פוזיטיביזם בהלכה ובכלל שיעור 4

מי שקיבל פאנצ'ר אמר שמשם לא היה אפשר לזוז. מטורף. אבל עמדנו רבע שעה בצומת. אגב היום בערך בחמש בערך משהו כזה היה שם פקק שמישהו שהייתי בטלפון עמד שם שעתיים. פששש. היה ביציאה מהתעשייה האווירית. הייתה תאונה כנראה לא יודע בדיוק הוא אמר לי שהוא ראה כל מיני אמבולנסים שעתיים הוא עמד שם. פששש. באותו מקום. חשבתי שזה אולי עוד התאונה ההיא. אני לא יודע. טוב. אני דיברתי בפעם הקודמת על פרדוקסים ואני רוצה קצת לדון במה עושים איתם. אם יש, הזכרתי או לא את תורת הטיפים של ראסל? בהקדמה לפרינקיפיה מתמטיקה זה כן הספר המפלצתי של ראסל וווייטהד. אף אחד לא קרא אותו. כן שאף אחד לא קרא אותו או כמעט אף אחד. זה ספר שאין בו שום מילה. אמרו שמי שכתב לא קרא אותו. הבחור הזה צר… באמת? אין שם אף מילה בספר רק נוסחאות. שלושה כרכים כאלה של נוסחאות. בכל אופן בהקדמה שמה בהקדמה שם הם מציעים פתרון לפרדוקסים של הוראה עצמית כמו פרדוקס השקרן שהזכרתי הבאתי כמה דוגמאות לעניין הזה והטענה היא שהם בונים שפה שבנויה על העיקרון של תורת הטיפים. זאת אומרת מחלקים את הטענות לטיפים שונים לטיפוסים שונים בונים היררכיה של טיפוסים ואומרים שכל טענה יכולה להתייחס אך ורק לטענות שנמוכות ממנה בהיררכיה. כמובן זה אומר שהיא לא יכולה להתייחס לעצמה זה בא מה לפתור את הבעיה של תורת הקבוצות, פרדוקס של תורת הקבוצות. כן זה בעצם המוטיבציה. בכל אופן הטענה של ראסל וווייטהד זה שאם אנחנו נאמץ את תורת הטיפים אז לא יופיעו פרדוקסים של הוראה עצמית. אני אף פעם לא הבנתי את הלוגיקה שמאחורי הפתרון הזה כי זה כמובן לא פותר את הבעיה זה רק אוסר להציג אותה. זאת אומרת אתה בונה שפה שבה אי אפשר יהיה להציג את הבעיה והכל בסדר. זאת אומרת פשוט אסור לא חוקי לנסח משפט שמתייחס לעצמו. מעבר לזה הפתרון הזה במירכאות הוא פתרון אד-הוק. מה זאת אומרת? אם היה היגיון פנימי מעבר לזה שזה מוביל לפרדוקסים היה איזשהו היגיון למה צריך להשתמש בשפה כזאת ולא בשפה אחרת אני מבין. אבל אם אתה מייצר את השפה הזאת כדי לפתור את הפרדוקס אז זה לא באמת פתרון של הפרדוקס. כי זה רק אומר בסדר בוא נאמץ שפה אחרת שבה זה לא יופיע. בסדר אבל לא ענית לי עליו. אז אני משתמש בשפה הישנה עכשיו אני כן מנסח אותו. מה התשובה שלך? נאמץ שפה חדשה ולא נגיד אותו? זה פתרון של סטלין לפרדוקסים. שמי שאומר את זה מורידים לו את הראש ואז אין פרדוקסים והכל בסדר. אבל זה יותר מזה כי העיקרון הזה גם אוסר המון משפטים או טענות שאין בהם שום בעיה. לא כל טענה של הוראה עצמית מביאה לפרדוקס. יש הרבה טענות של הוראה עצמית שלא מובילות לפרדוקסים והן טענות בסדר. לא יודע מה… כל המשפטים מורכבים ממילים. בסדר? טענה נכון? טענה שמתייחסת גם לעצמה כי היא גם משפט. בסדר? מה זה מוביל לאיזשהו פרדוקס? זאת טענה שהיא מתייחסת גם לעצמה. זאת אומרת אין משהו מהותי בעייתי בהתייחסות עצמית. למה נקבע העיקרון הזה? כי יש טיפוס שלם של פרדוקסים שנובעים מהוראה עצמית כמו פרדוקס השקרן משפט זה הוא שקרי אז משפט שמתייחס לעצמו. אוקיי? או הספר שמספרת כל האנשים שלא מספרים את עצמם או הבאתי כמה דוגמאות לזה. אז נכון שיש כמה פרדוקסים שיסודם בהוראה עצמית. הוראה עצמית זה משהו שהוא מועד לפרדוקסליות אבל זה לא נכון שהוראה עצמית הוא מהותית בעייתי. יש טענות של הוראה עצמית שלא מעוררות בעיה, למה לאסור גם אותן? זאת אומרת אפילו בתור פתרון אד הוק, זה פתרון אד הוק רחב מדי. זאת אומרת, אתה אוסר דברים שבעצם אין שום סיבה לאסור אותם. זה רק מחדד עוד יותר את הבעיה הקודמת שאמרתי, שבעצם זה לא פותר את הפרדוקס, זה פשוט אוסר להביע אותו, ויחד עם זה זה אוסר להביע עוד דברים שלגביהם בכלל אין בעיה, אז למה לאסור להביע אותם? אתה יכול באותה מידה לפתור את הפרדוקסים באופן הזה של להגיד שכל משפט פרדוקסלי הוא לא חוקי. למה צריך להסתפק בלפתור פרדוקסים של הוראה עצמית? כל משפט שאתה רואה שהוא פרדוקס תכריז עליו כלא חוקי והכל בסדר, פתרנו ישר את כל הפרדוקסים שיוולדו ושנולדו ושהיו ושיהיו אי פעם. אתם מבינים שזה לא רציני, זאת אומרת זה לא זה לא באמת דבר שיכול לפתור את הפרדוקס. זה אני חושב שחלק מהתפיסה מה שנקרא האנליטית, ברטראנד ראסל היה אחד ממייסדי הפילוסופיה האנליטית. ופילוסופיה אנליטית דוגלת בטענה שבעיות בפילוסופיה יסודן בשיבושים בשפה, בשימוש לא נכון בשפה. הטענה היא בעצם, יש מאחורי זה דרך אגב היגיון, כי ברקע בעצם עומדת איזושהי הנחה שבמציאות עצמה אין פרדוקסים, המציאות עצמה זה או שזה ככה או שזה ככה. הפרדוקסים הם איכשהו ארטיפקט שלנו, משהו מלאכותי שנולד אצלנו. עכשיו איפה זה נולד אצלנו אם במציאות עצמה זה לא קיים? אז הם אומרים בשפה, זאת אומרת כנראה השפה שלנו מכילה אי-דיוקים או משהו כזה והשימוש בשפה יכול איכשהו להוביל בגלל זה לפרדוקסים. ולכן פילוסופיה אנליטית באופן בסיסי כשמתייחסת לסוגיות בפילוסופיה היא פותרת בעיות באמצעים לשוניים, באמצעים אנליזה לשונית. הם עושים אנליזה של המושגים, מגדירים אותם מחדש ובכך מעלימים את הבעיות. עכשיו הדבר הזה כשלעצמו לא פסול, כי יש בעיות שבאמת יסודן בשפה. אבל זה לא נכון אני חושב שכל הבעיות הן כאלו, דוגמה לבעיה של הוראה עצמית. ולכן איך יהיה איפה המדד? איך נדע מתי כן מתי לא? מתי שיש היגיון בניתוח הזה, לא רק זה שהוא פותר את הפרדוקס, לא זאת ההנמקה לאמץ אותו. ההנמקה לאמץ אותו כי הוא באמת הגיוני בלי קשר עכשיו לזה, ואחרי זה אני גם מראה לך שהוא גם פותר את הפרדוקס. זה נקרא פתרון לפרדוקס, כי זה אומר שהשתמשת במשהו באופן לא הגיוני ולכן נוצר הפרדוקס, זה בסדר. ואז אני אומר בוא תשתמש בו באופן הגיוני ותראה שהפרדוקסים לא נוצרים, אוקיי? אני אתן לכם דוגמה למשל דיברתי על הפרדוקס של החץ במעופו, נכון? דיברנו עליו אפילו לא מזמן, על הפרדוקס של החץ במעופו. הטענה שלי בעצם הייתה, הפרדוקס בעצם אומר שבכל רגע ורגע אתם מסתכלים על חץ שעף, בכל רגע ורגע אתם רואים אותו עומד במקום אחר. אז מתי הוא זז? מתי הוא עובר בין המקומות שבהם הוא עומד? בשום רגע זה לא קורה כי בכל רגע הוא עומד, רק עומד במקום אחר. בקיצור זה איזשהו ערעור על מושג התנועה. הטענה שלי הייתה, יש כאלו פתרו את זה עם אינפי, פתרו את זה עם כל מיני דברים כאלה, אני לא חושב שצריך להגיע לזה, זה ניתוח מושגי פותר את העניין הזה. זאת אומרת הטענה שלי זה שבכל רגע ורגע החץ נמצא במקום אחר, לא עומד במקום אחר. נמצא פירושו יש לו מיקום, הוא ממוקם במקום הזה. עומד זה לא רק שהוא ממוקם במקום הזה, אלא הוא ממוקם במקום הזה ומהירותו אפס. נכון? עכשיו מי אמר שמהירותו אפס? הוא נמצא במקום הזה, הוא לא עומד במקום הזה. עכשיו פה כשאני מסביר את ההבדל בין נמצא לבין עומד, כל אחד מבין אותו והיה מקבל את זה גם בלי הקשר לפרדוקסים. זאת אומרת יש היגיון בהבחנה המושגית הזאת לא רק בגלל שהיא פשוט פותרת את הפרדוקס, אלא היא הגיונית מצד עצמה, ברור שיש פה ערבוב בין נמצא לבין עומד, זאת אומרת זה ברור, אני לא אומר את זה אד הוק רק בגלל שזה פותר לי את הפרדוקס, אלא כל אחד מבין שזה באמת נכון. ממילא עכשיו אני אומר לכם שגם הפרדוקס נעלם. זה פרדוקס שהוא באופן מובהק פרדוקס שבאמת יסודו בלשון, בעיה לשונית. אתה מערבב בין המושג נמצא למושג עומד. כשנעשה אנליזה של המושגים האלה נראה שזה לא אותו דבר. כל מי שעומד גם נמצא באיזה מקום, אבל לא כל מי שנמצא הוא עומד, נכון? זה לא הזהות היא לא דו-כיוונית. ולכן בעצם זה פתרון אנליטי לפרדוקס שהוא באמת פתרון נכון. כי באמת הבעיה היא בלשון. אבל יש דברים או לפחות יכולים להיות דברים, לא יודע אם יש, יכול להיות שבאמת הם צודקים וכל הבעיות הן בעיות לשוניות. אבל אני לא מכיר פתרונות אנליטיים לכל הבעיות. אולי אני לא מספיק חכם, אם הייתי מחפש באמת הייתי מוצא שהם צודקים שכל הפרדוקסים אפשר לפתור אותם עם פתרונות אנליטיים. אבל למשל תורת הטיפוסים בעיניי היא לא פתרון. אולי יש שם פתרון אנליטי אחר, אבל תורת הטיפוסים היא לא פתרון. למה? כי זה אד הוק. אוקיי? אז לכן המוטיבציה לייצר פתרונות אנליטיים מובנת לי, המוטיבציה היא ש… לא יכול להיות שיש פרדוקסים שהם אמיתיים. במציאות או שזה ככה או שזה ככה, לא יכול להיות גם ככה וגם לא ככה. זאת אומרת, במציאות או שדבר הוא כזה או שהספר מספר את האנשים או שהוא לא מספר את האנשים. ולכן, אז מה יכול להיות? מה יוצר פה את הבעיה? אולי משהו במושגים שבהם אני משתמש, מספר, כל האנשים, אולי יש פה איזשהו משהו במושגים שאם נבדוק אותו טוב נראה שהוא בעצם מוביל לבעייתיות. כי במציאות עצמה או שהוא מספר או שלא מספר, לא יכול להיות שיש פרדוקסים במציאות. וזה מזכיר לי משהו מאוד חביב, היה לנו פעם כשהייתי באוניברסיטה שעשיתי את הדוקטורט, אז בא מרצה מהטכניון, אורי שפירא. הוא בא ונתן לנו קורס בטכניקות של תורת שדות, בכל מיני דברים כאלה. בקיצור, אחת הבעיות בתורת שדות, דיאגרמות פיינמן וכל מיני דברים כאלה, אחת הבעיות שם בטכניקות האלה זה שכשסוכמים את הדיאגרמות הסכום מתבדר, זאת אומרת הוא אינסופי. טוב, אז הוא יושב על הלוח, אומר טוב, הגענו לסכום אינסופי, בוא נחליף את סדר הסכימה או נחליף את האינטגרל עם הסכום, מחליפים אותו ועכשיו הכל בסדר, התוצאה היא שלוש. אוקיי, זהו, חישבנו, עוברים הלאה. אמרתי לו שנייה אחת, אני למדתי מתמטיקה אצל מתמטיקאים לא אצל פיזיקאים, זה היתרון שלי, והמתמטיקאים לימדו אותי שאם טור לא מתכנס, אפילו אם הוא לא מתכנס בהחלט, אסור להחליף סכום באינטגרל. אסור להחליף את זה, זה לא חוקי, אז לא יכול להיות שטור לא מתכנס שאתה מחליף את הסכום באינטגרל פתאום הוא מתכנס ועכשיו הכל בסדר. אז הוא חושב רגע ואומר לי תראה, במציאות השדות הם לא אינסופיים, נכון? ברור שהתופעה שאותה אנחנו מחשבים בסוף התוצאה שלה היא משהו, שלוש, לא יודע מה, אבל זה לא אינסוף, אין במציאות אינסוף. אוקיי, אז אם אני מגיע לתוצאה סופית בדרך הזאת, זאת כנראה הדרך הנכונה. זאת טענה מעניינת, זאת לא טענה מופרכת, זאת טענה מעניינת, אני לא חושב שהיא נכונה, אבל זאת לא טענה מופרכת כי הוא אומר תראה במציאות אין אינסופיים, האינסופיים זה בעיה בצורת החישוב שלנו, אז אם מצאתי צורת חישוב אחרת שמביאה אותי לפתרון סופי אז כנראה שהיא הנכונה, בהנחה שאין צורה אחרת שמביאה אותי לפתרון סופי. לא משנה. אני אומר מעין זה אני אומר גם פה בפתרון האנליטי, הפתרון האנליטי בעצם אומר תראה הרי במציאות עצמה אין פרדוקסים, פרדוקסים נמצאים אצלנו בהזיות שלנו אבל לא במציאות, במציאות או שדבר הוא נכון או שדבר הוא לא נכון, לא שניהם. אוקיי, אז מה זה אומר? כנראה הבעיה היא איכשהו אצלנו, אמרנו טוב, אז כנראה זו בעיה בשפה ואנחנו נעשה אנליזה שפתית או לשונית ונפתור כך את הבעיה. זאת המוטיבציה ובמוטיבציה יש בה היגיון, זה לא מופרך, החבר'ה האלה היו גאונים, ברטראנד ראסל זה היה גאון מדופלם, זה לא היה איש טיפש. הנקודה אני חושב שהם מפספסים זה שאולי אין פרדוקסים במציאות אבל הפרדוקסים יכולים להיות בהיגיון שלנו לא במינוח שלנו, זה לא אותו דבר. זאת אומרת צורת החשיבה שלנו יכול להיות שהיא בעייתית. נכון שבעולם עצמו גם אני נוטה לחשוב שאין פרדוקסים אמיתיים, פרדוקס זה תמיד תופעה מחשבתית, זו לא תופעה מציאותית. אוקיי, אבל המחשבה היא לא רק שפה, במחשבה יש גם עקרונות מחשבתיים ויכול להיות שהבעיה שלנו זה בעקרונות המחשבתיים שלנו על המציאות ולא בשפה. ובמובן הזה אני מוכן לקבל את המוטיבציה שלהם רק אני חושב שהם לקחו אותה רחוק מדי, הם אומרים שזה רק בשפה כי הרי במציאות זה לא יכול להיות, אוקיי, זה שבמציאות זה לא יכול להיות אני מקבל, אבל זה לא אומר שזה רק בשפה, יכול להיות שיש משהו בחשיבה שלנו. והכי נמי יכול להיות אז תורת הטיפוסים לצורך העניין יכולה להיות, אפשר להסתכל עליה לא כהגבלה של השפה אלא כהגבלה של החשיבה, כלומר החשיבה שלנו מכילה כמה חורים בלתי פתירים. אבל אני אנסה לחשוב על זה קצת, אני חושב שתורת הטיפוסים מדברת על השפה לא על החשיבה, כי היא מדברת איתך על מבנה המשפטים היא לא מדברת איתך על מה לחשוב. אני חושב, טוב, צריך לחשוב על זה כי לכאורה זה אחד משקף את השני, משפט משקף מחשבה כלשהי, אבל אני לא חושב, פה לדעתי זה ממש סינטקטי, זאת אומרת זה צורני לגמרי. אז לכן אני אומר שאני מוכן לקבל שבמציאות עצמה אין פרדוקסים אבל אני לא חושב שכל הפתרונות צריכים להימצא בשפה, צריך למצוא משהו בבעיה בהיגיון שלנו, מה בהיגיון שלנו לא בסדר, בחשיבה שלנו לא בסדר. אבל זה אני כן מסכים שבסופו של דבר אין פרדוקסים אמיתיים, לא יכול להיות שיש פרדוקסים אמיתיים, הפרדוקסים הם משהו שלנו באיזשהו רובד שפתי. מחשבתי, אבל זה משהו שהוא אצלנו. עכשיו זה מעורר שאלה מאוד מעניינת למשל לגבי פרדוקסים הלכתיים, כי פרדוקסים הלכתיים, ההלכה לא עוסקת במציאות. ההלכה זה מערכת נורמטיבית. זה לא שאלה על פיזיקה, על מה העובדה הפיזיקלית שזה גם שווה שלוש וגם שווה חמש. זה לא יכול להיות, זה פרדוקס במציאות. או שזה שווה שלוש או שזה שווה חמש במציאות. אבל כשאני מדבר על הלכה, אז אני אומר האישה הזאת גם מותרת וגם אסורה. מה זאת אומרת גם מותרת וגם אסורה? זה פרדוקס. אבל לא, כי ההלכה זה מערכת נורמטיבית. יכול להיות שבאמת המערכת הנורמטיבית שלנו דפוקה. אין פתרון לפרדוקס. המערכת הנורמטיבית שלנו מכילה פרדוקסים. כי מערכת נורמטיבית היא יצירה מחשבתית נקרא לזה, זאת אומרת היא לא, היא לא עובדה פיזיקלית או עובדה מדעית כלשהי. אז לכן שם אני לא בטוח שנכון לומר שבמערכת עצמה לא יכול להיות שיש פרדוקסים, זה תמיד בעיה בחשיבה שלנו על המערכת, כי המערכת בעצמה היא מערכת חשיבתית ולא מערכת עובדתית. אוקיי? אז לכן אותו דבר במשפט כמובן, לא נדבר רק על הלכה אלא בכלל. האם ייתכן שבתוך מערכת חוק של מדינה כלשהי רובץ פרדוקס. סיפרתי לכם אני חושב על גדל, באתר באינטרנט, באתר שלי, כתבתי באחד הטורים, יש לי סדרת טורים על מה היא פילוסופיה. אז בטור האחרון הבאתי הוכחה לוגית לזה שיש פילוסופיה. וההוכחה הזאת בנויה על הוכחה שגדל, פורמליזציה שגדל עשה לראיה האונטולוגית. זאת אומרת, לא משנה, זה פלפול אחר פורמלי. עכשיו גדל היה טיפוס מופרע קצת כמובן כמו כל הגאונים, או הרבה מהגאונים. והסיפור אומר, כנראה סיפור נכון דרך אגב, שכשהוא הגיע לפרינסטון בארצות הברית, במכון ללימודים מתקדמים עם איינשטיין. הוא הגיע לשמה חדש, מהגר מגרמניה. אז לקחו אותו למשרד ההגירה האמריקאי. הוא היה צריך להיבחן על החוקה האמריקאית ועל ההיסטוריה האמריקאית, וליוו אותו איינשטיין ופון נוימן. כן, בדיוק, ופון נוימן. השלישייה הזאת אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתה. זאת אומרת, רמת האינטליגנציה של שלושת האנשים האלה שווה בערך לאינטליגנציה של חמישה דורות ביקום כולו נדמה לי. אבל הם הלכו שם למשרד ההגירה האמריקאי, ואתם מבינים את מי הם יכלו למצוא שם. אוקיי? עכשיו גדל כשהוא התכונן לבחינה, הוא מצא סתירה בתוך החוקה האמריקאית. זאת אומרת הוא טען שהחוקה האמריקאית מכילה סתירה, שיכולה להוביל לדיקטטורה, ולכן היא סותרת כי העיקרון הבסיסי הוא דמוקרטיה. אז כיוון שכך יש סתירה בחוקה האמריקאית. אם זה כך אז אפשר להסיק ממנה כל מסקנה. כי זה כלל בלוגיקה, שיש מערכת סתירתית אפשר להסיק ממנה כל מסקנה. אז אם כך אין מה להיבחן על החוקה האמריקאית, החוקה האמריקאית אומרת כמה שאני רוצה, אין חומר. אוקיי? עכשיו לך תסביר את זה לפקיד. אתה מבין? אני תמיד חושב על זה כשאוצר אותי שוטר. נגיד עצר אותי שוטר פעם, אומר לי תשמע, הייתי בלי חגורה, עוד בתקופה שזה לא היה עד כדי כך כמו היום, כאילו היום זה כבר כמעט מופרך לנסוע בלי חגורה, פעם זה היה אסור אבל אנשים היו עושים את זה. נסעתי בלי חגורה, עוצר אותי שוטר אומר לי תגיד לי אתה לא מתבייש? אתה לא מבין שזה מסוכן? אתה לא פוחד על החיים שלך? רציתי להסביר לו תראה, גם לנסוע זה מסוכן, זה רק רמת סיכון. זאת אומרת יש רמת… רציתי להסביר לו, לא הוצאתי מילה כי ידעתי שאני אכפיל את הקנס אם אני… אבל רציתי להגיד לו תראה, אם אני נוסע באוטו אז יש לי סיכוי של אני לא יודע מה אחוז להיפגע. אז עם חגורה יש לי חצי אחוז להיפגע. עכשיו איפה עובר הקו של הסיכון שאותו אסור לקחת? למה אתה מחליט שזה עובר באחוז ולא בחצי אחוז? עכשיו לך תסביר את זה לשוטר מן השורה. לך תדע אם אתה נתקל בשוטר שיודע לכתוב או בזה שיודע לקרוא. מה לא היו שניים אפילו. כן, בדיוק. אז בקיצור, זה נורא משעשע. בכל אופן אז ה… כשהיינו בטירונות היה לנו שיעור הכנה לקראת ההשבעה ושם הם סיפרו על נוסח השבועה, על המשמעות שלו, כל מיני דברים כאלה. ואז התחילו, זה היה מחלקה של ביני"שים, אז התחילו אנשים לשאול כל מיני שאלות, מה זה אומר ומה זה אומר ואיך זה מסתדר עם ההוא, ואיך זה שאתה נשבע זה הרי יש אחד אמר שכשהוא מתגייס הוא לא רוצה לחתום על התחייבות, אז זה כפייה, אז אולי זה לא תקף, כל מיני פלפולים. ואז באיזשהו שלב אמר טוב די. אז מישהו אמר לו יש לי שאלה, יש לי משהו אחד שיכול לענות לך על השאלות. אז הוא אמר טוב בסדר. אז הוא אומר לו לפי הפילוסופיה של ויטגנשטיין יש פער מובנה בין המשפט לבין מה שמייצג ולכן השאלות הן הכרחיות. דורון אביטל מפקד סיירת מטכ"ל בתקופת הדוקטורט שלו זה על ויטגנשטיין, לא שאני בטוח שהדוקטורט הזה הוא בסדר. לא לא, מי? מעניין מאוד. דורון אביטל מפקד סיירת מטכ"ל בתקופת אסון צאלים ב'. זה יצא ספר מהדוקטורט שלו. יצא ספר מהדוקטורט שלו? פגשתי אותו פעם בחוף הים, היה לנו דיון ארוך על הספר שלו, נתתי לו ביקורת על הספר. לא, הוא איש מעניין מאוד. טוב בכל אופן, אז הטענה בעצם זה שלפרדוקסים כן אני מסכים שאמור להיות פתרון. או לחילופין שזה איזושהי הטיה, וזה גם סוג של פתרון, פשוט להראות איזשהו סוג של פתרון או להראות שיש פה איזושהי הטיה, זאת אומרת הפרדוקס הוא לא באמת קיים, הוא ניסוח מטעה או משהו כזה, אבל אין פה באמת פרדוקס. אבל אמור להיות איזשהו פתרון, אבל בהקשר ההלכתי, אז זה התחלתי להגיד, בהקשר ההלכתי זה לא כל כך פשוט. כי בהקשר ההלכתי, כיוון שזה לא עובדה פיזיקלית, אלא כל ההלכה או כל הקשר משפטי, לא משנה, הקשר נורמטיבי לא עובדתי, שם לא לגמרי ברור שאני יכול להניח שבאמת אין סתירה בחומר עצמו, אלא כל הבעיה היא רק באיך אני מתייחס לחומר, בהיגיון שלי או בשפה שלי או במה שלא יהיה. יכול להיות שיש סתירה בדבר עצמו. עכשיו בהקשר של מערכות משפטיות, רק ככה הגעתי לגדל, בהקשר של המערכות המשפטיות, אז הנה גדל מצא סתירה בחוקה האמריקאית. אוקיי? עכשיו בהקשר של התורה, יש כאלה שיגידו לכם טוב אבל התורה זה יצירה אלוקית, הקדוש ברוך הוא לא נופל איפה שנופל פקיד הגירה או הקונגרס האמריקאי, או אפילו אבות המייסדים. זאת אומרת אלה היו בני אדם, אז לא כל האמריקאים יקבלו את זה אבל כן. אז התורה היא אלוקית, זה לא יכול להיות, אין שם, תורת השם תמימה, כן? זה תמימה במובן שלמה, כאילו לא יכול להיות שיש שם פרדוקסים. ולכן פרדוקס בהלכה מעורר איזשהו סוג של בעייתיות אצל אנשים, בעייתיות תיאולוגית. אבל זה כמובן לא נכון בגלל שברור שההלכה היא יצירה של בני אדם לא של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נתן איזושהי תשתית ראשונית, לא יודע מה, מצוות, אבל המצוות הרי לא אומרות כלום עד שלא מפרשים אותן והפרשנויות הן פרשנויות אנושיות, שלא לדבר על מצוות דרבנן, אפילו מצוות דאורייתא, פרשנויות אנושיות. ובפרשנויות אנושיות אז תמיד כמובן יכולות ליפול סתירות. יש אפילו מידה בתורה שני כתובים המכחישים זה את זה. זה אפילו בתורה עצמה. בדיוק. זה מאוד מעניין אגב, אבל יש זה תלוי כי רבי עקיבא ורבי ישמעאל מפרשים את המידה הזאת אחרת. יש לי שגם על זה כתבתי פעם. רבי עקיבא ורבי ישמעאל מפרשים את המידה הזאת אחרת, והטענה היא שהיא לא מופיעה הרבה פעמים בספרות חז"ל הכתובים המכחישים זה את זה. היא מופיעה איזה חמש פעמים או משהו כזה. שלוש פעמים זה אצל רבי עקיבא ושתיים אצל רבי ישמעאל. כי אצל רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות שלו זה מופיע שני כתובים המכחישים זה את זה, זה המידה האחרונה ברשימה שלו. אבל גם רבי עקיבא משתמש בזה. אבל כשתבדקו את הדרשות שהם עושים תראו שהם עושים את המידה הזאת בצורה שונה. רבי עקיבא משתמש דווקא הניסוח שמופיע אצל רבי ישמעאל זה ניסוח שהוא שייך לרבי עקיבא. זאת אומרת רבי עקיבא אומר שני כתובים המכחישים זה את זה, יש לך כתוב אחד שאומר כך, כתוב אחד שאומר כך, חפש כתוב שלישי שיכריע. מה הכוונה יכריע? יצטרף לאחד הצדדים, ואז יהיה שניים נגד אחד ואנחנו נפסוק כמו השניים. אבל מה עם האחד? מה האחד מדבר שטויות? זה פסוק! יש פסוק שאומר את ההפך! אתה לא פוסק פה בין חכמים, זה פסוק שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה! יש בתוכה שני פסוקים, אחד אומר איקס השני אומר לא איקס. עכשיו יש עוד פסוק שאומר איקס. אוקיי, אז עכשיו אני יודע מה לעשות, אני צריך לעשות איקס. אבל איך אני אסביר את הפסוק לא איקס? יש פה פסוק בעייתי. רבי עקיבא לא מעניין אותו, הוא אומר הכתוב השלישי מכריע, מכריע הכוונה כמו כף מאזניים, זאת אומרת שניים נגד אחד ולכן זאת ההלכה. רבי ישמעאל כשהוא מסתכל על זה אז הוא, תסתכלו בדרשות איך הוא עושה את זה, הוא מיישב את שני הפסוקים. הכתוב השלישי עוזר לי להראות במה מדבר הפסוק הזה, במה מדבר הפסוק הזה, ושאין סתירה. ולפעמים אגב הראב"ד בפירוש שלו לתחילת ה'ספרא' על הברייתא של שלוש עשרה מידות, אז הראב"ד אומר שמה שבעצם כל יישוב שאנחנו עושים לסתירה בפסוקים זה מידת שני כתובים המכחישים זה את זה. לא צריך כתוב שלישי שיכריע ביניהם. לפעמים זה כתוב שלישי, לפעמים זה רק סברה. הסברה אומרת שזה מדבר על זה וזה מדבר על זה. אנחנו עושים יישוב ובזה פותרים את הבעיה. זאת אומרת רבי ישמעאל לא מוכן לקבל שיש סתירה בתורה, חייבת להיות חייב להיות יישוב לסתירה. רבי עקיבא אומר לא, יש סתירות בתורה. וכיוון שכך מה שאני מחפש זה רק מה לעשות. מה לעשות? אם יש שני פסוקים לכיוון אחד ופסוק אחד לכיוון השני אני הולך עם השניים, כי הולכים שניים נגד אחד. אבל אין לי יישוב באמת אז מה לעשות עם הפסוק ההוא שאומר ההיפך? לא, כי סתירה זה מההבנה שלנו, זה לא ההבנה האלוהית. ואם זה ההבנה שלנו אז איך? אז בוא נחפש יישוב ונראה איפה ההבנה שלנו שוגה. יכול להיות שאנחנו לא יודעים למצוא יישוב, אבל אם אנחנו יודעים אז עדיף. ואם אנחנו לא יודעים אז יש סתירה. אתה אומר שאנחנו בכלל לא נקרא לזה, אצל רבי עקיבא המידה שרבי ישמעאל מתחילה את התהליך. אנחנו מחפשים יישוב. מה שרבי עקיבא אומר אוקיי אבל אם לא מצאנו מה עושים? בדיוק, עכשיו אנחנו בשני כתובים המכחישים זה את זה ואז אנחנו מביאים את הכתוב השלישי. יכול להיות, הערה מעניינת. בכל אופן אז האמת שצריך לבדוק את זה כי נדמה לי שיש מקום אחד שבו רבי עקיבא ורבי ישמעאל חלוקים ואז זה אומר שרבי ישמעאל מצא יישוב ורבי עקיבא לא מקבל את זה אלא לוקח את הפסוק השלישי. ואם רבי ישמעאל מצא יישוב ולך אין יישוב אלטרנטיבי אז תאמץ את היישוב שלו. אם זה כך צריך לבדוק, ואם זה כך אז רואים שאצל רבי עקיבא זה אידיאולוגיה, זה לא רק למקרה שלא מצליחים למצוא יישוב. אבל אני לא יודע, כי יש למשל רבי עקיבא שהיה כולם היו בוכים והוא היה מצחק כשהוא היה רואה שועל יוצא מקודשי הקודשים, אז כולם היו בוכים והוא היה מצחק. הוא היה תמיד האנטיתזה. בדיוק, רבי עקיבא עומד מול סתירות והוא חי איתם בשלום, הוא לא מחפש להם יישובים. נו בסדר אני מבין, אז יש סתירה. השאלה מה לעשות, צריך לפתור את הבעיה מה לעשות אבל זה שיש סתירה אני לא מתרגש. אמרת אז יש סתירה. בכל אופן אז הטענה היא שבהלכה יכולות באמת להיות סתירות שאין להם פתרון. יכול להיות, להיפך, דווקא בגלל שהיא לא עוסקת בעובדות במובנם הפשוט והיא יצירה אנושית. ואז באמת עולה השאלה אוקיי, אז האם יכולים להופיע פרדוקסים בהלכה ואם כן אז מה עושים איתם. ואני אומר עוד פעם, יכול להיות שיופיעו פרדוקסים ואין להם פתרון ואולי אני גם לא יודע מה לעשות וזה יוצר לי בעיה מעשית כי אני לא יודע מה לעשות, אבל אין פה בעיה עקרונית כי ברמה העקרונית יכול להיות שיש שם באמת פרדוקס אמיתי. זאת אומרת יש באמת אחד העקרונות בהלכה הוא פשוט לא נכון, הוא סותר עיקרון אחר או שני עקרונות אחרים או לא יודע בדיוק איך נבנית הסתירה. ולכן אחד ה- אבל אני לא יודע מי, אז אני בבעיה אמיתית כי אני לא יודע את מי לזרוק ומה לעשות. אבל זה לא מעורר בעיה תאולוגית, זאת אומרת אין פה איזה בעיה עקרונית, בסדר יש פה משהו שאני לא יודע. עכשיו מה לעשות אין לי מושג. תמיד אפשר לפרש. מה? תמיד אפשר לפרש. לא, אם תמיד אפשר לפרש אז פתרנו. הבעיה היא מה עושים כשאי אפשר לפרש, זאת אומרת זה ה- אני אביא דוגמאות, אני אביא דוגמאות שבהן אנחנו נמצאים בבעיה. אני אולי לפני שאני אכנס לעניין הזה אני רוצה לדבר טיפה על הדרך שבה צריך לחפש פתרונות לפרדוקסים. בדרך כלל וזה נגיע אני אגיע בהמשך כי זה נוגע לשאלת הפוזיטיביזם, בדרך כלל פרדוקסים נוצרים משימוש בכללים. בדרך כלל. למה? כי אם אתה אומר משהו ספציפי בדרך כלל לא יהיה משהו ספציפי שהוא בדיוק הפוך לו שיצור סתירה. בדרך כלל כלל שאומר משהו כללי יכול להיתקע באיזשהי נקודה עם כלל אחר כי הוא אומר הרבה דברים. אז סתירות הרבה פעמים זה תוצאה של שימוש בכללים. זה לא חוק, זאת אומרת זה בעצמו לא כלל, אבל אני חושב שזה נכון ברוב המקרים. ברוב המקרים הבעיה היא שימוש בכללים. למה אני אומר את זה? כי הדרך לנסות ולפתור את הסתירות זה לנסות לצאת מהכללים. זאת אומרת לצאת אל מחוץ לכללים, כשאנחנו מצויים בתוך מערכת הכללים ומשתמשים בהם אנחנו נמצאים בלולאה ולא מצליחים לצאת ממנה. אבל אם נצא החוצה ונחשוב על הכללים עצמם, ננסה לראות האם הכללים נכונים או עד כמה הם נכונים או אם יש היררכיה ביניהם לגבי כל האפשרויות האלה, אז יכול להיות שאנחנו נמצא את הפרדוקס. הרבה פעמים התחושה הזאת של הפרדוקסליות הזאת, התחושה שאין מוצא נובעת מזה שאנחנו כלואים בתוך הכללים. הכללים נראים לנו משהו שהוא בטוח נכון, עכשיו רק השאלה איך מיישמים אותם, אבל היישומים מובילים אותך ללולאה אין דרך ליישם אותם. אז האם אנחנו תקועים? לא אנחנו לא תקועים. יכול להיות שצריך לצאת החוצה אל מחוץ לכללים ולחשוב על הכללים עצמם. משל לדבר כן משפט גדל הזכרתי את גדל קודם, משפט גדל זה משפט שמדבר על מערכות אקסיומטיות מטיפוס מסוים אבל הרבה מהמערכות המעניינות שאנחנו מכירים שייכות לטיפוס הזה, שקול איכשהו לתורת המספרים לא משנה, והמערכות מהטיפוס הזה גדל טוען. שיש בהן משפט שהוא נכון ולא ניתן להוכחה במסגרת המערכת. זאת אומרת שאתה חייב להניח שהוא נכון, אבל הוא לא ניתן להוכחה במסגרת המערכת. זה משפט גדל, נחשב לאחד המשפטים החשובים ביותר בלוגיקה בכלל, במאה העשרים בוודאי אבל בכלל. ההוכחה שלו מאוד מעניינת ואגב מתברר שאפילו היא יישומית ההוכחה שלו, שקידודים, הצפנות מבוססות בעצם על משפט גדל. מה שהוא עשה אומר שמה שראסל ניסה לעשות אי אפשר לעשות. נכון. הוא שבר את פרינציפיה מתמטיקה עם הטענה הזאת. זה בעצם הוא פירק מן היסוד את הפרויקט של פרינציפיה מתמטיקה. היום יש לזה ערך מוזיאלי לספר, אין טעם גם לקרוא אותו, לכן לא צריך להתאמץ אפילו. בכל אופן, כי ראסל ניסה להציג תמונה שלמה של כל המתמטיקה. לבסס אותה על תורת הקבוצות ולבנות ממנה את כל המתמטיקה בצורה עקבית ושלמה. וגדל הראה שאי אפשר לעשות את זה. הוא עשה את זה, לא יודע מה עשרים שנה אחרי שגדל כתב את הספר, או לא יודע כמה עשרים שלושים שנה. בכל אופן, הטענה הזו שיש משפט שהוא נכון ולא ניתן להוכחה. עכשיו מה שיפה בעסק הזה, וזה שיגע אותי שנים הדבר הזה. יש במתמטיקה שתי צורות להוכיח משפט, נגיד יש משפט קיום. למשוואה דיפרנציאלית מסוג מסוים יש פתרון. זה משפט במתמטיקה. המתמטיקאים אגב בדרך כלל לא יודעים למצוא את הפתרון, יודעים להוכיח שיש פתרון. אם אתם רוצים את הפתרון עצמו לכו לפיזיקאי. הרי המתמטיקאים מוכיחים שיש פתרון למשוואה כזאת ולסוג כזה של משוואות אפילו, לא רק למשוואה מסוימת. עכשיו את הדבר הזה אפשר להוכיח בשתי צורות עקרוניות. אפשר להוכיח בטכניקות מתמטיות את קיומו של פתרון ואפשר פשוט למצוא אותו. אם אני אמצא פתרון זה גם מוכיח שיש פתרון, נכון? זה ברור. אוקיי, אז זה מה שנקרא הוכחה קונסטרוקטיבית. הוכחה קונסטרוקטיבית בעצם מוכיחה שיש פתרון באמצעות הצגת פתרון. אני מראה לך שיש פתרון, הנה תראה. עכשיו מה שעשה גדל, הוא היה צריך לבנות משפט במסגרת המערכת האקסיומטית שלו, להראות שהוא אמיתי ולהראות שלא ניתן להוכחה. אוקיי? אז הוא הראה שלא ניתן להוכחה. אבל איך הוא מראה שזה אמיתי? הרי אתה צריך הוכחה כדי להראות שהוא אמיתי. אז איך אתה מראה שהוא אמיתי אם אתה טוען שאין לו הוכחה? יש פה משהו בעייתי. כי עוד פעם, אמיתי אצל מתמטיקאי, צריך להבין. אמיתי בפילוסופיה יכול להיות אמיתי גם בלי הוכחה, או אמיתי בחיי היומיום יכול להיות אמיתי גם בלי הוכחה. אבל אצל מתמטיקאי אין חיה כזאת. אמיתי זה מוכח, אין משחקים שם. אז איך זה יכול להיות שהוא מראה, מוכיח שהמשפט הזה הוא אמיתי והוא מוכיח שאין לו הוכחה? אם הוא מוכיח שהוא אמיתי אז ההוכחה הזאת היא ההוכחה של המשפט, אז יש לו הוכחה. זה שיגע אותי שנים הדבר הזה עד שהבנתי, אני לא זוכר כבר איך איפה נפל לי האסימון, שיש לו הוכחה אבל היא מחוץ למערכת. זאת אומרת המערכת האקסיומטית נגיד בנויה מעשר אקסיומות. קחו את הגיאומטריה, בגיאומטריה יש לה חמש אקסיומות או ארבע, לא זוכר כבר, חמש, בגיאומטריה אוקלידית. יש סט מסוים של אקסיומות. אוקיי? עכשיו אני יכול להוכיח כל מיני משפטים על בסיס האקסיומות האלה. עכשיו אני יכול לבנות איזשהו משפט בגיאומטריה, ואפשר לעשות את זה דרך אגב, משפט בגיאומטריה שהוא יהיה אמיתי ואין לו הוכחה בגיאומטריה. זאת אומרת שלא תצליח להוכיח אותו על בסיס ארבעת או חמשת האקסיומות של הגיאומטריה. אבל אני יכול להוכיח שהוא אמיתי. אז איך הוכחתי שהוא אמיתי? הוכחתי את זה בטכניקות לא גיאומטריות. זאת אומרת בטכניקות שהן מחוץ למערכת האקסיומטית הזאת, בטכניקות מחשבתיות כלליות הוכחתי שזה אמיתי. זאת אומרת אם זה לא אמיתי זה מוביל אותי לסתירה באיזשהו מובן. אבל זה טכניקות שלא שייכות לתוך המערכת. או במילים אחרות כדי להוכיח את המשפט הזה אני צריך לצאת מחוץ למערכת הכללים הזאת, המערכת האקסיומטית הזאת ולחשוב על הכללים עצמם ובאמצעות זה אולי להוכיח את האמיתיות של המשפט. אוקיי? אז במערכת הזאת אז כבר המשפט הזה הוא, כלומר במערכת הרחבה יותר, נכון, אבל גם במערכת הזאת יהיה משפט אחר שהוא אמיתי ולא ניתן להוכחה. ואז צריך עוד פעם לצאת החוצה, נכון. עד שאתה מגיע למערכות שהן מספיק מורכבות שמשפט גדל לא חל עליהן. למשל שמספר ההנחות שלהן הוא לא בן מנייה. רצף אינסופי, מספר ההנחות, כן זה מספר זה תמיד בן מנייה, עוצמת ההנחות כן בדיוק. אז כן נכון זה נסיגה כזאת. למה אני אומר את זה? כי זה בדיוק הנקודה הזאת, אתה נמצא באיזשהו פלונטר. ואתה בטוח שאין מוצא, כי אתה חי בתוך מערכת כללים מוגדרת היטב, אתה מיישם אותה ואתה לא מצליח לצאת. זה מוביל לזה וזה מוביל לזה, והופ אתה מוצא זנבך בתוך פיך. משהו פה לא עובד. אבל אתה לא שם לב שבעצם אתה פועל בתוך איזושהי מסגרת מאוד מאוד מסוימת או קשיחה של כללים. בוא ננסה לבדוק אותם עצמם, בוא נראה אם זה עובד או לא עובד. אתן לכם דוגמה. פעם דוגמה הלכתית. יש ברבי אלחנן וסרמן מביא את זה, גם ברבי דוד טביל, הוא לא הראשון, היו לפניו. דנים בפרדוקס ככה חביב על האחרונים. זה מצה מן החדש, סוגיית מצה מן החדש. מה זאת אומרת? כמה הקדמות. הקדמה ראשונה, יש כלל כזה שעשה דוחה לא תעשה. אם יש לי התנגשות בין עשה לבין לא תעשה, אז העשה גובר. אני מקיים מצוות עשה, למרות שהמחיר הוא עבירת לא תעשה. למשל, אני צריך לאכול מצה בפסח. בסדר? ואין לי תבואה, רק תבואה מן החדש. החדש הרי ניתר יום אחרי הפסח, נכון? יום הנף. אז בפסח עצמו בערב פסח שיש מצווה לאכול כזית מצה, אתה לא יכול לאכול חדש, זה אסור. אבל אין לי קמח אחר. אז עושים מצה מן החדש ואוכלים מצה. למרות שעוברים על לאו של אכילת חדש. למה? כי מצוות עשה של אכילת מצה דוחה את הלאו של אכילת חדש. אוקיי? איך זה מתייחס לכלל שאין מצווה באה בעבירה? על זה האריכו האחרונים למעניתם. מה היחס בין מצווה באה בעבירה לבין עשה דוחה לא תעשה. יש הרבה תירוצים על זה. אחד התירוצים, יש מהר"ם חלאווה בפסחים ויש עוד הרבה שמדברים על זה, אחד התירוצים זה שמצווה באה בעבירה היא רק בגזל ולא בכל עבירות אחרות, למשל. או מצווה באה בעבירה זה רק במצוות הבאות לרצון, כמו לולב או תפילה או קורבן. אבל לא בדברים אחרים. או כל מיני, בקיצור יש הרבה הסברים. או שזה לא בו-זמנית. אם זה בו-זמנית אז עשה דוחה לא תעשה, אם זה לא בו-זמנית אז עשה לא דוחה את הלא תעשה ואז קורה הפוך, אז הלאו פוסל את העשה. אוקיי? נדמה לי שככה הריטב"א, אבל מה? לא, זה מחלוקת ראשונים, כל זה זה כבר בראשונים עולה. בכל אופן, אז הכלל הראשון זה עשה דוחה לא תעשה. הכלל השני זה שעל מצווה, כדי לקיים מצווה בן אדם צריך להוציא עד חומש מממונו. תקנת אושא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הגמרא אפילו כותבת לפי הירושלמי שזה דאורייתא, זה לא תקנה, אבל בפשטות בבבלי נראה שזה תקנה. כדי לא לעבור על מצוות לא תעשה, צריך להוציא את כל ממונו. אוקיי? על מצוות עשה חומש, מצוות לא תעשה צריך להוציא את כל ממונו. עכשיו, אז אמרנו עשה דוחה לא תעשה, חומש על עשה, את כל ממונו על לא תעשה. נראה אם זה מספיק לי, בוא נתחיל את החשבון ונראה אם זה ההקדמות שאני צריך. אז עכשיו הסיטואציה היא כזאת. יש לפניי, אני נמצא בערב פסח, צריך לאפות מצות. עכשיו בשוק יש שני סוגי קמח. יש קמח מן החדש שהוא במחיר סביר, במחיר של קמח רגיל שבו אסור לי להשתמש עד מחרתיים, עד אחרי הפסח, אוקיי? ויש קמח מן הישן, אבל הקמח מן הישן מאוד יקר. בשביל לקנות את הקמח למצה שלי אני אצטרך להוציא את כל ממוני, שלושת רבעי מממוני, בסדר, לא משנה, חצי ממוני. מה לעשות במצב כזה? בוא נתחיל לעשות את החשבון. שלב ראשון אני אומר טוב, אז אני אקח קמח ישן ואקיים את המצווה. מה פתאום? קמח ישן להוציא את חצי מממוני אני לא צריך, רק עד חמישית מממוני אני מוציא על מצוות עשה. לכן אני לא אעשה מצה מן הישן. אולי אני לא אוכל מצה בכלל. מה פתאום לא לאכול מצה? תאכל מצה מן החדש, הרי עשה דוחה לא תעשה. אז קח מצה מן החדש שזה מחיר סביר, אין עם זה בעיה, תאפה את המצה ותאכל, עשה דוחה לא תעשה. מה זאת אומרת? אבל אני עובר על הלאו של חדש, בשביל לא לעבור על לאו אני צריך להוציא את כל ממוני. אז בוא נקנה קמח מן הישן, שזה עולה לי חצי מממוני, כדי לא לעבור על הלאו של חדש. לא כדי לקיים את מצוות העשה של מצה, אלא כדי לא לעבור על הלאו של חדש, ובשביל לא לעבור על לאו אני צריך להוציא את כל ממוני, אז ודאי חצי מממוני. אז אם ככה, אז לעשות מצה מן החדש, מה זאת אומרת? אז סליחה, אז לאכול מצה מן הישן. מה זאת אומרת. שחוזר חלילה. בקיצור זה לופ שלא נגמר. אוקיי. עכשיו השאלה מה לעשות. אבל זה איזה פרדוקס מה שקורה פה או שזה לכאורה לולאה. פרדוקס או לא פרדוקס יש מקום לדון אבל זאת לולאה. אולי זאת הערה טובה, אני אעיר על זה אולי עכשיו משהו. פרדוקס מוגדר בדרך כלל כמשהו שיש שני עקרונות שהם סותרים אחד את השני ברמה הלוגית. פה אף עיקרון לא סותר את השני. זה שצריך להוציא חומש מממוני על העשה, צריך להוציא את כל ממוני על לא תעשה, ועשה דוחה לא תעשה, אין סתירה בין העקרונות האלה. אלא מה? היישום שלהם, זאת אומרת, הם לא יישימים בסיטואציה מסוימת. ברוב הסיטואציות אין עם זה בעיה. אבל בסיטואציה המסוימת הזאת אין לי דרך ליישם את זה, כי כל דרך נדחית על ידי דרך אחרת ואין טרנזיטיביות. דרך א' עדיפה על דרך ב', דרך ב' עדיפה על דרך ג', ודרך ג' עדיפה על דרך א'. זאת אומרת, אין פה היררכיה בין העדיפויות של הדרכים. מה זה אומר? העובדה שמשהו לא טרנזיטיבי זה לא סתירה. יש הרבה תכונות שהן לא טרנזיטיביות. למשל להיות אבא של. זה יחס לא טרנזיטיבי. נכון? אני אבא של הבן שלי, אבא שלי הוא אבא שלי, אבל אבא שלי הוא לא אבא של הבן שלי. זאת אומרת אם א' הוא אבא של ב' וב' הוא אבא של ג', זה לא אומר שא' הוא אבא של ג'. הוא סבא של ג'. אוקיי? ולכן להיות אבא של זה לא טרנזיטיבי. הרבה יחסים הם לא טרנזיטיביים. אוקיי? אז לכן העובדה שיש פה יחס לא טרנזיטיבי בין העקרונות האלה, זה כשלעצמו לא בעייתי. אז איפה הבעיה? אין פה פרדוקס במובן הלוגי, סתירה בין העקרונות. אין סתירה בתוכן העקרונות. אלא מה? הצלחתי לייצר סיטואציה מעשית שבה הצירוף של שלושת העקרונות האלה מונע ממני מליישם את המערכת האקסיומטית הזאת, מלהגיע למסקנה. אבל זה לא אומר שיש סתירה בין העקרונות. אוקיי? זה רק אומר שהם לא יישימים. אז לכן יש מקום להתלבט. יכול להגיד שאם תוסיף הנחה נוספת שהעקרונות האלה גם אמורים להיות יישימים לגמרי בכל מצב, אז כמובן האי-מצאותו של מצב כזה היא פירכא על העקרונות. אבל אל תניח את זה ואין פירכא. אבל עדיין כמובן במישור הפרקטי אני צריך לדעת מה לעשות. ואין לי תשובה מה לעשות, לכן הייתי קורא לזה יותר קונפליקט מאשר פרדוקס. ובעצם מה שהוא קונפליקט, אני לא יודע מה לעשות. קונפליקט זה אמירה עליי. פרדוקס זה טענה שיש סתירה בין העקרונות עצמם. כשאני בקונפליקט אני בדילמה, לא יודע מה לעשות, אבל אין פה סתירה. כן, כמו שאני אחזור עוד פעם לדוגמת השוקולד שאני כל כך אוהב, כן, אם אני אומר שלא טוב לאכול שוקולד כי הוא משמין, אבל מצד שני כדאי לאכול שוקולד כי הוא טעים, אז מה זה אומר? אין סתירה בין העובדה, בין האמירה שהוא לא בריא ושהוא משמין לבין האמירה שהוא טעים. שתיהן נכונות והן לא סותרות אחת את השנייה. אלא מה? פרקטית עכשיו כשאני שואל את עצמי האם לאכול או לא, אז אני בקונפליקט. כי אני לא יודע עכשיו באיזה עיקרון להשתמש, כי שניהם נכונים. דווקא בגלל ששניהם נכונים. ודווקא בגלל שהם לא סותרים אחד את השני, אז אני לא צריך לבחור את האחד ולזרוק את השני. אני יכול להישאר עם שניהם. אז דווקא בגלל זה נוצר אצלי קונפליקט. לא יודע מה לעשות עכשיו, לאכול או לא לאכול. בסדר? אז זה דוגמה לסיטואציה שהיא באמת לא פרדוקסלית אלא קונפליקטואלית. זאת אומרת אני לא יודע מה לעשות מעשית אבל אין סתירה עקרונית בין ה… פה העניין עם המצה לא נראה כמו סתירה… זה כאילו… זה לא נראה כמו סתם קונפליקט בין שני עקרונות, יש כאן משהו שהוא פרדוקסלי. אתה אומר שזה נראה כמו סתירה, לא כמו קונפליקט. זה כן נראה כמו סתירה. סתירה בין העקרונות, לא קונפליקט במישור המעשי כמו עם השוקולד. למה? כי פה אין… זה לא שהאמירה היא מצד אחד על פי העיקרון של עשה דוחה לא תעשה צריך לעשות משהו מסוים, ועל פי העיקרון של… בסיטואציה המסוימת הזאת. סיטואציה. אם לא הייתה סיטואציה כזאת בעולם, נגיד שלא הייתה סיטואציה כזאת בעולם, אז לא הייתה הבעיה. למה לא הייתה הבעיה? הרי אם יש סתירה בין העקרונות, אז היא לא אמורה להיות תלויה בסיטואציה. קיומה של סיטואציה אומר שאתה רק בבעיה מעשית, מה עושים בסיטואציה הזאת. כי אם יש סתירה בין העקרונות, הסתירה קיימת בלי קשר לקיומה של הסיטואציה. אבל גם בנגיד פרדוקס השקרן, זה גם נמצא בסיטואציה מסוימת שיש משפט כזה שאומר… לא, כי זה כל הפרדוקס, זה לא מיוצר בסיטואציה הזאת. הפרדוקס הוא רק שם. זה לא אולי… לא, אבל פה העקרונות הם עקרונות כלליים שקיימים בעוד הקשרים. העיקרון שצריך להוציא עד חומש מממוני על מצוות עשה הוא נכון בכל סיטואציה לכל מצוות עשה, או להוציא על לאו. שם פרדוקס השקרן אומר טענה רק על המשפט הזה עצמו, ובמשפט הזה עצמו הוא לא אומר כלום. זה לא משהו, זה לא התנגשות מקרית, זה המשפט עצמו. כמו פיקוח נפש בשבת. פיקוח נפש בשבת, זה לשמור על החיים, זה עיקרון שבסדר גמור, אפשר לשמור, אפשר ליישם אותו בכל מקום. לשמור שבת זה גם עיקרון שאפשר ליישם בכל מקום. אבל כשנוצר לי מצב של פיקוח נפש בשבת, אני בקונפליקט כי אני לא יודע שם מה לעשות, להציל ולחלל שבת, או לא להציל ולוותר על ערך החיים. אז זה קונפליקט, אבל אין סתירה בין ערך החיים לבין ערך שמירת שבת, בתוכן שלהם הם לא נוגעים אחד בשני בכלל. אין שום סתירה ביניהם. אז הטענה בעצם שיש פה איזשהו קונפליקט. עכשיו מה זה אומר? לפני שאני אציע פתרון, אני רוצה להראות באיזה כיוון לחפש את הפתרון. באופן עקרוני הפתרון נוצר מתוך זה שיש לי שלושה כללים. עשה דוחה לא תעשה, על מצוות עשה מוציאים עד חומש, ועל מצוות לא תעשה מוציאים את כל ממונו. אלה שלושת הכללים שעומדים בבסיס שיוצרים בעצם את הקונפליקט, פרדוקס, קונפליקט, לולאה, איך שתקראו לזה. עכשיו אם אני נמצא בתוך מערכת הכללים הזאת, אני לא אמצא פתרון בחיים. זו ההוכחה, הבאתי לכם את ההוכחה, אין, לא חושב שיש טעות בחישוב שאותו עשיתי, זאת אומרת ביישום של שלושת הכללים האלה. זה היישום הנכון, וכיוון שכך אני נידון להסתובב בלולאה נצחית אם אני נמצא בתוך הכללים. אלא מה, אם יכול להיות שאין פתרון, באמת יש בעיה בהלכה, בעיית הלכה. אני טוען שיש פתרון, הפתרון חייב להימצא ביציאה מחוץ למערכת האקסיומטית, מחוץ לכללים, בדיוק כמו אצל גדל. זאת אומרת, לא לשחק בתוך הכללים אלא לצאת מחוץ לכללים, לנסות לחשוב על הכללים. למשל דוגמה, לעשות היררכיה בין הכללים. למשל, נגיד כשאני אוכל, זה הניסיון הראשון שעשיתי, נגיד כדי לפתור את הקונפליקט הזה, נגיד כשאני אוכל מצה מן הישן. בסדר? אז עברתי על הכלל שלא צריך להוציא יותר מחומש מממוני על מצוות עשה, אבל קיימתי את הכלל שצריך לקיים מצוות עשה. נכון? עכשיו אם אני אומר לכלל שצריך לקיים מצוות עשה ולכלל הזה שלא להוציא יותר מחומש מממוני יש מחיר כלשהו או שווי או משקל כלשהו. אתם מבינים שיצאתי מחוץ למערכת הכללים כי עכשיו אני ממשקל אותם כבר, אני לא מניח אותם ופשוט פועל במסגרתם. אני יוצא החוצה ומנסה להעריך כמה שוקל הכלל הזה, כמה הוא חשוב. ואז אני יוצר היררכיה בין הכללים ואז אני אומר, תראה אם יש פה שלושה צעדים, או לאכול מצה מן הישן או לאכול מצה מן החדש או לא לאכול מצה בכלל. אלו שלושת האפשרויות. כל אחת מהאפשרויות האלה פוגעת באחד הכללים ומקיימת את האחר. אפשרות אחת פוגעת בכלל א' ומקיימת את כלל ב', אפשרות שנייה פוגעת בכלל ב' מקיימת את כלל ג', אפשרות שלישית וכן הלאה. אוקיי? עכשיו אם אני נותן משקולות לכללים, כלל א', ב', ג', אני אומר בוא נראה מה המחיר של לעבור על כלל א' ולקיים את כלל ב'. המחיר של לעבור על כלל א' נגיד זה איקס, והתועלת בלקיים את כלל ב' היא וואי. אז הערך של עשיית הצעד הזה, למשל לאכול מצה מן הישן, הוא וואי פחות איקס. ועכשיו אם אני ממשקל את הכללים אני יכול לנסות לחשב מה הערך של כל אחת מהפעולות ואז אני אבחר את הפעולה שהערך שלה הוא הכי גבוה או הכי פחות נמוך, איך שלא תקראו לזה. בסדר? באופן עקרוני לא צריכה להיות בעיה עם זה. באופן עקרוני זה פתרון לפרדוקס. איך פתאום קרה הנס הזה? כשמציגים את זה ככה מבפנים זה נראה מין משהו כזה ללא מוצא כמו פרדוקס השקרן. איך פתאום מצאתי פתרון? מצאתי פתרון כי לא שיחקתי בתוך הכללים. זאת אומרת אם אני מניח את הכללים אני בעצם אומר אני לא שופט בכלל את הכללים, הכללים מבחינתי הם מנחים אותי מה לעשות ואני רק מיישם אותם. עכשיו אני אומר רגע, רגע, לפני שמיישמים את הכללים אני רוצה לחשוב עליהם עצמם, בוא נראה כמה שוקל כל כלל, כמה הוא חשוב, איזה תועלת, תועלת הלכתית אני מתכוון הוא מביא לי, או נזק הלכתי מביא לי, ואז אני אומר אני קובע מחיר לכל צעד ואני אדרג את הצעדים לפי המחיר, אני אעשה את הצעד שהמחיר שלו הוא המחיר הכי גבוה או הנזק שלו הוא הכי נמוך. אוקיי? וזה פתרון, זה פתרון לפרדוקס. השאלה כמובן איך עושים את זה, את הדירוג של העקרונות. עכשיו זה צעד בעייתי לאנשים שחושבים בצורה פוזיטיביסטית, מכאן אני מתחיל לגעת בנושא של הסדרה הזאת, הפוזיטיביזם, כי אנשים שחושבים בצורה פוזיטיביסטית לא מרשים לעצמם בכלל לעשות סוג כזה של שיקולים. חשיבה פוזיטיביסטית זאת חשיבה שהיא עושה חישוב. מבחינתה מערכת החוק או מערכת ההלכתית זו מערכת חישובית. יש סט של כללים, תן אותם למחשב, תזין אותם למחשב, המחשב יוציא לך את התוצאה באופן עקרוני. לו הייתי יכול להזין למחשב את כל מה שאני צריך לקבוע לו מבחינה הלכתית, אז זה מה שבעצם היה יוצא. אוקיי, רק אנחנו לא יודעים לעשות את זה ולכן אי אפשר לעשות את זה עם מחשב. אבל באופן עקרוני זה יכול להיעשות. אם זה באמת כך, מה אנחנו בעצם מניחים פה? אנחנו בעצם מניחים פה שכל המערכת ההלכתית כולה אינה אלא אוסף של כללים. וזהו. לעומת זאת מה שאני, המכניזם שאני הצגתי קודם, שימו לב שהוא כופר בזה. או לפני מה שאני עושה, מה הסאבטקסט. למה אני מרשה לעצמי לעשות או לא מרשה לעצמי לצאת מחוץ למערכת. כי לצאת מחוץ למערכת פירושו שיש לי איזושהי דרך לשפוט ולשקול את הכללים. עכשיו מאיזה נקודת מבט אני עושה את זה? מתוך מערכת הכללים אני לא יכול לעשות את זה, כי שם הכללים הם נתונים, האקסיומות של המערכת. אני לא יכול לשפוט אותן. אני צריך לשפוט את האקסיומות עצמן. צריכה להיות איזושהי מערכת יותר רחבה, ממש כמו אצל גדל. צריכה להיות איזושהי מערכת יותר רחבה שבמסגרתה אני מסתכל על המערכת ההיא ומשקלל את הכללים. אז בהגדרה אמרתי שההלכה היא לא מערכת סגורה. אם אני עושה את הצעד הזה עוד לפני שעשיתי אותו, עוד לפני שנתתי פתרון, עצם העובדה שאני מוכן לעשות צעד כזה אמרתי שההלכה היא לא מערכת אקסיומטית. היא לא מערכת סגורה, או במילים אחרות שההלכה היא לא פוזיטיביסטית. פוזיטיביזם זו תפיסה שאומרת שבעצם המערכת זה איזשהו סוג של חישוב מכני. תן לי את מערכת הכללים וכללי החישוב והתוצאות הן תוצאה של חישוב. אין פה שיקול דעת, אין פה שום דבר שהוא מחוץ לסט הכללים. אוקיי? ככה אגב הגרמנים תופסים נגיד את מערכת החוק. החוק הגרמני בדרך כלל מבוסס על התפיסה הפוזיטיביסטית. הוא יותר פוזיטיביסטי. וזה קצת השתנה בזמן האחרון. לעומת זאת החוק הבריטי הוא בדיוק הפוך. החוק הבריטי הוא קזואיסטי. הוא מבוסס על תקדימים, על מקרים, על אנלוגיות בין מקרים. פוזיטיביזם עובד עם דדוקציות. יש כללים ומהם אני גוזר את התוצאה על מקרה שבא לפניי. לעומת זאת אצל האנגלים זה עובד על אינדוקציות. יש מקרים ומהם אני מנסה להכליל או לעשות אנלוגיה ולהכליל ולקבוע מה התשובה למקרה שבא לפניי. אוקיי? אז לכן הטענה שאני טוען כאן בעצם, כשאני כבר ניגש לפתור את הפרדוקס עוד לפני שפתרתי אותו, כשאני ניגש לפתור את הפרדוקס אני בעצם אומר שההלכה היא לא מערכת פוזיטיביסטית, אלא היא מערכת פתוחה, מערכת קזואיסטית. אז לזה אני עוד אחזור. אבל בואו נתמקד עדיין בפרדוקס הזה. אז בעצם הטענה היא שצריך להסתכל על מערכת הכללים, אני חוזר למצה מן החדש. צריך להסתכל על מערכת הכללים, לנסות למשקל אותם והמשקלות האלה יסללו לי איזושהי דרך לצאת החוצה מתוך הלולאה האינסופית הזאת. עכשיו כשחושבים על זה בצורה כזאת, אז נדמה לי שהתשובה מתבקשת בהקשר הזה. כי תחשבו רגע, נגיד שאני אוכל מצה מן החדש. אז מה, איך זה בנוי? נזכיר שוב. נגיד תאכל מצה מן הישן, זה דרך המלך נכון? דרך המלך יפה מאוד אבל זה יקר לסוב בדרך המלך, ובשביל לקיים מצוות עשה של אכילת מצה אני לא חייב להוציא חצי מממוני. אולי אפילו אסור לי להוציא. יש כאלה שאומרים שאסור לבזבז יותר מחומש. המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. זה שלא חייב לבזבז, בניסוח הפשוט הכוונה היא איסור לבזבז יותר מחומש. עכשיו, אז זה לאכול מצה מן הישן. אז זה לא יכול להיות. אלא מה? אז בוא לא נאכל מצה בכלל. כי בשביל לשלם את המצוות עשה, לקיים מצוות עשה אני צריך לשלם הרבה כסף אז אני לא אוכל. רגע, אבל יש מצה מן החדש. מצה מן החדש זה לאו. מה זאת אומרת לאו? אבל עשה דוחה את הלאו. אז בגלל מצוות עשה לאכול מצה, תאכל אותה מן החדש וזה ידחה את הלאו של אכילת חדש. אבל מה זאת אומרת? אבל בשביל לא לעבור על לאו אתה צריך להוציא את כל ממונך. ויש לך אופציה לא לעבור על הלאו. תוציא חצי מממונך, תקנה תבואה מן הישן ולא תצטרך לעבור על איסור חדש. אוקיי? מה הבעיה? אז תאכל מן הישן וחזרנו לנקודת המוצא. איפה זה נתקע? נדמה לי שזה נתקע בשיקול האחרון שאמרתי. כשאני צריך לאכול מצה מן החדש, אני טוען שהפתרון הוא לאכול מצה מן החדש. זה מה שצריך לעשות בסיטואציה הזאת. זו הברירה היחידה שנשארה? לא, אף ברירה לא נשארת בחשבון שהצגתי קודם. למה זה כן נשאר? כי מה הערעור על זה? מה זאת אומרת, הרי אתה עובר על לאו. בשביל לא לעבור על לאו צריך להוציא את כל ממונו. תקנה תבואה מן הישן שהיא יקרה, תעשה את המצה ממנה ותימנע מלעבור על לאו של חדש. לא נכון. בשביל לא לעבור על לאו רגיל אני צריך להוציא את כל ממוני. אבל בשביל לא לעבור על לאו שנדחה על ידי עשה, מי אמר שצריך להוציא את כל ממוני? לאו שנדחה על ידי עשה זה לא איסור, עובדה שהעשה דוחה אותו. אולי ברור שעדיף היה לקיים את העשה בלי הלאו. אבל זה כבר לא פשוט שבשביל לקיים את העשה בלי הלאו לעומת לקיים את העשה עם הלאו אני צריך להוציא את כל ממוני. אני צריך להוציא את כל ממוני בשביל לא לעבור על הלאו נקודה. אבל בשביל לא לעבור על הלאו באופן. גם על זה צריך להוציא את כל ממוני? מי אמר? עכשיו תבינו שמה שבעצם עשיתי פה, יצאתי מחוץ למערכת הכללים ושפטתי אותה, סייגתי אותה. אמרתי פה היא שייכת ופה היא לא שייכת, או פה היא שוקלת כך, ופה כשיש לעבור על לאו זה שוקל לשוות כל ממוני, לא לעבור על לאו. אבל לא לעבור על לאו שדוחה עשה, שעשה דוחה אותו, זה כבר לא שוקל כל כך הרבה. ולכן אני טוען שזה מה שצריך לעשות. עכשיו אם זה ככה, אז צריך לאכול מצה מן החדש. זה הפתרון בעצם. אבל שימו לב למכניזם שאותו עשיתי, איך הגעתי לפתרון? הגעתי לפתרון על ידי זה שלא הייתי מוכן להניח את הכללים ורק לעשות את החישוב באופן מכני כמו מחשב. זה מחשב לא יכול לעשות מה שעשיתי עכשיו, כי המחשב אומרים לו תשמע אלה שלושת הכללים שלך, והוא המחשב לא יודע להגיד רגע רגע בוא נחשוב על הכללים נראה כמה כל אחד שוקל. כי אם המחשב היה יודע לעשות את זה היינו במצב קשה. המחשב לא יודע לעשות את זה, בסדר? אני נותן לו את הכללים והוא עובד על פיהם. זה מותר האדם במובן מסוים. וזה מכניס אותנו לדילמות אחרות, אם באמת יש מותר האדם, שהאדם הוא לא מחשב משוכלל אלא משהו מעבר לזה, משהו מהותי מעבר לזה. אבל יש על זה ויכוחים. אבל אבל הטענה שמהלך כזה הוא מהלך שמחשב לא יכול לעשות אותו. זאת אומרת, זה מהלך שבו נותנים לי סט של כללים, ואני במקום לפעול על פי הכללים יוצא החוצה, שופט את הכללים, שואל את עצמי כמה שוקל כל אחד, איפה הוא חל ואיפה הוא לא חל, מי יותר חשוב ממי, ולפי זה קובע היררכיה בין הכללים, שהמערכת בעצמה לא קובעת את זה. עכשיו תשאלו אותי לפי איזה סטנדרט אני קובע את ההיררכיה הזאת? לפי ההיגיון שלי. אבל פה זה היגיון שנשמע מאוד משכנע. שאם על לאו צריך להוציא את כל ממוני, לאו שעשה דוחה אותו, ברור שיש פה בעיה פחותה. עובדה שמותר לעבור אותו, נכון? ברור שיש פה בעיה פחותה. אז בשביל לא לעשות את זה אני צריך להוציא את כל ממוני? מי אמר? בסדר? כן. עכשיו אולי בכיוון אחר, שאם אני, שהמחויבות, טוב זה אולי שאלה שעומדת בפני עצמה, אבל האם החיוב שלי להוציא את כל ממוני כדי לא לעבור על לאו, אני הבנתי את זה כאמירה פסיבית. כלומר, אם אתה יכול על ידי מעבר על לאו להציל את כל ממונך, אל תעשה את זה ותפסיד את כולו. אבל נניח שמחר אני יודע שמחר יבוא מישהו ויכוף אותי לעבור על לאו. לא לא, עזוב מחר, מחר זה שאלה אחרת, כי יכול להיות שזה נקרא מכניס עצמו לאונס. יכול להיות שאסור לך להכניס את עצמך לאונס. זה סוגיה אחרת, מחלוקת ראשונים. אבל אני מדבר עכשיו בו זמנית, או בו זמנית באופן אקטיבי, לא באופן פסיבי. נגיד יש לי חזיר, בסדר? ואני צריך לאכול בשר, רופאים אמרו שאני צריך לאכול בשר. עכשיו החזיר הוא במחיר סביר, אבל יש לי, דומה למצב בעצם, ויש לי בשר כשר אבל הוא עולה המון. בסדר? עולה הרבה כסף. האם אני צריך להוציא את כל הכסף הזה כדי לא לעבור על איסור חזיר? תשובה היא כן. אתה צריך להוציא אקטיבית את כל הכסף כדי לא לעבור על איסור חזיר. כי פה אין את המצווה, מה שחסר לעומת המצה מן החדש זה המצווה. כלומר ההנחה היא שהצלת הנפש היא לא נחשבת למצווה לעניין… אוקיי, אפשר להתלבט פה באמת, האם מצוות הצלת הנפש דוחה את זה כי… כן, נכון. כי אם יש לי בשר כשר אז אני לא צריך להציל את הנפש, זה לא בסכנה. טוב, זה דיון. יכול להיות שיש הבדל בין אם אני חולה כבר, ואז יש אולי מצווה להתרפא או משהו כזה ואז באמת זה יהיה ממש כמו מצה, לבין אם אני חושש שאם אני לא אוכל בשר אני אחלה. ואז יכול להיות שבינתיים עוד אין עלי שום מצווה, רק אני אכנס למצב שאני אהיה חולה. טוב, זה אפשר להתלבט לגבי זה. אבל העיקרון הוא שגם אקטיבית, זאת אומרת אתה צריך להוציא את כל ממונך כדי לא להיכנס לבעיה של לאו. טוב, אבל נניח שבא אלי שודד ואומר לי, מה? או שתשלם את כל ממונך או שאני אכריח אותך לעבור עבירה. בהנחה שזה יחשב שאני עובר עבירה, זאת אומרת אונס, זה הבעיה. יש משנה ברורה בסימן שכ"ט או ש"ל כמדומני. משנה ברורה מדבר על זה, מה קורה כשכופים אותו לעבור עבודה זרה? לא, לא עבודה זרה, עבודה זרה זה אה… לא, אפילו עבודה זרה. השאלה אם יש יהרג ואל יעבור, רגע איך זה הולך שמה? אתה יכול להוציא את כל, אתה יכול להוציא את כל ממונך, שמה איזה שהוא לא זוכר, אם כופים אותך… לא, אומרים לך אם לא תיתן לי את כל ממונך אני אכריח אותך לעבוד עבודה זרה, משהו כזה, שזה החידוש שלו שמה. אני אכריח אותך לעבוד עבודה זרה. עכשיו אתה צריך להוציא את כל ממונך כדי להימנע מעבודה זרה, מצד שני עבודה זרה זה יהרג ואל יעבור, קח לי את כל הממון בשביל שאני לא אעבוד עבודה זרה. טוב בכל אופן הנקודה היא שאם אנחנו רוצים לפתור פרדוקסים או לופים כאלה קונפליקטים מהטיפוס הזה שבעצם יש פה איזושהי סדרת כללים או סדרת מערכת אקסיומטית שיוצרת לי קונפליקט או יוצרת לי סתירה, אי אפשר לפתור את זה בתוך המערכת ולכן זה שאלה אידאולוגית. זאת אומרת אם אתה חושב שההלכה זה סט הכללים הזה נקודה וכל מה שאתה עושה פרשנויות לכללים זה לא חוקי, זאת אומרת מי אתה שתעשה כללים, ההלכה זה מהקדוש ברוך הוא וזה כפוי עליך ואלה הכללים זה מה שיש לך, אתה לא יכול לעשות חשבונות על הכללים עצמם, אז באמת אין פתרון. אבל אם אתה מוכן לקבל שההלכה היא לא סט סגור של כללים, לא פוזיטיביזם, אז במצב כזה אתה יכול לצאת החוצה, לשפוט את הכללים ולקבוע היררכיה ביניהם ואז למצוא איזשהו סוג של פתרון. אולי דוגמה יש לי שתיים שלוש בראש, יש דוגמה למשל יש תוספות בשני מקומות, גם בפסחים נדמה לי וגם בבבא מציעא, באלו מציאות. תוספות מדבר שמה על אבדתו ואבדת אביו ואבדת רבו נדמה לי כבוד אביו ואבדת רבו, הנה פה. הגמרא אומרת ככה: המשנה, אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת. בסדר? אבדתו ואבדת רבו שלו קודמת. אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם אז של אביו קודמת, כי אביו זה שני הדברים ביחד. עכשיו שואל התוספות ככה: אבדתו, ואם תאמר, אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו. עוד פעם סיטואציה משולשת. בסדר? איזהו קודם? יש לו שלושה דברים כן? האבדה שלו, האבדה של רבו שצפות בנהר, הוא יכול להציל רק אחת מהן, אוקיי? וחוץ מזה אבא שלו גם רוצה לשתות כוס תה, אז הוא לא יכול לקפוץ לנהר עכשיו, הוא צריך להכין לאבא שלו כוס תה. בסדר? עכשיו השאלה יש לו כבוד אביו, אבדתו ואבדת רבו, מה עושים? אז אומר תוספות זה לולאה. למה? איזהו קודם? היא אבדתו, הלא כבוד אביו קודם עדיף, למאן דאמר בפרק קמא דקידושין משל בן. זאת אומרת אתה צריך להוציא את ממונך כדי לכבד את אביך, זו מחלוקת בגמרא ולהלכה אנחנו פוסקים שלא, אבל יש דעה בגמרא שהחובה עליי לכבד את אבא זה גם אם זה עולה לי כסף, לא רק משל אביו אלא גם משלו, סיפור הידוע על רב חיים כן שתלמיד ישיבה בא לשאול אותו האם לנסוע לבקר את ההורים ברכבת כי זה עולה כסף ולהלכה אנחנו פוסקים שכבוד ההורים זה רק על חשבונם, לא אני לא צריך להוציא כסף בשביל לכבד את ההורים, אז למה לנסוע ברכבת בשביל לכבד את ההורים שלי זה עולה לי כסף? אמר לו רב חיים נכון, תלך ברגל. או תישאר בישיבה כאילו לא לנסוע לבקר את ההורים. אז אבל זה נכון שלהלכה אנחנו פוסקים שלא משלו אלא רק משל ההורים, אתה לא חייב לעשות את זה משלך. אלא בדיני צדקה אם יש לו צדקה אז כן ההורים קודמים למישהו אחר, אבל מעבר לדיני צדקה אתה לא חייב. לעומת זאת אבל פה הוא מדבר לשיטה שכן שאני חייב לעשות את זה גם משלי. אז אם יש את האבדה שלי מול כבוד ההורים, ברור שכבוד ההורים קודם כי אני אאבד את האבדה ובסדר על חשבון הכסף שלי אני צריך לכבד את ההורים. אז הוא אומר ואם כבוד אביו אז מה תעשה? תכבד את ההורים אז תעזוב את האבדה שלך. אבל אמרת אבדת רבו קודמת לכבוד אביו, אז תציל את אבדת רבו. אבל רגע אבדת רבו הרי אבדתו קודמת לאבדת רבו, זה האבדה שלו קודמת. האבדה שלו אבל כבוד אבא קודם לאבדה שלו, אז יש פה איזושהי לולאה. בסדר כך תוספות טוען. בסדר הוא טוען שפה אין בעיה של כבוד אביו או עניין טכני, אבל ברמה העקרונית יש פה פרדוקס ללא מוצא לפי תוספות בעצם. עכשיו איך אפשר לפתור דבר כזה? עוד פעם צריך לצאת החוצה מחוץ למערכת הכללים שקובעים פה עדיפויות. למה אבדתו קודמת לאבדת רבו? איזה עיקרון עומד פה וכמה הוא שוקל כמה הוא חשוב? למה כבוד אביו זה על חשבון ממונו? באיזה מובן למה זה חשוב עד כמה זה משמעותי? ברגע שאנחנו מתחילים לשקול ולשפוט את הכללים ולא רק מיישמים אותם באופן טכני יכול להיות שנמצא פה פתרון. אנחנו נעשה את אותו חישוב שאמרתי קודם נגיד. כשאני מציל את האבידה שלי, אז פגעתי בכבוד אבי, זה המינוס איקס, המחיר מינוס איקס, אבל הצלתי את האבידה שלי, זה הרווח הכספי שלי, אז פלוס וואי. אז הערך של הצעד הזה זה וואי מינוס איקס. בסדר? עכשיו, אציל את אבידת רבו, ואבידתי קודמת, אז אני מאבד את אבידתי, זה מינוס וואי. בסדר? אבל מצד שני, אני, נכון שאבידת רבו קודמת לאבידת אביו, כי מביא לו תלמיד חכם, בסדר? אז יש פה זד. וכן הלאה, תמשקלו כל צעד כזה מה הרווח וההפסד בו, תעשו היררכיה מה התועלת מכל אחד מהצדדים ותנקטו בצד שהתועלת ממנו הכי גדולה או הנזק שלו הכי קטן. אז ברמה העקרונית אפשר לפתור כל פרדוקס אם אני לא מוכן להיכנע למשחק בתוך הקופסא. לצאת מחוץ לקופסא, מחוץ לסט הכללים הזה שקובע לי מה לעשות, אני יוצא החוצה ואני חושב על הכללים עצמם. ואז אני יכול לנסות ולפתור את הפרדוקס. אוקיי.