעניין הרבה יותר חזקה, נכון? לא צריך אפילו מעשה, מספיק שאני חושב משהו וזה יהיה תרומה. ושוב פעם פרמטר השליטה הוא החשוב. ותמיד זה הפרכה או הקל וחומר, תלוי לאיזה כיוון מסתכלים, נקבעת לפי רמת השליטה שלך בעניין. אם זה נעשה במחשבה, אז השליטה שלך היא מלאה. אם השליטה היא מלאה אז אי אפשר ללמוד מזה שאפשר לעשות שליח בתרומה, אי אפשר ללמוד על גיטין וקידושין. אוקיי? טוב, עכשיו אני נכנס רגע לתרומה עצמה. אז ראינו את המשנה שמובאת. הנה פה. האומר לשלוחו צא תרום, תורם כדעת בעל הבית. ואם אינו יודע דעת בעל הבית, תורם בבינונית אחד מחמישים. פיחת עשרה, הוסיף עשרה, תרומתו תרומה. ואז לומדים מזה שיש שליחות בתרומה. מאיפה אנחנו יודעים? "כן תרימו גם אתם" לרבות שלוחכם. אנחנו נראה בהמשך שהמקור מתרומה נחשב כמקור העיקרי בדרך כלל בש"ס כשרוצים לחפש מקור לשליחות מביאים "כן תרימו גם אתם". כך למשל "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית", לכן גוי לא יכול להיות שליח. אז גם דיני שליחות נוספים לומדים בעיקר מהמקור הזה של תרומה. בסדר, זה נחשב המקור העיקרי לעניין הזה. בכל אופן לענייננו מופיעים פה שני דינים. א', אני יכול להגיד לשלוחי צא תרום, זה דין ראשון שמופיע במשנה. והדין השני זה שאם אתה לא יודע כמה לתרום, אחד מארבעים, אחד מחמישים או אחד משישים, אתה תורם כדעת בעל הבית ואם פיחת עשרה הוסיף עשרה זה לא קרה שום דבר. אוקיי? שני דינים מופיעים במשנה. מאיפה לומדים את דין השליחות? לכאורה מהרישא, נכון? מזה שאתה ממנה שליח. "פיחת עשרה הוסיף עשרה" זה לא צריך את זה. ברגע שהוא אומר לשלוחו צא תרום וזה עובד, סימן שיש שליחות בתרומה. למה צריך להביא את ההמשך שאם פיחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה? פני יהושע שואל את זה, אבל על פניו זה לא נורא. הרבה פעמים הביאו את ה… לא מביאים רק את הרישא מביאים גם את המשנה כבר בשלמותה. אוקיי? אז מביאים גם את ההמשך אבל העיקרון הוא שלומדים את הדין שליחות לומדים מהרישא של המשנה. לא צריך באמת את הסיפא שאומרת "אם פיחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה". אבל פני יהושע טוען לא ככה. לפני שאני מגיע לפני יהושע רק הערה. תראו את רש"י. "תורם כדעת בעל הבית", לפי מה שהוא מכיר בעל הבית אם עין יפה או עין רעה, עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד משישים, שהתרומה לא נאמר בה שיעור מפורש אלא "ראשית דגנך" ואפילו כל שהוא. הוא מתכוון לומר בפשטות אנחנו רגילים זה. בשיעור של הסברא שלחתי, לרצון השם, כן. אוקיי, אז בסדר, אז את המאמר הזה אם שלחתי אז זה מה שהתכוונתי. אני רק מאיר פה מרש"י בהמשך למאמר ההוא, כי רש"י פה בדרך כלל מקובל לחשוב ששיעור תרומה דאורייתא הוא חיטה אחת פוטרת את הכרי ורבנן קבעו שלושה שיעורים, אחד מארבעים עין יפה, אחד משישים עין רעה, אחד מחמישים עין בינונית. אבל יש גמרות ורמב"ם בצורה שיטתית ברור שזה שיעורים דאורייתא, לא שיעורים דרבנן, אחד מארבעים, חמישים ושישים. ורש"י פה גם כן משמע ממנו כך. לא הכרחי, אבל נדמה לי שפשט לשונו זה כך. כי מה הוא אומר? אין בה שיעור מפורש אלא ראשית דגנך. אז אחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים זה שיעור לא מפורש. מה זה אין בו שיעור מפורש? שיעור מדאורייתא הוא חיטה אחת ודרבנן קבעו אחד מארבעים, חמישים ושישים. מה זה שיעור מפורש ולא מפורש? זה לא קשור למפורש ולא מפורש. גם לא מפורש אין את זה בתורה. זה שיעור דרבנן. ורש"י נראה שההבדל הוא, וגם בט"ז ברש"י בחולין, ברש"י נראה שההבדל הוא שהחיטה אחת זה השיעור המפורש, זאת אומרת שהוא לא מפורש, ואחד מארבעים, חמישים ושישים זה השיעורים האמיתיים רק הם לא מפורשים בקרא. בסדר, זה בעצם הטענה. ועל זה כל המאמר שם מוקדש בעצם לעניין הזה. הטענה שלי היא שהשיעורים של אחד מארבעים, חמישים ושישים הם דאורייתא, הם לא דרבנן, בניגוד למה שחושבים בדרך כלל, ויש לזה כל מיני השלכות. אז אני חושב שגם ברש"י פה רואים את זה, אבל מבחינתי אני לא אכנס לזה כאן. תראו במאמר אם תרצו. אוקיי, אז עכשיו תראו את ה… רגע. איפה פה?

[Speaker C] למה מחקתי את הקובץ הזה?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. לפני שאני נכנס לדיני תרומה, אני אקדים את דין זכין, למרות שאנחנו עוד נעסוק בו, אבל אני צריך את זה לצורך הדיון בתרומה. אז הגמרא בדף מ"ב עמוד א', ובקידושין בהמשך, אומרת כך: ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה". תיפוק ליה שליחות מהכא? בוא נלמד שליחות מכאן. כתוב "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה", אז הנשיא בעצם זכה לכל השבט שלו את הנחלות השונות שלהם בארץ. אז אנחנו רואים שיש שליחות. מכאן אפשר ללמוד את דין שליחות. הוא היה שליח של השבט שלו לזכות את הנחלות. תיפוק ליה שליחות מהכא, למה צריך את המקורות של תרומה, של גיטין, של קידושין? יש פה מקור. אז אומרת הגמרא: ותסברה דהא שליחות הוא? והא קטנים לאו בני שליחות נינהו. איך אתה יכול להגיד לי שזה שליחות, הרי הוא זכה נחלות גם עבור קטנים, ואין שליח לקטן, משלח קטן לא יכול למנות שליח. לכן ברור שזה לא דין שליחות. אז מה כן? אלא כי הא דרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מניין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר "ונשיא אחד נשיא אחד". את דין זכין לומדים מכאן, לא את דין שליחות. ובפשטות הגמרא פה נראה שזכין הוא לא מדין שליחות. הערתי על זה משהו באחד השיעורים הקודמים. נכון? מה אומרת? אם זה היה שליחות אז היה צריך להועיל גם בקטנים, אז זה לא היה צריך להועיל בקטנים. אם זה מועיל בקטנים אז זה לא דין שליחות. מה זה כן? זה דין זכין. ודין זכין מועיל גם לקטנים, דין שליחות לא. אוקיי? אז לכן לומדים פה את דין זכין ואתה לא יכול ללמוד מכאן את דין שליחות, כי כמובן זה הנקודה. מה שלומדים מכאן זה את דין זכין לא את דין שליחות, ואתה לא יכול ללמוד מכאן את דין שליחות. אוקיי? עוד פעם רואים שדין זכין ודין שליחות זה לא אותו דבר. שואלת הגמרא: ותסברה זכות היא? הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה, דאיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר. לא תמיד זה היה זכות, הרי אתה נותן להוא את הנחלה הזאת ולהוא את הנחלה הזאת, אולי הוא היה מעדיף את זאת והוא היה מעדיף את זאת. זה זכות באופן עקרוני, אבל זה זכות שיש בה גם מימד של חובה. אוקיי, אז מה? מה זה אומר? אז אומר בעצם דבר כזה אפשר לעשות רק על ידי שליח, לא על ידי זכין. לכן אומרת הגמרא, אתה אומר לי זה דין זכין ולא דין שליחות? לא נכון. אם זה היה מדין זכין אי אפשר היה לעשות משהו שיש בו גם צד חובה. דבר מורכב כזה שהוא אמנם זכות אבל יש בו צד חובה, את זה רק שליח יכול לעשות, לא זוכה. אוקיי? ואלא כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב אמאי? אלא לחוב על מנת לזכות, תלמוד לומר נשיא אחד נשיא אחד מטה תקחו. ובסופו של דבר בכלל זה מקור למשהו אחר. אבל לענייננו, אנחנו נגיע לזה כשנדבר על דין זכין. לענייננו, מה שחשוב פה, יש מושג כזה שנקרא זכין, הוא לא עובד במנגנון של שליחות, כך לפחות נראה מפשט הגמרא, למרות שבמסקנה ירדו מזה, אבל כך נראה מפשט הגמרא, הוא לא עובד במנגנון של שליחות. עכשיו, כשאנחנו מדברים על שליחות בתרומה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כשאני אומר למישהו תפריש לי תרומה, והוא יכול להפריש כמו שהמשנה אומרת, ומכאן אומרת הגמרא רואים שיש שליח להפרשת תרומה. צריך בכלל שליח להפרשת תרומה? יכול להיות כמו שאמרתי על ההפקר ועל הקידושין ועל ההקדש, סליחה, יכול להיות שלא צריך בכלל שליח. כל מה שצריך זה שאני אסכים שאתה תפריש את התרומה. אתה יכול להפריש תרומה, כי אם הופרש הופרש, ואני צריך להסכים שיעביר את זה. בסדר, שיפריש את התרומה. מה זה… קודם כל לא צריך לתת את זה לכהן. ההפרשה מתקנת את הטבל גם בלי שנתן לכהן. אחרי זה את התרומה צריך לתת לכהן, אבל זה… שיפריש, או שאני אתן או שבעל הבית ייתן, מה זה משנה? אבל את ההפרשה אני יכול לעשות בלי לתת לכהן. הפרשה, אני רק מפריש תרומה. זהו.

[Speaker F] יעביר

[Speaker C] את זה לכהן.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, עכשיו אני שואל, את ההפרשה הזאת צריך להיות שליח כדי לעשות? למה? אולי כן, אולי לא. ולהפך, בגמרא נראה שכן, כי הגמרא לומדת מכאן את דין שליחות.

[Speaker C] אבל זה מחשבה, לא? אם זה משהו… זה לא פיזי.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז עוד יותר, אז לא צריך שליחות. אז איך הגמרא לומדת מכאן את דין שליחות? הגמרא אומרת שרואים מכאן שיש שליחות בתרומה. ומה פתאום? בתרומה, מה שאתה יכול להפריש עבורי זה לא בגלל שאתה שליח שלי, אלא בגלל שלא צריך להיות שליח. אם אתה תפריש עבורי הכל בסדר מדין זכין או סתם מדין התרצות. וזה הכל, פשוט אני אומר לך אוקיי, מבחינתי זה בסדר. ברור שאם אני לא מתרצה אתה לא יכול להפריש תרומה. אתה לא יכול לקחת פירות שלי ולעשות מהם תרומה. זה ברור. השאלה היא מה כן צריך כדי שאתה תוכל. האם צריך שאני אמנה אותך כשליח או שמספיק שאני אגיד אין לי התנגדות, אין בעיה, הכל בסדר, תפריש? וכאן יש שלוש רמות, ואנחנו נצטרך להגיע לזה בהמשך, אז אני כבר מגדיר את זה כאן. רמה אחת זה שאני אמנה אותך כשליח. רמה שנייה זה שאתה פועל מדין זכין. אבל דין זכין זה כמו שליחות, בין אם זה מדין שליחות ובין אם לא, אבל זה עדיין אתה פועל כאיזשהו מיופה כוח שלי. אולי לא מדין שליחות, מנגנון אלטרנטיבי, אבל עדיין המנגנון הוא שאתה פועל כמיופה כוח שלי. אבל יש מנגנון שלישי, לא צריך שום שליחות ולא זכין ולא כלום, אך צריך שאני לא אתנגד. אז אם אמרתי לך לך תפריש, בעצם מה שאמרתי לך אני לא מתנגד, תעשה מה שאתה רוצה. ואם אתה הולך ומפריש הכל בסדר. ואולי זה מספיק כדי שהתרומה תחול. לא צריך שאתה תהיה שליח שלי. אם זה כך, אז לא ברור למה הגמרא לומדת מכאן שיש שליחות בתרומה. יכול להיות שבתרומה כל מה שצריך זה רק התרצות, זה הכל. אם הגמרא לומדת מפה שיש דין שליחות בתרומה, הגמרא כנראה מניחה שלא מספיקה התרצות. ואנחנו נראה ראיות, זה לא נכון, מספיקה התרצות. אומר הפני יהושע, כן, אני אביא לכם דוגמה אולי. מישהו מקים מעקה בבית שלי. יש לי בית שצריך מעקה, מישהו מקים עבורי מעקה. בסדר? צריך להיות שליח שלי? ברגע שהוא מקים את המעקה, יש לי על הבית מעקה. זהו, נפטרתי. אפשר לדון אם יש לי מצוות הקמת מעקה, אם קיימתי מצווה. בפשטות לא. אבל ברור שהבית נפטר מידי מעקה, נכון? זאת אומרת, הוא לא חייב במעקה כי יש לו. גם בתרומה אותו דבר. יכול להיות שאם הוא לא שליח שלי, אז לא תהיה לי מצווה על הפרשת תרומה הזאת, כי לא אני עשיתי את זה, הוא עשה את זה. בסדר? אבל יכול להיות שהתרומה תחול. לי לא תהיה מצווה, אבל התרומה הופרשה. אם אני אתנגד, אז גם התרומה לא הופרשה, כי הוא לא יכול לעשות את זה. אבל מספיק שאני אתרצה בשביל שהתרומה תחול. שליח צריך אולי בשביל שלי תהיה מצווה, אמנם מצווה בו יותר מבשלוחו, אבל יש גם מצווה כשהוא עושה את זה על ידי שליח. אוקיי, אז זהו שצריך להיות שליח. אבל לעצם התחולה של התרומה מי אמר שצריך שליחות? יכול להיות שמספיק התרצות, ובוודאי דין זכין. עכשיו בתרומה זה יותר רחוק מאשר במעקה. כי במעקה נגיד אם הוא, אם הוא עושה מעקה מהחומרים שלו אז מה הבעיה? אין שום בעיה, זה ברור שהוא עשה והכל בסדר. האם הוא יעשה מעקה מהחומרים שלי? מה? לכאורה זה גזל. מה זאת אומרת? תשאיר לי להחליט אם אני רוצה לעשות מעקה או לא. לא, לא הזמנתי, הוא עושה ביוזמתו. אמרתי שאם הוא עושה את המעקה אז בבית יש מעקה, בסדר? אסור לו לעשות את זה, נכון? לא יודע, הבית הוא עם מעקה, אבל אבל אסור לו לעשות את זה. בסדר, זה בתרומה הוא עושה את זה משלי. הוא לוקח פירות שלי ומפריש עליהם תרומה. עכשיו נכון שאני חייב להפריש תרומה לכהן, אבל תכלס הפירות הם שלי. כטבל הם שלי. אז כשהוא מפריש פירות משלי יש מקום להגיד שהתרצות אולי לא מספיקה. כי אנחנו נראה בהמשך, בן אדם יכול להפריש פירות משלו בתור תרומה על הפירות שלי, ואז ברור שמספיקה התרצות. לא צריך שליחות. אבל אם הוא עושה את זה מהפירות שלי יש מקום להתלבט. יש עוד נקודה שאולי אני רוצה לעשות את המצווה בעצמי, ולא מוכן שמישהו אחר יעשה, כי את המצווה אני מפסיד. ואז אני לא מוכן שמישהו יעשה את זה בשמי. אז יכול להיות שפה ממש צריך שליחות. אבל הפני יהושע מעיר ככה, אומר פיחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה, מנלן? ונראה לי דהוצרך לאיתויי סיפא דמתניתין. דיברנו על זה למה הוא הביא את הסיפא שאם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בבינונית ואם עשה פיחת עשרה הוסיף עשרה תרומתו תרומה, למה הביאו את זה? תגיד בהתחלה האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעל הבית. רואים שיש שליח בתרומה, למה צריך את המשך המשנה? אז אמרתי שהקושיא לא כל כך קשה, כי בסך הכל הביא את המשנה כולה למרות שהראיה באמת היא רק מהרישא. אבל הפני יהושע טוען שזה בדווקא. אגב אני לא זוכר, יכול להיות שזה לא כל המשנה באמת. ואם זה לא כל המשנה אז ההערה יותר נכונה. אם לא הביאו את כל המשנה אלא רק את החלק הראשון אז זה באמת שאלה למה לא הביאו רק את הרישא ממש, למה הביאו גם את האמצע, אוקיי? אני לא זוכר כרגע אם זה סוף המשנה או לא. צריך להסתכל שם. בכל מקרה הפני יהושע שואל למה הביאו את זה, והוא אומר ככה, ונראה לי דהוצרך לאיתויי סיפא דמתניתין דמרישא לא מוכח מידי דמדין שליחות אתינן עלה, ואיכא למימר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אם היה רק את הרישא האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעל הבית, לא הייתי יכול ללמוד מכאן שיש שליחות בתרומה. יכול להיות שזה פועל מדין זכין, אותה דחייה שראינו על הנשיאים בחלוקת הארץ. שאם זה פועל מדין זכין אתה לא יכול להביא ראיה מכאן לזה שיש דין שליחות. אותו דבר נגיד גם פה. גם מה שאומרים פה אומר לשלוחו צא תרום, המה שהוא תורם זה בגלל שיש דין זכין. אז למה אני אמרתי לשלוחי צא תרום? למה צריך להגיד לו אם זה מדין זכין? אני צריך להגיד לו בגלל שאני אחרת יכול להיות שאני לא רוצה שהוא יתרום, זה לא זכות, כי אני מפסיד את המצווה. בסדר, אני רוצה לעשות את המצווה בעצמי או לפחות אני מפסיד את המעלה של מצווה בו יותר מבשלוחו. את המעלה הזאת אני וודאי מפסיד. וכיוון שכך אז אני צריך להגיד לו שיתרום כדי שילך לתרום. אבל תכלס עכשיו אחרי שאמרתי לו כשהוא הולך ותורם זה לאו דווקא שליחות, יכול להיות שמדין זכין. אני עכשיו מוסיף בסוגריים, ככה הפני יהושע כותב, אני מוסיף בסוגריים יכול להיות שאפילו זכין לו, אלא מספיק התרצות, אני פשוט גיליתי שאין לי בעיה עם זה. זה אפילו לא מדין זכין. כן, בדיוק, אבל אפילו לא זכין, סתם התרצות. הפני יהושע מתבטא מזה שזה מדין זכין, אבל זה לא חייב להיות. ולכן הוא אומר מהרישא כשלעצמה אי אפשר היה להוכיח שיש שליחות בתרומה. ואף על גב דאיכא למימר דלאו זכות הוא לו דניחא ליה לאינש למעבד מצווה בגופו, מכל מקום כיוון דגלי דעתיה דלא אכפת ליה דהא צא תרום קאמר משום הכי יכול לתרום דזכין לאדם ולא מטעם שליחות היכא דאיכא צד חובה בגוף העניין. דאף על גב דזכין לאדם גופא הסכימו רוב המפרשים דהוי מטעם שליחות מכל מקום אין זה מוכרח כל כך כמו אפרש לקמן. משום הכי מייתי מסיפא. מה הוא אומר? הוא אומר אם היה לי רק את הרישא אז לא הייתי בטוח שזה מדין שליחות, יכול להיות שמדין זכין. אתה אומר אולי דין זכין אתה לא יכול כי אולי הוא לא רוצה כי הוא רוצה לעשות את המצווה בעצמו, אבל הוא אמר לשלוחו צא תרום. ומה שצריך להגיע לזה במשנה שהוא… שיגיד לשלוחו צא תרום זה לא כי הוא ממנה אותו כשליח, אלא כי בלי זה הוא לא יכול להפריש. בסדר? אבל אחרי שאמרתי לו את זה אז רק גיליתי בדעתי שאין לי בעיה עם זה, אבל מכאן ואילך הוא כבר מפריש מדין זכין ואני מוסיף יותר אפילו לא מדין זכין אלא סתם מעצמו, ואני רק התרציתי אז אין לי בעיה עם זה. ולכן הביאו את הסיפא אומר הפני יהושע, כי מהסיפא ברור שזה מדין שליחות ולא מדין זכין. למה? מה שאמרתי קודם: משום הכי מייתי מסיפא דמתניתין דפיחת עשרה הוסיף תרומתו תרומה, אלמא אף על גב דאיכא צד חובה אפילו הכי מהני כיוון דאמר לו צא תרום ומצי למימר בהכי אמרתיך, אלמא דהיינו מטעם שליחות כן נראה לי. מהרישא אי אפשר היה להוכיח שזה מדין שליחות כי יכול להיות שזה מדין זכין. איי, יש שם מימד של חובה כי אולי אני בעצמי רציתי לעשות את המצווה? אז לא, אני אמרתי לו צא תרום, אז גיליתי דעתי שאין לי בעיה עם זה שלא אני אעשה את המצווה. מכאן ואילך זה זכות גמורה, זה זכין. אז כשהוא מפריש זה לא ראיה לזה שיש פה שליחות בתרומה, יכול להיות שהוא עובד מדין זכין. לכן הביאו את הסיפא. למה? כי אם הוא לא אמר לו בכמה אז הוא עומד בדעתו. ואם פיחת עשרה הוסיף עשרה, זאת אומרת בא בעל הבית ואומר רגע רגע אני רציתי אחד מחמישים את המפריש לי אחד מארבעים? יותר מדי, לא רציתי את זה. תרומתו תרומה למרות שהוא פיחת עשרה הוסיף עשרה. למה? מדין זכין זה לא יכול היה לעבוד, כי מדין זכין במקום שבו ישנה גם חובה זה לא יכול לעבוד. לכן זה חייב להיות מדין שליחות, ולכן הביאו את הסיפא, כי מהסיפא יש ראיה ברורה לזה שיש מושג של שליחות בתרומה. מהרישא זה יכול לעבוד גם מדין זכין. והרי לגלות בדעתי שאני מתרצה גם בעשר יותר ממה שחשבתי, אין במה שאמרתי לו צא תרום, אי אפשר להוכיח מכאן שאני התרציתי גם לאחד מארבעים. הבנתי שהוא יודע כמה אני נוהג להפריש ויפריש בהתאם. אבל הגמרא אומרת גם אם הוסיף עשרה תרומתו תרומה. אז רואים מכאן שזה מדין שליחות ולא מדין זכין, כי מדין זכין זה לא יכול היה לעבוד. מדין זכין לא עובד כשיש צד של חובה, למרות שגם על זה אנחנו נראה יש דיון בגמרא שם ששמעתי קודם על הזכייה של הנשיאים, אבל לזה נגיע כשנדבר על דין זכין ונראה את זה. אוקיי, נעצור כאן.