שיעור מתאריך י＂ט באלול תשס＂ו חלק 1

[הרב מיכאל אברהם] שיעור של הרב יצחק רקוביץ, אור לי"ח אלול תשס"ו, 11 לספטמבר 2006.

[Speaker B] ככה גם מדבר יצחק רקוביץ.

[הרב מיכאל אברהם] שמע, אבל אם אתה

[Speaker B] אומר, אתה אומר שזו תשובה שלא תמיד נעשית על חטא

[הרב מיכאל אברהם] וזה ברור, אבל אם אתה אומר, אתה אומר שזו תשובה שלא תמיד נעשית על חטא וזו תשובה שהיא מעל המושג של התשובה האחרת, אבל ברור שתשובה גם מוחקת חטאים שנעשו על חטא, נכון? נכון שאפשר להגדיר תשובה גם בלי חטאים ויש מקום לתשובה גם שלא חטאת, אבל אני מדבר על מצב שבו כן חטאת, וגם שם הרי הפתרון הוא תשובה, נכון? המרפא לעניין הזה הוא תשובה. ועל זה אני שואל, איך זה איך זה מוחק את העבר? זאת אומרת, בסיטואציה אחרת יש לתשובה תפקיד אחר, נכון, ואני שואל על הסיטואציה הזאת, לא סיטואציה אחרת. טוב, אני רק רוצה באמת לסיים את מה שעשינו בפעמיים האחרונות, אולי לקטע קצר. בעצם דיברנו על שני תהליכים של תשובה, שתשובה שהיא מהפכה נפשית ותשובה שהיא פרוצדורה. אחת מהן זה לפנים משורת הדין שמקבלים אותה, שהקדוש ברוך הוא מקבל אותה, השנייה זה לפנים משורת הדין שבכלל אפשר לעשות אותה. זה בעצם תורף הדברים. השאלה שליוותה אותנו לכל אורך הדרך ואני גם הערתי על זה, זה מה עושים עם הרמב"ם. הרמב"ם הרי מגדיר בינוניים צדיקים ורשעים בצורה אריתמטית, ככה לפחות זה נראה, כמה עבירות, כמה מצוות, בשקלול, לא סתם ספירה, באיזשהו שקלול כלשהו. אבל עדיין זה לא נראה כמו הפירוש שאמרו ברמב"ם, שהפירוש שאמר השפת אמת למשל, שתשובה זה מה הכיוון הרוחני שלך. סליחה, בינוני צדיק ורשע זה מיון לפי מה הכיוון הרוחני שלך. אם הכיוון הנפשי הרוחני שלך הוא חיובי אתה צדיק, אם הוא שלילי אתה רשע, אם אתה עומד בין שתי החתונות או בין שני הסעיפים, אז אתה בינוני. ואז התשובה היא בעצם איזה מהפכה נפשית להפוך לאיזשהו כיוון רוחני חיובי. זה היה הבסיס שממנו התחלנו את העניין הזה של התשובה העמוקה יותר, המהפכה הנפשית. ברמב"ם לא נראה שזו אותה הגדרה. אז א', נדמה לי שזה כבר אולי הזכרתי את זה באחת הפעמים, הרמב"ם מדבר על הלכות תשובה. מה שכתוב פה זה הלכות תשובה. הלכות תשובה כולן עוסקות בתשובה הקטנה, כי לתשובה הגדולה אין הלכות. אם אתה בעל תשובה אז אתה בעל תשובה, אז זה לא שמה עשית את זה, עשית את זה לפי הסדר, מתי עשית את זה, בתשובה, בתשובה, אין, כל השאלות האלה לא נשאלות ביחס למישהו שהוא בעל תשובה אמיתי. מישהו שהוא באמת בעל תשובה, שהוא עכשיו צדיק, הקדוש ברוך הוא לא ידון אותו למיתה, זה ברור. כל הדיונים ההלכתיים, זאת אומרת עם הפרטים, מה מעכב, מה לא מעכב, איזה שלבים, מה צריך להבטיח ובאיזה צורה, זה הכל באותו הקשר של התשובה הפרוצדוראלית. כי שמה זו תשובה שההלכה מגדירה אותה וצריך לעבוד על פי הפרוצדורה שההלכה קובעת. כיוון שכך, אם הרמב"ם רוצה לכתוב ספר על הלכות תשובה, אז הוא עוסק באותה תשובה שבה לגביה נאמרו הלכות. מה יש כללים, מה עושים ומה לא עושים. זאת רק התשובה הקטנה, התשובה הגדולה לא קשורה לספר הלכתי, זה ברור שאם אתה צדיק אז אתה צדיק, אז עליך לא מדברים. הלכות תשובה מדברות או מדברים, הלכות תשובה מדברות אני חושב, לא, מדברות, על מישהו שצריך את הלכות תשובה. אז לכן יש פה איזה תנאי ראשוני שקובע אל מי מדברים. אם אתה בכלל לא חטאת, אז זה אנחנו מסכימים שלא צריך לולא הערה הזאת, כן, לא צריך לפתוח את הלכות תשובה, בסדר, לא חטאתי, הכל בסדר, אני יכול לנוח על משכבי בשלום. אבל זאת אומרת כל העניין הזה מדבר במי שחטא. מי שעשה תשובה אמיתית הוא כמו מי שלא חטא, אז הלכות תשובה לא עוסקות בו, זה הכל. זה הרמב"ם לא חולק על העניין הזה שיש דבר כזה. זה ראינו מהגמרא כמו שהבאנו, זה לא סביר שהרמב"ם חולק על זה. אבל בכל זאת הייתי מצפה, ובמיוחד לאור הפיוטיות היתרה ששורה על הרמב"ם בהלכות תשובה, בכמה מקומות הוא ממש כותב שמה דברים שנראים כמו פיוט, הייתי מצפה שבכל זאת יזכיר את זה. בסדר, שיגיד אוקיי, אבל יש גם איזה תהליך גדול, תהליך שהוא שעליו אנחנו לא מדברים בהלכות תשובה, איזה תהליך ש… אני חושב שאולי הוא מזכיר את זה בפרק ב'. הרמב"ם בתחילת פרק ב' אומר כך, נקרא לכם את לשונו, ראו גם את סדר הדברים ויכול להיות אולי שלזה כוונתו. הוא אומר איזו היא, כך מתחיל פרק שני: איזו היא תשובה גמורה? קודם כל שימו לב למושג, תשובה גמורה. לא אומר מה זאת תשובה, אומר איזו היא תשובה גמורה. הוא אומר זה שבא לידו דבר שעבר. ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד? הרי שבא לידו אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. מי שנמצא בדיוק באותה סיטואציה, באותן נסיבות ולא נכשל, זה בעל תשובה גמורה. למה הוא בעל תשובה גמורה? כי הוא באמת השתנה. וזה מישהו שבאמת השתנה, זה לא מישהו שעשה פרוצדורה. מישהו שבאמת השתנה, מה המדד? שים את עצמך באותה סיטואציה עצמה ותראה. כמו מדידה מדעית. אני רוצה לבדוק הבדל בפרמטר מסוים בין שני דברים, מה אני עושה? אני משווה את כל שאר הפרמטרים, מבודד רק את אותו פרמטר שאני רוצה לבדוק אותו. פה הוא ישנו פה הוא איננו, אם זו קבוצת מדגם וקבוצה רגילה, קבוצת מבחן. אני משווה ביניהם ואני רואה. אם זה שונה, סימן שמשהו שנוגע לפרמטר הזה עצמו השתנה. נכון? אז כשאני רוצה לבדוק.

[Speaker B] ולא מפני היראה? מה? ולא מפני היראה שכתוב שם? ולא מפני היראה, זאת אומרת שבאמת זה אלמנט של

[הרב מיכאל אברהם] תשובה, זה לא מיראה ולא מכשלון כוח. כן, רק מפני התשובה. בגלל שהוא עכשיו באמת השתנה.

[Speaker B] איזו יראה הוא מתכוון, יראת עונש או יראת…

[הרב מיכאל אברהם] אפילו יראת השם. אפילו יראת השם זה עדיין לא… זה דיברנו בתחילת השנה, דיברנו על מה זה לשמה, שאמרנו שגם יראה וגם אהבה זה לא לשמה. אז פה הוא אומר לא מיראה, אני חושב שהכוונה מיראת השם. יכול להיות שהוא מתכוון לא מיראה הכוונה הוא לא חושש מהלחץ החברתי או שיראו אותו ויחטאו או דברים כאלה, אולי גם זה, אבל פשוט נראה לי שמתכוון גם ליראת השם. אני לא יודע, לא מפורש פה, שיקול דעת. אבל נדמה שההלכה הזאת מדברת בדיוק על בעל תשובה גמורה. בעל תשובה גמורה פירושו של דבר זה אותו אחד שאליו אני לא מדבר. זה אותו אחד שבאמת השתנה, הוא נמצא באותן נסיבות עצמן ונוהג אחרת. אם נזכר עכשיו ברבי יצחק הוטנר, הזכרתי את זה פה פעם, רבי יצחק הוטנר מסביר למה בפורים צריך לשתות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וזה לכאורה הפוך להיגיון, הרי כל המטרה של פורים זה בדיוק לדעת מה ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי. מה זאת אומרת? למה אני צריך לטשטש את זה כך כדי שאני לא אבחין בין ארור המן לברוך מרדכי? אז אומר רבי יצחק הוטנר אותו יסוד שאנחנו רואים גם כאן, שכדי להבחין טוב בין המן לבין מרדכי, החוכמה היא לטשטש את כל ההבדלים הלא רלוונטיים ביניהם. כי עומק השאלה כעומק ההבחנה, ככה הוא כותב שם. מה זאת אומרת? בספרי ילדים שאנחנו מכירים, אז מציירים את עשו בתור איזה מישהו דוחה כזה, מגעיל, עם שיערות בכל הגוף,

[Speaker B] אף ארוך.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, איזה דמות כזאת שכשרואים אותה זה דוחה. יעקב איש תם נפלא עם הארת פנים נהדרת ומקסימה וכולי וכולי. ומה זה בעצם גורם? זה בעצם אומר אה, בסדר, הוא נולד כזה מקסים עם טבע נהדר אפילו, הכל טוב, אז הוא בטח הוא צדיק. והוא, הוא נולד כזה עם שלא מצליח בהמה ככה, אז לכן הוא עשו. החוכמה היא כדי להבחין באמת בין יעקב ועשו, זה לצייר אותם אותו דבר בדיוק. אותו דבר בדיוק, רק יעקב בחר בטוב ועשו בחר ברע. זה ההבדל ביניהם. כל מי שלא מטשטש את ההבדלים האחרים מפספס פה משהו, כי הוא בעצם אומר אולי בכלל זה פרמטר שתלוי באיך הם נולדו ולא באיך הם בחרו, ואז זה באמת לא חשוב. אותו דבר הוא אומר על שני השעירים ביום כיפור, עליהם הוא מדבר בשיעור האחרון אולי של הלכות תשובה. בשני השעירים של יום כיפור אז גם שמה המשנה הרי אומרת שיש דין שהם יהיו זהים בקומה, במשקל, בדמים, זאת אומרת בכל הפרמטרים הם צריכים להיות זהים. למה? אז אומר רבי יצחק הוטנר אותו דבר. גם שם אני רוצה שההבדל היחידי בין שני השעירים יהיה שזה הולך לעזאזל וזה הולך להשם. זה הכל. זאת אומרת אם זה יהיה תלוי במשהו נוסף, אז טשטשנו את ההבחנה שבה אנחנו באמת רוצים. ההגרלה בהקשר של השעירים כמובן משקפת את הבחירה. זאת אומרת לבחור בזה, השעירים לא בוחרים, אנחנו עושים הגרלה. הגרלה משקפת, מבטאת איזשהו תהליך של בחירה, בחירה זה מאין יש מאין כזה. אז זה נבחר להשם וזה נבחר לעזאזל. זה ההבדל ביניהם, זהו. לא שום דבר אחר, לא בגלל שהוא נולד כך והוא נולד אחרת, אלא כי הוא נבחר לזה והוא נבחר לזה. ובאדם כמובן זה מה אדם בוחר, לא למה אדם נבחר. האם האדם בוחר בטוב או בוחר ברע.

[Speaker B] והגרלה זה השם בוחר, לא הבן אדם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, לכן אני אומר, השעירים הם לא בני בחירה, זה רק נועד לשקף לנו מה אנחנו צריכים ללמוד מזה. אז אנחנו רוצים שכל ההבדל בין שני השעירים יהיה אך ורק הבחירה. זה הכל. ואותו דבר בין יעקב ועשו, ואותו דבר גם פה. הבן אדם נכנס לאותו מקום, תראו מוחקים פרמטרים שהם לחלוטין לא רלוונטיים. הוא אומר במדינה שעבר בה, זה צריך להיות אפילו באותן נסיבות פיזיות כמו שהיה אחרת, כי אז אני יודע שזה רק זה. זאת אומרת שאז ברור שהוא השתנה. זה לא שום השפעה אחרת שקרתה פה. מה זה בעצם כל ההלכה הזאת ברמב"ם? כל ההלכה הזאת ברמב"ם בדיוק מגדירה את אותו תהליך שעליו דיברנו בתור השינוי המהותי.

[Speaker B] נכון מאוד, וזה בדיוק ההמשך של החלק השני הפרטני הזה, שמה זה תשובה? זה להתחרט על הדבר ולא לעשותו עוד פעם,

[הרב מיכאל אברהם] שזה צריך להיות הצד ההלכתי. המשך, ההלכה הבאה… לא, הפוך בדיוק. ההלכה הבאה עכשיו מתחילה לפרט את זה, ואני עכשיו בדיוק לכן עוד רגע אקרא את זה. אז ככה הרמב"ם פותח את פרק שני, מה שקראתי עכשיו זאת פתיחת פרק שני. ואז הוא אומר, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך, ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים, שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם, שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו. כך אומר הרמב"ם. ועכשיו פתאום בהלכה ב' הוא אומר כך: ומה היא התשובה? מה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי ניחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו, וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו. ארבעה שלבי התשובה שהרס"ג בעצם היה הראשון שסידר אותם בצורה מוגדרת, בעצם מובאים פה בהלכה ב' ברמב"ם: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד, שלא ישוב לזה החטא לעולם. אלה ארבעת שלבי התשובה בהלכה ב'. הרמב"ם לא אומר בהלכה א' מהי התשובה, ואחרי זה הוא אומר מה אינדיקציה שלך לזה שאתה באמת בעל תשובה אמיתי, אם אתה באותן נסיבות ולא חטאת. זה עובד הפוך. קודם כל אני אסביר לך מה זאת התשובה הגמורה. מה זאת התשובה הגמורה? אם אתה באותן נסיבות ולא חטאת, סימן שעשית תשובה גמורה. ואז הוא פתאום אומר, ומה היא התשובה? הרגע הסברת מה זה בעל תשובה גמורה.

[Speaker B] איך להגיע לזה כאילו, זה השלבים.

[הרב מיכאל אברהם] אז אולי אפשר להגיד איך להגיע לזה, למרות שלא נראה. אתה רואה גם בהמשך שהוא נכנס לכל הפרטים מדרכי התשובה. זאת אומרת, יש דברים שמעכבים ויש דברים שלא מעכבים.

[Speaker B] לא, זה נראה כאילו זה הדבר הכי מעשי במקום שזה צריך להיות הדבר הכי רוחני. החלק הראשון? כן, לא מעשי ממש.

[הרב מיכאל אברהם] לא מעשי בכלל.

[Speaker B] למה? להיות באותה סיטואציה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מבחן מעשי, אבל איך לעבוד על זה?

[Speaker B] כן, אבל המבחן צריך להיות המבחן המעשי. אתה צריך להביא את עצמך למצב כזה שלא תעשה את החטא.

[הרב מיכאל אברהם] אל תביא את עצמך, אל תביא את עצמך.

[Speaker B] לא לא, זה שאלה מעניינת.

[הרב מיכאל אברהם] השפת אמת מאיר פה באמת, השפת אמת מאיר, השאלה, נראה לו קצת מהרמב"ם שהרמבום טוען, למרות שבדרך כלל אסור לאדם להכניס את עצמו למצב שהוא יכול להגיע לחטא, במסגרת תהליך של תשובה יכול להיות שמהרמב"ם הזה אפשר ללמוד שאפשר להכניס את עצמי לאותו מצב עצמו כדי לבדוק את עצמי כחלק מתהליך התשובה. זה חידוש מאוד גדול, לפי ההלכה באופן עקרוני אסור לעשות דבר כזה. אבל ככה הוא לומד, לא ברור שבאמת זה מה שכתוב ברמב"ם, יכול להיות שזה רק מבחן בדיעבד.

[Speaker B] מה? מה פתאום? הוא צריך להתרחק, לא צריך להתקרב אליו.

[הרב מיכאל אברהם] כן, לא, להתרחק מהנסיבות מהחטא עצמו אבל לא מהנסיבות. הנסיבות הן רק מדד כדי לראות איפה אני עומד. אני רוצה לדעת.

[Speaker B] אבל בדרך כלל כמה שאתה יותר מבין את החטא אתה מתרחק גם מהנסיבות, זה ברור.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם אתה בכל זאת רוצה לבדוק האם אתה בעל תשובה אמיתי או לא, הרי אם אתה צדיק ואתה יודע, קוראים לזה…

[Speaker B] כמו ששמואל אמר, זה בשביל לחזור

[הרב מיכאל אברהם] בתשובה אתה צריך להתקרב, לא בשביל לבדוק. כמו ששמואל אמר?

[Speaker B] לא, אני אומר,

[הרב מיכאל אברהם] פה ברמב"ם זה נראה בשביל לבדוק, לא בשביל לחזור בתשובה. בשביל לחזור בתשובה יש את הפירוט בהמשך, אבל פה זה נראה כאילו בשביל לחזור אתה צריך לעשות את זה… לא, זה אני לא בטוח. זה אני לא בטוח למרות שזה מה שבשביל זה הבאתי את השפת אמת, שבשפת אמת באמת נראה שזה אם זה מותר, אם זה רק בדיקה לא סביר שיהיה היתר לעשות את זה. אם נקלעת לשם, אז בא לך

[Speaker B] שאתה באמת בעל תשובה אמיתי.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם זה באמת חלק מתהליך

[Speaker B] התשובה עצמו אם לא

[הרב מיכאל אברהם] חטאת, אז אתה נאלץ להביא את עצמך למצב. לא, אבל אם נשארת באונס, אז אתה באמת אנוס. האם נשלחת לא באונס ולא עשית תשובה וזה לא אונס, אז לא היית צריך להחזיק מעמד. אז באמת טוב, אם תופסים שזה ממש היתר אז נראה שזה באמת חלק מתהליך התשובה עצמו ולא רק מבחן שבדיעבד. זה אומר לא יקרא לאור הנר שמא יטה. לא, שמה זה תקנה דרבנן מראש. אסרו לקרוא לאור הנר. כן, אבל הנחיה כללית שאומרת שמא יטה, אם אתה רוצה לחזור בתשובה… הנחיה… זאת תקנה דרבנן שמה, היה רבי ישמעאל, רבי ישמעאל ובכל זאת הכניס את עצמו למצב של אני אראה ואני לא אטה. כן, ואז הוא אמר כמה גדולים דברי חכמים. כן, אבל לא היה צריך להכניס… כן, אבל שם זה מצב שבו חכמים קבעו במפורש איסור על קריאה לאור הנר. אם חכמים לא היו קובעים את זה אני רק יודע שיש חשש שאולי אני אבוא להטות. האם אני חייב באמת לא לקרוא לאור הנר מדעתי? לא. למה חכמים תיקנו? אז אני כבר חייב בזה שהם תיקנו. זה מראה שזה עיקרון, אל תכניס את עצמך למצב. אז, את העיקרון הזה ראינו במקומות אחרים, שמה זה לשון התקנה פשוט. התקנה אומרת אל תקרא לאור הנר והסיבה שמא יטה. ואיפה רואים את העיקרון הזה? סחור סחור אמרינן לנזירא ולכרמא לא תקרב. זאת אומרת, לך מסביב לכרם, אל תתקרב לכרם אם אתה נזיר. שם רואים שלא יכניס את עצמו למצב. נכון, ועל זה אומר השפת אמת שלא… על זה אומר השפת אמת שאולי בתהליך של תשובה שם יש מצב חריג, שם כן מתירים לו את זה, למרות שבדרך כלל זה אסור. זה כל החידוש. אמר שבדרך כלל אסור לעשות את זה, אבל אם באמת אתה צריך את זה לצורך תהליך התשובה, יכול להיות שגם את זה מותר לך לעשות. זה שאלה גדולה אם אפשר לדייק את זה ברמב"ם או לא. אז נעבור לאיסור ייחוד? מה? אז נעבור לאיסור ייחוד? למשל, כן. למרות שאיסור ייחוד הוא איסור ממש. אני לא חושב שאת זה הוא יתיר. אני מדבר על מצב להיכנס לתוך מצב שאתה תוכל להגיע לחטא, שהמצב כשלעצמו הוא לא חטא, אבל זה מצב שמתוכו תוכל להגיע לחטא. בדרך כלל אסור גם להיכנס למצב כזה. ואת זה אפשר. דבר שהוא עצמו מוגדר כחטא, כמו לקרוא לאור הנר מה שיצחק אמר קודם, אני לא חושב שהוא יגיד לך תקרא לאור הנר כדי לוודא שאתה לא מטה. יש שם מלא טיעונים עם אור הנר ולא לקרוא לאור הנר. לא לקרוא? בדיוק. זה אולי מצב שכן אפשר. או כאילו עם דלת פתוחה? כן, ככה. בדיוק. משהו שהוא לא נכנס לתוך גדרי האיסור ההלכתי אבל לא כדאי לעשות אותו במצב הרגיל. בכל אופן זה לא מסוג הדברים שאומרים אותו לעמך. כן, טוב, זה יש הרבה דברים. לא, זה עדיין… הרי כשבודקים בסטטיסטיקה לא בודקים פעם אחת. זאת אומרת גם פה הוא עשה עשר פעמים, גם הוא לא חטא בכל ה… בטח חמש עשרה פעם התנסה ופעם אחת הוא עשה את העבירה הזאת. עכשיו אומרים לו בוא תעשה פעם אחת את המבחן כשאתה כבר מוכן אליו. וזה פעם אחת, אולי הוא קיבל כמה פעמים, אני לא יודע. לא כתוב. לא, זאת אומרת אין מושג. זה כאילו משהו סמלי גם זה. יכול להיות. אני אומר, אני לא חושב שהדיוק הזה ברמב"ם הוא הכרחי. זאת אומרת זה שבאמת הרמב"ם אומר שמותר לעשות את זה. הרמב"ם נותן לנו מדד. זה לא אומר בהכרח שמותר גם לעשות את זה. אני רק מעיר, הערתם פה, אז אמרתי שהשפת אמת מעלה פה את האפשרות שאולי אפילו לדייק ברמב"ם שזה מותר. לענייננו, מה שכתוב פה ברמב"ם לכאורה, זה שמצד אחד הוא מתחיל איזהו בעל תשובה גמורה. וזה בעצם אותו אחד לפי המהלך שאנחנו עשינו עד עכשיו, זה בעצם אותו אחד שאליו אנחנו לא מדברים. זאת אומרת הוא השתנה, הוא עשה הכול. כל הפרוצדורה שבאה אחר כך עזיבה חרטה וידוי קבלה לעתיד, כל זה לא נאמר עליו. אחרי זה ואיזו היא התשובה? התשובה ההלכתית שעליה אני מדבר. מה? אז איך בכל זאת מי שכן צריך לעשות תשובה, מה הוא עושה? אז יש את השלבים שלו וככה צריך לעשות את זה. עכשיו נכון הוא שבהחלט יכול להיות שהלכה ב' היא הדרך להגיע להלכה א'. זאת אומרת להיות בעל תשובה גמור, איך עושים את זה? מתחילים את הפרוצדורה ומעמיקים אותה ועד שמגיעים להלכה א', אבל גם זה לא סותר. כי באמת אחת האפשרויות להבין את היחס בין שני תהליכי התשובה האלה, שזה לא סתם שתי אלטרנטיבות שאני מחליט איך להיות, אם להיות פה להיות שם. יכול להיות, הרי בסופו של דבר גם בתהליך התשובה הפרוצדורלי יש שלב שנקרא חרטה. שלב נפשי. זאת אומרת זה פשפש במעשיו ולראות שהוא לא… לא… זה התשובה… מה? התשובה… לא, זה הרמב"ם אומר התשובה לא חייבת להיות תשובה גמורה ואפילו הכי מקבלים אותה. אבל ברור שהשאיפה צריכה להיות לתשובה גמורה. איך מגיעים? יכול להיות בהחלט שהרמב"ם, זה גם נכון וזה לא סותר, שהרמב"ם בהלכה ב' אומר לנו איך מגיעים למצב של הלכה א'. תתחיל את התשובה הפרוצדורלית. אי אפשר סתם ככה לעשות מהפכה יש מאין, זה קשה מאוד לעשות דבר כזה דיברנו על זה פעם קודמת. אבל אז מה כן? איך בכל זאת עושים את זה? אז צריך להתחיל בתהליך שהוא כאילו רק פרוצדורלי, רק לפי שלבים, תהליך כאילו מכני. לא לגמרי מכני. יש שמה חרטה, יש שמה אלמנטים נפשיים, זה לא סתם פרוצדורות ריקות. ואתה עושה את זה ואתה מכניס את החרטה ואתה מתחיל לחשוב יותר ואתה בודק עוד קצת ואתה נכנס יותר לעניין הזה ומרבה במעשים טובים וכולי להכניע את הלב וכל מיני דברים כאלו, ולאט לאט אתה מתקדם עד שאולי בסוף תוכל להיות בעל תשובה גמורה. ואז נכון, אתה כבר לא צריך כלום. בסדר, אבל יכול להיות שהדרך להגיע למצב של בעל תשובה גמורה זה להתחיל באותה תשובה פרוצדורלית, באותה תשובה קטנה. אז יש לה שני תפקידים. תפקיד אחד למי שלא הצליח לעשות תשובה גמורה, אז יש לו גם את האופציה הפרוצדורלית. התפקיד השני הוא יכול להיות שזאת הדרך שדרכה מגיעים גם אל התשובה המלאה. כל המהלך הזה היה טוב אם זה היה פרק א' אבל זה לא פרק א' זה פרק ב'. מה זאת אומרת? בפרק א' בפרטים או במושגים שלמדו ממנו שזה הוידוי הוא מדבר. יותר נכון נדבר על זה על פרק א' אז מה? שעיר המשתלח… לא… מצוות וידוי… אמרנו שזה ממש איך עושים וידוי. ובלשון הוידוי, כי המצווה היא הוידוי. על זה אנחנו נדבר עוד מעט, אבל וידוי זה רק פרט. אנחנו מתחילים מזה. ההיגיון באמת היה שזאת המצווה. לתאר מה זה תשובה איך עושים תשובה. לא כי וידוי היא המצווה על זה אני אדבר היום. וידוי לפי הרמב"ם אין מצווה לתשובה יש מצווה של וידוי. אז הרמב"ם מתחיל עם מה שכתוב בתורה בתורה כתוב והתוודו את חטאתם אשר חטאו. אז מתוך זה הוא הבין אחר הוא מגיע בהדרגה אומר מה זה עושה זה בעצם המשמעות של זה היא תשובה וכך שעיר המשתלח זה ככה כל המשמעות ואז הוא מתחיל להסביר טוב אז בוא אני אסביר לכם עכשיו מה זה תשובה. ההיגיון היה להתחיל מה זה התשובה האידיאלית אני חושב אבל שפה יש מתודה מתודיקה שאפשר להבין אותה גם אחרת. כי אתה מתחיל ממה שכתוב בתורה כי הרמב"ם כל הספר שלו עובד ככה. אתה מתחיל מהמצוות שכתובות בתורה ואז אתה מתחיל לפרט אותם ואתה מגיע בסוף לכל המכלול כמה שאתה יכול. אבל התחלה היסוד שלך זה מה שכתוב בתורה. מה שכתוב בתורה זה מצווה של וידוי זו שיטת הרמב"ם ככה נראה. אז לכן אני לא בטוח עד כמה באמת אפשר להקשות. טוב בכל אופן זה רק לסגור את המעגל שעשינו בפעמים הקודמות. מה שאני באמת רוצה לעשות היום זה לחזור לפרק א' ברמב"ם. זה היה פרק ב'. לחזור לפרק א' ברמב"ם וניגע גם בהמשך ושם כתוב ככה. הרמב"ם בעצם בספר המצוות מצווה ע"ג מצוות עשה ע"ג כותב ככה מצוות ע"ג היא שציוונו להתוודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הקל ולומר אותם עם התשובה. מה המצווה? להתודות על החטאים שחטאנו עם התשובה. זאת אומרת שעושים תשובה צריך להתוודות. וזהו הווידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עוויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך ויאריך המאמר ויבקש מחילה וזה העניין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבים עליהם אלו המינים מהקורבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הווידוי. התורה אומרת שמביאים קורבן ומתכפר והרמב"ם מסביר לך שהקורבן לא מכפר אוטומטית. צריך לבוא וידוי עם הקורבן. בעצם המצווה הבסיסית היא להתודות עם קורבנות לא קשור ליום כיפור ולדרכי תשובה בשלב זה אלא עם הקורבן כשבן אדם מביא קורבן על חטא שהוא עשה בכל אורך השנה הוא צריך להתוודות כי אחרת לא מתכפר לו החטא שעליו מובא הקורבן. ובהמשך הרמב"ם מביא הנה נתבאר לך שכל מיני העוונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבים להתודות עליהם. ובעבור שבא זה הציווי שהוא ציווי בתורה והתוודו חטאתם אשר חטאו עם חיוב הקורבן. בתורה הרי מופיעה החובה להתוודות עם חיוב הקורבן היה עולה במחשבה שאין הווידוי לבדו מצווה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקורבן. היה עולה במחשבה מלשון התורה שאין מצווה להתוודות אלא זה חלק מהפרוצדורה של הקרבת הקורבן. חלק מהפרוצדורה היא גם שצריך להתוודות אחרת זה לא מתכפר. והוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון. אז בשביל זה צריך את הדרשה במכילתא שנאמרה בזה הלשון כדי להוציא מהמחשבה שהוא הציג אותה קודם. יכול בזמן שהם מביאים הם מתוודים ובזמן שאין מביאים אין מתוודים? היינו חושבים שאולי מתי שמביאים קורבן אז צריך להתוודות אבל אם לא מביאים קורבן אז אין חובה להתוודות? תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתוודו. ועדיין אין משמע וידוי אלא בארץ מניין אף בגלות תלמוד לומר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. וכן דניאל אמר לך השם הצדקה וכולי. הנה נתבאר לך מה שזכרנו כי הווידוי חובה בפני עצמה זה חובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוץ לארץ בין הביא קורבן בין לא הביא קורבן חייב להתוודות כמו שאמר והתוודו את חטאתם ובלשון ספרי והתוודא זה וידוי דברים. הדרשה של ספרי. הרמב"ם בעצם אומר יש מצווה להתוודות היא כתובה בפסוק כחלק מהפרוצדורה של הבאת הקורבן אבל יש דרשה במכילתא ובספרי שזה לא רק מתי שמביאים קורבן אלא יש חובה להתוודות על כל חטא בלי קשר לקורבן גם. אם הביא קורבן עושים את זה יחד עם הבאת הקורבן. שאין קורבנות או על חטאים שיש חטאים שעליהם לא מביאים קורבנות אז יש גם כן חובת וידוי בלי קורבן. כך אומר הרמב"ם. אז מה נראה מלשון הרמב"ם? שיש מצווה להתוודות על החטא. יש מצווה לעשות תשובה? אין מקור אחר וזה המקור היחידי שיש בספר המצוות. ושבת עד השם אלוקיך בתורה יכול להיות שיש ברמבם בספר המצוות זה המקור היחידי שיש. איך אנחנו יכולים ללמוד את המקור הזה? המקור הזה לא נראה שיש מצווה לעשות תשובה. אלא מה, כמו שהוא אומר שמה, שכשיעשה את התשובה, אז איך עושים את זה? צריך להתוודות בפה, לא מספיק תשובה בלב, צריך וידוי בפה. תעשה את הוידוי, תעשה תשובה. לא, לא, לא, הלשון היא הפוכה. זה דבר חשוב. הלשון היא הפוכה. אז מה? זה סברה אצלך עכשיו שצריך לעשות תשובה? תיכף נראה, תיכף נראה. זה הנושא שלנו. ככה גם בהלכות תשובה בהתחלה. מצווה ע"ג, שציוונו להתוודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הקל, ולאמר אותם עם התשובה. זה המקור? לא, כשאתה תעשה את התשובה, המצווה היא ללוות את זה בוידוי. זה לכאורה כמו מצוות ציצית, שרק אם יש לך בגד ארבע כנפות. ככה נראה, כן, ככה נראה מלשון הרמב"ם. זאת אומרת שאם אתה החלטת לעשות תשובה, החלטה שלך, אין מצווה. אם החלטת לעשות תשובה, יש פרוצדורה איך עושים את זה. דיברנו כבר על הפרוצדורה. יש פרוצדורה איך עושים את זה. חלק מהפרוצדורה חייב להיות וידוי בפה. אי אפשר להסתפק בתשובה שנעשית בלב. זה הכלל הראשון מדאורייתא. חרטה, עזיבת החטא וכולי, זה תוספות שבאות אחרי זה בתורה שבעל פה. אבל מה שכתוב מבחינת מניין המצוות זה הוידוי. איפה רואים את זה עוד? בהלכות תשובה בהתחלה. הרמב"ם כותב כך, כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות. אתם שומעים את הניסוח? זאת אומרת, אם הוא יעשה תשובה, אז המצווה היא שהוא חייב להתוודות. באמת הרבה אחרונים דייקו מלשון הרמב"ם, גם פה וגם בספר המצוות, שהרמב"ם בעצם תופס שאין מצווה לעשות תשובה. התורה לא קובעת עלינו חובה לעשות תשובה. כל מה שהתורה קובעת זה אם אתה רוצה לעשות תשובה, איך לעשות את זה נכון. איך? עם וידוי בפה. צריך לעשות, זה צריך לצאת גם מהפה, לא רק בלב. עדיין הוא לא מביא מקור משם, אולי הוא רוצה להגיד ההיפך, שוידוי בלי תשובה לא שווה כלום, למרות שזה מצוות עשה. אבל הלשון שלו היא לא כזו. אחרת הוא היה צריך להגיד הפוך. יש בעצם מצווה לעשות תשובה, והתשובה צריכה להיות מלווה בוידוי. מאיפה בעצם עושים תשובה? זה השאלה הגדולה. בסדר, לזה נגיע עוד מעט. אבל בינתיים הוא לא אמר כלום, נכון? אז נראה שבאמת אין. עכשיו, אם אנחנו רוצים בכל זאת להגיע לפסוק של ושבת עד השם אלוקיך, אז הרמב"ן באמת בפירוש התורה, הרמב"ן כותב ככה, בפרק ל' פסוק י"א בפרשת נצבים, וטעם כי המצווה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה וכולי, אז הוא אומר כי המצווה הזאת על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום. אבל המצווה הזאת, מה זה טעם המצווה הזאת? זה לא כל התורה, מה זה המצווה הזאת? הוא אומר המצווה הזאת? כי המצווה הזאת לא נפלאת היא ממך. על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך ושבת עד השם אלוקיך, מצווה שיצווה אותנו לעשות כן, ככה אומר הרמב"ן. ונאמרה בלשון בינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. למה לא כתוב שישוב מחטאו או משהו כזה? כתוב ושבת, בלשון בינוני, כי רוצים לרמוז פה גם עוד פירוש, שמה? שיש גם הבטחה של התורה שישראל עתידים לעשות תשובה. אבל זה במקביל ובנוסף למצווה, יש מצווה לעשות תשובה. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, המשך אותו פסוק. מה זה בפיך ובלבבך לעשותו? כאן נאמר הוידוי.