שיעור מתאריך י＂ח בטבת תשס＂ז
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:01] הקשר בין הלכה למערכת משפטית אזרחית
- [2:23] רקע היסטורי של מוסדות הקהילה
- [15:34] תהליך גיבוש המוסדות והכפילות השלטונית
- [19:15] משה כמנהיג דתי ומלך – דוגמאות היסטוריות
- [21:41] פיזור היהודים וגרימת האתגר הלכתי לאחר גלות בבל
- [28:18] שאלת הלגיטימציה של החוק החילוני
- [30:00] חסרים מוסדות מרכזיים – צורך במנגנונים אלטרנטיביים
- [32:05] מקור הסמכות למוסדות המקומיים
- [39:30] חוסר סמכות מרכזית והקושי באכיפה
- [42:35] תוספתא: רשאים בני העיר לקבוע תקנות
- [51:24] עיקרון 'אחרי רבים להטות' כמקור
- [53:29] הפקר בית דין – אפשרות הלכתית
- [54:48] זכות ממונית בלבד והגבלות בית הדין
- [55:50] ערך סרבנות קיצוני בתקופה האחרונה
- [57:07] סיכום ארבעת המקורות וההשלכות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את שאלת המפגש בין ההלכה לבין המציאות דרך היווצרות מוסדות הקהילה, תקנות הקהל ותוקפן, ומציג לכך רקע היסטורי החל ממצב של שלטון מרכזי בארץ ישראל ובבבל ועד התפוררות המרכז הבבלי במאות ה־10–11 והצורך הדחוף בתחליפים מקומיים מחייבים. הוא מתאר אירוניה כפולה שבה תקנות קהילתיות נשענות על מודלים של סמכות ממשלתית, ובה בעת חיפוש הצדקה לסמכות מדינתית מודרנית נעשה דרך המשכה פרשנית של סמכויות קהילתיות. הוא קובע שהגלות יצרה דפוס שבו מבקשים עוגן הלכתי לכל סמכות ולכל כלל חברתי, ומציג את גיבוש הקהילה כמנגנון שהחזיק את הלכידות של עם ישראל ללא שלטון מרכזי. לבסוף הוא משרטט את בעיית היסוד: מציאת מקור הלכתי לסמכות הקהילה לתקן תקנות, וממפה כמה מסלולי ביסוס פרשניים שנידונו בראשונים.
מטרת העיסוק ויחס בין הלכה למציאות ולחוק המדינה
הנושא הכללי הוא ההתמודדות בין ההלכה לבין המציאות, והעיסוק עובר לשאלת היווצרות מוסדות הקהילה, תקנות הקהילה ותוקפן על רקע היסטורי. הטקסט טוען שלבירור תוקף תקנות קהילה יש השלכות אקטואליות, עד כדי אפשרות לבסס על כך את תוקף החוק במדינה ולברר מאיזו סמכות המדינה כופה חוקים והאם אדם המחויב להלכה מחויב גם לחוקי המדינה. הטקסט מציג תהליך אירוני שבו תוקף תקנות הקהילה נשען ביסודו על תוקף סמכויות ממשלתיות, אך החיפוש המודרני אחר מקור לסמכות ממשלתית נעשה דרך המשכה פרשנית של סמכויות מוסדות קהילתיים.
רקע היסטורי: שלטון מרכזי בארץ ישראל וסמכות הסנהדרין
בזמן שעם ישראל יושב בארצו קיימות קהילות מקומיות, אך הן מצויות תחת מעטפת של מוסדות ממשלתיים מרכזיים, ולכן מקור הסמכות שלהן קל יותר מבחינה הלכתית. הטקסט מדמה זאת למצב שבו חוק המדינה מסמיך רשויות מוניציפליות, כך שתוקף החוק המקומי יונק מתוקף החוק המדינתי, ומנגד השאלה “מאיפה יונק חוק המדינה את כוחו” קשה יותר. הוא מתאר היררכיה של בתי דין בכל עיר, שבט ופלך לצד הסנהדרין הגדולה בירושלים, ומציג את הסנהדרין כמקור סמכות מרכזי שממנו יונקים הכוחות בפריפריה. הוא מוסיף שלסמכות הסנהדרין יש עוגן בתורה באמצעות “לא תסור מכל אשר יורוך”, בניגוד למדינות אחרות שבהן ריבונות הפרלמנט נשענת על העם באופן מעגלי.
גלות בבל: ריש גלותא, אוטונומיה, ודינא דמלכותא
לאחר חורבן בית שני הטקסט מתאר את גלות בבל כמצב חריג שבו נשמר שלטון מרכזי יהודי בדמות ריש גלותא, המוצג כצאצא בית דוד ובהמשך של סמכות המלכות. הוא קובע שהייתה ליהודים אוטונומיה שיפוטית והלכתית רחבה, כולל יכולת חקיקה וענישה, ובתי דין וישיבות בסורא ופומבדיתא, כאשר כולם יונקים כוחם מריש גלותא ונדרשים הן לרשות שלטונית והן להסמכה תורנית. לצד זאת הוא מדגיש שהריבונות אינה מלאה משום שהשלטון הזר הוא בעל הקרקע, ומכאן תפקידו ההלכתי של המלך הזר במסגרת “דינא דמלכותא דינא” המבוסס על בעלות על הקרקע כמדד לשליטה טריטוריאלית.
התפוררות המרכז הבבלי והופעת הקהילות באירופה: בעיית הסמכות
במאה העשירית–האחת עשרה מתערער המצב, והטקסט מביא את “המיתוס המפורסם של ארבעת השבויים” כתיאור סכמטי להתפזרות מרכזי תורה לאיטליה, צפון אפריקה, ספרד וצרפת/אשכנז ולהיווצרות קהילות ללא גורם מרכזי מאגד. הוא קובע שבשל פיצול זה מתעוררת הבעיה מי קובע וכיצד מסנכרנים קהילות שונות כדי שיתפקדו אורגנית פנימה וביחס הדדי החוצה. הוא מתאר את התגבשות הדיון מסוף תקופת הגאונים, את עיצובו אצל הראשונים, ואת הבשלתו כמושג מגובש סביב סוף המאה ה־14 וראשית המאה ה־15, תוך ציון שמות כמו רבינו תם, המהר"ם מרוטנבורג, המרדכי, הראש, הרשב"א ותרומת הדשן.
כפילות שלטון דתי וחילוני וערבוב סמכויות במקורות
הטקסט מציג כפילות מתמשכת בין שלטון חילוני המנהל חיי חולין לבין שלטון דתי של בית דין ורבנים המנהל חיים הלכתיים, וטוען שבארץ ישראל הקדומה שתי הרשויות היו במקור מובחנות אך במקורות התנאיים נוצר בלבול כי לאחר החורבן אין מלך והאחריות מתנקזת לבית דין. הוא מדגים זאת באמירה שבית דין “מתקנים את הדרכים” במועד קטן, ומסביר זאת כהעברת תפקידי המלך לבית הדין בהיעדר מלך. הוא חוזר לתקנות יהושע בן נון כתקנות שנועדו לניהול חילוני כמו איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל למניעת סכסוכי שכנים, ומדגיש שתקנות כאלה נכנסו להלכה משום שמנהיגים כמו משה ויהושע נשאו גם סמכות דתית וגם סמכות שלטונית. הוא מתאר שלב מאוחר יותר שבו נוצרה מלכות לצד סנהדרין, ולאחר אובדן המלוכה בבית שני הסמכות החילונית התאחדה מחדש עם הסמכות הדתית, כולל תיאור רבי יהודה הנשיא כנשיא הסנהדרין וכדמות בעלת מאפיינים מלכותיים מצאצאי בית דוד.
הישרדות הלכידות היהודית בגלות והטענה שהכול הופך להלכה
הטקסט מתאר את העדר שלטון מרכזי לאחר התפוררות גלות בבל הן בממד החולין והן בממד הדתי, וטוען שהישרדות עם ישראל במצב מפוזר ללא “מערכת מרכזית עם שיניים” היא “נס” גדול. הוא קובע שהמנגנון שאחראי ללכידות הוא מוסדות הקהילה, ושעקב היעדר שלטון חולין יהודי מרכזי דברים רבים התנקזו אל ההלכה, עד כדי הכללת תחומי חולין כמו מסחר בתוך הקורפוס ההלכתי. הוא מציג זאת כתוצר מלאכותי של מצב גלותי ומזהה את גלגולו כתפיסה מודרנית שלפיה “הכל הלכה” ואף מוסר מחייב רק אם הוא מעוגן הלכתית. הוא טוען שעצם השאלה מדוע אדם דתי מחויב לחוקי מדינת ישראל משקפת הרגל גלותי לבקש לכל כלל עוגן בתורה, בשונה מאזרח במדינות אחרות שלרוב אינו מוטרד מהצדקה הלכתית או חיצונית לציות לחוק.
האתגרים המעשיים של קהילה ללא סמכות מרכזית
הטקסט מונה בעיות מבניות בקיום תקנות קהילה ללא שלטון מרכזי: אין פסוק מפורש המסמיך מוסדות מקומיים לחוקק תקנות, ואין מנגנון מרכזי המבטיח שהתקנות לא יסתרו את ההלכה. הוא מעלה את שאלת “מי ישלוט על השליט” כאשר כל כפר יכול לקבוע תקנות ללא פיקוח, ואת שאלת פרשנות התקנות והכרעה בסכסוכים בין קהילות בעלות מנהגים שונים, בדומה לבעיות של משפט בינלאומי פרטי. הוא מדגיש שכל יחיד יכול לכאורה לצאת מהקהילה מבלי לעזוב את העיר משום שהקרקע אינה בבעלות יהודית בגלות, ולכן קשה להגדיר מי כפוף לקהילה וכיצד לאכוף מחויבות. הוא מציב את הצורך בעוגן הלכתי כמפתח, משום שעבריינות הלכתית יוצרת סנקציות חברתיות חזקות שמאפשרות שימור לכידות גם ללא כוח מדיני.
חיפוש מקור הלכתי: עקרון חיצוני למערכת והמקור התנאִי של “רשאים בני העיר”
הטקסט קובע שמקור סמכות למערכת נורמטיבית אינו יכול להימצא בתוך אותה מערכת עצמה, ולכן לא ניתן לבסס סמכות קהילה על כך שהקהילה קבעה שחייבים לציית לקהילה. הוא מציג מקור תנאי מן התוספתא בבא מציעא: “כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים”, וכן “רשאים בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר פועלים” ולקבוע קנסות שונים, ובגמרא בבא בתרא את “ורשאים בני העיר… ולהסיע על קיצתם”. הוא מדגיש את החידוש בכך שמדובר בבני העיר ולא בבית הדין הגדול, ומציע אפשרות שמדובר בתקנת חז"ל מתקופה שבה עדיין הייתה מסגרת מרכזית שנתנה גושפנקה הלכתית לסמכות מקומית. הוא מציין ש“להסיע על קיצתם” הוא ביטוי עמום בעל פרשנויות רבות, ושגם אם זה מקור קנוני עדיין נותרה שאלת ה“למה” שמאחוריו.
פיקציות משפטיות: דין שליחותייהו והאנלוגיה לאמנה החברתית
הטקסט מביא מן הגמרא בגיטין את רעיון “שליחותייהו קעבדינן” ביחס לבתי דין שאינם סמוכים הפועלים מכוח שליחותם של דיינים סמוכים קודמים, ומציג זאת כהסמכה מכללא וכ“פיקציה משפטית” שנועדה למנוע קריסה מוסדית. הוא משווה זאת למודל של האמנה החברתית של רוסו, שבה מחויבות אזרחית נתפסת כאילו נחתמה אמנה אף שלא הייתה חתימה בפועל. הוא מציע אפשרות שהמקור התנאִי “רשאים בני העיר” יכול לשמש כמינוי ממשי ולא רק כפיקציה, אך טוען שברוב הראשונים זה לא הספיק והם חיפשו מקור מהותי יותר מן התורה או מכללים הלכתיים רחבים.
ארבעת מסלולי הביסוס לסמכות תקנות הקהל
הטקסט מציג כמה מקורות שמוצעים בראשונים לביסוס סמכות הקהילה. הוא מציג מקור אחד כתקנה דרבנן או אסמכתא שמעניקה סמכות מקומית מכוח קביעה מוקדמת בתקופה סנטרליסטית. הוא מציג מקור שני כיישום של “אחרי רבים להטות” כך שרוב בני העיר מחייב את המיעוט, ומדגיש שזו הרחבה פרשנית מרחיקת לכת מעבר להקשר המקורי של הכרעת דיינים בבית דין. הוא מציג מקור שלישי כ“הפקר בית דין הפקר” ומראה כיצד מבססים תקנות באמצעות סנקציות ממוניות עקיפות, תוך ציון מגבלות ומחלוקות מי נחשב בית דין שיכול להפקיר ממון. הוא מציג מקור רביעי כהרחבה של “דינא דמלכותא” כך ששבעת טובי העיר נחשבים “כמו מלכים” בעירם ומקבלים האצלת סמכות טריטוריאלית מוגבלת, ומסכם את ארבעת המקורות כמסגרת שממנה ימשיכו לבחון את ההשלכות ואת התגלגלות המנגנון הלאה.
תמלול מלא
בין ההלכה לבין מערכות משפטיות אחרות ובפריזמה של השאלה האם אפשר ובאיזו צורה לשלב חלקים של ההלכה בתוך מערכת של חוק אזרחי כלשהו. יש חבילת דפים? כן. מה שאני רוצה לעשות מהיום ועוד קצת הלאה זה לעסוק באספקט אחר של ההתמודדות בין ההלכה לבין המציאות, זה בעצם הנושא הכללי שלנו השנה. וזה בעצם היווצרות או התגבשות מוסדות הקהילה, תקנות של קהילה, התוקף שלהן וכולי. איך בדיוק מבססים דבר כזה על רקע היסטורי מסוים, אני לא מומחה בעניינים ההיסטוריים אבל קצת בלי רקע היסטורי אי אפשר. ואני חושב שיש לזה הרבה מאוד השלכות גם במובנים של להבין איך ההלכה מתמודדת מול מציאות וגם במובנים אקטואליים מבחינת התוכן. זאת אומרת אם אנחנו מבינים מה המשמעות או מה התוקף של תקנות של קהילה, למרבה האירוניה כמו שאני אראה עוד מעט, יש אפשרות לבסס על זה גם את התוקף נגיד של החוק היום במדינה. יש שאלה שמתעוררת מדי פעם זה בעצם מה התוקף או מאיזה סמכות המדינה כופה את חוקיה על אזרחים והאם אני כאדם שמחויב להלכה מחויב גם לחוקי המדינה ולמה. כמו שאנחנו נראה עוד מעט זה תהליך טיפה אבסורדי כי הביסוס היסודי לתקנות הקהילה בא ממקורות שיסודם הוא בתוקף של סמכויות ממשלתיות. בגלל ההרחבה של הסמכות הממשלתית באיזושהי צורה אומרת שגם לקהילות ישנה איזושהי בבואה של הסמכות הזאת. ומה שקורה היום באופן אירוני זה שכשאנחנו מחפשים מקור למה ישנה סמכות למוסדות ממשלתיים אנחנו בעצם עושים את זה דרך המשכה פרשנית של הסמכויות של מוסדות קהילתיים. אנחנו עושים את הדרך בעצם בחזרה. אבל זה אני רק מקדים את המאוחר. אז באמת נתחיל עם רקע היסטורי מסוים. למה בעצם בכלל אני חושב שמוסד כזה נוסד באיזשהו שלב? מה, לא תמיד היו קהילות? מה קרה שמוסד כזה בכלל צריך להיווצר כמוסד שקודם הוא לא היה ואחרי זה הוא כן היה? אז כל עוד עם ישראל יושב בארצו ברור שהוא גם מחולק למקומות שונים. במקומות שונים ישנן קבוצות של אזרחים, וסביר להניח שהיו מוסדות קהילתיים כאלה או אחרים גם בשלב שעם ישראל ישב בארצו. רק שבאותן תקופות המוסדות הקהילתיים המקומיים נמצאים בעצם תחת מעטפת או בתוך מעטפת של מוסדות ממשלתיים. מה שמאוד מאוד מפשט את ההתייחסות ההלכתית אליהם. כיוון שבסופו של דבר כמו שנראה עוד מעט הבעיה הבסיסית היא מה מקור הסמכות של מוסדות קהילתיים ומקור סמכות זה תמיד בעיה קשה. מאיפה למצוא מקור סמכות ועל זה דיברנו כבר לפחות פעם אחת. ובמקום שבו ישנה איזושהי מעטפת של מוסדות ממשלתיים אנחנו תמיד יכולים להיתלות בהם. זאת אומרת כמו שבעצם קורה היום במדינה החוק הממשלתי מסמיך את הרשויות המוניציפליות לפעול בתחומים שרלוונטיים אליהן וכיוון שכך בעצם התוקף של החוק המוניציפלי מקבל או יונק את כוחו מתוקף החוק של המדינה. כשאנחנו נבוא ונשאל מאיפה יונק חוק המדינה את כוחו זאת כבר תהיה שאלה הרבה יותר קשה כי אין לו מאיפה. היו השבטים. מה זאת אומרת? זה סוג של קהילה. כן אבל היו גם ערים לא רק שבטים. ברור שהיו פיזית היו קהילות זה ברור. אני רק אסביר עוד מעט בכל זאת מה ההבדל. אני כבר עכשיו בעצם התחלתי להסביר מה ההבדל זאת אומרת כיוון שהקהילות נמצאו תחת איזושהי מעטפת או תחת גג של סמכות מדינית מרכזית. ובמצב כזה המצב הוא שונה כמו שנראה עוד מעט. אז גם כאן במקרה שאנחנו מכירים פה במדינה שלנו ובכל מדינה הסמכות של רשות מוניציפלית בעצם יונקת את כוחה מהסמכות של הרשות הממשלתית. אז במובן הזה זאת בעיה קלה. מה הסמכות של רשות מוניציפלית לקבוע חוקים ולאכוף אותם על אזרחים שבתחומה. בארצות הברית זה הפוך. מה זאת אומרת? היו התיישבויות קהילתיות. והיו בוחרים את ועד העיר ואני יודע כל מיני דברים כאלה ואחר כך. כן, אבל ההיסטוריה לחוד, הכרונולוגיה לחוד והמהות לחוד. כיום כשתשאל אמריקאי לא סטייט, הוא מדבר אפילו על התקהלויות מקומיות, לא סטייט. אבל כשתישאל היום אמריקאי הוא יענה לך את אותה תשובה שיענה לך גם ישראלי, זאת אומרת, בסופו של דבר היום החוק המוניציפלי בארצות הברית גם הוא יונק את כוחו מהסטייט. לא משנה שתהליך ההיווצרות ההיסטורי באמת היה הפוך, מה שבמובנים רבים נכון גם כאן, זאת אומרת גם כאן לא הייתה לפני שקמה המדינה, לא הייתה סמכות. לכל סטייט היה מושל, לכל סטייט היה מושל ואם הסטייט היה גדול ומפוזר ומפולג היה לו מושל עם אמצעים. בסדר, אבל עדיין הכפר או היישוב עם כמה משפחות או עיירת הבוקרים באיזשהו מקום, מאיפה הסמכות העירונית? הסמכות העירונית היא הסמכות הבסיסית שאיתה נולדנו ואיתה אנחנו חיים ואחר כך כמה ערים יצרו מדינה. זה לא, החוק לא עובד כך. לא בהלכה ולא בחוק. בחוק היום החקיקה המוניציפלית היא חקיקת משנה. זאת אומרת בסופו של דבר החוק הבסיסי שמחייב זה חוק המדינה, והמדינה מאצילה סמכויות על הרשויות המוניציפליות לחוקק גם כן. לא משנה איך כרונולוגית זה נוצר, אבל בפועל היום, צילום מצב נכון להיום הוא לא כזה. וזה נכון אני מניח גם בארצות הברית, זה די ברור. לא אני לא מומחה עוד פעם, אבל זה ברור שזה ככה גם שם היה. אז בסופו של דבר נחזור רגע לתיאור ההיסטורי, כשעם ישראל יושב בארצו אז בוודאי שישנן קהילות, ישנן שבטים, ישנן מחוזות, הגמרא אפילו אומרת שהיו בתי דין בכל עיר ועיר, בכל שבט ושבט, בכל פלך ופלך בסנהדרין, מסכת סנהדרין, וגם בתי דין ממלכתיים, הסנהדרין הגדולה שבירושלים. אז היו בתי דין שמשקפים בעצם את ההיררכיה של הסמכויות האלה מהשלטון המרכזי אל הפריפריות, אבל וזה מבטא בעצם גם את הסמכויות החוקיות של כל מקום לקבוע את החוקים ואת התקנות שנוהגים באותו מקום, שם השאלה היא קלה, כיוון שבסופו של דבר כולם ינקו את כוחם מהסנהדרין. מאיפה הסנהדרין יונקת את כוחה? אז אצלנו אפילו לזה יש תשובה טובה, בניגוד למדינות אחרות ששם צריך לעצור. אין מישהו שנותן את כוחו לפרלמנט. הפרלמנט זה הריבון העליון. אין מישהו שנותן את כוחו לפרלמנט חוץ מהעם, אבל אז זה כמובן מעגלי. אצלנו זה כמובן כתוב בתורה לא תסור מכל אשר יורוך, אז מבחינתנו יש אפילו איזשהו עוגן גם לחוק הממלכתי, המצב הוא יותר קל במובנים מסוימים. החל מ, זאת אומרת, אחרי גלות בית שני, אני מדבר כרגע רק מבית שני והלאה, בית ראשון זה תעלומות שיהיה קשה לפענח אותן אני חושב, אין לנו כל כך תיעוד ולא ברור בדיוק מה קרה שם במובנים האלה. אבל בבית שני יש כבר תיעוד ואני חושב שאנחנו בסך הכל פחות או יותר יודעים מה קרה שם. אז אחרי חורבן בית שני בעצם התחילה או היא עצמה גלות בבל. המצב בגלות בבל היה טיפה חריג. כמו שאומרת הגמרא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גלויות שבבבל שהיו רודים את ישראל בשבט, זאת אומרת במקל, זאת אומרת היה להם סמכות כמו של בית דוד, והם כנראה גם היו צאצאים של בית דוד. הריש גלותא שבבבל, ראש הגלות של בבל, היה מצאצאי בית דוד. מה זה בעצם מבטא? קודם כל פיזית הוא היה, אבל מה זה אומר? זה בעצם אומר שהוא ממשיך את אותה סמכות שהייתה פעם למלך כשהיינו בארץ. אז הייתה סמכות מרכזית נגיד למלך או לסנהדרין לשלטון המרכזי, וכשעברנו לבבל בסופו של דבר מה שקרה לא כל כך הרבה. מה שקרה בעצם זה עברו פחות או יותר כולם כיחידה אחת לבבל, למעט יישוב די דליל בארץ החל מתקופה מסוימת. זאת אומרת החל מתקופה מסוימת די דליל אני מתכוון. ואז מה שקורה בעצם, עדיין ישנו שלטון מרכזי גם בגלות. יש שלטון מרכזי ובמידה רבה אוטונומי, ברוב התקופות כמה שאני יודע מאוד אוטונומי, זאת אומרת הייתה סמכות ליהודים לנהל את חייהם, חקיקה, להעניש מכל הבחינות, ולכן בעצם עדיין לא קרה הרבה. עדיין לא קרה הרבה. זאת אומרת הכל הועתק מארץ ישראל לבבל, חוץ מזה שבארץ ישראל עדיין נשארו שאריות וקצת היו חיכוכים. מי שמכיר היו ויכוכים בין ארץ ישראל לבבל מי יקבע למשל את הלוח. לרב סעדיה גאון היה מחלוקת אדירה שחצתה את כל העולם היהודי עם הגאון הארץ ישראלי בתקופתו, מי בעצם אחראי על הלוח, הייתה שם מחלוקת בקשר לאיך לעשות את הלוח והשאלה מי קובע, זה דבר מאוד חשוב כי בעצם. כי בעצם הלוח הוא התשתית לכל החיים הדתיים שלנו. אבל בסדר, זה שאריות של המצב הזה שבו ישנם בעצם שני מרכזים, באיזשהו שלב העסק הזה היה כבר די מוכרע לטובת בבל, לא ממש עד כמעט עד הסוף כמעט של יהדות בבל עדיין היה מרכז בארץ ישראל שטען לכתר, ברמה כזו או אחרת, היו גאונים בארץ ישראל עד נדמה לי המאה ה-11 אפילו. סוף המאה העשירית, תחילת המאה ה-11. עד נפילת הצלבנים? זאת אומרת, הסוף של היישוב היהודי בארץ ישראל זה כשהמוסלמים נותנים לצלבנים. כן, לא, אני מדבר על הגאון, הגאון הארץ ישראלי זה היה קצת קודם אני חושב, זה היה תחילת המאה ה-11 נדמה לי עוד היה גאון ארץ ישראלי, והוא עבר נדמה לי לבבל, אבל אז כבר גם בבבל הגאונות כבר התערערה. שימו לב, המאה ה-11 זה כבר רש"י והרמב"ם. זה כבר לא הגאונים. זאת אומרת, בעצם כמעט כל התקופה שהיו היה שלטון מרכזי בבבל, היה גם משהו, אומנם יותר קלוש ופחות סמכותי בארץ ישראל. אבל בתורת דבר לא באמת קרה הרבה, כיוון שעברנו כיחידה ממלכתית אחת לבבל. הבדל אחד כן היה, שכמובן זאת לא הייתה ריבונות מלאה. גם אם הייתה אוטונומיה שיפוטית, עדיין ברור שזה ינק את כוחו מהשלטון הממלכתי של בבל, השלטון של הגויים. הם בעצם היו בעלי הקרקע, מה שבהלכה הרבה פעמים קובע מי זה שיש לו את הסמכות המשפטית, המלך. דינא דמלכותא דינא, יש לו סמכות בגלל שהוא הבעלים על הקרקע. ככה הגמרא אומרת. זאת אומרת, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הקרקע, הוא בעל הבית של הקרקע. זה מדד למי בעצם יש לו שליטה בטריטוריה שעליה מדובר. ולכן בבבל זה כבר באמת לא היה. זאת אומרת, לא הייתה שליטה בקרקע, לא היינו ריבוניים במובן המדיני, אבל הייתה אוטונומיה שיפוטית, אוטונומיה הלכתית, שעם ישראל בעצם יכול עדיין לתפקד פחות או יותר כמו שהוא עשה בארץ ישראל. היה בית דין גדול, היה ריש גלותא, הוא היה ממנה את הדיינים בכל מיני מקומות. באיזשהו שלב היו סורא ופומבדיתא, היו שתי ישיבות. ישיבות ובתי דין זה אותו דבר בבבל, ראש הישיבה ואב בית הדין זה בעצם אותו אחד. אבל כולם בעצם ינקו כוחם מריש גלותא, ובגמרא אנחנו מכירים את זה היטב, הגמרא מתעדת את זה. זה בגמרא עצמה מתואר מי יכול להיות דיין, מי לא יכול להיות דיין, האם צריך רשות מריש גלותא, האם צריך הסמכה מחכמים סמוכים קודמים. זה מערכות מקבילות. צריך גם רשות מהשלטון, מריש גלותא, וגם הסמכה תוכנית, זאת אומרת שאתה באמת מספיק תלמיד חכם בשביל להיות דיין. את זה אתה מקבל כמובן מסמוך אחר, זאת אומרת ממישהו שהוא בעצמו סמוך. אז אתה יכול גם לקבל איזושהי סמיכה להוראה כזו או אחרת, בבבל זה כבר לא בדיוק אותו דבר כמו שהיה. אבל עדיין יש מצב שבו יש שלטון מרכזי. המצב כולו הועתק מארץ ישראל לבבל. מה שקורה במאה העשירית, ה-11, סוף המאה העשירית, מתחיל להתערער המצב הזה. המיתוס המפורסם של ארבעת השבויים. כן, יש איזה סיפור מפורסם על ארבעת השבויים שיצאו מבבל באונייה ונשבו על ידי שודדי ים, ומכרו אותם בארבעה מקומות שונים. אחד זה רבי חושיאל, אבא של הר"ח, אבא של רבנו חננאל. ועוד שלושה פחות ידועים ממנו, אני כבר לא זוכר את השמות. והם הגיעו לכל מיני מקומות, אחד לאיטליה נדמה לי, אחד לצפון אפריקה, ואחד לספרד, ואחד לצרפת או אשכנז, משהו כזה נדמה לי, נדמה לי שזאת הייתה החלוקה. וכל אחד מהם למעשה התחיל, עוד פעם, כמובן תיאור סכמטי שבא אחרי, כל אחד מהם בעצם התחיל את אותה קהילה שאחרי זה התבססה בארבעת המרכזים האלה, ואז התחיל פיצול. זאת אומרת, עם ישראל, הגלות בבל התפוררה, עם ישראל התפזר לכל מיני מקומות, ובכל מקום נוצרו קהילות, כבר לא היה שום דבר מרכזי שמאגד את האנשים. ואז התחילה להתעורר הבעיה מה בכל זאת עושים במצב כזה? מי קובע? איך מסנכרנים את כל המקומות השונים האלה והקהילות השונות האלה כדי שבכל זאת זה יתפקד באיזושהי צורה מצד אחד אורגנית, זאת אומרת אחד מול השני, שיתאימו אחד לשני. מצד שני גם פנימית, זאת אומרת שתהיה איזושהי סמכות כלפי פנים, לא רק קשרים כלפי חוץ. שהקהילות יתפקדו עדיין בצורה אורגנית כלפי פנים ולא איש לנפשו ובעצם בלי מסגרת של יהדות, נדמה לי שהרבה לא היה נשאר. אז לכן למעשה כל הדיון בשאלות האלה מתעורר באמת במאה העשירית-אחת עשרה. שמה זה מתחיל. בסוף תקופת הגאונים כבר יש תשובות של הגאונים על העניין הזה, ויותר מזה בראשונים, העסק הזה מתגבש בסופו של דבר נדמה לי בערך במאה ה-14. זה כבר מגיע לגיבושו פחות או יותר כמו שאנחנו מכירים אותו, סוף המאה הארבע עשרה נדמה לי, זה כבר פחות או יותר מגובש. ומדובר על רבינו תם, המהר"ם מרוטנבורג, המרדכי, הראש, הרשב"א ותרומת הדשן נדמה לי. הוא בעצם פחות או יותר די בסוף תקופת הראשונים, נדמה לי תחילת המאה החמש עשרה, שבעצם סוגרת את הטיפול בנושא הזה ומשם והלאה כבר המושג הזה של קהילה הוא מושג מגובש. זאת התמונה ההיסטורית. מה קורה בתוך התהליך הזה של הגיבוש של המוסדות האלה? אז אל"ף, יש פה כפילות שמלווה את העסק הזה לכל אורך הדרך ואולי קודם היא דווקא לא הייתה, זאת כפילות של שלטון חילוני ושלטון דתי. חילוני במובן של אחראי על חיי החולין, לא דווקא שהאנשים חילוניים. אבל יש שלטון שאחראי לנהל את חיי החולין ויש שלטון שאחראי לנהל את החיים ההלכתיים, זאת אומרת בית דין, רבנים וכולי. שתי הרשויות האלה בשלב שעוד היו בארץ ישראל, הן למעשה היו פחות או יותר רשות אחת, וזה יוצר המון בלבול. כיוון שהמקורות התנאיים שלנו נכתבו באמת בארץ ישראל, עם החורבן וקצת אחריו, ולכן התמונה שמשתקפת מהם לא תמיד באמת משקפת את עקרונות ההלכה המקוריים, ובשביל לראות אותם צריך קצת לנבור. כי התמונה שעולה מן המשנה זה שבית דין אחראי על הכול. הזכרתי את זה כבר פעם נדמה לי, בית דין אחראי על הכול. בית דין מתקנים את הדרכים, כתוב במסכת מועד קטן, בית דין מתקנים את הדרכים לקראת המועד. הם סולל בונה, מי שאחראי לסלול את הדרכים, לבדוק שהדברים עובדים מבחינה אדמיניסטרטיבית זה בית דין. למה בית דין? למה הרבנים, הדיינים האלה שיושבים בבית דין אמורים לוודא שסוללים דרכים? התשובה היא בגלל שלא היה מלך. פעם הייתה כפילות שלטונית גם בארץ ישראל, במקור יש כפילות. המלך אחראי על ניהול החיים, חיי החולין, אחראי לדרך המלך למשל. בדיוק. ובית הדין אחראי על החיים הדתיים עם כל הסמכויות שלו. ויש באמת שאלות קשות אם המלך לא דן ולא דנים אותו, איך בדיוק שתי הרשויות האלה מתעמתות או מתפקדות אחת עם או מול השנייה. מה שקורה אחרי החורבן, אחרי החורבן כבר אין מלך. מלך כמו שצריך לא היה גם לפני החורבן, מלכי בית חשמונאי היו המלכים האחרונים ושם זה כבר הייתה הידרדרות קשה. אבל אחרי החורבן וודאי שאין שום שלטון מרכזי, ואז התחושה שעולה מלקרוא את המקורות התנאיים זה שבעצם הכול אחראי בית דין. אין כמה רשויות, בית דין הוא הסמכות החילונית, הוא הסמכות הדתית, הוא הכול. לדוגמה, אני אתן רק דוגמה שהתחילה עוד קודם. יהושע בן נון נכנס לארץ, עוד הרבה קודם, יהושע בן נון נכנס לארץ, יש תקנות יהושע. יש הרבה תקנות שהוא עשה כדי לנהל את החיים החילוניים בארץ. למשל לא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. כי בהמה דקה הולכת ואוכלת מהשכנים וזה גורם להרבה סכסוכי שכנים ולגזל וכולי, אם נזכיר את רועי לוט ורועי אברהם. ויהושע רצה למנוע את זה, אז לא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. מה זה? מה שהיינו קוראים לו היום זה חוק חילוני. זאת אומרת אין פה עניין דתי, רק צריך לנהל את החיים באיזשהו אופן שלא יהיו סכסוכי שכנים, שנוסעים בכביש בצד ימין או בצד שמאל, יש כל מיני עקרונות, צריך לנהל את החיים באיזשהי צורה. אין לזה שום משמעות דתית, זה רק ניהול טכני של החיים. התקנות האלה של יהושע נכנסו להלכה. בניגוד לכל תקנה של שבעת טובי העיר או של רשויות חילוניות או חולניות מלשון חול, כן, אחרות, שלא נכנסות להלכה. זאת אומרת ישנו איזשהו ערבוב שהרבה פעמים קשה מאוד לשים קו בין ההיבט החילוני של החיים היהודיים לבין ההיבט הדתי. כיוון שהסמכות הבסיסית, נגיד בתקופת משה ויהושע אחריו, משה נשא בשני התפקידים. הוא היה המנהיג הדתי והוא היה המלך. הוא היה הסנהדרין, משה במקום שבעים ואחד הגמרא אומרת, הוא הסנהדרין והוא גם המלך. משה גם נחשב מלך אצל חז"ל. זאת אומרת משה רבנו עשה הכול, אז מה יצא? שכל חוק חילוני שהוא תיקן נכנס לשולחן ערוך, כי לזה היה תוקף דתי. עכשיו באיזשהו שלב העסק הזה התפצל, אני פשוט חזרתי אחורה בזמן. העסק הזה התפצל כשנוצרה מלכות, אז היה מלך, דוד, שלמה וכולי היו מלכים, והיה סנהדרין לידם, והיה אמור להיות משהו שמתנהל במקביל, שלטון של חול ושלטון של קודש, ואמורים באיזשהי, אני מקווה, בסימביוזה ביניהם לתפקד. אחר כך אנחנו מאבדים, אני מדלג כמובן על בית ראשון וגלות בית ראשון, מגיע לבית שני, אנחנו מאבדים את המלוכה. שני התפקידים חוזרים, זה כאילו חוזר למצב שהיה בימי משה רבנו. רבי יהודה הנשיא הוא נשיא הסנהדרין אבל הוא גם מלך. הוא גם צאצא לבית דוד, וזה לא מקרי. הנשיאים שהיו באותה תקופה, הם היו צאצאי בית דוד. הגמרא אומרת שרבי הוא צאצא לבית דוד, לכן הוא לימד על דוד זכות, שהוא אמר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. זה הגמרא אומרת שרבי אמר את זה בגלל שהוא מצאצאי בית דוד. זאת אומרת שמה אני לא חושב שזה עובדה ביולוגית מקרית שהוא מצאצאי בית דוד. מה שקרה שמה זה שהסמכות החילונית התאחדה בחזרה עם הסמכות הדתית, אז המלך שאמור להיות מצאצאי בית דוד בעצם הוא גם נשיא הסנהדרין. ואז מבחינת הבעיות שאנחנו מדברים עליהם כאן אין שום בעיה. הכל קדוש, הכל הלכה, הסמכות היא לגמרי ברורה. הכל ברור. אף אחד לא יכול להתווכח עם הסנהדרין. מה שסנהדרין אומרים יש לזה תוקף של הלכה, דרבנן, דאורייתא, מה שלא יהיה. מי שמתכווח איתם זה זקן ממרא. אין שום בעיה. באיזשהו שלב מפסיקה הסמכות המרכזית, אבל זה לא קורה בגלות בית שני, בתחילת גלות בית שני כי בבבל כמו שאמרתי קודם זה עוד המשיך. זה קורה אחרי שמתפוררת גלות בבל. רק אז זה קורה. ואז מה שמתפורר זה שתי המערכות. זאת אומרת אין לנו שלטון מרכזי במובן של החולין, ואין שלטון מרכזי במובן הדתי. אין עכשיו איזה מוסד מרכזי שהוא אחראי על להכריע במחלוקות הלכתיות או לקבוע את הלוח. ההישרדות של עם ישראל מהמאה העשירית עד היום זה נס שאני פשוט לא מצליח לתפוס אותו בכלל. הרבה יותר גדול מכל הניסים מקריעת ים סוף. זה לא ייאומן. דבר כזה הוא כמעט בלתי אפשרי. כמעט בלתי אפשרי. זאת אומרת מדובר פה על ציבור שהיה מפוזר בכל רחבי העולם בלי שום מערכת מרכזית, בטח לא מערכת מרכזית עם שיניים. שום שיניים. יכול להיות שמדי פעם היה מישהו שהיה נחשב יהודי גדול. אז מה? איפה כתוב שיהודי גדול כל מה שהוא אומר צריך לעשות? אז היה יהודי גדול באיזשהו מקום וגם זה בטח תמיד היה שנוי במחלוקת כמו שאנחנו מכירים בימינו. אז איך בכל זאת עסק כזה שרד? איך עדיין נשארה המסגרת הלא רק ארגונית, גם ארגונית, הזאת שנקראת עם ישראל, שבאיזשהי צורה מתפקדת? שואלים שאלות, קובעים איזשהו שולחן ערוך, זאת אומרת יש איזשהו אורגנון הלכתי מחייב שהוא מחייב את כולם פחות או יותר, שבשולחן ערוך כבר כתוב יש אומרים כך ויש אומרים כך, זה כבר לא, זאת לא הכרעה של סנהדרין. אבל עדיין יש פה איזושהי מידה רבה מאוד של לכידות. כל ההבדלים מנהג של אשכנז ושל ספרד הם בסך הכל הבדלים בשוליים. בגדול זה מאוד דומה. זה דבר שהוא כמעט לא נתפס, בטח לא אצל יהודים, שכל שני יהודים זה שלוש דעות. הדבר הזה הוא פשוט נס. זה לא, אי אפשר לתפוס את זה בכלל בכלים היסטוריים רגילים. אני עומד משתאה מול התופעה הזאת. זה פשוט לא ייתכן, זה ממש לא ייאומן. עכשיו המנגנון שאחראי לזה זה המנגנון שאנחנו מדברים עליו כאן. זאת אומרת כי מה שבסופו של דבר היה צריך לעשות אחרי שמתפוררת גלות בבל היה צריך ליצור איזשהו תחליף לשלטון מרכזי של חולין ואיזשהו תחליף לשלטון מרכזי של ההלכה. עכשיו של החולין זה בערבון מוגבל, כיוון שבסך הכל כל אחד חי לו במדינה שלו ושמה השלטונות הם היו אלה שאחראים על ניהול חיי החולין. אבל עוד פעם, מה זה חיי החולין? מסחר לדוגמה. מסחר זה חיי חולין, אבל חושן משפט שהוא חלק משולחן ערוך אמור לנהל את האופנים שדרכם אנחנו עושים מסחר. אז יש איזשהו טשטוש מסוים בין הניהול של החולין לבין הניהול של חיי החיים ההלכתיים ולכן איכשהו באופן טבעי, כיוון שאין לנו מלך ואין שלטון חולין מרכזי בעם ישראל, הכל התנקז להלכה. במובנים רבים זה ארטיפקט אגב, זה תוצר מלאכותי של המצב. זאת אומרת זה לא היה אמור להיות כך. לא היה, הרבה מאוד מההלכות שנמצאות בתוך השולחן ערוך, באופן אם הכל היה מתנהל באופן טבעי נדמה לי לא היו צריכות להיות שם. רק כיוון שאין שלטון מרכזי, הדרך היחידה לאגד את הדברים כמשהו מחייב הייתה לקבוע את זה כהלכה. כיוון שההלכה עדיין נתפסת כמשהו מחייב. ואם הנודע ביהודה אומר משהו, אז כל מרכז אירופה יודע שזה מה שצריך לעשות, למרות שאתם לא נתינים של הנודע ביהודה ואף אחד לא, אין לו איזושהי סמכות בדרך כלל. יש לו קצת, באמת שמה הייתה אוטונומיה מסוימת, הוא היה בקשר טוב עם הקיסרית, אבל עדיין לא משנה, כל הגדולים בכל המקומות והזמנים האחרים, אין להם. עוזר עדיין לשמור את הלכידות הזאת דרך מה? דרך זה שחוקי החולין כביכול נכנסים גם הם לתוך הקורפוס ההלכתי. זאת אומרת ההלכה בעצם היא מהווה את האופציה היחידה לתת בסיס שיחייבת את כולם. וכיוון שכך בעצם הכל הופך להיות הלכה. אגב זאת תופעה מרתקת גם במובן של גלגולי היום. כי גלגולי התופעה הזאת היום בעצם הביאו לאותה תפיסה שלדעתי אין לה שורש וענף, שאומרת שהכל הלכה. זאת אומרת שלא מכירים בשום דבר מעבר למה שההלכה מחייבת, כולל אפילו מוסר. כולל כל דבר אחר. זאת אומרת הכל צריך להיות מעוגן מבחינה הלכתית. כשאני שואל את השאלה למה אני מחויב לציית לחוקי מדינת ישראל, אני כאזרח שומר מצוות, למה אני צריך לציית לחוקי מדינת ישראל? עצם שאילת השאלה הזאת היא מוזרה. מה זאת אומרת למה? לאיזה סוג הסבר אתה מצפה? אתה מצפה להסבר הלכתי? למה זה שייך בכלל להלכה? זה שייך לחיי החולין שלי. כאדם שחי גם חיי חולין, לא רק בבית הכנסת אלא גם במקומות אחרים, אז יש כללים איך מנהלים חיי חולין. למה הצרפתי לא שואל את עצמו את השאלה למה אני צריך לציית לחוק הצרפתי? חוץ מכמה פילוסופים שתמיד שואלים את השאלות האלו, אבל בסיסית זו לא שאלה שמטרידה את האזרח. לאזרח ברור שאם אתה חי בתוך חברה, אתה צריך לציית לכללים שנוהגים בה. אצל היהודים זה לא כך. זאת אומרת כל דבר מתחילים לחפש רגע, יש איזה בסיס הלכתי? מי שם עלי בכלל? מה פתאום? מי אמר? למה? זו תוצאה של מה שמילטון פרידמן היה אומר כן של אלפיים שנות גלות הם אלו שמצילות אותנו. מילטון פרידמן אמר שכן שמה שמציל את מדינת ישראל זה אלפיים שנות גלות. הממשלה עושה את הכל כדי להרוס והיהודים התרגלו כבר אלפיים שנה לעקוף את כל מה שהממשלה מנסה לעשות להם, אז זה מה שמציל את מדינת ישראל. הוא הרי היה קפיטליסט ולא אהב את הסנטרליזם שנהג פה. בכל אופן אז אני חושב שהדברים האלו נותנים את אותותיהם עד היום. כל מיני תפיסות שאומרות שהכל הלכה, שכל דבר צריך להיבחן בפריזמה הלכתית, שאם אין לזה עוגן הלכתי אז זה לא תקף, זה תוצאות של אותו חינוך של אלפיים שנות גלות. אני לא חושב שבימי דוד המלך מישהו הסתכל בתורה כדי לבדוק האם לדוד המלך יש סמכות לקבוע מה עושים פה. למרות שחז"ל כבר כן עשו את זה. יש פרשיות בתורה על המלך, אבל אני לא חושב שהפרשיות האלו הן פרשיות במובן ההלכתי הפשוט כמו שאנחנו מדברים על ברכת המזון או שמירת שבת. שזה ברור שצריך להיות מלך כי צריך לנהל את החיים, זה דבר פשוט, לא צריך לזה עוגן הלכתי. אז אנחנו התרגלנו בעקבות האלפיים שנות גלות שהעוגן היחיד שיכול להיות הוא רק עוגן הלכתי. כי חוץ מזה אין כלום, הכל איש לנפשו, כל אחד בקצה אחר של העולם. אז אנחנו כבר איכשהו בתוך הדפוס הזה רגילים לחפש לכל דבר עוגן בהלכה. לא, אני חושב שכל שלטון, גם שלטון שמבוסס על כוח, בסופו של דבר מחפש לו איזשהו עוגן פילוסופי. ורואים את זה בהרבה דברים, אפשר גם נגיד דברי הרמב"ן על פרשת השבוע "הבה נתחכמה לו", זאת אומרת אותו, גם הפרעה מרגיש צורך שהתקנות הלא לגיטימציה מרגיש צורך בלגיטימציה לתקנות שלו. אני חושב שהרמב"ן פה מייצג משהו לא, זה ברור שיש במידה קודם כל זה מה שהזכרתי קודם, פילוסופים תמיד שואלים. זה תמיד היו בכל מקום ישנם, שואלים למה צריך לציית לחוק? שאלה חשובה מבחינה פילוסופית. את האזרח הפשוט זה בדרך כלל לא מטריד. זה לא מטריד כי לאזרח הפשוט מה זאת אומרת? כי ברור שצריך לציית, אני לא מחפש לזה איזשהו עוגן באיזושהי מערכת שהיא מחוצה לי ולהתחיל לפלפל שם אם אני מוצא את העוגן ואם זה יוצא משם או לא יוצא משם. היהודים אני חושב מוטרדים מזה יותר, וככל שהם יותר דתיים זה עוד יותר מטריד אותם. וזה לא רק בגלל הסתירות שיש. אני לא חושב, זו תפיסה שטחית. זה לא רק בגלל שיש סתירות בין החוק החילוני לבין ההלכה. זה משהו הרבה יותר בגנים. זאת אומרת זה משהו עוד לפני הסתירות. בכלל, מה פתאום? למה שאני אקבל בכלל סמכות של משהו שאין לו עוגן בתורה? זה עוד לפני השאלה אם זה סותר משהו או לא סותר משהו. יש פה איזושהי נקודה שהיא אני חושב עוצבה כבר במשך האלפיים השנים האחרונות ולכן כל כך קשה להתמודד איתה. אפשר לראות את זה עד כמה היחס הוא כל הזמן מותנה, היחס למוסדות פה. זה לא מובן מאליו כמו במדינות אחרות. במדינות אחרות זה דבר מובן מאליו. אם יש שלטון מרכזי, אז כולם מצייתים, זה החוק, מה זה החוק זה שורה תחתונה. זה הכל, אתה לא צריך להגיד מילה מעבר לזה. כשאומרים לי זה החוק, אני שואל אז מה? בסדר, זה החוק, אז מה? למה צריך לציית לזה אם זה החוק? אז מה אם זה החוק? זה סוג שאלות שאני חושב שקיים יותר אצל יהודים. בכל אופן, אז אנחנו בעצם אמורים בשלב הזה של המאה האחת עשרה להתחיל לגבש מנגנונים אלטרנטיביים כמו שאמרנו קודם לחיי החולין ולחיים ההלכתיים, כיוון שחיי החולין כבר לא כל כך בידינו. אנחנו לא יכולים, אין שלטון מרכזי אפילו לא כמו ריש גלותא שהוא אחראי על סידור חיי החולין של כל כלל ישראל בכל המקומות שמתפזרים אליהם. אז באמת המרכז עובר להיות יותר ויותר הלכתי. וזאת באמת בעיה קשה. זאת אומרת, איך לארגן מבחינה הלכתית מבוססת, לא רק שאלה טקטית איך לארגן. כשאתה עובד בהלכה, צריך לעבוד כמו בהלכה. זאת אומרת, להלכה כשאתה מביא לי טענה הלכתית אתה צריך להביא לי ביסוס, אתה צריך להביא לי מקור, אחרת אני לא מקבל את זה. זאת אומרת, הדברים האלה לא יכולים להיווצר סתם ככה יש מאין. צריך להיות משהו שאתה צריך להציע עבורו ביסוס. אבל לא היה ביסוס. ואפשר לראות בתשובות בארבע מאות השנים האלה עד שזה התגבש, כל אחד מציע משהו אחר עם יצירתיות פרשנית בלתי רגילה, כי ברור שאין באמת מקור חד-משמעי שיכול לבסס את הסמכות של כל מיני מוסדות קהילתיים כאלה במובן ההלכתי. מה שרק הוספתי קודם, שאני בכלל לא בטוח שצריך, אבל היהודים החליטו שצריך. זאת אומרת, כי איזשהו עוגן חייב להיות, ואין עוגן אחר חוץ מההלכתי, אבל ההלכה עובדת בדרכים שלה, צריך למצוא פסוק, דרשה, משהו שייתן עוגן לדברים האלה. וכיוון שכך, אז אנחנו מחפשים עוגנים. וזה מה שבעצם יהודים עושים בארבע מאות השנה האלה. היהודים, בעלי התשובה, אלה שהכתבים שלהם שרדו בידינו. אני לא מדבר על האזרח הפשוט, אני לא יודע בדיוק איך הוא התייחס לדברים. זה מה שהם עושים בעצם בארבע מאות השנה האלה, מנסים לגבש את המוסד הזה של הקהילה, למצוא לו את הבסיס הנורמטיבי שלו, הבסיס שנותן לו תוקף מבחינה הלכתית. מה שצריך בעצם לחפש כדי ליצור דבר כזה זה א', מה פתאום יש סמכות למוסדות לקבוע כללים, תקנות, למוסדות מקומיים אני מתכוון. מאיפה זה יוצא? אין שום פסוק על זה. אפילו לפי הרמב"ם ש'לא תסור' נותן סמכות לחכמים לתקן תקנות, מדובר על תקנות לכלל ישראל, ומי שהחכמים האלה זה הסנהדרין. זה הכל. עכשיו כשאני שואל את עצמי, עכשיו יושב פה ראש עיר והוא קובע כל מיני דברים. ככה צריך לשלם, פה צריך לנסוע, פה אסור לחנות, שמה מותר לחנות. מה הסמכות שלו? למה אני צריך לשמוע לו בכלל? מאיפה זה יוצא? יש פסוק על זה? אין פסוק על זה. אז מה לעשות? טוב, היום אנחנו כבר רגילים, יש משטרה לראש עיר. אבל כשהוא היה צריך להקים את העיר ואת המשטרה הוא היה צריך לשכנע את האנשים, חבר'ה, אני ראש עיר, יש לי סמכות, בואו תתגייסו למשטרה שלי ותרביצו למי שלא שומע בקולי. למה שהם ישתפו איתו פעולה כשזה נוצר? אתה צריך לבסס את זה באיזושהי צורה, את הלגיטימציה הזאת, לשכנע את האנשים שיש בזה ממש, שיש לי מקור, אני יכול להראות לכם את הפסוק שממנו אני יונק את הסמכות שלי שאתם צריכים לשמוע בקולי. יש, אז זו השאלה הראשונה. מאיפה הסמכות בכלל לשלוט, לתקן תקנות, לקבוע דברים כאלה? גם חולין וגם קודש אגב. 'לא תסור' נגמר, אין בית דין הגדול. אז מה כן? איזה עוד פסוק אנחנו מכירים שנותן סמכויות לחכמים לקבוע הלכות, לתקן תקנות? לאו דווקא לחכמים, שלטון לאו דווקא של חכמים, שלטון של שבעת טובי העיר מה שנקרא. נקודה שנייה, צריך לוודא לא רק למצוא סמכות, אלא צריך לוודא שהתקנות שאותן מתקנים לא סותרות את העקרונות של ההלכה. עכשיו צריך לשים לב טוב. אם יש מוסד מרכזי שזה סנהדרין, או אפילו ריש גלותא בבבל, אין בעיה כזאת. אין בעיה כזאת כי שם יושבים כל החכמים, כל גדולי הדור, והם אלה שקובעים. אז הם כל הזמן, הם יודעים, מכירים את הכל, חשוב להם לשמור על עקביות עם מה שכתוב בתורה, אז הם יעשו את זה בהתאם למה שאנחנו מכירים, בהתאם להלכה. אבל כשאנחנו מגיעים לזה שבכל כפר בכתריאלבקה יושבים שמונה יהודים ויש להם גם ראש עיר, או לפחות ראש עיר אחד על שמונה יהודים, אני חושב שזה אפילו יותר צריך להיות, אז מה ערב לנו שמה שקובע ראש העיר של כתריאלבקה הוא מתאים למה שכתוב בשולחן ערוך ובזמנו בהלכה? למה שהוא לא יקבע עכשיו תקנה שמותר או מצווה לאכול חזיר? אם יש לו תוקף לתקנות שלו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. מי ישלוט על השליט? אז במקום שאנחנו נמצאים בשלטון מרכזי, אז כל עיר קטנה, הבעיה אולי יכולה להיות קיימת, אבל אז אם ראש העיר עושה פה משהו שהוא לא נראה לי, אני נוסע לירושלים או שולח מכתב לירושלים, בית הדין הגדול ישלחו פה שליחים ויראו מה קורה פה. ואם צריך להוריד לו את הראש אז יורידו לו את הראש. יש מי שינהל את העניינים, יש שלטון מרכזי. אז במקום שבו אין שלטון מרכזי, זהו, מי שיש פה זה היהודי שמנהל פה את החיים של החמישים יהודים שחיים פה וזהו, אין אף אחד מעליו. אז מה, מה עושים? זאת אומרת, אז כל אחד יעשה מה שהוא רוצה? יש פה עכשיו אלף חמש מאות מערכות הלכתיות שיווצרו מכאן, שחלק גדול מהן בכלל לא יתאימו ליסודות ההלכתיים. לשמר דבר כזה זה כמעט בלתי אפשרי. נקודה נוספת, מי יפרש את התקנות? יש תקנות שקובעים שבעת טובי העיר. מי יפרש אותם? בהלכה יש בתי דין, יש מערכת מסודרת, יש את האנשים שמוסמכים לפרש. במקרה של מחלוקת עולים לבית הדין היותר גדול עד שמגיעים לבית דין של שבעים ואחד, שם הכול נסגר. בצורה כזאת, בצורה אחרת, עם הצבעה, אבל שם הכול נסגר. אבל כשאין לאן לעלות, אנחנו לא מאורגנים בנפות, בגלילות, בבתי דין. יש כל עיר יש לה את האב שלה או את ראש העיר שלה או את שבעת טובי העיר שלה, לא עולים לשום מקום. מה קורה כשיש מחלוקת? איך מכריעים את זה? אם יש עסקה בין תושב העיר הזאת לבין תושב של עיר אחרת, ובעיר הזאת נוהגים משהו מסוים בתחום המסחר, לא סותר את ההלכה ולא כלום, מנהג מסוים בתחום המסחר, ובעיר ההיא נוהג מנהג אחר, מה עושים אז? מי יקבע? אין רב שהוא של הנפה או בית דין של הנפה ששתי הערים מסונפות אליה. בדרך כלל לא היה. יש מקרים חריגים, סנהדרין של נפוליאון או ועד ארבע ארצות, זה דוגמאות חריגות. אבל בדרך כלל לא היה דבר כזה. זה מה שקורים היום במשפט מודרני משפט בינלאומי פרטי, לא משפט בין מדינות, זה משפט בינלאומי פומבי, משפט בינלאומי כללי, לא זוכר, פומבי נדמה לי. כשיש סכסוכים בין מדינות איך מכריעים, מה עושים, איך מכריזים מלחמה, מתי זה לגיטימי לצאת למלחמה וכולי. זה משפט בינלאומי בין מדינות. יש משפט בינלאומי פרטי, יש אזרח של מדינה א' עם אזרח של מדינה ב' שעשו עסק או אחד הזיק לשני, לפי מה דנים? לפי המדינה של א' או לפי המדינה של ב'? יש חוקים שונים בתחומים שונים. אז העולם איכשהו מנסה לארגן את זה בכל מיני צורות וזה באמת מאוד לא פשוט. זה מאוד לא פשוט כי המדינות כולן צריכות להסכים לזה. אין מישהו מלמעלה שיכריח את כולם להסכים. באיזשהו שלב כבר נוצר איזשהו גוף מרכזי והוא יכול כבר קצת להכריע, אבל בהתחלה כשזה נוצר אי אפשר לעשות את זה יש מאין. זה צריך לבוא מתוך איזושהי הסכמה, ולמה שכולם יסכימו? אני לא מסכים וזהו, לא יכולים להכריח אותי. עכשיו זה במישור של מדינות, יש כוחות ויש שאפשר לעשות הורדות ידיים. מה קורה בין קהילות? יש כפר פה, כפר שם, מה, אם יעשו איזושהי אסיפה ויכוננו סנהדרין של הנפה? איך, איך עובדים הדברים? ואם הם לא רוצים, מי יכריח אותם כן לעשות את זה? המון בעיות לשמר איכשהו את המסגרות האלה שהתפרקו. בעיה נוספת, כל יחיד יכול לעזוב את הקהילה. את עם ישראל אי אפשר לעזוב על פי ההלכה לפחות, אי אפשר לעזוב. זאת אומרת, אם הסנהדרין קבעו משהו זה מחייב אותי לאיפה שאני לא אלך, גם אם אני באלסקה או באנטארקטיקה, זה לא משנה כלום, גם אם אני על הירח. מה שהסנהדרין קבעו, אם אני בן לאם יהודייה זה מחייב אותי. את עם ישראל אי אפשר לעזוב, זאת עובדה ביולוגית. אבל זה שאתה חבר באיזושהי קהילה, משהו לא מוצא חן בעיניך, אוקיי, מהיום אני לא חבר הקהילה, אז מה? שימו לב, אני לא צריך אפילו לעזוב את העיר, לא חבר הקהילה. הקרקע לא שלכם, הרי הקרקע היא של הגוי. אנחנו בגלות, במאה האחת עשרה, כן? אנחנו חיים בגלות. מי ששליט על הקרקע שזה המדד של חז"ל למי שבעצם יש לו את הדינא דמלכותא זה הגוי, המלך הגוי. בסדר? עכשיו יש פה שתי קהילות ששתיהן תחת אותו מלך גוי. אף אחת מהן אין לה שליטה בקרקע, זאת אומרת היא לא הבעלים פה. אז אני עכשיו יכול לגור בעיר שלכם ולא לקבל את מרותכם, אני לא חבר הקהילה, מה, אתם תגידו לי שאני חייב להיות חבר הקהילה? אני ספרדי, אתם אשכנזים וזהו, גמרנו. זה אשכנזים, לא מכיר בסמכותכם, אני נוהג כמו המנהג של הקהילה ההיא, כי באתי משם או ההורים שלי או הסבים שלי באו משם או שסתם בא לי לעשות כמו שהם אומרים. אז מה? איך מגדירים בכלל מי נכנס תחת הסמכות של מוסדות הקהילה? מי הקהילה עצמה תגדיר? מה זאת אומרת, אני לא מכיר בכם, אז איך אתם תגדירו לי שאני חייב להכיר בכם? גם בקביעה הזאת עצמה אני לא אכיר. אז בלי סמכות מרכזית זה דבר שבו אי אפשר לאכוף את החוק, גם אם תייצר חוק, כל אחד יכול לעזוב אותו מתי שהוא רוצה. אני מנסה להראות את הבעיות האדירות שעמדו בפניהם בתקופה שבה התפוררה גלות בבל. טוב, אז באמת השאלה הבסיסית שממנה בעצם הכול יוצא, זאת עכשיו אולי יותר ברור, זאת השאלה הבסיסית: מה המקור ההלכתי לסמכות הזאת? לחוקק חוקים. כי אם אנחנו מוצאים מקור הלכתי עכשיו צריך עכשיו אנחנו מבינים אולי למה זה כל כך אקוטי. אין סמכות אחרת. מריה תרזה לא תמיד דואגת לנו, לפעמים כן לפעמים לא. אז אין סמכות אחרת חוץ מההלכה. ההלכה זה עדיין הייתה פלטפורמה שמקובלת על הציבור ויש גם סנקציות למי שלא שומע לה, אף אחד לא יתחתן איתו בשום מקום. זאת אומרת, זה די מפחיד לצאת מחוץ לגבולות של נאמני ההלכה, במאה ה-11 אני מתכוון. זה עדיין, זאת אומרת, לזה עדיין הייתה משמעות. זאת אומרת, זה לא התפרק עדיין, ולכן לא הייתה ברירה, הכל צריך להיות מעוגן בהלכה. אז עכשיו אנחנו בעצם מחפשים, זאת הנקודה, הנקודה הארכימדית של כל הדיון. מאיפה המקור של מוסדות הקהילה? מאיפה המקור ההלכתי לתוקף שיש למוסדות הקהילה? זה השאלה. אם נמצא מקור הלכתי כזה, נדמה לי שכל שאר הדברים פחות או יותר מתארגנים. בגלל שאז אנחנו גם נוכל לקבוע את ההגדרות, ומי שלא ישמע להגדרות יהיה עבריין הלכתי. הוא לא יהיה סתם מישהו שלא שומע לשבעת טובי העיר האלה, אוקיי, אז הוא ילך לעיר ההיא. אבל אם אתה עבריין הלכתי, אף אחד לא יתחתן איתך, אף אחד לא יעשה איתך עסקים. זה כבר משהו יותר בעייתי. נכון? אתה יכול ללכת לעשות עסקים עם גויים, אז הוא מומר, בסדר. תמיד היו כאלה. האופציה הזאת קיימת, אבל זה כבר משהו הרבה יותר מרחיק לכת. זה עדיין משאיר את הלכידות ברמה די טובה. טוב, אז בעצם אנחנו מחפשים מקור. עכשיו, כמו שאמרתי קודם, כשאנחנו מחפשים מקור למערכת נורמטיבית, הוא אף פעם לא יימצא בתוכה, נכון? זאת אומרת, אנחנו לא יכולים לחפש את סמכותה של הקהילה בזה שהקהילה קבעה משהו. זה לא יכול להוות בסיס לסמכות של הקהילה לקבוע. כמו שהחוק לא יכול לקבוע שצריך לציית לחוק. אין דבר כזה, לא יכול להיות חוק כזה. כי אחרת למה שאני אציית גם לחוק הזה עצמו? זאת אומרת, תמיד צריך להיות איזשהו עיקרון ששייך למערכת יותר יסודית, שהוא זה שיקבע את הסמכות. במקרה שלנו, כמו שאמרתי קודם, יש מערכת כזאת וזאת המערכת של התורה. אז כאן מתחילות לעלות כל מיני הצעות. אנחנו מוצאים כבר קביעות לגבי תקנות הקהל, אני מגיע לדף שנמצא אצלכם, התוספתא במסכת בבא מציעא, זה מקור תנאי. כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות להם ספר תורה. שימו לב, זה עדיין נכתב בתקופה שעדיין היה שלטון מרכזי. כן, המובן הזה, במובן הזה למקורות התנאים יש יתרון גדול. למה מחפשים מקור? צריך לחפש מקור תנאי, בגלל שבתקופה התנאית עדיין היה שלטון מרכזי, וזה אומר שיש לזה גושפנקה הלכתית. זאת אומרת, מי שלא שומע לזה הוא מחוץ למסגרת. אז כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים. ורשאים בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר פועלים. כל ענייני החולין, כן? רשאים לעשות קיצתם, קיצתם הכוונה לקצוץ כל מיני מחירים לדברים, קנסות, שכר פועלים, תוך כמה ימים צריך לשלם, כל מיני כללים איך מנהלים את החיים. רשאים בני העיר לומר כל מי שייראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, וכל מי שייראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך. כל מי שתרצה או מי שתראה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך, וכל מי שתראה בהמת פלוני יהא נותן כך וכך. רשאים לעשות קיצתם. זאת אומרת, אנשי העיר יכולים לקבוע כל מיני תקנות שאם בהמתו של פלוני מסתובבת בין הכרמים הוא יצטרך לשלם קנס. יש עונשים על כל מיני דברים. מה החידוש בזה? תמיד חכמים קבעו תקנות, יהושע בן נון אפילו תיקן תקנות, זה עוד הרבה קודם. החידוש הוא שמדובר פה על בני העיר. רשאים בני העיר לעשות את זה, לא בית הדין הגדול שבירושלים. זה חידוש אדיר. מאיפה זה יוצא? אין לזה מקור בפסוק, אלא רשאים בני העיר זה אומר שיש לנו פה מקור תנאי שנותן סמכות לבני העיר. אותו דבר בבא בתרא, ורשאים בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתם. להסיע על קיצתם זה ביטוי מאוד עמום, יש לו הרבה פרשנויות. תכל'ס, הם יכולים לקבוע דברים ולכפות גם את מה שהם קבעו. עדיין, הקביעה הזאת עצמה היא קביעה הלכתית, או שהם פה בכובע של אולי אולי הם בכובע של אני לא יודע, אבל המקור הוא מקור הלכתי, זה מופיע בתוספתא ובגמרא. זה לא כתבים שעוברים ספרי פנקסי הקהילה, לא היה כתוב בפנקסי הקהילות. זה מופיע בתוספתא שזה טקסט הלכתי מחייב, זה מקור קנוני. תוספתא פחות, הגמרא וודאי מקור קנוני. אז זה מקור הלכתי. אבל עדיין צריך לשים לב טוב, מה זה מקור הלכתי? למה באמת רשאים? מה זה רשאים? למה? מה בתוספתא אפשר לכתוב מה שרוצים? למה רשאים? אז אפשר היה לומר שבתקופה הזאת שעדיין חז"ל פעלו בתוך מסגרת סנטרליסטית, קבעו את זה כתקנה. הם כבר ראו שיכול להיווצר מצב, הרי יצאנו לגלות, מדובר פה בבבל. גלות זה לא משהו יציב, אפשר הם צפו שיכול להיות שזה ימשיך להתפזר הלאה ואז תיוותר בעיה. אז הם קבעו תקנה בשלב שעוד היה גורם מרכזי שיכול היה לקבוע תקנה, הם קבעו תקנה שרשאים בני העיר להסיע על קיצתן. בני העיר? מי זה בני העיר? בני העיר, התושבים. עוד לא מדברים על מוסדות בכלל, זה עוד נקודה. כן, נגיד במודל האתונאי. כן, נגיד, כרגע. זאת אומרת, נראה אחרי זה איך זה מתפתח, גם זה מתפתח הלאה. שלטון של נציגים זה השלב הבא. אז אפשר היה לומר שיש פה איזושהי תקנה, כי לא מופיע פה מקור בפסוק, נכון? אין פה פסוק. לא מביאים פה דרשה או פסוק או משהו שמהווה מקור לעניין הזה. אז באמת מפשט התוספתא היה מקום ללמוד שמדובר פה באיזושהי תקנת דרבנן. אנחנו מכירים דוגמה לזה אגב, הגמרא במסכת גיטין בדף פ"ח ובעוד מקומות, מדברת על מה שנקרא דין שליחותייהו. שליחותייהו קעבדינן, שליחותייהו דקמאי. מה הכוונה? באיזשהו שלב הרי נפסקה הסמיכה, סמיכת החכמים. וכשאין דיינים סמוכים, יש הרבה מאוד דברים שבית הדין כבר לא יכול לעשות יותר. בית הדין לא יכול לדון בכל מיני דברים אם הדיינים הם לא סמוכים. אז מה לעשות? אם אין בית דין, העסק מתפרק. זאת אומרת הרי צריך איזשהו גורם שיוכל לאכוף את ההלכה, להתקין תקנות ולקבוע את המסגרת שבתוכה אנחנו פועלים. אז הגמרא אומרת שבתי הדינים שבבבל של אנשים שכבר לא היו סמוכים, זה בתי דינים שפועלים מכוח שליחותם של הדיינים הסמוכים שבארץ ישראל. עכשיו צריך לשים לב טוב, לא מדובר פה על הסמכה, כי אחרת לא היה צריך להגיד כלום. כל אחד שהוא סמוך מפי סמוך, אז וודאי יש לו רשות לדון, הוא סמוך. הסמוך הסמיך אותו ועכשיו גם הוא סמוך והוא יכול גם להסמיך אחרים. אבל התהליך הזה נפסק, אין יותר סמוכים. אין יותר סמוכים בבבל ואחרי זה אין בכלל, אחרי תקופה מסוימת אין בכלל סמוכים בכל העולם, גם בארץ ישראל נגמרו כבר הסמוכים. ואז מה? אז חכמים באים ואומרים. לא כמו רבי יוחנן בן זכאי… לא, לא, זה לא קשור בכלל למושג הסמיכה. זה רק מושג מושאל, אין לו משמעות הלכתית פורמלית. אז חכמים מצאו לזה איזשהו מוצא והם אומרים שליחותייהו דקמאי קעבדינן, אנחנו עושים את שליחותם של הראשונים. בעצם מה שיש כאן זה איזושהי הסמכה מכללא. זה לא נעשה דה פקטו, זה לא שישבו בתי הדין הסמוכים של אז וקבעו תקנה שבתי דין לא סמוכים מהיום והלאה יכולים לדון כי אחרת העסק מתפרק. הם לא קבעו את זה, לא ידוע על שום ישיבה של בית דין מוסמך שעשה את זה. אבל מה? ברור לגמרי שזה מה שהם היו רוצים לעשות. זה, אפשר לקרוא לזה פיקציה משפטית. אנחנו מכירים את זה גם במערכות משפטיות אחרות. אז אנחנו מבחינתנו, כמו שאתם מכירים את האמנה החברתית של רוסו. כן, אז מביאים את האמנה החברתית של רוסו בתור בסיס למחויבות שלנו לכללים החברתיים, המוסריים וכולי. עכשיו, אני לא חתמתי אף פעם על אמנה כזאת ואני גם ככל הידוע לי אף אחד מבני משפחתי ומאוריי אוריי לא חתם עליה. אז מה? אלא הטענה היא שמבחינתנו זה איזשהו מודל משפטי שאומר לנו אנחנו מתייחסים למחויבויות של כל אזרח בחברה כאילו שהוא חתום על איזושהי אמנה שכל החברה חתמה בין כל חבריה. לא הייתה חתימה כזאת, זאת חתימה מכללא, זאת פיקציה משפטית. זאת פיקציה שאומרת אבל כיוון שאי אפשר בלי זה להסתדר, אז אנחנו מתייחסים לזה כאילו שהייתה ישיבה שבה חתמו על האמנה הזאת. כך עושים במערכות משפטיות, יש הרבה פיקציות משפטיות, יש דוגמאות מרתקות. שבועת הרופאים, כן. לא שבועת המכבים באופן ספציפי? לא, זה לא משנה. גם אם יש ספציפי, אבל למה אני מחויב לה? שבועת הרופאים זה במילים אחרות לומר אתה מחויב לכללי אתיקה רפואית. המודל הוא כאילו שנשבעת איזושהי שבועה קולקטיבית כזאת. ועכשיו גם כאן בהקשר הזה של דיינים לא סמוכים, קרה אותו תהליך. אנחנו בעצם עושים איזושהי פיקציה משפטית כאילו שהיה איזשהו מינוי קולקטיבי של הדיינים הסמוכים של אז, שהם מינו את הדיינים הלא סמוכים בעתיד כי הם ידעו שזה יכול להיפסק שרשרת הסמיכה ואז כל העסק מתפזר, אין סמכות שיפוטית, אי אפשר. אותו דבר אפשר גם לומר כאן. בעצם אין כבר סמכות של מלך, אין סמכות של – וזאת הסמכות החילונית. אין סמכות של בית דין הגדול שזה הסמכות הדתית. עכשיו אנחנו נמצאים בכל מיני קהילות, כל כפר ושבעת טובי העיר והרב, כן, זה שתי הסמכויות בדרך כלל הדתית והחילונית של כל קהילה יהודית. אז איך מאיפה הם יונקים את כוחם? שליחותייהו של הראשונים. הם עושים את שליחותם של הראשונים, אבל צריך לשים לב טוב זאת פיקציה. אף אחד לא מינה אותם בתור שליחים, לכאורה. אלא אם כן כשאנחנו קוראים פה את התוספתא, אז יכול להיות שהתוספתא הזאת היא היא מינוי השליחות. התוספתא הזאת נכתבה עוד בתקופה הצנטרליסטית. זאת אומרת כשהיה עוד שלטון מרכזי, והיא אומרת לנו רשאים בני עיר לקבוע את כל מה שהם רוצים לקבוע. אז פה יש מינוי ממש, זה כבר לא פיקציה. יש מינוי ממש. זה אפשרות אחת. הראשונים, יכול להיות שבחלק מהם אפשר להכניס את זה, אבל נדמה לי שברובם זה לא לא כל כך הולך והם מחפשים מקור של ממש. והמקורות האלה מתחלקים לכמה סוגים סוגים עיקריים. יש ראשונים שמביאים מקור מאחרי רבים להטות. כתוב הפסוק אחרי רבים להטות, וכיוון שכך, אז אם התאספו בני העיר ורובם מחליטים על איזשהו כלל מסוים, אז המיעוט חייב לציית לכלל הזה, כתוב אחרי רבים להטות. זה זאת הרחבה פרשנית מאוד מרחיקת לכת, כיוון שהעיקרון הזה של אחרי רבים להטות במקור נאמר אך ורק על בית דין. כשיש דיינים בבית דין ויש חילוקי דעות בתוך בית הדין, רוב הדיינים הפסק הולך כמותם. אם יש שני דיינים נגד אחד, בדיני ממונות יש שלושה דיינים, שניים חושבים שהוא פטור ואחד אומר שהוא חייב. אז הדין בשורה התחתונה הוא שהוא פטור. למה? אחרי רבים להטות. זאת אומרת רוב הדיינים קובעים את הפסק. אבל אין עיקרון כללי כזה, לפחות לא במקורות הראשונים, אין עיקרון כללי כזה שבכל מקום שיושבים עשרה יהודים כל תשעה יכולים לקבוע לעשירי מה לעשות. מה, בכל מקום שאני אמצא עם עוד שלושה ארבעה יהודים הם יכולים להגיד לי מה לעשות ברוב קולות? גם בתוספתא כפו אפילו על איזה דברים אפשר לא על כל דבר. נכון, נכון, נכון. ובאמת צריך לדעת מה דומה למה שכתוב שם ומה לא. לא כל דבר אפשר לעשות, יש דברים שאי אפשר לעשות. כי זה זה לא דבר מובן מאליו שהולכים אחרי הרוב. צריך לשים לב טוב, זה לא זה מאוד לא לא מובן מאליו. אנחנו נראה בהמשך את ההתפתחות של העניין שזה באמת גם לא היה מובן מאליו, והיו מחלוקות סביב העניין הזה. מה מה זאת אומרת אז מה הם מחליטים שמונה אנשים שצריך לשלם קנס על מי שבהמתו רועה בין הכרמים? אני לא מסכים. מה פתאום? באיזו זכות הם כופים עליי לשלם קנס על זה שבהמתי רעתה בין הכרמים? אז מה? אז פה ההצעה הזאת היא הצעה שמוצאת אולי מקור בתורה עצמה. זה היתרון. אחרי רבים להטות זה פסוק בתורה. אבל ברור שכשבודקים את היחס בין המסקנה לבין מה שכתוב במקור, היחס הזה הוא די רופף. זאת אומרת יש פה הרחבה פרשנית לא פשוטה. זה מקור אחד. מקור שני זה מקור שהוא הפקר בית דין הפקר. יש כלל כזה הפקר בית דין הפקר, שהוא נוהג בדיני ממונות, שאומר שבית דין יכול להפקיר ממון של מישהו. ממון שייך לי, בית הדין יכול להחליט מהיום והלאה הממון הזה לא שייך לך. יש מגבלות מסוימות, יש מחלוקות כמובן, אבל יש מגבלות מסוימות איזה בית דין יכול לעשות את זה. לא כל שלושה אנשים שמתיישבים יכולים לעשות את זה. צריך גם סיבות טובות וכמובן ממילא צריך גם איזושהי אינסטנציה לערעור כדי לברר האם הסיבות היו טובות. כל שלושה יכולים להגיד כן הפקרנו את ממונך כי הסיבות היו נהדרות, הסיבות היו טובות מאוד ואנחנו פשוט רוצים אותו, את הממון הזה, לכן לכן הפקרנו אותו. אז אני צריך להתלונן בפני מישהו, זאת אומרת צריך להיות איזשהו מוסד שא' לא יעשה דברים כאלה, ולכן באמת יש שיטות שרק בית דין החשוב שבדור יכול להפקיר ממון. יש שיטות אפילו יותר מרחיקות לכת, שרק בית דין כבית דינם של רב אמי ורב אסי יכולים להפקיר ממון, שהם מגדולי הדור בארץ ישראל, ולכן זה בכלל אמוראי ארץ ישראל, וזה בכלל לא שייך, זאת אומרת בדורות שאחרי זה לא היה בית דין כזה. זאת אומרת זה הופך את ההלכה הזאת להלכה תיאורטית. אבל בכל אופן יש כאלה שתולים את זה בכלל הזה של הפקר בית דין הפקר. זה מניח הרבה הנחות הלכתיות. זה אומר שהרבה בתי דינים שהם לא מהחשובים שבעם ישראל יכולים להפקיר ממון. מאוד לא פשוט ובהחלט לא מוסכם. דבר נוסף, זה אומר שהזכות היא רק זכות ממונית. כי בית דין לא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא יכול להפקיר ממון, הוא לא יכול לעשות דברים אחרים. אז הזכות לכאורה. אלא רק זכות ממונית. ואז מתחילות כל מיני התפתלויות שהן מאוד נכון, אבל בית הדין לא יכול לקבוע לך האם בהמתך תרעה בין הכרמים או לא. אבל מה שהוא כן יכול לקבוע לך, זה שאם היא תרעה בין הכרמים אנחנו מפקירים לך מאה שקל. באופן עקיף אנחנו בעצם קובעים פה חוקים, איך? דרך הסנקציות. אין לנו יכולת לקבוע חוקים, יש לנו יכולת להטיל סנקציות, להפקיר ממון. אז דרך הסנקציות אנחנו בעצם נקבע את החוקים. שאגב בתפיסות משפטיות מודרניות, יש תפיסות כאלה שאומרות שבעצם החוק, תפיסות ליברליות בעיקר, שאומרות שהחוק לא יכול לקבוע לי מה מותר לי לעשות ומה אסור לי לעשות. החוק יכול לקבוע שאם אני אעשה אני אקבל עונש. זה החברה יכולה לקבוע, אבל היא לא יכולה להיכנס לי לצלחת ולקבוע לי מה לעשות. זה כמובן יש לזה כל מיני השלכות מעניינות, אבל לא ניכנס לזה כאן. ויש ערך סרבנות קיצוני בתקופה האחרונה. כן, למרות ששמה אומרים אנחנו נשלם את המחיר כחברה, למרות ששמה יש לזה לגיטימציה יותר רחבה מאשר התפיסות האלה, כי מדובר במקרים קיצוניים, דגל שחור או לא דגל שחור אלא מקומות שבהם יש הצדקה לסירוב בגלל שזה מאוד חריג, לא בגלל שאני סתם לא מסכים, מאוד נוגד עקרונות האלה, ובזה יש הכרה די רחבה על הלגיטימיות של העניין הזה. לא רק בעלי העמדה הזאת מקבלים צעד כזה. אולי רק לסיים, המקור של הפקר בית דין הפקר הוא מקור נוסף, ומקור אחרון שמביאים זה מקור מדינא דמלכותא, שזה ממש הרחבה פלאי פלאות. דהיינו דינא דמלכותא זה אומר שמלך, ובפרט מלך ששליט על הקרקע, זה התנאי אצל חז"ל, יש לו סמכות לקבוע את החוק בטריטוריה שעליה הוא אחראי. מכאן עושים השלכה פרשנית או הרחבה פרשנית ואומרים: שבעת טובי העיר בעיר שלהם הם כמו מלכים. נותנים להם, מאצילים עליהם סמכות של מלכים לאותה עיר. כמובן הם לא יכולים לקבוע שום דבר למישהו אחר, אבל לאותה עיר הם כמו מלכים. בסדר? זה מקור אחרון נדמה לי שמובא בהקשר הזה. אז אם אני מסכם בעצם ראינו ארבעה מקורות: מקור אחד יכול להיות שתופס את זה כאיזושהי אסמכתא או תקנה דרבנן שקובעת ששלטון מוניציפלי מקומי יש לו סמכות, ומי שקבע את זה זה עדיין היה מישהו שלא בעצמו הייתה סמכות מרכזית, אז הוא יכול לקבוע דברים כאלה, זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה זה מכוח אחרי רבים להטות, שצריך ללכת אחרי הרוב. אפשרות שלישית זה הפקר בית דין הפקר או המשך של סמכותו של בית דין או סמכות דתית, והמנגנון הרביעי זה המשך של דינא דמלכותא, שזה המשך של המנגנון החילוני. בסדר? אלה ארבעת המקורות. אנחנו נראה בהמשך את ההשלכות ואיך העסק הזה מתגלגל הלאה.