קידושין – פ＂ב – תשפ＂ג – שיעור 10

[הרב מיכאל אברהם] טוב בואו נתחיל. בסוף השיעור הקודם התחלתי קצת לעסוק בסוגיה של שליח שעושה שליח ומילי, ואני רוצה להשלים את זה היום. זה בעצם הסוגיה עצמה נמצאת בדף ס"ו ס"ז, אבל בגמרא פה מובא אחד המקורות לשליח שעושה שליח והראשונים סביב העניין הזה מעלים כל מיני שאלות שקשורות למילי, וזה גם מאיר באופן מסוים היבטים של שליח של שליח. זאת אומרת, איך אנחנו מבינים את המושג הזה שליח של שליח ולכן אני אגע בנקודות יסודיות בסוגיית מילי בלי להיכנס לכל החשבונות והפרטים שם, רק כדי להבהיר את המושג שליח עושה שליח. אז אני אחזור בקצרה רק על מה שאמרתי, המקור לדין הזה של שליח עושה שליח, כן, ושילח ושלחה מלמדים שהוא עושה שליח, שהיא עושה שליח, ושהשליח עושה שליח. עכשיו השאלה היא מה זה נקרא שהשליח עושה שליח? איזה? איזה שליח? יש שני שליחים קודם, ואז שליח עושה שליח, שליח הולכה ושליח קבלה, ואז שליח שעושה שליח. השאלה היא מי זה השליח שעושה את השליח? זה שליח הולכה, זה שליח קבלה, זה שניהם? הקריאה הפשוטה של הברייתא אצלנו זה ששליח כשמדברים סתם שליח הכוונה שליח הולכה, שליח הולכה בגט כמובן מדובר על גירושין, שליח הולכה ולכן כשאומרים שליח עושה שליח קודם כל ברור שזה מדבר על שליח הולכה בגט. מה שמעבר לזה יש מחלוקת בראשונים, זאת אומרת יש לדון בשליח קבלה בגט ובשליחי הולכה וקבלה בקידושין, ובכל אחד מאלה יש דיונים בראשונים האם השליחים מהסוגים האלה עושים שליח, אבל זה דבר אחד מוסכם וברור, זה רואים בקוראים כך קוראים את הברייתא אצלנו ששליח הולכה בגירושין ודאי עושה שליח, זאת אומרת זה המושג שליח הפשוט שמדובר אצלנו בסוגיה. אז התחלתי בפעם הקודמת עם הסוגיה של מילי בגיטין בדף ס"ו, עוד פעם אני לא אכנס לפרטים אבל בקצרה מישהו אומר לשנים שיכתבו ויתנו גט לאשתו, בואו אני אשתף את זה רגע בכל זאת, לפעמים שמנסים לקצר זה רק יוצא יותר ארוך, פשוט לראות את זה וזהו. כן, אמר רבי ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן, מהו? כן, הוא אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי והם אמרו לסופר שכתב, לא הם כתבו בעצמם, הם אמרו לסופר שיכתוב והם עצמם חתמו, הם היו עדי החתימה. מה הדין? מה זאת אומרת מה הדין? השאלה האם כשהם אמרו לסופר לכתוב זה נחשב שהוא כתב בציווי הבעל, כי זה בעצם אתם רואים זה שליח שעושה שליח, הבעל מינה אותם כשליחים הם ממנים את הסופר, והשאלה אם זה מועיל או לא. שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד. כן, למה הוא מסתפק? מהי הדבר צריך תלמוד? אילימא משום דהוו להו מילי ומיספקא ליה מילי אי מימסרן לשליח אי לא מימסרן לשליח. כן, מה זה מילי? אני אומר עוד פעם בקריאה הפשוטה מילי הכוונה כשאני מוסר לשליחים שליחות שלא נוגעת לחפץ מסוים, לא מוסר בידיהם איזשהו סוג של חפץ אלא זאת שליחות לעשות פעולה, במקרה הזה לכתוב את הגט, כן, להבדיל משליחות למסור את הגט שפה הם מקבלים את הגט עצמו, את החפץ הזה, ומצווים למסור אותו, זה לא מילי. אבל כשאני שולח אותם במשימה להגיד לסופר או סליחה לכתוב את הגט, לא להגיד לסופר, לכתוב את הגט, זה מילי. אז השאלה מה הספק פה של שמואל, כן, שאומר שהדבר צריך תלמוד. האם הוא מסתפק בדין מילי, האם שייך שליחות במילי? לא יכול להיות. למה? והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. זאת אומרת להלכה ברור אני אשתף בזום, אני שכחתי לשתף גם פה. סליחה. אז האם שמואל מסתפק האם מילי מימסרן או לא מימסרן לשליח? אומרת הגמרא והאמר שמואל כאן והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. זאת הלכה פשוטה אנחנו יודעים מילי לא מימסרן לשליח, זה לא שליחות. אז למה הוא מסתפק? כן? מה זה הדבר צריך תלמוד? ואי סבירא לן דהאי כתובו כתב ידנו, הא כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן. אמרי אי סבירא לן דכתבו כתב ידנו, כתב הגט נעשה כאומר אמרו, ומודה רבי יוסי באומר אמרו. זאת אומרת אם המשלח אומר לשליח תגיד למישהו לכתוב את הגט, לכתוב כן תגיד למישהו לכתוב את הגט, וזה תוכן השליחות. אנחנו מדברים בסיטואציה שהוא ממנה אותו לכתוב את הגט, והוא ביוזמתו מחליט למנות מישהו אחר לכתוב את הגט. זה בעיית מילי. ומילי לא מימסרן לשליח, לא יעזור, הכתיבה הזאת לא תועיל. אבל אם הוא אומר אמרו, מה זאת אומרת, המשלח אומר לשליח אמור לפלוני שיכתוב את הגט, או אמור למישהו עוד מעט נראה לכתוב את הגט, במצב כזה מודה גם רבי יוסי שכן אפשר. זאת אומרת זה לא נקרא מילי, זה זה כן אפשר למנות שליח של שליח. גופא אמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, זאת אומרת להלכה אנחנו פוסקים שמילי לא מימסרן לשליח. לגבי אומר אמרו זה מחלוקת אמוראים בסוגיה שם, האם רבי יוסי מסייג את זה ובאומר אמרו הוא טוען שמילי כן מימסרן לשליח, באומר אמרו, רק בלי אומר אמרו מילי לא מימסרן לשליח או שלא, זה מחלוקת אמוראים. מחלוקת גם בפוסקים, בשולחן ערוך מובאות שלוש דעות, האם כן יש דעה שלא, שאומר אמרו זה גם מילי ופסול, יש דעה שאומר אמרו זה כשר ויש דעה שמסופקת. ברמב"ם הטענה היא שהוא הסתפק בדבר, והסתפק לא בגלל שהוא לא בהכרח בגלל שהוא לא ידע הלכה כמו מי, אלא שמואל עצמו הסתפק בזה. הרי הגמרא אומרת ששמואל הסתפק בזה נכון? היה הדבר צריך תלמוד. אז אומר הרמב"ם רואים הוא פוסק כמו שמואל שהדבר הוא ספק. אוקיי, על כל פנים זה שלוש דעות בפוסקים, וכאן התחלנו בסוף הפעם הקודמת התחלנו קצת את הדיון על מה בדיוק מדובר, מה היסוד של פסול מילי, לגבי מה הוא נאמר, ואת זה אני רוצה להשלים היום. הראשונים מביאים והרמב"ן כותב הראשונים מביאים בשמו שהפסול באומר אמרו, זאת אומרת מי שאומר שאומר אמרו גם לא מועיל וככה הרמב"ן פוסק להלכה, זה רק בגט. ספציפית בגט. באופן כללי שליח נגיד למסור מתנה או כל מיני דברים מהסוג הזה אומר אמרו כשר, אבל בגט לא. בגט אומר אמרו זה כמו מילי. למה? אז אומר הרמב"ן זה לא באמת בגלל דין מילי שמילי לא מימסרן לשליח, אלא בגלל שבגט צריך כתיבה לשמה. הסופר שכותב את הגט צריך לכתוב אותו לשם האישה המתגרשת. עכשיו חלק מהלשמה זה שזה ייעשה בציווי הבעל. כי מישהו אחר לא יכול לכתוב את הגט לשם האישה אם הוא לא מקבל את הסמכות לעשות את זה מהבעל, כי באופן עקרוני דין לשמה חל על הבעל. הבעל הוא זה שמייצר את הגט גם אם פיזית הוא ממנה שליח. לכן כשהשליח או כשהסופר כותב את הגט הדבר הזה יכול להיעשות לשמה רק אם הבעל אומר לו לכתוב את זה לשם האישה המסוימת הזאת, האישה המתגרשת. אז אומר הרמב"ן ספציפית כאן גם באומר אמרו זה לא נחשב שהבעל אמר לסופר לכתוב. כי לא הבעל אמר אלא מישהו אחר אמר למרות שהבעל מינה אותו. אוקיי, ולכן לגבי גט הדבר הזה לא מועיל.

[Speaker B] אבל צריך למנות לשמה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת למנות לשמה?

[Speaker B] לא מספיק שיכתבו גט לשמה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא צריך למנות את זה? כן כן, זה צריך להיות בציווי הבעל.

[Speaker B] לא מספיק שיגיד תכתבו גט? זה צריך להיות תכתבו גט לשמה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, תכתבו גט לאשתי, לשמה זה לא שם שמיים.

[Speaker B] לא אני אומר שהסופר כותב את הגט כותב את זה לשם אישה, למה הוא צריך את הציווי של הבעל?

[הרב מיכאל אברהם] כי הסופר לא יכול לכתוב לשם אשתי, מה הוא קשור לעניין? הגט הוא גט שאני כותב אותו באופן עקרוני זאת אומרת הוא שליח שלי אבל אני כותב אותו ולכן דין לשמה הוא דין עליי. עכשיו הסופר כשכותב את הגט הוא כותב אותו לשמה אבל איך בעצם הדבר הזה נזקף לזכותי או איך הגט נחשב כלשמה מבחינתי? רק אם אני ציוויתי אותו לכתוב לשם האישה, אז הכתיבה נעשית לשם האישה המתגרשת. עכשיו אתה לא יכול לשבת שמה נגיד אני נשוי באושר ועושר עם אשתי אתה סופר שיושב בצד כותב גט לשם אשתי, מה? אני לא מתכוון לגרש אותה ולא שום דבר מה זה?

[Speaker B] מינית אותי אבל לא מינית את הלשמה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא צריך, אמרתי לא צריך למנות את הלשמה אני ממנה אותך אני חושב אני ממנה אותך לכתוב גט לאישה הזאת, זה נקרא לשמה, זאת אומרת פשוט שהגט ייכתב לשם האישה המסוימת הזאת. יש כל מיני מושגי לשמה בהלכה, זה אולי אני אגיד על זה כמה משפטים. יש בלבול נפוץ, ראיתי כמה אחרונים שעומדים על זה. יש בלבול נפוץ בין לשמה לבין כוונה. מצוות צריכות כוונה ולעשות לשמה, זה שני דברים שלא קשורים אחד לשני, יש שיעור של הרב ליכטנשטיין על זה, הרב ליכטנשטיין על זבחים נדמה לי. יש יש הבדל בין בין לשמה לבין לבין כוונה. כוונה זה כוונה לצאת ידי חובה. שאני עושה מצווה, אני צריך לעשות אותה לשם, לא לשם אלא בכוונה לצאת ידי חובה. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה אז זה מעכב, ואם לא לא יצאתי ידי חובה. למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, זה גם מחלוקת בגמרא, גם מחלוקת בפוסקים. בסדר, האם מצוות צריכות כוונה או לא? ברור שלכתחילה צריך להתכוון, השאלה אם זה מעכב. זה כוונה. והכוונה, תוכן של הכוונה, זה כוונה לצאת ידי חובה. לשמה זה משהו אחר, גם בתוכנו וגם בפונקציה שלו, בתפקודו. לשמה בכלל זה לא דין שנאמר על ביצוע של מצוות. כוונה זה זה איך מבצעים מצוות, מה מה המחשבה או הכוונה שצריכה ללוות אותי בעת הביצוע של המצווה. לשמה זה הכנת חפצים למצווה. למשל אני אני בונה סוכה לשמה, אני שוחט קורבן לשמה, אני כותב ספר תורה לשמה. לא בגלל שיש מצוות כתיבת ספר תורה. יש מצווה כתיבת ספר תורה, אבל דין לשמה הוא לא דין במצוות כתיבה. כשאני יצאתי ידי חובה כבר כתבתי ספר תורה, אז אין בעיה יצאתי ידי חובת המצווה, אז אני צריך לכתוב את האזכרות בספר תורה לשמה. למה? כי זה דין בהכנת ספר תורה, הרי זה מה שנקרא ספר תורה כשר. בלי זה הספר תורה לא יהיה כשר. לא שלא יצאתי ידי חובה, לא שהמצווה שלי נפסלה. זה לא קשור, אני לא עשיתי פה מצווה, אבל החפץ לא כשר. נגיד תחשבו על מצה. מצה שומרים אותה לשמה. מה הכוונה שומרים אותה לשמה? הרי כשאנחנו שומרים את המצה או מכינים את המצה, לשים את הבצק וכולי, אנחנו לא עושים מצווה. אז מה מה זה מה יש דין לשמה בשימור או בהכנת המצה? פשוט בגלל שבלי זה זאת לא מצת מצווה כשרה. היא מצה כשרה לפסח אם היא לא חמץ, אבל בלילה הראשון כשאתה צריך לאכול מצה כחפצא של מצווה, המצה שלא נאפתה לשמה לא כשרה לביצוע המצווה. זאת אומרת אי אפשר לבצע עליה את המצווה, היא לא חפץ כשר למצווה. אותו דבר עם סוכה. בסוכה למשל הלשמה שם זה לשם צל, לא לשם המצווה. אבל סוכה שלא נעשתה לשם צל היא פסולה. אי אפשר לשבת בה. סוכה גנב"ך ורקב"ש, הסוגיות שם במסכת סוכה. זאת אומרת שהמושג לשמה שונה מהמושג כוונה בשני מישורים לפחות. מישור אחד זה התוכן שלו. כוונה זה כוונה לצאת ידי חובה ולשמה זה מאוד משתנה. זה לייעד חפץ למצווה. אין לי מה לצאת ידי חובה כי אני לא עושה פה חובה, אני פשוט מכין את החפץ, אני לא מבצע כרגע פעולה שהיא חובה עליי, אז אין פה מה לדבר על האם יצאתי ידי חובה או לא. החפץ פשוט לא כשר למצוותו אם לא הכנתי אותו כמו שצריך. אז זה גם מבחינת הפונקציה של העניין, זה הכנת חפצים וזה כוונה בעת עשיית מצווה, וגם מבחינת התוכן, מה אני צריך לחשוב בלשמה מול מה אני צריך לחשוב בכוונה. בכוונה צריך לחשוב לצאת ידי חובה, ובלשמה של מצוות צריך כל פעם לפי ההקשר. לשם צל בסוכה, הזבח יש שישה דברים לשם שישה דברים הזבח נזבח, משנה במנחות, אז יש לשם ריח, לשם ניחוח, לשם אישים וכדומה. אז זה כל מיני מטרות של לשמן צריך להכין את הזבח, אבל עוד פעם זה לא בשביל לצאת ידי חובה אלא שבלי זה הזבח לא יוצא כשר. זאת אומרת זאת הכנה של החפץ למצוותו, במקרה ההוא זה לכפרה. אז במקרה של הגט בדיוק אותו דבר. כתיבת הגט היא לא מצווה. וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, לכל הדעות זאת לא מצווה. ונתן בידה נמנה כמנין מצוות, במנין המצוות. גם ברמב"ם וגם בחינוך יש מצווה לתת גט, דיברתי על זה בשיעור מבוא, מה המשמעות של המצווה הזאת. אבל כתיבת הגט היא וודאי לא מצווה. אז מה שצריך לכתוב את הגט לשמה זה לא דין בלצאת ידי חובה. גם אין חובה, גם אם יש מצווה וודאי שאין חובה. כן? אז אין פה עניין של לצאת ידי חובה. אלא מה? הגט לא יהיה כשר אם הוא לא נכתב לשמה. פשוט זה חפץ שמיועד למטרה הלכתית. ואם הוא לא נכתב לשמה הוא לא יוכל לשמש למטרה ההלכתית הזאת. ההלכה דורשת שהוא ייכתב לשמה כתנאי לכך שאפשר יהיה לגרש בו. אוקיי? הלשמה זה מבחינת ההגדרה של הלשמה, זה הכנת החפץ לביצוע, לשימוש בו. מבחינת התוכן של הלשמה שוב פעם זה לא לשם שמיים כתיבת הגט, אלא זה לשם האישה המתגרשת. בדיוק כמו לשם צל או לשם כל מיני, זה לא כמו לימוד תורה לשמה. כי בלימוד תורה לשמה למשל זה נמצא בתפר ואני חושב שהביטוי לשמה שם מאוד מבלבל. לימוד תורה לשמה בפשטות לימוד תורה זה מצווה. לימוד תורה לשמה היה צריך להיות לימוד תורה בכוונה, לא לימוד תורה לשמה. אני לא מכין פה שום חפץ, אין כלום, אני לומד. זאת פעולה, זו לא הכנה של חפץ. אני חושב ששמה באמת רואים את הלימוד כסוג של חפצא. זאת אומרת, אם הלימוד נעשה לשמה, זה לימוד. לא בגלל היציאה ידי חובה, זה לא שאלה של לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה, אלא הלימוד בעצמו נחשב לימוד אם הוא נעשה לשמה. ולכן, ולכן למשל שמה כשמדברים על ה'לשמה', אז אומרים שזה, יש הרי שני סוגי 'לשמה' בתוספות. אז יש אמרות כאלה שזה לא כדי להתגאות ולא כדי לקנתר וכל מיני דברים כאלה. זה לא ה'לשמה' במובן של לצאת ידי חובה. אתה לא לומד תורה כדי לצאת ידי חובה, אלא לומד תורה למטרה האמיתית, בגלל הערך של התורה, בגלל המשמעות שלה, לא בשביל לצאת ידי חובה. כן, זה גם בכלל, בלימוד תורה אין חובה. זאת אומרת, לחלק מהדעות הרי קריאת שמע בבוקר וערב אתה יוצא ידי חובה. גמרא בנדרים כן, בדף ח'. קריאת שמע בבוקר וערב אתה יוצא ידי חובה, אז כל שאר הלימוד תורה אין חובה. אז ודאי שלא שייך שמה להתכוון כדי לצאת ידי חובה. אין חובה.

[Speaker C] ואיפה המצווה של, יש את האיסור של ביטול תורה.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה שאלה גדולה איך להבין את המושג ביטול תורה. אני כתבתי על זה ודיברתי על זה בכמה הקשרים. המושג ביטול תורה הוא לא איסור, הוא לא ביטול עשה. המושג ביטול תורה זו איזושהי תביעה רעיונית שאתה לא מתייחס בכובד הראש הראוי, נותן את הערך הראוי ללימוד תורה. וזה בא לידי ביטוי בזה שאתה לא לומד כשיכולת ללמוד. אבל זה לא מצוות עשה, אין מצווה. קריאת שמע בבוקר וערב אתה יוצא ידי חובה. יש כאלה שרוצים לומר שזה אולי מצווה קיומית ולא חיובית. בכל מקרה, גם אם זה מצווה קיומית וזה כן מוגדר כמצווה, מצווה קיומית לא שייך ביטול. כי זה המשמעות של מצווה קיומית. מצווה קיומית הכוונה אתה רוצה תעשה, אתה לא עושה לא קרה כלום. אז לכן המושג ביטול תורה ודאי לא שייך בהקשר של ביטול עשה של תלמוד תורה. זה לא זה. ביטול תורה זה מושג לא הלכתי, זה מושג רעיוני. טוב, אז נחזור אלינו. אז בעצם הטענה של הרמב"ן זה שאומר "אמרו", להלכה הוא פוסק שאומר "אמרו" כשר, מילי לא מימסרן לשליח, מילי אי אפשר למסור לשליח, אבל באומר "אמרו" כן אפשר. בגט גם באומר "אמרו" לא. למה? מפני שבגט יש דין מיוחד מעבר לדיני שליחות, יש דין מיוחד שזה ייעשה בציווי הבעל, מדיני לשמה, דין ספציפי בגט. וזה גם באומר "אמרו" לא נעשה. זאת אומרת, כל עוד הבעל עצמו לא ציווה את הסופר לכתוב.

[Speaker D] האמירה של השליח לסופר בגלל השליחות לא נחשבת כבעל? האמירה של השליח לסופר, כן, זה מה שאומר הרמב"ן.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ן טוען שלא, לא מספיק בשביל זה. עוד מעט אני אכנס לזה קצת יותר, אבל הרמב"ן טוען שזה לא מספיק, זה צריך להיעשות על ידי המשלח ממש. עכשיו פה זה נקודה קצת עדינה. ראינו בגמרא בבבא מציעא בדף צ"ו, ראינו את השתי סוגיות שבהן יש חריגה לכלל ששלוחו של אדם כמותו: הפרת נדרים ושאלה בבעלים, אם אתם זוכרים. וראינו שם, משם הבאתי את האינדיקציה לזה שגם כשאומרים שלוחו של אדם כמותו אין פירוש הדבר שזה אני פיזית ממש נחשב כמי שעשה את המעשה. כי עובדה שיש מצבים שבהם נדרש שאני עצמי אעשה את המעשה ושם לא אומרים שלוחו של אדם כמותו. אם השליח עשה את זה בשמי לא טוב. ברוב המקרים כן, ודיברתי על השאלה אם נדרשת עשיית המעשה או רק נדרשת התוצאה שתתייחס אליי. אבל אם נדרשת ממש עשיית המעשה, דיברנו על מצוות ועבירות, איך השליח יכול לעשות מצווה בשמי הרי אני צריך לעשות את זה בעצמי? אז לכן למשל אם אני ממנה שליח להניח תפילין או לשבת בסוכה בשמי לא יועיל. למה? שלוחו של אדם כמותו. כי יש מצבים שבהם ההלכה דורשת שאני עצמי אעשה את זה. אם אני עצמי פיזית אעשה את זה לא יעזור פה דין שלוחו של אדם כמותו. עכשיו יכול להיות שלפי הרמב"ן לכאורה, לפי הרמב"ן זה גם מה שנאמר פה. זה עוד חריג. בגט כשרוצים שהבעל יצווה את הסופר לכתוב, זה דין לשמה, אז צריך שהבעל במו פיו בעצמו יצווה את הסופר. אם הוא עושה את זה על ידי מישהו אחר לא טוב, למרות שלכאורה שלוחו של אדם כמותו. אבל זה לא לגמרי מדויק, כי יכול להיות שהרמב"ן מערב פה גם את דין מילי. זה לא מנותק מדין מילי. ואז הטענה היא כיוון שמדובר פה במילי, אז השליח הראשון הוא לא שליח שלי כי זה מילי. אה, אם הוא לא שליח שלי, אז הציווי שלו לסופר לכתוב לא יכול להיחשב כציווי שלי. לא בגלל שזה כמו הפרת נדרים ושאלה בבעלים. הפרת נדרים ושאלה בבעלים זה מצב שבו השליח הוא שליח שלי לכל דבר, הוא שליח כשר, הכל בסדר, רק זה לא מועיל לעשות על ידי שליח. יש פעולות שצריך שאני עצמי אעשה אותן, לא יעזור פה. לעשות על ידי שליח. במקרה הזה יכול להיות שהרמב"ן לא מתכוון לומר שאמירה לסופר גם היא סוג פעולה כזה, אלא מה שמתכוון לומר, כיוון שזה מושג של מילי ועוד נצטרך לראות מה זה בדיוק. אבל כיוון שזה מושג של מילי, אז השליח הראשון הוא לא שליח שלי, כי זה אין שליחות למילי. מה זאת אומרת? אבל

[Speaker D] מה איכפת לנו שזה לא מילי המקרה הזה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה כן מילי, מה זאת אומרת? בטח שזה מילי. לא, ולכן שמואל מסתפק האם אומר אמרו מועיל או לא. אז הרמב"ן פוסק שהספק הזה נאמר רק על גט. זאת אומרת באומר אמרו רגיל הוא מועיל. בגט, המילי באומר אמרו לא יועיל, או לפחות מספק, כמו ששמואל הסתפק. אמרתי שיש שלוש דעות, או שלא מועיל, כן מועיל, או ספק. אוקיי? למה? אז אני אומר, יכול להיות שזה לא מנותק מ… היה מקום להגיד שזה מנותק לגמרי מדין מילי, זה פשוט דין מדיני גט שצריך ציווי של הבעל פיזית, ולכן לא עוזר דרך שליח. אבל יכול להיות בהחלט שזה לא הנקודה, אלא זה מצטרף לפסול של מילי. כיוון שהשליח הראשון הוא לא שליח, כי מילי לא מימסרי לשליח, אז כשהוא הולך ומצווה את הסופר בשמי, אז זה לא יעזור. למה? כי מי שציווה את הסופר לא היה שליח שלי, לא בגלל ששליחות לא מועילה פה. הוא לא היה שליח שלי, כי במילי אין שליחות. וכיוון שציווי צריך להיעשות על ידי, אז צריך שליחות בשביל שהדבר הזה יועיל. ואם הוא לא שליח, אז זה לא יועיל. אז דין לשמה מתחבר פה ביחד עם מילי. זה לא שתי אפשרויות, או שזה נפסל מדין מילי או מדין לשמה, יכול להיות שזה שניהם. נראה בהמשך שאפשר להבין את זה כך או כך. הקצות בסימן רמ"ד, זה כבר לא ראינו נדמה לי, הקצות אומר, ויש מכשירים באומר אמרו, זה ציטוט מהשולחן ערוך, ויש מכשירים באומר אמרו. והיינו דאף על גב דמילי לא מימסרי לשליח, היינו היכא דאחד נעשה שליח בדבר אינו יכול למנות שליח אחר במקומו היכא דהוה ליה מילי. אבל באומר אמרו כשר, אם המשלח אומר לשליח הראשון אמור לפלוני שיכתוב או משהו כזה, כשר. ועיין בטור שכתב כן בשם הרמב"ן שמחלק בין גט למתנה. דהיינו, דגבי גט פסול אפילו אומר אמרו, ומשום דבעי לשמה. אבל גבי מתנה מהני אומר אמרו. כל החילוק בין אומר אמרו ללא אומר אמרו זה במתנה, אבל בגט גם באומר אמרו פסול. זה הרמב"ן שדיברנו. ומיהו דעת הרמב"ן, אומר הקצות, דמכשיר אומר אמרו במתנה, היינו דווקא באומר אמרו לפלוני. דהוה כעושה שליח שלא בפניו. כן, אם אני… מה זה אומר אמרו עכשיו נכנס הקצות לומר. שאני אומר לשליח אמור למישהו לכתוב גט, אני צריך להגיד לו למי להגיד את זה? או שאני אומר תגיד למישהו שיכתוב גט, לא אכפת לי מי. אז הוא אומר, זה דווקא כשהוא אומר אמרו לפלוני. זאת אומרת תגידו ל… כן, שלכו אתם ותגידו לפלוני שיכתוב גט לאשתי. למה? מה ההבדל? כי במצב כזה זה בעצם נקרא שאני מיניתי את פלוני, רק לא מיניתי אותו ישירות. אבל הוא שליח שלי, הוא לא שליח של השליח. זה כמו למשל אני ממנה שליח בטלפון. אז לא נפגשנו, אין פה איזה שהוא מפגש פיזי בינינו, אבל אפשר. או במכתב, אני שולח אליו מכתב ואני אומר לו תהיה שליח שלי תקדש לי אישה. אפשר למנות שליח במכתב. הקידושי אישה צריכים להיות באיזה שהוא מפגש, אבל השליח, מינוי השליח יכול גם להיעשות בעקיפין. עכשיו, אז אם אני ממנה את השליח דרך מכתב, או בטלפון, או באמצעות מישהו אחר, מה ההבדל? זה כמו הטלפון. אז בסך הכל מיניתי את השני שיהיה שליח שלי, רק המינוי היה בעקיפין. אז מה? מינוי בעקיפין זה בסדר. אבל אם אני אומר לשליח הראשון תמצא איזה שהוא שליח, תמנה אותו שיכתוב גט. זה עדיין אומר אמרו. עכשיו יש לו אומר אמרו, אני מיניתי את השליח לכתוב גט, והוא ביוזמתו הולך וממנה שליח אחר. זה מילי. זה לא מועיל. הרי אם אני אומר לו לך תמצא לך מישהו תגיד לו שיכתוב לי גט, זה אומר הרמב"ן לא מועיל. לא מועיל בגט, ספציפית בגט. ומה קורה אם אני אומר לו לך תגיד… לך תגיד לפלוני מסוים שיכתוב את הגט? זה וודאי כשר לכאורה. למה? כי אני בסך הכל ממנה אותו בעקיפין, אפשר למנות שליח בעקיפין. עכשיו, אבל תראו יש פה זה… זה עדין יותר. ומיהו דעת הרמב"ן דמכשיר אומר אמרו במתנה, במתנה, היינו דווקא. כי הוא אומר אמרו לפלוני דהוי כעושה שליח שלא בפניו. אלא דגבי גט, אפילו כהאי גוונא פסול, ומשום דבעינן לשמה, ובעינן דווקא שהבעל יצווה לעדים, ולא מהני שלא בפניו. זאת אומרת, החילוק שאמרתי עכשיו זה חילוק שהקצות עושה במתנה, לא בגט. בגט כל אומר אמרו פסול. בין אומר אמרו לפלוני, בין אומר תמצא לכם מישהו ותגידו לו. פסול. בגט בכל מקרה זה פסול. החלוקה שהוא עושה זאת חלוקה במתנה. אפילו במתנה, אם אתה אומר למישהו שתמצא מישהו אחר שיתן את המתנה, לא מועיל. אם אתה אומר תגיד לפלוני מסוים שיתן את המתנה, זה מועיל במתנה. בגט לא. בגט גם זה לא מועיל. למה בכלל יש דינים כלשהם במתנה? מה? למה בכלל יש דינים במתנה?

[Speaker C] אני רוצה נגיד לתת מתנה למישהו. אני שולח שליח שיתן לו מתנה. אבל מה קשור דינים פה? או לקבל מתנה, לא משנה. מה? מה קשור דינים פה? של קניתי. מה זאת אומרת? אם הוא לא שליח שלי, לא קניתי. את נגיד, שלחתי שליח לאוסטרליה, לא, מישהו נסע לאוסטרליה מקבל עבורי מתנה.

[הרב מיכאל אברהם] אם לא מיניתי אותו כשליח

[Speaker C] או נותן מתנה.

[הרב מיכאל אברהם] אם לא מיניתי אותו כשליח,

[Speaker C] אז לא קניתי או לא הקניתי. אז בינתיים למשל יכול לבוא

[הרב מיכאל אברהם] מישהו ולזכות בדבר כי הוא לא שלי. כן, כל עוד לא אני זכיתי בזה או שלוחו, אז לא חל. אחרי שזה יגיע אליי, בסדר, זה יגיע אליי כבר. זאת אומרת שבעצם הרמב"ן אומר שיש שלוש רמות. יש מישהו נשלח כשליח לכתוב גט, מישהו נשלח כשליח להגיד למישהו אחר לא משנה איזה שיכתוב גט, ומישהו נשלח שליח להגיד לפלוני מסוים שיכתוב גט. אוקיי? בגט שלושתם פסולים. במתנה שני הראשונים פסולים, השלישי כשר. השלישי זה מה שנקרא אומר אמרו בגמרא. ואומר אמרו זה למישהו מסוים, והרמב"ן בעצם מסביר למה באמת אומר אמרו כשר, כי אומר אמרו אינו אלא מינוי של שליח באופן עקיף. או בשפה שדיברתי עליה בפעם הקודמת, בעצם השליח השני הוא שליח שלי, לא של השליח הראשון.

[Speaker D] זה בעצם לא שליח עושה שליח.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. זה בעצם כשאתה אומר אמרו, זה בכלל לא שליח עושה שליח. אתה פשוט מינית את השליח השני להיות שליח שלך, רק מינית אותו בעקיפין. השליח הראשון, תבינו, השליח הראשון הוא בכלל לא שליח לכתיבת גט. הוא שליח למינוי פלוני לכתיבת גט. את השליחות הזאת הוא ביצע ועכשיו הלך הביתה. עכשיו הפלוני הזה התמנה, הפלוני הזה התמנה, נחתוך את זה רגע. אז הפלוני הזה שהתמנה הוא שליח שלי. הוא שליח שלי לכל ה לכל דבר ועניין. השליח הראשון הסתלק. נגיד אם השליח הראשון ימות עכשיו למשל, אז לא לא יתחיל שום דיון לא יתחיל שום דיון בשאלה האם עדיין השליח השני יכול לפעול. גם אם השליח הראשון מת. למה? כי השליח הראשון מינה אותו והסתלק מהתמונה. הוא לא השליח הראשון לא קיבל הסמכה לכתוב את הגט, הוא קיבל הסמכה למנות מישהו שיכתוב את הגט וזה בסדר גמור. הוא הטלפון שלי, זה הכל. עכשיו השליח השני הוא שליח שלי. זה נקרא אומר אמרו, אומר הרמב"ן.

[Speaker D] אבל אם הוא לא הגדיר מי השליח… אז אנחנו נראה בהמשך, אפשר להגיד שגם השליחות הראשונה היא מילי, ואפילו שאמר אומר אמרו.

[הרב מיכאל אברהם] אז אנחנו נראה בהמשך, התפיסה המקובלת לפחות שבמילי אפשר למנות שליח, רק השליח לא יכול לעשות שליח שני למילי. אני יכול למנות שליח למילי, רק השליח שאותו מיניתי, אם זה מילי, לא יכול להעביר את זה לשליח שני. אבל אין בעיה בשליח הראשון למילי. עובדה, למשל בכתיבת גט. כשאני כתיבת גט זה ודאי מילי, נכון? לכל הדעות. זה הסוגיה עצמה בדף ס"ו, נכון? אז כשאומר כשאני אומר למישהו כתוב גט לאשתי והוא הולך וממנה שליח, פסול. זה ברור. נכון? מה קורה אם אני עצמי אומר למישהו כתוב גט לאשתי? אם הוא עצמו היה כותב, לא היה ממנה מישהו אחר, זה ודאי מועיל. למה? הרי זה מילי. זאת אומרת המושג, אני אומר, אנחנו נראה בהמשך שזה לא כל כך מוסכם מה שאני אומר עכשיו, אבל בתפיסה הפשוטה, המושג מילי תמיד מתעורר בשלב השני. כשהשליח הראשון מתמנה למילי זה בסדר. כשהוא רוצה להעביר את המילי לשליח שני, זה נקרא מילי לא מימסרן לשליח. מילי לא מימסרן לשליח שני, לא מילי לא מימסרן לשליח. זאת אומרת השליח לא יכול למסור לשליח את המילי. אבל עדיין אם הוא אמר תמצא מישהו ותגיד לו… אז זה לא מילי. למה זה לא מילי? זה גם מהשליח הראשון לשני. לא, לא, השליח בברור, השליח הראשון לא התמנה בכלל לכתוב גט. הוא לא שליח לכתוב גט.

[Speaker D] הוא הטלפון שלי, הוא השליח ל…

[הרב מיכאל אברהם] למנות את השליח השני. אז כשהוא ממנה את השליח השני, הוא לא מוסר לו את השליחות שהוא עצמו קיבל. הוא פשוט מבצע את השליחות שהטלתי עליו ואומר לו אוקיי, מעכשיו אתה שליח של המשלח. אז אין בעיה, הוא בסך הכל היה טלפון שלי. בסדר. זה מותנה בזה שיגידו לפלוני דווקא? זה שאלה מעניינת, באמת לא בטח לא מוכרע. לא יודע למה הרמב"ן או הקצות מניח שזה חייב להיות דווקא לפלוני דווקא. הוא כנראה מבין שאם אתה אומר תגיד למישהו, למישהו פירושו גם אתה עצמך, בעצם אם תדאג לזה שיכתב הגט, ואז דה פקטו זה בעצם כן שליחות לכתיבת הגט ולא שליחות למינוי. נגיד איפה הנפקא מינה? נגיד אם אני אגיד למישהו, תשמע, תגיד למישהו אחר, לא אתה, לא אכפת לי מי, אבל לא אתה שיכתוב את הגט. אולי זה כן יהיה טוב גם לפי הרמב"ן והקצות. בעצם זה לא הנקודה של פלוני, אלא הנקודה שהתוכן של השליחות הוא לא כתיבת גט אלא מינוי מישהו לכתיבת גט. זה כל הרעיון פה של הקצות. כל הרעיון הוא שאם אתה תוכן השליחות הוא מילי מבחינתך, אתה לא יכול להעביר את זה למישהו אחר. אבל אם תוכן השליחות הוא מילי ואתה לא מעביר את זה למישהו אחר אז אין בעיה. למנות מישהו זה מילי, אבל אתה כן שליח רק אי אפשר להעביר את זה הלאה. וכשאתה ממנה אותו להיות שליח אתה לא ממנה אותו למנות, אתה ממנה אותו לכתוב. אז לא העברת לו את המילי שלגביו אתה שליח. לא הבנתי למה בזה זה עוזר. אז הוא אומר, בגט שלושת אלה לא מועילים, במתנה השלישי מועיל, ועוד פעם השלישי מועיל פשוט בגלל שזה לא באמת שליח שני. השליח השני הוא שליח של המשלח, השליח הראשון כבר לא בתמונה ברגע שאתה מדבר על מישהו ספציפי. כן, נראה מפה שלא מספיק שתהיה לי ניחותא בזה שאתה תמנה שליח שני. צריך שזה יהיה תוכן השליחות, שאני אגיד לך לך תמנה שליח שני. זאת אומרת לא מספיק שאני אומר לך אוקיי תדאג לגט, לא אכפת לי תעשה את זה גם על ידי שליח אין לי בעיה, זאת אומרת הבעיה במילי זה לא שלי לא ניחא במה שאתה עושה, כי אם אני ממנה אותך לתעשה מה שאתה רוצה אז ניחא לי, אין בעיה של ניחותא. בקצות רואים שלא מספיק הניחותא, צריך שאני אמנה את ההוא להיות שליח, שזה ייעשה שזה יהיה רצוני, לא שזה יספיק לא שמספיק שאני לא מתנגד. זאת אומרת צריך שזה יהיה רצוני. אם אמרתי למישהו לכתוב גט ואני יודע שהוא לא יודע לכתוב, ותדאג שיכתב גט ואני יודע שהוא לא יודע לכתוב, יכול להיות ששמה גם זה יהיה ככה. אז הוא מרחיב את זה כל כך שאני כבר לא שבאמת לא צריכים פה כלום. טוב בסדר הוא מרחיב אז מרחיב, כל העסק פה הוא סתום. הקצות עושה את החילוק הזה מעצמו. אוקיי אז אני עושה עוד חילוק בתוך החילוק שלו. בגמרא עצמה לא כתוב לא זה ולא זה. ולגבי גט, כן, משום דבעי לשמה ובעינן דווקא שהבעל יצווה לעדים ולא מהני שלא בפניו. לכן בגט זה לא מועיל. ולגבי גט נמי בשליח קבלה כהאי גוונא באומר אמרו לפלוני מהני כיון דהוי ליה כעושה שליח שלא בפניו. ובשליח קבלה לא בעי לשמה אלא בכתיבה וחתימה. מה הוא אומר? עכשיו הוא עובר לשליח קבלה בגט. עד כאן דיברנו על שליח הולכה. בשליח קבלה הוא אומר כיוון שלא צריך לשמה בשליח קבלה, אז שליח קבלה שממנה שליח אחר לקבל פה אין בעיה של מילי. למה? בגלל שאין בעיית לשמה. הרי גם בגט באומר אמרו כל הבעיה באומר אמרו לפלוני אנחנו מדברים עכשיו, באומר אמרו לפלוני שבגט רגיל בשליח הולכה של גט זה פסול, בשליח קבלה של גט זה יהיה כשר. מה קורה באומר אמרו באופן כללי לא לפלוני מסוים? שמה נראה שזה כמו שבמתנה זה לא מועיל אז גם בשליח קבלה של גט זה לא יועיל, כן? שליח קבלה של גט הוא כמו מתנה בניגוד לאפוקי משליח הולכה של גט, אוקיי? לכן זה לא ישנה כלום. אבל כל האומר אמרו שיהיה פסול ספציפית בשליחות הולכה בגט וכשר במתנה, גם בשליחות קבלה זה יהיה כשר. כי בשליחות קבלה לא צריך קבלה לשמה. מה שצריך זה בכתיבה ובחתימה. אבל באומר אמרו מדעתכם דפסול משום דמילי לא מימסרן לשליח אין חילוק בין גט למתנה. כן? אמרו מדעתכם הכוונה הוא לא ממנה מישהו מסוים אלא אומר אוקיי תעשו מה שאתם רוצים. אז יש לו ניחותא, אבל זה ראינו קודם אפילו במתנה זה לא מועיל. זה לא נקרא אומר אמרו. זאת אומרת הרמב"ן טוען שמילי לא מימסרן לשליח באופן מהותי. זאת אומרת רק במקום שבו זה פשוט לא מילי שנמסרים לשליח, רק שם האומר אמרו יועיל. לא שהאומר אמרו בתוך דין מילי מועיל, לא. אומר אמרו זה רק סיטואציה שבה פשוט זה לא מילי. אוקיי. דמשום לשמה אין לחלק, כיוון דאומר אמרו הם במקום הבעל לעשות שליח, והם עושים שליח בפניהם, אלא משום מילי פסול, ובזה אין לחלק בין גט למתנה. וכן מבואר להדיא בר"ן שם פרק התקבל שהביא דעת הרמב"ן. מסתימת הטור שכתב בשם הרמב"ן לחלק בין גט למתנה, משמע דבמתנה כאשר אומר אמרו סתם אפילו אינו מייחד לשליח לומר אומר אמרו לפלוני, וצריך עיון. אלא דבאבן העזר נראה דעת הטור דאפילו בגט נמי כאשר אומר אמרו זה, יש כל מיני דעות. אבל יש פה, הוא מביא פה בסוף את הטור בשם הרמב"ן, שבמתנה כאשר אומר אמרו סתם, לא רק באומר אמרו לשליח מסוים, ואז זה נראה שהאומר אמרו ברמב"ן, שהאומר אמרו הוא באמת סייג על דין מילי, גם כשזה כן מילי, או לא יודע, או שיגדיר את הדבר הזה לא כמילי. אפשר להגיד שיכול להיות שברגע שהוא אומר אמרו מדעתכם אז הוא הסכים, וניחותא מספיקה, בניגוד לתפיסה של הקצות עצמו שהוא טען, ובמה שהוא מביא בשם הר"ן, שהוא טען שלא מספיקה ניחותא, צריך שאני אמנה אותו, שתוכן השליחות יהיה למנות את השליח המסוים השני, אז זה לא מילי ואפשר לעשות את זה. אבל במקום שבו השליחות היא מילי, לא יעזור אומר אמרו. ולכן גם ניחותא, הבעיה במילי היא לא הניחותא שלי, זה שלי לא נוח בזה, כי פה כן נוח לי בזה. הבעיה במילי שאין, המושג שליחות לא מוגדר בסיטואציה כזאת, לא גם אם אני רוצה זה לא יעזור. אז למה באומר אמרו לפלוני זה מועיל? שוב, כי זה פשוט, זה לא מילי. זה מצב שבו מושג השליחות מוגדר לגמרי, אין שום בעיה, פשוט מיניתי שליח בטלפון וזה הכל. עכשיו לגבי שליח לקבלה, אז התוספות רי"ד כאן כותב ככה, שהשליח עושה שליח, פירש שליח דבעל משווי שליח כדתנן בפרק ב' דגיטין עושה בית דין ומשלחו, אבל שליח דאישה לא מצי לשוויי שליח משום דמילי נינהו, שלא מסרה לו האישה אלא דברים בעלמא התקבל לי גיטי, וקיימא לן כרבי יוסי פרק האומר התקבל דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ולא דמי לשליח דבעל דמסר ליה חפצו ומצי לשוויי שליח כדפרישית בקונטרס התשובות. אז הוא אומר שני דברים בשונה ממה שראינו למעלה קצת ברמב"ן. דבר ראשון, בשליח קבלה של האישה לא יכול למנות שליח, שליח קבלה של האישה. למה? כי זה מילי. עכשיו שימו לב, פה הוא לא מדבר בפשטות, לא נראה שהוא מדבר על אומר אמרו. שליח האישה לא מצי לשוויי שליח, מדובר על שליח לקבלה של האישה, לא שליח של האישה למנות מישהו, שליח קבלה, זה לא אומר אמרו. אז אומר בשליח קבלה, בשליח קבלה זאת שליחות מילי מהותית, זאת שליחות מילי מהותית ולכן אתה לא יכול, השליח לא יכול למנות שליח. מה קורה באומר אמרו? כנראה כמו במתנה או כמו בכל דבר אחר, גם בגט עצמו יכול להיות שהתוספות רי"ד לא מסכים לרמב"ן שגט הוא חריג, הדין בגט הוא כמו הדין במתנה. אבל דין מילי עצמו, שליח קבלה זה מילי. זה לא בדיוק אותו דיון כמו שראינו למעלה, כי למעלה ראינו מה הדין באומר אמרו בשליח קבלה, כן? משמע שבשליח קבלה רגיל בלי אומר אמרו באמת פסול. כל הדיון שמה היה רק באומר אמרו שזה כמו במתנה ובגט. פה בסך הכל תוספות רי"ד אומר אותו דבר, אומר בלי אומר אמרו, במילי רגיל גם בשליח קבלה של האישה זה מילי, אלא מה, פה הוא מסביר את המושג מילי מה שלא ראינו למעלה. מה זה המושג מילי? מה ההבדל למה שליח הולכה בגט זה לא מילי ושליח קבלה בגט זה כן מילי? שליח הולכה בגט נותן לשליח את הגט, את החפצא של הגט, בשליח קבלה של האישה מה שהאישה מעבירה לשליח זה מילים, מילי. אוקיי? סתם מילים. וכיוון שכך, אגב מילי לפעמים זה דברים, אבל במקרה הזה זה דיבורים כן? זה לא דברים. אז הטענה של התוספות רי"ד זה שליחות קבלה במהותה זה שליחות של מילי. אבל שליח קבלה רגיל אפשר לעשות כמובן, נכון? אישה יכולה, זה מה שדימה שהוא עושה שליח ודימה שהיא עושה שליח ואחרי זה שהשליח עושה שליח. זאת אומרת, אז עוד פעם, המילי זה לא בעייתי כשאני ממנה שליח למילי, זה בעייתי כשהשליח שמיניתי רוצה למנות שליח שני להעביר לו את המילי הזה. אז אם השליחות של הראשון הייתה מילי, הוא לא יכול להעביר את זה לשליח השני, אלא אם כן באומר אמרו שאז המחלוקת אם זה מועיל או לא מועיל, זה דיון אחר. הריטב"א והרשב"א, וגם כך רשב"א ניקח למשל, הוא חולק על התוספות רי"ד והוא טוען ששליח קבלה זה בכלל לא מילי. לכן גם בלי אומר אמרו השליח קבלה יכול למנות שליח שני. למה? כי הוא מגדיר אחרת את המושג מילי. ברור שברקע יושבת הגדרה שונה של המושג מילי. מלמד שהשליח עושה שליח. ואם תאמר, בשלמא שליח דידי משווה שליח, אבל שליח דידה היכי משווה שליח? והמילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח, כדאמרינן בהמביא תניא. ותירץ הרב ברצלוני ז"ל, דהכא בדשוייה אי שליח בקניין דאלים לשוויה שליח. אז הוא אומר מדובר ממש בקניין, ואז זה משהו אחר. בקניין זה כנראה ממש שהשליח הראשון נכנס במקומי לגמרי. כשהוא ממנה את השליח השני, אז זה כמו למנות שליח ראשון על מילי. וזה בסדר, נגיד, משהו כזה. ומסתברא, מעתה הרשב"א עצמו טוען לא, בשנתנה לו רשות לשוויי שליח. אם היא נתנה לו רשות לשוויי שליח זה גם בסדר, לא צריך בקניין אלים, לא כמו הברצלוני. הוא חולק עליו, כן? דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשהשליח עושה אותו שליח מדעתו. אבל מדעת בעלים, משווה שליח. וכדמוכח התם, דהא באומר אמרו, שליח עושה שליח. מה הוא אומר כאן? לדעתי, ובניגוד לרב ברצלוני, בשליח קבלה, בשליח קבלה מילי לא מימסרן לשליח, אבל זה רק כאשר השליח עושה את זה מדעתו. כלומר, הוא התמנה לשליח לכתוב את הגט, והוא ביוזמתו ממנה מישהו אחר. אבל אם הוא קיבל רשות ממני למנות שליח, אז זה לא מילי, כי זה אומר אמרו. עכשיו שימו לב טוב, זאת אומרת המושג מילי קיים גם בשליח קבלה. נכון, זה גם הוא מסכים. שליח קבלה זה מילי באופן עקרוני. והוא מפרש אחרת את המושג אומר אמרו, לא מה שאמרתי קודם. באומר אמרו הוא מפרש אחרת. מה זאת אומרת? הוא טוען שאומר אמרו מספיק שאתה קיבלת רשות למנות שליח. ברור לגמרי שזה לא כמו שהקצות אמר למעלה, שזה רק פלוני. זה לא רק, הוא הולך הרבה יותר רחוק. אומר לא רק שאתה לא צריך להגיד לו תמנה את מישהו פלוני, אלא בכלל לא צריך למנות, אתה רק צריך להסכים או לתת לו רשות. זאת אומרת, מספיקה ניחותא. איכשהו נראה שהמושג מילי יסודו בזה שאני לא מסכים. לכן מילי לא מימסרן לשליח. אבל אם יש איזושהי אינדיקציה שאני כן מסכים, אז אין בעיה. וככה הוא מבין את ההסתייגות של אומר אמרו. למה אומר אמרו כשר גם במילי? כי באומר אמרו ברור שאני מסכים. קצת מוזר מסברה, למה אם השליחות היא מילי, אז זה אומר שאני כנראה לא מסכים שזה ייעשה על ידי מישהו אחר? לא לגמרי מבוסס בסברה. אתה יכול להגדיר את זה, אבל אני לא רואה למה. למה דעת בני אדם היא כזאת, שכאשר אני ממנה שליח לכתוב גט, אז דעתי היא שאני רוצה שדווקא הוא יכתוב ולא מישהו אחר, אלא אם כן אמרתי לו? מה? זה לא פעולה טכנית, אז לא אכפת לי מי עשה את זה. מצדי שקוף. ואם הפעולה היא לא פיזית אז מה? אם הפעולה לא פיזית, אז יש לה משמעות מסוג אחר. כאילו אני רוצה שמישהו ידבר בשבילי. אז אכפת לי שזה יהיה מישהו מסוים. אני רוצה שמישהו יכתוב גט בשבילי, נגיד, זה אפילו לא לדבר. מה אכפת לי מי כותב? יש משמעות לאיך עושים את זה. ברגע שזה לא פעולה פיזית. לכתוב גט זה עניין טכני לגמרי. אתה כותב את הגט. מה, לא יודע. בסברה קשה לי להבין את זה, אבל נראה מהרשב"א שככה באמת אולי הוא למד. זאת אומרת נראה שמבחינתו הבעיה של מילי זה חוסר הסכמה של המשלח, ואומר אמרו בסך הכל מודיע שהוא מסכים, שאין לו בעיה, יש לו ניחותא. הכתיבה של הגט היא לא פעולה טכנית, הגט צריך לשמה, זה הנקודה. ואז מה? לא, אני הבאתי את הלשמה שלו, לא שלו. אני אמרתי שאני מסכים, מכאן ואילך הוא רק מיישם את זה. אם היה קוף, זה לא היה עובר דרך הלשמה. רק הציווי לסופר לא היה עובר דרכו. בסדר, אוקיי. וגם מי עושה את הלשמה, הסופר? כן. אני צריך לצוות על הסופר והסופר כותב לשמה. לא, אבל הנקודה היא מי אמר שאני מסכים שזה יהיה הסופר ולא הוא, ככה אני מבין, נכון? הרי זה מה שהרשב"א אומר. אולי הוא לא הסכים למנות מישהו אחר שיעשה את הפעולה. כן, והוא שואל, אבל מה אכפת לי מי יעשה? כי הלשמה זה לא פעולה טכנית שיהיה כתוב בסוף הגט. אם היה מספיק שקוף יכתוב את הגט, אז זה היה מועיל, אבל לא. כי עליו הוא סומך, פשוט הוא סומך עליו שהוא לא יפספס בלשמה. זה הנקודה. הוא זהיר יותר, כמו סופר סת"ם מהודר, הוא לא סתם סופר. והוא אישי, ולכן אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אז במקום אחר זה יישבר. הנקודה היא שאני לא אכפת לי רק מהתוצאה. אבל רגע, גם בתוצאה הרי צריך להיות, אני לא יודע איך אתה כותב. יכול להיות שאתה תכתוב בצורה בעייתית את הגט, אז ברור שיכול להיות אכפת לי גם מי כותב את הגט. אולי אתה סופר לא מומחה. אז גם במעשים זה יכול להיות. לא, גם במעשים אבל זה יכולה להיות אותה בעיה. למה זה דווקא במילי? מה, כי מעשים אפשר לעשות אותם באופן נכון או לא נכון, מהודר או לא מהודר. אולי איזה מעשים? יש מעשים שלא. טוב, אבל יש מעשים שכן. ובכתיבת גט למשל אין בעיה. זאת אומרת, כן, יש פה איזה בעיה. טוב, זה זה בכל אופן, אז נראה פה שהרשב"א נראה שהמילי זה באמת שאלה של גמירות הדעת של המשלח, ולכן מספיקה ניחותא, לא צריך שהוא יצווה ממש. אי נמי, אומר הרשב"א, בשחלה שליח או שנאנס, שהשליח עושה שליח, משום דסתמא דמילתא, כל שחלה דעת בעלים שימנה שליח שליח. עוד פעם, רואים בצורה מאוד ברורה שכל הבעיה זה מה הבעלים רוצה. לכן, אם השליח חלה, אז ברור שהבעלים יעדיף שהוא ימנה שליח אחר מאשר שזה לא יתבצע בכלל. למרות שבאופן בסיסי הוא רצה דווקא אותו, אבל זאת אומרת, לכל אורך הדרך רואים ברשב"א שהבעיה במילי זה שהוא לא, שזה לא נוח לו שיעשה את זה מישהו אחר. ולכן ברגע שאתה מבטא שיש ניחותא, אז אין בעיה. אז כל החלוקה של הקצות למשל תיפול פה כמובן. אין הבדל בין אם הוא אומר למישהו פלוני לכתוב, או תבחר לך מישהו שיכתוב, או לא אכפת לי שתמצא מישהו שיכתוב, תעשה את זה אתה או מישהו אחר, כל הניסוחים האלה יכללו באומר אמרו, כן, לפי הרשב"א. נכון, אז לפי הרשב"א זה באמת שליח עושה שליח גם באומר אמרו. מה? כן, שבאומר אמרו זה בעצם מראה שאין לו בעיה עם זה. זה לא שליחות? נכון, זה ניחותא, זה לא שליחות עקיפה. אומר אמרו לפי הקצות זה שליחות עקיפה. נגיד לפי הרשב"א, בהחלט יכול להיות שגם באומר אמרו השליח השני הוא שליח של הראשון, לא של המשלח. רק שאין לי בעיה, לא אכפת לי שהשליח יעשה שליח. אפשר כן ואפשר לא, אבל זה פתוח. לפי הקצות, ברור שהשליח השני הוא שליח של המשלח, לא של הראשון. בסדר? זה והכי נמי בהכי גוונא מיירי, ולא באו כאן אלא ללמד שהבעלים רשאין למנות שליח, ושהשליח שלהם ממנה שליח כדיניו. בסדר? זאת אומרת, כשאצלנו בגמרא מופיע שמלמד שהוא עושה שליח, מלמד שהיא עושה שליח, מלמד שהשליח עושה שליח. מי זה השליח שעושה שליח? הרשב"א הבין כמובן מדובר גם שליח הולכה וגם שליח קבלה. נכון? כי שניהם יכולים למנות שליח. רק מה? רק בשליח קבלה יש מגבלה כמובן שהאישה לפחות תבטא ניחותא שהיא מסכימה ששליח הקבלה ימנה שליח, כי בלי זה אי אפשר. אז לא נכנסו לזה פה, אומר הרשב"א, הכוונה השליח יכול למנות שליח בלי להיכנס לפרטים כרגע מתי ואיך בדיוק זה תקף ומתי זה לא תקף. אבל יש מצב שבו שליח גם עושה שליח, בלי להיכנס כרגע לפרטים. בפרטים, תראה את סוגיית מילי ואומר אמרו. אוקיי? ויש אפשרות שהמשלח רוצה שהשליח יכתוב גט פסול? זאת אומרת, ביקשתי משליח לכתוב את הגט, והשליח לא יודע לכתוב במטרה שלא יהיה גט. אני לא יודע, אם יש אומדנא דעת שהוא לא מתכוון ברצינות לתת את הגט, אז הנה חינמי, אז לא יודע, זה תלוי בהערכת מציאות, זה לא שאלה של דין. צריך להעריך את המציאות. זה כמו כמו בתנאים, כן, בתנאי על מנת שתעלי לשמיים. מתנה את הגט על מנת שתעלי לשמיים. אז יש כאלה שתופסים שעל מנת שתעלי לשמיים זה פשוט לא מתאים למשפטי התנאי, ולכן התנאי בטל והמעשה קיים. ויש רבנו תם, בתוספות ישנים בכתובות הוא מביא את זה, שאומר ברור שהוא לא התכוון להתנות. מי שמתנה בדבר כזה ברור שהוא לא מתכוון להתנות, הוא סתם צוחק עליה. הוא סתם צוחק עליה. לא כל כך פשוט, תלוי באיזה סיטואציה, תלוי בהקשר. אם אנשים מדברים ככה, אז הנה חינמי. אני מכיר משפט היום-יום שבן אדם אם יצמחו לך שערות על כף היד, אנשים מדברים ככה. אוקיי. לא, אבל לפעמים הוא בא לטרטר אותה. זאת אומרת, והוא כן מתנה את זה בזה שהיא תעלה לשמיים, רק זה כמובן לא יכול להתקיים אף פעם. כי הוא רוצה לטרטר אותה. בסדר, זה לא חשוב. אבל אני אומר, יש מצבים שבהם אם האומדנא דעת שהבן אדם לא מתכוון בבירור, לא מתכוון למה שהוא אומר, בסדר, הנה חינמי. זה יש מרדכי בגיטין, אומר ככה: הקשה הרב רבנו ברוך ז"ל פרק ב' דקידושין בספר החכמה, והא אמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, ואין זה כי אם מילי, והיכי משוי שליח? מה הקושיה? אז זה לא מילי, מאיפה הוא החליט זה מילי? מה, כל שליח זה מילי? ברור שהוא הבין שמהמבנה של הברייתא, הוא אומר מלמד שהבעל שהוא עושה שליח, מלמד שהיא עושה שליח, מלמד שהשליח עושה שליח. לכן ברור שכשמדברים שליח עושה שליח הכוונה לשני השליחים שלמעלה. גם שליח הולכה עושה שליח וגם שליח קבלה עושה שליח. ועל זה הוא שואל: בשליח הולכה זה ברור אין בעיה, אבל שליח קבלה זה מילי. זאת אומרת, ההנחה שלו זה שכשמדברים שליח עושה שליח זה מדבר על שני סוגי השליחים למעלה, אומנם לא כולם מסכימים. מה? כמו הרשב"א. כן, כמו הרשב"א. והיכי משווי שליח? ויש מפרשים דקבלה דגירושין הגט או קידושין הוה מעשה גמור. זה לא מילי. שימו לב מה ההשלכה? שלא צריך אומר אמרו. זה לא מילי, זה מעשה גמור. אז אין את המגבלות של מילי, זה לא באומר אמרו, בניגוד למה שראינו למעלה, שגם אצלנו מדובר באומר אמרו, כזו ניחותא לפי הרשב"א, לא משנה, אבל בסיטואציה שאתה פותר את בעיית המילי. פה הוא טוען, מורו הכהן, כן? לא סליחה, היש מפרשים, לפני מורו הכהן, היש מפרשים אומר שבקבלת גירושין או קידושין זה לא נקרא מילי. מילי זה כאשר אתה שולח שליח לכתוב גט. אבל כשאתה שולח שליח לקבל גט או לקבל קידושין זה לא מילי. לכן אין בעיה שהשליח גם אם ביוזמתו ממנה שליח אחר, לא צריך אומר אמרו ולא צריך כלום. דין מילי לא קיים פה. למה? מה ההגדרה? אומר, כי קבלת גירושין הגט או קידושין הוה מעשה גמור. מה זאת אומרת מעשה גמור? לא זה קצת מוזר, כי השליח השני הוא יעשה את המעשה, כי מילי כפי שאני מבין שהוא לא העביר כלום, השליח לא העביר כלום מהשליח הראשון. פה הוא אומר שהוא כן העביר לו משהו בגלל שהמשימה, המשימה הייתה, לא, תוכן המשימה. הוא מדבר לפי, עד עכשיו חשבנו שמילי הכוונה אם יש חפץ שאתה מעביר אותו מהשליח לשליח כמו בהולכה, משהו כזה, אז זה לא מילי. אם אתה מעביר לו משימה כאילו בדיבור, אז זה מילי. הוא אומר לא, השאלה אם התוכן, מה תוכן המשימה. אם תוכן המשימה, לא צריך להעביר לו חפץ, אם תוכן המשימה זה לקבל איזשהו חפץ, אז זה בסדר, גם אם הוא יקבל את זה כשהוא יעשה את השליחות, זה נקרא משימה שהיא לא מילי. זה משימה לבצע משהו גם אם אתה לא קיבלת את החפץ מהמשלח, אתה תקבל את החפץ מהשליח של הצד הנגדי. מה? כמו שליח לקבלה. בדיוק! אבל כל עוד בתוך הכלי קיבול הזה נכנס חפץ אולי או מעשה גמור, תכף נראה את העניין הזה, אז זה לא נקרא שליחות למילי ולא צריך אומר אמרו. עכשיו לפי זה, כמובן בניגוד לרשב"א, הרשב"א הרי העיר לא בכדי למעלה שהשליח עושה שליח זה בין שליח הולכה בין שליח לקבלה, אבל כמובן עם המגבלות המתחייבות, שבשליח קבלה צריך אומר אמרו וכולי. הוא אומר לא לא, שליח קבלה ושליח הולכה זה בדיוק מה שרוצים להגיד לך פה, שבשניהם שליח יכול לעשות שליח וזה לא מילי, אין מגבלות, אין, זה לא שייך למילי. מילי זה רק כאשר אתה ממנה שליח לכתוב גט. שליח לקבל גט זה לא מילי, בניגוד למה שראינו עד עכשיו. עכשיו לא לגמרי ברור למה הוא מתכוון כשהוא אומר זה מעשה גמור. מה זאת אומרת זה מעשה גמור? אז תראו, יש, אפשר להגיד, אני לא חושב שזה משמעות לשונו, אבל אפשר להגיד שהוא באמת מדבר על זה שלא עובר פה חפץ מהאישה לשליח, אבל יש פה איזה שהיא פעולה שתיעשה על ידי חפץ, לקבל גט או קידושין, בשליחות לכתיבת גט אין פה שום דבר, אתה צריך לכתוב, זה שליחות לפעולה, אף אחד פה לא מעביר חפץ מאחד לשני. אתה עושה פעולה פיזית של כתיבה, אבל זו פעולה, זה לא חפץ. אולי לזה הוא מתכוון, למרות שכשמדובר במעשה גמור הוא לא אומר שזה חפץ גמור. מה זה מעשה גמור? למה אני אומר את זה? כי הוא אומר ככה, וממורי הכהן, אני ממשיך לקרוא, שזה מובא כאילו זה פירוש אחר, למרות שהיה אפשר להגיד שזאת אותה כוונה. וממורי הכהן קיבלתי, כל היכא שאין הדבר נגמר על פי השליח חשיב מילי ולא מימסר לשליח, אבל קבלת הגט זהו גמר דבר. כשאתה מקבל את הגט זה בעצם מחיל את חלות הגירושין, זה מסיים את הפרוצדורה, זה לא מילי. מילי זה תמיד משהו שנמצא באמצע הדרך, שהעניין לא נחלט. אוקיי? לכן הוא אומר, אבל הכתיבה שאמר לעדים חשיב מילי משום שאין הדבר דאין הדבר נגמר עד נתינת הגט. מכל מקום שליחות הכתיבה מילי נינהו. ואף על גב דפליגי ר' מאיר ור' יהודה במילי, ר' יוסי במילי אם נמסרן לשליח, הני מילי כשעשאן בבית דין, כגון שאמר לשלושה, אבל אמר לשניים דאינם בית דין, כולי עלמא מודו דלא מימסרן לשליח. זאת אומרת, הטענה שלו זה שגם מי שחולק על רבי יוסי מסכים שמילי לא מימסרן לשליח, הוא טוען שבבית דין אפשר לעשות שליח שני במילי, אבל אם זה לא בבית דין אז כולם מסכימים, לא חשוב. לענייננו תכל'ס מילי לא מימסרן לשליח. מה ההבדל בין הפירוש של מורו הכהן ליש מפרשים? לא עד הסוף ברור. לא לגמרי ברור. היה אפשר להגיד זה ממש אותה כוונה. מה הכוונה הוי מעשה גמור של היש מפרשים? הוי מעשה גמור, הכוונה זה גמר המעשה, המעשה נגמר, שזה בדיוק ההגדרה של מורו הכהן. לא, מעשה גמור בניגוד לדיבור, כמעט כמו… לא, מורו הכהן אומר שמעשה גמור זה מה שמסיים את החלות. נו, וכתיבה זה לא מעשה גמור? למה כתיבה זה לא מעשה? הוא מתכוון כי כתיבה בעיניו זה צורה לדבר. אז זה לא מעשה גמור. מה זאת אומרת צורה לדבר? אתה כותב לא מכתב, אתה כותב גט, אתה מכין את החפץ של הגט, זה ממש הכנת גט, מה זה שונה מעיבוד העור? אז זהו, לי לא ברור למה הוא מתכוון, אני לא יודע. זה מובא פה בתור שני פירושים, היה אפשר אולי לומר שמורו הכהן רק מבהיר יותר את מה שאומרים היש מפרשים, אני לא יודע. אבל באמת זו שאלה, אני לא יודע להגיד. בכל מקרה לענייננו אבל, הוא תולה את שאלת המילי בתוכן של השליחות, לא בשאלה אם הועבר חפץ מיד ליד או שזה רק מילים, אלא השאלה מה תוכן השליחות. אם תוכן השליחות הוא לבצע פעולה שמסיימת את הדבר, זה לא מילי. אם זה פעולה שנמצאת בדרך, בעצם זו רק פעולה כזאת, אין לה תוצאות השלכות הלכתיות חלוטות, אז הדבר הזה הוא מילי. אני אביא אולי רק דוגמה לדבר. אבל בעצם יש פה משהו לא כל כך אינטואיטיבי, כי הייתי מצפה שאם מילי זה פחות חזק, אז הפוך, יותר קל למנות שליח למילי, לא יותר קשה. אם החלוקה היא מעשה גמור לא מעשה גמור, היא גומרת את הדבר לא גומרת את הדבר, אני מצפה שהפוך, לעשות שליח שגומר את הדבר… וזה מצטרף לדברים שדיברנו בהתחלה, הסברות האלה יכולות ללכת לשני הכיוונים. אני מסכים שלשניהם, אבל לשניהם. כי דין שליחות בעצם אומר שהחלות שאתה מחיל יכולה להתייחס אליי כאילו שאני החלתי. אז אם אתה לא מחיל שום חלות, אז אולי לא נאמר על זה דין שליחות. אתה עושה פעולה, הפעולה אני צריך לעשות אותה. אם אתה אומר, תעשה פה איזה אקט משפטי שיש לו השלכה ותעשה את זה בשמי, זה החידוש של מושג השליחות. אז אפשר להבין כך או כך. לא, מה זאת אומרת? אבל יש השלכה במובן הזה שהגט כשר או לא כשר, אבל אין לזה חלות משפטית או הלכתית בעולם, אין לזה תוצאה בעולם. זה כמו גם לזה שהנחתי תפילין יש השלכה, קיימתי מצווה, ועדיין שליחות אי אפשר לעשות את זה בשליחות… לא, סתם זה מסיבה אחרת, כי צריך שאני אעשה את זה, שאני אניח. אוקיי, לא צריך אפילו שאני אעשה, אני יכול לשלוח מישהו אבל שיניח על היד שלי. בסדר, לא חשוב, זה יהיה מונח עליי. אבל פה זה בדיוק הנקודה, או לפחות ההוא אמינא, שכשאתה ממנה שליח לפעולה, אז את הפעולה אתה צריך לעשות, לכל היותר אתה יכול להגיד שהחלות שהשליח מחיל תשתייך אליי, תתייחס אליי. על זה שייכת שליחות, אבל זה הכל בפעולה שמכילה חלויות. ואם זאת פעולה שעושה דברים, אז אולי זה כמו תפילין, אולי זה כמו… צריך לזכור שזה רק בעיית המילי, זה תמיד בעיה לשליח שני, לא לשליח ראשון. זאת אומרת יש שליחות לשליח ראשון, לכן זה לא כמו מצוות בכל מקרה, כי שליחות לכתוב גט ודאי שאפשר, אני יכול להגיד לסופר כתוב לי גט. אני לא יכול להגיד למישהו תניח בשבילי תפילין. אבל הרעיון אני חושב שהוא כן רעיון דומה. יש בגמרא בנזיר, הגמרא מדברת שם על… הגמרא מדברת שם על מישהו שנודר נזירות חוץ מיין, כן? או בלי יין או בלי טומאה, נזירות חלקית, אוקיי? אז הגמרא אומרת שזה נזירות מלאה כי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, תנאי בטל והמעשה קיים. זאת אומרת הוא נדר נזירות על מנת שישתה יין, הוא נזיר ואסור לו לשתות יין. אז תוספות שם אומר, דכשאמר הריני נזיר חלה עליו נזירות לכל מילי, וכי אמר על מנת מטיל התנאי על מה שכתוב בתורה ובטל התנאי. ואם תאמר ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים על ידי שליח, דאמר במדיר דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה על ידי יהושע שהיה שליח משה, דהתם מהני תנאי לבטל המעשה ולא בעלמא. אומר, אי אפשר להתנות תנאים על נזירות כי זה דבר ש… אי אפשר לעשות בשליח. ויש כלל בגמרא בכתובות, דיברנו על הכלל הזה, שדבר שאפשר להתנות עליו תנאים זה רק דבר שישנו בשליחות. דיברנו על זה שרבי שמעון שקופ שהשליטה שלך בדבר היא מלאה ולכן אתה יכול להתנות תנאים ואתה יכול למנות שליח. אז הוא אומר אז יש פה בעיה כי המעשה הזה לא יכול להיעשות על ידי שליח אז למה מועיל פה תנאי? עכשיו לא מועיל פה תנאי באופן עקרוני וזה רק בגלל מתנה על מה שכתוב בתורה, באופן עקרוני זה כן תנאי. הוא שואל למה באופן עקרוני זה תנאי? אז השיטה מקובצת מביא בשם רבנו עזריאל ואחא לא שייך למיבעי תנאי דאפשר על ידי שליח כתנאי דבני גד ובני ראובן. ודווקא גבי מעשה בידיים כגון קניין, חליצה, גט, קידושין וכיוצא בהם, דהתם ודאי אם אי אפשר לקיים על ידי אחר אלא על ידי עצמו, אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה. אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה בידיים אלא שיזהיר וישמור מעצמו, לא אלים שיתקיים אם לא נתקיים התנאי. זאת אומרת הוא אומר נדר ונזירות זה דיבורים, זה לא מעשים, ודיבורים זה משהו שאפשר להתנות עליו גם במקום שהוא לא אפשרי בשליח. אוקיי, זאת הטענה. בלי להיכנס כרגע לכל הפרטים. בקובץ שיעורים שם מאיר על זה שלא יכול להיות שהדבר הזה הוא דיבור. למה תוספות לא ניחא לו בזה? כי נזירות זה לא דיבור. למה? כי בעקבות הדיבור של הנזירות יש חלות שאני נהיה נזיר. יש דברים שנקנים באמירה, אבל אמירה זה שאני עושה את זה על ידי הפה זה לא אומר שזה דיבור. דיבור פירושו כשאני מדבר ואין לזה השלכות הלכתיות משפטיות, זה רק דיבור בעלמא. זה דיבור. אבל אם לדיבור יש תוצאה מעשית הלכתית, אז הדבר הזה הוא מעשה. נגיד לנפקא מינה כן הקובץ שיעורים מביא שמה לא אתי דיבור ומבטל דיבור הרי ההתניה פה מה הבעיה? כשהדבר הזה הוא דיבור, אז אתי דיבור ומבטל דיבור. ולכן לכן לא צריך את החידוש של משפטי התנאים כדי להתנות על משהו שהוא דיבור. כל מה שאתה צריך את החידוש של משפטי התנאים זה בגלל שבלי החידוש של משפטי התנאים היינו אומרים דיבור התניה זה דיבור, דיבור לא יכול לעקור מעשה. אבל אם המעשה הוא לא מעשה אלא רק דיבור, אז דיבור התניה יכולה לעקור אותו גם בלי החידוש של משפטי התנאים. ולכן שם יכול להיות שזה אפילו כשאינו בשליח או משהו כזה זה לא משנה, זה לא מקיים את משפטי התנאים אז מה? לא צריך את משפטי התנאים בשביל לעקור את הדיבור. שאלה מעניינת אז למה מתנה על מה שכתוב בתורה כן תופס פה? אז אם לא צריך את משפטי התנאים אז הכל בסדר. או אם שמתנה על מה שכתוב בתורה הוא לא ממשפטי התנאים אלא הוא דין אחר. שאי אפשר להתנות נגד התורה, לא בגלל שלא עשית את זה לפי משפטי התנאים ולכן התנאי לא מספיק חזק אלא לא, אתה לא יכול ללכת נגד התורה. זה דיון בפני עצמו. בכל מקרה אז הקובץ שיעורים אומר במקרה שהדיבור הכיל תוצאה, הכיל חלות כלשהי, יש תוצאה הלכתית או משפטית, אז אתה לא יכול להגיד שעכשיו דיבור יכול לעקור את זה כי זה התחולל על ידי דיבור. זה התחולל על ידי דיבור אבל עכשיו יש תוצאה מעשית. איך דיבור יכול לשנות מצב מעשי? ולכן במקרה כזה הוא אומר זה דיבור שמבטל מעשה. הוא טוען לכן תוספות לא מקבל את רבנו עזריאל. הוא אומר כי זה שהדיבור אם הדיבור מחולל פה מעשה זה מעשה, זה לא דיבור. יש מצווה לקבל את השבת לפני כניסת השבת. ולכן בטקס שבו בדרך כלל יוצא שבפועל קוראים את קבלת שבת אחרי זמן כניסת שבת שהגיד את המשפט הריני מקבל על עצמי שבת מבחינת איסור מלאכה. זה נשמע כמו תנאי, זאת אומרת שלפי מה שאתה אומר קיבלתי עליי שבת לכל הבחינות. זה לא תנאי בכלל. קודם כל זה בפשטות לא צריך. כי אם הציבור קיבל על עצמו שבת אז שבת נכנסת על סמך מה שהציבור מקבל על עצמו. מי שרוצה להחמיר ולקבל גם הוא על עצמו אז מקבל, אבל זה לא תנאי בשום צורה. למה זה תנאי? מה אתה מתנה פה? שאני מקבל חצי שבת. אני מקבל שבת מבחינת איסור מלאכה, זאת אומרת ש… לא, זה לכל היותר שיור ולא תנאי. אגב אותה סוגיה בנזיר, סוגיה בנזיר יש מחלוקת אמוראים רבי יהושע בן לוי ורב חסדא נדמה לי בשאלה האם מי שאומר אני נזיר חוץ מיין או על מנת שאשתה יין זה שיור או שזה תנאי. שיור פירושו אני מקבל עליי חצי נזירות. תנאי פירושו אני מקבל עליי נזירות בתנאי שאני לא אשתה יין, ואם אני אצטרך בשביל שאני אשתה יין, אם אני יהיה אסור לי לשתות יין אז אני לא רוצה לקבל את הנזירות אז אני מבטל את כולה. זה מנגנון אחר. פה לכל היותר קיבלת על עצמך שבת ל. לעניין מסוים. זה לא תנאי, זה שיעור. אוקיי? אם אתה אומר אני מקבל על עצמי שבת על מנת שיהיה עדיין מותר לי לעשות לא יודע מה, לצוד. אבל בלי לברור, רק לצוד. זה לא יעזור. זה מתנה על מה שכתוב בתורה. שבת את זה אומר לפני כניסת שבת או בשבת עצמה? לא משנה מתי, אתה לא יכול לקבל שבת שלא כמו שהתורה מגדירה. זאת אומרת, אם אתה מתנה שהשבת, כמו מקדש אישה על מנת שאין לך עליי שאר כסות ועונה. קידושין כוללים שאר כסות ועונה. זה לא יעזור. אתה לא יכול להתנות נגד מה שהתורה מכתיבה. התורה אומרת שיש ל"ט אבות מלאכה שאסורים ותולדותיהם. אתה לא יכול להגיד אני מקבל על עצמי שבת 20 מלאכות. אולי זה מדין נדר יכול לעבוד, אבל זאת לא קבלת שבת. טוב, לגבי שליח הולכה בקידושין, דיברנו עכשיו על שליח הולכה בגירושין, שליח קבלה בגירושין, והוא אמר גם קבלה בקידושין ובגירושין. מה קורה עם שליח הולכה בקידושין? אז יש מחלוקת ראשונים בעניין הזה. זה מעניין. לכאורה שמה זה לגמרי כמו שליח הולכה בגירושין, אתה מקבל את כסף הקידושין או את השטר ואתה מקדש את האישה. כן? מעניין אם אפשר לקדש אישה בשליח שיבוא עליה. כסף, שטר וביאה, זה שלוש צורות לקדש אישה. אם אתה מקדש על ידי שליח, אם אפשר לעשות את זה בביאה. בפשטות לא, אבל לא יודע. אולי זה כמו תפילין? הא? יכול להיות. למרות שיש פה גם בעיה, הרי שברגע שהוא בא עליה היא נהיית אשת איש, אז הוא בא על אשת איש. בקיצור, אפשר פה לפלפל. אישותה וביאתה באים כאחד. טוב, בכל אופן, אז התוספות רי"ד אומר ככה. התוספות רי"ד הוא אצלנו דרך אגב, הוא לא בס"ו ע"ב, לכן הראשונים דנים בזה אצלנו. אשכחן בגירושין, בקידושין מנלן? פירוש: האי דילפינן בקידושין שיהיה האיש מקדש על ידי שליח, אבל לא שהשליח יעשה שליח. משום דמילי נינהו. מה שלמד, כן, זה הגמרא בהמשך. הגמרא אחרי שהיא לומדת את המקור של שליח בגירושין, היא אומרת אשכחן בגירושין, בקידושין מנלן? איך אנחנו יודעים שיש שליח בקידושין? אז אומרים ויצאה והיתה, הקיש הויה ליציאה. יש שליח גם בקידושין. אבל כן, אבל לא לגמרי. סליחה, אתה אמרת שקידושין זה הגיע על ידי שליח. לא כתוב באיזה מקום שזה מקביל לחזקה בשדה? לא, הפוך. אני פעם דיברתי על זה בשיעורים, אני חושב המבוא לסמסטר הזה. שאחד הפלאים הגדולים זה שהגמרא והראשונים, חוץ מהרמב"ן נדמה לי באיזה מקום, לא מעירים אפילו כשמחפשים מקור לקידושי אישה, אז הרי יש היקש לשדה עפרון. קיחה קיחה. נו, אז מה הבעיה? שדה נקנית בכסף שטר וחזקה, ואישה בכסף שטר וביאה. שביאה זה ממש החזקה, זה הרי שימוש באישה, זה אם הייתי צריך להגדיר חזקה באישה זה ממש ביאה. ובכל זאת הגמרא מחפשת שטר מנלן, ביאה מנלן? למה? יש היקש, ואין היקש לחצאים. אין גזירה שווה לחצאים. זה ראיה טובה מאוד אני חושב לזה שאין, זה לא באמת מדמים אישה לשדה. וזה גם כנראה לא לגמרי גזירה שווה. זה גילוי מילתא. מה? אני אומר הרמבן שהזכרת הוא גם לא… לא, הרמב"ן שואל את זה בתור שאלה. אה, הוא מקשה את זה. מקשה. אחרים אפילו לא מקשים, כי זה כל כך ברור להם שזה שני דברים שונים. השאלה אם אתה לא מביא פסוקים למנלן… אני לא יודע מה התחדש. טוב, זה תמיד שאלה. הא? זה עדיין עומד. אם אין חזקה במקום שבו הבעלים המקוריים מתנגד מראש. לפחות במהלך השלוש שנים הראשונות. זאת אומרת אם יש… אם יש דעה שמתנגדת לקניית השדה, חזקה לא תעבוד. שטר כן. טוב, בכל אופן, אתה מערב פה מושגים. חזקת שלוש שנים בקרקעות זה חזקת ראיה, זה לא חזקת קניין. אנחנו מדברים פה על נעל גדר פרץ. זה משנה בהמשך פרק שלישי של בבא בתרא, זה לא משנה הראשונה שם. אתה מדבר על המשנה הראשונה. חזקת קרקעות של שלוש שנים. שמה צריך שהמרא קמא לא ימחה. אם המרא קמא מוחה, אז אני צריך לשמור את השטר, לא משנה כל הדיונים שם בבבא בתרא. אני מדבר על חזקת קניין, לא על חזקת ראיה. שמה זה ראיה שהיה קניין, היה לי שטר והוא אבד. אחרי שלוש שנים אני יכול לטעון את הטענה הזאת, וזה שהוא לא מיחה זה ראיה. אבל אני מדבר על חזקה, איך אני… אני סיכמתי איתך לקנות שדה, בסדר? עכשיו איך אני קונה אותה פיזית? איך אני עושה את פעולת הקניין? נעל גדר פרץ. זה חזקה. או כסף או שטר. אוקיי? אם אתה לא מסכים, אי אפשר לקנות לא בכסף, לא בשטר ולא בחזקה. אם אתה לא מסכים, אי אפשר לקנות. זה שדה שלך. אנחנו מדברים כשאתה כן מסכים. שמה מדובר על מחאה, לא שאתה לא מסכים. אתה טוען שלא מכרת מעולם. יש לכם ויכוח האם בכלל הייתה מכירה. הוא טוען שלא הייתה מכירה ואתה טוען שכן. זה ויכוח בדיני ראיות. זה לא ויכוח בשאלה האם. אוקיי? מחשבה ראשונה זה שאם זה המקביל בחזקה יועיל בזה שליח, כמו שבחזקה מועיל. זה נכון? כן. אבל החילוק שכן היה אפשר להגיד, טוב אתה אומר שזה בכלל לא נכון זה לא מקביל לחזקה, אבל גם אם כן היית אומר שזה מקביל לחזקה זה לא דומה בגלל שחזקה מצוי שאדם ישתמש בנכסים שלו על ידי שליח. זאת אומרת זה גם שימוש שלי בקרקע אם שלחתי מישהו לעשות שם החזקה. שימוש שבביאה זה לא? ביאה לא, אף אחד לא משתמש באשתו על ידי שליח. אבל אז אתה לא צריך אתה לא צריך שיהיה שליח שלך בחזקה. אם אתה משתמש על ידי מישהו אחר זה נקרא שאתה משתמש, אז אתה לא צריך למנות אותו כשליח. זה אופן השימוש שלך לתת למישהו אחר לחרוש את השדה. כשאתה מדבר על ידי שליח פירושו שהוא מייצג אותך, מה שהוא עושה משהו בשמך או במקומך. אז אומר אבל לא שהשליח יעשה שליח משום דמילי נינהו, שאמר לו צא וקדש לי אישה. אבל אם מסר לו שום חפץ לא דמי, ואפילו אם מסר לו שום חפץ לא דמי לגט. קודם כל אתם רואים את האמינא. האמינא היא שמילי או לא מילי זה תלוי בשאלה אם אתה מוסר חפץ. זאת התפיסה המקובלת במפרשים, למרות שראינו למעלה כמה תפיסות אחרות. אוקיי? אבל הוא אומר פה במקרה הזה גם אם מסר לו איזה שהוא חפץ למשל דמי הקידושין, כן? לא דמי לגט. למה? שהגט הוא דבר המגרש, שאם נאבד הגט אין כוח לשליח לגרשה. אבל חפץ הקידושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה משלו. יש דין עבד כנעני ודין ערב, אז אתה יכול לתת כסף משלך ולקדש את האישה עבור מישהו אחר. אז בעצם הכסף שאותו קיבלת מהמקדש הוא לא מהותי לפעולת הקידושין, נמצא שעיקר השליחות מילי הוי. השליחות היא לא לתת את הכסף לאישה, אלא השליחות היא לעשות פעולת קידושין. נותן לך את הכסף אבל השליחות היא לא לתת את הכסף הזה לאישה, מצידי תיתן כסף אחר ואז הכסף הזה יהיה רק החזר בשביל שלא תפסיד את הכסף הקידושין. אבל אתה ממונה לעשות פעולה, לא ממונה לקבל חפץ. ולכן הוא טוען שזה מילי. עכשיו ברור שהוא מבין שלמרות שבעקבות הפעולה הזאת הרי נחלטת האישות, נכון? כל ההגדרות שראינו למעלה שהמעשה מסתיים בעקבות הפעולה הזאת, אז לא שייך בכלל מילי. אצלו זה לא ככה. אנחנו רואים שלמרות שהמעשה מסתיים, כל עוד לא קיבלת חפץ זה מילי. גם כשאתה מקבל חפץ זה רק במקום שהחפץ הזה הוא מהותי להחלת הדבר. אבל אם החפץ הזה הוא סתם עניין אבל בעצם עיקר השליחות שלך זה לעשות פעולה, לא קשור לחפץ המסוים הזה, אז לא מעניין אותי שקיבלת חפץ. זה עדיין מילי. זאת בעצם הטענה. זה למעשה בסאב-טקסט שלו זה הגישה הרווחת על מילי. הגישה הרווחת על מילי זה האם העברת חפץ או לא העברת חפץ. למרות שזה מוזר בעיניי אבל זאת הגישה המקובלת. רק הוא מסייג את זה שגם החפץ צריך להיות מהותי ולא חפץ כזה שיש לו תחליפים. טוב אני רק רוצה לסיים פשוט, יש פה את הקדוש מרדוש. טוב אולי נעשה עוד את הדבר הזה. המרדכי עניין לי את זה רק נקודות לגבי שליח עושה שליח, אני לא ממש נכנס לסוגיה הזאת. האיש מקדש לומד ששליח עושה שליח זה צילום המרדכי כן אצלנו בתחילת הפרק. ואפילו לרשב"ג דאמר פרק כל הגט, סליחה, הגה כן פה. פסק הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש אישה ומסר לו הטבעת לקדש אפילו איטניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. ואע"ג דגבי גט קיימא לן שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט, הכא נמי איכא מסירת הטבעת. לכאורה זה אותו דבר? אומר לא דמי. דגבי גט אישה מתגרשת בעל כורחה ומיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאילו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בעל כורחה דיד השליח כיד הבעל. אבל שליח של קידושין אם לא תובע אישה אינה מתקדשת הלכך הוה ליה מילי. שונה ממה שראינו למעלה ברי"ד. איפה הנפקא מינה? קידושין בשטר. נכון? לפי התוספות רי"ד. קידושין בשטר זה מילי או לא? לא. כי שטר זה מהותי לקידושין, הוא לא יכול שטר אחר, את השטר צריך לכתוב המקדש. נכון? זה כמו גירושין. רק הכסף לדעתו, למרות שמסרתי את החפץ, זה עדיין נחשב מילי. כי הכסף הוא לא מהותי. אוקיי? אצל הקדוש מרדוש, הוא טוען שכיוון שהדברים תלויים באישה, זה בהלכות ברכות יש רשב"א כזה, כן? למשהו שאתה לא מברך נגיד על צדקה, כי העני יכול לא לקחת את הצדקה, או שזה תלוי במישהו אחר. יש את התשובה של הרשב"א ש, מה? אז אני צריך לברך? לא, אף אחד לא צריך לברך. אני לא עושה שום מצווה. מה, אתה מזכה אותו? כן, ידוע. באנו לזכות אותך, קודם כל. כן. בכל אופן, אז הקדוש מרדוש טוען שהקריטריון למילי או לא מילי זה בשאלה אם המעשה נחלט. ובמובן הזה זה דומה מאוד למה שראינו במרדכי הקודם, שזה תלוי בגמר מעשה בשם מורו הכהן. כן, זה תלוי בגמר המעשה. אבל פה הוא טוען, אבל זה יותר עדין מזה, כי בשליח להולכה, זאת אומרת אני דן את גמר המעשה לא מתי שהמעשה נעשה, אלא מתי שאני מוסר את המשימה לשליח. ברגע שמסרתי את הגט לשליח, אני בעצם כבר לא בתמונה, כי השליח במקומי, והאישה לא יכולה לעשות כלום, כי מתגרשת בעל כורחה. אז המעשה נחלט. לא בגלל שהמעשה בסוף יחיל גירושין, אלא שבברגע שמסרתי לשליח את הגט, זה נגמר. זהו, אין לאף אחד יותר מה להגיד. בקידושין זה לא כך. גם אם מסרתי לו את מלוא הסמכויות שלי, האישה יכולה לסרב. עכשיו זה נכון גם בקידושין בשטר, לא רק בקידושי כסף. נכון? גם אין הבדל אם זה כסף או שטר. זה לא כמו שראינו למעלה, השאלה אם החפץ הוא מהותי או לא מהותי. פה זה הולך לפי התפיסה של גמר המעשה. אבל זה גמר המעשה שהאם מינוי השליח הוא סופי, לא האם המעשה שאותו יעשה השליח הוא סופי. קיצור, זה אפשר להתרשם מהכיוונים השונים של מילי. לענייננו זה יספיק. אני רק רוצה לסיים בדברים מפורסמים של רבי עקיבא איגר בגיטין דף ל"ב. הוא דן בשאלה מה המשמעות של מילי בעצם. מה זה הפסול של מילי. אז הוא אומר ולכאורה יש לדון, אמאי מהני על ידי שליח, הא קיימא לן מילי לא מימסרן? ולכמה פוסקים כרבי יוסי דאפילו אמר אמרו פסול. ולכאורה נראה דעיקר פלוגתא אם אמר אמרו כשר או לא, פליגי בזה. מה הוויכוח אם אמר אמרו כשר או לא? אז הוא אומר זה הוויכוח. הוויכוח הוא בשאלה מהו פסול מילי. ההסתייגות של אמר אמרו מבטאת שתי תפיסות שונות לגבי פסול מילי. מה? דלמאן דאמר אמר אמרו כשר, עיקר הדין דמילי לא מימסרן לשליח, היינו דאין כוח להשליח למסור כוחו לדין שליח עושה שליח, אם אינו מוסר להשני מעשה אלא מילי בעלמא. משום הכי בלא אמר אמרו לסופר, רק שאומר לו כתוב, דנעשה הוא שלוחו של הבעל, אין בכוחו לחזור ולמסור כוח שליחותו לומר לאחר כתוב, כיוון דמוסר רק מילי בעלמא. אבל חדא שליחות אפשר על ידי מילי. השליח שקיבל מילי לא יכול למסור את זה לשליח שני, אבל למנות שליח למילי כן אפשר. כשאני אומר לסופר כתוב, אין בעיה, הסופר יכול לכתוב. אוקיי? לכן כל בעיית מילי זה במעבר משליח ראשון לשליח שני. זאת התפיסה המקובלת. אוקיי? למרות שזה לא פשט הלשון, מילי לא מימסרן לשליח לכאורה לא יכולה להיות שליחות במילי. אבל ככה התפיסה המקובלת כי באמת בפשוטי הסוגיות ככה יוצא, שכל הבעיה במילי זה המסירה של השליח הראשון לשני. דהיינו שהבעל יכול לעשות שליח למילי, ואמרינן דמילי שעושה שליח הוי כמו מילי דבעלים עצמן. משום הכי אמר אמרו כשר, דהבעל עושהו לעניין זה שליח להדיבור הציווי להסופר כתוב, שיעשה כן השליח עבורו. וכשאומר השליח לסופר כתוב, אין מוסר לו כוחו ומדין שליח עושה שליח, אלא דעושה כן בשליחות המשלח, ולזה בעצמו הוא שליח לומר לסופר כתוב במקום הבעל. השליחות שלו זה לא לכתוב, אלא להגיד לסופר לכתוב. עכשיו כשהסופר כותב הוא עושה את זה בשליחותי, לא בשליחותו של השליח הראשון, לכן אין שום בעיה, השליח הראשון לא מוסר לשליח השני את המילי שהוא קיבל. הוא לא קיבל שום מילי. אין לו סמכות לכתוב גט, יש לו סמכות למנות מישהו לכתוב גט. זה אמר אמרו. כמובן לפי זה, אני מזכיר לכם מה שראינו למעלה בקצות, לפי זה באמת הקצות צודק שניחותא לא תספיק. ניחותא לא תספיק, אתה צריך, אתה צריך להגיד לו שימנה שליח. פלוני שליח, או לפחות שימנה שליח גם אם לא פלוני. זה על הצד שאומר אמרו כשר. מה סובר מי שסובר אומר אמרו פסול? אבל מאן דסבירא ליה אומר אמרו פסול, סבירא ליה דחד שליחות גם כן אינו נתפס במילי. ואין כוח לעשות שליח על מילי בעלמא. אומר, אם אומר אמרו פסול, איך זה יכול להיות שאומר אמרו פסול? הרי באומר אמרו, כמו שהסביר למעלה, השליח השני הוא שליח של המשלח. השליח הראשון לא מוסר לשליח השני שום דבר מהשליחות שהוא קיבל. אז מה הבעיה? למה אומר אמרו פסול? איך זה יכול להיות? על כרחינו שבאומר אמרו פסול התפיסה היא שבעיית המילי קיימת כבר בשליח ראשון. השליח הראשון לא יכול למנות את השני כי הוא עצמו לא שליח. לא, הבעיה היא לא במינוי השליח השני, אלא הוא עצמו לא יכול להיות שליח, זה שליחות למילי. אתה לא יכול להיות שליח. אז גם אם אמרתי לך למנות מישהו אחר, מיניתי אותך כשליח למילי, אי אפשר. שליח הראשון לא מתמנה, לא השני. ולכן גם אומר אמרו לא יעזור כל עוד זה מילי. ואין כוח לעשות שליח על מילי בעלמא ומשום הכי אי אפשר לבעל לצוות להסופר לכתוב על ידי שליח, דמה שאומר השליח להסופר כתוב, לא הוי כומר הבעל, דלא נתפס כוח השליחות על ידי מילי בעלמא. כשהשליח עכשיו ילך לסופר ויגיד לו כתוב, כיוון שהשליח הוא לא שליח של הבעל כי אין שליחות למילי, אז מי שאמר לסופר לכתוב הוא לא הבעל. וזה, זה בעיית לשמה. אוקיי? מחזיר אותנו קצת להרמב"ן. השאלה הגדולה שעולה כאן, אז איך אני יכול להגיד בעצמי לסופר לכתוב? הרי זה שליחות למילי. לא, אני בעצמי הבעל. הבעל הולך לסופר אומר לו כתוב. עכשיו, אם מילי לא עוזר אפילו בשליחות ראשונה, לא רק שהשליח ממנה שליח, אז איך בעל יכול למנות סופר לכתוב? גם לגבי קידושין שליח לא יכול למנות? נכון, הכי נמי. כל, תלוי, כל ההגדרות של מילי שראינו עד עכשיו, צריך עכשיו לבדוק אותם למה זה מופיע רק בשליח שני ולא בשליח ראשון. אבל אפשר להבין שמילי זה לא כמו ההרחבה של שליחות, שזה לא ממש מינוי. לא, אבל הוא בעצמו מניח לא ככה, כי הרי ככה הוא מסביר את הדין של אומר אמרו כשר. באומר אמרו כשר הוא עצמו נאלץ לומר שהשליח הראשון לא יכול בגלל שליח השני. נכון, מדבר לשיטת הרעק"א, אתה צודק שאם, אם זה הולך על ניחותא, אמרתי, זה הולך בשיטה של הקצות שצריך ממש מינוי. אם מספיקה ניחותא אז החשבון שלו לא נכון. אבל, אבל לשיטתו צריך להבין איך הבעל יכול למנות את הסופר לכתוב. אז מה תגיד, אנאלפביתים לא יכולים להתגרש? כן, אם זה לא סביר, אבל זה מה שיוצא מדבריו, זה קושיה עליו. התשובה היא… הוא לא מסביר את ההבדל? הוא אומר בפירוש… לא, ברור, השאלה היא למה. נכון. ככה, לא זוכר אם הוא עצמו כותב את זה או ככה מסבירים בו, אבל כשאתה אומר לסופר לכתוב זה בכלל לא שליחות, הסופר לא צריך להיות שליח שלך. זה רק מדין לשמה. אתם זוכרים את הקצות ברמב"ן? הקצות ברמב"ן אמר שיש את שני הדברים. צריך לבטא את הלשמה והוא צריך להיות שליח שלך. ולכן בגלל דיני הלשמה מילי פה לא יעזור. לפי רבי עקיבא איגר בשיטה של אומר אמרו פסול, כן, ואמרנו זה מחלוקת בפוסקים, אז האמירה לסופר לכתוב היא לא מינוי שליחות, היא בסך הכל הפיכת הכתיבה שלו ללשמה. זה הכל. הוא לא צריך להיות שליח שלי הסופר. אבל השליח של האישה, מה מה השליחות? גם לא שליחות? לא הבנתי. לא, בקידושין, השליח של האישה… מי אמר שזה מילי? אני אומר, זה תלוי בכל המחלוקות שראינו עד עכשיו. לשיטתו צריך להיות ששליח לקבלה בגירושין ובקידושין זה לא מילי, כי אם זה היה מילי אז גם אי אפשר היה למנות שליח ראשון. כן, זה מה ש… אבל בסדר, יש הרבה ראשונים שאומרים את זה, זה לא נורא, אבל יש ראשונים שבהם ברור שהוא לא צודק. אוקיי, טוב, אנחנו נעצור כאן, אני לא רוצה להיכנס לפרטי סוגיית מילי, רק להבין את המושג של שליח עושה שליח. אנחנו ממשיכים הלאה לגבי יצאה והייתה ותרומה במקורות לדין שליחות.