פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 17

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בתוספות, כשעברנו בעצם על ועברנו והערנו על הקושיה של תוספות, למה סוקלים את המדביק, גם אם אפילו אם בפועל הוא ישאיר את הפת להאפות, עדיין לא ברור מה פתאום לסקול אותו הרי יש פה איזה התראת ספק. כי יכול להיות שבעת ההדבקה הוא בעצם התכוון לרדות, והוא בכלל לא התכוון לאפות, אחרי זה הוא שכח, שכח מההתראה, דיברנו על זה, ואז ולכן הוא הוא לא רדה. ואם זה כך, אז למרות שהפת בסופו של דבר נאפתה, יש פה יש פה התראת ספק. הערתי כל מיני הערות, כן למה למה דווקא שכח ולא דברים אחרים, למה שכח את ההתראה ולא סתם שכח, אז דיברנו על זה. בכל מקרה, אני רק רוצה עוד לפני שעוברים לתירוץ של תוספות, אני רק רוצה להעיר על הסברה הזאת שתוספות אומר שמא הוא ישכח. יש הגמרא במכות מדברת על מישהו שקרח חמש קרחות בפאת ראשו. כמי שקורח קורחה, אז הוא חייב מלקות, כן זה לאו. לא תקרחו קורחה. מה קורה אם הוא עשה חמש קרחות? אז אומרת הגמרא איך מדובר. אם מדובר שהוא הותרה לפני כל אחת מהקרחות הללו, אז פשיטא שהוא לוקה חמש פעמים, כי הוא עשה חמש עבירות, היו חמש התראות על כל עבירה יש התראה, ולכן ברור שהוא ילקה, זה פשיטא. לכן ברור שמדובר שעשה את זה בהתראה אחת. ורש"י שם בתחילת עמוד ב' כותב שעשה את זה בהתראה אחת, אבל לא בבת אחת. זאת אומרת קורחה ואחריה עוד קורחה ואחריה עוד קורחה, כי אם הוא קרח את הכל בבת אחת, אז זה מעשה אחד. ולכן אומר רש"י, הוא עשה את זה לא בבת אחת, הוא הותרה לפני הפעם הראשונה, וכתוב בגמרא שהוא חייב חמש פעמים, ולפחות איך שתוספות למד את רש"י, מדובר זאת אומרת רש"י הבין שאנחנו חוששים שהוא שכח את ההתראה בין קורחה לקורחה, ולכן ההתראות ההתראה הראשונה היא בעצם אם הוא שכח בין הקורחות, יש פה יש פה בעצם התראה שלא יכולה לחול על כל השאר. ועל זה בוא נראה עכשיו את התוספות, אני אשתף פה את התוספות, הגמרא פחות חשובה לענייננו, זה רק ההיבט הזה של השיכחה. אז תוספות אומר כך. ומתוך פירוש הקונטרס משמע דאם כן לא היה מחייב כי אם הקורחה קמייתא, שהיתה בידו בתוך כדי דיבור להתראה, דאהינך קרחות לא מיחייב משום דאינן בתוך כדי דיבור להתראה ומצי למימר אשתלי. כן, אז אם הוא הותרה לפני הפעם הראשונה והוא עשה את הקורחות לא בבת אחת, ויש לנו חשש שהוא שכח את ההתראה בין קורחה לקורחה, במצב כזה אומר אומר רש"י שהוא מתחייב רק על הקורחה הראשונה במצב כזה, כי הקורחות הבאות ההתראה הראשונית לא יכולה להוות התראה לגביהם. הוא יכול להגיד שכחתי, שכחתי את ההתראה בינתיים. וקשה, אומר התוספות, כיוון דככה הוא למד את רש"י. אומר וקשה, כיוון דהתחילה לעבור בתוך כדי דיבור להתראה, לא מצי למימר אשתלי. אומר תוספות מה קורה? הוא הותרה, ואז הוא עשה קורחה ראשונה, אחרי זה הוא עושה עוד קורחה, אחרי זה עושה עוד אחת ועוד אחת. אומר רש"י בינתיים בין קורחה לקורחה הוא יכול לטעון שהוא שכח את ההתראה, ואז על ארבע הקורחות האחרונות הוא בעצם עבר בלי התראה, אז הוא לא לוקה רק על הראשונה הוא לוקה. אומר התוספות מה זאת אומרת? אם הוא התחיל את הקורחה הראשונה בתוך כדי דיבור להתראה, וזה הכלל אגב, העבירה צריכה להיעשות מיד אחרי ההתראה, אחרת תמיד אני יכול להגיד שכחתי את ההתראה, לא שמתי לב, כל מיני דברים כאלה. אז הכלל מדיני התראה, אני לא זוכר אם אמרתי את זה פעם קודמת, אבל מדיני התראה זה צריך להיות תוך כדי דיבור לעשייה, כן לעבירה. אומר התוספות אם זה היה תוך כדי דיבור לעבירה הראשונה, וגם אם הוא המשיך אחר כך עוד עבירות, ההתראה הראשונה צריכה להועיל לכל חמש הקורחות. הוא היה צריך ללקות על כל חמש הקורחות לא כמו שרש"י אמר. ולא חוששים, הוא לא יכול להגיד שכחתי את ההתראה בין קורחה לקורחה. לא לא, כל אחד הוא עשה את זה בפרק זמן בין קורחה לקורחה, כך שיש פה אבחנה ברורה בין המעשים, לכן מגיע לו חמש פעמים עונש. אלא מאי? השאלה היא אם הייתה התראה על כל חמש הפעמים, כי הרי הוא התרה רק לפני הפעם הראשונה. אומר התוספות, אם הוא עושה את זה ברצף אחרי ההתראה, אז ההתראה נחשבת כהתראה לכל חמש הקורחות, ולכן הוא צריך ללקות על כל החמש, לא כמו שרש"י אמר. מאיפה הוא מוכיח את זה? כדמוכח פרק עשרה יוחסין, בפרק אחרון של קידושין, לגבי חמש אלמנות. כן, אלמנה לכהן גדול. חמש אלמנות בזה אחר זה, היה כהן גדול נמרץ, הוא בא על חמש אלמנות אחת אחרי השנייה, דמחייב על כל חד וחד. זאת אומרת הוא חייב על כל אחת ואחת, ואפילו בחד התראה. אפילו שההתראה הייתה רק אחת לפני האלמנה הראשונה, משום דגופים מחולקים. מה זאת אומרת? אם אפשר היה הרי להתחיל לחייב אותו, נגיד נדבר על הקורחה. אפשר היה לחייב אותו על כל שערה ושערה שהוא עושה קורחה. אז לא, אנחנו מבחינים, יש בזה בהלכות שגגות וענישות, אנחנו מבחינים בחלוקות שונות של העבירה לחלקים שונים. למשל, כשמישהו אוכל נגיד מישהו רוצה לאכול חזיר, ובאים שני עדים ומתרים בו דע לך שאם תאכל את החזיר אתה חייב מלקות. עכשיו הוא אכל עשרה זיתי חזיר, עשה חגיגת חזיר, הוא ילקה רק פעם אחת. למרות שעל כל כזית בעצם זאת עבירה. למה? כיוון שהוא עשה מעשה אחד והוא אכל, רק הוא אכל הרבה, אבל זה מעשה אחד. אבל אם החזיר היה מונח בקערות נפרדות, מה שנקרא תמחויים מחלקים, תמחוי זה קערה, כן? זה צלחת. אז אם הוא אכל חמש מנות שונות או עשר מנות שונות של חזיר, אז הוא ילקה על כל אחד ואחד. זה הכלל בלי קשר להתראות אני אומר עכשיו. ברגע שהוא אפילו אם הוא התרה פעם אחת לפי תוספות, אבל אם יש חלוקה בין מעשה העבירה, אז כל אחד מהם שווה עונש בפני עצמו, ובלבד כמובן שישנה התראה רלוונטית לגביו. אבל מבחינת העבירה זה נחשב עשר עבירות ולא אחת. ולעומת זאת אם הוא אוכל עשרה זיתים שכולם מונחים על אותה צלחת והוא אוכל את זה בארוחה אחת ארוכה, זה עבירה אחת. על זה הוא ילקה רק פעם אחת כי פה התמחויים לא מחלקים. אוקיי? אז יש גופים מחלקים ותמחויים מחלקים. אז בהקשר של האלמנות למשל, להבדיל מבשר חזיר, שזה חתיכות בשר, אין מה לחלק אותם אחת מהשנייה, אבל נשים או בני אדם הם נחשבים גופים מחולקים, והם כמובן לא צריכים להיות מונחים על צלחות שונות בשביל להיחשב מחולקים. זה נשים שונות, זה אנשים שונים, כל אחד מהם זה משהו אחר. אז זה נקרא גופים מחולקים.

[Speaker C] אבל הקורחות הם באותו ראש. לא הבנתי? הקורחות הוא עשה בראש אחד, זה כמו תמחוי אחד. למה? כי יש ראש אחד שלו, והוא כל פעם התקורח בחלק אחר שלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, רגע, אני עוד לא מדבר על הקורחה, עוד רגע עם הקורחה. אני מדבר כרגע על האלמנות. אז באלמנות כל אחד מהם זה כמו תמחוי נפרד, זה גוף נפרד, ולכן יש פה חמש עבירות. מה עם ההתראה? אומר תוספות, רואים בגמרא שההתראה הראשונית נחשבת כהתראה על כל חמש העבירות, ולכן הוא ילקה חמש פעמים, אף על גב דליכא בתוך כדי דיבור כי אם באלמנה קמייתא. כאילו הדרישה שהעבירה תעשה תוך כדי דיבור להתראה לא מתקיימת רק באלמנה הראשונה, אבל כיוון שזה נעשה ברצף, אז למרות שכל אלמנה היא גוף מחולק, אם הדבר הזה נעשה ברצף בעקבות ההתראה הראשונה, אז ההתראה הראשונה נחשבת כהתראה על כל העבירות. זה מין רוקדים פה על שתי החתונות. זאת אומרת, מצד אחד אנחנו מפרידים את המעשים וזה נחשב עבירות נפרדות, מצד שני כיוון שזה נעשה ברצף אז ההתראה הראשונה נחשבת כהתראה על כל המעשים, ולכן אתה לוקה על כל חמשת המעשים. אומר התוספות זאת הראיה לענייננו לגבי הקורחות. עכשיו אני מגיע לקורחות, שגם בקורחות אתה עשית חמש קורחות, בפשטות כנראה הכוונה עוד פעם לא נכנס כרגע לפרטים, אבל בפשטות הכוונה כנראה לקורחה בחמישה מקומות שונים מסביב לראש, יש בפאות הזקן בלחיים בזה, בחמישה מקומות שונים כך שזה כמו תמחויים מחולקים. כי אחרת באמת באותו מקום אפשר להגיד שכל שערה או כל שתי שערות צריך, כל שתי שערות בעצם זאת עבירה. לא, אם אתה עושה מעשה גילוח. אבל פה בפאת הראש כנראה יש מקומות, אנחנו מחלקים את פאת הראש ל… נדמה לי באמת מחלקים את זה לחמישה מקומות שונים. אז אתה קורח בחמישה מקומות שונים, אז המקומות מחלקים את זה לחמש עבירות. ורואים שבדיוק כמו שלגבי אלמנות, כך צריך להגיד שההתראה הראשונה בעצם חלה על כל הקורחות. אלא נקט בבת אחת, ואז הוא אומר: לכך נראה דאינה נמי הוה מצי לאוקמי בזה אחר זה כדפירשנו. בקיצור, תוספות אומר שבעצם אפשר היה להעמיד את הקורחות אחת אחרי השנייה, לא כמו שרש"י אומר. רש"י אומר אם הייתי מעמיד את הקורחות אחת אחרי השנייה, אז לא הייתי לוקה על כולן, כי ההתראה הייתה מועילה רק לגבי הראשונה. ולכן צריך להגיד שזה נעשה בבת אחת או נעשה מיד אחד אחרי השני. אומר תוספות לא נכון. אפשר היה להעמיד את זה גם כשזה נעשה אחד אחרי השני, ולמה לא? בגלל סיבות בסוגיא שם, לא חשוב לענייננו כרגע. אבל אפשר היה להעמיד את זה גם אחד אחרי השני ועדיין היו פה חמש מלקות. ההתראה הראשונה הייתה נחשבת כהתראה על כל הקורחות. ככה אומר התוספות. אז אם זה כך, אז אנחנו חוזרים אלינו. בעצם שואל פה זה הברכת אברהם שהפניתי אתכם. פתח.

[Speaker B] אתה רוצה לשים אותו באמצע? כן. אז לא בכלי הזה, בכלי אחר. בדיוק בכלי שבצד שמאל כאן, שיש לך, זה נקרא, לא לא לא, בעיצוב אובייקט וגלישה, זה נקרא גלישה. כאן, מקום גלישת הטקסט. זה? כן, או במיקום, אבל גלישת הטקסט אתה אומר לו דרך. לא, אתה אומר, אפשר, אבל זה יותר מורכב. אם אתה אומר לו דרך אתה פשוט גורר אותו לאמצע.

[הרב מיכאל אברהם] ופשוט לגרור אותו.

[Speaker B] הוא משתחרר מהקיבוע ואתה גורר אותו לאמצע.

[הרב מיכאל אברהם] הבנתי, אוקיי, אבל כשהעמדתי את זה מראש אז השתמשתי בזה. באמת? כן.

[Speaker B] כי זה תמונה, זה משהו חיצוני.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא יודע. טוב, אוקיי. בסדר, בכל אופן, אז בואו נראה פה. ועיקר קושייתם, לכאורה, קושיית התוספות הוא מדבר, כן, אנחנו עדיין בשלב הקושייה של התוספות, שאומר למה אנחנו סוקלים את הבן אדם שלא רדה את הפת, הרי ההתראה הייתה התראת ספק. אז אומר הברכת אברהם: ועיקר קושייתם לכאורה אין הדברים עולים יפה לפי שיטת התוספות במכות, מה שראינו עכשיו, שכתבו נגד רש"י שאם התחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה, לא מצי למימר אשתלאי, וחייב גם על ביאות נוספות וקורחה אחרת, כמו שהוא אמר על האלמנות ועל הקורחות, דגופים מחולקים. ולכאורה, אומר הברכת אברהם, כל שכן כאן, אצלנו שזה ההדבקה וההאפות, דזה מעשה אחד ועבירה אחת. שם אתה מדבר איתי על חמש עבירות נפרדות, ואפילו בחמש עבירות נפרדות כשהוא עושה את הראשונה תוך כדי דיבור להתראה, אומר התוספות ההתראה נסובה על כל העבירות. אז אצלנו שההדבקה וההאפות הם מרכיבים של עבירה אחת, לא שתי עבירות, קל וחומר שאם ההדבקה נעשתה עובר להתראה, מיד אחרי ההתראה, אז העובדה שאחר כך יש האפות שנמשכת זמן, לא אמורה להפריע, ההתראה בעצם חלה על כל המהלך ולכן בעצם זה אמור להיחשב כמעשה אחד ועבירה אחת. היה, כן, אולי אני אנסח את זה ככה: מה בעצם עומד מאחורי הדברים? הרי השאלה של התראת ספק היא לא שאלה של התראה אחת, היא לא שאלה של מעשה אחד או לא מעשה אחד, מה אכפת לי אם זה מעשה אחד או לא. התראת ספק פירושו אני מתרה בבן אדם לפני שהוא הדביק את הפת בתנור. עכשיו הוא הדביק. אבל הרי ייתכן שאחר כך הוא ירדה אותה, נכון? ולכן ברגע ההדבקה אני עוד לא יכול להיות בטוח שהוא יגיע לחיוב סקילה, לכן זאת התראת ספק, נכון? זה מה ששואל התוספות. אוקיי. עכשיו מה הברכת אברהם שואל כאן? אנחנו רואים מהגמרא במכות שגם דברים שנעשים אחר כך. גם דברים שנעשים אחר כך אם הם התחילו במעשה שהתחיל מיד אחרי ההתראה אז ההתראה הראשונה חלה על הכל. אוקיי? ולכן גם כאן צריך קל וחומר שאצלנו זה מעשה עבירה אחד, אז קל וחומר שאצלנו ההתראה צריכה לחול על הכל. אז מה?

[Speaker B] אבל זה מפרק את כל החשיבה של שתי פעולות, לא? מה? זה מפרק את כל החשיבה של שתי פעולות נפרדות שאחת תלויה בשנייה או שאחת עוקרת את השנייה או כל מיני כאלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מנסה לטעון שבאמת הכל זה נחשב כמעשה אחד וההתראה חלה על הכל. אני שואל, אז מה אם ההתראה חלה על הכל? איזה מין קושיה זאת? אז ההתראה אמנם חלה על הכל, אבל עדיין יש הרי אפשרות שהוא ירדה. למה זה לא נקרא התראת ספק? הרי התוספות לא שאל האם הוא נחשב כמוטרה גם על האפייה. אם תוספות היה שואל אתה לא יכול לסקול אותו בגלל שעל האפייה אין התראה, ההתראה הייתה על ההדבקה לא על האפייה, אז צודק הברכת אברהם בזה שהוא מוכיח שהתראה ראשונית נחשבת כהתראה על כל המהלך. זה אני מבין. אבל תוספות לא שאל את זה. לתוספות לא אכפת לו שההתראה נחשבת התראה על כל המהלך. הקושיה למה זה לא התראת ספק? הרי גם אם זה מהלך אחד וגם אם ההתראה חלה גם על האפייה, אבל כיוון שבשלב ההתראה שלפני ההדבקה יכול היה הבנאדם עדיין קיימת האפשרות שהבנאדם יחליט לרדות את הפת ואז הוא בעצם לא יגיע לחיוב סקילה, אז זאת התראת ספק. למה מה הקשר בין תוספות במכות לבין השאלה של תוספות כאן? אני יכול לקבל את מה שאומר תוספות במכות שהתראה מדברת על כל מה שבא אחריה ועדיין לטעון שפה מדובר בהתראת ספק, כי יכול להיות שהבנאדם ירדה את הפת. אז איזה מן קושיה זאת? מה הקושיה פה?

[Speaker E] אבל אותו דבר יכול להיות שבנאדם שאסור לו לאכול כזית מהנבלה לא בטוח שיאכל את הכל, הוא יאכל חצי בהתחלה ולא יאכל את החצי השני, מה ההבדל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד לא קראתי את ההמשך שלו, בכוונה עצרתי לפני זה. אני רוצה רגע לעצור רגע כאן. אז מה בעצם הוא שואל? הרי לכאורה אנחנו מדברים על שני מישורים שונים. השאלה על מה נסובה ההתראה, זה תוספות במכות. תוספות במכות אומר שהתראה נסובה על כל מה שבא אחריה. תוספות אצלנו לא מדבר על השאלה על מה נסובה ההתראה. תוספות אומר על איכות ההתראה. התראה כזאת שבעת שאתה נותן אותה לא בטוח שבאמת יהיה פה איסור סקילה, חיוב סקילה, זאת התראת ספק ובמובן הזה אין שום מניעה להגיד שזאת התראת ספק גם אם מקבלים את תוספות במכות. כיוון שעדיין גם נכון ההתראה חלה גם על האפייה, אבל עדיין יש אפשרות שהוא ירדה את הפת ולא יגיע לחיוב סקילה. אז במובן הזה למה זה סותר את העניין של התראת ספק?

[Speaker E] אז תראו, אני רוצה רגע לשאול על זה, על פי מה שאני מבינה, התראת ספק זאת התראה כשאתה לא יודע אם הוא ימשיך לבצע, שיש לה אפשרות גם לא לבצע את ההמשך. אבל אם יש התראה שהיא לא תוך כדי דיבור, זה לא נקרא התראת ספק, זה פשוט לא נקרא התראה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בדיוק.

[Speaker E] לכן הסיפור עם הכוחות לא בטוח בכלל שזה נקרא התראה, לא שזה שאלה אם זה התראת ספק, אבל בסיפור עם הרדיית הפת עם האפייה כאן יש אפשרות של ספק למרות שהוא כן הביא התוספות שם את הסיפור של אולי הוא ישכח את ההתראה. אוקיי. נכון? כשהתוספות הביא שם הוא כאילו אני מפרידה בין אולי הוא ישכח לבין האם ההתראה הייתה על אנחנו יש אפשרות שהוא לא יבצע הכל. הסיפור של אולי הוא ישכח זה אומר שלא הייתה התראה בכלל או שהוא גם קשור להתראת ספק?

[Speaker B] זו התראת ספק, הקדמת אותי.

[הרב מיכאל אברהם] אבל באופן עקרוני באמת מה שאמרת קודם, השאלה שעוסק תוספות במכות זה בשאלה האם יש פה התראה על הכל. תוספות אצלנו לא חולק על זה שיש התראה על הכל, יש התראה על הכל. אבל תוספות אומר למרות שהייתה התראה על הכל ההתראה הזאת לא שווה בגלל שהיא התראת ספק. כי למרות שהתראה חלה על הכל, אבל כיוון שיש אפשרות שהוא לא יגיע לחיוב סקילה אז ההתראה הזאת שחלה על הכל היא התראת ספק והיא לא מועילה לסקול אותו. זאת השאלה של תוספות. אוקיי? אבל באמת צריך לשים לב טוב ולכן כל השיעור הקודם זה מה שדיברנו, תוספות תולה את העניין של התראת ספק באפשרות שאולי הוא ישכח והארכתי בשיעור הקודם להסביר למה, אוקיי? למה זה תלוי דווקא בזה. אבל עכשיו. לענייננו זה פחות חשוב הפרטים למה. העובדה היא שלפי תוספות השכחה היא זו שהופכת את זה להתראת ספק. וכאן שואל הברכת אברהם שאלה טובה, כי אם אתה אומר לי שאין חשש שמא ישכח בין מעשה למעשה, אז בוודאי שבתוך מעשה אחד אין חשש שישכח. נכון שבמכות החשש שמא הוא ישכח עולה לגבי השאלה האם יש פה בכלל התראה. אצלנו החשש שמא הוא ישכח עולה לגבי השאלה האם זאת התראת ספק. אבל תכלס אני שואל אותך, יש חשש שישכח או אין חשש שישכח? במובן הזה, כן יש סתירה בין התוספות במכות לתוספות שלנו, למרות שאנחנו מדברים על שאלות שונות. זה מה שאמרת בסוף חני, נכון? כן. אז זה מה שהוא שואל. הוא לא שואל למה זאת התראת ספק, אלא הוא אומר למה אתה אומר שיש פה חשש שישכח, הרי תוספות במכות אומר שלא אומרים במצב כזה שחוששים שישכח. ואצלנו זה עוד מעשה אחד, אז קל וחומר שלא חוששים שמא ישכח. ועכשיו אומר התוספות ככה, ויש, הברכת אברהם, סליחה. ויש לדמות למי שאוכל חצי זית נבלה תוך כדי דיבור, תוך כדי דיבור להתראה כמובן, וחצי השני בתוך כדי אכילת פרס. זאת אומרת, יש כלל כשאני אוכל כזית איסור האכילה צריכה לארוך שיעור זמן שנקרא כדי אכילת פרס. ארבע דקות, תשע דקות, ויכוחים בין הפוסקים איך להעריך את זה בדקות, אבל לא חשוב. יש איזשהו שיעור זמן שאת הכזית צריך לאכול תוך שיעור הזמן הזה, אחרת לא עוברים איסור. עכשיו מה שקורה פה, אנחנו רוצים לעשות את זה ככה, אנחנו רוצים שיאכל חצי זית ראשון מיד אחרי ההתראה, חצי הזית השני כבר לא יהיה תוך כדי דיבור להתראה ראשונה כי זה כבר לוקח קצת זמן, אבל הוא יהיה מספיק קרוב בשביל להצטרף כדי שהוא יעבור על האיסור של אכילת כזית נבלה. לכן הוא נכנס פה, הוא אומר זה יהיה כדי אכילת פרס בתוך החצי הראשון, נגיד זה לקח לו ארבע דקות. את החצי זית הראשון הוא אכל בדקה הראשונה, חיכה שתי דקות ואכל עוד חצי זית בדקה הרביעית. אז מבחינת ההצטרפות יש פה זית שלם, כי הוא אכל כזית בכדי אכילת פרס בארבע דקות. אבל מבחינת ההתראה, היה מרווח של שתי דקות בין ההתראה, או שלוש דקות אפילו, בין ההתראה לבין אכילת חצי הזית השני, ושלוש דקות זה מעבר לתוך כדי דיבור. אז יש פה הצטרפות לעניין עבירה, אבל לכאורה יש פה פער זמן מההתראה. ושם הוא אומר דבזה גם לרש"י מסתבר דאין לומר אשתלאי וגם לא אמרינן דהוי התראת ספק, כיוון דמתחילה היה יכול שלא ימשיך. ועל כרחך, כיוון שהיתרו וקיבל התראה על המעשה, גם אם הפסיק כשיעור שיש לזה צירוף, דינו כמו באמצע המעשה. אז מה הוא אומר שם? פה הוא מוסיף עוד שאלה. הוא אומר קודם כל מהחצי זית הזה להערכתו גם רש"י לא יחלוק על העניין הזה. כי אחרת, איך הוא יודע את זה, כי אחרת לא מצאנו אף פעם איסור אכילת נבלה. איך הבנאדם יאכל כזית נבלה? הרי אתה יכול לאכול את זה כדי אכילת פרס. מה אתה מתכוון? שהבנאדם עכשיו יתרה בו כל עשר שניות כדי שכל ביס שהוא נותן יהיה תוך כדי דיבור להתראה? בלתי סביר. ולכן הוא אומר ברור שפה גם רש"י יסכים שאין פה חשש לשכחה, נכון? ואם כך, אז אצלנו שמדובר בהדבקה ובהיפוף של הפת בתנור, שזה מעשה אחד כמו האכילת כזית נבלה, ברור שאין חשש לשכחה קל וחומר מהמקרה של החמש כורחות או החמש אלמנות שכותב תוספות במכות. ולכן הוא לא מבין למה פה תוספות רואה פה חשש לשכחה, וממילא רואה שיש כאן התראת ספק. אבל תשימו לב, הוא הוסיף עוד שתי מילים. הוא אומר בואו תראו פה. נסתבכתי.

[Speaker E] הוא אומר, כיוון דמתחילה היה יכול שלא ימשיך. מה? הוא כותב שזה לא התראת ספק לא בגלל הזמן אלא כיוון דמתחילה היה יכול שלא ימשיך.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זאת אומרת לא, זה הוא צודק גם, זה מה שהסברנו הרי קודם, שזה שהזמן לא עושה את זה להתראת ספק, הזמן הופך את זה ללא התראה לכל היותר, על זה הוויכוח. אבל הדיון הוא אם הייתה בכלל התראה, זה לא שייך בכלל לשאלת התראת הספק. אז מה הסברתי? מה הייתה השאלה שלו? נכון, הוא לא שואל למה זאת התראת ספק. התראת ספק זה תוצאה של השכחה. הוא שואל אבל מה שייך לחשוש פה לשכחה עובדתית, כי הרי אין חשש לשכחה. במצב שאתה מתחיל את המעשה מיד אחרי ההתראה. לענייננו זה שאין חשש שכחה גם יאמר שזאת לא התראת ספק. אבל הסתירה בין הגמרא בתוספות במכות לבין התוספות שלנו היא לא בדיני התראת ספק אלא בשאלה אם יש חשש לשכחה במצב כזה. אבל פה הוא מוסיף את השאלה גם לגבי התראת ספק. וזה מה שאמרתי שהוא מוסיף פה. הוא אומר, וגם לא אמרינן, תראו פה, אתם רואים? וגם לא אמרינן דהוי התראת ספק כיוון דמתחילה היה יכול שלא ימשיך. הוא שואל עכשיו עוד שאלה בלי קשר לתוספות במכות. עכשיו הוא אומר, תחשבו על אכילת שני חצי זית נבלה. לכאורה במצב כזה זה גם התראת ספק. למה? כי אולי הוא לא ימשיך לאכול את החצי השני. בלי קשר עכשיו לפרק הזמן. אפילו אם הוא אוכל את הכזית בבת אחת, בסדר? לא בפרק זמן. ולכן הכל נעשה תוך כדי דיבור והתראה חלה על כל הכזית כולו. כמו שאמרנו קודם, עדיין שאלת התראת ספק בעינה עומדת. השאלה אם ההתראה חלה על הכל והשאלה אם יש פה התראת ספק אלה שתי שאלות שונות. אז אם הוא אכל את הכל בבת אחת ואין פרק זמן, ההתראה חלה על הכל לכל הדעות, נכון? על זה אין שאלה. אוקיי? אומר התוספות, בסדר, ההתראה חלה על הכל, אבל עדיין התראת ספק יש פה. למה? כי אתה התרית, הוא התחיל לאכול. מי אמר שהוא ימשיך, יגמור את הכזית? אולי הוא יעצור באמצע? וזה כבר מקביל אלינו, נכון? ואם אנחנו רואים שבאכילת כזית איסור לא חוששים לזה ולא קוראים לזה התראת ספק, אין לנו חשש שהוא פתאום יפסיק את המעשה באמצע, אומר הברכת אברהם, אז גם אצלנו זה ככה. גם אצלנו אין לנו חשש שהוא יפסיק את המעשה באמצע. מה ההבדל? לגבי הכורחות אתה יכול להגיד לי ויכוח בין רש"י לבין תוספות, אולי הוא יפסיק את המעשה באמצע, אולי הוא לא יפסיק כי זה מעשים שונים. אבל אצלנו זה מעשה אחד. במעשה אחד גם רש"י הרי מודה שאין חשש, אנחנו לא חוששים לזה שהוא ישכח או שהוא יפסיק באמצע או משהו כזה. זה מעשה אחד ויש התראה לפניו, וגמרנו. ודאי שזאת לא התראת ספק, זאת התראה שחלה על הכל וזה הכל. אומר התוספות, אז גם בהדבקת פת בתנור זה אותו דבר. א, ההתראה חלה על הכל, אז הוא מותרה על הכל. ב, אין בכלל חשש שהוא ישכח ויפסיק באמצע, כי תוך כדי מעשה אחד אף פעם לא חוששים שמא הוא לא יגמור את המעשה. אם הוא התחיל את המעשה, הוא כנראה הולך לעשות אותו. אוקיי? כן. אז לכאורה השאלות הן שאלות חזקות. זה שתי שאלות. מה? כן. שתי שאלות חזקות.

[Speaker B] מה אתה אומר? בגלל זה הפליא אותי עצם הקושיה של תוספות, בקטע שהוא התכוון, הוא מדביק פת בתנור כשהוא מתכוון, כשהוא מתכוון לרדות אותה. כלומר אין היגיון בסיטואציה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] למה אין היגיון? לא הבנתי.

[Speaker B] כי בדיוק כמו שנאמר כאן. זאת אומרת, אם אני הולך לעשות פעולה מסוימת, סביר להניח שאני יודע מה הפעולה הבאה שלי. אבל אם אני הולך לעשות פעולה מסוימת והפעולה הבאה שלי היא לא תואמת את הפעולה הראשונה, אז אין היגיון כאן.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה אני לגמרי מסכים, עוד רגע אני אגיד את זה. אני חושב שזה הסבר נכון מה שיהל אומר כאן. הנקודה היא כזאת. הרי אצלנו, אני אציג את זה בכמה שלבים. אצלנו הרי מדובר שכשוא הדביק את הפת בתנור הוא את המעשה שלו כבר סיים. נכון? עכשיו, אפשר להתווכח, הרש"ש והמנחת חינוך וכל מה שמלווה אותנו פה כל הזמן, מה מעמדה של ההאפות במסגרת המלאכה. אבל מעשית, זאת אומרת פיזית, ברור שהוא את המעשה שלו סיים בשעה שהוא הדביק. נכון? אחר כך אם הוא ירדה, הוא יינצל מהעונש, אבל עקרונית הוא סיים את המעשה שלו. עכשיו מה קורה במצב כזה? במצב כזה יכול להיות שמי שאוכל כזית לאורך זמן הוא עסוק באותו מעשה עבירה כל הזמן. אוקיי? ושם אתה אומר שההתראה הראשונה בעצם חלה על כל האכילה, גם על החצי הראשון, גם על החצי השני, כי הוא בסך הכל עושה מעשה מתמשך ואי אפשר להגיד שעל כל חלק של המעשה צריך התראה. אבל במקרה של ההדבקה, המעשה בעצם כבר הסתיים. ולכן יכול להיות שזה יותר גרוע מאכילת שני חצאי זית של נבלה, כי במקרה שלנו המעשה כבר הסתיים, אחרי זה יש עוד פרק זמן של האפות, שגם יכול להיות אגב פרק זמן די ארוך, אבל פרק זמן של האפות. במצב כזה יכול להיות שזה. דווקא דומה יותר לחמש קורחות ולא לשני חצאי זית, כי זה בעצם שתי חלקים שונים. אין פה מעשה אחד מתמשך, את המעשה שלי סיימתי. ובמובן הזה יכול להיות שהמעשה נגיד ההתראה לא תחול על המעשה השני. אפשר להסביר את זה בשתי צורות. צורה ראשונה, והצורה השנייה תהיה לפי מה שיעל הציעה קודם. הצורה הראשונה בעצם זה אומר, אולי נתחיל עם הצורה הראשונה זה מה שיעל אמרה, זה נקרא לזה הצורה ההסתברותית. מה זאת אומרת? הבנאדם התחיל לאכול חצי זית. אוקיי? האם הוא חייב לאכול גם את החצי השני? מה פתאום? זה שהוא אוכל את זה, הוא לא אוכל את זה בשביל לעבור עבירות, הוא אוכל את זה כי בא לו לאכול חזיר, באופן הפשוט. יכול להיות שבא לו רק חצי זית, מי אמר שיאכל את החצי השני? זה שהוא אכל חצי זית ראשון לא אומר בשום צורה כמה הוא יאכל הלאה. אולי יאכל שלושה זיתים, אולי יאכל חצי זית, תלוי כמה בא לו לאכול. החלק השני של המעשה לא מונח בחלק הראשון שהוא עשה. אבל מי שמדביק פת בתנור, בשביל מה הוא הדביק את זה שמה? הרי ברור שהוא הדביק את זה שם כדי שזה ייאפה בסוף. אז איך אפשר להגיד שכשהוא הדביק פת בתנור הוא בעצם אחרי זה ירדה? או שהתכוון אפילו מראש לרדות. ואם הוא התכוון לרדות אז בשביל מה הוא עשה את זה? הרי הוא מדביק את זה כדי שזה ייאפה. אם הוא רודה את זה לפני שזה נאפה מה הוא יעשה עם זה? היה לו בצק ונשאר לו בצק. בשביל מה הדביק את זה בתנור? אז ברמה ההסתברותית, זאת אומרת האומדנא הפסיכולוגית של האדם אומרת שאם אדם מדביק פת בתנור הוא כנראה לא הולך לרדות את זה. ולכן פה במקרה הזה זאת לא נחשבת התראת ספק. כן, זה לא נחשב התראת ספק. במקרה של אכילת שני חצאי זית, זה שאכלתי חצי זית לא אומר בשום צורה שאני אוכל את החצי השני. לכן במקרה הזה הסבירות שיאכל את החצי השני נשארת חמישים חמישים, או לא יודע כמה שהיא תהיה. ולכן יש פה מקום לדון האם זה כן

[Speaker B] התראת ספק, אם יש התראת ספק או לא. אם זה מתחבר, אם ההתראת ספק מתחברת גם למעשה השני.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני חושב עכשיו בעצם אבל אז זה הולך הפוך. אני פה פספסתי משהו. זה הולך הפוך, כי לפי מה שאני אומר עכשיו, אז בהדבקת פת בתנור יש עוד פחות אפשרות לחשוב שזה התראת ספק. מה הספק פה? הרי בסופו של דבר יוני?

[Speaker E] מה? הרי מהתחלה אמרתי לך שאני בכלל לא מבינה את הסיטואציה, למה שבנאדם ידביק, למה בכלל יש על זה שאלות, מאיפה הבאתם את הסיטואציה ההזויה הזאת. אבל דרך אגב בכזית זה דווקא מאוד יכול להיות. כי אם בנאדם מתרים בו ואומרים לו שאם הוא יאכל שלם אז הוא ייענש הוא יחויב בעונש, אז הוא יגיד יופי אז אני אוכל חצי ואני לא אתחייב בעונש. שווה לו. יאכל רק חצי.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר אפילו מעבר לזה. גם אם הוא לא יאכל את החצי השני לא בגלל הפחד מהמלכות, סתם לא בא לו, הוא רוצה רק חצי זית, מה הבעיה?

[Speaker E] אין כלל כזה שאדם פתח נכון, ואז הוא מקבל לגיטימציה. נניח שהבנאדם מאוד רעב ולא עומד בפיתוי ובא לו לאכול חצי. ואז כשמתרים בו ואומרים לו, אז הוא מקבל לגיטימציה לאכול רק את החצי.

[הרב מיכאל אברהם] אני מבין מה שאת אומרת, אני רק אומר שלא צריך להגיע לזה. זה נכון מה שאת אומרת. לא צריך להגיע לזה. אפילו אם הוא הפסיק לאכול לא בגלל הפחד מהמלכות, אלא פשוט בגלל שהספיק לו, הוא רצה רק חצי זית, מה הבעיה?

[Speaker C] חוסר תיאבון שיצא לו התבשיל.

[הרב מיכאל אברהם] אז לכן לכן בזה בחצי זית שהתראה על חצי זית היא התראת ודאי, היא באמת טענה בעייתית, כי הרי את החצי השני מי אמר לך שהוא יאכל? אולי כן אולי לא. עכשיו אתה צריך להגיד שהתראה היא התראת ספק.

[Speaker B] אז למה בעצם מה? אני חושבת שהחלק השני באפייה החלק השני הוא תנאי לחלק הראשון. באכילת חצי המחצית השנייה היא לא התנאי. היא לא תעקור או תהיה תלויה בחלק הראשון, זאת אומרת זה שני חלקים נפרדים, שני תמחוי. מה שבאפייה זה לא שני תמחוי.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אבל אני מדבר על שני חצאי זית זה לא שני תמחויים. שני חצאי זית זה באותה צלחת.

[Speaker E] אפשר לפתור את זה לפי ההמשך.

[Speaker C] מה שיעל מנסה להגיד זה שאפשר לחלק את האכילה הזאת לפרוסות, לשלבים. לעומת זאת אפייה זה שני חלקים שתלויים זה בזה.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן מה? ולכן. בקושיה של תוספות הרי הוא שואל שזאת כן התראת ספק. זה מה שעצרתי את עצמי באמצע. התחלתי עכשיו להסביר את התירוץ של תוספות ולא את הקושיה. והקושיה הרי היא הייתה שבהדבקת פת בתנור זאת התראת ספק. אז שאל על זה הברכת אברהם למה זה התראת ספק, הרי אין פה חשש שמא הוא ישכח כי זה מעשה אחד כמו שני חצאי זית. ואז התחלתי לעשות חילוק ואמרתי שבהדבקה יש אפילו יותר סבירות שזה לא התראת ספק. כי הרי פה ברור שהוא ימשיך אם הוא כבר הדביק, בשביל מה הוא הדביק? אבל זה שייך לתירוץ. עזוב את זה כרגע, אני ערבבתי פה. התחלתי להסביר את התירוץ, אני מדבר על הקושיה.

[Speaker C] הוא לא צריך לעשות כלום כדי שהפעולה תושלם. לעומת כזית יש פה אכילה פוזיטיבית.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז עוד יותר, אז את חוזרת עוד פעם למה שאמרתי. אז הוא אומר שהדבקת פת בתנור היא פחות התראת ספק מאכילת כזית. נכון. ואנחנו רוצים להסביר למה זה יותר. הרי באכילת כזית זאת לא התראת ספק, נכון? זה נתון, כי אחרת אי אפשר להלקות על אכילת כזית נבלה. אז זה לא התראת ספק. ובהדבקת פת בתנור תוספות שואל למה זאת לא התראת ספק, תוספות מניח שזה אמור להיות התראת ספק.

[Speaker B] עוד אפשרות, באפייה הוא יכול לרדות ואז הוא בעצם עוקר את האיסור, עוקר את החיוב, נכון? ואילו בזית אם הוא יאכל את החצי השני הוא יחייב את האיסור, יהיה לו אחר כך את האיסור הזה, התראה תהיה התראת ודאי אם הוא יאכל את החצי השני. למה? אבל אין לו אפשרות להינצל אם הוא ישלים את המלאכה. נכון, בסדר, אבל אם הוא ישלים את המלאכה אז יש עליו חיוב.

[הרב מיכאל אברהם] אבל התראת ספק זה תמיד ניסוי היפותטי. כשאני מתרה בו, האם בהכרח הוא יגיע לעונש או שיש אפשרות שלא? בסוף הוא הגיע לעונש, אבל כיוון שבשלב ההתראה ישנה אפשרות שהוא לא יגיע לעונש, זה מה שנקרא התראת ספק.

[Speaker E] אז ברכת אברהם לדעתי הוא טועה פה. זאת אומרת, אפשר להסיק, הקשר הוא הקשר של לא לשכוח. כמו שאנחנו לא סוברים שהוא לא ישכח את החצי השני, כך הוא לא ישכח את העניין של הלא לרדות, את העניין שהוא ישאיר את זה בפנים. בזה ברכת אברהם צודק. אבל לגבי איכות התראת הספק פה זה לא נכון ללמוד את זה מכזית. זאת אומרת, אני חושבת שהברכת אברהם אפשר ללמוד ממנו רק חלק אחד ולא את החלק השני. למה?

[הרב מיכאל אברהם] למה החלק השני לא? אני חושב שכן.

[Speaker E] בגלל שאמרנו שאנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהפעולה הזאת נעשית כאילו מעצמה. ברגע שהוא הדביק בעצם זה כבר נעשה לעומת כזית שיש אפשרות הרבה יותר רצינית שהוא יחליט בכוונה לא להמשיך הלאה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, תשמעו אוזנייך מה שפיך אומר. אז זה בעצם אומר שבהדבקת פת בתנור זה פחות התראת ספק מאשר בכזית. אז צודק הברכת אברהם, למה התוספות רואה בזה התראת ספק? הרי פה הוא כבר גמר בכלל את הפעולה ועליה הוא התרה, מה אכפת לי שאחרי זה יש עוד תנאי שזה גם יאפה? להיפך, הוא צודק בשתי השאלות שלו. אז מה שאני רוצה לומר זה ככה, סליחה על הערבוב שאני עשיתי, אני הכנסתי פה.

[Speaker B] לא,

[Speaker E] אני רק אומרת שאי אפשר ללמוד את זה, הברכת אברהם לדעתי הטעות שלו היא שהחצי כזית זה כן נחשב התראת ספק.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא.

[Speaker E] לא מצד הלא לשכוח אלא מצד איכות ההתראה, כי יכול להיות שהוא לא ימשיך.

[הרב מיכאל אברהם] לא, וזה לא נחשב. למה לא? כי עובדתית הוא צודק שזה לא נחשב התראת ספק. כי עובדה אחרת איך אפשר להלקות בן אדם שאוכל כזית נבלה? תמיד אולי הוא לא יאכל את החצי השני, איך מלקים על העבירה הזאת בכלל? לכן ברור, זוהי ההוכחה שלו, הסברה צודקת, יכול להיות שהוא לא יאכל את החצי השני. אבל קודם כל עובדתית, מעצם העובדה שיש עונש מלקות על אכילת כזית נבלה רואים שאין חשש כזה שהוא לא יאכל את החצי השני. אם הוא התחיל את מעשה העבירה, ההנחה שלנו שהוא מסיים אותו. אז צודק הברכת אברהם, אם זה ככה אז גם אצלנו אותו דבר.

[Speaker E] כי אני חושבת שהסיבה שזה לא התראת ספק היא לא בגלל זה. סליחה, היא לא בגלל זה אלא לפי ההמשך שלמדנו שזה עבירה מתמשכת ואז בעצם אתה יכול להגיד אם זה התראת ספק או וודאי רק בסוף המעשה. מה פתאום?

[הרב מיכאל אברהם] התראה נמדדת לפי השלב שבו מתרים. סוף המעשה זה לא מעניין. הרי בסוף המעשה עוד פעם, זה מבלבל, אני גם בשיעור הקודם אמרתי על זה. סוף המעשה הוא תמיד כזה שהפת נאפתה, כי אם בסוף הפת לא נאפתה אלא רדיתי אותה לא עולה השאלה אם להלקות אותו או לסקול אותו או לא. הרי אנחנו הולכים לסקול אותו. אלא מה? תוספות אומר נכון שהיא נאפתה, ונכון שעקרונית היה מגיע לו עונש סקילה, אבל בשלב של ההתראה הייתה גם אפשרות שזה לא יאפה. וכיוון שככה ההתראה היא התראת ספק, ולכן גם כשבפועל זה כן נאפה בסוף, אני לא אמור לסקול אותו.

[Speaker D] אולי בכל זאת כי

[הרב מיכאל אברהם] גם בסוף תמיד הפת נאפתה, זה ברור. אחרת הדיון לא עולה.

[Speaker D] אבל אולי החלק מה… למה תוספת? אולי נתון נוסף זה הזמן. כי באפייה, נכון שבעצם זה שהוא הניח אז הוא כבר מתכוון לאפות אותה, אבל יש זמן די ארוך עד שזה ייגמר ויתחייב. יש זמן ארוך עד שהוא יכול לשנות. ובאכילת משהו טרף, נבלה, אין הרבה זמן. זה תוך כדי אכילת פרס. גם אם בכוונתו. אולי יש פה תלות נוספת של זמן?

[הרב מיכאל אברהם] פה באמת היה אפשר להגיד, כן?

[Speaker B] אכילת פרס, פחות או יותר מה הזמנים שמדובר?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, ארבע דקות עד תשע דקות.

[Speaker B] ארבע דקות עד תשע דקות. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] יש כאלה שאומרים גם שתי דקות, אבל הדעה המקובלת היא משהו כמו ארבע דקות. מה שיסכה אומרת זה אפשרות אחת באמת. ואפשרות אחת זה להגיד שיש פה תהליך ארוך של האפות. לאורך תהליך ההאפות בהחלט יכול להיות שבן אדם ישכח. הוא כבר לא עוסק בעניין הזה. הוא הרי גמר כבר בשלב ההדבקה את החלק שלו. אחרי זה זה הולך לתנור ונאפה. כאן בהחלט יש חשש שהוא ישכח. במקרה של אכילת כזית, הוא אוכל כזית, חצי זית, ונגיד לוקחים שתי דקות ואוכל עוד חצי זית. אבל תכלס הוא עוסק באכילת הכזית הזה, והתרו בו קודם. כאן אני אומר שאין חשש שישכח. אבל בהדבקת פת בתנור אולי יש חשש שישכח? זה הטענה, החשש העובדתי. למה שעובדתית באמת יש יותר חשש שישכח בהדבקה מאשר באכילת שני חצאי זית. אבל יכול להיות שיש פה גם הבדל הלכתי. מה זאת אומרת? דיברתי בשיעור הקודם על השאלה של החזקות. אמרתי שאם הוא רדה בסוף, אז חזקה שכבר… סליחה, לא רדה בסוף, אז חזקה שכבר בהתחלה כשהוא הדביק הוא כנראה לא התכוון לרדות. ולכן עוד פעם החזקה הזאת זה שיקול הלכתי. זו לא הערכה פסיכולוגית למה באמת הוא התכוון, אלא ההערכה ההלכתית היא כזו שאם כרגע זהו המצב, לטעון שקודם המצב היה שונה חובת הראיה היא עליך. אם אני כרגע יודע שהוא משאיר את זה בתנור, ואתה רוצה לטעון שמהתחלה הוא לא התכוון להשאיר בתנור, תביא ראיות. כי אנחנו… כמו מקווה שהוא עכשיו הוא כשר, ואתה אומר רגע, אולי לפני שבוע הוא לא היה כשר? יש חזקה דהשתא. אם כרגע הוא כשר, בשביל לטעון שלפני שבוע הוא לא היה כשר אתה צריך להביא ראיות. אני יש לי חזקות. אם כרגע זה המצב אני מניח שזה תמיד היה המצב, אלא אם כן תביא ראיות שלו. אז כמו שאמרתי בשיעור הקודם אני יכול גם להגיד כאן. מה אני אומר כאן? שההבדל מה שיסכה הציעה זה שההבדל הוא הבדל של הערכה, של אומדנא פסיכולוגית. הבן אדם בהקשר של הדבקת פת בתנור באמת יש יותר חשש שישכח, פשוט עובדתית, כי זה לוקח זמן והוא כבר לא מתעסק בזה, הוא הלך למקום אחר בכלל ובנתיים זה נאפה בתנור. זה לא כמו מישהו שיושב ליד הצלחת וממשיך לאכול את הכזית נבלה שלו, ששם הוא עסוק באותו עניין ולא מניחים שישכח. זה הבדל עובדתי, פסיכולוגי. אבל יכול להיות שיש הבדל הלכתי. ההבדל ההלכתי הוא שכאשר אנחנו מדברים באכילת כזית, אז החזקה היא שהבן אדם לא שוכח. למה? כי אם הבן אדם התחיל לאכול את הכזית פת, עובר להתראה, אני ממשיך להניח שהוא מודע להתראה כל הזמן שהוא אוכל אלא אם כן הוכח אחרת. חזקה דמעיקרא, כן, אני מניח שהמצב ממשיך כל עוד לא נאמר אחרת. במקרה שלנו, הרי מדובר על מעשה שכבר הסתיים. האפייה אחר כך זה משהו אחר. ואם זה כך, יכול להיות שהחזקה לא ממשיכה מהשלב של ההדבקה לשלב של האפייה, כיוון שזה שלב אחר, הוא לא קשור כבר לשלב הזה, בפרט שהמעשה שלי כבר הסתיים. ואז ההבדל הוא לא בשאלה מה הסיכוי שהוא באמת ישכח, זה לא הבדל הסתברותי, אלא זה הבדל הלכתי שפה אני לא אומר חזקה, אני לא אומר שמה שהיה בהתחלה כנראה גם ממשיך הלאה עד שיוכח אחרת. למה? כי ברגע שעברתי לפאזה שונה, גמרתי את הפעולה שלי, הלכתי לדרכי, בנתיים הפת נאפית בתנור. גמרנו, הסיפור נגמר, אז אני לא ממשיך את החזקה שאני לא שוכח. אז פה זה כבר לא הבדל הסתברותי אלא הבדל הלכתי, אוקיי?

[Speaker E] אבל רגע רגע, אני קודם כל דיברנו על לא שהוא שוכח את הפת בתנור, אלא שהוא שוכח… התראה. נכון. עכשיו חזקה שבן אדם שאומרים לו אל תדביק את הפת, אל תאפה את הפת בתנור, והוא אומר ואתה תהיה חייב מיתה והוא אומר כן אני עושה על מנת על מנת על מנת שאני אהיה חייב מיתה, איזה חזקה יש פה שהוא עכשיו ישכח שהפת נאפית בפנים?

[Speaker B] הוא היה צריך מיד להוציא.

[הרב מיכאל אברהם] את שאלת את זה גם בשיעור הקודם, ואני אענה לך את מה שעניתי לך בשיעור הקודם, שההנחה של הגמרא זה לא קשור לראשונים בכלל, זה הנחה של הגמרא. ברגע שאנחנו מדברים על התראת ספק ואנחנו דנים האם זאת התראה או לא התראה ואנחנו הרי אפילו פוסקים שזאת התראה, נכון, אבל ריש לקיש אומר שזאת לא התראה, אוקיי? אז מה זה אומר? הרי בכל מקרה מדובר פה בהתראה שהוא אמר כן ועל מנת כן אני עושה, כי אחרת לא צריך להגיע לזה שזאת לא התראת ספק, סתם זאת לא התראה שמחייבת, נכון? ואם אנחנו דנים על התראת ספק זה אומר שהייתה פה התראה והייתה פה קבלת התראה. הוא אומר כן ועל מנת כן אני עושה. ובכל זאת אנחנו מגדירים את זה כהתראת ספק. רואים שהגמרא לא מסתפקת באמירה כן ועל מנת כן אני עושה. הצעתי גם הסבר למה. למה? כי כשהוא אומר כן ועל מנת כן אני עושה, זה יכול להיות אומר כן, אני יודע את מה שאתה אומר לי, לא חידשת לי חידושים הלכתיים, אני מכיר הכל, ועל מנת כן אני עושה, זה לא אומר שאני לא הולך לרדות אחר כך. יכול להיות שאני ארדה אחר כך, רק זה שאתה מוסיף לי שאני מגיע לאיסור סקילה אני אומר לך כן כן הבנתי, אני יודע. לקחתי את זה בחשבון.

[Speaker E] אותו דבר עם הכזית. אותו דבר עם הכזית. על מנת כן אני עושה, ואני מתכנן לאכול רק חצי. הוא לא אומר להם את זה, אבל התכנון שלו זה לאכול רק חצי. בדיוק אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] לכן בדיוק אני לכן בדיוק אני זה הרי מה ששאל הברכת אברהם. לכן אני הצעתי.

[Speaker E] אני לא רואה את ההבדל בזמנים פה בכלל, זה בכלל לא משנה לי אם זה חמש עשרה דקות או תשע או ארבע.

[הרב מיכאל אברהם] זה מאוד משנה, זה מאוד משנה. מה שאת עושה את שואלת, את חוזרת על שאלת הברכת אברהם, ואני אחזור על התירוץ שנתתי לברכת אברהם. והתירוץ שנתתי היה כזה, אפשר לנסח אותו הסתברותית ואפשר לנסח אותו הלכתית. הסתברותית, כשאני יושב ליד צלחת ואוכל כזית נבלה ומישהו התרה בי לפני כן, סביר מאוד שלאורך הארבע דקות האלה לא שכחתי את ההתראה. לעומת זאת, אם אני הדבקתי פת בתנור ואחרי זה הלכתי לדרכי, הלכתי לעבוד בגינה, לא משנה מה, הלכתי לעשות משהו אחר, והפת בינתיים נאפית בתנור, מה את באמת בטוחה שאחרי כבר לא יודע אחרי חצי שעה הפת נאפית בתנור, אחרי עשרים וחמש דקות שאני עוסק במשהו אחר לא שכחתי? זה באמת בהכרח אותו דבר כמו כזית נבלה? ממש לא, עובדתית. ואני טוען יותר מזה, גם הלכתית יש הבדל, או אפשר לנסח הבדל. שמה? הטענה היא בעצם בלי קשר כרגע להערכה אם הוא באמת שכח או לא, יש הנחה הלכתית. ההנחה הלכתית אומרת שכל עוד לא הובאה ראיה, המצב הקודם ממשיך הלאה. ואם הוא היה מודע להתראה כשהוא אכל את החצי הראשון, אז הוא מודע להתראה גם כשאכל את החצי השני. ושוב, זאת לא הערכה פסיכולוגית של מודעות, זה כלל הלכתי שאני ממשיך להניח את ההנחות הקודמות עד שהוכח אחרת. אבל זה הכל באכילת כזית פת כשהוא עוסק באותו עניין. אבל אם הוא הדביק את הפת בתנור והוא כבר גמר את המעשה שלו עכשיו הפת נמצאת בתנור ונאפית, כאן יכול להיות שכבר נקטע השלב הראשון ואני לא אעשה את החזקה הזאת שממשיכה גם הלאה את המצב כל עוד לא הוכח אחרת. אוקיי? כן, בדיוק עם השרפת פת, דוגמה טובה.

[Speaker E] אני לא חושבת שזו דוגמה טובה כי מצופה מבנאדם שמתרים בו שאם הוא לא רוצה, התרו בו הסבירו לו, שהוא מיד יוציא את הפת ולא יחכה רבע שעה.

[הרב מיכאל אברהם] את מניחה שמצופה, חני. יוסף מניח שלא מצופה. אם הבנאדם רוצה לא להוציא מיד את הפת, הוא רוצה להוציא עוד עשר דקות, מה העסק שלך? אני אוציא עוד עשר דקות ואני אהיה פטור. ואז חזרנו לסוגיה אם אתם זוכרות שלמדנו בשיעורים הקודמים, הסוגיה של אונס בסוף זמן האחרון. אני דוחה משהו שיש לי זמן לעשות אותו לרגע האחרון ואז נאנסתי, נאנסתי במקרה הזה כי שכחתי. יש בהחלט דעות שדבר כזה נקרא אונס. לכן זה לא מצופה או לא מצופה. אני לא ירא שמיים, אבל עדיין תכננתי לרדות את הפת חמש דקות לפני שהיא תיאפה, אבל עשרים דקות להשאיר אותה שם בפנים, מה יש? כך תכננתי. אז אני לא אקבל מפטיר יונה, אני לא הצדיק הכי גדול בעולם, אבל זכותי הייתה לעשות את זה ואני לא חייב סקילה עדיין.

[Speaker B] לא, גם יכול להיות

[הרב מיכאל אברהם] שהייתי עסוק

[Speaker B] במשהו אחר ואני אומר טוב עוד עשר דקות אני אספיק ואז אני שוכח.

[הרב מיכאל אברהם] טוב,

[Speaker E] בסדר, אני פשוט אין לי בעיה עם הבנתי את הרעיון אני פשוט לא מקבלת את… זאת אומרת אני רבי יוחנן, כאילו אני לא יודעת פשוט נראה לי להגיד שזה בגלל זה לא התראה נראה לי הגזמנו.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, את צריכה להבין שצריך להבין את הרקע שבטח בקשר למיתה. בקשר למיתה הכלל הוא ויצילו העדה, אנחנו אמורים לעשות את כל מה שאפשר. כדי לא לבצע בפועל את עונש המיתה. מגיעים לחששות מאוד מאוד רחוקים שאולי אולי לא התקיים פה איזה שהוא תנאי כדי שלא לקיים בו את עונש המיתה. ובהקשר הזה לפחות לגבי מיתה זה בהחלט אפשרות אפילו לא כל כך רחוקה. שמא שכח, כן, יכול לקרות. טוב, אבל זה דיון אחר. בכל אופן, בואו נעבור לתירוץ של תוספות. אז זה היה עד כאן עסקנו בקושיא. זה לקח לי המון זמן. ותירץ ריב"א, דכיוון שהדביק תוך כדי דיבור של התראה, ובודאי תיאפה אם לא ירדנה, לאו התראת ספק הוא, דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה. מה הוא אומר כאן? בפשטות נראה שהוא מדבר כאן על הערכה פסיכולוגית מה היו כוונותיו של האדם. ומה שהוא אומר בעצם זה ככה: אם אתה כרגע לא רדית, בפועל הרי לא רדית, נכון? כי אם היית רודה בפועל אז השאלה לא מתעוררת. השאלה מתעוררת רק במצב שהוא לא רדה, ועכשיו עומדת על הפרק השאלה אם לסקול אותו או לא, נכון? כי אם הוא רדה באמצע והפת לא נאפתה, אז אין מה להיכנס לשאלה אם זאת התראת ספק או לא, לא הייתה עבירה. רק אם הייתה עבירה אנחנו מתחילים לדון מה טיבה של ההתראה, האם ההתראה הייתה התראת ספק או לא. אז מדובר שאתה בעצם בסוף לא רדית. אם אתה לא רדית, אז ההנחה היא שכנראה גם כשהדבקת לא התכוונת לרדות. יותר מזה, אם אתה הדבקת, וזה אני חושב יותר נראה בכוונת ריב"א, אם אתה הדבקת את הפת בתנור רגע אחרי שהתרו בך, בשביל מה הדבקת אותה שמה? הדבקת אותה שם כדי שהיא תיאפה. מה אתה מספר לי סיפורים שהדבקת את זה והתכוונת לרדות אותה אחרי חמש דקות? מה אתה משחק משחקים של הדבקת פת בתנור, תחרות עם השכן שלך? אתה עושה את זה כדי שתהיה לך פת, אתה רוצה לאפות את הפת. אבל אם תרדה היא לא תיאפה, אז בשביל מה הדבקת? אלא אם אתה מדביק אחרי ההתראה, כנראה שאתה התכוונת להדביק וגם להשאיר אותה שמה. לכן זה לא התראת ספק. זה מה שמתרץ ריב"א. אוקיי? כן, ועוד פעם, אפשר היה לנסח את זה בצורה הסתברותית ולהגיד: סך הכל זאת באמת ההערכה שלי לכוונות שלו. אם הוא הדביק, הוא כנראה גם מתכוון שזה ייאפה. זאת הערכה של כוונותיו של בן אדם, הערכה פסיכולוגית של מה בן אדם מתכוון, זה נשמע מאוד סביר. גם כאן אפשר היה לנסח את זה בשפה של חזקות. ואפשר היה להגיד: אם כשאתה הדבקת, אתה כבר הנחת, זאת אומרת הייתה התראה ואתה בכל זאת החלטת להדביק, ההנחה שלנו שאתה כנראה גם תמשיך, אתה כנראה גם מתכוון שזה ייאפה. לא בגלל שאנחנו באמת חושבים שהתכוונת לא לרדות, אלא כי זאת ההנחה ההלכתית. כל עוד לא הוכח אחרת, אנחנו נניח שהתכוונת לא לרדות. תשימו לב, התירוץ של ריב"א מדבר פה על השאלה מה היה בכוונתו כאשר הוא הדביק. עדיין ישנה אפשרות שהוא ירדה בפועל, אבל זה כבר לא נקרא התראת ספק, נכון? על זה כבר דיברנו. זה לא נקרא התראת ספק עצם האפשרות שהוא ירדה. מה שחשוב לי זה מה הייתה כוונתו מראש. אם כוונתו מראש הייתה לרדות, ועל זה דיברתי בשיעור הקודם בקושיא של תוספות, תוספות בשביל להסביר שזאת התראת ספק היה צריך להניח שמראש כשהוא הדביק הוא התכוון כדי לרדות, נכון? שאלנו שמה, למה תוספות היה צריך את זה? סתם, עצם העובדה שהוא יכול אחר כך לרדות הופכת את ההתראה להתראת ספק, בלי קשר לכוונות שלו. עצם העובדה שהוא יכול לא להגיע לסקילה, זאת התראת ספק. תוספות מניח שלא. זאת אומרת אם הכוונה שלו הייתה לא לרדות, אז נכון שאחר כך הוא יכול להתחרט, יכול לעשות כל מיני דברים ובכל זאת לרדות, זה לא ייחשב התראת ספק. ראינו את זה בשיעור הקודם. תוספות פה ממשיך את כיוון החשיבה הזה, ולכן תוספות אומר ככה, בואו נעשה את החשבון. יש לנו שתי אפשרויות: או שהייתה לו כוונה מראש לא לרדות, ואז זה כמובן לא התראת ספק, זה ברור. מה היה הצד של תוספות להגיד שזאת התראת ספק? כי אולי באמת הייתה כוונתו לרדות רק הוא שכח, ולכן הוא לא רדה, נכון? אומר תוספות: יש לי ראיה לזה שלא נכון שהייתה כוונתו לרדות. כי בן אדם שמדביק פת בתנור, בפרט אחרי שהתרו בו, ברור שהוא לא מתכוון אחר כך לרדות, אחרת בשביל מה הוא הדביק? ברור שהוא מתכוון להדביק כדי שתהיה לו פת. ולכן אין חשש שהכוונה שלו הייתה מראש לרדות, אלא מה הכוונה שלו הייתה לא לרדות. עדיין אני יכול לשאול, בסדר, אבל בפועל הרי הוא יכול אחר כך לרדות, זה כבר תוספות בקושיא אמר לנו שלא מעניין אותנו. אם מראש הכוונה שלו הייתה לא לרדות, זה לא ייחשב התראה. התראת ספק. לא אכפת לי שאחרי זה הוא יכול לרדות, כמו בכזית פת, סליחה, כזית נבלה. עכשיו אנחנו מגיעים לדמיון לכזית נבלה של הברכת אברהם. כמו בכזית נבלה כשאני התרתי בו, והוא התחיל לאכול את החצי זית הראשון, תמיד ישנה האפשרות שאת החצי השני הוא לא יאכל. זה אפילו אפשרות יותר סבירה מאשר פה. יכול להיות שבא לו רק חצי זית, נכון? ושמה אם הדבקת ברור שהתכוונת גם להשאיר. ועדיין אין לנו חשש שם, נכון? זאת לא נחשבת התראת ספק. למה? כי ההנחה היא שאם אתה התחלת לאכול למרות שהייתה פה התראה, התכוונת לאכול. זה הכל. ואנחנו לא מניחים שבחצי השני לא התכוונת. אבל מצד שני את החצי השני יכולתי לא לאכול גם אם התכוונתי מראש לאכול כזית. בפועל הרי יכולתי לא לאכול את החצי השני. זה לא מעניין. דבר כזה לא נקרא התראת ספק. התראת ספק נקבעת לפי השאלה מה הכוונה שלך ברגע ההתראה. זה מה שחשוב. לא משנה מה אתה תעשה אחר כך שתתחרט. זה לא מעניין. למה זה לא מעניין? כי אם ברגע ההתראה אתה התכוונת לאכול כזית או התכוונת להדביק ולהשאיר את הפת, בסדר, אז יש חזקה שזה ממשיך גם אחר כך. וזה לא מעניין אותי מה יקרה אחר כך. החזקה היא שזה ממשיך גם אחר כך. אם בפועל תעשה את זה, אם לא תאכל את החצי השני או שתרדה את הפת בפועל, אז כמובן לא תתחייב בעונש. אבל לא תתחייב בעונש לא בגלל שההתראה הייתה התראת ספק, אלא פשוט בגלל שאין את העבירה על מה להעניש אותך. לא עשית את העבירה. הפת לא נאפתה או שלא אכלת כזית נבלה. לכן זה לא קשור לדיני התראה. מבחינת ההתראה לא חשוב לי מה יקרה בסוף. חשוב לי מה אפשר שיקרה בסוף, או מה תכננת לעשות בסוף. זה הכל. ואם הגעתי למסקנה שהבן אדם תכנן לעשות את העבירה, אז עכשיו חובת הראיה היא עליו אם הוא רוצה לטעון שבאמצע הוא שכח והוא בעצם התכוון לרדות והוא שכח. לא, אם אתה הדבקת כנראה לא התכוונת לרדות. זה מה שמתרץ התוספות. עכשיו תוספות אומר הלאה.

[Speaker B] כלומר במקרה כזה כשיש חזקה אז חובת ההוכחה היא על עובר העבירה ולא חשוב לי על העבריין?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, נטל הראיה הוא על העבריין. אתה רוצה להיפטר תביא ראיות. בסדר? עכשיו ממשיך.

[Speaker B] כלומר אם יש עדים וכולי, הוא צריך להוכיח את ההיפך.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. עכשיו אומר, אני ממשיך לקרוא בתוספות: ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על הבנים למאן דאמר בפרק אלו הן הלוקין ביטלו ולא ביטלו, דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטה. עכשיו כשמשבר כנפיה אין יכולים להתרותו, דלא הוי התראה אלא על הלאו, ועל הלאו כבר עבר. מה הוא אומר? מדובר על מישהו שלוקח את האם על הבנים. בסדר? ברמה העקרונית הרי הוא יכול לתקן את זה. הוא ישלח את האם. ואז אין בעיה, הוא מתקן את הלאו שהוא עבר. מתי אני יכול להיות בטוח שהוא לא יכול כבר לתקן יותר את הלאו? אם הוא ישבור את הכנפיים של האמא. נשמע קצת אכזרי אבל דיוני פה. היא לא יכולה לעוף. אם הוא ישבור את הכנפיים של האמא, אז כבר הוא לא יכול לשלח אותה, היא כבר לא יכולה לעוף. במצב כזה כבר אפשר להלקות אותו, נכון? כי פה כבר ברור שהוא לא יכול לתקן את המעוות, הוא כבר לא יכול לשלח את האם. כל עוד יש לו את האפשרות לשלח את האם, אתה לא יכול להלקות אותו על זה שהוא לקח את האם כי שמא הוא ישלח אותה ובזה הוא יתקן את הלאו שהוא עשה. אבל אם הוא שבר כבר את הכנפיים, זה נקרא ביטלו ולא ביטלו. אם הוא שבר כבר את הכנפיים, אז אתה יכול להיות בטוח שהלאו הזה כבר לא יתוקן. בסדר? ואז מה? אלא מה, אומר התוספות? במצב כזה אבל אי אפשר להתראות בו. מה אתה, מתי תתרה בו? הרי אתה כל הזמן מתרה בו, אבל איך תדע, אולי הוא ישלח את האם עוד רגע? כשאתה רואה אותו שהוא משבר את הכנפיים, אתה לא יכול להתרות בו לפני שבירת הכנפיים, כי לפני שבירת הכנפיים זה כבר מאוחר, הלאו הרי נעבר מתי שהוא לקח את האם על הבנים. אתה לא יכול להתרות בו עכשיו לפני שהוא משבר את הכנפיים. ואם התרית בו אז, אתה לא יכול לדעת האם הוא ישבור את הכנפיים בהמשך או שהוא ישלח אותה. ולכן דבר כזה נקרא התראת ספק. אוקיי?

[Speaker E] אני רוצה רגע להבין את הסיטואציה. האיסור שלא תיקח האם על הבנים, זאת אומרת הוא צריך קודם לשלח את האם ואז לקחת את הבנים, נכון? ואם הוא לקח את הבנים בלא שילח את האם, הוא יכול לתקן את זה על ידי זה שעכשיו הוא ישלח את האם? כן. זה לאו הניתק לעשה.

[הרב מיכאל אברהם] שלח תשלח את האם והבנים תקח לך. אז יש לאו לא תקח האם על הבנים, אבל מי שעבר, זה כמו גזל, מי שעבר. על הלאו, יש לו מצוות עשה שיכולה לתקן את הלאו. זה נקרא לאו הניתק לעשה, שמתוקן על ידי העשה.

[Speaker E] זה כמו שהבאנו על הנותר. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, נותר זה גם דוגמה לזה, נכון. אוקיי. אז הוא אומר, אז במצב כזה זאת התראת ספק. אבל אצלנו זה לא התראת ספק, כי ברגע שהוא הדביק את הפת ברור שהוא גם הולך להשאיר אותה. כשהוא לקח את האם זה ברור שהוא הולך לשבור לה את הכנפיים? מה פתאום, מי אמר דבר כזה? יכול להיות שהוא הולך, לקח את הבנים סליחה, מי אמר שהוא לא ישלח את האם עוד רגע? לכן שמה זה התראת ספק, אצלנו זה לא התראת ספק. עוד דוגמה אחרת גם על השבועה, כן. טוב, אז.

[Speaker B] אבל כאן יש איזושהי פעולה הפוכה, זאת אומרת, הרי הוא צריך קודם לשלח את האם ואחר כך לקחת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אם הוא עבר ולא, אי

[Speaker B] אפשר לתת לו התראה אחרי שלקח את הבנים ולהגיד לו תשלח את האם. זה לא בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] מלכתחילה הוא צריך לשלח את האם קודם. זה ברור שהוא היה לא בסדר. אבל התורה אומרת, אם עברת על הלאו הזה, אני נותנת לך אפשרות לתקן. אם תשלח את האם אחרי שלקחת את הבנים, גם זה בסדר. אוקיי. אז עכשיו, כיוון שיש תמיד את האפשרות לתקן ואז אתה לא לוקה, אז עכשיו איך אפשר להלקות אותך? אי אפשר להלקות אותך כי תמיד יש את האפשרות שאולי תתקן את הלאו. מה לא, יש אפשרות, אם אני אשבור את הכנפיים של האם אני כבר לא יכול לשלח אותה. אומר התוספות נכון, אבל איך יתרו בו? הרי אם יתרו בו מראש, תמיד יש את האפשרות שאולי הוא ישלח את האם. אם יתרו בו רגע לפני שהוא שובר את הכנפיים שלה, אז במצב כזה זה כבר איחרת את המועד כיוון שאת העבירה הוא עבר כשהוא לקח את האם. לא כשהוא שבר את הכנפיים, שבירת הכנפיים זה רק מוודא שהוא לא יוכל לתקן את העבירה, אבל מתי הוא עבר את העבירה? כשהוא לקח את האם. אז ההתראה צריכה להיות לפני שהוא עובר את העבירה, לא לפני שהוא שובר את הכנפיים. ולכן אומר תוספות, זה מצב של התראת ספק. אצלנו זה לא התראת ספק. אוקיי. עכשיו תראו אבל בסוף הוא אומר, אולי נקרא הלאה. וכן בשבועה, שלא אוכל כיכר זו אם אוכל זו. כן, אני לא אוכל את כיכר ב' אם אכלתי את כיכר א'. ואכליה לאיסוריה. יש את כיכר האיסור וכיכר התנאי. כן, כיכר התנאי זה הכיכר שאם אני אוכל אותה יהיה אסור לי לאכול את כיכר האיסור. אוקיי? יש כיכר התנאי וכיכר האיסור. אז הוא אוכל את האיסור, והדר, ואחרי זה, אכליה לתנאיה. אם אני אכלתי את האיסור, אז בינתיים עוד לא עברתי איסור כי אם אני לא אוכל את כיכר התנאי אז אין על האיסור לאכול את כיכר האיסור, נכון? הרי האיסור הזה הוא רק בתנאי שאני אוכל את כיכר התנאי. אז אם אני אכלתי את כיכר האיסור ואחרי זה אכלתי את כיכר התנאי. ושוב פעם אותה בעיה, אם יתרו בי לפני שאכלתי את כיכר האיסור, מה אתם רוצים אני לא אוכל את כיכר התנאי ואין בזה שום איסור אין בזה שום בעיה. אז מה יעשו? יתרו בי לפני שאני אוכל את כיכר התנאי? אבל אכילת כיכר התנאי היא לא איסור. האיסור הוא אכילת כיכר האיסור. אכילת כיכר התנאי רק הופכת את האכילה ההיא לאכילת איסור. שוב פעם זה בדיוק אותו מצב כמו בשילוח הקן שאי אפשר להתרות, זה התראת ספק. כיוון שמתרים בו בשעת אכילת האיסור, עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות. אבל הכא כשמדביק פת בתנור, אין האפייה מחוסרת מעשה. מה זה? פתאום זה ניסוח שונה. שימו לב יש פה שני ניסוחים, הוא מחליף ניסוחים. הניסוח הראשון של תוספות זה שברור שהוא התכוון מראש על מנת שלא לרדות, נכון? אחרת למה הוא הדביק? כן. זה לא התראת ספק, תראו את השורה השנייה בקטע המושחר. לאו התראת ספק הוא, דבוודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה. נכון? זאת אומרת איך הוא מסביר למה אצלנו זה לא התראת ספק? כי ההערכה שלנו זה שהוא לא התכוון לרדות. מה הוא אומר כאן? כאן זו הערכה פסיכולוגית, נכון? איך הוא מסביר את זה כאן? כאן הוא אומר אצלנו זה לא התראת ספק כי האפייה לא מחוסרת מעשה. מה זה קשור לאפייה לא מחוסרת מעשה? מי מכן הייתה מגידה? נגיד שהייתי צריך בשביל להשאיר את הפת מודבקת בתנור נגיד שהייתי צריך לעשות את זה במעשה. נניח לצורך הדיון נגיד שאני צריך להחזיק את הפת כל הזמן כך שהיא תישאר מודבקת בתנור, בסדר רק לצורך הדיון. אוקיי. אז לפי הניסוח האחרון של תוספות זאת הייתה התראת ספק, נכון? כי פה זה כן מחוסר מעשה. לפי הניסוח הראשון של תוספות זה לא התראת ספק, למה? כי הרי אם אני הדבקתי ברור שאני גם התכוונתי שהפת תיאפה, מה זה משנה שאני צריך להחזיק אותה כל הזמן? אני התכוונתי להמשיך להחזיק אותה. אתם מבינים שיש פה הבדל בניסוח? לא, אני קודם כל רוצה, אני חשבתי שהבנתי מה זה מחוסרת מעשה אבל אולי לא הבנתי נכון אז אני אשמח שתסביר. מחוסרת מעשה פירוש הדבר שהשלב השני שחסר עד שאני אחליט שהבן אדם חייב בעונש הוא שלב שדורש עשייה. הוא לא משהו שקורה מאליו. אז למה אין אפייה מחוסרת מעשה? לא הבנתי. הוא גמר את המעשה בהדבקה, איזה מעשה הוא עוד צריך לעשות? מכאן ואילך התנור אופה מאליו. אז האפייה כן מחוסרת מעשה. לא, מחוסר מעשה הכוונה שחסר עוד מעשה שלו כדי שהוא יתחייב. פה לא חסר מעשה שלו כדי שהוא יתחייב. הוא מתחייב מאליו. אין האפייה מחוסרת, עוד פעם, מה, אין האפייה מחוסרת מעשה? החיוב על איסור האפייה לא מחוסר מעשה של האדם. גם בלי מעשה של האדם הוא יגיע לחיוב. יגיע לחיוב מאליו. הוא לא צריך לעשות מעשה כדי להתחייב. האפייה הושלמה בלעדיו, היא הושלמה בלי מעשה מסוים. בשבועה, כדי להגיע לחיוב בשבועה הוא צריך לעשות מעשה של אכילת הכיכר של התנאי. בלי שהוא יעשה את המעשה הזה הוא לא מתחייב על אכילת כיכר האיסור. אז פה זה מחוסר מעשה. זאת אומרת, עדיין חסר מעשה שהוא יעשה כדי לחייב אותו. בהדבקת פת בתנור לא חסר שום מעשה. מה שחסר זה רק תחכי את הזמן, וברגע שתחכי את הזמן הוא יהפוך למחויב. אוקיי? נראה בניסוח הזה שהוא מתכוון לתירוץ לגמרי אחר. שבעצם ההדבקה היא פעולת האיסור, ומה שקורה מכאן ואילך זה איזה שהוא סוג של תנאי. וכיוון שבשעת ההדבקה הוא הותרה, אז הדבר הזה הוא לא התראת ספק. כי הפעולה של האיסור כבר נגמרה, ואת הפעולה הזאת הוא עשה בוודאי בתור איסור. אם אני אומר שזה תנאי עוקר זה כמובן עוד הרבה יותר מובן, נכון? אם התנאי הוא תנאי עוקר אז בעצם הייתה פה התראה והמעשה האיסור, וזה הריב"א, אתם זוכרות? הריב"א שמתרץ פה זה אותו ריב"א שמלווה אותנו לכל אורך הסוגיה. כבר פעמיים נתקלנו בו. זה כבר הפעם השלישית. לכל אורך הדרך ראינו שהריב"א תופס כמו הרש"ש, שהדבקת הפת היא בעצם האיסור. רק אחרי זה אתה יכול להינצל אם אתה תרדה אותה. אז אומר הריב"א, אז מה אכפת לי? הרי בסופו של דבר הוא הותרה ועשה את פעולת האיסור עובר להתרעה. זה לא התראת ספק. זה שאחרי זה הוא יכול לרדות ולהינצל זה עניין אחר, זה לא קשור לאיסור. מה זה קשור להתראת ספק? אז הוא לא רדה. במקרה של שבועה, הרי מה שחסר פה זה מעשה. לא רק משהו שקורה מאליו. במצב כזה יש פה ספק האם הוא יעשה את המעשה או לא יעשה את המעשה של אכילת כיכר התנאי. כיוון שכך זו התראת ספק, כי זה תלוי בו. אצלנו זה לא תלוי בו. מה שתלוי בו זה אולי הוא יינצל, אבל לא תלוי בו זה שהוא יתחייב. אוקיי? אז זה ניסוח של סוף התוספות. אבל הניסוח של תחילת התוספות מדבר על משהו אחר לגמרי. הניסוח של תחילת התוספות רק אומר שההערכה שלי זה שכשהוא התכוון, הוא התכוון כדי לא לרדות, כדי שהפת תיאפה, כי אחרת בשביל מה הוא הדביק? זה בכלל לא קשור לשאלה אם זה מעשה או לא מעשה. גם אם היה נדרש מעשה אחר כך, ברור לי לגמרי שהוא התכוון לזה. בואו נראה איך אני הייתי מנסח את התירוץ על השבועה. כן, הרי אני רוצה לחלק את זה מהשבועה. אכלתי את כיכר האיסור ואחר כך אכלתי את כיכר התנאי. שם הייתי אומר פשוט. כשאכלתי את כיכר האיסור אין שום הכרח שהתכוונתי לאכול את כיכר התנאי, נכון? להפך, הרבה יותר סביר שלא התכוונתי לאכול את כיכר התנאי. למה לאכול את כיכר התנאי ולהפוך את האכילה הקודמת שלי לאכילה שמחייבת אותי מלקות? להפך. ההסבר ההגיוני והפשוט הוא שלא התכוונתי לאכול את כיכר התנאי. לכן שם זה התראת ספק. אבל בהדבקת פת בתנור, אם הדבקתי אז ברור שאני גם התכוונתי שהיא תיאפה, אחרת למה הדבקתי? נכון, ככה אני הייתי מנסח את החלוקה מול השבועה. אבל תוספות לא קורא לזה ככה. תוספות אומר אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה. החילוק הוא לא בשאלה מה התכוונת מראש, אלא מה חסר עד השלב שבו אתה תתחייב בעונש. זה חילוק אחר לגמרי. אפשר שאלת תם? כן. לא, אני משהו כאן לא הסתדר לי. התם שואל מה זאת. מה זאת, כן. זהו. כיכר האיסור וכיכר התנאי. אפשר לחזור על מה שנאמר קודם על הקטע של נתתי תנאי לזה כדי שלא אוכל, אשמח לחזור על זה, זה לא מסודר לי. מישהו נדר נדר, בסדר? שהוא אוסר את כיכר א' על עצמו. אם הוא יאכל את כיכר ב', בסדר? בתנאי, כמו אם ירד גשם, כמו אם לא יודע מה, אשתי תרגיז אותי, אני מתנה את הנדר שלי במעשים מסוימים, אני יכול להתנות, אפשר להתנות לנדור בתנאי. בסדר? עכשיו במקרה הזה, כמו שאמרנו על הגרושה והיין לכאורה? נכון, נכון. כמו שמגרשים בתנאי אפשר גם לנדור בתנאי. עכשיו הוא נדר בתנאי שמה? התנאי הוא שהוא יאכל את כיכר ב'. זאת אומרת אם הוא יאכל את כיכר ב' אז כיכר א' תהיה אסורה עליו. בסדר? אז אנחנו כדי לזהות את הכיכרות במקום א' וב' אני קורא לזה כיכר האיסור וכיכר התנאי. אוקיי? תודה רבה. עכשיו הוא אכל את כיכר האיסור קודם. אבל אם הוא יאכל את כיכר התנאי אחר כך, אז יתברר שהכיכר האיסור שאותה הוא אכל הייתה אסורה עליו. אבל הוא אכל את כיכר האיסור קודם, בשלב שהוא אכל את זה אנחנו עוד לא יודעים שזה אסור, תלוי מה הוא יעשה עם כיכר התנאי. זה הדיון שם. עכשיו במקרה הזה ברור שהערכה לגבי מה תוכניותיו לכיכר התנאי שונה לגמרי מהדבקת פת בתנור. הרי אם הוא אכל את כיכר האיסור, אם היית שואלת אותי מה הוא מתכנן, הוא מתכנן לאכול את כיכר התנאי? הייתי אומר לך כנראה שלא, מה הוא משוגע ללכת לחטוף מלקות? הוא כנראה לא מתכוון לאכול את כיכר התנאי. בסוף התברר שהוא כן אכל את כיכר התנאי, אבל ההערכה שלי מראש הייתה כזאת שהוא לא התכוון לאכול את כיכר התנאי. אז שם אני מבין שזה התראת ספק. במדביק פת בתנור הוא הדביק את הפת. עכשיו אני שואל מה הוא התכוון, להשאיר את הפת או לרדות אותה? אני הייתי עונה להשאיר אותה. למה? למה הוא הדביק? הרי הוא הדביק כדי שהיא תיאפה, בשביל מה הוא הדביק סתם? לכן יש פה הבדל בהערכה. אז הניסוח הראשון של תוספות, אתם רואות זה שהוא כותב כאן, כן, בוודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה. בניסוח הזה הייתי… אבל השאלה אם הוא התכוון לאפות בשבת גם, זה לא רק עניין של לאפות סתם. מה? השאלה אם זה גם הוא התכוון לאפות בשבת, זה לא רק סתם לאפות, ברור שכל אחד שמכניס לתנור הוא רוצה לאפות אותו. לא, אם הוא הדביק את הפת בשבת בבוקר ולוקח לה נגיד חצי שעה לאפות, אז ברור שזה לאפות בשבת. אם הוא הדביק את זה סמוך למוצאי שבת, אז על זה דיברנו, זה באמת המחלוקת של הרש"ש והמנחת חינוך. אבל אנחנו לא מדברים על מקרי הקיצון האלה, אנחנו מדברים על מקרה רגיל. הוא הדביק בשבת בבוקר ואחרי חצי שעה זה מוכן. בסדר? אני חושבת שהכל זה עניין של הערכות של סבירויות, וכשזה מחוסר מעשה אין לו דרך להוכיח שהוא התכוון אחרת. זאת אומרת כל העניין פה עד כמה אנו סוברים במאה אחוז שהוא באמת מזיד. ובסופו של דבר אם יש לו מעשה שהוא יכול להוכיח את זה, אז יש איזשהו מדד, אבל כשזה מחוסר מעשה במקרה שלנו, סליחה, במקרה שלנו של האפייה בגלל שאין לו עוד מעשה לעשות, אין דרך להוכיח ברגע שהוא הדביק ואין עוד שום פעולה אחרת שהוא צריך לעשות, אז כבר אין לו דרך להוכיח שהוא מתכנן לרדות את זה. אז את אומרת הפוך, הרי אצלנו זה לא התראת ספק, במקרה של שבועה זה התראת ספק, במקרה של הדבקה זה לא התראת ספק. החילוק שלך הפוך. גם אצלנו זה לא התראת ספק, כי הסבירות פה היא עולה שהוא התכוון במזיד. בדיוק, אבל זה לא קשור למחוסר מעשה. אלא מה, ברגע אם הוא הדביק הוא כנראה התכוון להשאיר את זה שמה. מה זה קשור לשאלה ואם הוא היה צריך להשאיר כל הזמן את היד להחזיק את הפת הזאת בתוך התנור, זה היה מחוסר מעשה? אז לא הייתי מעריך שהוא עושה את זה כדי שהפת תיאפה. גם כן מה ההבדל? זה שני חילוקים לגמרי שונים. תוספות ממש משנה ניסוח מתחילת התירוץ לסוף התירוץ. אין לי איזה הסבר, זה ממש שני תירוצים שונים, אלא אם כן תוספות מתכוון אליהם במצטבר. תוספות מתכוון לומר שבשביל שהדבר הזה ייחשב התראה שהיא לא התראת ספק צריכים להתקיים שני דברים. א' שזה לא יהיה מחוסר מעשה וב' שיהיה ברור שאני מתכוון מראש שהעסק הזה יסתיים. יכול להיות שתוספות מתכוון לומר את זה, אבל אז הייתי מצפה שיגיד את שניהם יחד, שיש שני תנאים ושני התנאים הם כאלה וכאלה. אבל הוא אומר את התנאי הראשון בהתחלה ואת הניסוח הסופי הוא פתאום מסיים בניסוח אחר. מוזר התוספות הזה. אבל לא משנה לענייננו, כל אחד מהתירוצים הוא יכול לעבוד. כל אחד משני, גם אם זה שני תירוצים, כל אחד מהתירוצים האלה בהחלט יכול להסביר למה אצלנו זאת לא התראת ספק. טוב, אני כבר אדלג על הקושיה מנותר כי אני רוצה להספיק עוד את רב שמואל שם בסוף. רב שמואל מדבר על השאלה מה רע בהתראת ספק. למה התראת ספק? עד עכשיו דיברנו מה זה התראת ספק, מתי זה התראת ספק מתי לא. יש שאלה, נניח שהגענו למסקנה שמשהו הוא התראת ספק. למה הדבר הזה פגום? למה בעצם זו לא התראה טובה? מה הבעיה? אז הוא אומר ככה: נסתפקתי בהא דהתראת ספק לא שמה התראה. זה בעצמו בעייתי, הרי כן שמה התראה. למסקנה אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן, וזה אמרתי לכם לכל אורך הסוגיה העסק פה ממש מוזר בעיניי. פוסקים שהתראת ספק היא התראה וכולם מדברים כאילו שהתראת ספק היא לא התראה. אז הוא אומר ככה: נסתפקתי בהא דהתראת ספק לא שמה התראה. נגיד שהוא מסתפק אליבא דריש לקיש, בסדר? אי הוי חסרון בהתראה. רגע רגע, אני הבנתי שרבי יוחנן אומר שהתראת ספק היא התראה, זאת אומרת היא מבטלת את המושג ספק התראה. אוקיי, זאת אומרת אין דבר כזה התראת ספק. לא, אבל פה הוא אומר שהתראת ספק היא לא התראה, אז זה לא להלכה? הוא שואל את השאלה כנראה לפי ריש לקיש. אוקיי, בסדר. אז הוא אומר, אי הוי חסרון בהתראה, מה הבעיה בהתראת ספק? זאת התראה לא טובה. דהווה ליה כמו שעבר במזיד בלא התראה, זה כאילו שמישהו עשה עבירה במזיד אבל חסרה לו התראה. או דילמא, או אולי, דהוי חסרון בהמזיד דעבירה. הבעיה היא לא שעברת עבירה במזיד רק חסרה התראה, אלא אתה לא נחשב מזיד. זה הבעיה בהתראת ספק. כיוון דמספקא לן בשעת עשיית המעשה אי קעבר או לא. כן, כיוון שאנחנו מסופקים בשעת עשיית המעשה האם הוא יעבור או לא יעבור, אז יכול להיות שגם הוא עצמו זה לא ברור לנו שבאמת עובר עבירה במזיד גמור, אז זה חסרון בהזדה, זה לא חסרון בהתראה. וזה מה שהוא אומר, ולישנא דהתראת ספק הוא רק לומר שאינו יודע אם עובר או לא. דהיינו אני לא בטוח בזה שהוא עובר במזיד או לא עובר במזיד. ואין הכי נמי דגם בחבר לרבי יוסי ברבי יהודה דאין צריך התראה, זוכרות שחבר לא צריך התראה לפי רבי יוסי ברבי יהודה, גם כן יהיה פטור. זאת ההשלכה. מה ההשלכה של הדיון שלו? מה קורה בחבר? הרי חבר הוא מזיד ברור, נכון? לכן לפי רבי יוסי ברבי יהודה חבר לא צריך התראה. אוקיי? כן. רגע. אבל אמרנו שגם הוא יכול לשכוח או לא לדעת בדיוק את ההלכה המסוימת הזאת. ודאי, זה למה המסקנה שחבר כן צריך התראה? אבל לפי רבי יוסי ברבי יהודה חבר לא צריך התראה. הוא מדבר לפי רבי יוסי ברבי יהודה, בסדר? אז חבר לא צריך התראה, נתתי לחבר הזה התראת ספק. בסדר? אז אם התראת ספק פירושו שלא נתתי התראה, אז גם בחבר מה אכפת לי, החבר הרי לא צריך התראה, אז גם בהתראת ספק אני אעניש אותו. אבל אם התראת ספק זה רק אינדיקציה לזה שהוא לא לגמרי מזיד, אז יכול להיות שגם בחבר במצב כזה אני לא אוכל להעניש. עסק מאוד מוזר, כי כמו שאני כבר אקדים את המאוחר, הרי בסופו של דבר, בסופו של דבר הרי כבר הגענו למסקנה שלכל הדעות המטרה של ההתראה זה לוודא הזדה, אין לה מטרה אחרת. אז מה ההבדל בין לומר שחסר בהתראה לבין לומר שחסר בהזדה? זה אותו דבר. הרי נניח שלא חסר בהזדה, הוא מזיד גמור, אבל חסר בהתראה, לכאורה צריך להלקות אותו, הרי כל מה שצריך התראה זה רק לוודא שהוא מזיד. אז אם יש לי אינדיקציות אחרות שהוא מזיד והתראה היא לא התראה מושלמת, אבל אני יודע שהוא מזיד, אז מה אכפת לי? תכלס אם הוא מזיד הוא לוקה, נכון? בטח לפי רבי יוסי ברבי יהודה שחבר לא צריך התראה, אז הוא לוקה גם בלי התראה חבר. אז מה הבעיה? אז תראו, פה בטומים, הטומים הרי מדבר על זה לגבי פסולי עדות. מי שעבר עבירה במזיד נפסל לעדות, עבירה של לא משנה סוג מסוים של עבירות נפסל לעדות. מה קורה אם מישהו עבר עבירה במזיד אבל ההתראה הייתה התראת ספק? הטומים דן בשאלה הזאת. זה מה שרב שמואל מביא מהטומים, אומר, סבור הייתי לומר דחסר בעצם המזיד דעבירה ולאו דווקא במזיד דהתראה. ואולם ראיתי בטומים בהלכות עדות שכתב דבעבר אלאו של התראת ספק נפסל לעדות דלא גרע מעבר אלאו ולא התרו בו ולא חשיב כלאו שאין בו. לא מלקות, כן, מי שעבר על לאו שאין בו מלקות לא נפסל לעדות, אבל מי שעבר על לאו שיש בו מלקות בהתראת ספק לכאורה הוא בעצם עבר על לאו במזיד. לכאורה הוא הופך להיות שוגג, מה? לכאורה הוא הופך להיות שוגג ובכל זאת הוא פסול לעדות? כן, ולכן התומים טוען, התומים אומר שהוא בכל זאת נפסל לעדות. למה? רואים שאין פה חיסרון בהזדה, נכון? כי אם היה פה חיסרון בהזדה הוא לא היה נפסל לעדות, אלא מה, זה חיסרון בהתראה ולא בהזדה. איפה הנפקא מינה? הנפקא מינה תהיה שעונש לא ניתן לו, כי חסר בהתראה, אבל חוסר בהזדה אין כאן. לעניין פסול עדות זה מספיק, מספיק שהוא מזיד, לעניין עונש צריך גם שתהיה התראה מושלמת, לא מספיק שהוא מזיד. אבל תבינו, יש פה דבר באמת מוזר, התומים ממשיך את רב שמואל, כי מה רואים בתומים? רואים בתומים שיש להתראה איזשהו תפקיד מעבר ללוודא שאתה באמת מזיד, כנגד כל מה שלמדנו, נכון? אתם רואים שיש פה משהו שבן אדם יכול להיות לגמרי מזיד ולכן אני אפסול אותו לעדות, כי הוא רשע במזיד, ועדיין אני לא מעניש אותו כי חסרה התראה. לא הבנתי, הרי לא ניתנה התראה אלא כדי להבחין בין שוגג למזיד, ואם אתה מגיע למסקנה שהוא מזיד, אז מה אכפת לי שלא ניתנה התראה, עדיין אתה יכול גם להעניש אותו לא רק לפסול אותו לעדות. פה יש פה איזשהו קושי. אז תראו, הפניתי אתכם, זה מה שתיקנתי בגרסה האחרונה בדרשות הר"ן, כן, זה וזה לקח גדול, יש לי פה מעט זמן אני אעשה את זה בקצרה, זה לקח גדול להרבה מאוד מקומות שבהם אנחנו חושבים באופן דיכוטומי. בעצם אנחנו אומרים או שהוא מזיד ואז בעצם הוא צריך גם להיפסל לעדות וגם להיענש, או שהוא לא מזיד ואז הוא לא צריך להיפסל לעדות וגם לא להיענש. איך התומים יוצר פה מצב ביניים שהוא נפסל לעדות אבל לא נענש? מה יש בהתראה מעבר לווידוא שהבן אדם בסך הכל עבר במזיד? הרי לא ניתנה התראה אלא רק בשביל זה. אז בדרשות הר"ן בעצם אומר לא, יש רמות שונות של הזדה. מזיד זה לא או מזיד או לא מזיד, תלוי עד כמה אתה מזיד. במקום שבו יש לי הערכה לא רעה לזה שאתה מזיד, אבל לא בטוח, אז לעניין עונש אני לא יכול להעניש אותך. כמו שאמרתי קודם, הרי בשביל להעניש מישהו צריך לעמוד בסטנדרט מאוד גבוה, כל ספק הכי קטן מונע את הענישה. אז כאשר בן אדם יש לי הערכה שהוא מזיד, אבל לא הייתה פה התראה או הייתה פה התראת ספק, במצב כזה הוודאות שלי בזה שהוא מזיד לא מלאה. לעניין להעניש אותו זה לא מספיק. אתם שואלים אותי אם הוא נפסל לעדות? כן, כי לעניין לפסול אותו לעדות נדרש סטנדרט יותר נמוך. אם ברור לי שהוא מזיד, למרות שלא ברור לי במאה אחוז אלא רק בתשעים אחוז, זה מספיק כדי לפסול אותו לעדות. ולכן בעצם נדמה לי שזה לא נכון לקרוא את התומים ואת רב שמואל שהטענה היא שהתראה זה דרישה פורמלית שאין לה שום היגיון, בניגוד למה שרואים בגמרא שהתראה באה לוודא הזדה, כן, שמה אנחנו רואים לכאורה לא לא זה דרישה פורמלית שאין מאחוריה שום היגיון. לא. זה דרישה שאומרת שאני צריך וודאות של מאה אחוז ולא מספיק וודאות של תשעים אחוז. אבל זה עדיין על הציר של לוודא את רמת ההזדה. ברור שהתראה בעצם תפקידה לוודא את רמת ההזדה, זה הכל. ולכן מה שדרשות הר"ן פה כותב וזה דרוש מרתק שלו, אני ממליץ לכולם לקרוא אותו מהרבה בחינות, אבל פה התלשתי קטע אחד שעוסק בהתראה. הר"ן בעצם אומר כאן שכאשר אנחנו ננהל מדינה על פי הכללים ההלכתיים שאותם למדנו, זה מרשם בדוק לחורבן. אי אפשר לנהל מדינה על פי ההלכה, זה בעצם מה שהר"ן אומר בדרוש הזה. למה? כי ההלכה דורשת דרישות בלתי אפשריות כדי להעניש אנשים. איך תשיג הרתעה? כל בן אדם תמיד אתה מתריע בו הוא לא יגיד כן ועל מנת כן אני עושה, כי הוא לא משוגע להיענש, והוא ימשיך לעשות את העבירה בשלווה ונחת עם עדים והתראה רק הוא לא יקבל את ההתראה והוא יצא פטור. איך תרתיע עבריינים, איך תמנע עבריינות? לכן אומר הר"ן בשביל זה יש מה שהוא קורא משפט המלך. והמלך בניגוד לבית דין עובד עם כללים אחרים והמלך יעניש בן אדם גם עם תשעים אחוז שהוא מזיד, לא צריך מאה אחוז שהוא מזיד. אם המלך מעריך שהוא עבר במזיד הוא יקבל עונש והמלך תפקידו להרתיע. מכאן אנחנו כמובן לומדים שהעונשים שניתנים בבית דין אין להם כנראה תפקיד הרתעתי, יש להם אולי תפקיד חינוכי אבל לא תפקיד הרתעתי. אוקיי, אבל זה באמת לקחים שעליהם צריך לדון לחוד. לענייננו מה שאומר הר"ן זה שהוא מצליח להסביר איך אפשר להבין שמישהו מזיד גם אם הוא לא קיבל התראה או אם קיבל התראה ספק. ואם הוא מזיד אז למה לא מענישים אותו? התשובה שאפשר לתת על פי הר"ן הוא מזיד בתשעים אחוז. יש לנו את התשעים אחוז האלה שהוא מזיד, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים. לעניין עונש בבית דין, לא במשפט המלך, עונש בבית דין צריך מאה אחוז, ובלי התראה אין לך מאה אחוז. לעניין לפסול אותו לעדות כאן מספיק תשעים אחוז כי אתה רוצה ראייה טובה מעדות, מספיק שיש תשעים אחוז שהוא רשע בשביל להגיד תשמע זה ראייה מפוקפקת, שהבן אדם הזה אומר משהו מבחינתי זאת ראייה מפוקפקת, ולכן זה מספיק כדי לפסול אותו לעדות. אתה שואל מה יהיה בפועל? איך כל בני האדם לא יפטרו מעונש ואנחנו נצליח לוודא למנוע עבריינות? בשביל זה יש את המלך. המלך גם יעניש אותו עם תשעים אחוז, עם התראת ספק המלך יעניש אותו למרות שבבית דין אי אפשר להעניש אותו, כי המלך אם המלך יעריך שהבן אדם עבר עבירה במזיד הוא יעניש אותו גם אם לא התקיימו התנאים ההלכתיים. אבל זה מערכת משפט מקבילה, משפט המלך, זה לא משפט שנעשה בבית דין. אוקיי, אני באמת עשיתי את זה, לקח לי הרבה זמן, סוגיה עם הרבה ניואנסים ולא הספקתי את כל הפרטים, תוכלו לקרוא את זה בסיכום אבל אני כבר בפעם הבאה אעבור הלאה. השיעור הבא יינתן על השאלה אם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ובזה אנחנו נסיים את הפרק בתלמוד. ולא יצא חנוכה? מה? לא יצא חנוכה? על חנוכה לא הספקנו. חנוכה, קצת חנוכה. על חנוכה לא הספקנו. אני חשבתי רק פשוט אם יישאר זמן, לא התכוונתי, בוא נראה, אני אחשוב. אבל אפשר לפתוח בחנוכה עם איזה עוד שיעור על חנוכה אבל קצת כולל המראה מקומות והכול, זאת אומרת לעשות את כולו. כן, כן, זה נורא נחמד, כן. כן, טוב אני אחשוב על משהו, בסדר, אני מקווה שאני אספיק, נראה. אוקיי, טוב תודה רבה, חנוכה שמח.