M77x0x21 32

[הרב מיכאל אברהם] ששם הגמרא בעצם עושה תרגיל כזה של להעמיד את אחד מהצדדים על הצד השני, כן פיקוח נפש מול שבת, אז הגמרא אומרת שיחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. זאת אומרת העובדה שאתה מציל אותו מאפשרת לו לשמור הרבה שבתות, אז אתה יכול למדוד את ערך החיים מול ערך השבת כיוון שאתה מעמיד את ערך החיים אתה מודד את ערך החיים במונחי שמירת שבת. וברגע שמדדת במונחי שמירת שבת אז זו אותה יחידת מידה ועכשיו אחד יכול להכריע את השני. הזכרתי שזה לא אומר ששבת זה גדול שווה.

[Speaker B] מה? ערך החיים הוא גדול שווה שמירת שבת.

[הרב מיכאל אברהם] לא שווה? גדול ממש אפילו. כן, לא רק בגלל שיש פה יותר שבתות, אלא כמו שאמרתי קודם, החתם סופר כבר מעיר על זה בכתובות שיש ערך לחיים. זה לא נכון לראות את הכלל הזה של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ככלל שאומר שהחיים הם אמצעי למצוות, או אין להם ערך מצד עצמם רק זה שהם מאפשרים לקיים מצוות. יש ערך לחיים, אבל העובדה שיש ערך לחיים לא מאפשרת לי להכריע את הדילמה בין ערך החיים לבין שמירת שבת, ולכן מה שאני עושה אז אני אומר מעבר לערך שיש בחיים עצמם לפחות יש בזה גם ערך של שמירת שבת. זה מספיק כדי לדחות את האיסור של חילול שבת. אם נוסיף לכף המאזניים גם את ערך החיים אז ודאי וודאי שזה ידחה. אז זה מנגנון אחד, וחי בהם ולא שימות בהם המכניזם המקור השני שהגמרא מביאה שמה מציג תמונה שלכאורה הפוכה, שהחיים הם בעצם אמצעי של אמצעי, סליחה, שהמצוות הם אמצעי כדי לחיות נכון, ובמקום שאנחנו לא חיים בגלל קיום מצוות אז הם לא מוטלות עלינו בכלל. שוב פעם יש פה איזשהו, נכון שיש פה מקור מפסוק, אבל כמו שאמרתי המקור מפסוק לא יכול לפעול בלי שאנחנו פותרים את הבעיה במישור הפילוסופי. אז אם יש לנו שני ערכים שבאמת הם אינקומנסורביליים, זאת אומרת הם לא נמדדים באותה יחידת מדידה, אז גם פסוק לא יכול להגיד לי מי מהם גובר כיוון שהפסוק לא, כמו שהזכרתי שאלות נונסנס כאלה כן כמו אני יודע כששאלתי מה יש יותר טוב לב או עננים בשמיים מה יש יותר בעולם. על השאלה הזאת אין תשובה, לא שאנחנו לא יודעים מה התשובה, אין תשובה כיוון שכמה במונחי כמה טוב לב יש וכמה בהקשר של כמה עננים יש בשמיים אלו שאלות כמה אחרות לגמרי. טוב לב לא נמדד במונחים של מספרים. כמה טוב לב יש? שבע עשרה וחצי. וכמה עננים יש בשמיים? זו תוצאה מספרית. השאלה מה יש יותר אין לה תשובה, לא שאני לא יודע את התשובה. שאלה? כן. אז אם יהיה פסוק שיגיד שיש יותר טוב לב מאשר עננים אין לזה שום משמעות. גם פסוק לא יעזור פה כיוון שפה אין תשובה. פסוק יכול לעזור במקום שבו ישנה תשובה ואני לא יודע מה היא. אז הפסוק אומר לי בסדר דע לך התשובה היא זו. אבל אם אין תשובה במובן המהותי אז מה זה עוזר פסוק? אי אפשר לענות על זה. מה? אם הפסוק אומר שאם הוא יגיד שאין תשובה בסדר, אבל אם הוא נותן תשובה זה לא יכול להיות, אז זה אומר שכנראה יש תשובה. ולכן וחי בהם ולא שימות בהם, גם אם המקור וזה דוגמה, גם אם המקור להכרעת הקונפליקט נלקח מפסוק, שאצלנו זה תמיד מין שפן שנשלף מהכובע כן? אם מוציאים פסוק אנחנו מסודרים. פילוסופים שעוסקים באתיקה אין להם את הכלי הזה, הם מחפשים איך להכריע את הקונפליקט, אין להם או יש פסוק אז אין בעיה אני פטור מלבדוק את השאלה ברמה הפילוסופית. אז זה נכון חלקית זה לא נכון לגמרי. זאת אומרת זה לא יכול לפתור בעיה פילוסופית מהותית הפסוק. זאת אומרת אם יש שאלה שלא ניתנת להכרעה שאין הכרעה לגביה גם פסוק לא יעזור. אם יש שאלה שניתנת להכרעה רק אני לא יודע איך להכריע אז הפסוק אומר לי תכריע ככה. אז וחי בהם ולא שימות בהם יש פה גם כן בעצם איזשהו סוג של הכרעה שאמנם נלמדת מפסוק אבל אחרי שהיא נלמדת מפסוק אני צריך לחשוב מה הוא אומר לי זאת אומרת מה הפסוק אומר לי? כי הרי למעשה גם הפסוק לא אומר את זה, חכמים דורשים את זה. כתוב 'אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', וחז"ל דורשים מזה 'וחי בהם ולא שימות בהם'. לא כתוב בפסוק שפיקוח נפש דוחה שבת. אנחנו לומדים את זה משם, לכן די ברור זה לא מתחיל מהפסוק, אנחנו משתמשים בפסוק כמקור אבל ברור שמאחורי זה גם יושב איזשהו היגיון וההיגיון אומר שאנחנו כנראה רוצים. המצוות הם באמת לא ערך במונחים של ישעיהו ליבוביץ', המצוות הם אמצעי. הם אמצעי לחיות נכון. עכשיו אם בגלל קיום מצוות אני נאלץ לוותר על החיים שלי, לא לחיות, אז אין להם מקום, אז אין מצווה, אז אין מצווה. זה כמו שדיברנו ביחס לכיבוד אב ואם, אז ראינו שמה כמה מכניזמים להסביר את העניין הזה שאם אבא שלך אומר לך לעבור עבירה אתה לא צריך לשמוע בקולו. כיוון שאתה והוא חייבים בכבודי, כיוון שמה שאתה חייב בכבוד האבא זה רק בגלל ציווי הקדוש ברוך הוא. הבאתי לזה כמה דוגמאות לדחיות מן הסוג הזה, שאני זוכר נדמה לי שדיברנו על לימוד תורה מול מצווה, שמפסיקים לימוד תורה בשביל לקיים כל מצווה עוברת, למרות שבדרך כלל עוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם אני עוסק במצווה אחת ובאה עכשיו מצווה אחרת, אני פטור, אני כרגע עוסק במצווה הזאת. ודווקא תלמוד תורה שהוא כנגד כולם, אותו צריך להפסיק לכל מצווה עוברת. והסיבה לזה זה בגלל שתלמוד תורה עניינו ללמוד כדי שבסופו של דבר זה גם יתיישם. אם הלימוד הוא זה שמוביל אותי לכך שאני לא אוכל ליישם את מה שאני לומד, אז אין חובה ללמוד. אז לכן זה בדיוק שקול דומה. אז לכן ברור שאת הלימוד אני מפסיק לא בגלל שהוא פחות חשוב מהיישום. זה לא נכון לקרוא את זה שהוא פחות חשוב, זאת לא דחייה נורמטיבית מה שקראתי, שהערך האחד גובר על הערך השני, זה שיקול לוגי. זאת אומרת, אם כל מטרת הלימוד היא כדי שאני אוכל לדעת איך ליישם או מה ליישם, אז לא ייתכן שהלימוד עצמו ימנע ממני את היישום. זה לא שיקול שאומר שהיישום יותר חשוב מהלימוד. הוא לא בהכרח יותר חשוב מהלימוד, תלמוד תורה כנגד כולם, זאת המצווה, כן, מבין השקולות. יש את הקונטרס של הרב וולבה שמדבר על המצוות ששקולות כנגד כל התורה, קונטרס מאוד מעניין. יש מדרשי חז"ל, הוא מביא נדמה לי שבע, אני חושב שבע מצוות שכל אחת מהן חז"ל אומרים שהיא שקולה כנגד כל התורה. זה בוטסטראפ, אני לא מבין איך זה יכול להיות, זאת אומרת, מצווה י"ז שקולה כנגד כל התורה וגם מצווה ל"ב שקולה כנגד כל התורה כולל י"ז, כן? אז איך העסק הזה קורה? אני חושב שיש לזה איזה, אני אפילו לא זוכר מה התשובה שהוא מציע, אבל די ברור ששקול כנגד כל התורה מבחינה מסוימת, אבל זה ברור, זה בחינות שונות.

[Speaker D] בלימוד תורה מצד עצמו הוא גם ערך וגם אמצעי. נכון, אז איך מצווה לבד תהיה יותר גדולה גם מערך וגם מאמצעי?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, שזה בדיוק הנקודה, שזה לא יותר גדול. אז מה שאני מפסיק לימוד תורה זה לא בגלל שהמצווה יותר חשובה מהלימוד, אין פה דחייה נורמטיבית, זה מה שאמרתי דחייה נורמטיבית. אבל אם אני בונה סולם ערכים, ואני אומר ערך א' גובר על ערך ב' כי הוא יותר גבוה בסולם, זה מה שקראתי דחייה נורמטיבית. אבל פה אני מדגים כל מיני הדגמות שבהן אני פותר קונפליקטים בלי לבנות סולם ערכים. זאת אומרת, בלי דחייה נורמטיבית, אלא פה זה מין שיקול לוגי כזה, לא בגלל החשיבות. יכול להיות שהתלמוד תורה יותר חשוב מכל המצוות, אבל לא ייתכן שבגלל הלימוד אני לא אוכל לקיים את המצוות, כי אז הלימוד עצמו הוא לא לימוד. אז בשביל מה להמשיך עם הלימוד? בסדר? אז לכן זה בדיוק הנקודה, כשאני מנסה להרוויח פה את העניין שאין פה, הרבה פעמים הקונפליקטים לא נפתרים בצורה שהיינו חושבים במבט השטחי, שעיקרון א' יותר חשוב מעיקרון ב' אז הוא דוחה אותו. כל הדוגמאות האלה הן בדיוק דוגמאות שמראות שזה לא עובד ככה, כיוון שבדרך כלל באמת קשה לעשות את זה. מה זה ערך א' יותר גדול מערך ב', הרי זה נמדד ביחידות מידה שונות, אז איך אני יכול לקבוע מי יותר ומי פחות? זה בדיוק הסיבה שאנחנו תמיד מוצאים כל מיני טריקים לוגיים או פילוסופיים כאלה כשאנחנו עוסקים בעקרונות הכרעה, כן, בפתרון קונפליקט. עכשיו יש עוד משפחה של עקרונות הכרעה שמאפשרים לנו לטפל במקרים שבהם אנחנו לא מצליחים באמת לבנות סולם, לקבוע דחייה בין ערך אחד לבין ערך אחר. אפשר, יש עיקרון שאומר שב ואל תעשה עדיף. יש מקום להתלבט אם הוא שייך למשפחה הזאת, כן, יש עשה דוחה לא תעשה. מה קורה כשיש עשה מול עשה? התנגשות של עשה מול עשה.

[Speaker D] שב ואל תעשה?

[הרב מיכאל אברהם] שב ואל תעשה עדיף, נכון, אז אנחנו לא עושים. אז מה זה? זה אומר שהעשה שמתקיים בישיבה, כן, הרי כשיש עשה מול עשה זה תמיד עשין בעלי אופי שונה. כן, יש עשה שמתקיים על ידי שב ואל תעשה, ויש עשה שמתקיים על ידי קום ועשה, והם מתנגשים. ועכשיו אני שואל מה לעשות? שב ואל תעשה עדיף. שב ואל תעשה עדיף אין פירושו שהעשה שמתקיים באופן הפסיבי הוא יותר חשוב. להיפך, דווקא הסברה אומרת שזה פחות חשוב, אבל העיקרון, העיקרון הזה עוקף את הצורך לדרג את הערכים זה מול זה. אלא אומרת, אם אין לך צורה אחרת להכריע, בסדר. אם אתה עשיית מעשה דורשת הצדקה. אם אתה לא אין לך הצדקה לשום כיוון, כן, כמו החמור של בורידן, אז אז אתה לא עושה. בשביל לעשות בשביל לעשות מעשה צריך איזושהי הצדקה. או אם אנחנו רוצים להטיל מטבע. לפעמים אנחנו עושים הגרלה כדי לבחור בין שתי האפשרויות. גם זה ברור שזה לא אמצעי כדי לדעת מי מהם יותר חשוב מהשני, אלא אם כן ניכנס למיסטיקות ונגיד שהגורל בעצם מסמל את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה. אבל באופן הפשוט הגרלה במובנה הרגיל זה אמצעי כדי להחליט במקום שבו אני נמצא במצב של החמור של בורידן. זאת אומרת, אם יש שתי אפשרויות שקולות, אין טעם לעמוד ברעב באמצע או לא לקיים את שתיהן. אז אני עושה הגרלה ואני בוחר אחת באופן שרירותי. כן, אין דרך אחרת. שאלה מעניינת פילוסופים עוסקים בזה קצת, האם במצב שיש שני ערכים שמתנגשים אחד עם השני והם אינקומנסורבילים, הם נמדדים במונחי יחידות מידה שונות, האם גם שם באמת אפשר לעשות הגרלה? כמו המקרה של סארטר, כן, של הסטודנט ההוא שהזכרתי את זה אני חושב, נכון? שהתייעץ האם ללכת להילחם נגד הנאצים או לעזור לאמא שלו. אז קשה קצת לתרגם את זה ליחידת מידה משותפת. האם נכון לעשות הגרלה במקרה כזה? יכול להיות שכן, אני לא יודע. יכול להיות שכן. כי אין לי דרך אחרת להכריע. מצד שני, פה זאת שאלה שיש רבים שיגידו שאין עליה תשובה. זה לא שאלה שאני לא יודע מה היא התשובה, אין, מה שאמרתי קודם, אין ערך שגובר על השני כי הם ביחידות שונות, כמו שאין תשובה על מה יש יותר, טוב לב או עננים. האם מישהו שואל אותי האם יש, מה יש יותר, טוב לב או עננים, אז בוא נעשה הגרלה, אני לא יודע למה וכזה. זה לא רלוונטי להגרלה, אין תשובה.

[Speaker C] כשהסברתי את ההגרלה היא לא בשביל למדע, אלא רק בשביל להחליט מה לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז זאת הסיבה למה כן אפשר להצדיק פה הגרלה. ועל זה יש שם גם כל מיני דיונים בפסאודו דייני. מה? פסאודו דייני. שאלה אם זה רש"י או רבנו תם בפסאודו דייני. כן. אבל יש משפחה שלמה של ערכים, של סליחה, של עקרונות הכרעה כאלה שהם עוקפים את הצורך לדרג את הערכים. אני מצליח לקבל הכרעה פרקטית בלי להיכנס לשאלה איזה ערך גובר. וצריך לדעת שבדרך כלל כשאני בונה סולם ערכים, אז כשאני נמצא בקונפליקט שבו יש ערך א מול ערך ב, ונגיד שערך א הוא יותר גבוה בסולם, אז זה במהותו מצב של דחויה. בז'רגון ההלכתי יש דחויה והותרה. דחויה והותרה הכוונה אתה עושה את ערך א וכתוצאה מזה נפגע ערך ב. פיקוח נפש ולכן אני מחלל שבת, אז אני מציל חיים, זה ערך א, אבל כתוצאה מזה נפגע ערך של שמירת שבת. השאלה האם במצב כזה אני מתייחס למעשה הזה כמעשה של חילול שבת אבל באונס? אבל היה פה חילול שבת, זה מה שנקרא דחויה, הוא נדחה מפני הערך של פיקוח נפש. או שאני מסתכל על זה כהותרה, במצב כזה בכלל אין חובה לשמור שבת, אז כשעשיתי את זה לא קרה שום דבר. עכשיו השאלה הזאת כשזכור לי שהזכרתי את זה פעם, השאלה הזאת כשלעצמה אני לא כל כך מבין אותה, אני גם לא חושב שיש לה שום נפקא מינה, למרות שכל כך הרבה מפרשים מסתובבים סביבה ומביאים נפקא מינות וכולי, לדעתי אין שום נפקא מינה בין שני הצדדים האלה. אבל ברעיון, כן, נפקא מינה לחלושי אישיא. זאת אומרת השאלה האם אני עשיתי פה איזשהו נזק רוחני רק בעל כורחי, אין ברירה, אני לא אשם, כי הייתי חייב בגלל ערך א. או שלא, לא קרה כלום בכלל כי במקום שבו אני מקיים את זה בשביל להציל את ערך א, ערך ב בכלל לא עומד. הגמרא עצמה דנה בזה לגבי טומאה, האם היא הותרה בציבור או דחויה בציבור. המונחים הם המונחים שכבר לקוחים מהגמרא, אך כדרכם המפרשים מרחיבים יותר את מה שמוצאים בגמרא גם להקשרים אחרים, אבל כבר הגמרא עצמה עוסקת בזה. אז השאלה כשיש קרבן ציבור והציבור טמא או הכהן טמא, לא משנה, יש איזושהי בעיה של טומאה שלא מאפשרת להקריב את הקרבן, אז אם מדובר בקרבן ציבור אז טומאה דחויה או הותרה בציבור. זאת אומרת אפשר לעשות את זה גם בטומאה. ואז דנים מה זה אומר שעושים את זה גם בטומאה? שזה דחויה, זאת אומרת עברתי על איסור של עבודה בטומאה, רק אין ברירה, אני הייתי חייב לעשות את זה? או שזה הותרה, אין בכלל איסור של עבודה בטומאה כשאתה מדבר על ציבור? אז כשאנחנו מדברים על דחייה נורמטיבית מה שקראתי, זאת אומרת שערך א הוא יותר חזק מערך ב ולכן גובר עליו, זה בדרך כלל יוביל למצב של דחויה. כיוון שערך ב הוא למעשה עדיין בתוקף. הוא יותר חלש מאשר ערך א', ערך א' מתגבר עליו. בסדר? כל התעלולים שאנחנו או לא כל, אבל חלק מהתעלולים שאנחנו עושים מסביב מוליכים לסיטואציה של הותרה, לא של דחויה. כן, למשל חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה זה לא ככה. חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה זה בעצם מצב שבו אני מצליח לדרג בין הערכים למרות שהם אינקומנסורביליים. אבל עדיין יש פה דירוג, אז אחד דוחה את השני. אז למרות שעקפתי את הבעיה של האינקומנסורביליות, אבל ברור שהתוצר הוא תוצר של דחויה, לא של הותרה, כמו במקרה של דירוג רגיל בין ערכים. כי כאן עשיתי דירוג בין ערכים, פשוט הצלחתי לדרג, זה הכל. אבל יש מצבים שבהם אני מקבל החלטה בלי לדרג בין ערכים. למשל, כמו שאמרתי קודם בלימוד תורה כשיש מצווה עוברת. במקרים כאלה אז הגמרא או לפחות יש מקום להגיד שבמקרים כאלה זו הותרה, זה לא דחויה. כיוון שמצוות תלמוד תורה יותר חשובה מהמצוות האחרות, כמו שאתה שאלת קודם. אז אם אני מודד מי יותר חשוב, תלמוד תורה יותר חשוב. אבל פה השיקול הלוגי בעצם אומר לי שאם באמת לימוד תורה מוליך אותי לזה שאני לא אקיים את המצוות, אז אין מצווה בכלל ללמוד בסיטואציה כזאת. זה הותרה. זאת אומרת הרבה פעמים השיקולים שעוקפים את הצורך לדרג את הערכים הם שיקולים שיכולים להוביל להותרה. כאשר אני מדבר על דירוג בין ערכים זה תמיד דחויה. זה תמיד מצב של דחויה. כן.

[Speaker B] היה לנו כאן דיון פעם, כי הרב הציג את ההבדל בין עקרונות מוסר כלליים למצב שאנחנו פוגשים בהלכה. והרב הזכיר על זה את דעתו של הרב דסלר, שאומר שאם רצון השם הוא שנעשה את ההלכה, אז

[הרב מיכאל אברהם] שקר, על השקר, הרב דסלר כשהוא מדבר על השקר. שאם מוצדק לשקר אז זה אמת, זה לא שקר.

[Speaker B] כן, נכון, נכון, נכון, שזה לא עושה כלום. אז לכאורה צורת החשיבה שלו היא צורת חשיבה של הותרה.

[הרב מיכאל אברהם] של הותרה, נכון. אבל אני לא מסכים עם מה שהוא אמר שמה. כן.

[Speaker E] טוב, בכל אופן עוד אם אפשר שנייה נקודה, מה כל כך נורא באמת שלא נקיים את המצוות? אם באמת אין פה דירוג נורמטיבי, אז למה המבנה הלוגי לא עומד? אז בסדר, אז אני לא אקיים את המצווה כי אני לומד תורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker E] הטענה היא שגם אם אין פה באמת חשיבות…

[הרב מיכאל אברהם] יש תלמוד תורה יותר חשוב מקיום מצוות. מה? תלמוד תורה יותר חשוב מקיום מצוות.

[Speaker E] אם הוא יותר חשוב, אז בסדר, אז עושים מה שיותר חשוב, אז מה לעשות, אז אני לא אקיים מצוות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל צריך לעשות גם את הפחות חשוב. אם היותר חשוב יגרום לך לא לעשות בכלל את הפחות חשוב, אז אנחנו לא רוצים את היותר חשוב. זה קצת דומה לחלוקת משאבים של מדינה. כן? הרי המדינה מחלקת משאבים. עכשיו, בתי החולים שלנו נאנקים תחת חוסר תקציב, אנשים מתים כנראה כתוצאה מזה. אבל אנחנו בכל זאת מקדישים סכומים מסוימים לאומנות, לתרבות.

[Speaker E] במילים אחרות יש משהו אחר שיותר גדול שאנחנו רוצים אותו, איזו הרמוניה כללית. אולי, כן. זה מה שזה אומר. נכון. שאנחנו רוצים קיום מדינה ולא רק קיום של ענף ספציפי.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו רוצים שכל הפנים יהיו. אנחנו רוצים שכל הפנים יהיו. לא מוכנים לוותר על הפן הפחות חשוב אם הוא ייעלם לגמרי מהמפה בגלל שאני מתמקד ביותר חשוב. אחרת אני את כל הכסף שופך על בתי חולים וזהו. כל עוד לפני שנפתור את בעיות הפיקוח נפש אנחנו לא עוסקים בשום דבר אחר. אז הרבה פעמים אנחנו, כן, נכון.

[Speaker D] הרי אסור להפסיק תלמוד תורה בשביל להתפלל. למה מתפללים?

[הרב מיכאל אברהם] הכי נמי, זה אותו… לא, מי שלא לומד תורה, מדובר על מי שכבנזי ורבי שמעון בר יוחאי, כן? אבל מי שלא לומד תורה גם סתם בשביל לעשות דברים אחרים, אז ודאי שגם יכול להתפלל.

[Speaker D] הכי נמי, יש מקום לשקול אבל כנגד איזו מצווה אני הולך לבטל את תלמוד התורה כי יכול להיות שהמצווה הזאת היא לא עד כדי כך חשובה בהרמוניה הכללית…

[הרב מיכאל אברהם] לא, הגמרא אומרת כל מצווה עוברת. על כל מצווה שלא תתקיים אם אתה לא תפסיק את לימוד התורה, אם אין מישהו אחר שיקיים את זה, או שאפשר לקיים אחר כך, אז אני לא מפסיק. למה? כי יותר חשוב באמת הלימוד תורה. אבל אם זה לא יתקיים, אז ההנחה היא שתמיד אתה מפסיק. זאת אומרת זה… דוגמה אחרת לכלל כזה, שהוא יותר כלל פרשני מאשר כלל הכרעה בין נורמות, זה מה שבני דודינו המשפטנים קוראים לקס ספציאליס. זאת אומרת כשיש נורמה רחבה ונורמה מצומצמת יותר, אז הנורמה המצומצמת גוברת על הנורמה הרחבה. ניתן דוגמה, יש איסור לא תרצח בתורה. ומצד שני יש מצווה למחות את עמלק. איסור לא תרצח יותר חמור בהרבה מאשר מצוות עשה של מחיית עמלק. זאת מצוות עשה, ואיסור לא תרצח זה איסור שיש עליו יהרג ואל יעבור. מה אומרת? שיש לאווים שהם כרוכים במיתה ובכרת וכל מיני דברים כאלה, לא נדחים מפני עשה. מה? אז כן, אף אחד לא… אחרת אתה יכול לרצוח מישהו בגלל שחסר לך איזה מצה לפסח או משהו. קח את המצות שלו וזה. טוב, בכל אופן, אז לכאורה אם אנחנו מדברים פה על התנגשות בין לא תרצח לבין המצווה של הריגת עמלק, מחיית עמלק, בעצם ברור שלא תרצח צריך לגבור. ובכל זאת הרי ברור שמחיית עמלק גוברת. למה מחיית עמלק גוברת? עוד פעם, זה לא דירוג נורמטיבי. זה לא שמחיית עמלק יותר חשובה מאיסור לא תרצח, אלא שמחיית עמלק יותר ספציפית מאשר לא תרצח, והספציפי תמיד גובר על הכללי. למה הספציפי תמיד גובר על הכללי? כן, זה לא נגיד, לא נכון לומר את זה בהקשרים שבהם מצווה אחת נגיד שייכת בשתי סיטואציות ומצווה אחרת שייכת במאה סיטואציות, אז היא יותר רחבה. זה לא אומר שתמיד הזאת של השתיים תגבר על הזאת של המאה. רק אם השתיים האלה נכללות בתוך המאה. זה כמו, דיברנו על זה לפני שנתיים כשהגדרתי מה זה אינדוקציה ולעומת אנלוגיה.

[Speaker C] הוא מדבר בתוכו? כן כן.

[הרב מיכאל אברהם] דיברתי לפני שנתיים כשהגדרתי מה זה אינדוקציה ולעומת אנלוגיה, אז אני יודע, כשאני מסיק מסקנה מקבוצה קטנה לקבוצה גדולה, לא יודע מה, מקבוצת הכיסאות בחדר הזה לקבוצת הכיסאות באוסטרליה. בסדר? האם זה אנלוגיה או אינדוקציה? אנלוגיה. זה אנלוגיה, נכון? למה? הרי זה מהקטן לגדול, מהמצומצם לרחב. בדיוק. כי המצומצם לא כלול בתוך הרחב. לא אכפת לי מה הגודל האובייקטיבי. אם פה יש קבוצה קטנה ושם יש קבוצה גדולה אבל הקטנה לא כלולה בגדולה, זאת אנלוגיה, זה לא אינדוקציה. אינדוקציה זה תמיד שאתה לוקח חלק מהקבוצה, משהו נכון לגביה, ואז אתה אומר זה נכון לכל הקבוצה, הקבוצה שמכילה אותו. אבל אם זאת קבוצה אחרת, אז לא משנה שזה קטן וזה גדול, זאת אנלוגיה. גם פה אותו דבר. זאת אומרת, רק במקום שבו הנורמה המצומצמת כלולה בתוך הרחבה היא גוברת עליה. לא עצם היותה מצומצמת נותן לה כוח. אז מה כן? השיקול הוא פשוט שיקול פרשני. התורה אומרת לא תרצח, והתורה אומרת תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים. אם אני אחליט שלא תרצח גובר על תמחה את זכר עמלק, אז לא נשארת מצווה של מחיית זכר עמלק. אז למה התורה התכוונה בדיוק? ברור שהיא לא התכוונה שאני לא אקיים את זה, בשביל מה היא כתבה את זה? נכון? כיוון שזה כלול. עכשיו אם זה לא היה כלול שם, אז לא קיים השיקול הזה. זאת אומרת, אם הסיטואציות של מחיית עמלק היו חלק מהן שאפשר היה לעשות בלי לעבור על לא תרצח, אז זה לא היה קיים. אז באמת אולי במקום שזה כרוך בלא תרצח לא היינו מוחים את זכר עמלק. אבל כיוון שכל מחייה של עמלק כרוכה בלא תרצח, אז ברור שהנורמה הספציפית גוברת על הנורמה הרחבה יותר.

[Speaker E] אי אפשר לעשות את זה באיזה גרמא שלא תרצח?

[הרב מיכאל אברהם] אבל אז גם זה רבי עקיבא איגר שואל את זה בשבת על גרם מחיקת השם. הגמרא אומרת שאם יש מזוזה בעיר הנידחת, אז לא שורפים את העיר. אז אומר רבי עקיבא איגר מה הבעיה, תעשה את זה בגרמא. גרם מחיקת השם הרי מותר. אז תשרוף בגרמא את המזוזה, ואז אתה יכול לשרוף את עיר הנידחת וללכת לביתך שמח וטוב לב. אז אני לא… אני חושב שהוא נשאר בצריך עיון, אבל זה לא קשה בכלל. כי ברגע שאתה עושה את זה בגרמא, אז גם את מצוות העשה לא עשית. הרי באותה מידה שהגרמא הוא לא מעבר על הלאו, הוא גם לא קיום של העשה. אם צריך מעשה, צריך מעשה לשני הצדדים. טוב, בכל אופן אבל נחזור לענייננו. אז זה למשל כלל, כן, הכלל הזה שהספציפי גובר על הרחב, הוא עוד פעם, לא כלל מדרג. להיפך. במקרה, ואפילו אני חושב שבדרך כלל ככה. זאת אומרת, למשל בהקשרים משפטיים, יש עיקרון משפטי יסודי, כן? שהוא בדרך כלל יותר חשוב מאשר חוק מסוים מבחינת המעמד המשפטי שלו, המעמד הנורמטיבי שלו. אבל יש חוק מסוים מצומצם ששמה המחוקק אמר דברו. את זה כן צריך לעשות. ויש איזה תנאים, אני לא יודע, שצריך אולי לכתוב במפורש בחוק נדמה לי בהקשר המשפטי אני חושב שאחרת אפשר לבטל את זה, אחרת בית המשפט אף פעם לא יכול לבטל חוק. כי אם המחוקק אמר אז הוא אמר שפה לא חלה הנורמה הכללית. צריך כנראה איזושהי פסקת הגבלה או לא יודע משהו בתוך החוק הספציפי שיגיד כן כן ואנחנו יודעים שהחוק הכללי סותר אבל אנחנו מגבילים אותו, משהו כזה, אבל לא משנה. ברמה מה? אף על פי. כן. אז ברמה העקרונית בדרך כלל דווקא הנורמה הרחבה יותר היא גם יותר חשובה, יותר יסודית, זה עיקרון יסודי, ובכל זאת הדבר הספציפי גובר. למה הוא גובר? לא בגלל שהוא יותר חשוב כמו שאמרתי קודם, אלא זה איזה שיקול פרשני. ברור שהמחוקק התכוון, כשהמחוקק אומר תמחה את זכר עמלק הוא אמר שני דברים. הוא אמר א' פה אין איסור לא תרצח. זו הגבלה לאיסור לא תרצח. זה לא מספיק כמובן, כדי שאין איסור לא תרצח זה לא אומר שצריך להרוג את העמלקים. כי זה לא רק מותר להרוג את העמלקים, זאת הייתה המסקנה אם זאת רק הייתה הגבלה על לא תרצח, אלא יש חובה להרוג את העמלקים. אז א' יש פה הגבלה של הנורמה הכללית וב' יש פה כמובן חובה גם להרוג את העמלקים. אבל בתוך הנורמה הספציפית יושבת גם איזושהי הגבלה של הנורמה הכללית. אז הסיטואציה הזאת בעצם אומרת שמדובר פה בהותרה, לא בדחויה. הנורמה הכללית במקרה הזה לא חלה, לא שהיא נדחית, כי אם היא הייתה קיימת היא לא הייתה נדחית, היא יותר חשובה מהנורמה הספציפית.

[Speaker B] ניקח דוגמה של עיר הנידחת, ושם אומרת התורה ונתן לך רחמים וריחמך. זאת אומרת, אם היינו אומרים שזה הותרה, הרציחה של עיר הנידחת הותרה ואז לא עשית שום רצח, למה אתה צריך רחמים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אומר. ההשפעות המוסריות או הנפשיות של פעולת רציחה לא תלויות באיסור או ההיתר.

[Speaker B] תלמד את זה טוב ותסבול תחושה שעשית מעשה מוסרי.

[הרב מיכאל אברהם] אז הינה נמי, זה ונתן לך רחמים וריחמך. תלמד את זה טוב וזהו, לא צריך להגיע למיסטיקה. תלמד את זה טוב וככה תהיה מחוסן מפני קהות החושים הזאת לחיי אדם, כי אתה תבין שפה יש דבר מאוד מסוים שהתורה ציוותה עליו כי הוא מאוד חשוב וכולי, וזה יחסן אותך במקרים אחרים שלא תהיה קהה כלפי רציחה. אז עכשיו אני רוצה להיכנס למשפחה של עקרונות או עיקרון אחד שהוא בעצם שייך למשפחה הזאת של הסיווג, סיווג של נורמה בגלל נורמה אחרת, אבל מה שמיוחד למשפחה הזאת שהסיווג נעשה משיקולים שהם מטא-הלכתיים. זאת אומרת בעמלק מול רציחה, התורה אמרה לא לרצוח והתורה אמרה להרוג את עמלק, אז זה רק שאלה פרשנית. זאת אומרת התורה אמרה כי היא אמרה להרוג את עמלק, היא אמרה שעל זה אין איסור לא תרצח. אני לא עשיתי פה כלום, אני רק באמצעים פרשניים גיליתי מה כוונת התורה. עכשיו יש מצבים שבהם אני מחליט שישנה מגבלה על מצווה מסוימת של התורה למרות שאין לי מקור בתורה. זה מגבלה מתוכו, לא מגבלה מבחוץ. זאת אומרת הנורמה ההלכתית בעצם מגיעה עד תחום מסוים ולא יותר. לא בגלל שבחוץ יש איזושהי נורמה מנוגדת, אלא זה מגבלה מבפנים. אני קורא לזה טריטוריה הלכתית, שיקולים של טריטוריה הלכתית. אז בואו נסתכל על דוגמאות. איך הוא דמי זה פסק דין של בית משפט למיתה? הו, זה משהו אחר.

[Speaker C] הוצאת פסק דין מה?

[הרב מיכאל אברהם] התורה אומרת שמחלל שבת חייב מיתה.

[Speaker C] אבל הרי יושב בית דין, זה לא דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, בית דין מיישם את מה שהתורה אומרת שצריך להרוג מחלל שבת.

[Speaker C] אבל איך אתה קורא לזה?

[הרב מיכאל אברהם] איך אתה קורא לזה בהגדרה? זה הותרה, פה אין איסור לא תרצח, כן. כי זה דין ספציפי, שוב פעם דין ספציפי. זאת אומרת התורה באופן ספציפי אמרה שמי שמחלל שבת בעדים והתראה חייב מיתה, אז ממילא ברור לי שאיסור לא תרצח לא נאמר פה. נכון שזה תלוי בזה שבית דין יכריע את הדין, בסדר.

[Speaker B] מה קורה עם קנאים פוגעים בו, גם זה הותרה?

[הרב מיכאל אברהם] זה הרב מבריסק ממה שאני מדבר עליו, בין היתר. הוא אומר שבאמת בקנאים פוגעים בו יש… את העיקרון הראשון, זאת אומרת שיש פה את ההגבלה לא תרצח, אבל אין את המצווה.

[Speaker E] או אילו קדמוהו זמרי לפנחס. מה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה אני אגיע עוד מעט לקדמוהו זמרי לפנחס. אבל באופן עקרוני שקנאים פוגעים בו זה רק מגבלה לאיסור לא תרצח. בדיוק, בלי המצווה, בלי הדין השני שיש מצווה, אלא יש עניין או לא יודע, אבל לא מצווה.

[Speaker B] וזו הלכה ואין מורין כן? בסדר, אין מורין, אבל זו הלכה.

[הרב מיכאל אברהם] זו הלכה ואין מורין כן? כמו שכתוב ב… הרמב"ם כותב את זה בלי להורות כך, אני לא יודע למה הוא התכוון בדיוק. טוב, אז בואו נתחיל עם דוגמה או שתי דוגמאות. יש שני מאמרים בתחומין, אחד מהם של הרב עובדיה ואחד מהם של הרב אריאל, הרב יעקב אריאל, שעוסקים בשאלות דומות. התשובה של הרב עובדיה עוסקת בילד שרוצה ללכת ללמוד בישיבה שלומדים רק לימודי קודש, וההורים שלו רוצים שהוא ילך לישיבה תיכונית או למקום שלומדים גם לימודי חול. בסדר? פרנסה, לא משנה, כל אחד והשיקול, הוא מציג את זה כפרנסה נדמה לי. אני חושב שאפשר לדבר פה על משהו יותר רחב, אבל ככה הוא מציג את זה. והשאלה אם הוא חייב לשמוע בקולם, כי הרי "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו", אז אם אבא או ההורים אומרים לך לעבור על מצווה או לא לעשות מצווה, אתה לא חייב לשמוע בקולם. אז עכשיו השאלה האם הבן צריך לשמוע בקול ההורים וללכת לישיבה תיכונית או שהוא יכול או צריך אפילו אולי ללכת לישיבה קטנה. אז הוא דן שם בשאלה א' מה טיבה של המצווה לשמוע בקול ההורים, וב' מה טיבה של המצווה ללמוד תורה או לא ללמוד נושאים, המצווה לא ללמוד נושאים אחרים, כן? זאת אומרת האם זה חובה, זה הידור מצווה, להיפך, זה אסור, כי ללמדו אומנות זו אחת ממצוות האב על הבן. אז הוא דן בכל זה שמה, בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שמותר לבן לא לשמוע בקול ההורים, זאת אומרת ללכת לישיבה קטנה. כן. עכשיו, הבן לא חייב ללמוד אומנות? מה?

[Speaker B] הבן לא חייב ללמוד אומנות?

[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא אומר ששבט לוי, סוף הלכות שמיטה ויובל ברמב"ם, מי שנדבו ליבו להיות כשבט לוי, אז הוא פטור מכל עול העולם והוא יכול לעסוק בתורה בלבד. הרמב"ם עצמו כותב, אבי השיטה שאומרת שמי שעושה את התורה קרדום לחפור בה הוא מחלל את השם וכדומה. בכל אופן, אז כל הדיון שמה הוא דיון שמתנהל סביב השאלה האם זה נכנס לגדר הדין של "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו". אז הוא מדבר אם זה מצווה דאורייתא, אם זה מצווה דרבנן, אם זה הידור מצווה, איך בדיוק להתייחס לרצון הזה ללמוד רק תורה ולא ללמוד דברים אחרים, ואז צריך לדון האם גם על הידור מצווה או גם על מצווה דרבנן או גם על משהו כזה נאמר הכלל של "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו". המסקנה היא מעניינת כשלעצמה, כי הוא אומר שמותר. לא חייב. עכשיו זה מוזר, כי אם זה רק מותר, אז מה פתאום זה דוחה מצוות כיבוד הורים? זאת אומרת אם יש משהו שאתה חייב, זה כמו להגיד מותר לך להרוג פלוני אבל אתה לא חייב. לא יכול להיות מצב כזה. זאת אומרת יכול להיות מצב שאתה חייב להרוג אותו, אז אין ברירה. מה זאת אומרת מותר? אם מותר, אז ברור ש"לא תרצח" אומר שאל תעשה אם גם מותר שלא, זו הכוונה מותר, כן? זאת אומרת איך יכול להיות שמכוח ההתנגשות עם כיבוד הורים יוצא מצב שמותר לך לעשות את זה ולא לשמוע בקול ההורים אבל אתה לא חייב? אם אתה לא חייב, נו אז למה לא חלה פה מצוות כיבוד הורים?

[Speaker B] יכול להיות ששני הערכים היו שווים? היה פה מאבק בין שני ערכים ונוצר תיקו כזה, שמה שתעשה אתה לא… היה פה מצב של שוויון, שני הערכים היו שווים, ובזה יש לך את החופש לבחור באחד מהשניים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, יכול להיות, למרות שזה נכון פה אבל יש פה עיקרון רחב יותר. אני חושב שמה שהוא מתכוון לומר זה יותר מזה, אני לא זוכר כעת את הלשונות, צריך להסתכל שם יותר בתשובה שלו, אבל הוא מתכוון אני חושב לומר יותר מזה. אם נגיד שאני יוצא מנקודת הנחה שהמצווה ללמוד בישיבה קטנה היא רק מצווה קיומית. אם עשית אותה יש לך מצווה, ואם לא עשית לא קרה כלום. השאלה אם מצווה קיומית גם היא דוחה את הכיבוד הורים או לא. לא בגלל ההתנגשות בין שני הערכים, להיפך, גם בלי שההורים מצווים עליי אני יכול ללכת לישיבה תיכונית, אין בזה איסור. בסדר? אם אני הולך לישיבה שלומדת רק לימודי קודש יכול להיות שזה מצווה, אבל אם לא, בסדר, מותר. אדם יכול להחליט. לא עשיתי עבירה. לא עשיתי עבירה. מצווה קיומית זאת מצווה שאפשר לקיים אותה. אבל אי אפשר לעבור עליה, נכון? להבדיל מלאו הבא מכלל עשה. לאו הבא מכלל עשה אפשר רק לעבור עליו, אי אפשר לקיים אותו. וזה בדיוק הצד השני של אותה מטבע. אז מה קורה אם נניח שהדבר הזה הוא מצווה קיומית? יש עדיין מקום לומר שאם אני רוצה לעשות מצווה קיומית, אני החלטתי שאני רוצה. אם אני לא אעשה אין איסור, אבל אם אני אעשה יש לי מצווה. עכשיו ההורים אומרים לי אל תעשה. אז אי אפשר להגיד שאסור לי לשמוע בקול ההורים, כי הרי מותר לי בכלל לא לעשות את המצווה הזאת. אבל מצד שני, אם כבר החלטתי לעשות את המצווה הזאת, אז יכול להיות בהחלט שלהורים לא יכולים להגיד שום דבר. בסדר? כעין זה יש בראב"ד בתחילת הספרא, הוא מדבר על עשה דוחה לא תעשה. מה קורה עם מצוות עשה שתלויה בזמן? הוא מביא שם את המחלוקת מה קורה לגבי נשים, נשים יכולות לעשות את זה, מחויבות לעשות את זה באיזשהו מובן, לפחות יכולות לעשות את זה אם הן מברכות, יש כל מיני מדרגות גם בין הפוסקים. הוא אומר שלמרות שמצוות עשה שהזמן גרמה היא מצוות עשה קיומית מבחינת הנשים, ככה יש כאלה שמגדירים את זה, אני לא בטוח שהוא מתכוון לקיומית שם, לדעתי הוא מתכוון למשהו אחר, אבל זאת מצוות עשה קיומית מבחינת הנשים, בכל זאת זה דוחה לא תעשה. ואם נשים ירצו לקיים מצוות עשה שתלויה בזמן אבל זה יהיה כרוך באיסור, בסדר? אז מצוות עשה קיומית תדחה לאו של אישה שבכלל לא חייבת בזה. למה? כי ברגע שהיא החליטה להיכנס לתוך זה היא עוסקת במצוות עשה, ברגע שעוסקת במצוות עשה היא פטורה מן הלאו. אני נוטה לחשוב שאם מבינים שמצוות עשה קיומית דוחה את הלאו, אולי זאת הנפקא מינה שאמרתי שאין, כן, שעם העשה דוחה לא תעשה זה אולטרא דחויה. זאת אומרת אם הלא תעשה לא קיים בכלל במקום שאתה עוסק במצוות עשה, אז גם אם העשה הוא קיומי יכול להיות שגם שמה הלא תעשה במקום שבו העובר על הלאו, המוטיבציה שלו היא הרצון לעבוד את השם, שם לא נאמר לאו. יש רבי ניסים גאון, יש כמה ראשונים שאומרים ככה.

[Speaker C] אבל כלאיים בציצית זה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] כלאיים בציצית זאת שאלה אחרת, לא, לא ברור.

[Speaker C] לא ברור, לא.

[הרב מיכאל אברהם] אה, שזה גם קיומי? כן, אבל לא מבחינת ההיבט שאתה אומר, מבחינת התפיסה שזה הותרה. כי בראשונים יש על זה קצת ויכוחים, האם באמת במקום שיש את הלאו, במקום שיש עשה אין מולו בכלל לאו או שהלאו נדחה. זה רבי ניסים גאון רוצה להגיד משהו כזה בשבת. הוא אומר שבמקום שאתה עובר על הלאו כשהמוטיבציה שלך היא לא עבריינית, היא לא לעבור על הלאו, המוטיבציה שלך היא לקיים את העשה, שם לא נאמר לאו בכלל. לא עברת על הלאו. בסדר? אז אולי גם פה אפשר להגיד שכיוון שהמצווה הזאת היא מצווה קיומית, אז אתה לא חייב, כאילו בלי שההורים אומרים אתה יכול ללכת ללמוד במקום שלומדים גם לימודים אחרים, אבל אם החלטת להיות כשבט לוי ולעשות את המצווה הזאת, אז אפילו ציווי של ההורים לא יכול למנוע אותך מזה. זה התשובה של הרב עובדיה. אני הרגשתי מאוד חוסר נוחות עם התשובה הזאת, מעבר לסולם הערכים שהיא משקפת, אני מתכוון אפילו מהמתודה של הדיון. עוד רגע אני אחזור לזה. יש תשובה של הרב אריאל על…

[Speaker E] מה? עוד פעם סולם ערכים שונה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל פה התורה אמרה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני השם. על זה דיברתי באחת הפעמים הקודמות על הדחייה הזאת, איך בדיוק עושים את הדחייה הזאת. יש תשובה של הרב אריאל על בחור שרוצה ללכת לקצונה בצבא. אז זה כרוך בעוד שנה של שירות, בסדר? הוא משרת שלוש שנים, עכשיו הוא רוצה ללכת לקצונה זה עוד שנה. ההורים לא רוצים. ההורים רוצים אותו בבית, שייצא אחרי שלוש שנים. האם הוא חייב לשמוע בקולם או לא? ושוב פעם הרב אריאל עובר אותו מסלול פחות או יותר כמו של הרב עובדיה. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אז עכשיו צריך לדון מה טיבה של מצוות כיבוד הורים. זה תלוי במחלוקת ראשונים ביבמות בדף ו'. האם במקום שההורים מצווים עליהם משהו אבל הם לא מרוויחים מזה שום דבר, הם רק לא רוצים את זה, האם יש מצוות כיבוד הורים במצב כזה בכלל? אז זה מחלוקת ראשונים, זה דיון אחד. ומצד שני הצד השני של המטבע, מה טיבה של ההתנדבות לקצונה? מה זה? זה מצוות עשה? זה הידור מצווה? איך בדיוק להתייחס לעניין הזה? מסקנתו היא שזה הידור מצווה. המצווה היא השלוש שנים, אם אתה רוצה להדר במצווה אז תעשה גם שנה רביעית, זה הידור מצווה. ואז הוא נכנס לשאלה האם הידור מצווה דוחה מצוות כיבוד הורים גם? האם איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו נאמר גם על הידור מצווה ולא רק על מצווה.

[Speaker D] קשה להגיד שזה הידור מצווה. מה? קשה להגיד שזה הידור מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אני גם חושב שקשה להגיד שזה הידור מצווה,

[Speaker D] כי ההגדרה היא מאוד פשוטה, איך הידור במצווה? זאת אומרת אם כולם עושים את המצווה ולא מהדרים בה זה בסדר גמור, אבל הצבא לא יכול להחזיק מעמד אם כולם יעשו רק את המצווה בלי להדר, אז לא יהיו לו קצינים. אז זה לא יכול להיות הידור מצווה מבחינתו. לא, אז אני לא מסכים, לא, זה אם יש… מתנדבים אז בסדר. יכול להיות שכשלא יהיו מתנדבים אז הצבא כבר יכתיב, או החוק כבר יכתיב שאתה תצטרך ללכת

[הרב מיכאל אברהם] לקצונה ואז בסדר, אז זה יהיה, אבל כל עוד יש אז יכול להיות שזה בסדר. אז אני לא בטוח שזה נכון. למה אני חושב שזה לא הידור מצווה כיוון שהידור מצווה הוא חובה. לכן אני לא כל כך מבין את ההגדרה הזאת. הידור מצווה הוא חובה גמורה. זה קלי ואנווהו, אתה חייב להדר במצווה. מה שאומרים שהידור מצווה לא מעכב המצווה, זה הוא לא מעכב את המצווה. זאת אומרת, אם אתה לוקח אתרוג לא מהודר יצאת ידי מצוות אתרוג, אבל לא יצאת ידי מצוות הידור. הרי יש גם מצוות הידור, זה קלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות. המצווה הזאת חובה גמורה על כל אחד, אין זה לא וולונטרי. אתה חייב להדר. המנוי בתרי"ג? כן, לא, לא המנוי בתרי"ג, אז מה? לא משנה. זה לא מנוי כי זה זה פרט במצוות המצוות הקיימות, כחצי שיעור לא מנוי בתרי"ג כבודו ראית בהלכה. שיש הרבה דברים שלא מנויים בתרי"ג והם דאורייתא. ההנחה היא שזה כנראה איזשהו עיקרון מטא הלכתי או עיקרון רוחב כזה, אז לא מכניסים אותו לתוך התרי"ג אלא מבינים שהוא פרט בתוך מה שכבר מנוי בתרי"ג. תעשה את הכל באופן מהודר. אז אז אין טעם למנות את זה לחוד, זה פרט בתוך המצוות המנויות. אבל אבל זאת מצווה גמורה, אתה יודע, להדר מצווה זה קלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות, אתה חייב להדר. מה שזה תמיד הרי אותו בלבול ביחס לתכלת בציצית, כן? שאנשים חושבים שתכלת בציצית זה התנדבות. כי כתוב התכלת לא מעכב את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת. תכלת בציצית זאת חובה גמורה, זה שלא, עוד פעם בהנחה שיש לפי כל אחד מה שהוא חושב, אבל בהנחה שאנחנו יודעים מה זה התכלת, התכלת הוא חובה גמורה. מה שכתוב שקיום החובה של התכלת, אם אני, אי קיום החובה של התכלת לא מעכב את הלבן, את הלבן כן עשית, אבל את התכלת לא עשית. אם לא הטלת תכלת עברת, ביטלת עשה, אם לא שמת תכלת. זה לא מעכב את הלבן, זה אומר שביטלת את העשה של התכלת ולא את העשה של הלבן, זה הכל. כן, אז גם בהידור מצווה בפשטות הידור מצווה הוא חובה. מה?

[Speaker C] תכלת ולבן זה שני עשין נפרדים?

[הרב מיכאל אברהם] לא עוד פעם, זה שני פרטים בתוך עשה, זה לא חשוב. שניהם זה דאורייתא, הם לא נמנים כי אגב בציצית הרמב"ם הרי עושה בציצית הוא מונה שניים, או בציצית אחד ובתפילין שניים? אולי אני כבר לא זוכר. תפילין שניים? אז זה גם זה לא כל כך פשוט, יש שם הדיונים בשורש הרביעי, מה? כן, לא לא שורש, שורש אחד עשר. אז אז בהקשר הזה אני קצת קשה לי להבין למה למה התנדבות לקצונה היא הידור מצווה, אם היא הייתה הידור מצווה היא הייתה חובה. עכשיו אתה יכול להגיד כן זאת חובה, נכון שלא כולם עושים את זה אבל זאת חובה. יש הרבה עבריינים שלא עושים את זה. זה לא מעכב את השלוש שנים, את השלוש שנים אתה עושה ואתה יוצא ידי חובת המצווה, אבל את מצוות את מצוות ההידור לא קיימת. אני לא לא חושב, לא נשמע לי הגיוני שאני מתייחס לכל מי שלא הולך לקצונה כעבריין. טוב, לא יודע. אבל ככה הוא טוען בכל אופן. אז לענייננו בוא נצא מנקודת ההנחה הזאת, והוא אומר שכיוון שזה הידור מצווה והידור מצווה הוא ממסקנתו וראיות שהידור מצווה גם נאמר לגביו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו, זאת אומרת אם ההורים אומרים לך לא להדר במצווה אתה לא חייב לשמוע בקולם. לכן אתה יכול לעשות את זה. ושוב פעם נדמה לי שהמסקנה, אני לא זוכר אפילו אם הוא כותב את זה אבל זה די ברור, המסקנה היא שאתה יכול לעשות את זה, לא שאתה חייב, בדיוק כמו המקרה של הרב עובדיה. כי הרי אני מניח שהוא לא אומר שכולם חייבים ללכת לקצונה, אלא אם אתה החלטת ללכת לקצונה אז גם אם ההורים לא רוצים אתה לא חייב לשמוע בקולם.

[Speaker B] האלטרנטיבה שהוא היה חוזר לישיבה בשנה הרביעית.

[הרב מיכאל אברהם] כן, ואז יהיה התנגשות בין המצוות. אוקיי. בכל אופן, אז שתי התשובות האלה עוררו בי איזשהו איזושהי תחושה שיש פה פספוס במתודה של הדיון. כי נדמה לי שנדמה לי שבשני המקרים האלה אני בכלל לא הייתי קושר את זה לאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו. זאת אומרת אפילו בהנחה שנגיד לצורך הדיון ניקח את שיטת הראשונים שאין מצווה לכבד הורים במקום שהם לא צריכים את זה. כן? שהם לא נהנים מזה. הזכרתי המחלוקת הזאת ביבמות בדף ה. במצב כזה אז בשני המקרים האלה בעצם אין מצוות כיבוד הורים. מה הם מרוויחים מזה שאני הולך לפה הולך לשם? החשבון שלי. זאת אומרת הם לא זה בשבילי הם עושים את זה לא בשביל עצמם. מה שבשבילי תשאירו לי.

[Speaker C] זה לא מורא וזה לא כיבוד הורים? או זה משהו אחר? זה לקיים מה שהם אומרים.

[הרב מיכאל אברהם] לא בסדר, אבל לקיים מה שהם אומרים כשהם צריכים את זה, לא לקיים מה שהם אומרים כי הם אומרים אז אתה חייב לציית. זה מחלוקת ראשונים. האם זה קיים כל מה שאבא שלי אומר אני צריך לעשות, או כשאבא שלי אומר משהו שהוא צריך, שזה מועיל לו, חסר לו אם אני לא אעשה את זה. רק אז אני חייב לשמוע בקולו. מה, אם הוא אומר לי תעמוד על רגל אחת עכשיו שתי דקות, אני חייב לעמוד על רגל אחת? יש ראשונים שאומרים שכן.

[Speaker C] כי אם לא תעמוד אז הוא ירגיש לא טוב.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה ירגיש לא טוב? בסדר, הוא בא לו שאני אעמוד על רגל אחת, אבל הוא לא באמת מרוויח מזה משהו, אז שיקח כדור. בסדר, אז מחלוקת ראשונים בקיצור. אז זה זה.

[Speaker C] טוב, הם נגיד אוסרים עליהם לצאת לקיבוצים, זה כדי שחס וחלילה לא יקרה לו משהו? כן, או שיקרה לו משהו,

[הרב מיכאל אברהם] או שאולי הם רוצים לעצמם. מה? לעצמם, כן, של הקיבוצים. לעצמם, אבל לא באיזשהו מובן מוחשי. אם זה בשביל לעזור להם בבית, אז יש מקום לדון, אולי זה לא תלוי במחלוקת הראשונים הזאת. אבל בהנחה שנגיד שהם רוצים בשבילו, שילך כבר לאוניברסיטה, שיהיה מסודר, שיהיה שיתארגן צ'יק צ'ק. אז במקום כזה אני חושב בוא נניח אפילו לצורך הדיון שיש מצוות כיבוד הורים גם במקום שאין להם הנאה ישירה, או שמדובר שפה יש להם הנאה ישירה, לא חשוב, אין בעיה, יש מצוות כיבוד הורים במצב כזה. נדמה לי שעדיין השיקול הבסיסי אני לא חושב שיש איזושהי תחושה לפני שמנתחים בכלל את הבעיה שהתשובה תהיה לא. אתה לא חייב לשמוע בקולו. אז אחרי זה אני צריך לחשוב איך בדיוק זה נכנס, אבל התשובה צריכה להיות לא. ואני רוצה לשים את האצבע על התחושה הזאת כי אני בדרך כלל מאמין לתחושות כאלה. בדרך כלל כשיש תחושה כזאת תחפש טוב, זה תחושה טובה. זאת אומרת, הפוסקים כבר כותבים שהרבה פעמים אתה צריך שיהיה לך איזושהי נטייה ראשונית מה נכון במקרה הזה ואז אחרי זה להתחיל לחפש. הגיון אומר לי. כמעט הפוך ממה שהיינו אומרים בעצם בדרך כלל, להיפך, תנקה את עצמך, תלך לפי הדיון ההלכתי הנקי. בכל אופן נדמה לי ששורשה של התחושה הזאת הוא בעיקרון שמה שקראתי קודם טריטוריה הלכתית. מה זאת אומרת? ישנה איזושהי תחושה שבמקום שבו אני מתלבט לגבי או רוצה לעשות דבר מסוים שמבחינתי הוא מאוד חשוב, כך אני רוצה לחיות את חיי. זה נורא מהותי מבחינתי. אני רוצה להיות קצין בצה"ל, זה יבנה את אישיותי, זה יתרום למדינה, כל אחד והשיקולים שלו. נורא חשוב לי. אני זה אורח החיים שאני רוצה לחיות.

[Speaker E] בכלל לא בטרמינולוגיה של מצווה. מה?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בכלל לא בהקשר של מצווה. אין בכלל זה מחוץ לטריטוריה של ההורים למנוע ממני לעשות את זה. לא בגלל שיש בזה מצווה, זה גם לא הידור מצווה ולא כלום. זה סתם משהו שאני רוצה לעשות ושבעיניי הוא חשוב נורא. זה הכל. האם במצב כזה האם זה כשלעצמו לא שיקול מספיק כדי להגיד חברים מה אתם לא יכולים לעשות דבר כזה? מה פתאום אתם מתערבים לי בחיים? מתערבים לי בחיים זה נשמע אמירה כזאת נורא לא הלכתית כאילו. אני חושב שזאת ההלכה. זאת ההלכה. יש דברים מסוימים שאתה לא יכול להתערב לילד שלך בחיים. הוא רוצה לחיות באופן הזה. לא בגלל שזה הידור מצווה או לא הידור מצווה. הטיעון רוצה להיות קצין בצה"ל. נורא חשוב לי, נורא חשוב למדינה, נורא חשוב לא יודע למה. ככה אני רוצה לעשות. אז אם אתה רוצה שאני אביא לך כוס מים, ברור אני חייב להביא לך כוס מים. אם אתה רוצה שאני אעזור לך פה, שאני אשמע בקולך, הכל טוב. אתה לא יכול לדרוש ממני לוותר על משהו שהוא מאוד משמעותי מבחינתי בחיים. הוא עדיין רוצה לשמוע בקולו. מה זה אומר הדבר הזה?

[Speaker D] זה אומר הוא לא חייב, הוא לא חייב.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, בן שלושים הוא חייב בכיבוד הורים. זה לא החוק.

[Speaker D] כן, אבל זה לא נקרא לא לכבד.

[הרב מיכאל אברהם] מה שאתה לא שומע בקולו לשמוע בקולם זה חלק מהכיבוד מבחינה הלכתית. לשמוע בקולם. מה? לא מדבר על פתרונות מעשיים. אין פתרון מעשי. מה עושים עכשיו?

[Speaker C] אם אחד רוצה ללמוד בארצות

[הרב מיכאל אברהם] הברית ויש להם ואקום בבית…

[Speaker C] אם ילד רוצה לנסוע ללמוד בארצות הברית ואבא שלו צריך אותו בבית…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז רגע. זה כבר דילמה קצת יותר מסובכת. עוד מעט נגיע לסוף.

[Speaker E] צריך לקחת את זה עכשיו לשאלות השקפה כחלק מהדיון שלנו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, נכון. לא, וזה נקודה מאוד חשובה. בגלל שבסופו של דבר יש פה תוצאה הלכתית. והטענה שלי שיש פה מגבלה מלגאו, לא מלבר. זאת אומרת, יש פה אני בדרך כלל כשאנחנו מבינים את המגבלה הזאת על כיבוד הורים, אנחנו אומרים צריך להיות איזשהו ערך בחוץ שעוצר את כיבוד הורים, עד כאן. כן? את שבתותיי תשמורו. אתם לא יכולים להגיד לי לא להדר במצווה או לא לקיים מצווה או לעבור על לאו או מה שלא יהיה. יש משהו חיצוני שעוצר את הערך של כיבוד הורים. הטענה שלי שפה יש משהו שהוא בתוך מצוות כיבוד הורים, לא משהו חיצוני. מצוות כיבוד הורים יש לה טריטוריה שעד אליה היא מגיעה. מחוץ למוטת הכנפיים שלה היא לא קיימת. לא שמשהו דוחה אותה, שיש איזשהו ערך הלכתי אחר. כאילו כאן יש זכויות שלי דוחות אותה, אבל זה לא דחייה. אני אגדיר את זה יותר בהמשך.

[Speaker D] ביטלנו את החובה לשמוע בקול ההורים תמיד. מה? ביטלנו את החובה לשמוע בקול ההורים… לא לא. כל דבר שיגידו לך תודה רבה לכבודכם, אבל אני רוצה, זה חשוב לי מאוד.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה חשוב לך מאוד, אז כן. לא מה זה תמיד תגיד?

[Speaker D] אם תגיד אז אתה רמאי.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה באמת חשוב לך אז הנה כי נמי. נכון, זה משהו. ברור שכשזה לא נוח לי ודאי שאני צריך לשמוע בקולם. אני לא מדבר על נוחיות. אני מדבר על משהו שהוא חשוב לי בחיים.

[Speaker D] אני רוצה

[הרב מיכאל אברהם] לחיות כך, זה לא שאלת נוחיות. אני לא מדבר על לוותר למען ההורים על משהו שנוח לי. אני בחרתי לחיות באורח חיים מסוים, ההורים לא יכולים להכתיב לי אורח חיים. דוגמה מאוד מובהקת לעניין הזה זה עוד פעם הרבה מאוד מההידיינות נסובה גם אם הם עצמם אם אני מזכיר את המהרי"ק שנפסק להלכה גם ברמ"א בשולחן ערוך סימן רמ. מה קורה אם ההורים שהוא רוצה להתחתן עם בחורה מסוימת הבחור, וההורים אומרים לו אנחנו לא רוצים אותה בתור כלה? לא רוצים אותה בתור כלה? מה קורה במצב כזה? כתוב בשולחן ערוך לא חייב לשמוע בקולם. עכשיו גם כאן השאלה היא באיזה מונחים אנחנו משתמשים כשאנחנו מסבירים את הדין הזה. במהרי"ק עצמו שהוא המקור לדין אפשר לראות שני סוגי הסברים. הסבר אחד זה במונחי מצווה. יש מצווה לישא אישה, ואיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו, אז לכן לכן זה מופקע. אבל המצווה הזאת זה מוזר. א' מצווה לישא אישה זה לא כל כך פשוט. יש לו את הבחירה, אם הוא יישא אישה אחרת? בדיוק, יישא אישה אחרת, מה הבעיה? שיישא אישה שנוחה להורים, למה הוא צריך לשאת דווקא אותה? מה יש מצווה לשאת דווקא אותה? לכן נדמה לי שההסברים האלה הם תמיד באים אחר כך והם מפספסים את העניין. והמהרי"ק באמת מתחיל, זה ההסבר השני. הוא מתחיל עם זה שזה קל וחומר מממון. להלכה הרי אנחנו פוסקים שאתה לא חייב לכבד את ההורים משלך אלא רק משלהם. הזכרתי את רב חיים, נכון? שבא אליו איזה בחור ושאל אותו שילך רגע.

[Speaker D] כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אז אותו דבר הטענה שזה קל וחומר מממון. אם הממון, אם הממון אתה לא חייב להשקיע בהורים, אז ודאי שאתה לא חייב להשקיע בהם חיים שלמים עם אישה שאתה לא רוצה לחיות איתה. בסדר? אז מה זה? זה ודאי לא שיקול של איזה מצווה יש להישאר עם הממון שלי, או איזה מצווה יש לחיות עם אישה כזאת ולא עם אישה אחרת. זו לא מצווה. אני מחליט עם מי בת הזוג שאני רוצה לחיות איתה. ההורים לא יכולים להתערב לי פה. זה לא שאלה של מצווה שדוחה מצווה אחרת, אלא יש תחום מסוים שמעבר לו אין להורים את הסמכות בכלל. זה לא נדחה מפני משהו אחר. אתם שמה אתם לא יכולים להגיד כלום. זה מחוץ לתחום שלכם. אז זה מגבלות מלגו, זאת אומרת מבפנים, מתוך מצוות כיבוד הורים ברור שזה רק עד פה ולא יותר. זה לא בגלל שיש משהו בחוץ שעוצר את החובה לכבד הורים. ולכן נדמה לי שגם מי שרוצה ללכת לישיבה, למרות שפה מדובר בילד קטן ככה שאני קצת לא בטוח שאני מסכים לטענה הזאת, הוא עוד לא בר הכי באמת לקבוע את חייו, על ישיבה או על קצונה או משהו כזה, כל אלה קשורים לפחות חלקית בוא נגיד, אם באמת זה מאוד נראה לך מאוד משמעותי מבחינתך, מאוד חשוב לך, אז לא צריך להגיע לכל השיקולים האלה של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו. זה מה שאני קורא גם הפוך, לא רק אם הוא רוצה לישיבה, אם הוא רוצה לא ללכת לישיבה. כן, אותו דבר. אותו דבר בדיוק. זו הטענה בדיוק. אותו דבר בדיוק. זה לא בגלל שישיבה זה מצווה או ישיבה זה לא מצווה, אלא שככה אני החלטתי לחיות את חיי. הם לא יכולים להכתיב לי איך לחיות את החיים. הם יכולים לבקש ממני בקשות. וזה נכון, זה נורא בעייתי כי איפה הקו?

[Speaker C] הרב עובדיה גם כן פסק הפוך אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] אה? לא, לא חושב. זה בדיוק מה שאני אומר כי אצלם שתי התשובות האלה לא מתעלמות מהשיקול הזה. הם מתבססות רק על השאלה של מה זה מצווה, הידור מצווה, אם זה כן נדחה או לא נדחה. ואני אומר הם מניחות שיש פה איזושהי דחייה נורמטיבית. ואני אומר לא, יש פה מנגנון של דחייה לא נורמטיבית. זאת אומרת יש פה מנגנון של סייג כמו אלקס ספציאליס, איזה שהוא סייג, פה לא קיימת המצווה. לא בגלל שזה נדחה מפני משהו. פה היא לא קיימת. אבל בניגוד לעמלק ששמה ההגבלה של איסור לא תרצח היא תוצאה של מצווה שכתובה בתורה, כתוב תמחה את זכר עמלק. כאן לא כתוב בתורה שמותר לי לחיות את חיי כמו שאני מבין. לא כתוב בשום מקום. זו סברה. אבל הסברה הזאת אומרת לנו שבפרשנות של כבד את אביך ואת אמך או של איש אמו ואביו תיראו, אני שם סייג ותחום מסוים שמעבר לו הם לא יכולים לחרוג. אז זה מתוך הפרשנות של כבד את אביך ואת אמך, זה לא בגלל איזשהו עיקרון אחר שמגביל אותה. יש לזה כמה דוגמאות גם בהקשר של כיבוד הורים וגם מעבר לזה. אז בהקשר של כיבוד הורים למשל הזכרתי קודם שאין חובה על הבן לכבד את ההורים משלו. להלכה זה מחלוקת בגמרא, אבל להלכה זה רק משלהם ולא משלו. בסדר? הוא לא צריך להוציא כסף על כיבוד הורים. עכשיו כל מצוות עשה חייבים להוציא עד חומש מממונו. כל מצוות עשה. כיבוד הורים כנגד כולם, כן, זה מצווה מאוד חשובה. אז למה פה לא צריך? ברור שזה לא. השיקול הכללי של כן של עד חומש אתה חייב להוציא על מצוות עשה, אלא לגבי הממון, הממון שלי הוא מחוץ לטריטוריה שלהם. הדרישה מהם, הדרישה שלהם, סליחה, ממני להוציא ממון כדי לכבד אותם היא דרישה לא לגיטימית מראש.

[Speaker C] למה התורה לא דורשת ממני?

[הרב מיכאל אברהם] התורה לא דורשת אני לא יודע, אבל אנחנו רואים פה איזה שהוא עיקרון שזה מחוץ לתחום. לא בגלל שאתה לא חייב להוציא, לא בגלל שזה דחויה. זאת אומרת שזה לא שווה ממון, כי מצוות עשה כן שווה עד חומש, אלא בגלל שהממון שלי הוא מחוץ לתחום שלהם. זה בדיוק מה שהמהרי"ק הרי אומר. המהרי"ק, שנייה אחת, המהרי"ק עושה את הקל וחומר הזה ואומר אם הממון שלי הוא מחוץ לתחום שלהם, אז צורת החיים שלי או בת הזוג שלי ודאי שזה מחוץ לתחום שלהם. זה בדיוק הקל וחומר שהוא עושה.

[Speaker D] מצוות עשה שהזמן גרמה? מה? עד חומש? אחרת יוצא שאתה תתרושש מיד. מה מה אמרת?

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי את זה.

[Speaker D] עכשיו אם אתה מחויב, יש מצווה, לתת צדקה. נתתי עכשיו חומש. צריך לתת צדקה, מצוות עשה. גמרתי נתתי, אני מיד שוב צריך לתת מצווה, מצוות צדקה קיימת כל הזמן. שוב אני נותן חומש? לא, זה לא.

[הרב מיכאל אברהם] חומש מהיתרה לא. גם חומש מהיתרה לא. גם חומש מהיתרה לא. ברור שלא.

[Speaker D] למה לא? אני מצווה. מתי מתי אני צריך לתת? נתתי עכשיו עשרים אחוז לצדקה. מתי מתי אני מחויב שוב לתת את המתי אני שוב מחויב לתת את העשרים אחוז? אחרי כמה זמן? אחרי שנה? אחרי כמה זמן?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אני חושב שזה לא עובד ככה. מה פתאום?

[Speaker D] לפחות לא מהצד הזה. אתה מחויב להוציא עד חומש מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] ממש לא נכון. החיוב לא שכל פעם שאני פונה אליך אתה צריך לתת עוד חומש מממונך.

[Speaker D] מה שאתה

[הרב מיכאל אברהם] צריך זה להוציא עד חומש מממונך למצוות צדקה נגיד לשנה.

[Speaker F] מהממון ומההכנסות.

[הרב מיכאל אברהם] מהממון ומההכנסות. שליש השקל.

[Speaker D] שליש השקל לשנה. מה?

[הרב מיכאל אברהם] מתי? כל חיובי צדקה הם לשנה. כל חיובי צדקה הם לשנה. לא יפחות אדם משליש השקל בשנה. שליש השקל זה המינימום וחומש זה המקסימום. היחידה היא יחידה של שנה בצדקה. איך קבעו את זה? אבל זה כמובן לא כתוב בתורה. זה חכמים כתבו את זה כנראה בגלל השאלה הזאת. וזה ברור שזה על כל מצווה, זה לא רק על מצוות עשה שהזמן גרמה. טוב, בכל אופן בוא ניקח עוד, ניקח עוד דוגמה.

[Speaker C] בעצם זה

[Speaker E] נותן איזושהי נורמה בכיבוד אב ואם, שזה נותן איזה הגדרה מה זה כיבוד אב ואם.

[הרב מיכאל אברהם] מה? כן, נכון.

[Speaker E] זה דרך הממון הגדירו לנו בעצם את הסגנון שלנו.

[הרב מיכאל אברהם] לגבי הממון הם לא יכולים לצוות עליך, זה מחוץ לתחום.

[Speaker E] הם קבעו לנו כללית את הסגנון שלנו.

[הרב מיכאל אברהם] כן. עכשיו דוגמה נוספת, יש שמה כתוב בשולחן ערוך האב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו, אין לו לחוש לצוואתו. כך כתוב בשולחן ערוך. האבא אומר אתה איתו תישאר ברוגז כל החיים, אל תדבר איתו עם הבחור הזה. כן? לא חייב לשמוע בקולו. אז עוד פעם, גם פה מתחילים לדון אולי זה איסור של לא תשנא את אחיך בלבבך, אבל זה ברור שזה לא רק האיסור. מה?

[Speaker C] אם אבא אומר להשלים והוא לא רוצה?

[הרב מיכאל אברהם] לפי מה שאני אומר זה יגיע אותו דבר. אותו דבר, זה לא בגלל האיסור. זה לא בגלל האיסור, גם לא תשנא את אחיך בלבבך לא בטוח שיש בזה איסור, אני אגיד לו שאני שונא אותו, אני לא אשמור את זה בלב. אז זה בסדר, אז אין לפי הרמב"ם אין איסור. טוב, אבל אני רוצה רק לחדד את המשמעות של העניין. תראו, הדוגמה שלפני ש… כבר אולי בטח הזכרתי את זה מתישהו. הדוגמה של החבר הליצן שלי מבני ברק שישבנו פעם בישיבה סביב איזה שולחן וראינו ספר, הוא ראה ספר אצל מישהו שישב גם כן ליד השולחן שהוא רצה אותו. אז אומר לו תשמע יש לי שתי אפשרויות, או לעבור על לא תחמוד ולהשאיר את הספר אצלך, או לעבור על לא תגזול ושהספר יהיה אצלי. כיוון שאני במילא עובר על לאו, אז לפחות שהספר יהיה אצלי. עכשיו כן זה כמובן טעות בהבנת גדרי לא תחמוד והוא גם ידע את זה, הוא יהודי שיודע, אבל נגיד לצורך הדיון שזה באמת היה נכון. בכל זאת התחושה היא שיש פה משהו פגום בשיקול הזה. מה פגום בשיקול הזה? מה שפגום בשיקול הזה נדמה לי זה שאתה גם אם החשבון שלך הוא נכון, את החשבונות שלך תעשה על הכסף שלך לא שלי. זאת אומרת כשאתה מחליט אני עושה עכשיו חשבון שהוא כולי אני בתוך עצמי מול הקדוש ברוך הוא, השני לא קיים בכלל בשטח. יש לי או לא תחמוד או לא תגזול. בשני המקרים אני עובר על לאו, אז לפחות שהספר יהיה אצלי. הוא לא במרכז בכלל, הוא מחוק, וזה אני והקדוש ברוך הוא. אומר, אתה והקדוש ברוך הוא נמצאים בדברים שנוגעים אליך, לממון שלך, אתה לא יכול לעשות כן. אתה, חשבון הלכתי גם אם הוא נכון, לא בגלל שהוא לא נכון, זה מה שאני אומר. גם אם הוא היה נכון, עדיין אסור היה לך לקחת את זה. למה? בשחשבונות הלכתיים נכונים אתה עושה לכסף שלך, לא על הכסף שלי. גם אם הם נכונים, לא בגלל שהם לא נכונים, כי זה הגבלת טריטוריה. זאת אומרת, החשבונות ההלכתיים שלך לא יכולים להכתיב מה אתה תעשה עם כסף שלי. אני אתן לכם דוגמה אחרת שפעם היה לי איזה ויכוח עם מישהו. האם הרי כל המצוות נדחות בפני פיקוח נפש חוץ משלוש עבירות חמורות? נכון? עכשיו אני צריך איבר להשתלה, אז אני תוקף את חברי, מוציא ממנו כליה, בצורה לגמרי בסדר, עם מנתח מומחה, הוא יישאר בחיים, אפשר לחיות עם כליה אחת.

[Speaker C] עשו את זה מספיק פעמים?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני לא יודע.

[Speaker C] בפרט, כל פעם תופסים איזה ערבי בבית חולים, הוא מתעורר בלי כליה.

[הרב מיכאל אברהם] באמת? אוקיי. אז נו, אז הנה ההלכה בעצם אומרת שזה מותר, אולי מצווה אפילו. זה מה זה? זה איסור חובל לכל היותר, נכון? איסור חובל הוא נדחה בפני פיקוח נפש. הרי יש רק שלוש עבירות שלא נדחות בפני פיקוח נפש, שלא נדבר על לשדוד בנק אם אני צריך כדי להשתיל כליה. אין לי כסף, אז אני אשדוד בנק. מה הבעיה? מה זה לא תגזול? בסדר, לא תגזול לא אחת משלוש עבירות החמורות. אז למה לא לעשות את זה? כן, פיקוח נפש.

[Speaker D] יש פה רש"י בבבא קמא ועוד כמה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, זה רש"י. אני מקווה שאני עוד אגיע אליו. עוד רגע. אבל למה באמת אי אפשר לעשות את זה? או שאולי עכשיו היה מישהו שרצה לטעון שאפשר, יהודי פוסק חשוב, היה לי ויכוח איתו. הוא רצה לטעון שכן זה מותר.

[Speaker E] למה? יש גמרא אבל שמי שמציל זה פטור אם הוא הזיק למישהו.

[Speaker B] מה? לא, ברור.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא הזיק, אז זה משהו אחר. זה פטור, זה לא שמותר לעשות את זה.

[Speaker B] אדם נמצא על סף רעב והוא רוצה לגנוב אוכל כדי לשרוד.

[הרב מיכאל אברהם] גם שמה באמת כנראה לא אפשרי.

[Speaker D] כנראה לא אפשרי. האם מותר לו לגנוב? למה לא? דיברנו על זה בשיעור שדיבר על מושג הבעלות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה משהו אחר, לא. אם אני רעב זה לא אומר שמושגי בעלות. צריך שכל החברה נמצאת באיזושהי סיטואציה בעייתית.

[Speaker E] אז תראו, אדם שרודף הוא יכול להגן על עצמו בממון ששייך לו, הוא לא יכול אבל לקחת.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה רש"י שם בבבא קמא. עוד רגע. רש"י עוד מעט, עוד מעט אני אגיע לזה. עוד רגע. אז הנקודה היא, הנקודה היא שגם אם השיקול ההלכתי הזה נכון, אבל שיקולים נכונים תעשה על הכליות שלך, לא על הכליות שלי. אתה מבין? זה לא חשבון של עבירה כנגד מצווה או מי דוחה את מי. זה מגבלה מלגב, לא מבפנים, לא מבחוץ. זאת אומרת היכולת שלי לדאוג לעצמי נעצרת בטריטוריה של השני. לא בגלל שיש איזשהו שיקול הלכתי, לא בגלל שיש משהו לא נכון בשיקול ההלכתי שלי. הכל נכון, אבל שיקולים הלכתיים נכונים אני עושה על הממון שלי, לא על הממון של מישהו אחר. וכאן באמת אני מגיע לרש"י הזה. רש"י בבבא קמא בדף ס', רש"י אומר שם, או הגמרא אומרת שמה, שאדם לא יכול להציל עצמו בממון חברו. דוד המלך שואל את הסנהדרין וכולי, אדם לא יכול להציל עצמו בממון חברו. אז רוב הראשונים שם מסבירים, מה הכוונה? בפשטות מה הסיטואציה? הסיטואציה היא בן אדם נרדף, הוא עומד למות, הוא יכול להציל את עצמו אם הוא ישרוף איזה גדיש או תבואה של הזולת. השאלה אם הוא יכול לעשות את זה. כתוב בגמרא שלא. לא, הוא צריך למות ולא להזיק או לגזול מהממון של השני. אבל רוב הראשונים שבאמת מתקשים בזה, הרי לא תגזול זה לא אחת משלוש עבירות החמורות, אז הם אומרים מותר לו, אבל הוא צריך לשלם. זה הכוונה שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו, הכוונה שהוא צריך לשלם. הצד שמותר לו להציל עצמו בממון חברו זה הצד שאומר שאפילו לא יצטרך לשלם אחרי זה. בסדר? שזה כמובן המחיר של השיטה הזאת. המחיר של השיטה הזאת יוצא שהיא יוצאת לא הגיונית בצד השני. אז מה הצד שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו, שאפילו לא יצטרך לשלם לשני הזה? זה לא הגיוני בכלל.

[Speaker B] ורש"י באמת, גישה של הותרה.

[הרב מיכאל אברהם] הותרה זה לא חשוב, תשלם עם הותרה. הותרה זה אומר שלא עברת על לא תגזול, אבל לשלם אתה תשלם.

[Speaker B] גם אם נהנה לצד השני. ולכן רצונו שאני אשרוף עכשיו את הגדיש.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין בעיה שזה רצונו, גם רצונו שתשלם לו. מה איסור להזיק? למה אתה משלם על זה שאתה מזיק? אז יש דעה שבכלל אין איסור, למרות שאתה צריך לשלם. אדם שיתן לאדם שתעשה מצווה בממונו

[Speaker B] והוא באמת איש מאוד שמח שבזכות השדה שלו,

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הוא היה מאוד שמח, הוא רק רוצה שתשלם לו על הגדיש. הוא נורא שמח ששרפת ושילמת. הוא נורא שמח, אבל תשלם. חוץ מזה, אתה גם יכול להציל את החיים בממונך, אז בסדר, תשקיע את הממון שלך ותציל את החיים, למה את הממון שלי? במקום שאי אפשר. לא, אז תשלם לי ובזה בעצם הצלת את חייך בממון שלך. בכל אופן מה שאני, רש"י באמת אומר שזה כפשוטו. פעם שמעתי שהרב ליכטנשטיין אמר על זה שזה צריך להיות טעות סופר, זה לא יכול להיות הרש"י הזה. תלמיד טועה, כן, כמו שאומרים תמיד כשמשהו לא מסתדר. כי באמת רק שלוש עבירות הן עבירות חמורות שנדחות בפני פיקוח נפש, ולא מצאנו שלא תגזול היא אחת משלוש עבירות החמורות. אגיד לכם יותר מזה, בבניין ציון של הערוך לנר הוא מרחיב את זה לכל ייסורי בן אדם לחברו. הזכרתי את זה כשדיברנו על חושן משפט. הוא מרחיב את זה, כל ייסורי בן אדם לחברו יש יהרג ואל יעבור. הוא מביא את התוספות הזה לגבי הלבנת פנים, כן, מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. אז תוספות אומר למה? כי זה אביזרא דגילוי עריות. אביזרא דרציחה, סליחה. הדם מסתלק מהפנים, לא יודע איזה הסבר מוזר קצת כזה שזה אביזרא דרציחה ולכן יהרג ואל יעבור. והערוך לנר אומר לא, זה לא בגלל אביזרא דרציחה אלא בגלל שמצווה שבין אדם לחברו דוחה פיקוח נפש, זאת אומרת פיקוח נפש לא דוחה אותה. זה הכל. ולכן הוא אומר שזה נכון לכל דבר, לביוש, לגזילה, לנזק, כל העבירות שבין אדם לחברו יש עליהן יהרג ואל יעבור. הוא מביא גם את הרש"י הזה בתור מקור ונדמה לי שהזכרתי אז כשדיברנו. רשב"א, לא ועד חמש?

[Speaker C] מה? רשב"א נדמה לי.

[הרב מיכאל אברהם] יש רשב"א בתשובה, יש רשב"א בתשובה כשהוא חולק על הרש"י הזה, אני לא יודע אם זה הרשב"א הזה, הוא מבין עמו שבדיוק, בדיוק. זאת אומרת הרשב"א שחולק על רש"י, לא כל הראשונים מבינים את הנימוק הזה אבל יש כמה. הוא כותב שם בתשובה שלמה באמת אסור לך להציל את עצמך, זאת אומרת מה שכתוב למה באמת מותר לך רק אתה חייב לשלם ולא שיש איסור, אז הוא אומר בגלל שהשני גם משועבד להציל אותך כי יש לו לא תעמוד על דם רעך. אז כיוון שהוא בלאו הכי משועבד להציל אותך אז כבר אתה לוקח את זה בעצמך, שזה אגב גם חידוש, כי הוא משועבד להציל אותך לא ממונית, הוא משועבד ביורה דעה, איסורית. אבל הממון הוא ממון שלו, אם הוא מחליט להיות עבריין זה חשבון שלו, אתה לא יכול לקחת את הממון, הממון הוא לא שלך במובן המשפטי. זה לא חושן משפט, זה יורה דעה. וככה הוא טוען. אז מזה באמת אפשר לראות שברמה המהותית גם הוא מסכים עם רש"י, שלולי זה היה משועבד אז היה אסור לי לקחת את הממון אפילו שהייתי מת. למה? הרי לא תגזול נדחה בפני פיקוח נפש? למה זה משועבד? אה? למה זה משועבד? כי יש לו לא תעמוד על דם רעך, הוא צריך להציל אותך. אה. אז רואים שבתפיסה לפחות גם הרשב"א מסכים עם רש"י. ומה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאחורי זה נדמה לי הוא שכל המצוות נדחות בפני פיקוח נפש, כל העבירות, נדחות בפני פיקוח נפש. גם לא תגזול נדחה. אז מה אם הוא נדחה? אבל עדיין זה כסף שלי. בשיעור דיברנו על חושן משפט, דיברתי על זה. זאת אומרת אתה כשאתה מתלבט האם לקחת את הממון שלי כדי להציל את החיים שלך, היסוד של ההתלבטות הוא לא בגלל איסור לא תרצח, אלא שזה ממון שלי. בגלל שהממון הוא שלי, יש גם איסור לא תגזול, סליחה. איסור לא תגזול נדחה בפני פיקוח נפש כמו כל האיסורים האחרים, אבל מה עם זה שזה שלי? יש לך הצדקה הלכתית, אין לך פגם בשיקול ההלכתי שלך שאומר שתיקח את הממון שלי, אבל את השיקולים ההלכתיים שלך תעשה על הממון שלך, לא על הממון שלי. אתה לא יכול לקחת את זה כאילו שיש איזה קיר פיזי שלא מאפשר לך לקחת את זה, לא בגלל איזה מניעה הלכתית, זה לא דחייה נורמטיבית, זה טריטוריה. זאת אומרת, על הטריטוריה שלי אתה לא יכול לעשות שיקולים הלכתיים גם אם הם נכונים. כיוון שמוטת השליטה שלך כשאתה עושה שיקולים הלכתיים היא על הטריטוריה שלך ולא מעבר לזה. אז זה עוד דוגמה לכלל ההכרעה הזה שמדבר על טריטוריה מתוחמת של החובה ההלכתית, לא בגלל שיש איזו נורמה חיצונית שדוחה את זה, כי איסור לא תגזול נדחה. אין נורמה אחרת שבגללה נדחתה הזכות הזאת שלי להציל את חיי. זה לא בגלל נורמה חיצונית, אלא הזכות הזאת מלגו מוגבלת, זאת אומרת היא לא יכולה להגיע למקומות ששייכים לזולת. טוב, אולי נמשיך פעם הבאה. רגע, יש לכם פה את קובץ שורש של הרב מיכאל אברהם

[Speaker C] חמישים

[Speaker F] כ"א בטבת תשע"ב סדר 2012. הפרוטוקול הזה קובץ? או זה רק… או שזה רק הקלטה? רגע, רגע, אני אחר כך מעתיק את זה למחשב ואני גם ממיר את זה ל… זה קובץ או

[Speaker B] שזה רק?

[Speaker F] אני אחר כך מעתיק את זה למחשב

[Speaker B] ואני

[Speaker F] גם ממיר את זה ל-MP3. MP3, הכי טוב.

[Speaker B] טוב, ערב טוב לכולם. אנחנו בשיעור לקראת שבת פרשת ויחי. השבת הזאת אנחנו מסיימים את חומש בראשית, שבת חזק. הפרשה פותחת בפסוק, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. אנחנו רואים כאן את סוף ימיו של יעקב אבינו. הוא קורא לבנו ליוסף, הוא מבקש ממנו לא לקבור אותו במצרים, אלא לקבור אותו במערת המכפלה עם אבותיו. לאחר מכן יעקב קורא לכל בניו, האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. חז"ל אומרים שיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. למה הוא רצה לגלות את הקץ? ומה המשמעות של הישיבה שלו במצרים שבע עשרה שנה? רש"י על הפסוק הראשון בפרשה אומר, למה פרשה זו סתומה? מכל הפרשיות של התורה, הפרשה הזאת אין בה רווח, היא סתומה. רש"י מביא שני פירושים. פירוש אחד, שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. פירוש שני, שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. השאלה היא, הרי השעבוד התחיל רק אחרי שכל השבטים נפטרו, וזה לקח עוד זמן, אז למה רש"י אומר שנסתמו עיניהם ולבם מיד כשנפטר יעקב? אלא שהתחושה של הגלות התחילה כבר אז. כשעמוד השדרה של המשפחה, כשיעקב אבינו נפטר, אז התחילה להיווצר התחושה של הגלות, של הזרות בארץ מצרים. יעקב מברך את בניו, כל אחד לפי ברכתו, ומכין אותם למסע הארוך של עם ישראל. אנחנו מסיימים את הספר בקריאת חזק חזק ונתחזק.