קיום מצוות שיעור 7
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הגדרת חילוני ודתי לפי מחויבות
- אמונה, ודאות ופילוסופיה
- הרמב״ם וסטטוס הלכתי מינימלי
- זרמים, סוציולוגיה ומהות
- תחומי אפור והמשל של “פרדוקס הערמה”
- חזקות והתנהלות מעשית מול אדם לא מוכר
- כוונה במצוות, ברית מילה וקידושין
- גיור וקבלת מצוות
- סוגי הכשלה: לפני עיוור, אמירה וספייה בידיים
- יישום למסגרות של הזמנה לשבת ולבית הכנסת
- צבא: החלפת תורנויות, היתר חילול שבת ואבטחת מטיילים
- החלפת תורנות עם מי שאינו מחויב והצו הקטגורי של קאנט
- דוגמת חמץ שנמכר בפסח וחובת עקביות ציבורית
- סברא הלכתית, “למה לי קרא סברא היא”, והשלכות רחבות
סיכום
סקירה כללית
הדובר מסכם תפיסה שלפיה ההבחנה המעשית בין חילוני לדתי לעניין מצוות, עבירות ויחס הלכתי תלויה בעיקר בשאלת המחויבות לקדוש ברוך הוא ולמעמד הר סיני ולא בשאלת הוודאות הפילוסופית או רמת הקיום בפועל. הוא טוען שאין ודאות של מאה אחוז בשום תחום, ולכן הקריטריון המכריע הוא בחירה להיות מחויב, כשהקיום בפועל נתון לחולשה אנושית. מתוך זה הוא מפתח מסגרת לסיווג מצבי הכשלה שונים (לפני עיוור, אמירה, וספייה בידיים), ומיישם אותה לשאלות של הזמנה לשבת, תורנויות בצבא, והיחס לזרמים שונים, תוך הכרה בכך שהגבולות אינם חדים ושיש תחום אפור שמטופל דרך דיני ספקות ושיקול דעת מציאותי.
הגדרת חילוני ודתי לפי מחויבות
הדובר מגדיר שלוש דרגות של חילוניות: אתאיסט שאינו מקבל את המערכת כלל, מאמין שאינו מקיים מצוות ואינו רואה עצמו מחויב, ואדם שמקיים מצוות ממניעים תרבותיים או לאומיים שאינם ציווי סיני. הוא קובע שמי שמחויב לקדוש ברוך הוא ולמעמד הר סיני אינו נקרא חילוני גם אם אינו מקיים דבר בפועל, משום שיצרו גבר עליו אך הוא מכיר במחויבות, ולכן עבירה נחשבת עבירה ומצווה נחשבת מצווה. הוא מדגיש שהגדרה זו יוצרת אפשרות שמי שמקיים הכול ייחשב חילוני אם אינו תופס זאת כמחויבות לציווי, ומי שאינו מקיים כלום ייחשב דתי אם הוא מקבל את המחויבות העקרונית.
אמונה, ודאות ופילוסופיה
הדובר טוען שאין צורך להיות פילוסוף כדי להיחשב מחויב, וכל אדם יכול להגיע למחויבות בדרך אחרת, כולל חינוך, מסורת או היסקים אישיים, בלי צורך “לחזור בשאלה” כדי להיות דתי. הוא קובע שאין בעולם ודאות מוחלטת, ומי שטוען לוודאות גמורה עובד על עצמו או על אחרים, ולכן הדרישה למאה אחוז אינה רלוונטית. הוא מגדיר את המחויבות כמצב בינארי של כן או לא, אך את סף ההכרעה של האדם לבחור במחויבות הוא תולה בקריטריונים אישיים של “כמה אחוזים” של ודאות שמספיקים לו.
הרמב״ם וסטטוס הלכתי מינימלי
הדובר אומר שהרמב״ם מציב מודל אידיאלי של עיסוק במושכלות ופילוסופיה, אך אינו מתנה בכך את המעמד ההלכתי המינימלי ואת המחויבויות בין אדם לחברו כלפי מי שאינו פילוסוף. הוא מבחין בין “היהודי האידיאלי” לבין “היהודי המינימלי”, וטוען שההלכה נזקקת להגדרה מינימלית של מי שנמצא “בתוך המשחק” לצורך יחס הלכתי מעשי. הוא דוחה את הצורך לקבל את קביעות הרמב״ם בעניין י״ג עיקרים ככללי משחק מחייבים, וקובע שההכרעה המעשית נשענת על בדיקת המחויבות למתן תורה מן השמיים כמחייבת.
זרמים, סוציולוגיה ומהות
הדובר מציג את הקונסרבטיביות כמונח סוציולוגי וטוען שהאגף הימני שלה מצטלב עם האגף השמאלי של האורתודוקסיה, ולכן השאלה היא “מי אתה” ולא “איך אתה נקרא”. הוא קובע שמי שמחויב להלכה, גם אם פרשנותו שונה ואף אם הרמב״ם היה מגדירו ככופר בעיקר, נחשב “בתוך המשחק” לעניין המחויבויות ההדדיות, לפני עיוור וחובות בין אדם לחברו. הוא מצפה ליחס הדדי של קבלה במובן של הכרה שכולם “במשחק” אף שיש מחלוקות פרשניות, ומבדיל בין קונסרבטיבים שמגדירים עצמם מחויבים להלכה לבין רפורמים.
תחומי אפור והמשל של “פרדוקס הערמה”
הדובר מסביר שהגדרות יומיומיות רבות אינן בינאריות אלא רציפות, ומדגים זאת באמצעות פרדוקס הערמה והבחנות כמו “אדום” ו“אחרי הצהריים”. הוא טוען שהפתרון הוא לראות את המושגים כדרגות על רצף ולא כקו חד, והשרירותיות של קביעת סף נועדה לוודאות משפטית ולא לחשיפת אמת חדה במציאות. הוא מיישם זאת להגדרת דתי וחילוני וקובע שניתן להגדיר היטב את הקצוות אך באמצע יש מצבים שקשה לאבחן וקשה לקבוע את סטטוסם, ואז נכנסים לדיני ספקות ולשיקול דעת.
חזקות והתנהלות מעשית מול אדם לא מוכר
הדובר אומר שההלכה נשענת על חזקות ושאפשר לפעול על פיהן כשאין היכרות אישית, כפי שחז״ל אומרים “הורגים וסוקלים על החזקות”. הוא מציע להשתמש באינדיקציות סבירות כדי לשער “איזה גוון” של חילוניות עומד מולך בלי לתחקר, ומדגים שבדרך כלל מי ששואל תוך כדי נסיעה בשבת אינו מחויב להלכה לפי הערכתו. הוא טוען שמעשים נפוצים כמו ברית מילה או כיבוד הורים אצל חילונים אינם בהכרח מצווה אלא יכולים להיות פולקלור או מוסר טבעי, ולכן אינם מעידים לבדם על מחויבות.
כוונה במצוות, ברית מילה וקידושין
הדובר מבדיל בין תוקף המעשה לבין זקיפתו כמצווה, וטוען שמצוות צריכות כוונה כדי להיזקף לזכות העושה אך אין זה אומר שהמעשה חסר תוקף. הוא מסביר שבברית מילה המצווה על האב עשויה שלא להיזקף לו אם לא התכוון, אך הילד עדיין יכול להיחשב מהול, והשליחות למוהל יכולה ליצור מצווה במקרים מסוימים. הוא משווה זאת לקידושין וטוען שקידושין הם חוזה תקף גם אם אין לאדם “מצוות קידושין” לזכותו, משום שהוא נכנס למחויבות החוזית של “כדת משה וישראל”.
גיור וקבלת מצוות
הדובר אומר שבלי קבלת מצוות אין גיור, ומי שטוען אחרת הוא עם הארץ, אך לאחר קבלת מצוות הגר יכול להיכשל ואף לא לקיים בפועל ועדיין להיחשב גר אם הבין שהמצוות מחייבות אותו וקיבל זאת. הוא מבקר פסילה גורפת של גיורים ומסביר שכדי לבטל גיור למפרע צריך ראיות ספציפיות שהאדם לא התכוון ברצינות לקבל מצוות בשעת הגיור, ולא ניתן “לבטל מעשה בית דין” על בסיס סטטיסטיקה או רושם כללי. הוא מביא דוגמה של גר שהתחתן מיד בשישי בלילה לאחר הגיור וטוען שזה עשוי לשמש אינדיקציה מוקדמת לאי-קבלת מצוות, אף שניתן להתווכח אם מדובר בידיעה שייכשל ולא בהעדר קבלה.
סוגי הכשלה: לפני עיוור, אמירה וספייה בידיים
הדובר מציג ציר של רמות הכשלה ומבחין בין לפני עיוור ב*תרי עברא דנהרא* וב*חד עברא דנהרא*, בין אמירה לעשות איסור, ובין ספייה בידיים של איסור. הוא טוען שלפני עיוור אינו חל כלפי מי שאינו “במשחק” ולכן אינו עובר עבירה, אך אמירה לעשות איסור יוצרת איסור דרבנן בדמיון ל“אמירה לנוכרי”. הוא קובע שספייה בידיים עשויה להיות איסור תורה מפני שהמאכיל נחשב כעושה העבירה עצמו, ומביא את יבמות קי״ג “לא תאכלום לא תאכילום” ואת הרמב״ם בסוף הלכות כלאיים שמי שמלביש חברו כלאיים כשהלובש שוגג והמלביש מזיד לוקה על כלאיים, וכן דוגמאות של מטמא כהן ושל עדות שקר בבן גרושה וחלל.
יישום למסגרות של הזמנה לשבת ולבית הכנסת
הדובר אומר שיש פוסקים שמתירים להזמין אדם לשבת גם אם יסע משום שהמטרה היא טובתו ולא הכשלתו, והוא עצמו טוען שאם מדובר באדם שאינו “במשחק” אין בזה דילמה של איסור. הוא מביא את שחרור עבדו של רבי אליעזר להשלים מניין ואת ביאור הרמב״ן שהאיסור בשחרור הוא כמתנת חינם, אך כשזה “שימוש” לצורך מצווה הדבר הותר. הוא מתאר כיצד טיעון דומה שימש קהילות קונסרבטיביות לעידוד נסיעה לבית הכנסת, וטוען שהשתייכות סוציולוגית אינה מוכיחה שהטיעון שגוי או נכון, אלא כל דבר נבחן לגופו ובהתאם למציאות המקומית, כולל שינוי עמדה של הרב אבינר לאחר מפגש עם מציאות אחרת.
צבא: החלפת תורנויות, היתר חילול שבת ואבטחת מטיילים
הדובר טוען שאין “היתר” כללי בשבת אלא או מצווה או איסור, ושכאשר ניתן להשיג מטרה בלי חילול שבת אין הצדקה לחלל שבת כדי להשיגה, ולכן עדיף נהג גוי אם הדבר אפשרי באמת. הוא אומר שמפקד צריך למסור לחיילים את הרשות לצאת ולתת להם להחליט בעצמם לגבי שבת, משום שזו החלטה דתית שלהם. הוא מעלה דילמה באבטחת מטיילים שמחללים שבת וטוען שאם היה ניתן להתרות בהם מראש שלא יאובטחו היה מקום לאסור חילול שבת להצלתם, אך במציאות שבה לא הותנה כך והם “הולכים לתומם” מדובר בפיקוח נפש שמחייב אבטחה.
החלפת תורנות עם מי שאינו מחויב והצו הקטגורי של קאנט
הדובר מציג את העמדה המקובלת בפוסקים שאוסרת החלפת תורנות משום שחילול השבת של החילוני נחשב חילול שבת כמו של הדתי, אך לשיטתו אם האדם מחוץ למשחק אין חילול שבת מבחינתו ולכן לכאורה ראוי להחליף כדי למעט חילול שבת מצד המחויב. הוא מציג הסתייגות ומביא שיקול של “הצו הקטגורי” של קאנט שלפיו יש לפעול רק באופן שהיית רוצה שיהיה חוק כללי, וטוען שאסור לבנות מדיניות על כך שאחרים יהיו עבריינים כדי לאפשר לך להחמיר. הוא מחבר זאת לוויכוח בצוהר על היתר מכירה מול אוצר הארץ ולתגובה שהחילונים ממילא יקנו היתר מכירה, ומפרש את הביקורת כטענה שאי אפשר להסתמך על מציאות של אי-שמירת מצוות כדי להצדיק הימנעות של שומרי מצוות.
דוגמת חמץ שנמכר בפסח וחובת עקביות ציבורית
הדובר מתאר מכולת בבני ברק שנשאר בה חמץ לאחר פסח שנמכר במכירת חמץ, וטוען שאם מתירים לעסק למכור חמץ גמור במכירה בגלל הפסד מרובה אך הציבור החרדי אינו קונה אחר כך, ההיתר “תוקע” את בעל העסק והופך לבלתי סביר. הוא מסיק שההיתר למכור כולל בהכרח היתר לציבור לקנות, אחרת ההיתר אינו עקבי ואינו יכול להתקיים בעולם מתוקן שבו כולם נוהגים כך. הוא משתמש בכך כדי לנסח מחדש את הדילמה של החלפת תורנויות: גם אם חילוני מחוץ למשחק קיים במציאות, החלטה הלכתית צריכה להיבחן גם מול תמונת עולם שבה לא “בונים” על אחרים שיישאו בעבירה כדי ששומר המצוות יינצל ממנה.
סברא הלכתית, “למה לי קרא סברא היא”, והשלכות רחבות
הדובר אומר ששיקול קאנטיאני הוא מהלך פילוסופי חיצוני אך ניתן לאמצו כסברא מחייבת בתוך ההלכה אם הוא נכון, בבחינת “למה לי קרא סברא היא”. הוא מציין שיש לשיקול זה ניואנסים רבים ושהוא עשוי להשפיע גם על שאלות נוספות כמו חובת הצבעה בבחירות, והוא אומר שמצא מקבילות חלקיות במקורות אך לא זהות. הוא מסיים בכך שהיישומים המעשיים דורשים היכרות עם המציאות המקומית ושאין קביעות כלליות לכל הקהילות והמצבים.
תמלול מלא
אוקיי, אני רוצה לסיים את הדיון שלנו בשאלת מצוות ועבירות של חילוני ומה זה אומר מבחינת ההתייחסות ההלכתית או ההתייחסות שלנו אליו. אני אסכם בקצרה את הפעמים הקודמות. בשלב הראשון דיברתי על מה זה חילוני לענייננו. זאת אומרת, יש כמה רמות או כמה סוגים. אחד מהם זה הפשוט ביותר, זה האתאיסט. אתאיסט שלא מאמין בשום דבר, לא מקבל את כל העניין הזה. הדרגה השנייה זה בן אדם שמאמין אבל לא מקיים מצוות. הוא מאמין באלוקים באיזשהו מובן אבל הוא לא מחויב למצוות. הדרגה השלישית זה בן אדם שמקיים את המצוות, אולי אפילו גם מאמין ואולי לא, אבל לא מתוך מעמד, לא מתוך הציווי במעמד הר סיני, אלא החל ממגוון שלם. החל מאחד העם, כן? שזה אפילו לא חייב להיות כרוך באמונה. יש כאלה שאומרים שזה כן כרוך באמונה, איזושהי התחברות לעם ישראל או כל מיני דברים מן הסוג הזה. זאת הדרגה השלישית, וגם זה נקרא חילוני לענייננו. ומה שלא נקרא חילוני בהקשר הזה זה מישהו שמחויב לקדוש ברוך הוא ולמעמד הר סיני, כאשר בעניין הזה אבל אפשר גם ללכת לקולא, נקרא לזה, לא יודע אם לקרוא לזה לקולא, אבל ההגדרה הזאת מאפשרת מרווח די רחב. זה נשמע משהו מאוד דוגמטי, מאוד תובעני, אבל בעצם זה מאפשר מרווח די רחב. זה יכול להיות מישהו שלא מקיים כלום. זאת אומרת, כל עוד הוא מבין שהציווי בהר סיני מחייב. עכשיו, כולנו מצליחים לקיים את מה שאנחנו מצליחים לקיים. יש יותר חזקים, יש יותר חלשים. יש מישהו שהוא נורא חלש, אז הוא לא עושה שום דבר, זה לא משנה. לענייננו הוא בן אדם מאמין או לא בן אדם חילוני, ויצרו גבר עליו, מה לעשות. אבל הוא מבין את המחויבות. אז עבירה שהוא עושה היא עבירה, מצווה שהוא עושה היא מצווה. ולכן בעניין הזה יש צדדים לקולא ויש צדדים לחומרא. זאת אומרת יכולים להיות אנשים שמקיימים את הכל קלה כבחמורה ומבחינתי הם יהיו חילוניים, ויכולים להיות כאלה שלא מקיימים שום דבר ומבחינתי הם לא יהיו חילוניים. זאת אומרת הם יהיו דתיים, כן. אבל מה זה מאמין? כי להרבה אנשים יש שאלות עקרוניות, אמוניות. אתה בטוח מאה אחוז? תשעים וחמש אחוז או משהו? אז אני, אולי אני באמת, לכן חלק מהסיכום אני אוסיף עכשיו באמת איזושהי הבהרה על זה, כי אני גם רשמתי לעצמי שאני חייב להבהיר את זה קצת. אל"ף, אני חושב שאין שום צורך להיות פילוסוף. זאת אומרת, השאלה למה אתה מגיע לתחושת המחויבות או להחלטת המחויבות שלך זה עניין שלך. זאת אומרת כל אחד מגיע לזה מכיוון אחר, ובלבד שיש פה באמת מחויבות אמיתית לקדוש ברוך הוא ולמעמד הר סיני. זאת אומרת אני לא מדבר על מחויבות אחד-העמית, בסדר? אלא מחויבות לתורה. מאיך הוא הגיע לזה, האם הוא מאמין למסורת, האם יש לו הוכחות פילוסופיות, האם, לא יודע מה, כל אחד איזה הוכחות פילוסופיות, האם כמו של אברהם אבינו או אחרות, אני לא יודע. כמו שהרמב"ם לפחות או חז"ל חושבים שהוא. הוטמע בו בחינוך בילדות. הוטמע בו אבל השאלה עוד פעם, הוטמע בו והשאלה האם הוא פשוט רגיל לעשות את זה זה לא נקרא. אלא הוטמע בו וזה עזר לו להגיע להבנה שזה מה שהוא חושב, זה בסדר גמור. לא חייבים לחזור בשאלה בשביל להיות דתי. זאת אומרת ולחזור אחרי זה חזרה. זאת אומרת אם אדם מקבל את החינוך שאותו קיבל וזה בסדר גמור, אז אתה כמובן אדם דתי לכל דבר ועניין, אין שום צורך להיות פילוסוף. מצד שני, כן תוספת פילוסופית לעניין הזה בקשר לוודאות. שאלת אם זה חייב להיות מאה אחוז. בעיניי אין שום דבר שהוא מאה אחוז בעולם. זאת אומרת לא אמונה באלוקים ולא זה שאתם יושבים פה עכשיו. אנחנו בני אדם ובני אדם תמיד יכולים לטעות ויכולים לטעות גם בהיסקים שלהם וגם בתצפיות הישירות שלהם, גם בהנחות היסוד שלהם. ולכן הדרישה לוודאות, אני אפילו לא טורח להתווכח אם היא קיימת או לא קיימת כי היא סתם בלתי אפשרית. אז מה זה משנה? גם אם היא קיימת אי אפשר לקיים אותה. זאת אומרת אין דבר כזה. מי שחושב שהוא נמצא במצב של וודאות גמורה או שהוא עובד עליי או שהוא עובד על עצמו. אין, אי אפשר להיות בוודאות גמורה לגבי שום דבר. האם לדעתך הרמב"ם מסכים לזה? זאת אומרת תמיד הייתה תחושה. שברמב"ם, לפי הרמב"ם, באמת האדם, לא המושלם, אלא המצב הבסיסי זה מי שבאמת בחן כל פרט ופרט והבין בצורה מדויקת. יש תחושה כזאת אבל בבקשה. אמרתי פה כמה קביעות, אז למה זה לזה שהרמב"ם מסכים? אתה מחזיר אותי לקביעה קודמת של אם צריך להיות פילוסוף. שלא צריך להיות פילוסוף, הרמב"ם מסכים שלא צריך להיות פילוסוף. לעניין ההגדרה ההלכתית שלך כאדם מאמין, לעניין המחויבויות שלי כלפיך או כל מיני דברים כאלה, הוא מסכים לחלוטין שלא צריך להיות פילוסוף. הוא אומר שהמודל האידיאלי זה אדם שכן פילוסוף ושעוסק במושכלות. בסדר, אני לא אומר כרגע מה הדרך הכי טובה שיעבור לו האדם. גם בזה אני לא בטוח שאני מסכים עם הרמב"ם. אבל זה ודאי שזה נכון שהרמב"ם רוצה שבן אדם יעסוק במושכלות, יגיע להחלטות שלו, יהיה פילוסוף. אבל הוא לא מתנה בזה את המעמד ההלכתי של האדם. הוא לא אומר שמי שלא כזה אין מחויבויות בין אדם לחברו כלפיו, או לפני עיוור כלפיו, זה ודאי שלא. שזה לא הכי הכי בעיניו. בסדר, לא הכי הכי זה בסדר, אבל אני אומר מבחינת ההגדרה שלי, אני לא מדבר כרגע על היהודי האידיאלי, אני מדבר על היהודי המינימלי. בסדר? היהודי האידיאלי אפשר להתווכח. כן. אתה עשית הבחנה לגבי ההגדרה של חילוני ודתי בין מאמין ולא מאמין, ונשאלה פה שאלה של ודאות באמונה ואמרת אין מאה אחוז. וכשאתה אומר מאמין ואתה גם אומר אין מאה אחוז, אז מה זה האחוז שהוא לא מאה אחוז? נכון. לא, מבחינתי מה שחשוב זה מה שהאדם עצמו מחליט. אם בסופו של דבר הוא מחליט שהוא מחויב, אז הוא מחויב. הקריטריונים כמה אחוזים הוא רוצה בשביל להיות מחויב זה בן אדם מציב לעצמו. אם אני חושב שמספיק שמונים אחוז ומישהו אחר חושב שמספיק שישים, החלטה שלו. מחויבות זה אחד או אפס. אמונה לא קשורה למעשה, זה רק הרגשת מחויבות. לא הרגשה, בחירה להיות מחויב, לא הרגשה. הרגשות לא עוזרות כלום. בחירה להיות מחויב. הבחירה הזאת עכשיו, בן אדם יכול להסתפק בשישים אחוז של ודאות בשביל לקבל את ההחלטה הזאת, וזה בסדר, זה הקריטריון שלו. אז אתה אומר שהמחויבות היא או כן או לא, אין חצי חצי. כן, כן, תעשה אותו מחויב. ועוד פעם, לא הקיום אלא המחויבות. הקיום – כולנו נכשלים, אבל המחויבות כן. אתה צריך להחליט שאתה שם, שאתה במשחק. מה הקריטריונים שלך? כמה ודאות אתה צריך בשביל זה? כל אחד והקריטריונים שלו. גם בתחומים אחרים בחיים חלק מאיתנו דורשים לעצמם איזה ודאות יותר גבוהה כדי לקבל החלטות ואחרים פחות. אני לא חושב שאפשר להגדיר פה משהו. ומה עם זרמים אחרים של היהדות? בדיוק, אז אמרתי, כבר הזכרתי את זה בפעם הקודמת. נדמה לי שנגיד קונסרבטיבים זה מונח סוציולוגי. אם אני מדבר במובן המהותי, אז נגיד האגף הימני של מה שנקרא היום קונסרבטיביות כבר מזמן עשה הצלבה עם האגף השמאלי של מה שנקרא אורתודוקסיות. ולכן השאלה לא איך אתה נקרא, אלא השאלה מי אתה. כל אדם לגופו. ואם הבן אדם מחויב להלכה, גם אם הוא חושב שההלכה נראית קצת אחרת ממה שאני או אתם חושבים, אז מה? מבחינתי זה בתוך המשחק לגמרי. גם מי שהרמב"ם יוכל להגדיר אותו ככופר בעיקר, זה לא משנה לי בעניין הזה, כיוון שהוא חושב אחרת. זאת אומרת הוא מפרש אחרת. אני יכול לא להסכים עם הפרשנות שלו. אני לא טוען שכל הפרשנויות נכונות. אם אני לא אסכים איתו אז אני אתווכח איתו ואני אנסה לשכנע אותו ואני אלחם נגד התפיסה שלו. בסדר, זה לא קשור. אבל מבחינה זאת שהוא בתוך המשחק, שהמחויבות שלי כלפיו קיימת, היא קיימת. זאת הפרשנות שהוא נותן. גם יש כל מיני פרשנויות אחרות, אחת מהן אתם שומעים עכשיו, מאנשים אחרים. אני מצפה שיהיה יחס הדדי של קבלה, לא במובן שאנחנו כולנו נקבל שהשני צודק, אלא במובן שאנחנו נקבל שאנחנו כולנו במשחק. ואם כולנו במשחק, המחויבויות של בן אדם לחברו קיימות אחד ביחס לשני, וההתייחסות של לפני עיוור כמובן וכל הדברים האלה קיימים לגמרי. ויש לנו חילוקי דעות פרשניים. ובעיניי מי שמחויב להלכה, וקונסרבטיבים לפחות מגדירים את עצמם ככאלו להבדיל מהרפורמים, אז אני חושב שהם בפנים, הם במשחק, ברמה העקרונית. אבל עוד פעם, הרבה מגדירים את עצמם ככאלה במובן הסוציולוגי. השאלה מתוכם כל אחד, אתה יודע, כל אחד זה משהו אחר. גם בתוך האורתודוקסים אגב יש כאלה שהם רק סוציולוגית בפנים והם חילוניים אורתודוקסים, לא חילוניים קונסרבטיבים. זה יש לי חבר בירוחם, היום הוא ראש המועצה, אז הוא אמר לי שהוא רצה פעם להקים, אשתו באה מבית קונסרבטיבי, אז הם רצו להקים פעם איזה מניין קונסרבטיבי בירוחם, ואף אחד לא הסכים לבוא. אמרתי לו תשמע, אנשים פה מחללים שבת, מדובר באנשים שלא שומרים באמת מצוות, מסורתיים כאלה אתם יודעים של ירוחם. הוא אמר כן, אבל הם מסורתיים אורתודוקסים, הם לא מסורתיים קונסרבטיבים. הם יכולים לנסוע בשבת וזה לא משנה, או לראות טלוויזיה. אבל הם מסורתיים אורתודוקסים. יש בזה משהו אני חושב מאוד מעניין. אבל באמת אני אומר שצריך קצת להשתחרר מההגדרות הסוציולוגיות ולהיכנס למהות. אגב, אני מקבל את העניין הזה של מסורתיים אורתודוקסים. זאת אומרת, אני חושב שאם באמת מאחורי האמירה הזאת, בהתחלה נטיתי לזלזל בזה קצת, אבל אם באמת מאחורי האמירה הזאת יושבת תפיסה תהיה, אני חושב שהאמת זה אצל האורתודוקס. רק אני לא עומד בזה, אין לי כוח, אני לא לא מסתדר לי, לא יודע מה. זה מה שדיברתי קודם. אם אתה חושב שבאופן בסיסי זה מה שמחייב, אז אתה במשחק. כל אחד ויצרו שלו, כל אחד ועד כמה שהוא. אבל אם התנועה הקונסרבטיבית מחויבת להלכה כמו שאתה אומר, אבל לא בגלל הר סיני. אוקיי, התורה התפתחה בזמן והכל. תורה משמים ולא תורה מסיני, יש להם כל מיני תיאוריות כאלה. בגלל זה, האם אתה מסווג את זה כ… תראה, אם אתה מדבר על הר סיני במובן ההיסטורי, אני לא בטוח. כל עוד תורה מן השמיים, נדמה לי שזה הכוונה באמת, כך אני חושב. אבל תורה מן השמיים בצורה מאוד מעורפלת של רוח הקודש, של לא משנה מה. לא יודע. יש המון חמישים גוונים של אפור באמצע. ואני לא יודע מה לעשות עם כל הגוונים האלה. אני אומר, שני הצדדים ברורים לי, באמצע אני באמת לא יודע. יש תחום אפור שקשה להגיד לגביו משהו ברור. אבל אני אומר כל אדם לגופו, אני חושב שלא נכון לשפוט בנאדם לפי ההשתייכות הסוציולוגית שלו לאיזה בית כנסת הוא הולך או לא הולך בשבת. לפני עיוור, אני חייב לתת מבחן לכל אחד לפני שאני מציע לו משהו? אז על זה גם דיברתי אני חושב, הערתי משהו בפעם הקודמת. יש חזקות בעולם, ובשביל זה הם נועדו. חז"ל אומרים בקידושין שהורגים וסוקלים על החזקות, שורפים וסוקלים על החזקות. זאת אומרת בנאדם, ילד שמוחזק להיות בן של אבא שלו, אז הוא בן של אבא שלו. אני לא מחפש שני עדים עכשיו שיבואו ויגידו שהוא הבן של אבא שלו. אני יודע שהוא חילוני, השאלה איזה גוון של חילוני. אז עכשיו אני אומר, אם יש לך איזה שהן אינדיקציות לאיזה גוון של חילוני הוא שייך, אתה יכול להשתמש בחזקות בשעת הצורך, אם אתה לא מכיר אותו ברמה האישית. אבל גם חזקות יש הרבה חזקות, לא אחת. יש הרבה חזקות של הרבה סוגים של אנשים כמו שתיארתי קודם. השאלה סטנדרטית, יש איזה נהג והוא שואל אותך מה לעשות, האם אתה יכול להגיד לך פה ו… אתה לא יודע שום דבר על הבנאדם, זה נהג שאתה לא מכיר וכן הלאה. אני חושב שברוב המקרים בנאדם ששואל אותי נוסע בשבת עם המכונית ושואל אותי הוא לא מחויב להלכה. כך אני חושב. או שאני טועה בהערכת המציאות, אבל זאת הערכת המציאות שלי. כיוון שכך, ברור שזה לא מעשי להתחיל לתחקר אותו שמה. אז על פי זה אני הולך, אין מה לעשות. שמה אבל מה? ישראלי, כל חילוני פה מחויב להלכות מסוימות, כולם עושים ברית מילה. זה לא מעניין, זה חסר משמעות. למה? כי הברית מילה הזאת הם לא עושים את זה בתור מצווה, הם עושים את זה בתור פולקלור. מה זה קשור? מה, אין בזה שום מצווה. יכול להיות שהבן נהיה מהול, אבל הבנאדם לא עשה מצווה, הוא לא מחויב למצוות. מה זה קשור למצוות? הוא גם מכבד הורים, אז מה? כיבוד הורים שלו זה לא מצווה, כיבוד הורים שלו זה מעשה טוב. הוא איש מוסרי. אבל מצווה פירושו שאני נענה למצווה. אז מה? אז לפי מה שאתה אומר המילה לא מילה. מה? לפי מה שאתה אומר המילה שנעשתה לבן היא לא מילה בגלל הכוונה. המצווה היא על האבא, האבא לא התכוון לקיים מצווה. האבא לא התכוון לקיים מצווה וזה לא אומר שהמילה היא לא מילה. בדרך כלל לא האבא עושה את זה אלא המוהל עושה את זה, ואם המוהל עושה את זה והאבא שלח אותו, אז יכול להיות מצווה. ב', אפילו אם האבא לא מתכוון, השאלה אם הבן לא נקרא מהול, זה לא כל כך פשוט. מצוות צריכות כוונה לעניין זה שהמצווה תיזקף לזכות האבא. השאלה אם הבן נקרא מהול. האבא לא עשה את המצווה אבל הילד… כן, שאלו אותי למשל, שנייה אחת, שאלו אותי למשל, אולי הזכרתי את זה אני כבר לא זוכר, שאלו אותי אחרי שכתבתי את המאמר הזה, מה עם קידושין? בנאדם חילוני מקדש אישה. אז אם הוא לא שייך במצוות ובעבירות, אז גם הקידושין שלו הם לא קידושין. אז זה לא נכון כמובן, משום שקידושין זה חוזה. אם הבנאדם נכנס לחוזה הזה והוא אומר אני מקבל על עצמי את מה שהחוזה מחייב, זה קידושין. נכון שלא תהיה לזכותו מצוות קידושין. זאת אומרת, אם בהנחה שזאת מצווה. אם באמת יש מצווה לקדש, את המצווה הזאת הוא לא קיים. אבל החוזה הוא חוזה, זאת אומרת אם הוא חתם עליו הוא מחויב לו. בסדר? כדת משה וישראל. מה שמשה וישראל קבעו זה מה שהוא התחייב. אבל פה שללת את כל החילונים, שאולי באמת הם… לא את כל, את אלה שמתוכם שהם מקיימים את התנאים שאמרתי. אבל הם מאמינים, זה שהם עושים ברית מילה, ויש שהם מאמינים במשהו, מאמינים שכן… מאמינים במישהו. לא משווה שום דבר, חלילה. יש לי, יש לי, יש לי חברים שלא מאמינים בכלום ועשו ברית מילה. באמת התלבטו על זה קשה ובסוף עשו. זאת אומרת, היהודים המבולבלים והרצון הבסיסי, נכון. הם מבין הישראלים החילונים. אני לא משווה שום דבר, אני מדבר על מה שאני מכיר, אני לא מדבר על מה שאני לא מכיר. אמרתי, יש סוגי אנשים שונים. אני לא יודע להגיד משהו על כולם. אני יכול להגיד לכם על אנשים שאני מכיר. אם בארצות הברית או במקומות מסוימים בארצות הברית זה שונה, אז זה שונה, אני לא בא לטעון שום טענה על העובדות. אתם משווים לאחרים, אבל המהות היא אותה מהות. אם זו אותה מהות, אני לא יודע, צריך להכיר את התופעה. יש פה תפיסה מאוד שונה של אורתודוקסיה פה בארץ לבין אורתודוקסיה בחוץ לארץ. בסדר גמור, אני רק אומר, זה היחס צריך להיות שונה. אמרתי, זה ברור שהחלטה שם מסורה לאנשים שחיים שם ומכירים את המציאות שם. אני יכול לדבר על מה שאני מכיר וגם זה בערבון מוגבל. כי מה שאני מכיר, מי יודע מה בליבו של אדם? נכון, לנסות להעריך, אבל אתם יודעים, איש קונסרבטיבי פה בארץ, יש לו מחויבות הרבה יותר גבוהה נגיד ממישהו חילוני שלא. מה, אני מכיר את אחד מראשי הקונסרבטיבים פה, אבא של אשתו של חבר שלי. דיברנו לא מעט. הוא היה ראש המכון שלהם בירושלים שכל הרבנים צריכים לעבור דרכו. לא, כן, מכון שכטר, אבל הוא, קוראים לו סייגל. אז דיברנו לא מעט. הוא אורתודוקסי לגמרי מבחינתי. זאת אומרת מבחינת המחויבות להלכה, למרות שיש דברים שהוא לא יעשה. הם ישבו ביחד בבית הכנסת, ביג דיל, כבר אמרתי שזה מבחינתי אין עם זה שום בעיה. אבל יש דברים, יש דברים פה ושם שהם יעשו, שהם יעשו באמת אחרת. בסדר, יש לנו ויכוח פרשני, אבל הוא אדם מחויב. זאת אומרת הוא, אז בסדר, זה חלק אם הוא בתוך המשחק או מחוץ למשחק. אבל יש דברים שהם נכסי צאן ברזל של המשחק שבלעדיהם זה לא נחשב להיות במשחק, למשל לקבל את התלמוד כסמכות. אני מניח שיש עוד דברים? או שמשחקים אחרת. הקראים, אתה יודע, הקראים בתוך המשחק? נכון, נכון. יהודי שהפך לקראי? נכון, נכון. אני חושב שהוא במשחק. כי קבלה של התלמוד, הקבלה שאנחנו קיבלנו על עצמנו את התלמוד, בסדר, זאת החלטה. אבל זה לא משהו שמישהו אחר יגיד, הרי זה לא כתוב בשום מקום קיבלנו על עצמנו את התלמוד. זה איזשהו נוהג וראשונים מזכירים את זה. עכשיו מישהו יגיד תשמע, לי יש פרשנות אחרת, אני חושב שלא קיבלו את התלמוד, אלא רק זה המלצה, לא מחייב. נגיד, בסדר? אני מתווכח איתו, אבל להגיד שהוא מחוץ למשחק? אני לא יודע. עכשיו איפה הגבול? זה הגבול של המשחק שלנו. בדיוק. עכשיו תגיד לי מה עם נוצרים? הנוצרי הרי גם מקבל מעמד הר סיני, את התורה, הוא מחויב. בטח, יש ברית חדשה, בסדר, אבל הוא מקבל. איפה זה נעצר? לא יודע. זה פרדוקס הערמה. אתה יודע, הנוצרי הוא לא יהודי גם אתנית, אז זה יותר קל. כמובן אז זה. לא, אני אומר יהודי למשל שהומר לנצרות, אבל מאמין בתורה מסיני, ויש יהודים למען ישו, יש כל מיני כאלה. כן, נכון. והוא ויתר על התורה? הם לא מחויבים לתרי"ג מצוות? אוקיי, זה אני לא יודע. זאת אומרת הם הברית החדשה שינתה את העניין. יכול להיות, אז זה לא. אבל אני אומר, ברור שיש פה, זה פרדוקס הערמה. פרדוקס, כן, אתה מכיר את זה ש, אבן חצץ אחת היא לא, כמה אבני חצץ זה ערימה? בדיוק. אבן חצץ אחת היא לא ערימה. אם מוסיפים אבן אחת לצבר של אבנים, זה לא משנה את הסטטוס שלו. אבל מיליון אבני חצץ הם כן ערימה. אז איך יכול להיות ששני הדברים האלה? הרי מתישהו עוברים מלא ערימה לכן ערימה. התשובה לדבר הזה זה ש, זאת אומרת, איזה משלושת הטענות לא נכונה? אבן חצץ אחת היא לא ערימה נשמע נורא סביר. הוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס, גם נשמע לכאורה סביר. למה למה? איפה זה? אבל יש קו, כל מי שמתעסק על הגבול, אז הוא מקולל. יש לכל דבר גבול. עכשיו אני שואל אותך מה הגבול, תגיד לי כמה אבנים זה ערימה. לא, אני מפריך את הטענה השנייה. אז אני שואל, יש מצב, נניח ערימה זה שלוש? מה זה נניח? אני לא שואל נניח, תגיד לי מה התשובה. כמה זה ערימה? 17? 14? 4? אוקיי, ואני חושב 17. יש לך איזה שהיא דרך להוכיח? סתם, אתה קובע סתם טענה. מה שלא תגיד, הטענה שאחד לא הופך את הסטטוס אם זה קורה, זה ודאי. לא, זה לא ודאי. זה לא נכון, אבל לא במובן שאתה אומר לדעתי. עוד רגע אני אגיד. אז טענה שנייה, שהוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס, לי זה נשמע מאוד סביר. אפשר להגדיר פורמלית, כמובן אפשר להגיד משמונה אבנים ומעלה זה ערימה, וזה אין בעיה, זאת הגדרה שעומדת במבחן הלוגי, רק לא במבחן של המשמעות שבה אנחנו עושים שימוש במושג ערימה. זה לא המשמעות. וכמובן שמיליון אבני חצץ זה כן ערימה. זאת אומרת, שלושת הטענות נשמעות מאוד סבירות אבל הן לא מתיישבות אחת עם השנייה. אז מה עושים? ברור שהטענה השנייה היא לא נכונה. אבל למה היא לא נכונה? לא בגלל שיש איזשהו מספר בשמים שכתוב שמשם ואילך זה ערימה, אלא בגלל שצריך לנסות ניסוח אלטרנטיבי. הוספת אבן חצץ אחת משנה את הסטטוס בקצת. זאת אומרת המושג ערימה ולא ערימה הוא לא מושג בינארי. הוא לא מושג של כן או לא, אלא יש דבר שהוא לא ערימה, יש דבר שהוא קצת ערימה, יש דבר שהוא די ערימה, יש דבר שהוא מאוד ערימה, יש דבר שהוא לגמרי ערימה. אם תרצו בסקלה רציפה בין אפס לאחד, כן? אז יש דבר שהוא אפס נקודה שמונה ערימה, אפס נקודה שלוש ערימה. אז הוספת אבן חצץ אחת משנה את המעמד הערמתי שלך בקצת. זה ההגדרה הנכונה, זה הכל, והכל בסדר. אבל לא שיש מספר מסוים שממנו והלאה זאת ערימה, אוקיי? ומתחתיו לא ערימה. כן, בדיוק, ומתחתיו זה לא ערימה. ונחזור לשיעור, עכשיו איך זה קשור? לא, עכשיו בכל מושגי היומיום שלנו בעצם צריך להבין שהם עובדים ככה. מושגי היומיום שלנו לא נשפטים במונחים של כן או לא. הרבה מאוד מהפרדוקסים שאנחנו נקלעים אליהם נובעים מהתייחסות בינארית למושגים יומיומיים. אסור לעשות דבר כזה. אז ממתי זה אדום? מאיזה אורך גל זה אדום? יש רצף שלם, זה קצת אדום, יותר אדום, פחות אדום. נכון? ממתי זה אחרי הצהריים? הילדים שלי פעם שאלו אותי אם מותר לצאת, בין שתיים לארבע אסור לצאת זה עושה רעש לשכנים. אז ממתי זה אחרי הצהריים? עכשיו הייתה לי תשובה טובה, ארבע. זאת אומרת כמחוקק קבעתי ארבע. אבל מה זאת אומרת? הרי שתים עשרה זה לא אחרי הצהריים, הוספת שנייה לא משנה את הסטטוס, נכון? אתה לא הופך לאחרי הצהריים. אז איך ארבע נהיה אחרי הצהריים? הוא נהיה לאט לאט אחרי הצהריים. בהתחלה זה קצת אחרי הצהריים ובסוף זה לגמרי אחרי הצהריים. הנחה חותכת את המידות, הנקודות מתקבצות יותר אחרי הצהריים. בסדר, במקום שחתכו חתכו, אבל אם לא חתכו מה לעשות? מה לעשות? עצם היכולת לחתוך קובעת שכן יש, לא, היכולת לחתוך היא שרירותית. זה כל הנקודה. היא לא אמת. היכולת לחתוך היא שרירותית. קבעו משהו רק בשביל הוודאות המשפטית, אז אתה צריך לקבוע. אבל לא שבאמת מצאו את האמת, זה לא הנקודה. זה לא שמי שאוכל כזית ומעלה זה אסון רוחני, ומי שאוכל קצת פחות מכזית לא נורא. ברור שלא. יש פה איזה שהוא, ככל שאתה אוכל יותר זה יותר בעייתי, שמו איזה רף שממנו והלאה זה איסור. זה לא הסוגיה של אפשר לצמצם או אי אפשר לצמצם? אני לא חושב, כי אפשר לצמצם זה רק נוגע בשאלה אם אפשר לקבוע גבול מוגדר. כאן אני טוען שיש רצף שלם, אין בעיה במקום מסוים יותר מאשר במקומות אחרים. אפשר לצמצם זה למשל אם יכול להיות ששני אירועים קורים באותו רגע, באותו רגע כמימרא, בסדר? ששואל האם אתה אומר שבאמת יכול להיות שיש משהו ספציפי מדויק, או לא? לא, אבל אני אומר גם אם יש, זה מה שאני אומר, זה לא אותו דבר כי יכול להיות ששני הדברים כל אחד לחוד יש רגע לגמרי מדויק. כל השאלה אם הם יכולים ליפול אחד על השני. אני טוען שאפילו בכל אחד מהצדדים לא יכול להיות רגע מדויק, זאת אומרת לא בגלל ההתאמה, אלא אין משהו שעובר באופן חד מלפני לאחרי. זה תמיד המעבר הוא הדרגתי, כן זה הנחת הרציפות. אני מניח שדברים הם רציפים, זה לא פונקציית מדרגה. לא בעולם הפיזי? בעולם הפיזי זה לגמרי ככה. למה לא? בוודאי, יש את כל הדברים הלא רציפים, אולי אי אפשר לנו למדוד אותם אבל יש מקום, יש זמן ספציפי שדבר מסוים קורה. לא, ברור, יש זמן ספציפי שדבר מסוים קורה, לא אמרתי שלא, אבל ההגדרות הפיזיקליות, זאת אומרת הפונקציות, החוקים הפיזיקליים תמיד רציפים. אם אנחנו רוצים להגיע למשהו לא רציף אנחנו בדרך כלל עוברים למערכת אינסופית שאין דבר כזה. מעברי פאזה או כל מיני דברים כאלו. כי בחיים אין דבר כזה, הכל רציף. איך פה בזה, זה קשור לדברים האלה שאתם מדברים, זה קשור לחוג הזה שאנחנו נמצאים בו? כן, קשור, קשור. אז עכשיו קשרת לי משקולת לרגל השנייה, נחתתי. אוקיי, עכשיו מה שאני חוזר אלינו, מה שאני בעצם רוצה לומר שגם ההגדרה של דתי וחילוני או מאמין ולא מאמין לענייננו, גם היא אני לא יודע לתת קו חד שמגדיר ממתי זה כך ועד מתי זה לא כך. אני לכן הדרך הנכונה לטפל בדבר כזה ואגב זה שיעור בפני עצמו, איך מטפלים בסוג מסוים של דברים כאלה וכמה בעיות נוצרות כשלא יודעים לטפל בדברים כאלה. במדעי הרוח יש המון בעיות כשמנסים להציע הגדרות חדות לתופעות אפורות. זאת אומרת לתופעות שהן רציפות. אז גם פה כשאני רוצה להגדיר מה זה דתי ומה זה חילוני אני יכול לנסות ולהגדיר את שני הקצוות. זאת אומרת בקצוות זה די פשוט, אפשר להגדיר טוב את המצב. באמצע יש הרבה מאוד מצבים שאו שאני לא יודע לאבחן אותם או שאולי גם אם אני אדע לאבחן אותם אני לא יודע מה הסטטוס שלהם. ברור. מה לעשות? אנחנו נכנסים לדיני ספקות. יש גם דיני ספקות בהלכה, זה גם חלק מההלכה. אז זה בסדר. אם חכמים יבואו ויקבעו משהו, זה חוזר אליך, אם חכמים קובעים איזשהו שיעור, בסדר, זה הם קבעו ומעכשיו והלאה זה מה שמחייב. פה יהיה קשה לקבוע שיעור כי איך מודדים? זאת אומרת זה לא משהו שאתה יודע למדוד אותו להגיד מי ששישים אחוז ומעלה זה אתאיסט. זה לא… לכן אני אומר הדרך היחידה להתייחס לזה זה להגיד מה הבן אדם קובע לעצמו. אם הבן אדם רואה לעצמו. רואה את עצמו כמחויב, זה הכל, מבחינתי זה בסדר. זאת אומרת, לא משנה לי כרגע איך הוא הגיע לקביעה הזאת ומה גרם לו, הוא רואה את עצמו כמחויב למצוות שהקדוש ברוך הוא נתן. זהו, זה מבחינתי אדם שאני שהוא בתוך המשחק מה שאמרתי קודם. אבל הרמב"ם בי"ג עיקרים, הרמב"ם בי"ג עיקרים לא לא מרמז או אפילו קובע שמי שלא מאמין באחד מהם אפילו, נו, מי אמר שאני מקבל את מה שהוא כותב? לא, הרמב"ם קובע שם כללי משחק. נכון, ברגע שאתה נותן לעצמך את הזכות לקבוע כללי משחק אז אי אפשר להתווכח איתך. האם יש לי ויכוח איתך לפי איזה כללים נחליט? אם הוויכוח על כללי המשחק, אני לא מסכים למה שהוא כותב שם. בסדר. סלף דפינישן, אתה אומר סלף דפינישן, מי שמכריז על עצמו, לא מכריז, באמת, אמיתית קובע. זאת אומרת, הצהרות זה לא עוזר. הרבה אנשים אומרים על עצמם דברים. אם אני באמת רוצה להיות, אני לא עושה את זה תמיד ואי אפשר לעשות את זה תמיד, עושים הכי חזק. אומר ברמה ההיפותטית אם הייתי יכול לבדוק, אני צריך לבדוק האם הוא מאמין במתן תורה משמיים, שהקדוש ברוך הוא נתן תורה וזה מחייב ולכן הוא עושה את המצוות. אם כן אז כן. לא אכפת לי, לא בודק למה הוא הגיע לזה, מה היו ההוכחות שלו, מאיפה הוא בא ומה שכנע אותו, זה לא משנה לי בכלל. מבחינתי אם שמה הוא נמצא אז הוא במשחק ואם לא אז לא. בסדר? ולכן הוא יכול, אמרתי, הוא יכול לעשות את כל המצוות ולהיחשב מחוץ למשחק ולעשות אף אחת מהמצוות ולהיות בתוך המשחק. זה כמו אגב בגיור. בגיור אני כתבתי איזה מאמר מאוד קונטרוברסלי וככה צעקו עלי שם חרדים וכל מיני דברים כאלה. בסדר, יש עלבונות קשים יותר. אבל אני אומר שהמאמר הזה היה גם מקל וגם מחמיר. זאת אומרת, המאמר הזה מצד אחד אני טענתי שבלי קבלת מצוות אין גיור, טענתי, זה דבר פשוט. בלי קבלת מצוות אין גיור, מי שאמר אחרת הוא עם הארץ. ומעבר לזה אני אומר אבל מצד שני, שאחרי קבלת המצוות הוא יכול לא לקיים כלום. זאת אומרת, אם הוא מבין שזה מחייב אותו והוא מקבל את זה על עצמו אז הוא גר. זה שאחר כך הוא בוחר לפשוע, בסדר, כולנו קצת פה ושם חוטאים, נכון? מה לעשות? אנחנו בני אדם. ואם הוא בנאדם נורא חלש אז הוא לא יעשה שום דבר, זה לא משנה, הוא גר לכל דבר. אבל אם מישהו מראש לא התכוון, לא מבין שמערכת המצוות מחייבת אותו אז הוא לא גר, הוא גוי. בסדר? זה שני צדדים למטבע. מחייבת אותו כדבר השם? מה? מחייבת אותו כדבר השם? כן, כן, ודאי. אני מדבר באותו מובן שדיברתי כאן. באותו מובן שדיברתי כאן. אז רוב הגיורים הם לא יהודים. אני מניח שכן, אבל אין לי דרך לדעת. בשביל לפסול גיור של מישהו אתה צריך לדעת עליו משהו ספציפי. הפסילה הגורפת של הרב שרמן אני לא מסכים לה. אני מסכים לגישה הבסיסית שלו בגיור, אני לא מסכים לזה שהוא החליט שכל הבתי דין רשעים וכל הגיורים בטלים באופן גורף. זה שטויות. אתה צריך לבדוק, אם יש לך גר שכבר ישב בית דין וגייר אותו, עכשיו בשביל לפסול את הגיור שלו אתה צריך לראות שהבנאדם הספציפי הזה לא התכוון ברצינות לקבל מצוות. אם תצליח להוכיח את זה, הוא גוי. דוגמה היתה לי היתה דוגמה הרב קצני הכולל של בר אילן סיפר לי שהיה לו גר שהוא עצמו ישב בבית דין של הגיור וגיירו אותו, קיבלו את הגר. בשישי בלילה הוא התחתן עם זוגתו שתחיה. הוא התגייר בשביל להתחתן עם איזה יהודיה. הזמינו אולם, תזמורת, הכל. עכשיו את האולם ואת התזמורת לא מזמינים ביום שישי בצהריים לאותו לילה, נכון? ברור שהזמינו את זה כבר מראש. זאת אומרת שהוא כבר מראש, זאת אינדיקציה שהוא כבר מראש בעצם לא התכוון לקיים מצוות, לא קיבל על עצמו קיום מצוות. טוב, אתם יכולים להתווכח להגיד הוא עצר חתום מראש, הוא לא שלא התכוון לקיים מצוות, הוא ידע שהוא ייכשל. בסדר, אוקיי. אבל אני אומר ברמה העקרונית זה סוג הדברים שיכול לבטל גיור גם למפרע. אבל צריך ראיה ספציפית על האדם המסוים הזה. אתה לא יכול באופן כללי להגיד אני לא מקבל את זה כי אני גם מסכים שבאופן כללי הגיורים האלה הם לא רציניים. אם הייתי צריך להחליט על פי סטטיסטיקה אז לא. אבל אין סטטיסטיקות. זאת אומרת כשאתה רוצה לבטל גיור אתה צריך ראיות ספציפיות על האדם המסוים הזה כי היה בית דין שקבע עליו משהו. אתה לא יכול סתם ככה לבטל מעשה בית דין. בסדר? זה אני לא מסכים, אבל אני כן מסכים לגישה העקרונית שלו של הרב שרמן, שככה לא נכון לגייר. רק רציתי להבהיר אם לאחר מעשה אם בשעת הגיור הוא היה מחויב ואחרי זה נפל? לא, לא מבחינת הביצוע המצוות אלא בהכרתו? לא משנה, גם. זה לא משנה, אוקיי, לא משנה, ואם הוא לא יודע, אז גם ככה הוא לא יקיים, הוא רק ישר, זה הכל. יהודי מותר להיות ישר. בסדר, נו, כולנו נופלים. בן אדם יכול להגיד שהוא יקיים הכל? יכול להגיד "אני אנסה ובסדר, עד כמה שאני אצליח". בסך הכל אדם ישר, אז כדאי להביא עוד כמה כאלה, שיהיו לנו גם כמה כאלה, נכון? לא נעים להשאיר את כולם גויים, האנשים הישרים שכולם יישארו גויים. אוקיי, אז זה החלק הראשון לגבי מי הוא דתי, לא מי הוא יהודי, בסוף סיימתי עם מי הוא יהודי. אחרי זה דיברנו על סוגי הכשלה, ואמרתי שיש הכשלה בלפני עיוור, תרי עברא דנהרא וחד עברא דנהרא, זאת אומרת אם הוא יכול לעשות את העבירה בלעדי או לא יכול לעשות את העבירה בלעדי. יש אמירה, כמו אמירה לנוכרי, זאת אומרת להגיד לו לעשות איסור, ויש ויש האכלה בידיים, האכלה ספייה בידיים, זאת אומרת שאני נותן לבן אדם איסור במו ידיי, אז אני עובר אפילו אם הבן אדם הוא קטן. בסדר, אז יש הרבה מאוד סוגי או הרבה סוגי, לא יודע אם לא כולם הכשלות, אבל כן, נגיד על הציר של ההכשלה. גם הכשלה זה ציר רציף, זאת אומרת יש רמות שונות של הכשלה. עכשיו, על ה בכל המעשים שבהם אנחנו מתלבטים, צריך עכשיו לאתר איזה מסוגי ההכשלה, באיזה מסוגי ההכשלה מדובר. על הכשלת לפני עיוור, כמו שאמרתי קודם, בהנחה שהוא לא עומד בקריטריונים, הוא לא במשחק, אז אין לפני עיוור ביחס אליו. בהכשלה של אמירה, אם אני אומר לו לעשות איסור, לא רק עוזר לו לבקשתו לעשות איסור, אלא אומר לו לעשות איסור, יש פה איסור דרבנן, זה כמו אמירה לנוכרי. בסדר? אם אני סופה לו בידיים איסור, יש בהחלט מקום גדול לומר שעברתי איסור תורה. עברתי איסור תורה, אמירה לנוכרי זה איסור דרבנן. כן, אם אני סופה לו בידיים איסור, אז עברתי על איסור תורה. הבאתי את הגמרא ביבמות קי"ג, הגמרא מדברת שם על ספיית איסור לקטן בידיים, "לא תאכלום לא תאכילום". כשאני נותן לקטן חזיר לאכול, אני מאכיל אותו חזיר, אני עובר איסור תורה. הקטן לא חייב במצוות, הוא לא עבר איסור. זה לא לפני עיוור. לפני עיוור אין כאן כי הקטן לא לא נכשל, אין איסור. אבל אם אני מאכיל אותו העבירה היא שלי. הבאתי את הרמב"ם. מה עם גוי למשל שאני מאכיל אותו אבר מן החי? האכלה בידיים. אני לא מכיר מקור, אבל בפשטות זה נראה כמו עבירה שלך. לא מכיר מקור מפורש שעוסק בזה. אבל זה שונה מקטן כי הוא מחויב הגוי. נכון. והיהודי הזה לא מחויב לפי מה שאתה אומר. לא, יותר מזה, מה זאת אומרת? אתה אומר שכל האבחנה שהוא חילוני זה בגלל שהוא לא מחויב. לא, מזה התחלנו, הוא מחויב, הוא רק לא יעזור לו, העבירה שלו היא לא עבירה. לא לא לא. הגוי, היהודי הזה שלא קיבל עליו התחייבות. כן, אתה מדבר עכשיו על על עצמך, שאתה נותן לגוי לאכול? כן, אז אני מבחין, הגוי מחויב בשבע מצוות בני נח. נכון. היהודי שלא קיבל עליו אחריות, יכול להיות שהוא עוד פחות מגוי באבחנה של הבעיה להאכיל? זה מבחינת ההכשלה. כיוון שאם הוא לא עובר עבירה, אז אני לא הכשלתי אותו בעבירה. הרי הכשלה של גוי זה גמרא מפורשת בעבודה זרה. "אבר מן החי לבן נח", זה הגמרא אומרת, זה אסור. כן, כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח, בגלל שהגוי מחויב. נכון. אבל היהודי הלא מחויב, לא, אז אין, אמרתי, אבל זה במישור ההכשלה. בהכשלה, אם אתה מכשיל יהודי, אז אם הוא לא עבר עבירה לא הכשלת. אבל אם אתה מכשיל גוי והוא עבר עבירה אז הכשלת. איסור הכשלה קיים גם ביחס לגוי. אבל ספייה בידיים זה משהו אחר. ספייה בידיים זה אומר שזה נחשב כאילו שאתה עשית את העבירה. כאן אני לא רואה סברה לחלק, זאת אומרת כאן אני חושב שזה דומה, לפחות עוד פעם, אני לא מכיר מקור מפורש שעוסק בזה. אבל אם אתה עושה עבירה על מישהו אחר, אז אז אתה בעצמך עשית את העבירה הזאת. אתה עובר על לפני עיוור? בדיוק, אתה עובר על החזיר. הבאתי את הרמב"ם הזה שהרמב"ם בסוף הלכות כלאיים, ממש בהלכה אחרונה נדמה לי בהלכות כלאיים, הרמב"ם אומר שמה שמי שמלביש את חברו כלאיים, אם הלובש היה שוגג והמלביש הוא מזיד, המלביש לוקה. עכשיו, לא לוקים על לפני עיוור. אין מלקות על לפני עיוור, על מה הוא לוקה? הוא לוקה על איסור כלאיים. אבל הוא לא לבש כלאיים, הוא הלביש את השני כלאיים, השני לבוש כלאיים, מה זה קשור אליו? אולי הוא הכשיל אותו בעבירה, אבל איך הוא לוקה על איסור כלאיים? הרי לפני עיוור אין מלקות. הוא לוקה על איסור כלאיים, הוא עבר איסור כלאיים. או מטמא כהן, גם יש רמב"ם כזה, שלושה רמב"מים כאלה. מטמא כהן. אני ישראל, אמרתי לכם שיש פה נפקא מינה נהדרת, אחרי זה חשבתי שיש עוד נפקא מינה. יש מצב שבו ישראל יעבור על איסור טומאת כהן. זה לאו ששווה בכל. הגמרא אומרת שטומאת כוהנים זה לאו שאינו שווה בכל כי רק כוהנים מחויבים בו. לא נכון, יש גם ישראל יכול לעבור על לאו של טומאת כהן אם הוא מטמא כהן והכהן שוגג והוא מזיד. באים שני עדים ואומרים על מישהו שהוא כהן, ואז מתברר שהוא לא כהן. לכאורה עושים להם כאשר זמם, הם יהיו כהנים כמוהו. אלא אם כן זה כמו בבן גרושה. שעל בן גרושה אתם יודעים, לא עושים כאשר זמם, אלא לוקה, זה המשנה הראשונה במכות. זה הגמרא מפורשת שלו. זה דין יוצא דופן של בן גרושה וחלל מהכהונה. אמרתי, בבן גרושה זה בתחילת מסכת מכות, המשנה הראשונה. טוב, בכל אופן אז זה לגבי ההכשלה בידיים. אז אם אני חוזר אלינו, אז כל סיטואציה שאנחנו נפגשים בה עכשיו צריך למיין א', מי האובייקט, סליחה על ההתייחסות הזאת, מי הסובייקט שעומד בפנינו, מאיפה הוא מתמיין ברשימת החילונים או הלא חילונים או הדתיים. אחרי זה צריך לברר מה סוג הפעולה שאני עושה כלפיו. זה הכשלה בחד עברא דנהרא טפי דנהרא, זאת הכשלה בידיים, זאת אמירה. כל אחד מהפעולות האלה ואז אפשר להגיע לאיזושהי מסקנה כששאחר כך כמובן נכנסים עוד שיקולים. למשל, יש פוסקים שאומרים כשאני מזמין אלי מישהו לשבת והוא נוסע, כן שמענו את זה היום בדבר תורה, אז יש עניין למנוע אותו מלנסוע, זאת ההנחה של הכותב שם, אני לא מסכים אם מדובר בחילוני שהוא לא במשחק. אז להפך, יש עניין להזמין אותו שייסע בשבת אלי, אולי בכל זאת זה ישפיע עליו באיזושהי צורה. באמת הפוסקים כותבים, גם הפוסקים שנוקטים בדרך הקונבנציונלית, כותבים שיש חלקם לפחות שמותר לעשות דבר כזה כי זה הכל לטובתו. הלפני עיוור מטרתו לעזור לבנאדם, לא להכשיל אותו. נו, אז אם אני עושה את זה לטובתו, אז זה לא נקרא לפני עיוור כי הרי עשיתי את זה בשביל לעזור לו ולא בשביל להפריע לו. צד כן זה, מהצד השני של המטבע אתם יודעים שרבי אליעזר שחרר את עבדו כדי לשחרר כדי להשלים מניין. אז כולם שואלים, הרי כתוב לעולם בהם תעבודו ואסור לשחרר עבד כנעני. בסדר, עבד כנעני שמשחררים אותו הוא הופך ליהודי, אז הוא השלים למניין שם. ואז למה אסור לשחרר עבד כנעני? כתוב לעולם בהם תעבודו. אלא כן, אז הרמב"ן אומר שם וכולם ככה מעתיקים את דבריו, שלשחרר את העבד אסור כאשר זה מתנה לעבד, זה כמו לא תחנם, אסור לתת לו מתנת חינם. ואם זה השימוש שאני עושה בעבד, אז אין בעיה, פשוט עשיתי שימוש בעבד, השתמשתי בו להשלים מניין. אין בעיה, אז זה בסדר, זה איסור, אגב זה פתח יפה מאוד לעשות כל מיני פוילישטיקים בעניין הזה. להיקלע למקום של תשעה אנשים ולהביא איתי את העבד שלי אם אני כתבי שאני נורא אוהב אותו ואני רוצה לשחרר אותו, אז אני מארגן כך שיהיו רק תשעה אנשים, אני צריך אותו להשלים מניין ואני משחרר אותו בשביל להשלים מניין, ובזהו שטח משוחרר לא יוחזר, אחרי זה גמרנו, הוא יהודי. והוא לא עציץ. והוא לא עציץ, בדיוק. אלא אם כן הוא לא מאמין. אם הוא לא מאמין אז לא יעזור כלום, הוא יהיה עציץ גם אם הוא שוחרר. וזה גיום מהיר יחסית, לא? מה? זה גיום מהיר? זה גיום מהיר בכלל, שחרור עבדים זה גיום מהיר. הנה בספר פה נדב מדבר על זה על המנגנון של עבד עברי כדי לגייר. טענה שאולי אפשר לאכוף שם את קבלת מצוות, אני לא בטוח שהוא צודק בזה, אבל הוא חושב שאפשר לאכוף שם את קבלת מצוות. טוב, בכל אופן הדבר הזה של להזמין חילוני בשבת זה היה הבסיס לקונסרבטיבים בבתי כנסת בחוץ לארץ בהם אמרו עדיף לנסוע במכונית לבוא לבית הכנסת. נכון. נכון. והנה ללמדך שזה שמישהו נקרא קונסרבטיבי זה לא אומר שהטיעון שלו לא נכון. זה גם לא אומר שזה כן נכון. כל דבר לגופו, זאת אומרת צריך לבדוק כל דבר לגופו. אגב אני קראתי שהרב אבינר היה מזועזע, מה? הוא בסדר. יכול להיות שהוא טועה, יכול להיות שגם אני טועה. אני אומר ב… אני קראתי שהרב אבינר כתב נגד העניין הזה של להזמין חילוניים בשבת, נסע לטיול בסיור לא טיול היה שם בביקור בארצות הברית, חזר וכתב שצריך לעשות את זה. להזמין את האנשים לבית כנסת והביתה בשבת עם רכב. בארץ או שם? הוא אמר הוא המליץ את זה גם פה. הוא המליץ את זה גם פה. עכשיו זה אומר שכשאתה פוגש מציאות אחרת אתה צריך להיות מספיק פתוח כדי לשנות את עמדתך. זאת אומרת זה שיקול רלוונטי, הרבה פוסקים אומרים את זה. אני אומר אני טוען יותר מזה, כן, אני אומר שאם הוא בכלל לא במשחק אז אין דילמה. הרב אבינר היה בדילמה והוא הכריע לטובה, אני אומר אם הוא לא במשחק, תלוי איזה יהודי מדובר, אם הוא לא במשחק אז אין דילמה בכלל. זאת אומרת אפשר לקחת אותו להזמין אותו. ורק ממבט לאחור זה חבל במשך כל מאה השנים האלה שהרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית היו צריכים לקום ולהגיד טוב תסעו אלינו במכוניות. הנה אנחנו פותחים את המגרש חנייה שלנו בואו כולם חבר'ה תבואו אצלנו גם להתחרות בהם. יכול להיות, זאת תמיד שאלה היפותטית, כן, לא יודע מה היה קורה אילו. מה היה קורה אילו אנחנו… חכמים לאחר מעשה ואנחנו אפילו לא אחר מעשה. כי יכול להיות שאם הם היו עושים את זה אז כולנו היינו מאבדים את הכל וזה היה נכשל. אני לא בטוח שהספקולציה ההיסטורית הזאת עובדת. אני רק אומר שזה אפשרי וצריך לקבל את ההערכות שלך כמה שאתה יכול. אולי תטעה בסוף, זאת אומרת, אבל זה שיקול לגיטימי שאתה אומר שאני מזמין אותו לטובתו וזה מותר, או כשאני אומר שבכלל אין דילמה ואתה יכול להזמין אותו, זה שיקול לגיטימי. אם בסוף התברר שהשיקול הזה הוא שגוי, בסדר, כולנו בני אדם ואנחנו טועים. אני מאוד חולק על זה. זה שהרב לא בודק בציציות איך אנשים הגיעו לבית כנסת, זה דבר אחד מאוד מקובל בצרפת למשל. חצי מהאנשים מגיעים לבית כנסת באוטו בשבת. הם משתדלים לחנות רחוק ושלא יציצו, אבל בגדול זה שונה. הרב לא נדרש לבדוק, אבל להגיד בואו כולם לבית כנסת, זה כבר עוד שלב באמירה. בסדר, לכן אני אומר זה לא, אבל גם באמירה, גם באמירה, זה מה שהפוסקים האלה אומרים, שאפילו במקום… אני אמרתי שאין דילמה. אין לי בעיה עם זה בכלל כי זה לא כרוך באיסור. אני לא עושה את זה לטובתם. סתם מותר לעשות את זה, לא בגלל שזה לטובתם. אם הוא לא מחויב. כן, אם הוא מאלה שלא במשחק. אני אומר אבל הפוסקים שתופסים שכן יש בזה בעיה, עדיין לפעמים עדיין הם מתירים את זה כי אפילו במחיר של לעשות איסור, אפילו באמירה שזה איסור. טוב זה כמובן פונקציה של המציאות. הבן אדם צריך להכיר את הסביבה שבה הוא חי ולקבל החלטות. אני לא חושב שאפשר לקבוע פה משהו כללי לכל הקהילות. מה שהיה שם לנסות לפתוח את החניה בשבת בבית כנסת, זאת באמת השאלה. אוקיי, לא יודע מה התשובה הטובה, צריך להכיר את המציאות בשביל זה, אני לא יודע. אין הבדל בין להזמין מישהו לארוחת שבת ששם אתה לא אומר שום דבר לגבי המחויבות שלו, להזמין אותו או לעודד את זה בבית כנסת ששם לכאורה הוא בא – אם הוא לא בא לבר מצווה – הוא בא כדי להתפלל. הוא בא כדי להביע מחויבות. ואז להערכתך הוא כן מישהו שבמשחק. אוקיי, אז לכן צריך להכיר את המציאות. אני מדבר על כאלה שבדרך כלל באים לבר מצוות או משהו כזה, אבל נכון, כל דבר לגופו. זה מה שאני אומר, אין קביעות כלליות. כל דבר לגופו. אם ההערכה שלך שהוא כן מישהו שבמשחק, אז פה כבר יש דילמה. זה לא אומר מה התשובה לדילמה. זאת אומרת, גם אם יש דילמה לפעמים עדיין יהיה מותר לעשות את זה למרות שזה אסור כי… אבל לא מטעם של לא מחויב. בדיוק. אז כל דבר לגופו. אני אומר עוד פעם, אני מנסה רק להראות את המגוון, אי אפשר לעבור על כל המקרים. רק כעכשיו עברנו מהזמנה לשבת להזמנה לבית כנסת, אני חושב שיש מקום להבדיל. יכול להיות, יכול להיות בהחלט. יכול להיות בהחלט, אז כל דבר לגופו. עכשיו עוד נקודה, יש היבט נוסף שעולה בהקשרים האלה וקשה קצת למפות אותו במפה שתיארתי עד כאן. אני אדבר על סיטואציות שעולות הרבה פעמים בצבא, לא רק שם, אבל עולות הרבה פעמים בצבא, כמו החלפת תורנות, מה שכבר עלה פה בפעמים הקודמות. כן, אם יש לי תורנות בשבת, תורנות הכוונה כזאת שכרוכה בחילול שבת, האם כדאי להחליף את זה עם מישהו שלא מחויב? בסדר, מקובל לחשוב שלא, נכון? מקובל לומר שלא, ככה הפוסקים בדרך כלל אומרים, שלא. הוא יהודי כמוך, אתה אם צריך אז צריך, ואם לא צריך אז שאף אחד לא יעשה את זה. אבל אם זה תורנות של מצווה או שתורנות של היתר? אמרתי, אין היתר בשבת. או שזה מצווה או שזה אסור. אם זה… אז למה שאני אחליף להפך? אני מרוויח מצווה. אבל יש חילול שבת. אם יש מישהו שעושה את זה בלי חילול שבת… לא מבין. עשה דוחה לא תעשה, מה? אם מישהו עושה את זה בלי חילול שבת, אז אין היתר לחלל שבת, נכון? אם אתה יכול להשיג את התוצאה הזאת בלי לעבור איסור, אז אין היתר לעבור איסור בשביל להשיג את המטרה. יש לי יולדת, אני מקפיץ אותה לבית חולים, או שאני דואג לנהג ערבי? סליחה, אני מקפיץ אותה לבית חולים כי זה מצווה שלי! לא! לא בגלל שזה מצווה שלך, טעות. לא בגלל שזה מצווה שלך. אם באמת הכל מסתדר עם נהג ערבי, תזמין נהג ערבי. אני חייב? כן. בגלל שבמקום שבו אין חילול שבת, מקום שבו אתה יכול להשיג את התוצאה בלי חילול שבת, אין היתר לחלל שבת. למה מתירים לך ללכת עם אשתך לבית חולים? כיוון שהיולדת רוצה שבעלה יהיה איתה. זה בסדר גמור, זה שיקול לטובת החולה, זאת אומרת היולדת. זה בסדר, זה מתיר חילול שבת. אבל אני מדבר על מצב שבו אני משיג את התוצאה הרצויה בלי חילול שבת. אם אני משיג אותה בלי חילול שבת אין הצדקה לחלל שבת. חוץ משיטת המגיד משנה שתופס שזה הותרה לגמרי, ורבי חיים שהולך אחריו, אבל זאת לא התפיסה המקובלת לא בראשונים ולא באחרונים. להלכה אני חושב שקשה לסמוך על זה. במקום שבו החילול שבת לא נצרך כדי להשיג את המטרה, והמטרה אני מדבר מטרה שצריך לעשות אותה, סיור בצבא או יולדת או משהו כזה, אז אין שאלה ודאי שצריך לעשות את זה, אבל אם אני יכול לעשות את זה בלי חילול שבת אז למה לעשות עם חילול שבת? הרב אתה מדבר דתי, יש חבר'ה שיכולים להתחלף בשבת ולשמור שבת שלא שומרים מצוות. לתת להם או לא לתת להם? מה לתת להם לצאת בשבת? קודם כל אתה שואל אותי אפילו לא הלכתית, אני הייתי אומר ברגע שאתה יכול אתה צריך לתת להם, החלטה שלהם אם הם יוצאים או לא. אתה לא מחטיא… אתה הממ"מ מתפקד פה כמפקד, לא כרב. ובסבב הכללי ובכלל, מה? לא הבנתי. בסבב הכללי. בסדר, אז מה אם זה בסבב הכללי? תכלס, אני אומר, אבל יש לך רשות להוציא חיילים. אתה צריך להגיד להם: חבר'ה, אפשר לצאת. החלטה שלכם אם אתם יוצאים, זה שבת, החלטה שלכם. אני לא אמור להחליט עבורם את ההחלטות הדתיות שלהם. אני רק צריך להעביר להם את מה שקיבלתי. קיבלתי רשות להוציא אותם, אז אני צריך להגיד להם: חבר'ה, אתם יכולים לצאת. אני יכול להמליץ להם לא לצאת, לקבוע איתם חברותא. בסדר, אבל זה החלטה שלהם, זאת החלטה דתית. אני לא יכול לקבל החלטות במקומם, כך אני חושב. נחזור לסיור? כן, אז לגבי הסיור והחלפת תורנויות וכדומה. או שיש סיטואציה אחרת, נגיד להגן על מטיילים. לשמור על מטיילים. יש אזורים מסוכנים והצבא מאבטח אותם. עכשיו, זה פעם שאל אותי מישהו, יש אזור שמטייל, נגיד איזה שמורת טבע או משהו כזה באזור שצריך אבטחה צבאית, אז הפלוגה שלהם קיבלה משימה לאבטח את האזור הזה. עכשיו מה, מדובר באנשים שמחללים שבת, הם נוסעים בשבת לשמורת טבע הזאת לטייל. האם מותר ל… אני צריך לחלל שבת כדי לשמור אותם? הרי יש נידון, זה פיקוח נפש. בסדר, אבל זה שבן אדם קופץ למים, קופץ לאש, אז בגלל זה אני צריך עכשיו לחלל שבת כדי להציל אותו? קופץ לאש, זה בעיה שלו. הוא לא קפץ למים. אני אומר אם באמת, אם באמת אתה אומר להם מראש למטיילים, וזה לא קורה, אם אתה אומר להם מראש: חברים, אסור לכם לעשות את זה, אם אתם תהיו שם אני לא בא לשמור עליכם. נגיד שזה הכל תלוי בך, כן, זה תיאור קצת גרוטסקי. אז במצב כזה אני חושב שאסור לעשות את זה. אסור לעשות את זה. הבעיה שהמצב פה יותר מורכב. זאת אומרת, לאנשים האלה לא אמרו שלא יבואו לשמור עליהם והם הולכים לתומהם, זה מה שהם חושבים, זה מה שהם… אתה לא יכול. עכשיו זה כבר פיקוח נפש, אז עכשיו אתה כבר צריך לשמור עליהם. אבל זה לא כל כך פשוט. זאת אומרת, במקום, נגיד שזה לא היה צבא אלא אני עם הנשק לבד, אנחנו חיים על אי בודד, שלושה, לא אי בודד, יש אויב, אני עם הנשק ועוד אחד שהולך לטייל. בסדר? אני אומר לו: תשמע, אם תלך לטייל בשבת אני לא בא לשמור עליך והאויב יתקוף אותו. אסור לי לשמור עליו בשבת? אם הוא הולך לשמה הוא לא יכול לאלץ אותי לחלל שבת. מה עם המצב ההפוך? לי קרה שהיה שיירה רגלית של חרדים מרמות לנבי סמואל והייתי במילואים שבת. אוקיי? קיבלתי קשר: גש תאבטח את השיירה. אוקיי? עכשיו מה הם? הם לא חיללו שבת. הם לא חיללו, הם גרמו לי לחלל שבת. זה לא משנה. זה לא משנה. כל אזרחי מדינת ישראל גורמים לנו כל הזמן לחלל שבת. הצבא כל הזמן מחלל שבת בלי שאנחנו מחללים שבת לא מתעוררת דילמה. אני שואל אם להם מותר לעשות את הטיול הזה. זהו, אני חושב שכן. אני חושב שכן. בן אדם נוהג, בן אדם מתנהג חי כמו שהוא חי. הוא לא צריך, אגב זה נאמר היום בדבר תורה, בדבר הלכה שאמרו, הרב מלמד, שאני לא צריך, מה הייתה הדוגמה שלו? אני לא צריך לוותר על איזושהי זכות שלי כדי שהשני לא יגיע לחילול שבת. למשל לא להדליק אור בסעודיה. אה, כן, זהו. לא להדליק אור בסעודיה כדי שהוא לא יכבה אותו. בדיוק. אנחנו גורמים כל יום, כל שבת לצבא לחלל שבת. מה היית בבוגי… אם אתה חי בצורה נורמלית ולא מחלל שבת, הצבא והמשטרה אמורים לעמוד לשירותך ולהגן עליך, זה תפקידם. נחליף לחילוני שהוא לא במשחק. סיור… רגע, עכשיו אני מגיע לשמה. אז דיברתי על אבטחת מחללי שבת, אני מנסה לעשות את זה כל הזמן. לא, לא, פעם לא סטיתי. אני דיברתי על עוד מקרה, צריך לדבר על שני מקרים. אוקיי, הם כבר רגליים גם על שניהם עם משקולות. אוקיי, בכל אופן אז הסיטואציה האחרונה זה באמת הסיטואציה של החלפת המשמרת. וכאן זה שאלה שעליה צריך לדבר שיעור. אני אגיד את זה כרגע טלגרפית ונגדיש לזה פעם איזשהו שיעור, כי אני חושב שיש פה נקודה מאוד מעניינת ומחדשת בהלכה. עקרונית הפוסקים אומרים שאסור. זאת אומרת אסור להחליף את המשמרת, תעשה אותה בעצמך. למה? כי הם הולכים לשיטתם שהחילול שבת של החילוני גם הוא חילול שבת בדיוק כמו שלך, אז מה אתה עדיף עליו? אוקיי? אז פה מתחילות לעלות שאלות, הרי הוא בלאו הכי יחלל שבת רק על משהו אחר. מה אסור, למה אסור? זה אדיש לפי מה שאתה אומר, זה אדיש, למה זה אסור? לא, אסור. כשעברת סדין ובמקום שיש שקילות שב ואל תעשה עדיף וזה הופך לאיסור. למשל כמו מאיימים עליי להרוג מישהו אחרת יהרגו אותי. זה עדיין אדיש. לא, אבל פה אני מעורב בידיים, פה אני לא… למה? גם פה אתה מחליף איתו תורנות, מה זאת אומרת? אתה אומר לו בוא תצא במקומי, זה בידיים. זה לא כמו אמירה… לא גרוע יותר, לא פחות גרוע מאמירה… כן, אבל האמירה פה זה לא לעשות דבר איסור. מותר לעשות את הסיור הזה, צריך לעשות את הסיור הזה, כל השאלה זה רק מי יעשה אותו. ואני אומר, בדרך כלל ההנחה היא שהקל הקל תחילה. אז אם יש מישהו שלא מחלל שבת בזה ומישהו שכן, שיעשה את זה מי שלא מחלל שבת. בסדר? אז אבל אם אתה תופס כמו שיטת הפוסקים המקובלת, שבן אדם חילוני זה גם חילול שבת בדיוק כמו שלך, אז ברור שהתוצאה צריכה להיות שאסור, אסור להחליף תורנות. אבל אם לשיטתי, שהחילוני הזה נגיד שהוא מסוג שמחוץ למשחק, כן? לא מחלל שבת בכלל, זה בכלל לא חילול שבת מבחינתו, במצב כזה ודאי שצריך להחליף. למה? כי הוא הרי לא יחלל שבת ואני כן, אז למה לא להחליף? זה כמו להחליף עם גוי. עם גוי ודאי שכדאי להחליף. זאת אומרת, אם אתה יכול למצוא גוי שיעלה לסיור במקומך, דרוזי או משהו כזה, אם הוא מוכן כמובן והכל בסדר, למה לא? זאת אומרת, ודאי יותר טוב. אבל כאן יש נקודה חשובה, כי גם אני חשתי את המצוקה הזאת, שזה בעייתי קצת האמירה הזאת, ומצוקות בדרך כלל אני לא אני מקווה שאני ישר, אבל הם נותנות לי איזשהו איתות לחפש עוד פעם, זאת אומרת לבדוק עוד פעם האם זה באמת נכון. וכאן אני חושב שיש נקודה חדשה, האסימון לגביה עלה לי בוויכוח שהיה פעם בכתב העת צוהר על על היתר המכירה. היה ויכוח בין שני רבנים על המדיניות, עכשיו זה אקטואלי, זה שנת שמיטה, על המדיניות של אוצר הארץ. המדיניות הייתה שלא קונים היתר מכירה אלא אם כן חייבים. והיה שם יהודי שכתב שתשמעו, אז מה, אתם משאירים את היתר המכירה לחילונים? זאת אומרת, אתם אז רוקנתם אותו מתוכן, את היתר המכירה. הרי בסופו של דבר אם אנחנו אומרים שצריך לעשות היתר מכירה, אז גם צריך לצרוך את היתר המכירה. איך אפשר להגיד שצריך לעשות את זה אבל אני לא, לא משתמש? אז הרב מאוצר הארץ ענה לו, תשמע, מי מפסיד מזה? הרי רוב הציבור בארץ קונה היתר מכירה, אין לו שום בעיה, הוא היה קונה גם בלי היתר מכירה. אז אף חקלאי, כמה נפח השוק של האנשים שצורכים את אוצר בית דין? נפח קטן. אז בוא לצורך הדיון נגיד שזה לא משפיע בכלל על החקלאים. אף חקלאי לא יפסיד אם אנחנו נחמיר ולא נקנה היתר מכירה, אלא נקנה את אוצר הארץ. בסדר? אז מה הבעיה? אף אחד לא מפסיד, זה משחק ווין-ווין סיטואיישן. זאת אומרת, אנחנו נקנה אוצר הארץ, כשהחילונים יקנו את היתר המכירה והכל נהדר. מה הבעיה? וההוא לא הסכים לקבל את זה. היה שם איזשהו הידיינות, ולדעתי הוא לא שם את האצבע על הנקודה שבאמת כאבה לו. והנקודה היא הבאה: יש כלל בתורת המוסר של קאנט שנקרא הצו הקטגורי. הצו הקטגורי פירושו שיש עיקרון מוסרי יסודי שאומר שאתה צריך לעשות את מעשיך באופן שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי. זאת אומרת, ההחלטה האם מעשה מסוים הוא מעשה מוסרי או לא מתקבלת בדרך הבאה: אני מדמה עולם היפותטי שבו כולם נוהגים כמו שאני נוהג. אם זה עולם טוב, אז אז זה מה שאני צריך לעשות, זה מעשה מוסרי. אם זה עולם רע, אז לא. אוקיי? אבל חלק גדול מהפלגים האורתודוקסים של המנוח הקדוש דוחה את העיקרון הקאנטי באופן מוחלט ומובהק. כן, אני לא בטוח, אבל אם כן, אז אני לא נמנה עליהם. אתם רואים את זה בכל אחד ממעשיהם. הם צריכים את השבת גוי שיהיה. לא, השבת גוי אני לא בטוח שזה סותר את העיקרון הקאנטיאני, על זה אפשר לדון, אבל זה בשיעור על הצו הקטגורי. אולי שלא כולם ילכו לצבא. אה? נכון, נכון. אני לא הולך לצבא, בבקשה. ההוא רוצה ללמוד תורה, מה אתה רוצה? אבל לא כולם בסיירת מטכ"ל, אז מה? לא צריך שכל הצבא יהיה בסיירת מטכ"ל. בעולם היה טוב שכולם ילמדו תורה. לא. יש עולם שבו החוק הכללי הוא שיהיה נתח שלומד תורה ונתח שנלחם. זה החוק הכללי. הרי צריך את שניהם. זה כמו שצריך את השקם וצריך את סיירת מטכ"ל. החוק הקאנטי אומר שכולם ילמדו תורה. לא, חוק הקאנטיאני אומר שהעולם יתנהל באופן כזה שאנחנו נחלק את המשימות בינינו. הרי מה זאת אומרת? לא ייתכן, זה אבסורד. מה, קאנט רוצה לומר שכולנו צריכים לעסוק באותו דבר? או שכולנו לומדים תורה או שכולנו משרתים בצבא? הרי העולם יש לו המון צרכים. צריך רופאים, צריך פקידים. גם על היתר מכירה אפשר לעשות, היתר מכירה. רגע, רגע, רגע, רגע, שנייה, שנייה. עכשיו אם העולם הוא עולם שלם, מלא, זה בדיוק הנקודה. אם העולם הוא עולם אוטופי, אני מדמיין כרגע עולם אוטופי. בעולם האוטופי שלי, השאלה אם אני אעשה היתר מכירה או לא. אם כולם יהיו שומרי שבת באותו עולם אוטופי, נכון? הרי בעולם האוטופי כולם יהיו שומרי מצוות. בעולם הזה אחד מהם יגיד: לא צריך היתר מכירה, אנחנו כולנו נעשה אוצר בית דין. לא מעשי כמובן, כי יש גם גויים ויש גם יצוא פירות לחוץ לארץ, לא מעשי. אבל זה מה שהוא טוען. מה שטען הרב השני, זה שהתנגד… אני חושב שזה מה שהוא טען. הוא אומר, הצו הקטגורי אומר לנו, הרי אתה גם מסכים שלא ייתכן שכולם יעשו כמוך, נכון? גם אתה מסכים. אלא מה, אתה בונה על זה שיש עבריינים שלא יעשו כמוך, את זה אסור לעשות. זאת אומרת הצו הקטגורי אומר שאם העולם יהיה מתוקן אז צריך לעשות כך. אם זה מה שאני אומר, אז הכך הזה זה הצעד המוסרי. עכשיו אתה לא טוען, כך אמר נגדו השני, אתה לא באמת טוען שבעולם מתוקן כולם יעשו אוצר בית דין, זה לא מעשי. אי אפשר, אתה תאבד את השווקים בחוץ לארץ, זאת אומרת זה לא מעשי. אז מה? חייבים היתר מכירה. אלא מה? אני בונה על הגויים שהגויים, כן, היהודים שיקנו את היתר מכירה הזה במקומי. זה נגד הצו הקטגורי. אבל רגע, הדבר הזה פה אוסר ממך לקנות אתרוג מהודר למשל. כי כשיש לי קטיף של אתרוגים, אז יוצא אחוז אחד סופר מהודר, אחד. כדי שאפשר יהיה למכור לך אתרוג מהודר לא במיליון שקל, אני צריך שעשרת אלפים יקנו אתרוג לא מהודר. אז לפי הצו הקטגורי זה לא בסדר. פה השאלה, בדיוק פה השאלה, כל החמרה הלכתית. פה השאלה למה אתה מדמה את זה? לסיטואציה שתיארנו קודם, על לימוד תורה וצבא? זאת אומרת שצריך כאלה שיהדרו וכאלה שלא יהדרו כי בסך הכל שניהם לגיטימיים ואז אין בעיה. כיוון שהחוק הכללי שלי, לא עבריינות, בדיוק. החוק הכללי שלי זה שמי שרוצה להדר יהדר ומי שלא לא, אין בעיה. אין לי חוק כללי שכולם יעדרו. אני גם לא מחייב בנאדם להדר. אני לא רואה את זה מעשה שהוא מחויב, אני רוצה להדר. אתה לא יכול לבנות עולם על זה. אלא מה שאתה אומר שהשני הוא לא לגיטימי, הוא לא בסדר, זה בעייתי. כי בעולם המתוקן את זה לא תסכים שיעשו בכלל. עכשיו פה בשאלה לגבי הצבא והחלוקה הלגיטימית, היא לגיטימית ברמה האישית, מה שמתאים לכל אחד. כשאני גוזר על כלל שלא לשרת בצבא, אז אני הופך לצו הקטגורי. מסכים לגמרי. זה בסדר גמור שכל אחד יגיד אני בן תורה. נכון. אבל זה שרב אומר לי שכל החבר'ה שפה ברחוב כולם ילכו ללמוד ולא ישרתו, זה לחלוטין לא תקין. נכון, לגמרי מסכים. עכשיו אתה מחליף את הטיעון בסיפור של אוצר, אתה נותן את הטיעון לא כאלה שלא מקפידים שום דבר, יש כאלה שיותר מחמירים ויש כאלה שיותר מספיק להם. בסדר, אותו דבר זה מסתדר. נכון, אני עוד פעם, הטיעון, אפשר לדון עליו, אני אומר, אבל הלוגיקה של הטיעון שלו הייתה זאת. עכשיו אפשר, פחות או יותר, אפשר לדמות את זה דווקא ל"אני רוצה להדר יותר". כי באוצר הארץ מה שקורה זה לא שאתה רוצה להדר יותר, אתה נותן סחורה לקבוצה שלמה של אנשים. הם ייקחו ממך גם אם תיקח היתר מכירה, אתה מאלץ אותם בעצם לעשות את זה. אז פה יש מקום לדון אם זה, עוד פעם לא רוצה להיכנס בכלל לסיטואציה, רק רציתי להראות את צורת החשיבה. עכשיו גם פה, כשאני מדבר על החלפה של החלפת תורנות בצבא, או אולי אני אביא עוד דוגמה לפני כן. נגיד כשהגרתי בבני ברק, אז הייתה מתחת לבית שלנו מכולת. ואתם יודעים שלעסקים מותר למכור חמץ גמור. אנחנו לא נוהגים שמוכרים חמץ גמור בפסח, רק חמץ, תערובת חמץ, אבל חמץ גמור לא נוהגים למכור. אבל אם זה עסק או מפעל שיש לו הפסד מרובה, אז נותנים לו למכור גם חמץ גמור. עכשיו מה שהיה שם, מכירת חמץ אתה מתכוון. כן. לא למכור בפסח, למכור לגוי. הם מכרו בשינוי, זה לא… בשינוי מתחת לשולחן. בכל אופן, אז אחרי פסח, אחרי פסח הבנאדם נשאר עם חמץ בחנות. אבל אף אחד מהאברכים שם לא קנה את זה כמובן, כי הרי אנחנו לא קונים חמץ גמור שנמכר בפסח, גם אני לא. אוקיי? ואז התחלתי לחשוב, רגע, משהו פה דפוק. הרי הוא מכולת שנמצאת בבני ברק, אין לו קליינטים אחרים, לא יבואו לפה בהסעות מ… אני לא יודע ממי… מקיבוץ נען בשביל לקנות ממנו את החמץ הגמור. אז אנחנו הקליינטים שלו. עכשיו איך זה ייתכן שאנחנו מתירים לו בגלל הפסד מרובה למכור את החמץ הגמור ואז תוקעים אותו עם החמץ הגמור שיישאר? מה זה עזר לו למכור? אם הוא בסופו של דבר לא מצליח למכור את זה לנו. אז התחלתי לקנות חמץ גמור אחרי פסח, את החמץ שנמכר כמובן. אחרי פסח. כי ברור שאתה לא יכול להתיר לו דבר כזה. עכשיו נגיד שיש חילונים שנמצאים בסביבה והם יקנו את זה ממנו. זה כבר מתחיל להתקרב לפה. שמה זה נראה לי פשוט שאנחנו צריכים לקנות ממנו. אבל זה כבר דילמה יותר עדינה. מה קורה? יש חילונים שיקנו את זה ממנו ואנחנו מחמירים יותר. אם אתה טוען שזה אסור, לדעתי זה לא… אתה לא עקבי. אם זה רק הידור, אז חזרנו לסיטואציה הקודמת. בסדר, גם אתם לגיטימיים, אני רוצה להדר יותר. האם אתה אומר שאסור? זה מה שנטעו להגיד שמה אז בסביבה שלי, אז זה לא עקבי. זה לא עומד בצו הקטגורי. זאת אומרת אם בעולם מתוקן אף אחד לא היה קונה את החמץ הזה, אז אי אפשר היה גם להתיר לו למכור את החמץ הגמור. ואז זה אסור, אז איך מותר לו למכור? מה זה? אם אסור לקנות את זה, לאכול את זה אחרי זה, שימכור לגוי, שימכור לגוי. בדיוק. זה ברור שהמכירה, ההיתר שלו למכור כולל בתוכו את ההיתר שלנו לקנות ממנו, הרי זה ברור, זה לא ייתכן אחרת. אז זה בדיוק סוג של שיקול של הצו הקטגורי. עכשיו גם פה אותו דבר, כשאני נמצא בסיטואציה… עכשיו שימו לב, אני מדבר אפילו על חילוני מהסוג שלא במשחק לשיטתי. הוא בא עכשיו ואני… בעולם מתוקן, ודאי שלא עושים את זה, כי בעולם מתוקן אין כאלה. בסדר? אז אני אומר, בעולם מתוקן, ברור שמישהו היה צריך לעשות את זה. אז אם ככה אני צריך לעשות את זה אבל לא להחליף. בגלל הצו הקטגורי. עכשיו יבוא מישהו ויגיד תשמע, עם כל הכבוד לצו הקטגורי, זה מהלך פילוסופי של קאנט. איך אתה מתיר חילול שבת על בסיס שיקול פילוסופי או שיקול אתי חיצוני? אז אני אומר, למה לי קרא סברא היא. אם אני מקבל את הסברא הזאת, אז מבחינתי זאת סברא שאני מיישם אותה גם בעולם ההלכתי. אם היא סברא נכונה אז היא נכונה, ואם לא אז לא. עכשיו בסברא הזאת יש המון ניואנסים, אולי נדבר על זה בפעם הבאה, נראה. אני אקדיש לזה איזה פגישה, כי זאת סברא מאוד מעניינת והיא מאוד לא טריוויאלית, כמו שהיא אולי יכולה להישמע. יש לה השלכות מאוד מעניינות אפילו על הבחירות. יש לי ויכוחים עם הבן שלי אם ללכת להצביע או לא. עקרונית, לא משנה למי, אבל הוא אומר שבכלל לא צריך ללכת להצביע. יש את המקבילות במקורות שלנו לצו הקטגורי? מצאתי דברים קצת דומים, לא ממש, לא ממש. שכוייח. חנות בבני ברק צריכה ייעוץ עסקי. לא ייתכן. היינו צריכים לחסל את הסחורה שלו, את המלאי. יש לו המון מוצרים. אבל זה קשה, זה קשה ב-5:00. אז אתה מסתכן בזה שלא יהיה לך. בדיוק.