פוזיטיביזם בהלכה ובכלל שיעור 5

[הרב מיכאל אברהם] שלוש של חובת השבה. עוד פעם מצטרף גם העניין שזאת אבידה. קודם כל זה אבד לפני. שכלומר

[Speaker B] אין פה גזילה ממש חזקה.

[הרב מיכאל אברהם] זה הרכבה של שלושה דברים שרק שלושתם ביחד עושים את התוצאה. זאת אומרת א' שזה נאבד לך, למרות שזה לכאורה לא אומר כלום כי יש עליך חובת השבה. ב' שאתה הרמת כדי לגזול ולא כדי להשיב. וג' שהייאוש היה אחרי שהרמת לגזול אבל לפני שהתכוונת להשיב.

[Speaker C] למה זה שזה אבד לך תורם משהו? כי זה לא גזילה חזקה. כל זמן שלא התייאשת אז זה כמו להגיד מה החובה להשיב?

[הרב מיכאל אברהם] החובה להשיב זה לאותו מצב שזה היה לפני שגזלתי. נשיב את זה לרחוב. שוב. ואז מה? עכשיו אני לוקח. עכשיו זה כבר אחרי ייאוש. החובה להשיב היא להחזיר את המצב לקדמותו. אם גזלתי ממך אני צריך להחזיר לך. סתם אני מעלה עכשיו אפשרות, צריך לחשוב על זה. אבל פה אני חייב להשיב לאותו מצב שהיה לפני שגזלתי. טוב אני אשיב לשם. תחשוב בעצם שכשנרמת לא קרה כלום, זה עדיין מונח ברחוב. זאת אומרת חובת הגזילה מאלצת אותי רק להחזיר את המצב לקדמותו. אז תחשוב שכל הזמן היה מונח שם. עכשיו בן אדם התייאש, עכשיו זה נמצא אצלי ביד. אז עכשיו הרמתי את זה כדי להשיב. ולכן לא חייב להשיב.

[Speaker B] אז איך זה מסתדר, יש מחלוקת אם ייאוש כדי קני או לא קני? אז זה כאילו למאן דאמר שייאוש כדי קני?

[הרב מיכאל אברהם] זה ייאוש ושינוי רשות.

[Speaker B] פה היה ייאוש ושינוי רשות כי הרמת, כי הרמתי.

[הרב מיכאל אברהם] למרות שהסדר היה הפוך. היה גזילה ואז ייאוש. גזילה ואז ייאוש. עוד פעם, האבידה כנראה בכל זאת עושה משהו.

[Speaker B] איך זה מסתדר עם גזל ולא נתייאשו בעלים, שניהם לא יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו? זה אומר שאם כן התייאשו הבעלים אז עכשיו הוא כן יכול להקדיש כי זה נהיה שלו?

[הרב מיכאל אברהם] זה רק למאן דאמר ייאוש כדי קני.

[Speaker B] רק למאן דאמר הזה? תחשוב.

[Speaker E] הגזילה עצמה עושה שינוי בעלות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הייאוש לבדו לרוב הדעות לא קונה, זה מחלוקת. אבל לרוב הדעות לא קונה. למרות שעוד פעם, זה עדיין לא שלו לגמרי. יש גמרא בבבא קמא בתחילת פרק הכונס. הגמרא מדברת שם על הוציאוה ליסטים, ליסטים חייבים. ומדברים שם שהוציאוה על מנת לגוזלה. הגמרא שואלת פשיטא, ליסטים חייבים כי הם קנו אותה. אז מה זאת אומרת קנו אותה? זה רק ייאוש, לא היה שם שום דבר. הוציאו אותה ומשכו אותה כדי לקנות אותה. ובכל זאת הגמרא אומרת פשיטא זה ממון שלהם ואם היא הזיקה הם חייבים בנזקיה. זאת אומרת הם נחשבים בעלים גם אחרי ייאוש בלבד. עכשיו תוספות שמה שואל בדיוק את השאלה הזאת. זאת אומרת הוא אומר בגלל שזה רק ייאוש כדי אז יוצא מ… אני לא זוכר כבר בדיוק אבל יוצא שמה מתוספות שזאת לא בעלות גמורה, זאת בעלות חלקית.

[Speaker D] ולכל

[הרב מיכאל אברהם] הדעות, גם בהלכה יש בעלות אחרי ייאוש לבד. אבל זה ייאוש שהוא תלוי לאיזה עניין. למשל לעניין להתחייב בנזקיה אני נחשב בעלים לפי תוספות.

[Speaker D] הרא"ש לא.

[הרב מיכאל אברהם] לפי תוספות אני נחשב בעלים. אבל ברור שעדיין אני חייב להשיב את החפץ בעין, להבדיל מייאוש ושינוי רשות שאז החפץ הוא שלי אני צריך להחזיר את השווי אבל לא את… אבל אם נגיד הוא גזל את

[Speaker F] החפץ והבעלים התייאשו כבר, אז… יש לפני הגזילה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לפני הגזילה?

[Speaker F] לא, אחרי הגזילה.

[הרב מיכאל אברהם] אחרי הגזילה זה לא משנה כלום.

[Speaker F] עדיין צריך להחזיר את הגזילה עצמה ולא את דמיה.

[הרב מיכאל אברהם] ייאוש אחרי שהתחייבת להשיב לא משנה כלום. אבל פה קורה משהו מוזר כי פה הייתה אבידה קודם. הייתה אבידה קודם אז מתברר שזה כנראה כן עושה הבדל. כן, באמת מעניין.

[Speaker G] מה זאת אומרת הייתה אבידה? מה? מה זאת אומרת הייתה אבידה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מדבר על סוגיה בבבא מציעא. מישהו איבד חפץ, אני הרמתי את זה כדי לגזול, ואז הבעלים התייאש.

[Speaker G] גזילה של אור היום? זה לפני הבעלים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הרמתי כדי… בלשון הגמרא גזילה זה לאו דווקא, למרות שכתוב שזה כעין ויגזול את החנית, צריך ממש פעולת גזילה כוחנית. אבל קוראים גזילה לכל אחד שלוקח רכוש לא שלו.

[Speaker H] מה זה גנבה? גנבה או גזילה?

[הרב מיכאל אברהם] להכל קוראים גזילה.

[Speaker H] אם הוא גנב כבש הוא משלם תשלומי כפל, אם הוא גזל הוא משלם את הקרן או חמישה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור אבל אומרים שהכבש גזול ביותר. קוראים בלשון חכמים לכל ממון שהוא לא שלך. אומרים שזה גזול אצלך, למרות שבעצם זה הגיע אליך בגניבה ולא בגזילה. דיברנו פעם קודמת על פרדוקסים ועל יציאה מחוץ למערכת. זאת אומרת, בסופו של דבר סיימתי שמה עם הפרדוקס הזה של מצה מן החדש. הטענה הייתה, אני נמצא בערב פסח, ומצה מתבואה ישנה עולה לי חצי מכל ממוני, על מצוות עשה של תשביתו שאור את חמץ, ואולי אפילו אסור לי יותר מחומש. ומצווה מצה מן החדש, שזה אסור בשלב הזה עד יום הנפת שזה יום אחרי פסח, עולה במחיר רגיל. ואז השאלה היא כמובן, פה כל פעולה שתבחר יש פעולה שעדיפה ממנה. אין פה טרנזיטיביות. זאת אומרת, אם תחליט לאכול מצה מן החדש כי עשה דוחה לא תעשה, מה פתאום? תוציא את חצי מכל ממונך, תקנה מצה מן הישנה כי בשביל לא לעבור על הלאו של חדש, אתה צריך להוציא עד כל ממונך אפילו. אז אני אוציא את כל ממוני או חצי מכל ממוני ואני אקנה מצה מן הישנה. מה פתאום? אל תאכל בכלל כי הרי בשביל לקיים את מצוות העשה של מצה אתה לא צריך להוציא יותר מחומש מכל ממונך. אל תאכל בכלל. למה אל תאכל בכלל? בגלל האיסור של חדש. עשה דוחה לא תעשה, אז קח מצה מן החדש ותאכל מצה מן החדש וחוזר חלילה. אמרתי שכדי לפתור את הלולאה הזאת בעצם מה שצריך זה לצאת מחוץ למערכת הכללית. זאת אומרת, יש פה בעצם שלושה כללים שמכניסים אותנו לפלונטר הזה. כלל אחד זה עשה דוחה לא תעשה, כלל שני זה של עשה אתה צריך להוציא עד חומש מכל ממונך ולא יותר, ושל לא תעשה אתה צריך להוציא את כל ממונך. שלושת הכללים האלה ביחד בעצם מייצרים לנו את הקונפליקט. אמרתי זה לא פרדוקס, זאת אומרת זה לא סתירה כי הכללים אין סתירה ביניהם. אבל הכללים יוצרים בסיטואציה מסוימת מצב שהוא קונפליקט ללא פתרון. לא ממש סתירה בין הכללים. הכללים לא סותרים אחד את השני באופן עקרוני מבחינת תוכנה, אבל שלושת הכללים ביחד לגבי המצב המסוים הזה יוצרים בעיה של איך מכריעים את מה הדין במצב כזה. אמרתי שכשמסתכלים נגיד אם אני עכשיו רואה את עצמי כסוג של מחשב, לוקח את הכללים ומבצע את החישוב כדי לדעת מה תהיה ההלכה, אז אין תשובה. בתוך הכללים אין תשובה. אבל זה בעצם אפשר לומר מותר האדם מן המחשב זה שהאדם יכול גם לצאת אל מחוץ לכללים. זאת אומרת מחשב מקבל איזה סט של כללים על ידי המתכנת והוא עובד במסגרתם. הוא גולם. זאת אומרת מה שהכנסת לתוכו זה מה שיש שם.

[Speaker I] הרי הכללים נמצאים פעם אחת.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת נמצאים פעם אחת?

[Speaker I] הוא מוצא פעם אחת, הכללים שנמצאים שם בראש או משהו.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה גם כלל, לא משנה. אם בהנחה שהאדם, לא בהנחה, רואים את זה פה, האדם יכול לצאת מחוץ למערכת הכללים שהוא פועל בתוכם למרות שהרבה פעמים אנחנו לא מודעים לזה. וזה בדיוק המטרה שלי פה, זאת אומרת להראות שלמעשה אנחנו צריכים לצאת מהקופסה האלגוריתמית. זאת אומרת להגיד יש סט של כללים אוקיי מה עושים, אז אנחנו אוטומטית מכניסים את עצמנו לתוך סיטואציה של מחשב. ואדם הוא לא מחשב. יש לך סט של כללים זה לא נותן לך פתרון, צא החוצה מחוץ לכללים תסתכל על הכללים, נכון לא אתה קבעת אותם הקדוש ברוך הוא קבע אותם. אז זה לא בידך, אתה לא יכול להגיד איזה כלל לא מקובל עליך, זה אתה לא יכול לעשות, אלה כולם כללים של ההלכה. אתה כן אבל אומר אם אני בקונפליקט אני צריך לקבל החלטה ובשביל לקבל החלטה אין לי ברירה אלא למשקל את הכללים או להחליט מי מהם יותר חשוב ממי. עכשיו כשאני מחליט איך למשקל את הכללים בהגדרה יצאתי מחוץ למערכת הכללים כי אני שופט את הכללים עצמם. פעולה בתוך הכללים היא פעולה שמשתמשת בכללים, אף פעם לא פעולה שהכללים הם נשוא המחשבה הזאת, זאת אומרת שבהם אני עוסק. אגב זו נקודה מאוד מעניינת כי זה נוגע אלינו אני חושב, ראיתי פעם מאמר של הרב יהודה ברנדס שהוא חוזר קצת מהדוקטורט שלו גם, שדיבר על זה שתופעת הספרים האלה שעוסקים במערכות, במערכות כמו שב שמעתתא או שערי יושר, הספרים מהסוג הזה זה תופעה חדשה. והיא לא הייתה עד לפני. ומה שהתחדש שם, תוקפו כהן, קונטרס הספקות, כל מיני דברים כאלה. תוקפו כהן זה כבר יותר קדום קצת, זה לא בדיוק אותו סוג. כל החיבורים האלה הם לוקחים את הכללים שההלכה קובעת איך מכריעים דילמות ממוניות, המוציא מחברו עליו הראיה, כל דאלים גבר, קים לי, כל מיני כללים איך מכריעים דילמות ממוניות, ובעצם כמעט פעם ראשונה בהיסטוריה של ההלכה, וזה התחיל לפני מאתיים שנה בערך, שהם הופכים את הכללים בעצמם לנסוא עיון. ועד תקופת השמעתתא נגיד, אולי היה קצת קודם, השמעתתא הם הכי, אבל לפני כן הש"ך ותוקפו כהן אולי גם אפשר לראות בזה סוג כזה של חיבור. עד אז הם השתמשו בכללים האלה כדי להכריע בעיות שעמדו בפניהם. אפילו תוספות בתחילת בבא מציעא נגיד, בבא מציעא עכשיו, תוספות הראשון שבדף ב' עמוד א' שמה, שהמקבילות שלו בבבא בתרא בפרק שלישי על כל הכללים האלה, מתי אומרים כל דאלים גבר, מתי יחלוקו, מתי המוציא מחברו עליו הראיה, אז הוא כן עוסק בכללים קצת וביחסים ביניהם ומתי אומרים כל כלל. אבל זה לא דיון שהנושא שלו הוא הכלל, אלא היחסים בין כללים כדי לדעת מה לעשות איתם. הוא לא אומר רגע בוא נסתכל על מה זה המוציא מחברו עליו הראיה, מה הרעיון במוציא מחברו עליו הראיה, בוא נראה מה ההשלכות של הרעיון ואיפה מיישמים את זה ולמה זה, זאת אומרת נסוא הדיון זה הכלל המוציא מחברו עליו הראיה, לא שמשתמש בכלל המוציא מחברו עליו הראיה כדי להכריע שאלה הלכתית שבה הוא צריך להכריע. רוב הפוסקים והמפרשים, הראשונים וגם האחרונים, שטיפלו בסוגיות כאלה הם השתמשו בכללים, הם לא עסקו בכללים. ותוך כדי זה הם יכולים להגיד הכלל הזה חל פה ולא חל שם כמובן, הראשונים עושים את זה, אבל עוד פעם זה תוך כדי שהיתה להם איזושהי בעיה ולא הסתדר להם ויש להם קושיה ממקום אחר, אז הם אמרו פה לא שייך המוציא מחברו עליו הראיה פה זה כל דאלים גבר. בסדר, אוקיי, זה ברור, זה מתבקש. אבל לא היה בשום מקום ספר שנכתב על הכלל כל דאלים גבר. זה לא נתפס כנושא שהוא בעצמו סוגיה לעיון. זה מכשיר. זה מכשיר שאיתו אני משתמש. וזה כמו החידוש של אריסטו במובן מסוים, שאריסטו כתב ספר על הלוגיקה, אורגנון. גם לפני אריסטו ידעו שאם כל איקס הוא וואי ואי הוא איקס אז אי הוא וואי. הם לא קראו לזה לא אי ולא איקס ולא וואי, אבל אמרו אם כל עז יש לה ארבע רגליים, אני רואה לפני עז, אז ברור שיש לה ארבע רגליים. וכל אחד הבין את זה. זה לא חידוש של אריסטו. אריסטו שם לב שיש פה איזשהו כלל מאחורי כל צורות החשיבה האלה שאפשר לדון בו עצמו, לא רק להשתמש בכלל הזה כדי להסיק מסקנות על עיזים ועל רגליים, אלא להפך, לעזוב את העיזים ולעזוב את הרגליים ולנסות לחשוב על הכלל הזה עצמו, שאם כל איקס הוא וואי ואי הוא איקס מסקנה אי הוא וואי. לא משנה מה זה אי, מה זה איקס ומה זה וואי. הכלל בעצמו, אף אחד לא שם לב שיש פה כלל, הם פשוט השתמשו בו כי היה ברור להם שככה מסיקים את המסקנה. ואריסטו פעם ראשונה שם לב לעניין הזה שיש פה איזשהו דפוס מסוים שחוזר על עצמו בהרבה מקומות, וזה בעצם דפוס שאפשר לדון בו לגופו. בוא נלמד לוגיקה. כך נוצר התחום הזה שנקרא לוגיקה. ובעצם אנחנו לומדים מערכת שהיא מערכת של כללים שבעצם זה ארגז כלים שעוזר לחשיבה. ופתאום הארגז כלים הזה בעצמו הפך להיות נסוא נושא למחקר, זאת אומרת חוקרים את זה. זה חידוש. אוקיי? עכשיו גם בהלכה זה אותו דבר, שהייתה מערכת של כללים גם קודם כמובן, אבל רק במאתיים שנה האחרונות בערך, אפילו אחרי, ברוב המקומות זה נדיר לפני מאתיים שנה, התחילו לעסוק בכללים עצמם כנושא לעיון.

[Speaker J] אלה כללים או שהם יציאה מהקופסה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אלה כללים. המוציא מחברו עליו הראיה זה כלל.

[Speaker J] אבל לא כולם מסכימים. אחד אומר זה המוציא מחברו עליו הראיה, אחד אומר כל דאלים גבר.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא מחלוקת. כלומר המוציא מחברו עליו הראיה יש מחלוקת של סומכוס וחכמים, האם יחלוקו או המוציא מחברו עליו הראיה, ותלוי מתי בדיוק, אבל באופן עקרוני אלו כללים מוסכמים וצריך לבדוק מתי מיישמים את כל דאלים גבר ומתי את יחלוקו ומתי את המוציא מחברו עליו הראיה. זה לא שיש מחלוקת באיזה כלל להשתמש, אלא בכל סוג של ספק יש סוגים שונים של ספק. אם שניהם מוחזקים, אם וודאי רמאי, לא וודאי רמאי, או כל מיני דברים מהסוג הזה, ממינים את הסיטואציה. ויש גם מחלוקות בין הראשונים איך בדיוק ממינים, אבל באופן עקרוני אלה סיטואציות שונות שבכל סוג של סיטואציה מיישמים כלל אחר. וזה התוספות שהזכרתי, והראשונים שמדברים שמה, הם באמת מדברים על הכללים, זה פשוט מקרה נדיר שבאמת הכללים בעצמם. הם נושא הדיון, זה נדיר, וגם שם זה לא באמת שהכללים הם נושא הדיון, אלא אתה צריך להבין, בגמרא כתוב כל דאלים גבר וכתוב המוציא מחברו עליו הראיה, אז תוספות שואל את עצמו אוקיי מתי מיישמים את זה מתי מיישמים את זה, זה עדיין שאלה הלכתית. זה לא דיון בכללים עצמם. ועכשיו פתאום נפתחות מערכות על מה זה המוציא מחברו עליו הראיה, מאיפה הוא יוצא, מה המשמעות שלו, מה ההיגיון שלו, מתוך זה כמובן יש גם השלכות איפה מיישמים אותו ואיפה לא. וגם משתמשים במקרים שבהם הגמרא אומרת שכן אומרים את הכלל הזה או שלא אומרים את הכלל הזה, מתוך זה אפשר להבין איך הגמרא למדה את הכלל הזה. אבל נושא הדיון הוא לא להשתמש בכלל כדי לפסוק הלכה, אלא להשתמש בהלכות כדי לברר מה אומר הכלל. וזה דבר חדש. עכשיו, זה במובן מסוים היציאה מהקופסה עליה אני מדבר, כי עד התקופה שבה הסתכלו על הכללים עצמם כנושא דיון, היה הרבה יותר קשה לעשות מהלך כמו שאני עושה עכשיו. הנה אתה נמצא בתוך סיטואציה שיש לך חמישה כללים, עכשיו תוקעים אותך. מה אתה עושה? אין לך מה לעשות, עד שאתה מוכן לצאת החוצה ולומר רגע רגע רגע, בוא נדון בכללים עצמם, מה התוקף שלהם, מה העוצמה שלהם, איפה הם כן ואיפה הם לא קיימים, מאיפה זה בא, מה ההיגיון שלו. ננסה למשקל איזה כלל יותר דוחה את הכלל השני, מי יותר חשוב, מי קודם למי. כשממשקלים כללים אתה צריך להחליט מי חשוב יותר ומי פחות חשוב. למשל יש כרגע, אני נזכר בעוד רוב וקרוב נגיד, זה גם סוגיה שמנסה למשקל כללים כבר בגמרא עצמה בבבא בתרא, האם רוב עדיף או קרוב עדיף. דברים כאלה יש גם בגמרא ובראשונים, אבל זה עדיין לא הדיון שאנחנו מוצאים בשב שמעתתא ובשערי יושר, זה לא אותו דיון. יש שמה משהו, איזה סוג של המשגה שהגיע באמת רק בדורות האחרונים. אגב, זו נטייה ידועה של חוקרים, שאפילו בין המשנה לגמרא יש תהליך של הפשטה. המשנה בדרך כלל מדברת על מקרים. הגמרא לפעמים, גם כן לא הרבה, בראשונים ובאחרונים זה כבר ממשיך לקרות יותר ויותר, אבל הגמרא כבר הופכת דברים ליותר מופשטים. ואנחנו בדרך כלל לומדים את המשנה במשקפיים של הגמרא ולא שמים לב, אבל חוקרים יש להם איזושהי מתודה כזאת, הם קוראים את המשנה כפשוטה, לא מעניין אותם מה הגמרא אומרת, אחרי זה הם לומדים את הגמרא איך היא למדה את המשנה, ואז שואלים האם זה אותו דבר. וההנחה היא שזה לא אותו דבר. מי שקורא את המשנה כפשוטה זה לא הרבה פעמים מה שהגמרא הבינה במשנה, ואז הם יכולים לשים לב יותר לתהליך שקרה פה. והתהליך הוא בהרבה מאוד מקרים תהליך של הפשטה. ובן של וסטריך, אבישלום, כתב על זה בדוקטורט שלו. הוא כתב על ארבעה אבות נזיקין, והוא מראה שתפיסה במשנה היא תפיסה קונקרטית של אבות נזיקין. יש קרן, יש בור, יש אש, רגל, אתה רואה מולך דברים קונקרטיים. בגמרא קרן זה לא הדבר הזה שיש על הראש של הבהמה. קרן זה סוג היזק שכוונתו להזיק והוא משונה. זהו, זה הפך להיות הגדרה מופשטת. ואז כמובן גם נשיכה, נגיפה, רביצה ובעיטה זה תולדות של קרן, כי גם זה היזקים כאלה שהם משונים וכוונתו להזיק, למרות שאין לזה שום קשר ליצורים האלה שיש לבהמה על הראש. זה סוג של הפשטה שקורה באופן טיפוסי בין המשנה לגמרא. עכשיו תהליך ההפשטה ממשיך. הגמרא יוצרת כללים כדי להסביר את המקרים של המשנה. הראשונים כבר דנים בכללים, איפה מיישמים את הכלל הזה ואיפה מיישמים את הכלל הזה. באחרונים הופכים כבר את הכללים בעצמם לנושא של דיון. ויש סוגיה עיונית שמדברת על מיגו, מה זה מיגו, או על המוציא מחברו עליו הראיה או על כל דאלים גבר, לא משנה. אפשר לראות ספרים שנכתבים עכשיו על הכלל הזה מהארגז הכלים הזה. מי היה חושב שארגז הכלים הוא נושא לדיון? ארגז הכלים איתו משתמשים כדי לדון דיונים הלכתיים, ופתאום ארגז הכלים בעצמו הופך להיות נושא לדיון, שזה בדיוק היציאה מחוץ לקופסה עליה אני מדבר. והיסטורית זה משהו שלקח הרבה זמן, זה תהליך מאוד ארוך ומאוד עדין. כמובן, עוד פעם, זה לא קורה בצורה מאוד גסה שלב אחרי שלב. יש ניצנים מסוימים כמובן בדורות קודמים, אבל זה בהחלט תהליך שבצורה מאוד ברורה מתפתח עם השנים, תהליך של הפשטה, המשגה. ברגע שאתה ממשיג משהו הוא הופך להיות נושא, אתה יכול לדון בו. עד שלא המשיגת אתה אפילו לא מרגיש שאתה משתמש פה באיזשהו סוג של כלל, אתה פשוט משתמש בו וזהו. פעם דיברתי על מידות הדרש ואמרתי שבעצם גם שם קרה דבר דומה. בהתחלה פשוט במידות הדרש השתמשו בהם, אבל אף אחד לא חשב שיש פה מידות דרש כמו הלוגיקה של אריסטו. אתה משתמש בזה כי כך למדת שצריך לפרש את התורה. אתה רואה שתי מילים דומות, אז כנראה ההלכות דומות, ההלכות צריכות להיות דומות בשני ההקשרים, אבל אף אחד לא קרא לזה גזירה שווה. מה זה משנה אם לא קראו לזה? זה מאוד משנה. כשאתה קורא לזה גזירה שווה אתה אומר שיש פה איזשהו כלל שהוא מיושם. בהרבה מאוד מקומות וזה אותו כלל. אף אחד לא שם לב אף פעם שזה אותו כלל כי לא הבינו שיש פה כלל. פשוט משתמשים וזהו. זה כמו, דיברנו על זה, שזה כמו דובר של שפה, שמשתמש בכללים, הוא דובר נכון, מדבר נכון. בחיים שלו הוא לא יודע שבבגד כפת בראש מילה יש דגש. הוא לא שמע על זה מעודו, אבל הוא מדבר נכון, ובכל בגד כפת בראש מילה הוא שם דגש. למה? כי הוא לא חשב שיש פה כלל, הוא פשוט רגיל, ככה מדברים. עד שבא מישהו מהצד ואומר לו רגע רגע, בכל הבתים שבהתחלת מילה אתה אומר ב' ובבתים שלא בהתחלת מילה אתה אומר ב'. אז מה זה? פתאום יכול אה אה יש פה כלל, שבגד כפת בראש מילה יש דגש. אה ועכשיו אנחנו מתחילים לשאול רגע אה זה כלל, זה מעניין. בשפות אחרות זה גם ככה? ואז מתחיל מקצוע שנקרא בלשנות או לא משנה חקר השפה. אבל זה דבר שדורש הפשטה כי פעם אף אחד לא העלה בדעתו ששפה זה משהו שאפשר לחקור. שפה זה פשוט הפוך, בתוך השפה אנחנו מדברים, מה שייך לחשוב על השפה עצמה? השפה זה המסגרת שבתוכה אנחנו עובדים. לחשוב על המסגרת עצמה זה דבר שדורש הפשטה לא טריוויאלית, שהמסגרת בעצמה היא נושא לדיון, היא משהו שאנחנו יכולים לחקור אותו או לחשוב עליו. אז אם אני חוזר אלינו, אז הטענה בעצם זה שבשביל לפתור לולאות, פרדוקסים כאלו בתוך ההלכה, אתה בעצם צריך, הלולאות נוצרות בדרך כלל, כמו שדיברתי בפעם הקודמת, בדרך כלל משימוש בכללים. כי אחרת לולאה תמיד נוצרת כשאתה משתמש בכלל אחד וזה מוביל למסקנה כזאת ואז הכלל ההוא לוקח אותך לפה והכלל הזה לוקח אותך לפה. אם אין כלל לא תיווצר לולאה. אתה חושב על המקרה ואתה אומר מה הדין שם? או שהדין הוא כזה או שהדין הוא כזה. בשביל לייצר לולאה אתה צריך איזשהו כלל שמכתיב לך מה הדין לא דרך חשיבה על המקרה, אלא דרך יישום של כלל שהוא מוחל גם על המקרה הזה, ואז אתה אומר כן כן אבל על המקרה הזה חל גם הכלל ההוא וגם הכלל הזה, ואז אתה נכנס ללולאה. לכן אני חושב, אני לא יודע, אולי יכול להיות משהו אחר, אבל בדרך כלל לולאות ופרדוקסים מן הסוג הזה, קונפליקטים מהסוג הזה, נוצרים על ידי שימוש בכללים. ולכן גם הפתרון של הלולאות, אם ישנו פתרון, אמור להיות על ידי יציאה מחוץ למערכת הכללים וניסיון למשקל או לשפוט, לדון בכללים עצמם. או לסייג אותם או למשקל אותם אחרת. מה שעשיתי בפרדוקס הזה של הקונפליקט של המצה מן החדש סייגתי את אחד הכללים. מה שטענתי זה שהחובה להוציא את כל ממונך כדי לא לעבור על לאו זה רק כשאתה סתם עובר על הלאו, אבל אם אתה עובר על הלאו כדי לקיים מצוות עשה, אז יש פה לאו כזה שיש עשה מולו שדוחה אותו. בשביל לא לעבור על לאו מהסוג הזה, אני אמור להוציא את כל ממוני? זו עבירה חלשה אם בכלל. להיפך, אולי אפילו לא עבירה, אני הרי צריך לעשות את זה. עשיתי את זה, אני צריך לעשות תשובה על זה אחר כך? איזה תשובה? במסגרת התשובה אני צריך לקבל על עצמי שלא אשוב אל זה החטא לעולם. אבל ההלכה אומרת שאני צריך לאכול את המצה במצב כזה, אז מה זה לא אשוב אל זה החטא לעולם? זה מה שההלכה אומרת, זה לא חטא בכלל. אז על דבר כזה אני צריך להוציא את כל ממוני כדי לא לעשות משהו שהוא לא חטא? למה? כשיש לאו בפני עצמו צריך להוציא את כל ממוני כדי לא לעבור על העבירה. בסדר? עכשיו הדבר הזה שאני אומר עכשיו הוא לא דבר טריוויאלי. זאת אומרת אתה צריך לחשוב על הכלל עשה דוחה לא תעשה, לדון בו, למשקל אותו או לסייג אותו, במקרה הזה סייגתי לא משקלתי. לא אמרתי שהוא פחות חשוב מכלל אחר. לפעמים הפתרון יהיה שכלל א' פחות חשוב מכלל ב', אז אם יש התנגשות ביניהם אז כלל ב' יגבר עליו. זה פתרון אחד אפשרי, וגם בשביל זה צריך לצאת מחוץ למערכת. אתה צריך להחליט איזה כלל חשוב ואיזה כלל לא חשוב. כשאתה בתוך הכללים אין לך חשוב ולא חשוב. מחשב לא יודע להחליט איזה כלל יותר חשוב, אלא אם כן המתכנת אמר לו הכלל הזה אם יש התנגשות הכלל הזה גובר על הכלל הזה. אם הוא לא אמר לו אז המחשב ייכנס ללופ אינסופי, הוא לא ידע מה לעשות בדבר כזה. אוקיי? אז ההנחה היא שבשביל למשקל כללים או לקבוע סולם עדיפות בין כללים, סולם ערכים, אתה צריך לצאת מחוץ למערכת הכללים, מחוץ לקופסה. גם כדי לסייג כלל אתה צריך לצאת מחוץ לקופסה, כי אתה צריך לחשוב על מה הכלל הזה אומר ואיפה הגיוני ליישם אותו ולא ליישם אותו. אם אתה סתם פשוט הכלל הזה מונחת עליך, אתה לא מוסמך בכלל לחשוב עליו ולדון בו. יש לאו אתה צריך להוציא את כל ממונך. זה הכל, אני לא יודע איזה לאו מתי כן, מי אתה שתסתכל בכלל? ההלכה אומרת זהו. אתה חייב להעמיד את הכלל הזה כנושא לדיון, לחשוב על העשה דוחה לא תעשה ולהבין שיש פה איזושהי בעיה של הימנעות מעבירה בשביל להוציא את כל ממוני, ואם עשה דוחה לא תעשה אז כשעברתי על ה עברתי על הלא תעשה זאת בכלל לא עבירה, אז למה להוציא את הממון? מי אמר שצריך להוציא את כל ממוני? היה מקום להגיד שכן. היה מקום להגיד שעדיין, זאת אומרת, אם אתה יכול להוציא את כל ממונך ולא לעבור על הלאו, אז אולי זה כן עבירה. עשה דוחה לא תעשה כשאין ברירה, אני לא יכול לקיים את העשה בלי לעבור על הלאו. אבל אם יש לך אופציה, תוציא את כל ממונך ותיפטר מהלאו. אז יכול להיות באמת שאתה צריך להוציא את כל ממונך, כי במקרה כזה אם לא תעשה את זה, אז הלאו כן יהיה עבירה. היה מקום לסברא כזאת. אבל מישהו יכול לבוא ולהגיד: לא, אני לא מקבל את הסברא הזאת, ולדעתי כשעשה דוחה לא תעשה, פשוט אין ראיה שאני צריך להוציא את כל ממוני על הלאו הזה. ואם אני נמצא פה בקונפליקט, אז ההנחה שלי שמי שרוצה להכניס אותי לקונפליקט, עליו חובת הראיה. ואם זה פוטר לי את הקונפליקט, אז אני מעדיף את הפרשנות הזאת לכלל, כשיש לי אולי אין לי הוכחה בשבילו. נשמע לי סביר, הוא פוטר לי את הקונפליקט, אז אני הולך על זה. אוקיי? אז בעצם המסקנה היא ש-א', הפרדוקסים נוצרים בדרך כלל מהפעלה של כללים. אני לא יודע אם זה תמיד, אבל זה מאוד טיפוסי. אולי זה תמיד, אולי כמעט תמיד. בסדר, נוצרים מהפעלה של כללים שבסיטואציה מסוימת יוצרים קונפליקט. וממילא גם הפתרון של הקונפליקט הזה חייב להיות איזושהי יציאה מחוץ למערכת הכללים, להפוך את הכללים לנושא הדיון בעצמם, לא הסיטואציה. לא לשאול את עצמי מה לאכול, מצה מן החדש, זה מה שהיה עושה פוסק ותיק מהראשונים, מהגמרא. היו שואלים מה אני צריך לעשות במקרה כזה. השאלה היא שאלה הלכתית. השאלה היא כבר לא שאלה הלכתית, אני עכשיו הולך לעסוק בסוגיית עשה דוחה לא תעשה. זה הכל, זאת הסוגיה שבה אני עוסק, לא סוגיית מצה מן החדש. סוגיה מתודולוגית. ומתוכה אני יכול אולי לפתור גם את השאלה ההלכתית שלי. אז אני צריך לעשות את ההפשטה שאליה באתי קודם, שאני הופך את הכללים לנושא הדיון. אני מעמיד אותם לפני המבחן הביקורתי, החשיבה הביקורתית, ואני שואל את עצמי מתי זה חל ואיפה זה חל ועד כמה זה חל.

[Speaker K] ואז כשאני מגיע להחלטה, אז צריך להיות בזה בעל סמכות ש…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר. שאלת הסמכות, מי מוסמך לעשות את זה, זה עוד דיון. אני לא חמשב שצריכה להיות פה סמכות. נגיד היום אין סנהדרין.

[Speaker K] כשאתה נמצא בקונפליקט,

[הרב מיכאל אברהם] היום אין סנהדרין, אתה נמצא בקונפליקט ואתה צריך להחליט מה תעשה? אתה צריך לקבל את ההחלטה. אתה יכול להתייעץ עם רב, פוסק, אין בעיה. בסופו של דבר, אתה לבדך. מה תעשה? אין ברירה, אתה חייב לקבל החלטה. זה לא ששאלת הסמכות מתעוררת במקום שבו אתה טוען שזאת ההחלטה הנכונה ואתה טוען שכולנו צריכים לציית לך. בוא נגיד, אין לך סמכות. סנהדרין יכולה להכריח את כולם לקבל את מה שהחליטה.

[Speaker B] זה שאלת הסמכות, אבל לפתור בעיה כל אחד צריך לפתור בעיה אם הוא נמצא בה. אם הוא יכול להתייעץ, הוא יכול להתייעץ. זה נכון גם לכללים פיזיקליים? כלומר שאם יש לי שני כללים פיזיקליים שמביאים לפרדיקציה סותרת, אז חייב להיות כלל שלישי שיכריע ביניהם?

[הרב מיכאל אברהם] זה תלוי בפילוסופיה של המדע שלך. אם אתה חושב שבסופו של דבר המדע הנכון, השלם, הוא לא אוסף של כללים. שאלה לא פשוטה. פילוסופים של המדע מפקפקים בזה. מדענים בדרך כלל מניחים שכן. אבל פילוסופים טוענים שכן, זאת הנחה פרודוקטיבית, אחרת מדע לא היה מתקדם. אם לא היית מאמין שמאחורי המקרים יש כללים, אז לא היית מחפש את החוק הכללי, אז מדע לא היה מתקדם. זה לא אומר שזה באמת נכון. זה רק אומר שזאת הנחה מאוד פוריה במובן המתודולוגי. דיברתי על זה באחד הטורים, שצריך להיזהר מהנחות שהן פוריות מתודולוגית, לא להפוך אותן לטענות על המציאות. וזה בדיוק מה שפילוסופים של המדע אומרים כאן. שאתם כמדענים בטוחים שיש איזשהו סט של כללים שאפילו אין לנו אותם עוד, אנחנו לא מבינים עוד את הכל, אנחנו מתקרבים אליהם. ובסוף בסוף, אם נצליח, אין ערובה שנצליח, אבל ההנחה היא שגם אם לא נצליח, בסוף יש איזשהו סט של כללים. ואיינשטיין בכלל היה אופטימי, הוא חשב שיש כלל אחד שעומד מאחורי כל הדברים. אבל אפילו אם הוא לא צודק, אז יש סט של כללים. עכשיו אני קורא ספר של סטיבן ויינברג שנקרא לקראת התאוריה הסופית או משהו כזה, סינגולריות או משהו כזה, לא, התאוריה הסופית משהו כזה… לקראת התאוריה הסופית או משהו כזה, מחשבות או הרהורים על התאוריה הסופית. נוסח פנטסטי בפיזיקה, ענייני חלקיקים ואנרגיות גבוהות. אז הוא בדיוק מדבר שם על ההנחה הזאת שאנחנו הולכים ומתקרבים לאיזושהי תאוריה שלמה שתסביר הכל, תאוריה אוף אבריטינג. ויש הרבה פעמים תאוריה אוף אבריטינג במובן הביקורתי, תאוריה שתסביר לך הכל והיא לא תסביר לך כלום. כי תאוריה שתסביר לך הכל… קווה היה נשיא בר-אילן, היה מתמטיקאי דגול בתורה… הוא היה אומן בתיאוריה אוף אבריטינג. אתה היית יכול לעשות עבודה מטורפת, אתה מזיע דם, עושה חישובים מטורפים, חושב על פתרונות, בסוף מגיע לפתרון. אתה מגיע אליו, מראה לו את הפתרון, מסתכל על זה, אומר: ברור, למה היית צריך לעשות את החישוב? אני יכול להגיד לך ישר שזה מה שיקרה. ואז… לא לא, אינטואיטיבית, ברור שצריך בסוף לעשות את החישוב, אבל בשביל מה הסתבכת, הייתי אומר לך מראש לחפש בכיוון הזה, כי ברור שהפתרון צריך להיות אקספוננציאלי, צריך להיות כזה. הוא יכול להראות לי שזה חייב להיות משהו כזה, ואז יש את העניין שהפתרון אקספוננציאלי, אני מניח פתרון אקספוננציאלי, מציב אותו שם ואני מוצא את הפרמטרים, אני פותר את הבעיה.

[Speaker L] מה? זה כבר על מצב של בדידי הוה עובדא. לא, תמיד מקבלים בעבודה תמיד, באים אנשים של מה, בשביל מה, זה ידעתי וכולי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מסביר לי, הוא משכנע אותי, הוא מראה לי שזה באמת מה שההיגיון אומר, שלא הסתכלתי טוב על המשוואה. אלא מאי? אני זה אני כבר לא זוכר אם זה אגדה אורבנית או שבאמת היה בדידי, אני חושב שזה לא היה בדידי, אבל הזיכרון יושב לי נורא חזק כי ככה אולי מספרים עליו, אבל אני לא יודע. מה זה? לא, אז הוא כן סטה, למה? כי אם היית בא עם תוצאה הפוכה הוא גם היה יכול להסביר לך אותה. פשוט אומן, נו, כל דבר הוא יראה לך למה בעצם זה הפתרון המתבקש לבעיה הזאת,

[Speaker L] לטהר את השרץ בקנ"ט טעמים.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, לטהר את השרץ בקנ"ט טעמים. עכשיו זה הרבה פעמים בטון מלגלג תיאורי אוף

[Speaker N] אבריתינג, והתיאורי אוף אבריתינג, מה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא היה במכון? פיזיקאי, בטח, איינשטיין, הוא כאן ואחרי זה נשיא האוניברסיטה. אז הנקודה היא שברגע שהתיאוריה מסבירה את הכל היא לא שווה כלום, זאת אומרת, כי אתה בשביל שתיאוריה תהיה שווה משהו אתה צריך להצביע לי מה צריך להתרחש כדי שאני אזרוק אותה. אם שום דבר שיתרחש לא יגרום לנו לזרוק את התיאוריה אז היא לא שווה כלום, היא לא אומרת שום דבר. זה כמו התיאוריה המרקסיסטית שמסבירה הכל, התיאוריה המרקסיסטית מסבירה הכל. כל מה שיקרה יתאים. הספרות סביב הגותם של לנין וסטלין מזכירה בצורה מופלאה את הספרות האפולוגטית הדתית. זאת אומרת, עקרונות הדת לעולם לא מופרכים, הקדוש ברוך הוא תמיד יוצא נכון, צודק, הפרדיקציות שלנו, הגאולה בדרך. לא משנה מה יקרה, כן התנתקות ולא התנתקות, כן הסכם שלום ומלחמה, מה שאתם רוצים שיקרה מתאים לתיאוריה.

[Speaker O] הכל נכתב על תילים של תילים של ספרות.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז גם מה ששם נכתבה אותה ספרות, בהקשר הקומוניסטי נכתבה אותו סוג של ספרות שהיא מסבירה שלנין וסטלין חזו הכל ברוח קודשם, ולא משנה מה שקרה את תורת הקוונטים הם חזו מראש. יש לי ספר שיצא גם בעברית, תורגם לעברית על ידי חסידי סטלין באותה שנות החמישים.

[Speaker M] המאסטרו, מה? זה תיאוריה של מרקס.

[הרב מיכאל אברהם] מרקס ולנין וסטלין, לכל אחד הייתה הגות משלו. אם קראת אצל סולז'ניצין היית יכול לראות את יצירותיו המדעיות ארכיפלג גולאג, זאת אומרת, יצירותיו המדעיות של סטלין, יש לו ספרים על בלשנות, יש לו ספרים על כל מיני תחומים מדעיים. אין לי מושג מי כתב לו אותם, יכול להיות שהוא עצמו כתב אני לא בטוח, ולמדו את זה כפסגת המדע בברית המועצות. אגב גם מדענים טובים דרך אגב, אבל בגלל האינדוקטרינציה שהם היו חייבים להתאים לדוקטרינה זה קצץ להם את הכנפיים, הם לא יכלו להגיד דברים שהם לא התאימו לדוקטרינה. אבל חלק מהם אגב האמינו בדוקטרינה, הם לא רצו להגיד דברים כי הם חשבו שזה לא נכון אם זה לא מתאים לדוקטרינה, זאת אומרת, לא שהם פחדו כמו גלילאו שהוא פחד שישרפו אותו, אלא חלק, חלק מהם כמובן היו, לא יודע, אבל זה מרתק העסק הזה. יש לי ספר שנקרא לנין והפיזיקה המודרנית, אומיילניצקי או משהו כזה, איזה מישהו מספרית הפועלים במאבק. תגיד לו, איזה חבר'ה הזויים, כן, הסטליניסטים של השמוצניקים של שנות הארבעים-חמישים, שהם מסבירים שאצל לנין וסטלין מופיע הכל והכל הם חזו את הכל, ומה שהם לא חזו כמובן לא נכון, וזה ממילא בהגדרה הם חזו את הכל כי מה שהם לא חזו פשוט לא נכון אז אין מה לעשות. וזה מה שנקרא תיאורי אוף אבריתינג במובן השלילי, אבל פה זה תיאורי אוף אבריתינג במובן החיובי, זאת אומרת, איינשטיין רוצה לטעון שזו תיאוריה שבאמת תיתן ניבויים שכולם יתאימו למציאות וכל המציאות תתאים להם, לא שכל מה שיקרה במציאות דבר והיפוכו יסתדר עם התיאוריה, לא, לא יקרה היפוכו.

[Speaker H] התיאוריה תניב, התיאוריה תמיד,

[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא שאף לזה והוא האמין שזה קיים. וויינברג כותב בספר שלו שנועד לתמוך בטענה שזה באמת קיים, הוא טוען שהתקדמות הפיזיקה של המאה-מאתיים שנה האחרונות, סביב בערך מאז ניוטון אבל בעיקר במאה-מאתיים שנה האחרונות, מובילה אותנו למחשבה יותר מבוססת יותר את ההנחה של איינשטיין שמאחורי העסק הזה יושבת תיאוריה אחת. עכשיו במחשבה רדוקציוניסטית צריך להבין שאם יש חוק אחד שמסביר את כל הפיזיקה אז הוא גם מסביר את הכימיה ואת הביולוגיה ואת הפיזיולוגיה ואת הפסיכולוגיה. והסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ומה שאתם רוצים. כי במחשבה רדוקציוניסטית אז הכל פיזיקה בסוף. כל השאר זה רק דרגות מורכבות יותר גדולות וזה הכל. בעצם זה חוק אחד שאחראי על הכל, וזה להגיע לקדוש ברוך הוא, זה הסוף של דבר. בינתיים עד שלא נדע את התיאוריה לא נדע, אבל התקווה היא שאפשר יהיה לחשב ממנה הכל.

[Speaker I] לא, כלומר הצד שאין תיאוריה במובן שיש מציאות שכל פעם יש לה צורה של תיאוריה, אבל היא פשוט מורכבת מכדי שנוכל לתפוס אותה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל מה זה מורכב? אם לא תגיע ל…

[Speaker I] לא יישומים שלו, החוק עצמו.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להחליט על תיאוריה. התיאוריה אומרת שציפורים עפות באוויר ודגים שוחים בים. זאת התיאוריה שלי, זה מתאר את כל בעלי החיים. זאת לא תיאוריה. קשה להגדיר באמת את הנקודה מתי אתה מבין שעומדת מולך איזושהי תיאוריה, אבל זה מה שסטיבן ויינברג ניסה לתאר שם, איך אתה לא יכול לתת קריטריון, אבל כל איש מדע שעומד לפני זה יודע אם זה זה או לא זה. אתה מרגיש שיש פה משהו. משהו שזה סתם אוסף של עובדות.

[Speaker I] אוסף עובדות זה לא תיאוריה. אין לזה קריטריון. מה זה אין?

[הרב מיכאל אברהם] אומרים אין שום אינדיקציה שיש. אין שום אינדיקציה שיש.

[Speaker I] זאת אומרת שיש סדרת עובדות שהן לא נפרדות.

[הרב מיכאל אברהם] לא תצליח לעשות איזשהו ניסוח שכל העובדות יצאו ממנו. ניסוח חסכוני עוד פעם, ניסוח שמספר הפרמטרים בו הוא כמספר העובדות שהוא מסביר, אולי זה כמעט הכי קרוב להגדרה. מספר הפרמטרים בו הוא כמספר העובדות שהוא מגדיר, זה לא תיאוריה. סבבה. אז הטענה היא שבשביל לפתור לולאות מהסוג הזה צריך לצאת מחוץ לכללים. עכשיו פה אני מגיע בעצם ללב הדיון שלנו. כי מה פירוש לצאת מחוץ לכללים? וזה ממש קשור במקרה למה שדיברנו קודם בוויכוח הפילוסופי לגבי הכללים המדעיים, תורות מדעיות. בהלכה זה אותו דבר. השאלה היא אם בסופו של דבר ההלכה האמיתית אחרי שנדע ונחשוף, אם בכלל זה יקרה, נדע ונחשוף הכל, הקדוש ברוך הוא, בסדר, רוצה לכתוב את ספר כללי ההלכה האולטימטיביים. הוא עצמו, הוא יכול לכתוב ספר כזה? יש ספר כזה? הכרתם את הביטוי של ארדש, הוכחה מהספר? הכרתם את זה? פול ארדש. מתמטיקאי הונגרי, יהודי הונגרי. טיפוס גנוב. יש לו ספר, הספר מהשמיים. מה? ארדש, כן. אבא שלי עוד סיפר לי סיפורים

[Speaker D] על הפגישות שלו בטכניון.

[הרב מיכאל אברהם] ספר מאוד משעשע. האיש מרתק. הוא היה איש בן בלי בית, אזרח העולם, שהוא היה מגיע לכל מדינה, פשוט גאון מתמטי כזה. הוא היה מגיע לפי הזמנות לכל מיני מדינות. בישראל הוא היה הרבה כי הוא יהודי ובטכניון ובאוניברסיטה העברית הוא היה המון.

[Speaker C] יש פה קתדרה

[Speaker M] במדינת ישראל.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, הוא נפטר לפני שלושים שנה.

[Speaker C] זכור לי שיש את ארדש אחד וארדש שתיים, מי שכתב איתו.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא היה מוזמן כל פעם למדינה והיה מגיע עם בגדיו לגופו. אין לו, לא היה לו בעולמו כלום. לא רכוש, לא בגדים, בטח לא בית. וכשהוא היה מגיע היו צריכים לממן אותו. מי שרוצה אותו קונה לו את הבגדים הרלוונטיים, נותן לו מקום לגור, אוכל, ועד שהוא היה מוצא מישהו אחר אחרי חודש חודשיים שנה לא יודע כמה, היה עובר למדינה הבאה, אוניברסיטה הבאה. טיפוס מהסרטים. והיה עושה המון קולבורציות, המון שיתופי פעולה. כי הוא תמיד שהזמינו אותו בשביל מה הזמינו אותו? בשביל לעבוד איתו. כנראה היה טיפוס מאוד מפרה, היה לו המון רעיונות. והיו המון רעיונות. וזה המספר ארדש מה ששמענו קודם, זה כן, מי שחיבר מאמר עם ארדש יש לו מספר ארדש אחד. מי שחיבר איתו מאמר, לא עם ארדש, איתו, יש לו מספר ארדש שתיים, מספר ארדש שלוש. זאת אומרת זה הייחוס שלך במתמטיקה איזה מספר ארדש אתה. אז הוכחה מהספר. אה, הוכחה מהספר, כן. אצל כל אחד מאיתנו. יש במתמטיקה ביטוי שאני חושב שהמקור שלו זה ארדש, שכשאתה עומד מול הוכחה ואתה רואה פשוט הוכחה, משהו אלגנטי מדהים, זה הוכחה מהספר. הוכחה מהספר. ויכול לבוא מישהו ולהגיד לך רגע, יש פה דרך מדהימה, אלגנטית, בחמישה צעדים אני מראה לך את ההוכחה. אפילו בגיאומטריה אפשר לפגוש את זה פה ושם. אז זה הוכחות מהספר. עכשיו אגב יש ספר כזה שנקרא הוכחות מהספר, יש לי אותו. ברשת אפשר למצוא, הוכחות מהספר. הוא אוסף את כל ההוכחות האלגנטיות של משפטים במתמטיקה, כל ההוכחות שעליהם מוצדק להגיד שהם הוכחות מהספר. עכשיו תשאל מה זה הוכחה מהספר? לא יהיה קריטריון, כמו ששאלת קודם על תיאוריה. כל מתמטיקאי שעומד מול זה מבין שזו הוכחה מהספר.

[Speaker C] מה זה אלגנטי? כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] זה משהו שאתה מבין שזה, יש פה איזה אסתטיקה מדהימה. זה משהו שעומד מולו אתה מבין שזו יצירת אומנות. זה לא, כמו שאין קריטריונים ליצירות אומנות.

[Speaker B] גם נראה לי שהוא עצמו היה אתאיסט, וכל הזמן הוא היה אתאיסט והוא אמר הוכחות מהספר ככה, הוא סתר את עצמו.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בסדר, אתה יודע, צלם אלוקים. עשר. עשר. הרבה אתאיסטים משתמשים בז'רגון, כן, צלם אלוקים. איפה הצלם אלוקים שלך? צלם, לא צלם. לא, אומנם צלם אלוקים. אלוהים בלי גוף, אבל כן. בכל אופן, אז השאלה, רציתי לשאול את זה, בספר של ההוכחות ההלכתיות, לא ה, האם יש סט סופי של כללים, סופי, סט של כללים שממנו אפשר לגזור את כל התשובות לכל בעיה הלכתית? ברמה העקרונית עוד פעם, אם לא ניכנס לשאלות של אלגנטיות, תמיד אתה יכול להגדיר איזה שהם כללים אד-הוק, מקסימום תעשה כלל לכל מקרה. וזה לך תדע מה נקרא כלל, מכמה מקרים זה נקרא כלל. לכל מקרה אפשר להגדיר כלל לכל מקרה, כן. אבל מערכת כללים כזאת שאיש הלכה יעמוד בפניה, הוא יבין שזה מהספר, זאת אומרת שזה כלל, זה לא סתם אד-הוק על המקרים. האם יש כזה סט של כללים? כי אם יש, אז היציאה מחוץ למסגרת הכללים שדיברתי עליה קודם היא רק בעיה טכנית. כי אין לנו עדיין את המערכת הכללים המושלמת, והכללים שלנו הם רק קירוב. אז אין ברירה, אנחנו נתקעים איתם לפעמים וצריך לצאת החוצה. אבל ברמה העקרונית אמורה להיות איזושהי מערכת גדולה יותר או יסודית יותר, לפעמים זה קטנה יותר דווקא, אבל יסודית יותר, שמחוצה לה לא יצטרכו לצאת. המערכת הסופית, כן. כמו במשפטי גדל שהזכרתי בפעם הקודמת, שכדי להוכיח את משפט גדל צריך לצאת מחוץ למערכת האקסיומטית שעליה הוא מדבר. אבל יש מערכות אקסיומטיות שעליהן אין את משפט גדל. ויכול להיות שבסופו של דבר במתמטיקה, אם אני מבין נכון, יכול להיות שאני מפספס פה משהו, זה לשאול מתמטיקאים, אבל אם אני מבין נכון, אז יכול להיות שבסופו של דבר כל המתמטיקה יכולה להיות כן מערכת אקסיומטית אחת, למרות משפטי גדל. מערכת אקסיומטית כזאת שהיא עצמה לא כפופה למשפט גדל, זאת אומרת שבמסגרתה היא שלמה ואפשר להוכיח הכול.

[Speaker B] אבל שיעור שעבר אמרת שזה מספר אקסיומות שהוא לא בן מנייה, נכון? אז זה אומר שזה לא סופי.

[הרב מיכאל אברהם] מה אמרתי? לא סופי, סט של אקסיומות, כן, לא סופי. אם זה סופי משפט גדל תמיד חל, נדמה לי, אם אני זוכר נכון. כל מערכת אקסיומות סופית, נדמה לי שמשפט גדל חל עליה, אני חושב. בכל אופן הטענה היא שאם באמת יש איזה שהוא ספר, אז היציאה מחוץ למערכת האקסיומות היא רק עניין טכני. פשוט עוד לא הגענו למערכת הכי יסודית והכי נכונה, ואז הקירובים לא עובדים וצריך לצאת החוצה. ברמה העקרונית אבל יש איזשהו סט שלם כזה. או שלא, או שבאמת ההלכה היא משהו גדליאני כזה, זאת אומרת אין איזשהו סט של כללים שמחוצה לו לא צריך לצאת, אלא היציאה מחוץ לכללים היא מהותית להלכה. זו לא בעיה טכנית בגלל שאני לא יודע את הכללים האמיתיים, היא מהותית להלכה, כי אי אפשר לכתוב ספר. גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לכתוב ספר כזה של כללים שממנו אתה יכול לגזור את כל התשובות ההלכתיות לכל הסיטואציות. בכל מקרה אבל לגבינו זו שאלה היפותטית בלבד, כי לגבינו ברור שצריך לצאת מחוץ לכללים. בין אם זו שאלה טכנית או לא שאלה טכנית, זו שאלה בפילוסופיה של ההלכה, כי בפרקטיקה של ההלכה אין ספק שאנחנו לא יכולים להסתפק רק בהפעלת כללים. מי שחושב, והרבה משלים את עצמם. וזה ככה, זה הפוזיטיביסטים ההלכתיים. אבל זאת אשליה. נו זה אין, אי אפשר לעשות דבר כזה. ופה אני רוצה לדבר טיפה באמת על המשמעות של כללים בהלכה ובכלל. יש חיבור של ויטגנשטיין, ויטגנשטיין המאוחר, חקירות פילוסופיות, שהוא מדבר שמה על בעיה של פולואינג א רול, שכבר הזכרתי את זה פעם, אני לא זוכר באיזה הקשר. ושמה הטענה שלו זה שכללים הם בכלל פיקציה. ופה זה ממש מתקרב כבר לאמירה הפילוסופית, אבל יכול להיות שלאמירה הזאת רק בגלל המגבלות שלנו, לכן אני לא… אבל יש לו איזושהי טענה חשובה. הטענה שלו זה שאנשים חושבים שנגיד מתמטיקה עובדת עם כללים. בחיים אנחנו לא יכולים לעבוד עם כללים, או שזה מסובך או שאין כללים, עוד שאלה. במתמטיקה אנחנו עובדים עם כללים. הוא אומר, גם במתמטיקה אין כללים. אין דבר כזה עבודה לפי כלל. וזה הטיעון המפורסם שלו שנקרא פולואינג א רול. שאנחנו לא באמת יכולים לעקוב אחרי כלל. ולמה? כי כשאני רוצה ללמד מישהו כלל מסוים כדי שהוא יצליח לעקוב אחריו, הלמידה הזאת בעצמה לא תשתמש בכללים, כי אחרת אני צריך גם ללמד את הכללים האלה. אני צריך להתחיל באיזושהי צורה אחרת שלא משתמשת בכללים. איך אני עושה את זה? בדוגמאות. והדוגמאות האלה אני מצפה שהוא יבין את הרציונל שעומד מאחוריהם ויסיק מהם את הכלל. אבל אז מי אמר שהוא הסיק את הכלל הנכון? לא יודע, אפשר כל סט של דוגמאות אפשר להכליל בהמון צורות. מי אמר שהוא? הטענה, הוא מביא שם דוגמה, נגיד שאתה מלמד תלמידים לספור. אני חושב שזאת הדוגמה שלו. אתה מלמד תלמידים לספור, בסדר? אתה מלמד אותם אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, אתה מלמד אותם את השיטה העשרונית, כן? עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, שלוש עשרה, עשרים, מאה, מאתיים, אלף, בסדר, אתה מגיע עד עשרת אלפים. עד כמה תספור? מכאן ואילך אתה מבין לבד, תמשיך לבד. טוב, אז גמרת ללמד עד עשרת אלפים, עכשיו אתה תלמיד, בוא אתה תתחיל לספור. טוב, הוא מתחיל לספור, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, אלף, אלפיים, עשרת אלפים, מינוס שבע עשרה. עשרת אלפים ואז מינוס שבע עשרה. אז אתה אומר לו: לא הבנתי, למה? למדנו לספור. נכון, לא הגענו מעבר לעשרת אלפים, אבל תמשיך את אותו רעיון שלימדתי אותך עד עשרת אלפים. כן, המשכתי, כל אותו רעיון. עשרת אלפים ומינוס שבע עשרה. איך זה יכול להיות? הוא אומר, הוא הבין שהכלל הוא שיטה עשרונית זה עד עשרת אלפים ומשם חוזרים למינוס שבע עשרה ומשם מתחילים לספור עשרת אלפים גם כן. אתה יכול לשלול את זה? לא, זה מתאים גם כן למה שהוא אמר קודם. כמו שמה?

[Speaker C] שזה נוסחה של שאלות ששואלים, יש טור של זה, מה המספר הבא?

[הרב מיכאל אברהם] אחת, שלוש, חמש, שבע.

[Speaker C] מה שאתה

[Speaker I] רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] אחת עשרה. זה ראשוניים. טוב, תגיד אחת לא, בסדר. זה ראשוניים, ואתם חושבים שזה האי-זוגיים, אז ממשיכים לתשע, אולי זה ראשוניים. זאת דוגמה מפורסמת לשתי סדרות שיש להן המשך טבעי. אבל למעשה, כמו שויטגנשטיין אמר, לכל סדרה יש אינסוף המשכים. ברור. מה שאתה רוצה לשים בסוף הסדרה אני יכול לבנות סדרה שזה יהיה ההמשך שלה.

[Speaker C] כמו שעל כל אוסף נקודות שאתה שם על…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, שאפשר לתפור עליהן אינסוף פונקציות. נכון. זאת אומרת, אני יכול להגיד, אתם רוצים שאני אתן לכם אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, תגידו לי מה המספר הבא? מה שאתם רוצים, תזמינו. אתם רוצים שהמספר הבא יהיה מינוס שבע עשרה? אין בעיה, אני מארגן לכם כלל שבמקום הראשון יש… כלל מוגדר, שהוא באמת כלל, לא כלל כשיראו אותו זה כלל, נוסחה. בסדר? שאן שווה אחת נותן אחת, אן שווה שתיים נותן שתיים, אן שווה שלוש נותן שלוש, ואן שווה שבע נותן מינוס שבע עשרה. אין בעיה, זה שבעה מקדמים, אני יכול לארגן לכם כלל כזה. זה אפילו לא מסובך מדי. אוקיי? ואם אתם רוצים מספרים מורכבים או מינוס שמונה ושליש או מה שאתם רוצים, תשימו שם, אני מארגן לכם כלל. אז איך זה כשבוחנים מישהו בפסיכומטרי, אומרים לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, תשלים. אם הוא יכתוב מינוס שבע עשרה הוא לא יתקבל לאוניברסיטה. אבל אם הוא חכם מדי, אז הוא יראה להם שמה זאת אומרת, אני צודק כמוכם. למה אתם חושבים שאני טיפש כי כתבתי מינוס שבע עשרה? אני רק חושב אחרת מכם. מה, אסור לחשוב אחרת מכם? להיפך, אני יצירתי. אתם חייבים לקבל אותי לאוניברסיטה.

[Speaker P] ברור שזה לא פרקטי ללמד ילד קודם את מושג המספר ואז הוא כבר יידע מעצמו מה עושים. לא צריך כבר לומר לו כמה… לא צריך ללמד אותו לוח הכפל אחרי שתבין את מושג המספר. אתה לא יכול.

[Speaker H] אבל אתה לא יכול.

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק הנקודה. האשליה היא שאפשר לעשות את זה באמת דרך הכללים ואז הכל ברור כי הוא יישם אותם. אבל. את הכלל עצמו איך אתה מסביר לו? את הכלל עצמו אתה תמיד תצטרך להסביר לו דרך דוגמאות ולהגיד וכולי. אז ה"וכולי" הזה אומר אתה תצטרך להחליט. לא יכול.

[Speaker I] יש מישהו שאומר נגיד שפורמלית הגדרת את הכלל הזה. ברור שיש המון דברים שנסמכים על דוגמאות אבל פורמלית הגדרת. אם השתמשת במושגים אחרים, נגיד אן פלוס אחד, כדי להגיד איך לעשות תמיד פלוס אחד. נכון, אתה יכול לבנות מחשב.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול אולי ללמד ילד, לא, אתה יכול לתכנת ילד, לא ללמד ילד. כי ללמד אותו זה תמיד ללמד אותו דרך דוגמאות, ובדרך כלל

[Speaker I] דרך דוגמאות, וזה תמיד ללמוד. אבל למה זה הכרחי? למה אני לא יכול לומר לו…

[הרב מיכאל אברהם] תמיד, אין לימוד לא דרך דוגמאות.

[Speaker I] אבל למה זה הכרחי? מה אני יכול לומר לו? אני יכול להגיד לו כל פעם שאתה רואה את האן, תראה, אם

[Speaker Q] המספר נכתב בבסיס עשר, כשבספרה הימנית…

[Speaker I] אם הספרה היא אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה… להסתכל על הספרה הכי ימנית.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אתה צריך להסביר לו מה זה הספרה הכי ימנית. אתה צריך להביא לו דוגמאות מה זה ימני. אתה צריך להסביר לו מה זה להוסיף.

[Speaker I] אני מניח מושגים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, בסדר, אבל המושגים… אחרי שהנחת מושג שנלמד על ידי דוגמאות, יכול להיות שאתה תצליח להסביר לו באמצעות המושגים עצמם. ברור, אחרי שהסברתי לך מה זה אן פלוס אחד, עכשיו אתה יכול להציב באן מה שאתה רוצה, אן פלוס אחד תמיד תקבל את התוצאה הנכונה. אבל בשביל להגיע לזה אתה תצטרך לעבור דרך הסברים ודוגמאות.

[Speaker R] תמיד. אי אפשר בלי מושג של משהו שתמיד…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז לא חשוב, אבל אתה תסתמך על לימוד של משהו אחר דרך דוגמאות. לא חשוב, בסוף תמיד קיימת האפשרות שהוא יכליל לא נכון והוא לא יבין אותך. אז הוא יכליל לא נכון את המושגים היסודיים, לא את מה שאתה מלמד אותו עכשיו. בסופו של דבר אנחנו לומדים רק דרך דוגמאות. ואז בעצם ויטגנשטיין אומר שהטענה שיש כללים זה סתם אשליה, אין כללים באמת. אין כללים אמיתיים באיזשהו מובן. יש כללים הסכמיים. ותודה לקדוש ברוך הוא שכולנו בנויים בצורה דומה, כך כשאני נותן לך את הדוגמאות ואני בונה על זה שתכליל, אתה תכליל כנראה כמוני פחות או יותר. לפעמים לא, אבל אני יכול להביא אותך למצב שבו אתה תכליל בדרך כלל כמוני. והמבחן הפסיכומטרי פשוט לא בודק אם אתה מוכשר, המבחן הפסיכומטרי בודק אם אתה חושב כמוני. כי אם אתה לא חושב כמוני אני לא יודע ללמד אותך, אז בצדק אני לא מקבל אותך לאוניברסיטה, לא כי אתה טיפש. כי אתה לא חושב כמוני, אז מה לעשות? אני לא יכול ללמד אותך. זאת אומרת במובן ה… יכול להיות שאתה סתם טיפש. אבל אם אתה שם שם שבע עשרה ואני יכול להראות לך שטעית, או בגלל ששמת שבע עשרה כי בנית את הטור כך שיצא שבע עשרה, אז אתה חכם יותר גדול מאלו שבנו את הפסיכומטרי. אבל אם לא בנית טור אלא אתה סתם שם… סתם שם שבע עשרה, אז אתה טיפש.

[Speaker N] זאת אומרת שזה מוצדק לעשות נגיד פסיכומטרי כשהאתיופים נגיד לא…

[הרב מיכאל אברהם] זה מוצדק כי אי אפשר ללמד אותם באוניברסיטה, לא כי מגיע להם פחות או כי הם טיפשים יותר. אתה לא יכול ללמד קבוצה שלא מתאימים להם… לא מתאימים להם אז מה?

[Speaker E] מישהו לא

[הרב מיכאל אברהם] יודע עברית, הוא עולה חדש, גאון כמו איינשטיין, אבל הוא עולה חדש. אתה תבדוק אותו אם הוא יודע עברית לפני שאתה מקבל אותו לאוניברסיטה? לא יודע. לא תקבל אותו? לא תבדוק אותו? אז הוא לא ייכנס לאוניברסיטה כי הוא לא יבין מילה. כאלה שלא יודעים עברית לא לומדים באוניברסיטה? רק אם מלמדים לא בעברית. אבל אם מלמדים בעברית הוא לא יכול ללמוד באוניברסיטה. שילמדו לבד. שילמדו לבד, אבל באוניברסיטה אצלי מלמדים בעברית. בעברית. אז אתה… וזה לא בגלל שאתה טיפש, זה בגלל שאתה לא תבין אותי. אם לא תבין אותי אין טעם להיכנס לכיתה שלי. עכשיו גם כאן, זה לא שפה, אבל זה בעצם סוג של שפה. אם אתה לא חושב כמוני לא תהיה לי דרך להסביר לך. אם אתה תהיה חייזר אז אין לי איך להסביר לך, מה אני יכול לעשות? אתה יכול להיות גאון, זה לא קשור, אבל אין לי איך להסביר לך, אז מה תעשה בכיתה שלי? נכון? זו הטענה. והטענה של ויטגנשטיין היא טענה יסודית כנגד קיומם של כללים בכלל. זאת אומרת הטענה שלו, שגם זה כמובן לא מופרך, הוא טוען שאין אינדיקציה… הוא לא יכול להגיד שאין כללים. הוא אומר שאין אינדיקציה לזה שבכלל יש כללים. כל המושג הזה של חשיבה על פי כללים הוא פיקציה שאנחנו יצרנו. וזה אולי שאנחנו פשוט בנויים בצורה דומה, ולכן אנחנו מכלילים באופן דומה, אז לכן נוצרים כללים. אבל מי אמר שיש בכלל כללים באמת? זאת מתקפה על המושג כללים באמת, לא רק על הבעיה הטכנית. עכשיו נכון, כמובן שגם זה עצמו יכול להיות רק מגבלה שלנו, שאנחנו לא מבינים מה זה כללים באמת. אבל אולי יהיה איזה מישהו בחשיבה אחרת, ששמה הוא יבין שאפשר איכשהו להגיע ישירות לכללים לא דרך דוגמאות. והוא יוכל להגיד לנו חבר'ה הניסיון שלי יש כללים אמיתיים, רק אתם מוגבלים, אתם לא יודעים להגיע אליהם אלא דרך דוגמאות. אבל יש כללים. הטענה של ויטגנשטיין לא מוכיחה שאין כללים, הוא מוכיח שאין הוכחה שיש כללים. זאת אומרת הוא מוכיח שאין אינדיקציה. אינדיקציה הכרחית לזה שיש כללים.

[Speaker B] מה המשמעות של השאלה בכלל אם יש או אין כללים? זה לא, כלומר, זה מושג מופשט.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה אם אתה עובד טופ דאון, השאלה אם אתה עובד מהכללים לדוגמאות או שאתה עובד מהדוגמאות לכללים. שאלה מאוד חשובה, גם פדגוגית זו שאלה חשובה. איך ללמד, איך להבין. כשאתה מלמד נגיד נושא במתמטיקה למשל, אז יש מרצים שמתחילים מהמשפט ואחרי זה, הרבה מרצים, כי ככה בנויה המתמטיקה מבחינה לוגית, ומתוכו פותרים כל מיני דוגמאות. זו הוראה בעיניי מוטעית, שגויה, פדגוגית. המתמטיקה בנויה כך, אבל פדגוגית זו טעות ללמד כך. אתה צריך להתחיל עם הדוגמאות. לקחת דוגמה שדרכה אתה יכול להבין את הרעיון, ואז להראות לבן אדם איך אני לוקח את הרעיון הזה ויוצר ממנו כלל, ועם הכלל הזה אני מיישם אותו על הרבה מקומות, והנה, תראה, בעצם הרעיון הזה זה הכלל, ועכשיו תוכיח לו את המשפט. כשתּוֹכִיחַ לו עכשיו את המשפט הוא יבין את ההיגיון של המשפט הזה והוא יוכל לעקוב אחריך. אם תוכיח לו את המשפט כמו תוכי, אז הוא מבין כמו תוכי את ההוכחה, אבל הוא לא מבין מה המשפט אומר, מה ההיגיון שעומד מאחוריו. ואז מה? כשהוא יבוא לדוגמאות הוא לא ידע איך לפתור אותן. ולכן דידקטית, זה לא שאלה לוגית, יכול להיות מישהו שלא בנוי כך ואותו כן יהיה נכון ללמד טופ דאון. אבל בדרך כלל בני אדם רגילים צריכים ללכת מהדוגמאות אל הכלל ולא מהכלל לדוגמאות. אני חושב שזו טעות דידקטית לדעתי ללמד בצורה כזאת.

[Speaker I] אבל השאלה הדידקטית הזאת לא שאלה של ויטגנשטיין.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, שאלה אחרת. לא, אבל הטענה של ויטגנשטיין בעצמו יכול להיות שכל מה שהוא אומר זה רק טענה דידקטית. כי הוא אומר, אנחנו בנויים בצורה דפוקה כזאת שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים לעבור דרך הדוגמאות אל הכלל. אבל יכול להיות שיש איזשהו יצור שבנוי בצורה אחרת והוא מבחינתו יכול לתפוס את הכלל ישירות, לא דרך הדוגמה.

[Speaker I] לא, אבל אני אומר שגם זה שאנחנו יכולים לתפוס את הכלל דרך הדוגמאות, זה לא אומר שהוא לא קיים בהרבה מקרים. עדיין יכול להיות שבהרבה מקרים נוכל לבנות מהכלל לדוגמאות.

[הרב מיכאל אברהם] אחרי שתפסנו את הכלל, ברור, שזה נוצר הכלל, נלמד ממנו לדוגמאות אחרות, אבל כדי לתפוס אותו.

[Speaker I] לא אחרי שתפסנו את הכלל הזה, אחרי שתפסנו איזה שהם כללים אחרים שבאמצעותם למדנו את הכלל.

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר מה שדיברנו קודם, לא משנה. תכלס, אחרי שאתה כבר נמצא בשלב שלאחר ההכללות, לא משנה אם של מושגי היסוד או של המושגים הנגזרים, אחרי שאתה נמצא אחרי ההכללות, ברור שבשביל זה אתה מייצר את הכללים כדי ליישם אותם לעוד מקרים. אני לא טוען שכלל זה לא דבר מועיל, דבר מאוד מועיל. אבל צריך להבין שזה דבר מועיל, עוד פעם, בדידקטיקה או ההנחות המתודולוגיות האלו לא טענות על העולם. זה שאנחנו משתמשים בכללים לא אומרת שיש כללים. זה שני דברים שונים. אנחנו משתמשים בכללים כי ככה אנחנו בנויים. אוקיי? אז ההנחה שאם אנחנו לומדים

[Speaker I] משהו בצורה, נאמר, אינדוקטיבית או מדוגמאות זה אומר שזה משהו אובייקטיבי? לא, לא אמרתי שזה לא אובייקטיבי, אבל אין אינדיקציה

[הרב מיכאל אברהם] לזה שזה כן אמיתי, כי יכול היה לבוא יצור שבנוי אחרת והוא לא היה עושה את הכלל בצורה כזאת, הוא היה עושה פה כלל אחר. כלל זה פונקציה של איך שאתה בנוי, זו הטענה שלו. כי הדוגמאות הן דוגמאות, אפשר להכליל אותן בהמון צורות. אתה אוהב קווים ישרים, אז אתה תעביר דרך כל הנקודות של הגרף קו ישר, כי זה נראה לך הכי פשוט, הכי מתבקש. אבל אם יבוא מישהו עם ראש סינוסי, אז הוא יעביר סינוס דרך הנקודות האלה וזה ייראה לו הכי פשוט והכי מתבקש. עכשיו מי צודק? אף אחד לא צודק. זה שאלה של איך אתה בנוי, מה נראה לך פשוט ומתבקש. בסדר.

[Speaker B] זה טור פורייה. מה? טור פורייה שאפשר לייצג איתו כל פונקציה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון מאוד, פה זה סכום של הרבה סינוסים, אבל כן. כתוצאה מזה, אני עובר עכשיו בעצם לאופי של ההלכה או של הגמרא. בהלכה עצמה וגם על זה אני חושב שדיברתי כבר, הזכרתי קודם שיש איזשהו תהליך של הפשטה והכללה במעבר מהמשנה לגמרא, מהגמרא לראשונים, מהראשונים לאחרונים, ואנחנו כמובן מתקרבים יותר ויותר לעבודה פורמלית לאורך ההיסטוריה של ההלכה. פעם הייתה התשובה אינטואיטיבית פר מקרה. היו אומרים על מקרה מסוים הדין הוא כזה. היום, אולי בגלל שיש לנו פחות אינטואיציה, על זה דיברתי, כשמביאים לי מקרה אני צריך לנתח אותו, לאילו כללים הוא שייך, ליישם עליו איזשהו סט של כללים. וזה תהליך שקורה לאורך ההיסטוריה שאנחנו יותר ויותר עוברים מחשיבה על מקרים, על קייסים, מחשיבה קזואיסטית לחשיבה פוזיטיביסטית, חשיבה דרך יישום של כללים. ואז כמובן לא פלא שרק בדורות האחרונים מבינים שיש פרדוקסים, ואיך אתה יכול להיקלע ללופים. לא תמצאו את הלופים האלו בספרות קדומה. יש תוספות על לולאה של מי שגירש את אשתו, הזכרתי את זה אני חושב, יש מי שגירש, או אולי לא, מי שגירש את אשתו על מנת שלא תינשא לפלוני. אז היא נישאה לאלמוני. בסדר? ואז הוא גירש אותה, אלמוני, ואז היא נישאה לפלוני. עברה על התנאי של המגרש הראשון. היו לה שלושה בעלים, כן? את הבעל הראשון גירש אותה על מנת שלא תינשא לפלוני, היא הלכה ונישאה לאלמוני, זה הכל בסדר. אבל אחרי שהיא התגרשה מאלמוני היא נישאה לפלוני, שהוא כבר מותנה בהתחלה. ברגע שהיא נישאה לו, אז הגירושין לא חלו. והגירושין לא חלו, אז היא לא הייתה נשואה לאלמוני כי היא הייתה אשת איש, קידושין לא תופסים באשת איש. אם היא לא הייתה נשואה לאלמוני והיא נשואה לראשון, אז היא גם לא נישאה לפלוני, כיוון שהקידושין לא תופסים בה, היא אשת איש של הראשון. אבל אם היא לא נישאה לפלוני, אז היא לא עברה על התנאי. אם היא לא עברה על התנאי, אז היא כן מגורשת מהראשון. אז אם היא כן מגורשת מהראשון, אז היא נישאה לאלמוני וגם נשואה לפלוני. למה צריך את אלמוני?

[Speaker I] כדי שתהיה הפסקה.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שלא צריך את אלמוני. אז זה יוצר בעיות עם הממזרים, זאת אומרת נולדים לה ילדים ממנו ואז השאלה אם הילדים ממזרים. אבל כן, לא צריך פה את אלמוני אני חושב. יש כל מיני פרדוקסים שצריך גם את אלמוני. בכל אופן, זו דוגמה, תוספות שם על זה את האצבע, תוספות בגיטין. אבל עוד פעם, זה או שיש תוספות שמדבר, הזכרתי גם על אבידתו, אבידת אביו ואבידת רבו.

[Speaker K] אבידת רבו ואבידת

[הרב מיכאל אברהם] אביו, אבידתו ואבידת מי קודמת, וכבוד רבו וכבוד אביו. כבוד אביו. כן. תוספות גם עושה איזה לולאה כזאת. אני אומר אלו הניצנים הראשונים שמתחילים לראות לולאות. ולמה? כי תוספות כבר מספיק מאוחר בשביל להתחיל לחשוב לפי כללים. ברגע שאתה חושב לפי כללים אתה מתחיל לראות שהכללים האלה יכולים להיכנס בסיטואציות מסוימות ללולאות. ובדורות האחרונים כמובן אסף, אספנו, באחד הספרים על הלוגיקה, אספנו הרבה לולאות כאלו. יש כללים אבל כללים א' זה ראשוני, במשנה יש מעט, בגמרא יש יותר, זה מצב ראשוני והכללים עצמם הם עדיין לא נוסחו דיים. ברגע שאתה עושה המשגה של הכללים אתה פתאום רואה שמתחילות להיווצר לולאות. והתהליך שתיארתי קודם זה גם תהליך של היווצרות לולאות, לא רק תהליך של מעבר לכללים, כי זה שני צדדים של אותה מטבע.

[Speaker O] והעיקרון של קונפליקטים בין כללים זה

[הרב מיכאל אברהם] לצאת מחוץ לכללים ובעצם לחזור, לעשות רגרסיה של התהליך הזה אחורה. אנחנו עובדים כל הזמן, עוברים כל הזמן לעבודה יותר ויותר עם כללים, ואז אנחנו אבל גם מסתבכים ביותר מקרים. ואז כשמסתבכים צריך להבין שהעבודה דרך כללים היא בעצם איזה שהוא סוג של קירוב. ואנחנו צריכים לחזור אחורה, לצאת מחוץ לכללים, איך היו חושבים על זה הראשונים או האמוראים, ובעצם לנסות וליישם את זה על הסיטואציה. לצאת מחוץ לכללים, למשטר אותם, לסייג אותם, בדיוק כמו הדוגמאות שהבאתי על המצא מן החדש או כל מיני דברים מן הסוג הזה. ובעצם אני חושב שדיברתי על זה לא כל כך מזמן על השאלה למה הגמרא היא כל כך במבנה כל כך אסוציאטיבי. למה, למה הגמרא לא נותנת את העקרונות ובמקום זה מביאה דוגמאות? תביא את העקרונות ואני כבר איישם את זה. כי הגמרא הבינה מה שוויטגנשטיין הבין הרבה אחרי זה, שהכללים, אם תיתן לי את הכללים אתה כובל אותי. תן לי את הדוגמאות זה הרבה יותר טוב. ויש את הכללים אתה תיישם אותם בכל מקום, אתה תיישם אותם כנראה לא נכון. הזכרתי אני חושב כמה דוגמאות, אני אביא אולי, נסיים אולי בשתיים שלוש דוגמאות. הגמרא בקידושין אומרת אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, חוץ משלוש ארבע דוגמאות. אז הגמרא אומרת ואיכא הקהל, ויש עוד דוגמה, שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. אל תעשה עניין. מה זאת אומרת? הרי אם אומרים לי כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, אז אתה אומר בסדר, חוץ מכמה יוצאי דופן, לא נכנסו לכל הפרטים, זה העיקרון הכללי, יש כמה יוצאי דופן, שומע. עכשיו הגמרא אומרת יותר מזה, אפילו במקום שנאמר בו חוץ. אומרים לך כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, חוץ מא', ב', ג' וד'. עכשיו אומרים כן, אבל יש גם ה', יש גם ה', אל תעשה עניין מכל דבר. מה? אתה כבר אומר את החוץ גם? אז אם אתה אומר את החוץ, אז תגיד גם את החוץ החמישי, למה רק את הארבעה הראשונים? זה ממש מוזר. הרי אם אתה אומר רק את הכלל ויש כמה יוצאי דופן, הבנתי, לא נכנסת ליוצאי דופן, אתה אומר את הכלל. אבל אפילו במקום שנאמר בו חוץ, ושימו לב, הגמרא מבינה שכשהנאמר חוץ זה יותר גרוע, ועדיין הגמרא אומרת אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. בעיניי זה מת מצחוק מה שקורה פה. ובעצם אומרים לכם חבר'ה, מה שאנחנו באים ללמד אתכם זה אל תעשו עניין מכללים. ולכן אנחנו בדווקא נבלבל אתכם, כדי שתלמדו לא להתייחס ברצינות לכללים, לא יותר מדי ברצינות. ברור שאנחנו צריכים את הכללים, אבל תמיד תדעו שעל הכללים צריך גם לחשוב. כללים זה לא. לא ליישום אוטומטי, אנחנו לא מחשבים. הגמרא, נשים אולי דוגמה בבבא קמא, ארבעה אבות נזיקין, השור הבור המבעה וההבער, לא הרי זה כהרי זה ולא הרי זה כהרי זה, הוא מביא מאפיינים לכל אחד מאבות הנזיקין. בדף ו' הגמרא אומרת, סליחה המשנה מסיימת, המשנה הראשונה בבבא קמא מסיימת: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ממונך זה גרסת הרי"ף. שמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. והגמרא בדף ו' שואלת: הצד השווה לאיתויי מאי? מה זה בא לרבות? מי צריך את זה? שזה הרי דבר מופרך. במקום להביא לי את ארבעה אבות נזיקין וכל מיני דוגמאות ולהסביר לי למה זה כמו זה ולא כמו זה, תגיד את העיקרון! מה העיקרון? שכל דבר שממונך או שמירתו עליך, כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. תגיד את העיקרון ותעזוב אותי מכל הדוגמאות ומכל ה… אני אסיק מהעיקרון את הדוגמאות. עכשיו פעם אחת המשנה עושה לנו טובה ומביאה גם את העיקרון לא רק את הדוגמאות, אז מה הגמרא שואלת? מי צריך את העיקרון, יש דוגמאות. הפוך, פעם אחת עשו לך טובה ואמרו לך את העיקרון, אז תגיד לשמה הבאת את הדוגמאות? עשית לי כבר טובה עם העיקרון, למה לא עשית את זה בכל מקום? אבל פה כבר עשית את זה, לשמה אתה צריך את הדוגמאות? הגמרא אומרת לא מה פתאום, הצד השווה לאיתויי מאי. מי צריך את הכלל, יש לי דוגמאות. כי הגמרא רוצה להגיד לי חבר'ה עזבו את הכללים בצד, הכללים זה קירוב, צריך מאוד להיזהר מהם. אל תתייחסו אליהם יותר מדי ברצינות. גם כשאני אומר כללים, אוקיי, ממונך ושמירתן עליך, גם שומר חייב לשלם כשהבהמה שהופקדה אצלו מזיקה. למה? ממונך? אז זה לא ממונו? רק ממונך ושמירתו עליך חייב לשלם. האם גזלן? אף על פי שהזכרתי כבר בקונטרס כהן, האם שומר? בסדר כי שומר הוא גם כמו בעלים, כך אומרים תוספות, לא משנה כמה ראשונים אומרים. מה זאת אומרת? אז צריך בעלות או לא צריך בעלות? צריך בעלות באופן כללי חוץ מהמקרים שבהם לא צריך בעלות. אל תעשה עניין מכל דבר בקיצור. בסדר? הלאה.